מבצע סודי לא לביצוע :סדרת מלחמה וריגול מאת "וינסנט בראון" (שלמה פרנקל)

 

חמישים שנה מלאו לפרסום הסדרה "מבצע סודי לא לביצוע "   שתיארה את עלילות יחידת קומנדו כל יכולה,במשך 18 שנה , יחידה  שהורכבה מצוות לוחמים בינלאומי אמריקני אנגלי וצרפתי ובראשה עמד  לוחם ישראלי איש מחתרת סודית כל כך שלעולם לא ידענו איזה  איזו אירגון היא הייתה האם "ההגנה " או ה"אצ"ל" או הלח"י".

ולרגל זה הנה סקירה על הסדרה שהוצגה כסדרה מתורגמת מאת אחד "וינסנט בראון" אבל למעשה הייתה פרי יצירתו של סופר ישראלי אחד או שניים. וגם  באחד הספרים תיארה מזימה ליצירת התפרצות מגיפה שמזכירה במשהו את "הקורונה " המודרנית. 

לאחרונה סיימתי לקרוא  את הספר "מבצר החורף" של ניל בסקומב ( בתרגום עמנואל לוטם הוצאת ידיעות ספרים ,2018 ) שתיאר את הסיפור האמיתי המדהים והמרתק  הפשיטה של יחידת קומנדו של לוחמים נורווגיים על בית חרושת שייצר "מים כבדים" עבור פצצה גרעינית נאצית, פשיטה שעיכבה מאוד את הפרוייקט הנאצי הזה ותרמה  לבסוף לחיסולו.

 

הפרשה תוארה כבר  בעבר בספר של  דוד הוארט     לבדו ימות האדם   (תורגם בידי צבי שולדינר ; בעריכת א. דש  תל אביב :   עם עובד,תשי"ח)שתיאר את הפרשה מנקודת המבט של מי שעמד בראש קבוצת החבלה  הנורבגית יאן בלסרוד ומנקודת המבט של המחבר הוארט עצמו ששירת במהלך מלחמת העולם השנייה כקצין הצי הבריטי והוצב באגף הנורבגי של מנהלת המבצעים המיוחדים (ה-S.O.E), שם תכנן והוציא לפועל רבים ממבצעי המודיעין, הפשיטה והחבלה בנורבגיה כולל המבצע  הנ"ל.

 

הנורווגים הפיקו על הפרשה סרט תיעודי בשם

(Operation Swallow: The Battle for Heavy Water (original title: Kampen om tungtvanne   

ששיחזר את האירועים בהשתתפות האנשים האמיתיים ששיחזרו את מה שעשו  ב-1948.

צפו בו כאן.

על סמך פרשה אמיתית זאת וספר זכרונות " מגלשים נגד האטום"  שכתב אחד הפרטיזנים הנורווגיים שנטלו בה  חלק קנוט הוקליד  ,וגם ובעצם בעיקר על סמך רומן מלחמה  בשם But for These Men של ג'ון דרומונד   נוצר ב-1965 הסרט "גיבורי טאלמארק " בכיכובו של קירק דוגלאס המנוח.

צפו במקדימון הסרט "גיבורי טאלמארק" כאן 

צפו בסרט המלא  כאן  

(חבר ידוע בצוות הפשיטה הזאת,קנוט האוגלנד , נטל חלק לימים ב"מסע קון טיקי "  של תור היראדאל שיצא  עם כמה חברי צוות למסע בים לפולינזיה במשך 101 בימים ברפסודה  ).

על סמך מבצע קומנדו זה וכמה  מבצעי קומנדו אחרים מדהימים אחרים  במהלך מלחמת העולם  השנייה נוצרו  בשנות החמישים השישים והשבעים  ספרים שונים ובדיוניים  שתיארו יחידות קומנדו קטנות שנשלחות למבצעים המסוכנים ביותר כנגד פרוייקטים נאציים שונים.

הספרים האלו תיארו יחידות צבאיות סודיות שחבריהם נבחרים במיוחד הודות לכישוריהם המיוחדים הנשלחים לבצע משימות מסוכנות ביותר בעורף האויב הנאצי.

ספרים אלו כללו  ספרים מצליחים ביותר מאת סופרים כמו הבריטי  אליסטיר מקלין ( "תותחי נברון" ( 1957)  שמתאר מבצע של יחידת קומנדו להשמדת תותחים נאציים באי יווני שמהווים איום על הכוחות הבריטיים. והמשכו  "גיבורי נברון" ( 1968)שבו מוטל על אנשי הקומנדו  שזה עתה סיימון את המשימה באיי יוון לצנוח ליוגוסלביה הכבושה. לכאורה, מוטלת עליהם המשימה לחלץ אוגדה של פרטיזנים שנלכדה בהרי בוסניה. למעשה, עליהם לשכנע את הגרמנים, באמצעות תחבולות הונאה ומעשי חבלה, כי ממשמשת ובאה מתקפה רבתי על יוגוסלביה, על-מנת שיעתיקו לשם כוחות ניכרים מחזית איטליה.

צפו במקדימון לסרט "תותחי נאבארון"  מ-1961 עם גרגורי פק ודיויד ניבן  

 

צפו במקדימון לסרט "כוח 10 מנבארון " עם האריסון פורד, מ-1978 

מקלין כתב ספר נוסף מסוג זה בשם "הצונחים אל המוות  "  ( 1967) ) המתאר מבצע של יחידת קומנדו לשחרור גנרל שיודע את סודות הפלישה לנורמנדי מידי הנאצים המחזיקים בו וחוקרים אותו בטירה מבודדת באלפים.

ספר שזכה ב-1968 לגירסה קולנועית מפורסמת בשם "הנשרים פשטו עם שחר" בכיכובם של ריצ'רד ברטון וקלינט איסטווד .

צפו במקדימון שלו.

צפו בגירסה מלאה יותר של "הנשרים פשטו עם שחר".

והיה את הספר ",תריסר הנועזים" ( 1965) של הסופר א.מ. נתנסון " שהפך לסדרת סרטים "תריסר המלוכלכים ". שהתבסס על סיפור אמיתי על יחידה שהתקיימה במציאות במלחמת העולם השנייה. על פי הסיפור שאותו שמע מחבר הספר אנשי יחידה זאת  יצאו למשימות סוכנות ביותר ומעולם לא הסכימו  להתרחץ לפני ביצוע משימותיהם.

צפו במקדימון לסרט הידוע תריסר המלוכלכים בכיכובו של לי מרוין מ-1967

 

הסיפורים האלו שימשו כמקור השראה לסדרת ספרי המלחמה והריגול הישראלית  "מבצע סודי לא לביצוע "  משנת 1970 שתיארו את הרפתקאות אנשי יחידה בינלאומית כזאת שחבריה הם ישראלי ( ארץ ישראלי בספרים הראשונים) * אמריקני בריטי וצרפתי   לאורך 18 שנים מ-1944 ל-1962. .

הוצאת "רמדור"  החליטה ליצור סדרה מעין זאת  שהוצגה כסדרה מתורגמת מאנגלית אבל לא יצאו ממנה יותר מארבעה ספרים.

בהוצאת רמדור- שלגי היה מקובל שהסדרות השונות שלהן יצאו בלא יותר מארבע ספרים שיראו עם הסדרה מצליחה מספיק כדי להמשיך או לא. בדרך כלל הן לא הצליחו מספיק. ו"מבצע סודי לא לביצוע " לא יצא מכלל זה.

המחבר העיקרי של הסדרה היה שלמה פרנקל שהתפרסם ככותב כמה מהספרים היותר טובים על הסוכן החשאי  פטריק קים איש הקראטה וסיפורים רומנטיים רבים מספור כמו "תמיד בזמן הזה "( ספרי שלגי ,1972)  רומן רומנטי מקורי וספרים רומנטיים נוספים שאותם תירגם מצרפתית  או כתב ( לא ברור לי מה ) "דניז אהובת המשורר " ו"דניז-לפקודת הוד מלכותו  " שיוחסו לכותב ""וקטור מאראט" ויצאו לאור  בסדרת הרומן הרומנטי ההיסטורי " בהוצאת רמדור ב-1970.

תחת שמו האמיתי פרנקל  כתב  ספר ריגול בשם "ספקטור סודי ביותר " ( סיון -ביתן 1989)  על עלילות סוכן חשאי ישראלי,   ושני ספרי עיון "המיוחסים :אצולת-ההון של ישראל "שכתב עם שמשון ביכלר ( הוצאת כדים ,1984) ואת "סופה במדבר-הסיפור האמיתי " ( ציטרין 1991) סקירה על המלחמה בין ארה"ב ועיראק של סאדאם חוסיין.

 

אני מחשיב את ספריו הטובים ביותר בשמות בדויים את שלושת  ספרי "מבצע סודי לא לביצוע". שעוסקת בעלילות יחידה בינלאומית במלחמת העולם השנייה ולאחריה.

היחידה הבינלאומית מוקמת ב-4 ביוני 1944 יום לפני הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי במבצע "אוברלורד".  בידי הבריגדיר האנגלי היו  באנקס  מהאגף המיוחד של "האינטיליג'נס הבריטי " בהסכמתו של המפקד האמריקני  קולונל גיבנס  ועוד מפקד צרפתי חסר שם  שמו נמסר המשך כקומנדנט ז'ואן ויאל ( הרוסים אינם בתמונה כלל לגבי יחידה זאת ).

אנשי צוות ""מבצע סודי לא לביצוע" כוללים את :

המפקד המנהיג רון ברקן." שהוגדר כ"גי'סי ג'ימס במהדורה היהודית ".  הנ"ל איש מחתרת ארץ ישראלי  שישב בכלא עכו  ולא ברור איזה מחתרת או אירגון ההגנה " אצ"ל או לח"י .הסופר שלמה פרנקל העדיף לשמור את הפרט החשוב מאוד הזה חסוי.

הוא ישב בכלא עכו בעוון ביצוע חמישה מעשי שוד ,ושתי פריצות למחנות צבאיים . הבריטים היציעו לו כשפרצה המלחמה למחול לו אם יסכים לעבוד עבורם והוא הסכים.

הוא מתואר כמי ש"יכול לאכול חמישה ג'יסי ג'ימס לארוחת עשר או עם התה של חמש".

""לו שמעת באילו שיטות בוצעו הפריצות האלו לבנקים ולמחנות הצבאיים היו שערותיך סומרות .בחמש השנים האחרונות ביקר באחת עשרה מדינות באירופה .הגרמנים סבלו ממנו לבדו יותר מכל גדוד הרנג'רס המפורסם שלכם".

מתברר לנו שרון ברקן לא הסכים לקבל דרגות מן הצבא הבריטי ודרגתו באירגון שמימנו הושאל היא סוד צבאי.

"הוא לא היה יפה תואר במובן הרגיל של המילה .למעשה לא היה יפה תואר בשום מובן שהוא. אדם שיש לו עיניים כאלו אי אפשר שיחשב יפה תואר."

רון ברקן מתואר כמי שאינו מרשים בגובהו אולי שישה רגל אולי פחות ולמרות זאת יוצר רושם שהוא גבה קומה. "שער ראשון היה שחור מאוד וקצר ,כאילו לא טרח להסתרק ,פניו היו שחומים מאוד ,אף מאורך דק ונשרי .גיבנס היה ממוכן להישבע שהאיש לא עבר את גילה עשרים וחמש.

"עיניו היו הגרועות ביותר היו אלו עניים שחורות אך לא הייתה  בהן הרגשנות הצפונה בדרך כלל בעיניים כהות כל כך ,לא היה בהן אף רוע לב לא היה בהן רגש כל שהוא.הוא פשוט השתמש בהן לראייה המראות הועברו אל מוחו וזה הסיק את המסקנות אך המסקנות לא ניכרו  בעיניו."

לברקן אנו מגלים יש יכולות של הסקה הגיונית המזכירות את אלו של שרלוק הולמס. אבל בספרי הסדרה לא נעשה בהן שימוש רב מעבר לפתיחה שבה הוא מגלה שמכתב של אישתו של גיבינס עומד ליפול מכיסו והוא מסביר כיצד ידע שזה מכתב של אישתו.

תוכניתו למבצע שמוסכם שסיכויו ההצלחה שלו הם אחד לאלף חמש מאות מתקבלים והוא יוצא לגייס את שלושת אנשי היחידה הנוספים.

אני תמה אם פרנקל ביסס את הדמות על מישהו אמיתי.אולי משה דיין שר הביטחון בעת כתיבת ספרי הסדרה  ?

שלושת אנשי היחידה הנוספים הם שגרתיים יותר אלו הם

האמריקני  רב טוראי מרטין קרייד מיחידת הקומנדו המיוחד 848 אדם גדול בעל יכולות גופניות מרשימות ביותר ובעל יכולות טכניות מדהימות.הוא נבחר למשימה בידי רון ברקן .כישוריו כוח  רב, גרמ ידע בגרמנית, בקי בכל תחומי הלוחמה הזעירה. .כישוריו המיוחדים :ידע מצויין בהפעלת חומרי נפץ ובקיאות מעולה בכלי רכב.

מישל ראסין רופא צרפתי מומחה לטכנולוגיה חדישה ומיכשור רפואי לויטננט  מהפלוגה השלישית של גדוד ז'אן דארק בצבא צרפת החופשית .לפני המלחמה היה אחד המנתחים הפלסטיים המעולים ביותר באירופה ובתור תחביב חקר אפשרויות להכניס מיכון לעבודת הרופא הוא המציא שלוש המכשירים מצויינים בתחום .וכן מומחה במכשירים חשמליים ומכניים עדינים  צעיר נאה מאד חובב נשים מוטרף שבכל ספר בסדרה מקיים יחסי מין עם לפחות אישה אחת.  הוא מתואר כמי שיודע לפתות נשים  בשלוש שפות צרפתית גרמנית ואנגלית  אם כי לדברי ראסין המומחה האמיתי אינו זקוק לשום שפה מספיק להשתמש בעיניים וזאת תורה מדעית מדויקת שהוא פיתח.הוא נבחר למשימה בידי הצרפתי זו'ואן ויאל.

הבריטי אנדריו בייטס  שלדון בנו הבכור של הלורד רקס שלדון  לוחם,טוראי  ביחידת הקומנדו של הלורד מאונטבטן ואסיר צבאי .הוא נבחר למשימה בידי בריגדיר היו בנקס בגלל "כישוריו המיוחדים שכוללים :זיוף ,ידיעה מעולה בפריצת מנעולים וכספות כישורים שלמד מבטלר שעבד בבית אביו . כמו כן  בקי בכל תחומי הלוחמה הזעירה ובאימוני יחידתו הישיג את התוצאה הטובה ביותר בירי ברובה צלפים.  וכן ידיעה בסיסית של גרמנית.תכונה המשותפת לשאר.

כל אלו נשלחים למשימה סודית בלי שיכירו אחד את השני ומבלי שיתנו להם פרטים לגביה מחשש שאם וכאשר ילכדו בידי הנאצים הם יחשפו את הפרטים עליה. רק ברקן שבחר אחד מהשלושה  יודע את פרטי המשימה.

ולימים לאורך השנים אנשי הצוות  נשארים  בקשרים זה עם זה ומבצעים  משימות נוספות ברחבי העולם כיחידת קומנדו.

והנה ספרי הסדרה:

מספר 1 "מבצע איפסילון "  ""בתרגום " שלמה פרנקל ,הוצאת רמדור 1970

ארבעת אנשי הצוות מופגשים לראשונה לביצוע משימה סודית ביותר בזמן הפלישה לנורמנדי.הם משתתפים בפלישה ובשלב מסויים נותנים לעצמם להשבות  ידי הנאצים על מנת לחדור לפנים גרמניה הנאצית,לעיירה הגרמנית קרוטהיים .  ושם הם מגיעים למפעל מוגן היטב  שבונה פצצה אטומית גרמנית ששם הצופן שלה פצצת איפיסלון. זהו פרוייקט ההמשך לאותו פרוייקט בנורווגיה שנפגע בידי חבורת אנשי הקומנדו הנורווגיים.

ברקן מסתבר היה אחד העבדים במקום שנועדו לחיסול והצליח להימלט.ומשום כך יודעים בעלות הברית על המקום.

והנה הקטע בספר שבו מוסברת לראשונה לשלושת אנשי הצוות המשימה שעליהם לבצע לאחר 160 עמודים של סיפור ובו אנו למדים על הקשר של משימה זאת  למבצע בנורווגיה.:

אנשי הצוות משמידים את המקום  מבפנים ונמלטים.

בסיום הסיפור אנשי הצוות  מקבלים בטקס חגיגי מיוחד  עיטור מיוחד ובילעדי עבורם מגנרל  אייזנהאואר    עיטור שנמצא בכל עטיפה של כל ספר בסדרה , של סמלי המדינות אנגליה צרפת ארה"ב וסמל מגן הדויד המייצג את ברקן.

נציין שהסיפור הזה אינו מופרך  כלל , כפי שנחשף כבדרך אגב ב"מבצר החורף" מחקרים היסטוריים  חדשים הראו שמדענים נאצים המשיכו לעבוד על קץ המלחמה על משהו שמזכיר את פצצת המימן !

וראו את המאמר הזה כאן בנושא:

New light on Hitler’s bomb

 

\

מספר 2 :מבצע גמביט " "בתרגום " שלמה פרנקל רמדור 1970

בימים האחרונים של המלחמה אנשי הצוות נשלחים שוב על מנת לחסל את מנהיג תוכנית התנגדות והגרילה הנאצית שמאיימת לתקוף את צבא בעלות הברית לאחר כיבוש גרמניה.

מספר 3: מבצע קובורה   "תרגם "  שלמה פרנקל 1970

מתרחש חמש שנים לאחרת מלחמת העולם השנייה ב-1950

רון ברקן הוא  כעת לוחם  ביחידה  תחת פיקודו של מפקד צהוב שיער ( כנראה אריאל שרון  והיחידה מזכירה ובמכוון את יחידה 101 ) ויוצא למשימה נגד כפר ערבי ממקום מגוריו בישוב בדרום הארץ.

העניין תמוה: רון ברקן היה צריך להיות מפקד מבצע כזה ולא להיות תחת פיקודו של מישהו אחר אבל עובדה. .

 אנדריו שלדון  איש יחסי החוץ של היחידה הוא סוכן של השירות החשאי הבריטי וחבר פרלמנט צעיר.

מרטין קרייד האמריקני עובד על פיתוח מכונית חדשה בדטרוייט.

ד"ר מישל ראסין נמצא בדרום אפריקה עם אלמנה יפה ועשירה.

ב-1950 אנשי היחידה יוצאים למשימה פרטית בעקבות ישוב נאצי מסוכן בגבול ארגנטינה "בין  העיר אסונסיון שבפרגוואי ובין העיר קוריאנטס שבארגנטינהעל נהר הפראנה"   קובורה.

שם רופא נאצי מפתח נשק בקטריולוגי להשמדת רוב המין האנושי על מנת שאפשר יהיה להקים רייך נאצי חדש.

הם חודרים לבסיס  ונשבים אבל מצליחים להשתחרר ומשמידים את הנהגתו ואת הרופא לפני שהוא מספיק להדביק אותם בוירוס על מנת לבחון את השפעותיו עליהם.

עם זאת בספר מ-1970 מקפיד המחבר לציין שלא כל הגרמנים רעים,האיש שחושף לראשונה את האיום בפני איש היחידה הוא גרמני נאצי לשעבר שמבקש להציל האולם משותפיו לשעבר. במהלך המשימה מתאהב קריידי בבתו היפה של אחד הגרמנים שאין לה קשר לעניין ונרמז  בסיום שהם יתחתנו.

מעניין שבספר מ-1970 נחזות כל טענות הקונספירציה לגבי התפשטות נגיף קטלני מסוכן במיוחד בקרב אוכלוסיית העולם שמושמעות בעת כתיבת מאמר זה במרץ 2020 בעת התפשטות נגיף הקורונה.

אי לכך אני מביא את  העמודים הרלבנטיים מהספר שנקראים היום כאילו יצאו מאתר קונספירציה ברשת :

תחילה הקטע המתאר את האיום הבקטריולוגי  :

וכעת הפרק המתאר את החשיפה של האיום על העולם :

מספר 4:

מבצע מפרץ החזירים  "תרגם " מושא רוסיני  ( אשר דורי ?), 1970

המחבר כאן הוא כבר לא שלמה פרנקל.  השם "מישא רוסיני " אינו ידוע לי אבל על סמך הסיגנון אני משער שאולי היה זה אשר דורי. 

השנה היא 1962  וליתר דיוק אוקטובר 1962  שמונה עשרה שנה לאחר המבצע הראשון.

ראסין נמצא בצרפת ועוסק כרופא בעיקר בקשרי אהבים שונים במסיבות חשק.

מרטין קרייד מתגרש מאישתו  ( הגרמניה מהספר הקודם ? זה לא ברור) שעסק הפיצוצים שלו נמאס עליה,

אנדריו שלדון הוא לורד "צעיר "  משועמם.

רון ברקן עומד בראש חברת ספנות ישראלית ויש לו קשרים  בבית הלבן שמטיל עליו משימות.

 

ב-1962 אנשי היחידה הסודית מזומנים בפעם הרביעית והאחרונה.הם נשלחים בידי הנשיא קנדי בכדורים מעופפים  שאותם פיתח מדען הממומן בידי רון ברקן אל ברית המועצות כדי להשמיד בסיס סובייטי שששולח טילים לקובה.

והנה תיאור המשימה בספר "מבצע מפרץ החזירים" ( הנקרא על שם מבצע כושל של הנשיא קנדי להפיל את קסטרו בקובה ).  :

כרגיל הם נופלים בידי האוייב אך  בפיתול עלילתי לא משכנע באופן קיצוני מצליחים להימלט לאחר שעברו עינויים קשים בסיוע סוכנת הק.ג.ב שהביאה ללכידתם ולבצע את משימת ההשמדה וההסתלקות שלהם .

מובטח שתהיה להם משימה נוספת אך זאת לא באה לעולם.

אולי יום אחד שלמה פרנקל יכתוב ספר שמתאר מה קרה לאנשי היחידה לאחר 1962?

 

ראו גם

דף הפייסבוק של שלמה פרנקל 

מבצעי החבלה במפעל המים הכבדים  הגרעיני של הנאצים 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  ביום מרץ 7, 2020 בשעה 4:06 am

    לפי הספר "מבצר החורף " ישנו מחקר שמראה שהם ביצעו בחודשים האחרונים של המלחמה ניסוים ליצור פצצה אטומית חזקה ביותר ( על פי הערה של המתרגם עמנואל לוטם בע' 290 המדובר במשהו כמו מה שקרוי בלשון חופשית "פצצת מימן").

    זה המקור של הספר ושל עמנואל לוטם :

    New light on Hitler's bomb – Physics World
    PHYSICSWORLD.COM

    https://physicsworld.com/a/new-light-on-hitlers-bomb/

    הקטע הרלבנטי במאמר הוא זה:The spotlight turns to Diebner
    RK’s book Hitlers Bombe draws upon what was already known about the German wartime work on nuclear reactors and isotope separation, and uses documents from Russian archives, oral history and industrial archaeology to open up a new chapter in the history of German nuclear weapons. For most of the war, there were two competing groups working on nuclear reactors: a team under the Army physicist Kurt Diebner in Gottow near Berlin; and scientists directed by Werner Heisenberg in Leipzig and Berlin.
    Whereas the experiments under Heisenberg used alternating layers of uranium and moderator, Diebner’s team developed a superior 3D lattice of uranium cubes embedded in moderator. Heisenberg never gave Diebner and the scientists working under him the credit they were due, but the Nobel laureate did take up Diebner’s design for the last experiment carried out in Haigerloch in south-west Germany. RK now reveals that Diebner managed to carry out one last experiment in the last months of the war. The exact details of the experiment are unclear. After a series of measurements had been taken, Diebner wrote a short letter to Heisenberg on 10 November 1944 that informed him of the experiment and hinted that there had been problems with the reactor. Unfortunately, no more written sources have been found relating to this final reactor experiment in Gottow. Industrial archaeology done at the site during 2002 and 2003 suggests that this reactor sustained a chain reaction – if only for a short period of time – and may have ended in an accident.
    In 1955 Diebner submitted a patent application for a new type of “two-stage” reactor that could breed plutonium. An internal section would use enriched uranium to achieve a self-sustaining chain reaction, while a much larger external section would surround the internal reactor and run at a subcritical level. Plutonium could then be removed from internal section. It appears likely that Diebner’s 1955 patent application drew upon his last wartime experiment.
    More surprising, if not shocking, is another revelation in RK’s book: a group of scientists under Diebner built and tested a nuclear weapon with the strong support of both Walther Gerlach – an experimental nuclear physicist who by 1944 was in charge of the uranium project for the Reich Research Council. (Hahn, Heisenberg, von Weizsäcker and most of the better-known scientists in the uranium project apparently were not informed about this weapon.) This device was designed to use fission reactions, but it was not an “atomic” bomb like the weapons used against Nagasaki and Hiroshima (figures 1a and b). And although it was also designed to exploit fusion reactions, it was nothing like the “hydrogen” bombs tested by the US and the Soviet Union in the 1950s.
    Instead, conventional high explosives were formed into a hollow shape, rather than a solid mass, to focus the energy and heat from the explosion to one point inside the shell (figure 1c). Small amounts of enriched uranium, as well as a source of neutrons, were combined with a deuterium-lithium mixture inside the shell. This weapon would have been more of a tactical than a strategic weapon, and could not have won the war for Hitler in any case. It is not clear how successful this design was and whether fission and fusion reactions were provoked. But what is important is the revelation that a small group of scientists working in the last desperate months of the war were trying to do this.
    Hitlers Bombe
    by Rainer Karlsc
    2005

    https://www.amazon.com/Hitlers-Bombe-Rainer…/dp/3421058091

    הנה הערך בויקיפדיה על דיבנר
    https://en.wikipedia.org/wiki/Kurt_Diebner
    לפי הגירסה הגרמנית של הערך היו ויכוחים בעיתונות הגרמנית על האמינות של הטענות לגבי ניסוייו של דיבנר. בנשק גרעיני.

    • מספר 666  ביום מרץ 7, 2020 בשעה 4:17 am

      מאמר תגובה בגרמנית מ-2005 על הטענות מלמעלה
      Michael Schaaf: There was no German atomic bomb , Berliner Zeitung March 14, 2005

      :Rainer Karlsch claims that the Germans fired nuclear weapons in 1944/45. He is wrong: there was no German atomic bomb
      March 14, 2005 – 00:00 , Michael Schaaf

      So far, research into the German nuclear project has focused on the so-called "uranium association" and above all on the Nobel Prize winner Werner Heisenberg. It is thanks to Karlsch that he focused on two scientists whose importance has so far been underestimated: physicochemist Paul Harteck and nuclear physicist Kurt Diebner. In 1934, Harteck, the British Ernest Rutherford, succeeded in the first nuclear fusion of hydrogen to helium. In April 1939, he made the German War Ministry aware of the military possibilities of nuclear fission. Diebner headed the atomic physics unit at the Army Weapons Office (HWA) from summer 1939. Soon after the war began, he gathered all the major German nuclear researchers – in addition to Heisenberg and Harteck, Walther Gerlach, Carl Friedrich von Weizsäcker and the later Nobel Prize winners Walther Bothe and Otto Hahn – in a "consortium for nuclear physics". The task of this "uranium association" was to make the uranium fission usable for technical and military applications. Karlsch describes the most important work of the researchers in a knowledgeable and correct manner, with the exception of minor inaccuracies (for example, Weizsäcker discovered the suitability of plutonium as a bomb fuel, regardless of American publications) Nuclear weapon ". A second test is said to have taken place at Arnstadt in Thuringia in March 1945. Karlsch bases his thesis that several hundred concentration camp prisoners and prisoners of war were killed only on the basis of an "eyewitness statement" from the 1960s. The bombs were based on the implosion process. A subcritical mass of fissile material – the Germans did not have the necessary critical mass by far – is so concentrated by igniting "explosive lenses" made of conventional explosives that a supercritical mass is created and a nuclear chain reaction begins. As evidence, Karlsch cites, among other things, the diary of the researcher Walther Gerlach, in which he sketched explosive lenses, but now the atomic bomb know-how cannot be reduced to a drawing or formula, it consists of thousands of theoretical insights and practical experiences. The Americans in Los Alamos had to determine how complicated the implosion process, which Karlsch assumed, was: the primers on the outer skin of the bomb had to be fired simultaneously with an accuracy of microseconds in order to create an exactly concentric pressure on the fissile material in the core. Because of such requirements, the American implosion bomb had to be tested before being used in Nagasaki; on the other hand, the bomb was so safe with the simpler gun method that it was thrown at Hiroshima without being tested. The minutes of the interviews of the German nuclear researchers interned in the English Farm Hall after the war show that these (Heisenberg, Diebner and Harteck included) did not understand or did not understand the crucial basics of how atomic bombs work. In addition, Karlsch softens the terms dangerously when he speaks of "nuclear bombs", but there was no plutonium or highly enriched uranium in Germany. There are nuclear reactions wherever there is radioactive material. But there is a big difference between a bomb that only contains something – poorly enriched – uranium and a working atom bomb. Not to mention a hydrogen bomb – the Germans are said to have been closer to it than expected, says Karlsch. In the legacy of the physicist Erich Schumann, who headed the research department of the HWA, which he believed to be long lost, he claims to have found evidence of this. Should German scientists have known what Edward Teller and Andrej Sakharov only achieved in the 1950s, Karlsch reveals a blatant lack of physical understanding when he writes that German scientists generally knew "how such a hydrogen bomb worked, and were able to trigger nuclear initial reactions with the hollow charge technology they perfected. " In order to ignite thermonuclear chain reactions, temperatures of around 100 million degrees Celsius are required, which are far from being achievable with conventional shaped charge bullets. An unexplored topic that Karlsch unfortunately did not address "radiological bombs". So there were considerations of German scientists, Using conventional bombs to distribute radioactive material and thus contaminate entire areas of radioactivity. Karlsch's thesis that there was a functioning reactor in Germany before the war was critical. In Moscow, he was able to evaluate the files of the Kaiser Wilhelm Institute for Physics captured by the Soviet army for the first time. He found evidence of a previously unknown reactor experiment by the Diebner group in Gottow near Berlin, of which only three were known to date. In a letter to Heisenberg dated November 10, 1944, Diebner wrote: "We carried out an arrangement with 520 uranium cubes that were attached in a spherical symmetry." Diebner is said to have had several hundred grams of enriched uranium available for the first time. Karlsch thinks he can use soil samples to prove that the reactor had become critical. A convincing final examination by independent bodies is pending. It is clear that Diebner's experiments were more successful than Heisenberg, who took over the reactor design with Diebner's cube arrangement. Also in Moscow, Karlsch found a report with patent claims by Carl Friedrich von Weizsäcker on the manufacture and use of "Element 94" (plutonium). This discovery once again disproves the self-made legend of German nuclear researchers that during the war it was only concerned with the development of a uranium machine, but not with atomic bombs. Karl's attempt to prove that tactical nuclear weapons had been tested in Germany towards the end of the war is evidence who relies too often on later testimony or intelligence sources. The author hides the fact that the latter can also be interest-based. Behind the American Manhattan project was a historically unprecedented industrial program that employed thousands of scientists and engineers. The expenditures for the German uranium project made up one per thousand of the American one in terms of personnel and finances. There was no German Los Alamos, and Arnstadt was not an Alamogordo. It is Karlsch's credit to have shown that German uranium research was further than previously thought. But there was no German atomic bomb: Michael Schaaf is a physicist and historian of science. He is the author of a biography of Paul Harteck and of "Heisenberg, Hitler and the bomb" (GNT Verlag, Berlin 2001). —————————— Rainer Karlsch: Hitler's bomb. The Secret History of German Nuclear Weapons Trials. DVA, Munich 2005. 416 p., 24 euros .—————————— Photo: According to Karlsch, Germans brought in Gottow Researchers already in 1944/1945 the first reactor to run – the successor to the "G III" shown.

  • מספר 666  ביום מרץ 7, 2020 בשעה 4:13 am

    והנה מאמר תגובה מ-2006 :
    No trace of "Hitler's bomb" in soil samples
    PTB presents analysis report on soil samples from the Thuringian Ohrdruf
    February 15, 2006
    The Thuringian Ohrdruf has been under observation since the historian Rainer Karlsch with his book "Hitler's Bomb" fueled speculation about a possible nuclear explosion in Hitler's Germany in 1945. Soil samples from the area there – today a Bundeswehr military training area – have been examined in recent months by the Physikalisch-Technische Bundesanstalt (PTB) on behalf of the Second German Television (ZDF). The results of the radionuclide analyzes are now available. The measured values ​​give no indication that sources other than the fallout of above-ground atomic bomb tests in the 1950s / 1960s and the reactor accident in Chernobyl in 1986 are responsible for the soil contamination. Overall, the PTB measurement results for a nuclear explosion show "no finding".

    The historian Karlsch's theses also made the ZDF pay attention last year. Soil samples from the Ohrdruf military training area were therefore handed over to the PTB in order to have them examined for their contamination with radionuclides. Because a nuclear explosion, whenever it has occurred, could still be detected today, given the long half-lives of certain radionuclides. A total of eight soil samples were therefore examined in the PTB laboratories according to all rules of measurement.

    Some radionuclides "betray" themselves by a typical gamma radiation, which occurs when the atomic nuclei decay. The PTB scientists therefore first examined the gamma spectra of the samples. The result: All specific activities measured (number of radioactive decays per time, based on the mass of the sample material) are low and come mainly from naturally occurring radionuclides. Only Cs-137 could be detected in the samples as artificially generated radionuclide. The activities found for this nuclide, for which the reactor accident in Chernobyl is primarily responsible, lie within the scope of the soil contamination found everywhere in Germany. Chernobyl in particular has led to a large local variability in soil contamination with the radionuclide Cs-137 in Germany.

    After this gamma spectrometric analysis, in a second step the uranium activities of the samples were examined radiochemically. Background: An exploding nuclear weapon, for which highly enriched uranium is required, would have to shift the natural ratio of the uranium isotopes U-235 and U-238 in the vicinity. (The natural activity ratio states that for every 1000 decays of U-238 there are about 46 decays of U-235. After the explosion of a nuclear weapon, significantly more decays of U-235 should be found.) For each sample, three parallel analyzes of subsets were therefore carried out of a few grams each. The activities of the uranium isotopes were determined by measuring the alpha radiation of the sample preparations. In order to be able to reliably assess the activity relationships of the uranium isotopes U-235 and U-238, the measuring times for each individual sample were extended to several months. Here too, the measurements showed no evidence of a nuclear explosion: the measured activity ratios of both uranium isotopes match the natural activity ratio within the scope of the measurement uncertainty.

    The PTB investigations on the available soil samples are thus completed: Overall, the radionuclide analyzes did not reveal any evidence of a nuclear explosion in the Thuringian Ohrdruf. The soil samples only show contaminations that are due, among other things, to the reactor accident in Chernobyl. A scientific counter evidence to the claimed nuclear test at the end of the Second World War can not be provided with this or any other sample analysis. A final assessment of the historical context remains open.

    Further information:
    Dr. Herbert Janßen
    Physikalisch-Technische Bundesanstalt
    Department of "Radioactivity"
    Tel .: +49 (0) 531 592 6100
    E-mail: herbert.janssen (at) ptb . de

    Dr. Dirk Arnold
    Physikalisch-Technische Bundesanstalt
    Working Group "Environmental Radioactivity"
    Tel .: +49 (0) 531 592 6120
    E-mail: dirk.arnold (at) ptb . de

  • מספר 666  ביום מרץ 7, 2020 בשעה 4:19 am

    Hitler's bomb" as a lesson for journalistic loss of level – reviewers subsequently fight the Nazi nuclear weapons program.

    Writer: Ansgar Lange

    Bonn – Sixty years after the end of the war, much of the published opinion in Germany is still under the spell of National Socialism. You get this impression at least when reading the articles about the book “Hitler's Bomb” by the Berlin historian Rainer Karlsch and the TV journalist Heiko Petermann. It may be understandable that some journalists run around like startled chickens when it comes to the “Third Reich”. Not everyone exerts the sovereignty of Hitler's biographer Joachim Fest, who speaks of the fact that National Socialism had no moral lessons to offer. Everyone should understand that you must not torture and murder. Anyone who does not accept these banal teachings can be neglected anyway. Firmly, who has recently made his notes about the talks with the "intelligent Nazi" Albert Speer has shown exemplary how a researcher should proceed: The history of the "Millennial Empire" can only be described "coldly", without moral excitement. Not least because of this distant view of what was happening, the film “The Downfall” was able to develop such suggestive power.

    When discussing Hitler's bomb, all of these rules were overridden. Journalists acted as if they had to subsequently persuade Adolf Hitler to rely on atomic bomb research. Of course, everyone is free to discuss the book negatively or positively. Too much foam at the mouth is a hindrance if justice is to be done to a non-fiction book. With some reviews and references to "Hitler's bomb" one has the impression, however, that a book, a publisher – namely the DVA – and the author Rainer Karlsch – are to be executed here. The nature of the dispute then has something deeply infantile. And infantility is not knowledge-enhancing.

    An example of the kind of strange handling is an article in the net newspaperhttp://www.netzzeitung.de, for which Ronald Düker is responsible. Düker accuses the publisher of having placed the book “in batches in German bookstores”, as if it was normal for a publisher to prefer to place their new publications in a corner without being noticed. There is also talk of “Karlsch's work”, for which “the author picked up the deserved waddles in rows”. The fact that a recognized uranium research expert, the American professor Mark Walker, was behind the book and highlighted the development of important new sources does not fit into Düker's argument. The test trials claimed by Karlsch on Rügen and in Thuringia appeared to Walker “at most 'plausible'”. In a stylistic masterpiece, Düker understands

    And also the world editor Sven Felix Kellerhoff, who currently has his own book about “Hitler's Berlin” advertised in the Berliner Morgenpost http://www.berlin.morgenpost1.de and in the Welt am Sonntag, chooses a gaudy headline in the Morgenpost: Karlsch's thesis of Hitler's nuclear weapon is "a cloudy concoction of hearsay and disinformation". And Augure Kellerhoff already knows that “Hitler's bomb” will “develop into one of the biggest non-fiction flops of the year” and “be a fiasco for the well-known German publishing house”. Karlsch "fantasize", bring only "pure fiction" and now deprive himself of his good reputation. Lines can be filled with verbal Jururia.

    The reporting by Frankfurter Allgemeine Zeitung (FAZ) http://www.faz.net offers a much better picture than these two examples, which could easily be supplementedand Frankfurter Allgemeine Sonntagszeitung (FAS). Sometimes the “Zeitung für Deutschland” is confronted with the accusation that it is not investigative and lacks excitement. But there is also an attraction to slowness. The science journalist at the FAS Ulf von Rauchhaupt thoroughly examined the book and also had the necessary space to carefully examine the pros and cons of Karl's theses. Original quotation from Rauchhaupt: “The illuminating new details that Karlsch brings to light about Gerlach, but also about Diebner, gnaw at a founding myth of the core physical elite in the Federal Republic, which says that there were two types of leading nuclear physicists in the Third Reich : second-class Nazi researchers such as Diebner and first-class scientists, including Gerlach, that eluded the regime as much as possible. Since only first-class physicists could have built a bomb, Hitler could not have had one. Against this background, the a priori indignation about the Karlsch theses is understandable. ”

    And the Süddeutsche Zeitung http://www.sueddeutsche.de also describes Karlsch as a “recognized historian”. Science historian Mark Walker, who wrote a standard work on the Nazi nuclear weapons program with “Die Uranmaschine”, tried to present the book's research. Karlsch found documents in Moscow archives that he had searched in vain. But this research, says Marcus Jauer in the SZ, is now in the “shadow of the title, in the shadow of the bomb”. It is a strange signal when a book's condemnation is condemned to four years of research.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מאי 11, 2020 בשעה 8:45 am

    וואו, החזרת אותי לילדות! לא רחוק מהבית שלי היתה חנות של ספרים משומשים, רובם של הוצאת רמדור. לא קראתי את הסריה של "סודי ביותר", אבל אני זוכרת אותם מוצגים בחלון הראווה.
    אליסטר מקלין היה פייבוריט בבית שלנו, ואת "תותחי נברון" חרשתי בלי סוף. בספריה התוודעתי ל"מסע קונטיקי" וביקשתי לקרוא אותו שוב ושוב. ממש-ממש כייף להזכר!

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: