סין ממדינה טוטליטרית טרוריסטית למעצמה כלכלית טכנולוגית

 

חיים מזר חוקר רב תחומי עוסק רבות בסין "המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה כיום ופירסם באתר זה מאמרים רבים על הוגים סיניים קדומים .

כעת הוא עובר לסין המודרנית זאת שהפכה מדיקטטורה רצחנית בימי

מאו צה טונג למדינה מתונה באופן יחסי ( מאוד)  ולקטר כלכלי שמוביל אחריו את העולם כולו.

איך הסינים שנראו רק לפני כמה עשרות שנים כאומה פרימיטיבית  עשו את זה ?

"הממשל בסין ממהפכה לרפורמות"-מעבדה בתורת המשטרים

  

חיים מזר

מבוא

 

 ספרו של קנת ליברטל "הממשל בסין ממהפכה לרפורמות"מתאר בפירוט רב ומעמיק את המעבר של סין מחברה טוטליטרית ורודנית לחברה  פתוחה שלה קשרים נרחבים עם מדינות רבות. סין עדיין איננה דמוקרטיה ובכל זאת הממשל הרבה יותר סובלני כלפי האזרחים ואיננו דורש מחוייבות אידיאלוגית כלפי הרעיון הקומוניסטי. היפתחותה האידיאלוגית והמעשית של סין מלווה בזעזועים רבים הן של המדינה, הן של המפלגה והן של האזרחים. להקרא מפלגה קומוניסטית ובה בעת לנהוג על פי קוד קפיטליסטי יוצר מלכוד שלטוני בעייתי מבחינת שליטיה של המדינה ויעבור זמן רב עד שיצליחו להתגבר עליו אם בכלל,אלא אם כן המפלגה תחליף את שמה. אם כך ייעשה, יהיה זה על ידי מנהיגי הדור הבא של המדינה.

סין היתה חברה חולה ונדרשו צעדים חריפים ומבוקרים לביצוע מעבר זה ,בניגוד לברה"מ שבה השינויים באו כתוצאה  מהתפרקותן המהירה של המדינה והמפלגה הקומוניסטית. במובן זה אפשר להתייחס לסין כאל מעבדה חיה בתורת המשטרים, מעקב אחר מדינה העוברת מדפוס משטרי  אחד לאחר, בזמן אמת. אפשר להתייחס לתקופה זו של סין כאל תקופה של אי יציבות סוציו-פוליטית על רקע של דיסוננס אידיאלוגי. השינויים שסין עוברת מתבצעים על שלושה צירים והם הרפורמות שביצע דנג שיאו פינג יורשו של מאו,השינויים האידיאלוגיים של המפלגה הקומוניסטית והשינויים המבניים שהמפלגה עוברת כתוצאה מכך.

דנג שיאו פינג

 

כל רפורמה   שהיא זקוקה לאדם או לקבוצת אנשים בעלי מודעות  רבה כי שינויים הם כורח ,שאם לא כן המסגרת בה פועלים תתפרק ואין זה משנה אם מדובר בחברה או מדינה. מי שהגיע להכרה זו בממשל הסיני היה דנג שיאו פינג שקיבל לידיו את השלטון בסין לאחר מותו של מאו והוא נחל הצלחה לא מעטה במעשיו.

בהתחשב בגודלה של המדינה ובאינדוקרינציה המאואיסטית ששלטה בה לאורך שנים ,הצלחה זו יכולה להעיד על כוחו ,על תבונתו ועל הכריזמה של דנג . באבחנותיו לא  הסתפק בניסיון הסיני לבדו.הוא היה קשוב למה שהתרחש בברה"מ .בקוריאה ,בטיוואן, בהונג קונג ובסינגפור. מצד אחד כישלון קולוסאלי ומצד שני הצלחות יוצאות דופן. לדנג היה ברור כי צמיחה כלכלית של סין היתה מחוייבת שאם לא כן היתה קורסת..לימוד מנסיונן מדינות אלה יאפשר לסין לפרוץ החוצה .דנג לא היה היחידי לחשוב כך."דנג היה משוכנע שהביטחון הלאומי הסיני לטווח הארוך מחייב אותה לעמוד בקצב העולמי של דינמיות טכנולוגית  כלכלית.במסקנה זו הצטרף דנג לאותם סונים מנפצי מוסכמות שבמאה השנים האחרונות צידדו במודרניזציה בדרך להשגת הון ועוצמה"(עמ. 153 ).דנג ואלה שפעלו איתו הבינו מה שהוא בסיסי ביותר. עוצמתה של מדינה נמדדת בכלכלתה ולא בקני הרובים.אלה אמנם חשובים,אבל אם המדינה תגלה רפיסות כלכלית,לא יעזרו הרובים בכלל.

בתבונתו הרבה דנג הבין שהוא חייב בראש וראשונה לשבור מחסומים פסיכולוגיים ברמה החברתית שהוטבעו במדינה בשנות שלטונו הממושכות של מאו. לשם כך הוא נעזר בדבריו של מאו עצמו. הוא לא זרק את מאו לפח האשפה של ההיסטוריה.זאת לא יכול היה לעשות. במקום זאת הוא השתמש בדברי מאו כדי לומר דבר והיפוכו כדי ליצור את הפרצה האידיאלוגית שהיתה כה חיונית. "עד סוף שנת 1977 הצליח דנג לצבור מספיק תמיכה בגישה הגורסת ,כי תמצית מחשבת מאו שהאדם צריך להפיק אמת מעובדות ולזכור שהמעשה הוא אמת המידה היחידה של האמת. ..ובכך ביסס(דנג) את הגישה הקובעת כי קווי המדיניות לא צריכים לעמוד במבחן מחשבת מאו-אלא במבחן המציאות"(עמ.   156). דנג לא ציין באיזה אמת.האם האמת של מאו, האמת שלו או כל אמת אחרת. בכך נפתחה האפשרות לחשוב כי יכולה להיות יותר מאמת אחת. אם רוצים אפשר לראות בכך וריאציה על האמרה המפורסמת של מאו עצמו "תנו למאה פרחים ללבלב" ללא שום חשש שאחר כך תבוא רגרסיה פוליטית קטלנית. בדבריו אלה, דנג עורר בקרב חברי המפלגה תהיות לגבי צדקת דבריו של מאו.מסקנה כה מרחיקת לכת נאמרה בצורה יותר מפורשת בקונגרס המפלגה ב-1981(עמ. 223 ). בהקשר זה ראוי לציין את התפישה של הנצרות הקתולית אשר על פיה האפיפיור איננו טועה לעולם. מבחינת פולחן האישיות שטופח סביב מאו.היו בכך מוטיבים דתיים רבי עוצמה. מאו הוא לא רק המנהיג.הוא היה במעמד  של אל. והנה מתחילות לצוץ תהיות באשר לטיב ההחלטות שלו.אין ספק שספקות אלה שעודדו על ידי דנג והלגיטימציה שהוא קיבל לכך מצד רבים מחברי המפלגה סדקו את חומת הברזל האידיאלוגית שחנקה את המדינה.

שלא יהיו ספקות,דנג לא היה דמוקרט,אך הוא השכיל להשתמש ברחשי ליבו של הציבור כדי להאיץ את הרפורמות אותן תכנן. "עד לסוף 1978 התמלאו קירותיה של פקין בכרזות של פועלים שקראו לעוד רפורמות .על קיר אחד…נהגו מתנגדי המשטר להדביק כרזות והוא הפך מקום מפגש עבורם ומקום שבו נמכרו עלונים  פוליטיים.עד מהרה זכה קיר זה בכינוי קיר הדמוקרטיה…בכרזות על קיר הדמוקרטיה נדונו נושאים שונים ונמתחה בהן ביקורת שהלכה והעמיקה על המצב בסין. ברובן עלתה קריאה לרפורמות נוספות"(עמ. 159). דנג השתמש בקריאה זו של הציבור להפעלת לחצים על אותם חלקים המפלגה שהתנגדו לדרכו. כך הוא  זכה לתמיכה כפולה בכל מה שעשה.מצד אחד שותפיו לדרך בקצה הפירמידה השלטונית ומצד שני הציבור הרחב.זאת היתה לא רק לגיטימציה פוליטית,אלא  גם ברכת דרך מוסרית.

בחוכמה רבה ובצעד נועז שאין כדוגמתו מבחינת הגישה השלטת בימיו של מאו, לקראת סוף שנות ה-70 דנג נהג "לשלוח מנהיגים מהמרכז ומהפרובינציות אל חוץ לגבולות סין כדי שיווכחו עד כמה ארצם נחשלת. רבים מהם חזרו מזועזעים.הוא גם שלח סטודנטים לחו"ל ,תמך בחלוקה נרחבת של טלוויזיות והשתמש במסך הביתי כדי להקרין בפני אוכלוסיית סין דימויים מהעולם הגדול"(עמ.159 ). דנג כאיש האליטה השלטת ידע בדיוק מהו מצבה העגום של סין והכיר את העולם .היה לו גם ברור שיש להכשיר את הדור הבא של המנהיגים. מאחר ודור זה היה חניך האינדוקרינציה המאואיסטית  החליט להכין דור זה לקראת השנים הבאות בדרך של טיפול בהלם. בכך ששלח אותם  מחוץ לגבולותיה של סין ללא הכנה מוקדמת הוא הכריח אותם להשוות בין מצבה האמיתי של סין לבין מה שמתרחש מחוץ לגבולותיה. כפועל יצא הוא הכריח מנהיגים פוטנציאליים אלה לחשוב  שכל  מה שהלעיטו אותם אינו אלא שקר וכזב. אי אפשר שההתפכחות לא תהיה קשה וכואבת. דנג גם אמר להם כי לא רק הם,אלא גם סין כולה עשויה  להרוויח מכך. לא קשה גם לנחש מה חשבו על כך מתנגדי הרפורמות, אלא שהוא היה חזק יותר והגב הפוליטי  שבנה לקראת צעד זה היה חזק דיו לאפשר לו מהלך כה משמעותי.

אחת המכות הסופיות שהביאו להתפוררותה של הגישה המאואיסטית היתה במליאת המפלגה הקומוניסטית בנובמבר-דצמבר 1978 כאשר הוחלט כי "אמת המידה לשיפוט המדיניות תהיה אם היא אפשרה  את השגת המטרה או מנעה אותה ולא הנאמנות למחשבת מאו"(עמ. 160 ).גישה פרגמטית לחלוטין הבודקת כל דבר במונחים של רווח והפסד לחברה ולמדינה בחקלאות,במדע ובטכנולוגיה. בשורה התחתונה הביטחון הלאומי הוא כלכלה,כלכלה ועוד פעם כלכלה.

אחד המתנגדים החזקים למדיניות של דנג היה  צ'ון יון.בעוד שלדנג אצה הדרך צ'ון  יון היה שמרני יותר בגישתו ודגל בצעדים זעירים ומדודים מאוד, תוך הקפדה על אידיאלוגיה פוליטית.מסיבה זו מטוטלת הרפורמות נעה כל פעם לצד אחר,אך שניהם היו נבונים דיים לא למתוח את היריעה יתר על המידה.הדבר האחרון שרצו בו אם בכלל היה שיבה למהפכת התרבות.לכך יכלה להיות משמעות אחת,ריסוקה של סין. שניהם נהגו במתינות רבה זה כלפי זה ופעלו במקביל זה לצד זה.באותן שנים. "תחרות זו ערערה את המערכת הפוליטית ואת יציבות קווי המדיניות לכל אורך שנות השמונים וגם שנות התשעים"(עמ.164 ). במבט לאחור גישתו של דנג היא שהיתה על העליונה.

כיכר טיאננמאן כאירוע מכונן

 

אירוע מכונן במהלך שינוי פניה של סין היה מכלול ההפגנות בכיר טיאננמאן שבפקין במאי יוני 1989. אלה התחילו בצורה מינורית והפכו להפגנת עוצמה שקראה תגר על  מדיניות הממשלה ."השחיתות הביוקרטית והאינפלציה הגואה,שני נושאים הקשורים לרפורמות הפכו מטרה לחיצי המפגינים שטענו כי בעיות אלה ואחרות היו נפתרות לו אפשרה ההנהגה יותר חופש עיתונות ויותר דמוקרטיה"(עמ. 167-168).ההפגנות צברו תאוצה ואט אט ספחו אליהם מגזרים נוספים באוכלוסיה ואפילו מבכירי המפלגה. לאחר היסוסים  רבים ההפגנות דוכאו באכזריות .לחזור  אחורה מבחינת הרפורמות היה בלתי אפשרי מאחר שאלה  צברו דינמיקה משלהן ומכורח המציאות היה להמשיך בהן הלאה,מה עוד שפתיחת והרחבת אמצעי התקשורת לעולם והקשרים הכלכליים עם גורמי חוץ שמו את סין תחת עינה של התקשורת הבינלאומית.  הדבר האחרון ששלטונות סין רצו בו הוא ניתוק הקשרים עם מדינות אחרות. במקרה זה המשמעות היתה אחת ,חנק כלכלי ורעב המוני. אזרחי סין שטעמו את טעמה של החירות היו מגבירים את לחצם על הממשלה למימדים ברמת המדינה.יתכן שבמקרה זה גם הכוחות הצבאיים היו מצטרפים אליהם.

הראיה לבלתי הפיכותן של הרפורמות אלה באה לידי ביטוי במהלכיו של דנג כאשר בינואר ובפברואר 1992 "ערך מסע לשנג'ין האזור הכלכלי המיוחד הגובל בהונג קונג ומשם המשיך לפרובינצית גואנגדונג ולשנחאי. בכל המקומות בהם ביקר הוא קרא לנוע במהירות לעבר כלכלת שוק על פי דוגמת הפיתוח שבשנג'ין הוא גם עמד על כך שסין תיפתח יותר  לזירה הבינלאומית"(עמ. 172 ).בכך הוא חיזק את טענות המפגינים ונתן לגיטימציה לפעילותם. יתכן שדיכוי ההפגנות היה תוצאה של לחץ מסיבי שהופעל עליו על ידי מתנגדי הרפורמות . אם השערה זו היא נכונה יתכן שהוא הרגיש צורך לתת למתנגדיו "לשחרר קיטור" במחיר של שפכות דמים. צעד אחורה כדי לאפשר שני צעדים קדימה.יתרה מכך ,מאמצע שנות ה-90 והלאה כל מחלוקת שהיא באשר לחיוניותן של הרפורמות, הנושא היחידי שהתווכחו עליו בפוליטברו היה רק בדבר ממשיך דרכו של דנג(עמ.174 ).בקונגרס המפלגה ה-19 ב-2002 המפלגה גילתה נכונות וגם קלטה אנשי עסקים מהמגזר הפרטי(עמ. 238 ). אין ספק שהחלטה כזו היא מרחיקת לכת  בכך שהיא שוברת את המונוליטיות האידיאלוגית של המפלגה ואת הקוהרנטיות המבנית שלה. זה רמז ראשון אפשרי לקראת מעבר עתידי לחברה ליברלית יותר באופייה. מגמה פוטנציאלית זו לעבר ליברליזם אפשר לראות בפרטים הבאים:

1.בנובמבר 1987 התקבל חוק יסוד בקונגרס העם כי ועדי הכפרים יבחרו בבחירות מקומיות."החוק כלל מרכיבים שנועדו לעודד הענות לצורכי האוכלוסייה המקומית, כמו גם יישום ההוראות המתקבלות מערי השדה. מטרת החוק היתה לגייס את תמיכת האיכרים ולהגביל עריצות מקומית באמצעות ניהול בחירות בדרג הכפרים ובה בעת להטיל על הקאדרים בכפרים את האחריות לביצוע מטלות,בגין גביית מסים או יישום התוכנית להגבלת הילודה"(עמ.342 ).

2.סין מתירה הקמתם של ארגונים חברתיים ובתנאי שיקבלו מעמד חוקי באמצעות רישום רשמי. מדובר בגופים המטפלים בנושאים ייחודיים אך פעילותם אפשרית במסגרת נושאית או קבוצות אוכלוסיה.עדיין לא מתירים להם להתאגד על בסיס ארצי.זאת מתוך מגמה למנוע היווצרות מסגרת פוליטית שמחוץ למפלגה(עמ.  330 ).

3. הנהגות מקומיות נוטלות לעצמן יותר חופש פעולה וציות לתכתיבי המפלגה הוא על הנייר בלבד. קשה להאמין שהממשל לא היה ער לכך,אך הוא עצם עין וזאת כנראה על רקע אירועי טיאננמאן.אחת הראיות לכך היא "מיליוני האזרחים שפעלו באורח בלתי מתואם שלחו להנהגה הבכירה מסר שקט,שהמרכז אינו יכול עוד לנקוט טקטיקה של שיסוי סינים בסינים בדרג המקומי כדי לחזק את כוחו"(עמ.341 ). המפלגה אינה עוד כל יכולה.

קשרי חוץ

כפי שצוין קודם לכן דנג החליט לשלוח את מי  שנמצא לנכון למסע הכרות אל מחוץ לגבולותיה של סין. במקביל לכך ננקטו עוד מספר צעדים שנועדו לחבר את סין לעולם הגדול. מהלך אחד בעל אופי מוניטרי באופיו החל ב-1977 כאשר ניתן ליבואנים היתר לקבל הלוואות ישירות מגורמים פרטיים וזרים ."בסתיו 1978 אושרה קבלת מענקים ממשלות זרות ובחורף 1978 הותרו בחוק השקעות זרות ישירות. בסוף 1979 רמזה סין על רצונה בהשקעות זרות בהיקף של 40 מיליארד דולר"(עמ. 157 ). צעד בעל משמעות לא רק כלכלית,אלא גם בעל משמעות פוליטית  מרחיקת לכת ביותר .כל אותם סינים נחשפו בצורה גורפת לתפישות עולם שהיו זרות עד כה לאוכלוסיה הסינית ובכל מגעיהם עם גורמי חוץ,בחלקם בעלי עמדות בכירות ביותר במדינות ששיתפו פעולה עם סין,הפכו למובילי שינוי חברתי.האינטנסיביות של מגעיהם שרק הלכו והעצימו, תרמו לאי הפיכותם של השינויים החברתיים והפוליטיים שסין התנסתה בהם.

מהלך אחר סמלי אמנם באופיו,אך יש בו כדי להעיד על התמורות הוא נסיונם המוצלח של חו יאובנג וג'או דזיאנג בשכנועו של דנג תוך שימוש "בין השאר בספר הגל השלישי של אלווין טופלר  שהמפתח לפיתוח של סין טמון בהרחבה מואצת של תשתית מדעית"(עמ. 166 ). זאת פעם ראשונה שנעשה שימוש רשמי בחיבור ספרותי שאינו סיני וגם לא של מאו באיזה דרך יש ללכת. זאת היתה כבר פריצת דרך אינטלקטואלית ורשמית כי לא רק רצוי ,אלא גם חובה להכיר צורות חשיבה אחרות. אקט זה היה בו משום קריאה למי שצריך ומעונין בכך לקרוא ספרות זרה.בדיעבד היתה בכך אמירה שאין לטעות בה כי סופה של הצנזורה קרב ובא.

החלשות המפלגה

 

מכיון שסין הונהגה לאורך שנים על ידי מפלגה אחת, היו מי שהגדירו אותה כמדינת מפלגה(מה שאפיין גם את ברה"מ ואת מדינות ברית ורשה). כל החלטה שהיא הקשורה למדינה התקבלה על ידי המפלגה בלבד. זאת היתה מערכת טוטלית חסרת כל שקיפות ואשר לא סבלה שום ביקורת שהיא(עמ . 256 ).הסדקים הראשונים  בסגירות זו החלו להופיע כאשר דנג נקט במדיניות הרפורמות שלו. היה לו ברור שדור המנהיגים המכוננים שהיו עתה מבוגרים מאוד,חייב לרדת מהבמה ולפנות אותה לדור הצעיר. המבוגרים לא ששו לכך ובכדי לעודדם נקט דנג בצעד מחוכם. הוא כונן "משרות שיאפשרו פרישה חלקית.החשובה ביותר ביניהן היתה הוועדה המייעצת שעל הקמתה הוחלט בקונגרס המפלגה -12 בספטמבר 1982. דנג עצמו עמד בראש ועדה זו עד 1987. במקביל למילוי תפקידו בפוליטברו. בנובמבר 1989 הוא פרש מהפוליטברו ומהוועדה המייעצת"(עמ.  178).אם רוצים אפשר לראות בכך מעין בית לורדים. ועדה זו בוטלה כאשר דור המבוגרים ירד לגמרי מהבמה בסוף 1992 בקונגרס ה-14 של המפלגה.

ירידת דור המייסדים והרפורמות שהונהגו על ידי דנג פעלו את פעולתם והביאו גם לירידת כוחה של המפלגה. הוצאת פונקציות שונות אל מחוץ למפלגה הביאו כפועל לירידה בכוחה ובציווי האידיאלוגי שלה. המפלגה איננה עוד כל יכולה.עצם העובדה שמנהיגי סין "מניחים היום שלאזרח יש אינטרסים משלו ושהוא פועל להשגתם"(עמ.236 ) יצרה סוג חדש של פוליטיקה שלא  היתה מוכרת בימי מאו והיא פוליטיקה של אינטרסים. נוצר משחק כוחות חדש בין השוק הפרטי לממשל. במקום שהשוק ישאל למוצא פיו של הממשל מתפתח דיאלוג בין שני כוחות עדיין לא לגמרי שווים. הממשל והמפלגה הם  עדיין גורמים רבי השפעה.

המחוייבות הפוחתת והולכת כלפי המפלגה פתחה את שעריה ליזמים פרטיים וקצב השינויים מהיר בכל רבדי החברה הסינית הביאו לכך שהמפלגה משנה את פניה. היא איננה יותר המונוליט הקשיח והדוגמטי חסר הגמישות."המגזרים הדינמיים ביותר בחברה הם אלה שבהם יש למפלגה ייצוג מועט מאוד,אוכלוסיה יותר ויותר משכילה,שואפת להשיג אמצעים פוליטיים שיענו לצרכיה הדוחקים.סין מתרחקת מעברה המהפכני והמפלגה הקומוניסטית חייבת להתמודד עם אוכלוסיה שהיא יותר ויותר ניידת,מודרנית ומודעת לעצמה"(עמ. 279 ). המפלגה מאבדת מהכוחנות והדורסנות שלה.בידה אמנם כוח רב,אבל היא חייבת להתחשב ואולי גם להשתמש בקווי הגנה אפולוגטיים להצדיק את מעשיה .האם תצליח בכך?

אלה הפעילים עדיין במפלגה אם מכורח מחוייבות שהם עדיין חשים כלפיה ואם מהסיבה הפשוטה שזו פרנסתם ,איבדו את הלהט האידיאלוגי ואת המוטיבציה לתת מעצמם. הנהגת המדינה ערה לזעזועים העוברים על המפלגה ומבינים שהמפעל כולו עלול להתמוטט ויש ביניהם המרחיקים לכת וטוענים כי יש לאמץ את "מודל המפלגה הליברלית-דמוקרטית  ביפן או המפלגה  המהפכנית הממוסדדת במכסיקו לפני  1990.במילים אחרות ,להתיר הקמת סיעות שונות שיתחרו על השלטון במסגרת המפלגה עצמה"(עמ. 368 ).במקרה כזה המפלגה תשנה את פניה לחלוטין. סין תשתחרר לגמרי מהכבלים המאואיסטיים והקומוניזם יהיה נחלת ההיסטוריה.

קו שבר בפרקטיקה האידיאלוגית

 

החלשותה המתמדת של המחוייבות האידיאלוגית כתוצאה מהעמקתן של הרפורמות לאורך שנים מצאה את ביטויה גם בנורמות ובקודים ההתנהגותיים של פעילי המפלגה בפעילות היומיומית.כך למשל הרפורמה הבסיסית ביותר עד 1982 "היתה תהליך שהוביל לדה-קומוניזציה מלאה בחקלאות וחזרה למשקים משפחתיים. רפורמה זו השפיעה ישירות על חייהם ועל פרנסתם של מיליוני סינים יותר מכל רפורמה אחרת. השגת רמת יבולים גבוהים יותר,כנראה בעקבות החזרה המהירה למשקים משפחתיים סיפקה הצדקה לאלה שתמכו בעוד רפורמות רדיקליות…בכלכלה העירונית נמשכו אמנם הקיצוצים עד סוף 1982 אך בשלהי אותה שנה שימש קונגרס המפלגה ה-12 מקפצה לרפורמות מקיפות חדשות"(עמ. 165).היתה כאן הוכחה בעליל שאין מה שהוא חזק יותר מיוזמה חופשית היכולה להניב פירות כלכליים וכי כל רעיון הקומונות היה חסר כל הגיון כלכלי.נוצר מצב בו הרפורמות הזינו את עצמו והובילו לרפורמות גם במגזר העירוני.

מהלך אחר ורב חשיבות היה  השקיפות."במהלך שני העשורים האחרונים של שנות ה-70 ושנות ה-80 היה קונגרס העם אחראי לגוף חקיקה מרשים להפוך את סין…לארץ המתנהלת בתחומים רבים על יסודות משפטיים רהוטים יחסית. חלק מהתקדמות זו מקורו בצעדים שנועדו למשוך משקיעים זרים,אך חלק ניכר מתמורה זו נובע מהרצון להבטיח יותר סדירות ושקיפות בפוליטיקה הסינית"(עמ. 208 ).לא עוד פוליטיקה של חדרי חדרים.כל החלטה ניתנת לבדיקה מצד גורמים שונים של חברי הקונגרס.אין מדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית במיטבה. זה עדיין לא זה,אבל זה שונה מהותית ממה שהיה בתקופתו של מאו, בה הקונגרס לא היה יותר מאשר חותמת גומי.היו לכך שתי סיבות.סיבה אחת היא הרצון למשוך משקיעים  זרים.היתה הבנה שאלה ירצו לדעת להיכן הולכים הכספים שהם משקיעים וכי אלה מנוצלים בצורה המיטבית ביותר. המשקיעים לא יחששו שכספם ירד לטמיון. סיבה שניה היתה הטמעת התפישה כי לפרט יש שאיפות ואינטרסים משלו וכי יש לו מה להגיד במהלכים ממשלתיים שיש להם נגיעה אישית אליו. המסקנות גם כאן היו מרחיקות לכת ."לפני שמתקבלת החלטה בסוגיה כל שהיא יש להתייעץ עם כל הגורמים הנוגעים בדבר…האנשים רשאים לבטא בחופשיות את כל דעותיהם בנושאים הנדונים וזאת כדי שמקבלי ההחלטות יקבלו את המידע הנחוץ. אסור שאדם ייענש בגין השקפות שביטא בשלב זה של תהליך קבלת ההחלטות"(עמ. 227 ).

איוש משרות במנגנון המפלגתי  והממשלתי ניתק עצמו מכל זיקה אידיאלוגית .בתקנות שהתקבלו ב-27.7.2003 "הוצבו דרישות מינימום להשכלה, להכשרה מקצועית ולניסיון עבודה קודם.על פי תקנות אלה עדיפה התקדמות הדרגתית של הפקידות בסולם הדרגות ורצוי להציע כמה מועמדים לכל משרה פנויה.יתרה מזאת על פי תקנות אלה יש לקיים תהליך התייעצות מקיף ואז לבחור מועמדים בתהליך הצבעה"(עמ.274).

המחוייבות היחידה היא לפיתוח כלכלי.זאת אמירה מפורשת שטובת העניין היא המובילה ולא המחוייבות האידיאלוגית. לאור התפתחות זו אי אפשר להתחמק מהשאלה למה משמשת עוד המפלגה וכי היא אולי מיותרת. לכך היה ביטוי מעשי משעה שהרפורמות הלכו והעמיקו .חל תהליך של פוחת והולך.אט אט המחוייבות האידיאלוגית מתפוגגת. היא עדיין קיימת,אבל חסרים,הלהט,ההתלהבות והמוטיבציה.

סיכום

 

ספרו של קנת ליברטל מבחינת הפרספקטיבה שלו הוא בעל אופק ראייה נרחב ביותר המשקף את כלל השינויים העוברים על סין לרבדיה החברתיים והפוליטיים.יש להתייחס אליו כאל סיכום  אנליטי של שנות דור שענק מדיני זה מתנסה בו.לרפורמות המתחוללות בסין קרוב לוודאי שיש עדיין מתנגדים וצפויים אירועים נוספים נוסח כיכר טייננמאן.אם נביא בחשבון את מה שמתרחש כיום בטיבט לא קשה לנחש לאלה עוצמות תגענה התקוממויות אלה לכשתפרוצנה.המונוליטיות של המפלגה קרסה ולא ברור כלל אם תהיינה בידה עתודות אנרגטיות להגנתה שלה ומה מידת התמיכה לה תזכה מצד הצבא. כל התהליכים העוברים על סין מורים על כיוון אחד והוא התפרקות וקריסת המפלגה. יש גם להביא בחשבון שבטווח הארוך סין עצמה תתפרק. וזאת מסיבה אחת בלבדה,המדינה גדולה מדי.

מקור

 

קנת  ליברטל- הממשל  בסין ממהפכה לרפורמות   האוניברסיטה הפתוחה   2007    526 עמ

עוד מאמרים של חיים מזר על סין

פרגמטיזם כלכלי בטחוני נוסח סין

איך לשלוט במדינה :המדריך השלם
תורת הלחימה של סין הקדומה

 מדע המדינה במשנתו של סון טסו

אלי אשד על מאו צה טונג כמפלצת אדם

חיים מזר על רוסיה :

האם מתקרב קץ עידן פוטין ברוסיה

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי גוטמן  On אוגוסט 25, 2010 at 5:54 am

    מעניין מאוד, נראה כי שימוש ספרותי-פילוסופי במשפטים של מנהיגים או תורות שלמות, כאשר מטרת השימוש זה צמיחה כלכלית של החברה, גורם לפריצת דרך- מאידאולוגיות סגורות וקטלניות אל מחשבת חיים בריאים… וגם, בסוף המציאות עצמה מראה האם החברה תוכל להמשיך להתנהל לפי אמת אחת מוחלטת, וייתכן שיש לפרקה לאימפריות קטנות יותר- רגישות לעצמן מטבע גודלן!

    נפלא.

  • אלעד  On אוגוסט 25, 2010 at 9:12 am

    הרבה אי דיוקים, הן ברמת השמות (צ'ן יון – ולא צ'ון יון, דנג שיואופינג ולא שיואו-פינג וכדו'), והן ברמת העובדות.

    מה שחשוב מכל זה לציין שכוחות הצמיחה בסין פעלו עוד בתקופת מאו, ולראיה, בין ה"קפיצה הגדולה קדימה" (great leap) לבין מהפיכת התרבות של מאו , היו כמה שנים בהם הוא (מאו) נדחק הצידה דה פקטו והיתה צמיחה אדירה במונחים של תמג וכיוב. הקולקטיביזציות של מאו היו בעיקר כח מעכב משמעותי, והשגיאה שבהן היתה פטאלית וקרדינלית.

    אגב, בקשר לשורה המסכמת – היום פופולארי להגיד שסין "גדולה מדי" ו"בועתית" . לא ברור עד כמה הטענה נכונה ולא דמגוגית ונגועה בסנטימנטים אוריינטלים (אמריקנים בעיקר) וצרות עין.

  • נטלי גוטמן  On אוגוסט 25, 2010 at 6:00 pm

    לא הייתי ממהרת להשליך מסקנות פשוטות לפח, היות שהן כבר הוכיחו את עצמן ברוב המדינות.
    ובכלל, פרימיטיבי מדי להאשים אמריקאים בכל הצרות, זאת בורות בלבד, איך תוכלו להתעלם מחסרונות שבניהול המדיני באותן מדינות גדולות, ובראשן ארצות הברית, רוסיה, סין, הודו…
    גם בערים גדולות לא נעים לחיות ובמדינות מודרניות כבר מורגשת הבריחה ההמונית לפריפריה…
    חבל להיסגר במושגים ישנים ולא רלוונטיים, כדאי לחפש מידע על הקטלניות של משטר קומוניסטי, ובין היתר זה של מאו, במקורות רחבים.
    החשוב בכתבה כאן הוא הניסיון לראות את הדרך הלא אלימה לקידמה למרות הבסיס הטוטליטרי של נקודת ההתחלה.

  • abiyram@israel  On אוגוסט 28, 2010 at 9:00 am

    סין היא המדינה אשר מטרתה העיקרית של למכור כמה שיותר. לא אכפת להם מי הלקוח. מחר הם יכולים להתחיל למכור אורניום מועשר למדינות ערביות.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: