יחסי גבר ואישה בירושלים בסוף המאה ה-19 : הירהורים על הסרט "אני אוהב אותך רוזה " של משה מזרחי

 

אני  אוהב אותך רוזה הכרזה.
 לאחרונה צפיתי בגירסה משוחזרת של סרטו הישן של משה מזרחי "אני אוהב אותך רוזה" בכיכובה של מיכל בת אדם  מ-1972 . בסרט זה צפיתי כילד  בטלוויזיה הישראלית אולם גיליתי שאינני זוכר ממנו דבר פרט לסיום שאותו לא הבנתי אז כלל. אבל בהחלט הבנתי אותו הפעם.

משום מה היה לי  תמיד את  הרושם שהפזמון  המפורסם של יורם גאון " רוזה " לקוח מסרט זה.אבל לא ,אותו
הפזמון שעלילתו אינה תואמת כלל את עלילת סרטו של מזרחי היה בסרט "קזבלאן " דווקא מ-1973. והאזינו לו כאן .

גם שם המילים אינן תואמות את המילים המקוריות של חיים חפר.שכנראה היו קודרות מידי לקזבלן.

שיר הנושא של "אני אוהב אותך רוזה"  נקרא בכלל "בת הים והמלך " והאזינו לו כאן .

במקביל יצא לאור ספר שיחות עם משה מזרחי "מבוא לאהבה:הסרטים של משה מזרחי" ( ליריקה 2019) שכתב מרט פרחומובסקי,( הידוע כבמאי ההצגה "הגולם חי ") שבו תיאר הבמאי המנוח את סרטיו ואת משנתו הקולנועית לצד ניתוחים ביקורתיים של המחבר במאי צעיר מומחה לתולדות הקולנוע הישראלי את סרטין השונים של מזרחי.

. וגם הקריאה בספר זה  גרמה לי להרהר במזרחי ובסרטיו ובמיוחד ב"אני אוהב אותך רוזה". 

 

משה מזרחי ,הכותב והבמאי של "אני אוהב אותך רוזה".

מזרחי היה יוצא דופן בקולנוע הישראלי בכך שלא היסס ליצור סרט אוטוביוגפי על ימי ילדות בשנות  ה-40 ( הבית ברחוב שלוש ) ואף  חזר לתקופות רחוקות  הרבה יותר ,לירושלים בסוף המאה ה-19 בסרטים "אני אוהב אותך רוזה" ו"נשים "  ואפילו לימי התנ"ך בסרט "איש רחל" שתיאר את ימי האבות.

אין במאי אחר בקולנוע הישראלי שהייתה לו את ההעזה של משה מזרחי ללכת אחורה לתקופות רחוקות כאלו פעם אחרי פעם אחרי פעם. 


התמונה על הכריכה היא  צילום של אסא דברת מתוך "אני אוהב אותך רוזה".ועצם העובדה שבחרו דווקא בסרט זה כמקור תמונת הכריכה מראה על חשיבותו בקריירה של משה מזרחי.

סרטו של מזרחי"אני אוהב אותך רוזה "  אם כך הוא יוצא דופן בכך שהוא סרט היסטורי המתאר את ירושלים בסוף המאה
ה-19 או ראשית המאה ה-20.

מתי בדיוק זה לא ברור.  הסרט מבוסס על סיפור ,אולי  אמיתי שאירע במשפחת הבמאי לאם סבתו  או סבת סבתו ששמה היה רחל  או לאה. והיא חיה לשיבה טובה מאוד עד גיל 106 והבמאי בילדותו היכיר אותה.

אמנם יש לציין שבראיונות השונים שנתן הבמאי  בעיתונות בראשית שנות השבעים על הפרשה האמיתית  שמאחורי הסרט ובגירסה הסופית "הרשמית " שנתן בספרו של פרמוחובסקי יש לפעמים הבדלים משמעותיים ביותר  בין ראיון אחד לשני  שלא נראים כבעיות של זיכרון.

והם מעלים בי את התהייה אם מזרחי לא המציא חלק מהפרטים בכלל כבר בראשית שנות השבעים.  אני תמה אם הסתירות בין מה שטען אולי נבעו כי חלק מהפרטים שהוא טען שהיו אמיתיים היו מומצאים והוא שינה בכל פעם שנשאל את הפרטים.

 

מאמר על הסרט בשבועון להיטון 1972 

 משה מזרחי סיפר בראיונות שונים שכשהיה ילד בשנות השלושים של המאה הקודמת בעיר אלכסנדריה במצרים  היכיר את אם סבתו , ולפי גרסה אחרת שנתן  בראיון משנות השבעים –סבת סבתו ,  ( בגרסה הסופית של דבריו בספר הראיונות עימו המדובר  באם סבתו ) שנפטרה בגיל 106 ועימה היה מתרוצץ ברחובות אלכסנדריה. בכמה מהראיונות שלו אגב הוא טען שהיא הייתה בת 107 אבל סביר  להניח שהילד משה מזרחי  בעצם מעולם לא ידע מה גילה המדוייק   של אם הסבתא וגם לא הוריו. 

לפי גירסה אחת שנתן מזרחי בראיונות שונים שמה של האישה היה לאה.או "דונה לאה". 

לפי גירסה אחרת שנתן בראיונות אחרים שמה היה רחל.

לימים  בגירסה הסופית בספרו של פרמוחובסקי הוא הסביר שהוא שינה את השם מרחל השם האמיתי ללאה  בשביל תסריט הסרט.

תמונה מ"אני אוהב אותך רוזה על עטיפת "7 ימים" מוסף יום שישי של ידיעות אחרונות מה-7.4.1972 שם פורסם ראיון גדול עם הבמאי.

. מזרחי סיפר  שהוא היה שומע סיפורים רבים על  העיר ירושלים מאם סבתו שהיגיעה משם ששם נולדה ושם התחתנה עם בעלה.לדבריו היא הייתה בת לאחת ממשפחות הספרדיות הוותיקות של העיר ירושלים המשפחות דוברות לאדינו.היא הייתה בת 19 כשחיתנו אותה לראשונה. אך כעבור שנתיים מת עליה בעלה מבלי שנולדו להם ילדים. היא נחשבה אז לאישה עקרה וחסרת כל ערך וחסרת תועלת.

באותם הימים של סוף המאה ה-19 לדברי מזרחי ,נהוג היה  מנהג הייבום והחליצה ,המנהג המוזכר במגילת רות שלפיו עם אדם נפטר ללא ילדים  על אחיו לשאת את האישה.

אחיו של האח היה בן 11 ולפי המנהג היה על האישה לחכות עד שיגיע לבגרות ויחליט אם הוא רוצה לשאת אותה לאישה או לא. ובנתיים להיחשב כעגונה.

האישה החליטה לא לתת לילד  ניסים  לחכות ואספה אותו לביתה.חינכה אותו ודאגה שילמד מקצוע  למעשה גידלה אותו. אבל לא האמינה באמת שהיא תוכל לחיות עימו כבעל בגלל פער הגילים הגדול. אלא שהילד היה מאוהב בה ולא רצה לשחרר אותה.

הם פנו לרב ספרדי שמצא פיתרון שספק אם היה מתקבל כיום.הוא קבע שהיא חייבת להיכנס עם הילד למיטה. אם תיכנס להיריון לא תהיה לה ברירה והם יצטרכו לחיות ביחד .אם לא תפסיק להיות עגונה ותוכל להינשא למי שתרצה.

כשהיה הנער בן 15 נישאה לו כדת וכדין והיא עצמה אישה בשלה בת 25.

מזרחי טען שלמרות שהיה זה מנהג מקובל העניין עורר  בזמנו ( מתי בדיוק ?זה בכלל לא ברור מדבריו .  א.א. ) רעש רב בירושלים מה שמראה שבעצם לא היה זה עניין כל כך מקובל והאנשים בירושלים היהודית דיברו על כך רבות.נראה שלא כל אחד ואולי רבים לא ראו את העניין בעין יפה  ונראה שהייתה פה פרשיה יוצאת דופן.

מנישואין אלה נולדו  בכל אופן לא פחות מ-12 ילדים.הבעל הצעיר מאישתו בעשר שנים נפטר לבסוף בגיל 50 כשילדיו יצאו ברובם לחיים עצמאיים.

אם הסבתא של מזרחי עזבה ב-1917 את ירושלים עבור מצרים שם כבר חייתה אחת מבנותיה.

( אציין שכמה שנים קודם לכן בראשית המאה או בסוף המאה ה-19  אירע דבר דומה עם  משפחת סבי יוסף וסרמן שהוריו  עזבו את ירושלים  וירדו גם הם למצרים מסיבות כלכליות ואולי היכירו את האנשים שעליהם דיבר מזרחי,וזאת אחת הסיבות שעוררו את ענייני בסרט ובאירועים ההיסטוריים שאולי עמדו מאחוריו ).

באלכסנדריה אם הסבתא נשארה אישה פעילה ופעלתנית ביותר עובדת בבית ושימשה עסקנית לעניינים רבים. מזרחי הילד היה קשור אליה מאוד בגלל הסיפורים שהיא סיפרה עלו על העיר ירושלים ודרכה החל לדמיין את העיר העתיקה עוד לפני שביקר שם לראשונה כעבור שנים.

מזרחי זכר שכשהיה בן שבע או שמונה ( ומאחר שהוא נולד ב-1931 זה צריך היה להיות בסביבות 1939 ) הזקנה בת ה-106   לא קמה יום אחד מהמיטה וזה היה מוזר משום שהיא תמיד הייתה המשכימה לקום הראשונה בבית הגדול שבו חיו בני המשפחה. 8-9 הדודות שחיו בבית החלו לשאול מה קרה לזקנה ? הן פנו לאישה הזקנה שענתה להן:"אני עייפה ראיתי יותר מידי ולא רציתי לקום". והוסיפה :"הלילה חלמתי על ניסים בעלי מסכן שלמעלה מארבעים שנה הוא ישוב לו לבד.אני עייפה ".

הביאו לזקנה רופא שבדק ולא מצא דבר ."תנו לה לנוח " פסק והלך. כעבור שעתיים עצמה את עיניה וללא  אנחה או תלונה מתה. מזרחי סיפר לימים שהוא היה נוכח ברגע המוות. לדבריו אם הסבתא  היא פשוט החליטה למות כי היגיעה למסקנה שעכשיו היגיע הזמן והיא ראתה יותר מדי.

נציין שעם הנתונים שמזרחי מוסר הם מדויקים ורחל או לאה, האימא של הסבתא או הסבתא של הסבתא נפטרה בסביבות 1939 אז האירוע המקורי של היבום  התרחש לכל המאוחר בשנת 1889.כלומר לא בדיוק בסוף המאה ה-19 ובוודאי לא בראשית המאה ה-20 שנת 1912 כפי שטוענים כמה מקורות אלא בערך באמצע המאה ה-19.

מזרחי סיפר שהסיפור הזה רדף אותו.  הוא ניסה לעשות אותו כסרט דובר אנגלית ואף מצא עבורו מפיק קנדי בשם סאם רוי  שהתלהב מהתסריט וכבר הפיק עם מזרחי את הסרט "אורח בעונה המתה".

הסרט היה אמור להיות  הפקה קנדית ישראלית משותפת דובר אנגלית ועם כוכבת בינלאומית.באיזה שהוא שלב לדברי מזרחי בראיון עימו מראשית שנות השבעים  סם רוי הסכים לסרט בשפת הלאדינו עם שחקנים ישראליים.

טענה זאת לא נשמעת לי אמינה. לא יאמן שמפיק בינלאומי היה מסכים לממן סרט בשפה מתה כמו הלאדינו .יכול להיות עם זאת שהעיתונאי שמסר על כך פשוט לא הבין את מה שמזרחי  מסר לו בעניין ועיוות את הפרטים.

רוזה ( מיכל בת -אדם) על עטיפת מוסף יום שישי של העיתון "מעריב " "ימים ולילות מ-17.3.1972. שם פורסמה כתבה גדולה על הסרט. 

 לבסוף החליט מזרחי  שסרט כזה אפשר לעשות רק בעברית ורק בישראל במקום שבו התרחש.זאת למרות שהדמויות האמיתיות לא דיברו עברית אלא לדינו.המפיק סם רוי שלכאורה היה מוכן לממן סרט כזה בלאדינו לא היה מוכן לממן אותו בעברית והיה צורך למצוא מפיק אחר במקומו. 

לאחר חיפוש עקשני של מפיקים התברר שדווקא האיש שהוא חשב שהוא הפחות המתאים להפקת הסרט מנחם גולן   ( משום שמזרחי חשב שהוא מפיק בעיקר סרטים "פרימיטיביים ") התעניין בו אהב את התסריט ורצה לביים את הסרט . מזרחי התעקש לביים בעצמו את הסיפור שלו מתולדות משפחתו. גולן הסכים לכך לבסוף  ווהסתפק בתפקיד מפיק הסרט .גולן לא התערב הרבה אבל דרש ששם הגיבורה הראשית "רחל " יוחלף ב"רוזה " משום שמצא  ששמות דמויות מזרחיים כמו פורטונה עוזרים להצלחת סרט.

מזרחי לא התלהב. לימים סיפר  הייתה לו דודה בשם זה שלא הייתה חביבה עליו .אבל הוא הסכים שזאת לא סיבה טובה מספיק לדחות את דרישתו התקיפה  של גולן  בעניין וגיבורת הסרט הפכה לרוזה. מזרחי דווקא מצא שהשם הזה הביא לו הרבה מזל ולימים קרא לחברת ההפקות שלו "רוזה הפקות ".

 

הסרט עלה על המסכים במרץ 1972 וימים ספורים לאחר סיום צילומיו בחרה בו וועדה לייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בעיר קאן בצרפת. לאחר מכן היה בין חמשת מעומדי פרס האוסקר לסרט זר ,מה שמראה עד כמה היה מוערך. בסרט צפו 280 אלף צופים בישראל .הצלחה קופתית  גדולה באותם הימים.

משה 

הסרט עוסק במאבקם של רוזה והילד ניסים בסביבה שאינה מבחינה אותם ודוחה אותם אם כי הרב מתגלה כאדם ליברלי ביותר.בצפיה היום הוא מתגלה כעכשווי ביותר בגלל העיסוק המוקדם שלו בגיבורה כמו פמיניסטית אבל הוא גם סותר את הנורמות המקובלות בעור השני של המאה ה-21 בגלל העיסוק שלו במיניות בין קטין ואישה בוגרת. 

רוזה וניסים מתנשקים.תמונה שספק אם היום הייתה עוברת את הצנזורה. 

העלילה לכאורה דומה לסיפור שאותו סיפר מזרחי על ידי אם או סבת סבתו. והיא מסופרת בראשית הסרט בידי רוזה הישישה ( מיכל בת -אדם באיפור כבד ביותר ) לנין של סמי ( שמייצג כnuci  את הבמאי מזרחי ) ,ליד קברו של בעלה המנוח בהר הזיתים .והעלילה מוחזרת כביכול שמונים וחמש שנים לאחור ואם זה אומר שהסרט מתחיל בהווה  של שנת 1971 או שנת 1972 אז הכוונה לשנות השמונים של המאה ה-19. 

בעלה של הנערה הצעירה רוזה נפטר ועל פי מנהג נדיר שהוא בהחלט לא מקובל על אלמנה חסרת  ילדים  להינשא לאחיו של בעלה אלא אם כן יסרב להינשא לה ולהוליד ילדים בשם אחיו שנפטר.

 הרב החכם הירושלמי נעים ההליכות  ( אבנר חזקיהו )   האהוב מאוד על אנשי קהילתו ובצדק מציע לדחות את כל נושא הייבום והחליצה שנראה כשנוי במחלוקת ביותר.עד שהוא מגלה שהילד ניסים אכן מעוניין ברוזה ומעוניין לעתיד לשאת אותה לאישה. 

רוזה עם החכם( ניסים חזקיהו )  .צילם אסה דברת.

 החכם   מסכים אז  ש"האהבה אינה חטא" . הוא מחפש פתרונות לבעיות עכשוויות באמצעות רגישות להרמוניה  של הזמן והמקום מבלי לדכא את האדם .הוא מסביר במשפט חזק מאוד בסרט ש""הדין נקבע למען בני האדם ולא להפך.אהבתו הוא לבני האדם גדולה מן הדין ".

  לבסוף נקבע שעל רוזה לחכות כעגונה  עד שהילד ניסים בן ה-11  יגיע לגיל 18 שרק אז יחליט אם לשאת אותה לאישה. אלא שברור לכל  שהילד  ניסים בהחלט מעוניין  ברוזה  וחושק בה.

העניין הלא קטן הזה בעלילה   מעורר היום בעיות חמורות . הסרט עוסק במיניות ובתשוקה של ילד צעיר לאישה מבוגרת ולהפך. דבר שבימינו יש כלפיו התנגדות חזקה יותר מאשר בתקופה שבה נוצר הסרט ובתקופה שאותה הוא מתאר ומוגדר  כיום כ"פדופיליה".

כך היה  גם  בסרטו הבא של מזרחי "הבית ברחוב שלוש " משנת 1973 גם הוא עם מיכל בת- אדם  שכפי שהראיתי בביקורת על סרט זה  "שנות הארבעים העליזות "ספק אם יכול היה להיעשות היום בגלל הטיפול שלו בעניין זה של יחסי מין בין קטין ובוגרת  שהוא מנוגד לחלוטין לנורמות המקובלות בראשית המאה ה-21 .

 

מיכל בת אדם וגבי אונטרמן בסצינה בסרט "אני אוהב אותך רוזה". 

אמנם חשוב לציין שאין שום מימוש של יחסים בין רוזה והילד ,ורוזה מקפידה בסרט ששום דבר לא יתרחש בינם בניגוד לרצון הילד. 

גבי אוטרמן בתור ניסים הילד 

הילד עובר לגור עימה  ורוזה מגדלת אותו עד שיהיה בשל לקבל את ההחלטה : האם הוא רוצה בה אם לא.

קשרי כמו אהבה עזים נרקמים בין השניים. בינתיים מעמדה של רוזה בשכונה מתערער ,גם בגלל שהיא תומכת באישה מסכנה שנרדפת בידי השכנות בטענה שהיא פרוצה ורוזה נותנת לה מחסה. מעמדה בשכונה מתערער ,השכנים ובעיקר השכנות מתנכלות . אך מנהיג העדה ,הרב החכם תומך בה.

רוזה ( מיכל בת -אדם ) וידידה.

רוזה בכל אופן שמתוארת כאישה עצמאית באופן יוצא שדופן לתקופתה  שאמנם קשה להגיד שהיא פמיניסטית במונחים של ימינו אבל גם אינה יצור צייתני וחלש או קורבן דורשת להיבחר על ידיו רק כאשר יתבגר וכאשר יכיר בה כאדם עצמאי שאינו נתון לגחמותיו.רוזה דורשת אז חליצה כדי להשתחרר מהמעמד שלה בחוק הכופה עליה אהבה והיא אכן זוכה בחליצה.

. בסרט מתגלים ניצני פמיניזם מדהימים לשנת 1972 ובהחלט לגבי אמצע או סוף המאה ה-19 או אף ראשית המאה ה-20  כשרוזה מסרבת לקבל את הילד ניסים שהרוויח  כסף ורואה את עצמו כמי שצריך לשלוט בה . הוא דופק העל השולחן ודורש "אישה אוכל !" אבל רוזה אינה מסכימה לדבר כזה. היא מאוכזבת מניסים ומגיבה בזעם נורא .היא משלחת אותו מעל פניה עד שיכיר בה כאדם עצמאי וחופשי.והוא בורח עם לב שבור.

משה טל כניסים הבוגר עם רוזה ( מיכל בת אדם )

ניסים נוסע לעיר סלוניקי שם הוא חי בבית עסק של קרוב משפחה עשיר .שם רחוק מירושלים הוא מאהב בבת של מעבידו.הוא עומד  לשאת אותה לאישה .אך מגדת עתידות מבשרת לו כי בעיר רחוקה ממתינה לו אהבתו הגדולה והאמיתית. ניסים בן ה18 יודע היטב למי הכוונה.הוא נוטש מייד  את ארוסתו הסלוניקאית   (!) חוזר לירושלים לרוזה שבניגוד לכל הסיכויים ולכל היגיון חיכתה לו.. מתברר שהחינוך של רוזה נשא פרי וניסים הוא כעת גבר עדין רגיש וטוב לב.

אמנם לי הפריע מדוע אדם טוב לב כל כך ינטוש בקלות כזאת את ארוסתו הסלוניקיאית בעבור הבטחה של מגדת עתידות  זהו לדעתי חור בתסריט . אבל באגדה רומנטית אין מקשים. 

ניסים מסכים כעת לשחרר את רוז  מכבלי הייבום שלה. והיא יודעת כעת  שהוא אכן הגבר שאותו רצתה.וכעת היא מסכימה לנישואין ניסים נישא לרוזה הם חיים ביחד שנים רבות  ונולדים להם ילדים ונכדים.

רוטזה והאהוב המבוגר כעת שחזר מסלוניקי. 

בסיום הסרט כמו בראשיתו רוזה בת ה-107 מספרת את סיפורה המופלא לאחד הנינים ומתה בנוכחות הילד .בשחזור למה  שאירע לאם או סבת סבתו של מזרחי.

( ציינתי שזאת הסצינה היחידה שזכרתי מהסרט והיא לא הייתה מובנת לי כלל .עכשיו כאמור הבנתי את העניין ). 

 



אציין  שהסיום שבו מתברר שרוזה אכן חיכתה לניסים שיחזור מסלוניקי ויישא אותה לאישה אינו מתקבל על הדעת.במציאות ההיסטורית בירושלים של המאה ה-19 היו מוצאים לרוזה חתן ,כולם  בלי יוצא מהכלל נישאו ירושלים ולכולם מצאו השדכנים  חתן וכלה גם לאנשים הזקנים ביותר וגם לבעייתיים ביותר . ובוודאי ובוודאי שהיו מוצאים חתן גם לרוזה היפה. אבל  כאמור למעלה זאת אגדה רומנטית  אין מקשים עליה.

הפריע לי שהסרט עוסק בירושלים אבל אינו מראה כלל אף אחד מהקהילה הלא יהודית ספרדית, לא יהודים אשכנזים ולא תורכים.מזרחי מתעלם מהם כאילו לא התקיימו כלל. 
אמנם הערבים בהחלט מוצגים בסרט ויהודים הספרדים בירושלים  של המאה ה-19 מוצגים כמי שהם ידידים קרובים של הערבים .למשל ידידותה של רוזה עם הערבי ג'מילה ( לבנה פינקלשטיין )המעודדת את רוזה להשתחרר מאלמנותה וידידותו של ניסים עם נער ערבי המכניס אותו ברזי המין (!).


האווירה  היא של נוסטלגיה כבדה. השפה  העברית המליצית גם לכאורה מפריעה אבל בסרט היסטורי
בהחלט יש לה מקום. כמובן שכל הדמויות בסרט במציאות ההיסטורית דיברו לדינו ולא עברית. אבל אין ספק שלצופה הזה ולצופה הרגיל במדינת ישראל העברית עדיפה בכל מצב. 

בצפייה השנייה כמבוגר מצאתי את הסרט כסוג של חלוo רומנטי על מה שהיה פעם ומרשים ביותר ככזה אם  אתה לא מנסה להיכנס לדקויות ולפרטי הפרטים השגויים מטבע הדברים.


נציין שב-1996 מזרחי חזר למיליה של ירושלים באמצע המאה ה-19 ולסיטואציה הבסיסית של אישה יוצאת דופן בסרט בשם נשים על פי סיפור של יהודה בורלא בשם "בקדושה"  על אישה עקרה שנותנת לבעלה להינשא לאישה צעירה יותר בדומה לסיפור התנ"כי על יעקב רחל ולאה.( שמזרחי כבר הסריט אותו בסרט " איש רחל")  

אלא שבגלל כל מיני קשיים משפטים וסכסוכים הסרט בקושי הופץ והוא בגדר בלתי ידוע גם לחובבי יצירתו של מזרחי וחבל.בכל אופן סרט זה לא הרשים אותי כמו "אני אוהב אותך רוזה". 

אני חושב ש"אני אוהב אותך רוזה" הוא   סוג של יצירת מופת של הקולנוע הישראלי גם בגלל שהוא כל כך יוצא דופן סרט על ירושלים היהודית במאה ה-19. 
 

 




צפו גם :

קטע מהסרט 

משה מזרחי מדבר על "אני אוהב אותך רוזה"

"היו סרטים -אני אוהב אותך רוזה"

אני אוהב אותך רוזה בויקיפדיה

אני אוהב אותך רוזה בספר הקולנוע הישראלי

:שנות הארבעים העליזות :אלי אשד על הבית ברחוב שלוש של משה מזרחי

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  ביום אוגוסט 31, 2019 בשעה 10:44 am

    תשובתי:יש לציין שהגרסאות של מזרחי בעניין השתנו מראיון לראיון שנתן .בכמה ראיונות הוא הסביר שהשם היה רחל .ובראיונות אחרים הוא אמר שהשם היה לאה .או דונה לאה.
    בראיון הסופי שהוא נתן בעניין בספר הוא הסביר שהשם היה רחל והוא שינה אותו בתסריט ללאה. אבל זה לא מה שהוא אמר בראיונות משנות השבעים. כמובן שהשם "רוזה " שניתן בידי מנחם גולן היה השם השלישי שניתן לאישה .דעתי היא שהוא בעצם לא זכר מה היה שם האישה ואולי המציא אותו בהתאם לסיפורים התנכיים על יעקב רחל ולאה.

  • מספר 666  ביום ספטמבר 5, 2019 בשעה 2:17 am

    האם השם "רוזה" בסרט ניתן בהשראת הפזמון של יהורם גאון? יכול מאוד להיות .הסרט קזבלן הוא אמנם מ-1973 אבל המחזמר המקורי הבימתי הוא עוד מ-1966 וכנראה ש"רוזה" הושרה גם בו .ויכול להיות שמשם ההשראה של גולן לתת לדמות הראשית בסרט של מזרחי את השם הזה דווקא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: