שירת דבורה :פרידה אחרונה מדבורה עומר

 

שירת דבורה  פרידה אחרונה  מדבורה עומר

 

סופרת הילדים המפורסמת והמעוטרת ביותר של מדינת ישראל ( ביחד עם מקבילתה וניגודה נורית זרחי ) , דבורה עומר נפטרה בשבוע שעבר  בכ"ב באייר תשע"ג, 2 במאי 2013.,בגיל 80 לאחר מחלה קשה.   סופרת הילדים המפורסמת מחברת קלאסיקות כמו "שרה גיבורת ניל"י " הבכור לבית אבי" "  "לאהוב עד מוות " דפי תמר ורבות רבות אחרות  (קרוב לתשעים ספרים סך הכל ) ,זכתה  זמן לא רב לפני מותה בינואר 2013  בפרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער לאורך יותר מחמישים שנות יצירה.באפריל 2013  נחנך מגדל של קוביות בניתי" – גן סיפור חדש בחולון בהשראת ספרה של דבורה עומר בשכונת ג'סי כהן בעיר חולון

דבורה  עומר  לא השתתפה בטקסים האלו  ואף לא ידעה על קיומם   שכן  היא הייתה  חולה מזה שנים באלצהיימר מתקדם ואינה מודעת לסביבתה.

את הגמד קרשינדו היא גידלה אצלה בחדר. היומן של תמר תיאר את החיים המאושרים שעליהם חלמה. היתמות של איתמר בן אב"י הייתה היתמות שחוותה בעצמה, ואפילו האהבה של שרה אהרנסון לאבשלום פיינברג הייתה אהבת הנעורים הנכזבת שלה. ודווקא את סיפורה האמתי, כנערה שמנסה לגלות מי ירה באמה, דבורה עומר ז"ל כמעט לא הצליחה לכתוב.רק  בין סיפוריהם של גיבוריה מתגלות גם פיסות מחייה ,זכרונותיה וחלומותיה  של מלכת ספרות הילדים העברית.

 הנה הסיפור המלא של דבורה עומר:  מהירי שהרג את אמה ועד  פרס ישראל "מדפי תמר "ועד ל"אני אתגבר  "מהבכור לבית אבי " ועד "לאהבת איתמר  מ"שרה גיבורת נילי " ועד ל שבועת אמונים " " ומעבר להם. ספריה של דבורה עומר שהלכה לאחרונה לעולמה הפכו לחלק בלתי נפרד מנעוריהם של יושבי הארץ הזאת.

אלי אשד

הופיע ב10.15.2013 ב"דיוקן –מקור ראשון " תחת השם "דבורה גיבורת ספריה " וב"סוף שבוע מעריב "

 

ספירת העומר

המורה הצעירה דבורה עומר הייתה בטוחה שהמו"ל התל-אביבי שאליו פנתה ישמח להוציא לאור את ספרה הראשון. אחרי הכול, היומן הדמיוני 'דפי תמר' כבר התפרסם פרק אחרי פרק במשך ארבע שנים בעיתון 'דבר לילדים', וזכה לפופולריות רבה. אבל המו"ל מרדכי ניומן, שאצלו השאירה את כתב היד, חשב אחרת. לאחר כמה חודשים קיבלה ממנו את התשובה: "חוצפנית שכמוך, חומר כזה מגישים? מי אמר לך שאת סופרת? מוטב לי להוציא את היומן של הנכדה שלי מאשר את היומן שלך". המו"ל אף המליץ לה להשאיר את כתיבת השטויות לדודה, יגאל מוסינזון.

את המכתב הזה – צהוב, ישן ומוכתם בדמעות – היא שמרה במגירה בחדר עבודתה במשך עשרות שנים. עבור המורה מהקיבוץ הייתה חוות הדעת השלילית בבחינת סוף העולם. למרבה המזל, שמוליק בעלה עודד אותה. זו רק דעה אישית של אדם אחד, ואינה סוף פסוק, אמר לה. לבסוף הגיעו 'דפי תמר' לידי המו"ל של הוצאת 'עמיחי', שאמר לעומר "אני לא יודע אם את סופרת גדולה, אבל יש בך משהו".

המשהו הלא-מבטיח הזה הפך לחמישים שנות יצירה עטורות פרסיםבינואר 2013 הוענק לה פרס אקו"ם למפעל חיים, וממש לאחרונה, באפריל 2013, זכתה לכבוד מסוג מיוחד: בשכונת ג'סי כהן שבחולון נחנך גן-סיפור בהשראת ספרה 'מגדל של קוביות בניתי'. קדם לו גן-סיפור נוסף, המבוסס על ספרה 'המקק שנכנס לו ג'וק'. עומר עצמה לא השתתפה בטקסים האלו, שכן בשנים האחרונות מצב בריאותה לא אפשר זאת. ביום חמישי בשבוע שעבר הלכה עומר לעולמה והיא בת 80, מותירה מאחוריה תשעים ספרים ומעמד קאנוני בספרות הילדים הישראלית.

בלי שם האב

דבורה עומר עם משה מוסינזון אביה בצעירותם.

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן, בת למשפחת סופרים וכותבים. דודה היה יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי, המזוהה בעיקר עם סדרת ספרי 'חסמבה'. אביה משה מוסינזון שימש עורך העיתון 'במעלה' של תנועת הנוער העובד, והיה אב רוחני לדור של סופרים צעירים כמו משה דור, אוריאל אופק, משה בן-שאול, דן אלמגור ואחרים. אחותה הצעירה של דבורה, ורד מוסינזון, היא משוררת. גם שורשים חלוציים היו למשפחה: הסבתא דבורה מוסינזון ייבשה ביצות בעין-גנים, אז יישוב ליד פתח-תקווה. בגיל 28 לקתה בקדחת צהובה ומתה, משאירה אחריה שני ילדים קטנים.

כבר מגיל צעיר קראה דבורה עומר וכתבה מכתבים רבים לאביה הרחוק תמיד, וכן יומן סיפורים ושירים. לימים סיפרה כי כשהמורה שיבחה את סיפוריה, הרגישה כמו נסיכה. אביה משה דרבן ועודד אותה לכתוב, ואת רשימותיה הראשונות פרסמה בכתב-העת שלו. הוא גם היה העורך הראשון של ספריה כל חייו. "אבא הבטיח לי שהוא מפרסם בעיתון את הסיפורים שלי בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", נזכרה לימים. בכל זאת, העדיפה לחתום עליהם רק בשמה הפרטי.

האידיליה לא שררה במשפחת מוסינזון. הוריה של דבורה התגרשו, והאב נישא מחדש ועבר לקיבוץ אחר, שם נולדו לו ילדים נוספים. גם האם נישאה בשנית וילדה תאומים. "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי", סיפרה עומר. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי – אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".

תקופה ארוכה שירת האב בצבא הבריטי, ונעדר מהארץ לשלוש שנים שלמות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים וביקשה ממנו לשוב ארצה, אך הוא במכתביו תיאר את החוויות שעבר, וחזר ושאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו?". הילדים היתומים באירופה זקוקים לו יותר, הסביר לבתו. המכתבים הללו פורסמו בספר 'מכתבים מן המדבר', שיצא לאור בשנת תש"ד (1944) וזכה להצלחה רבה. רבים מהקוראים שאלו אז את עצמם מי היא הילדה שאליה משגר האב את מכתביו. בשנת תשכ"ה פורסם הספר במהדורה שנייה, ואף יצא לאור בשתי הדפסות בשפה האנגלית. ב-1984 הופיע ביוזמתה של עומר קובץ מכתבים נוסף שלו, 'מכתבים מהדרכים'.

כילדה חולמנית היא הרבתה לשחק עם החבר הדמיוני שלה, הגמד קרשינדו. "נהגתי לשוטט בקיבוץ ובסביבותיו ולספר לעצמי סיפורים משונים", אמרה פעם. "לא העזתי לספר אותם בקול רם: פשוט התביישתי ופחדתי שיצחקו לי. בגיל שמונה התחלתי לכתוב יומן, אבל לא כל מה שכתבתי בו היה אמת. לא פעם בילפתי והמצאתי דברים".

הכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב ומהבדידות. את רוב החלטותיה הייתה מקבלת בהתייעצות עם קרשינדו, והסיפור הראשון שכתבה היה על אותו גמד. המורה שלה אז דווקא לא התלהב, אבל לימים שחזרה עומר את הסיפור הזה בסדרה של תסכיתי רדיו ובספר 'כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי' (הוצאת שרברק, 1970). גיבורת הספר הזה היא חנהל'ה, ילדה שאביה יוצא להילחם בשורות הבריגדה ומשאיר ברשותה גמד. יחד איתו היא טסה ב"חביללית" – חבית שהיא חללית  – לחפש את כוכב החלומות "שפנדוזה מדרימון". אם מקלפים את שכבות הפנטזיה, אפשר לצרף את הספר הזה לשני ספרים אוטוביוגרפיים נוספים שכתבה עומר על ילדותה.

מות האם

כשהייתה בת 11, פקד אסון את משפחתה. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, יצאה לאימוני נשק מטעם ארגון ההגנה, ונהרגה מכדור שפגע בראשה. בתעודת הפטירה נכתב כי לאה בת ה-32 התאבדה. העובדה שגם אמה וגם סבתה מתו בגיל צעיר, הפחידה את דבורה מאוד. רק לאחר שעברה את גיל 36 התעודדה והחלה להאמין שתגיע לזקנה ושיבה. 

במשך שנים רבות נשארו נסיבות מותה של האם מעורפלות, ואיש בקיבוץ לא העז לדבר על המקרה. לימים סיפרה דבורה שהיא כעסה מאוד על אמה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה". היא המציאה אז לעצמה סיפור שלפיו ההגנה הוציאה את אמה לשליחות סודית ביותר, ויום אחד היא עוד תחזור ותתנצל על היעדרותה הפתאומית. אבל האם לא חזרה, וגם האב המשיך לעזור באירופה לילדים ניצולי השואה, ואפילו ללוויה לא הגיעה.

רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתה אם בעצמה, העזה עומר לברר מה באמת קרה. היא עשתה זאת בעזרתו של קצין המשטרה לשעבר שלמה בן-אלקנה, מומחה לאיתור נעדרים והאיש שמצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן-אלקנה רצה שעומר תכתוב ספר גם על חייו שלו, והיא אתגרה אותו וביקשה ממנו לברר מה קרה לאמה. בלילה גשום אחד הפגיש אותה החוקר עם אישה שהכירה, המטפלת האהובה שלה מילדותה בקיבוץ. הכדור הקטלני, כך הודתה המטפלת-לשעבר, נפלט מהרובה שהחזיקה בידיה, אך כדי שהבריטים לא יידעו על קיומם של האימונים, שונו הפרטים בתעודת הפטירה.

התברר שבהווה גרה אותה אישה ברמת-אילן שבגבעת-שמואל – שכונת מגוריו של בן-אלקנה, ובקרבת מקום לביתה של עומר בקיראון. תמיד חשבתי שאת יודעת בדיוק מה קרה לאמך, סיפרה לעומר. היא הוסיפה שאפילו פחדה מדבורה הילדה, ובכל פעם שראתה אותה או את אחיה התאומים בשבילי הקיבוץ, הייתה פונה לדרך אחרת. היא הייתה בחורה בת 18, שנאלצה לחיות כל חייה בידיעה שהרגה אם לילדים קטנים. לבסוף עזבה את הקיבוץ, לאחר שלא יכלה לשאת את החיים בקרבת משפחתה של לאה. בעלה של המנוחה שמע את הפרטים מיד לאחר המקרה, אך הוזהר לשמור זאת בסוד ולא לשתף אפילו את דבורה.

כל האירועים הללו שימשו כנושא לספר אישי במיוחד של עומר, 'פגיעה ישירה' (הוצאת ש' שרברק, 1981), שבמרכזו סיפורה של נערה המנסה לברר את נסיבות מותה של אמה. עומר התקשתה מאוד לכתוב את הספר הזה, חששה מהחשיפה העצמית ומהתגובות של בני משפחתה. רק כשנסעה עם בעלה מנהל הבימה שמואל עומר לזלצבורג שבגרמניה יכלה להשלים את ספרה, אך במשך שנים נמנעה מלציין שהוא מבוסס על חייה שלה.

דפי תמר גל

יום ד', א באלול תשי"ז

אתמול מלאו לי אחת-עשרה שנה. אמא, אבא והילדים ערכו לי חגיגת יום הולדת צנועה: אמא אפתה עוגה, אכלנו דברים טובים ושתינו מיץ.

