למה שרים מתפטרים?

 

 

למה שר מתפטר ?

למה פוליטיקאי מתפטר או אומר "איני יכול יותר " ( כפי שהיה במקרה של ראש הממשלה שהתפטר מנחם בגין )?

שאלה טובה שלכאורה משתנה ממקרה למקרה.

חיים מזר חוקר רב תחומי ומשקיף מבחוץ על תופעות בפוליטיקה הישראלית סוקר את התופעה ומראה שיש בה מאפיינים מיוחדים.

 

 

 

  התפטרויות התפוטרויות  ופיטורי שרים

 

                                   חיים מזר

                                         

 

 

                                          מבוא

 

מן המקובלות הוא שלממלאי תפקידים ציבוריים יש אחריות כפולה,הן כלפי המוסדות אותם הם מתפעלים והן כלפי הציבור המקבל את שירותיהם של מוסדות אלה. מיקומו של המוסד בהיררכיה של מוסדות המדינה קובע את עוצמת האחריות הנתונה בידו של מנהל המוסד. כך למשל אחריותו של שר התחבורה גדולה מזו של מנכ"ל הרכבת או מזו של מנכ"ל חברת "אגד" ואחריותו של שר האוצר גדולה יותר מזו של מנכ"ל הבורסה. תפקוד לקוי של שר או אי הסכמה עם מדיניות הממשלה, יחייבו את התפטרות השר או פיטוריו על ידי ראש הממשלה.

מאז קום המדינה, ברוב הממשלות היו שרים שמצאו לנכון להתפטר ולפנות את מקומם לשרים אחרים.הסיבות שנמצאו לכך הן רבות ומגוונות(יעקובי 1990: 337-357;  קורן,שפירא 1997: 376-391). מעבר להיבטים הפורמליים שמוצאים את ביטוים בסיבות המוצהרות שבגינן באה  ההתפטרות או הפיטורים, יש למהלך פוליטי זה אפיונים נוספים היכולים לתרום להבנתה של התופעה. לכך חשיבות רבה. מאחר שכל הממשלות הן ממשלות קואליציוניות, לכל התפטרות או פיטורים של שר יכולים להיות השלכות על המבנה הקואליציוני ובמקרים קיצוניים תוצאותיהם של התפטרות או פיטורים יהיו פירוק הקואליציה והליכה לבחירות. כל אלה הופכים את ההוויה  הפוליטית למורכבת ביותר. הבנתה של מורכבות זו מחייבת הגדרה מדויקת של האפיונים המייחדים התפטרות או פיטורים של שר זה או אחר בהשוואה לאלה של אחרים. באמצעות השוואה זו אפשר לבנות מעין מפה טיפולוגית של תנועת אישים פוליטיים אל ומחוץ לכיסאות המיניסטריאליים ולהבין טוב יותר את הדינמיקה של ההוויה הפוליטית על רצף של זמן.

אפיון טיעוני ההתפטרות או הפיטורים

 

 מכיון שהסיבות לעזיבת המשרד ממשלתי הן רבות, רצוי לכנס אותן לסיבות יסוד. יש להבחין בין שתי סיבות יסוד אשר כל אחת מהן אפשר לשים על קו רצף דיכוטומי. רצף אחד הוא סיבות מקצועיות כנגד כלליות ורצף שני הוא של רשמיות כנגד אי רשמיות. ברצף של מקצועיות כנגד כלליות, הכוונה היא לכך ששר יכול להתפטר או להיות מפוטר בשל סיבות הקשורות אך ורק לנושאים מקצועיים הקשורים למשרד הממשלתי הנמצא בטיפולו או בשל סיבות הקשורות למדיניות הממשלה בכללותה. כך למשל זלמן ארן התפטר מתפקידו כשר החינוך ב-2.4.1960 בשל סכסוך עם המורים ושר המסחר והתעשייה, חיים צדוק, התפטר מתפקידו ב-20.11.1966 על רקע מחלוקת עם שר האוצר באשר לסמכויותיו המיניסטריאליות(קורן, שפירא1997:     380-381). שר הבריאות חיים רמון התפטר ב-6.2.1994 בשל עמדת הממשלה בנוגע לחוק ביטוח בריאות ממלכתי שלא תאמה את עמדתו(קורן, שפירא  1997:  351-352). מנגד יצחק בן אהרון התפטר מתפקידו כשר התחבורה ב-27.5.1962, בשל מדיניות הממשלה בענייני  חברה וכלכלה(יעקובי  1980: 112). יצחק ברמן התפטר מתפקידו כשר האנרגיה ב-22.9.1982 בעקבות אירועי סברה ושתילה(אבנרי  1993:  207). כאשר מתפטר שר בלי תיק, זה יכול להיות רק בשל נושאים כללים מאחר ואינו ממונה על תחום מיניסטריאלי  מקצועי, כדוגמת משה ארנס שהתפטר ב-2.9.1987 בשל ביטול פרויקט הלביא, בנימוק שאין הוא יכול לשאת באחריות קולקטיבית להחלטה זו(קורן 1994: 185). מרדכי בן פורת התפטר ב-29.1.1984 בשל אי תפקוד הממשלה (קורן, שפירא 1997: 386). יכולים להיות גם מצבים בהם שר מתפטר הן מסיבות מקצועיות מיניסטריאליות והן מסיבות הקשורות למדיניות הממשלה בכללותה.

ברצף של רשמיות כנגד אי רשמיות, יגאל הורוביץ פרש מתפקיד שר האוצר ב-11.1.1980 על רקע אי נכונות לקבל את דרישתו לבצע קיצוץ תקציבי, אך בה בעת חיפש כל הזדמנות לפרוש מהליכוד ולחבור לסיעת תל"ם של משה דיין(אבנרי 1993: 120). שר הפנים יצחק פרץ פרש ב-4.1.1987 בטיעון כי אינו יכול לרשום אישה  שעברה גיור רפורמי בתעודת הזהות כיהודיה, חרף הדרישה של בג"צ. הסיבה האמיתית להתפטרותו  היתה רצונו לגרור אחריו את ש"ס כולה ולהביא בעקבות זאת להתפטרותו של אריה דרעי מתפקיד מנכ"ל המשרד, ניסיון שבעצם לא צלח(ניר 1999: 141-143).אמנון רובינשטיין שר התקשורת התפטר ב- 27.5.1987 בטיעון כי הממשלה פסלה את מסמך לונדון. רובינשטיין ניצל החלטה ממשלתית זו כדי להביא לפרישתה של שינוי מהממשלה. הוא הרגיש שמעמדה של מפלגתו הולך ונחלש בקרב תומכיה, אנשי המעמד הבינוני,  אשר החלו להעביר את תמיכתם לר"צ. הוא רצה לשמור על אפיונה הייחודי של שינוי, אך זה לא עלה בידו  והחליט על כן לנצל את ההזמנות הראשונה שנקרתה בידו כדי להביא לפרישת מפלגתו מהממשלה(קורן 1994: 259). התפטרות מחברות בממשלה, איננה יכולה להיות על בסיס טיעונים לא רשמיים. היא חייבת להיות מגובה בטיעון רשמי שיצדיק את ההתפטרות, גם אם זה למראית עין. לעומת זאת שר יתפטר אם ימצא זאת לנכון, כאשר אין הוא שלם עם החלטות ממשלתיות או מדיניות מוצעות. האחריות האישית שלו היא שתכריע לטובת ההתפטרות.

התפטרות, התפוטרות, פיטורים

 

על פניו קיימים שני מצבים באשר לדפוס עזיבת מקום עבודה לרבות ניהול משרד מיניסטריאלי והם התפטרות ופיטורים. אולם קיים מצב נוסף והוא של התפוטרות. הכוונה היא לכך שהעובד ובמקרה שלנו השר, איננו רוצה לעזוב את משרתו, אך הוא מובא למצב בו הוא כביכול מפנה את המשרד עליו הוא ממונה מרצונו, הוא מתפוטר.

המצב הפשוט ביותר הוא זה בו השר  מתפטר מרצונו וזה יכול לנבוע מסיבות אישיות כדוגמת שר האוצר אליעזר קפלן שפרש מתפקידו ב-26.5.1952 מטעמי בריאות ושר המשטרה בכור שלום שיטרית שפרש  ב-30.12.1966 על רקע רצונו לפרוש מהחיים הפוליטיים(קורן, שפירא 1997: 381,477). התפוטרות יכולה לבוא בעקבות לחץ של שרים אחרים ושל הציבור, בשל אי תפקוד וכאשר רוב החלטות השר גורמות נזק כבד למשק או למגזרים הציבוריים הנוגעים לאותו משרד מיניסטריאלי. שר האוצר שמחה ארליך נאלץ לעזוב את משרדו ב-7.11.1979. ארליך לא שש להתפטר, אך בשל הביקורת הבלתי פוסקת שהוטחה בו בעקבות המדיניות הכלכלית הוא ביקש להתפטר(נאור 1993: 61).תרמו לכך גם התסיסה במפלגה הליברלית ו"התדרדרות בלתי פוסקת במשק שבאה לאחר אינפלציה גואה, הוצאות מנופחות של הממשל ופגיעה בשכבות החלשות"(אבנרי 1993: 93 ). פיטורי שר יכולים לבוא מצידו של ראש הממשלה או בשל לחצים המופעלים על ידי שרים אחרים על ראש הממשלה לפטר שר זה או אחר. הסיבות לפיטורים על ידי ראש הממשלה יכולות לנבוע מחיכוכים רעיוניים ומקצועיים, תחושה של חוסר נאמנות ותחושה של חוסר תקשורת אישית. שמיר הדיח את שר  המדע והפיתוח עזר וייצמן ב-31.12.1989 מכיון ש"בעת שהותו בחו"ל ניהל מגעים עם נציג אש"ף ללא הרשאה ונטען כי הוא ניסה לסייע בהשגת הסכמתו המסויגת של אש"ף ליוזמת השלום של בייקר"(קורן , שפירא 1997: 330 ). ב- 13.3.1990 ראש הממשלה שמיר פיטר שר נוסף והוא  שר האוצר שמעון פרס,לאחר שהתברר כי זה רקח תוכנית להדיחו. שמיר טען כי פרס כי "פעל ופועל למען פירוקה של ממשלת האחדות הלאומית וחותר תחת קיומה… חתירה תחת אושיותיה של ממשלת האחדות הלאומית, פוגעת באינטרסים של העם"( אבנרי 1993: 389 ).  ב-2.3.1999 ראש הממשלה בנימין נתניהו, פיטר את שר הביטחון יצחק מרדכי על רקע חיכוכים אישיים, מכיון שהוא "קיים משא ומתן עם גורמי אופוזיציה, שמטרתם להפיל את ממשלת הליכוד, ושאינו תומך תמיכה מלאה במדיניותה ובהחלטותיה של הממשלה( אזולאי כץ 1999:  165). מקרה של לחצים שהופעלו על ראש הממשלה להביא לפיטורים של שר הוא זה של שרי ש"ס שלחציהם על ראש הממשלה יצחק רבין הביאו להעברתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני מתפקידה ב-30.5.1993 (קורן, שפירא 1997: 345).

מצב שבו שר יודח מתפקידו אם לא יתפטר מרצונו הוא זה בו לשר יש נגיעה בנושאים פליליים. כך היה במקרה של שר העבודה הרווחה והקליטה אבו חצירא, אשר בשעה שנמצא אשם בעבירות של גניבה ומרמה, התפטר ב-30.4.1982(קורן, שפירא 1997: 301). ב-12.9.1993 התפטר שר הפנים אריה דרעי מתפקידו בעקבות החלטת בג"צ כי על ראש הממשלה לפטרו "משום שמדובר בעבירות המטילות ספק ביכולתו לכהן בתפקידים ציבוריים"(קורן, שפירא  1997: 346). ב-8.8.1996 התפטר שר המשפטים יעקב נאמן על רקע החלטת היועץ המשפטי להעמידו לדין בשל חקירת אריה דרעי(קורן, שפירא  1997:  360).  

חילופי תפקידים

 

יכול שר להתפטר מתפקידו או להיות מפוטר ועדיין ישאר בממשלה, כאשר הוא מתחלף עם שר אחר או חבר כנסת  או שהוא נשאר בממשלה כשר בלי תיק. מהלך ראשון מסוג זה היה כאשר שר הבינוי והשיכון גדעון פת הודח מתפקידו ב-15.1.1979 בשל אי הצלחה בתפקידו זה ובמקום זאת הוא קיבל את משרד התעשייה והתיירות (אבנרי 1993: 58). מקרה של כמעט התפוטרות הוא זה בו ראש הממשלה שמעון פרס בשל חיכוכיו עם  שר האוצר יצחק מודעי רצה שזה האחרון יודח. מכיון שפעלה אז ממשלת אחדות לאומית, הושגה פשרה שלפיה ב-16.4.1986 התחלפו מודעי ומשה ניסים בתפקידיהם. משה ניסים קיבל את משרד האוצר ויצחק מודעי קיבל את משרד המשפטים(קורן 1994:  155-156). לאחר מכן בשל אילוצים קואליציוניים , התפתח דגם פעולה של חילופי תפקידים מתוכננים. הכוונה היא להסכמי רוטציה, כאשר אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בארבעה אופנים: שרים מאותה מפלגה מתחלפים ביניהם בתיקים , חבר כנסת מחליף שר ממפלגתו, שרים ממפלגות שונות מתחלפים זה עם זה, חבר כנסת של מפלגה אחת מתחלף עם שר של מפלגה אחרת.

דוגמאות למצבים מסוג זה הן של סילבן שלום ומיכאל איתן, שניהם מהליכוד. ב-13.7.1998 שר המדע והטכנולוגיה מיכאל איתן מתמנה לסגן שר במשרד ראש הממשלה ולשר המתאם בין הממשלה לכנסת ולשר האוצר מתמנה סילבן שלום(ורטר 1998: 10א). מהלך חילופים בין שתי מפלגות היה ב-13.9.1998 כאשר השר לענייני דתות יצחק לוי מהמפד"ל מסר את המשרד לאלי סוויסה מש"ס ב- 25.3.198( אלון 1998: 4 א).

התפטרות בשל התפרקות מפלגה

 

זהו מקרה בו מפלגה החברה בקואליציה מתפרקת והיא מאבדת את בסיס כוחה הפרלמנטרי, שמכוחו נציגיה יושבים הממשלה. מקרה מסוג זה התרחש פעם אחת בלבד כאשר ד"ש התפרקה לסיעות וחברי הכנסת של המפלגה שכיהנו בממשלה פרשו מתפקידיהם. ב-13.9.2978 התפטר שר התחבורה מאיר עמית( אבנרי

1993 : 96) וב-13.9.1978 עשה זאת שר המשפטים שמואל תמיר(קורן, שפירא  1997: 385).

התפטרות ופיטורים

 

חברי כנסת רבים כיהנו ביותר מאשר כהונה מיניסטריאלית אחת והם נקלעו למצבים בהם הם התפטרו מתפקידם בממשלה אחת ופוטרו ממשלה אחרת. כך היה מקרהו של יוסף בורג שפוטר מתפקידו כשר הפנים, כאשר כל שרי המפד"ל פוטרו מהממשלה ב-19.2.1976 על רקע הצעת אי  האמון של המפד"ל בממשלה (קורן, שפירא  1997: 287). ב-29.5.1958 שרי המפד"ל וביניהם בורג מתפטרים בשל פרשת מי הוא  יהודי

(קורן, שפירא  1987 : 257).

התפטרות שניה של יוסף בורג מתפקידו כשר הפנים היתה ב-3.10.1986 כאשר פרש מהחיים הפוליטיים. שולמית אלוני התפטרה מתפקידה כשרה בלי תיק ב-3.11.1974  בשל צירוף המפד"ל לקואליציה והיא הודחה מתפקידה כשרת החינוך(קורן, שפירא  1987: 384-390). שר הביטחון אריק שרון הודח מתפקידו ב- 13.2.1983 בשל אירועי סברה ושתילה וב-14.2.1990  התפטר מתפקידו כשר התעשייה והמסחר בשל איבוד אמונו בראש הממשלה יצחק שמיר( קורן, שפירא  1993 : 386-388). שמעון פרס שכיהן בממשלות של מפלגת העבודה פוטר מתפקיד שר האוצר ב- 13.3.1990 (קורן, שפירא  1997 : 389).

 

 

התפטרויות רב פעמיות

 

התפטרויות רב פעמיות הן סך ההתפטרויות של שר אחד מתפקידיו. מסקירת קורותיהן של ממשלות ישראל אפשר לראות ששרים ביצעו לכל היותר שתי התפטרויות. ניתן להבחין בשלושה סוגי התפטרויות. סוג ראשון הוא  של שר שהתפטר פעמיים מאותו תפקיד במהלך אותה קדנציה. זה היה מקרהו של שר המשפטים יעקוב שמשון שפירא שהתפטר פעם ראשונה ב-11.6.1972 כאות מחאה על כך שהותקף ציבורית ופוליטית על רקע פרשת שכר הטרחה לפרקליטי ועדת ויתקין וכי לא קיבל גיבוי נאות ממפלגתו( קורן 1972: 1-2 ). לאחר שלושה חודשים ב-12.9.1972 חזר לתפקידו, אך כעבור כשנה ב-30.10.1973 התפטר שוב. הפעם  בשל פיטוריו של שר הביטחון משה דיין בעקבות מלחמת יום כיפור( קורן, שפירא  1997 : 281). סוג שני של התפטרויות הוא של שר אשר התפטר מתפקידים מיניסטריאליים שונים, כל פעם בממשלה אחרת. דוגמה שהוזכרה קודם לכן בהקשר אחר היא יוסף בורג איש  המפד"ל. מקרה אחר הוא של יגאל הורוביץ. יגאל הורוביץ פרש מכהונת שר התעשייה המסחר והתיירות כחבר הליכוד ב-29.9.1978 על רקע הסכם השלום עם מצרים( נאור 1993 : 183). ב-11.1.1981 גם אז כחבר הליכוד פרש מתפקיד שר האוצר בשל אי יכולתו לבצע קיצוץ בתקציב המדינה על פי מה שמצא לנכון והורדת האינפלציה(אבנרי  1993 : 120). סוג שלישי התפטרויות של שר שהתפטר מתפקידים  מיניסטריאליים שונים באותה ממשלה. זה היה מקרהו של יעקב נאמן,מינוי אישי של בנימין נתניהו, שבא מחוץ למערכת בפוליטית. נאמן התפטר מתפקיד שר האוצר ב-8.8.1996 , כאשר בעקבות חקירתו של אריה דרעי הוחלט להעמידו לדין וב-20.12.1998 התפטר מתפקידו כשר האוצר מכיון שלא גילה נכונות לבצע דברים שאיננו שלם איתם( בסוק  1998 : 11א).

סוג רביעי של התפטרויות הוא של אישיות פוליטית שהתפטרה מתפקידים מיניסטריאליים שונים או מאותו תפקיד במספר ממשלות אך מטעם מפלגות שונות. כאלו היו המקרים של משה דיין ודוד לוי. משה דיין התפטר פעם ראשונה ב-4.11.1964 כאשר שימש כשר החקלאות מטעמה של מפלגת העבודה "בשל העדר הזדהות החייבת לשרור בין שר לבין ראש הממשלה…" ובשל "אי עמידה בהתחייבויות כמו פיזור אוכלוסין, בתוכניות שהוקפאו, ביקורת בתחום הכלכלי"( לביא 1964 :1). ההתפטרות השניה היתה ב-21.12.1979 כאשר שימש כשר חוץ בממשלתו של מנחם בגין, בשל מינויו של יוסף בורג כאחראי על השיחות להסדרי האוטונומיה (קורן, שפירא  1997 : 295). דוד לוי שימש כשר חוץ הן בממשלת הליכוד והן בממשלתה של מפלגת העבודה ובשני  המקרים התפטר. פעם ראשונה התפטר ב- 6.1.1998 כאשר  היה חבר הליכוד מכיון שלא הוכנסו סעיפים חברתיים לתקציב ובשל המצב החברתי(ורטר  1998  : 2א). התפטרות שניה היתה ב-2.8.2000 כאשר שימש שר חוץ מטעמה של ממשלת העבודה, בשל הדיונים על ירושלים בשיחות עם הפלשתינאים בקמפ דיוויד(אשר  2000: 3).

פיטורים והתפטרות סיעתיים

 

פיטורים והתפטרות סיעתיים מתרחשים כאשר קבוצת שרים השייכת למפלגה החברה בקואליציה מפוטרת, כאשר זו פורשת מהקואליציה ובאופן בלתי נמנע מתלווית לכך התפטרות כל שרי המפלגה מהקואליציה. מהלך כזה הוא נדיר. המקרה הראשון התרחש ב-25.5.1953  כאשר כל שרי הציונים  הכלליים התפטרו בשל תביעתם להנהיג המנון אחד ודגל אחד למדינה. השרים המתפטרים היו שר המסחר והתעשייה יוסף ברנשטיין, שר הפנים ישראל רוקח, שר התחבורה יוסף ספיר ושר הבריאות יוסף סרלין( קורן, שפירא  1997: 248). מקרה שני היה ב- 4.8.1970 כאשר שרי גח"ל פרשו מהממשלה בשל קבלת תוכנית רוג'רס . השרים  היו השר בלי תיק מנחם בגין, שר הפיתוח חיים לנדאו, שר התחבורה עזר ויצמן, שר המסחר והתעשייה יוסף ספיר, שר הדואר אלימלך רימלט והשר בלי תיק אריה דולצ'ין(קורן, שפירא  1997 : 383). המקרה השלישי היה ב-19.12.1976 כאשר שרי המפד"ל פוטרו מכיון שנמנעו מהצבעת אי אמון בממשלה. השרים היו שר הפנים יוסף בורג, שר הסעד זבולון המר ושר הדתות יצחק רפאל( קורן, שפירא  1997 : 384). ב- 13.3.1990 פוטר שר האוצר שמעון פרס ובעקבות זאת הצטרפו אליו כל שרי מפלגת העבודה, סך הכל פרשו 11 שרים מהממשלה. ב-24.6.2000 פרשו מהממשלה שרי מר"צ –שר החינוך יוסי שריד, שר החקלאות חיים רמון ושר התעשייה והמסחר רן כוהן. ב-11.7.2000 פרשו מהממשלה שרי ש"ס- שר העבודה והרווחה אלי ישי, שר התשתיות הלאומיות  אלי סוויסה, השר לענייני דתות יצחק כוהן ושר הבריאות שלמה בניזרי. כן התפטרו שרי המפד"ל-שר הבינוי והשיכון יצחק לוי ושר התחבורה שאול יהלום.

מקרים מיוחדים של התפטרות או פיטורים סיעתיים היו כאשר למפלגה היה נציג אחד בממשלה, כדוגמת התפטרותו של אריה דרעי מתפקיד שר הפנים ב12.9.1996 והתפטרותו של שר הפנים נתן שרנסקי ב-11.7.2000.סיעות או מפלגות שלכל אחת מהן נציג אחד בממשלה אשר נמצאות באותו צד של המתרס הפוליטי ואשר נציגיהן בממשלה מתפטרים בו זמנית בהפרשי זמן קצרים, מסיבות זהות, יוצרים אפקט של מפלגה אשר לה מספר שרים בממשלה. כך היה כאשר בעקבות ועידת מדריד שר החקלאות רפאל איתן, נציג צומת, התפטר מהממשלה וכשלושה שבועות לאחר מכן ב-19.1.1992 התפטרו שר האנרגיה, התשתיות מדע וטכנולוגיה יובל נאמן מהתחייה והשר בלי תיק רחבעם זאבי(קורן, שפירא  1997 : 389).

 

היקף המפוטרים, המתפוטרים והמתפטרים

 

סך השרים בין שהם מפוטרים, מתפוטרים  או  מפוטרים במשך  כהונתה של ממשלה נתונה, מגדיר את היקף העוזבים את משרדי הממשלה, את מידת ההשפעה של היקף זה על תפקודה ותוחלת חייה של הממשלה. התפטרות שר או שניים מחברי המפלגה הדומיננטית בקואליציה או מפלגה אחרת בעלת משקל אלקטורלי משמעותי, הראתה עד כה שההשפעה היתה שולית או שלא היתה מורגשת. כך גם באשר לשרי מפלגה העוזבים את הממשלה,, אך חוזרים בהם לאחר מספר ימים. זה היה המקרה של הציונים הכלליים שהתפטרו ב-23.3.1953 , אך חזרו בהם ב-3.6.1953. לעומת זאת אם פורשות מספר מפלגות מהקואליציה וכתוצאה מכך פורשים גם שרי המפלגות, הרי שתוחלת החיים של הממשלה מתקצרת, כדוגמת ממשלתו של אהוד ברק, שבעצם נשארה ללא קואליציה. היחידים שנשארו איתו היו רק חברי מפלגת העבודה ומפלגת המרכז. מקרה של ממשלת אחדות הוא מצב בו חברות בקואליציה שתי מפלגות שוות משקל אלקטורלי עם קואליציה גדולה, כך שגם אם אחת מהן פורשת, המפלגה השניה יכולה להקים ממשלה צרה. זה היה המצב בממשלה ה-25 שבה היו שתי המפלגות הגדולות- הליכוד עם 40 חברי כנסת ו-11 שרים ומפלגת העבודה עם 39 חברי כנסת ו-11 שרים. בעקבות פרישתה של מפלגת העבודה, הליכוד הקים ב-11.6.1990 ממשלה צרה( קורן, שפירא 1997  : 389 ).

בהתבסס על הגדרת העוזבים את  הממשלה, אפשר להסיק שיכולות להיות ממשלות שאין בהן שום עזיבות מבחינת החוק(התפטרות או התפוטרות אינן אפשריות בממשלת מעבר, אולם אין שום מניעה מצידו של ראש הממשלה לפטר שרים). למעשה עזיבות שרים את הממשלה ליוו את מרבית הממשלות מאז קום המדינה.  במרבית המקרים מספר העוזבים היה מצומצם, אך הוא החל לצבור תנופה בון 1980-1990 והגיע לשיאו בממשלה ה-28, כאשר פרשו ממנה 10 שרים שהביאו להתפוררות הממשלה.

סיכום

 

הטיפולוגיה שאובחנה כאן באשר לדפוס עזיבת שרים  את המשרדים אשר עליהם הם הופקדו או שהיו מופקדים עליהן על רצף של זמן, מאפשרת בניית מפה דינמית שאפשר למקם עליה כל אחת מהנפשות הפועלות בחיים הפוליטיים, אשר היתה להם נגיעה למשרדי  ממשלה שונים, בין ששהתה שם תקופה קצרה או ארוכה, אם במשרד ממשלתי אחד או במספר משרדים. מיפוי זה נותן בידי הצופה כלי לבחינת " משחק הכיסאות המוזיקליים" של חברי כנסת המשמשים כשרים מטעמן של מפלגות שונת. זה אמור גם לגבי מינויים של אישים שמחוץ לכנסת שנעשים על ידי ראש הממשלה.

תנועה מסיבית של אישים אל ומחוץ לכיסא השר עלולה לפגום במדיניות המשרד, מאחר שכל שר חדש בא עם תפישת עולם ייחודית לו באשר למה  שרצוי להיות בתחום אחריותו. לכן, מבט רטרוספקטיבי עשוי לאפשר הבנה טובה יותר של התנועה אל ומחוץ למשרדי הממשל הנוגע בדבר ולקבוע כללי התנהגות חדשים, כדי למנוע הישנותה של תופעה כמו התחלופה הגבוהה של שרי אוצר בין השנים 1990-2000 .

ראו גם

חיים מזר על נפילתה של מפלגת ד"ש

חיים מזר "עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש באתר "המולטי יקום של אלי אשד חלק 1.

חלק 2..

ראו גם

 

מקורות

 

1. אבנרי א.- התבוסה.  כך התפורר השלטון הוצאת דביר 1993

2.אזולאי כץ א.- האיש שניצח את עצמו. בחירות 1999  הוצאת ידיעות אחרונות 1999

3.אלון ג.-"הכנסת אישרה ברוב גדול את מינויו של שאול יהלום לשר התחבורה ויצחק לוי לשר החינוך"

הארץ  26.2.1998

4.אשר א.-"תולדות ממשלת ברק: השרים נשרו אחד אחד" מעריב  10.12.2000

5. בסוק א.-"נאמן: לא רציתי לשמש עלה תאנה לדברים שאינני שלם איתם" הארץ  20.12.1998

6. גולן מ.- "שפירא דחה הפניה לחזור בו מהתפטרותו" הארץ   12.6.1972

7. ורטר י.-"שר החוץ כינס מסיבת עיתונאים והודיע: "איני חבר עוד בממשלה זו- נשבר לי" הארץ 5.1.1998

8. ורטר י.- :מיכאל איתן התפטר מהממשלה. המחלוקת עם סילבן שלום לא יושבה" הארץ 8.4.1998

9.יעקובי ג.- הממשלה הוצאת עם עובד, זמורה ביתן, מידן  1980

10. לביא נ.-"התפטרות דיין- משבר נוסף למפא"י הארץ  5.11.1964

11.נאור א.- בגין בשלטון, עדות אישית הוצאת ידיעות אחרונות 1993

12. ניר י.-אריה דרעי, המשבר והכאב הוצאת ידיעות אחרונת 1999

13. קורן ד.- זמן באפור ממשלת האחדות הלאומית 1984-1990 הוצאת זמורה ביתן 1994

14. קורן ד. שפירא ב.- קואליציות זמורה ביתן 1997

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: