סמלים אלכימיים והאל מרקורי:האם גבריאל מוקד הוא פוסט מודרניסט ?

 

 

הואריאציות של גבריאל מוקד הן יצירות פרוזה חידתיות מעין "מסות –סיפורים"  מהם הגותיים מהם מדעיים בדיוניים  מהם פילוסופיים מהם אישיים אוטוביוגרפיים  מהם לא ברור בדיוק מה שאותם כתב ופירסם הפרופסור גבריאל מוקד מזה עשרות שנים בכתבי עת ובקבצים  שונים.

לרגל מלאת 50 שנה לכתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד  אירוע שיחגג בשבועות הקרובים באירוע גדול בתל אביב יתפרסמו באתר זה  מספר מאמרים שיעסקו בואריאציות של מוקד כמו גם רשימה ביבליוגרפית מקיפה שלהם .

ולהלן מאמר ראשון על הואריאציות פרי עטה של הפסיכולוגית היונגיאנית רות נצר.מאמר נוסף על הואריאציות של אלי אשד שיכלול גם את הרשימה הביבליוגרפית של כולן וכל מה שנכתב עליהן יופיע באתר בקרוב .

 

 סמלים אלכימיים  והאל מרקורי או פוסט מודרניזם בכתיבה של גבריאל מוקד

מאת רות נצר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הופיע במקור  ב השלם ושברו :   מיתוס, ספרות, שירה : כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג /  ירושלים :   כרמל,   תש"ע 2009.

 

 

 

"מה מפוקפק מצבו של האדם, מאז חדל לחפש את דמות דיוקנו

 במראה של הנחלים, והתחיל מחפשה במשטחיה השבורים

והחדים של האינטליגנציה שלו."  (רוברט מוסיל. האיש ללא תכונות)

 

ספר הוואריאציות של מוקד[i], הגם שעברו עשרות שנים ממועד כתיבתו והוצאתו לאור, עודו מאתגר בחידתיות שבו. עודו מעורר תמיהה ומבוכה. ואם נכנה אותו 'פוסטמודרניסטי' יהיה זה רק עלה תאנה לכיסוי מערומי אותה מבוכה. ובכן, וריאציות על מה? האם השם וריאציות אינו מלכתחילה העדר מחויבות לטקסט מוגדר? העדר מחויבות ל'מה' מוגדר? יש הרגשה של אינסוף וריאציות על ה'מה' הנעלם שאולי אותו עצמו מבקשים לתמלל, לחפש, ןלהגדיר, שהוא אולי "ישות ההעדר" או "אני מסוים" (עמ' 93 ). וכל זה לשם מה? – סימני השאלה של הקורא מקבילים לסימני השאלה של הטקסט עצמו, אשר מורכב מרצף מגובב של שאלות ללא מענה וכל מענה יופרך, מתוך עמדה צינית, אירונית, פסימית, או מתוך חשיבה תבונית  פרדוקסלית, אשר בה השאלה המתמדת והחפוש המתמיד אחר תשובה מתקימים בד בבד עם היפוך כל תשובה, והכפירה המתמדת באפשרות תשובה כלשהי. הטקסט הוא ספק אמירה פילוסופית פיוטית, ספק מלל פסוידו- פילוסופי, ספק זיקוקין אינלקטואליים המלעיגים על פענוח כלשהו.

הכתיבה אסוציאטיבית, שמהלכה הוא קדימה ואחורה, בחזרות אין קץ, בלולאות ספירליות מסתבכות בעצמן, בבליל הנראה כתוהו, ספק מכוון, ספק נופל בפחים של עצמו ונלכד ללא מוצא. הקורא הנבוך שואל – האם המלך עירום, או אני הקורא מוצג במערומי? כי יש הרגשה של מבוי סתום בו אתה קורא ואינך קורא דבר.

 

יש הרגשה שמוקד "בנה מודלים חלליים, ומילא אותם מיים ומחשבות…ובכלל הירבה בתיכנות צעצועים ריקים מכל תוכן נראה"(עמ' 71). הקורא אינו יודע אם הטקסט מתעתע בו במכוון באיגיון שבו, שמממנו נפלטים מדי פעם משפטים של רצף לוגי, או שמא ה'מה' מתעתע בכותב הטקסט עצמו, כשישנן "צורות תעתוע של רשויות שונות לחלוטין זו מזו…בדוגמאות תעתוע של העבר וההווה…צורת תעתוע חדשה העשויה לקבוע את חוקיות חייו בעתיד…רשויות שונות לחלוטין זו מזו שתעתעו בו, יכלו להסוות עצמן בדרכים מגוונות כל כך" (עמ' 60). וכל זה כאשר "הצגת מצב התעתוע כסטטוס טבעי ומהנה של בגרות היתה אף היא צורת שבי"(עמ' 62). הקריאה בטקסט היא כחווית טקסט סכיזופרני מגלומני, או המתחזה להיות כזה, כדי לבטא דרך רסק מחשבתי את המהות העירומה של הנפש:

"שרשרת הפיקוד העליונה… הואשמה לא פעם באיבוד המגע עם המציאות בשים לב להתמוטטותה של התכנית הגדולה…ומיתאר אב לחלום הגדולה בין חושך לחושך" (עמ' 70). – כך התודעה משתתפת במרוץ אינסופי של תת ההכרה אחר זנבה.

זוהי וריאציה סוריאליסטית של כתיבת זרם התודעה ככתיבה אוטומטית מודעת לעצמה, כך שהסגנון והתוכן מתואמים להפליא:

"לא הוא היה בין המורדים, בין מניפי הקרדום על תורת ההיקש המסורתית…ותקוף קדחת משתחווה לעצמו…מסדר שורות טקסט בזרימה עיוורת ומוכנית לחלוטין" (עמ' 64-65).

כתיבה אסוציאטיבית של תת התודעה מקבלת צידוק מהתפיסה הפסיכואנליטית, שמניחה שזו הדרך אל הידיעה הגנוזה במעמקים, ואז לבורא הטקסט יש שליחות לרשום את התהליך: "למען מי שהיה מסוגל לראות את עצמו כשליח רושם יכלה תמיד להברא בלב הדברים שהות של ציפיה לאות. בלב חוסר ההיגיון העמוק של כל הסובב אותו, גלגל סובב של עובדות והסברים לעובדות" (עמ' 64). הבעיה היא שאותו "שליח רושם" הוא בעצמו "אחוז ומבולל בו בסימביוזה של כוכב ים"(שם). כלומר, מאבד לסרוגין את תודעתו ונספג ברסק תת ההכרה. ודומה לעתים שזו מגמתו להוליך דווקא אל פרוק-פיצול-התרסקות התודעה, אל אותו מצב דמדומים דמוי חלום. מלת החלום חוזרת פעמים רבות, כש "ארץ החלומות" היא "מחוז בדיה דקדוקית" (עמ' 82), והלא- מודע, משכן החלום, מוצג כאן ככאוס, כבליל חוטים שהוא מבוך ללא פתרון ופשר.

 

 אולם יאמר כי בניגוד לתאור החלום ככאוס בטקסט של מוקד, הרי שבתפיסת פרויד ויונג כאחד – אף על פי שהחלום הינו מעבר לחוקיות התודעה של זמן מקום וסיבה – בכל זאת הוא יחידה סיפורית נושאת משמעות ופשר, ויש בו לוגיקה משלו שנועדה להוליך, באמצעות המודעות, אל ההחלצות מהכאוס ומהמבוך אל ה"הישג ממשי", שהינו מחוץ לחלום. ועל כך מערער הטקסט של  מוקד: "

הכמיהות הבלתי פוסקות להישג ממשי היו עכשיו בעוכריו יותר מתמיד…קיומו הממשי של הישג התאפשר רק על רקע הוצאתו מהזרם האמורפי של חוויותיו. אבל מחוץ לזרם האמורפי של חוויותיו מה היה ממשי עתה, בשטח הצר ומצטמצם בין חושך לחושך ?" (עמ' 43). האמורפיות היא ה'מָסָה קונפוּזה' ׁ(הקיום הבלתי מודע), בלשון האלכימאים[ii], שנועדה לזקק מתוכה את האבן היקרה, שמזוהה עם גאולת הנפש, וישועה. אבל אצל מוקד יש כפירה בפשר, דהיינו ב"ישועה": "תוך הכרה בחוסר יכלת מוחלט לעשות ישועה" כי " איך חלל ריק דמוי גוף יכול לעשות ישועה?" (עמ' 11). בהעדר אמונה בפשר שהטקסט מוליך לקראתו, הופך הטקסט לקלוז-אפ צילומי של תהליכי נפש שאינם תהליכי השתנות-התפתחות, אלא התבוססות נרקיסיסטית בביצת הרהורים, שהיא מבוך שאין בו את חוט אריאדנה – התבוססות שיש לה אמנם אליבי פילוסופי אבל היא מקור של מצוקה:

"אינני איש חרב, אמר איש החרב, המתאים להתחיל קרב כזה. מאזן הכוחות האמיתי אינו מאפשר כאן שום תנועה קדימה. כל פריצה קדימה חייבת לקבל עתה אופי מדומה"  (עמ' 41 ). החרב היא סמלה של הידיעה החותכת החד-משמעית, ושל העשיה החד-משמעית הפורצת קדימה ומפלסת שביל, כלומר של תודעה גברית. אולם כתיבתו של מוקד היא שבירת התודעה המייצרת רצף חד כווני ומייצגת את היפוכה של החרב החד משמעית בהיותה אמביוולנציה מתמדת, ראיה כפולה  שממלכדת ומייאשת.

הסתירה הקיומית בטקסט שלפנינו אינה מהווה תפיסה פרדוקסלית שמשרתת, כדרך הזן, להארה של תודעת-על, אלא מיאשת בחוסר השחר שבה, בחשיפת האין וההעדר, בקריסת הוודאות, שמקבילה לקריסת המבנים הלוגיים-לשוניים של הטקסט. במלים אחרות, הפרדוקס אינו מוליך לתודעה גבוהה יותר שבה הניגודים מתאחדים, אלא חושף מצב קיומי של העדר אני תודעתי מרכזי מארגן ומוציא לפועל

: "עדיין נשארה ישות ההעדר, הנתונה וחשופה בשביל עצמה, גם בטרם הגדירה עצמה כאני מסוים, ואף בלא שהבינה את ייחודה כפרט, או נשאר מרכז החורג מיכולת ביטוי בלשון" (עמ' 93). בהעדר אני מאחד, מה שקיים אינו אלא הבהקי תחושות ומחשבות מתערבלות ומתחלפות באופן מסחרר אלו באלו. כעין מחשבות נטולות בעלים, ואין מי שאוחז בחכה של הוריאציות.

"האם גרם למשהו שיקרה בחלל בין אפשרות לאפשרות. במועקת דומיה בין נקודת ציפייה לנקודת ציפייה, בשדה יכולת מופרע, פגום ורוטט של כוחות ברצף סיכויים אבוד לחלוטין" (עמ' 22). העדר אני מאוחד היא היא העדרה של הוודאות, והיא – באופן פרדוקסלי – הוודאות היחידה שקימת כאן.

בהעדר מעגן של ודאות באני, אין פלא שהוא עסוק כל כך בלבוש, שמסמל את ה'פרסונה', מסכת ההסתגלות, כתחליף לוודאות אחדותית פנימית, וזאת בקטעים הדנים בלבושו וגופו וחולצת נסוס: "הוא שכל לבושו צמח לאור התבוסה ואפשרויותיה" (עמ' 26) "היה יכול ללבוש את כל אפשרויותיו כלבוש ולהעטות בהן את גופו בזו אחר זו…מתוך תחושת אחדותן האמיתית…היה יכול להיות באמת ובתמים מה שהיה בלאו הכי על פי מצבו הממשי: איש חסר ממשות, פרט לא אמיתי, יחיד לא נבון, ישות לא קיימת, ארוע אמיתי בחולצת נסוס." (עמ' 15). בהעדר ממשות פנימית מתרחש המצב הטרגי שהוא סיפורה המיתולוגי של חולצת נסוס, "שהחולצה דבוקה לגופו ונתאחדה עימו מזמן למהות אחת עד בלי הפרד"(עמ' 28). במיתולוגיה היוונית חולצת נסוס שורפת את גופו של הגבור שאינו יכול עוד להסירה מפאת הדבקותה לגופו. הגבור של מוקד, דהיינו, האנטי גבור, נעזר בזוהר והילת הלבוש כדי להיות לוליין של מלים: "לוליין נזוף צמא תהילה דמיונית" כשמתחתיו "יראה סתומה שאיבד את היכולת ללכת בחולצה לאור היום" ו"חי חיי אשליה כחיה קטנה וחדת שיניים, חרק גרוטסקי…בין תקווה מופרכת ותנועה מגוחכת"(עמ'  21). והוא זקוק ללבוש שיאפשר לו להיות מושא הערצה(עמ' 12) כישועה פיקטיבית כאשר "איך גוף פצוע ומכוער היה מסוגל בכל עריתו לפעול ישועה?" (שם).

אם גם הלבוש אינו התשובה לזהות עצמית, אזי "השאלה מי ניהל את הדיון הגדול בין חושך לחושך היכתה בהלם את מי שניהל אותו זמן רב כל כך מתוך הנחה שאינו יודע היכן הוא מצוי, מתי הוא ממוקם ובאיזה חומר עדות הוא מוקף" (עמ' 90). אולי הוא קיים רק דרך הכתיבה, קיום לשוני שאינו אלא קיום פיקטיבי? – "ההתיחסות לואריאציות כלמשחק סמנטי יכלה בכל זאת להוביל…לראייתן כמשחק לשון, מסכת התנהגות לשונית באספמיה בין חושך לחושך…אבל אם המערך המילולי המסועף והמגוון הזה, שלפעמים נראה לו נוצץ בריבואות קשקשיו המוזהבים… על מה היווה תגובה בין המצרים" (עמ' 95). "או שמא הוטל עליו לנהל את הקרב המקדים בתחום המשנה של זרם התודעה, הכפוף לו לדבריו ואיננו זהה גם עימו?" (עמ' 91). "בקיומו בין דימוי לדימוי, בין אפשרות לאפשרות, שקוע בשנתו, בין הביצות הטרופיות מעבר לרכס ההרים"(עמ' 26). הכתיבה של זרם התודעה מנסה כך לאתר את הזהות בעוד היא מפצלת אותה בהעדר הקשר בין משפט למשפט. השאלה מי הוא האני, מהי הזהות ומהי הנפש נשארת תהיה כללית של טקסט, שאינו מתחייב לדבר בשמו, בגוף ראשון, משמע קיום מזוהה של הכותב, אלא בגוף שלישי ואמירות כלליות, מוכללות, מופשטות, נעדרות זיהוי של אדם ביוגרפי. כתיבה כזו מדגישה את הניכור שמשתמע מהעדר זהות של אני, ומהתחמקות מתמדת מפני אמירה שיש בה מחויבות חד משמעית. מתקיים מצב פרדוקסלי של חפוש זהות ואחדות ובו בזמן ניתוץ נטול אשליות של כל ודאות.

כך גם קורה לשתי דמויות בטקסט, שהן אפשרות של ודאות קיומית. אחת היא של איש החרב, השולל את היותו איש חרב:

 "אינני איש חרב , אמר איש החרב, הראוי לנהל קרב כזה…מאזן הכוחות האמיתי אינו מאפשר כאן שום תנועה קדימה, כל פריצה קדימה חייבת לקבל עתה אופי מדומה". והוא מעדיף "לעסוק בריתמיקה נגד צללים" (עמ' 42), במקום להאבק בעזרת כח הרצון של האני, שהוא החרב התכליתית, כנגד התוהו של תת ההכרה המציף אותו ומונע ממנו קיום מזוהה ומובחן. איש החרב הינו וריאציה מהופכת של המוטיב המיתולוגי-ארכיטיפי של  הגבור הנאבק במפלצת התוהו המאימת על הקיום[iii]. כאמור, הינו אנטי גבור. הטקסט מלווה בתמונה אלכימית של דמות אוחזת חרב שנועדה לבקע את הביצה המסמלת את פוטנציאל הקיום.

הדמות השניה היא של האיש הזקן שהוא "הרשות המוסמכת למתן אימון, הרשות הגבוהה ביותר…למעשה הרשות היחידה הקיימת, אישרה באורח טבעי, בלי כל מאמץ אימות… את ודאותו הוא" (עמ' 27). אלא שגם כאן, בהמשך, הוא שולל את ממשות כתב האישור. בניגוד לגבור החרב המיתולוגי, שפועל בעיקר בראשית החיים כדי לגבש אגו המפריד אותו – בעזרת החרב – מתת ההכרה, הרי הזקן שמתואר כאן כ"רשות הגבוהה ביותר", מייצג הרשות האמיתית" "למתן אמון" (עמ' 28), הוא גילום ארכיטיפ הזקן החכם, שהינו חכמת הנפש העתיקה שהצטברה בנפש הכלל אנושית. כארכיטיפ, וכדמות מיתית, הזקן החכם מופיע בדרך כלל כמורה דרך מתוך ידיעתו של מי שכבר עבר את הדרך, ויעודו להוליך את הנפש אל האישיות השלמה החוברת יחדיו את חלקיה[iv]  . לגבור החרב יש תפקיד של הפרדה ופיצול של הכאוס לחלקיו התודעתיים המובחנים, בעוד לזקן החכם יש תפקיד של חבור מחדש של החלקים בתוך אישיות תודעתית מאורגנת. אולם הטקסט של מוקד מסרב להענות לאופציות הנפשיות שמגולמות בדמויות ארכיטיפיות אלה שעולות מנבכי הנפש הקולקטיבית (הלא-מודע הקולקטיבי).

שפת הארכיטיפים והאלכימיה: ועכשיו אני מבקשת "רשות כניסה אישית, אשרה חלומית ויחידה, מארכימלאך גבריאל [מוקד?] בעל המפתחות המרחפים והענקיים למבנה הפנימי ביותר" (עמ' 81) של ספר הוריאציות. ה"נקודה הארכימדית" להבנת עולמו היחודי היא, לדעתי,  השפה של הסמלים הארכיטיפיים ובמיוחד של סמלי האלכימאים שמוקד שיבץ את תמונותיהם החידתיות לעצמן, בין דפי הטקסט, כמי שמפזר תעלומה על תעלומה, ובו בזמן כמי שמפזר רמזי פתיון תמונתיים לפענוח הטקסט המילולי.

אכן, מוקד משתמש בשפה ובסמלים של האלכימיה כדי לבטא את "סאונו הרותח והמבעבע של החומר ההיולי" (עמ' 80 ) ש"ניגר ומבעבע בכור המצרף של היסודות כנוזל זהב ויהלומים מותכים במבחנת האלכימאי"  (עמ' 63 ). האלכימאים בקשו להפיק מהחמר ההיולי את התוצר הסופי המעובד יקר הערך שהוא האבן היקרה או הזהב שמסמלים – אליבא דיונג, שחקר את סמליה[v]  – את שלמות העצמי, שלמות הנפש המיוחלת.  שלמות זו מבוטאת בציור האלכימי הראשון שבספר, כדמות אדם אחוז במעגלים חופפים ונפגשים אלה באלה, זה הסמל הארכיטיפי של אדם קדמון שגופו הוא סמל אחדות הנפש והיקום. דמות זו מופיעה גם בסימבוליקה של כתבים גנוסטיים וקבליים, והיא מסמלת את השלמות האחידה של הנפש, שהיא תכלית תהליכי ההתפתחות הנפשית, ובמובן אחר, גם תכלית המיסטיקה. בטקסט שלפנינו, ברוח הפוסטמודרניזם, מתקיימת רק עמדה מודעת של העדרה והפרכתה של אחדות מיוחלת זו. אבל סמלי אחדות הנפש מקרינים ומציעים עצמם ממעמקי הלא-מודע הקולקטיבי (שהוא הנפש הגדולה, הכלל אנושית), ושולחים את סמלי שלמות העצמי שהנפש זקוקה לה.

האלכימאים ביקשו להבין את מהות נפשם שהושלכה לחומר. וכך "יקום היושפה הזעיר הלוהט של המחקר, והמאווי התמוהה היה נושא שיקול אלכימי זהיר של ברור במעבדת חלומות בהיותו הוא עצמו תוכנו הנבחר של המחקר" (עמ' 78). מוקד הוא כאלכימאי העושה ניסויים בחמרי נפשו ובו בזמן מתבונן בהם כחוקר מדען אלכימאי "מרכז הדיון העיקרי לא נועד לגזור מתוכו, או לבאר, את המבנה הכללי אלא הוכשר יותר לערוך נסיונות של חמר וצורה…כי לא באטימותו הקשה, אלא בפתיחותו הרועדת נתפש בין המשברים" (עמ' 72). כדי לגעת באותה פתיחות רועדת יש לזנוח את השפה הרציונלית של התודעה, ולהעזר בסמלים, כי רק דרכם מתרחשת נגיעה במעמקים של הנפש – בחלומות, בשירה, בדת, באמנות ובפילוסופיה. הסמלים הארכיטיפיים הם אפוא כאוצר: "הארכיטיפים החבויים עמוק בקרחת היער, ליד שבע האבנים הלבנות, לצד פלג מיים חיים בחצות, כחצות עיגול הירח המלא את ענני המוך האפלים" (עמ' 29). דרכם מתאפשר "לזעזע את מיתר הזהב בכל הוריאציות שלו רועד נוצץ" (שם).

רעידה פיוטית זו עלולה גם להיות זעזוע הרסני שנגרם על ידי כוחות תת ההכרה שמגולמים  ב"שדה המוקשים של הארכיטיפים…הינשאות לאורך עקומה נשברת של גל ארכיטיפי, נופל מגובה מסחרר, ונבלע בנד ענקי וניצב של מיים" (שם). מתברר שהתנסות של הכותב בכתיבה תת הכרתית מעין זו, אשר בה מתרחשים מעברים מהירים ומתמידים בין המודע והלא מודע הינה מסוכנת: "שום סגנון אסתטי ומרומם של לבוש לא היה יכול לעמוד בתלאות המעבר מתחום לתחום ובריבוי משמעות אירונית של המצאות בתחומים נמוכים יותר…או לעבור ביניהם במעבר המסוכן…הממציא היה חייב לקחת על עצמו את הסיכון להעלם במערבולת המעבר" (עמ' 31).

נראה כי ההתבוננות בתהליכי הכתיבה, מעמדה מנוכרת ואירונית, שמקבלת גיבוי ספרותי-סגנוני פוסט מודרניסטי – אינה מסייעת לו להינצל מעוצמות נפשו. היפוכו של דבר. מגמה זו של הזרה מנתקת אותו ממאחז באני בסיסי ואחדותי אשר יוכל לעמוד במערבולות המעברים.

המערבולת היא גם הכתיבה המתעתעת של מוקד כש"הדגמות התעתועים ריפרפו בכנפי נייר השעווה שלהם על פני הדפים" (עמ' 60 ). וגם הקורא מאוּים לפול במערבולת זו, ולאבד דרכו בתוהו של הטקסט.  התעתוע הוא רוחו של היסוד האלכימי מרקורי, שהאלכימאים קראו לו ספיריטוס מרקוריאליס, שהינו יסוד כספיתי נעלם חמקמק ומתעתע בפרדוקסליות של ניגודיו, יסוד שפועל על החומר בכיוונים שונים ומנוגדים, כשהוא מחבר ומפרק, בורא עולמות והורס אותם כאחת. מוקד מביא את מאוויי הבריאה, היצירה, ההתהוות המחשלת והיציבה הפורצת קדימה, ובו בזמן מנתץ את אפשרותם: "החופשה הראשונה היתה חופשת הכוח בעיצוב האישיות (עמ' 69) "מערכת משולשת זו, מאירה, יוצרת, חד-פעמית, וחשאית, הצומחת בלב לא-כלום (עץ סמנטי הנובט מגרעין הגעגוע ששורשיו במקום שאינו מקום וענפיו פרושים על זמנים רבים)" (עמ' 71), "אבל אולי הדגם הפנימי ייצג וגילם בבליטות את מכון שבתו הפנימי של הגעגוע, אותו העדר מקום מפוקפק" (עמ' 73), וכו'. כלומר, המתח המתמיד שבין הכוח והחופשה ממנו, בין היצירה והלא-כלום, בין המקום והעדר המקום – מוליך בסופו של דבר אל הפקפוק. וכל זה מבוטא גם בכתיבה. בלשון, במשפטים שאין להם תכלית. אכן לפנינו כתיבה מרקוריאנית של טקסט נזיל בו פרודות המלים צפות לכל הכיוונים. וכל זה לשם מה?

האלכימאים האמינו שפרוק החמר הכרחי כדי להפיק ממנו את איכויותיו החדשות. גם הכתיבה הפוסט מודרניסטית מפרקת תבניות (דקונסטרוקציה), אולם אין היא נושאת בחובה את האמונה התכליתית של מוות לקראת תחיה ואינטגרציה, שמתקיימת בתפישה המיתית שמתגלמת באלכימיה (ובאלכימית הנפש; בתהליכי ההתפתחות הפסיכולוגיים, הרוחניים והדתיים). לפי הסימבוליקה של אלכימית הנפש, ההתפרקות אל הכאוס, שמסמלת גם את מות התודעה, נועדה ליצור שינוי לקראת רמת תודעה גבוהה יותר, בתוך מכלול תהליכי התפתחות ושכלול החמר-נפש. כשבסופו של דבר, מתוך תהליכי פרוק ואיחוד חוזרים ונשנים, מגמתו של מרקורי להביא לאחדות הניגודים. דמות מאחדת זו מופיעה בתמונה האלכימית האחרונה שבספר – מרקורי כדמות אנדרוגינית שמאחדת את הזכרי והנקבי, את הארץ והשמיים, את החייתי והרוחני. מרקורי הוא  למעשה הדחף ההתפתחותי שפועל בנפש בדרך עקלקלה ומתעתעת, ויעדו להביא להתפתחות והגשמה של כוליות העצמי.

מרקורי (שהוא האל הרמס) המיתולוגי נועד לסייע לתהליך זה והינו אל המעָבָרים, ולעתים הוא מתגלם כמורה דרך. בטקסט של מוקד מופיע הזקן כמורה דרך שאין נעזרים בו. בטקסט של מוקד מרקורי אינו מסייע כאל המעברים שכבר ראינו את סכנותיהם. ואז המעבר אל הכאוטי מפרק את הטקסט, בלי לעבור מחדש אל מחוז התודעה.

 

גבריאל מוקד.ציור מאת אילנה יפה.

בסופו של דבר, דומה שהעמדה המרקוריאנית של מוקד משרתת את הפרוק הספקני ולא את הבניה המחודשת. היסוד המפרק יכול להתאזן על ידי אמונה בהכרחיות ואפשרות התהליך ההתפתחותי של הנפש כפי שהאלכימאים האמינו שמתוך הפרוק ימצא החמר יקר הערך שכה חיפשו אחריו. אולם אצל מוקד מחליפים הספק וסימני שאלה את האמונה. מבוטא "החיפוש אחר המשפט הקובע בן שבע המלים" (עמ' 80), (במקביל לשבעה כוכבי הלכת ושבעת השלבים בתהליך האלכימי) שכמובן אינו נמצא. ומתקימת שאלה ספקנית מתמדת: "האם מלחמתו העזה ביסודות איחדתו איתם…האם במאבק ביסודות עוינים ובבנית תחנות כוח… שומה היתה עליו להבטיח המחשה של קו התפתחות הכרחי וכללי? האם המשפט הנכון והיחיד יכול היה להשמע באמת ולקבל אופי של פסוק חמור…כמו הצגת כרטיס ביקור…'אני מייצג את התפתחות הרוח בשלבה ההכרחי'?" (שם). אבל השאיפה ההכרחית מוצגת במהרה כיומרנית, כשהמשפט הקובע מכונה "מתלהם" והתפתחות הרוח נהיית, באופן אירוני "לעלייה ישר…למקום שבו טבועות ומזהירות הטיוטות הגדולות של התקדמות קוסמית" (שם). המאווים האינסופיים ליצירתיות עשירה שנובעת מפתיחות החמרים לתהליך מחבלים בעצמם: "הפתיחות המוחלטת של סיכוייו, היסוד הבלתי צפוי, הטמון בחמרי מלאכתו, צבעיהם והרכבם הכימי, הגבילו מראש את אפשרויות הסגירות האסתטית…כמיהותיו לתאים ויסודות חדשים, נבגי הגעגועים הלבנים והשקופים כזג עינב, ששולחו פרא לצוף כחוטי כסף, בהתאם לצו הארכיטיפ, על פני נהר החלומות שלו, היו שורש פורה צמיחות גדולה היולית, שאיימו לכסות לחלוטין במשך הזמן את זרם חייו" (עמ' 31). בסופו של דבר משפטים אלה הופכים למושאי "הערצה על עצם קיומם" בלבד. ושאלה ללא תשובה זולת עמדה אירונית ספקנית וחסרת אמון: "עליו היה אפוא, לגבש את עצמו יותר בלב השיטה הקדושה, צורה לא פחותה של הונאה ופיתוי מצד רשויות שונות לחלוטין זו מזו, שתעתעו בו" (עמ' 61 ).

מרקורי שכזה עשוי להיות מתחזה, המודע להתחזותו, כשהוא זורק כלפינו זיקוקי דינור של פיוט בכוחו הכספיתי, הבוהק, הכריזמטי, והופך שטני ודמוני כאשר הוא פועל מתוך אינטלקט באופן חד צדדי[vi] הדמוניות היא האינטלקט שהורס את עצמו על ידי הספק, בעודו מתבשם מחוכמת יכלתו להטיל ספק.

השאלות המתמידות והטלת הספק הן האופן בו הוא מתדמה להיות סוקראטס (כמורה דרך טריקסטרי) שתפקידו לאתגר את החשיבה האנושית כדי לקדם אותה: "התהליך של היות סוקראטס", כאשר אולי האמת היא ש"שיחק את המשחק 'בלהיות סוקרטאס'" (עמ' 102) כי "לסמאנטיקה נודע עתה אך בקושי אופי סמאנטי" (שם). בהעדר סמאנטיקה אין תודעה. בהעדר תודעה אין אפשרות להיוושע מן הכאוס. חשיבה אינטלקטואלית כשלעצמה איננה תודעה.

נראה לי שספקותיו של הטקסט הזה הם גם תמרורי אזהרה כלפי העמדה הפוסטמודרניסטית[vii] שדוגלת באי ודאות בכלל, אי ודאות הלשון והעדר קביעות של האני. הטקסט שבסופו של דבר אכן מאתגר את הקורא, בגילוי מערומיו ומערומינו שלנו, מעיד על עצמו: "ברור מעמדם של הקטעים התמוהים והנואלים הללו שלעתים היו שזורים בהם פרקי ארגמן, הבלחות של מחשבה, רגש ודמיון בלב לא-כלום מצד מי שלא ידע מי הוא, על רקע עולמם של משחקי לשון, חייב היה אפוא, להערך בעימות כפול עם הגדרת אופי הקטעים עצמם כמשחק לשון ועם בעיית אופיו של מרכז הדיון. המשחק הגדול בקטעי מובנות, שבוודאי היה יאה לו גם השם 'המשחק העילי' או 'המשחק העליון' "(עמ' 96 ).

אולי החפוש בטקסט הזה הוא משחק פוסטמודרניסטי, וירטואלי, משום שהוא מתקיים רק בספירה הבודדה מאד; בטריטוריה הלשונית-מחשבתית האוטיסטית של האדם, ואין זה חפוש במשמעות המיתולוגית, כשהאדם יוצא למסע פנים-נפשי למפגש עם אדם ועולם, ובאמצעות התנסות זו למצוא את עצמו.

הבדידות הלשונית הזו צובעת באי ממשות את החויה הקיומית הפוסטמודרניסטית המנוכרת והמקוטעת של הטקסט. ובכל זאת, ואולי דווקא מתוכה, יש כאן חפוש אחר הממשי המוחלט והאמיתי שהפוסטמודרניזם כופר בו; אחר אמן אמיתי, יכלת אמיתית, ספוק אמיתי, שוויון אמיתי, אלמוניות אמיתית, אמרה אמיתית, קצב אמיתי. המלים – אמיתי, מוסמך, מוחלט – חוזרות שוב ושוב. לשם כך הוא נעזר בנוסחאות עזר של משפטי שבעה מלים, גרפים של מחשבה, משפטים נחרצים בניסוחם.

גבראל מוקד.ציור מאת אילנה יפה.

הטקסט מתפקד כמתעתע, כשהוא זורק את הקורא אל קו התפר שבין האמיתי והלא-אמיתי, ומאתגר את הקורא לסימני שאלה של תהיה מתמדת כמצב קיומי מתמיד, שבה נזילות הוודאות היא הקבוע היחידי, קבוע נזיל שמאפשר חרות נזילה, כקיומיות פתוחה לאפשרויות אינסופיות.

נזילות הוודאות הזו מגיעה לשיאה בוריאציה האחרונה (שמופיעה בהוצאת הקבוץ המאוחד, 1995 ), אודות איש המקצוע, והיא טקסט חובה לכל איש מקצוע בתחום הידע של מדעי הרוח והחברה, כדי שישאר תמיד בתחום האי-ודאות, שהוא המרחב הפורה להיווצרות החדש.

בסופו של דבר, הנזילות היא התעתוע, שהוא התגלמות הארכיטיפ המרקוריאני-הטריקסטרי, שמאתגר את התפיסה והתודעה, כדי לפרוץ מהידוע אל הבלתי ידוע, כדי להגיע אל ידיעה חדשה, שלוקחת בחשבון את הניגודים והסתירות המתמידים של ההוויה.

ועדיין לא אמרנו דבר על היופי הפיוטי של הטקסט, שהאיכות הגבישית שלו היא היש הקבוע, המכיל האוקסימורוני של הנזילות והניגודים.

 

 

                              

 

 

 

 

 


[i] מוקד גבריאל. 1979.  מבחר ואריציות (1959-1976). הוצאת פפירוס. במהדורה מעודכנת של הואריאציות, בהוצאת הקבוץ המאוחד, 1995, נכללים טקסטים רבים נוספים, עד 1992 .

[ii]  ראו מונחים אלכימיים בסוף הספר. וכן: רות נצר רות. 2004 .מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן.

[iii]   Neumann  Erich. 1962. The Origins and History of Consceiousness. Bollingen Serries.

 

[iv]                   Jung C.G.1964.  Man and His Symbols. Aldus Books.                                         

[v]           Jung C.G . 1950. Psycology and Alchemy. Bollingen Serries 

[vi]  יונג ק.ג. 1982. על החלומות. פרק 4 – מערכת הסמלים של החלום והאלכימיה. דביר.

[vii] ראו דיון במבוא על פוסטמודרניזם ופוסטיונגיאניות

 

ראו גם

רות נצר בלקסיקון הסופרים

רות נצר באיגוד הסופרים

 

 הספר שלם ושברו

 איש החרב על גבריאל מוקד

ואריאציות

מבחר וריאציות מאת גבריאל מוקד

 

ערב הוואריאציות של גבריאל מוקד

 

 

איש המקצוע : ואריאציה מאת מוקד

 

 

 

לשון הכסף עשוייה מקווארקים ואריאציה

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  ביום יוני 20, 2010 בשעה 4:14 am

    ולהלן תגובתו של פרופסור גבריאל מוקד למאמר:

    תגובתי
    מאת גבריאל מוקד.

    תודה לחוקרת והמסאית והפסיכוליגית היונגיאנית החשובה רות נצר על מאמרה על הואריאציות . אהבתי לקרוא דברים רבים שלה כגון שקיימת קירבה בין ואריאציות לא מעטות לארכיטיפים יונגיאנים ויש בכך ללא ספק מן האמת.

    מאידך . יש לי גם כמה הסתיגויות מקביעות שלה:.

    א. רות נצר מפרשת את הכל בואריאציות בתובנות ברוחו של יונג. וזאת הגזמה פראית. יש להבין הואריאציות נמצאות ברצף של הרהורים החורגים מהמסגרת הפסיכולוגית היונגיאנית ובהחלט אין לראות ברעיונותיו כאלמנט המרכזי העומד מאחוריהן .לכל היותר הוא עוד יסוד .

    . ב. נצר טוענת כי הואריאציות שייכות לפוסט מודרניזם . הנה נתון , חוקרים ומבקרים בארץ ובחו"ל ציינו כי אצל הואריאציות של גבריאל מוקד מתחילת שנות ה- 60 , קיימות התפתחויות רבות המזכירות טכסטים פוסט מודרנים. אולם, אין ספק כי מרכז הכובד של יצירתו של מוקד מצוי בכל זאת בתחום הקיומי המוררני העילי.

    האמת היא שמוקד ביצירתו ובהגותו לאורך השנים גילה התנגדות וסלידה עמוקה מהפוסט מודרניזם והעדיף תמיד לזהות את עצמו עם המודרניזם דווקא.

    ג. רות נצר מייחסת לואריאציות סוג של פסימיזם קיומי. אולם, אין ספק שבואריאציות מצוי גם יופי של התפתחות אנושית
    לאין סוף. גם על רקע גנוסטי של האדם המורד בסופו והמפענח צופנים כנגד התפוררתו בתהליך של סוף ומוות.

    למרות כל ההסתייגויות האלו אין ספק שרות נצר כתבה מאמר חשוב ומעמיק על הואריאציות ונהניתי מאוד לקרוא אותו.

  • רות נצר  ביום יוני 20, 2010 בשעה 7:14 am

    שמחתי לקרוא את תגובתו של גבריאל מוקד, מכל מלמדי השכלתי.
    מכל מקום לא טענתי שמה שאני רואה זו הראיה היחידה האפשרית. ברור שכמשטחי הראיה הרבים של מראת הנחלים ומראת האינטליגנציה של הקורא, ניתן למצוא קריאות נוספות ושונות. רות נצר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: