ארכיון קטגוריה: ארכיאולוגיה

חפירות הנפש: פרופסור נורית גוברין על ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Peril at Delphi‬‏

פרופסור נורית גוברין חוקרת ספרות ידועה דנה במאמר מקיף בדרך שבה עוסקת הספרות העברית בתחום האריכולוגיה ,נושא שאותי אישית מעניין מאוד.

המאמר פורסם במקור ב'האומה', גיליון 198, קיץ תשע"ה/2015, עמ' 89 – 100.

וכעת הוא ברשת. זהו מאמר ארוך מאוד אבל שווה קריאה .

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

מאת  פרופסור נורית גוברין

מתוך "הסופר הצנוע"

פעם בא שופמן לעין חרוד להכיר את החלוצים ולהרצות על פואֶזיה. טייל בחצר המשק ופגש את בר-אדון. אתם יודעים, בר-אדון, זה שכתב באוהלי קדר וזה שחופר עתיקות. שאל את בר-אדון מה נשמע אצל הערביים, ענה לו, מה יש כאן לדבר הרבה, הנה אני הולך לכפר שונם, בוא תצטרף אלי ותראה במו עיניך. יצאו שניהם לדרך. עודם במבואות הכפר והנה עברה צעקה בכפר שבר-אדון הולך. יצאו צעירי הכפר מבתיהם והחלו מקדמים את פניו ביללות-שמחה וצעקות. נרכן שופמן על אוזנו של בר-אדון ואמר לו: 'אל תגיד להם שאני שופמן'. 1

"כזב" כזה אפשרי, בתחילת שנות החמישים, כשמעמדם של הארכיאולוגיה והארכיאולוגים היה מוּרם מֵעם, וקהל הקוראים ידע לקרוא בכתב רש"י.

 

א. בין ספרות לארכיאולוגיה

כשם שרומן היסטורי אינו בא ללמד היסטוריה אלא לומר משהו אקטואלי וחשוב לבני דורו בטכניקה של הרחקת-עדות, כך גם רומן שיש בו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים אינו בא ללמד מקצוע זה, אלא להיעזר בהם כאמצעי לומר משהו מורכב, עמוק ומשמעותי לקוראים בני-הדור, על העלילה, הגיבורים ומשמעות היצירה. ארכיאולוגיה כפיגום ליצירה הספרותית. אמנם, בהזדמנות זו, גם מעוררים סקרנות לתולדות העם והארץ, מלמדים פרק בתנ"ך, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, אבל המטרה המרכזית היא תמיד לומר משהו אקטואלי, פוליטי, חברתי, אידיאולוגי באמצעות הספרות. ובספרות כמו בספרות. לספרות יש חוקיות משלה, השונה מזו של תחומים אחרים. הארכיאולוגיה מגויֶסת לשירות הספרות, שהיא אידיאולוגית מטבעה, תהיה האידיאולוגיה אשר תהיה. כל יצירה היא תלוית-הֶקשר וכפופה לאידיאולוגיה של יוצרהּ, לרבות כאלה שמככבות בהן דמויות של ארכיאולוגים ועוסקים בהן בארכיאולוגיה. עצם העיסוק בארכיאולוגיה בספרות משמעו: גיוס העבר למען ההווה, ביקורת ההווה, הבנה טובה יותר שלו; למידת לקח אקטואלי למען עתיד טוב יותר.

מה שאסור על ההיסטוריונים ועל הארכיאולוגים – חובה על הסופרים: ללמוד גזירה שווה, לערוך אנלוגיות בין העבר וההווה, לפרש את העבר ברוח ההווה, ללמוד על ההווה ועל העתיד מתוך ידיעת העבר.

 

ב. הערות על היצירות במִדגם

למרבה הפלא, אין הרבה מאד יצירות בספרות העברית שבהם יש ייצוג של ממש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים. אבל קביעה ראשונית זו מחייבת מחקר עמוק ויסודי יותר. מתוך כתריסר היצירות שפורסמו בשנים האחרונות, שבהן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, נבחרו ארבע דוגמאות בלבד, שיש בהן מאפיינים טיפוסיים המייצגים גם את היצירות האחרות. 2 ארבע היצירות שנבחרו להצגה כאן, שמתוכן נגזרו המאפיינים הייצוגיים הן:

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008
  2. צרויה שלו: 'תֶרָה', הוצאת קשת 2005
  3. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009
  4. דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

 

כמובן, אין יצירה אחת דומה לחברתה. כל אחת יחידה ומיוחדת. כל אחת משלבת בדרכה את הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בתוכה, אבל בכולן משמשים הארכיאולוגיה והארכיאולוגים, כאחד מן האמצעים האמנותיים להעברת המשמעות הכוללת של כל יצירה. הספרים הם מורכבים ורבי רבדים. אבל כאן, תועמד הארכיאולוגיה במרכז תוך התעלמות מהמרכיבים האחרים. כל הסופרים מודעים מאד לאנלוגיות שבין הארכיאולוגיה לעלילות ספריהם, ועשו תחקירים מעמיקים על הפרשיות הארכיאולוגיות שבחרו כרקע ליצירותיהם.

 

ג. הארכיאולוגיה כמטפורה בספרות

ארכיאולוגיה וארכיאולוגים משמשים כמטפורות ביצירות הספרות. מטפורה שמשמעותה: הַשְׁאָלָה. שימוש במילה או במילים שלא בהוראתם המילונית אלא בהוראה שאוּלה, כדי לקשר ולחבר דבר אחד לדבר אחר, לשם תוספת הסבר וביאור. המטפורה, אחד מסוגי הדימוי, ההשוואה או הסמל. 3 בכך הלכה הספרות בעקבות פרויד, המשיכה ופיתחה את התובנות שלו. 4  פרויד ראה בעבודתו של הארכיאולוג מקבילה ישירה לעיסוקו בפסיכואנליזה. כמו שהפסיכואנליזה חופרת בתוך הנפש וחושפת את שכבותיה בזו אחר זו, כך גם הארכיאולוגיה. לשניהם "טכניקה של חפירת עיר קבורה מתחת לפני הקרקע"; "עבודת הבנייה, או עדיף לומר  עבודת השחזור דומה במידה רבה לחפירה של ארכיאולוג [ – – ]. כפי שהארכיאולוג בונה מחדש את קירות המבנה מן היסודות אשר נותרו עומדים [ – – -. כך פועל גם האנליסט כאשר הוא מעלה מסקנות מתוך שרידי זיכרונות". 5

קישור זה שעשה פרויד, בין הארכיאולוגיה והנפש, מוכר ומודע לסופרים. הוא נזכר במפורש פעמים אחדות בספרה של צרויה שלו: 'תרה', שבו אומר עודד הפסיכיאטר לאֵלה הארכיאולוגית: "פרויד הִמשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי, הוא ראה את עצמו כארכיאולוג של הנפש. היום טוענים שדווקא המוח האנושי בנוי כמו תל, השכבות שלו מסודרות בסדר הפוך, מהצעירה עד העתיקה" (280).

למטפורות אלה תפקידים וכיוונים רבים, המתגלים בארבע יצירות המִדגם, ומצביעים על המשותף ביניהן. 6  1. חיפוש אחר השורשים וחישופם;  חיפוש וחישוף הזהות הלאומית; חיפוש אחר הזהות האישית; בניית הזהות באמצעות שברים ושרידים מן העבר. החפירות הפיסיות באדמה, שמטרתן לגלות את השכבות ההיסטוריות החבויות, הן מטפורות לחפירות-הנפש: לחיטוט האדם בתוך עצמו, כדי לגלות את תולדותיו, הוריו, עברוֹ ולהבין טוב יותר את התנהגותו, מניעיו וגורלו, ואולי גם לאפשר לו להשתנות.

חיפוש אישי: גבריאלה אביגור רותם; צרויה שלו, דרור בורשטיין; חיפוש קולקטיבי: אמנון ז'קונט.

  1. מן המוקדם אל המאוחר. מן ההווה אחורנית לעבר. כשם שהחפירות הארכיאולוגיות מתבצעות מן השִכבה המוקדמת אל השְכבות המאוחרות, כך גם החפירה של האדם בתוך עצמו: מן ההווה אל העבר: "רֶבֶרְס כרונולוגי". כך, למשל, בצורה בולטת, בנויים ספריהם של צרויה שלו: 'תרה' ושל דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (ראו בהמשך).
  2. ממוחש למופשט. פעולת החפירה הפיסית של הארכיאולוג גם היא מטפורה מופשטת לחיטוט בנבכי הנפש; להתלבטות עצמית או באמצעות מתווכים; להתעמקות של האדם בתוך עצמו. כל המילים האלה: חפירה, התעמקות, חיפוש, חיטוט, חישוף – הן מילים מוחשיות מתחום הארכיאולוגיה שנהפכות למושגים מושאלים מופשטים בתחום חיי הרגש האנושי. לכן, לא מעט מיצירות הספרות שבהן משולבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים הן ספרי חיפוש וספרי מסעות. מסעות גיאוגראפיים ומסעות פנימיים אל תוך הנפש: גבריאלה אביגור רותם; דרור בורשטיין.
  3. חישוף, הרכבה ותיקון. כשם שהארכיאולוג חופר ומוצא שברי חרס, מנסה להתאים אותם זה לזה, לרפא את השברים, להרכיבם יחד, למלא את החסר וליצור כלי שלם, כך עושים הגיבורות והגיבורים ביצירות הספרות: מגלים את פיסות עברם טיפין, טיפין, מנסים לשחזר אותו, להרכיב את התמונה השלמה ולהבינה. מלאכת הפענוח של כל גיבור את עברו, דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרַפָּא. כך בכל ארבע הדוגמאות: ב'חמסין וצפרים משוגעות': עושים "תיקון" ב"חדר-הדבק", שבו דווידי מדביק את שברי-העתיקות, משחזר: "מישהו אמר לי שהאקדמיה כבר המציאה שם לעבודה הזאת: 'רַפָּאוּת'" (106; 164 ועוד).  ב'תרה' מנסה הגיבורה אלה, לאחר גירושיה, ומאמציה לבנות משפחה חדשה: "להדביק את שברי משפחותינו" "כחרס שרוּפּא" (324).
  4. בלשים וכתבי-חידה. ביצירות שבהן מופיעים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש לעיתים קרובות, מתח ומסתורין. יש בהן, "כתב-חידה", שצריך לפענח, פרשה בלתי-פתורה מן ההיסטוריה האישית והקיבוצית. פענוח זה מצריך פעילות בלשית. לכן, לא מעט מהספרות שבה מתוארים ארכיאולוגים גובלת בספרות בלשית: גבריאלה אביגור רותם, אמנון ז'קונט, דרור בורשטיין. כשם שעבודתו של הארכיאולוג גובלת בבלשות, כך גם הארכיאולוגים כדמויות ביצירה הספרותית, יש ביכולתם לסייע בפתרון חידות אישיות וקיבוציות מן העבר המשפיעות על חיי הדמויות בהווה.
  5. החפירה כפעולה ארוטית. אין ספק שזו אחת המטפורות החזקות והבסיסיות. לא פעם היא נשארת מאחורי-הקלעים, אם כמובן מאליו, אם כרמז סמוי-גלוי. אמא-אדמה, היא ציור בסיסי עתיק יומין, שימיו כימי האנושות ומרכיביו רבים. גם הצירופים: אדמה-בתולה, אדמת-קודש, אדמת-הפקר; אדמת-בור; פרי- האדמה; קשורים למטפורה זו. פעולת החריש באדמה, דומה לביתוק בתולין, כשם שזריעת-האדמה לאחר החריש, דומה ליחסי גבר ואישה. הוא הדין בחפירה ארכיאולוגית במעמקי האדמה כדי "לדעת" מה נמצא בתוכה. חפירה זו נתפסת אף היא כפעילות ארוטית, כדרך גבר בעלמה. למותר להוסיף, שגם מטפורה זו קשורה קשר אמיץ בפרויד.

ברומן של צרויה שלו: 'תרה', התוהֶה על מערכת היחסים הזוגית, ועל ההצטרכות של האישה לגבר בחייה, אומר  הגבר שהוא גרוש, טייס וארכיאולוג חובב, ב"דייט" שלו עם הגיבורה, שהיא ארכיאולוגית במקצועה: "הרי חפירה זאת פעולה מאד אירוטית" (191) ותגובתה: "חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (191 – 192).

על כך יש להוסיף עוד הערה על הקשר בין ארכיאולוגיה למוות. המחבר ביניהם הוא פעולת החפירה: חפירה ארכיאולוגית וחפירת קבר, כפי שמסתיים ספרה של צרויה שלו: 'תרה', בלוויָה, שבה חופרים קבר (459).

  1. אביזר ארכיאולוגי כמוטיב מרכזי. בכל אחד מארבעה ספרי המִדגם, מוצב אביזר ארכיאולוגי אחד, הבולט מחבריו, בתפקיד ריאלי-סמלי –מייצג, מוטיב, המרכֵז סביבו את מרבית המשמעויות של הספר. ההבדלים העקרוניים בין מוטיבים אלה, מעידים על אופיו השונה של כל ספר:

גבריאלה אביגור רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' – פיקסיס = קופסה

צרויה שלו: 'תרה' – דיוקנה של תרה = ציור-תמונה

אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' –  גוויל או קלף = מילים

דרור בורשטיין: אחות שמש'  – אבן יד = חפץ

 

ד. תדמית הארכיאולוג בציבור ובספרות

הערה עקרונית. הספרות בנויה על תדמיות: היא מערערת ומחזקת אותן בעת ובעונה אחת: בונה ומפרקת, מבססת ומפריכה. הספרות משתמשת בסטריאוטיפים אבל גם שוברת אותם. כדי לפרק תדמית, צריך קודם שסימני ההיכר של התדמית יהיו ברורים ומוצקים.

דמותו של הארכיאולוג נקשרת בתודעה הציבורית העממית עם דמותו של בלש, הרפתקן, נועז, אמיץ, ידען, המחפש אוצרות וחושף אותם למען עמו אבל גם למען עצמו. 7  הארכיאולוגים הם בדרך כלל דמויות חיוביות ואהודות אבל לעיתים, לצידן, מככבות גם דמויות שליליות של ארכיאולוגים, שהם "ציידי אוצרות",  רודפי בצע, עוברים על החוק, נצלנים. בין הדמויות השליליות גם ארכיאולוגים זייפנים הגובלים בפושעים, ביצירות שלא נזכרו כאן, כגון: שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר'; יובל שמעוני: 'קו המלח',  המבוססות  על דמויות של זייפני ארכיאולוגיה במציאות  כגון: מוזס וילהלם שפירא והיינריך שלימן, שדמותו שנוייה במחלוקת. לעיתים קושרים אותן למטרה חיובית של הגנה על אוצרות האומה, ולעיתים – לתאוות הבצע הפרטית של הארכיאולוג. התדמית היא שמקצוע זה קשור בבלשות, ובפענוח היסטורי; ובספרות – לצרכים אקטואליים, אישיים וקולקטיביים:  גבריאלה אביגור-רותם; צרויה שלו; אמנון ז'קונט; דרור בורשטיין.   בחלק מיצירות הספרות מדובר בארכיאולוגים חובבים, היוצאים לחפור כ"הובי", כחלק מהבילוי המשפחתי, ובחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, לא-חוקיות, ללא אישור מרשות העתיקות.  הם גם מוסיפים חטא על פשע ולוקחים את המִמצאים שגילו לבתיהם. "ארכיאולוגים" חובבים אלה הם בדרך כלל היסטוריונים, בלשנים, פילוסופים, שהארכיאולוגיה משמשת להם כיסוי, פיצוי, בריחה לעבר, כל אחד מסיבותיו האישיות.

דמות הארכיאולוג ביצירות הספרות,  גובלת  בדמויות מן המדע הבידיוני, כפי שעוצב בספרות זו. לא פעם תוארה באופן ויזואלי גם בספרות הקומיקס, על כל אביזריה. כגון: כובע רחב-שוליים, זכוכית מגדלת, מִשקפת, אֵת חפירה, מגילת קלף עתיקה, מכנסיים עם כיסים רבים, נעליים גבוהות, מקל, משקפי שמש.  בתקופה האחרונה נוספו גם מכשיר לגילוי מתכות; סככת הצללה. הארכיאולוג, בדרך כלל מכוסה באבק, כמו ב'תרה' של צרויה שלו.

על תדמיתה של דמות זו השפיעו ספרות הילדים והנוער והקולנוע, עיצבה את יחסם אליה ואל הארכיאולוגיה, שִלהבה והציתה את דמיונם. בהשפעתם רצו ילדים רבים להיות ארכיאולוגים כשיהיו גדולים. במיוחד במדינת ישראל בשנותיה הראשונות כשהמקצוע היה בשיא תהילתו ותפארתו, כחלק מחיזוק הקשר בין העבר הרחוק בתנ"ך ובהיסטוריה, לבין הווה המבסס את אחיזתו במקום, כהמשכיות של החיים בארץ ישראל בכל תקופותיה.

תוצאת תמונה עבור חסמבה ואוצר הזהב

כך, למשל, הוקדש ספרו הרביעי של יגאל מוסינזון: "חסמב"ה ואוצר הזהב של המלך הורדוס" (1951) לנושא זה של הגנה על אוצרותיה הארכיאולוגיים של מדינת ישראל, וכן 'חסמב"ה וכתר המלך דוד' (1982). למותר להוסיף עד כמה השפיעו ספרי חסמב"ה על קוראיהם. 8  אין ספק שדמותו הקולנועית של אינדיאנה ג'ונס, הארכיאולוג-ההרפתקן-הבלש, המחפש אוצרות קדומים שהם בדרך כלל בעלי משמעות וכוחות מיסטיים, עומדת גם היא מאחורי רבים מתיאורי הארכיאולוגים בספרות, בין ביודעין ובין בלא יודעין. 9

IndianaJonesAndTheDanceOfTheGiants.jpg

רק אחדים מדמויות הארכיאולוגים בספרות הם ארכיאולוגים מקצועיים (אמנון ז'קונט; צרויה שלו). אחרים  אינם  אלא ארכיאולוגים-לעת-מצוא: היסטוריונים, בלשנים, חוקרי תנ"ך, שנעשים גם ארכיאולוגים (אהרן מגד ועוד). יש ביניהם ארכיאולוגים חובבים העושים חפירות בלתי-חוקיות ומחזיקים ברשותם, בניגוד לחוק, מִמצאים שגילו בחפירותיהם (גבריאלה אביגור-רותם; דרור בורשטיין).  הם אינם מסתפקים במחקר ובתיעוד, אלא רוצים גם לצאת לשטח, לפעול, לגלות, לעשות את ההיסטוריה, להיות שותפים בפועל, כמו שאומר גיבורו של אמנון ז'קונט: פרופ' גדעון לוריא השואף לעבור "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). המלומד האולטימטיבי "הספון במגדל השן" של מחקריו, במעמקי הספרייה ובמרתף הארכיון, שואף לצאת אל העולם הממשי ולהשתתף בפועל בעשייה הפיסית. גם חלק מן הארכיאולוגים המקצועיים מתפתים לעבור על החוק, ומחזיקים ברשותם הפרטים ממצאים שהם רכוש המדינה (אמנון ז'קונט).

תוצאת תמונה עבור ‪archeology in literature treasure‬‏

לאחרונה נכנסה לספרות העברית גם דמות  של אישה ארכיאולוגית:, על אף שהיו נשים ארכיאולוגיות מפורסמות ורבות הישגים באירופה.  התדמית היא של אישה לא-נשיית, חזקה, ולא מטופחת.

כך, בספרה של גבריאלה אביגור רותם: הגיבורה לויה מתארת את עצמה כאפשרות של ארכיאולוגית: "אילו הייתי נשארת פה [ – – -] הייתי מסתובבת בארץ שרופה משמש וצרודה מאבק, מברישה עפר מעל רצפות פסיפס רומיות, רווקה עם כובע-קש גדול וחתול" (325). ובמיוחד בספרה של צרויה שלו: 'תרה', אומר רמי רגב, ב"דייט" שלו עם אלה הארכיאולוגית: "יצא לי לפגוש כמה ארכיאולוגיות [ – – -] כולן כאלה נמרצות מחוספסות, ואת דווקא עדינה" (191). דומה שתדמית הארכיאולוגית נוצרה בד בבד עם שבירתה.

 

ה. תפקידי הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בארבע יצירות המדגם

תוצאת תמונה עבור חמסין וציפורים משוגעות

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' (2001; 2008)

בספר  זה יש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים תפקיד מרכזי ונכבד עד מאד. כל המאפיינים שהוצגו קודם בהכללה ממומשים בו. ואולי ובעיקר גם להיפך: המאפיינים שהוצגו קודם, נוסחו על סמך המרכיבים של ספר זה. 10 הרומן מְמַמש וממחיש את כל התפקידים האלה. לאורך כל הספר מחפשת הגיבורה לוֹיָה (לאה) את אמה, כדי להבין מי היא, מה קרה בעבר להוריה ולאנשים הסובבים אותה, כדי להבין את עצמה, ואת אופייה של מדינת ישראל, שהשואה וניצוליה משפיעים על דמותה.

רומן רחב-יריעה זה, מתחקה אחר שורשיה של הישראליות: "תגדיר ישראל: חמסין וריח פרדסים", "חומוס-חול-חמסין וריח פרדסים" של אנשי צוות האוויר הישראלי, התקועים בנמל התעופה בניו-יורק בגלל השלג (243). הדיילת, לוֹיָה קפלן, שחיה בין שמים לארץ חוזרת אל ביתה אחרי "רבע מאה" (10), ומגלה את השינויים הגדולים שחלו בארץ בשנות היעדרה ממנה. הספר "מחבר את האישי עם הקיבוצי בקיום הישראלי" 11

הספר הוא "עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אמה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים" . 12 כצפוי, בספר שבו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש מִסתורין וכתב-חידה, שצריך לפענח. את הספר יש לקרוא לפחות פעמיים: פעם אחת ככתב-חידה המתפענח טיפין טיפין, ופעם שנייה, לאחר שמרבית החידות נפתרו, לקרוא קריאה לאחור, ולהבין אחרת את הפרטים המתוארים מן ההתחלה, במערכות היחסים בין האנשים, האביזרים, הפעילות, הדיבורים הגלויים והסמויים, ולקלוט  את המִרקם המסובך והמורכב של הספר. כמו דו"ח של חפירה ארכיאולוגית. זהו ספר המצייר את הפנוראמה הישראלית הרחבה והבוחן את המיתוסים הישראליים של העשורים האחרונים, לרבות האירועים הטראומטיים בחברה הישראלית. 13

הספר בנוי מארבע שכבות: 1. ההווה – לאחר "השיבה המאוחרת" של הגיבורה לוֹיָה קפלן, לישראל למקום ילדותה ונעוריה ולחברי הילדות שלה; לרבות מאורעות אקטואליים כגון, הטבח של ברוך גולדשטיין;  2. העבר הקרוב – כגון: משפט קסטנר, * זיכרונות הילדות בישראל לפני עזיבתה את הארץ לעשרים וחמש שנים, עם אביה, אוטה קפלן, חברו ברק דווידי ובנו של חברו נחום דווידי; 3. השוֹאה – יומן טֶרֶזִין של האב; סיפורי השואה שחלחלו במשפחה ובסביבה של ניצולי השואה, וגילוי העובדות על מערכת היחסים בין אביה לדווידי בתקופת השואה, המשפיעים גם על הילדות ועל ההווה; 4. העבר הרחוק – החפירות הארכיאולוגיות שעורכים האב וחברו דווידי, יחד עם ילדיהם לויה ונחום, המושפעים ממערכת יחסיהם בשואה, ומן הניסיון להבין את העבר על מנת להבין את ההווה והעתיד. חייה של לויה כדיילת מחוץ לישראל, נזכרים רק באמצעות שמות הגברים שעמהם חיה (ז'אן ז'אק ואליוט) אבל אינם מתוארים. הם מעין דבק סמוי בין שִכבת ההווה לבין שכבת הילדות. הארכיאולוגיה והשואה הם חלק בלתי נפרד מן הפסיפס של החברה הישראלית.

הספר מלא וגדוש מרכיבים בתפקידים סִמליים, כשהארכיאולוגיה, החפירות הארכיאולוגיות, מציאת שברי החרסים ותיקונם,  מסייעים לממש אותם. במסגרת זו אפשר להזכיר רק מעטים מהם, ולהתעלם מכל השאר. ככלל: כאמור, הספר הוא כתב חידה, המתפענחת טיפין טיפין, לכל אורכו, כשחלק מן החידות נשארות ללא פענוח. מלאכת הפענוח דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרפא. חלק מן התשובות על החידות קשורות בעברה של המשפחה של הגיבורה לויה וקשריה עם המשפחה השנייה של דווידי ונחום, בעיקר בכל מה שקשור לשואה. העבר קשור להווה, ובלעדיו אין להבין אותו. חשיפת העבר דומה למלאכת החפירה של הארכיאולוג: גם הוא מגלה טיפין טיפין את מה שהייה, מוריד ומגרד שכבה אחר שכבה, מן המאוחר אל המוקדם. המציאות בנויה כפסיפס, המתחיל כשאבנים רבות חסרות בו והתמונה היא חלקית מאד. לאורך הספר נוספות עוד ועוד אבנים, המשובצות במקומות הריקים, עד שבסופו נשלם הפסיפס ומתגלית התמונה הכמעט שלמה.

בספר  חופרים כל הזמן כמציאות וכמטפורה; כל הזמן מחפשים; כל הזמן נוסעים; כל הזמן מגלים עוד ועוד. העבר חי בתוך ההווה ומשפיע עליו ועל העתיד; מנסים לבנות את המציאות שהייתה מחדש; כל אחד מהגיבורים חופר גם בתוך נפשו, כיחיד וכחלק מן החברה.

זהו ספר של חיפוש. במרכזו מחפשת הגיבורה לויה, את  אמה, שאינה יודעת מי היא. האם היא חיה או מתה? מדוע עזבה אותה? מה היו קורותיה? מה הייתה מערכת יחסיה עם אביה ועם דווידי? ספוילר: היא מוצאת אותה בסוף הספר ממש, ומקבלת תשובה על רוב שאלותיה אבל לא על כולן. גם בשל חוסר שפה משותפת עם האם, כמציאות וכסמל.

הארכיאולוגיה של ארץ ישראל הקדומה היא אחת מארבע השכבות המרכיבות את הספר, אבל היא גם משמשת כמטפורה לספר חידתי זה, המנסה לשחזר את עברה של הגיבורה טיפין טיפין, מרכיב פרט לפרט, כמו רפא המוצא שברי חרסים ומנסה להרכיב ממנו כד שלם, למלא את החסר ולהשלימו. כמו הארכיאולוג המוצא שרידים ומנסה לבנות מהם את התמונה של השלם: הבית, הרחוב, העיר.

החידתיות של הספר נשמרת עד לרגע האחרון. כשנפתרת חידה אחת, צומחת חידה חדשה. ויש גם חידות שאינן נפתרות, בחייה של לויה, או שהתשובה עליהן נשארת עמומה. כגון: מי הוא גיורא? מה תפקידו בספר? האם ממנו נכנסה להריון? עשתה הפלה?

החפירות הארכיאולוגיות בספר הן ממשיות והזויות בעת ובעונה אחת. שני הגברים חופרים חפירות פיראטיות, בלתי חוקיות, כששני הילדים: נחום ולויה עמהם. אבל תיאורי החפירות, המִמצאים, הוויכוחים, האווירה וההווי והארכיאולוגים הם מהימנים. מקום החפירות והממצאים קושרים את העבר להווה, ומחשקים את הספר ליחידה אחת. כך, למשל, חדר-הדבק; הפיקסיס; והקולומבריום. אלה דוגמאות מאלפות לעבודה המדויקת והמקורית של המחברת: דיוק בריאליה והפיכתה לסמל. שילוב העבר הרחוק: ממצאי החפירות הארכיאולוגיות; בעבר הקרוב: השואה ובהווה: פיזור אפרו של דווידי.  הדוגמה של הקולומבריום מרגשת במיוחד. אותו "המיתקן" שהתגלה בחפירות בית גוברין ובחבל לכיש ואותו המתקן ששימש במחנה טרזין לאִכסון אפרם של המתים שנשרפו.  14 אביזרים אלה, יחד עם נוספים כמוהם, מפוזרים לאורך כל הספר, משמשים כמוטיבים המחברים עבר להווה; הופכים מטפורה לממשות וממשות למטפורה. ריאליה שהיא גם סמל.

* הערת גבריאלה אביגור רותם לאחר קריאת הפירסום ב'האומה', קיץ תשע"ה. בין השאר כתבה: "דייקת מאד בתיאוריך. לא חשבתי על 'חמסין וציפורים משוגעות כספר שיש בו תעלומה מתפענחת בהדרגה, אבל את צודקת, אכן יש, האירוניה היא שאני התכוונתי לכתוב ספר סטאטי – זה היה האתגר – שלא יקרה בו שום דבר מיוחד חוץ ממזג האוויר, ושיהיה ישראלי עד לזרא. בשואה לא התכוונתי לגעת, ואילו היה מישהו אומר לי שאעסוק בה (בשנים הראשונות לכתיבה שארכה שמונה שנים) – הייתי אומרת לו שאינו יודע מה הוא סח, מה פתאום…

קראתי בעיין גם את מה שכתבת על הספרים האחרים – בעוונותי לא קראתי אף אחד מהם – כי אחרי 'חמסין' שקעתי במחקר על העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, התעסקתי בבתי קברות, באדריכלות, בשיג ושיח פמיניסטי – והספרים שקראתי היו בהתאם. [ – – -] מכל מקום, תודה לך שאת חושפת עורקים חבויים באדמת הספרות – ".

  1. צרויה שלו: 'תרה' (2005)

בספר זה נערכת ההשוואה האולטימטיבית  בין חיי הנפש לארכיאולוגיה. פרויד, כאמור, נזכר בו במפורש, ותורתו משמשת כתשתית לספר. במרכזו דמויותיהם של שני ארכיאולוגים מקצועיים: הארכיאולוג הבכיר, אמנון מילר (126) ואשתו אֵלה מילר, שפגשה אותו כסטודנטית שלו, בשעה שניהל חפירה שבה השתתפה, ולאחר מכן נישאו. לאחר עשר שנים וילד אחד, יזמה אלה את הפרידה והקימה משפחה חדשה עם עודד שפר שהוא פסיכיאטר. אלה החליפה את הארכיאולוג בפסיכיאטר. התלבטויותיה הרבות מגלות את "הארכיאולוגיה של הנפש". מכיוון ששני גיבורי הספר הם ארכיאולוגים, אך טבעי הוא שהלך מחשבותיהם, ובמיוחד אלֵה של אלָה, שהספר מסופר בעיקר מנקודת מבטה, יהיו ניזונים דרך קבע ממקצועה. גיבורים נוספים חשובים לא פחות, הם ילדיהם של שני הזוגות, ובמיוחד גילי של אלה ואמנון. ילדים אלה, שהם במידה רבה קורבן הגירושים של הוריהם, משלמים את המחיר הכבד מכול, אבל בה בשעה גם מסתגלים למצבים החדשים. הילד גילי, ששמו האמִתי הוא גלעד – גל-עד לזכרו של אחיה של אלה שנפטר ממחלה (461) – הוא העבר, ההווה והעתיד. הוא מייצג את המאבק להקמת משפחה חדשה על חורבות המשפחה הקודמת, יחד עם בנו ובתו של עודד. מסביב להם דמויות "המקהלה היוונית": ההורים של בני הזוג, שרה ודוד גושן (85); חברותיה של אלה; ההורים בבית הספר שבו לומדים ילדיהם ודמיות נוספות. אלה תורמים את הרקע הישראלי מאד של הספר.

תוצאת תמונה עבור ‪thera zeruya shalev‬‏

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מפרקת אלה את משפחתה ונפרדת מאמנון, הארכיאולוג, בעלה אבי בנה, ובחלקו השני מתרכזת במאמציה להקים משפחת חדשה, פרק ב' בחייה, עם עודד שפר הפסיכיאטר וילדיו.

האמצעי הבולט ביותר בספר הוא: ההשוואה – השוואה בין פעולותיו של הארכיאולוג לבין ההתלבטויות הנפשיות של הגיבורים. המילים הבולטות החוזרות בו הן: "כמו" וכן: כ… ו"כאילו". השוואות אלה מעצימות את רגשותיה של אלה, והופכות את המקרה הפרטי למשותף לרבים. השוואות אלה מטרתן לספק הסבר להתרחשות האנושית, כשם שהארכיאולוגים מספקים הסבר למאורעות העבר. בעת ובעונה אחת, יש בספר גם הסתייגויות מהסברים ארכיאולוגיים אבל במיוחד מעצם האפשרות להסביר התנהגות אנושית (ראו בהמשך).  בנוסף על ההשוואות בין הארכיאולוגיה לרגשות קיימת בספר מערכת מסועפת מאד של השוואות ודימויים מכל התחומים האחרים (שלא יידונו כאן). לאורך כל הספר מתקיימות  הקבלות מסועפות, בין ההיסטורי-ארכיאולוגי לאישי-פרטי. 15

מאחורי העלילה הכפולה של הספר, מסתתרות "השאלות הגדולות שהרומן עוסק בהן", הקשורות בחיי משפחה. "כל משפחה". 16 בין השאר: מהו אושר? במי הוא תלוי? איך בוחרים בין החלטות נכונות ובלתי נכונות ? האם הילדים צריכים לשלם את מחיר החלטותיהם של הוריהם?

צרויה שלו עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כדי לבנות את הרקע הארכיאולוגי של ספרה. ברשימת התודות (464) הזכירה את שמותיהם של היסטוריונים וארכיאולוגים שספריהם ושיחות עִמהם היו לה לעזר רב. עקבותיהן של התיאוריות שלהם, במיוחד בכל הקשור ביציאת מצרים, ובממלכת דוד ושלמה, ניכרות בספר. הסופרת בחרה במודע את האנלוגיה  בין עלילת הספר לבין הארכיאולוגיה. בראיון עם הופעתו, פירשה בהרחבה איך ומדוע בחרה את הארכיאולוגיה כמקור השראה לספרה ואת דמויות הארכיאולוגים כגיבוריו. בין השאר אמרה: "יש אצלכם הארכיאולוגים מושג שנקרא 'לרפא ממצא', כמו ריפוי של דברים והניסיון להחזיר משהו להיות שלם התאים לי בתור אנלוגיה למשפחה השבורה המתוארת בספר. מה שמעניין אותי זה חיי הנפש – הארכיאולוגיה של הנפש. הנפש דומה בכמה מובנים לאתר ארכיאולוגי, שבו קיים ניסיון להבין חיים לפי העבר ולתת הסברים לצורות חיים, יש כאן גם אלמנט בלשי, סיפור סמוי מאחורי הגלוי". 17

במרכז הסיפור הארכיאולוגי, עומד האי תֶּרָה-סנטוריני שהמאפיין אותו הוא ההתפוצצות האדירה שארעה בו במאה ה-15 לפני הספירה. בִּמקום הר הגעש נוצר חלל עמוק שהתמלא במי ים. התפוצצות זו גרמה (אולי) להיעלמותה של התרבות המינואית שמרכזה בכרתים ולעלייתה של התרבות המיקנית. זוהי דוגמה של התחלפות תרבות בתרבות. על חורבותיה של תרבות אחת קמה תרבות אחרת, כמו בחיי הנישואים המתוארים בספר: התפוצצות חיי הנישואים הראשונים והקמת משפחה חדשה על חורבותיה. פרק ב של חיי הנישואים הוקם על חורבותיו של פרק א.

בספר מתלבטת הגיבורה אם הרס הציוויליזציה נגרם על ידי כוחות הטבע – רעש אדמה חזק וצונאמי – או שהוא מעשה ידי אדם. אין הכרעה בשאלה זו, כפי שאין הכרעה בשאלות נוספות, תוך הדגשה, שהארכיאולוגיה אינה מדע מדויָק, אינה יכולה לענות על כל השאלות, והתשובות תלויות בהשקפת העולם של הארכיאולוגים. אבל במיוחד: חיי הנפש של האדם אינם ניתנים להסבר מלא, ולכן קיים הבדל משמעותי בין ארכיאולוגיה ומציאות, כפי שאומרת אלה על ארכיאולוגיה ומתכוונת גם לרגשות: "מה אוכל ללמוד על מציאות החיים הארעית הזו, והלוא אין מדובר במבנים שאפשר למדוד, אם לפי האמה המצרית נבנו או הרגל היוונית, האם מדובר במקדש או בבית מגורים, והלוא אין לפנַי כל אבן או חרס, שניתן לבחון את שכיחותם. הממצאים המועטים מונחים על פני השטח והם ניידים, כשיכלו מכאן לא ישאירו אחריהם דבר". "והרי תכליתנו אינה למצוא את השרידים אלא להסביר מדוע הם שם, לשחזר מציאות חיים שעברה מן העולם" (54). ועוד אומרת אלה: "ארכיאולוגיה היא לא מדע מדויק, יש הרבה מקום לפרשנות" (192). וכן: "כמו כל דבר בארכיאולוגיה, יש על זה חילוקי-דעות" (280). 18

לא פעם מפקפקת אלה ביכולתה להבין בני אדם, שכן קיים שוני מהותי בין הארכיאולוגיה לחיים עצמם: "לא חרסים אני בוחנת עכשיו אלא בני-אדם" (198). משפט זה חוזר פעמים אחדות בספר, כגון, כשעודד הפסיכיאטר מדבר עם אלה היא מגיבה: "אני רגילה לדבר עם אבנים" (253); וכן: "אני מתחיל לחשוש שמי שמתעסק באבנים לא מבין בני-אדם" (293).  בחילופי דברים בין עודד לאלה, בנקודת השפל של יחסיהם הוא אומר לה: "אין לך סבלנות לבעיות של אחרים, עם אבנים את כנראה מסתדרת, אבל בני-אדם זה יותר מדי בשבילך" (448).

השוואה בסיסית זו, בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, מתבטאת בַּכלל ובפרטים. בכלל: גם התיאורים שהם, כביכול, ארכיאולוגיים טהורים, מבטאים את ההרס הכללי של חיי הנישואים, ואת העובדה שמלכתחילה היו בנויים כך שהם עתידים להיחרב. בפרטים: כמעט לכל הפרטים בספר, של חיי הנישואים, ההווי הישראלי, ההורות, בית הספר וסביבו, גידול הילדים ועוד, יש מקבילות במִמצאים הארכיאולוגיים (ראו בהרחבה בהמשך).

ניתוח פרטי הפגישה הראשונה בין אמנון לאלה, שהיא מוטיב חוזר בספר, מגלה שמלכתחילה לא היה להם סיכוי ומערכת יחסיהם נועדה לכישלון. זוהי פגישה בין אמנון הארכיאולוג הבכיר, שהתאהב בתמונה עתיקה, בציור מן העבר ולא באלה, הסטודנטית שלו, שהיא דמות ריאלית בהווה. התאהבות זו היא חלק מהקשר בין אירוטיקה וארכיאולוגיה (ראו בהמשך). השם: אלה, מגלה, שהיא בלתי מושגת, "כאלה שהתייסרה למען בני-אדם [ – – -] פדתה אותם בדמה, רפאה אותם בחבּורתה" (257), ואילו שמו  אמנון, מגלה שמעשהו  בחטא: פרופסור מבוגר וסטודנטית צעירה, כשם שחטא אמנון המקראי בתמר, השוואה שמוזכרת במפורש בספר. אמנון מחזיק את תמונת "הפריזאית" בכיסו דרך קבע, וגם בלבו, והיא תלויה בביתם של אלה ואמנון. אמנון התאהב בציור, בדמות, בתמונה, באלה, כחלק מעבודתו, לא באישה בשר ודם. באחת הפעמים אומר לה אמנון: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינואי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86).

המוטיב של התאהבות בתמונה, או בפסל, ידוע מספרות העולם, ואין ספק שהיה מודע גם לצרויה שלו, שהלכה בעקבותיו, וששימש לה מקור השראה. 19 כאן, כאמור, הפרק הראשון של חיי הנישואים, שהיה מבוסס על הציור העתיק, נדון מלכתחילה לכישלון (404 ועוד).

הפגישה הראשונה, שהיא, כאמור, מוטיב חוזר בספר, מתוארת תחילה  כהתגלות: "ואז חזרת אלי בצעדים מהירים, מצביע אלי בסיפוק, כפותר תעלומה, עכשיו אני יודע איפה ראיתי אותך, את מצוירת על הקיר בתֶרָה, באתר המינוֹאי, קוראים לך הפריזאית, [ – – – ]". "בתֶרָה, זה השם העתיק של סנטוריני, האי שהתפוצץ, לא היית שם? השתמרו שם ציורי קיר יפים להפליא" (84). הוא שולף שקופית מכיסו והיא "רואה את מבטי קבוע ביהירות בפנים חיוורים, הדורים, זה לא יאומן, מלמלתָ, מתכופף אלי שוב ומביט בפני, את כבר קיימת ארבעת אלפים שנה" (84). לזיכרונות הפגישה הראשונה תפקידים שונים בספר: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינוֹאי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86). לימים, הסתייגה מאלה מתמונה זו שהייתה תלויה על הקיר בדירתם "הפריזאית, פניה חיוורים ושפתיה אדומות, שערה הכהה עשוי בתסרוקת מוקפדת, מבטה יהיר וסנטרה נחוש, אשה רחוקה, אצילית, מה לי ולה" (96).

 

מתוך מאות ההשוואות עם עולם הארכיאולוגיה שהספר גדוש בהן, מיינתי, לצורך מֵתודי בלבד, ארבעה נושאים. יש השוואות שהן כלליות וכוחן יפה לעולם הארכיאולוגיה ולנפש האדם בכלל, ויש השוואות שכוחן יפה לדוגמאות הארכיאולוגית שנבחרו בספר זה ולמשפחה העומדת במרכזו: הרס האי תרה = סנטוריני, "יציאת מצרים" והחפירות בתל יזרעאל.

 

א. ניסיון להבנת מערכות יחסים בין בני אדם. הבנת האדם מתוך עצמו, דומה לחפירות ארכיאולוגיות שמטרתן להבין את העבר: צריך ללכת מן ההווה אחורנית אל העבר; ברגע שמסירים שיכבה אחת וחודרים לעומק לשִכבה שתחתיה, אי אפשר בארכיאולוגיה לחזור אל השִכבה שהוסרה.            דוגמאות: נישואים ראשונים כאתר חפירה: "רק תרשי לי להזכיר לך שרק פעם אחת אפשר לחפור באתר, ואם לא ממצים את החפירה אין דרך לחזור עליה" (53). וכן: "כל מה שנמחק מחיי כממצאים הנמחקים בחפירה ורק תיעוד כתוב או מצולם נותר מהם" (140). פרק הביניים בין פרק א של חיי הנישואים לפרק ב שלו, מתאר את שיבתה של אלה לתקופת ילדותה, כשהיא מתכווצת והולכת, נחלשת, ונעשית "רזה כמו שלד" (147). "כל הפאר הזה [ – – -] נבנה דווקא על נקודת התורפה של כדור הארץ" ונעלם "בן-לילה". "כי בלב הים התיכון נקרע לגזרים האי תֶרָה בעוצמה שלא ידע העולם". ההרס והחורבן מתוארים בפירוט יחד עם המסקנה: "זה יהיה גם סופן של המעצמות הגדולות של תקופת הברונזה המאוחרת" ובתוכן "ישראל ויהודה, שייאלצו להתמודד עם התפוררות המסגרות, עם האלימות המתפשטת, עם אלפי העקורים הנודדים בדרכי הים והיבשה בחיפוש אחר בית חדש, עם ידה הקפוצה והקרה של תקופת הברזל" (146 – 147). "אבל באי השבור שלי רגל אדם לא תדרוך ואת חורבותיו איש לא יכונן ואת חיי איש לא ישיב לי" (169). הבנת האדם את עצמו יכולה להיות מושגת בשתי דרכים שונים, ששני פענוחים ארכיאולוגיים שונים משמשים להם כמודל: כתב ההיירוגליפים שפוענח בעזרת אבן הרוזטה – כלומר פענוח שפה בעזרת שפה אחרת; לעומת הכתב המינואי – שפוענח מתוך עצמו (170; 241).  אלה היושבת בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר ומחכה שיפענח את נפשה, נוטה יותר לכיוון "הכתב המינואי": והרי דומה יותר נפשנו ללוחות הכתב המינואי דווקא, אותו צופן שפוענח לבסוף מתוך עצמו בלבד" (241).                                                                                                                       ב. ארכיאולוגיה כמעשה אהבה. החפירה כמעשה ארוטי; חשיבות הפגישה הראשונה: ההתאהבות של אמנון בתמונה; המשיכה של הסטודנטית הצעירה לחוקר הבכיר.                                               דוגמאות: זיכרונות הפגישה הראשונה, בתוך החפירות הארכיאולוגיות, בין הארכיאולוג הבכיר והסטודנטית המתנדבת, מבצבצים לאורך כל הספר: "כך היה פוסע בין החרסים המנופצים, באתר החפירות האפור מאבק שם ראיתי אותו לראשונה" (16). "הֵסרת לכבודי את משקפי השמש והעיניים הכחולות שלך נצנצו מתוך השיזפון"; "הבנתי שאתה חושב שאני תלמידה בתיכון עדיין"; "אני כבר בסוף הב.א., ורק אז הבחנתי שחולצתך האפורה הצמודה לעורך אינה אלא אבק" (83). מהערה זו ניכר, שאמנון אינו באמת רואה אותה, אלא את תמונתה: "יושבת לבטח בתוך ריבוע החפירה שדפנותיו מצופים שקי חול כשוחות בזמן מלחמה, הוספתי להבריש את העפר בחריצות מופגנת, רואה אותך מתהלך מהורהר בין הריבועים, ממדיך משרים ביטחון על האתר כולו, מכנסי הג'ינס שלך גזורים ברישול על שוקיך, חוטים דקים משתלשלים מהם כציציות" (84-83). כבר בפגישה הראשונה ראתה "את גופו העטוף חליפת אבק מכף רגל ועד ראש, מוטל דומם וקר במעמקי החפיר כבמערת קבורה עתיקה" (84). ההשוואה ל"מערת קבורה עתיקה", אינו  מבשר טובות לעתיד מערכת היחסים ביניהם.                                                                                                 ארוטיקה. השוואה בין הארכיאולוגיה כמעשה של חפירה, לבין יחסי מין. דוגמה אחת מני רבות:  "כך ראיתי אותו לראשונה לפני עשר שנים, עירום למחצה, משקיף בעיניים מצומצמות על המתחם המלכותי ההולך ונחפר, אלא שאז היה חזהו מכוסה אבק סמיך כהה עד שלא הבחנתי בעירומו" (19). הפגישות הראשונות: "נדמה שאבנים חדות דוקרות בגבי כמו אז, בלילות הראשונים שלנו, באתר החפירות, ביום אנחנו חופרים מתחת לפני האדמה ובלילה מתחת לעור, עיניו הבהירות זרחו מעלי, יוצקות עלי את כל האור שאגרו ביום החם הארוך, ריח של אבק קמאי נדף ממנו, וידיו שמיינו בקפידה את החרסים משוטטות על גופי, כמנסות לפענח את הכתובת החרוטה עליו, אות אחר אות" (21) . פגישה ראשונה זו, עם "אבנים חדות דוקרות" יש בה רמז מטרים לבאות, שאינו מבשר טוב: "הישוב הזה נהרס זמן קצר אחרי שנבנה, ומאז לא התאושש" (21) – השוואה בין הרס היישוב לבין הרס המשפחה שעתיד לקרות. עם תום החפירות מזמין הפרופסור את הסטודנטית "שהתעסק" עמה: "את באה איתי" (22), והיא נוסעת עמו במכוניתו הפרטית ולא בהסעה המשותפת של הסטודנטים (22).                                                                                                                      ארכיאולוגיה וארוטיקה: "הגוף המוכר הופך למבוך ענק כארמונו של מינוס בקנוסוס, שם חי המינוטאורוס האימתני, חציו שור חציו אדם, שאהב קורבנות צעירים, נערים ונערות" (150). אומר הטייס חובב הארכיאולוגיה: "הרי חפירה זאת פעולה מאוד אירוטית, [ – – -] ואני אומרת: חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (192).

ג. הרס ובנייה מחדש. הרס ארכיאולוגי שגורם לחורבן עיר, דומה לתהליך התפוררות המשפחה; אבל כשם שעל הריסות עיר נבנתה עיר חדשה, כך אפשר לקומם גם את חיי הנישואים בפרק ב שלהם. הרס המקום הוא תמונת-ראי להרס משפחה, אבל שיקומו מעיד שאפשר לבנות מחדש את "הבית השני".                                                                                                                   דוגמאות להרס: החפירה שבה נפגשו הייתה ב"תל יזרעאל, ההרוס והפגוע, אל המתחם המלכותי המוקף בחפיר עמוק, המשקיף על עמקי הצפון העשירים שעריהם עלו בלהבות זו אחר זו, בית שאן, תענך, מגידו, הותירו לנו שכבת חורבן קשה הקושרת אותן זו לזו". "האתר שחרב אך שנים ספורות לאחר שהוקם, ומעולם לא השיב לעצמו את חשיבותו משכבר" (84). תיאורים ארכיאולוגים ריאליסטיים אלה, נהפכים לסמלים מטונימיים, המקבילים לחורבן הנישואים של בני הזוג בעתיד. הכלל: מרבית התיאורים הארכיאולוגיים המבוססים על המחקר, משמשים בספר כתמונת-ראי להתפוררות הזוגיות. יש בספר גם דינאמיקה של התפוררות חיי נישואים, שרבים מאד מזדהים עמה: "הוצאנו את הרע אחד מהשני" (137 ועוד הרבה).                                                                                                                            דוגמאות לבנייה מחדש: "כתושבי אותה עיר שנחרבה ברעש אדמה או במלחמה, אשר שבו והקימו יישוב חדש על שרידי יישובם שחרב וחוזר חלילה עד שצמח שם ברבות השנים תל עתיקות שמדרונותיו תלולים" (81). אמנם פרק ב' אולי לא יגיע להישגיו של פרק א' אבל בכל זאת זה בניין. כשאלָה יוצאת בבושת פנים מניסיון הפיוס הכושל עם אמנון, ההשוואה היא: "ואני עוברת מתנודדת בין זקיפי הדקלים, כמו שני המגדלים בחזית המקדש הכנעני במגידו הם ניצבים, כגַלעד למקדש שחרב ולא שוקם, בעוד העיר סביבו נבנית ונהרסת עשרות פעמים" (139). בניית פרק ב' בחיי הנישואים דומה ל"שגרתם של ניצולים המנסים לבנות יישוב חדש על הריסות יישובם שחרב, מלַבּנים לבני טיט בערוצי הנחלים הסמוכים, חוצבים אבני בנייה במחשופי הסלע, אוספים קורות עצים וקנים שנגדעו, לעד יחווירו הישגיהם הצנועים מול זוהרו של העבר, ובכל-זאת נבנה כאן סדר כלשהו, פריך ומתוח אמנם, אך מוכר" (344). לנושא זה קשורה גם השאלה המוצגת בספר ללא תשובה: האם ההרס נגרם על ידי "כוחות הטבע" או שהוא מעשה ידי אדם. כלומר, האם ההרס בהיסטוריה הוא בלתי נמנע או שיש לבני האדם שליטה עליו? ובמישור האנושי: האם ההרס של פירוק המשפחה הוא בלתי-נמנע – כוח טבע – או שאפשר למנוע אותו – מעשה ידי-אדם. בחלקו השני של הספר נערכת הקבלה בין "יציאת מצרים" לבין אפשרות של "התחלה חדשה והזדמנות שנייה". "יציאת ישראל ממצרים היא האירוע ההיסטורי הנוכֵח ביותר במקרא", ש"עדיין לא נמצאה כל הוכחה היסטורית" ו"השם ישראל" לא נזכר בשום מקום (347). אמנם, כפי שחושבים כמה מן הארכיאולוגים, "לא נמצאה הוכחה לשעבוד ולא הוכחה לישועה, ולא לנדודים במדבר" אלא "עדויות נסערות ועקיפות על אסונות טבע", אבל אלה, שזה נושא המחקר שלה מנסה לקשור את "יציאת מצרים" שארע בעקבות חורבן תרה-סנטוריני לבין פירוק נישואיה הבלתי נמנע – כוחות טבע – ומאמציה להתחיל מחדש- מעשה ידי אדם: "אני מנסה להוכיח קשר בין התופעות שהוא מתאר למכות מצרים, אבל רוב החוקרים מאמינים שמכות מצרים לא התרחשו בכלל, שהן בדיה ספרותית" (280) וכן: "האם שוב מתעלמת ההיסטוריה מתפקידם של איתני הטבע בהשתלשלות המאורעות" (347). ובהמשך במפורש:  "ועדיין נדרשת ההוכחה, שמפלתה של תרה בידי הטבע היא מפלתה של מצרים בידי אדם, היא ניצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו" (348). 20 עם תחילת פרק ב' של חייה, אלה ובנה הישֵנים בביתו של עודד מושווים, לבנית עיר חדשה על חורבנה על קודמתה, כשאין לדעת אם הפעם תחזיק מעמד: "שוב ושוב חזרו התושבים אל האתר והקימו ישוב חדש על חורבות קודמו, שוב ושוב ייצר האדם חפצים הדומים זה לזה, סיר בישול, נר למאור, מטבע, וכך מייצרים אנחנו שוב ושוב אי-נחת דומה, מותשים מהשוואות, חנוקים מאכזבה" (445). וכן, עם התחזקות מערכת יחסיה עם עודד: "כי יותר ויותר מצטברות לאחרונה העדויות כי הציוויליזציה בכרתים המשיכה להתקיים גם אחרי שכוסתה תרה באבן ספוג געשית. דוגמאות הכדים השתנו אמנם, ונראה שדעתם של התושבים היתה נתונה פחות לאמנות ויותר לביצורים, להגנה על מקורות המים" (453).

ד. הווי הארכיאולוגים משפיע על מערכת היחסים במשפחה. בתוכו גם ביקורת על האוניברסיטאות ועל ההירארכיות בין החוקרים. כגון: מי מוזמן לכנס ומי לא; אופנות במחקר; חוקר בכיר וחוקר זוטר. בספר מוזכרים אביזרים רבים שהם חלק מעולם הארכיאולוגיה.                                                                                                 דוגמאות: במהלך הרומן, מתהפך מעמדם כארכיאולוגים: אֵלה מילר מוזמנת לכנסים ולהרצאות, בעוד שמעמדו של אמנון מילר, מתערער. כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו, הוא מתקיף אותה בשם העבר, ואינו חש שמעמדם השתנה: "מי אַת בכלל שאַת מעזה לעזוב אותי, בלעדי היית כלום, מתנדבת עלובה בחפירה, אני סידרתי לך את הקריירה שלך וככה את גומלת לי, תדעי לך שהכול ייגמר עכשיו, כמי שבניתי אותך אני אהרוס אותך" (22). מערכת היחסים התחילה באי-שוויון: "שש שנים התנשאת עלי" (148). התנשאותו של הבעל היא המשך ליחסם של אביה ואמה אליה המנסים לערער את בטחונה בעצמה (159; 449 ועוד). גם המשכה של מערכת היחסים התבטאה בהתנשאות: "איך היה מגרגר בצחוקו כחתול למשמע ההערות שלי, אַת בכלל לא ארכיאולוגית, היה מגחך בפליאה, רק אגדות מעניינות אותך, מה אַת עושה בחוג שלנו בכלל, ובאותם הימים נשמעו הדברים כשבח נדיר" ( 125). 21  עם הפרידה והתהפכות מעמדם מטיחה אלה באמנון: "אין לי מושג על מה אני מדברת? בטח, זה מה שאתה תמיד אומר, גם כשהתחלתי לחקור את הסיפור של תרה אמרת שאין לי מושג על מה אני מדברת ועכשיו מזמינים אותי לכל כנס בעולם להרצות על זה"; ואמנון מטיח בה: "זה עדיין לא אומר שהתזה המגוחכת שלך שווה משהו, בעיני היא עדיין קשקוש, [ – – -] תמשיכי לפתח את האגדות שלך, אם זה גורם לך עונג ומביא לך תהילה" (201). אמנון מאיים ומקנטר: "אני מזהיר אותך שהצעד הזה [הפרידה והגירושין] הוא בלתי-הפיך, ממש כמו חפירה ארכיאולוגית" ובהמשך הוא מתגרה בה: "אם את עוד זוכרת בכלל מה זה, את הרי רואה יותר שדות תעופה מחפירות" (202). אלה חוזרת ומהרהרת הרבה בהתהפכות מעמדם האקדמי: "בעבר היה הוא מרבה בנסיעות אבל בשנים האחרונות ההזמנות פחתו והפרסומים מתמהמהים.  [ – – -] איך התהפכו הדברים, הרי כשהכרנו היה הוא בשיאו ואני בתחילת דרכי, האומנם שם החלו חיינו להיטלטל, בתֶרָה" (210).                                                                                                     השוואה לחפץ ארכיאולוגי שנחשף. אחת ההשוואות, שהארכיאולוגים בוודאי יוכלו להזדהות עמה, היא זו, שבה מרגישה אלה בבית הזר של ידידיו של עודד : "כאותו חפץ שנשמר אלפי שנים במעמקי האדמה, בסביבה אחידה של לחות וחומציות, ולפתע נחשף ובא במגע פתאומי עם סביבה חדשה, הגורמת לו הלם פיסיקלי וכימי, יוצרת תהליכים בלתי-הפיכים, ואני נזכרת באותו קמיע עשוי עץ, שנקבר בקרקעית הים עם סירת דייגים שטבעה, וכשיצא לאוויר העולם והתייבש, התפורר תוך זמן קצר והפך לאבקה" (433).

למותר להוסיף שדוגמאות כאלה "מהווי" הארכיאולוגיה והארכיאולוגים רבות מאד בספר.

 

עם  כל ההשוואות בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, שיש ביכולתם להסביר את האחרונים, עובר בספר לכל אורכו גם פקפוק באפשרות פרשנות זו וכל פרשנות בכלל. זוהי אזהרה גורפת בפני ניסיון להסביר, להבין ולפרש כל דבר, בין בארכיאולוגיה בין בחיי האדם.  בצד ההשוואות הארכיאולוגיות הפרשניות כביכול, חותר הספר תחת עצמו ומזהיר מפניהן. בתשתית הספר מונחת ההשוואה הבסיסית  בין פירוק המשפחה ומכירת הבית הקודם, מַעבר לְבית חדש והקמת משפחה חדשה, לבין חורבן עיר והקמתה מחדש על חורבותיה, יחד עם הניסיונות של הארכיאולוגים להסביר את הסיבות הן לחורבן והן לבנייה. השוואה זו, כאמור, גם חותרת מתחת לעצמה. לצד ההסברים וההסברים כביכול, קיימת הידיעה ש"בדרך-כלל אין חפירה פותרת את כל הבעיות הידועות, נתונים שהתגלו בה עשויים לפתור שאלות ישנות ובה בעת להציג שאלות חדשות" (401). זאת, תוך הזהרות חוזרות ומפורשות: "זכרי, הסבר של פעולות אנושיות אינו שונה במהותו מהסבר של תופעות מתחום מדעי הטבע. זכרי, לעולם לא יצליח החופר למצוא את כל חלקיה של התמונה ועליו להשלימה על-פי ההקשר [ – – ]. הארכיאולוג מחזיק בכל עת באמת מסוימת והיא קיימת עד שמתגלים נתונים נוספים המשנים אמת זו ומקדמים אותו הלאה" (401). וכן, בחזרה לדימוי של אבן הרוזטה והכתב המינואי: "האם אפשר בכלל לפרש ממצאים קדומים, לשחזר מציאות שחלפה, הרי רק מתוך עצמנו אנחנו מפרשים את מהותם ואת כוונותיהם של אלה שחיו לפנינו" (407 – 408). פרק ב' של חיי הנישואים משיג הבנה חדשה: "ודומה שבי תלוי הדבר, ובידי הוא, אוכל לחולל ניסים, אם רק ארצה, כאֵלָה שריפאה את בני-האדם בחבּורתה" (455). ובעיקר: אין אפשרות להסבר שלם וצריך להרפות ולחיות את חיי היום יום: "הרי לעולם לא תימצא ההוכחה המוחלטת ככתובת המעידה בבירור על מציאות חיים שעברה מן העולם"; הדרך להתנהל כראוי ולהצליח היא: "רק המאמץ היומיומי היחף שאינו מצפה לתמורה, ככוהני און המשילים את נעליהם על הצוקים מדי בוקר, הוא שיצבור עבורנו רסיסי משמעות, צעד אחר צעד, שורה אחר שורה" (456).

 

'תרה' הוא אחד הספרים "הארכיאולוגיים" ביותר בספרות העברית, אם לא "הארכיאולוגי" שבכולם. עם זאת, ההשוואות הרבות בין ארכיאולוגיה לחיי נישואין, שהן ממרכיבי הספר, הן לדעתי, גם מקור חולשתו. הן גלויות, ישירות, מיָדיות ופשטניות  ולעיתים גם מלאכותיות. גם ריבוין והחזרות עליהן, אינן לטובת הספר. אבל, לנושא: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות – השוואות אלה תורמות הרבה. הן מראות במפורש  את החוטים הגלויים שמהם טווה הסופר את העלילה.  בספרים אחרים רואים את צד ימין, וסימני הטוויה נשארים בצד האחורי, כאן הפכו את הבד, וחשפו את "צד שמאל" של רִקמת הספר.

תוצאת תמונה עבור אלי אשד ז'קונט חידת מותי

  1. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' (2009)

בספר זה ממומשת במלואה המטפורה של הארכיאולוג כבלש. ספר בלשי זה,  הוא שילוב של היסטוריה ואקטואליה; פרשה בתולדות העם היהודי המשולבת בפרשה פרטית בחייו של הגיבור; מסע בלשי לחישוף אוצרות העבר עם רומן ארוטי. ועוד שילובים מסוג זה.

במרכז הספר עומדים כמה ארכיאולוגים: האחד, פרופ' שאול ויתקין, חוקר "מיתולוגי", האב המייסד,  אדם מושחת, שאינו מהסס לקחת לביתו, את אחד המִמצאים החשובים שגילה, כדי שיוכל לקבל בעדו ממון רב, ובעזרתו לשפר את חייו. השני, פרופ' גדעון לוריא, הגיבור המרכזי, אדם ישר, הגון, צנוע, שהכסף אינו נחשב בעיניו, וכל מעייניו במחקר, בגילוי האמת ובפענוח הממצאים שהוא חוקר. עם זאת, למען המטרה של פענוח הרמזים ומציאת האוצרות, גם הוא ושותפתו, עושים מעשים "בלתי-חוקיים", מתגנבים למקומות אסורים בכניסה ומסכנים את עצמם ואת מערכות היחסים עם הגופים השונים. השלישי: פרופ' ג'ונתן מייז, המתחרה של גדעון לוריא, "אחד האנשים החזקים באוניברסיטה" המקושר לכולם: "חבר אישי של הרקטור ושל שר החינוך" (33 – 34). שמו, כפי שמתברר לקראת סופו של הספר: יונתן מזא"ה = מזרע אהרן הכהן (328).

על צוות הארכיאולוגים נמנים גם: הספרנית-מזכירה-ארכיאולוגית-רפאית: רותי, המשתוקקת למצוא בן זוג ולהקים עמו משפחה, תחילה עם הארכיאולוג הראשון ולאחר כעשרים שנה – עם השני. כמו כן מככבים גם ארבעה סטודנטים לארכיאולוגיה, לתארים מתקדמים, כל אחד ומניעיו. עם הצוות נמנית גם סוֶוטלַנָה, "הרוסיה" המקצוענית, המסוגלת להכין את "הגוויל" לקריאה (25), אבל מתה מייד מהרעלה.

תיאורי הארכיאולוגים הם אישיים וסטריאוטיפיים כאחד. כגון: הפרופסור השרוי בספריות שואף לעבוד "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). הם מעין "מקהלה יוונית" פעילה.

זהו ספר מתח בלשי, הנפתח בגילוי פסל עשתורת "הגרסה הבבלית": "לוח שיש בגודל של עמוד עיתון ועליו תבליט בדמות אישה. [ – – – ] חור גדול היה פעור בטבורה וחורים קטנים יותר בעיניה, בפטמותיה ובאיבר המין שלה" (10). בחור הטבור נמצא "קלף". פענוח עשרת רמזי כתב החידה הכתוב על הקלף וההליכה בעקבותיו כדי לגלות את "החושן" ואת אוצרות המקדש של בית ראשון, עומד במרכזו של ספר מתח בלשי זה. יש בספר קריצה מודעת לסרט "שודדי התיבה האבודה" עם גיבורו הבדוי: אינדיאנה גו'נס.

הגילוי נעשה ב"מדבר יהודה, מחנה חפירות ארכיאולוגיות, 1992" בידי אחד הארכיאולוגים, המחליט להעביר את התגלית לרשותו ולשמרה בבית מזכירתו-אהובתו: "כי זה העתיד שלנו" (10). הוא יקבל כסף בעד התגלית, לאחר שיצליח לקבל תעודה מ"סוחרי עתיקות במזרח ירושלים" "שתעיד שהתבליט נמצא לפני 1978, כשחוק העתיקות נכנס לתוקף" (11). הארכיאולוג נהרג לאחר חצי שנה, בשירות מילואים, והממצא הארכיאולוגי הכפול: הפסל והקלף, נשארים ברשותה של המזכירה.

המשכה של העלילה מתרחש 17 שנה מאוחר יותר, בתל-אביב, בינואר 2009 (13) כשגדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה, הנהפך לארכיאולוג, באוניברסיטת תל-אביב, אלמן טרי, ואב לבת מתבגרת, מקבל חבילה אנונימית לספרייה, שבתוכה: "מלכת השמים, אלילה צידונית, בבבל היא נקראה אִשתר, בפרס אִסתר ובתנ"ך עשתורת" (21). הנקבים שבפסל אִפשרו לה "לדבר" מול הרוח. בעזרתה של רותי, המזכירה שלמדה ארכיאולוגיה ורַפָּאות,  הוא מגלה את "הגוויל" שהוחבא בתוך הפסל, ומצליח לקרוא את הכתובת ב"כתב עברי קדום" (25).

לחבילה צורפה "תעודת מקור מ-1975" של "אחד מסוחרי העתיקות הכי גדולים במזרח ירושלים",  המאשרת ש"שהתבליט והקלף נרכשו בשנת 1952 [ – – – ] שמצא אותם במערה בנפת יריחו", כמו כן צורף "מסמך קבלת תרומה בעילום שם", "שהתנאי לתרומה" הוא שפרופ' גדעון לוריא יהיה זה שיחקור את האובייקט (22).

כאן אני מחויבת לעשות "ספוילר" חלקי, לכל מי שמתכונן לקרוא את הספר. אבל הספר מרתק גם באיך ולא רק במה היה אחר כך? ומי עומד מאחורי כל המעשים? – לקראת סופו של הספר, מתברר שהארכיאולוג שסרח היה הפרופסור לארכיאולוגיה שאול ויתקין (19) שגם ייסד את הספרייה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והמזכירה-המאהבת-הספרנית הייתה רותי, שניסתה להעביר את אהבתה ורצונה לבנות משפחה ולהיות אם, לפרופ' גדעון לוריא. היא הייתה זו שהעבירה את הפסל והגוויל אליו, אבל משהתברר לה שהוא אינו מסוגל לאהוב אותה, העבירה את אהבתה לפרופ' מייז הוא מזא"ה (333). היא זו שעמדה מאחורי כל התככים. לפי הכלל: "חפש את האישה"; או: המניעים הם תמיד אישיים-פרטיים.

בסופו של דבר מגיעים שני הארכיאולוגים אל "קופת-התרומות" שבתוכה האוצר (328), פרופ' ג'ונתן  מייז שהוא גם מזא"ה, כהן, יחד עם רותי, ופרופ' גדעון לוריא ושלושתם יחד אוחזים ב"קוּפָּה" (329). בתוכה נמצאים כמה מכלי המקדש וביניהם "החושן" (330). הסכנה היא ש"החושן לא ישמש להקמתה מחדש של תרבות יהודית, אלא ייהפך לכלי של אחיזת עיניים, של נסים וקסמים" (331). "הדתיים" כבר אורבים לחושן מחוץ למערה, כדי להשתלט עליו ולהעבירו לרשותם (331). בתוך המערה מתחולל מאבק בין שני הפרופסורים , ואז גדעון לוריא זורק את חלקי החושן לתוך תהום המערה, והוא אובד לעד (332). מעשה זה של גדעון הוא לא רק כדי שהחושן לא יפול בידי עמיתו-מתחרו, ולא רק כדי שלא יהיה בידיהם של "הדתיים", אלא גם ברוח צוואתו של גדליה בן אחיקם ב"גוויל" (331). וכך, שוב כצפוי, מסתיים החיפוש הדרמטי אחר החושן, שאובד לעד.

ועוד כצפוי, העלילה מסתבכת ומעורבים בה גורמים שונים, כל אחד ומניעיו, בנוסח ספרי בלשים וסרטי בלשים-ארכיאולוגים מסוג אינדיאנה ג'ונס. התיאורים המפורטים של פענוח  "הגוויל", זיהוי המקומות הנזכרים-נרמזים בו, הביקור בהם, החפירות, מעידים על התמצאות בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובכל הקשור בעשייה הממשית הקשורה בהם. וכן, בעבודת תחקיר יסודית ומעמיקה שמאחוריו העלילה הבלשית הסבוכה.  הוא הדין ביחס לארבעה הסטודנטים-הדוקטורנטים המלווים את הפרופסור, ד"ר גדעון לוריא, המסייעים לו כצוות, וכבודדים, כל אחד ומניעיו. הם  יוצרים דינמיקה קבוצתית ומוסיפים למתח של העלילה. ועוד כצפוי, מתנהל רומן בין הפרופסור לבין הילה, אחת הסטודנטיות שלו, שהיא גם עורכת דין, וגם יפה, חכמה ומושכת. יחד הם מפענחים את עשרת הרמזים בכתב-החידה, כדי להגיע אל המקום שבו נטמנו אוצרות המקדש ובראשם החושן.  המחבר, אמנון ז'קונט, ערך במשך שנים מדור חידתי-בלשי ב'הארץ ספרים', שבו חיבר כתב חידה, שהקוראים היו צריכים לזהות בעזרת הסימנים שנתן באיזה ספר מדובר. לא פחות ניכרת בספר זה, היכרות עם "מאחורי הקלעים" של המוסדות האקדמיים בכלל ואוניברסיטת תל-אביב בפרט.

המטרה הדידקטית של הספר באה לידי ביטוי ישיר בשני הנספחים בסיומו: "אז מה בעצם קרה בראש חודש תשרי של שנת 586 לפני הספירה?" – תיאור היסטורי-פוליטי-אקטואלי של הרצח הפוליטי של גדליהו בן אחיקם, המושווה לרצח קנדי ולרצח רבין; וכן מילון "אתרים ומונחים הנזכרים בספר (על-פי סדר האלף-בית)".

אבל, בנוסף לרצון לספר סיפור "היסטורי", להבין את מלאכתם של ההיסטוריונים-הארכיאולוגים, ולהכיר מקומות בירושלים, ולקשור בין העבר להווה, יש לספר, כצפוי, גם מטרה אקטואלית מסויימת יותר. יש בו  ביקורת על האקדמיה, במיוחד, כאמור,  על אוניברסיטת תל-אביב, על התככים שמאחורי הקלעים, שבעזרתם מתקדמים בדרגה, מקבלים מענקי מחקר, עוסקים בהוראה, בהדרכת סטודנטים ובכל אותו עולם אקדמי, אם לא לומר: עולם-תחתון אקדמי. ביקורת זו נעשית בדרך של "הרחקת עדות", בהסוואה של סיפור מתח בלשי. יש בו גם ביקורת על "הדתיים" ועל האמונה בלחשים ובקמיעות.

ב"קריצה" נוספת לנעשה באוניברסיטה, מסתיים הסיפור האישי של פרופ' גדעון לוריא בכך, שהוא חש שמתחרו ניצח אותו והוא הובס וכל משאלתו היא רק שיתנו לו לפרוש "ולקבל פנסיה קטנה" (337). במקום זאת, מתהפך הגלגל. מזכירת הדיקאן מחייכת אליו, מתעניינת בו, והדיקאן יחד עם נציגי משרד ראש הממשלה, מודיעים לו בין השאר, שהגוויל יוצג בבניין מיוחד, כששמו מתנוסס עליו כמי שגילה ופענח אותו, שהוחזר להוראה, ובעיקר שהוא עתיד לקבל את "פרס ישראל להיסטוריה יהודית" (339).

הספר מספק גם מעין "נקמה מתוקה" של אנשי מדעי-הרוח בחברה שדוחקת אותם לפינה, בחברה הרואה במקצועם עיסוק לא-תכליתי, "בטלני" ולא מעשי. והנה, מתגלה, שדווקא הם, "הספונים בספריות", מגיעים לתוצאות תכליתיות: כסף והשפעה פוליטית.

תוצאת תמונה עבור אחות שמש דרור בורשטיין

  1. דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (2013)

א. מסע חיפוש

הספר הוא מסע בלשי של חיפוש לקבלת תשובה על חידת-החיים ולמעשה על חידת-המוות, על המסתורין של החיים ומערכות היחסים בין אנשים ובתוך המשפחה. במסע חיפוש והיזכרות זה, מטושטשים הגבולות בין הווה לעבר, בין חלום למציאות; בין ממשות לזיכרון. לא תמיד ברור מי הוא האומר או החווה או החולם. הספר מזכיר ברוחו את "ספר המעשים" של עגנון.

גיבור הספר, אורי אולמן (56) מחפש תשובה בעיקר אצל אביו עמוס בירושלים (20), על הסיבות להתאבדותה של אחותו הגדולה והאהובה (45) דורית. הבן דורש תשובה מאביו: "אני רוצה עכשיו שתגיד לי, אחת ולתמיד, למה היא  התאבדה. [ – – – ] עכשיו תגיד לי למה. זה הכול. [ – – -]  אני דורש תשובה" (66). במידה מסוימת הוא מחפש תשובה גם אצל אמו ריטה, ודייר המִשנה בביתם, הפרופסור ראובן ברנע. 22 כצפוי, אין בספר תשובה על שאלה זו, וגם לא יכולה להיות בשל "חידת החיים". הדרך היא החשובה והמסע הוא העיקר. תוך כדי חיפוש נחשפת מערכת היחסים שבין האח לאחותו, נזכרים בפיסות חיים "רגעי החסד שמהם מורכבים החיים וגם התפוררותם" (על העטיפה).  עצם החיפוש וההיזכרות בעבר הם החשובים.

ההנחה הייתה, שאם אורי ידע מה היה בעבר, יוכל להבין את ההווה ולקבל תשובה על הסיבות להתאבדותה של אחותו. אבל מסתבר שהזיכרון מתעתע ולכל אדם זיכרונות משלו על אותו מצב (45 – 47). לדובב אנשים על העבר באמצעות זיכרונותיהם זוהי "משימה מופרכת" (46). על "בסיס" זה "אנו בונים את מה שאנו מכנים חיינו, אבל החוסר הוא עצום, ולכן הבניין תמיד רעוע או נוטה על צדו" (47).

אין אפשרות לקבל תשובה על השאלה: מה היה בעבר, ובעזרתה להבין את ההווה, כיוון שעצם תיאור העבר שנוי במחלוקת פרשניו.  כך, למשל, יש שתי גִרסאות שונות, מי היה הראשון שמצא את גופתה של האחות שהתאבדה בתלייה: האם היה זה האב (59), או השכן הפרופסור לספרות  ימי הביניים ראובן ברנע (61). הספר מפזר רמזים עמומים ובלתי מתפענחים עד תומם, לסיבות האפשריות להתאבדות: גילוי עריות (האב)  (16; 66); 23  אונס (הפרופסור) (60); בדידות, ייאוש מן החיים, אי-הסתגלות, רגישות (האחות). בספר מפוזרים רמזים על גורלה של האחות: "איך הפכה מאישה לבובת תיאטרון" (31); כתבה שירים ש"איש לא הבין" (32); הייתה בדיכאון (32). השיחה בין האח והאחות נסבה על משבר גיל "ארבעים וחמש "על "המפולת"  (33); בצעירותה הייתה מנגנת מבטיחה (34) שפרשה: "היא הפסיקה לנגן. בגלל שהוא הרס לה את הגוף" (64).  ועוד הרבה.

שם הספר "אחות שמש" הוא משפט מתוך יומנה של האחות, המצוטט מתוך שירי החול של משה אבן עזרא (51); שיר שהוא: "שיר חידה" (51). האחות מזדהה עם פירושה של  המרצה לשיר זה (51). 24

הספר מתמקד, כאמור,  במסעי החיפוש וההיזכרות, המסתיימים, ללא תוצאות, ללא תשובות. עצם המאמץ להיזכר בפיסות חיים של קירבה ואושר – הוא החשוב.

 

ב. תפקידי הארכיאולוגיה בספר

  1. לספר מיבנה ארכיאולוגי, שכיוונו: מן ההווה אל העבר. בכך הוא בנוי כמו חפירה ארכיאולוגית, שבה מתחילים בשכבות המוקדמות, מסירים אותן, וחופרים אחורנית אל העתיקות יותר, כדי להבין את תולדות המקום. המהלך הוא: מן המוקדם אל המאוחר. חלקו הראשון של הספר מתאר את המצב בהווה: "שנה אחת אחרֵי", כלומר, לאחר התאבדותה של האחות; והחלק השני חוזר אחורנית, שנה לפני, כדי לנסות להבין מה קרה אצל כל הנפשות הפועלות: האב, האם, האחות, הפרופסור. עם זאת, כאמור, ההבדלים בין שִכבת ההווה לבין שכבות העבר אינם חדים וברורים. זיכרונות העבר ממערכות היחסים בין בני המשפחה, מכל התקופות חודרים לתוך ההווה. וכאמור, לעיתים קרובות מטושטשים ההבדלים בין הזמנים, וגם לא תמיד ברור אם מה שמתואר אכן קרה במציאות, או היה חלום, או התרחש רק בדמיונו של אורי. זיכרונות אלה הם העיקר, ובמיוחד, כאמור, אותם "רגעי חסד" (52 – 53 ועוד)  אינטימיים שבין האח לאחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים: "הקשר בין אח ואחות הוא לדעתה הקשר היפה ביותר בעולם, מפני שיש בו את כל הטוב שבקשר בין גבר לאישה בלי כל הרע שנובע מהתקופה וממפחי הנפש" (52).
  2. בספר נערכת השוואה מתמדת בין החפירות באדמה לבין החפירות בנפש. ההווה הוא רק "ציפוי דק-דק" לכל מה שנמצא "מִתַּחַת" (13). באמצעות החפירות אפשר "להוציא עצמות"; למצוא "את השלדים המקופלים" (15).  אין זו השוואה מדויקת, מֵכאנית, אלא השוואה שהיא מקור השראה כללי.                                                                                                                   3. כתב חידה. ההשוואה היא גם עם פעילות הבלשית של הארכיאולוג: הבן המתבונן באביזרים בתוך הצריף אינו נוגע "בכלום". "ונזכרתי בבלש ההוא שהיה נכנס לזירה ושואל מיד, תמיד, 'נגעתם במשהו? מה הזזתם, לעזאזל?'" (20). אורי הרוצה לדעת מה קרה חושב כמו בלש: "על שעותיה האחרונות של אחותי לא ידענו דבר, מפני שבמקרה זה האדם האחרון שראה אותה, אם להשתמש במונח מתחום הבילוש, היה היא עצמה, והיא הייתה הקורבן והפושע גם יחד" (31). כמו בספרי חיפוש בלשיים אחרים, גם כאן מככבת המזוודה של דורית, שבעבר היו בה "נעלי 'המגפר'" (21), ובה אולי מסתתרים הסודות, שיובילו לפענוח סוד חייה ומותה. 25
  3. ארכיאולוג חובב. האב, שהיה נספח התרבות של ישראל ברומא במשך שלוש שנים (20) הוא גם ארכיאולוג חובב, העורך חפירות ארכיאולוגיות פיראטיות (54); וגר בבית ירושלמי היושב "על תל על תל על תל" (15). "רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן" ובכל רגע "הם יכולים לבוא ולפנות אותנו, [ – – -] ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור [ – – – ] מהיום למחר" (15). האב הוא גם פסל חובב מייצר פסלי אבן (14); משיש, "ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה" (15).
  4. ממצאים ארכיאולוגיים כמוטיבים וכסמלים

העבר נוכח בחייו של האב בהווה במיוחד צלמיות הפריון ואבני היד. יש לו אוסף קטן  של עתיקות, ובתוכו בעיקר: "אבני יד, צלמיות וגרזנים" (15).  בדירה של האב נמצא "אוסף של כלים פליאוליתיים", מכיוון "שהבית הזה יושב על תל פריהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר". האב חופר ומוצא "אבן יד" בן "חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף". "הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צור וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. [- – – ] אבל אין 'פריהיסטוריה', יש רק היסטוריה, כלומר המציאות והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה" (12 -13). הוא מספר ללא הרף לבנו  "על אבני היד שלו" מדגים לו "את חדוּתם המדהימה" ומספר על "המחרוזות הכלקוליתיות שהיו עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם (16-17). 26 ובעיקר הוא מספר לו ש"אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה" (16).

פעולה החפירה שבה משתף האב את בנו מילדותו, מקרבת ביניהם (13), כמו בספרה של גבריאלה אביגור רותם.

  1. אבן היד, היא המוטיב החוזר החשוב והבולט ביותר ברומן. חפץ זה מניע את עלילתו, נזכר בו לעיתים קרובות ומלכד אותו ליחידה אחת. אבן היד, כפי שהארכיאולוגים יודעים היטב, הייתה הכלי הנפוץ ביותר בשימוש הארוך ביותר בהיסטוריה. שימשה גם לפשיטת עור ובשר של בעלי חיים שניצודו. ויש גם השערה על תפקידה המיני – "אבן היד הסקסית" – שסיתותה האיכותי, העיד על איכותו של המסתת/ת ומשך מחזרים (ויקיפדיה). "אבן היד" היא מוטיב חוזר חשוב בספר המחשק אותו ליחידה אחת: ( 12; 13; 15; 16; 17; 19; 26 ועוד הרבה מאד). היא מחברת בין העבר להווה. תכונותיה, מייצגות את ההתרחשות בספר, ובמיוחד: חדוּתהּ, והאפשרות לחתוך בה ירקות. כך, למשל, מתחת לאבן יד מניח האב את המפתח של הבית; האב מחזיק אבן יד בכיסו גם כשהוא הולך להתפלל בבית הכנסת (27); ברגע של אינטימיות בכנרת בין האח והאחות, כשהוא בן 15 והיא בת 25 (48); היא מוציאה מתיקה אבן יד: "זו אבן יד. כלי של האדם הקדמון. אבא מביא לי אותן. הוא אומר שזאת בת מאתיים וחמישים אלף שנה לפחות. תרגיש כמה זה חד עדיין. אפשר ממש לקחת דם" (53).  על אחד הכרכים של חיים שירמן "הייתה מונחת אבן יד. האבן הטביעה את צורתה בשמיכת האבק, אך היא עצמה הייתה נקייה וכמעט לא מאובקת והיא כיסתה בדיוק את המילים 'כתר מלכות' שעל הכריכה הקדמית" (55; 57). 27 האב נמנע מלתת תשובות לבנו. הבן, מאשים אותו שהוא "בורח" "כבר ארבעים שנה" ויש לו שתי שיטות: "האחת  – להיעלם"; "והשיטה השנייה היא לשַדֵר. כן. להציף בדיבורים" (65). ועוד הוא מטיח בו: "ומה זה כל האבנים האלה שאתה צובר?" (65).

 

ו. מסקנות

זהו, כאמור, מחקר ראשוני, אם לא לומר סקירה ראשונית של הנושא בספרות העברית. כעת דרוש מחקר המשך יסודי, שיאתר את יצירות הספרות העברית לדורותיה, שבהם מככבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים; ינסח את התפקידים שלהם בכל יצירה; ויעמוד על המאפיינים המשותפים של הנושא, בד בבד עם ייחודה של כל יצירה. יש לקוות, שמחקר המשך זה, לכשייערך, יחזק את מרבית המאפיינים שהוצגו  כאן, ויבסס אותן על מדגם יצירות רחב הרבה יותר. הנושא טרם מוצה בספרות העברית. הסופרים טרם גילו את האפשרויות הספרותיות הרבות הגלומות בו והחוקרים – בעקבותיהם. אני מקווה, גם בעקבות מחקר ראשוני זה, שתרבינה יצירות ספרות שישוקעו בתוכן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, ויביאו חוקרים להעמקות  נוספות ומקוריות במשמעותן.

 

*תמצית המאמר הושמעה לראשונה כהרצאה, במסגרת יום העיון השנתי של המכון לארכיאולוגיה ע"ש יוחנן אהרוני באוניברסיטת תל אביב, ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015).

** פורסם בקיצורים ב'האומה. במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות', בעריכת יוסי אחימאיר, גיליון מס' 198, קיץ תשע"ה – מאי 2015, עמ' 89 – 100

 

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

הערות

 

  1. 'ילקוט הכזבים', שמעו ורשמו: דן בן אמוץ וחיים חפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז/1957, 78-79. הכותרות בכתב רש"י.
  2. ראו רשימה חלקית בנספח. בספרו של יובל שמעוני, בן שני הכרכים (969 עמודים) 'קו המלח', עם עובד תשע"ד/2014, האחרון שהופיע עד עתה, מתרחשת בהודו, הונאה ארכיאולוגית ענקית, כנקמה על גזילת אישה מבעלה.
  3. ההגדרות של המטפורה במילונים לתורת הספרות הן רבות, ואין אפשרות לעסוק בהן כאן.
  4. יש לשער שהספרות הקדימה את פרויד בקישור זה שבין הארכיאולוגיה והנפש, אבל פרויד הוא זה שביסס וניסח אותו ואחריו כל ההשוואות מסוג זה בספרות קשורות בו.
  5. מצוטט לפי אתר האינטרנט: "תגליות – פרויד וארכיאולוגיה". בנושא זה נכתב הרבה מאד, לרבות הסברים ביוגרפיים ותקופתיים על פשר משיכתו של פרויד לארכיאולוגיה. במסגרת זו, אין אפשרות להרחיב. כל מי שביקר בבית של פרויד באנגליה, התרשם מהאוסף הארכיאולוגי הגדול המצוי בו.
  6. יש לקוות, שמחקר המבוסס על מדגם גדול יותר, יאשש מאפיינים אלה.
  7. ספרו של ד"ר בריאן מ' פאגן: 'ארכיאולוגיה כהרפתקה', 1985; עברית: 1990.
  8. עיתונות הילדים 'דבר לילדים' ו'הארץ שלנו', תארה בשילוב של ציורים וכיתוב, מעין קומיקס מוקדם, שכלל גם ארכיאולוגים וארכיאולוגיה. אלה סיפורים על גבול הפנטסיה, במתכונת של סיפורי קומיקס. כגון: "גידי וגזר", של יעקב אשמן ב'הארץ שלנו' (1954); וב'דבר לילדים', סידרת סיפורי "סרדין וטוקיו" שנכתבו בידי "חזיז" (1954); על הרפתקאותיהם של זוג נערים ברחבי העולם במהלכן גילו הנערים בין השאר, את הערים סדור ועמורה, שבטים אבודים של בני ישראל וערים אבודות מתקופת התנ"ך. וכן שם, "עוזי ויזה בעיר הנחש" מאת "עודד" (1959), שתיאר את הרפתקאותיהם של זוג ילדים וטייס בעיר נבטית אבודה בנגב, שם הם כמעט מועלים לקרבן לאל העיר (אלי אשד). תודה לבני עמרי גוברין על הערותיו אלה.
  9. דמות זו, של שילוב גיבור מדעי בדיוני, נוצרה בידי ג'ורג' לוקאס הבמאי, יחד עם סטיבן שפילברג: שילוב של מרצה באוניברסיטה, על ארכיאולוגיה והרפתקן נועז. דמות זו נוצרה בהשראתם של ארכיאולוגים בלתי שגרתיים מסוימים, שיש ויכוח על זהותם במציאות. גילם אותה השחקן האריסון פורד. סימני ההיכר החיצוניים שלו: כובע חום רחב שוליים, שוט, ופחד מנחשים. הראשון בסרטים היה "שודדי התיבה האבודה" (1981) ועד 1993. לאחר ההצלחה של האב, המשיך "בנו" את פועלו בדמותו של אינדיאנה ג'ונס הצעיר, בסידרת סרטי טלוויזיה ששודרו בשנים 1991 – 1993. בין משימותיו: החיפוש אחר ארון הברית המקראי, והוא פועל בארצות רבות: הודו, מצרים, אוסטרליה ובארצות אירופה. הוא גם נפגש עם דמויות היסטוריות מפורסמות. המטרה: ללמד פרקים מן ההיסטוריה, באופן בלתי שגרתי, מעניין, מותח, שיתאים לקהל הרחב. (ויקיפדיה, אלי אשד). נושא זה וקודמו ראויים למחקר מיוחד.
  10. תורת הספרות תמיד הולכת אחרי יצירות הספרות ובעקבותיהן ולא להיפך.
  11. יעל ישראל, 'תרבות, מעריב', 6.9.2002.
  12. גרשון שקד: "שבחי החמסין", 'ידיעות אחרונות', 10.8.2001.
  13. רות אלמוג: "מפגן כוח", 'הארץ', 10.8.2001.
  14. פיקסיס: פנכת דמויית קופסה, מתקופת ההתנחלות, שנמצאה בתוך מתקן מנחה מצפון למזרח בהר עיבל. פיקסיס – מיכל בצורה עגולה (מעין אגרטל), עם מכסה נפרד. פיקסיס: סוג של קופסה. בספר: בתוך הפיקסיס שמים את האפר של דווידי. הוא נודד לפראג וחוזר לישראל, ומפוזר בקיסריה.  קולומבריום: מתקנים חצובים בסלע מהתקופה העתיקה ובהם גומחות רבות חצובות בקיר זו לצד זו וזו מעל זו. בתרבות הרומית שמשו לקבורת אפר משריפת המתים ולפולחן. בארץ ישראל, שימשו כנראה לגידול יונים למאכל, לקורבן או לשליחת דברי דואר. המילה קשורה מילולית לשובך יונים. קולומבריום נמצאו בבית גוברין ובחבל לכיש. במחנה טרזין הופעלה מאוקטובר 1942 משרפת (קרמטוריום) שבה נשרפו כל המתים בפקודת הגרמנים אפרם הושם בקופסאות נייר קטנות שאוכסנו במקום אכסון מיוחד שנקרא קולומבריום. עליהן

הודבקו תוויות עם השם ומספר הזיהוי של הנפטר, לפני שנשלחו לאִכסון בכוכי הקבר: קולומבריום. מקור: עדותו של הרב ד"ר ריכרד פדר, תרגם: אפרים שן. אינטרנט: חיי הדת בגטו; חיים דתיים בטרזין.

  1. בספר מערכות הקבלות נוספות המחזקות את העלילה המרכזית, שלא יידונו כאן. כגון: מערכות היחסים הלא תקינים בין הוריה של אֵלה (64 ; 135; 166; 204; ועוד) והוריו של עודד (220-219 ועוד).
  2. יגאל שוורץ: "על העטיפה".
  3. ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה 'תרה' באינטרנט.
  4. עוד בנושא זה ראו בהמשך.
  5. ניצה בן דב, במאמרה על 'תרה', בתוך: Hebrew Studies  2014, מזכירה את ההשוואה עם ספרו של וילהלם ינסן: 'גרדיווה: מעשה דמיון בפומפיי' (1903). פירוש השם: "הפוסעת ניכחה". ב'גרדיווה', מתאהב הגיבור, ארכיאולוג צעיר, בתמונת תבליט שהוא מוצא בבית מסחר עתיקות ברומא, ובשלב הבא הוא פוגש אשה בשר ודם הדומה לה. פרויד, כתב מאמר על יצירה זו. אתר "האייל הקורא" באינטרנט: "בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ד': גרדיווה". גם סיפורו של אהרן מגד: "נדבה" נכתב בהשראת מוטיב דומה, סיפור, שלימים לא כלל אותו בכתביו. ראו בספרי: 'חסד החיים – אהרן מגד. דיוקנו של הסופר כבן הארץ', כרמל, 2011.
  6. הוויכוח בין הארכיאולוגים בכל הקשור ל"יציאת מצרים", המחקר של אלה, הקושר מאורע זה לרעש האדמה באי תרה-סנטוריני (280), וההקבלה עם פרשת נישואיה, הוא בעיני חלש ומלאכותי. "יציאת מצרים" היא אחד המוטיבים החוזרים בספר.
  7. הערה פוגענית זו חוזרת במילים שונות גם בעמוד 150.
  8. בספר דמויות נוספות, כגון הסב שרגא, עושה הכובעים; האסטרונאוט, שלא יידונו בהקשר זה.
  9. אומר האב לבנו בפגישה ביניהם אחרי: "חשבתי שאני חייב לשמור לי על הגוף בשביל הבת שלי, הרי אולי גם היא תהיה צריכה… אולי יהיה לה נכדים פעם… וגם קניתי כמה מזרונים בהנחה… " (66). בספר מפוזרים רמזים נוספים מסוג זה.
  10. כאמור, אין אפשרות כאן להרחיב בנושא חשוב זה, יחד עם מקומה של הספרות העברית העתיקה והחדשה כמוטיב חוזר בספר.
  11. בהקשר זה, לא יוזכרו הופעותיה ותפקידיה של המזוודה. מוטיב נוסף בספר הוא "הצפרים" החיות, המתות ואלה שבשיר, המהדהדות לאורך כל הספר בהקשרים רבים. יש בספר גם ביקורת על האוניברסיטה ועל החוג לספרות (36; 40 – 43), כמו בספרו של אמנון ז'קונט, ומוטיבים נוספים, שלא יידונו בהקשר זה.
  12. אולי רמז לאותו גילוי עריות הנרמז במעומעם בספר.
  13. כאמור, הקשרים החשובים והמורכבים בין שירת ימי הביניים ומשורריה הגדולים, לבין עלילת הספר וגיבוריה, לא נזכרו כאן.

 

 

נספח:

רשימת יצירות שיש להם קשר לארכיאולוגיה , בסדר כרונולוגי (מבחר)

*כוכבית מסמנת יצירות שנדונו במאמר זה.

 

אחד-העם: "משה". לראשונה: 'השילוח', שבט תרס"ד /1904

שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר', הוצאת כתר, 1984

א.ב. יהושע: 'מר מאני' (הפרק על כרתים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

חגי דגן: 'רשומות מאי הנשים', הוצאת חרגול/ מודן 1999

* גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008

אהרן מגד: 'ירחי הדבש של פרופסור לונץ', הוצאת זמורה-ביתן, 2005

* צרויה שלו: 'תרה', הוצאת קשת  2005

יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי', הוצאת כתר, 2008

* אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009

אהרן מגד: 'עשרת הימים הנוראים', הוצאת חרגול ועם עובד, 2010

* דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

מיכל גוברין: 'אהבה על החוף', הקיבוץ המאוחד, 2013

יובל שמעוני: 'קו המלח', עם עובד, 2014

 

תוזכר כאן יצירה שירית אחת בלבד שהוקדשה לנושא:

 

צביקה שטרנפלד: 'תֵּל-כַּזָּאבּ' [פואמה] 2015

וראו גם

אלי אשד על אינדיאנה ג'ונס 

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Secret of the Sphinx‬‏

 

מסע תחותימס השלישי לארץ ישראל –כיבוש יפו וקרב קדש

ביום ב' ה-29 באפריל ירצה אלי אשד ,בלש תרבות וחוקר תנ"ך  לפני החברה לחקר התנ"ך על מסעו הגדול של המלך המצרי תחותימס השלישי לארץ ישראל .מסע שבמהלכו נזכרת לראשונה העיר יפו .ושהסתיים בקרב המתועד הגדול הראשון בהיסטוריה קרב קדש.

ההרצאה תעסוק ביחסים בין מצרים וארץ ישראל לפני ואחרי תחותימס וגם בהיסטוריה הקדומה של יפו ,הנמל הקדום ביותר עלי אדמות שמיושב ברציפות מהמאה ה-15 לפני הספירה ועד היום .

ההרצאה תינתן בבית בן גוריון בשדירות בן גוריון 17 בתל אביב ביום ב' ה29 במאי בשעה 11 בבוקר.הציבור מוזמן.

מסעות מלקרת בבית גוברין

לפני כמה ימים יצאתי לסיור עם חבורת ידידים וידידות במערות בית גוברין אתר לאומי הגדוש במערות מסוגים שונים ומשונים.

שיא הביקור היה במערה הצידונית, מערת קבורה יחידה במינה בארץ שקירותיה מלאים בציורים של בעלי חיים משונים ומפלצתיים ובהם הכל בעל כמה הראשים קרברוס.שומר הגיהנום במיתצולוגיה היוונית.

לדעתי הציורים מסמלים את מסעותיו של המת בעולם הבא בעיקבות הגיבור הצורי מלקרת הידוע יותר בשמו היווני הראקלס ,או בשמו הלטיני הרקולס. והנה נוסח ההרצאה שנתתי בנושא בפני החברים בעת ששהינו במערה ,על תולדות העיר הקדומה מרשה הנמצאת ליד בית גוברין ועל המשמעויות שיש לדעתי בציורי המערה הצידונית :

מסעות מלקרת במערה הצידונית בבית גוברין  

העיר האבודה של הקולונל פוסט

 אי אז לפני שנים נתקלתי בספר של ז'יל סן-סרר, בשם מעשים נועזים בעולם ( בתרגום אריה חשביה תל-אביב : בהוצאת  מ. מזרחי 1965) ספר שתיאר מעשי הרפתקנות ומסעות אמיתיים ומדהימים בפינות שונות בעולם. אולי הספר הטוב ביותר מסוגו שהופיע עד אז ועד היום בעברית.

בין שאר סיפורי מסעות והרפתקאות תיאר הספר בקצרה את מסעו המסתורי של הקולונל פוסט שעקבותיו אבדו בג'ונגלים של דרום אמריקה בעת שחיפש עיר אבודה מסתורית.

לא שכחתי את הסיפור ולימים קראתי גירסאות מפורטות בהרבה שלו בספר בשם "מסע פוסט " ולימים אף נתקלתי בגירסת סיפור קומיקס שלו בספר בשם "ממלכות אבודות ".

ולאחרונה יצא ספר חדש המתאר את מסעו המסתורי של הקולונל פוסט וןשחושף כי העיר האבודה שאותה חיפש כנראה ללא הצלחה אכן התקיימה במעמקי הג'ונגל של בראזיל .

ראו

העולם שאבד בברזיל

המגדל של בבל

 

מגדל בבל .ציור מאת הינריק ון קלבה

חיים מזר חוקר ותיק של המקרא דן הפעם בשאלה  

האם יש בסיס היסטורי כלשהו לסיפור מגדל בבל "שכתוצאה מיצירתו ,נוצרו כל השפות המרובות שאנו מכירים כיום לצמידה של השפה המקורית שמקורה הוא אלוהי \זאת שעל ידיה  נברא היקום (כפי שמספר לנו "ספר יצירה" )  הלא היא כמובן העברית?

 

 

בראשית פרק יא 

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  {פ}

 

בסיס לסיפור מגדל בבל ?

מאת חיים מזר

 מגדל בבל

מגדל בבל מאת גוסטב דורה

לאחר סיפור המבול בספר בראשית מופיעה רשימה גינאולוגית של צאצאי נוח לדורותיהם עד לימי אברהם. הרשימה ניתנת בפרקים י'-יא'. באמצע הרשימה בפרק יא' פסוקים 1-9 מובא סיפור שלא שייך לשום אירוע אחר במקרא.  סיפור העומד בפני עצמו. זהו סיפורו של מגדל בבל. בני האדם מתוך מטרה לשמור על הזהות הקולקטיבית שלהם בונים מגדל גבוה במיוחד שייראה למרחקים גדולים למאוד. מתואר גם מהלך בנייתו: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני הארץ" (בראשית יא' 3-4). מעשה זה לא מצא חן בעיני האלוהים "הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"( פסוק 6).

 

קריאת הסיפור במבט רחב יותר מעוררת מספר תהיות. האל חשש מכך שבני האדם יוכלו לעשות כל אשר  יחפצו בעקבות מימושו של פרויקט ארכיטקטוני הנדסי זה. נראה שהאל מרגיש מאוים. האם האל בכלל צריך להרגיש מאוים ובאם  כן ממה הוא צריך לחשוש? שאלה שניה וחשובה לא פחות ,אם האל בלל את שפתם ,איך הצליחו לזכור מה שקרה קודם ואיך הצליחו לפענח את השפה הקדומה? מנקודת מבט הנדסית המסקנה המתבקשת  היא שמדובר במגדל גבוה מאוד.כדי לראות אותו מכל עבר מתבקשת המסקנה שהואר נבנה באזור מישורי. הזיקורת הבבלי הוא  אמנם מבנה מרשים ביותר, אך הוא מתנשא לגובה של עשרות מטרים בלבד. על מנת שהמגדל ייראה למרחקים הוא חייב להתנשא לגובה של מאות מטרים. מבנה כזה אי אפשר לבנות רק מלבנים. הראיה הלכך היא המבנים רבי הקומות בימינו שיש בהם בטון והרבה מאוד פלדה.

 

מכיון שהכתוב מביא רק סיפור אחד שהתרחש לאחר המבול עד לימי אברהם, הרושם המתקבל הוא שמדובר באירוע מכונן אשר השאיר את חותמו לדורות . קרה מה שקרה והמבנה התמוטט. אם כתוצאה מכך תושבי המקום התפזרו לכל עבר, פיתחו שפות שונות ושכחו את מה שקרה, איך בכל זאת הכותב ידע לספר על אירוע זה. כנראה שהיה איזה שהוא תיעוד שנמצא בידי בני הדורות שבאו לאחר מכן  והועלה על הכתב ברשומות היסטוריות, לרבות המסופר במקרא.

 

עדויות לסיפור זה מוצאים אצל פלוויוס ב"קדמוניות  היהודים" ספר ראשון שורות  115-119  ובספר  היובלים(הספרים החיצוניים) פרק י' פסוקים כה-לח.. עדות מחוץ לספרים החיצוניים מופיעה בספרו של בורסוס. בורסוס היה היסטוריון בבלי שחי במאה ה-3 לפנה"ס אשר כתב את ההיסטוריה הבבלית ביוונית. עבודותיו אבדו, אך היסטוריונים שחיו אחריו הביאו ציטטות מדבריו וכך נשמר חלק מפרי עמלו. בציטוטים  אלה ישנה התייחסות למגדל בבל. כאן לא מדובר באל אחד, אלא  באלים שהביאו להריסתו של המגדל. הם נקטו בצעד כה חריף  מכיון שהרגישו מאוימים ממפעל טכנולוגי זה. גם  כאן מתבקשת השאלה, למה בכלל האלים צריכים לפחד מבני האשם? הפרט המעניין בסיפורים אלה ואשר אינו מופיע במקורות היהודיים הוא שהאלים נעזרו ברוחות להריסת המגדל.

 

באיזה מקרים לרוח יש השפעה על מבנים? בבניינים שגובהם עשרות מטרים, הרוח אינה גורם שיש להביאה בחשבון. היא הופכת לגורם רלבנטי בבניינים שגובהם מאות מטרים. בבניה לגבהים אלה מתחשבים הרבה  מאוד באווירודינמיקה- מהירות רוחות,עוצמתן וכיוונן. מהנדסי בנין מכניסים לתוך  חישוביהם נתונים אלה וקיים תחום סיבולת(טולרנס) אשר בתוכו מבנים אלה יכולים לעמוד-התחום שבתוכו מבנים אלה יכולים לנוע לצדדים  בלי שיקרסו. כך למשל מגדל שלום מאיר יכול לנוע לצד זה או אחר בהשפעת רוחות בשיעור של 5 ס"מ. ככל שהבניין מסיבי יותר ורחב יותר, היציבה שלו טובה  יותר. רוחב הבנין משפיע  גם על גובה מרכז הכובד מעל הקרקע. נדרשו אם כן רוחות חזקות להריסתו של מגדל בבל, או שהאלים ובעצם מי שאלה אכן  היו, באמת יכלו ליצור מערבולות אוויר חזקות שהביאו לקריסתו. על פי ספר היובלים גובהו של מגדל בבל היה 2.5 ק"מ. האם זה באמת היה גובהו? שמא נתון זה בא בדרך הפרזה? גם אם הבניין היה נמוך יותר ,למשל מאות מטרים, הוא בהחלט נאמן לתיאור  ש"ראשו בשמים" מנקודת מבטו של הצופה.

 

כאשר בנין קורס בדרך כלל  ישנם פצועים והרוגים,אלא אם כן הוא ריק. נפגעים עלולים להיות גם בסביבתו של הבניין ,כאשר נופלים חלקי בנין, שהרי לא כולם מספיקים לברוח. הכתוב בשום מקום לא מתייחס לנפגעים.

 

מכלול הנתונים הגם שאינם רבים, נותן בסיס להשערה שבסיפורו של מגדל בבל יש גלעין של אמת היסטורית .אולי נפתח פתח לחקירה ארכיאולוגית לפיסת היסטוריה עלומה, הרבה לפני עלייתה של שומר לבמת ההיסטוריה.

מגדל בבל מאת פטר ברוייגל האב

 

ראו גם

עוד מאמרים בנושאי תנ"ך

 בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 הגירסה של המפסידים :סיפורת תנכית פגאנית

 

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע העולמי

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע הישראלי

חצי המנשה

בחזרה לגיבורי התנ"ך

סופרמן פוגש את שמשון הגיבור :התנ"ך בקומיקס העולמי

הגולם פוגש את משה רבנו :התנ"ך בקומיקס הישראלי

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

התנ"ך מציאות או דמיון 

 יהושע יהושע

הספרים האבודים של המקרא

המכשף בלעם

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

 דבורה הנביאה אידיאולוגית ומשוררת

משפט המלוכה של שמואל הנביא

סופר המלך דוד -החלק הראשון

 סופר המלך דוד החלק השני

 הספריה של שלמה המלך

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

הביוגרפיות האבודות של המקרא

עידו החוזה והנביא

 

הגבירה איזבל

הגבירה עתליה

תוחלת החיים של נביא

נביא הצדק -על עמוס

שודדי ארון הברית :חלק א'

שודדי ארון הברית :חלק ב'

רצח נציב יהודה

חיים מזר על יחסם האמביבלנטי של מלכי ישראל ויהודה לנביאים

דבורה הנביאה -אידיאולוגית ומשוררת

דבורה הנביאה.מאת דורה.

בימים אלו יצאו  לאור שני ספרים שונים מאוד זה מזה שעוסקים מזוויות  שונות לחלוטין  באותה התקופה. באירועים של זמנה  של האישה החזקה והמפורסמת ביותר של התנ"ך כולו ,דבורה הנביאה.

האחד הוא  ספרו העיוני  של הארכיאולוג אדם זרטל

סודו של סיסרא מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה ( דביר ,2010)

הספר השני הוא רומן היסטורי  "אשת לפידות " של חוה עציוני- הלוי ( אריה ניר ,2010)

רומן היסטורי על חייהם ותקופתם של דבורה וברק בן אבינועם .

סקירה מפורטת עליהם ראו כאן :

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה

שני הספרים הם מעניינים כל אחד בדרכו שלו גם מכיוון שהם מציגים זוויות שונות כל כךעל התקופה הקדומה של המאה ה-12 לפה"ס שבה אישה בשם דבורה שיחקה תפקיד מרכזי כנביאה ,כמנהיגה וכמשוררת וככל הנראה על פי עדות התנ"ך הביאה לשינוי פני הארץ ללא הכר. .

אולם נישאלת השאלה מי ומה הייתה אותה דבורה ?

ובמה התבטאה חדשנותה ?

במאמר זה נציג תיאוריה חדשה בנושא שלפיה דבורה הייתה אידיאולוגית של מהפכה חברתית שסחפה איזורים שלמים בארץ כנען .

ואגב כך ננסה לבדוק:

כמה משוררות שחיו לפני דבורה במקום כל שהוא בעולם ידועות בשמן?

( התשובה : פחות ממספר האצבעות ביד שלכן ).

 

דבורה הנביאה.צייר גוסטב דורה.

 מי  הייתה דבורה ?

אז מי או נכון יותר מה הייתה דבורה הנביאה ?ומדוע השאירה רושם עמוק כל כך על דמיונו של העם יותר מכל אישה אחרת בתנ"ך כולו ?

איור מאת אשר דיקשטיין ל"דבורה " מאת "ליאור עשת "( מירון אוריאל ) .

דבורה, כפי שהיא מתוארת בספר שופטים, הייתה אישה יוצאת מהכלל וניתן לטעון האישה החשובה ביותר המוזכרת בתנ"ך כולו. שהרי, אין עוד  אף  אישה אחרת בתנ"ך שיש לה את מכלול התפקידים של דבורה כמנהיגה שופטת, כנביאה וכמשוררת. היא מוצגת כמנהיגה אישיות כריזמטית וסוחפת בעלת כוח השפעה על העם וגם שותפה ברק בן אבינועם שבעצמו רואה אותה כבכירה ממנו.

ללא ספק, פירוט זה במקרא, שלרוב ממעט בתיאורי דמויות, מראה שהמקרא ראה בה אישיות מיוחדת במינה, ונעלה, שתרומתה להיסטוריה של עם ישראל הייתה עצומה.

"ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא .

( שופטים פרק ד' פס' ד) .

Nineteenth century stained glass figure showing the Old Testament prophetess Deborah, one of a series removed from the clerestorey of Cologne cathedral prior to the air raids that devastated the city during World War II.

דבורה היא האישה היוצאת דופן ביותר שמופיעה במקרא .היא אחת מחמשת  הנביאות היחידות שמוזכרות בתנ"ך ביחד עם מרים אחות משה   אישתו של הנביא ישעיהו חולדה בימי המלך יאשיהו ונועדיה בימי נחמיה.

 היא הנביאה היחידה מכל מין המוגדרת כזאת בין ימי משה ומרים ובין ימי שמואל. היא גם הנביאה היחידה שמוזכרת בשמה בכל ספר שופטים .ועד כמה שידוע לנו היא האדם  היחיד   מכל מין  שנשא בתואר "נביא "  בין ימי משה רבנו  ואחותו מרים הנביאה  ( שכידוע פעלו רק במצרים ובמדבר סיני ולא בארץ כנען ) ובין ימי שמואל הנביא.  דהיינו היא הנביא הראשון הידוע בשמו ומכל מין  שפעל בארץ כנען .

 ( להוציא נביא חסר שם המוזכר בספר שופטים שמסורת מאוחרת זיהתה אותו עם הכוהן פנחס ).

דבורה שופטת את ישראל.פסיפס  מאת אהובה קליין.

היא השופט-מנהיג היחיד ממין נקבה  המוזכר בתנ"ך. אם כי כמובן לעתיד הופיע מלכות שליטות כמו עתליה  מלכת יהודה בתה של איזבל מלכת ישראל , אבל אלו בניגוד גמור  לדבורה הוצגו בצורה שלילית.

מסופר עליה גם שהייתה שופטת בפועל "ויעלו אליה בני ישראל למשפט" ( שופטים ד, ה) .

והיא גם אחת משלוש המשוררות היחידות  שמוזכרות  בשמן בתנ"ך לצד קודמתה מרים הנביאה ולצד חנה אימו של שמואל הנביא.

Deborah

 היא מוגדרת כ"אשת לפידות " אך אין זה ברור אם זה אכן היה שם בעלה שעליו איננו יודעים דבר פרט לשמו אם זהו אכן שמו.   ואולי הכוונה דווקא לא לשם בעל   אלא לתיאור של אישיותה כאישה סוערת וחזקה ?

אם כך היה ייתכן שאף לא היה לה בעל .

האם דבורה הייתה חיתית ?

דבורה הנביאה.תחריט מ-1647

…עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל" (שופטים ה', ז').

…מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חיתית (יחזקאל, ט"ז, )

על מוצאה השבטי של דבורה  אין להעלות אלא ניחושים שכן המקרא נמנע משום מה לציין זאת וזה מוזר מאוד ונדיר מאוד במקרא שבדרך כלל מציין את השבט ואת שמות ההורים של כל דמות חשובה שמופיעה על דפיו. אולי הייתה מאפרים מקום מושבה ואולי משבט יששכר?

חוסר האיזכור של פרטים חשובים כל כך על דמות חשובה כל כל  מרמזים שהם לא היו ידועים לכותב הסיפור עליה  או .. שאולי שהיא הייתה ממוצא זר והכותב המקורי  או עורך מאוחר כל שהוא  העדיף שלא לציין זאת.

 בסיפור ובשיר של דבורה היא מופיעה כמנהיגה על שבטית כ"שופטת את ישראל וכ"אם בישראל ( שופטים ה' ז') מקובלת באומה כולה וכנראה כך ראתה דבורה את עצמה.

ואולי הייתה  היא האם המייסדת  והיוצרת של רעיון האיחוד הלאומי של שבטי ישראל המפורדים והמסוכסכים שכלל לא נחשבו לעם אחד בתקופתה  לעם שהוא על שבטי ?

 עובדה היא שהמאבק של דבורה וברק הוא המאבק היחיד בספר שופטים המתואר כמאבק "כלל ישראלי ". מעניין שדבורה עצמה ישבה באיזור אפרים שהיה  מרוחק למדי מהאיזור שהיה תחת איום של הכנענים של חצור. וגם האיש שקראה דבורה לעזרתה ברק בן אבינועם בא מאיזור מרוחק למדי מהאיזור המאויים  בגליל ם הוא בא מקדש נפתלי.תיאוריה שנראית סבירה אם כך  היא שהסיבה שמוצאה של דבורה אינו מוזכר היא מאחר שהייתה ממוצא לא ישראלי.

 בעיני התיאוריה הסבירה ביותר היא שדבורה הייתה ממוצא חיתי.ובמוצאה באה  מאותה אימפריה ענקית שממש במשך אותם שנים שבהם התחולל כנראה מאבקה של דבורה קרסה והתמוטטה.

 והרי ידוע שחיתים היו אז באיזור כנען והם מוזכרים במקומות שונים בתנ"ך. החוקר  ג'ורג' מנדנהול  מניח שהשם "דבורה " הוא ממוצא חיתי ומקורו במילה החיתית "טפרה שמשמעותו היא "שליטה "או "מושלת "  והיא קרובה ל"מדבירה " בעברית.  למעשה  זוהי מעין מילה מקבילה למילה "גבירה "שמשמעותה הייתה  אישה בדרגה בכירה ביותר.

 ידוע גם שהחיתים  השתמשו במונחים כמו "אם האלוהים " לנשים בעלות סמכות דתית כפי שהייתה דבורה. שאולי הוא המוצא למושג "אם בישראל " שנראה שהוא יחידני בתנ"ך כולו לדבורה.

אולי לכך מתכוון הנביא יחזקאל כשאמר לתושבי ירושלים  וגולי  יהודה בכלל שאמם חיתית והתכוון בכך באופן ספציפי מאוד  לאם המפורסמת של עם ישראל  לדבורה ?

דבורה יורשתה של פודוחיפה ?

ניזכר : הנשים היחידות שידוע לנו בוודאות  שעסקו בתקופה זאת של המאות ה-14 -13 לפה"ס באיזו שהוא סוג   של יצירה ספרותית ודתית   מלבד דבורה  ומלבד קודמתה מרים הנביאה , ומקבלות קרדיט על כך  הן  כולן  חיתיות.

אלו היו שלוש מלכות חיתיות שניסחו    או סייעו לבעליהן ולסופריהם  לנסח  תפילות.( יש גם טענות שנשים הודיות  כתבו אולי בתקופה זאת מזמורים שונים בוודות בשפת הסנסקריט שהיא ממוצא דומה לזה של החיתית אבל טענות אלו נדחו בידי המחקר).

אם הייתה דבורה ממוצא חיתי ניתן לשער  שהיא הייתה קשורה למלכה החיתית  החזקה מכולן פודוחיפה  אישתו של חתושיליש השלישי האישה החזקה ביותר בתולדות המלכות החיתית  והיוצרת הנשית  הספרותית  הנוספת  היחידה  בכלל  המוכרת לנו מתקופה זאת.המאה ה13 לפני הספירה.

 פודוחיפה בניגוד לכל קודמותיה בממלכה החיתית  נהנתה מכוח פוליטי ניכר התכתבה עם מלכי העולם ובראשם פרעה רעמס השני כשווה עם שווה. היא אף ביצעה רפורמה דתית אולי חסרת תקדים  בתולדות הממלכה החיתית כאשר יצרה זהות בין אלי המיתולוגיה החיתית ובין אלי המיתולוגיה של העם החורי שאליו השתייכה. ועל ידי כך יצרה פודוחופה זהות ואחדות בין שני העמים הבולטים של האימפריה החיתית למעשה הפכה אותם לעם אחד עם תרבות אחת.

מבחינות רבות דמותה מזכירה את דמותה של דבורה,שפעלה ככל הנראה ,  כמה עשרות שנים אחריה. ומערכת היחסים שלה ושל האלה שעומדת מאחוריה עשתר מזכירה בהרבה יותר משמץ את מערכת היחסים בין דבורה ובין ברק בן אבינועם.

אולי הדמיון אינו מקרי  ודבורה אם הייתה ממוצא חיתי היכירה את פודייאה או לפחות הייתה מודעת לפעילותה ?לאמיתו של דבר יש דמיון מוזר בין דמותה של פודיפאה כפי שהיא מתוארת באוטוביוגרפיה של בעלה חתושיליש השלישי ובין דבורה

דבורה וברק בן אבינועם.

דבורה הייתה היוזמת של מלחמת שחרור של בני ישראל מלחצו של יבין מלך חצור ומצביאו סיסרא ,מלחמה שבראשה עמד בפועל ברק בן אבינועם .אך הוא בברור לאורך הסיפור מתגלה כדמות משנית לדבורה שהיא יוזמת המהלכים והדומיננטית. ויש לשים לב בהקשר הזה שברק בניגוד לדבורה אינו מכונה בשום מקום בסיפור כ"שופט ". דהיינו הוא איש צבא אך לא מנהיג.

דבורה וברק.

זה מזכיר את מערכת היחסים בין חתושיליש השלישי ופודוחופה  שאותה היכיר בהיותו איש צבא  ככוהנת וכדוברת של האלה שדיברה אליו דרכה ולמעשה היא כיוונה כפי שהודה  בעצמו את התפתחותו והגעתו לדרגת השליט העליון והוא מלך בשיתוף פעולה עימה.דבר  שהיה עד כמה שידוע לנו חסר תקדים בתולדות המלכות החיתית,ובהשראתה הוא הנהיג רפורמה דתית שהייתה חסרת תקדים גם היא בתולדות האימפריה החיתית .

בדיוק כפי שסיפור דבורה מראה על שיתוף פעולה שהוא יחיד  במינו בתולדות עם ישראל בין מנהיג ומנהיגה שלמעשה עומדת מעליו מאחר שהיא מעבירה לגבר את דבר האל ( פודוחיפה לעומתה העבירה לגבר שלה את דבר האלה )  .

המלך החיתי חתושיליש והשלישי ואישתו פודוחיפה בתבליט בתורכיה.

דבורה כידוע לנו שמה גם דגש חזק על האחדות בין השבטים השונים שהרכיבו לטענתה את "עם ישראל " אם כי אין זה ברור כלל עם אחדות כזאת הייתה קיימת לפנייה,ואולי היה זה הפיתוח המקורי שלה על ידי כך ששמה דגש על המאחד "האל הגדול "יהוה " שבא מאדום שהיא קבעה שהוא האל המשותף לכולם.

deborah jewish people mourning

במקרה הזה אינני חושב שהדמיון מראה דווקא  על הכרות של סופר סיפור דבורה עם הסיפור על חתושיליש ופודוחופה  ( אם כי הסיפור היה בהחלט ידוע לדעתי לכותב המקורי של סיפור המלך דוד שהושפע ממנו עמוקות בפרטים מסויימים  וראו על כך במאמרי "סופר המלך דוד: חלק ראשון  וחלק שני    )  אלא  על האפשרות שדבורה עצמה  אולי הכירה,ואולי אף באופן אישי  את פרשת חייה של פודוחיפה ופעלה בצורה מקבילה לה  ואולי אף בהשראת סיפור חייה.

האם דבורה הייתה ממשיכתה של המלכה החיתית פודוחיפה?  ?

אפשר להעלות כספקולציה שכמובן אינה ניתנת להוכחה ,שדבורה גדלה כילדה בממלכה החיתית בימיהם של חתושיליש השלישי ופודוחיפה  ואולי משפחתה הייתה מקורבת לחוגיה של המלכה והיכירה היטב את דרכי פעולתה.

דבורה  נאלצה לנטוש בילדותה או בצעירותה  את האימפריה החיתית כמו רבים אחרים  כשזאת נהרסה בידי שבטי גויי הים (כפי שעשתה אף  משפחת המלוכה החיתית  שנמלטה לסוריה והקימה שם את  כמה ממלכות ניאו חיתיות  ) . היא נמלטה כפליטה  לארץ ישראל ,שם כבר הייתה קהילה חיתית מסוג כל שהוא שם הצטרפה  לדת האל העברי.

שם רכשה לעצמה שם בגלל חוכמתה ובמודע יצרה סביבה הילה בדומה לזאת שהייתה  סביב המלכה שאותה אולי  היכירה או לפחות שמעה עליה  בילדותה.ואולי רכשה לעצמה כבוד בין השבטים המסוכסכים דווקא בגלל שלא הייתה שייכת לאף אחד מהם אלא הייתה ממוצא זר ומוערך מהאימפריה החיתית האדירה לשעבר  שרק כמה עשרות שנים קודם לכן שלטה בסוריה והייתה שוות ערך לאימפריה המצרית.אולי משום כך יכולה הייתה  דבורה לרכוש לעצמה מעמד של מנהיגה "כלל ישראלית " ולא של שבט אחד מסויים בלבד.  "המונח "אשת לפידות "ייתכן מאוד שאין כוונתו לשם בעל דווקא אלא משמעותו משהו כמו "אשת חייל  וחכמה ". כפי שנחשבה פודוחיפה כמה עשרות שנים קודם לכן בממלכה החיתית.

מתי חיה ופעלה דבורה ?מתי היה הקרב המפורסם של סיסרא?

  לדעת החוקר  תומס מקדניאל  ( Thomas F. McDaniel) בספרו ,

 The Song of Deborah.  Poetry in Dialect.  A Philological Study of Judges 5, Translation and Commentary (2003

 אפשר לתארך את הקרב לסביבות שנת 1190 לפה"ס ימי פרעה רעמסס השלישי  שלדעתו אף מתייחס בכתובת שלו לאיזור בשם "תבור " בצורה נשית ולדעתו הכוונה היא לאיזור הנמצא בשליטת חיילי דבורה.לדעתו  של מקדניאל היה זה הניצחון של דבורה  על סיסרא שאילץ את הפרעה מצרי לצאת  למסע מלחמתי באיזור.

לדעת   הארכיאולוג אדם זרטל לעומת זאת בספרו "סודו של סיסרא " הקרב התרחש  עם סיסרא התרחש  בסביבות 1160-1170 לפני הספירה..בכל מקרה המדובר כמה עשרות שנים לאחר חורבנה של חצור.לדעתו חצור אכן נהרסה כמה עשרות שנים קודם לכן בסביבות 1220 לפה"ס ולא מן הנמנע שסיסרא אכן היה אז לוחם בשירותה.

  קשה להבין מדוע המצרים  שאחרי הכל היו שליטי כנען אינם מוזכרים כלל בסיפור .אבל ייתכן שהיה כאן שיקול אידיאולוגי של העורך מימי המלך  יאשיהו שכידוע היה עויין למצרים ומת בקרב כנגדם  שמחק כל קטע הנוגע למצרים.

Deborah and Barak: If God Be with Us

דבורה "מינתה " את ברק לשר הצבא דבר המראה על עליונותה עליו ( שהרי אחרת היה ממנה את עצמו כפי שעשו שאר השופטים שאיש לא מינה אותם לשום דבר ) והלכה עימו לקדש נפתלי שם גייס עשרת אלפים איש מבני נפתלי ובני זבולון .ברק עלה עם צבאו להר תבור ומחנה האויב בפיקודו של סיסרא נסע מ"חרושת גויים " אל נחל קישון". למרות המרחק הגדול שהיה בין שני המחנות ציוותה  דבורה את ברק לנצל את "זה היום " שהיה כפי הנראה יום גשמים ועליית הקישון על גדותיו לרדת מהר תבור ולהסתער על מחנה סיסרא.

ברק נדהם מהפקודה וככל הנראה לא היה בטוח בנצחונו לכן הוא אומר לה "אם תלכי עימי והלכתי אל לא תלכי עמי לא אלך" ( שם פרק ד'  פס' ח')  כי האמין בכוחה הנבואי . אך היא דרשה ממנו לקום וללכת בעצמו לקרב והוא עשה זאת."הלך הלך עמך ,אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא "( שם פרק ד/ פס ט') . דהיינו היא מזהירה אותו שלא יסתמך יותר מידי עליה על אישה.למען האמת לי המסר הזה נראה  כסותר את המסר הכללי של הסיפור שמראה כיצד עם ישראל ניצל בידיהם של שתי נשים  ואולי זוהי תוספת מאוחרת של עורך גברי שלא היה מרוצה מהאופי "הפמיניסטי"  יתר על המידה של סיפור דבורה?

הקרב התנהל בתענך שעל מי מגידו עיר כנענית על אחד מפלגי הקישון .רכב צבא סיסרא שקע בביצות העמק עד שיצא מכלל שימוש וצבא ישראל הכה את כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד ( שם ד טז) סיסרא עצמו נמלט אל אוהל חבר הקיני בן שבט מיודד עם שבטי ישראל אך היה בשלום גם עם יבין . ושם שכב עם יעל אשת חבר הקיני שרצחה אותו בערמה.

התוצאה של מלחמת דבורה הייתה כניעתה של ממלכת חצור ועליית כוחם של ישראל שהביא לביטול מוחלט של הממלכה הכנענית  ושקט בארץ ישראל שנמשך ארבעים שנה.

שירת דבורה

שופטים פרק ה

א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם,  {ס}  בַּיּוֹם הַהוּא,  {ר}
לֵאמֹר.  {ס}  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  {ס}  בְּהִתְנַדֵּב  {ר}
עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.  {ס}  ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ  {ר}
רֹזְנִים:  {ס}  אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  {ס}  אֲזַמֵּר,  {ר}
לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}  ד יְהוָה, בְּצֵאתְךָ  {ר}
מִשֵּׂעִיר  {ס}  בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם,  {ס}  אֶרֶץ  {ר}
רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ;  {ס}  גַּם-עָבִים, נָטְפוּ  {ר}
מָיִם.  {ס}  ה הָרִים נָזְלוּ, מִפְּנֵי יְהוָה:  {ס}  זֶה  {ר}
סִינַי–מִפְּנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}  ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-  {ר}
עֲנָת,  {ס}  בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת;  {ס}  וְהֹלְכֵי  {ר}
נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.  {ס}  ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל,  {ר}
חָדֵלּוּ–  {ס}  עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  {ס}  ח יִבְחַר  {ר}
אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, אָז לָחֶם שְׁעָרִים;  {ס}  מָגֵן אִם-יֵרָאֶה  {ר}
וָרֹמַח,  {ס}  בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל.  {ס}  ט לִבִּי  {ר}
לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל,  {ס}  הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם; בָּרְכוּ,  {ר}
יְהוָה.  {ס}  י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת  {ס}  יֹשְׁבֵי  {ר}
עַל-מִדִּין, וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ–שִׂיחוּ.  {ס}  יא מִקּוֹל מְחַצְצִים, בֵּין  {ר}
מַשְׁאַבִּים,  {ס}  שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה,  {ס}  צִדְקֹת  {ר}
פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל;  {ס}  אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, עַם-  {ר}
יְהוָה.  {ס}  יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה,  {ס}  עוּרִי  {ר}
עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר;  {ס}  קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ, בֶּן-  {ר}
אֲבִינֹעַם.  {ס}  יג אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם;  {ס}  יְהוָה,  {ר}
יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים.  {ס}  יד מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם  {ר}
בַּעֲמָלֵק,  {ס}  אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין, בַּעֲמָמֶיךָ;  {ס}  מִנִּי  {ר}
מָכִיר, יָרְדוּ מְחֹקְקִים,  {ס}  וּמִזְּבוּלֻן, מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט  {ר}
סֹפֵר.  {ס}  טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, עִם-דְּבֹרָה,  {ס}  וְיִשָּׂשכָר  {ר}
כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו;  {ס}  בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדֹלִים חִקְקֵי-  {ר}
לֵב.  {ס}  טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם,  {ס}  לִשְׁמֹעַ,  {ר}
שְׁרִקוֹת עֲדָרִים;  {ס}  לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי-  {ר}
לֵב.  {ס}  יז גִּלְעָד, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן,  {ס}  וְדָן,  {ר}
לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת;  {ס}  אָשֵׁר, יָשַׁב לְחוֹף  {ר}
יַמִּים,  {ס}  וְעַל מִפְרָצָיו, יִשְׁכּוֹן.  {ס}  יח זְבֻלוּן,  {ר}
עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת–  {ס}  וְנַפְתָּלִי:  עַל, מְרוֹמֵי  {ר}
שָׂדֶה.  {ס}  יט בָּאוּ מְלָכִים, נִלְחָמוּ,  {ס}  אָז  {ר}
נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן,  {ס}  בְּתַעְנַךְ עַל-מֵי  {ר}
מְגִדּוֹ;  {ס}  בֶּצַע כֶּסֶף, לֹא לָקָחוּ.  {ס}  כ מִן-  {ר}
שָׁמַיִם, נִלְחָמוּ;  {ס}  הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם-  {ר}
סִיסְרָא.  {ס}  כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם,  {ס}  נַחַל  {ר}
קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן;  {ס}  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי,  {ר}
עֹז.  {ס}  כב אָז הָלְמוּ, עִקְּבֵי-סוּס,  {ס}  מִדַּהֲרוֹת,  {ר}
דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו.  {ס}  כג אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר,  {ר}
יֹשְׁבֶיהָ:  {ס}  כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה,  {ס}  לְעֶזְרַת  {ר}
יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.  {ס}  כד תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר  {ר}
הַקֵּינִי:  {ס}  מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ.  {ס}  כה מַיִם  {ר}
שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה;  {ס}  בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה  {ר}
חֶמְאָה.  {ס}  כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה,  {ס}  וִימִינָהּ  {ר}
לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;  {ס}  וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה  {ר}
רֹאשׁוֹ,  {ס}  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.  {ס}  כז בֵּין  {ר}
רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב:  {ס}  בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע  {ר}
נָפָל,  {ס}  בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד.  {ס}  כח בְּעַד  {ר}
הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב:  {ס}  מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ  {ר}
לָבוֹא–  {ס}  מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.  {ס}  כט חַכְמוֹת  {ר}
שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה;  {ס}  אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ  {ר}
לָהּ.  {ס}  ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,  {ס}  רַחַם  {ר}
רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר–  {ס}  שְׁלַל צְבָעִים  {ר}
לְסִיסְרָא,  {ס}  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:  {ס}  צֶבַע  {ר}
רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל.  {ס}  לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, יְהוָה,  {ר}
וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ;  .

Deborah Bible - Image 7

הסיפור על מעלליה של דבורה מתואר באופן יוצא דופן בשני צורות שונות בסיפור פרוזה ובשיר שמיוחס לדבורה עצמה והוא בבירור הקדום מבין השניים. זוהי אחת היצירות הפיוטיות האדירות  והקדומות ביותר במקרא ויש החושבים הקדומה ביותר בכלל.

עצם העובדה שהיא עוסקת בנשים ( בשיר מופיעות  לא פחות משלוש דמויות נשים ) היא אסמכתא שנכתבה בידי אישה שכן קשה להניח שגבר  באותם ימים שוביניסטיים שהיה כותב שיר כזה היה מייחס אותו לאישה דווקא.  שיר מתקופה קדומה  שבו גבר כותב   דובר כאישה זה הרבה יותר מדהים מאשר לחשוב שהשיר אכן נכתב בידי מי שנטען שכתבה אותו ,אישה.

 Deborah: A Woman Who Brought An Entire Nation Back to God (Men and Women in the Bible Series)

בבירור כותב הסיפור כתב אותו תוך התייחסות לשיר כשהוא מנסה לפרש דברים סתומים בשיר שאולי לא היו ברורים לחלוטין  גם לו עצמו.

דבורה  היא  המשורר היחיד מכל מין  ששיר שלו  השתמר בתנ"ך  מהזמן  בין ימי משה  ומרים ובין ימי חנה אימו  של שמואל מה שמעורר את התמיהה אם בימי השופטים השירה נחשבה לפרובינציה ספציפית לנשים.חוקרים רבים חושבים ששירת דבורה היא הקטע השירי הקדום ביותר בתנ"ך כולו שהשתמר בידינו.

שירת דבורה היא מעבר לזה גם השיר הקדום ביותר הידוע שהולחן ללהיט מודרני. הפזמון "ארץ רעשה " שאותו הלחינה נעמי שמר עבור להקת פיקוד דרום בסוף שנות השישים.

מעניין שבשיר דבורה מתארת שני שופטים קודמים את שמגר בן ענת ( דהיינו בנה של אלה  כנענית לוחמת כמו שהייתה דבורה וכפי שהייתה יעל )  ואת יעל ,וייתכן שהכוונה שלאשת חבר הקיני שכאן מתוארת כמנהיגה  מקבילה לדבורה.

שירת דבורה שיש החושבים שהושרה במקדש בידי מקהלות שונות שענו זו לזו .יש בה קטע פתיחה המתאר את הרושם הנשגב של ההתגלות בסיני של כל הטבע שלקח חלק גם במלחמת דבורה.הקטע השני מתאר את השפלות הפוליטית והרוחנית של העם כולו ( דהיינו כל השבטים ולא רק בודדים ) לפני המלחמה .את שיבוש דרכי התחבורה ,את התרקנות ערי הפרזות מתושביהן והמלחמה בשערי הערים.

המשוררת עומדת על הסיבות  שהביאו למצב זה ,הנהירה אחרי אלוהים חדשים מחד והמחסור בנשק מאידך . היא מתארת כבדרך אגב את ימים הקשים שקודם לניצחון ימי השופט שמגר בן ענת וימי יעל ( שאין זה ברור אם הוא –היא זהה עם יעל אשת חבר הקיני  שלא ידוע לנו שהייתה מנהיגה ,אולי המדובר בכלל בגבר ?, מצד שני קשה להאמין שהמשוררת הייתה  מזכירה שתי דמויות שונות בשם יעל בשיר אחד בלי להפריד בינם בצורה כלשהיא אם  מדובר היה באנשים שונים ) .

הקטע הרביעי מהלל את השבטים ובתי האב שהשתתפו במלחימה וכנגדם כנראה יש לעג לאלה שעמדו מנגד לשבח נזכרים אפרים בנימין מכיר ( מנשה ? מכיר הוא אחד מבתי האב הגדולים של שבט מנשה ואוליב זמנה של דבורה היה זה שבט נפרד או ששם השבט השתנה ) זבולון יששכר נפתלי ,לגנאי נזכרים ראובן גלעד ( גד? ) דן אשר. משום מה לא נזכרים כלל שבעי יהודה ושמעון ואולי זה אומר שבתקופה הקדומה שבה התחבר השיר הם לא נחשבו כלל בין שבטי ישראל,לפחות לא בעיני המשוררת ,  ולא היה טעם להזכיר אותם.]

הקטע החמישי מתאר במליצה את הקרב בתענך נגד "מלכי כנען " ואת השתתפות כוחות הטבע בקרב זה .יש קללה לישוב בשם "מרוז " שאינו מוכר משום מקור אחר על שלא לקח חלק במלחמה ואחרי זה יש ברכה ליעל מתואר מותו של סיסרא בידי יעל ומופיעה תמונה לעגנית של אם סיסרא המחכה לשוב בנה מן המערכה שממנה לא יחזור.

השיר מסתיים בקריאת שמחה לאובדנם של אוייבי  ה' ולעלייתם של אוהביו.

ייתכן בהחלט לראות בשיר זה את אחת הדוגמאות הקדומות  ביותר בתנ"ך של אידיאולוגיה כלל ישראלית. בהחלט ניתן לשער שבזמנה של דבורה השבטים ראו את עצמם כנפרדים לגמרי זה מזה.הייתה זאת דבורה ששמה דגש על פני המאחד וקראה לכולם לראות את עצמם כחלק מעם אחד אולי כחלק מאידיאולוגיה חדשה ?

המשוררת הקדומה מכולן?

 דבורה היא אחת היוצרות הספרותיות הנשיות הקדומות ביותר ששמן ידוע לנו.מן הסתם היו נשים רבות שיצרו שירים מאז התקופה הפרהיסטורית.אולם בדרך כלל שמן לא נשמר.

בספרות  ובתרבות המצרית הענקית שהתקיימה במשך 3500 שנה  למשל לא ידועה בשמה שום יוצרת אישה לאורך כל אלפי שנות הקיום   של תרבות זאת.אם כי ידוע לנו על כמה נשים ששלטו במצרים לאורך אלפי השנים האלו. גם לא בספרות האשורית שהתקיימה במשך יותר   מאלף  שנים.

 בכל הספרות השומרית והאכדית והבבלית הענקית שהתקיימה   אלפי שנים גם היא  המצב הוא במעט טוב יותר.עד כה התגלה שמה  של יוצרת ספרותית אחת ויחידה שהייתה קשורה לתרבויות אלו. אמנם בניגוד למצרים ידוע שהיו פה ושם  נשים ששימשו כ"סופרות " בתרבויות אלו.

אף  נמצא שמה של אישה  אחת  במסופוטמיה שתפקידה היה "סופרת "  במקדש אמת -ממו שחיה במאה ה18 לפה"ס בעיר סיפר ,אך אין זה ברור אם היא חיברה יצירות ממש או רק העתיקה אותן.ככל הנראה היו גם אחרות כאלה.אך שוב אין זה ברור כלל אם הן גם חיברו יצירות ספרות של ממש.ידוע לנו שגם בעיר המדינה  המסופוטמית מארי היו נשים שהועסקו ב"סופרות". ואף ידועים לנו לפחות עשרה שמות שלהם. אך לא שום יצירה שחיברו.

היוצרת המסופוטמית האחת והיחידה  הידועה בשמה    שהיא הסופרת הקדומה ביותר  והיא  גם המשורר הקדום ביותר מכל מין ששמו השתמר  היא הכוהנת והמשוררת אנדואדנה (2285 BC – 2250 BC)  בתו של המלך האכדי הגדול סרגון  ודודתו של מלך אכדי ידוע אחר נרם סין.

 היא חיברה הימנונים לאלה איננה . אנחנו יכולים לשער כמעט בוודאות ששמה ומינה השתמרו לאורך הדורות. אך ורק בגלל מוצאה ומעמדה כבתו של המלך הגדול סרגון . אם היא הייתה שייכת למוצא ומעמד פחות מזה זכרה ויצירתה.לא היו משתמרים ומן הסתם איש גם לא היה טורח לציין את מינה.אחרי אנדו דינה   במשך כמעט 1000 שנה  יש הפסקה ארוכה בהיסטוריה של היוצרות הנשיות ששמן השתמר.

 אנחנו שוב נתקלים ביוצרות נשיות  רק במלכות של האימפריה  החיתית שכתבו או השתתפו בכתיבת תפילות עם בעליהם.

חותמת של המלכה אסמוניקל -נכלמתי.

 המלכה  Ašmunikal או נכלמתי שחיברה תפילה עם בעלה המלך ארנונדה הראשון ( 1400-1385 לפה"ס).

המלכה תודוחופה אשת תודאליה השלישי (1385~1380?), לפה"ס)  שכתבה תפילה בחורית.

השלישית והפוריה והחשובה שבכולן הייתה  המלכה פודוחופה  אישתו של חתושיליש השלישי שכתבה תפילות הן  ביחד עם בעלה והן ובעצמה.מלכה זאת קיימה התכתבות עם פרעה מצרים רעמסס השני קיימה רפורמה דתית שביצעה סינקרטיזם בין האמונה החורית והחיתית ושילבה בינהן,  כלומר היא הייהת מעין "נביאה " במשמעות העברית , ואפילו הכריעה במשפטים. דהיינו שימשה גם כשופטת כפי שהייתה אחריה דבורה.

מן הסתם היו גם נוספות שאולי יצירות שלהן יתגלו בעתיד.   מלבד המקרים הבודדים  האלו לא ידוע לנו על שום אישה אחרת  בשום מקום אחר  בכל העולם כולו באלף השני שלפני הספירה שעסקו ביצירה ספרותית.

 מן הסתם היו יצירות  כאלו שלא השתמרו  ואולי מי יודע  גם בין היצירות שהשתמרו בידינו מבין המגוון האדיר של היצירה של העולם העתיק של אז היו גם כאלו שנכתבו בידי נשים.אולם אין לנו דרך לדעת זאת  מאחר שאיש לא טרח לציין זאת בקרדיט.

עד כמה שידוע לנו מלבד המקרה הבודד והמיוחד במינו  שאינו משקף את הכלל  של המשוררת האכדית אנדו דינה  רק שני עמים במזרח הקדמון    טרחו  באופן ספציפי לתת קרדיט ( ובכמה מקרים בודדים ויוצאי דופן ביותר )   לנשים ככותבות  של יצירות ספרות  אלו  העם החיתי והעם העברי.

משוררות עבריות קדומות ידועות כללו את מרים הנביאה אחותו שלמשה שקטעים משירת הים  המיוחסת לה  מופיעים בתורה.

אחריה  היוצרת הנשית הבאה שיצירתה השתמרה  היא דבורה שחיה ככל הנראה במאה ה13 או ה12 לפני הספירה.והיא  אם נתעלם ממרים אחותו של משה מנהיג העברים   המשוררת הראשונה ידועה לנו בשמה מכל עם שלא הייתה קשורה למשפחת מלוכה.

אני תמה עם במקרה של דבורה יש כאן מקריות. אולי אין כאן מקריות,אלא המשכיות .

  דבורה לדעתי יצרה  את השיר שלה אולי מתוך מודעות לשירת הים של משה ומרים הנביאה אבל גם   מתוך מודעות למסורת של מלכות החיתיות שנהגו לעסוק בספרות  וליצור תפילות דבר שעד כמה שידוע לנו לא היה קיים  בעידן ההוא  בשום מקום אחר.

( נשים חוזרות להופיע כיוצרות ספרותיות ביוון בסין  של המאה השביעית לפה"ס עם משוררות כמו היוונית  סאפפו  וידידתה ארינה .

המשוררות ספפו וארינה.המאה השביעית לפני הספירה. צייר "Simeon Solomon 1840-1905.

 המשוררת הסינית  קסו מו בהודו אנו שומעים את שמן של משוררות הודיות ראשונות  רק במאה השישית לפני הספירה עם הופעת הבודהיזם

כמעט שש מאות שנה לאחר ימי דבורה.

אמנם ישנן טענות שהיו נשים בין מחברי הודות שהחלו להתחבר בערך ב-1500 לפה"ס אולם המחקר החדש הראה שהמדובר ביחוסים מאוחרים ושגויים.וגם אז ומאות שנים לאחר מכן קרדיט ליוצרות נשיות נשאר תופעה נדירה ביותר עד למאה ה18 לפחות.

 עם זאת שירת דבורה  היא  ללא כל ספק אינה  תפילה אלא משהו שונה לחלוטין זהו שיר ניצחון . וישנם רבים שחושבים שזהו הקטע הקדום ביותר בתנ"ך כולו ואם לא הקדום ביותר אז ללא ספק אחד מהשניים שלושה הקדומים ביותר שהשתמרו בצורה הקרובה פחות או יותר לצורתם המקורית .ניתן אם כך לראות בדבורה גם את האם של הספרות העברית כולה.

 הטקסט המקראי וגם שירת דבורה מתארים את שבטי ישראל כחוטאים והולכים אחרי עמים זרים עד שהתאחדו מחדש כנגד האוייב המשותף  אם כי היו כאלו שסירבו להצטרף למאבק  מאחר שאולי לא ראו את עצמם כחלק מעם אחד ואליהם כיוונה המשוררת את חיציה השנוניםנשאלת השאלה מי הייתה ומה הייתה אותה האישה החשובה והבולטת ביותר בתנ"ך  כולו ? דבורה אשת לפידות ? דבורה הנביאה?

ברור שבשום פנים ואופן אין לראות בה בנביאה במובן של חוזה עתידות אלא ביותר במובן של מנהיגה ולדעתי ובראש ובראשונה ומעל הכל אידיאולוגית כפי שהיה משה לפניה .

דבורה האידיאולוגית

Deborah, the prophetess. A poet and lawgiver, this wonderful woman judged Israel at a crucial period of its troubled history. Her prophetic insight and wise counsel inspired her nation with courage to rebel successfully against their oppressors

מה הייתה האידיאולוגיה שאותה הפיצה דבורה ?

זה לא כל כך ברור מספר שופטים.

 ניתן לשער שהייתה זאת האידיאולוגיה של הצורך באחדות שבטי ישראל הנפרדים כעם אחד היוצא לפעולה נגד אוייב משותף הכנענים של חצור ושל סיסרא.

ייתכן מאוד שהאידיאולוגיה הייתה מעבר לזה ודיברה על אחדות רעיונית בין שבטים ועממים שונים מאוד לכאורה במוצאם ובתרבותם  אך דומים במצבם הכלכלי.

ועם זאת המחקר הארכיאולוגי לא מצא עדויות לכך שהתושבים שהיו לראשוני עם ישראל היגיעו לשם לסיבות אידיאולוגיות כאלו.אולם חפירות בעיר הכנענית הגדולה מכולן   חצור הביאו לביסוס לכאורה של תיאוריה ידועה שייתכן שהיא יכולה לתת לנו רמזים לגבי האידיאולוגיה שאותה הפיצה דבורה.

 מי החריב את חצור?

אלמנט חשוב ביותר בסיפור דבורה הוא חורבנה של העיר חצור.עיר זאת ידע הסופר התנכי ויודעים אנו היום הייתה העיר הכנענית החשובה ביותר והגדולה ביותר.מתברר שהיא קיימה קשרים נרחבים עם ערים רחוקות בסוריה במסופוטומיה  והייתה ידועה בכל האזור .ירושלים ושכם בהשוואה היו ערים קטנות וחסרות חשיבות. בתנ"ך מסופר פעמיים על החרבתה "הסופית " של חצור .האחד בהקשר ליהושע בספר יהושע ,והשני בהקשר לדבורה וברק בן אבינועם בספר שופטים.

ככל הנראה שני הסיפורים מתארים אירוע אחד ויחיד שקרה פעם אחת בלבד.מזה עשרות שנים חופרים בחצור הארכיאולוגים הד"ר אמנון בן תור והד"ר שרון צוקרמן בניסיון להגיע לארכיונים של העיר הגדולה המפותחת והמשכילה  ביותר של כנען שאם וכאשר יתגלו יוכלו לשפוך אור רב על ההיסטוריה של ארץ כנען בתקופה שבה הופיע שם עם ישראל.

עד כה הארכיונים האלו לא התגלו אולם עדיין התגלו שם יותר לוחות כתובים מכל מקום אחר בארץ ישראל מהתקופה הכנענית.

לאחרונה קיימתי ראיונות עם שני הארכיאולוגים החופרים בעיר חצור מזה שנים רבות.

 

ד"ר אמנון בן תור וד"ר שרון צוקרמן החופרים מזה שנים רבות בחצור.

אלי : כמה זמן חופרים כבר בעיר חצור?

ד"ר שרון צוקרמן :

החפירה בחצור נמשכת  ברציפות משנת 1990 מזה 21  עונות  ובשנות השישים  הארכיאולוג המפורסם יגאל ידין חפר שם ארבע עונות מלאות . אז אפשר לאמר שבחצור חופרים כבר 25 שנה בהפסקות.

אלי : ה אחרי 25 שנים של חפירות הצלחתם לברר  מתי בדיוק נחרבה חצור ?

Amnon Ben-Tor -1.jpg

ד"ר אמנון בן תור :

  בנתיים עדיין לא . החורבן  של חצור התרחש  אולי בסביבות 1240-1280 לפני הספירה.   אין לנו ספק שהיה חורבן אחד, יחיד, ומוחלט של חצור  _(  מהסיפור התנ"כי אפשר להסיק שאולי היו שני חורבנות של חצור האחד בימי יהושע ואחד נוסף בימי דבורה .א.א.) שבמהלכו באופן מאוד יוצא דופן הושמדו כל פסלי האלים של העיר  חצור ולדעתי זה מראה שהייתה כאן איזו שהיא סיבה אידיאולוגית לחורבן. בדרך כלל כובשים לא היו מחריבים בצורה כזאת פסלי אלים של הנכבשים גם מסיבות פרקטיות מחשש שזה יביא עליהם שלא לצורך  את זעמם הכפול והמכופל של  האלים  שאת עירם  כבשו.

 כאן לעומת זאת היה התקף זעם מטורף , כנראה אידיאולוגי,  כזה שגרם לכך שהכובשים מי שלא היו רצו להשמיד לא רק את העיר עצמה כפי שעשו אלא גם את האלים שלה שאחרי הכל היו  הסמלים שלה ושל כל מה שייצגה.

אלי :נראה לך שמה או מי שלא היה  שהחריב את חצור היה קשור למה שמסופר בספר יהושע או בסיפור דבורה בספר שופטים  על חורבן העיר?

  ד"ר בן תור :האם היה איזה שהוא קשר למסופר בספר  יהושע או שופטים איני יכול לקבוע. אבל זה נראה סביר. השאלה מיהם המועמדים להיות המחריבים  ואלו  הם המצרים ששלטו בכנען , הכנענים עצמם  ,גויי הים   ובראשם הפלישתים שהחלו אז או זמן קצר לאחר מכן בפלישותיהם והישראלים.אין אף אחד אחר נוסף.

לדעתי אלו בהחלט יכולים היו להיות שבטים ישראליים כפי שמסופר בספר שופטים.אחרי הכל הם היו בסביבה.והמקור הכתוב היחיד שמתאר את ימיה האחרונים של חצור שזה התנ"ך אומר שזה היו הישראלים  ,אני אומר שאין לזלזל במקור הזה. אבל נכון שאיני יכול לקבוע זאת בודאות.

עם זאת העובדה שמי שזה לא היה שהחריב את חצור עשה זאת תוך השמדה  של פסלי האלים של חצור,ותדע שזאת הייתה תופעה נדירה מאוד בימי קדם !  מרמזת על כך שזה היה מישהו בעל אמונה חזקה שהייתה מנוגדת לחלוטין לאמונות של שליטי  חצור. והיה לו חשוב מאוד , חשוב בצורה אובססיבית ממש , להשמיד את סמלי שלטונם ותרבותם ,את פסלי האלים שלהם.

החופרת השנייה בחצור ד"ר שרון צוקרמן אינה רואה את פני הדברים עין בעין עם ד"ר בן תור .

  ד"ר שרון צוקרמן

 לדעתי חצור נהרסה מתי שהוא במחצית הראשונה של המאה 13 לפני הספירה.בין 1300 ל-1250 לפני הספירה. יגאל ידין לעומת זאת תיארך את החורבן לאחרי 1230 לפני הספירה .עם זאת עדיין יכול להיות שידין צודק.

אלי: אז נכון ל2010  אחרי  למעלה מ20 שנות חפירות אין הכרעה חותכת מתי בדיוק נחרבה העיר ?

שרון צוקרמן   נכון ל-2010 אין הכרעה חותכת בעניין. לדעתי יש סבירות גבוהה יותר שזה התרחש במחצית הראשונה של המאה ה13 אבל האפשרות קיימת שהעיר נחרבה   בתאריכים שידין קבע במחצית השנייה של המאה ה-13.

לוח של חוקים המזכירים את חוקי חמורבי.התגלה בחפירות 2010 בחצור.

אתם מחפשים כבר עשרות שנים אחרי הארכיון של חצור.  הצלחתם  אחרי עשרות שנים של חפירות להתקרב אליו ?

צוקרמן : בחפירות של 2010 מצאנו עוד לוח כתוב חשוב מאוד . לוח  משפטי שכמוהו לא נמצא בעבר שמזכיר את חוקי חמורבי בבבל.  אז אולי אנחנו מתקרבים סוף סוף לארכיון או לאחד מהם. קשה לדעת מתי אם בכלל ימצאו את הארכיון של חצור. זכור שהמדובר בעיר הגדולה ביותר שהייתה  אי פעם בכנען והשטח שלה היה ענקי. אנחנו  בכל מקרה חופרים רק אחוז קטן מהשטח יקחו מאות שנים כדי לחפור את כל חצור. אולי זמן המקביל למשך כל תקופת כקיומה.

אלי : כמה זמן חצור התקיימה כעיר כנענית ?

צוקרמן:חצור התקיימה 2500 שנה.

 אלי : מה לדעתך הייתה הסיבה לחורבן חצור?

 צוקרמן : לדעתי בימיה האחרונים של חצור   יש עדויות ארכיאולוגיות  ברורות  להתדרדרות משמעותית באיכות המבנים שמראה על ירידה כללית ברמת איכות החיים והתרבות בעיר כולה.  

לדעתי  הגורם לחורבן היה קונפליקטים פנימיים ואולי מעמדיים בין גורמים שונים בעיר חצור עצמה ולא דווקא גורמים חיצוניים לה אם כי בהחלט ייתכן שגם אלו נטלו חלק במאבק הסופי.

הממצא החשוב הוא שאופי החורבן של העיר הכנענית היה שונה בין מבני הציבור המונומנטאליים בעיר העליונה והעיר התחתית, שחרבו בשריפה, לבין מבני המגורים בעיר התחתית שניטשו ונעזבו באופן מסודר, ללא חורבן. כלומר לא הייתה מלחמה עליהם.

כתוצאה דעתי היא שאלו ששרפו את העיר  והשמידו את הפסלים שלה  לא היו כובשים זרים.

אלה היו בני העיר חצור עצמם.

אלי לאן עזבו אותם תושבים שנטשו את העיר באופן מסודר? לאיזורי ההר?

 צוקרמן : לא ברור.אנחנו יכולים רק לנחש. נכון הוא שבאיזורי ההר מתחילים להופיע ישובים שלא היו שם קודם  זמן לא רב אחרי התרחשות החורבן בעיר חצור,אם כי כאמור יש עדיין בעיה לתארך את החורבן  במדוייק. אבל לא ברור אם יש קשר בין הדברים.

אחרי סופה של העיר הכנענית, היא לא נושבה עוד במשך כ- 150 שנה, ורק במאה ה- 11 ניתן לזהות סימני יישוב המזוהים עם ההתנחלות הישראלית באתר.

המהפכה הכנענית

 

הארכיאולוגית שרון צוקרמן משערת  עם כך  שחצור העיר הגדולה  העשירה והמפותחת והמשכילה ביותר של כנען נחרבה כתוצאה ממלחמת אזרחים בין   השכבות הגבוהות והנמוכות בעיר.

מלחמת אזרחיםאכזרית  כזאת שהסתיימה בשריפת העיר ובהשמדת כל סמליה ופסליה  יכלה רק להתבסס על מניע אידיאולוגי :  זעמם של המעמדות הנמוכים בעיר  על ניצולם בידי העשירים.

על פניה  התיאוריה של ד"ר  צוקרמן לסיבה לחורבן העיר חצור ( וגם ישובים אחרים שנהרסו באותה התקופה כמו מגידו ) ניראית כנותנת חיזוק  דרמטי  לתיאוריה ידועה  בשם "התיאוריה הסוציולוגית " או תיאוריית מרד האיכרים "שהועלתה בידי שני חוקרי תנ"ך  בארה"ב  ג'ורג' מנדנהול

 ב-1962  במאמרו "הכיבוש העברי של כנען  שהופיע לאחר מכן כספר:

) 1973( The Tenth Generation: The Origins of the Biblical Tradition

" ונורמן  גוטוואלד בספרו בן 900 העמודים "שבטי יהווה"  The Tribes of Yahweh: A Sociology of the Religion of Liberated Israel 1250–1050 BCE

.

כל אחד מהם טען שהמסופר בספר יהושע וספר שופטים על התנחלות שבטי ישראל בארץ כנען  מכסה בעצם על מרידה גדולה  "מהפכה " של כנענים מהמעמדות הנמוכים,  שבמאה ה-13 לפה"ס .  אלו קצו בשלטון העריץ של מלכיהם ומרדו בשיתוף פעולה עם קבוצות עבריות שבאו ממצרים,  באדוניהם מהמעמדות הגבוהים בערי המדינה של  כנען ובעלי בריתם מהאימפריה המצרית ששלטה בכנען במשך מאות  שנים.

חלק מתושבי הערים הללו נטשו את עריהם  ויצאו למקומות הנידחים והמכוסים יער – לאיזורי ההר המרכזי  שלא היו מיושבים עד אז לפחות מזה מאות שנים והקימו חברה חדשה, צודקת ושוויונית יותר – חברה המאמינה באל אחד, ואותה מתאר התנ"ך..

אמנם מנדנהול היה נוצרי אדוק וגוטוואלד מרקסיסט אדוק ( דבר שעורר עליו את זעמו של מנדנהול שתקף אותו בחריפות ובארסיות  ) אולם התורה שלהם הייתה אחת.הייתה לה השפעה רבה על המחקר של ההיסטוריה הקדומה של ארץ ישראל וגם על תנועות שחרור שונות בעולם השלישי  שהשתמשו בתיאוריה שלהם כמודל היסטורי למטרות עכשוויות מאוד.

 נחזור :התיאוריה  של מנדנהל וגוטוואלד  קובעת שמה שהוכר לימים  כ"עם ישראל"  נוצר כתוצאה ממאבק אידיאולוגי בין כנענים עניים ובין האצילים העשירים שעשקו אותם.

על פי תיאוריה זאת האנשים שיצרו לפחות את חלק משבטי עם ישראל היו כנענים שברחו לאיזור ההר מתוך מטרה ברורה ליצור חברה חדשה וצודקת יותר דהיינו הם היו תוצר של אידיאולוגיה חדשה שלימים הפכה לדת של עם ישראל היהדות

אם הייתה מלחמת אזרחים בחצור בין אנשים מהמעמדות הנמוכים שהיו נחושים בדעתם להשמיד ולשרוף את המעמדיות הגבוהים  שדיכאו אותם וגם את פסלי אליהם ( שאת כל אחד מהם הם טרחו והשמידו ) כנראה  שזה היה משום שאלו סימלו דרך חיים ותרבות שכבר הייתה מתועבת בעיניהם ,

נראה שיש כאן מניע אידיאולוגי ברור אולי דומה או מקביל לזה שאותו היציעו מנדנהול וגווטואלד.

.ואולי באמת היה כאן מאבק אידיאולוגי בדומה למהפכה הקומוניסטית ב1917 שהביאה לחורבן שלטון הצר ברוסיה  ?

ואם כך היה אז נישאלת השאלה מי היה האידיאולוג שהפיץ את הרעיונות שהביאו לחורבנה של העיר הגדולה העשירה והחשובה  ביותר בכנען ?

כמדומה שאת התשובה לכך ניתן למצוא בתנ"ך.האידיאולוג היה אידיאולוגית. וזאת הייתה דבורה שהתנ"ך מיחס לה את הצעדים שהביאו להשמדתה הסופית של חצור אם כי הוא נמנע לאמר שהיא או המפקד שעמד בשירותה ברק בן אבינועם היו אלו שהחריבו את העיר בעצמם. .

דבורה המהפכנית אני מציע את התיאוריה  הזאת:

הסיבה לפרסומה הגדול של דבורה בדורות מאוחרים  כ"נביאה"  דווקא  הייתה מאחר שהיא הייתה מה שאנו מכירים כיום  כ"אידיאולוגית".

דבורה ציור מאת מארק שאגאל.

 דבורה הפיצה  לדעתי אידיאולוגיה   של מאבק סוציאלי חברתי של העניים השבטים ותושבים כנעניים עניים  שישבו בישובים עלובים באיזור ההר שלימים ואולי כבר אז הוכרו כ"ישראלים "  כנגד העשירים בני המעמדות העליונים בערים ובראשן חצור שנתמכו בידי לוחמים משבטי גויי הים כמו סיסרא .  והמאבק המתואר בספר שופטים וחורבן חצור ( שאינו מתואר שם בפרטות וייתכן שהיה תוצאה של מלחמת אזרחים ) היה תוצר של האידיאולוגיה החדשה שהפיצה.

אם נסתכל בשירת דבורה הדוקומנט הקדום ביותר שיש לנו ממה שאולי היה מרד איכרים כזה נראה שהקונפליקט נבע מהצורך של האוכלוסייה הענייה לשלם מיסים לשליטי הערים שגזלו מהם כל אפשרות לרווח .המאבק עצמו היה בעיקרו פעולות גרילה  שבו שיתפו אולי פעולה בני שבטים עניים עם בני ערים ענייים כנגד השלטונות בערים.ומה שהביא את השבטים ביחד היה אמונתם ביהווה כמשחרר ובהבטחות של אדמה שיקבלו מידי הכנענים.

המאבק המתואר בסיפור דבורה לא היה עם כך בין עמים או אף  בין תרבויות  אלא יותר בין מעמדות.מלכים ואצילים כנגד איכרים חקלאים מהאיזורים הסובבים את חצור  ועניי העיר חצור עצמה.

ומאחר שלא היה שום מנהיג אחר בתקופת השופטים שהפיץ אידיאולוגיה מעין זאת איש מהם לא נקרא כמו דבורה נביא.

 האיש הבא שנקרא נביא במקרא היה שמואל וגם בו אפשר לראות כנציג של אידיאולוגיה של איחוד עם ישראל.   ישנה בעייתיות  כרונולוגית בסיפור דבורה בכך שהקרב בין כוחות דבורה וסיסרא נראה שהתרחש  עשרות שנים לאחר שחצור כבר נשרפה.

לדעת אדם זרטל  הקרב התקיים בסביבות 1160-1170 לפני הספירה ועצם   האיזכור של יבין מלך חצור  וחצור עצמה בסיפור הוא אנכרוניזם שכן חצור כבר לא הייתה קיימת בזמן הקרב.  אולם ייתכן שהיה זה ספיח .סיסרא אולי שירת את שליטי חצור בזמן שהיא עוד התקיימה והמשיך ללחום את מלחמתם בדבורה וכוחותיה עשרות שנים לאחר חורבן העיר בשם עצמו ובשם שליטים אחרים של כנען שחששו שגורלה של חצור יהיה גורלם.וההתיחסות לחצור כאילו היא עדיין קיימת בזמן הקרב היא טעות של עורך מאוחר.

לא לשווא יש לראות עם כך בדבורה את האישה החשובה ביותר של התנ"ך.

לדעתי היא הייתה אישה ממוצא זר שהצליחה לאחד בין אלמנטים זרים ועויינים זה לזה ובכך יצרה סוג של אחדות שספק אם הייתה קיימת לפניה.והיא גם יצרה אידיאולוגיה של מהפכה חברתית אלפי שנים לפני מרקס ולנין.וכמובן אין לשכוח :היא המשוררת הקדומה ביותר עלי אדמות שאנו עדיין קוראים את שיריה ונהנים מרמתה הספרותית.

Deborah, the prophetess. A poet and lawgiver, this wonderful woman judged Israel at a crucial period of its troubled history. Her prophetic insight and wise counsel inspired her nation with courage to rebel successfully against their oppressors

 ראו גם

אדם זרטל

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%96%D7%A8%D7%98%D7%9C

הידיעה על גילוי לוח חדש  בחצור

http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge128030621605872560

גוטוואלד על שבטי יהוה

תיאוריית מרד האיכרים בכנען של מנדנהול וגוטוואלד

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין נגד התיאוריה

ביבליוגרפיה

ראו גם

אתר חפירות חצור

 גילוי ב2010 של דוקומנט אכדי בחצור

אתר סודות חצור

אתר על נפילת חצור בארכיאולוגיה

 דבורה בוקיפדיה

האם דבורה היא שרח בת אשר?

מרד האיכרים ושירת דבורה

האתר של אשת לפידות

ניצחון דבורה

  מאיפה קיבל ברק אובמה את שמו ?

ארץ רעשה: פזמון מאת דבורה הנביאה ונעמי שמר

אדלר –מילר אסתר "דבורה " נשים במקרא , אופיר תשס"ט 2009

  • אמתי, שמואל, דבורה בספרות חז"ל, אפיקי נחלים, התשלג.
  • ברור י.מקומותיה של דבורה במקרא ובאגדה " ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ח' א-ג תש"א ,ע' 67-72.
  • דנאי, שפרה, "האישה בסיפור המקראי – בבראשית רבה ובתלמוד : כיצד ניתן ללמוד על יחס חז"ל לאישה מתוך יחסם לדמויות המקראיות, חווה, שרה ודבורה", עבודת גמר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 1987.
  • זמורה, ישראל, נשים בתנ"ך והשתקפותן באגדה, בשיר, בספור, במסה ובמחקר, תל-אביב, מחברות לספרות, 1964 תשכ"ד.
  • ישראל, חסידה, אוצר אישי התנ"ך : דמותם ופעלם בפי חז"ל, ירושלים, ראובן מס, תשנ"ט 1999.
  • כהן גבריאל ה.  היבטים פמינסטיים בשירת דבורה על הפרק :כתב עת למורים לתנ"ך גליון 13  1997.
  • לוי, שמעון, ""עד שקמתי", דרמה של אישה קרבית : על סיפור דבורה ויעל המקראיות במבט של מחזאי ובמאי", בתוך : עלי-שיח 39, תשנ"ז.
  • מלצר, פיבל. "שירת דבורה, תכנה וצורתה" .בתוך  עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  131-151
  • נאור, מנחם. רקעה ההיסטורי והגיאוגרפי של מלחמת דבורה וסיסרא. בתוך עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  79-107
  • רבין, חיים. שירת דבורה כמיסמך תרבותי עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  "  108-130
  • רוזן ,ישראל "דבורה וברק זוג שופטים הפכי " מגדים גליון מ' סיון תשס"ד ע' 31-47.
  • שנהר-אלרועי, עליזה, זמן אישה : נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, תשס"ח 2008.

Halpern, Baruch .   The resourceful Israelite historian :   the Song of Deborah and Israelite historiography..   In: Harvard Theological Review, 76,4 (1983) 379-401

Appeared also in "From Gods to God the Dynamics of Iron Age Cosmologies, [by] Baruch Halpern. Edited by Matthew J. Adams. Tübingen: Mohr Siebeck, 2009") 145-166.

 Block, Daniel I. .   Deborah among the judges :   the perspective of the Hebrew historian.   In: Faith, Tradition, and History Old Testament Historiography in Its Near Eastern Context. Ed. by A.R. Millard, James K. Hoffmeier, David W. Baker. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 1994 (1994) 229-253

 Ackerman, Susan .   Digging up Deborah :   recent Hebrew Bible scholarship

Waiting for Josiah : the Judges /       Philippe Guillaume

Thomas F. McDaniel, The Song of Deborah.  Poetry in Dialect.  A Philological Study of Judges 5, Translation and Commentary (2003

Journal for the study of the Old Testament.   385  London  & T Clark International, c2004   : T

ביקורת על הספר

Leneman, Helen .   Re-visioning a biblical story through libretto and music :

  •  "Debora e Jaele" by Ildebrando Pizzetti..   In: Biblical Interpretation, 15,4-5 (2007) 428-463

על חצור

ספיר, יצחק .   מלחמות חצור ביהושע ובשופטים.   In: טללי אורות, ה (תשנד) 211-218

Ben-Tor, Amnon .   The Yigael Yadin memorial excavations at Hazor, 1990-93 :   aims and preliminary results.   In: The Archaeology of Israel, (1997) 107-127

 

תור, אמנון .   חפירות חצור לזכר יגאל ידין – מטרות ותוצאות ראשוניות.   In: ארץ-ישראל, כה (תשנו) 67-81

 בן-תור, אמנון .   החפירות המחודשות בתל חצור בשנים 1990-1995..   In: קדמוניות, כט, 1 (תשנו) 2-18

 

Ben-Tor, Amnon .   The fall of Canaanite Hazor – the "who" and "when" questions.. AMNON BEN-TOR, SHARON ZUCKERMAN   In: Mediterranean Peoples in Transition, (1998) 456-467

 " Abraham Rabinovich and Neil Asher Silberman   The Burning of Hazor  Archaeology

Volume 51 Number 3, May/June 1998

 

Schäfer-Lichtenberger, Christa .   Hazor – a city state between the major powers.   In: Scandinavian Journal of the Old Testament, 15,1 (2001) 104-122 ") //
Finkelstein, Israel .   Hazor at the end of the Late Bronze Age..   In: Ugarit-Forschungen, 37 (2005) 341-349  ") //

Ben-Tor, Amnon .   The sad fate of statues and the mutilated statues of Hazor..   In: Confronting the Past, (2006) 3-16

Zuckerman, Sharon .   Where is the Hazor archive buried?.   In: Biblical Archaeology Review, 32,2 (2006) 28-37

 איפה נמצאים הארכיונים של חצור: ראיון באנגלית עם ד"ר שרון צוקרמן

Zuckerman, Sharon .   Dating the destruction of Canaanite Hazor "without" Mycenaean pottery?.   In: The Synchronisation of Civilisations in the Eastern Mediterranean in the Second Millennium B.C. III, (2007) 620-629

Zuckerman , Sharon . 2007. Anatomy of a Destruction: "Crisis Architecture", Termination Rituals and the Fall of Canaanite Hazor. Journal of Mediterranean Archaeology 20/1: 3-32.

AMNON BEN-TOR, SHARON ZUCKERMAN  Hazor at the End of the Late Bronze Age: Back to Basics

Bulletin of the American Schools of Oriental Research, May 2008דבור

Petrovich, Douglas

DATING OF HAZOR’S DESTRUCTION IN JOSHUA 11

VIA BIBLICAL, ARCHAEOLOGICAL, & EPIGRAPHICAL EVIDENCE

Journal of the Evangelical Theological Society, Sep 2008

 תשובה לטענותיה של ד"ק צוקרמן.

  לוחות של חוקים המזכירים את חוקי חמורבי שנמצאו ב2010 בחצור

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה


 DEBORAH: Painting of 'Deborah: Words, Women and War' by Nathan Moscowitz, 2007

דבורה -מילים נשים ומלחמה.ציור מאת נתן מוסקוביץ

עוד מאמרים בנושאי תנ"ך

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

התנ"ך מציאות או דמיון

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

 

יהושע יהושע

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

סופר המלך דוד -החלק הראשון

 סופר המלך דוד החלק השני

 הספריה של שלמה המלך

עידו החוזה והנביא

הגבירה איזבל

הגבירה עתליה

נביא הצדק -על עמוס

שודדי ארון הברית :חלק א'

שודדי ארון הברית :חלק ב'

רצח נציב יהודה

  ועל סיפורה של מנהיגה יהודיה  דמויית דבורה בימי הביניים

דהיה אל כהינה המלכה הלוחמת

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה

דבורה הנביאה.ציור מאת גוסטב דורה.

 בימים אלו יצאו  לאור שני ספרים שונים מאוד זה מזה שעוסקים מזוויות  שונות לחלוטין  באותה התקופה. באירועים של זמנה  של האישה החזקה והמפורסמת ביותר של התנ"ך כולו ,דבורה הנביאה.

 האחד הוא  ספרו העיוני  של הארכיאולוג אדם זרטל

סודו של סיסרא מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה ( דביר ,2010)

הספר השני הוא רומן תנ"כי – היסטורי  "אשת לפידות " של חוה עציוני- הלוי ( אריה ניר ,2010)רומן היסטורי על חייהם ותקופתם של דבורה וברק בן אבינועם .שני הספרים הם מעניינים כל אחד בדרכו שלו גם מכיוון שהם מציגים זוויות שונות כל כך.

 ימי דבורה על פי הסוציולוגית

 Eva Etzioni-Halevy's picture

רות עציוני -הלוי  חוקרת סוציולוגיה שכבר פירסמה שני רומנים תנכיים באנגלית על חייהן של  רות המואביה ושל חנה אימו של שמואל ובבירור יש לה עניין מיוחד בנשי תקופת השופטים.

  The Triumph of Deborah

ב"אשת לפידות " (במקביל יצא לאור גם באנגלית בשם  ) The Triumph of Deborahהיא  נותנת  שחזור דמיוני של האירועים ההיסטוריים של ימי דבורה וברק בן אבינועם ומאבקם ביבין מלך כנען. באופן מפתיע  המאבק מסתיים כבר לאחר כמה עשרות עמודים בניצחון המתואר בתנ"ך,במקום שיהיה כצפוי נקודת השיא של הספר כולו.

נראה שהמחברת התעניינה פחות בתיאור המאבק הצבאי ויותר  בתיאור חייהם של הדמויות הידועות  לאחר הנקודה שבה הם נעלמים מהסיפור התנ"כי. ומכאן ואילך נותנת עציוני-הלוי דרור  מוחלט לדמיונה בתיאור אירועים שאין להם כל איזכור בסיפור התנ"כי בתיאור  חייהם של דבורה וברק ואנשים שונים הקשורים אליהם לאחר המלחמה הגדולה.בראש ובראשונה היא מתמקדת בחיי האהבה של  הדמויות בין השאר היא מתארת סיפור אהבה בין ברק ודבורה המבוגרת ממנו. ולאחריו ,סיפור אהבה בין ברק ונסיכה כנענית ,ואת סיפור חזרתה של דבורה לאישה לפידות שממנו התגרשה.אולם אין לאמר שהספר מצליח במיוחד לרגש או אף לעניין  את הקורא בתיאור הקונפליקטים הרומנטים-מיניים  השגרתיים לחלוטין של הדמויות   שכמוהם אפשר למצוא בכל פרק של "טלהנובלה "שמוקרנת בטלוויזיה. הדמויות התנ"כיות המקוריות המסתוריות  הן מעניינות הרבה יותר מהפרשנות שנותנת להן "עציוני -הלוי שהופכת אותם לדמויות שגרתיות וחסרות עניין.  חבל  גם שהמחברת לא ניסתה לתאר יותר את התרבויות השונות מאוד  הכנענית והעברית.הספר עושה רושם  בראש ובראשונה של רומן רומנטי פמיניסטי עם הרבה סקס מרומז ולא מרומז. הוא הולך בעקבות כמה רומנים אחרים שהופיעו בשנים האחרונות שניסו לתאר את אירועי התנ"ך  בראש ובראשונה מנקודת המבט של הנשים ,ולא במפתיע הם כולם נכתבו בידי נשים .כך שאפשר לדבר כאן על תת ז'אנר מובחן  של סיפורת תנכית פמיניסטית.הספר צובר עניין מסויים  כאשר הוא מתאר את סיפור כתיבת מלחמת דבורה וברק בידי נסיכה כנענית שדואגת שמגילת הסיפור תישמר לנצח בידי הכוהנים מהם תיכנס לתנ"ך אולם זוהי עלילה משנית וחיוורת גם היא.הספר מסתיים  עם מסר פוליטי עכשווי מאוד בתיאור חתימת חוזה שלום בין הישראלים בראשות ברק ובין הכנענים בראשות אחיו של סיסרא ואף מביא קטע משיר חדש ושוחר שלום של דבורה שלא הובא בתנ"ך  מפרי דמיונה של עציוני –הלוי שאין לאמר שהוא מתקרב ברמתו הפואטית לשירת דבורה התנכית.כמו הספר כולו.

 הסיום הוא ללא ספק פוליטי  קורקטי עד מאוד אבל חבל שהמחברת לא ניסתה להסביר בדרך כלשהיא מדוע האירועים האלו בניגוד לאירועים המלחמתיים הקודמים שעימם \קשור זכרם של דבורה וברק בן אבינועם לנצח   לא הוכנסו לתנ"ך גם הם.

 סך הכל המדובר ביצירה למטה מבינונית שאין להשוותה עם היצירות הבולטות בז'אנר  ספרותי זה של הסיפור המקראי   כמו סיפורי "במדבר " של  דוד  פרישמן , "כבשת הרש " של משה שמיר '  טרילוגית "|ישימון " של שולמית הראבן ו"חיי נביא " של עמוס מוקדי.לרמה של הסיפור התנ"כי המקורי החסכני  במילים אך השופע דרמה  בוודאי שרומן זה  אפילו לא מתחיל להתקרב. 

 

 ימי דבורה על פי הארכיאולוג

 

ספרו של  אדם זרטל  "סודו של סיסרא הוא מעניין הרבה יותר אם  כי הוא מסוג שונה לחלוטין.

גם הוא  עוסק לא מעט  בדמותה של דבורה והרבה יותר בדמותו של סיסרא  האיש שהובס בידי אישה אחת דבורה ,וחוסל בידי אישה אחרת יעל.אלא שהוא מתעניין לא כל כך בדמויות שעליהן אין לו הרבה מה לאמר  כמו בתקופה.

אדם זרטל הוא ארכיאולוג מהסוג המאוד לא טיפוסי היום שטוען שניתן בהחלט לפשר בין מימצאי הארכיאולוגיה וסיפורי התנ"ך וכי השניים אינם סותרים כלל.

ספרו הקודם "עם נולד:המזבח בהר עיבל וראשית ישראל  "( ידיעות אחרונות 2000)   עסק בתגלית מזבח שחפר  בשומרון שלדעתו היה הבסיס למזבח המתואר בספר יהושע ובגדר הוכחה לתיאור שם של פלישת שבטים מעבר הירדן. טענתו זאת היא מאוד שנויה במחלוקת אם  כי  אין שום חוקר  שמפקפק באמינותו המחקרית של זרטל  או בהכרות הארכיאולוגית  שלו שאין שניה לה את האזור  שאותו הוא חוקר.

 כמו "עם נולד"  גם "סודו  של סיסרא " הוא תיאור פופולארי של  תיאוריה ושל תגלית שעליה היא מתבססת  ועוסק בתיאוריה /תגלית של זרטל שסיסרא  המפקד הכנעני שאותו הביסה הנביא הישראלית דבורה בספר שופטים היגיע ככל הנראה בראשות שבט שלם  בשם "השרדן "  מהאי סרדיניה

סיסרא.

זרטל מתאר את פרטי תגליתו  והחפירות שקיים במשך שנים של אתר ארכיאולוגי מעל נחל עירון   אל חוואט שהוא לדעתו העיר המסתורית   "חרושת הגויים "  עירו של סיסרא שהתקיימה במשך זמן קצר יחסית וננטשה לבסוף באופן פתאומי ,כנראה בגלל נצחון העברים בראשות דבורה וברק על סיסרא .

לדעתו של זרטל סיסרא היה שייך ל"גויי הים "  שפלשו כנראה מאיזורי אירופה והים האיגאי למזרח התיכון במאות ה13 וה12 לפה"ס אם כי לא דווקא מהפלישתים המפורסמים ביותר מעממים אלו.

 אלא מעם אחר שחדירתו לארץ ישראל הייתה קדומה יותר "השרדן ".

לדעתו השרדן באו  מהאי סרדיניה ואפשר לראות דמיון רב בין הארכיטקטורה הסרדינית המיוחדת במינה של התקופה ובין הארכיטקטורה של תל אל חוואט שאין לראות כמוה כמעט בשום אתר אחר.

ומהי ההוכחה   שסיסרה היה שייך דווקא לעם זה ?

זרטל מצא מחוז  בסרדיניה  ששמו דומה לזה של סיסרא" איזור המכונה בשם "סאסרי " שלדעת זרטל הוא מקבילה לשם  המיסתורי לחלוטין עד כה "סיסרא"..

ואולי השם  במקור נלקח משם ?

התיאוריה של זרטל היא זאת:סיסרא היה שייך לשבט השרדן שהיגר מסרדיניה למזרח התיכון ארץ ישראל  עוד מהמאה ה-14 לפני הספירה ברשותם ובהסכמתם ואולי אף בעידודם של המצרים ששלטו באיזור ושאנשי השבט שימשו להם כשכירי חרב.

השרדן בנו לעצמם עיר מיוחדת שמוזכרת בתנ"ך חרושת גויים עם סגנון הבנייה מיוחד  וייחודי מאוד שלהם שבו השתמשו בסרדיניה ושבו השתמשו שוב בארץ ישראל בבניית עירם.   

הם שימשו בארץ  כמעין נציגים ושכירי חרב של  המצרים  ומן הסתם שיתפו פעולה עם ערים כנעניות שונות. לבסוף כשהובסו בידי ישראל בקרב  עם ברק בן אבינועם המתואר בתנ"ך ( אולי בימי הפרעה רעמסס השלישי שבזמנו החלה ההיחלשות המצרית בכנען כתוצאה מהתקפות שונות בידי גויי הים)   היה זה אות וסימן גם להיחלשות ההשפעה המצרית בארץ והתחזקות ההשפעה של שבטי ישראל.

 זרטל מראה בספר שוב שהקשרים בין עולם התנ"ך  אירופה  המתוארת ביצירות של הומרוס היו הדוקים יותר ממה שנהוג היה  לחשוב .וכמדומה כשהוא מביא את העיר הבנויה בסגנון סרדיני מובהק הוא מביא תמיכה  ברורה  וחזקה לטענותיו שה"שרדן " באו מסרדיניה.

האם הוכיח זרטל את התיאוריה שלו שסיסרה היה מסרדיניה ? לא לחלוטין.זוהי השערה סבירה  אבל לא מעבר לזה מאחר שמעבר להשערות אין לכך עדות ברורה בכתב.

 ספק אם גם תהיה הוכחה ברורה לכך  אלא אם כן יתגלה ארכיון בחצור או עיר קדומה אחרת שיתאר את אירועי אותם השנים, ואז אולי  אפשר יהיה להוכיח או להפריך את הטענה הזאת ,

אבל על פניו התיאוריה שלו נראית סבירה ביותר והיא בהחלט מרתקת .לא מן הנמנע  וגם סביר שרקע האירועים המתוארים בתנ"ך  היה מסובך יותר ממה שהיה נהוג לחשוב.

המאבק של דבורה בחצור סיסרא והכנענים לא היה מאבק של עם ישראל בעם הכנענים אלא מאבק של שבטים ועממים בני תרבויות מגוונות שהקימו קואליציות אד הוק למטרות נקודתיות ביותר שהשתנו בכל פעם.

ואולי האפשרות למצוא תעודות על מה שהתרחש באותן שנים סוערות במאות ה-14 וה-13 לפה"ס היא קרובה יותר מאי פעם .

ממש בעת כתיבת שורות אלו הודיעה משלחת החפירות בראשות ד"ר אמנון בן תור החופרת מאז שנות התשעים  בעיר חצור שעל פי התנ"ך היו לה קשרים הדוקים עם סיסרא כי היא מצאה  בחפירות חצור תעודה  מהממאה ה-18-17 לפנה"ס שעליה כתובים חוקים בסגנון חוקי חמורבי הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו  תעודה שכמוה לא נמצאה מעולם בארץ ישראל.והיא מהווה הוכחה ברורה נוספת  לכך שבעיר חצור הייתה תרבות ספר וכתיבה מפותחת שכמוה לא הייתה בשום עיר אחרת בארץ ישראל באותה התקופה .ביחד עם תעודה זאת נמצאו עד כה 19 תעודות כתובות בחצור יותר מאשר נמצאו בכל עיר אחרת בארץ ישראל מהתקופה הכנענית.

הארכיאולוגים מניחים כעת שהם עומדים בפני חשיפת מבנה מונומנטאלי בן התקופה הכנענית שבו עשויות להימצא תעודות כתובות נוספות.

האם באותו מבנה אולי הארכיון של העיר שאחריו מחפשים מזה שנים רבות ימצאו תעודות שישפכו אור על סיסרא עמו ומוצאם ואולי אף על דבורה הנביאה וברק בן אבינועם ?

 ראו מאמר המשך בנושא  באתר זה שמעלה תיאוריה חדשה לגבי מוצאה ותפקידה של דבורה "דבורה הנביאה – משוררת ואידיאולוגית".

Barak.jpg

יעל הקינית מראה לברק בן אבינועם את גופת סיסרא.

נספח : יצירות על דבורה ויעל

נחמן יצחק הכהן פישמן סיסרא מפלתו והצלחת עם ישראל על ידי ברק ודבורה בדרך שיר מליצה בשתי מערכות ,למברג 1841. 70 עמודים.

נחום ירושלמי דבורה הנביאה חזיון תנכי בשירה מעובד בשביל בני הנעורים ירושלים תרפ"ד. 32 עמודים.

שף, ישראל היתד או יעל אשת חבר :סיפור מדברי ימי ישראל בתקופת השופטים   הוצאת מצפה . 1936.

 זכריה פרידמן "דבורה אשת לפידות Lמחזה בשש תמונות בתוך בין השורות בספורי תנ"ך המחזת מקרים בתולדות ישראל לפי מקור ומסורת ראשון לציון תשי"ד ( ביחד עם הקדמה לרות ושמואל הרואה).

 ליאור עשת ( שם בדוי של מירון אוריאל ) ,  דבורה, תל-אביב, ע. נרקיס, 1966.

ליאור עשת "נשות התנ"ך " הוצאת ע.נרקיס .1966 .( כולל גירסה מקוצרת מאוד של "דבורה")

יעקב חורגין ."יעל אשת חבר הקיני ".בתוך   

בשכבר הימים: סיפורים הסטוריים.( הוצאת עמיחי , 1968)

. צייר מ.אריה..  קובץ סיפורים היסטוריים . "  ע' 28-56(

סיפור הריגתו של סיסרא בידי יעל וניכורה כתוצאה מאנשי עמה.

 הזז, חיים .ימלה.  (הוצאת אבן חושן 2005.)

סיפור מיוחד  במינו על משפחה ישראלית בתקופה שלאחר ימי סיסרה כתוב בשפה קשה מאין כמוה.יצא לאור שנים רבות לאחר מות המחבר שכתב אותו מיד לאחר "חתן הדמים " כמעין סוג של המשך .

אשת לפידות /    (תל-אביב) :   א. ניר,   (תש"ע 2010

יצא לאור גם באנגלית בשם The Triumph of Deborah

Jenkins, Sara Lucile, 1905-    Song of Deborah :   a novel.    New York :   John Day Co.,   [1963

דבורה במדיה

 דבורה במחול

שירת דבורה הוצגה כמחול מפורסם של  שרה לוי תנאי בידי  להקת עינבל 1954. ושוב בגרסה מחודשת ב1957. עם מוזיקה של גרי ברתיני ושוב בגרסגה שלישית ב1978 עם וזיקה של ציפי פליישר.

 שירת דבורה הולחנה בחלקה בידי נעמי שמר והושמעה בתור הפיזמון "ארץ רעשה " של להקת פיקוד דרום .

 ראו גם:

 הספר  "סודו של סיסרא

תעלומה ארכיאולוגית

ראיון עם זרטל על הספר

 

אדם זרטל בויקיפדיה

 

 אל אחוואט עירו של סיסרא?

מיכאל הלצר מסייע לזיהוי סיסרא כסרדיני

 

אבי לבקוביץ על סודו של סיסרא

 דרור אידר 3200 שנה וכלום לא השתנה

מאמרים על סרדיניה הקדומה  וארץ ישראל

מבקרים מסרדיניה ( הכדור הכחול ) מסע אחר 72 ע' 9-10 1997

אדם זרטל ::חומת האבן של השבט האבוד מסע אחר "כתב עת לטיולים ומסעות 79 ע' 82-88 1998

Zertal, Adam .   Philistine kin found in early Israel..   In: Biblical Archaeology Review, 23,3 (2002) 18-31, 60-61

עוד תגלית באל אחוואט

נגד זרטל וטענותיו

Finkelstein, Israel . El-Ahwat : a fortified Sea People city?. In: Israel Exploration Journal, 52,2 (2002) 187-199

Finkelstein, I. and Piasetzky, E. 2007. Radiocarbon Dating and Philistine Chronology with an Addendum on el-Ahwat. Ägypten und Levante: Internationale Zeitschrift für ägyptische archäologie und deren nachbargebeite Vol. 17.

 אשת לפידות

האתר של "אשת לפידות"

פרק מהספר

 

וגם

הפרק השמיני ברומן

הנרייט דאהן –כלב על "אשת לפידות "

 קרן על אשת לפידות

ביקורת על הספר באנגלית

עוד ביקורת

בחזרה לימי התנ"ך -ז'אנר הסיפור המקראי

 

יעל רוצחת את סיסרא

מה נמצא מתחת לפירמידות ?

צופן הספינקס / קולין וילסון

הופיע באנדרומדה מספר 6 יוני 2009  כתב העת של העמותה הישראלית לחקר עב"מים וחיים חוץ-ארציים

  • .
    האם נמצאת  מתחת  לפירמידות ומתחת לספינקס ספריה הכוללת את אוצרות הידע של גזע פרה היסטורי עלום ?
    חיים מזר ידוע אולי יותר מכל כחוקר תופעות מסתוריות שונות כמו ה"עב"מים " תחום שבו הוא החוקר מספר אחד בישראל ללא מתחרים .
    והנה מאמר שלו שבו הוא סוקר את התעלומה הארכיאולוגית של הפירמידות והספינקס תעלומה שעדיין לא נפטרה לחלוטין כפי שמראה מאמר זה.
  • מה נמצא תחת הפירמידות

    מאת חיים מזר

    מבוא

    אחת התעלומות הגדולות הקשורות למצרים היא אופן בניית הפירמידות. אין שום תיאור הנדסי מצרי מקורי מפורט איך הם נבנו ולשם מה. כל הסבר הוא לא יותר מאשר ניחוש,מוצלח ככל שיהיה. היסטוריונים יווניים ורומיים אשר ביקרו במקום התייחסו לפן ההיסטורי הגיאוגרפי של המדינה ולאוכלוסייתה. בתיאוריהם הם התייחסו,הגם שתיאורים אלה הם חלקיים ,גם למה שנמצא מתחת לפירמידות ולספינקס.הרושם המתקבל הוא שמדובר במפעל הנדסי לא פחות מורכב מזה של בניית הפירמידות עצמן. מדובר למעשה בעיר תת- קרקעית.

    עדויות מהעת העתיקה

    הרודוטוס .היסטוריון יווני קדופ.

    הראשון שהתייחס לכך הוא הרודוטוס והוא מספר כי בנו "לבירינטוס והוא באמת נעלה מכל תיאור…היו בו שתים עשרה חצרות מסוככות ושעריהן מכוונים זה לעומת זה. שש מהן מפנות צפונה ושש דרומה אחת על יד השניה וחומה אחת מקיפה את כולן מחוץ. לשכות אלה יש בהן כפולות חלק מהן מתחת לאדמה וחלק למעלה מעליהן. שלושת אלפים במספר בכל חלק אלף וחמש מאות .את כל הלשכות שהן מעל האדמה ראיתי בעיני בעוברי בהן ,ומתאר אני את אשר ראיתי בעיני.את כל אלה אשר מתחת לאדמה יודע אני רק מפי השמועה. כי אלה מהמצרים הממונים עליהן לא רצו להראותן בשום אופן… באומרם כי בהן קברי המלכים אשר החלו לבנות את הלבירינטוס הזה ושל התנינים הקדושים…כל חצר מוקפת אולם עמודים. עשויים מאבנים לבנות מחוברות היטב. בפינה אשר שם בקצה הלבירינטוס עומדת פירמידה בת ארבעים קנה ובה חקוקות תמונות גדולות.הדרך אליה בנויה מתחת לאדמה"(הרודוטס 142-143 ).

    לדיווחו של הרודוטוס יש מספר עדויות תומכות של היסטוריונים נוספים מהעת העתיקה (Bushby T. web )

    קרנטור(Crantor) היסטוריון יווני אשר חי במאה ה-4 לפנה"ס מספר כי מתחת לאדמה ישנם מספר עמודים ועליהם חקוקות רשימות המספרות על מה שהתרחש בפרה היסטוריה. Iamblichus פילוסוף מהמאה ה-4 לספירה מספר על כניסה הנמצאת בספינקס המובילה לפירמידה הגדולה.כניסה זו המכוסה בימיו בחול ובאשפה נמצאת בין הרגליים הקדמיות של הספינקס,עשויה מברונזה והקפיץ הסודי שלה מופעל על ידי קוסמים( ה- Magi).המקום נשמר בזכות הכבוד שהציבור רוחש למקום ומעין חשש דתי. מבחינת השמירה יחס זה אל המקום אלה היה יותר אפקטיבי מהגנה צבאית. בבטן הספינקס נחצבו מעברים שהובילו לחלק התת-קרקעי של הפירמידה הגדולה. מעברים אלה חוצים זה את זה והם נחצבו בצורה כה מתוחכמת שאף אחד לא יכול למצוא בהם את דרכו ללא מדריך.

    Iamblichus מספר על פפירוס מצרי עתיק (המוחזק כיום במסגד בקהיר).פפירוס זה היה חלק מסיפור שנכתב על ידי סופר לא מוכר בשנת 100 לפנה"ס ובו מסופר על קבוצת אנשים שנכנסה לאולמות תת-קרקעיים מתחת לגיזה כדי לבדוק את המקום .על פי הדיווח שלהם בהיכנסם פנימה המקום הואר באופן אוטומטי על ידי שפופרת דקה באורך 15.24 ס"מ שהיתה מוצבת באת הפינות בצורה אנכית. כאשר התקרבו אליה היא האירה בעוצמה חזקה יותר. העבדים שליוו את קבוצת החוקרים נבהלו עד כי ברחו לעבר פתח הכניסה. כאשר(מחבר המסמך) נגע בשפופרת היא כבתה. חברי הצוות עשו כל מאמץ על מנת שהשפופרת תאיר שוב,אך ללא הצלחה. באולמות אחרים חלק מהשפופרות עבדו ובחלק לא. חברי הצוות שברו את אחת השפופרות ונשפך ממנה כסף –נוזל צבוע אשר שקע במהירות על הרצפה ונעלם בין הסדקים.בחלוף השנים שאר השפופרות הועמו אט אט עד שהכוהנים הסירו אותם ואיפסנום בשקע ברצפה שנבנה במיוחד,בכיוון מזרח לרמת הספינקס.הם האמינו ששפופרות האור נוצרו על ידי האל האהוב עליהם Imhotep שיחזור יום אחד ויגרום לשפופרות להאיר שוב.

    ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן ( 23-79 לספירה ) מציין שעמוק מתחת לספינקס נמצא קבר של שליט שנקרא Harmakhis ובו היה טמון בעבר אוצר גדול מאוד. היסטוריון רומי אחר אמיאנוס מרצליאנוס (Ammianus Marcellianus) בן המאה ה-4 לספירה מספר על כניסות תת-קרקעיות המובילות לתוך הפירמידה וכי על הקירות של מספר מעברים עמוק בתוך החלק החשוך נחקקו הוראות איך לשמור על מידע קדום כדי שלא ילך לאיבוד בשיטפון.

    הדיווח של הרודוטוס הוא קצר והדבר היחידי שניתן להבין מדבריו הוא שמדובר במה שהוא גדול מאוד. עד כמה גדול קשה לדעת,מה עוד שעל פי עדותו שלו לא נתנו לו להיכנס פנימה. הנתונים המעניינים מעוררי הסקרנות באים מפי היסטוריונים מאוחרים יותר שידעו קצת יותר פרטים. סביר להניח שהשמירה בימיהם היתה רופפת יותר ובמרוצת הדורות נעלמה כליל. קרנטור ומרצליאנוס שניהם כאחד מציינים שחומר כתוב רב טבוע על הקירות.מה הסיבה לכך?כדי לנסות להבין זאת נתייחס לדבריו של מרצליאנוס כי הכתיבה על הקירות נועדה לשמור על מידע שלא ילך לאיבוד בשיטפון. איזה שיטפון? אפשרות שיש להביא בחשבון היא שיטפון מים גדול המכסה שטחים נרחבים וזה יכול לבוא משני מקורות. מקור אחד הוא הנילוס.הנילוס מקבל במפתיע מים בכמויות אדירות והוא עולה על גדותיו עד כדי הצפת שטחים נרחבים.אפשרות שניה היא עליית מי הים התיכון כתוצאה מעליית פני המים. האם מדובר במבול המקראי שעדויות עליו נמצאים במיתוסים רבים ברחבי תבל? אם אפשרות זו היא הנכונה הרי שמדובר בהיסטוריה לא מוכרת לנו מלפני 12,000 שנה. המשמעות המתבקשת היא כי היו מי שידעו שעומד להתרחש אסון טבע והחלו להיערך לו מבעוד מועד.

    Iamblichus בתארו את קבוצת החוקרים שנכנסה לחלק מהמתקנים התת-קרקעיים מדווח על צורת הארה שלא היתה ידועה לא בימיו ולא במצרים העתיקה כפי שהיא מוכרת לנו.מדובר בטכניקת הארה מתוחכמת ביותר.תאורה המתחילה לעבוד רק שעה שהיא "מבחינה" בכניסת בני אדם למקומות בהם הם נמצאים ואיך היא מרגישה בהם?כנראה שהיא יכלה לזהות אותם באמצעות גלי קול או חום הנפלט מגופם. משעה שיוצאים ממקומות אלה האור כבה. ברור שמדובר במנגנון אוטומטי וחסכוני.אם אין אנשים באותם מקומות אין אור.באותו פפירוס המתייחס לאופן ההארה נמסר גם מה קרה לאחת השפופרות שנשברה. התיאור מתייחס לכסף אך מצורת ההתנהגות של המתכת מתקבל הרושם שמדובר בכספית. ואז מתבקשת השאלה מהו אותו מנגנון המאפשר לכספית להאיר? מדובר אם כן בטכנולוגיה גבוהה שחרגה מעבר לטכנול
    וגיה הפרעונית המוכרת. ההפתעות באשר למה שנמצא במקום החלו להופיע משעה שהחלו להערך במקום מחקרים ארכיאולוגיים שיטתיים במאה ה-20. נתאר את מה שפורסם על פי סדר כרונולוגי.

    עדויות מהמאה ה-20

    בעקבות עבודות ב-1935 התגלו מעברים ואולמות מעבר למה שהיה ידוע עד אז, המחברים את השטח שמתחת לפירמידות ולספינקס. התברר מעל כל צל ספק כי קיימת מנהרה המחברת את הספינקס והפירמידה הגדולה וכי מנהרה נוספת מחברת את הספינקס למקדש עתיק מעל ומתחת לפני השטח. התגלה גם מעבר תת-קרקעי שהמצרים הקדמונים עשו בו שימוש לפני 5000 שנה והוא יורד עד לעומק של 40 מטר ומצדדיו אולמות וחדרים מרווחים.באמצע הדרך שבין הספינקס לפירמידה של חפרן נמצאים 4 מוטות אנכיים ושטח החתך של כל אחד מהם הוא 2.64 מ"ר המובילים למטה דרך המסלע של אבן הגיר המוצקה. מקום זה נקרא "הקבר של קמפבל". קומפלקס זה מסתיים באולם גדול שבמרכזו נמצא מוט אחר היורד עמוק יותר לחדר מרווח אשר בצידיו 7 חדרים.בחלק מהחדרים נמצאים סרקופגים חתומים בלוחות בזלת וגרניט וגובהם 6 מטר. באחד מאותם 7 חדרים נמצא מוט אנכי שלישי היורד לחדר נמוך יותר.עומקם הכולל של מוטות אלה הוא יותר מ-40 מטר. בזמן הגילוי חדר זה היה מוצף במים שכיסו חלקית סרקופג לבן ובודד. במהלך ניקוי החלק הדרומי של הדרך התת-קרקעית נמצא ראש של פסל ופניו רבות הבעה. במרכזו של אולם הנקרא "קפלת ההצעות" נמצאו 3 עמודים אנכיים ומקושטים המסודרים במתכונת של משולש.

    במסמך עב כרס(10 כרכים) שפורסם ב-1944 על ידי רשות העתיקות של הממשלה בקהיר נמצא דיווח על מה שנמצא מתחת לפירמידות.עם הסרת החול מהמקום הארכיאולוגים היו המומים למראה עיניהם. התגלתה עיר מתוכננת להפליא ובה היכלות,קירות ועליהם ציורים בצבעי פסטל המתארים איכרים,סדנאות עבודה, אורוות וארמון. בעיר נמצאה מערכת הידראולית תת-קרקעית ומערכת ניקוז מושלמת מצויידת באביזרי נוחות מודרניים.העיר שוכנת בתוך מערכת מערות מתחת לרמה של גיזה ונמשכת מזרחה מתחת לקהיר. הכניסה הראשית אליה היא מהספינקס דרך מדרגות חצובות בסלע המובילות אל מתחת לנילוס. החוקרים ירדו למטה מצויידים בגנרטורים וברפסודות מתנפחות ונעו לאורך נהר תת-קרקעי שהוביל אותם לאגם ברוחב 1 ק"מ.לחופיו של אגם זה שוכנת עיר המוארת באופן קבוע על ידי כדורי בדולח המותקנים בקירות המערה ובתקרות. כניסה אחרת לעיר נמצאת במדרגות המובילות למרתף של כנסיה קופטית בעיר העתיקה של קהיר. משלחת המחקר חזרה עם ממצאים מוזרים ומעוררי שאלות. אחד מהם היה גביש מצולע רב פאתי(כמעט מעגלי) בגודל של בייסבול.בתוך הכדור נמצאים הירוגלפים שונים שניתן להופכם ,כמו שהופכים דפים של ספר,באמצעות כוח המחשבה.

    מיפוי מכ"מ שנעשה במקום ב-1978 הראה שמדובר בקומפלקס גדול מאוד שגילו 15,000 שנה (White P. web) בכנס שנערך באוסטרליה הוקרן סרט מעבודתם של החוקרים ובו נראים נתיבי מים הידראוליים ,אולמות בסדרי גודל של קתדרלאות ובהם פסלים גדולים כדוגמת אלה הנמצאים בעמק הנילוס,נהרות תת-קרקעיים ואגמים ברוחב 1 ק"מ.כמו כן הוצגו בכנס ממצאים חריגים כדוגמת הכדור הגבישי שתואר קודם לכן. על פי שמועות עקשניות שנשמעו בקהיר במהלך המאה ה-20 ברדיוס של 45 ק"מ מהפירמידה הגדולה נמצאת עיר תת-קרקעית נוספת (Bushby T. web).

    בין 1991-1993 הגיעו למקום מספר משלחות בראשותו של החוקר העצמאי והמומחה למצרים העתיקה ג'ון אנטוני ווסט לביצוע סקרים גיאולוגיים וסייסמיים.הגיאולוג הראשי במשלחת היה Robert Schoch פרופסור לגיאולוגיה מאוניברסיטת בוסטון והסייסמולוג הראשי היה Thomas Dobrki מהחברה היוסטונית McBride Ratclif and Associats.שניים מהמצאים הבולטים ביותר היו (Hancock G. web):

    1. הארוזיה של הספינקס מראה שהוא נחצב בסוף תקופת הקרח האחרונה כאשר בחלק המזרחי של הסהרה ירדו גשמים כבדים כנראה לפני יותר מ-12,000 שנה.
    2. הבדיקות הסייסמיות מורות על קיומן של מנהרות ומערות נוספות שעדיין לא נבדקו בשכבת הסלע מתחת לספינקס כולל אולם מלבני בעומק 8.25 מטר מתחת לרגליים הקדמיות של הספינקס.

    ב-14.4.1996 ד"ר Zahi Hawass דיווח לעיתונות המצרית כי מתחת לספינקס ומסביב לפירמידות ישנן מנהרות שעדיין לא נחשפו.מחקרים גיאולוגיים הראו שהשילוב בין המסת הקרחונים עם עלייה תלולה ברמת המשקעים במרכז אפריקה לפני 12,000 שנה גרם לגאות חריגה של הנילוס עד כדי הצפת עמק הנילוס לאורכה ולרוחבה של מצרים.באותו זמן גובה פני המים בים התיכון החל לעלות גם כן כתוצאה מהמסת קרחונים בצפון .ההערכה היא שבמשך תקופה קצרה מים אלה הציפו את החלק הנמוך של הנילוס. הצפות אלה לפי הערכות הגיאולוגים היו אירוע ההצפה האחרון בהיסטוריה של מצרים.באופן עקבי עם ממצאים אלה נמצאה שכבת משקעים בעובי 4.6 מטר מסביב לבסיס הפירמידה הגדולה והיא מכילה הרבה צדפות ים ומאובנים של תחש ימי(יונק ימי) שבדיקת פחמן רדיואקטיבי מראה שגילם הוא 12,000 שנה ("Legends and Debris" web).

    המחקרים של המאה ה-20 מאשרים את אשר נרמז בספריהם של היסטוריונים מהעת העתיקה.מדובר בקומפלקס אדיר מימדים.למעשה בעיר גדולה מאוד הנמצאת מתחת לקרקע המשתרעת על שטח של מספר קילומטרים מרובעים והיא כוללת נהרות ואגמים.הממצאים שהובאו משם מעידים על ידע טכנולוגי גבוה מאוד. המחקרים בסביבה מעידים לפחות על המצאות עיר תת-קרקעית נוספת. גם אם היו מערות תת-קרקעיות שהורחבו והותאמו למגורים מתבקשת השאלה מי בנה אותם? המחקרים הגיאולוגיים מחזקים את ההשערה שהועלתה קודם לכן כי פני שטח עברו הצפות קשות בעקבות סיום תקופת הקרח או איזה שהן הצפות מהירות ורחבות מימדים שהיו באותו זמן על כדור הארץ כולו(מזר ח. 1990 : 183-187 ).מכך מתבקשות מספר מסקנות והן: מי שבנו עיר או ערים אלה �
    �ת-קרקעיות אלה היו בעלי ידע גיאולוגי והנדסי רב.יש צורך להכיר את מבנה הקרקע ולהתאים לכך כלים הנדסיים לביצוע החפירות ולחציבת המנהרות, לרבות בניית תמיכות למניעת התמוטטויות.יש לבנות מערכת כוח ומערכות לאספקת תאורה, תיאורים שעליהם נרמז בביקור שנערך במקום במאה ה-1 לפנה"ס.יש גם צורך באחזקה שוטפת במערכת איוורור ,במערכת לסילוק שפכים ובמערכת תקשורת פנימית. האגמים שעליהם מסופר האם הם פרי תכנון או שנוצלו מאגרים גדולים תת-קרקעיים ואם במים עסקינן מהי והיכן נמצאת המערכת להובלתם? ומה עם מזון? האם לעיר או לערים אלה היו מערכות לייצור מזון ואיך הוא הוחזק על מנת לשמור על טריותו? האם היתה במקום מערכת לשינוע מטענים ואולי גם כלי תחבורה כמובן קטנים מותאמים לרוחב המנהרות? ואם כן מה היה המינוע שלהם? באם כן, אלה חייבים היו להיות מנועים קטנים שעבדו על דלקים נקיים כדי למנוע זיהומים סביבתיים. דלקים מזהמים היו מחייבים מערכות איוורור רבות עוצמה.דלקים נקיים חוסכים בעלויות התקנה והחזקה של מתקנים אלה.

    מה שברור הוא שלמקום היתה מערכת אטימה למנוע חדירת מים בשל ההצפות על הקרקע בין שמדובר בפתח הכניסה דרך הספינקס ובין שמדובר בחלחול מים מפני השטח. ושאלת השאלות היא להיכן נעלמו דיירי המקום .אם הם גרו במקום זה תקופה ממושכת מה עשו עם גופות הנפטרים?האם הוטמנו בסרקופגים או בבתי קבורה מקומיים?כדאי יהיה לחפש גופות או שרידי גופות על מנת לדעת ולו מה שהוא על מראם.

    סיכום

    קרוב לוודאי שמכלול הממצאים שנחשפו ואשר עוד ייחשפו ישפכו אור על ההיסטוריה העתיקה הרבה הרבה לפני שומר.בהתחשב בכך שישנן ידיעות רבות המרמזות על מקומות ישוב תת-קרקעיים בסדרי גודל גדולים ברחבי תבל. יתכן שמדובר בפרקים גדולים בהיסטוריה שעדיין לא מוכרים ויהיה צורך בכתיבת ספרי היסטוריה נוספים.לאינדיאנה ג'ונס מחכה עבודה רבה.

    מקורות

    הרודוטס-היסטוריה הוצאת ראובן מס.
    וילסון, קולין צופן הספינקס : החוכמה האבודה של הקודם עולה ממצולות אטלנטיס עברית: יונתן פרידמן / אור-יהודה : מחברות לספרות, 2002
    http://www.kinbooks.co.il/htmls/page_2385.aspx?c0=16503&bsp=13877


    מזר ח.-"מה עוד מספרים מיתוסים ואפוסים" כל כוכבי אור 5-6/1990 עמ. 183-187

    Bauval, Robert, 1948-Secret chamber : the quest for the hall of records / London : Arrow, 2000, c1999
    Ian Lawton
    (Author), Chris Ogilvie-Herald (Author

    Giza: The Truth: The People, Politics, and History Behind the World's Most Famous Archaeological Site Invisible Cities Press Llc; illustrated edition edition (September 1, 2001
    http://www.amazon.com/Giza-People-Politics-History-Archaeological/dp/1931229139

    “Legends and records

    Bushby T.-“The underground labyrinth Egypt lost history of pyramids
    http://www.crawford2000.co.uk/lab.htm

    Jimmy    Dunn

    Secret Chambers of the Great Pyramid of Khufu

    Hancock G.-“Information on the Great Pyramid and Sphinx” http://www.dreamspace.com/morgana/hancock.htm

    White P.-“JJ Hutak’s stunning discoveries of ancient underground tunnels
    http;//www.ascension2000.com/hurtak.htm

    den Chambers On the Giza Plateau, Part I

    by Alan
    Patrick Geryl and the hall of records

     

    ארמון הרשומות והמבוך

          Alan    Winston

    The Search for Hidden Chambers On the Giza Plateau, Part  1  I

    part 2

    part 3

    part 4

    Hall of Records in wikipedia

     

    מה  הארכיאולוגים חושבים שנמצא תחת הספינקס

    תעמולת בית דוד :סקירה על רומן המתח הארכיאולוגית "חידת מותי " מאת אמנון ז'קונט

     

     

    "

    "חידת מותי " ספרו החדש של אחד מבכירי  סופרי המתח שלנו אמנון ז'קונט, על חיפוש אחרי אבן החושן של הכוהן הגדול ,  הוא כרגיל אצלו ספר מתח מיומן ומהנה ,אלא שהוא צופן בקירבו כמה מסרים שעלולים לההפך לרעילים .

     

    ביקורת על "חידת מותי " מאת אמנון ז'קונט
    הוצאת כתר 2009 ,356 עמודים.
    (הופיע במגזין "טיים אאוט "גיליון 369 נובמבר דצבר 2009)  


    GUILTY PLEASURE

     

    אני חובב מוטרף של ספרי הז'אנר של מותחנים מסוגו של "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון או המיוחלת " מאת קתלין מקגואן  .

    אלו הם מותחנים שבהם הגיבור מגלה סוד בעל משמעות דתית חובקת עולם שיכולה לכאורה להפיל את האפיפיור מכיסאו הרם.  למשל שישו הנוצרי הוליד ילדים ממרים המגדלית ,או לא מת על הצלב או שמשה רבנו היה פרעה מצרי וכו'.

     זאת לאחר שהוא פותר סדרה של חידות לא מסובכות במיוחד שאפילו הקורא בבית העוקב אחרי הרפתקאותיו של הגיבור ( לרוב ארכיאולוג ,או ספרן ) יכול לפתור בעצמו ומתחמק ממזימותיו של ארגון סתר עתיק יומין שמעוניין מנצל את המידע לצרכיו או לדאוג להמשיך להסתירו.
    אבל בו בזמן זאת החיבה הזאת מלווה בבושה..ככל שאני אוהב לקרוא בספרי הז'אנר בדרך כלל אני מזדעזע מרמתם האלמנטארית של הסיפורים ושל הדמויות .אבל זה מילא רוב המותחנים באשר הם הם כאלה. מה שחמור מכך אני מתעב את המסרים שיוצאים ממנו, וספרו החדש של אמנון ז'קונט הזכיר לי שוב מדוע אני בעמקי ליבי סולד כל כך מרוב ספרי הז'אנר עם כל זה שאני קורא בהם בשקיקה.

    חפש את המטמון

     

    אמנון ז'קונט הוא אחד מסופרי המתח המוכשרים ביותר הפעילים היום בישראל.

     

     

    שני ספריו הראשונים על סוכני מוסד מרי נפש  """פסק זמן " ו "איש הסגריר" היו פנינים של ממש בז'אנר סיפורת הריגול הישראלית אולי הספרים הטובים ביותר שנכתבו על אנשי שירותים חשאיים בידי מישהו שכנראה ( לדבריו של ז'קונט  לפחות )  היה קשור אליהם רק בצורה פריפאראלית ולא משמעותית אם כי לך תדע.

     

    במידה לא קטנה ניתן לאמר על ז'קונט  שהוא האיש שיצר מכובדות כלשהיא לז'אנר ספרי המתח והריגול בעולם הספרות הישראלית,מכובדות שלא היה לז'אנר זה לפניו. .


    ספריו הבאים של ז'קונט היו בגדר ירידה דרסטית ברמתם אבל כולם ללא יוצא מהכלל הם ספרים מהנים ומבדרים ומספקים את הסחורה המתבקשת לקורא המחפש משהו לא מאתגר מידי לקריאה אבל סביר בהחלט ברמתו הסיפורית. .
    "חידת מותי " אינו יוצא מכלל זה .
    הז'אנר האמיתי שאליו שייך הספר של ז'קונט הוא ישן בהרבה מ"צופן דה וינצ'י" הז'אנר שייך למשחק רדיו ואחר כך טלוויזיה בשם "חפש את המטמון " שבו השדרן יצחק שמעוני בדרך כלל היה נותן למאזינים שורת רמזים שבאמצעותם הם יכולים למצוא אוצר ולפענח תעלומה היסטורית וכך לזכות בפרס לפעמים כספי ולפעמים מה שהיה שווה אז הרבה יותר את כל כרכי האנציקלופדיה העברית ,אך איך השתנו הזמנים ..
    .ז'קונט עוקב באדיקות אחרי כללי הז'אנר הזה. הגיבור של ספרו הוא ארכיאולוג סימפטי בשם גדעון לוריא שלו יש בעיות עם ביתו בת העשרה הבזה למקצועו ה"לא רלבנטי " שמונע ממנה לנסוע לחו"ל ולקנות בקניונים את מיטב המותגים כמו כל חבריה.
    אלוהים אדירים לאיש יש רק דירה בקרית אונו !
    עד שיום אחד מועבר לו בדרך מסתורית כתב יד קדום של נציב יהודה בימי שלטון בבל גדליהו בן אחיקם,בן למשפחת סופרים חשובה שהיה לה יד ורגל ביצירת התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו כיום ,  שנרצח בידי מתנקש מרדני  כנראה צאצא של בית דוד , ועל שמו אנו צמים כל שנה את "צום גדליה ". 

    ובכתב היד הזה כמיטב מסורת הז'אנר יש רמזים למציאת אוצרות שונים ובהן אבן החושן של הכהן הגדול של בית המקדש!  

    אנו מגלים כבדרך אגב שלמשפחתו משפחת לוריא יש טענה שהם כביכול צאצאי בית דוד הקדום. 

     ( ואכן ישנה טענה כזאת במציאות מבוססת על זיופים גסים ופרימיטיביים שנוצרו בידי מישהו ממשפחה זאת במאה ה-17 ).

    יש עוד אנשים שרודפים אחרי האוצר וגם שלטונות המחלקה האוניברסיטאית  מעקמים אף מסיבה זאת או אחרת על המרצה האמיץ .
    אך סוף טוב הכל טוב הארכיאולוג  מתיידד עם בחורה סקסית ומפענח את כתב הצופן האלמנטארי למדי של גדליהו בן אחיקם ( שאמנם ספק רב אם אפשר היה לפענחו ללא גישה לויקיפדיה ולקטלוגי ספרים נדירים של המאה ה-19 ).

    .הסוד נחשף קבל עם ועולם לירושלים מתוספים עוד כמה חפצי קודש,הבת של הארכיאולוג יכולה סוף סוף לזקוף את ראשה בגאווה ,הנה אבא הארכיאולוג  נהפך לסלב!

    וצאצא  כביכול של שושלת הכהנים של בית המקדש זוכה הודות לתגלית לתשומת לב ציבורית שמשפחתו לא זכתה לה מעולם .
    לכאורה מותחו קליל ונעים לימי הקיץ.

    התעמולה לבית דוד

    לא ניתן אלא לתמוה עד כמה ז'קונט מודע למשמעות האמיתית של מה שהוא כותב.

    הוא מן הסתם כתב את "חידת מותי :  כמותחן  לימי הקיץ  ותו לא עוד דרך להשיג קצת כסף לתשלום המשכנתה .

     למעשה  כמו כל ספרי הז'אנר זהו ספר בעל מסרים רדיקליים או אם נרצה ארכי שמרניים  ( וחלק מסופרי הז'אנר בהחלט מודעים לכך ). 

      את רוב הספרים בז'אנר אפשר לפרש תעמולה מוסווה למען בית דוד ושושלתו או ישו ושושלתו שהם כביכול אנשים נעלים על ההמונים המטומטמים שמן הראוי להחזיר להם את השלטון על פני המשטר הדמוקרטי הלא יוצלח הזה .

    והמסר המוסווה הוא : רק צאצאי שושלות עתיקות יכולים לשנות את העולם לטובה.

    והדבר המזעזע הוא שכפי שגלישה אקראית באינטרנט מראה :יש אלפי אנשים ,ואולי מאות אלפים ואף מיליונים שמוכנים בהחלט לקבל את המסר המטופש  הזה.

    שרוצים שפתאום יקום לפתע מישהו מ"בית דוד " או "צאצא של ישו ומרים המגדלית " ויתפוס את השלטון ,וכל זה רק מאחר שיש לו את "הגנים הנכונים".

    גם אצל ז'קונט זה כך.  אפילו גדליהו, הוא מספר לנו במהלך הסיפור ,אותו צאצא מתוחכם של שושלת סופרים   הנציב מטעם הבבלים ביהודה,אפילו הוא  הכיר בעליונותם של אנשי שושלת בית דוד ובכך שרק להם מותר לשלוט על העם היהודי.
    ורק צאצא שושלת דוד הארכיאולוג מתברר לנו מסוגל לחשוף את סודותיו.

    המרוויח האחר מהסיפור הוא צאצא שושלת הכוהנים הגדולים שרק הם יכולים להרוויח ממציאת האוצר כביכול שנחשף בספר ולהביא לשינוי העולם אפילו אם אותם אבני החושן של בית המקדש הם חפצים פרימיטיביים שכמוהם אתה יכול לקנות בכל שוק במזרח ,וערכם לתרבות העולם ולקידום ערכים מוסריים מאיזה שהוא סוג הוא אפס מאופס ופחות מזה.
    הספר הוא נעים לקריאה. אבל כשסיימתי את הספר הרחתי באוויר ריח רע של מסרים דתיים פוליטיים מסוכנים שהמחבר בעצמו בטיפשותו במסווה של מותחן קליל עוזר להפיץ בין הקוראים.

    פסק הדין :

    אפשר לקרוא אבל בזהירות.

     

    ראו גם

    חידת מותי

    פרק ראשון ב"חידת מותי

    אריק גלסנר על "חידת מותי "

     

    רצח בממלכת יהודה :גיא אורן על "חידת מותי"

    מיכל אורנן על "חידת מותי" 

     

    דף הפייסבוק של אמנון ז'קונט  

    אמנון ז'קונט בויקיפדיה

    אמנון ז'קונט בלקסיקון הסופרים

    ז"קונט לא מפסיק ללמוד מההיסטוריה

    ריגול תעשייתי מימי מלחמת טרויה ועד ימינו

    חפירות  הנפש :פרופסור נורית גוברין  על ארכיאולוגיה בספרות העברית ועל "חידת מותי "

    עוד ספרים מהז'אנר

    הצופן של דן בראון

    הצאצאית של מרים המגדלית

    צופן שאול המלך


    רצח נציב יהודה :על גדליהו בן אחיקם

    בשעריה של עזה :דיון על  עוד רומן היסטורי מאת אמנון ז'קונט

    ירושלים באחרית הימים

      

     

    הוסף לסל את מגילת ירושלים מקומראן / מיכאל חיוטין

     

     

      

      

    הופיע במקור ראשון

    ובאתר קולמוסנט  

       

    בהוצאת בבל יצא לאחרונה ספר יוצא דופן בשוק הספרים הישראלי, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת מחברו. הספר שנקרא "מגילת ירושלים מקומראן" עוסק בשחזור פענוח וניתוח של אחת המגילות הגנוזות שנתגלו בקומראן במדבר יהודה.
    המגילות כפי שהתברר מהטקסטים היו תוצר של חברי כת יהודית מתבדלת מימי בית שני "כת היחד " שנוצרה בידי אדם בשם "מורה הצדק " ככל הנראה בימי החשמונאים הראשונים ושעמדה באופוזיציה מוחלטת הן לכוהנים הצדוקים בבית המקדש בירושלים והן לכת הפרושים שהם אבות התנאים עורכי המשנה. כתוצאה ממאבק זה אנשי כת "היחד " פרשו למדבר יהודה והקימו שם מעין "מנזר " הראשון הידוע לנו אי פעם ושם אספו וכתבו את מגילותיהם ומגילות אלה השתמרו היטב באקלים החם של מדבר יהודה והם מאפשרים לנו להכיר היטב אותם ואת עולמם .

    אך מי בדיוק היו אנשי כת היחד האלה ? ההנחה המקובלת כיום ( אם כי יש לה עוררים רבים ) שהם היו חלק מכת האיסיים שעליה מספר יוסף בן מתתיהו שהייתה "ה"פילוסופיה השלישית " של עם ישראל ביחד עם הפרושים והצדוקים המוכרים לנו היטב והם החזיקו בפילוסופיה מוזרה ומיוחדת של התבדלות משאר האוכלוסייה היהודית ומשאר האנושות יוסף בן מתתיהו שלמד זמן קצר מפי חברי הכת העריך אותם מאוד ותיאר אותם לקהל קוראיו היווניים והרומאים כמעין אסכולה פילוסופית נוסח יוון . ואכן ניתן לראות באיסיים כמי ששאפו ופעלו להקים אוטופיה עלי אדמות בדומה למייסדי הקיבוצים אלפי שנים אחריהם אך בצורה קיצונית לעין ארוך .

    הם הקימו ישובים מתוכניים היטב ונבדלים באופן מוחלט משאר האוכלוסייה שבהם היה להם רכוש משותף וארוחות משותפות לוח שמש השתמשו בכתב סתרים מיוחד לרעיונות אזוטריים במיוחד ודברים נוספים מסוג זה שהיו חדשניים לזמנם . האיסיים התייחסו בזלזול מוחלט לכהונה הרשמית שדחתה אותם ולטקסיה ולעם שתמך בה אם כי היו קרובים אליה בכמה מדעותיהם . הם בוודאי היו קרובים לצדוקים הרבה יותר משנואי נפשם הגדולים ביותר הקבוצה הגדולה ביותר ביהדות, הפרושים, שאותם שנאו שנאת תופת . לדעת החוקר מגן ברושי אנשי הכת יצרו אידיאולוגיה של שנאה לכל שאר האנושות כולל לכל שאר היהודים שלא היו חברים בכת , הם ראו בעצמם "בני אור" המקורבים למלאכי השמים, ובכל שאר האנושות "בני חושך" רשעים שיושמדו בידיהם בקץ הימים ב"מלחמת בני האור בבני החושך" . אך הם הקפידו להסתיר שנאה זאת, בידיעה שהדבר עלול לעלות להם ביוקר רב אם יתגלה בידי יריביהם המרובים. לא מן הנמנע שטענות סופרים יווניים ורומאיים שונים על כך שהיהודים הם כביכול "שונאי המין האנושי " התבססו על ידיעות שהגיעו אליהם באופן ספציפי על אנשי כת זאת שתיאור זה אכן התאים להם.

    כחלק מהתבדלותם משאר היהודים אנשי הכת יצרו לעצמם לוח מיוחד המבוסס על השמש שהיה שונה מאוד מהלוח המקובל על כוהני בית המקדש לוח שנמסר להם כביכול בידי מלאכים.

    ובין המגילות נמצאה גם "מגילת ירושלים " שבהם תיארו בפרטי פרטים כיצד צריכה ירושלים שלעתיד להיות בנויה , ולדעת חוקר המגילה האדריכל הידוע מיכאל חיוטין היא כוללת תוכנית אדריכלית אוטופית מפורטת ראשונה מסוגה של עיר עתידנית בספרות העולמית.

    מיכאל חיוטין אינו ארכיאולוג ואינו היסטוריון במקצועו והוא רחוק מאוד מלהיות "חוקר מגילות" טיפוסי שספון כל ימיו במגדל השן של האקדמיה .הוא שייך לזן ההולך ונכחד של "אנשי אשכולות" שידם רבה להם בכמה וכמה תחומים. הוא ידוע בראש ובראשונה כאדריכל ובנה כמה וכמה מבני ציבור ידועים בשנים האחרונות כמו את הבניין הענק של בית המשפט בחיפה את תיאטרון גבעתיים את בניין הסנאט של אוניברסיטת באר שבע ובניינים ידועים אחרים . אך בין פרוייקט אדריכלי אחד למשנהו הוא מוצא זמן לעסוק גם בתחביבו : חקר תרבויות קדומות ובעיקר חקר כת מדבר יהודה והמגילות הגנוזות .

     

     
    הוא כבר פרסם ספר אחד בתחום זה בשם "מלחמת לוחות השנה ועריכת מזמורי תהילים " שבו הוא מתבסס על ספר תהילים שהתגלה בקומראן שסדרו שונה מהסדר המסורתי וכולל כמה וכמה מזמורים נוספים .לדעת חיוטין לוח השנה של הכת בקומראן המבוסס על שנת השמש והוא שונה מאוד מלוח השנה המקובל של הרוב היהודי שהיה מבוסס על שנת הירח. לדעתו היו גרסאות שונות של ספרי תהילים של כתות שונות שכל אחת מהן התבססה על לוח שנה אחר כאמצעי להבדיל בינה ובין הקבוצות האחרות ביהדות . כמובן כתוצאה מכך כל קבוצה חגגה את חגי היהדות בזמן שונה מהאחרות.

    ספרו זה של חיוטין זכה לתשומת לב רבה מחוקרים נחשבים בארץ ובחו"ל וצוטט לא מעט בידי חוקרים ידועים למרות היותו "אאוטסיידר " שבא מחוץ לחוגי האקדמיה ,תופעה שהיא בהחלט נדירה בתחום זה שבו שארלטאנים שונים התפרסמו הודות לתיאוריות ביזאריות על מוצא המגילות מה שגורם לזהירות רבה של החוקרים כלפי "אנשים מבחוץ". אבל חיוטין פירסם מאמרים בכתבי העת הידועים ביותר בתחום וספריו אף פורסמו בחו"ל בידי הוצאת "שפילד" היוקרתית . וכעת פרסם חיוטין את ספרו השני ( שכבר הופיע במהדורה אנגלית ) שבו הוא משלב את הידע שלו בארכיטקטורה על מנת לנתח מגילה גנוזה שכל עניינה הוא ארכיטקטוני .

    מיכאל חיוטין אדריכל וחוקר מגילות גנוזות.

    א.א. : מר חיוטין איך נהפך אדריכל לחוקר מגילות גנוזות ?

    תשובה : היגעתי לנושא של חקר כת קומראן והמגילות הגנוזות כתוצאה מעניין ישן שלי במיסטיקת מספרים ובספקולציות האדריכליות של תרבויות קדומות שונות התחלתי לעסוק בתרבות של מצרים העתיקה ומשם היגעתי למגילות הגנוזות ולכת "היחד" ומאז לא עזבתי את התחום . במיוחד כאשר גיליתי שאנשי הכת המתבודדים היו בין הראשונים , ואולי הראשונים בכלל שעסקו ביצירת תוכניות אדריכליות מפורטות לעתיד לבוא . 

    א.א. :האומנם ? האם אנחנו לא מוצאים תוכניות כאלה אצל עמים קדומים כמו היוונים והמצרים ?

    תשובה :לאמיתו של דבר לא. אנו מוצאים רק תיאורים כלליים מאוד של ערים אוטופיות ביוון אצל אפלטון וביצירות שונות שנכתבו בתקופה ההלניסטית . בתנ"ך לעומת זאת אנחנו מוצאים תיאורים מפורטים מאוד של פרוייקטים ארכיטקטוניים מיוחדים במינם כמו תיבת נח , המשכן, בית המקדש של שלמה וגם תוכנית עתידנית בבית המקדש לעתיד לבוא בספר יחזקאל . ואלו הם תיאורים שהם נדירים מאוד בספרות הקדומה .לא ידוע לי על דברים מקבילים בספרות המצרית והבבלית .
    אנו מוצאים תוכנית מפורטת מאוד של בניין עתידני במגילת המקדש שלדעתי חוברה בראשית ימי מרד החשמונאים . אולם רק במגילת "ירושלים" שככל הנראה חוברה כתגובה ל"מגילת  מקדש" אנחנו מוצאים בפעם הראשונה בהיסטוריה מסמך שמתאר בפרטי פרטים ארכיטקטוניים את העיר ירושלים שלעתיד לבוא ,באחרית הימים . ולדעתי מסמך זה נכתב בידי אדם שהבין היטב בארכיטקטורה.ואדם בעל ידע ארכיטקטוני כמוני אולי יכול להבין יותר מהחוקר הממוצע את תוכניותיו ואופי רעיונותיו.
    בספרו משחזר חיוטין לראשונה את הטקסט של "מגילת ירושלים" ומתארך אותה לימי ראשית שלטונו של יונתן החשמונאי או של יורשו שמעון החשמונאי . לדעתו היה זה חיבור שנכתב כתגובה בידי אנשי כת "היחד " למגילת המקדש " שנכתבה בידי חוגים חשמונאים כמה שנים קודם לכן ושהיציגו את הגירסה החשמונאית של כיצד צריכים להיות פני בית המקדש לעתיד לבוא ( החשמונאי ) כחלק מספרות התעמולה החשמונאית העשירה. באותה תקופה נוצרה ספרות עשירה מאוד כתוצאה מהוויכוח הפנימי בין הקבוצות השונות ביהדות וויכוח זה בין מגילת המקדש ומגילת ירושלים היה רק אחד מני רבים. המחבר היה כנראה יהודי מאלכסנדריה מצרים שחיבר את המגילה בארמית ובה נתן תיאור מפורט של ירושלים כולה באחרית הימים ולא רק של בית המקדש כפי שנהוג היה עד אז לעשות :מקדשים אידיאליים " אומר חיוטין " יש הרבה מאוד במקרא אבל לא ערים אידיאליות כפי שיש במגילת ירושלים".

    ספר "מגילת ירושלים" מרחיק לכת ומתאר חברה עתידנית אוטופית פונקציונלית שפועלת לפי עקרונות כת היחד.

    המגילה נותנת הצגה ספרותית ארכיטקטונית מפורטת של תוכניות לבית המקדש ושל חצרותיו כמו גם של העיר הסובבת את המקדש את מקומות מגורי הכוהנים והלוויים ואת מחוזות ההתיישבות של כלל ישראל .

    שאלה :האם אתה היית יכול לבנות עיר ובית מקדש כמו אלה שמתוארים לפרטי פרטים ב"מגילת ירושלים "?

    תשובה : את העיר כן וזה גם לא יהיה פרוייקט קשה במיוחד בהשוואה לפרוייקטים אחרים שביצעתי, מאחר שהמדובר בעיר קטנה יחסית . את בית המקדש המתואר לעומת זאת לא אוכל לבנות מאחר שכמו בתיאור בית המקדש של שלמה ששם יש פרטים רבים שאי אפשר להבינם כיום מבחינת הסגנון האדריכלי . נראה שהכותב לא חשב כלל במונחים של ארכיטקט כאשר תיאר את בניית בית המקדש בניגוד לתיאור העיר.

    חיוטין שמתעניין מאוד גם בנושא של מספרים מיסטיים חושף קשרים שונים הקיימים בתוכניות המגילה עם האריתמטיקה והגיאומטריה של תרבויות אחרות

    אנשי כת היחד או האיסיים נעלמו לאחר חורבן בית שני בידי הרומאים שבו יושמו כביכול רעיונותיהם האפוקליפטיים על קץ העולם הממשמש ובא. ואולי הושמדו בידי הרומאים ואולי בידי "אחיהם" היהודים שלמדו לבסוף על תורתם האמיתית , אך נראה שרעיונותיהם האפוקליפטיים –אוטופיים המשיכו לחלחל בחוגים שונים ובהם בקרב הנוצרים הראשונים.

    כעת רעיונות אלה זוכים לתחייה מחודשת עם גילוי מגילותיהם וספרו של מיכאל חיוטין הוא נדבך חשוב בחשיפת צד בלתי ידוע ובעל משמעויות עצומות של רעיונותיהם האוטופיים של אנשי כת "היחד" . רעיונות שבהם הקדימו באלפי שנים הוגים , אדריכלים ואף סופרי מדע בדיוני בזמננו.

    קישורים :

    מיכאל חיוטין

     

    מגילת ירושלים מקומראן

    הספר "מלחמת לוחות השנה " מאת חיוטין

    כת האיסיים 

     

    היכל הספר מקום הצגת המגילות

     

    התפתחויות בחקר המגילות הגנוזות

      

     

      

    עוד על המגילות

     

    גילוי המגילות

      

     

    מרכז אוריון לחקר המגילות

      

    תצוגה של מגילות ים המלח

      

    הר הבית הוירטואלי

     

     

     

     

    מגילה קדומה שנמצאה בקומראן ליד ים המלח.