כמובן קיבלתי גם מתנות יפות. סבא וסבתא שלחו בדואר חבילה מיוחדת בשבילי. קיבלתי אותה בערב, והיו בה שעון ומכתב. המכתב הוא נהדר, שמחתי כל כך! אני כבר הילדה השלישית בכיתה שיש לה שעון. כל הערב התבוננתי בו, וכל אחד שאל אותי "מה השעה?"

(הפתיחה ל'דפי תמר: יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון בעמק'; פורסם ב'דבר לילדים', 1957)

למרות נטייתה לכתיבה, דבורה הילדה לא חלמה להיות סופרת כמו דודה המפורסם. התוכניות שלה היו יותר בכיוון של סנדלרות, והיא הרבתה לשהות בסנדלרייה של הקיבוץ. אבל הקריירה שלה בתחום הזה הייתה קצרה ביותר: ביום שבו החלה לעבוד בסנדלרייה, פצעה לעצמה בטעות את הרגל. הצלקת נשארה איתה לתמיד, התפקיד לא. הסנדלר של הקיבוץ ויתר עליה ומצא לו עוזר אחר, ודבורה חזרה בלית ברירה לחלומות ולמסעות הדמיוניים שלה. כשנדרשה לקבל החלטה מעשית באשר לעתידה, פנתה ללימודי הוראה בסמינר למורים וחשבה שבמרכז חייה מכאן ואילך יעמוד חינוך ילדים.

בשיעור הראשון שלה כמורה, הטילה על התלמידים לכתוב חיבור על הקורות אותם בחופש הגדול. לצערה היא גילתה שהחיבורים שיצרו תלמידי כיתה ו' שלה היו קצרים ומשעממים מאין כמותם, כולם בסגנון "קמתי בבוקר, התלבשתי, התרחצתי" וכן הלאה. לאחר שהביעה את אכזבתה, היא הבטיחה לתלמידים לקרוא יחד איתם את יומנה של ילדה, קיבוצניקית כמוהם, המספרת על החופשה שלה. כך יראו כיצד יש לכתוב חיבור כזה, הבטיחה להם. אך היומן היה קיים רק במוחה, והיא נאלצה לכתוב אותו.

היומן שחיברה הוא במידה מסוימת היומן של עצמה כפי שרצתה להיות: ילדה עם משפחה מלוכדת, פופולרית בחברה – בניגוד לילדה החולמנית והמנותקת מסביבתה שהייתה עומר. פרק ממנו שלחה לאוריאל אופק, סגן העורך של 'דבר לילדים'. העיתון היה אז בשיא הצלחתו, ובין השאר פורסמו שם כמה חודשים קודם לכן הסיפורים הראשונים בסדרת 'קופיקו' של תמר בורנשטיין-לזר. אופק העביר את הפרק לעורך אפרים תלמי, שהתרשם עמוקות. הוא החליט מיד שאינו רוצה רק סיפור אחד מיומנה של תמר, אלא עוד סיפורים רבים, וזאת למרות שהסופרת הייתה לחלוטין בלתי מוכרת. במאמר המערכת של הגיליון שבו התפרסם הפרק הראשון כתב תלמי: "מחוברת זו ואילך נביא, מפעם לפעם, דפים מיומנה של תלמידה בת גילכם החיה באחד מקיבוצי העמק. דפי יומן אלה ילוו אותנו במשך שנת הלימודים כולה, ובטוח אני שרבים ימצאו ביומן זה גם הד לחויותיהם והגיגיהם". דבורה עומר הופיעה שם רק כ"מביאה לבית הדפוס" של היומן.

ב-1959 קיבלה בזכות המדור הזה את הפרס הראשון על יצירתה – פרס יציב לספרות ילדים, וזאת "בשל ערכו החינוכי, צורתו הנאה המעוררת מחשבה ואהבה לאדם ולעם בלב הקורא הצעיר". באותה שנה יצא לאור הספר 'דפי תמר – בקיבוץ רימון שבעמק' והפך לרב-מכר (קיבוץ כזה, אגב, לא קיים בעמק בית-שאן, שם ממקם אותו הספר). עומר כתבה לו ספר המשך, 'דפי תמר – עושים חיים' (1961), שגם הוא עסק בחייה של תמר גל בקיבוץ. בספר השלישי, 'שלום לך אמריקה' (1966), כבר יצאה תמר בת ה-13 עם הוריה לשליחות בקנדה – כפי שעשתה עומר עם בעלה במציאות, כמה שנים קודם לכן. למעשה, היא לא הייתה כותבת את הספר הזה אילולא הלחץ מצד הקוראים, שרצו לדעת כיצד נמשכות עלילותיה של הנערה. אחר כך הגיע 'שלושים אלף ק"מ בשנה אחת', שהסתיים כשתמר בת ה-14 נמצאת במטוס בדרך הביתה לישראל. הספר הזה פורסם ב-1967, השנה שבה נפתח שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, וגם שלב חדש בקריירה של דבורה עומר כסופרת.

עומר כתבה גם ספר חמישי בסדרה, שעוסק בשובה של הנערה לארץ ולקיבוץ, אבל החליטה שאינו טוב מספיק. לצערם של אוהדיה הרבים של תמר גל, השמידה הסופרת את כתב היד. אין לדעת מה עלה בגורלה של תמר כשחזרה לקיבוץ; אולי הפכה למורה וסופרת, כמו האישה שהגתה אותה, ואולי פנתה לדרכים אחרות.

עומר עצמה, לאחר ששבה מקנדה לארץ, לא הצליחה לחזור למשרתה כמורה. היא החלה לעבוד כמתרגמת, אך ראתה שתוך כדי תרגום היא תמיד רוצה לשנות את העלילה. למה שאתרגם ולא אכתוב את הספרים בעצמי, חשבה, והחלה לפרסם רשימות וסיפורים בשבועון 'הארץ שלנו' ולכתוב תסכיתים לימודיים לרדיו.

ההתחלה לא נראתה מרשימה במיוחד. עומר פרסמה את 'עד השמיים' (1961), קובץ סיפורים שרובם ככולם הופיעו גם הם ב'דבר לילדים'. בהמשך הוציאה סדרה על הרפתקאותיו של הילד עומרי במקסיקו, באלסקה ובירושלים, במרדף אחרי חבורת ערבים השודדים את אוצרות בית המקדש. והיו גם הסיפורים על הכלב השובב נו-נו-נו, ו'לאן נעלם קפיטן קוק', על חבורת ילדים שיוצאים לאתר תוכי אובד.

 

הבכור לבית אב"י

 

אילו הסתפקה עומר בכתיבת ספרים אלה ודומיהם, היא הייתה נשארת סופרת ילדים אחת מני רבים. השינוי הדרמטי בקריירת הכתיבה שלה החל כשהלכה ערב אחד למופע ראיונות במועדון החמאם ביפו. הסופר והעיתונאי דן בן-אמוץ ראיין שם דוגמנית, זמרת, וגם את אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית. הקשיש שעלה על הבמה כשהוא עמוס בכרכי מילון כבדים לא נראה בתחילה כדמות מלהיבה. הקהל צעק "בוז" ודרש מופע בידורי או את הכסף. אך בן-אמוץ התעקש להמשיך כמתוכנן, והחל לשאול את אורחו על בית אביו. עד מהרה ישב הקהל מרותק, והאזין בדממה לסיפורים של אהוד על מאבקו של אביו למען השפה העברית.

עומר, שבדרך כלל לא נטתה לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה בתום הראיון רצה אחרי בן-יהודה במסדרונות המפותלים של החמאם. "סליחה, אתה מוכן לספר לי עוד?" שאלה אותו, מתוך מחשבה שסיפוריו יכולים להפוך לכתבה ב'הארץ שלנו'. בתגובה הזמין אותה לביתו בירושלים. במהלך שיחותיהם קבע נחרצות כי "מי שעושה את העברית קרדום לחפור בו, צריך לשלם מס למשפחת בן-יהודה". עומר שילמה ברצון את המס הזה, בקניית כל כרכי מילון בן-יהודה בכריכת עור.

כשהשלימה את כתב היד שלה, נתנה לבן-יהודה לקרוא אותו. היא חששה שמא יזעם על שלא שרטטה את דמות אביו בצורה סימפטית מספיק, אך תגובתו הפתיעה אותה: "הוא היה הרבה יותר גרוע ממה שמתואר כאן", קבע, "היית צריכה להיות נאמנה יותר למציאות". עם זאת הוא הציע לעומר לתת לאליעזר בן-יהודה להסביר בספר מדוע נרדף כל כך בידי אחרים – הסברים שמעולם לא טרח לתת לבני משפחתו בימי חייו – וכך להפוך אותו למובן יותר לקוראים.

מה שכן עורר את כעסו של אהוד היה ההתמקדות של הספר באחיו בן-ציון (הוא איתמר), שבו קינא עמוקות. "עליו כבר כתבו מספיק", טען, וסחט מעומר חצי-הבטחה כי תכתוב ספר גם עליו. אהוד אף נתן שם לספר הזה, 'השמש, הירח ו-אחד-עשר הכוכבים', אך ההבטחה לא מומשה.

רוב הדברים ששמעה מאהוד לא היו ידועים לעומר, למרות היותה דור שלישי בארץ ומורה בישראל. היא שינתה כיוון והחליטה ליצור מקורותיה של משפחת בן-יהודה ספר לבני הנוער. כל מי שסיפרה לו על כוונתה זאת ניסה לרפות את ידיה, והזהיר אותה שלספר לא יהיו קוראים. איזה בן נוער יתעניין בביוגרפיות, שאלו אותה, אבל היא לא הרפתה.

את סיפור חייו של בן-ציון, הלא הוא 'הבכור לבית אב"י', כתבה עומר על סמך מחקר מדוקדק שהקיף מסמכים, ספרים ושיחות עם מרואיינים, אך גם הוסיפה הרבה מאוד משלה. כך למשל כשתיארה את יתמותו של הגיבור מאמו, שהייתה בעבורו עולם ומלואו, תיארה בעצם את כאב יתמותה שלה.

זה היה הספר הראשון שכתבה עומר על אישיות אמתית ואירועים היסטוריים מתולדות העם והמדינה. היא הציעה אותו להוצאה הציבורית 'עם עובד', בהנחה שהפסימיסטים צדקו ולספר כזה אין סיכוי לנחול הצלחה במכירות. אבל 'הבכור לבית אב"י' (1967) היה לאחד מרבי-המכר הגדולים של ספרות הילדים העברית מאז ומעולם, ובעקבות ההצלחה הוא תורגם לאנגלית, לרוסית ואף ליפנית.

בהוצאת 'עם עובד' אין נתונים על מספר העותקים שהודפסו בשנים הראשונות לצאתו של 'הבכור לבית אב"י', טרם עידן המחשב. עם זאת יודעים שם לספר שמ-67' ועד מאי 2013 ראו אור 55 מהדורות. הנתונים הממוחשבים מספרים על מכירת 63 אלף עותקים של 'הבכור לבית אב"י', ומכאן מעריכה ההוצאה שלאורך השנים מדובר ביותר מ-200 אלף עותקים במצטבר.

אמנם כבר בשנות ה-40 וה-50 ראו אור בעברית כמה ביוגרפיות לבני נוער, מאת סופרים כמו ברכה חבס ואפרים צורף, אולם אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת והן נשכחו בתוך זמן קצר. עומר יצרה למעשה ז'אנר חדש בספרות הילדים העברית, רומאן הרפתקאות היסטורי-ביוגרפי, שילוב מנצח שזיכה אותה בפרס למדן לספרות ילדים.

שרה גיבורת ניל"י

אוריאל אופק, שקרא את 'הבכור לבית אב"י' עוד בשלב כתב היד, התלהב והציע לעומר לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי התורכים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר אישה – שרה אהרנסון. לצורך הכתיבה היא חזרה אל התקופה ההיא, קראה ספרים רבים, ביקרה בבית משפחת אהרנסון בזיכרון-יעקב ובבית הקברות שם, והשקיפה ארוכות על הנוף. כשביקשה לשוחח עם רבקה אהרנסון, אחותה של שרה, נתקלה בסירוב: מבחינתה האחות הייתה עומר קיבוצניקית נציגת השמאל, שתמיד היה עוין לארגון ניל"י. "מספיק שטויות ושקרים נכתבו על משפחת אהרנסון. מה יש לך לחפש כאן?" התריסה מול הסופרת. עומר ההמומה ענתה: "תני לי לראות ולהתרשם, נשמע את הסיפור שלך", ולבסוף שכנעה את רבקה להעלות באוזניה זיכרונות.

בספרייה בבית אהרנסון ראתה עומר את סליק הנשק של המשפחה. שם המציאה סיפור סביב האקדח ששימש את שרה להתאבדות, אקדח שלא נמצא מעולם, וכנראה נגנב בידי החייל התורכי שהגיע ראשון לגופה. עומר העלתה השערות בדמיונה: את האקדח קיבלה שרה בנערותה, וחגרה אותו למותניה כשהתורכים התקרבו. עוד הסיקה הסופרת, לאחר הסיור בבית, שגיבורת ספרה הסתירה את האקדח שלה בחדר האמבטיה, ולא בסליק בקיר כפי שסברו ההיסטוריונים; התורכים הרי נהגו להכות ברוביהם בקירות על מנת לגלות כלי נשק מוסתרים, ומן הסתם עשו כך גם במקרה הזה, העריכה. לדעתה, התורכים ליוו את שרה לכל מקום מלבד לחדר האמבטיה, ולכן רק שם יכול היה להימצא האקדח.

את נפתולי האהבה של שרה לאבשלום כתבה עומר על פי אהבה נכזבת שחוותה היא עצמה בנעוריה. גם בספריה האחרים, למרות המחקרים המפורטים שערכה, היא מעולם לא היססה לשלב אירועים ותיאורים דמיוניים, שהתבססו לפעמים על חייה שלה. עומר הסבירה שהיא "מציירת את הסיפור ולא מצלמת אותו", ולכן מותר לה לצבוע את הדמויות בצבעיה שלה, מבלי לשנות את העובדות הבסיסיות.

'שרה גיבורת ניל"י' (1967) היה אחד מספריה המצליחים ביותר של דבורה עומר, אולי בגלל השילוב של אהבה, ריגול ומסעות מדבריים. עם זאת, רבקה אהרנסון לא אהבה את הספר. היא טענה שהוא קיטשי מדי, ושעומר הפכה את שרה למין מרגלת רומנטית. עוד טענה שהסופרת המציאה פרטים שונים בעלילה, למשל שאחותה רקדה עם חיילים תורכים וגרמנים שיכורים למען משימתה. עומר, כמו בכמה מקרים אחרים, סירבה לקבל תכתיבים ולשנות פרטים מדויקים שנראו לה חיוניים להבנת הדמויות, גם אם לא החמיאו להן. כך או כך, בעקבות פרסום הספר הגיעו אלפי ישראלים לבקר בבית אהרנסון.

מכאן והלאה עיקר פעילותה הספרותית של עומר כללה חיבור ביוגרפיות המערבות גם דמיון. במהלך התחקירים הייתה מקיימת אינספור שיחות סביב הגיבור (בחלק מהמקרים איתו עצמו), מגיעה להזדהות עמו, ואז יושבת לכתוב את הסיפור – לעתים קרובות בכאב ובדמעות. את הכאב הזה היא לא חסכה מהקוראים, וכמה מספריה הידועים ביותר מסתיימים בסוף קורע לב.

צלילה ב"דקר".

עם זאת, מדי פעם העדיפה עומר להעניק לסיפור סוף טוב ושמח, גם כשהסוף האמתי היה קודר בהרבה. כך היה בספרה 'צוללים קדימה' (שרברק, 1968), העוסק בחיילי הקומנדו הימי של צה"ל. באנשי הדממה היא החלה להתעניין אחרי שבנם של חברים שלה, לוחם בקומנדו הימי, יצא אל הים עם עוד שישה מחבריו ואיש מהם לא חזר. במסגרת התחקיר היסודי שלה ביקרה עומר בצוללת של חיל הים, יצאה איתה להפלגה ולמדה את אורחות אנשי הצוות. במיוחד הרשים אותה אחד מהקצינים, שניכר היה כי פקודיו מעריצים אותו. היא ביקשה ממנו לשמוע את סיפור חייו, והוא סיפר לה על עלייתו ממרוקו ועל מאבקו להגיע לאן שהגיע.

כך נולד 'צוללים קדימה' המתאר את חייו של טבול, נער יהודי אמיץ העולה לישראל מצפון אפריקה, חרף התנגדות מצד אביו. כאן הוא מגשים חלום ומתקבל ליחידת הצוללנים הצה"לית. למרות קשיי הקליטה הוא הופך למפקד, מציל חבר שכמעט נטרף על ידי כריש, ואף נופל בשבי המצרי ומצליח להימלט. במשך השנים פגשה עומר רבים שסיפרו לה שהפכו לאנשי הקומנדו הימי בהשראת ספרה זה.

הצוללת "דקר".

הספר הוא בעל סיום שמח ואופטימי, אך המציאות הייתה טראגית: הצוללת שבה ביקרה, 'דקר' שמה, נעלמה בלב ים כמה חודשים לפני פרסום 'צוללים קדימה'. האיש ששימש כמודל לגיבור הספר היה אחד הנספים. אף ששרידי הצוללת נמצאו ב-1999, נסיבות טביעתה נותרו בגדר תעלומה עד היום.

 

אני אתגבר

 

לא רק הרחבת היכרותו של הנוער עם דמויות היסטוריות עמדה לנגד עיניה של עומר. לעתים ביקשה להעביר לקוראים הצעירים מסר חברתי חשוב, שגם הוא נעטף בתוך סיפור חיים, בדיוני אך מעוגן במציאות.

את דמות גיבורת הסיפור 'אני אתגבר' (שרברק, 1970) ביססה עומר על עיתונאית נכה בשם חוה לנדאו שראיינה אותה לכתבה. לאחר שהעיתונאית סיימה מצדה את השיחה, החלה עומר להציג לה שאלות. לנדאו סיפרה לה שהיא סובלת משיתוק מוחין מלידה, וכי הניתוחים הרבים שעברה אפשרו לה להשתמש בידיה, אך רגליה נשארו חסרות תנועה. למרות הקשיים הרבים היא סיימה תיכון, למדה בסמינר למורות, לימדה בבית ספר לילדים משותקים ואפילו למדה פסיכולוגיה, כשהיא מגיעה להישגים מרשימים בכל תחום.

בתום הראיון הציעה עומר שלנדאו תכתוב ספר על חייה, אך זו ביקשה שהסופרת תהיה זו שתכתוב, מאחר שהיא עצמה קרובה מדי לנושא. דווקא סיפור מהסוג הזה התקשתה לעומר לכתוב, והיא התחמקה מכך במשך שנים אף שלנדאו הפכה לידידתה. עד שיום אחד ראתה איך מקניטים ילד שלקה אף הוא בשיתוק מוחין. הוא ישב בכיסא גלגלים, וסביבו ילדים שלעגו לו בגלל העוויות פניו הלא רצוניות. "תראי, מפלצת שעושה פרצופים", הם קראו בצחוק. אז גמלה בלבה ההחלטה לכתוב ספר שקוראיו יבינו את מצבם של ילדים משותקים ויעזרו להם.

כמו תמיד, עומר ניהלה מחקר יסודי. היא ביקרה במוסדות רבים לילדים משותקים, נפגשה עם ילדים כאלה ושמעה מהם על רגשותיהם. ב'אני אתגבר', שהפך גם הוא לקלאסיקה, היא תיארה כיצד גילה, ילדה הלוקה בשיתוק מוחין, מנסה להשתלב בחברת ילדים רגילים. סיפור חייה האמתי של חוה לנדאו, שהייתה לימים בין מקימי איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), הופיע לימים בספר 'כושלות רגליי', פרי עטה של לנדאו עצמה.

ספר אחר של עומר שנחל הצלחה רבה היה 'לאהוב עד מוות' (שרברק, 1980), המבוסס על סיפור אהבתם ומותם של זהרה לביטוב, פלמ"חניקית והטייסת הראשונה בחיל האוויר, וארוסה שמואל קופמן. הכול התחיל כשבנה גיל הביא לה ספר בהמלצת הספרנית: קובץ מכתבים ויומן של זהרה לביטוב, וההספד שלה על קופמן, שנהרג לפניה. עומר קראה, בכתה, והחליטה שהיא פשוט חייבת לכתוב את סיפור האהבה בין שני הפלמ"חניקים. בין השאר ראיינה את לאה רבין, חברתה של זהרה באוהל בפלמ"ח, וכמה קרובי משפחה. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים, ובמשאל לרגל חמישים שנות המדינה הוא נבחר כספר האהוב ביותר.

 

ב'דמעות של אש' (שרברק, 1984) סיפרה עומר את קורותיה של צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה. הסופרת הקפידה לבקר בפולין בכל המקומות הרלוונטיים לסיפור – מחנות הריכוז, מחנות המעצר והגטאות. היא סיפרה שהמראות, הריחות והקולות משם ליוו אותה ופלשו לחלומותיה, אך היא המשיכה לעסוק בנושאים אלו שכן "הווה שאינו זוכר את עברו, העתיד ישכח אותו". בספר זה הקפידה להזכיר בשמותיהם האמתיים לא רק את הגיבורים הראשיים, אלא גם לוחמים צעירים מהגטו שאותם ביקשה להנציח, תוך שהיא מנסה לעמוד על אפיוני דמותם ככל הניתן. 'דמעות של אש' זכה בפרס בינלאומי שבו התגאתה עומר במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים – פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק, ונחשב לנובל של סופרי הילדים.

בין ספריה הבולטים האחרים ניתן למנות את 'פתאום באמצע החיים' (שרברק 1984), סיפורו של הטייס זוריק לב שהודח מחיל האוויר בשל בעיות משמעת אך החליט לפתוח דף חדש והפך לטייס מהולל. במלחמת יום הכיפורים הוא התנדב למשימת הפצצה מסוכנת במיוחד, שבמהלכה צלל מטוסו למים ונעלם..ביום השנה למותו נפטר בנו מהתקפת אסטמה בתו אופיר התחתנה עם הבן של רפול שנפל כעבור זמן קצר " "טרגדיה יוונית " הגדירה דבורה לימים  את הספר ואת סיפור החיים של האב והילדים.

בספר 'סערה באביב' (שרברק, 1987) סיפרה עומר על טוביה קושניר, ילד המוצא מפלט מקשייו הלימודיים והחברתיים בין הצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה לחוקר חי וצומח חשוב. קושניר היה בין חללי שיירת הל"ה, אך מכיוון שעומר 'הואשמה' שספריה תמיד מסתיימים בנימה טראגית, היא כתבה לספר הזה שני סיומים שרק אחד מהם מתאר את נפילתו, והשאירה לקוראים להחליט איזו מהאפשרויות הם מעדיפים.

את 'התחנה – טהרן' (גל הפקות, 1988) כתבה עומר בעקבות סיפורם של דוד ורחל לאור, פליטי שואה שנדדו במשך חודשים ארוכים עד שהגיעו לטהרן ולאחר מכן במסע מסוכן לארץ ישראל. מניה שוחט. נערה חולנית שהפכה ללוחמת נועזת ולאחת מראשי ההגנה, כיכבה בספר 'בדהרה: סיפור' (גל הפקות, 1989), שבעקבותיו זכתה עומר פעם נוספת בפרס זאב. מפגש אקראי בנמל התעופה הוליד את הספר 'ריקוד באור אדום', על חייו של וולפגנג לוץ, מרגל גרמני שבשנות ה-60 פעל במצרים בשירותה של ישראל.

להציל מהשכחה

היא כתבה "קול קרא בחשיכה" ( זמורה ביתן מודן ,1980) סיפור חייו של  את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ואת "אל ראש ההר :סיפורו של דוד בן גוריון ( זמורה ביתן מודן ,1984). היא כתבה ספרים על ילדותם של הרצל ובן גוריון ושל מנחם בגין .היא הפכה לסופרת מפורסמת ומצליחה אחת היחידות שהתפרנסו מכתיבתם בארץ. וגם למחזאית ידועה .שבין השאר כתבה מחזה עם יאיר לפיד על הרצל  בשם "מלך היהודים "ועיבוד של סיפורו של יאנוש קורצ'אק המלך מתיה הראשון.

עומר הייתה לאחת הסופרות המצליחות בארץ וגם למחזאית. בין השאר כתבה יחד עם יאיר לפיד את המחזה 'מלך היהודים' על בנימין זאב הרצל, ועיבוד לספרו של יאנוש קורצ'אק 'המלך מתיא הראשון'.

הבעיות הבריאותיות החלו לרדוף אותה בסתיו 1996, כששהתה בארה"ב. בזמן נסיעה במונית לנמל התעופה בניו-יורק לקתה עומר בדום לב והגיעה לכדי מוות קליני, אך הרופאים הצליחו במאמצים רבים להחיותה. השיבה לחיים, סיפרה אחר כך, הייתה קשה לה הרבה יותר מהמוות עצמו. בעקבות האירוע הזה היא החלה לכתוב ספר בשם 'הייתי מתה', שאחותה ורד מוסינזון הייתה אמורה להשלים, אך זה מעולם לא הושלם. בצוואה שהפקידה באותה תקופה בידי שמואל בעלה ביקשה שלא יאריכו את חייה אם תהיה במצב צמח.

בשנים שלאחר מכן המשיכה לכתוב. לרשימת ההישגים שלה נוספו פרסים מטעם סמינר הקיבוצים, משרד החינוך, קרן הדסה, שרת התרבות וכן מדליית קורצ'אק של אגודת הסופרים הפולנית. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל, כשבנימוקים לזכייה נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".

34 שנים לאחר פרסומו של 'הבכור לבית אב"י' חזרה עומר אל גיבוריו בספר 'אהבת איתמר' (עם עובד, 2001), המתמקד בסיפור האהבה שלו לנערה מירושלים שבני משפחתה האריסטוקרטית התייחסו בזלזול אליו ואל משפחתו. עומר, שעייפה מטרגדיות, החליטה שהפעם היא רוצה סיפור עם סוף שמח. שוב ערכה תחקיר על בני המשפחה, שנמשך כשנתיים וחצי. הספר, שהפך גם למחזה, הודפס עד כה ב-14 מהדורות ונמכרו ממנו כ-90 אלף עותקים.

עם השלמתו של 'אהבת איתמר' הבטיחה עומר בת ה-69 שזה יהיה ספרה האחרון, אבל לא עמדה בהבטחתה ופרסמה עוד ארבעה ספרים אחריו. הביוגרפיה האחרונה שכתבה הייתה 'נשבעתי אמונים' (2005), על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין. 'סבלנותו של הלל הזקן' מ-2011 חתם סופית את יצירתה.

בשנותיה האחרונות של עומר נבצר ממנה לתפקד, והיא טופלה בידי בני משפחתה. בינואר 2013 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים, וועדת הפרס כתבה כי "בכל ספריה אלה ניכרים אהבת האדם שבה, רגישותה, הבנתה את נפשו של הילד והכבוד שרחשה לו". כאמור, בטקס הזה כבר לא יכלה להשתתף.

לצד נורית זרחי, בת קיבוץ כמוה, קנתה לעצמה דבורה עומר את המעמד של סופרת הילדים החשובה ביותר במדינת ישראל. אך בעוד זרחי וסופרים אחרים מתארים את הילד כאינדיבידואל המנותק מהחברה, עומר העדיפה להציג בספריה דמויות מופת, גברים ונשים הנאבקים ומובילים את החברה. פעמים רבות הסבירה שאינה יכולה להציל את גיבוריה ממוות ולהחזירם לחיים, אך היא יכולה לנסות להצילם מהשכחה. בכך נחלה הצלחה גדולה, שספק אם יש לה מקבילות בספרות הנוער העברית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  On מאי 16, 2013 at 5:20 am

    מאמר מעניין מאוד הופיע בעיתון "הארץ " בשם "דבור עומר :גבורה שנויה במחלוקת " http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2018025על הסופרת המנוחה דבורה עומר.
    המחברת תמר רותם ( או העורך שלה ) שואלת :"האם הסופרת שכבשה דורות של ילדים סיפרה את הסיפור הישראלי, כפי שספדו לה בשבוע שעבר – או את הסיפור הישראלי כפי שהיה רוצה להיות, ומזווית אשכנזית מדי?"
    הטענות שמובאות במאמר הן אוויליות.
    רותם כותבת :"בקריאה מחודשת, החדרת האתוסים הלאומיים בספריה של עומר צורמת במיוחד ב"צוללים קדימה" ו"על הגובה". הגיבורים בספרים, שהתפרסמו בתחילת שנות ה-70 ומזכירים את הסוגה של רומן חניכה, הם עולים חדשים: רומיה התימנייה נהפכת לרמה, טבול ממרוקו – לשחר. הם זוכים להתקבל לחברה הישראלית תוך מחיקת שמותיהם והזהות המזרחית שלהם. סופו הטוב של הסיפור הוא התקבלותם, הוא ליחידה סודית בשייטת והיא לחברת אל על כדיילת, ונישואיהם לאשכנזים, בני קיבוץ."
    ולמה שהם לא ישנו את שמותיהם ? באותה התקופה רוב האנשים מזרח תיכונים ואירופיים שינו את שמותיהם כדי שיתאימו לארץ החדשה ולתרבותם .ובדרך כלל השמות החדשים היו יותר יפים מהישנים שחלקם נקבעו בידי פקידי שלטון 100 שנה קודם לכן.
    למה זה בדיוק "צורם" שהם נישאים ל"אשכנזיים בני קיבוץ" ? האם המחברת רואה בזה גיזענות שבני עדות שונות מתחתנים זה בזה ? האם היא חושבת בדומה לחרדים שהעדות השונות צריכות להישאר מופרדות לחלוטין ?
    לי הטענה הזאת נראית כגזענות.

    מובאים שם טענותיו של פעיל הזהות המזרחית עמוס נוי שטוען שניתן למצוא אצל עומר "נקודות עיוורן אשכנזיות ".האומנם ?בואו ננתח את טענותיו:
    "זה סוג של ספרות נרקיסיסטית. יש בה פטרונות. ברור שהיא מתארת עולם של ישראל של תנועות הפועלים, תמונת עולם אשכנזית קיבוצניקית". נקודת העיוורון היא בבחירה מי מוצג ומי לא מוצג בסיפור, אומר נוי, שכותב דוקטורט על האינטליגנציה היהודית המזרחית בירושלים בשלהי התקופה העותמנית. "אם אתה מסתכל על ‘הבכור לבית אב”י’ כעל מסמך היסטורי, אליעזר בן יהודה הוא משכיל חילוני שמגיע לירושלים, העיר החשוכה והחרדית. אבל במציאות זה לא היה כך. האינטליגנציה הספרדית בעיר דיברה עברית ולמדה עברית של חול. אליעזר בן יהודה לא החייה שפה, אלא הפך אותה ליום-יומית. בעיר חיו נסים בכר מאליאנס, דוד ילין ועוד אישים ידועים ממקימי ועד הלשון. היו רשתות שהוא התחבר אליהן בטבעיות. והתפישה שלו היתה לחדש מלים על יסוד הערבית. הוא כתב ‘היום ראיתי את היהודי החדש’ על תימני שראה. הוא חזה רנסנס. הריב של חייו היה דווקא עם אודסה, עם ביאליק ועגנון, ולא עם החרדים. הסיפור של ‘הבכור לבית אב”י’ הוא לא הסיפור הנכון".

    אז מה כן הסיפור הנכון ? דבורה עומר באה לספר סיפור דרמטי של אדם שנאבק עם החברה סביבו כדי להפוך שפה שבה משתמשים רק כשפת קודש לשפה יום יומית.זאת דרמה.בחברה של היהודים ממוצא מזרח אירופאי שבה הוא חי דיברו ביידיש והשימוש בעברית למטרות יום יום היה בגדר אסור אם כי היו יוצאי דופן . הוא נאבק כדי לשנות זאת .למה אסור לה לספר את הסיפור הזה? כי הגיבור הוא ממוצא מזרח אירופאי? זאת לא סיבה מספיק טובה לא לספר אותו.
    בסיפור של היהודים ממוצא דרום אירופאי שדיברו כבר בעברית אין שום דרמה ,הם לא נאבקו באף אחד ורק מומחים יטרחו לקרוא את הסיפור שלהם בנושא או לכתוב אותו. עם דבורה עומר הייתה כותבת את הסיפור שלהם עבור ילדים הוא לא היה זוכה לכל הצלחה.
    עוד ציטוט :
    "ב”שרה גיבורת ניל”י” אין זכר למזרחים, מציין נוי, אם כי בפועל "לאהרן אהרונסון היו קשרים מצוינים עם דוד ילין, שהיה האינטלקטואל המרכזי של התקופה ושפת האם שלו היתה לדינו. אין בספר שום אזכור לכך שדיברו לדינו בארץ. אין תימנים, למרות נוכחותם בתקופה הזאת בכל מושבה בארץ". "

    מן הסתם בני משפחת אהרונסון היכירו את דויד ילין שאיני בטוח כלל שהיה האינטלקטואל המרכזי של התקופה .זה כנראה חידוש של נוי.הוא היה אחד האינטלקטואלים הבולטים של התקופה. הם היכירו עוד עשרות רבות של אישים חלקם ממוצא מזרח אירופאי וחלקם ממוצא דרום אירופאי וחלקם ממוצא מזרח תיכוני .גם הם לא ניכנסו לסיפור.יש כמות מוגבלת של דמויות שאפשר להכניס לסיפור ללא קשר למוצאם ,וסופר מיקצועי מכניס דמויות לסיפור רק עם הם תורמים משהו לדרמה.לא ברור לי במה ילין היה תורם לדרמה של הסיפור.התימנים היו נוכחים במושבות .אז מה ? האם הם היו קשורים לסיפור של ניל"י ? לא ידוע לי שהיה יהודי ממוצא תימני שהיה קשור באיזו שהיא צורה לפרשה. לסופרת היה מספר מוגבל של עמודים והיא לא יכלה לאזכר את בני כל העדות כפי שרוצה נוי.מבחינתה זה לא היה רלבנטי שהרי הם לא "אשכנזים " ולא "ספרדים " ולא "תימנים" אלא הם כולם "עברים".
    הוא מוסיף שבמציאות ניל”י לא תרמה שום דבר לסיום מלחמת העולם. “זה קוריוז של חסמב”ה שעלה בחיי אדם. הם לא העבירו ידיעות חשובות. בתוך הסיפור עם הנקודה העיוורת עומר אמנם תיארה קשיים בצורה תלת-ממדית, אבל זהו רומן היסטורי שבוחר מה לשכוח”.
    אז ? איך זה קשור לבעיה העדתית שנוי תוקף עליה ?זה שניל"י נכשלו זה לא אומר שלא צריך היה לכתוב עליהם רומן .נוי כנראה אינו מודע לעובדה שדווקא הכשלונות הם אלו שנותנים את הסיפורים הדרמטיים ביותר ולא ההצלחות.
    ציטוט נוסף:
    "גם “אהבת איתמר” פרי עטה בעייתי בעיניו מבחינה זו. הפוליטיקה של איתמר בן אב”י, שהתאהב בלאה אבושדיד, היתה מזרחית, מציין נוי. “‘מזרחים אנו מזרחים נהיה’, הוא כותב. הוא מתכוון, האוריינטציה שלי מזרחית. בשבילו זה לא עניין אתני אלא בחירה תרבותית פוליטית. אבל הפן הזה לא נמצא ב’אהבת איתמר’. איתמר מוצג כגיבור רומנטי, כמו ברומן צרפתי. עומר מעבירה את התקופה בתוך מסננת רצינית, שמשאירה מחוץ לסיפור הרבה אנשים, מאז ועד המעברות. אין אחרים, אין ערבים, אין אליטה מזרחית, שהיתה נוכחת מאוד בתקופת העלייה השנייה. היא מספרת את מה שההיסטוריה הרשמית מספרת לנו על יישוב ישן מול יישוב חדש".
    לא ברור לי מה נוי רוצה לאמר כאן.שעומר לא הייתה צריכה לספר את הסיפור של הנישואין של המזרח אירופאי בן אבי למזרח תיכונית אבושדיד ?

  • Yehudit Malik-Shiran  On יוני 12, 2013 at 4:23 am

    מאמר מרתק ,מעמיק הזורה אור על דבורה עומר האדם, המורה, הסופרת המעניקה לדורות רבים דמויות מההיסטוריה שנשכחו. גדלתי על ספריה, אוהבת מאוד את כתיבתה. סופרת גדולה בעיניי מאושיות התרבות בארץ. יהי זכרה ברוך !

  • טלי עומר  On יולי 13, 2013 at 5:13 pm

    עכשיו קראתי. מאוד מתרגשת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: