חפירות הנפש: פרופסור נורית גוברין על ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Peril at Delphi‬‏

פרופסור נורית גוברין חוקרת ספרות ידועה דנה במאמר מקיף בדרך שבה עוסקת הספרות העברית בתחום האריכולוגיה ,נושא שאותי אישית מעניין מאוד.

המאמר פורסם במקור ב'האומה', גיליון 198, קיץ תשע"ה/2015, עמ' 89 – 100.

וכעת הוא ברשת. זהו מאמר ארוך מאוד אבל שווה קריאה .

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

מאת  פרופסור נורית גוברין

מתוך "הסופר הצנוע"

פעם בא שופמן לעין חרוד להכיר את החלוצים ולהרצות על פואֶזיה. טייל בחצר המשק ופגש את בר-אדון. אתם יודעים, בר-אדון, זה שכתב באוהלי קדר וזה שחופר עתיקות. שאל את בר-אדון מה נשמע אצל הערביים, ענה לו, מה יש כאן לדבר הרבה, הנה אני הולך לכפר שונם, בוא תצטרף אלי ותראה במו עיניך. יצאו שניהם לדרך. עודם במבואות הכפר והנה עברה צעקה בכפר שבר-אדון הולך. יצאו צעירי הכפר מבתיהם והחלו מקדמים את פניו ביללות-שמחה וצעקות. נרכן שופמן על אוזנו של בר-אדון ואמר לו: 'אל תגיד להם שאני שופמן'. 1

"כזב" כזה אפשרי, בתחילת שנות החמישים, כשמעמדם של הארכיאולוגיה והארכיאולוגים היה מוּרם מֵעם, וקהל הקוראים ידע לקרוא בכתב רש"י.

 

א. בין ספרות לארכיאולוגיה

כשם שרומן היסטורי אינו בא ללמד היסטוריה אלא לומר משהו אקטואלי וחשוב לבני דורו בטכניקה של הרחקת-עדות, כך גם רומן שיש בו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים אינו בא ללמד מקצוע זה, אלא להיעזר בהם כאמצעי לומר משהו מורכב, עמוק ומשמעותי לקוראים בני-הדור, על העלילה, הגיבורים ומשמעות היצירה. ארכיאולוגיה כפיגום ליצירה הספרותית. אמנם, בהזדמנות זו, גם מעוררים סקרנות לתולדות העם והארץ, מלמדים פרק בתנ"ך, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, אבל המטרה המרכזית היא תמיד לומר משהו אקטואלי, פוליטי, חברתי, אידיאולוגי באמצעות הספרות. ובספרות כמו בספרות. לספרות יש חוקיות משלה, השונה מזו של תחומים אחרים. הארכיאולוגיה מגויֶסת לשירות הספרות, שהיא אידיאולוגית מטבעה, תהיה האידיאולוגיה אשר תהיה. כל יצירה היא תלוית-הֶקשר וכפופה לאידיאולוגיה של יוצרהּ, לרבות כאלה שמככבות בהן דמויות של ארכיאולוגים ועוסקים בהן בארכיאולוגיה. עצם העיסוק בארכיאולוגיה בספרות משמעו: גיוס העבר למען ההווה, ביקורת ההווה, הבנה טובה יותר שלו; למידת לקח אקטואלי למען עתיד טוב יותר.

מה שאסור על ההיסטוריונים ועל הארכיאולוגים – חובה על הסופרים: ללמוד גזירה שווה, לערוך אנלוגיות בין העבר וההווה, לפרש את העבר ברוח ההווה, ללמוד על ההווה ועל העתיד מתוך ידיעת העבר.

 

ב. הערות על היצירות במִדגם

למרבה הפלא, אין הרבה מאד יצירות בספרות העברית שבהם יש ייצוג של ממש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים. אבל קביעה ראשונית זו מחייבת מחקר עמוק ויסודי יותר. מתוך כתריסר היצירות שפורסמו בשנים האחרונות, שבהן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, נבחרו ארבע דוגמאות בלבד, שיש בהן מאפיינים טיפוסיים המייצגים גם את היצירות האחרות. 2 ארבע היצירות שנבחרו להצגה כאן, שמתוכן נגזרו המאפיינים הייצוגיים הן:

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008
  2. צרויה שלו: 'תֶרָה', הוצאת קשת 2005
  3. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009
  4. דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

 

כמובן, אין יצירה אחת דומה לחברתה. כל אחת יחידה ומיוחדת. כל אחת משלבת בדרכה את הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בתוכה, אבל בכולן משמשים הארכיאולוגיה והארכיאולוגים, כאחד מן האמצעים האמנותיים להעברת המשמעות הכוללת של כל יצירה. הספרים הם מורכבים ורבי רבדים. אבל כאן, תועמד הארכיאולוגיה במרכז תוך התעלמות מהמרכיבים האחרים. כל הסופרים מודעים מאד לאנלוגיות שבין הארכיאולוגיה לעלילות ספריהם, ועשו תחקירים מעמיקים על הפרשיות הארכיאולוגיות שבחרו כרקע ליצירותיהם.

 

ג. הארכיאולוגיה כמטפורה בספרות

ארכיאולוגיה וארכיאולוגים משמשים כמטפורות ביצירות הספרות. מטפורה שמשמעותה: הַשְׁאָלָה. שימוש במילה או במילים שלא בהוראתם המילונית אלא בהוראה שאוּלה, כדי לקשר ולחבר דבר אחד לדבר אחר, לשם תוספת הסבר וביאור. המטפורה, אחד מסוגי הדימוי, ההשוואה או הסמל. 3 בכך הלכה הספרות בעקבות פרויד, המשיכה ופיתחה את התובנות שלו. 4  פרויד ראה בעבודתו של הארכיאולוג מקבילה ישירה לעיסוקו בפסיכואנליזה. כמו שהפסיכואנליזה חופרת בתוך הנפש וחושפת את שכבותיה בזו אחר זו, כך גם הארכיאולוגיה. לשניהם "טכניקה של חפירת עיר קבורה מתחת לפני הקרקע"; "עבודת הבנייה, או עדיף לומר  עבודת השחזור דומה במידה רבה לחפירה של ארכיאולוג [ – – ]. כפי שהארכיאולוג בונה מחדש את קירות המבנה מן היסודות אשר נותרו עומדים [ – – -. כך פועל גם האנליסט כאשר הוא מעלה מסקנות מתוך שרידי זיכרונות". 5

קישור זה שעשה פרויד, בין הארכיאולוגיה והנפש, מוכר ומודע לסופרים. הוא נזכר במפורש פעמים אחדות בספרה של צרויה שלו: 'תרה', שבו אומר עודד הפסיכיאטר לאֵלה הארכיאולוגית: "פרויד הִמשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי, הוא ראה את עצמו כארכיאולוג של הנפש. היום טוענים שדווקא המוח האנושי בנוי כמו תל, השכבות שלו מסודרות בסדר הפוך, מהצעירה עד העתיקה" (280).

למטפורות אלה תפקידים וכיוונים רבים, המתגלים בארבע יצירות המִדגם, ומצביעים על המשותף ביניהן. 6  1. חיפוש אחר השורשים וחישופם;  חיפוש וחישוף הזהות הלאומית; חיפוש אחר הזהות האישית; בניית הזהות באמצעות שברים ושרידים מן העבר. החפירות הפיסיות באדמה, שמטרתן לגלות את השכבות ההיסטוריות החבויות, הן מטפורות לחפירות-הנפש: לחיטוט האדם בתוך עצמו, כדי לגלות את תולדותיו, הוריו, עברוֹ ולהבין טוב יותר את התנהגותו, מניעיו וגורלו, ואולי גם לאפשר לו להשתנות.

חיפוש אישי: גבריאלה אביגור רותם; צרויה שלו, דרור בורשטיין; חיפוש קולקטיבי: אמנון ז'קונט.

  1. מן המוקדם אל המאוחר. מן ההווה אחורנית לעבר. כשם שהחפירות הארכיאולוגיות מתבצעות מן השִכבה המוקדמת אל השְכבות המאוחרות, כך גם החפירה של האדם בתוך עצמו: מן ההווה אל העבר: "רֶבֶרְס כרונולוגי". כך, למשל, בצורה בולטת, בנויים ספריהם של צרויה שלו: 'תרה' ושל דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (ראו בהמשך).
  2. ממוחש למופשט. פעולת החפירה הפיסית של הארכיאולוג גם היא מטפורה מופשטת לחיטוט בנבכי הנפש; להתלבטות עצמית או באמצעות מתווכים; להתעמקות של האדם בתוך עצמו. כל המילים האלה: חפירה, התעמקות, חיפוש, חיטוט, חישוף – הן מילים מוחשיות מתחום הארכיאולוגיה שנהפכות למושגים מושאלים מופשטים בתחום חיי הרגש האנושי. לכן, לא מעט מיצירות הספרות שבהן משולבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים הן ספרי חיפוש וספרי מסעות. מסעות גיאוגראפיים ומסעות פנימיים אל תוך הנפש: גבריאלה אביגור רותם; דרור בורשטיין.
  3. חישוף, הרכבה ותיקון. כשם שהארכיאולוג חופר ומוצא שברי חרס, מנסה להתאים אותם זה לזה, לרפא את השברים, להרכיבם יחד, למלא את החסר וליצור כלי שלם, כך עושים הגיבורות והגיבורים ביצירות הספרות: מגלים את פיסות עברם טיפין, טיפין, מנסים לשחזר אותו, להרכיב את התמונה השלמה ולהבינה. מלאכת הפענוח של כל גיבור את עברו, דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרַפָּא. כך בכל ארבע הדוגמאות: ב'חמסין וצפרים משוגעות': עושים "תיקון" ב"חדר-הדבק", שבו דווידי מדביק את שברי-העתיקות, משחזר: "מישהו אמר לי שהאקדמיה כבר המציאה שם לעבודה הזאת: 'רַפָּאוּת'" (106; 164 ועוד).  ב'תרה' מנסה הגיבורה אלה, לאחר גירושיה, ומאמציה לבנות משפחה חדשה: "להדביק את שברי משפחותינו" "כחרס שרוּפּא" (324).
  4. בלשים וכתבי-חידה. ביצירות שבהן מופיעים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש לעיתים קרובות, מתח ומסתורין. יש בהן, "כתב-חידה", שצריך לפענח, פרשה בלתי-פתורה מן ההיסטוריה האישית והקיבוצית. פענוח זה מצריך פעילות בלשית. לכן, לא מעט מהספרות שבה מתוארים ארכיאולוגים גובלת בספרות בלשית: גבריאלה אביגור רותם, אמנון ז'קונט, דרור בורשטיין. כשם שעבודתו של הארכיאולוג גובלת בבלשות, כך גם הארכיאולוגים כדמויות ביצירה הספרותית, יש ביכולתם לסייע בפתרון חידות אישיות וקיבוציות מן העבר המשפיעות על חיי הדמויות בהווה.
  5. החפירה כפעולה ארוטית. אין ספק שזו אחת המטפורות החזקות והבסיסיות. לא פעם היא נשארת מאחורי-הקלעים, אם כמובן מאליו, אם כרמז סמוי-גלוי. אמא-אדמה, היא ציור בסיסי עתיק יומין, שימיו כימי האנושות ומרכיביו רבים. גם הצירופים: אדמה-בתולה, אדמת-קודש, אדמת-הפקר; אדמת-בור; פרי- האדמה; קשורים למטפורה זו. פעולת החריש באדמה, דומה לביתוק בתולין, כשם שזריעת-האדמה לאחר החריש, דומה ליחסי גבר ואישה. הוא הדין בחפירה ארכיאולוגית במעמקי האדמה כדי "לדעת" מה נמצא בתוכה. חפירה זו נתפסת אף היא כפעילות ארוטית, כדרך גבר בעלמה. למותר להוסיף, שגם מטפורה זו קשורה קשר אמיץ בפרויד.

ברומן של צרויה שלו: 'תרה', התוהֶה על מערכת היחסים הזוגית, ועל ההצטרכות של האישה לגבר בחייה, אומר  הגבר שהוא גרוש, טייס וארכיאולוג חובב, ב"דייט" שלו עם הגיבורה, שהיא ארכיאולוגית במקצועה: "הרי חפירה זאת פעולה מאד אירוטית" (191) ותגובתה: "חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (191 – 192).

על כך יש להוסיף עוד הערה על הקשר בין ארכיאולוגיה למוות. המחבר ביניהם הוא פעולת החפירה: חפירה ארכיאולוגית וחפירת קבר, כפי שמסתיים ספרה של צרויה שלו: 'תרה', בלוויָה, שבה חופרים קבר (459).

  1. אביזר ארכיאולוגי כמוטיב מרכזי. בכל אחד מארבעה ספרי המִדגם, מוצב אביזר ארכיאולוגי אחד, הבולט מחבריו, בתפקיד ריאלי-סמלי –מייצג, מוטיב, המרכֵז סביבו את מרבית המשמעויות של הספר. ההבדלים העקרוניים בין מוטיבים אלה, מעידים על אופיו השונה של כל ספר:

גבריאלה אביגור רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' – פיקסיס = קופסה

צרויה שלו: 'תרה' – דיוקנה של תרה = ציור-תמונה

אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' –  גוויל או קלף = מילים

דרור בורשטיין: אחות שמש'  – אבן יד = חפץ

 

ד. תדמית הארכיאולוג בציבור ובספרות

הערה עקרונית. הספרות בנויה על תדמיות: היא מערערת ומחזקת אותן בעת ובעונה אחת: בונה ומפרקת, מבססת ומפריכה. הספרות משתמשת בסטריאוטיפים אבל גם שוברת אותם. כדי לפרק תדמית, צריך קודם שסימני ההיכר של התדמית יהיו ברורים ומוצקים.

דמותו של הארכיאולוג נקשרת בתודעה הציבורית העממית עם דמותו של בלש, הרפתקן, נועז, אמיץ, ידען, המחפש אוצרות וחושף אותם למען עמו אבל גם למען עצמו. 7  הארכיאולוגים הם בדרך כלל דמויות חיוביות ואהודות אבל לעיתים, לצידן, מככבות גם דמויות שליליות של ארכיאולוגים, שהם "ציידי אוצרות",  רודפי בצע, עוברים על החוק, נצלנים. בין הדמויות השליליות גם ארכיאולוגים זייפנים הגובלים בפושעים, ביצירות שלא נזכרו כאן, כגון: שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר'; יובל שמעוני: 'קו המלח',  המבוססות  על דמויות של זייפני ארכיאולוגיה במציאות  כגון: מוזס וילהלם שפירא והיינריך שלימן, שדמותו שנוייה במחלוקת. לעיתים קושרים אותן למטרה חיובית של הגנה על אוצרות האומה, ולעיתים – לתאוות הבצע הפרטית של הארכיאולוג. התדמית היא שמקצוע זה קשור בבלשות, ובפענוח היסטורי; ובספרות – לצרכים אקטואליים, אישיים וקולקטיביים:  גבריאלה אביגור-רותם; צרויה שלו; אמנון ז'קונט; דרור בורשטיין.   בחלק מיצירות הספרות מדובר בארכיאולוגים חובבים, היוצאים לחפור כ"הובי", כחלק מהבילוי המשפחתי, ובחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, לא-חוקיות, ללא אישור מרשות העתיקות.  הם גם מוסיפים חטא על פשע ולוקחים את המִמצאים שגילו לבתיהם. "ארכיאולוגים" חובבים אלה הם בדרך כלל היסטוריונים, בלשנים, פילוסופים, שהארכיאולוגיה משמשת להם כיסוי, פיצוי, בריחה לעבר, כל אחד מסיבותיו האישיות.

דמות הארכיאולוג ביצירות הספרות,  גובלת  בדמויות מן המדע הבידיוני, כפי שעוצב בספרות זו. לא פעם תוארה באופן ויזואלי גם בספרות הקומיקס, על כל אביזריה. כגון: כובע רחב-שוליים, זכוכית מגדלת, מִשקפת, אֵת חפירה, מגילת קלף עתיקה, מכנסיים עם כיסים רבים, נעליים גבוהות, מקל, משקפי שמש.  בתקופה האחרונה נוספו גם מכשיר לגילוי מתכות; סככת הצללה. הארכיאולוג, בדרך כלל מכוסה באבק, כמו ב'תרה' של צרויה שלו.

על תדמיתה של דמות זו השפיעו ספרות הילדים והנוער והקולנוע, עיצבה את יחסם אליה ואל הארכיאולוגיה, שִלהבה והציתה את דמיונם. בהשפעתם רצו ילדים רבים להיות ארכיאולוגים כשיהיו גדולים. במיוחד במדינת ישראל בשנותיה הראשונות כשהמקצוע היה בשיא תהילתו ותפארתו, כחלק מחיזוק הקשר בין העבר הרחוק בתנ"ך ובהיסטוריה, לבין הווה המבסס את אחיזתו במקום, כהמשכיות של החיים בארץ ישראל בכל תקופותיה.

תוצאת תמונה עבור חסמבה ואוצר הזהב

כך, למשל, הוקדש ספרו הרביעי של יגאל מוסינזון: "חסמב"ה ואוצר הזהב של המלך הורדוס" (1951) לנושא זה של הגנה על אוצרותיה הארכיאולוגיים של מדינת ישראל, וכן 'חסמב"ה וכתר המלך דוד' (1982). למותר להוסיף עד כמה השפיעו ספרי חסמב"ה על קוראיהם. 8  אין ספק שדמותו הקולנועית של אינדיאנה ג'ונס, הארכיאולוג-ההרפתקן-הבלש, המחפש אוצרות קדומים שהם בדרך כלל בעלי משמעות וכוחות מיסטיים, עומדת גם היא מאחורי רבים מתיאורי הארכיאולוגים בספרות, בין ביודעין ובין בלא יודעין. 9

IndianaJonesAndTheDanceOfTheGiants.jpg

רק אחדים מדמויות הארכיאולוגים בספרות הם ארכיאולוגים מקצועיים (אמנון ז'קונט; צרויה שלו). אחרים  אינם  אלא ארכיאולוגים-לעת-מצוא: היסטוריונים, בלשנים, חוקרי תנ"ך, שנעשים גם ארכיאולוגים (אהרן מגד ועוד). יש ביניהם ארכיאולוגים חובבים העושים חפירות בלתי-חוקיות ומחזיקים ברשותם, בניגוד לחוק, מִמצאים שגילו בחפירותיהם (גבריאלה אביגור-רותם; דרור בורשטיין).  הם אינם מסתפקים במחקר ובתיעוד, אלא רוצים גם לצאת לשטח, לפעול, לגלות, לעשות את ההיסטוריה, להיות שותפים בפועל, כמו שאומר גיבורו של אמנון ז'קונט: פרופ' גדעון לוריא השואף לעבור "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). המלומד האולטימטיבי "הספון במגדל השן" של מחקריו, במעמקי הספרייה ובמרתף הארכיון, שואף לצאת אל העולם הממשי ולהשתתף בפועל בעשייה הפיסית. גם חלק מן הארכיאולוגים המקצועיים מתפתים לעבור על החוק, ומחזיקים ברשותם הפרטים ממצאים שהם רכוש המדינה (אמנון ז'קונט).

תוצאת תמונה עבור ‪archeology in literature treasure‬‏

לאחרונה נכנסה לספרות העברית גם דמות  של אישה ארכיאולוגית:, על אף שהיו נשים ארכיאולוגיות מפורסמות ורבות הישגים באירופה.  התדמית היא של אישה לא-נשיית, חזקה, ולא מטופחת.

כך, בספרה של גבריאלה אביגור רותם: הגיבורה לויה מתארת את עצמה כאפשרות של ארכיאולוגית: "אילו הייתי נשארת פה [ – – -] הייתי מסתובבת בארץ שרופה משמש וצרודה מאבק, מברישה עפר מעל רצפות פסיפס רומיות, רווקה עם כובע-קש גדול וחתול" (325). ובמיוחד בספרה של צרויה שלו: 'תרה', אומר רמי רגב, ב"דייט" שלו עם אלה הארכיאולוגית: "יצא לי לפגוש כמה ארכיאולוגיות [ – – -] כולן כאלה נמרצות מחוספסות, ואת דווקא עדינה" (191). דומה שתדמית הארכיאולוגית נוצרה בד בבד עם שבירתה.

 

ה. תפקידי הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בארבע יצירות המדגם

תוצאת תמונה עבור חמסין וציפורים משוגעות

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' (2001; 2008)

בספר  זה יש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים תפקיד מרכזי ונכבד עד מאד. כל המאפיינים שהוצגו קודם בהכללה ממומשים בו. ואולי ובעיקר גם להיפך: המאפיינים שהוצגו קודם, נוסחו על סמך המרכיבים של ספר זה. 10 הרומן מְמַמש וממחיש את כל התפקידים האלה. לאורך כל הספר מחפשת הגיבורה לוֹיָה (לאה) את אמה, כדי להבין מי היא, מה קרה בעבר להוריה ולאנשים הסובבים אותה, כדי להבין את עצמה, ואת אופייה של מדינת ישראל, שהשואה וניצוליה משפיעים על דמותה.

רומן רחב-יריעה זה, מתחקה אחר שורשיה של הישראליות: "תגדיר ישראל: חמסין וריח פרדסים", "חומוס-חול-חמסין וריח פרדסים" של אנשי צוות האוויר הישראלי, התקועים בנמל התעופה בניו-יורק בגלל השלג (243). הדיילת, לוֹיָה קפלן, שחיה בין שמים לארץ חוזרת אל ביתה אחרי "רבע מאה" (10), ומגלה את השינויים הגדולים שחלו בארץ בשנות היעדרה ממנה. הספר "מחבר את האישי עם הקיבוצי בקיום הישראלי" 11

הספר הוא "עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אמה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים" . 12 כצפוי, בספר שבו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש מִסתורין וכתב-חידה, שצריך לפענח. את הספר יש לקרוא לפחות פעמיים: פעם אחת ככתב-חידה המתפענח טיפין טיפין, ופעם שנייה, לאחר שמרבית החידות נפתרו, לקרוא קריאה לאחור, ולהבין אחרת את הפרטים המתוארים מן ההתחלה, במערכות היחסים בין האנשים, האביזרים, הפעילות, הדיבורים הגלויים והסמויים, ולקלוט  את המִרקם המסובך והמורכב של הספר. כמו דו"ח של חפירה ארכיאולוגית. זהו ספר המצייר את הפנוראמה הישראלית הרחבה והבוחן את המיתוסים הישראליים של העשורים האחרונים, לרבות האירועים הטראומטיים בחברה הישראלית. 13

הספר בנוי מארבע שכבות: 1. ההווה – לאחר "השיבה המאוחרת" של הגיבורה לוֹיָה קפלן, לישראל למקום ילדותה ונעוריה ולחברי הילדות שלה; לרבות מאורעות אקטואליים כגון, הטבח של ברוך גולדשטיין;  2. העבר הקרוב – כגון: משפט קסטנר, * זיכרונות הילדות בישראל לפני עזיבתה את הארץ לעשרים וחמש שנים, עם אביה, אוטה קפלן, חברו ברק דווידי ובנו של חברו נחום דווידי; 3. השוֹאה – יומן טֶרֶזִין של האב; סיפורי השואה שחלחלו במשפחה ובסביבה של ניצולי השואה, וגילוי העובדות על מערכת היחסים בין אביה לדווידי בתקופת השואה, המשפיעים גם על הילדות ועל ההווה; 4. העבר הרחוק – החפירות הארכיאולוגיות שעורכים האב וחברו דווידי, יחד עם ילדיהם לויה ונחום, המושפעים ממערכת יחסיהם בשואה, ומן הניסיון להבין את העבר על מנת להבין את ההווה והעתיד. חייה של לויה כדיילת מחוץ לישראל, נזכרים רק באמצעות שמות הגברים שעמהם חיה (ז'אן ז'אק ואליוט) אבל אינם מתוארים. הם מעין דבק סמוי בין שִכבת ההווה לבין שכבת הילדות. הארכיאולוגיה והשואה הם חלק בלתי נפרד מן הפסיפס של החברה הישראלית.

הספר מלא וגדוש מרכיבים בתפקידים סִמליים, כשהארכיאולוגיה, החפירות הארכיאולוגיות, מציאת שברי החרסים ותיקונם,  מסייעים לממש אותם. במסגרת זו אפשר להזכיר רק מעטים מהם, ולהתעלם מכל השאר. ככלל: כאמור, הספר הוא כתב חידה, המתפענחת טיפין טיפין, לכל אורכו, כשחלק מן החידות נשארות ללא פענוח. מלאכת הפענוח דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרפא. חלק מן התשובות על החידות קשורות בעברה של המשפחה של הגיבורה לויה וקשריה עם המשפחה השנייה של דווידי ונחום, בעיקר בכל מה שקשור לשואה. העבר קשור להווה, ובלעדיו אין להבין אותו. חשיפת העבר דומה למלאכת החפירה של הארכיאולוג: גם הוא מגלה טיפין טיפין את מה שהייה, מוריד ומגרד שכבה אחר שכבה, מן המאוחר אל המוקדם. המציאות בנויה כפסיפס, המתחיל כשאבנים רבות חסרות בו והתמונה היא חלקית מאד. לאורך הספר נוספות עוד ועוד אבנים, המשובצות במקומות הריקים, עד שבסופו נשלם הפסיפס ומתגלית התמונה הכמעט שלמה.

בספר  חופרים כל הזמן כמציאות וכמטפורה; כל הזמן מחפשים; כל הזמן נוסעים; כל הזמן מגלים עוד ועוד. העבר חי בתוך ההווה ומשפיע עליו ועל העתיד; מנסים לבנות את המציאות שהייתה מחדש; כל אחד מהגיבורים חופר גם בתוך נפשו, כיחיד וכחלק מן החברה.

זהו ספר של חיפוש. במרכזו מחפשת הגיבורה לויה, את  אמה, שאינה יודעת מי היא. האם היא חיה או מתה? מדוע עזבה אותה? מה היו קורותיה? מה הייתה מערכת יחסיה עם אביה ועם דווידי? ספוילר: היא מוצאת אותה בסוף הספר ממש, ומקבלת תשובה על רוב שאלותיה אבל לא על כולן. גם בשל חוסר שפה משותפת עם האם, כמציאות וכסמל.

הארכיאולוגיה של ארץ ישראל הקדומה היא אחת מארבע השכבות המרכיבות את הספר, אבל היא גם משמשת כמטפורה לספר חידתי זה, המנסה לשחזר את עברה של הגיבורה טיפין טיפין, מרכיב פרט לפרט, כמו רפא המוצא שברי חרסים ומנסה להרכיב ממנו כד שלם, למלא את החסר ולהשלימו. כמו הארכיאולוג המוצא שרידים ומנסה לבנות מהם את התמונה של השלם: הבית, הרחוב, העיר.

החידתיות של הספר נשמרת עד לרגע האחרון. כשנפתרת חידה אחת, צומחת חידה חדשה. ויש גם חידות שאינן נפתרות, בחייה של לויה, או שהתשובה עליהן נשארת עמומה. כגון: מי הוא גיורא? מה תפקידו בספר? האם ממנו נכנסה להריון? עשתה הפלה?

החפירות הארכיאולוגיות בספר הן ממשיות והזויות בעת ובעונה אחת. שני הגברים חופרים חפירות פיראטיות, בלתי חוקיות, כששני הילדים: נחום ולויה עמהם. אבל תיאורי החפירות, המִמצאים, הוויכוחים, האווירה וההווי והארכיאולוגים הם מהימנים. מקום החפירות והממצאים קושרים את העבר להווה, ומחשקים את הספר ליחידה אחת. כך, למשל, חדר-הדבק; הפיקסיס; והקולומבריום. אלה דוגמאות מאלפות לעבודה המדויקת והמקורית של המחברת: דיוק בריאליה והפיכתה לסמל. שילוב העבר הרחוק: ממצאי החפירות הארכיאולוגיות; בעבר הקרוב: השואה ובהווה: פיזור אפרו של דווידי.  הדוגמה של הקולומבריום מרגשת במיוחד. אותו "המיתקן" שהתגלה בחפירות בית גוברין ובחבל לכיש ואותו המתקן ששימש במחנה טרזין לאִכסון אפרם של המתים שנשרפו.  14 אביזרים אלה, יחד עם נוספים כמוהם, מפוזרים לאורך כל הספר, משמשים כמוטיבים המחברים עבר להווה; הופכים מטפורה לממשות וממשות למטפורה. ריאליה שהיא גם סמל.

* הערת גבריאלה אביגור רותם לאחר קריאת הפירסום ב'האומה', קיץ תשע"ה. בין השאר כתבה: "דייקת מאד בתיאוריך. לא חשבתי על 'חמסין וציפורים משוגעות כספר שיש בו תעלומה מתפענחת בהדרגה, אבל את צודקת, אכן יש, האירוניה היא שאני התכוונתי לכתוב ספר סטאטי – זה היה האתגר – שלא יקרה בו שום דבר מיוחד חוץ ממזג האוויר, ושיהיה ישראלי עד לזרא. בשואה לא התכוונתי לגעת, ואילו היה מישהו אומר לי שאעסוק בה (בשנים הראשונות לכתיבה שארכה שמונה שנים) – הייתי אומרת לו שאינו יודע מה הוא סח, מה פתאום…

קראתי בעיין גם את מה שכתבת על הספרים האחרים – בעוונותי לא קראתי אף אחד מהם – כי אחרי 'חמסין' שקעתי במחקר על העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, התעסקתי בבתי קברות, באדריכלות, בשיג ושיח פמיניסטי – והספרים שקראתי היו בהתאם. [ – – -] מכל מקום, תודה לך שאת חושפת עורקים חבויים באדמת הספרות – ".

  1. צרויה שלו: 'תרה' (2005)

בספר זה נערכת ההשוואה האולטימטיבית  בין חיי הנפש לארכיאולוגיה. פרויד, כאמור, נזכר בו במפורש, ותורתו משמשת כתשתית לספר. במרכזו דמויותיהם של שני ארכיאולוגים מקצועיים: הארכיאולוג הבכיר, אמנון מילר (126) ואשתו אֵלה מילר, שפגשה אותו כסטודנטית שלו, בשעה שניהל חפירה שבה השתתפה, ולאחר מכן נישאו. לאחר עשר שנים וילד אחד, יזמה אלה את הפרידה והקימה משפחה חדשה עם עודד שפר שהוא פסיכיאטר. אלה החליפה את הארכיאולוג בפסיכיאטר. התלבטויותיה הרבות מגלות את "הארכיאולוגיה של הנפש". מכיוון ששני גיבורי הספר הם ארכיאולוגים, אך טבעי הוא שהלך מחשבותיהם, ובמיוחד אלֵה של אלָה, שהספר מסופר בעיקר מנקודת מבטה, יהיו ניזונים דרך קבע ממקצועה. גיבורים נוספים חשובים לא פחות, הם ילדיהם של שני הזוגות, ובמיוחד גילי של אלה ואמנון. ילדים אלה, שהם במידה רבה קורבן הגירושים של הוריהם, משלמים את המחיר הכבד מכול, אבל בה בשעה גם מסתגלים למצבים החדשים. הילד גילי, ששמו האמִתי הוא גלעד – גל-עד לזכרו של אחיה של אלה שנפטר ממחלה (461) – הוא העבר, ההווה והעתיד. הוא מייצג את המאבק להקמת משפחה חדשה על חורבות המשפחה הקודמת, יחד עם בנו ובתו של עודד. מסביב להם דמויות "המקהלה היוונית": ההורים של בני הזוג, שרה ודוד גושן (85); חברותיה של אלה; ההורים בבית הספר שבו לומדים ילדיהם ודמיות נוספות. אלה תורמים את הרקע הישראלי מאד של הספר.

תוצאת תמונה עבור ‪thera zeruya shalev‬‏

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מפרקת אלה את משפחתה ונפרדת מאמנון, הארכיאולוג, בעלה אבי בנה, ובחלקו השני מתרכזת במאמציה להקים משפחת חדשה, פרק ב' בחייה, עם עודד שפר הפסיכיאטר וילדיו.

האמצעי הבולט ביותר בספר הוא: ההשוואה – השוואה בין פעולותיו של הארכיאולוג לבין ההתלבטויות הנפשיות של הגיבורים. המילים הבולטות החוזרות בו הן: "כמו" וכן: כ… ו"כאילו". השוואות אלה מעצימות את רגשותיה של אלה, והופכות את המקרה הפרטי למשותף לרבים. השוואות אלה מטרתן לספק הסבר להתרחשות האנושית, כשם שהארכיאולוגים מספקים הסבר למאורעות העבר. בעת ובעונה אחת, יש בספר גם הסתייגויות מהסברים ארכיאולוגיים אבל במיוחד מעצם האפשרות להסביר התנהגות אנושית (ראו בהמשך).  בנוסף על ההשוואות בין הארכיאולוגיה לרגשות קיימת בספר מערכת מסועפת מאד של השוואות ודימויים מכל התחומים האחרים (שלא יידונו כאן). לאורך כל הספר מתקיימות  הקבלות מסועפות, בין ההיסטורי-ארכיאולוגי לאישי-פרטי. 15

מאחורי העלילה הכפולה של הספר, מסתתרות "השאלות הגדולות שהרומן עוסק בהן", הקשורות בחיי משפחה. "כל משפחה". 16 בין השאר: מהו אושר? במי הוא תלוי? איך בוחרים בין החלטות נכונות ובלתי נכונות ? האם הילדים צריכים לשלם את מחיר החלטותיהם של הוריהם?

צרויה שלו עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כדי לבנות את הרקע הארכיאולוגי של ספרה. ברשימת התודות (464) הזכירה את שמותיהם של היסטוריונים וארכיאולוגים שספריהם ושיחות עִמהם היו לה לעזר רב. עקבותיהן של התיאוריות שלהם, במיוחד בכל הקשור ביציאת מצרים, ובממלכת דוד ושלמה, ניכרות בספר. הסופרת בחרה במודע את האנלוגיה  בין עלילת הספר לבין הארכיאולוגיה. בראיון עם הופעתו, פירשה בהרחבה איך ומדוע בחרה את הארכיאולוגיה כמקור השראה לספרה ואת דמויות הארכיאולוגים כגיבוריו. בין השאר אמרה: "יש אצלכם הארכיאולוגים מושג שנקרא 'לרפא ממצא', כמו ריפוי של דברים והניסיון להחזיר משהו להיות שלם התאים לי בתור אנלוגיה למשפחה השבורה המתוארת בספר. מה שמעניין אותי זה חיי הנפש – הארכיאולוגיה של הנפש. הנפש דומה בכמה מובנים לאתר ארכיאולוגי, שבו קיים ניסיון להבין חיים לפי העבר ולתת הסברים לצורות חיים, יש כאן גם אלמנט בלשי, סיפור סמוי מאחורי הגלוי". 17

במרכז הסיפור הארכיאולוגי, עומד האי תֶּרָה-סנטוריני שהמאפיין אותו הוא ההתפוצצות האדירה שארעה בו במאה ה-15 לפני הספירה. בִּמקום הר הגעש נוצר חלל עמוק שהתמלא במי ים. התפוצצות זו גרמה (אולי) להיעלמותה של התרבות המינואית שמרכזה בכרתים ולעלייתה של התרבות המיקנית. זוהי דוגמה של התחלפות תרבות בתרבות. על חורבותיה של תרבות אחת קמה תרבות אחרת, כמו בחיי הנישואים המתוארים בספר: התפוצצות חיי הנישואים הראשונים והקמת משפחה חדשה על חורבותיה. פרק ב של חיי הנישואים הוקם על חורבותיו של פרק א.

בספר מתלבטת הגיבורה אם הרס הציוויליזציה נגרם על ידי כוחות הטבע – רעש אדמה חזק וצונאמי – או שהוא מעשה ידי אדם. אין הכרעה בשאלה זו, כפי שאין הכרעה בשאלות נוספות, תוך הדגשה, שהארכיאולוגיה אינה מדע מדויָק, אינה יכולה לענות על כל השאלות, והתשובות תלויות בהשקפת העולם של הארכיאולוגים. אבל במיוחד: חיי הנפש של האדם אינם ניתנים להסבר מלא, ולכן קיים הבדל משמעותי בין ארכיאולוגיה ומציאות, כפי שאומרת אלה על ארכיאולוגיה ומתכוונת גם לרגשות: "מה אוכל ללמוד על מציאות החיים הארעית הזו, והלוא אין מדובר במבנים שאפשר למדוד, אם לפי האמה המצרית נבנו או הרגל היוונית, האם מדובר במקדש או בבית מגורים, והלוא אין לפנַי כל אבן או חרס, שניתן לבחון את שכיחותם. הממצאים המועטים מונחים על פני השטח והם ניידים, כשיכלו מכאן לא ישאירו אחריהם דבר". "והרי תכליתנו אינה למצוא את השרידים אלא להסביר מדוע הם שם, לשחזר מציאות חיים שעברה מן העולם" (54). ועוד אומרת אלה: "ארכיאולוגיה היא לא מדע מדויק, יש הרבה מקום לפרשנות" (192). וכן: "כמו כל דבר בארכיאולוגיה, יש על זה חילוקי-דעות" (280). 18

לא פעם מפקפקת אלה ביכולתה להבין בני אדם, שכן קיים שוני מהותי בין הארכיאולוגיה לחיים עצמם: "לא חרסים אני בוחנת עכשיו אלא בני-אדם" (198). משפט זה חוזר פעמים אחדות בספר, כגון, כשעודד הפסיכיאטר מדבר עם אלה היא מגיבה: "אני רגילה לדבר עם אבנים" (253); וכן: "אני מתחיל לחשוש שמי שמתעסק באבנים לא מבין בני-אדם" (293).  בחילופי דברים בין עודד לאלה, בנקודת השפל של יחסיהם הוא אומר לה: "אין לך סבלנות לבעיות של אחרים, עם אבנים את כנראה מסתדרת, אבל בני-אדם זה יותר מדי בשבילך" (448).

השוואה בסיסית זו, בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, מתבטאת בַּכלל ובפרטים. בכלל: גם התיאורים שהם, כביכול, ארכיאולוגיים טהורים, מבטאים את ההרס הכללי של חיי הנישואים, ואת העובדה שמלכתחילה היו בנויים כך שהם עתידים להיחרב. בפרטים: כמעט לכל הפרטים בספר, של חיי הנישואים, ההווי הישראלי, ההורות, בית הספר וסביבו, גידול הילדים ועוד, יש מקבילות במִמצאים הארכיאולוגיים (ראו בהרחבה בהמשך).

ניתוח פרטי הפגישה הראשונה בין אמנון לאלה, שהיא מוטיב חוזר בספר, מגלה שמלכתחילה לא היה להם סיכוי ומערכת יחסיהם נועדה לכישלון. זוהי פגישה בין אמנון הארכיאולוג הבכיר, שהתאהב בתמונה עתיקה, בציור מן העבר ולא באלה, הסטודנטית שלו, שהיא דמות ריאלית בהווה. התאהבות זו היא חלק מהקשר בין אירוטיקה וארכיאולוגיה (ראו בהמשך). השם: אלה, מגלה, שהיא בלתי מושגת, "כאלה שהתייסרה למען בני-אדם [ – – -] פדתה אותם בדמה, רפאה אותם בחבּורתה" (257), ואילו שמו  אמנון, מגלה שמעשהו  בחטא: פרופסור מבוגר וסטודנטית צעירה, כשם שחטא אמנון המקראי בתמר, השוואה שמוזכרת במפורש בספר. אמנון מחזיק את תמונת "הפריזאית" בכיסו דרך קבע, וגם בלבו, והיא תלויה בביתם של אלה ואמנון. אמנון התאהב בציור, בדמות, בתמונה, באלה, כחלק מעבודתו, לא באישה בשר ודם. באחת הפעמים אומר לה אמנון: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינואי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86).

המוטיב של התאהבות בתמונה, או בפסל, ידוע מספרות העולם, ואין ספק שהיה מודע גם לצרויה שלו, שהלכה בעקבותיו, וששימש לה מקור השראה. 19 כאן, כאמור, הפרק הראשון של חיי הנישואים, שהיה מבוסס על הציור העתיק, נדון מלכתחילה לכישלון (404 ועוד).

הפגישה הראשונה, שהיא, כאמור, מוטיב חוזר בספר, מתוארת תחילה  כהתגלות: "ואז חזרת אלי בצעדים מהירים, מצביע אלי בסיפוק, כפותר תעלומה, עכשיו אני יודע איפה ראיתי אותך, את מצוירת על הקיר בתֶרָה, באתר המינוֹאי, קוראים לך הפריזאית, [ – – – ]". "בתֶרָה, זה השם העתיק של סנטוריני, האי שהתפוצץ, לא היית שם? השתמרו שם ציורי קיר יפים להפליא" (84). הוא שולף שקופית מכיסו והיא "רואה את מבטי קבוע ביהירות בפנים חיוורים, הדורים, זה לא יאומן, מלמלתָ, מתכופף אלי שוב ומביט בפני, את כבר קיימת ארבעת אלפים שנה" (84). לזיכרונות הפגישה הראשונה תפקידים שונים בספר: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינוֹאי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86). לימים, הסתייגה מאלה מתמונה זו שהייתה תלויה על הקיר בדירתם "הפריזאית, פניה חיוורים ושפתיה אדומות, שערה הכהה עשוי בתסרוקת מוקפדת, מבטה יהיר וסנטרה נחוש, אשה רחוקה, אצילית, מה לי ולה" (96).

 

מתוך מאות ההשוואות עם עולם הארכיאולוגיה שהספר גדוש בהן, מיינתי, לצורך מֵתודי בלבד, ארבעה נושאים. יש השוואות שהן כלליות וכוחן יפה לעולם הארכיאולוגיה ולנפש האדם בכלל, ויש השוואות שכוחן יפה לדוגמאות הארכיאולוגית שנבחרו בספר זה ולמשפחה העומדת במרכזו: הרס האי תרה = סנטוריני, "יציאת מצרים" והחפירות בתל יזרעאל.

 

א. ניסיון להבנת מערכות יחסים בין בני אדם. הבנת האדם מתוך עצמו, דומה לחפירות ארכיאולוגיות שמטרתן להבין את העבר: צריך ללכת מן ההווה אחורנית אל העבר; ברגע שמסירים שיכבה אחת וחודרים לעומק לשִכבה שתחתיה, אי אפשר בארכיאולוגיה לחזור אל השִכבה שהוסרה.            דוגמאות: נישואים ראשונים כאתר חפירה: "רק תרשי לי להזכיר לך שרק פעם אחת אפשר לחפור באתר, ואם לא ממצים את החפירה אין דרך לחזור עליה" (53). וכן: "כל מה שנמחק מחיי כממצאים הנמחקים בחפירה ורק תיעוד כתוב או מצולם נותר מהם" (140). פרק הביניים בין פרק א של חיי הנישואים לפרק ב שלו, מתאר את שיבתה של אלה לתקופת ילדותה, כשהיא מתכווצת והולכת, נחלשת, ונעשית "רזה כמו שלד" (147). "כל הפאר הזה [ – – -] נבנה דווקא על נקודת התורפה של כדור הארץ" ונעלם "בן-לילה". "כי בלב הים התיכון נקרע לגזרים האי תֶרָה בעוצמה שלא ידע העולם". ההרס והחורבן מתוארים בפירוט יחד עם המסקנה: "זה יהיה גם סופן של המעצמות הגדולות של תקופת הברונזה המאוחרת" ובתוכן "ישראל ויהודה, שייאלצו להתמודד עם התפוררות המסגרות, עם האלימות המתפשטת, עם אלפי העקורים הנודדים בדרכי הים והיבשה בחיפוש אחר בית חדש, עם ידה הקפוצה והקרה של תקופת הברזל" (146 – 147). "אבל באי השבור שלי רגל אדם לא תדרוך ואת חורבותיו איש לא יכונן ואת חיי איש לא ישיב לי" (169). הבנת האדם את עצמו יכולה להיות מושגת בשתי דרכים שונים, ששני פענוחים ארכיאולוגיים שונים משמשים להם כמודל: כתב ההיירוגליפים שפוענח בעזרת אבן הרוזטה – כלומר פענוח שפה בעזרת שפה אחרת; לעומת הכתב המינואי – שפוענח מתוך עצמו (170; 241).  אלה היושבת בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר ומחכה שיפענח את נפשה, נוטה יותר לכיוון "הכתב המינואי": והרי דומה יותר נפשנו ללוחות הכתב המינואי דווקא, אותו צופן שפוענח לבסוף מתוך עצמו בלבד" (241).                                                                                                                       ב. ארכיאולוגיה כמעשה אהבה. החפירה כמעשה ארוטי; חשיבות הפגישה הראשונה: ההתאהבות של אמנון בתמונה; המשיכה של הסטודנטית הצעירה לחוקר הבכיר.                                               דוגמאות: זיכרונות הפגישה הראשונה, בתוך החפירות הארכיאולוגיות, בין הארכיאולוג הבכיר והסטודנטית המתנדבת, מבצבצים לאורך כל הספר: "כך היה פוסע בין החרסים המנופצים, באתר החפירות האפור מאבק שם ראיתי אותו לראשונה" (16). "הֵסרת לכבודי את משקפי השמש והעיניים הכחולות שלך נצנצו מתוך השיזפון"; "הבנתי שאתה חושב שאני תלמידה בתיכון עדיין"; "אני כבר בסוף הב.א., ורק אז הבחנתי שחולצתך האפורה הצמודה לעורך אינה אלא אבק" (83). מהערה זו ניכר, שאמנון אינו באמת רואה אותה, אלא את תמונתה: "יושבת לבטח בתוך ריבוע החפירה שדפנותיו מצופים שקי חול כשוחות בזמן מלחמה, הוספתי להבריש את העפר בחריצות מופגנת, רואה אותך מתהלך מהורהר בין הריבועים, ממדיך משרים ביטחון על האתר כולו, מכנסי הג'ינס שלך גזורים ברישול על שוקיך, חוטים דקים משתלשלים מהם כציציות" (84-83). כבר בפגישה הראשונה ראתה "את גופו העטוף חליפת אבק מכף רגל ועד ראש, מוטל דומם וקר במעמקי החפיר כבמערת קבורה עתיקה" (84). ההשוואה ל"מערת קבורה עתיקה", אינו  מבשר טובות לעתיד מערכת היחסים ביניהם.                                                                                                 ארוטיקה. השוואה בין הארכיאולוגיה כמעשה של חפירה, לבין יחסי מין. דוגמה אחת מני רבות:  "כך ראיתי אותו לראשונה לפני עשר שנים, עירום למחצה, משקיף בעיניים מצומצמות על המתחם המלכותי ההולך ונחפר, אלא שאז היה חזהו מכוסה אבק סמיך כהה עד שלא הבחנתי בעירומו" (19). הפגישות הראשונות: "נדמה שאבנים חדות דוקרות בגבי כמו אז, בלילות הראשונים שלנו, באתר החפירות, ביום אנחנו חופרים מתחת לפני האדמה ובלילה מתחת לעור, עיניו הבהירות זרחו מעלי, יוצקות עלי את כל האור שאגרו ביום החם הארוך, ריח של אבק קמאי נדף ממנו, וידיו שמיינו בקפידה את החרסים משוטטות על גופי, כמנסות לפענח את הכתובת החרוטה עליו, אות אחר אות" (21) . פגישה ראשונה זו, עם "אבנים חדות דוקרות" יש בה רמז מטרים לבאות, שאינו מבשר טוב: "הישוב הזה נהרס זמן קצר אחרי שנבנה, ומאז לא התאושש" (21) – השוואה בין הרס היישוב לבין הרס המשפחה שעתיד לקרות. עם תום החפירות מזמין הפרופסור את הסטודנטית "שהתעסק" עמה: "את באה איתי" (22), והיא נוסעת עמו במכוניתו הפרטית ולא בהסעה המשותפת של הסטודנטים (22).                                                                                                                      ארכיאולוגיה וארוטיקה: "הגוף המוכר הופך למבוך ענק כארמונו של מינוס בקנוסוס, שם חי המינוטאורוס האימתני, חציו שור חציו אדם, שאהב קורבנות צעירים, נערים ונערות" (150). אומר הטייס חובב הארכיאולוגיה: "הרי חפירה זאת פעולה מאוד אירוטית, [ – – -] ואני אומרת: חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (192).

ג. הרס ובנייה מחדש. הרס ארכיאולוגי שגורם לחורבן עיר, דומה לתהליך התפוררות המשפחה; אבל כשם שעל הריסות עיר נבנתה עיר חדשה, כך אפשר לקומם גם את חיי הנישואים בפרק ב שלהם. הרס המקום הוא תמונת-ראי להרס משפחה, אבל שיקומו מעיד שאפשר לבנות מחדש את "הבית השני".                                                                                                                   דוגמאות להרס: החפירה שבה נפגשו הייתה ב"תל יזרעאל, ההרוס והפגוע, אל המתחם המלכותי המוקף בחפיר עמוק, המשקיף על עמקי הצפון העשירים שעריהם עלו בלהבות זו אחר זו, בית שאן, תענך, מגידו, הותירו לנו שכבת חורבן קשה הקושרת אותן זו לזו". "האתר שחרב אך שנים ספורות לאחר שהוקם, ומעולם לא השיב לעצמו את חשיבותו משכבר" (84). תיאורים ארכיאולוגים ריאליסטיים אלה, נהפכים לסמלים מטונימיים, המקבילים לחורבן הנישואים של בני הזוג בעתיד. הכלל: מרבית התיאורים הארכיאולוגיים המבוססים על המחקר, משמשים בספר כתמונת-ראי להתפוררות הזוגיות. יש בספר גם דינאמיקה של התפוררות חיי נישואים, שרבים מאד מזדהים עמה: "הוצאנו את הרע אחד מהשני" (137 ועוד הרבה).                                                                                                                            דוגמאות לבנייה מחדש: "כתושבי אותה עיר שנחרבה ברעש אדמה או במלחמה, אשר שבו והקימו יישוב חדש על שרידי יישובם שחרב וחוזר חלילה עד שצמח שם ברבות השנים תל עתיקות שמדרונותיו תלולים" (81). אמנם פרק ב' אולי לא יגיע להישגיו של פרק א' אבל בכל זאת זה בניין. כשאלָה יוצאת בבושת פנים מניסיון הפיוס הכושל עם אמנון, ההשוואה היא: "ואני עוברת מתנודדת בין זקיפי הדקלים, כמו שני המגדלים בחזית המקדש הכנעני במגידו הם ניצבים, כגַלעד למקדש שחרב ולא שוקם, בעוד העיר סביבו נבנית ונהרסת עשרות פעמים" (139). בניית פרק ב' בחיי הנישואים דומה ל"שגרתם של ניצולים המנסים לבנות יישוב חדש על הריסות יישובם שחרב, מלַבּנים לבני טיט בערוצי הנחלים הסמוכים, חוצבים אבני בנייה במחשופי הסלע, אוספים קורות עצים וקנים שנגדעו, לעד יחווירו הישגיהם הצנועים מול זוהרו של העבר, ובכל-זאת נבנה כאן סדר כלשהו, פריך ומתוח אמנם, אך מוכר" (344). לנושא זה קשורה גם השאלה המוצגת בספר ללא תשובה: האם ההרס נגרם על ידי "כוחות הטבע" או שהוא מעשה ידי אדם. כלומר, האם ההרס בהיסטוריה הוא בלתי נמנע או שיש לבני האדם שליטה עליו? ובמישור האנושי: האם ההרס של פירוק המשפחה הוא בלתי-נמנע – כוח טבע – או שאפשר למנוע אותו – מעשה ידי-אדם. בחלקו השני של הספר נערכת הקבלה בין "יציאת מצרים" לבין אפשרות של "התחלה חדשה והזדמנות שנייה". "יציאת ישראל ממצרים היא האירוע ההיסטורי הנוכֵח ביותר במקרא", ש"עדיין לא נמצאה כל הוכחה היסטורית" ו"השם ישראל" לא נזכר בשום מקום (347). אמנם, כפי שחושבים כמה מן הארכיאולוגים, "לא נמצאה הוכחה לשעבוד ולא הוכחה לישועה, ולא לנדודים במדבר" אלא "עדויות נסערות ועקיפות על אסונות טבע", אבל אלה, שזה נושא המחקר שלה מנסה לקשור את "יציאת מצרים" שארע בעקבות חורבן תרה-סנטוריני לבין פירוק נישואיה הבלתי נמנע – כוחות טבע – ומאמציה להתחיל מחדש- מעשה ידי אדם: "אני מנסה להוכיח קשר בין התופעות שהוא מתאר למכות מצרים, אבל רוב החוקרים מאמינים שמכות מצרים לא התרחשו בכלל, שהן בדיה ספרותית" (280) וכן: "האם שוב מתעלמת ההיסטוריה מתפקידם של איתני הטבע בהשתלשלות המאורעות" (347). ובהמשך במפורש:  "ועדיין נדרשת ההוכחה, שמפלתה של תרה בידי הטבע היא מפלתה של מצרים בידי אדם, היא ניצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו" (348). 20 עם תחילת פרק ב' של חייה, אלה ובנה הישֵנים בביתו של עודד מושווים, לבנית עיר חדשה על חורבנה על קודמתה, כשאין לדעת אם הפעם תחזיק מעמד: "שוב ושוב חזרו התושבים אל האתר והקימו ישוב חדש על חורבות קודמו, שוב ושוב ייצר האדם חפצים הדומים זה לזה, סיר בישול, נר למאור, מטבע, וכך מייצרים אנחנו שוב ושוב אי-נחת דומה, מותשים מהשוואות, חנוקים מאכזבה" (445). וכן, עם התחזקות מערכת יחסיה עם עודד: "כי יותר ויותר מצטברות לאחרונה העדויות כי הציוויליזציה בכרתים המשיכה להתקיים גם אחרי שכוסתה תרה באבן ספוג געשית. דוגמאות הכדים השתנו אמנם, ונראה שדעתם של התושבים היתה נתונה פחות לאמנות ויותר לביצורים, להגנה על מקורות המים" (453).

ד. הווי הארכיאולוגים משפיע על מערכת היחסים במשפחה. בתוכו גם ביקורת על האוניברסיטאות ועל ההירארכיות בין החוקרים. כגון: מי מוזמן לכנס ומי לא; אופנות במחקר; חוקר בכיר וחוקר זוטר. בספר מוזכרים אביזרים רבים שהם חלק מעולם הארכיאולוגיה.                                                                                                 דוגמאות: במהלך הרומן, מתהפך מעמדם כארכיאולוגים: אֵלה מילר מוזמנת לכנסים ולהרצאות, בעוד שמעמדו של אמנון מילר, מתערער. כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו, הוא מתקיף אותה בשם העבר, ואינו חש שמעמדם השתנה: "מי אַת בכלל שאַת מעזה לעזוב אותי, בלעדי היית כלום, מתנדבת עלובה בחפירה, אני סידרתי לך את הקריירה שלך וככה את גומלת לי, תדעי לך שהכול ייגמר עכשיו, כמי שבניתי אותך אני אהרוס אותך" (22). מערכת היחסים התחילה באי-שוויון: "שש שנים התנשאת עלי" (148). התנשאותו של הבעל היא המשך ליחסם של אביה ואמה אליה המנסים לערער את בטחונה בעצמה (159; 449 ועוד). גם המשכה של מערכת היחסים התבטאה בהתנשאות: "איך היה מגרגר בצחוקו כחתול למשמע ההערות שלי, אַת בכלל לא ארכיאולוגית, היה מגחך בפליאה, רק אגדות מעניינות אותך, מה אַת עושה בחוג שלנו בכלל, ובאותם הימים נשמעו הדברים כשבח נדיר" ( 125). 21  עם הפרידה והתהפכות מעמדם מטיחה אלה באמנון: "אין לי מושג על מה אני מדברת? בטח, זה מה שאתה תמיד אומר, גם כשהתחלתי לחקור את הסיפור של תרה אמרת שאין לי מושג על מה אני מדברת ועכשיו מזמינים אותי לכל כנס בעולם להרצות על זה"; ואמנון מטיח בה: "זה עדיין לא אומר שהתזה המגוחכת שלך שווה משהו, בעיני היא עדיין קשקוש, [ – – -] תמשיכי לפתח את האגדות שלך, אם זה גורם לך עונג ומביא לך תהילה" (201). אמנון מאיים ומקנטר: "אני מזהיר אותך שהצעד הזה [הפרידה והגירושין] הוא בלתי-הפיך, ממש כמו חפירה ארכיאולוגית" ובהמשך הוא מתגרה בה: "אם את עוד זוכרת בכלל מה זה, את הרי רואה יותר שדות תעופה מחפירות" (202). אלה חוזרת ומהרהרת הרבה בהתהפכות מעמדם האקדמי: "בעבר היה הוא מרבה בנסיעות אבל בשנים האחרונות ההזמנות פחתו והפרסומים מתמהמהים.  [ – – -] איך התהפכו הדברים, הרי כשהכרנו היה הוא בשיאו ואני בתחילת דרכי, האומנם שם החלו חיינו להיטלטל, בתֶרָה" (210).                                                                                                     השוואה לחפץ ארכיאולוגי שנחשף. אחת ההשוואות, שהארכיאולוגים בוודאי יוכלו להזדהות עמה, היא זו, שבה מרגישה אלה בבית הזר של ידידיו של עודד : "כאותו חפץ שנשמר אלפי שנים במעמקי האדמה, בסביבה אחידה של לחות וחומציות, ולפתע נחשף ובא במגע פתאומי עם סביבה חדשה, הגורמת לו הלם פיסיקלי וכימי, יוצרת תהליכים בלתי-הפיכים, ואני נזכרת באותו קמיע עשוי עץ, שנקבר בקרקעית הים עם סירת דייגים שטבעה, וכשיצא לאוויר העולם והתייבש, התפורר תוך זמן קצר והפך לאבקה" (433).

למותר להוסיף שדוגמאות כאלה "מהווי" הארכיאולוגיה והארכיאולוגים רבות מאד בספר.

 

עם  כל ההשוואות בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, שיש ביכולתם להסביר את האחרונים, עובר בספר לכל אורכו גם פקפוק באפשרות פרשנות זו וכל פרשנות בכלל. זוהי אזהרה גורפת בפני ניסיון להסביר, להבין ולפרש כל דבר, בין בארכיאולוגיה בין בחיי האדם.  בצד ההשוואות הארכיאולוגיות הפרשניות כביכול, חותר הספר תחת עצמו ומזהיר מפניהן. בתשתית הספר מונחת ההשוואה הבסיסית  בין פירוק המשפחה ומכירת הבית הקודם, מַעבר לְבית חדש והקמת משפחה חדשה, לבין חורבן עיר והקמתה מחדש על חורבותיה, יחד עם הניסיונות של הארכיאולוגים להסביר את הסיבות הן לחורבן והן לבנייה. השוואה זו, כאמור, גם חותרת מתחת לעצמה. לצד ההסברים וההסברים כביכול, קיימת הידיעה ש"בדרך-כלל אין חפירה פותרת את כל הבעיות הידועות, נתונים שהתגלו בה עשויים לפתור שאלות ישנות ובה בעת להציג שאלות חדשות" (401). זאת, תוך הזהרות חוזרות ומפורשות: "זכרי, הסבר של פעולות אנושיות אינו שונה במהותו מהסבר של תופעות מתחום מדעי הטבע. זכרי, לעולם לא יצליח החופר למצוא את כל חלקיה של התמונה ועליו להשלימה על-פי ההקשר [ – – ]. הארכיאולוג מחזיק בכל עת באמת מסוימת והיא קיימת עד שמתגלים נתונים נוספים המשנים אמת זו ומקדמים אותו הלאה" (401). וכן, בחזרה לדימוי של אבן הרוזטה והכתב המינואי: "האם אפשר בכלל לפרש ממצאים קדומים, לשחזר מציאות שחלפה, הרי רק מתוך עצמנו אנחנו מפרשים את מהותם ואת כוונותיהם של אלה שחיו לפנינו" (407 – 408). פרק ב' של חיי הנישואים משיג הבנה חדשה: "ודומה שבי תלוי הדבר, ובידי הוא, אוכל לחולל ניסים, אם רק ארצה, כאֵלָה שריפאה את בני-האדם בחבּורתה" (455). ובעיקר: אין אפשרות להסבר שלם וצריך להרפות ולחיות את חיי היום יום: "הרי לעולם לא תימצא ההוכחה המוחלטת ככתובת המעידה בבירור על מציאות חיים שעברה מן העולם"; הדרך להתנהל כראוי ולהצליח היא: "רק המאמץ היומיומי היחף שאינו מצפה לתמורה, ככוהני און המשילים את נעליהם על הצוקים מדי בוקר, הוא שיצבור עבורנו רסיסי משמעות, צעד אחר צעד, שורה אחר שורה" (456).

 

'תרה' הוא אחד הספרים "הארכיאולוגיים" ביותר בספרות העברית, אם לא "הארכיאולוגי" שבכולם. עם זאת, ההשוואות הרבות בין ארכיאולוגיה לחיי נישואין, שהן ממרכיבי הספר, הן לדעתי, גם מקור חולשתו. הן גלויות, ישירות, מיָדיות ופשטניות  ולעיתים גם מלאכותיות. גם ריבוין והחזרות עליהן, אינן לטובת הספר. אבל, לנושא: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות – השוואות אלה תורמות הרבה. הן מראות במפורש  את החוטים הגלויים שמהם טווה הסופר את העלילה.  בספרים אחרים רואים את צד ימין, וסימני הטוויה נשארים בצד האחורי, כאן הפכו את הבד, וחשפו את "צד שמאל" של רִקמת הספר.

תוצאת תמונה עבור אלי אשד ז'קונט חידת מותי

  1. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' (2009)

בספר זה ממומשת במלואה המטפורה של הארכיאולוג כבלש. ספר בלשי זה,  הוא שילוב של היסטוריה ואקטואליה; פרשה בתולדות העם היהודי המשולבת בפרשה פרטית בחייו של הגיבור; מסע בלשי לחישוף אוצרות העבר עם רומן ארוטי. ועוד שילובים מסוג זה.

במרכז הספר עומדים כמה ארכיאולוגים: האחד, פרופ' שאול ויתקין, חוקר "מיתולוגי", האב המייסד,  אדם מושחת, שאינו מהסס לקחת לביתו, את אחד המִמצאים החשובים שגילה, כדי שיוכל לקבל בעדו ממון רב, ובעזרתו לשפר את חייו. השני, פרופ' גדעון לוריא, הגיבור המרכזי, אדם ישר, הגון, צנוע, שהכסף אינו נחשב בעיניו, וכל מעייניו במחקר, בגילוי האמת ובפענוח הממצאים שהוא חוקר. עם זאת, למען המטרה של פענוח הרמזים ומציאת האוצרות, גם הוא ושותפתו, עושים מעשים "בלתי-חוקיים", מתגנבים למקומות אסורים בכניסה ומסכנים את עצמם ואת מערכות היחסים עם הגופים השונים. השלישי: פרופ' ג'ונתן מייז, המתחרה של גדעון לוריא, "אחד האנשים החזקים באוניברסיטה" המקושר לכולם: "חבר אישי של הרקטור ושל שר החינוך" (33 – 34). שמו, כפי שמתברר לקראת סופו של הספר: יונתן מזא"ה = מזרע אהרן הכהן (328).

על צוות הארכיאולוגים נמנים גם: הספרנית-מזכירה-ארכיאולוגית-רפאית: רותי, המשתוקקת למצוא בן זוג ולהקים עמו משפחה, תחילה עם הארכיאולוג הראשון ולאחר כעשרים שנה – עם השני. כמו כן מככבים גם ארבעה סטודנטים לארכיאולוגיה, לתארים מתקדמים, כל אחד ומניעיו. עם הצוות נמנית גם סוֶוטלַנָה, "הרוסיה" המקצוענית, המסוגלת להכין את "הגוויל" לקריאה (25), אבל מתה מייד מהרעלה.

תיאורי הארכיאולוגים הם אישיים וסטריאוטיפיים כאחד. כגון: הפרופסור השרוי בספריות שואף לעבוד "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). הם מעין "מקהלה יוונית" פעילה.

זהו ספר מתח בלשי, הנפתח בגילוי פסל עשתורת "הגרסה הבבלית": "לוח שיש בגודל של עמוד עיתון ועליו תבליט בדמות אישה. [ – – – ] חור גדול היה פעור בטבורה וחורים קטנים יותר בעיניה, בפטמותיה ובאיבר המין שלה" (10). בחור הטבור נמצא "קלף". פענוח עשרת רמזי כתב החידה הכתוב על הקלף וההליכה בעקבותיו כדי לגלות את "החושן" ואת אוצרות המקדש של בית ראשון, עומד במרכזו של ספר מתח בלשי זה. יש בספר קריצה מודעת לסרט "שודדי התיבה האבודה" עם גיבורו הבדוי: אינדיאנה גו'נס.

הגילוי נעשה ב"מדבר יהודה, מחנה חפירות ארכיאולוגיות, 1992" בידי אחד הארכיאולוגים, המחליט להעביר את התגלית לרשותו ולשמרה בבית מזכירתו-אהובתו: "כי זה העתיד שלנו" (10). הוא יקבל כסף בעד התגלית, לאחר שיצליח לקבל תעודה מ"סוחרי עתיקות במזרח ירושלים" "שתעיד שהתבליט נמצא לפני 1978, כשחוק העתיקות נכנס לתוקף" (11). הארכיאולוג נהרג לאחר חצי שנה, בשירות מילואים, והממצא הארכיאולוגי הכפול: הפסל והקלף, נשארים ברשותה של המזכירה.

המשכה של העלילה מתרחש 17 שנה מאוחר יותר, בתל-אביב, בינואר 2009 (13) כשגדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה, הנהפך לארכיאולוג, באוניברסיטת תל-אביב, אלמן טרי, ואב לבת מתבגרת, מקבל חבילה אנונימית לספרייה, שבתוכה: "מלכת השמים, אלילה צידונית, בבבל היא נקראה אִשתר, בפרס אִסתר ובתנ"ך עשתורת" (21). הנקבים שבפסל אִפשרו לה "לדבר" מול הרוח. בעזרתה של רותי, המזכירה שלמדה ארכיאולוגיה ורַפָּאות,  הוא מגלה את "הגוויל" שהוחבא בתוך הפסל, ומצליח לקרוא את הכתובת ב"כתב עברי קדום" (25).

לחבילה צורפה "תעודת מקור מ-1975" של "אחד מסוחרי העתיקות הכי גדולים במזרח ירושלים",  המאשרת ש"שהתבליט והקלף נרכשו בשנת 1952 [ – – – ] שמצא אותם במערה בנפת יריחו", כמו כן צורף "מסמך קבלת תרומה בעילום שם", "שהתנאי לתרומה" הוא שפרופ' גדעון לוריא יהיה זה שיחקור את האובייקט (22).

כאן אני מחויבת לעשות "ספוילר" חלקי, לכל מי שמתכונן לקרוא את הספר. אבל הספר מרתק גם באיך ולא רק במה היה אחר כך? ומי עומד מאחורי כל המעשים? – לקראת סופו של הספר, מתברר שהארכיאולוג שסרח היה הפרופסור לארכיאולוגיה שאול ויתקין (19) שגם ייסד את הספרייה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והמזכירה-המאהבת-הספרנית הייתה רותי, שניסתה להעביר את אהבתה ורצונה לבנות משפחה ולהיות אם, לפרופ' גדעון לוריא. היא הייתה זו שהעבירה את הפסל והגוויל אליו, אבל משהתברר לה שהוא אינו מסוגל לאהוב אותה, העבירה את אהבתה לפרופ' מייז הוא מזא"ה (333). היא זו שעמדה מאחורי כל התככים. לפי הכלל: "חפש את האישה"; או: המניעים הם תמיד אישיים-פרטיים.

בסופו של דבר מגיעים שני הארכיאולוגים אל "קופת-התרומות" שבתוכה האוצר (328), פרופ' ג'ונתן  מייז שהוא גם מזא"ה, כהן, יחד עם רותי, ופרופ' גדעון לוריא ושלושתם יחד אוחזים ב"קוּפָּה" (329). בתוכה נמצאים כמה מכלי המקדש וביניהם "החושן" (330). הסכנה היא ש"החושן לא ישמש להקמתה מחדש של תרבות יהודית, אלא ייהפך לכלי של אחיזת עיניים, של נסים וקסמים" (331). "הדתיים" כבר אורבים לחושן מחוץ למערה, כדי להשתלט עליו ולהעבירו לרשותם (331). בתוך המערה מתחולל מאבק בין שני הפרופסורים , ואז גדעון לוריא זורק את חלקי החושן לתוך תהום המערה, והוא אובד לעד (332). מעשה זה של גדעון הוא לא רק כדי שהחושן לא יפול בידי עמיתו-מתחרו, ולא רק כדי שלא יהיה בידיהם של "הדתיים", אלא גם ברוח צוואתו של גדליה בן אחיקם ב"גוויל" (331). וכך, שוב כצפוי, מסתיים החיפוש הדרמטי אחר החושן, שאובד לעד.

ועוד כצפוי, העלילה מסתבכת ומעורבים בה גורמים שונים, כל אחד ומניעיו, בנוסח ספרי בלשים וסרטי בלשים-ארכיאולוגים מסוג אינדיאנה ג'ונס. התיאורים המפורטים של פענוח  "הגוויל", זיהוי המקומות הנזכרים-נרמזים בו, הביקור בהם, החפירות, מעידים על התמצאות בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובכל הקשור בעשייה הממשית הקשורה בהם. וכן, בעבודת תחקיר יסודית ומעמיקה שמאחוריו העלילה הבלשית הסבוכה.  הוא הדין ביחס לארבעה הסטודנטים-הדוקטורנטים המלווים את הפרופסור, ד"ר גדעון לוריא, המסייעים לו כצוות, וכבודדים, כל אחד ומניעיו. הם  יוצרים דינמיקה קבוצתית ומוסיפים למתח של העלילה. ועוד כצפוי, מתנהל רומן בין הפרופסור לבין הילה, אחת הסטודנטיות שלו, שהיא גם עורכת דין, וגם יפה, חכמה ומושכת. יחד הם מפענחים את עשרת הרמזים בכתב-החידה, כדי להגיע אל המקום שבו נטמנו אוצרות המקדש ובראשם החושן.  המחבר, אמנון ז'קונט, ערך במשך שנים מדור חידתי-בלשי ב'הארץ ספרים', שבו חיבר כתב חידה, שהקוראים היו צריכים לזהות בעזרת הסימנים שנתן באיזה ספר מדובר. לא פחות ניכרת בספר זה, היכרות עם "מאחורי הקלעים" של המוסדות האקדמיים בכלל ואוניברסיטת תל-אביב בפרט.

המטרה הדידקטית של הספר באה לידי ביטוי ישיר בשני הנספחים בסיומו: "אז מה בעצם קרה בראש חודש תשרי של שנת 586 לפני הספירה?" – תיאור היסטורי-פוליטי-אקטואלי של הרצח הפוליטי של גדליהו בן אחיקם, המושווה לרצח קנדי ולרצח רבין; וכן מילון "אתרים ומונחים הנזכרים בספר (על-פי סדר האלף-בית)".

אבל, בנוסף לרצון לספר סיפור "היסטורי", להבין את מלאכתם של ההיסטוריונים-הארכיאולוגים, ולהכיר מקומות בירושלים, ולקשור בין העבר להווה, יש לספר, כצפוי, גם מטרה אקטואלית מסויימת יותר. יש בו  ביקורת על האקדמיה, במיוחד, כאמור,  על אוניברסיטת תל-אביב, על התככים שמאחורי הקלעים, שבעזרתם מתקדמים בדרגה, מקבלים מענקי מחקר, עוסקים בהוראה, בהדרכת סטודנטים ובכל אותו עולם אקדמי, אם לא לומר: עולם-תחתון אקדמי. ביקורת זו נעשית בדרך של "הרחקת עדות", בהסוואה של סיפור מתח בלשי. יש בו גם ביקורת על "הדתיים" ועל האמונה בלחשים ובקמיעות.

ב"קריצה" נוספת לנעשה באוניברסיטה, מסתיים הסיפור האישי של פרופ' גדעון לוריא בכך, שהוא חש שמתחרו ניצח אותו והוא הובס וכל משאלתו היא רק שיתנו לו לפרוש "ולקבל פנסיה קטנה" (337). במקום זאת, מתהפך הגלגל. מזכירת הדיקאן מחייכת אליו, מתעניינת בו, והדיקאן יחד עם נציגי משרד ראש הממשלה, מודיעים לו בין השאר, שהגוויל יוצג בבניין מיוחד, כששמו מתנוסס עליו כמי שגילה ופענח אותו, שהוחזר להוראה, ובעיקר שהוא עתיד לקבל את "פרס ישראל להיסטוריה יהודית" (339).

הספר מספק גם מעין "נקמה מתוקה" של אנשי מדעי-הרוח בחברה שדוחקת אותם לפינה, בחברה הרואה במקצועם עיסוק לא-תכליתי, "בטלני" ולא מעשי. והנה, מתגלה, שדווקא הם, "הספונים בספריות", מגיעים לתוצאות תכליתיות: כסף והשפעה פוליטית.

תוצאת תמונה עבור אחות שמש דרור בורשטיין

  1. דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (2013)

א. מסע חיפוש

הספר הוא מסע בלשי של חיפוש לקבלת תשובה על חידת-החיים ולמעשה על חידת-המוות, על המסתורין של החיים ומערכות היחסים בין אנשים ובתוך המשפחה. במסע חיפוש והיזכרות זה, מטושטשים הגבולות בין הווה לעבר, בין חלום למציאות; בין ממשות לזיכרון. לא תמיד ברור מי הוא האומר או החווה או החולם. הספר מזכיר ברוחו את "ספר המעשים" של עגנון.

גיבור הספר, אורי אולמן (56) מחפש תשובה בעיקר אצל אביו עמוס בירושלים (20), על הסיבות להתאבדותה של אחותו הגדולה והאהובה (45) דורית. הבן דורש תשובה מאביו: "אני רוצה עכשיו שתגיד לי, אחת ולתמיד, למה היא  התאבדה. [ – – – ] עכשיו תגיד לי למה. זה הכול. [ – – -]  אני דורש תשובה" (66). במידה מסוימת הוא מחפש תשובה גם אצל אמו ריטה, ודייר המִשנה בביתם, הפרופסור ראובן ברנע. 22 כצפוי, אין בספר תשובה על שאלה זו, וגם לא יכולה להיות בשל "חידת החיים". הדרך היא החשובה והמסע הוא העיקר. תוך כדי חיפוש נחשפת מערכת היחסים שבין האח לאחותו, נזכרים בפיסות חיים "רגעי החסד שמהם מורכבים החיים וגם התפוררותם" (על העטיפה).  עצם החיפוש וההיזכרות בעבר הם החשובים.

ההנחה הייתה, שאם אורי ידע מה היה בעבר, יוכל להבין את ההווה ולקבל תשובה על הסיבות להתאבדותה של אחותו. אבל מסתבר שהזיכרון מתעתע ולכל אדם זיכרונות משלו על אותו מצב (45 – 47). לדובב אנשים על העבר באמצעות זיכרונותיהם זוהי "משימה מופרכת" (46). על "בסיס" זה "אנו בונים את מה שאנו מכנים חיינו, אבל החוסר הוא עצום, ולכן הבניין תמיד רעוע או נוטה על צדו" (47).

אין אפשרות לקבל תשובה על השאלה: מה היה בעבר, ובעזרתה להבין את ההווה, כיוון שעצם תיאור העבר שנוי במחלוקת פרשניו.  כך, למשל, יש שתי גִרסאות שונות, מי היה הראשון שמצא את גופתה של האחות שהתאבדה בתלייה: האם היה זה האב (59), או השכן הפרופסור לספרות  ימי הביניים ראובן ברנע (61). הספר מפזר רמזים עמומים ובלתי מתפענחים עד תומם, לסיבות האפשריות להתאבדות: גילוי עריות (האב)  (16; 66); 23  אונס (הפרופסור) (60); בדידות, ייאוש מן החיים, אי-הסתגלות, רגישות (האחות). בספר מפוזרים רמזים על גורלה של האחות: "איך הפכה מאישה לבובת תיאטרון" (31); כתבה שירים ש"איש לא הבין" (32); הייתה בדיכאון (32). השיחה בין האח והאחות נסבה על משבר גיל "ארבעים וחמש "על "המפולת"  (33); בצעירותה הייתה מנגנת מבטיחה (34) שפרשה: "היא הפסיקה לנגן. בגלל שהוא הרס לה את הגוף" (64).  ועוד הרבה.

שם הספר "אחות שמש" הוא משפט מתוך יומנה של האחות, המצוטט מתוך שירי החול של משה אבן עזרא (51); שיר שהוא: "שיר חידה" (51). האחות מזדהה עם פירושה של  המרצה לשיר זה (51). 24

הספר מתמקד, כאמור,  במסעי החיפוש וההיזכרות, המסתיימים, ללא תוצאות, ללא תשובות. עצם המאמץ להיזכר בפיסות חיים של קירבה ואושר – הוא החשוב.

 

ב. תפקידי הארכיאולוגיה בספר

  1. לספר מיבנה ארכיאולוגי, שכיוונו: מן ההווה אל העבר. בכך הוא בנוי כמו חפירה ארכיאולוגית, שבה מתחילים בשכבות המוקדמות, מסירים אותן, וחופרים אחורנית אל העתיקות יותר, כדי להבין את תולדות המקום. המהלך הוא: מן המוקדם אל המאוחר. חלקו הראשון של הספר מתאר את המצב בהווה: "שנה אחת אחרֵי", כלומר, לאחר התאבדותה של האחות; והחלק השני חוזר אחורנית, שנה לפני, כדי לנסות להבין מה קרה אצל כל הנפשות הפועלות: האב, האם, האחות, הפרופסור. עם זאת, כאמור, ההבדלים בין שִכבת ההווה לבין שכבות העבר אינם חדים וברורים. זיכרונות העבר ממערכות היחסים בין בני המשפחה, מכל התקופות חודרים לתוך ההווה. וכאמור, לעיתים קרובות מטושטשים ההבדלים בין הזמנים, וגם לא תמיד ברור אם מה שמתואר אכן קרה במציאות, או היה חלום, או התרחש רק בדמיונו של אורי. זיכרונות אלה הם העיקר, ובמיוחד, כאמור, אותם "רגעי חסד" (52 – 53 ועוד)  אינטימיים שבין האח לאחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים: "הקשר בין אח ואחות הוא לדעתה הקשר היפה ביותר בעולם, מפני שיש בו את כל הטוב שבקשר בין גבר לאישה בלי כל הרע שנובע מהתקופה וממפחי הנפש" (52).
  2. בספר נערכת השוואה מתמדת בין החפירות באדמה לבין החפירות בנפש. ההווה הוא רק "ציפוי דק-דק" לכל מה שנמצא "מִתַּחַת" (13). באמצעות החפירות אפשר "להוציא עצמות"; למצוא "את השלדים המקופלים" (15).  אין זו השוואה מדויקת, מֵכאנית, אלא השוואה שהיא מקור השראה כללי.                                                                                                                   3. כתב חידה. ההשוואה היא גם עם פעילות הבלשית של הארכיאולוג: הבן המתבונן באביזרים בתוך הצריף אינו נוגע "בכלום". "ונזכרתי בבלש ההוא שהיה נכנס לזירה ושואל מיד, תמיד, 'נגעתם במשהו? מה הזזתם, לעזאזל?'" (20). אורי הרוצה לדעת מה קרה חושב כמו בלש: "על שעותיה האחרונות של אחותי לא ידענו דבר, מפני שבמקרה זה האדם האחרון שראה אותה, אם להשתמש במונח מתחום הבילוש, היה היא עצמה, והיא הייתה הקורבן והפושע גם יחד" (31). כמו בספרי חיפוש בלשיים אחרים, גם כאן מככבת המזוודה של דורית, שבעבר היו בה "נעלי 'המגפר'" (21), ובה אולי מסתתרים הסודות, שיובילו לפענוח סוד חייה ומותה. 25
  3. ארכיאולוג חובב. האב, שהיה נספח התרבות של ישראל ברומא במשך שלוש שנים (20) הוא גם ארכיאולוג חובב, העורך חפירות ארכיאולוגיות פיראטיות (54); וגר בבית ירושלמי היושב "על תל על תל על תל" (15). "רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן" ובכל רגע "הם יכולים לבוא ולפנות אותנו, [ – – -] ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור [ – – – ] מהיום למחר" (15). האב הוא גם פסל חובב מייצר פסלי אבן (14); משיש, "ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה" (15).
  4. ממצאים ארכיאולוגיים כמוטיבים וכסמלים

העבר נוכח בחייו של האב בהווה במיוחד צלמיות הפריון ואבני היד. יש לו אוסף קטן  של עתיקות, ובתוכו בעיקר: "אבני יד, צלמיות וגרזנים" (15).  בדירה של האב נמצא "אוסף של כלים פליאוליתיים", מכיוון "שהבית הזה יושב על תל פריהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר". האב חופר ומוצא "אבן יד" בן "חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף". "הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צור וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. [- – – ] אבל אין 'פריהיסטוריה', יש רק היסטוריה, כלומר המציאות והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה" (12 -13). הוא מספר ללא הרף לבנו  "על אבני היד שלו" מדגים לו "את חדוּתם המדהימה" ומספר על "המחרוזות הכלקוליתיות שהיו עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם (16-17). 26 ובעיקר הוא מספר לו ש"אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה" (16).

פעולה החפירה שבה משתף האב את בנו מילדותו, מקרבת ביניהם (13), כמו בספרה של גבריאלה אביגור רותם.

  1. אבן היד, היא המוטיב החוזר החשוב והבולט ביותר ברומן. חפץ זה מניע את עלילתו, נזכר בו לעיתים קרובות ומלכד אותו ליחידה אחת. אבן היד, כפי שהארכיאולוגים יודעים היטב, הייתה הכלי הנפוץ ביותר בשימוש הארוך ביותר בהיסטוריה. שימשה גם לפשיטת עור ובשר של בעלי חיים שניצודו. ויש גם השערה על תפקידה המיני – "אבן היד הסקסית" – שסיתותה האיכותי, העיד על איכותו של המסתת/ת ומשך מחזרים (ויקיפדיה). "אבן היד" היא מוטיב חוזר חשוב בספר המחשק אותו ליחידה אחת: ( 12; 13; 15; 16; 17; 19; 26 ועוד הרבה מאד). היא מחברת בין העבר להווה. תכונותיה, מייצגות את ההתרחשות בספר, ובמיוחד: חדוּתהּ, והאפשרות לחתוך בה ירקות. כך, למשל, מתחת לאבן יד מניח האב את המפתח של הבית; האב מחזיק אבן יד בכיסו גם כשהוא הולך להתפלל בבית הכנסת (27); ברגע של אינטימיות בכנרת בין האח והאחות, כשהוא בן 15 והיא בת 25 (48); היא מוציאה מתיקה אבן יד: "זו אבן יד. כלי של האדם הקדמון. אבא מביא לי אותן. הוא אומר שזאת בת מאתיים וחמישים אלף שנה לפחות. תרגיש כמה זה חד עדיין. אפשר ממש לקחת דם" (53).  על אחד הכרכים של חיים שירמן "הייתה מונחת אבן יד. האבן הטביעה את צורתה בשמיכת האבק, אך היא עצמה הייתה נקייה וכמעט לא מאובקת והיא כיסתה בדיוק את המילים 'כתר מלכות' שעל הכריכה הקדמית" (55; 57). 27 האב נמנע מלתת תשובות לבנו. הבן, מאשים אותו שהוא "בורח" "כבר ארבעים שנה" ויש לו שתי שיטות: "האחת  – להיעלם"; "והשיטה השנייה היא לשַדֵר. כן. להציף בדיבורים" (65). ועוד הוא מטיח בו: "ומה זה כל האבנים האלה שאתה צובר?" (65).

 

ו. מסקנות

זהו, כאמור, מחקר ראשוני, אם לא לומר סקירה ראשונית של הנושא בספרות העברית. כעת דרוש מחקר המשך יסודי, שיאתר את יצירות הספרות העברית לדורותיה, שבהם מככבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים; ינסח את התפקידים שלהם בכל יצירה; ויעמוד על המאפיינים המשותפים של הנושא, בד בבד עם ייחודה של כל יצירה. יש לקוות, שמחקר המשך זה, לכשייערך, יחזק את מרבית המאפיינים שהוצגו  כאן, ויבסס אותן על מדגם יצירות רחב הרבה יותר. הנושא טרם מוצה בספרות העברית. הסופרים טרם גילו את האפשרויות הספרותיות הרבות הגלומות בו והחוקרים – בעקבותיהם. אני מקווה, גם בעקבות מחקר ראשוני זה, שתרבינה יצירות ספרות שישוקעו בתוכן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, ויביאו חוקרים להעמקות  נוספות ומקוריות במשמעותן.

 

*תמצית המאמר הושמעה לראשונה כהרצאה, במסגרת יום העיון השנתי של המכון לארכיאולוגיה ע"ש יוחנן אהרוני באוניברסיטת תל אביב, ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015).

** פורסם בקיצורים ב'האומה. במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות', בעריכת יוסי אחימאיר, גיליון מס' 198, קיץ תשע"ה – מאי 2015, עמ' 89 – 100

 

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

הערות

 

  1. 'ילקוט הכזבים', שמעו ורשמו: דן בן אמוץ וחיים חפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז/1957, 78-79. הכותרות בכתב רש"י.
  2. ראו רשימה חלקית בנספח. בספרו של יובל שמעוני, בן שני הכרכים (969 עמודים) 'קו המלח', עם עובד תשע"ד/2014, האחרון שהופיע עד עתה, מתרחשת בהודו, הונאה ארכיאולוגית ענקית, כנקמה על גזילת אישה מבעלה.
  3. ההגדרות של המטפורה במילונים לתורת הספרות הן רבות, ואין אפשרות לעסוק בהן כאן.
  4. יש לשער שהספרות הקדימה את פרויד בקישור זה שבין הארכיאולוגיה והנפש, אבל פרויד הוא זה שביסס וניסח אותו ואחריו כל ההשוואות מסוג זה בספרות קשורות בו.
  5. מצוטט לפי אתר האינטרנט: "תגליות – פרויד וארכיאולוגיה". בנושא זה נכתב הרבה מאד, לרבות הסברים ביוגרפיים ותקופתיים על פשר משיכתו של פרויד לארכיאולוגיה. במסגרת זו, אין אפשרות להרחיב. כל מי שביקר בבית של פרויד באנגליה, התרשם מהאוסף הארכיאולוגי הגדול המצוי בו.
  6. יש לקוות, שמחקר המבוסס על מדגם גדול יותר, יאשש מאפיינים אלה.
  7. ספרו של ד"ר בריאן מ' פאגן: 'ארכיאולוגיה כהרפתקה', 1985; עברית: 1990.
  8. עיתונות הילדים 'דבר לילדים' ו'הארץ שלנו', תארה בשילוב של ציורים וכיתוב, מעין קומיקס מוקדם, שכלל גם ארכיאולוגים וארכיאולוגיה. אלה סיפורים על גבול הפנטסיה, במתכונת של סיפורי קומיקס. כגון: "גידי וגזר", של יעקב אשמן ב'הארץ שלנו' (1954); וב'דבר לילדים', סידרת סיפורי "סרדין וטוקיו" שנכתבו בידי "חזיז" (1954); על הרפתקאותיהם של זוג נערים ברחבי העולם במהלכן גילו הנערים בין השאר, את הערים סדור ועמורה, שבטים אבודים של בני ישראל וערים אבודות מתקופת התנ"ך. וכן שם, "עוזי ויזה בעיר הנחש" מאת "עודד" (1959), שתיאר את הרפתקאותיהם של זוג ילדים וטייס בעיר נבטית אבודה בנגב, שם הם כמעט מועלים לקרבן לאל העיר (אלי אשד). תודה לבני עמרי גוברין על הערותיו אלה.
  9. דמות זו, של שילוב גיבור מדעי בדיוני, נוצרה בידי ג'ורג' לוקאס הבמאי, יחד עם סטיבן שפילברג: שילוב של מרצה באוניברסיטה, על ארכיאולוגיה והרפתקן נועז. דמות זו נוצרה בהשראתם של ארכיאולוגים בלתי שגרתיים מסוימים, שיש ויכוח על זהותם במציאות. גילם אותה השחקן האריסון פורד. סימני ההיכר החיצוניים שלו: כובע חום רחב שוליים, שוט, ופחד מנחשים. הראשון בסרטים היה "שודדי התיבה האבודה" (1981) ועד 1993. לאחר ההצלחה של האב, המשיך "בנו" את פועלו בדמותו של אינדיאנה ג'ונס הצעיר, בסידרת סרטי טלוויזיה ששודרו בשנים 1991 – 1993. בין משימותיו: החיפוש אחר ארון הברית המקראי, והוא פועל בארצות רבות: הודו, מצרים, אוסטרליה ובארצות אירופה. הוא גם נפגש עם דמויות היסטוריות מפורסמות. המטרה: ללמד פרקים מן ההיסטוריה, באופן בלתי שגרתי, מעניין, מותח, שיתאים לקהל הרחב. (ויקיפדיה, אלי אשד). נושא זה וקודמו ראויים למחקר מיוחד.
  10. תורת הספרות תמיד הולכת אחרי יצירות הספרות ובעקבותיהן ולא להיפך.
  11. יעל ישראל, 'תרבות, מעריב', 6.9.2002.
  12. גרשון שקד: "שבחי החמסין", 'ידיעות אחרונות', 10.8.2001.
  13. רות אלמוג: "מפגן כוח", 'הארץ', 10.8.2001.
  14. פיקסיס: פנכת דמויית קופסה, מתקופת ההתנחלות, שנמצאה בתוך מתקן מנחה מצפון למזרח בהר עיבל. פיקסיס – מיכל בצורה עגולה (מעין אגרטל), עם מכסה נפרד. פיקסיס: סוג של קופסה. בספר: בתוך הפיקסיס שמים את האפר של דווידי. הוא נודד לפראג וחוזר לישראל, ומפוזר בקיסריה.  קולומבריום: מתקנים חצובים בסלע מהתקופה העתיקה ובהם גומחות רבות חצובות בקיר זו לצד זו וזו מעל זו. בתרבות הרומית שמשו לקבורת אפר משריפת המתים ולפולחן. בארץ ישראל, שימשו כנראה לגידול יונים למאכל, לקורבן או לשליחת דברי דואר. המילה קשורה מילולית לשובך יונים. קולומבריום נמצאו בבית גוברין ובחבל לכיש. במחנה טרזין הופעלה מאוקטובר 1942 משרפת (קרמטוריום) שבה נשרפו כל המתים בפקודת הגרמנים אפרם הושם בקופסאות נייר קטנות שאוכסנו במקום אכסון מיוחד שנקרא קולומבריום. עליהן

הודבקו תוויות עם השם ומספר הזיהוי של הנפטר, לפני שנשלחו לאִכסון בכוכי הקבר: קולומבריום. מקור: עדותו של הרב ד"ר ריכרד פדר, תרגם: אפרים שן. אינטרנט: חיי הדת בגטו; חיים דתיים בטרזין.

  1. בספר מערכות הקבלות נוספות המחזקות את העלילה המרכזית, שלא יידונו כאן. כגון: מערכות היחסים הלא תקינים בין הוריה של אֵלה (64 ; 135; 166; 204; ועוד) והוריו של עודד (220-219 ועוד).
  2. יגאל שוורץ: "על העטיפה".
  3. ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה 'תרה' באינטרנט.
  4. עוד בנושא זה ראו בהמשך.
  5. ניצה בן דב, במאמרה על 'תרה', בתוך: Hebrew Studies  2014, מזכירה את ההשוואה עם ספרו של וילהלם ינסן: 'גרדיווה: מעשה דמיון בפומפיי' (1903). פירוש השם: "הפוסעת ניכחה". ב'גרדיווה', מתאהב הגיבור, ארכיאולוג צעיר, בתמונת תבליט שהוא מוצא בבית מסחר עתיקות ברומא, ובשלב הבא הוא פוגש אשה בשר ודם הדומה לה. פרויד, כתב מאמר על יצירה זו. אתר "האייל הקורא" באינטרנט: "בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ד': גרדיווה". גם סיפורו של אהרן מגד: "נדבה" נכתב בהשראת מוטיב דומה, סיפור, שלימים לא כלל אותו בכתביו. ראו בספרי: 'חסד החיים – אהרן מגד. דיוקנו של הסופר כבן הארץ', כרמל, 2011.
  6. הוויכוח בין הארכיאולוגים בכל הקשור ל"יציאת מצרים", המחקר של אלה, הקושר מאורע זה לרעש האדמה באי תרה-סנטוריני (280), וההקבלה עם פרשת נישואיה, הוא בעיני חלש ומלאכותי. "יציאת מצרים" היא אחד המוטיבים החוזרים בספר.
  7. הערה פוגענית זו חוזרת במילים שונות גם בעמוד 150.
  8. בספר דמויות נוספות, כגון הסב שרגא, עושה הכובעים; האסטרונאוט, שלא יידונו בהקשר זה.
  9. אומר האב לבנו בפגישה ביניהם אחרי: "חשבתי שאני חייב לשמור לי על הגוף בשביל הבת שלי, הרי אולי גם היא תהיה צריכה… אולי יהיה לה נכדים פעם… וגם קניתי כמה מזרונים בהנחה… " (66). בספר מפוזרים רמזים נוספים מסוג זה.
  10. כאמור, אין אפשרות כאן להרחיב בנושא חשוב זה, יחד עם מקומה של הספרות העברית העתיקה והחדשה כמוטיב חוזר בספר.
  11. בהקשר זה, לא יוזכרו הופעותיה ותפקידיה של המזוודה. מוטיב נוסף בספר הוא "הצפרים" החיות, המתות ואלה שבשיר, המהדהדות לאורך כל הספר בהקשרים רבים. יש בספר גם ביקורת על האוניברסיטה ועל החוג לספרות (36; 40 – 43), כמו בספרו של אמנון ז'קונט, ומוטיבים נוספים, שלא יידונו בהקשר זה.
  12. אולי רמז לאותו גילוי עריות הנרמז במעומעם בספר.
  13. כאמור, הקשרים החשובים והמורכבים בין שירת ימי הביניים ומשורריה הגדולים, לבין עלילת הספר וגיבוריה, לא נזכרו כאן.

 

 

נספח:

רשימת יצירות שיש להם קשר לארכיאולוגיה , בסדר כרונולוגי (מבחר)

*כוכבית מסמנת יצירות שנדונו במאמר זה.

 

אחד-העם: "משה". לראשונה: 'השילוח', שבט תרס"ד /1904

שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר', הוצאת כתר, 1984

א.ב. יהושע: 'מר מאני' (הפרק על כרתים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

חגי דגן: 'רשומות מאי הנשים', הוצאת חרגול/ מודן 1999

* גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008

אהרן מגד: 'ירחי הדבש של פרופסור לונץ', הוצאת זמורה-ביתן, 2005

* צרויה שלו: 'תרה', הוצאת קשת  2005

יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי', הוצאת כתר, 2008

* אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009

אהרן מגד: 'עשרת הימים הנוראים', הוצאת חרגול ועם עובד, 2010

* דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

מיכל גוברין: 'אהבה על החוף', הקיבוץ המאוחד, 2013

יובל שמעוני: 'קו המלח', עם עובד, 2014

 

תוזכר כאן יצירה שירית אחת בלבד שהוקדשה לנושא:

 

צביקה שטרנפלד: 'תֵּל-כַּזָּאבּ' [פואמה] 2015

וראו גם

אלי אשד על אינדיאנה ג'ונס 

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Secret of the Sphinx‬‏

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עופרה מצוב-כהן  On יוני 15, 2017 at 9:52 am

    כל מאמר של פרופ' נורית גוברין הוא מרתק! יסודי, חדשני-ומלמד! קוראת , שומרת ושולחת גם לאישי שייהנה!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 16, 2017 at 2:20 pm

    כל הכבוד על פרסום מאמרה הרציני של החוקרת פרופ' נורית גוברין. זו זכות לכם ולנו הקוראים. בכרך ו' של מחקרה המקיף "קריאת הדורות", כתב העת "שבילים" זכה לדברי הלל שנפרשו על פני שבעה עמודים. כתיבתה היא תמיד מתוףך פרספקטיבה רחבה ועין בוחנת ומנתחת של המבקר שבה

  • Balfour Hakak  On יוני 17, 2017 at 8:05 pm

    המחקרים הרבים של פרופ' נורית גוברין מציבים אותה כמועמדת ודאית לפרס ישראל. שנים שציפינו לכך וזה לא קרה. השנה נעשה כולנו למען מועמדותה לפרס ישראל בחקר הספרות.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: