ארכיון קטגוריה: אמנות יפה

מהגאון מווילנא ועד הרב קוק -תערוכת ציורי הרבנים של הצייר הליטאי Kestutis Milkevicius

אני ביער פונאר בליטא מניף את דגל ישראל בטקס לזכר אלפי הנספים שם בשואה.  בטקס שבו השתתף שגריר ישראל עם ראשי הקהילה נשאתי דברים על אבא קובנר.

צילום אייבן גולדשטיין. 

בשבוע שעבר  ביקרתי בליטא ביחד עם אנשי איגוד  יוצאי וילנה והסביבה המבקרים שם באופן שנתי ומשתתפים שם באופן קבוע בטקסים לזכר הנספים בשואה  במקומות כמו וילנה קובנה יער פונאר ועיירות שונות.

אז נכון שבליטא היה המספר הרב ביותר של נרצחים מאשר בכל מקום אחר בזמן השואה הליטאים עצמם ביצעו את עיקר הרציחות.

כאן תמונה מיער בליטא שבו התחבאו הפרטיזנים של אבא קובנר. אנחנו אנשי המשלחת לליטא ביחד עם פניה הפרטיזנית האחרונה ששרדה עלי אדמות בגיל 96. והיא עומדת במרכז התמונה ואנחנו איתה שרים את שיר הפרטיזנים. היא אגב קיבלה לפני כמה שנים מדליה מהגרמנים על תרומתה לחינוך .היא כמובן חיסלה כמה וכמה גרמנים ומשתפי פעולה ליטאיים בעבר.צילום של איוור גולדשטיין. 

בליטא היום יש מעט מאוד יהודים .נראה שאין שם כמעט ילדים יהודיים ובכל אופן אין שם בית ספר יהודי.

אבל בביקור מצאנו גם ליטאים שמנסים לכפר איך שהוא על העבר הנורא. ולהזכיר את העבר היהודי של ליטא

אחד המקומות שנתקלנו במקרה כזה היה בבית הכנסת הגדול של העיר קובנא  העיר השנייה בגודלה בליטא שבה חי הסופר העברי אברהם מאפו ובה גדלה לאה גולדברג.

ביקרנו שם בבית הכנסת הגדול של ליטא שכיום הקהילה מתקשה למצוא מניין כדי שיפעל באופן קבוע.

אפשר היה לפתור את הבעיה הזאת אם נשים היו נחשבות כחלק ממניין . אבל לא נראה שגם בליטא מוכנים להרחיק לכת עד כדי כך למרות שזה היה פותר להם בעיות רבות .אבל ייתכן שבסופו של דבר לא תהיה להם ברירה.

Image result for ‫בית הכנסת קובנה‬‎

הבית כנסת עצמו לא עשה עלי רושם מיוחד .אבל בקומה השנייה שלו היה דבר מדהים באמת .

אוסף גדול של תמונות של רבני ליטא לאורך  המאות ה18 ה-19 והעשרים  שאותם צייר במשך כמה  שנים בראשית המאה הנוכחית  צייר ליטאי נוצרי ידוע   בשם Kestutis Milkevicius   קסטיוס מילקביקיוס (    ( 1953-2009)

לאוסף  מלווים טקסטים בליטאית וביידיש ובאנגלית.

              

פורטריט עצמי  מ-2008 של הצייר הליטאי   Kęstutis Milkevičius

 

קסטיוס עשה זאת כנראה כעבודה של אהבה, כי ככל הנראה איש בקהילה לא שילם לו עבור זה. ולמדריכה שלנו ( שהייתה דוברת ליטאית בלבד והיה צורך לתרגם את דבריה לאנגלית ) לא היה מושג אמיתי מה הייתה מטרתו כשצייר את כל עשרות הפורטריטים האלו בתערוכה המדהימה  במשך כמה שנים.ייתכן שזאת הייתה יוזמה של הקהילה אבל ייתכן שזאת הייתה יוזמה של הצייר הליטאי.

Kauno Gaonas Rabinas Icchakas Elchananas Spektorius. Portreto autorius - Kęstutis Milkevičius

 

הרב יצחק אלחנן ספקטור( (ה'תקע"ז, 1817, ראש – כ"א באדר ה'תרנ"ו – 1896) רב ראשי של העיר קובנה .ציור בתערוכה.

Kęstutis Milkevičius

Kęstutis Milkevičius

Mauša Bairakas. Portreto autorius - Kęstutis Milkevičius

משה ברק ראש הקהילה בקובנה בראשית המאה ה-21.

רבנים יהודיים בתערוכה

הציורים מבוססים ברובם על הצילומים הידועים של הרבנים האלו ובהם מפורסמים כמו הרב קוק שנולד בליטא והפך לרב הארץ ישראלי והם דרשו מחקר מעמיק מצד האמן  וחיפוש אחרי צילומים של כל הרבנים האלו שלא היו בהכרך נגישים במיוחד.

בהם בולט במיוחד הגאון מווילנה שקסטיוס צייר לא פחות משמונה ציורים שונים שלו מהם שמבוססים על ציורים ידועים ומהם כנראה לחלוטין פרי דמיונו.ואני מביא את כולם כאן. יש להניח שמסיבה זאת או אחרת הדמות של הגר"א עוררה את דמיונו של הצייר הליטאי במיוחד שכן אף רב אחר בתערוכה לא "זכה" ליותר מציור אחד.

 

התערוכה היא מרשימה ביותר אבל כימעט אינה ידועה כלל.אז הנה מצבת זיכרון בציורים לעולם שהיה ואיננו עוד של רבני קהילת וילנה מהגאון מוילנה ואילך  בידי צייר ליטאי.

Traces of Jewish heritage that survived [Graphics] = Tracing the survived Jewish heritage / drawings by Kęstutis Milkevičius. - [Kaunas]: Poetry, 2013 - 1 review (20 postcards): color. ; 15 x 21 cm

בנוסף לציורי הרבנים  קסטיוס צייר גם סדרת ציורים בשם:

Išlikusio žydų paveldo pėdsakais [Grafika] = Tracing the survived jewish heritage

שבהם תיאר מבנים ציבוריים  ודתיים יהודים שונים.ציורים אלו הפכו לגלויות דואר שבהן ניתן על הצד השני של הגלויה מידע על מבנים אלו וכתובותיהם.

The destroyed Kaunas synagogues revived in postcards

ציורי האתרים היהודיים של קסטיוס בתערוכה מיוחדת.

על האמן מצאתי את המידע הזה:

Milkevicius Kestutis (1953-2009)RSS

Studied at J. Naujalis Art School, J. Gruodis Music School. 1977 Graduated from painting pedagogy at Vilnius Art Institute (now VDA). Studied with doc. J.Svaža, prof. A. Gudaitis, prof. V. Gache Since 1977 Participated in exhibitions in Lithuania and abroad. The artist was a member of the Kaunas Architects and Artists' Club "Sfinksas", an active participant in Flat Plenaries. The
works of K. Milkevičius have been acquired by: the National MKČiurlionis Art Museum, the Jesuit Center in Vysbaden, the Lithuanian Academy of Fine Arts, institutions and individuals in Lithuania and abroad.

His individual style is easily recognizable because of the musicality of colours, realistic drawing, and soft modelling. The artist animates the heroes of his pictures – Jewish priests and synagogues – with a light touch. Even contemplation or worries look lucid, light and levitating. K. Milkevičius is as if a chronicler writing with sensitive accords of colours.The artist is a master of line and composition  The individualized, artistically realistic .works betraying a deep aesthetic foundation are part of the cultural and communal life of Kaunas and Lithuania.

Art critic Violeta Jasevičiūtė writes about the work of K. Milkevičius:

"Kęstutis Milkevičius is known in art bars as a virtuoso artist and delicate painter, combining the knowledge of the world art treasury in his work, the traditions of Lithuanian professional painting and a distinct vision of being in French-graceful abstracted painting plastics.
The painter has developed painting on paper. This technique enables the immediate capture of the most picturesque natural fragments, giving works a lightweight, extraordinary charm that equates to the famous Japanese engraving.
Kęstutis Milkevičius' drawings, balanced lines of rhythm, harmony, adequate to classical music, give a refreshing soul that creates an everyday perfection, sublime from the world of everyday life. "

נמסר לי שהקהילה היהודית של קובנה מתכננת לפרסם ב-2018 אלבום של ציורי הרבנים של האמן.

תודה למיקי קנטור נשיאת אירגון יוצאי וילנה על הצילומים.

וראו גם

ליטאית בעברית 

דף הפייסבוק של איגוד יוצאי וילנה והסביבה 

pAroda-rabinai

כרזה לתערוכה של הציורים  בליטא ב-2016

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן

 

 

הופיע במקור באתר "ארטפורטל "

 

כתבה זאת מופיעה מחדש על מנת לחגוג את שחרורו של ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הישראלית -רוסית מיכאיל גרובמן מאישפוז ממושך.

 

האמן הרוסי-ישראלי מיכאיל גרובמן הגיע לשלב השיא של ההכרה ביצירתו לאחרונה, כאשר במוסקבה הוצגה תערוכת ענק שלו (שכללה לא פחות מ-360 עבודות), שהתפרשה על פני שלוש קומות של המוזיאון לאמנות מודרנית. התערוכה היא אמנם לא ממש רטרוספקטיבה לכלל יצירתו של גרובמן, אלא ארבע תערוכות שונות שהציגו את גרובמן ואת פעילותו בארבע תקופות יצירה חשובות בחייו, משנות השישים ועד להווה. תערוכה נוספת של אותו אמן הוצגה במקביל במוזיאון היהודי במוסקבה. התערוכות זכו לתשומת לב תקשורתית רבה ולמאמרים ולסקירות מרובים של מבקרי אמנות רוסים, שהסכימו שהן מציגות בצורה מקיפה ביותר את תרומתו של מיכאיל גרובמן לעולם האמנות הוויזואלית. בד בבד עם תערוכות אלו הוענק לגרובמן בעת ביקורו ברוסיה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האקדמיה הרוסית לאמנויות.

זאת הייתה  הוכחה נוספת לחשיבותו של גרובמן בסצנה האמנותית הרוסית, אם כי הוא מוכר פחות בסצנה נוספת שהוא משתייך אליה, הסצנה הישראלית האמנותית, שלה הוא תורם מאז שעלה לארץ ב-1971 והתיישב תחילה בירושלים ואחר כך בתל אביב.

כאן יצר את קבוצת "לווייתן" בעלת האידיאולוגיה המיוחדת, שפעלה ברוסיה ובישראל בשנות השבעים והשמונים והיא מפורסמת עד היום. במסגרת קבוצה זו יצר גרובמן את מה שהוא כינה "אמנות יהודית", אמנות שמבוססת על סיפורי המדרש והקבלה, על סיפור בריאת העולם ועל רעיונות מיסטיים שונים, שאת סימניהם ניתן למצוא ביצירותיו.

כיום תמונות אלו נמכרות בסכומים גבוהים מאוד.

באופן יוצא דופן, גרובמן אינו רק אמן ידוע מאוד, הוא גם דמות בולטת ומשפיעה מאוד בסצנה הספרותית הרוסית בישראל, כמשורר ותיאורטיקן. בכל התחומים האלה התבלט גרובמן כאחד היוצרים הבודדים כיום, שיש להם אידיאולוגיה ברורה, מוצקה ובעלת השפעה ניכרת בתחומי האמנות הוויזואלית והספרות היפה בשפה הרוסית.

 

האוונגרדיסט

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן נולד ב-1939 במוסקבה, ופעל שם בשנות השישים כאחד ממייסדי זרם האוונגרד הרוסי השני (מונח שגרובמן עצמו טבע), שהתקיים ברוסיה משנות השישים ועד שנות השמונים.

זרם האוונגרד הרוסי המקורי הופיע ותסס בראשית המאה העשרים. הוא הגיע להישגים עצומים, אך לא נשא חן בעיני המשטר הקומוניסטי ונמחק מתודעת האדם הסובייטי. עד שמיכאיל גרובמן הצעיר נתקל במקרה ביצירות היוצרים מהזרם הזה והוקסם. הוא החל לחפש אחריהם במרתפים מאובקים של מוזיאונים, בעליות גג של בני משפחה, אצל כמה אספנים פרטיים שאיתר אותם במאמצים רבים בפינות שונות של ברית המועצות. אט-אט הוא הפך את  אמנות האוונגרד השכוחה לרלוונטית שוב מבחינת האינטליגנציה הסובייטית.

גרובמן מעריץ את האמן הרוסי קזימיר מלביץ', אשר טען שביצירתו יכול האדם להפוך לאל, ואמר שבאמצעות כל מעשי ידיו שואף האדם להגיע אל פסגות המחשבה, בתקווה להשיג את השלמות. גרובמן כותב על מלביץ', שהוא בשר מבשרם של נביאי התנ"ך: הוא מחפש את האלוהי ודוחה את הפואטיקה של החשיבה הטכנולוגית. לא מפני שהוא בז לטכנולוגיה או מתעלם ממנה, אלא משום שהוא שואף לעצב מחדש את פנימיות האדם. הוא מבקש להכניס אלמנט אלוהי לסביבה אלילית פגאנית, ובכך מייצג את החשיבה היהודית. לדידו, האמנות היא דרך להשיג שלמות רוחנית, להגיע לדרגת אדם עליון.

גרובמן, מצדו, קיבל את הרעיונות האלו והם קיימים ביצירתו בצורות שונות.

 

לווייתן

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

עניינו של גרובמן בנושא התחזק כאשר ב-1963 השתתף כאמן במשלחת מחקר של מדענים לאזור שבגבול בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן. שם החל לצייר על גבי מעטפות המכתבים ששלח לאשתו, אירה, יצורים דמיוניים שונים, שמאז החלו לחזור ולהופיע ביצירתו, מהם כאלה שסימלו את הרוע ואת המוות, חיות כמו "דרקון" ו"מלך נחש".

 

זמן קצר לאחר מכן, ב-1964, החלה להופיע בציוריו דמות של לווייתן, מפלצת המייצגת את כוחות התוהו במסורת היהודית העתיקה, שלפי סיפורים קדומים, היוותה איום של ממש על האלוהים והיה עליו להכניעה בקרב גדול. סיפור זה הוא מן הסתם שריד של מסורות פגאניות קדומות, שמוצאן עוד במיתולוגיה הבבלית, על תיאמת ומאבקה באל מרדוך. בעבור גרובמן הלווייתן אינו בהכרח, או בכלל, סמל הרוע, אלא דמות סמלית מלאה משמעויות שונות ומגוונות.

בעצם הופעתה ביצירות של גרובמן היא מאפשרת לצופים לחוש את העולם המיסטי הבלתי נראה שלצד העולם היומיומי שלנו. לווייתן היה לסמלו המפורסם ביותר של גרובמן, והוא מופיע אצלו בתמונות שונות בצורות שונות. לא מן הנמנע שהוא מזהה את עצמו יותר מכול עם הישות הזאת, שהיא מעצם טבעה פורצת סדרים ופורעת חוקים ומטרתה – כמטרתו של גרובמן עצמו – היא להגיע לעולמות העליונים.

בספטמבר 1967 גרובמן ישב וניסח מניפסט שלם על "הסימבוליזם המאגי", ובכך גיבש לראשונה בכתב את השקפתו האמנותית, שהחלה להתעצב מאז 1959, כאשר גילה לראשונה את זרם האוונגרד. בשלב זה הפסיק בהדרגה לראות את עצמו כאמן סובייטי ותפש את עצמו בראש ובראשונה כאמן יהודי, בין השאר, בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, שהצית את דמיונו. הוא החל לשלב סמלים יהודיים ביצירותיו, כמו למשל, בתמונה המפורסמת "הקבר של החייל הישראלי", שבה נראה קבר עם שני לוחות ועליהם חרותות המילים העבריות "אמרו" ו"לאלוהים", ולצִדם מנורה בעלת שבעה קנים. וברקע – נוף דמיוני של הרי יהודה.

ספרו של גרובמן "לווייתן" קיים בגרסה העברית (תרגם צבי חזנוב, ערכה דינה מרקון, כרמל והמרכז לאמנות יהודית רוסית, ירושלים, תש"ע, 2009). אלה הם יומניו משנות השישים במוסקבה, כשהיה חלק מהבוהמה הרוסית העליזה והפראית שסירבה לשתף פעולה עם האידיאולוגיה הסובייטית, בתקופה שבה היה עסוק בגילוי היצירות של זרם האוונגרד וניסח את האידיאולוגיה האמנותית המיוחדת שלו. אך למרבה הצער, דווקא היומנים שבהם עסק בגיבושה לא השתמרו. כאן מתגלית זיקתו למילה הכתובה ולספר, שכבר נגלתה בעבר ביצירתו, אולי יותר מכל לספר יצירה הקדם-קבלי. גרובמן שייך לאותם מחפשי אמת המאמינים שעל ידי טקסים, עבודה ויצירה בגשמיות אפשר להרבות את האור ולהציל את העולם מכיליון.

עוד לפני שעלה לישראל מרוסיה ב-1971, בין השאר בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, לגרובמן היתה תוכנית מקורית לשלב אמנות עכשווית עם יהדות, סימבוליזם ומטאפיזיקה. למרבה הפלא, הוא הצליח למצוא שפע של חומר על אמנות, מיסטיקה וקבלה  בספריית לנין. הוא היה היה יושב שם ימים וערבים שלמים ושוקע; אחר כך, כשהתברר לספרנים שהחומר הזה פופולרי מדי אצל טיפוסים כמו גרובמן, הגישה אליו נחסמה. כן התברר לו שב"שוק הספרים השחור" אפשר להשיג אפילו תלמוד, אז הוא השיג, קרא, למד והשתמש בחומרים אלה כדי ליצור אמנות.

אמנם גם לפניו היו ציירים יהודיים, כמו שאגאל ואחרים, אולם לדעת גרובמן, בדרך כלל הם היו קיטשיים. איש לא ניסה לשלב כמוהו אוונגרד עם רעיונות יהודיים שונים. השניים נראו כלא מתחברים, עד שהיגיע מיכאיל גרובמן והפך את היהדות לאוונגרד.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

מגזין אגודת הסופרים "מאזניים " עם עטיפה של גרובמן

בציוריו יצר גרובמן דימויים קסומים, טעונים בקונוטציות מאגיות בעלות משמעויות ספרותיות שונות. הוא ניסה להחזיר לציורים את התכנים המיסטיים שהיו ליצירות אמנות בימי קדם ובימי הביניים, עד שאלו נעלמו לאחר הרנסאנס, כשהאמנות נעשתה חילונית לחלוטין.

כשעלה לבסוף ישראל, בניגוד לרוב היוצרים שעלו מרוסיה, השתלב היטב בחוגי הספרות והאמנות המקומיים. אך התוכניות  הגרנדיוזיות שהביא עימו לא התאימו לאמנים הישראלים, שעסקו ביצירת שפה מקומית עכשווית, נטולת קשר לגולה ולמקורות. מצד אחד, היו בוגרי 'אופקים חדשים' שעסקו במופשט האוניברסלי, ללא כל קשר ליהדות ולמקורות "והסתכלו עלי כעל חיה מוזרה", מספר גרובמן, ומצד שני, היו הצעירים ובראשם רפי לביא, שפיתחו שפה של אמנות מקומית מושגית.

מיכאיל גרובמן ליד תמונה שצייר.

"לא מבינים אותי כאן," אומר גרובמן. "הישראלים רגילים לקבל אמנות אירופית ואמריקאית, לא אמנות יהודית כמו זאת שאני עושה."

תפישת האמנות היהודית, שגרובמן שם לו למטרה לייסד בבואו לארץ היא: "האמנות היהודית בעיניי היא לא שאגאל המאוחר, שהידרדר לקיטש, וצבא החקיינים שלו. מה שעניין אותי זאת אמנות יהודית שיש לה קודים משלה, גרסאות משלה, קטגוריות ויזואליות משלה. כלומר, כל העניין היה גלום ביצירת אמנות יהודית חדשה. מודרנית, סוּפּר מודרנית […] טוב, בשביל מה באתי לישראל? כמובן, כדי לבנות חיים חדשים ואמנות חדשה […] אבל התברר שהרעיון של אמנות יהודית לא רק שהוא זר לגמרי לצייר הישראלי בן זמננו, אלא אפילו מיותר ומזיק. לא מיד הבנתי שבכל אלה מעורבת הפוליטיקה, כלומר, אם אני בא, נניח, לאיזה אוצר תערוכות ישראלי בעל השפעה, מספר לו על התוכניות: הנה, מדינה ציונית, אמנות ציונית, אבל הוא – אנטי-ציוני.

שבאתי הלכתי למוזיאון תל אביב, ראיתי מה תלוי שם וגיליתי שכל אלה הם חיקוי של המערב, שאין לו שום קרקע תחתיו. ואז התחלתי לכתוב מאמרים איך בונים אמנות ישראלית עצמאית, בדיוק כמו שקיימת מדינת ישראל העצמאית. הקהל המקומי נחרד. נוצר מצב, שאני רוצה ציונות באמנות, ובשבילם אלה צלילים זרים, הם רוצים משהו אחר לגמרי […] כולם רצו נוכחות באמנות המערב, מה שבעצם קרה בהמשך. ואני באתי ממוסקבה לישראל ולימדתי אותם מה צריך לעשות. זה מאוד לא מצא חן בעיניהם" (מתוך ראיון שערכה עם גרובמן אליסה ביאלסקי-ניימן, "זרקאלו", 4.2.2014. מרוסית: דינה מרקון).

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

גרובמן לא ויתר ולא ירד לחו"ל , כפי שעשו יוצרים רוסים רבים אחרים. במקום זאת הוא פעל להקמת סצנה אמנותית משלו. גרובמן היה ונשאר חלק מהתרבות הרוסית וחלק מהתרבות הישראלית, שייך לשני העולמות ונהנה מהמיטב שבשניהם. ספק אם יש יוצרים רבים אחרים כאלה.

בין השאר, הוא פעל יחד עם אשתו, העורכת והמבקרת אירינה ורוּבּל, להקמת כתב עת ספרותי בשפה הרוסית, "זרקאלו" ("אספקלריה"), שקיים עד היום, ונכון למאי 2014, ראו אור 43 גיליונות שלו.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

עם זאת, גרובמן הוא אחד האמנים הרוסים הבודדים שנטמעו בהצלחה בתרבות הישראלית. לא רק כאמן אלא גם כמשורר, שהכיר היטב משוררים ישראלים ידועים כמו דוד אבידן (שלזכרו כתב שיר). הוא פרסם שני ספרי שירה בעברית, אם כי רוב השירים תורגמו בידי משוררים ידועים כמו מאיה בז'ראנו, אשר רייך ורוני סומק: "בארץ שחורה שחורה" (כרמל, 2005) ו"החירות מגיעה ערומה" (קשב, 2013) – ספר שירים ארוטיים.

שיריו החזקים יותר כלולים בספר הראשון, שם מביא גרובמן כמה שירים אפקטיביים ביותר, שמעידים על כישרונו האמיתי: ליצור אימה, לעתים מעורבת בהומור שחור, הומור של זוועות המתאר את ההזיות הלא מיניות הכמוסות של היוצר. ניתן למצוא כאן שירי אימה כמו "גן עדן של ג'וקים" בתרגומו של אשר רייך, סאטירה אכזרית על החרדים: תיאור של עתיד מצמרר, שבו מקקים שחורים מתפשטים ומשתלטים בכל המדינה ובעולם כולו. עוד שיר בולט הוא "בוקר בוקר אני קם לצוד אנשים" בתרגומו של רוני סומק: תיאור בגוף ראשון של רוצח סדרתי היוצא ליום עבודה, לירות באנשים מתוך בניין.

( את השיר ניתן למצוא במגזין הרשת "יקום תרבות ").

 

 

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

מניפסט של "לווייתן". הסימבוליזם המאגי באמנות

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

ב-1975 הקים מיכאיל גרובמן קבוצה אמנותית בשם 'לווייתן', בשיתוף פעולה עם שמואל אקרמן ואברהם אופק. הם ניסחו מניפסט ועשו כמה פעילויות יחד עם אמנים נוספים, שיצרו תהודה. יצירתה של קבוצת 'לווייתן' היתה מעין הכרזת מלחמה על הממסד הישראלי באמנות. המטרה שבהקמת הקבוצה לא היתה ליצור ציירים שיידמו לגרובמן, אלא להפוך ציירים ואמנים צעירים לאמנים בעלי ראיית עולם ויצירה עצמאית.

הם נשארו אחת הקבוצות האמנותיות המעניינות ביותר בהיסטוריה של ישראל, קבוצה שראתה את פעילותה האמנותית כבעלת קרבה למאגיה, או כפי שהם הגדירו זאת, "הסימבוליזם המאגי". "זוהי שיטה המאפשרת השגה דתית של העולם וקיום מאושר עלי אדמות. סימבוליזם מאגי באמנות – זוהי שיטה המאפשרת להתקרב לבלתי ניתן להשגה"

]דברים אלה נכתבו בהשראת שימוש מקביל באותיות ובמילים ביצירות האמנים מהאוונגרד הרוסי, שאז לציבור הרחב לא הייתה כל גישה אליהם.

כאמור, גרובמן החל לגבש את שיטתו ב-1959 וניסח אותה סופית בספטמבר 1967 והוא רק בן 28, אולי לא במקרה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, שבה גברה ישראל על הערבים.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

בשיטה זו הוא רואה מערכת של סימנים ויזואליים המפוענחת במבט פנימי רוחני. היא שואבת השראה מהפילוסופיה היהודית של הקבלה, מצד אחד, ומהרעיונות של אמני האוונגרד הרוסים מראשית המאה העשרים, מצד שני. יש בה רצון לחזור אל הפרימיטיביות, שגרובמן רואה בה מעלה, וגם אל הסמל ואל האות. גרובמן משלב מכאן ואילך סמלים ואותיות ומילים שלמות ביצירותיו האמנותיות, כחלק בלתי נפרד משיטת הסימבוליזם המאגי שלו.

גרובמן כותב: "כשם שאלוהים ברא את העולם מתוך התוהו ובוהו, כך האמן הופך את המישור למצבור של אנרגיה. צורות הבנויות מקווים, מכתמים ומצבע יוצרות חלל אנרגטי. אנרגיה שמפיקה יצירת אמנות היא סוג האנרגיה היחיד שיצר האדם. יצירה אנושית הנָּה הוכחה לכך, שנפש האדם היא חלק אינטגרלי מאלוהים. אדם נוצר בצלמו ובדמותו של אלוהים, והיצירה היא ההמשך האלוהי באדם. כאשר אדם יוצר חלל דחוס מבחינה אנרגטית, הוא מתגבר על מימד הזמן, כלומר, מגיע לאחת הדרגות העליונות של רוח האדם" (מיכאיל גרובמן, "לווייתן", בתוך: "על הסימבוליזם המאגי ועל אמן כדמות בדויה", "זרקאלו": יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005, עמ' 218); "הסימבוליזם המאגי יוצר תקדימים ויזואליים ומציאויות חדשות" (שם, עמ' 222)".

העבודות הכמו-ספונטניות האלה רוויות באמונה, שיש בכוחו של האמן להשפיע על כוחות הקוסמוס, למען יפעלו לרצון האדם. במיסטיקה היהודית מופיע הצדיק כפועל להעלאתן של ניצוצות האור האלוהי הרבוץ בכלים השבורים, השבויים בגשמיות החומר.

חלק חשוב ביצירה של גרובמן זוהי אמנות פוליטית, ומאז ומתמיד הוא נהנה הנאה גדולה לעורר סקנדלים. שערורייה רצינית עורר מיצב גדול שעשה בשנות השבעים ברעננה, בזמן שבו נערכו הפגנות "הפנתרים השחורים", כשהם גנבו משאית עם חלב שנועד לשכונה מבוססת וחילקו את החלב באזור שבו גרו עניים ממוצא מזרחי, תחת הסיסמה: "לילדים שלנו אין מספיק חלב, ולחתולים ולכלבים של האשכנזים יש חלב כל יום, ובשפע". הם ציירו אז על הקירות כתובות גרפיטי על "אשכנאצים" וכו'. גרובמן הציג עבודה שכתב עליה: "אשכנזים – לאושוויץ". שרת החינוך אמרה שחייבים להסיר אותה, הסקנדל היה גדול, וביוזמת ראשי עיריית רעננה היא אכן הוסרה בן-לילה.

כותב שורות אלו נתקל לראשונה ביצירתו של גרובמן בראיון גדול שהופיע עימו ב"דבר לילדים " ב-1981 ואפשר למצוא אותו סרוק כאן.

והנה ראיון שאני ערכתי עם גרובמן עשרות שנים לאחר אותו ראיון עם ילד עיתונאי.

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

 אלי : הגדירו אותך כפרובוקטור וכחוליגן. אתה מסכים עם זה?

גרובמן: אולי יש בזה משהו. פעם בניתי מיצב ברעננה שהוחרב ביום שלמחרת – למזלי הספקתי לתעד. אנשים נבהלו – זו היתה עבודה פוליטית, ובאותה תקופה התרבו הפיגועים. בניתי מעין חווה: גדר בצבעי דגל פלסטין ובתוכה כיסאות פגומים שהזכירו כיסאות באוטובוס אחרי פיגוע, או כיתה אחרי אירוע חבלני. מסביב הרצתי כתובת בערבית, שחזרה על עצמה: "חתוך את היהודי!"

אלי :אתה מאמין שהדרך שלך יכלה להפוך את האמנות הישראלית למרכזית?

"לא היה לי שום ספק, שהפוטנציאל הישראלי-יהודי יספיק למטרה זו. התרבות היהודית עשירה במיוחד, ואנחנו השארנו אותה לכל מיני חוזרים בתשובה. אמרתי שאנחנו צריכים לקחת את המסורת שלנו ולהשתמש בה כך, שתיעשה מקובלת בכל העולם. אנחנו נחשבים לאניגמה גדולה בכל מקום. כולם מתעניינים ביהדות וביהודים, גם האנטישמים וגם אלה שאוהבים אותנו. אמרתי שכדאי לנצל את זה. להפוך את הכתב והסמלים הלא מובנים שלנו למוחשיים".

האוונגרד השני גם הוא היום זיכרון בלבד. הוא הפסיק להיות זרם בעל משמעות לאחר קץ השלטון הסובייטי, אבל מיכאיל גרובמן ממשיך להישאר יוצר משפיע, שישנם רק מעטים כמוהו, בתרבות הרוסית והעברית כאחת, בתחומי האמנות החזותית והספרות היפה. הוא את חותמו השאיר כאחד היוצרים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, של האמנות היהודית החדשה.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

 

ביבליוגרפיה

מיכאיל גרובמן , 1939, "בריאה בין כאוס לקוסמוס", ברעם, מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, [תשס"ו] 2006.

תמונה קשורה

מאמרים של מיכאיל גרובמן בעברית

"לווייתן", תרגמה מירי ליטווק, בתוך: "זרקאלו: יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005 (במקור נכתב ברוסית ב-1967), עמ' 233-211.

"על מאלוויץ", תרגם דניאל רובינשטיין, בתוך: "זרקאלו: ראי לספרות רוסית עכשווית", הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 290-285.

ראו גם

מיכאיל גרובמן ב"יקום תרבות "

מיכאיל גרובמן בויקיפדיה 

פרטים על גרובמן 

האתר של מיכאיל גרובמן:

מבקרים את מיכאיל גרובמן 

מיכאיל גרובמן נזכר עוד

זה יגיע אני לא דואג:דנהגילרמן על מיכאל גרובמן

אדם אדיש לא יכול לקלל כך :רומן וטר על גרובמן 

השוטים של גרובמן :מרדכי גלדמן על גרובמן 

דף הפייסבוק של מיכאיל גרובמן

המייל של מיכאיל גרובמן

grobman1@netvison.net.il

 

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן עם הכלב המנוח טימור.

 

ראיון עם האמן מיכאל גרובמן מ"דבר לילדים " ב-1981.

ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הרוסית במדינת ישראל מיכאיל גרובמן השתחרר סוף סוף מאישפוז ממושך בבית החולים וחזר לביתו שם יוכל להמשיך ליצור את יצירותיו המיוחדות.ואתמול התארחתי אצלו. כדי לחגוג את שחרורו מכלא בית החולים.

לרגל אירוע משמח זה הנה שריד ארכיוני ראיון עם האמן הצעיר מיכאיל גרובמן שפורסם בשבועון הילדים "דבר לילדים "כרך נא בחוברת מספר 40 בתשיעי ליוני 1981.

ושם ניתקלתי לראשונה בשם "מיכאיל גרובמן ".

הראיון בוצע בידי עיתונאי צעיר ( ע"ץ) צבי פרידלנדר כיתה ז' בירושלים. אבל הוא מדהים בעמקותו לגבי עיתונאי צעיר כל כך.

 

 

ראו עוד על מיכאיל גרובמן

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן מאת אלי אשד 

The Golem in Modern Visual Culture

This aricle was written for the Golem  pictures  exibition of the artist Toby Cohen  in the Engel gallery at Tel -Aviv

The artist Toby Cohen offers a new perspective on the famous story of the Golem and the Maharal of Prague, this time through stylized and mysterious photographs in which the story is not set against the conventional backdrop of Europe, but in an Israeli setting, in the very sites in which the ideas of the ancient mystic tradition of Kabballah were born and formulated.

In order to gain a profound understanding of Cohen’s revolutionary approach to the famous story, it is worth examining the previousiterations of the story of the Golem and the Maharal of Prague in the visual art that serves as the background to Cohen’s innovative work.

In the story, the Golem who "turns on his creator" was made of clay by the Maharal of Prague, both to perform house chores and to protect the Jewish community against external enemies, until it eventually runs amok and poses a threat to its creator, who has to destroy it. Over the years, this myth gained power as an allegory of the relationship between man and technology,which supposedly serves him. From a story known only to a few Jews, Germans, and Czechs in the first decades of the nineteenth century, the myth has become widely known all over the world and serves as a source of inspiration to dozens and hundreds of authors, writers for film and television, painters, and sculptures.

Over the centuries, and in fact increasingly so closer to our days, this version became the most famous and popular legend among Jews and non-Jews. Indeed, it is unclear whether this tale originated from a folk story or written by a writer in the early decades of the nineteenth century, possibly inspired by non-Jewish works like Goethe's ballad Sorcerer's Apprentice (1797) and Mary Shelley's Frankenstein (1818). Scholars date the earliest version of the story of the Golem and the Maharal of Prague to 1834. This story served as a special inspiration to artists of all disciplines, as it touches on creative process and the perils and opportunities it entails.

The Golem appeared in visual art relatively late, probably due to the reluctance of various Jewish groups to create visual images, rooted in the commandment "Thou shalt not make unto thee any graven image." We find the first visual image of the Golem only in the late nineteenth century, and primarily – and for a long time – by non-Jewish artists. These artists had very few visual details to go on in the original Jewish Golem stories. All that was said about the Golem is that it was of tall stature, and that the Hebrew lettersא מ ת  were inscribed on its forehead (and that erasing the letterא would lead to its death). Nothing more.

 

The earliest painting that I found of the Golem is the iconic illustration that was created in 1899 by the Czech artist Mikoláš Aleš (1852-1913), considered one of the greatest Czech artists and illustrators of his time. The illustration was first printed in a Czech magazine, and later in the collection Old Czech Legends (Staré Pověsti České) by the famous Czech writer Alois Jirásek from 1893, which includes one of the earliest versions of the story of the Golem.[1] In this illustration, the artist seems to encapsulate the significance of the legend in a depiction of the Maharal conjuring up the Golem with the Hebrew letters. However, the writing (while correct in terms of Hebrew and proving that artist consulted an expert), is somewhat incorrect as the letters spell out the Hebrew word "Golem" (גלם) rather than "Truth" ((אמת as is customary in the Jewish tradition.

It is quite obvious that when painting the illustration, Aleš thought about One Thousand and One Nights’s summoning of jinn by a wizard (the demons in Arab and Islamic mythology), and the Golem is reminiscent of these jinn more than it resembles the creature described in the Jewish sources. Aleš was dealing here for the first time with the problem that all future artists who portray the Golem will have to face: the total absence of details describing the Golem’s visual appearance in the texts. He chose not to portray the entire Golem, but only its face. An incomplete and larger than life creature, the Golem looks at its creator – the Rabbi who seems to conjure him up from thin air with menacing expression.

Image result for golem paul wagner

 

It is possible that this illustration (also) served as a source of inspiration for the best-known visual representation of the Golem –the three films created by the German director Paul Wegener. In the first two films, screened in 1914 and 1917,the Golem comes to life in modern times, while the third and most famous film (released in 1920), recounts the original story is great detail. In the film, the Golem –played by director and screenwriter himself – is a creature with Asian features, more Mongolian than Jewish, like a grim monstrous giant that represents an alien, hostile, and menacing world, which at any moment may get out of control and threaten its creator and the people around it. This visual representation had a big impact on the later Hollywood Frankenstein films, which starred Boris Karloff in the role of the monstrous manmade creature (that was much more human than Wegener’s frightening Golem).

Image result for golem hugo steiner prag

Image result for golem hugo steiner prag

 

Another famous visual depiction of the Golem was created by the artist Hugo Steiner-Prag (1880-1945) in his illustrations for the classic novel The Golem (1915), by the fantasy writer Gustav Meyrink. This book represented the Golem as the gloomy and monstrous spirit of the Jewish ghetto in Prague. In fact, the Golem is a minor character in the story that takes place in a completely contemporary Prague, and not in the Maharal’s days. Despite its marginal role in the story, the Golem leaves an impression on the readers’ imagination, partly thanks to the striking paintings of Steiner-Prag.[2] Steiner-Prag decided not to paint the Golem as a monstrous giant with tremendous power, but as a foreign and strange man with Chinese features, who embodies the foreignness of the Jewish ghetto in Prague itself.

Image result for ‫הגולם גרונדיג‬‎

Image result for ‫הגולם גרונדיג‬‎

One of the earliest prominent drawings of the Golem for a text in Hebrew is the illustrations of the talented painter and graphic artist Lea Grundig (1906-1977) for the 1942 poem by Isaac Loeb Baruch, the Golem of Prague 1942.[3] In the illustration by Grunding, who fled from the Nazis, the Golem appears as a primal destructive force. Its features are not clearly Jewish but utterly primitive, like that of a Neanderthal or a barbarian warrior from the steppes of Asia. It is quite possible in these paintings she expressed her fears of the barbaric Nazi beast, which represents the spirit of the ancient terrifying past come to life to threaten the present in the image of the destructive Golem. To my knowledge, this is the first time that a woman illustrated the Golem’s story and character.

Since then, the Golem received many other representations. I will mention only a couple of these here.

Image result for golem jirasek

From the 1950s, the Golem starts to lose its potency as a terrifying creature, and becomes a comical figure that symbolizes technology chained by man to do with it as he pleases. In a Czech comedy from 1941, Emperor’s Baker and Baker’s Emperor (Císařůvpekař a pekařůvcísař), the Golem is presented as a giant, clearly inhuman, creature, and as such, loses all element of horror it inspired when he was supposedly human, like in Wegener’s films. It appeared in several comic books, like those presented below, in which it looks like a perfectly “ordinary” comic monster, without the elements that evoked fear and alienation – which were created by the artists

Image result for ‫הגולם אלי אשד אורי פינק‬‎

. To sum up, I will mention that the Golem even starred in a book about a comic series, which never really existed, but in an alternate universe was hugely popular in Israel since the 1940s.[4]In the book, written by the writer of these lines and painted by Uri Fink, the Golem is completely featureless, since it represents something that does not really exist.

And now, the classic character is given a new adaptation by the artist Toby Cohen – this time not in painting but with photographs, which do not depict it in Europe and the old city of Prague, as usual, but on the backdrop of the Galilee, the Dead Sea, and the city of Kabbalists, Safed. It is set in a world of menacing water and nature, and not one of ancient, dilapidated, urban world, as it was thus far. However, the sense of supernatural mystery is maintained, even though Cohen underscores its affinity to the world of Kabbalah and Safed (which is a very marginal element which does not exist in the original stories).

In his photographs-illustration of the story, Cohen creates an atmosphere of stylized horror that lurks beneath the surface, which eventually erupts with unbeatable force, like one of the earthquakes that strikes the area in which the photos were taken once in a century. In Cohen’s photographs, the horror does not lie only in the Golem but also in its surroundings and in the people around him – each can potentially add to the threat of the Golem. For Toby Cohen, the Golem only enacts what people like the Rabbi and like us set in motion.

In Toby Cohen’s work, the story of the creation of the Golem, his struggle against the pogrom, and rampage are set in the magical landscapes of the Land of Israel, which add another layer to the famous story. Created two centuries ago, it speaks to us now more than ever, since we all live in times when man is replaced by technologies and experience the attraction of the “Golem” and the fear it evokes, as it is reflected in Cohen’s photographs. In effect, the fear of ourselves and of what we may bring about in our inhumanity to one another.

 

Image result for ‫טובי כהן גולם‬‎

 

[1] This version was translated into Hebrew by Yitshak Avnon in the collection Dad’s Tales: selected stories for children, illustrated by D. Sahdrin, Parparim Publishing, 1972.

[2]Gustav Meyrink’s book was translated into Hebrew by Miriam Krauss, and printed by Carmel Publishing in 1997. The cover illustration was not one of Hugu Steiner’s famous illustrations, but a famous painting by the artist Michail Grobman.

[3]The Golem of Prague: a folk’s tale, Dvir Publishing, 2011.

[4]Eli Eshed and Uri Fink, The Golem: Hebrew Comics – A History, Modan, 2003.

 

רועי רוזן- רטרוספקטיבה של קריירה

roui rozen picture

במוזיאון תל אביב נפתחה ביום חמישי  בשבוע שעבר תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של האמן רועי רוזן, אחד האמנים האניגמאטיים ביותר כיום של האמנות הישראלית.אמן שידוע ביצירת דמויות בדויות או חצי בדויות שעולם שלם עומד מאחוריהן,  עולם שנראה מציאותי מאוד אבל גם הוא פרי יצירתו של רוזן.

העולם  הבדוי ,או אולי מוטב לאמר העולמות ה בדויים של רוזן נתמך/ים  במגוון "עדויות", "מאמרים", ו״סרטים״, כולם כמובן בדויים או "מוקומנטריים"שמוסיפים לאמינותם.

בתערוכה ניתן למצוא את הדמות הידועה של רוזן, "ז'וסטין פרנק", כביכול ציירת יהודית-צרפתית פרנקיסטית מיסטית, את האמן הרוסי העולה ״מקסים קומר מישקין״ שיצר כביכול תערוכה שלמה על מותו הזוועתי של ולדימיר פוטין. על חייה שלפני ואחרי המוות של אווה בראון זוגתו של הפיהרר, יצירה שבעת הצגתה המקורית לפני עשרות שנים עוררה סערה תקשורתית ופוליטית.
הסיור בעולמות המציאויות והאמנים השונים של רועי רוזן מרשים , מרחיב את הדמיון ואת התודעה, אבל דורש תשומת לב רבה לכל פרט, וגם לפעמים קיבה חזקה…
גילוי נאות: רוזן שימש כמקור השראה בעבר עבורי  בסיפור.הוא  אחד האמנים   הישראליים המוערכים ביותר עלי אישית בגלל הקרבה שיש בינינו בתחומי עניין שונים.

בזמנו פירסמתי סיפור פרודיה בשם "מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק " על אחת הדמויות שיצר .האמנית הצרפתית  הסוריאליסטים שיש לה קשורים לכת הפרנקיסטים ולכישוף שחור בשם  "ז'וסטין פרנק , ואף הכנסתי אותה כדמות לספר שכתבתי עם אורי פינק ,ה"גולם שיפורו של קומיקס ישראלי".( מודן 2003). פרנק הופיעה שם כאמנית  בשם ז'ולייט חנוך " שיצרה סיפורים מוזרים במיוחד על דמות הגולם.  בספר מובא קטע מסיפור קומיקס שאותו יצרה חנוך.

רוזן מצידו אולי כיצר דמות של גיבורת על ישראלית בשם "ציונה" שעליה חיבר רומן ( ולא קומיקס).

היוצר

רואי רוזן מרבה להשתמש ביצירותיו במודלים ידועים של אמנות פופולארית וקומיקס כבסיס ליצירותיו האוונגרדיות שלו,ביחד עם למדנות עמוקה על תולדות אמנות המאה העשרים והצדדים הפחות מוכרים  והיותר איזוטריים שלה .

רוזן  הוא נכד של בעלת קיוסק פולניה ברחוב דיזינגוף שם היו נמכרים גם קומיקסים כמו "בוקי" סדרת קומיקס מתורגם מאנגלית  וחוברות  "טרזן" על איש ג'ונגל. ואלו השפיעו עליו עמוקות. בתור ילד היה  מצייר קומיקסים על גיבורי על ועל רשעי על.הוא לא באמת הפסיק מאז. הוא חזר לנושא גיבורי העל כאשר יצר את הדמות של גיבורת העל הישראלית ציונה ,ודווקא ברומן פרוזה וכעת חזר ל"רשעי העל"  כפי שאפשר לראות גם בתערוכה האחרונה שלו על גורלו של "רשע העל "  ולאדימיר פוטין.

roi rozen hitler

ציור של היטלר כילד מהתערוכה "חיה ומות כאווה בראון "

יצירותיו באופן קבוע מעוררות שערוריה או מנסות לפחות.   התערוכה שלו " חיה ומות כאווה בראון :פילגשו של היטלר, בבונקר בברלין ומעבר : הצעה מאוירת לפרוייקט מציאות מדומה " ( 1997)  שמוצגת שוב ברטרוספקטיבה ,היא סדרת ציורים על חיי האהבה של היטלר ואהובתו אוה בראון בעולם הזה וגם בעולם הבא  המתוארים מנקודת המבט שלהם  _( או ביתר דיוק מנקודת המבט של אוה בראון )  ובהם הם מוצגים כאוהבים רומנטיים  עוררה דיונים בכנסת  עיצבנה  גם את יוסף  לפיד וגם את  מפלגת המפד"ל ועוררה ואיומים להפסיק את התקציבים של מוזיאון ישראל בכתבה בסי אן אן רוזן  כונה מכחיש שואה ואנטישמי  כל מה שאמן מודרני מייחל לו.

roi rozen braun 2

היום  רוזן מלמד במדרשה לאמנות בבית ברל ובבצלאל ועד כה הוציא גם כמה ספרים של ספרות יפה רוזן הוא אחד האמנים הויזואליים המועטים יחסית ששולחים את ידם גם בכתיבה והוא אחד הבודדים עוד יותר שעושים זאת בהצלחה.

ז'וסטין פרנק

roi rozen jostin

יצירתו הידועה ביותר עד כה של רוזן ובשלב זה  לדעתי הישגו הגדול ביותר   הייתה ( בניגוד לאווה בראון האמיתית לצערנו )  דווקא  דמות בדויה שיצר , האמנית הבלגית היהודית המדומיינת ז'וסטין פרנק יוצרת לא חשובה ובלתי ידועה  שפניה מבוססות על אלו של רוזן ושל אישתו . רוזן ביצע עבור יצירתו זאת  מחקר עמוק ומדוקדק ביותר בסצינת האמנות הסוריאליסטית –הקבלית של אירופה בשנות השלושים.מחקר שרק יודעי "ח"ן בתחומי האמנות והמיסטיקה היהודית והנוצרית  יוכלו להעריכו כערכו.

rpi rozen fantomas 1

"פרנקומאס" ציור של ז'וסטין פרנק המבוסס על הדמות של פושע העל מהספרות הפופולארית הצרפתית "פנטומאס".

ז'וסטין פרנק היא דמות  אמנותית מיסטית מעוררות חלחלה מאירופה ,שככל הנראה יש לה קשרים מסתוריים עם חוגי הכת הפרנקיסטית של משיח השקר היהודי  יעקב פרנק מהמאה ה-18 שנהג  לקיים אורגיות מיניות עם כל מי שאפשר.מצד שני יש לה קשרים עם חוגי האמנות הסוריאליסטית של האמנות האירופית בשנות העשרים והשלושים הידועים בחיבתם העמוקה לספרות פופולארית מצד אחד ולמיסטיקה ולכישוף מצד שני.

roi rozen book zeaa

ז'וסטין פרנק לכאורה כתבה רומן פורנוגרפי מזעזע במיוחד בשם "זיעה מתוקה "( הוצאת בבל ,2001)  ( שאותו רוזן  אף כתב והוציא לאור עם "הקדמה אקדמאית "  מעניינת במיוחד של "חוקרת "שגם היא כמובן דמות בדויה). האמנית הנ"ל בביוגרפיה הבדויה שיצר לה רוזן היגיעה לארץ ישראל ומצאה שם את מותה בנסיבות מיסתוריות ביותר לאחר שעוררה מהומה בתערוכה של האמן מרסל יאנקו.

רועי  רוזן וזוסטין פרנק

לספר "זיעה מתוקה"  התלוותה תערוכה של יצירותיה  של ז'וסטין פראנק במוזיאון הרצליה, ובה קטלוג מלומד שמי שמדפדף בו לא בהכרח מבין כי מדובר באמנית דמיונית, פרי יצירתו של רוזן. פרקים מהספר פורסמו במקור בכתב העת "תיאוריה וביקורת", כתב העת הראשי של הפוסט מודרניזם בישראל. מי שמעיין בהקדמה לגיליון רואה שעבור העורכים היה המאמר על פרנק רק "עוד מאמר", הם ככל הנראה לא היו מודעים כלל לעובדה שהם מפרסמים בדיון גמור, ואם כן, לא טרחו להודיע על כך לקוראים.

רוזן המשיך ויצר  סרט "תיעודי "  על ז'וסטין פרנק שבו גילם אותה ואת החוקרת האקדמאית של יצירתה  אן קאסטורפ וכמובן הציג תערוכה של יצירותיה.וגם בסרט הזה ניתן לצפות כעת ברטרוספקטיבה באמוזיאון תל אביב.

ז'וסטין פרנק לצערו הגדול עוררה סערה קטנה בהרבה  מזאת שיצרה אווה בראון אולי כי התרגלו כבר. ואולי כי אמניות סוריאליסטיות הן לא דמויות שגורמות לסערות גדולות.

רועי רוזן / ז'וסטין פראנק

הרעיון של רוזן ליצור ביוגרפיה בדיונית ומשכנעת שתכלול הערות שוליים, אינדקס וביבליוגרפיה מפורטת, חלקה דמיונית, היה מוצלח. אולם לטעמי לא הלך איתו רוזן רחוק מספיק. הבעיה עם יצירתו הייתה שרק שניים או שלושה מומחים בתולדות האמנות יכולים היו לדעת שפרנק אינה דמות אמיתית. לשאר הקוראים זה לא היה איכפת, שכן פרנק לא עשתה שום דבר שיכול היה לגעת בקהל הקוראים הרחב, ובראש ובראשונה לא הייתה מעורבת בשום אירוע היסטורי חשוב (או דמיוני וחשוב), ולא נפגשה עם אנשים ידועים באמת לקהל הרחב מעבר לשוליים של האמנות.

הייתה זו דמות חסרת נרטיב אמיתי שיעורר עניין בקהל.  והחמור מכל – לחייה לא היו משמעות. היא נשארה תמיד בשוליים של השוליים בכל מקום אליו הלכה. האירוע המעניין היחיד בחייה היה מהומה קלה אותה יצרה בתערוכה כלשהי של אמן בשם מרסל ינקו, אי שם בסוף שנות השלושים בארץ ישראל. לאחר מכן נעלמה. לא היה כאן שום דבר שיעורר אפילו הרמת גבה קלה אצל הקורא שאינו אוצר מוזיאון של אמנות מודרנית. אמנם רוזן העז לרמוז לקשרים שהיו אולי בינה ובין הכת הפרנקיסטית, אך נשאר רק בתחום הרמזים ולא עשה דבר עם האפשרות המעניינת.

אני  בכל אופן התרשמתי מיצירה זאת כל כך כל כך שכתבתי לה שני סיפורי המשך.   שהופיעו רק ברשת. הסיפורים נכתבו כמאמרים  מלומדים המלינים  על כך שרוזן עיוות את העובדות הנוגעות לחייה של פרנק, וכי הנ"ל הייתה גם ציירת קומיקס חשובה, למעשה ראשונה מסוגה בארץ ישראל, ואיירה עטיפות של חוברות מסדרות בלשים שאכן התקיימו באותה התקופה בארץ בתעשיית "הספרות הזולה " שהחלה להתפתח אז בתל אביב. . בנוסף היא עסקה גם בניסויים, בפגאניות, בכישוף שחור ובזימון ישויות חייזריות  מעולמות אחרים בתל מגידו , כפי שהעיד הארכיאולוג הידוע פרופסור אינדיאנה ג'ונס, ניסויים להם היו משמעויות הרות גורל לעתיד. אך שרוזן לא עסק בהם כלל.

סיפורים אלו  היו הצעד הראשון אל המציאות החלופית של הגולם שאותה יצרתי עם אורי פינק.

ציונה

roi rozen ziona book

דמות שאותה לא ניתן למצוא משום מה בתערוכה הרטרופקטיבית של רוזן היא הדמות של גיבורת העל שיצר ציונה. אבל זוהי דמות מעניינת כל כך שבכל זאת אעסוק בה כאן.

ז'וסטין פרנק הוכנסה גם כדמות בספר היסטוריה החלופית שיצרתי ב2003 ביחד עם הקומיקסאי אורי פינק "הגולם :סיפורו של קומיקס ישראלי .( מודן 2003) על תולדות גיבור על בסדרת קומיקס בגירסה חלופית בדויה  של מדינת ישראל.

 

 

עמוד בספר "הגולם " מאת אלי אשד ואורי פינק שבו מופיעה דמות בשם זו'סטין חנוך וסיפור קומיקס שלה ,מבוססים על ז'וסטין פרנק של רועי רוזן.

בדיאבד התברר שרוזן חשב בצורה מקבילה לי ולאורי פינק ,וחשב במקביל אלינו גם הוא על דמות של  גיבורת על במדינת ישראל חלופיתבשם "ציונה ".

רוזן הסביר : לציונה יש את כל המאפיינים של גיבורת על . כמו סופרמן ובטמן שפועלים בעיר שהיא מעין מיתולוגיזציה של ניו יורק , כך גם ציונה פועלת בתל חורף שהיא מעין תל אביב מיתולוגית . כמו לכל סופר הירו ,גם לציונה יש נקודת תורפה. היא נולדה פגומה ואביה הפרופסור נאלץ להשתיל בה חלקי מכונות . עד היום היא מזמזמת בזמן המעוף. לגיבורי -על יש אלמנט סכיזואידי מאוד חזק -הזהות היום יומית שלהם לעומת הזהות הגיבורית שלהם ,וזה נכון גם לגבי ציונה שזהותה היום יומית  יומית היא של  יונה צימר הספרנית . תמיד יש להם עזר כנגדם ,משרת ישיש או מאמן ,במקרה של ציונה זה זוג לסביות קשישות שמטפלות בה".

roi rozen ziona 2

הרעיון שלו היה  לעשות עיבוד לפרוזה של סדרת קומיקס לא קיימת ואמור היה להיפתח בטקסט מחקרי בשם "גלגולה של ציונה". שעל פיו ציונה  ההחלה כפנזין  פטריוטי לאחר מלחמת היום הכיפורים באשדוד שנועד לשקם את האגו הלאומי  כגיבורת על לאומית שלחמה במחבלים ובמדענים נאצים . לאחר מכן  בסוף שנות השבעים והשמונים ציונה מתגלגלת לסצינת הפאנק של תל אביב ושם היא מתוארת כדמות הרעה סוג של שוטרת ציונית עם חזה גדול שרודפת פנקיסטים מדליקים .ובשנותה תשעים נהפכת לדמות מנגה מנותקת מכל ההקשרים המקומיים שלה כרמז לגלובליזציה .

לבסוף זנח את הרעיון בגלל התחושה ש"יהיה יותר אמיץ ויותר מעניין פשוט לתת לספר להיות ספר" וגם כפי שהודה בגלל הופעת הספר של כותב שורות אלו ואורי פינק בעל רעיון דומה על גיבור על בהיסטוריה בדויה של מדינת ישראל  שהקדים אותו.

אך רוזן לא נטש את הרעיון לחלוטין והוא חזר אליו לבסוף. תחילה בתערוכה בשם "ציונה והתאומים "  שהוצגה בגלריה רוזנפלד שהייתה אמורה להציג את גיבורת העל ואת עולמה הבדוי .

אך משום מה לא היה   שום ציור של ציונה  בתערוכה " רק באחת התמונות בציור בשם "ההלוויה של רועי רוזן "  מנקודת המבט שלו לאחר שנקבר וכשהאדמה שקופה " אפשר לראות כנראה את סולית נעליה של הגיבורה.

אחר כך יצר רוזן ספר של ספרות לא קומיקאית "ציונה :   רומן על-פי סדרת הקומיקס / ( כתר 2006) המתאר את סיפורה של ציונה ומאבקה בכוחות רשע פנימיים שונים המאיימים על הישראל שבה היא חיה.

כהערת אגב אציין  שהיו מחשבות שונות להפגיש בין שתי הדמויות המקבילות הגולם של אלי אשד ואורי פינק וציונה של רועי רוזן בסיפור משותף ,אך זה למרבית הצער לא יצא לפועל. אולי בעתיד….

ציונה משום מה אינה מופיעה בתערוכה הרטרוספקטיבית של רוזן.

לאחר ציונה  שוב לא עורר רוזן שערורייה מיוחדת  עד   שיצר מיצג בשם "צא" ( 2010) שתיאר גירוש דיבוק ,רוחו של  הפוליטיקאי אביגדור ליברמן שנכנסה לתוך אישה . מציג במרכזו אקט סאדו-מזוכיסטי של זוג נשים, הנהפך בהדרגה ובמפתיע  לטקס גירוש שדים  מאחת הנשים שמשמיעה "אחוזת דיבוק" קטעים שונים מדבריו ונאומיו של ליברמן  בזמן שהיא חוטפת מלקות.

לאחר שעסק רוזן בדמותו של הפוליטיקאי הקשוח אביגדור ליברמן  כדיבוק שיש לגרשו פנה רוזן למודל של ליברמן לנשיא רוסיה פוטין שהוא כפי שהסביר לי "הדבר האמיתי שליברמן הוא רק החיקוי שלו " .בו הוא עוסק בתערוכה "הלילה של ולדימיר "

 

הלילה של ולאדימיר.

[

 בתערוכה "הלילה של ולדימיר "  יוצא רוזן כנגד אחד האנשים החזקים ביותר  על כוכב הלכת שלנו נשיא רוסיה ולאדימיר פוטין שיש מי שרואים בו את רשע העל האולטימטיבי.שהרי אין ספק שבעת כתיבת שורות אלו פוטין הוא האיש החזק ביותר בעולם יותר מנשיא ארה"ב אובמה וגם יותר מנשיא סין מתחריו.

במשך שנתיים ערך רוזן מחקר מקיף בתרבות הרוסית ובהיסטוריה הרוסית, הגבוהה והנמוכה, מחקר שביחד עם הסטייה הפרטית־היצירתית שלו הניב את האגדה על לילה רוסימבעית במיוחד שבמהלכו מוצא ולדימיר פוטין את מותו.

כמו במקרה של ז'וסטין פרנק גם הפעם ציורי התערוכה מבוססים על זאת של פרסונה אמנותית בדויה של אמן בעל עבר מסתורי שמגיע לישראל " הסופר והמאייר הרוסי מקסים קומר-מישקין, שעלה לישראל בראשית שנות ה-2000, וייסד בתל אביב את קבוצת "הקבורים בחיים", מעין גטו תרבותי אקס-סובייטי בלב תל אביב.שעבורם הוא כותב מניפסט מעניין ביותר השם דגש על הצורך שלהם להישאר נפרדים לחלוטין מסביבתם.מניפסט שרוזן טרח וכתב אותו ומן הסתם לא יתנגד שיוצרים שונים אכן יישמו אותו הלכה למעשה.

חבורת אמנים רוסיים ביצירתו של רועי רוזן.

קומר-מישקין, שהתאבד על פי הסיפור ב-2011, סבל מפראנויה, והאמין שולדימיר פוטין זומם לרצוח אותו. לאחר התאבדותו, התגלה שיצר בסתר נקמה פרטית משלו במנהיג הרוסי, בדמות האלבום "הלילה של ולדימיר". כאן, במעין הכלאה של ספר ילדים עם המרקיז דה-סאד ועם פמפלט פוליטי, ולדימיר מתכונן לשינה לאחר ארוחת הערב בבית הקיץ שלו, כשעשרות חפצים קמים לתחייה ומצטרפים אליו למיטה. מה שמתחיל כמעין מסיבת פיג'מות ברוח וולט דיסני, נהיה אלים יותר ויותר: החפצים מענים ובסופו של דבר גם רוצחים את פוטין.

roi rozen putin 4

ציורי התערוכה מתארים בסיגנון ילדותי כביכול המבוסס על מגוון יצירות ספרות ואמנות שונים של ספרות הילדים כמו "מקס ומוריץ " ו"יהושע הפרוע " והאמנות הרוסית ,לילה שבו ולאדימיר ואהובתו ישנים ואז חודרים לחדרם עשרות חפצים מואנשים מפלצתיים  שמבצעים בהם מעשי סדום וענויים שונים ולבסוף רוצחים אותם בצורות מזעזעות  המזכירות את המרקיז דה סאד.

העלילה מתחילה בבית הקיץ של ולדימיר, האוכל את ארוחת הערב. על הקיר מנגד תלוי ציור של נוף לילי אפוקליפטי עם שני ירחים, על הקיר מאחוריו מופיעה גולגולת במראה האליפטית הממוסגרת בזהב. כל ציור תחום במסגרת דקורטיבית בעלת חיים וחשיבות משלה. כאן רוזן עושה שימוש בטיפוגרפיה האוונגרדיסטית של האות הקירילית.

ולדימיר שוכב ער במיטתו, שמצעיה רוחשים מחיים זרים וזוממים. פילגשו (המתעמלת האולימפית אלינה קאבאווה שזכתה במדליות זהב באולימפיאדות של 2000 ו-2004  ואף נבחרה לאחר מכן לבית התחתון של הפרלמנט כנציגת מפלגתו של פוטין . שהיו שמועות שהוכחשו בכל תוקף שהיא  נישאה לו בחשאי.העיתון הרוסי שדיווח על שמועות אלו נסגר בתוך זמן קצר. לאחר מכן נפוצו שמועות שהיא ילדה לפוטין ילד שמחוץ לנישואין בעת כתיבת שורות אלו פוטין הודיע על גירושיו לאישתו מזה עשרות שנים .

בתמונה של רוזן   אלינה שרועה על השטיח שלרגלי המיטה בדמות כלב דלמאטי. השטיח הוא הדגל הצ'צ'ני ואילו מעל למיטה צלוב בן האלוהים וראשה המפוחלץ של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה שיצאה כנגד פוטין ומדיניותו בצ'צניה עד שנורתה למוות בחדר המדרגות של ביתה. בעברית יצא לאור ספרה "רוסיה של פוטין " והיא הפכה לדמות של קדושה מעונה בעיני מתנגדיו של פוטין .איקון פשוטו כמשמעו של עולם התקשורת המתנגד לפוטין.

.ואז בשלב מסויים כל מיני חפצים מוזרים נכנסים לחדרו של פוטין ומתחילים לשחק עימו .משחקים שנהפכים למוזרים יותר ויותר.  בתמונה מס' 17 כבר אי אפשר להבדיל בין מציאות לחלום. רובוט אוטופי מעורר חלחלה בועל את ולדימיר, מחדיר מלפפון קוצני בעכוזו, בעוד זרוע אחרת שלו מלטפת את רגלו במברשת רכה. ויש תקריב שמימי של פי הטבעת של פוטין, המבוסס על היצירה "ישו במלכות השמים" לאנדריי רובלב צייר איקונים   רוסי מהולל.

בתמונה 33 שוכב ולדימיר הפגר כרות אף ועקור עיניים בין מצעיו הכחולים השורצים חיות טרף, פטמותיו מדממות, בבטנו קבורה חיים פילגשו. בחלונות הנפתחים אל הלילה מהדהדים חלונותיו של איליה קבאקוב, הצייר הרוסי הגדול מהתקופה שאחרי נפילת מסך הברזל. המסגרת החיצונית היא מחווה לאוונגרד הרוסי.

בתמונה הממשית האחרונה נסגר המעגל ודבר לא נשתנה בה, מלבד ראשו של פוטין, , המונח על הצלחת למאכל למנהיג הבא.

roi roazen putin head
האם זהו הכל חלום ביעותים של ולאדימיר ? או של האמן? האם הציורים אכן נועדו לשמש ככישוף וודו כנגד פוטין ומקורביו?

ברור שבמציאות הבדיונית שיצר רוזן אכן כן. לפוטין יש סיבה טובה לחשוש מציורים אלו המכוונים ומיועדים כנגדו.מה עוד שרוזן מכריז שתערוכה זאת היא רק הפתיחה לפרויקטים נוספים שיעסקו באמן קומר-מישקין חייו ויצירתו .הם יכללו ספר שבו יוכנסו הציורים ולפחות סרט אחד.


לאחר הצפיה בתערוכה  קיימתי עים רוזן ראיון לא קצר על התערוכה כ"אמנות כישוף מובנה. שבה הודה שאכן יש לו עניין אמיתי בכישוף .  "
מומלץ לך לא לנסות להציג את התערוכה ברוסיה של פוטין" אני מזהיר אותו "ברוסיה הם ייתיחסו לתערוכה ככישוף וודו אמיתי וכאיום אמיתי על פוטין. ומקורביו ".הוא מחייך חיוך נבוך.אבל מן הסתם הוא כבר יודע את זה בעצמו.

אני סקרן לראות את הפרויקטים הבאים של רוזן סביב מקסים קומר –מישקין וסביב פוטין. ואני תמה :האם בעתיד יחליט רוזן לשלב את כל הדמויות הבדויות שיצר "ז'וסטין פרנק ,ציונה מקסים קומר –מישקין ,ולדימיר פוטין וגם אחרים במין מציאות על בדויה ענקית.

בכל מקרה מומלץ מאוד ללכת לתערוכה הרטרוספקטיבית של רוזן ולצפות מחדש או בפעם הראשונה בפרוייקטים הקודמים והמרשימים שלו שבכל אחד מהם הוא יוצר מציאות מדומה משכנעת ביותר.

 

ראו גם

 

האתר של רועי רוזן 

מותה המיסתורי של ז'וסטין פרנק:סיפור תגובה של אלי אשד לרועי רוזן

roi_rozen1

איך הפך אנדי וורהול לאיקון תרבותי?

  1. לאחרונה אני מהרהר רבות על אסכולת פרנקפורט בחקר התרבות שטענה שכל התרבות הפופולארית היא שטוחה ותעשייתית  ומבהמת מצד אחד והיוצר אנדי וורהול שמצד  אחד שהוכיח לכאורה את הטענות של אסכולה זאת  כששיכפל תמונות אחרי תמונות של יצירות של אחרים בהם אימאג'ים ידועים של גיבורי קומיקס כמו דיק טרייסי  וסופרמן  וסלבריטאים מפורסמים נוסח מרילין מונרו
    דיק טרייסי באימאג' שצייר או שיכפל אנדי וורהול .
    מצד שני מלעיג עליהן ומעמיד אותן על ראשם כך שהאינדיבידואליות שלו עצמו בולטת בכל שיכפול שלו.
    וראו על כך מאמר שלי :

רועי רוזן נגד ולדימיר פוטין

roi_rozen1

רועי רוזן אחד האמנים האניגמאטיים ביותר כיום של האמנות הישראלית. הוא גם  אחד האמנים   הישראליים המוערכים ביותר עלי אישית בגלל הקרבה שיש בינינו בתחומי עניין שונים.

 בזמנו פירסמתי סיפור פרודיה בשם "מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק " על אחת הדמויות שיצר האמנית הצרפתית  הסוריאליסטים שיש לה קשורים לכת הפרנקיסטים ולכישוף שחור בשם  "ז'וסטין פרנק , ואף הכנסתי אותה כדמות לספר שכתבתי עם אורי פינק ,ה"גולם שיפורו של קומיקס ישראלי".( מודן 2003). פרנק הופיעה שם כאמנית  בשם ז'ולייט חנוך " שיצרה סיפורים מוזרים במיוחד על דמות הגולם.  בספר מובא קטע מסיפור קומיקס שאותו יצרה חנוך.

 golem by juliet

רוזן מצידו יצר דמות של גיבורת על ישראלית בשם "ציונה" שעליה חיבר רומן ( ולא קומיקס).

לאחרונה  יצא רוזן לתערוכה חדשה שהוצגה בגלריה רוזנפלד בתל אביב וכרגיל מעוררת מחלוקת.זוהי תערוכת "הלילה של ולדימיר" , .תערוכה –סיפור  על אמן ישראלי רוסי גולה  בדיוני שיצר סדרה של ציורים  המתארת את עינוייו המזוויעים של שליט רוסיה ולדימיר פוטין ואהובתו בידי יצורים מזוויעים כפי שדומיינו בידי אמן רוסי ישראלי גולה בישראל  בסוג של כישוף  וודו מקפיא דם. נגד פוטין במציאות הבדיונית שאותה יצר רוזן.

 הציורים שאובים מספרי ילדים ידועים כמו "מקס ומוריץ " ו"יהושע הפרוע " בתערובות של הומור ואימה זוועתית וקשה לעיכול. לא ניתן אלא לתמוה מה היה ולאדימיר פוטין האמיתי חושב אם היה רואה את ציורי תערוכה זאת שהם רק הבסיס לפרויקט גדול יותר שיופיע בהמשך?

 ראו מאמר גדול שלי על רועי רוזן באתר ARTPORTAL

כישוף וודו נגד ולדימיר

אספן החלומות :בן ציון זלמן

adios chavez

בן ציון זלמן ,בעל גלריה בישוב "קדימה " הוא אספן אמנות ומומחה עולמי לתחום האמנות הנאיבית הדרום-אמריקאית חולש על אוסף פרטי ענק של יצירות אמנות שאיסופו התפרס על פני למעלה משלושה עשורים, ולוקט משלוש יבשות, קרוב ל-2000 יצירות , של 295 אמנים שונים , במגוון גדול במיוחד של סגנונות, כשבמרכזו אוסף עשיר במיוחד המוקדש לאמנות הנאיבית מדרום-אמריקה תחום שבו זלמן הוא מומחה ברמה עולמית. על זלמן אהוב במיוחד אוסף איכותי של יצירות אמנות מהאי האיטי שממנו יש באוספיו כ- 236 יצירות של 69 אמנים.

 

להלן ראיון מקיף עימו  באתר ARTPORTAL על אהבתו לאמנות של האי האיטי והאמנות הנאיבית בכלל.

אספן של חלומות

ואן גוך- מצייר כושל למשיח ולאלוהות

לאחרונה הוצגה בגני האומה תערוכה "לכל המשפחה"  של יצירות הצייר ההולנדי המפורסם  וינסנט ואן גוך. תערוכת "ואן גוך אלייב "( חי)  שמציגה  את הצייר כפי שלא הוצג מעולם הוא או צייר אחר

ואן גוך הפך לאורך השנים למעין דמות כמעט משיחית "עבד ה'" או ישו הולנדי  הסובל בעבור אמנותו .אולם זהו רק שלב אחד בהתפתחות שאותה עברה דמותו.  שלב נוסף גבוה עוד יותר  היה כאשר הבמאי אקירה קורסאווה  שתיאר אותו כאלוהות של  ממש שתמונותיה הופכות לעולמות של ממש כרצונו של יוצרם.

ומנגד יש כיום חוקרים שטוענים שכל המעשים שעבורם התפרסם ואן גוך כאישיות מוזרה וסובלת ,חיתוך תנוך אוזנו ואף התאבדותו לכאורה ,כלל לא בוצעו על ידיו ויש כאן מעין טרגדיה מוזרה של טעויות.

ראו כתבה על כך באתר ARTPORTAL

פיטר ברויגל האב -צייר הילדים והאיכרים

האמן פיטר ברויגל האב

ברויגל מאת קרלוס ויליאמס

שיר מאת קרלוס ויליאמס על הצייר פיטר ברויגל האב.מתוךשירה מודרנית :   מבחר תרגומים /   עברית בנימין הרשב , תל אביב :   עם עובד,   תש"ן 1990.

   

במוזיאון תל אביב הוצגה לאחרונה  תערוכה  בשם : כולם היו בניו : שושלת ברויגל שבמרכזה עומדת משפחת אמנים משפחת ברויגל.אבי המשפחה  אמן מפורסם שהוא גם מייסד השושלת   הוא פיטר ברויגל (או ברחל) ( 1525-1569 ) אחד הציירים הגדולים ביותר של המאה ה-16,ומאבות הציור הפנטסטי מחד והציור הריאליסטי מאידך.והנה כתבה שלי באתר ARTPORTAL  על פיטר ברויגל אבי  השושלת ,צייר גאוני ופולקלוריסט אמיתי , שציוריו שימרו את משחקי הילדים  של תקופתו ואימרות פולקלור של זמנו ומקומו,  צאצאיו הם דוגמה להיתדרדרות הדורות.ואילו לא היו צאצאיו של פיטר ברויגל האב הגדול איש לא היה טורח ליצור סביבם תערוכה בישראל.  

אבי השושלת :על פיטר ברויגל האב

 

פיטר ברויגל האב, משחקי ילדים

משחקי הילדים. ציור מאת פיטר ברויגל האב.