ההווה והעתיד כפי שנחזו בעבר -"ישראל בשנת 2000" ( ובשנת 2050) מאת ס. גולדפלוס

רבות כתבו על מאורעות-האימים, שנתרחשו בישראל באביב שנת 2000. אך לעומת זאת אין אף עדות אחת מפי עד-ראייה, שהשתתף בכל אותם הקרבות הקשים, אשר הוטלו על האנשים על ידי "מרד-החיות".

(ס' גולדפלוס, הפתיחה לישראל בשנת 2000, 1951).

האם יש צמצום של האופק של הסופרים ? אני מציץ בספר של יגאל סרנה 2023 המתאר את העתיד של עוד עשר שנים.עתיד קודר ומדכא ,שסרנה אינו רואה כל אופק מעבר לו.( ואני מניח שזה בהחלט משקף את תחושותיו האישיות לגבי העולם).בכלל קשה מאוד למצוא היום סופרים שיכתבו על עתיד שמעבר ליותר מעשרים שלושים או ארבעים שנים. הם יעדיפו לכתוב במקום זה על עולם פנטסטי לגמרי. בעבר הרחוק יחסית  סופרים כמו אלחנן לוינסקי ובוריס שץ היו מסוגלים לדמיין את העתיד הרחוק יחסית , ,שנת 2040 במקרה של לוינסקי  ( 150 שנה בעתיד כאשר כתב  את ספרו העתידני מסע לארץ- ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי בשנת 1892    או  שנת 2018 במקרה של בוריס שץ( 100 שנה בעתיד כאשר כתב את ספרו העתידני ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ" ב-1918  )   אופק עתידני בעוד מאה 150 שנה .

אבל זה לא מדוייק אלה בירום פרסמה  לאחרונה את הספר "מאה שנה קדימה " שכשמו כן הוא מדמיין את עתיד המדינה בעוד 98 שנה. ושמעון אדף בספרו "כפור" מדמיין את העתיד של עוד 500 שנה. אלא שהם יוצאי דופן.

בנתיים איש לא התקרב אפילו לשיא של פנחס שדה שבסיפור קומיקס ב"הארץ שלנו" דמיין את פני המדינה בעוד 1000 שנה מהפרסום. שיא שאיש לא מעז אפילו להתקרב אליו.

אבל זאת הזדמנות טובה להיזכר בספר שמחברו ניסה לדמיין את פניה של ישראל בעתיד של עוד חמישים שנה בשנת 2000 ובעוד מאה שנה בשנת 2050.

באיזו מידה היו התחזיות מדויקות ובאיזו מידה שגויות.

המחבר ס. גולדפלוס, כנראה ידידו של החוקר הידוע דב סדן. סדן צירף לספר 'אקדמה', שם ציין שספר זה ('חטיבת התיאור', כלשונו), הכתוב 'בלשון חמדה חיה ומעוררת, שופעת אינטליגנציה והומור וספוגה עדינות', איננו ספר אוטופי המתאר עולם רצוי, משאלת לב, אלא תיאור של העולםבמשקפי 'חרדה אפוקליפטית'; ובלשון החוקרים – 'דיסטופיה'. את שער הספר עיצב הצייר זאב רבן; תל-אביב העתידנית של שנת 2000 גדושת גורדי שחקים נוצצים, ומעליה משקיף פסל הירואי ענקי מן הסוג השכיח בסוף שנות הארבעים. על גולדפלוס עצמו אין בספר פרטים רבים, אך על סמך רמזים שונים ועל סמך התייחסויותיו הלעגניות לעיתוני שנת 2000, אפשר להניח שהוא היה עיתונאי ושהספר התבסס על פיליטון בנושא זה שהוא פרסם בעיתונות ונזכר בספר. ספר זה הוא שילוב מוזר של תחזיות מדויקות עד להדהים ושל כמה רעיונות המצטיירים בעינינו כיום כמוזרים.

מרד בעלי החיים 

העלילה בנויה בצורה מתוחכמת: הספר נכתב כביכול בעתיד הרחוק, בשנת 2050, ומפרספקטיבה זו מתוארים מאורעות העבר 'הרחוקים' של שנת 2000, תקופה שבה ישראל נמצאת במשבר חסר תקדים. אליבא דגולדפלוס, ישראל בשנת 2000 היא מדינה נטולת נשק חם, לאחר מלחמת המעצמות האחרונה שפרצה בשנת 1955. מלחמת עולם זו הביאה לפירוק כל ה'פגזים האטומיים, פצצות הקיפאון וקרני המוות' של המדינות השונות. זו הסיבה שלישראל של שנת 2000 אין צבא, אלא רק יחידות בלתי-יעילות במיוחד של 'שירות הביטחון', הפזורות באזורי הארץ השונים. בשנת 2000 תוקף את המדינה משבר קשה: בשל בצורת חמורה (כאן דומה שגולדפלוס חזה את תהליך התחממות כדור הארץ) ובשל התרחבות קיצונית של שטחי הערים על חשבון שטחי הכפר והמרעה (וגם כאן צדק המחבר), בעלי החיים סובלים מרעב ומצמא קשים. בעקבות זאת תוקפים עדרי בהמות ענקיים את בני האדם וטורפים אותם! ידי התושבים ריקות מכלי נשק, והם נאלצים להגן על חייהם בקרדומים, ברובי קשת ובשאר כלי נשק קרים. הספר מתאר קרב אכזרי בין בני אדם לבהמות בתל-אביב, שבמהלכו נהרגים שלושת אלפים נפשות ותאטרון 'הבימה' נהרס. גולדפלוס מתאר בהנאה רבה את חורבנם של אתרים ידועים בתל-אביב תחת פרסות הבהמות המשתוללות. הניצולים המעטים מגל פרעות זה עולים על חוף האי המלאכותי, העוגן מול תל-אביב, שלזכר המאורע נקרא לאחר מכן בשם 'אי ההצלה'. גם הרצליה, 'עיירה נודעת בייצור הסרטים, ההוליבוד הישראלי', סובלת מהסתערות העדרים המעורבים של שוורים, אילים וחמורים, ואולפני ההסרטה שלה וציודם נהרסים כליל. אך אל לקורא לחשוש לגורל המדינה בשנת 2000; סוף טוב הכול טוב.

בסופו של דבר, עדרי הבהמות מוכרעים באמצעות המצאה חדשה: פצצה גזית-נוזלית שהמציא יהושע הרכבי, מדען ממכון ויצמן, והסדר שב על כנו (המדען ההירואי נהרג בקרב, אך אנדרטה מוקמת לזיכרו). גולדפלוס מתאר תופעות פוליטיות המוכרות לנו היטב משנת 2000 האמיתית, וביניהן בוז כלפי פקידי משרדי הממשלה וזלזול בהם (הם כבר אינם זוכים להערכה שנהנו ממנה בשנת 1950), וניסיונות של קבוצות דתיות קיצוניות להשיג עוד ועוד. לעומת זאת, תחזיותיו מתרחקות מהמציאות כשהוא חוזה שהמאבק באינתיפאדת החיות יביא לאחווה זמנית בין הפלגים המסוכסכים של החברה הישראלית. לאחר שגולדפלוס מסיים לגולל את סיפור המאבק ב'אינתיפאדת' בעלי החיים, הוא מתפנה לתאר ביתר פירוט את פני המדינה  ב"זמנו", דהיינו בשנת 2050.

מדינת ישראל שנת 2050 

יש לציין שכמה מתחזיותיו מדויקות להפליא. ישראל של שנת 2050 מוצגת כמדינה המעודדת יוזמה חופשית, אך בו בזמן מניחה בדרכה מכשולים בירוקרטיים רציניים. כמו כן, היא מכשילה כל ניסיון להשקעות חוץ. כאמור, שטחן של הערים גדל על חשבון השדות והפרדסים. תל-אביב היא כרך ענק, המורכב מערים נפרדות לשעבר, דוגמת רמת-גן וחולון.

בסוף הספר עורך גולדפלוס לקורא סיור ברחובות תל-אביב בשנת 2000 ובשנת 2050 (יש לציין שהתיאור אינו מרשים במיוחד: הכול גנים פורחים).

בכרך הענק יש שימוש בטכנולוגיות חדישות. דוגמה אחת לכך היא 'ראי רחוק' (טלוויזיה), מכשיר המחובר למכשיר אחר בשם 'קשר החושים'; אפשר לקלוט במכשיר זה לא רק תמונות, אלא גם תחושות וריחות (חברות בישראל ובחו"ל עובדות כיום על ייצורו של מכשיר מעין זה).

ביָמה של תל-אביב העתידית יש אי מלאכותי גדול. הואמשמש את התושבים כמקום רחצה נוח, המרוחק קמעה מהעיר. ראוי לציין שיש כיום תוכניות מפורטות לבניית איים מול חופי תל-אביב, אם כי מסיבות אחרות). מעל תל-אביב העתידית מרחף אי מלאכותי בשם 'אאוליה'; הוא מחובר לעיר בכבלי ענק ואפשר לעלות אליו בארבע מעליות עצומות. באי זה יש נמל תעופה ובתי מלון, והוא מקום הבילוי החביב על תושבי תל-אביב (הם מעדיפים אותו לאין ערוך על פני העיר עצמה), מעין 'קניון' מעופף. מסיבות שאינן ברורות, ניתק אי זה מכבליו (חבלה מכוונת?), מרחף בחלל והופך ללוויין.

על-מנת להרחיב את השטחים הניתנים לעיבוד בארץ הקטנה, בונים גנים תלויים באוויר המכונים 'פלא סמירמיס'; גנים אלו דומים לגניה התלויים של בבל הקדומה. העולם העתידי משתמש באינטנסיביות רבה יותר באנרגיית השמש. החקלאים של שנת 2000 מגדלים סוגים חדשים וטובים יותר של פירות ענקיים במיוחד, באמצעות הנדסה גנטית. בעיית המחסור במים נפתרת בשנת 2050; בכל מקום יש תעלות של מים מתוקים, ואין עוד צורך בגשם מלאכותי.

גולדפלוס אף מתאר ניסיונות לשינוי האקלים על-ידי הסטה מכוונת של ציר כדור הארץ. טיפול רפואי ניתן חינם אין כסף, והרפואה מחסנת אנשים מראש וכך מונעת מחלות. בתל-אביב של שנת 2000 יש רכבת תת קרקעית! אמצעי התחבורה ממשיכים להתפתח, ובשנת 2049 משוגר הטיל הראשון לירח, שם מתגלות עדויות לקיומם של יצורים חיים.

כעת, בשנת 2050, מתכננים את המסע הראשון למאדים ומצפים לתקשר שם עם יצורים חיים.

סקס 2050 

גולדפלוס מתאר את מנהגי החברה והמין: על-פי חזונו, זוגות לא יוסיפו ללכת ברחובות בעודם מחובקים או כשהם זה ביד זו, שכן אנשי שנת 2000 סולדים מ'גסויות' כאלה. נישואין, לעומת זאת, מקבלים תוקף רק אחרי שנה של מגורים משותפים של בני הזוג, וזאתכדי לבחון את מידת התאמתם זה לזו ואת רצונם לחיות ביחד. הלבוש מתקצר ונעשה ספורטיבי יותר.

נשים משתמשות בתמרוקים, אך נמנעות משימוש באודם, שכן הגיעו למסקנה (מסקנתו של המחבר, מן הסתם) שהדבר מכער את פני האישה. כמו כן, נשים חדלו לענוד עגילים. בעקבות נגישותם של ניתוחים פלסטיים אין יותר אנשים מכוערים. אנשים אינם מעשנים ואינם שותים משקאות חריפים.

גולדפלוס, לעומת זאת, אינו מעלה על דעתו שייתכן שימוש בסמים. גולדפלוס ניסה לחזות את פני התרבות של שנת 2000.

הוא חזה שאת מקומו של הספר המודפס ימלא ספר 'קולי', 'ליברופון', ספר ש'קוראיו' יאזינו לו (כיום אפשר למצוא המצאה מעין זו בכל חנות ספרים גדולה, אלא ששמה שונה: 'ספרים מדברים'). הדפוס ישמש רק לצורכי הפקת ספרים מדעיים וספרי לימוד.

הוא אף מתאר אלו סוגות ספרותיות יהיו פופולריות בשנת 2000: מדע בדיוני, רומנים היסטוריים (סאלאמבו מאת פלובר יהיה רב-מכר) וספרי מסעות. ספרי בלשים וספרי מתח, לעומת זאת, יאבדו את קהל קוראיהם, שכן הפושעים יעברו כבר מן העולם…

ובאשר לאמנות, גולדפלוס מתאר אמנות חדשה: קומפוזיציות פרחוניות בהשפעה יפנית ופיסול המבוסס על הפיסול היווני הקלסי. התאטרון ייאלץ להפוך ל'קולנועי' יותר, אם ירצה להתמודד עם הקולנוע.

 

גולדפלוס דייק בכמה מתחזיותיו; בדומה למרבית התחזיות בספרי המדע הבדיוני, הוא קלע למטרה באשר להמצאות טכניות רבות, אך טעה בניבוי פני החברה בשנת 2000, דבר קשה לאין ערוך. אף על פי כן, הקורא המודרני (איש שנת 2000 האמיתית) חש כנוסע במכונת זמן אל עולם מקביל, עולם דומה, אך גם שונה. גולדפלוס העריך נכונה את המשך הפילוג שבין דתיים לחילוניים, פילוג ששורשיו כבר היו בזמנו, אך לא העלה בדעתו את קיומם של דברים כה מהותיים לנו כיום; דוגמה לכך היא המחשבים (אבות הטיפוס שלהם כבר היו קיימים בזמנו), שהביאו לשינויים קיצוניים במעגלי העבודה והחברה.

אילו הגיע גולדפלוס במכונת זמן אל העולם האמיתי של סוף שנת 2000, עולם של קהיליות אינטרנט, חברות סטארט-אפ שצצות ונעלמות, חברות תקשורת רב-לאומיות החודרות אל כל פרט, וכיוצא בזה, סביר להניח שהעולם הזה היה מצטייר בעיניו כמוזר וכ'דמיוני' לאין ערוך מהעולם שתיאר בספרו; ואולי משהיה נוכח לדעת שהמאבק באויבי המדינה ובאנטישמיות נמשך גם בשנת 2000, היה מציין לעצמו בצער שלמעשה עולם כמנהגו נוהג.

שנת 2000! ימים שחלפו ואינם… חיים רחוקים-רחוקים… רעים, טובים, סתמיים, תמימים. לפעמים תוקף את האדם צחוק נבוב, אולם לעתים קרובות נתלית הדמעה על ריסי-העין. (ס' גולדפלוס, ישראל בשנת 2000, 1951).  

גולדפלוס מציג, איפוא, תמונה של עולם עתידני השונה מעולמנו אנו. העובדה שספרו נמנה עם סוגת המדע הבדיוני, מקלה עלינו לערוך השוואות מודעות בין העולם שבספר לבין מציאות חיינו. השוואות כאלה נערכות על-ידינו, בין במודע ובין שלא, גם כשאנו קוראים ספרים אחרים. אולי בשל כך אנו ממשיכים לקרוא בהנאה את הספרים הישנים שנסקרו בספר זה, שכן הם מציגים לפנינו מציאות בלתי-אפשרית, הירואית או אידילית: מציאות שיש בה טוב מוחלט ורע מוחלט, מציאות שבשביליה מהלכים גיבורים מקסימים וכל-יכולים, מציאות שהיינו רוצים לברוח אליה מן היום-יום הקשה והאפור. זהו סוד קסמם.

כותב שורות אלו פרסם מאמר על ספר זה במוסף הספרים של "הארץ " בשנת 2000. ולאחר מכן מאמר מסיים של ספרי "מטרזן ועד זבנג". הוצאת "בבל " טרחה ופירסמה מהדורה חדשה של ספר זה בשנת 2002 בעריכתו של חיים פסח.    גם לאחר תחקיר מקיף שערכו בבבל לא הצליחו העורכים להתחקות אחר זהותו של המחבר, שככל הנראה כתב את היצירה ביידיש. לא ברור אם מדובר באלמוני, ששמו לא היה מוכר בחוגים הספרותיים והוא לא הותיר שום כתב-יד מאחוריו זולת ספר זה, או בשם בדוי שבו השתמש סופר מוכר.  מה שבטוח הוא שמדובר באיש אינטליגנטי ביותר, בעל כושר אינטלקטואלי חריף ואיש מי שטוען שהוא פילו מבין עניין בתורת היחסות של איינשטיין. התעלומה של זהות  המחובר "ס.גולדפלוס " נשארה כשהייתה.

 

ראו גם

גרסה אנגלית מקוצרת של מאמר זה 

אפוקליפסה כאו:נעמי בבל על מרד החיות בישראל בשנת 2000

חגי גילר מבקר את ישראל בשנת 2000

מדינות ישראל העתידניות 

 

 

 

אלחנן לוינסקי וארץ ישראל ב שנת 2040     חגי גילר מבקר את ישראל בשנת 2000http://shesek.org/?p=1392

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובח  On אפריל 16, 2014 at 4:49 am

    כתבה נהדרת! חג שמח.

    יובל

  • נ.א.  On אפריל 16, 2014 at 5:17 am

    זו טעות להסתמך על תחזיות לעתיד של נודניק ממורמר כמו יגאל סרנה.

  • מספר 666  On אפריל 16, 2014 at 5:52 pm

    והנה מאמר של זאב גלילי שבו הוא טוען שגולדפלוס חזה את האינטיפדה :
    http://www.zeevgalili.com/2006/05/213

  • מספר 666  On יולי 1, 2017 at 10:55 am

    נפתרה תעלומה שהעליתי לראשונה בשנת 2000.ברשימה לעיתון "הארץ" .
    מי היה ה"ס.גולדפלוס " שכתב את הספר "ישראל בשנת 2000" בשנת 1950.
    בשנת 2000 פירסמתי את קיומו של ספר נידח בשם זה שזהות מחברו ס.גולדפלוס לא הייה ברורה,והעליתי את האפשרות שאולי זה שם בדוי של מישהו .הוצאת "בבל " פירסמה שוב את הספר בלי שזהות מחברו ידועה.
    כעת נחשף שם המחבר .שמו היה פרופ' סטניסלב גולדפלוס"ובניגוד להנחתי הוא לא היה מחבר בשם בדוי ..
    ראו כאן
    https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4214453
    נפתרה התעלומה: מי עמד מאחורי הדיסטופיה הישראלית הראשונה?
    במשך עשרות שנים, איש לא ידע מי חיבר את הדיסטופיה הישראלית הראשונה, שפורסמה ב–1951 ותיארה עדר פרות רצחני המאיים להשמיד את המדינה. פענוח התעלומה מגלה את סיפורו הטרגי של המחבר האלמוני
    29.06.2017 06:00 עודכן ב: 21:17
    בן לוי ועירית עילם־עבדי

    בשנת 1951 ראה אור ספר משונה וזר על רקע תקופתו: "ישראל בשנת 2000". הספר מתאר מרד של פרות המאיימות להשמיד את המדינה עד שבאבחת תותח פלאי מושב הסדר על כנו, והעלילה האפוקליפטית מפנה את מקומה לחזון אוטופי. הספר אינו מצטיין באיכותו — הוא משלב סגנון פיליטוני עם מדע בדיוני, שירה והגיגים מכל הבא ליד. בגוף היצירה, שראתה אור בהוצאת "הספר", טען הסופר, ס. גולדפלוס, כי היה עליו להבליע את מסריו בכסות של ספרות פופולרית, כשם ש"ממתיקים את הגלולה המרה בשוקולדה".

    למרות איכותו השנויה במחלוקת, הספר נחשב לדיסטופיה הישראלית הראשונה (אמנם קדם לו "שמים מאסו הבונים" מאת ארי אבן־זהב משנת 1941, אלא שהוא לא עסק במרחב המקומי). הספר הדיסטופי הישראלי בה"א הידיעה — אבן הבוחן הז'אנרית — הוא "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, יצירה שראתה אור רק 33 שנים מאוחר יותר, אך ל"ישראל בשנת 2000" יש מעמד פולחני בקרב חובבי המדע הבדיוני וז'אנר הדיסטופיה בעברית.

    פרשנות אלגורית מייחסת לגולדפלוס את נבואת האינתיפאדה הראשונה, על סמך השוואה בין עדרי הבקר לאוכלוסייה הערבית. ואלה המילים החותמות את הספר: "וכל חבל היבשה הזה, מן ההר ועד המדבר ומן הים לשני הימים, אחד במזרח ואחד בדרום — שלנו הוא, ללא ערעור — שלנו, כי עמוק־עמוק הכינו שורש בו, כצברים הדוקרניים האלה, שאינם יראים מפני בצורת ואויב". על פניו הדברים אכן נראים כאלגוריה אוריינטליסטית בניחוח רוויזיוניסטי.

    למרות מעמדו הפולחני של הספר, זהותו של המחבר גולדפלוס נותרה עד לאחרונה בגדר תעלומה. הנועזות, החידוש, הדמיון הפרוע ואולי אף השיגעון שנדרשו לשם חיבור יצירה שכזו הסעירו את דמיונם של בלשי ספרות שונים, אך כולם ללא יוצא מן הכלל העלו חרס בידם. בביקורת על הספר שפורסמה בעיתון "דבר" בנובמבר 1951 נכתב כי "ס. גולדפלוס הוא עולה חדש אך כותב ותיק, שלימד באוניברסיטה בחו"ל ועשה לו שם כעיתונאי", וזו תמצית המידע שהיה זמין על אודותיו עד כה.

    בשנת 2002 נדפס הספר במהדורה חדשה בהוצאת בבל, ובאחרית הדבר כתב העורך, חיים פסח, כי הספר "אפוף בנסיבות מסתוריות: ערכנו תחקיר מקיף… לא העלינו דבר בנוגע לזהותו של המחבר". ב–2010 כתב חוקר התרבות אלי אשד בבלוג שלו, כי "לא ברור אם מדובר באלמוני… או בשם בדוי שבו השתמש סופר מוכר… התעלומה של זהות המחבר ס. גולדפלוס נשארה כשהיתה".

    חובבי תיאוריית הפסבדונים חשדו במי שזוהה כמתרגם הספר לעברית, שלמה סקולסקי — משורר שהיה מזוהה עם תנועת בית"ר — כמו גם בחוקר הספרות הנודע דב סדן. העיתונאי והסופר זאב גלילי כתב בבלוג שלו בשנת 2006, כי "הואיל וחוקר הספרות דב סדן כתב הקדמה לספר, היתה בשעתו שמועה שגולדפלוס הוא שם עט של סדן עצמו".

    לעומת פרופ' סדן, החשדות הנוגעים למתרגם לא נשמעים מופרכים. בחלקו הראשון של הספר משובצים כמה שירים, חלקם סונטות, המתארים בעיקר את חוף הים ומשתייכים לכאורה ליצירה אפית המהללת את תל אביב. כמה שנים קודם לכן פירסם סקולסקי מכלול אפי מעין זה, בשם "אשירה לך, תל אביב — אלומה של סונטות", ובו ניסה ליצור מיתיזציה של העיר הלבנה. ניתן למצוא קשר רופף בין הסונטות לבין השירים בספר, אולם בכך תם הדמיון בין היצירות. ייתכן כי סקולסקי נטל לעצמו חירות כלשהי בתרגום היצירה, ואולי שיבץ בה מפניניו, אך לא יותר מזה.

    פרופ' אורי ש. כהן מאוניברסיטת תל אביב צידד גם הוא במחנה הפסבדונים, ובאחד מהסמינריונים שלו הציג בפני התלמידים (ואנו ביניהם) את אתגר גילוי זהותו של המחבר. הוא טען כי התשובה עשויה להסתתר בארכיונו של דב סדן בספרייה הלאומית — ואמנם צדק. כשניגשנו לאתגר, לא עלה על דעתנו שנגלה סיפור כה טרגי ומכמיר לב סביב זהותו של המחבר.

    טוויסט בעלילה
    מעיון במאגר המידע של הספריה הלאומית ידענו על קיומן של תכתובות בין סדן לגולדפלוס ולסקולסקי. ראשון הגיע תיקו של המתרגם, ובקרבו גלויה אחת, הנוגעת לעבודת תרגום מלטינית. התיק הבא שהגיע היה התיק של גולדפלוס, שהכיל שתי פיסות נייר בלבד, אך בהן טמון היה המפתח לפיצוח התעלומה. הפיסה הראשונה היתה עמוד תלוש מעותק של הספר, שאותו הקדיש המחבר לסדן בכתב ידו: "לידידי הפרופסור, בארשת הוקרה וחן־חן, ס. גולדפלוס". על פי כתב היד והניסוח המסורבל, ניכר שגולדפלוס לא היה מורגל בכתיבת עברית. בנוסף, מהשוואת כתב ידו לזה של סקולסקי עולה בבירור כי מדובר בשני אנשים שונים. זאת ועוד, סקולסקי שלט בשפות רבות עוד מצעירותו, ואף הוכשר להוראה בעברית. סביר להניח כי לא היה מוציא תחת ידו הקדשה מעין זו. הדף השני הוא מכתב בפולנית, בחתימת שמו המלא, שנשלח יחד עם העותק המוקדש:

    פרופסור נכבד, אני שולח לך עותק של הספר שלי, ומודה לך על העניין שבחסדך גילית. אדוני הסביר שאדון סקולסקי — שהוא מתקן (מגיה) מקצועי מ"הבוקר" עשה את ההגהות, למרות זאת יש כמה טעויות בהגהה, אני רוצה להוסיף תוספות לכל עמוד עבור המדפיס. אני שוב רוצה להודות לאדוני ולצרף ברכות,

    סטנ (סטניסלב) גולדפלוס

    תל אביב 26 ליוני 1951

    (תרגום: מתן שפי, המכון ההיסטורי היהודי בוורשה)

    המכתב אינו מותיר מקום לספק — ס. גולדפלוס הוא אדם אמיתי. שפת המכתב ושמו של הכותב מעידים על מוצאו ולכן יש להניח כי הספר נכתב בפולנית, שפה שבה שלט סקולסקי, ואף תירגם ממנה מבחר יצירות. מנקודה זו הלך החיפוש וצבר תאוצה. מתברר כי מרגע שיש בידך את שמו המלא של אדם, על אחת כמה וכמה כאשר הוא יהודי מפולין, קיימים ברשת מאגרי מידע ותיעוד רבים המספקים תוצאות מידיות. אתר הגנאלוגיה היהודית JewishGen ואתר "יד ושם" העלו את הפרטים הבאים: סטניסלב גולדפלוס נולד בשנת 1894 והתגורר רוב ימיו בוורשה. שמו העברי היה שמעון, ושם אביו אלכסנדר. כנהוג באותם ימים, שמות עברו במשפחה במשך דורות, וברשומות מתועדת שושלת של שמעונים ואלכסנדרים מבית גולדפלוס עוד מהמאה ה–18. סטניסלב נישא ללוציה, ונולד להם בן בשם רישרד (רישיו). על פי אזור המגורים, השמות הפולניים והעובדה כי בביתם היה קו טלפון (על פי ספר הטלפונים, שגם הוא סרוק ברשת) ניכר כי גולדפלוס ומשפחתו נטמעו היטב בחברה הוורשאית הפולנית. ברשומות של בתי ספר משנות ה–20 מצוין כי הוא לימד בגימנסיה לנשים בוורשה. לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים נמלט גולדפלוס מזרחה ללא אשתו ובנו. מסמך מ–1941 מעיד כי הוא נרשם כפליט בטשקנט, וניתן להניח כי נעצר ב–1940, נשלח לגולאג ולאחר שחרורו נדד לדרומה של ברית המועצות כמו רבים מאזרחי פולין ששהו בתחומה בזמן המלחמה. בתעודת הפליט מצוין כי הוא מורה במקצועו, כשם שנכתב בביקורת היחידה על ספרו שנזכרה לעיל.

    בידיעה מ–1941 ב"גלריה ז'ידובסקה" מקרקוב מסופר כי בנו, רישיו גולדפלוס, שיחק בהצגה "מירל'ה אפרת" שהועלתה בתיאטרון שבגטו וורשה. זה, ככל הנראה, התיעוד האחרון הנוגע לבני משפחתו. ב–1945 הוא שב לפולין, ושמו מופיע בפנקס הניצולים בלודז'. תיעוד אחר מגיע מאתר האינטרנט "עיתונות יהודית היסטורית". בשנת 1949, והוא בן 55, פירסם גולדפלוס מודעה באנגלית במדור לחיפוש קרובים של "פלסטיין פוסט", וזו עדות ראשונה להימצאו בארץ. ביד ושם נמצאים דפי עד שמילא בשנת 1956, בעודו מתגורר בנס ציונה. על פי עדותו, לוציה אשתו, בנו רישיו וכן אחיו מתאוש־מתתיהו (שהיה "שחקן תיאטרלי") נספו כולם במיידאנק.

    סטניסלב גולדפלוס עצמו מת ב–1958 ונקבר בנס ציונה. במאגר המידע neshama.net מצאנו צילומים של כל הקברים בבית העלמין הזה, ובהם של הקבר שלו. על המצבה כתוב: פרופ' סטניסלב גולדפלוס. בבית העלמין בנס ציונה קבורה אשה נוספת הנושאת את השם גולדפלוס — ריקרדה רישה. בעזרת חברה קדישא יצרנו קשר עם בתה, אליזבת שוב, שסיפרה את הסיפור הבא: אמה הכירה את אשתו של גולדפלוס עוד מוורשה, טרם המלחמה. כשהגיעה ארצה העניק לה גולדפלוס את זכותו לדיור ציבורי בנס ציונה, בעוד הוא התגורר בגפו בבית החלוצים שבתל אביב. היא ידעה לספר שהיה פרופסור לכימיה, ושבארץ כתב עבור עיתון בפולנית. בערוב ימיו חלה, ועבר להתגורר בנס ציונה יחד עם רישה. היא סעדה אותו, וחודש לפני מותו השניים הזמינו לביתם רב, שחיתן את הזוג בעוד גולדפלוס שוכב על ערש דווי. רישה שמרה על שם משפחתו עד יום מותה בשנת 1996 כהוקרה על נדיבות לבו.

    הסופר האלמוני, אם כן, היה אדם משכיל, בן למשפחה המעורה היטב בחיים האינטלקטואליים והתרבותיים של ורשה, שעולמו חרב עליו בשואה. ייתכן כי בהגיעו לארץ, אימת צבאות ערב במלחמות 1948 עוררה אצלו את אותה חרדה קיומית שמפניה הוא חפץ להזהיר בדיסטופיה "ישראל בשנת 2000".

    במבוא לספר כתב דב סדן: "לפנינו דיוקן של עולם כפי שמעלה אותו החרדה האפוקליפטית… (הוא) צופן בעומקו את גרעין הזוועה של תקופת חיינו וחיי תקופתנו". זאב גלילי, שנזכר לעיל, תהה "האם חובר הספר בידי ניצול שואה, והספר נותן ביטוי לאימה הקיומית שחש גם במדינה?" חשיפת זהותו של גולדפלוס שופכת אור חדש על נסיבות חיבורו של הספר — וגואלת מאלמוניותו את הסופר שביקש להעמיד אחריו דברי נבואה, תחת משפחתו שאבדה לו לעד.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: