ונצואלה :האם יש דומה לה?

 

סמלי המדינה הבוליבארית של ונצואלה.

הופיע תחת השם  "אין דומה לו -דרום אדום " בדיוקן מקור ראשון גליון 821 2.5.2013.

 ובגירסה מקוצרת :

"מדינה בהפרעה : האם ונצואלה על סף מלחמת אזרחים ?"  ב"סוף שבוע- מעריב" 3.5.2013

מנהיג ונצואלה הוגו צ'וואס  האיש החזק והרדיקלי  ביותר  והאנטי ישראלי ביותר בדרום ומרכז היבשת מת מסרטן לאחר 15 שנות שלטון ולאחר שזכה ללא עוררין בעוד תקופת שלטון.  הפגנות אלימות ברחוב ,טענות על חטיפת השלטון וחשש מהתדרדרות כלכלית . למרות שנבחר יורש לצ'אבס ,בונצואלה מתקשים מאוד למלא את נעליו. :חודש אחרי הבחירות בוונצואלה מתקשה הנשיא הנבחר ניקולאס מאדורו להיכנס לנעליו של הרודן האהוב הוגו צ'אבס.כמו הוגו צ'אבס המנוח, גם הנשיא החדש של ונצואלה שונא את ארה"ב וישראל, ומתרפק על אחמדינג'אד. כמו צ'אבס, גם הוא מטיח ביריביו עלבונות עם ניחוחות אנטישמיים. אבל כדי להגשים את החלומות המגלומניים של צ'אבס על איחוד יבשת שלמה תחת שלטונו, דרושה כריזמה גדולה בהרבה מכפי שיש לניקולאס מאדורו. ודווקא זה מה שהופך אותו למסוכן במיוחד. מה יהיה עתידה של הרפובליקה הבוליבארית של  ונצואלה מפיקת נפט בכירה במרכז אמריקה ומנהיגה רדיקלית ופרו איראנית ?האם המדינה עומדת על סף מלחמת אזרחים ? האם החלומות של הוגו צ'אבס על דרום אמריקה קומוניסטית ומאוחדת מתו יחד איתו ?רק ליורש המאוד לא מוערך ניקולאס מאדורו הפיתרונים.

 

 

הוגו צ'אוווס מנהיגה המנוח של ונצואלה.

כי שם בנות בצבע שוקו
ותלבושתן – קליפות בננה,
מפזזות במחול מניאנה
בג'ונגל, בין עצי הקוקוס.

נשוט על פני האורינוקו
ונטייל לאמזונס,
שם נחשי האנקונדה
כשניים עשר וחצי מטר
עם שתי שיניים ארוכות

שם אין בחינות, אוניברסיטה
ואין דיקן של הפקולטה.
ושם נראה כל יום קורידה

עצי קפה ואבוקדו,
מכרות זהב באלדורדו.
זורם הנפט בקריפיטיו
ואין מיסים ודפיציטיו.
ושם אינדיאנים עם כרבולת.
מקרקפים רק מס גולגולת.ונצואלה… ונצואלה…
ונצואלה – אין דומה לה! אולה!

"ונצואלה "פזמון מאת דן אלמגור ומשה וילנסקי

ב-1959 התפרסמה ונצואלה ארץ  מרכז אמריקנית בלתי ידועה מבחינת הישראלי הממוצע הודות לפזמון שכתב עליה דן אלמגור במחזמר של אפרים קישון בשם "אף מילה למורגנשטרן ". בפזמון הוצגה ונצואלה כמחוז  כיסופיו האקזוטיים של  כל תייר ישראלי המכבד את עצמוי. ועדיפה לעין ערוך על צ'ילה למשל.כך היא נשארה מאז אם כי אלמגור הודה לימים שהוא טעה בכמה מהפרטים שהביא שם על ונצואלה.כך למשל האורינוקו לא נישפך לאמזונס כפי שצויין  שם ונחש  האנקונדה אינו מכיש אלא חונק.אבל זה לא באמת שינה מבחינת הישראלי שמבחינתו ונצואלה נראתה כעת כמקום  אקזוטי מעין כמוהו.

( את סיפורו של דן אלמגור למה וכיצד   כתב את הפזמון הזה דווקא על הארץ האמריקנית הזאת דווקא ראו כאן :

ונצואלה על פי דן אלמגור " 

צ'או צ'אבס.

במציאות  של ראשית המאה ה-21 למרבית הצער ונצואלה היא מקום שונה מאוד  מאותה ארץ אקזוטית שתוארה בשיר של דן אלמגור ולמרות עושרה לאמיתו של דבר אחד מהמקומות הפחות סימפטיים ביבשת אמריקה הלטינית.

אילו הוגו צ'אבס היה עדיין בחיים, הדרך הטובה ביותר להבין את הקסם שהוא מהלך על בני עמו הייתה לעשות את מה שהם נהגו לעשות בכל יום ראשון ב-11 בבוקר: להתרווח מול הטלוויזיה ולצפות ב'אַלוֹ פרזידנטה', אחת התוכניות בעלות הרייטינג הגבוה ביותר בוונצואלה. זו הייתה התוכנית של צ'אבס, על ידי צ'אבס, למען צ'אבס. הנשיא חובב המצלמות היה מסוגל לדבר אליהן ברציפות שש שעות ויותר, כמו מורו הרוחני פידל קסטרו, שנודע לשמצה בנאומיו הארוכים. למעשה, צ'אבס שבר בקלות את כל שיאי הדיבור של המאסטר. והצופים – הם ראו מולם תערובת של מנהיג ומשיח, הנושא מונולוגים גדושים בהיסטוריה ונצואלית ודרום-אמריקנית ובתיאורים מפורטים של מעשי הנבזות שביצעו הינקים הצפוניים כנגד מדינות אמריקה הלטינית.

מלבד הרצאות היסטוריות ודיווחים על פעולותיה האחרונות של ממשלתו, נהג צ'אבס לשיר בתוכניתו השבועית שירים, לספר בדיחות ואף לבצע חיקויים של אישים שונים. כל זה תרם רבות לפופולריות של התוכנית ושלו. זו גם הבמה שבה הוצגה הגרסה של הנשיא לפרשת ההשתלטות על 'לה מרקסניה', חוות בקר בת 80 אלף דונם השוכנת באזור שבו נולד צ'אבס.

לשונות רעות טענו שצ'אבס אמר פעם בראיון כי ניסה במשך שנים רבות להשיג בעלות רשמית על החווה הזו, כי סבו חי שם בזמנו. משרד החקלאות, מכל מקום, הסביר את ההשתלטות על 'לה מרקסניה' בכך שחלק ניכר מאדמתה לא היה בשימוש – אף שבסביבה ידעו לספר שמדובר בחווה משגשגת ומנוהלת היטב. עוד טען משרד החקלאות שבעל החווה לא הציג מסמכי בעלות משנת 1821, השנה שבה שחרר סימון בוליבר את ונצואלה משליטתם של הספרדים הקולוניאליסטים.

הבעלים של החווה, שנחשב בעיני שכניו ועובדיו לאדם הגון, ניהל קרב משפטי ממושך וחסר תוחלת נגד ההפקעה, וסירב לפנות את השטח. ואז הגיע הוגו צ'אבס בכבודו ובעצמו למקום, מלווה בצוותי צילום ומעריצים מכל רחבי העולם. בשידור חי של מהשטח של 'אלו פרזידנטה' חגג הנשיא את הניצחון על החוואי, והכריז על פתיחת מערכה לרפורמה בתחום הקרקעות. "איזה חורש יפה, איזו אדמה פורייה, אילו נופי סוואנה מרהיבים נשקפים אלינו הבוקר", הוא התמוגג.

 

צ'אבס על רקע תמונתו של סימון בוליבאר

אמנם, אפילו צ'אבס הודה שמעטים מאוד מבעלי האדמות בוונצואלה מחזיקים בשטר מימי ייסודה של המדינה. למעשה, מדובר בדרישה בלתי אפשרית, כפי שמומחה כמוהו לתקופתו של בוליבר אמור לדעת היטב: לממשלת ונצואלה, שב-1821 רק השתחררה מכבלי הקולוניאליזם, נדרשו עוד עשרות שנים עד שהתפנתה לנושא של הסדרת הבעלות על האדמות. אבל מבחינתו של צ'אבס, פרטים היסטוריים קטנים מעין אלו לא שינו דבר. אם הרכוש לא נרשם ב-1821, כי אז המסמך שבידי הבעלים אינו שווה דבר, ודינה של החלקה לעבור לידי המדינה.

התוכנית 'אלו פרזידנטה' כבר אינה משודרת, לפחות לא עם הכוכב הראשי המוכר שלה. לפני כחודשיים הלך צ'אבס לעולמו כשהוא מותיר אחריו מאבק ירושה המאיים להפוך לעקוב מדם. את מקומו תפס ניקולאס מאדורו, שסומן על ידי צ'אבס כיורשו עוד בחייו, אך נראה כי הוא יתקשה להיכנס לנעליים הענקיות  – נעליים שמצעידות את ונצואלה לתמיכה בציר הרשע העולמי ולעימות דווקא עם המעצמה הגדולה שמצפון.

 במציאות של ראשית המאה ה-21, ונצואלה היא מקום שונה מאוד מאותה ארץ אקזוטית שתוארה בשיר המפורסם של דן אלמגור. מאגרי הנפט העצומים שנתגלו בשטחה הפכו אותה לעשירה, אבל לא בהכרח למקום סימפטי. בשנים האחרונות היא תפסה את מקומה של קובה כמדינה הרדיקלית ביותר במרכז אמריקה ודרומה, וכאויבת האידיאולוגית הגדולה של ארצות הברית באגף ההוא של כדור הארץ.

האידיאולוגיה הבוליברית, המובילה את ונצואלה, קרויה על שמו של סימון בוליבר הנזכר, מי ששחרר את היבשת מידי הספרדים והקים רפובליקה מאוחדת דוגמת ארצות הברית. אלא שבניגוד למקבילו הצפוני ג'ורג' וושינגטון, בוליבר התגלה כנשיא כושל והיבשת התפצלה עוד בחייו למדינות המסוכסכות זו עם זו. כל חלומו קרס והתמוטט, ובשנת 1830 הוא מת כאדם עני, חולה ומיואש, בדרך לגלות באירופה. ובכל זאת, לאחר מותו הוא הפך לגיבורה של היבשת – אולי בגלל המחסור בדמויות אחרות מסוגו, אידיאליסטים שמימשו את חזונם. בראש ובראשונה זכה להערצה בארץ מולדתו, ונצואלה. לימים, כאשר פרסם הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס רומאן שתיאר את בוליבר בצורה מאוד לא הרואית, הוא נתקל בתגובות חריפות וספרו הוגדר כחילול הקודש ממש.

אף שהוונצואלים מעולם לא שכחו שאחד מהם היה שליט של אימפריה והנהיג את כל אמריקה הלטינית, ארצם דשדשה מבחינה שלטונית במאות ה-19 וה-20. היא הייתה לרפובליקת בננות המנוהלת מאחורי הקלעים בידי חברות אמריקניות, ומתנדנדת בין רודן אחד למשנהו. רק כשנמצא באדמתה נפט בכמויות עצומות, גילתה ונצואלה כי היא בעלת פוטנציאל לשינוי אדיר, והחלה להתפתח לכיוון מדינת רווחה. למרות בעיות חמורות של עוני וגזענות, הצליחה ונצואלה על 7 מיליון אזרחיה להפוך לאחת המדינות המשגשגות והיציבות ביותר באמריקה הלטינית. תוחלת החיים הגיעה ל-74 שנים ושיעור האוריינות נעשה גבוה ביותר, אף שמרבית האזרחים המשיכו להתגורר בשכונות עוני.

דרום אדום

הוגו צ'אווז

התפנית השלילית הגיעה בסוף שנות ה-80 בעקבת צניחה של מחירי הנפט בעולם, שיחד עם קצב גידול אוכלוסין מהיר מהמצופה דרדרה את הכלכלה. תושבי ונצואלה איבדו את אמונם בממשלה, ואת פירות האכזבה קטף הוגו צ'אבס, שבניגוד לקודמיו בשלטון בקראקס, לא הגיע מהאליטות העשירות. הוא היה בן למשפחה ממעמד הפועלים בסבאנטה שבמזרח ונצואלה, ממוצא מעורב – ספרדי, אינדיאני ואפריקני – מה שלימים הוסיף לפופולריות שלו. את דרכו החל כאיש צבא, ותמיד אהב לספר שהתגייס רק כדי שיוכל להגיע לקראקס ולשחק בייסבול בליגה הלאומית. אבל החייל הספורטיבי פיתח תודעה פוליטית בהשראת הוגים כמו פידל קסטרו מקובה השכנה, צ'ה גווארה (שבצעירותו סייר באופנוע בוונצואלה ומאוד לא התלהב ממה שראה שם) ובעיקר סימון בוליבר, גיבורו הנערץ. בעקבות בוליבר גם צ'אבס דיבר וכתב על הצורך ללכד את כל ארצות אמריקה הלטינית לפדרציה גדולה אחת, שתוכל להתמודד עם ארצות הברית של אמריקה כשווה מול שווה.

אף שוונצואלה הייתה כבר אז המדינה העשירה ביותר באמריקה הלטינית, התואר הזה נותר על הנייר בלבד. רוב האוכלוסייה חיה בעוני מנוול, וכספי הנפט התחלקו בין מעטים. ריכוז הכוח וההון בידי האליטות של קראקס כונה בפי כלכלנים "אחת החגיגות הארוכות ביותר במאה ה-20". צ'אבס, שנאומיו חוצבי הלהבות קנו להם עוד ועוד שומעים, נשבע לנפץ את מעמדן של האליטות האלו. ב-1992 הוא עבר מדיבורים למעשים, כשניסה לארגן הפיכה צבאית כנגד השליט הנבחר קרלוס אנדרס פרס. אך למרות נחישותו והתמיכה שזכה לה בקרב קציני צבא, ההפיכה נכשלה והוא נכלא.

נראה היה שבכך הגיע לסוף דרכו, כמו מהפכנים רבים לפניו, אבל למרבה ההפתעה צ'אבס חזר. כשפניו כבר מוכרים היטב לציבור הרחב, הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. בזירה הזו התגלה בן משפחת הפועלים הלא-מאוד-מרשים מבחינה חיצונית ככוכב זוהר ונוטף כריזמה שכמוהו לא ידעה ונצואלה מעולם. הציבור חיפש מנהיג כזה בדיוק, אחד שמנותק לחלוטין מהאליטות הישנות והמושחתות ששדדו את כספי המדינה. הפעם צ'אבס שיחק את המשחק הדמוקרטי, רץ בראש מפלגה חדשה לגמרי, וניצח. בדצמבר 1998 הוא נבחר לנשיאות בפער של יותר מ-15 אחוז.

הסופר גבריאל גרסיה מרקס פגש את צ'אבס בינואר 1999 בהוואנה וטס עמו לוונצואלה. את המסע המשותף עם השליט הטרי הוא תיאר במאמר משפיע, שאותו סיים במילים: "הנשיא נפרד ממני בחיבוק קאריבי. כשהסתכלתי בו בשעה שהתרחק, מוקף בשומרים עטורים באותות צבאיים, הייתה לי הרגשה מוזרה שטסתי ושוחחתי עם שני אנשים נפרדים לחלוטין. האחד היה איש שהמזל הטוב התעקש להעניק לו הזדמנות להציל את ארצו. האחר היה אדם שבוי באשליות, שעלול להירשם בהיסטוריה בתור עוד רודן אחד".

אפילו תומכיו של צ'אבס עדיין לא הבינו בשלב ההוא את המשמעויות מרחיקות הלכת של ניצחונו. יריביו המשיכו לזלזל בו, וחשבו שהוא ייעלם מהזירה הפוליטית בתוך זמן קצר. זו הייתה טעות מרה. כעבור שישה חודשים זכתה מפלגתו של צ'אבס יחד עם בני בריתה ב-125 מתוך 131 המושבים באספה המחוקקת. מטרתם של הפרלמנטרים הייתה לנסח 'דמוקרטיה השתתפותית' ברוח רעיונותיו של הנשיא, אך בפועל כל ההחלטות התקבלו בידי צ'אבס עצמו. החוקה שיצר ריכזה בידיו כוח עצום לעשות במדינה כרצונו, ואפשרה לנשיא, שלא כמו בעבר, לזכות במספר בלתי מוגבל של כהונות. את הסעיף הזה ניצל צ'אבס היטב, והשלטון נשאר בידיו 14 שנה רצופות. למרות הביקורת, הוא המשיך לזכות בתמיכתם של מיליוני אזרחים בוונצואלה, והפך מקוריוז לתופעה מרכזית בפוליטיקה הדרום-אמריקנית והעולמית.

נפט תמורת רופאים

מרגע היבחרו היה צ'אבס מעורב בכל היבט אפשרי של חיי המדינה. הוא החליט היכן יוקם מפעל שיתופי, איזו חווה תולאם, כיצד יוקצו יתרות המטבע ואילו מיזמי בנייה יקבלו עדיפות ממשלתית. על כל החלטה היה הנשיא מודיע לציבור בתוכנית הטלוויזיה השבועית שלו. מההרצאות הללו לא נעדר סימון בוליבר, שצ'אבס היה בקי בפרטי הפרטים הקטנים ביותר של חייו. בין השאר הוא עיצב מחדש את הסמל הלאומי של ונצואלה כך שיככב בו סוסו של בוליבר, השועט שמאלה כמובן. ביולי 2010 אף הורה להוציא את שלדו של בוליבר מקברו על מנת לבדוק האם סיבת מותו הייתה הרעלה, כפי שטענו לאורך הדורות שמועות עקשניות. הבדיקות של צוות המומחים לא העלו ממצא יוצא דופן, והמנהיג המיתולוגי הוחזר למקום מנוחתו.

את השינויים שחולל בוונצואלה כינה צ'אבס "מהפכה בוליברית", אף שבוליבר עצמו מעולם לא העלה על דעתו לקיים מהפכה חברתית כלשהי בשטחים ששחרר. במסגרת זאת יצר הנשיא תוכניות סולידריות שונות בשכונות העניות, עם תקציבים גדולים ומיזמים קהילתיים רבים. בין היתר זכו התושבים במרפאות הפתוחות כל שעות היום, במתקני ספורט חדשים לילדים, ובמרכולים זולים שבהם נמכרו מצרכי מזון במחירי עלות בלבד. צ'אבס גם הודיע על "מבצעים בוליבריים" לפיתוח החינוך והרפואה במדינה בקצב חסר תקדים.

העניים שעבורם פתח צ'אבס אפשרויות חדשות, חיבקו אותו בחזרה. הנשיא כבש את לבם כשהעניק להם תחושת שייכות, שכה חסרה להם בתקופת שלטון האליטות. אך צ'אבס לא הסתפק בכך; הייתה לו אידיאולוגיה שלמה שלפיה כל העשירים הם מושחתים ורעים, העניים הם קדושים, ומי שאינם מסכימים עם דעותיו הם בגדר בוגדים ואויבי העם. ואכן, היו מי שלא התלהבו מהתוכניות הגרנדיוזיות שהגה ויישם: מתנגדיו הרבים של צ'אבס בארצו ומחוצה לה טענו שהפתרונות שהציג לבעיות הרבות של העניים הם קצרי טווח ושטחיים, ואינם אלא פיזור בזבזני וגחמתי של הכנסות הנפט. תחזיותיהם לטווח הארוך עבור ונצואלה היו קודרות ביותר. הם טענו שגם במישור המדיני מנהל הנשיא משחק מסוכן עם שאר העולם, בניסיונו להפוך את ונצואלה למנהיגתן של המדינות שאינן מזדהות עם ארה"ב, רוסיה או סין.

 ב-2002 התחוללה נגדו הפיכה וצ'אבס הודח לשלושה ימים, אך מיד חזר בגדול בתמיכתם של הקובנים. אף שבני המעמד הבינוני היו מאוחדים בשנאתם כלפיו, הם מעולם לא הצליחו להעמיד מולו אופוזיציה אפקטיבית, והפסידו בכל המאבקים כנגדו. ההמונים נכבשו בשילוב של כריזמה מהפכנית, שביעות רצון עצמית ונחישות להתעמת עם כל העולם ובעיקר עם ארצות הברית, שאת נשיאה ג'ורג' בוש כינה פעם "דביל". מנגד, צ'אבס התגלה כנדיב לב ביחסו לקובה, ארצו של מורו הרוחני קסטרו. בשם האחווה הסוציאליסטית הוא העניק לקובנים משלוחי נפט במחיר נמוך בהרבה מהמקובל בשוק, ולמעשה כמעט חינם. קסטרו בתמורה שיגר לוונצואלה רופאים ששירתו את האוכלוסייה המקומית, שקודם לכן לא זכתה לטיפול רפואי מתקדם.

 

מדינה בהפרעה

יהודי ונצואלה נודעו לאורך השנים במעמדם האיתן בחברה. רובם עסקו במקצועות חופשיים, ולא מעט מבני הקהילה היו עשירים מופלגים. שיעורם של מחוסרי האמצעים, הזקוקים לעזרת הציבור, היה מזערי. הישגה התרבותי הגדול ביותר של הקהילה היה בית הספר על שם ביאליק והרצל בקראקס, שלימוד המקצועות העבריים תפס בו מקום מרכזי. בשנות השיא התקרב מספר התלמידים לאלף, בהם עשרות שאינם יהודים, שכן המוסד הזה נחשב לאחד מבתי הספר המעולים בוונצואלה.

גם המהפכות התכופות במדינה לא פגעו ביהודים, והתעמולה האנטישמית לא הגיעה שם לממדים משמעותיים אפילו בימי הנאציזם. אך תור הזהב הזה הסתיים בתקופת צ'אבס. בעשר שנות שלטונו פחת במחצית מספר החברים הרשומים בקהילה היהודית – מ-18 אלף למעט יותר מ-9,000. הנהירה החוצה התגברה בשנתיים האחרונות, שבמהלכן יותר מ-5,000 יהודים עזבו את ונצואלה, בעיקר לארה"ב. זאת בעקבות התפרצות תעמולה אנטישמית בתקשורת, שבה נרמז בין השאר כי היהודים פוגעים בכלכלת המדינה ופועלים נגדה.

גם אם לצ'אבס לא הייתה מדיניות אנטישמית עקבית, הוא ביטא שנאה עממית כנגד היהודים. בנאומיו הכריז כי "צאצאי אלה שצלבו את ישו ובעטו בבוליבר, הם אלה שגרפו את כל העושר". הוא הכחיש כי הוא אנטישמי, והקפיד להיפגש עם נציגים יהודים, אבל התבטאויותיו החוזרות השמיעו סיפור אחר. בעקבות נאומיו אף סירבו אנשי חב"ד להכניס אותו לבית הכנסת שלהם.

היחסים בין ישראל וונצואלה הלכו והתקררו אף הם לאורך השנים האחרונות. שנאה עמוקה במיוחד כלפי ישראל ביטא צ'אבס בזמן מלחמת לבנון השנייה ובימי 'עופרת יצוקה'. הוא האשים אותה ב"מדיניות נאצית", טען שהיא מבצעת ג'נוסייד כנגד העזתים, והודיע לשגריר הישראלי שלמה כהן כי יש לו 72 שעות לעזוב את ונצואלה (ישראל, בתגובה, סגרה את השגרירות הוונצואלית בתחומה). במקביל העניק חיבוק חם לנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, ונחשב לבעל הברית הנאמן ביותר שלו בין מנהיגי העולם. ונצואלה הפכה בעיני רבים לחלק מציר הרשע של מדינות הטרור, כשהיא תופסת שם את מקומה של קובה, שהתמתנה מאוד בעשורים האחרונים.

בן-ציון זלמן, איש עסקים ישראלי, חי בוונצואלה עשרות שנים. על חוויותיו שם כתב ספר בשם 'אדיוס צ'אבס' (2012). כיום הוא בעל גלריה ביישוב קדימה המתמקדת באמנות דרום-אמריקנית. "כבר ב-2003 הגעתי למסקנה שתחת שלטונו של הוגו צ'אבס המדינה השתנתה ללא הכר, ואיני יכול לחיות בה יותר", הוא מספר. "הנשיא התגלה כפטפטן מתלהם, ביטל את בית המשפט העליון, וזרע זרעי אנטישמיות בארץ שלא ידעה אנטישמיות מהי. בשיטתיות שהזכירה ימים אפלים התחיל להטיף לשנאת ישראל והפך לידידם הקרוב ובן בריתם של כל שונאי ישראל. ראיתי בשידור טלוויזיה תמונות מקראקס של בתי עסק שהכרתי, חלקם בבעלות של מכרים שלי, והופתעתי לראות שעל חלונות הראווה שלהם צוירו צלבי קרס וכתובות כמו 'יהודים החוצה'. שאלתי את עצמי: האם יהודי ונצואלה עומדים לעבור ליל בדולח חדש משלהם?

"המדינה הזו חדלה מבחינתי להיות מקום שבטוח לחיות בו. היא הפכה לאזור עוין. וכך, פרק חיים של 37 שנים טובות וברוכות שם הגיע לקצו. אמרתי 'אדיוס צ'אבס' והסתלקתי משם לתמיד".

 אלי :מה היה הלך הרוח בקהילה היהודית בשנים הללו?

 זלמן :"ונצואלה היא לא מדינה של פטריוטים. היהודים התייחסו אליה כמקור פרנסה מצוין, אבל דאגו להוציא החוצה כל פרוטה שהרוויחו, כי הם לא סמכו על העתיד. בניגוד לקהילת אורוגוואי, למשל, להם אין להם פינה חמה בלב לוונצואלה, ותמיד ידעו שצפוי איזשהו אסון. כשהבאתי את אשתי לשם, אמרתי לה: תדעי, יום אחד העניים יירדו מההרים, ואז ונצואלה גמרה את השלווה המדומה שלה. כי לא ייתכן שחלק מהאוכלוסייה יחזיק עושר כל כך גדול, ומצד שני יהיו עניים שאין להם מה לאכול. תמיד הרגשתי שבסוף יופיע מישהו כמו צ'אבס, דמגוג אלים שיעלה לשלטון.

"חלק מהיהודים דווקא הצביעו בעבור צ'אבס בהתמודדות הראשונה שלו, בגלל תמיכתו בחלשים. לאחר מכן, כשהסית את האוכלוסייה כנגד היהודים וכנגד ישראל, הם התפכחו. צ'אבס הגביל את צעדיהם של היהודים, והפיץ עליהם עלילות הלקוחות מהפרוטוקולים של זקני ציון".

דרוש גורם ממתן

שאיפתו הגדולה של צ'אבס הייתה לאחד את מדינות אמריקה הלטינית ולהקים את "הברית הבוליברית של האמריקות", שתהיה משקל נגד משמעותי לארצות הברית. סביר להניח שאילו נמשך שלטונו עוד כמה שנים, הוא היה מנסה לכונן גרסה דרום-אמריקנית של האיחוד האירופי. אלא שביולי 2011 הודיע צ'אבס לאומה כי לקה בסרטן, ומאותו יום עמדה כהונתו בצל המאבק במחלה – ששבה והתפרצה גם לאחר שטען כי נרפא ממנה.

ב-2012 שוב נבחר צ'אבס לשש שנות נשיאות. הפעם לא השלים אפילו מקצת הכהונה; ב-23 במרץ 2013 הוא מת ממחלתו. יורשו של צ'אבס, ניקולאס מאדורו, הורה לחנוט את גופתו של קודמו ולהציגה לציבור "לעולמי עד" במוזיאון צבאי, כפי שנעשה בעבר למנהיגים קומוניסטיים – לנין וסטלין בברית המועצות, מאו בסין וקים איל סונג בצפון-קוריאה. בצעד כזה יש לא רק משום כבוד לנפטר, אלא גם ניסיון להשתמש בו כמקור של לגיטימציה ליורשיו הפופולריים והכריזמטיים פחות ממנו. אלא שלאחר התייעצויות עם מומחים מרוסיה ומסין התברר שתהליך החניטה של הגופה בוצע מאוחר מדי, ולכן הוא חסר תוחלת. צ'אבס נקבר כאחד האדם, לאחר שגופתו החילה להירקב לעיני הציבור.

כמעין סיום הולם לכהונתו של צ'אבס, משיחם של ההמונים, ניבא אחמדינג'אד כי ביום הדין יקום ידידו לתחייה לצד המשיח השיעי, המהדי. במקביל נמתחה על נשיא איראן ביקורת חריפה בארצו, לאחר שבמהלך הלוויה חרג מהמקובל אצל מוסלמים אדוקים, והעז לחבק את אמו של צ'אבס. עד כדי כך היו עזים רגשותיו. נשיא איראן אף טען כי לדעתו צ'אבס לא מת באופן טבעי אלא הורעל. בכך ביטא דעה מקובלת מאוד בוונצואלה, המתיישבת היטב עם האמונה שזה היה גם גורלו של בוליבר.

ניקולאס מאדורו ,שליט ונצואלה בהווה.

בבחירות שנערכו לאחר מותו של צ'אבס זכה מאדורו, ממלא מקומו החיוור יחסית אליו, במעט יותר מחמישים אחוז מהקולות. עד עלייתו לשלטון נחשב מאדורו לדמות כמעט אלמונית. קורות החיים שלו טרם כניסתו לפוליטיקה כללו עבודה כנהג אוטובוס ופעילות באיגודים מקצועיים. קרש הקפיצה שהביא אותו לצמרת הייתה פעילותו לשחרורו צ'אבס מהכלא, לאחר ההפיכה הצבאית שארגן זה האחרון. אשתו של מאדורו אף עמדה בראש ההגנה על צ'אבס בעת שנשפט.

מאדורו נחשב קיצוני בדעותיו אף יותר מצ'אבס. מאז מינויו ב-2006 לשר החוץ הרבה לשאת נאומים תוקפניים ומתלהמים, שכוונו בין השאר כנגד מדינת ישראל, ותמך בהידוק יחסיה של ונצואלה עם מדינות כמו לוב של קדאפי ואיראן. את יריביו הפוליטיים הוא כינה "יורשיו של היטלר", כולל מנהיג האופוזיציה אנריקה קפרילס – קתולי ממוצא יהודי, בן למשפחה של ניצולי שואה. בהזדמנות אחרת כינה את יריביו "הומואים" – התבטאות שעליה התנצל, אך לא על הראשונה. צ'אבס סיפר פעם שלסגנו יש שורשים יהודיים, אך מאדורו עצמו מעולם לא אמר דבר בעניין. כיום הוא מוכר כקתולי התומך גם בגורו ההודי סאי באבא.

"מאדורו מעולם לא היה מוערך במיוחד, אבל היה ידוע בנאמנותו האידיאולוגית לצ'אבס", אומרת רחל לודויג, עולה חדשה מוונצואלה, שם עבדה כעורכת פוליטית בעיתון מקומי וכמרצה ללימודי עיתונאות באוניברסיטה. "הוא גורם קיצוני בפוליטיקה הוונצואלית, אבל גם הצליח לפשר בין גורמים שונים במפלגת השלטון. אם לא יהיה גורם ממתן מאחוריו, הוא עלול להתגלות כקיצוני ביותר".

תומכיו של קפרילס מסרבים להכיר בחוקיות בחירתו של מאדורו וטוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. רוב אנשי האופוזיציה הם בני המעמד הבינוני והגבוה, אלה שנגדם ניהל צ'אבס מאבק בלתי פוסק, ובעלי גישה פרו-אמריקנית ופרו-מערבית. חילופי השלטון לא עברו בשקט, ובימים האחרונים כבר יש בוונצואלה התנגשויות אלימות. "אני חושבת שהמצב במדינה יהפוך אלים יותר ויותר", אומרת לודויג. "איני יודעת אם תפרוץ מלחמת אזרחים, אבל זה אפשרי מאחר שיש רדיקלים בשני הצדדים".

מלחמה כזו תהיה בעלת השפעה עצומה על הכלכלה העולמית, בגלל חשיבותה של המדינה כיצרנית נפט. לשיפור היחסים בין ישראל לוונצואלה אין טעם לצפות; אם כבר, המדינה היהודית יכולה לשמש בעבור מאדורו שעיר לעזאזל, שאותו אפשר להאשים באחריות לרצח צ'אבס. "מאדורו עלול להתגלות כמסוכן במיוחד", סבור גם בן-ציון זלמן. "דווקא בגלל שאין לו הכריזמה של קודמו, הוא יהיה יותר תוקפני והרבה יותר אלים מכפי שהיה צ'אבס במרעו".

את אנריקה קפרילס הוא מכיר אישית. "הוא פרו-ישראלי, איש חכם ומוכשר. אבל לדעתי, אף שמגיע לו לנצח, הוא יפסיד בכל מערכת בחירות. התחושה הכללית היא שהמצב הולך להחמיר. קרוב משפחה שלי הודיע לי בימים אלו שגם הוא ומשפחתו עוזבים את ונצואלה, כי הם לא רואים בה שום עתיד. אני צופה שיהודים רבים ינהגו באופן דומה. אינני רואה בשורות טובות בוונצואלה בעתיד הקרוב".

 העתיד כמדומה אינו מבשר טובות לונצואלה.יש שם שני מחנות עויינים נחושים להיאבק זה בזה וייתכן שהמדינה העשירה ביותר באמריקה הלטינית תיהפך בזמן הלא קרוב לגיא מלחמה. האם ישתפרו היחסים בין ישראל וונצואלה בעתיד הנראה לעין בזמן שלטונו של ניקולאס מאדורו ,כרגע זה מאוד לא סביר ולא מן הנמנע שהנשיא החדש בחיפושו אחרי שעירים לעזאזל להאשים בהם את בעיותיה הפנימיות של ארצו יאשים את ישראל והיהודים באחריות לרצח נשיא ונצואלה ויעצים בכך את האנטישמיות הונצואלית עוד יותר.

ביליוגרפיה :ספרים בעברית  על ונצואלה

ההיסטוריה של ונצואלה.

ספרים בעברית על סימון בוליבאר.

סימון,  בוליבר 1783-1830     מבחר כתבים /    ליקט: נחום מגד : תרגם: יוסף דיין נערכו ע"י אילן רחום ; עורך משנה – פרד ברונר. ירושלים :   הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס,   1977.
 

 ג'ון ברנד  טרנד   בוליבר, משחרר אמריקה הספרדית /  על המעטפת: בוליבר ושחרור אמריקה הספרדית  עברית מיה מבורך  ספרי מופת להיסטוריה  תל-אביב :   הדר,   תשכ"ה 1965


 גרסיה מרקס, גבריאל,   גנרל במבוך /    תרגמו מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת].  תל אביב :   עם עובד,   תשנ"ב.1992 סיפור מסעו האחרון של סימון בוליבר, הדמות האגדית של משחרר אמריקה הלטינית משלטונה של ספרד בתחילת המאה ה-19.

פנחס  בלומנטל    אישים ופעלם :   קורות חייהם ופעלם של ארבעים אנשי מופת.    ירושלים :   עבר,   תשי"ד 1953.

אמיל לודויג גולים ידועי שם /    עידית,   תשי"ד  1954
מהדורה שנייה : גולים מפורסמים בהיסטוריה /    תל-אביב :   מזרחי,   [תשכ"ב] 1962.

אגון  לרסן    לוחמי חירות : קורות חייהם ופעלם של ארבעים אנשי מופת/   עברית נפתלי גולן   תל אביב :   מסדה,   1962.

מסעות בונצואלה

ארנסטו צ'ה גווארה.    דרום אמריקה באופנוע :   המסע הגדול הראשון שלי /  פורסם לראשונה בספרדית ב-1939 תרגום מספרדית, הערות ואחרית דבר: אורי פרויס גד, א., עורך   תל-אביב :   חרגול,   תשס"ב, 2002.סיפור מסעו של צ'ה באמריקה הלטינית המסתיים בונצואלה.

 רימונד א.  קריס ונזואלה. עברית: צבי ישיב  חוברת כח בסדרת מסביב לעולם :  סדרת חוברות גיאוגרפיות / בעריכת י' פאפוריש . 64 ע'  1964

  אנדרי   יונאי   וונצואלה :   שוק נרחב ורבגוני /    ת"א :   משרד התעשיה והמסחר, מטה סחר חוץ – חקר שווקים,   1982

, סמואל אדוארד   פינר  האיש על גב הסוס :   מקומו של הצבא בפוליטיקה /   מאנגלית ברוך קורות ; עורך יואב תדמור  תל אביב :   משרד הבטחון,   1982.

מיכאל שיחור     המדריך לדרום אמריקה :   אקוודור, קולומביה, וונצואלה /     תל-אביב :   ענבל,   1983.
  

 אשר  נתן    נפט ואינטגרציה :   מדיניותן של ממשלות ונסואלה ואקואדור, במסגרות האינטגרציה של אמריקה הלטינית, על רקע השתייכותן לאופק /    ירושלים : האוניברסיטה העברית בירושלים   תשמ"ה 1985.
  

  אדורדו ה.גלאנו  1940-    העורקים הפתוחים של אמריקה הלאטינית /   [תרגמה מספרדית – אסתר סולמי לוי  תל אביב :   ספרי מפרש,   1990

 אילן   רחום  תת-יבשה בטלטלה :   אמריקה הלטינית 1900-2000 /    ירושלים :   כרמל,   2003.
 

 פידל, קסטרו   ואיגנסיו רמונט  פידל :   אוטוביוגרפיה /   מספרדית: יורם מלצר ; עורך הספר ומחבר המבואות: יובל אלעזרי  תל-אביב :   ידיעות אחרונות,   2007

כולל תיאור של קסטרו על נסיון ההפיכה נגד צ'אווס בונצואלה וידידותו עם צאוווס.

ספרות יפה על ונצואלה

ספרי הרפתקאות על ונצואלה

ז'ול ורן    על גדות האורינוקו /   ( האורינוקו המופלא 1898) עברית – י.וסף  רביקוב   תל-אביב :   זלקוביץ,   [1964]הרפתקאות משלחת שיצאה לחקור את נתיב הנהר הדרום האמריקאי.

 אלחו    קרפנטיר  הנרדף /   מספרדית: ישעיהו אוסטרידן. העיר והביא לדפוס: יואב הלוי.  זמורה ביתן,   תשמ"ו, 1986 
 סיפורו של מורד ברודנות בונצואלה.

ליזה  סט. אובן דה טראן   הרכבת האטית למילאנו /  מאנגלית – דגנית דיצ'ק   תל אביב :   אור-עם,   תשנ"ב, 1992. רומן על גולים מונצואלה.
שבטים בונצואלה.

 

ג'ין    לידלוף, עקרון הרצף :   לגדל ילדים מאושרים /  [מאנגלית: אורית כהנא   תל-אביב :   אלטרנטיבות,   1997 .
 תקציר הספר :ג'ין לידלוף, פסיכותרפיסטית אמריקנית, חיה שנתיים וחצי ביערות ונצואלה בחברת שבטי אינדיאנים. ריתקה אותה במיוחד העובדה שילדיהם נראו מאושרים, רגועים ועצמאים הרבה יותר מהילדים במערב. לאחר שחקרה את אורח חייהם ואת הדרך שבה גדלים ילדיהם, פיתחה לידלוף תפיסה מעמיקה וייחודית על טבע האדם ועל גידול ילדים, שאותה היא מסבירה בספר זה, תוך תיאור אפיזודות מרתקות משהותה עם האינדיאנים.

 חטיבת הספרים של חברת נשיונל ג'יאוגרפיק ; מעבר לאופק :   הרפתקאות בארצות-לא-נודעות / מאנגלית – נעמי כרמל.    אור יהודה :   הד ארצי,   1998.

יהודי ונצואלה.

ספר דוד גרוס /    ירושלים :   המתמיד,   תשמ"ב 1983.כולל מאמר על יהודי ונצואלה.
 

 ארונוביץ, אמיליה    "שלוש שנים בחיים הציבוריים של יהדות ונצואלה" :   ע"פ השבועון: 1975-1973 NUEVO MUNDO ISRAELITS /    ירושלים :    האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון ליהדות זמננו (תאר שני) 1999

בן-טולילה, יוסי    הגירת יהודי תיטואן וטנג'יר לישראל, לספרד, לקנדה ולוונצואלה במאה העשרים /  דיסרטציה  המחלקה לתולדות ישראל  – אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז   רמת גן :   [חש"מ],   תשס"ז.2007

ישראלים בונצואלה

 קלרה אוסטפלד,, 1931-    אורות וצללים בחיי :   זיכרונות: קראקאס 1986 – תל-אביב 1988 מספרדית ליה נירגד  /    ירושלים :   כתר,   1990.

 

רונן  רז תנינים לא בוכים /   ספרית מסעות; 2  תל-אביב :   מישכל,   1993.סיפורו של ישראלי שחי בקרב שבט אינדיאני בונצואלה.

 צפורה  שטמלר-שמרת,   שלוש אחיות מינוס. /    תל-אביב :   גוונים,   תשס"ט, 2008.
 תקציר : 3 אחיות שורדות את השואה ועם קום המדינה עולות לישראל. החיים אינם מחייכים להן, ושתיים מהאחיות יורדות לוונצואלה, אך שינוי המקום לא מביא להטבה במזלן. האחות הנותרת בארץ אינה משתחררת ממורא העבר.

בן ציון זלמן , אדיוס צ'אבס ; [עריכה – לאה רוס].    הרצליה :   ב. זלמן,   2012.
  תקציר :  סיפור חייו של בן ציון זלמן אספן אמנות שנולד והתבגר בתל אביב הקטנה של שנות הארבעים של המאה העשרים … יד הגורל הפגישה אותו עם יבשת דרום אמריקה, שם חי שמונה-עשרה שנים ססגוניות, בוונצואלה. ב-1983 שב ארצה עם משפחתו … מכאן חילק את זמנו בין ישראל ויבשת דרום אמריקה עוד עשרים שנה

 מאמרים על ונצואלה :

אלמה גיימפרמופרייטו "ונצואלה על פי צ'אבז " נשיונאל גיאוגראפיק גיליון מספר 95 אפריל 2005. 

ספרים באנגלית

Gott, Richard, 1938-    In the shadow of the liberator :   Hugo Chavez and the transformation of Venezuela /    London :   Verso,   c2001

Venezuelan politics in the Chávez era :   class, polarization, and conflict /    Boulder :   L. Rienner,   2003.

Chavez Frias, Hugo    Chavez, Venezuela and the new Latin America :   an interview with Hugo Chavez /    New York, NY :   Ocean Press,   2005.

Gott, Richard, 1938-    Hugo Chávez and the Bolivarian Revolution /    London :   Verso,   2005

Golinger, Eva    The Chavez code :   cracking U.S. intervention in Venezuela /    Northampton, Mass. :   Olive Branch Press,   2006.

Venezuela :   Hugo Chávez and the decline of an "exceptional democracy" /    Lanham, Md. :   Rowman & Littlefield Publishers,   c2007

Kozloff, Nikolas    Hugo Chávez :   oil, politics and the challenge to the United States /    New York, N.Y. :   Palgrave Macmillan,   2007.

Jones, Bart    Hugo! :   the Hugo Chávez story from mud hut to perpetual revolution /    London :   Bodley Head,   c2008

, Steve  Ellner   Rethinking Venezuelan politics :   class, conflict, and the Chávez phenomenon /    Boulder, Colo. :   Lynne Rienner,   2008

, Eva. Golinger    Bush v. Chavez :   Washington's war on Venezuela /    New York :   Monthly Review Press,   2008

  A. C Clark, 1966-    The revolutionary has no clothes :   Hugo Chávez's Bolivarian farce /    New  .,York :   Encounter Books,   c2009.

 Luis,  Roniger, 1949-    Antisemitism, real or imagined ? :   Chavez, Iran, Israel, and the jews /    Jerusalem :   Hebrew University. Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism,   c2009.

, Brian A. Nelson    The silence and the scorpion :   the coup against Chávez and the making of modern Venezuela /    New York :   Nation Books,   c2009.

, Douglas E., Schoen 1953-    The threat closer to home :   Hugo Chavez and the war against America /    New York :   Free Press,   2009.

, Sujatha Fernandes    Who can stop the drums? :   urban social movements in Chávez's Venezuela /    Durham ;   London :   Duke University Press,   c2010

 , Leslie C.  Gates   Electing Chavez :   the business of anti-neoliberal politics in Venezuela /    Pittsburgh, PA :   University of Pittsburgh Press,   c2010

The Revolution in Venezuela :   social and political change under Chávez /    Cambridge, MA :   Harvard University David Rockefeller Center for Latin American Studies,   2011..

, Andres Cala  and Michael J. Economides   America's blind spot :   Chavez, oil, and US security /    London :   Continuum,   c2012.

  על ונצואלה באינטרנט

ונצואלה בויקיפדיה

יחסי ישראל ונצואלה בויקיפדיה

 

 

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Zak  On מאי 9, 2013 at 8:21 pm

    מעניין מאוד, תודה.

  • מספר 666  On מאי 10, 2013 at 4:20 am

    הפזמונאי דן אלמגור כתב את הפזמון הידוע ביותר בעברית על ארץ דרום אמריקנית "ונצואלה " עם לחן של מש/ה וילנסקי.את סיפורו למה ואיך כתב את הפזמון דווקא על ארץ זאת ראו במאמר שלו ב"יקום תרבות ":
    ונצואלה על פי דן אלמגור "
    http://www.yekum.org/2013/05/%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%99-%d7%93%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%9e%d7%92%d7%95%d7%a8/

  • שמואל קרן - חדרה  On פברואר 24, 2016 at 9:44 am

    המאמר מתמצת את ההסטוריה המודרנית של ונצואלה, ושופך אור על חלקים שלא ידעתי. הוא מבוסס על ספרות מאד ענפה. המאמר משלים לי את הידע שרכשתי לפני כחודש בביקורי שם.
    שמואל קרן

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מאי 1, 2016 at 3:24 pm

    The Suicide of Venezuela
    https://joelhirst.wordpress.com/2016/04/23/the-suicide-of-venezuela/

    never expected to witness the slow suicide of a country, a civilization. I suppose nobody does.

    Let me tell you, there’s nothing epic about it. We who have the privilege of travel often look down in satisfaction at the ruins of ancient Greece; the Parthenon lit up in blues and greens. The acropolis. The Colosseum in Rome. We walk through the dusty streets of Timbuktu and gaze in wonder at the old mud mosques as we reflect on when these places had energy and purpose. They are not sad musings, for those of us who are tourists. Time has polished over the disaster. Now all that is left are great old buildings that tell a story of when things were remarkable – not of how they quietly fell away. “There was no reason, not really,” we tell each other as we disembark our air-conditioned buses. “These things just happen. Nothing is forever; and nobody is at fault. It’s just the way of the world,” our plastic wine glass in hand. Time ebbs and flows, slowly wearing away the foundations of a civilization until it collapses in upon itself – at least that’s what we say to comfort ourselves. There’s nothing to do about it. These things can’t be stopped. They just are.

    This is what people will say in a hundred years, a thousand years about Caracas, Venezuela. Or Maracay, or Valencia, or Maracaibo. Those great sweltering South American cities with their malls and super-highways and skyscrapers and colossal stadiums. When the archeologists of the future dredge the waters of the Caribbean and find the remains of sunken boats; putting them on display in futuristic museums to tell of the time when this place had hosted a civilization. Ruins of great malls filled with water and crocodiles – maybe the ancient anaconda will have retaken their valleys; maybe the giant rats that wander the plains will have made their abodes in the once-opulent homes of the oligarchs – covering the tiles and marble with their excrement. “There was nothing that could have been done,” the futuristic tourists will also say. “The country declined – and vanished – it’s the way things go.”

    We tourists are wrong.

    I know, because I have watched the suicide of a nation; and I know now how it happens. Venezuela is slowly, and very publically, dying; an act that has spanned more than fifteen years. To watch a country kill itself is not something that happens often. In ignorance, one presumes it would be fast and brutal and striking – like the Rwandan genocide or Vesuvius covering Pompeii. You expect to see bodies of mothers clutching protectively their young; carbonized by the force or preserved on the glossy side of pictures. But those aren’t the occasions that promote national suicide. After those events countries recover – people recover. They rebuild, they reconcile. They forgive.

    No, national suicide is a much longer process – not product of any one moment. But instead one bad idea, upon another, upon another and another and another and another and the wheels that move the country began to grind slower and slower; rust covering their once shiny facades. Revolution – cold and angry. Hate, as a political strategy. Law, used to divide and conquer. Regulation used to punish. Elections used to cement dictatorship. Corruption bleeding out the lifeblood in drips, filling the buckets of a successive line of bureaucrats before they are destroyed, only to be replaced time and again. This is what is remarkable for me about Venezuela. In my defense – weak though it may be – I tried to fight the suicide the whole time; in one way or another. I suppose I still do, my writing as a last line of resistance. But like Dagny Taggert I found there was nothing to push against – it was all a gooey mess of resentment and excuses. “You shouldn’t do that.” I have said. And again, “That law will not work,” and “this election will bring no freedom,” while also, “what you plan will not bring prosperity – and the only equality you will find will be in the bread line.” And I was not alone; an army of people smarter than me pointed out publically in journals and discussion forums and on the televisions screens and community meetings and in political campaigns that the result would only be collective national suicide. Nobody was listening.

    So I wandered off. I helped Uganda recover after a 25 year civil war – emptying out the camps and getting people back living again. I helped return democracy to Mali, and cemented a national peace process. I wrote three novels. I moved, and moved, and moved again. I loved my wife; we took vacations. We visited Marrakesh, and Cairo, and Zanzibar and Portugal and the Grand Canyon. We had surgeries. I had a son. We taught our son to sit up, to crawl, to walk and to run; to sing and scream and say words like “chlorophyll” and “photosynthesis”. To name the planets one by one, to write his name.

    All the while the agonizingly slow suicide continued.

    And always, in the early morning over coffee I open my computer to document, if only for myself, the next cut in Venezuela’s long, tragic suicide. I chat with my friends, who continue to try and explain to the mindless why their misery is a direct result of one bad idea built upon the last in a great edifice of stupidity. Good men and women who are stuck in a two-decade old debate from which there is no escape. I say silent prayers for the next in the long line of political prisoners. I look at photographs of places that I knew – beaches where I went and restaurants that I frequented; covered in garbage or boarded up and stinking. I watch the videos of the nightly sacking of supermarkets that are fortuitous enough to have had a supply of something.

    Tonight there are no lights. Like the New York City of Ayn Rand’s “Atlas Shrugged”, the eyes of the country were plucked out to feed the starving beggars in abandoned occupied buildings which were once luxury apartments. They blame the weather – the government does – like the tribal shamans of old who made sacrifices to the gods in the hopes of an intervention. There is no food either; they tell the people to hold on, to raise chickens on the terraces of their once-glamorous apartments. There is no water – and they give lessons on state TV of how to wash with a cup of water. The money is worthless; people now pay with potatoes, if they can find them. Doctors operate using the light of their smart phones; when there is power enough to charge them. Without anesthesia, of course – or antibiotics, like the days before the advent of modern medicine. The phone service has been cut – soon the internet will go and an all-pervading darkness will fall over a feral land.

    Torre de David

    The marathon of destruction is almost finished; the lifeblood of the nation is almost gone. No, there is nothing heroic or epic here; ruins in the making are sad affairs – bereft of the comforting mantle of time which lends intrigue and inevitability. And watching it has, for me, been one of life’s great tragedies.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: