"דגל הדיו " הסיפור מאת נתן שחם

 

הנפת דגל הדיו בגירסה הדפיניטיבית החתומה בידי הצלם מיכה פרי . באדיבות תמר פורת -פרי 

שבעים שנה לצילום התמונה המפורסמת ביותר והמסיימת של מלחמת העצמאות ,צילום דגל הדיו המונף באום רשרש בידי אברהם אדן ( "ברן") ומכריז על כיבוש אילת.

הצלם הוא מיכה פרי ממפקדי הספינה אקסודוס.

התמונות שאותן צילם מיכה פרי בטקס הנפת דגל הדיו .קולאז' מאת תמר  פורת פרי.

בין המצולמים בתמונה המפורסמת הסופר נתן שחם שלו יש חשיבות  מרכזית בסיפורה של הפצת התמונה ונדון בכך בקרוב במאמר בשם "מעבר לדגל הדיו " שיעסוק בגילגוליה של התמונה לאחר הצילום וכיצד הפכה לאיקון שהיא היום.

קראו אותו כאן.

 

הסופר נתן שחם והצלם מיכה פרי בדרכם לאום רשרש ואל צילום "דגל הדיו".באדיבות תמר פורת -פרי

והנה לפניכם סיפור לכאורה בדיוני אבל לא באמת שכתב נתן שחם על אירוע הנפת דגל הדיו,והוא עשה זאת זמן קצר מאוד לאחריו. אולי רק כמה ימים או שבועות לכל היותר.

"פסח " גיבורו של הסיפור הבדיוני לכאורה הוא אדם אמיתי מאוד בשם אלכסנדר יולין "( שכונה "סאשקה הפוליטרוק" )  וכמו שחם הוא היה קצין תרבות פוליטרוק.

אלכסנדר סשקה יולין 

והנה הסיפור שבו סשקה הפוליטרוק מככב תחת שם אחר.

מה  יולין כשקרא את הסיפור  כמה חודשים לאחר אירוע דגל הדיו ב-1949  חשב עליו  איננו  יודעים.

נקדים את המאוחר ונציין  שסיום חייו של אותו  אלכסנדר יולין  שנים לאחר  מכן היה בלתי צפוי עד כמה שרק אפשר.הוא הואשם ונכלא כמרגל של ברית המועצות למשך חמש שנים  .ולאחר ששוחרר מבית  הכלא סיים את חייו כמחסנאי במכון ווטרינארי ברמת גן.

זה מן הסתם משהו שנתן שחם בסיפור שבפניכם לא  היה מעלה על דעתו כסיום לגיבורו.אבל אפילו בסיפור עצמו אני כקורא היום מוצא רמז כלשהו לסיום האמיתי של חיי גיבורו אם כי המחבר לא היה  מודע לכך.

לדברי פרופסור אבנר הולצמן סיפור זה הופיע בעל המשמר  ב-17 באפריל 1949  אבל לא מצאתי אותו בגיליון זה .

הסיפור  בוודאות הופיע בקובץ הסיפורים של נתן שחם מ-1949 "האלים עצלים ".

 

הוא פורסם שוב בעל המשמר ב-1959.דף לספרות, 20.3.1959 עמ' 7 במלאת 10 שנים לשחרור אילת

ובפעם האחרונה עד כה באנתולוגיה   מבחר שירים וספורים שנכתבו בימי מלחמת-העצמאות /    [תל-אביב] :   רשפים,   1989.

אני מביא אותו כאן באדיבות הסופרת  אורית שחם –גובר

 

דגל הדיו
מאת: נתן שחם

פעם אחת ביקר בגרמניה במחנות העקורים. נועדה לו שם פגישה עם אנשי התנועה באחת העיירות שבבאוַאריה. כשהגיע ל“מחנה” נתברר שאין זה אלא בניין קסרקטין בן ארבע קומות, כבד־צורה ומזוהם ללא־נשוא. בצפיפות, העשויה לשמש תיאור גראפי של כל הבלתי־מוסרי והבלתי־חינוכי בחיי החברה, נתגוררו כמה־וכמה משפחות בחדר אחד. חשופים לעין זר, אף באינטימיים שבמעשיהם, משכו האנשים קיוּם מעוּות ומכוער לעיני ילדיהם. ובבי־אולפנא תמציתי זה גידלו ילדים, בעלי חושים ערנים, יצרים בלתי־מרוסנים. בתוך מסדרון אפלולי עבר בדרך ל“חדר התנועה”, בין מיטות סתוּרות־כסת, בין חפצי בית מתגוררים, עוצר נשימתו מחמת צחנה, פושק שפתיו למעין חיוך, חשוף שיניים, למען הנימוס. כל אחד ידע שהוא ארצישראלי. גברים חייכו אליו, נשים מיניקות ברכוהו במועל־יד והשיבו במהרה את ידן, לסחוט את הדד אל פי התינוק. בריה רעת־מראה וקטנת־קומה, בעלת זקן קלוש, סמל של עניות ודילדול, הציעה לפניו, לתמהונו, פסנתרים למכירה. בלשון רבים. או מחרטות. הוא ענה שאין לו כסף הואיל והוא איש קיבוץ. צחק הזקן והשתעל צרודות. אח, הבחורים האלה הם ערמומיים; יהודים ממש את הבדיחה הזאת כבר שמע פעם. נקח ממך אפילו שטרלינג, אמר, אתה חושב שאני חולה לקבל שטרלינגים? לא נולדתי עם דולאר בפה…

נתברר שטעה בדיוטה. מישהו הראה לו את הדרך. על המדרגות פגש ילדים מזוהמים, עיניים שחורות ופקחיות, ששיחקו במטבעות על גבי כרזת תעמולה של קרן היסוד. אשה זקנה ועכורת מבט חסמה לפניו את הדרך בשני סלים אדירים גדושים לחמניות לבנות. צעיר אחד, קרח להבעית, נטלוֹ בזרועו דרך־רעוּת, משל חברים וָתיקים הם ושאל אם הוא מכיר את זליג מחיפה. “איזה זליג?” שאל, “יש וַדאי הרבה זליג בחיפה.” “זה שהיה מסגר בלודז', עם המשקפיים.” ענה לו. משך בכתפיו, והלה אמר באנחה: “רציתי להעביר לו לייקות.” שוב עבר במסדרון. קבוצת ילדות מגיל בית־הספר סירסה לכבודו, בנקיעת גרון, בפיות פעורים, בצוחה, שיר עברי ידוע, כשהן פוזלות לעברו, אם מצא השיר הד בלבו.

דוֹד טוב, הרהר, היה מצטרף לשירה וגורם להן שמחה. אבל לבו כבד עליו. לא חדלו מהיות צלָליות בעולמו הפנימי, העושות משחקן מאחורי מסך אטום, ואינן מסתמנות אלא במקום שצורתן מעכבת את קרני האור. הוא לא תיעב את הכיעור הזה, אבל ביקש להרחיק מזה. דוברי־עברית שביניהם בלבד יצאו מתוך הקונגלומרט העכור ונתגוונו צביון אישי. סגנון הדיבור הוציא אותם מן ההכללה. כל השאר נכנסו בקטגוריה אחת. את תולדות חייהם שמע כמו סיפורי־זועות המעוררים לחירוק שיניים. אבל הוא לא נפגש פנים אל פנים עם תולדות חייהם, אלא עם התוצאות. יותר מדי הורגל באנשים המשתוקקים להיות מועילים; עתה פגש אנשים הרוצים אך להיות. ידע כי עד שלא ימשוך עמהם כברת־דרך בצוותא, בעמל חיים, עד שלא תהיה מגילת חייו של מישהו מהם סבלו האישי, עד שלא יעמוד מישהו מהם כתביעה באמצע חייו, לא ייצאו מן הגוש האפל של ההכללה.

אי־המוסריות שבהרגשותיו נטעה בו הרגשה בדומה לצביעות, להעמדת פנים. לא ביקש לבוא כתייר למערכות החיים (החיים – הפרבר, הזונה, הספינה, הרוצח, האסקימוסי, עמוד התלייה, הזיעה, הסבל, הנצחון, האכזריות, אשת הזר – אף פעם לא היו עמודים־בפומפיי. הם כולם עברו בינו לבין גופו. לעולם היו חלק ממנו. ולפתע – בגרות? ואתה מהלך בתוך שדרת האדם, פומפיי, בודד כמו שועל בחרבות.)

אי־בזה נפתחה דלת ואור הוטח על הרצפה. צלָלית ניגשה אליו, עתה הכיר בו אחד ממדריכי תנועות הנוער. ממרחק רב עשוי הוא להכירם, הללו המהלכים שם כמו פשרה יגעה של שלהי קרב בין האידיאליזם והמַעיין הדלוח בו הוא מחפש את בבואת פניו. קומה ממוצעת, שער שחור עבוֹת, עיניים כהות, ועור פנים חיוור, חולני. הוא חייך אליו באותה התעוררות פתאומית, כאילו יש איזו חכמה נעלמה הידועה רק לשניהם. אחר־כך הושיט למולו עוד שתיים־שלוש פסיעות ודיבר עברית צחה בהדגשות מלרעיות ברורות:

“רצוני לבקש ממך דבר. אני – זאת אומרת מתנועה אחרת. ברם, משתוקקים אנחנו לשמוע אמת מארץ. ואתה, אומר אני לך, אתה הצבר הראשון שאנחנו ראינו. שליחים מארץ – זאת אומרת, כן. אבל צבר, עוד לא זכינו. אנחנו לא־איכפת לנו שתדבר מה שאתה רוצה ברוח לא־שלנו. החברים שלנו מאוד־מאוד ישמחו לשמוע אותך לדבר עברית.”

הוא הסכים. לעת ערב הופיע המדריך, חגיגי ומנומס, ועמו עוד שני בני־לוָיה שנשתוקקו מאוד לשפּר את העברית שלהם אשר נצטמצמה לאוצר מלים זעום ביותר. “אתה תדבר עברית ואני אתרגם אותך לאידש,” אמר לו המדריך. הם משכו אותו לאורך המסדרון. שוב עלתה לפניו אותה צחנת ביוּב חריפה, עם נדיפה רחוקה של תבשילים אופייניים, עד שהגיע לקדקוד הבניין, כעין עלייה, בנויה בסגנון גותי, אף כי הגג מעליה שטוח היה. על קירות עלייה זו, שנתפשטה בשטח נרחב מאוד, שרוי רובו בחשיכה גמורה, נסתמנו עלוני־קיר בכתב יד, אילו סמלים שמשמעותם לא נתבררה לו, דגל כחול לבן, ותמונות של ביאליק והרצל, אשר כיסו שתיהן יחד, בלא הצלחה יתירה, מעשה־אמנות מעורטל, פרי כשרונו של אחד מאדוני־הבית לשעבר. על הכותל ממול רוּקעו כרזות ציוניוֹת בעברית ובתרגום אידי: “דור אחרון לשיבוּד ורישוֹן לגאולה אנחנו.” ליד הכרזה, עלון־קיר נושן של הקרן הקיימת. (הפעם לא אמר שהוא מכיר את הנערה שעל הטראקטור בתצלום. תמוה נראה הדבר בעיניהם עד כי חדלו להאמין לו. למה ייחשב בדאי בעיניהם?) באחת הפינות המרוחקות שבעלייה, סביב שולחן שעליו רעדה אש פתילייה, ישבו כעשרים נער ונערה, בדממת קפּאון. ברגע שהגיע פרצה בבת־אחת במלוא ההתמכרות, שירה עברית נלהבת. בשאגה, בלא קצב, ובמלוא הריאות שרו; והוא ליוָה אותם בשקט, במנגינה הנכונה.

נמצאו לו סיבות מספיקות להיות שרוי בהתרוממות הרוח. המשפטים הסתמיים שהוציא מפיו תורגמו על ידי המדריך בהתלהבות רטוֹרית נאה. משפט אחר משפט אמר בשקט ובבהירות ומיד לאחר־כך נשמע שטף דיבורו הנמרץ והפתיטי של המתורגמן. נקל לטעוֹת שהמתורגמן הוא־הוא הנואם. נערים מבוגרים לחצו את ידיו בעוז ועיניהם נצצו; נערות ביקשו את קרבתו, מהן שתיים יפות־צורה, בעלות סדרה נאה של מבטי־תוגה יהודיים מבריקים, מלאי ענוַת חן ותשוקות כבושות.

אף־על־פי־כן, ועל אף גיל ההתפעמות הדרדקית, ידע כי הניצוץ הזה בעין לא אל אישיותו הבריק, וכי עליו להעביר אותו, כמות שהוא, אל הטופס אשר אותו הוא מייצג, ואשר אליו נשלחו מבטי הערגה, ולחלקו שוה־בשוה עם כל אחיו ורעיו ילידי הארץ המאושרים. אף הוא הוטל עליו להסביר לפעמים שגם הוא אינו אלא הוא־עצמו ולא אבטיפוס של נוער עברי, וכי ישנם גדולים ממנו ויפים ממנו וחכמים ממנו, ולהוָתנו, גם מכוערים ממנו וטפשים ממנו.

אותו רגע הרהר, שאף הוא אינו אלא צלָלית בעולמם, צללית הגזורה מנוף אחר, וכי אילו הוטל עליו לכאוֹב כאֵב אחד בדמי הליל, לבדו היה נושא את הכאב. ידע כי עליו להעלים את אישיותו וסגנונו ומאוַייו העלם היטב מאחורי החציצה של העקרונות הכשרים והיבשים, כדי שיוכל לדבר אליהם פנים אל פנים.

אחר־כך הוטל עליו להתענוֹת על משכב־פשפשים. ניכר היה כי הוכן למענו משכב נקי. בבואו, פרשה אשת המאָרח ממיטתו והלכה לשכב אצל בעלה. בחצי הלילה נכנס מישהו, פרש לפניו מזרן ושכב עליו. אחר כך דלק האור ושניים התלחשו באידיש, גבר ואשה, אחר־כך כבה האור והוא שמע את נשימתם. בבוקר השכים קום ויצא לרכבת. האדם ששכב על הרצפה נלוָה אליו. מתוך הרגל לא הביט לעברו. במשך הזמן סיגל לעצמו את התכונה שלא להתבונן בפני איש שיחו. לעתים קרובות מדי ראה צלָקות ומומים על פני הזולת עד כי חשש כי בהישירו מבט מול פני אדם הוא מעליבו.

“יש שוק שחור בארץ ישראל?” שאל בניגון פולני מובהק.

“כמעט שאין”, ענה.

דממה. ורק הד פעמיהם ברחוֹב התרזוֹת הריק.

“נו, איך החיים שלנו איך?” אמר לפתע הלה.

הוא מתח על פניו חיוך מריר. “זה לא עובר כך, חיים כאלה, משלמים בעד זה אחר־כך; כן, משלמים בעד זה.”

“מי משלם?”

“כולם, הילדים, וגם אתם.”

“מי, אנחנו?”

“אתם, כלומר, ארץ ישראל. הם יבואו – זה יהיה משהו אחר. זה לא חלוצים זה. יש להם כבר חיים מקולקלים. השוק השחור זה רק מה שרואים בחוץ. שמע מה שאני אומר לך,” התעורר לפתע, משל מישהו מתוַכח עמו, “צריך יהיה להוריד אותם מהאניה ישר לעבוד, שלא יהיה להם אפילו יום אחד להסתובב. אתה יודע מה שנעשה מאנשים אחרי שנים כאלה? אתה בכלל מבין מה שאתה מדבר כאן?…”

הוא הסתכל לעֵבר הדובר. הלה חייך בשיניים אכולות טבק. עיניו הקטנות והשחורות התרוצצו בעצבנות בתוך אשנביהן העצומים־למחצה, משל נתיירא שמא מישהו מקשיב לשיחתם. שוטר גרמני במדי־צבא ישנים הורה להם את הדרך לקרון באדיבות טרקלינית. ניכר שהרעב מכרסם אותו. המלַוה הוציא קופת סיגריות אמריקניות מכיסו. השוטר חייך והוא הועלה לקרון של בעלי מומים. התא היה ריק. בחוץ עמד צעיר גרמני רזה כשלד, על קביו. הרכבת החלה לנסוע. חייל כושי פרץ פנימה כשהוא נוגס כריך עצום בנקניק. כשראה את הארצישראלי פרס לפניו בידידות מלחמו. הלה סירב. אישוני עיניו של הכושי נקרעו לרוָחה. ענן של פיח חדר מבעד החלון. עתה היו שניהם כושים. ישבו זה מול זה מחייכים. סיגרט? נוֹ, נוֹ סמוק.

היה זה לפני המלחמה. האנשים אשר רצו לעלות ארצה נתבעו לסיכון כלשהו. שאנני־ארץ, אלה אשר לדידם פרשה מופלאה היא שיעזוב אדם זוהמה ופחד בשל סיכון ותקוה, התפעלו מגבורתם. אלה שמכרו ביוקר את רווחתם מכרו בזול את הגבורה. איש מן הארץ ישראליים שעשו שם במחנות במלאכה, לא ראה בזה מעשה־גבורה. שיטול אדם את צרורו ועברו ויטיל את עצמו לתוך אפשרויות אחרות, עם כל הסיכון שבדבר, הלא זה מקצועם־האזרחי של העניים מאז ומעולם. משמע – כל עוני הוא גבורה.

בינתיים חזר ארצה ופרצה המלחמה. כאיש־הפלמח, נקלע מיד לתוך הקלחת. לראשונה עשה הפלמח את עיקר העבודה. הטובים ועזי־הלב בתוכנו נפלו. אנשים חדשים מילאו את שורות הצבא. הוָתיקים נתייראו להלחם שכם־אחד עם החדשים. הללו, להיפך, לחמו בעיוורון בתתם אמון בלתי־מוגבל ביכולתם ובאומץ־רוחם של הוָתיקים. חלק ניכר מאלה, מחמת הוותק וידיעת השפה, טיפסו לאט־לאט במעלות הקצונה. המרחק בין הקצונה והחיילים גדל והלך גם משום חוסר לשון משותפת. המרחק גדל והלך גם משום שמוּעטים האנשים שלא ינצלו יתרונות שניתנו להם כּחוֹק – מחמת גישה מוסרית או חינוכית בלבד. יהירים בתוכנו נסתגרו במַעמדם משום יוהרה, ובעלי המזג הטוב – משום שאין זה נעים ביותר למשוך חיים בצוותא עם אנשים שזכויותיהם פחותות. יתר על כן, אילו סירבו לנצל את יתרונות הקצוּנה, היו פוגעים פגיעה מוסרית בחבריהם הוָתיקים אשר לא היססו לנצל את מַעמדם, משל הלָלו מתוך נטייה אישית הם עושים כן ולא בתוקף החוק. ולפי שקל הרבה יותר להתפשר עם החזקים, בדרך כלל, נתגבשו חוגי ה“שמנה וסלתה” במין אחוָה חשאית של העלמת־עין. את החדשים, את הטוראים, ברובם גח“ל, ראו מבעד לחלון המכוניות, עומדים על אם הדרך ומבקשים טרמפּ, אם ממחנה הצבא אל אֵי־לאָן, מקום שאין איש מחכה להם או מלָילה של דישדוש רגליים בקצוי־כרך אל עולם שבו מאוַייהם האישיים הם רכושו הפרטי של הרס”ג, המייצג את כל ההירארכיה הלאומית שלמעלה עד שר־האומה, ונושא דברם בפועל. העלו אותם למכוניות באי־רצון, הללו דברו יידיש, והללו משכו בכתפיהם. לא־אחת לא ידעו לאן הם נוסעים, ולרוֹב טיפסו בכבדות על המכוניות בשל נסיעה של מה־בכך, והעלו את חמת הקצינים. לפעמים ירד מישהו מהם מהמכונית וגנב בהזדמנות זו תרמיל שמצא שם – ויצא הקצף על כולם. גושפנקה שהטביעו עליהם רשמית לסימון הסוג, גח“ל, שיחררה אותנו מן היחס האישי, ומן השטחיות הגסה שבהכלָלות. ידינו לא שפכו את הדם הזה. בשערי המחנות עמדו ה”דגים" שביניהם ובדקו את תעודות הכניסה הכתובות עברית, ישר והפוך, והיו לשחוק. לגבי הלוחמים הרשה לעצמו כל אחד לאמור דבר של פסקנות על־פי המקרה הראשון שנזדמן לו. אף הוא מעולם לא ראה את מעשיהם אלא בפרופיל, ובדיוק כמו שהיו בשעתו, בגרמניה, כן היו עתה, בארץ – צלָליות. פעם אחת ראה אחדים מהם (אוֹתם, אָמַר) מתאַנים לאשה ערבית מזוהמת לחלוטין ועקומת תוים, וניסה לחלץ אותה מידם. הם חבטו אותו כהלכה והוא שנא אותם שנאה עזה. ביום הביזה הגדול והנואל בשערי העיר הכבושה ראה אותם צוהלים כשיכורים לעת מגיפה. את הטובים והצנועים שבהם לא פגש, שכן הללו אינם יוצאים מסתמם אלא על ידי הדיבור, ואין לשון משותפת. בליל השוד, ברצח, בזוהמה אינך רואה אותם ואינך יודע אם הם בזה, וכואבים כמוך, או מתהוללים ברחוב השני. היתרוֹן המוסרי שלו לגביהם נתן לו להעלים עין בחריצות מן ההבדל המעמדי הבולט, ומן הטיפוח העצמי, אשר הוא וחבריו, ילידי הארץ, נתפסו לו, בלי שום התאמה לפזמוני־הנעורים ששרנו בארבעה קולות, בדבקות ובהתעוררות, בימי היישוב העברי. עד שפגש אותו שנית. הוא נסע עם חברו, אף הוא בשליחות המַטה, אל עמדת ההערכוּת של הפלוגה התוקפת. היה זה משלט שנתפס בחשאי בשעות הלילה. כל זמן החשיכה נתחפרו החיילים בחפזון בחסות האיוושה הבלתי־פוסקת של המטר, ועם בוקר מצאו עצמם צופים על מחנה האויב במרחק 800 מ' מהם. הגשם הפר את תכניות ההתקפה, ואף הנשק האנטי־טנקי לא הגיע, מחמת הבוץ.

בשעות הצהריים הגיעו לגן עצי פרי שבמרחק קילומטר וחצי לפני המשלט. אחר־כך החלו לדשדש בבוץ לאורך המדרון השטחי. לפתע החל הדבר. לראשונה, פקעיות עשן מתמוגגות על ראש הרכס; ג’יפּ ניתק משם ונעלם במדרון; ולאחרונה: ההדים העמומים של קולות הנפץ. הם התבוננו בשעוניהם וספרו את הפגזים.

“טיווּחַ בלבד,” אמר חברו כשהוא מבליע סימן־שאלה רפוי בסיפא.

“נלך הלאה,” אמר.

ההפגזה שככה. הם הוסיפו ללכת. עתה ראו ברוּר את עצי הפרי הדלילים במדרון הגבעה, את התעלות החפורות ומדופנות בפח, את הג’יפּ אשר אבד קודם־לכן, ואילה דמויות חולפות ביעף בתוך התעלות. רגע אחד הבקיעה שמש ודומה שהכל חלף־עבר. מישהו ירה צרור ממושך, עצבני, סקרני, לתוך השתיקה המודאגה של צהרי יום. מיד החל תיתוח אדיר, ועד־מהרה אבדה הגבעה בעשן שחור של מרגמות אשר מתוכו הבהיקו זהרורי אש ונתנשאו פקעיות לבנות של פגזי ה־25 ליטראות. היו מרוחקים אך כמאתיים מטר כשהפיזור הטבעי של התותחים השיג אותם. הם נצמדו לאדמה הדביקה והחלו להתחפּר בכפותיים. עד־מהרה לא היתה להם עוד צורת אדם. גוש נוקשה של בוץ חייך אליו בעיניים גדולות לבנות מתוך החפירה של חברו. ושוב נתפּרצה דממה משונה לתוך השאון, ולאחריה נשתגרו לשם צרורות־צרורות של כמה מכונות־ירייה בבת־אחת.

“זה החיפּוי, אמר חברו. עכשיו מתחילה התקפת חיל הרגלים.”

מן הגבעה למעלה ייבב מקלע אחד יתום.

“לא עונים להם, אמר בדאגה. אפילו מכונה לא עונה להם.”

הם התבוננו על הגבעה למעלה ולא הבחינו כל תנועה. רק צרורות המכונה נקלעו פה ושם על פני חלקת מים וניתזו. בעורף הגבעה נראו דמויות.

“בוא נסתלק לשם, אמר לו חברו. שטח מת.”

הם נתרוממו והחלו לרוץ בגלישה נמוכה. פגשו שלושה חיילים הולכים במרוצה. לא היה עליהם כל חגוֹר חוץ מנשקם. הם היו מבוהלים, דיברו לועזית, נופפו בידיהם, וברגע שזימזמו מעל ראשם כדורים נעלמו לפתע כאילו נטמעו בבוץ. בו־ברגע הופיעו ליד הבוסתן שניים נושאי אלונקה. יד צנחה במרושל מן האלונקה, עליה היה מוטל גוש דומם עטוף שמיכה סמוקה. אחר־כך רעם שם פגז והמחזה נעלם מעיניהם. ומיד, נפץ פגזי מרגמות זעירות. טנק בוער על ראש הגבעה ואילה דמויות גוהרות על פני האדמה. עמוק יותר ברקע חיילים בלא נשק נסים מנוסת בהלה. על גדר התיל נפשט גוף ספק־מת ספק מנסה להחלץ מתוך התיל. ועכשיו, דישדוש מוזר מאצל גדר הצבר. “מי שם?” קראו עברית. וכשלא נענו הטיחו לשם צרור מתת־מקלע. שלוש דמויות נתרוממו מאחורי הגדר. ניגשו לשם והבחינו חיילים יהודים. נשק לא היה אתם. הם היו נרגשים ואחד מהם בכה. (אחר־כך שאל את חברו, מה זה “מיין ברוּדר.” אחי, ענה חברו.) שאלו, היכן המַטה. בו־ברגע נתרסק פגז בקרבתם, ממרחק ראו אש של להביוֹר לוחכת את הגבעה, עולה כלפי מעלה מחמת הרוח ואובדת בעשן שחור. הם אמרו: אולי כאן ואולי שם. ושוב נפץ פגזים, הפעם בסמוך יותר. מישהו זעק זעקה מרה, והם ראו חייל שגורר את רעהו על פני האדמה. “חובש, צעק, חובש!” איש לא ניגש. עמדה שם איזו ערבוביה ללא תקנה. במדרון הגבעה יצור קטן־קומה בכובע פלדה ענקי רודף אחר שלושה חיילים נסים. הוא אמר לפגוע בו ברובהו, וחברו מנע אותו מכך:

“מנַיִן אתה יודע שאין הוא יהודי. אולי הוא המפקד שלהם ורודף אחר עריקים.”

הוא משך בכתפיו. “נחכה ונראה, אמר, אולי יש מישהו שמתמצא כאן.”

בו־ברגע הופיע מפקד הפלוגה. הוא היה עמוס מכל־וכל. פניו שחורים־משחור ועיניו אדומות. “הכל אבוד,” צעק ביאוש. אחר־כך הכירם וביקש להיות מתון. אבל ידיו רעדו מהתאמצות. “נבלות,” קרא בשיהוק־גרון. ההתאמצות אכלה את מיתרי קולו: “נבלות. הרימו את רגליהם ונסו. גח”ל…" שאג. “עזבו את הפצועים וברחו.” נער בעל פנים חלקים הופיע אי־מזה. “הסתלקו, צעק, הם קרובים מאוד.” רגליהם כבדו כעופרת בתוך הבוץ, בתוך הדכאון. שוב נפץ פגזים אל המשלט.

“לפחות נישאר בחיים, אמר המפקד. אם הם מפגיזים – סימן שחושבים שאנחנו עדיין מחזיקים במשלט. הם אינם יודעים עם איזה טינופות יש להם עסק.”

הוא ניסה להרגיע אותו. המפקד נעץ בו מבט מלא מרירות, מַשׂטמה, שאט־נפש. יענקל, צעק מישהו בסמוך. קום מיט מיר. עיניו נתלקחו באיבה פתאומית.

בו־ברגע הופיעה לעיניהם שוב הדמות הקטנה בכובע פלדה עצום. עתה הבינו איזה מעשה טירוף עמד לעשות. הוא רץ לפני אנשיו, המם־כף הקטן מן הגח"ל, ודירבן אותם לשוב אל המשלט. (אחר־כך תירגמו לו, מה אמר: עכשיו האויב מבולבל, הוא לא מבין מה שנעשה אתו. אם רק נעשה הסתערות מאורגנת אחת, נוכל לפחות להציל את הפצועים ואת כבודנו.) הוא רץ אליו לעצור בידו. חברו ומפקד־הפלוגה נעלמו מעיניו. אל תשתגע, יהרגו את כולכם, צעק לאיש הקטן. הלה לא הביט אליוהוא תפס אותו בידו בכוח. הלה שמט את ידו בגסות והרים אליו מתחת לכובע הפלדה עיניים קטנות מתרוצצות, אשר מתחת לקרוּם הבוץ שעל פניו נראו כמו עכברונים בחורם. “פצועים,” צוַח והורה בידו כלפי־מעלה. עיניו דקרו בבוז עכור.

“דוּ, דוּ…” אמר ונסתלק. הכיתה הלכה אחריו.

מכונת ירייה החלה לפעול בסמוך. המם־כף הזעיר “אירגן” התקפת־נגד. הוא עמד זמן־מה על מקומו, עד שהלך משם. שוב לא היה זה מעניינוֹ.

בערב הביאו את האיש הקטן בין הפּצועים. פצעו לא היה אנוש.

“לא הכרת אותי?” שאל האיש הגוץ.

“לא.” ענה. (איך החיים שלנו איך?… זה לא עובד כך חיים כאלה… משלמים בעד זה… כולם, הילדים ואתם… נזכר).

אינני שנא את האיש הזה, הרהר. אבל אהיה מוכרח להמנע מלהיפגש עמו. הבריה הזאת תופסת מקום בחיי. לא העלבון. לא. לא היה מחובתי להצטרף אליו. אף פעם לא הייתי פּחדן. גרוע מזאת, הבוז שאני רוחש אליו. יש איזו הוָיה כעוּרה ביני לבינו. הוא עושה אותי הרבה יותר שפל משאני באמת. אף פעם לא הייתי שפל.

קראו לו פסח (פּיסח). עתה התבונן בו במפורש, מעֵבר לנחיתות ומעבר לבוּשה. האיש הזה הוא גיבור, הרהר. האיש הכעוּר הזה הוא גיבור.

עזי־נפש הרבה ראה בימי חייו, אף־על־פי־כן הוסיפה תכונה זו להלהיב את דמיונו. ידע היטב איזו ציצת־שרשים שותלת אותו במקומו בעת שמתבקשת מנוּסה. אבל התכונה הזאת אצל אנשים זרים עוררה בו סקרנות. עתה עלה בדעתו איזו דמות נסתמנה בזכרונו והוא התבונן בו במפורש כדי לגלות את קוי־הדמיון, כמו שבודקים שטח על־פי המפּה. גוץ, מכוער, גוף בלתי מבוגר. (בן כמה הוא, שלושים או ארבעים?) פרצוף עגלגל ללא קו גברי אחד. עיניים כהות מתרוצצות, קצרות־רואי. שער קלוש, חוטם עקום־קוים ואזניים גדולות. ורק בחיתוך הפה ובתנועתו היה משהו מוזר, ילדותי. פה זעיר היה לו הנפתח לחיוך מופשל־שפה בגודל האגוז, כעין חיוך של עולָל. הוא ניסה לחפור בתוי פניו, או בתנועותיו הנמהרות, מחוסרות כל התאמה, איזה רמז לכוחות הצפוּנים בו: צורתו היתה התעללות חסרת־בושה בדימוי הגוף המצטייר לנו לשמע המלה גבורה. משהו מעליב. אפילו אותו. עד כדי לעורר את חמתו.

הלה התבונן בו כמַמשיך איזו שיחה חשאית בלא קול. ויכוח.

כעבור שלושה חדשים ראה אותו שנית.

היה זה בחצי היום העשירי למסע הכיבוש המדברי. מסע זה, כגבול משא־לב היה לילודי הארץ. חלום נעורים יצא מתחום הזיה ונתמלא כמו יקיצת־קסמים (חזרה) לתחום־נוֹפוֹ של החלום. גאים ונפעמים צעדו בארץ לא נודעת כבחצרם. הכל מיוחל, מדוּגָר בחביוֹנים, עד כי מקץ רגע כבר הזכיר מַשהו, כבר העלה עצמו מן הנשייה, כבר פּיצה חלומות פגישה עתיקה אשר לא נתחוללה מעולם, בדומה לאהבה ממבט ראשון. (האם לא נפגשנו פעם? לא יתכן… והלא אני כל־כך זוכר את תוי פניך, בבירור כזה).

שלושת הג’יפים של הסַיירים עמדו על קו הרכס וציפו בקוצר־רוח לחיל הרגלים שעשה את דרכו בעקלתון נואש על פני מדרון אֵימתני בעומק הוַאדי. היום הלך והעריב. המשטרה ריקה, הודיע הסיור האוירי. המשטרה הרי זה הכל – המטרה, הנצחון, השילומים, המצבה על עבר, אבן־פינה לעתיד.. איש מהם לא ידע כיצד היא ואיך, אף־על־פי־כן דימו שיבואו לשם כמי ששב לביתו. כמו סוס לוֹהט קשור באפסר רותקו הסיירים לפלוגת חיל הרגלים שהיתה צריכה להבטיח את דרך הנסיגה. וכמו להכעיס נע העקלתון באטיוּת דוממת. מרחוק, נראו כאינם זזים ממקומם. המַאסף אבד במרחקים מעבר לעיקול הוַאדי וכיתת־החוֹד כבד פסעה בסמוך. פני הסיירים דלקו לקראת הכיתה בשלהבות של חדוָה; הללו החזירו להם מבט קהה מעייפות ואטום מדכאון. הללו אפילו לא ידעו כי הגיעו למחוז־חפצם. הר קרח בין הרים קרחים. אף פעם לא ראו בדמיונם מדבריות עכורים כמו אלה, אף רגע לא ידעו היכן הם נמצאים על פני הארץ ולהיכן הם הולכים, זולת המטרה הסופית שהיא – ים. עזובים לנפשם, היו תועים כילדים יתומים. המאמץ שנתבע מהם עז היה, ויִדאַב הלב למחשבה כי עד־כדי כך עינו את נפשם מבלי היותם נלהבים. אפשר לחיות בלא התלהבות; עוול הוא להתאמץ בלא התלהבות. הם היו עמוסים עד־מַיִט, רובים ומקלעים וארגזי פעולה ותרמילים נפוחי בטן, ואתי־חפירה, וכובעי פלדה. אחדים התעלפו כשהגיעו למעלה. פניהם אדומים היו וסגולים ממאמץ. רגליהם רעדו עם כל מדרך רגל. עתה משוּלָלים היו כל אישיות, נעוּרים מרצון, וריקים מכל תאוָה שהיא בעולם הגדול של הכיבושים, האפשרויות, ההפתעות.

“חיל הרגלים זה דבר איום”, אמר לו מפקד הסיירים, “אבל א־דיר, אני אומר לך, א־דיר! (אחר־כך פּזל אליו ואמר:) אין בעולם דבר מוסרי יותר מאשר חיל הרגלים.”

הוא חייך. הרגשה זו תפסה בלב כולם, כפי הנראה. הם התבוננו על העקלתון של פרודות־אדם הנאבקות אחת־אחת עם החולשה, עם הכפייה, עם המאמץ הגובל בטירוף. לרגע עלתה בתוכם אהדה עמוקה, זו שתפסה בלב הראשונים (אחים לנשק). לרגע נתבטלו בפני אלה שעושים את החלק הקשה של המלאכה.

העקלתון חתר על פני השביל ונפתל במעלה הצוק. אי־שם מעדה רגל, וראש צנח אל סלע, וכל תאי הגוף נמתחו במאמץ כביר, להגיע בסוף הנתיב אל קץ כל המסע, אל סוף כל המסעות שבעולם, אל הסוף (ואולי – מוות). השיא היה צריך להיות האושר, אושר־שילומים מחוּיב המַכאוב – (מים). זרימה אדירה של מיםמיםמים, שוטפים בכל, מתנחשלים, גורפים, ומתעלפים לבסוף במישור אגם שקט. אפס רצון ורוח קרירה נושבת.

לפתע הופיע פסח (פיסח). לעייפות אין שליטה עליו, הרהר. הוא דירבן את האנשים כמחַמר, הוא היה שוקק להיטות, להגיע, להקדים להגיע, לרוץ. קטן ומַקריחַ ומשולהב, כמו גלוּלָה של מרץ, סער בכּל, התנוסס בכּל, ומעילו מתנופף אחריו כדגל. לפתע שר, לפתע קרא משהו, או נשא נאום קצר ביידיש, ולפתע פרש על פניו אותו חיוך־עוללים משונה, ספק־טהור ספק־אידיוטי.

כעבור זמן נתקבצה הפלוגה. הג’יפּים החלו לנוע במורד הניקבה. פיסח, לוהט מרוב התרגשות, ביקש רשות ממפקד הפלוגה, טיפס על אחד הג’יפּים. כל הדרך לא חדל מלפטפט בהתרגשות, משל חדוַת־כיבוש זו רכושו האישי היא. הוא ניסה להלהיב אותם, אך הסיירים נשארו אדישים כשהיו. השמחה שלהם מפכּה מתחת לעור.

במפתיע, כמו מעֵבר לפרגוֹד שנתמוגג פתאום, נגלה לעיניהם, מעבר לצוקי־התזזית השחורים של אבני השחם, מפרץ כחול. עד־מהרה הגיעו למשטרה. לא נמצאה שם נפש חיה. האויב נסוג ללא קרב.

מוקשים לא נמצאו שם. באמצע החצר נזדקר תורן חשוף. גמרו אומר להניף דגל, אך לא נמצא בכליהם. מישהו נטל אגד־חבישה והחל מושח אותו בדיוֹ. המגן־דוד נתמסמס בצורת עיגול ואלו בשביל שני הפסים לא הספיק הדיו, לפיכך נמצא האחד עבה מן השני. כשפרשו את הדגל נתברר כי הפסים עקומים. אף־על־פי־כן הניפו את הדגל הזה.

לא היו במקום אנשים כדי טכס, הטכס גם איננו טבוע בדמנו. שלושה־עשר איש היו שם. ארבעה אחזו במוֹט וחמישי טיפס למעלה לקשור את הדגל. ארבעה הלכו לתצפּית, ושלושה עמדו והתבוננו. איש אחד עמד דום בחרדת־קודש ושר את התקוה לבדו, ברגע שהונף הדגל הלאומי בסוף המסע – פיסח.

אחר־כך פשט את בגדיו. צינת ערב לחה ירדה מן ההרים. רגע הבהיק לובן גופו בירוק צהבהב, רגליים עיקלוֹת, לא משׂוֹערות, רזות, איברים רפויים, וקפץ המימה.

ברגע הזה הספיק הוא להרהר בזאת. שניהם, הוא וחברו, רבצו על החוף והתבוננו בו. המבט אמר הכל. צלקות־הגבורה על גופו הדל ראויות היו לרחמים ולא להערצה. אלה היו פצעים גדולים ומכוערים בגון סגוֹל מחמת הקור. שוב העליבה אותם צורתו. הם התבוננו בו במשטמה והלָה הבחין משהו. עיניו הקטנות והמתרוצצות קפאו רגע בתבונה חריפה. הצלקות יש להן נחיתוּת כשלעצמן. מן־הסתם לא יכול לשאת את מבטיהם. הוא יצא מן המים והרים את בגדיו מן הארץ, שוב שימט אותם ועמד להתייבש ברוח. עיניהם ביקשו שיסתלק. הכל היה גדול לנגד עיניהם: ההרים אדירי הצורה, סלעי השחם הכבדים הבוערים באש של־ערבית, הים הסגול העמוק, המרחב לבלי־גבול והאויב בדמות אניות־המשחית המבהיקות בלובן עשיר גאֶה. שניים היו מכוערים בעולמם: גופו החיוור־חולני, ודגל־הדיו שנתקפּל על התורן ולא נתנפנף. זה – הגבורה. וזה – משׂאת־הנפש.

“בצבא האדום הוא היה קצין,” אמר לו לפתע חברו ושחק: “תאר לך אדם שאין לו כלום בעולם הזה, אפילו לא נפש אחת…”

בזה הגיד הכל, כל מה שהקנאה עשויה להגיד, כל מה שמכוער, כל מה שצר־עין בהתבוננותם. רבוּתא היא להיות אמיץ־לב כשאין לך להפסיד אלא עורך־לבשרך (אין לו בחורה, מן־הנמנע שתהיה לו בחורה). (טוב שהיתה לי נערה כל זמן המלחמה, הרהר, אחרת הייתי נהרג).

הלָה לבש את בגדיו, חבש את כובע הפלדה ובעוֹברו ליד דגל־הדיו חזר והצדיע. עתה היה מגוחך, הם שחקו ונתפרקו מאיזו מועקה. הוא ניגש וישב אצלם. זה היה תמוה. מעולם לא ניסה לבקש את קרבתם, לא דיבר בסיגנונם, לא אמר דחילק. כדי־רגע חשו שוב עליונות, עצמאותו ותקיפותו שוב לא העלו את חמתם.

“המלחמה דבר נפלא, אה? איזה אפשרויות? איך הייתי מגיע לכאן אחרת?”

ולפתע, כאילו תפס אותם בגניבה: “והעיקר שאתה יכול להקריב את החיים שלך בלי לחשוש, בלאו־הכי אין לאף אחד צורך בהם.”

אמר, בלא מרירות, בלא כאֵב מסותר. הוא התלוצץ, ודומה, על־חשבונם התלוצץ. הוא פרש לפניהם אותה “חכמת חיים בגרוש וחצי” (כפי שהוא כינה זאת בינו לבין־עצמו: ערך למילון־כיס של נשים קנטרניות), הוא ליגלג עליהם, הוא ניסח את מחשבותיהם בגסוּת, בלי פיקחוּת להסתתר מאחוריה, מעורטלת, נבזית, טפשית.

ו“בפרט שאין לך בחורה… חַ, חַ, חַ…”

הוא הרגיש, פניו מחוירות. הלה, ממש, ניחש את מחשבותיהם. ברגע שנתערטל ידע בדיוק מה מקנן במוחותיהם, הוא התנצח עמהם ברוב־בטחון, כאילו שיתפו אותו בשיחתם. אחר־כך הוציא תמונה מכיסו, וכאילו לסיים את ה“ויכוח” ולנצח אותם בנימוק־אחרון, הראה להם דמות נערה בעלת פנים יפים ורכים.

“זאת הבחורה שלי,” אמר, בלי גאוָה בענייניוּת.

הוא חש עצמו דרדק שנתפס בקלקלתו. התבונן בנערה שבתמונה באי־אמון, ובמשהו־הערצה לזו ששימשה קרבן־חטאת של כל היפים ויהירים, ויכלה להתגבר על הגסות של עולם המושגים ה“גברי” שלהם. אף־על־פי־כן, הרהר, אמרתי בלבי: קרבן. האם היא יכולה לשכב עמו. עם הרוח לא שוכבים, חחחח. אבל אם הרוח שלך היא גוצית, ומזוהמת, וגועלית….

“מה אמרת, גועל נפש,” שאל אותו חברו.

“המלחמה, נתכוַנתי,” אמר.

רוח קלה נתנשבה ודגל־הדיו נתנפנף ברוח.

“צריך לשים חדש, אמר פיסח, זה לא דגל זה.”

 

 

 

 

אלכסנדר יולין  המודל לגיבור "דגל הדיו " מתרחץ במימי הים לפני או אחרי טקס "דגל הדיו"

קראו  גם:

אלכסנדר יולין בויקיפדיה 

הקצין הישראלי שהפך למרגל 

 

 

"הנפת דגל הדיו " ציור של צבי גרא מהספר של מנחם תלמי   כך לחם ישראל :   פרשיות מלחמת העצמאות /    תל-אביב :   יזרעאל,   תשי"ג 1953

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: