ארכיון קטגוריה: ארכיאולוגיה

בעקבות אוצר פרעה- סיפור קומיקס מדפי "הארץ שלנו " מאת יריב אמציה ( פנחס שדה ) ואלישבע נדל

בעקבות אוצר פרעה" מאת יריב אמציה  ( פנחס שדה )

איירה אלישבע נדל .

פורסם בהארץ שלנו כרך יג  חוברות 39-51  1963.ב-13- חלקים.

לכבוד חג הפסח המתקרב סיפורה של תגלית ארכיאולוגית מדהימה הקשורה לסיפור חג הפסח.

את הסיפור כתב לא אחר מאשר הסופר והמשורר הידוע פנחס שדה שפרנסתו הייתה על כתיבת קומיקס עבור שבועון "הארץ שלנו "תחת השם הבדוי "יריב אמציה".

נערים ישראליים מוצאים במדבר סיני  את קברו של רעמסס הרביעי שהיה כמסתבר ידידו של משה רבנו ולכן  חרט על קברו כתובת בעברית.

רעמסס הרביעי הנ"ל היה גם היה במציאות ההיסטורית ושלט גם בארץ כנען. הוא רק לא היה פרעה חשוב בניגוד לקודמו, אביו  רעמסס השלישי שהוא הפרעה שהביס את הפלישתים כשפלשו למצרים בקרבות גדולים.

לא אוכל לאמר  לצערי שזהו אחד מסיפוריו הטובים של  "יריב אמציה".

ובסיום יותר מידי ברור שלסופר פשוט נמאס או שלעורך נמאס ונתן לו הוראה לסיים מיידית.

בכל זאת יש בו עניין כשריד היסטורי של תקופתו שנות השישים של המאה ה-20.

אבל הרעיון של פרעה כידידו של משה  ולא דווקא כאוייבו הוא מעניין מעורר הירהורים.משה אחרי הכל תואר כמי שגדל בבית המלוכה המצרי.

מי  שכן רוצה לקרוא סיפור קומיקס ארכיאולוגי מצויין בכל קנה מידה מומלץ לו לקרוא את הסיפור של רותו מודן "מנהרות " העוסק בחיפוש אחרי ארון הברית המקראי .

וכשקראתי את אותו רומן גראפי עכשווי  וכתבתי עליו מאמר ביקורת גדול ב"יקום תרבות " "מחפשי הארון האבוד" חשבתי גם על הסיפור הזה כנקודת השוואה.

אני תמה אם הקומיקסאית רותו מודן קראה אותו אי פעם. סביר שלא.

 

241

 

241

241

241

241

241

 

241

241

241

241

241

241

 

 

241

 

 

 

241

 

על רעמסס הרביעי במציאות ההיסטורית קראו כאן 

מתי נכתבו ספרי עזרא נחמיה ודברי הימים ?

 

סקירה על על ספרו של  הארכיאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין

Hasmonean Realities behind Ezra, Nehemiah, and Chronicles: Archaeological and Historical Perspectives

מ-2018

פרופסור ישראל פינקלשטיין הוא מהארכיאולוגים הידועים של מדינת ישראל ושל העולם. הוא מראשי המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסטיטת תל אביב ומראשי "האסכולה התל אביבית " של המחקר הארכיאלוגי. מימצאיו ומחקריו עוררו עניין רב וגם עוינות עזה.

והוא ידוע כמי שנתון להתקפות אישיות בלתי פוסקות גם מצד אנשים שאינם מכירים אותו כלל שדיעותיו מרגיזות אותם במיוחד. 

לא רבים יודעים שפרופסור פינקלשטיין הוא גם בן למשפחה וותיקה ביותר של מייסדי פתח תקווה שהיגיעו לארץ ישראל עוד במאה ה-19.

אולי כתוצאה מהעניין שלו בתולדות משפחתו בפתח תקווה שיש ויכוחים גדולים על שאלות שונות הנוגעות לייסודה במאה ה-19 החל להתעניין גם בתקופת התנ"ך ובית שני.

( ראו דיון בנוגע לכמה שאלות מעוררות מחלוקת  כאלו לגבי יסוד פתח תקווה ברשימה :בבוקר לח בשנת תרל"ח")

.ספרו הנ"ל הוא מעורר מחלוקת באופן מיוחד.הספר מביא טיעוני מחץ המבוססים על הארכיאולוגיה בשטח לכך שספר "דברי הימים " התנ"כי נכתב או כולו או לכל הפחות בחלקו נכתב בתקופה ספציפית מאוד בימי המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס במאה השנייה לפה"ס .וזאת מאחר שכל החלקים שמופיעים שם שאינם מבוססים על ספר "מלכים " הקדום הרבה יותר נראים כמקבילים בתיאוריהם של אירועים היסטוריים למה שהתרחש בימי החשמונאים.

פינקלשטיין מראה שסביר מאוד שהאירועים ההיסטוריים של ימי החשמונאים הועברו בידי מחבר דברי הימים לימי מלכי יהודה הקדומים.הוא מראה שכל מיני מקומות שמתוארים כמיושבים בספר דברי הימים לא היו מיושבים כלל בתקופה הפרסית בה חושבים בדרך כלל שהספר נכתב וגם לא בתקופה הלניסטית הקדומה .ורק חלקם היו מיושבים בתקופת ממלכת יהודה הקדומה.

אבל על סמך החקירות הארכיאולוגיות המפורטות מאוד שנערכו במהלך מאה השנים האחרונות אפשר לקבוע בוודאות שכולם היו מיושבים בימי החשמונאים.

לדעתו גם חלקים מספר נחמיה שהוא אמנם ספר קדום נכתבו ושובצו בימי החשמונאים .החלקים המתארים בניית חומה גדולה מסביב לירושלים.שום שריד לחומה כזאת מהתקופה הפרסית לא התגלה בחפירות.אבל חומה כזאת נבנתה בהחלט בימי החשמונאים.

אז מה המסקנה ? שספר דברי הימים הוא בחלקו וכנראה כולו ספר חשמונאי .

ואם כך כיצד הוכנס לתנ"ך? הרי עורכי התנ"ך לכאורה לפחות לאו הכניסו לאסופה התנכית ספרים של התקופה החשמונאית כמו ספר היובלות וספר החשמונאים הראשון.

אני מציע על סמך הממצאים אלו שהאסופה התנכית נוצרה בתקופה החשמונאית .וספר דברי הימים נכתב במיוחד כדי להשלים אותה .והסיבה שהוא הוכנס ,הייתה משום שמחברו היה העורך או אחד העורכים והיוזמים של אסופת התנ"ך והוא כתב אותו במיוחד כדי להשלים את אסופת התנ"ך ( שאותה היה זה הוא עצמו שאולי יזם אותה ) עם פרספקטיבה חשמונאית על העבר ההווה וגם העתיד. 

הספר המסיים האמיתי של האסופה התנכית במהדורה אלף שלה בימי החשמונאים הוא לדעתי ספר המכבים הראשון .וזה סולק בידי צנזורה לאחר המרד הגדול ברומאים שנכשל. והספר שבא לפניו "דברי הימים " בא במקומו כספר המסיים של התנ"ך כפי שרצו העורכים במהדורה א' החשמונאית של אסופת התנ"ך שאחד מהם היה מחבר דברי הימים והאחר היה לדעתי מחבר ספר המכבים הראשון.

 

קיראו את Hasmonean Realities behind Ezra, Nehemiah, and Chronicles: Archaeological and Historical Perspectives

 

 

האזינו להרצאה של ישראל פינקלשטיין בנושא באנגלית כאן

 

 

קיראו גם את מאמרי בנושא:

התנ"ך -המהדורה הראשונה

וקיראו ראיון עם פרופסור פינקלשטיין על תולדות ממלכת ישראל :

"הימים הראשונים והאחרונים של ממלכת ישראל 

ספר יהושע:מציאות או דמיון ?

 

תקופת יהושע וכיבוש הארץ ( 1200-1150 לפנה'ס)

 

 

הופיע בגירסה מקוצרת מאוד באייל הקורא

 

יהושע  יהושע 

במאמר זה  אעסוק באחד הספרים השנויים  ביותר במחלוקת מבין כל ספרי המקרא  הלא הוא ספר יהושע.

זהו ספר שמעורר מחלוקות עזות עד עצם היום הזה הן בגלל האירועים שמתוארים בו ועצם אמינותם ההיסטורית  והן  בגלל ההשקפה המוסרית שמבוטאת בו שהיא, בלשון המעטה קיצונית, בעייתית ביותר.

יהושע ומאבקו בכנענים

קטע מהקומיקס "תנ"ך עכשיו" הופיע בכתב העת "כותרת ראשית"

הספר מתאר את כיבושה של ארץ כנען בידי שבטי ישראל המאוחדים בידי תלמידו לשעבר של משה רבנו , יהושע משבט אפרים.  יהושע ובני ישראל מקבלים הוראה חד משמעית  מהאל להשמיד את כל תושבי כנען עד האחרון שבהם  ולרשת אותם .למה? אנחנו לא יודעים אם כי מאז הציעו פרשנים כל מיני סיבות מפותלות החל מחטאיהם של הכנענים ( שאינם מתוארים בתנ"ך )  וכלה בתירוץ מכסה  הכל  "רק אלוהים יודע " . ואת מלאכת ההשמדה בני ישראל  ממלאים ביעילות "גרמנית " ממש.

בספר מתואר כיצד בני ישראל שחודרים לארץ כנען מכיוון עבר הירדן כובשים את העיר יריחו ומשמידים את כל תושביה , גברים נשים זקנים וילדים ומשאירם בחיים רק את הזונה שהסגירה להם את העיר . לאחר מכן הם מתקיפים את העיר העי ולאחר כמה תבוסות כובשים גם אותה ושוב חוזר תיאור של טבח יסודי ביותר של כל דבר חי בעיר. לאחר מכן הם יוצאים להלחם כנגד קואליציות של מלכי כנען ומביסים גם אותם ומשמידים את החיילים עד האחרון שבהם כשהם מקפידים שלא לקחת אף שבוי.

יוצא הדופן היחיד בסיפורי הטבח הבלתי נגמרים האלה הוא סיפורם של אנשי גבעון שהצליחו להערים על הישראלים ולהשיג מהם את חייהם אם כי במחיר עבדות נצחית.

אם זאת בספר שופטים שבא לאחר ספר יהושע אנו מגלים כי לאמיתו של דבר גם לאחר כל מעשי הטבח המתוארים עוד נשארו כנענים רבים בארץ שבני ישראל לא השמידו משום מה.

זהו ספר שמתאר אם כך רצח עם שמוצג כתוצר של פקודה אלוהית.

אך האם מה שמסופר בספר יהושע אכן התקיים במציאות ?

על כך היו חילוקי דעות בין החוקרים עד השנים האחרונות ממש.

הושגה הסכמה  שמה מתואר אמור היה להתרחש במאה ה-13 או בראשית המאה ה-12   לפני הספירה. אך מכאן ואילך נחלקו הדעות באופן קיצוני לגבי הכתוב.

בעשרות השנים האחרונות עמד הספר במרכז ויכוח סוער לגבי עצם אמינותו ההיסטורית ,אמינות שדומה היה בשנות החמישים והשישים להוכיח אותה בחפירות ארכיאולוגיות במקומות כמו  העיר הגדולה חצור.

אולם בשנים האחרונות עצם האמינות של "ממצאים " אלו והקשר שלהם למסופר בספר יהושע הועמד בסימן שאלה גדול גם מכיוון שלא נמצאו ממצאים חשובים בערים המרכזיות  המתוארות בספר יריחו ו"עי " שניתן לתארכם לתקופה המקובלת כתקופת ההתרחשות של האירועים (  כאמור המאה ה13 או ה-12 לפה"ס) .

לאמיתו של דבר בתקופת הברונזה המאוחרת לא הייתה אף עיר מוקפת חומה בכנען וזאת מהסיבה הפשוטה שהארץ הייתה בשליטת המצרים שלא היה להם שום אינטרס שיהיו ערים מבוצרות בתחום שליטתם.

וגם את המצרים ששלטו בארץ לא טורח ספר יהושע להזכיר כלל.הכיצד ? הרי הם  שולטים בה והם הסכנה העיקרית והראשית לצבאו של יהושע שלאחר הכל ברח ממצרים.

אבל הם בגדר לא קיימים בספר יהושע.

אמנם ארץ כנען הייתה גדולה המצרים בהחלט לא היו בכל מקום אלא רק במקומות מסויימים. בהחלט יכול להיות שהעברים היגיעו מעבר הירדן לשטחים שבהם לא היו מצרים. אבל אם היה מתפתח עניין מצרי בהם  ועניין כזה בצבא פולש אכזרי והרסני  חייב היה להיות ,  זה לא היה משנה, המצרים היו יוצאים נגדם  לכל מקום בכנען.

וממצבה של פרעה מרפנתח מהמאה ה-13 לפה"ס  אנחנו יודעים שאכן הייתה התנגשות כזאת שמשום מה לא מתוארת במקרא. ובכל אופן לא בספר יהושע

 

עד לעשרים השנה האחרונות היו קיימות כמה תיאוריות שונות מאוד זו מזו בנושא זה.

תיאוריית הפלישה הצבאית 

אסכולה אחת של חוקרים שבראשה עמדו  חוקר המקרא יחזקאל קויפמן הארכיאולוג הידוע אולברייט והארכיאולוג והמצביא הישראלי הידוע עוד יותר יגאל ידין קבעה שמה שמתואר בספר יהושע אכן התרחש במציאות ההיסטורית.

היה כיבוש מאוחד של ארץ ישראל וכנראה גם טבח של הכנענים  מהסוג שתואר בספר.

חוקר המקרא יחזקאל קויפמאן קבע שאמנם יש בספר יהושע פרקים שאינם בגדר כתיבה היסטורית ממש אלא קרובים יותר לאגדות הרי לדעתו הספר בכללותו היה מקור היסטורי אמין שתיאר בצורה היסטורית את תהליך כיבוש הארץ במבצע צבאי מאוחד.

הארכיאולוג יגאל ידין בחפירות

הארכיאולוג יגאל ידין האמין שמצא עדויות לכיבוש  של יהושע  בחפירותיו בעיר חצור. הוא קבע שהן מבחינה צבאית ואין מבחינה ארכיאולוגית אין שום דבר שמונע את הסתברות האירועים כפי שהם מתוארים בספר יהושע כאיש צבא קבע ידין שאין שום דבר המתואר בספר מבחינת תכסיסים ושיטות צבאיות שמנוגד לניסיונו  כרמטכ"ל לשעבר של צבא מדינת ישראל לגבי היכולת של צבא כמו זה שמתואר בספר.

יגאל ידין  טען שגם התמונה הארכיאולוגית כפי שהצטיירה מחפירותיו במקומות כמו חצור "ראש כל הממלכות האלו " מראה על עיר גדולה וחזקה כפי שתוארה בספר יהושע בתקופה המדוברת.ולכן המתואר היה לדעתו אמין.

אסכולה זאת  של קויפמן וידין הייתה דומיננטית במשך שנים רבות גם בגלל ששיקפה את דעת המסורת ודעת הממסד הציוני למשל דוד בן גוריון שהתעניין מאוד במימצאיה וראה במפעל הציוני המודרני מעין שיקוף מודרני של האירועים המתוארים בספר יהושע של כיבוש הארץ . בביתו  של בן גוריון התנהלו דיונים שלמים בין חוג חוקרי תנ"ך שהתאספו אצלו באופן קבוע ודיונים אלו פורסמו בספר משפיע בשם "עיונים בספר יהושע "  ( ירושלים : החברה לחקר המקרא בישראל ע"י הוצאת קרית ספר, תש"ך 1960) שבו ניתן למצוא את תגובותיו ותרומותיו הערניות מאוד של דוד בן גוריון עצמו לסיפור כיבוש הארץ בידי יהושוע שבו ראה כמציאות היסטורית וניתן לראות בהם את הזדהותו העמוקה עם כובשי הארץ ובראשם יהושע.

אך חוקרים אחרים שחפרו בערים אחרות שכיבושם תואר בספר יהושע  ערים כמו יריחו , העי שממזרח לרמאללה  וערד  גילו לתדהמתם שלא רק שאין כל עדויות לכיבוש מסוג זה שמתואר ביהושע אלא שערים אלה אף כלל לא היו קיימות באותה תקופה שבמהלכה משערים שיהושוע חי.

יריחו הייתה   כפר קטן וחסר חשיבות במאה ה-12 לפני הספירה, בהחלט לא מקום שיהיה צורך למוטט את חומותיו בתקיעת שופרות ואילו העי שאמנם הייתה עיר מבוצרת גדולה  נחרבה כעיר   עוד בתקופה הכנענית הקדומה לפחות אלף שנה לפני זמנו של יהושע (!)   כפי שמראה שמה  שפירושו "חורבה " שם שקשה להאמין שתושבי עיר כלשהי יתנו לעירם .יותר סביר שזה היה שם שנתנו תושבי מקום לחורבה גדולה בסביבה שהם לא ידעו מה היה שמה ומקורה.

אפילו לגבי העיר  חצור  הדוגמה הברורה לכאורה של עיר שנכבשה ונשרפה שנלחמה גם היא ביהושע  אמנם נשרפה  בערך בתקופה המתאימה אך כלל לא ברור מי היו מחריביה אלה יכלו להיות  עברים אבל גם כנענים אחרים או פלישתים, או אולי זה היה תוצר של מאבקים פנימיים ומלחמת אזרחים פנימית.

היו חופרים כמו כוכבי שטענו שהחורבן של חצור קדם בכמה עשרות שנים ליכניסתו של יהושע לארץ ישראל.אחרים טענו שזה קרה רק עשרות שנים לאחר מכן.

השאלות לגבי העיר  חצור נשארו פתוחות עד עצם היום הזה ( שנת 2020 ) לאחר עשרות רבות של שנים של חפירות בלתי פוסקות באתר העיר מחוסר חומר כתוב שנימצא במקום שיפתור את השאלות לגביה.

כתוצאה מכל הגילויים האלה ורבים אחרים לצידם החוקרים מטילים ספק רב עם משהו מבין האירועים המתוארים בספר יהושע אכן התרחש.

הועלו תיאוריות אחרות כדי להסביר את המתואר בספר.

תיאוריית החדירה האיטית 

אלברכט אלט חוקר מקרא גרמני

תיאוריה  שנייה   הייתה  שבני ישראל חדרו לארץ ישראל בתהליך איטי וארוך ובדרכי שלום.

תיאוריה זאת שהוצעה   לראשונה  החוקר הגרמני  אלברכט   אלט  בחיבורו "התנחלות בני ישראל בארץ-ישראל" (  1925 תורגם לעברית על ידי דן בר"ג בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשכ"ח) שהייתה  לה השפעה עצומה עד השנים האחרונות   הייתה  שבני ישראל חדרו לארץ ישראל בתהליך איטי וארוך ובדרכי שלום  ב"חדירה שקטה " .וכי מה שסופר בספר יהושע לא היה אמיתי אלא אגדה אך מה שתואר בפרקי ספר שופטים היה קרוב יותר למציאות ההיסטורית שאכן  קרתה של חדירה איטית של שבטים לאזורים שונים של התיישבות לעיתים בדרכי שלום לעיתים בדרכי מלחמה של התנגשויות וכיבושי ערים  אך לעולם לא בצורה מאוחדת כפי שתואר בספר יהושע  וכפועל יוצא של ההתנחלות ולא דווקא כסיבתה.

אלט היציע שהיה סוג של דו  קיום בין הכנענים והישראלים שנתלוותה אליו עליה מדורגת של הכוח הישראלי בעוד שהערים הכנעניות הלכו והתנוונו .לתהליך נלוו תהליכי הרס ופגיעה בערי המבצר הכנעניות שמשענת השלטון המצרי ששלט בארץ עד המאה ה-12 לפה"ס ניטלה מהם. .סיומו של התהליך היה בהתגבשות שבטי ישראל המלחמות בפלישתים והקמת המלוכה.

אלט פיתח את שיטתו של התנחלות בני ישראל בארץ ישראל על יסוד הכרת התנאים הפיסיים של ארץ ישראל. הוא דחה את תוצאות המחקרים הארכיאולוגיים של אולברייט  בטענה שהם אינם מוכיחים דבר לגבי כיבוש צבאי של ארץ כנען בידי שבטים ישראליים.

הוא תיאר את כניסת בני ישראל לארץ כנען כתהליך של התנחלות הדרגתית של נוודים בדומה לזה שהתחולל בארץ ישראל בזמנו בימי המנדט בריטי ולפני בימי התורכים. ראשיתו בנדידה עונתית קבועה של נודדים למקומות מרעה פנויים מהמדבר ושוליו לארץ המזרע בקיץ המשכו התיישבות ארעי ההופכת להתיישבות קבע .בעיקרון המדובר בהתנחלות בדרכי שלום אם כי פה ושם היו גם מאבקי כוח אבל לא מאורגנים ומתוכננים.

לדעת תלמידו של אלט ,החוקר הגרמני מרטין  נות   בספרו ". History of Israel: Biblical History.( פרק ממנו שתורגם לעברית הוא " ארגון שנים-עשר השבטים /   בתרגום יהושע גרינץ  ירושלים :   האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג להיסטוריה של עם ישראל,   תשי"ח 1958) אפשר להבין את סיפורי ספר יהושע כסיפורי אגדות שנוצרו לאחר שהישראלים התיישבו בארץ  שמטרתן הייתה להסביר תופעות בעלות אופי מקומי חורבות ערים וכו' שהתושבים לא הבינו והסבירו את חורבנן כתוצאה של מסע כיבוש קדום שבראשו עמד הגיבור הקדום יהושע.

 

תיאוריית המהפכה הכנענית 

תיאוריה נוספת  של  שני חוקרים שונים ג'ורג' מנדנהאל ונורמן גואטואלד   זכתה לפרסום עצום ולהשפעה גדולה  בשנות השבעים והשמונים והתשעים.

היא קבעה שלאמיתו של דבר כיבוש כנען כלל לא היה כיבוש מבחוץ.איש לא יצא ממצרים ואיש לא נכנס אל כנען להוציא אולי קבוצות קטנות ביחס אם גם משפיעות מבחינה רוחנית  שהביאו איתן את פולחן האל "יהוה".מה שקרה במציאות ההיסטורית היה שונה מאוד מכל מה שמסופר בתנ"ך ולאמיתו של דבר  היה הרבה יותר דרמטי מכל מה שמסופר במקרא. 

מנדנהאל שהיה נוצרי אדוק פירסם את מאמרו בנושא:

The Hebrew Conquest of Palestine   ב-1962 בכתב עת ולאחר מכן בספר בשנות השבעים. שם קבע   שסיפור יהושע מתייחס בעצם למהפכה חברתית אלימה בארץ כנען של קבוצות נחותות דרגה  מהאוכלוסייה הכנענית  ולא דווקא לכיבוש של שבטים מבחוץ.

המאמר והספר בו פורסם   זכו למעט מאוד הדים והשפעה. כנראה הזמן לא התאים.

ואז  בסוף שנות השבעים התיאוריה נוסחה מחדש בצורה מדעית סוציולוגית יותר בידי חוקר אחר נורמן גוטואלד והפעם היא "תפסה".

נורמן גוטואלד 

, גוטואלד היה מרקסיסט  וניסח מחדש ופיתח  את התיאוריה  בצורה מרקסיסטית בספר  רב השפעה בשם "שבטי יהווה"  מ-1979 עם מהדורה שנייה ב-1999

 The tribes of Yahweh :a sociology of the religion of liberated Israel, 1250-1050 BCE   .

התיאוריה   הייתה  שכל מה שמסופר בספר יהושע אין לו כל בסיס היסטורי. סיפוריו חוברו בנסיבות היסטוריות מיוחדות ומגמת כותבי הסיפורים הייתה ליצור מיתוס של יצירת עם ישראלי.

הסיפור  בספר יהושע  מכסה בעצם על מרידה גדולה של כנענים מהמעמדות הנמוכים שבשיתוף פעולה עם קבוצות עבריות שבאו ממצרים מרדו באדוניהם מהמעמדות הגבוהים והקימו חברה חדשה וצודקת ושיוויונית יותר חברה המאמינה באל אחד ואותה מתאר התנ"ך.  על פי תיאוריה זאת בני ישראל לא היו כובשים מבחוץ אלא השכבה המשועבדת של האיכרות הכנענית שמרדו באדוניהם והם האנשים המכונים במסמכים של התקופה "חבירו " או "עפירו ".

גוטואלד טען ש"יצירת"  ישראל הייתה  תהליך ממושך שבו היסודות המדוכאים בחברה הכנענית מרדו בסדר החברתי ,התנתקו ממנה ויצרו חברה שוויונית מבוזרת .ובשלב מאוחר יותר היא קלטה מחבורתו של משה  שהיגיעו ממצרים את האמונה באל הצדק יהוה.

ספרו  זכה לפרסום עצום ולהשפעה גדולה.התיאוריה שלו דיברה לרבים.

מי שהתנגד אולי יותר מכל לתיאוריה של גוטואד היה היוצר המקורי מנדנהאל נוצרי אדוק שתיעב את גוטואלד המרכסיסט וראה בגירסתו לתיאוריה שלו  עיוות של טענותיו ואישור לצידקתו כביכול של המרקסיזם ולכן פגיעה באמונתו הדתית.גירסת גוטואלד של התיאוריה שיצר  עוררה את סלידתו  תיעובו וזעמו של מנדנהאל  ואולי חשד בגוטואלד  שגנב ממנו את התיאוריה והפרסום.

זה בכל אופן לא השפיע על הפרסום וההשפעה של התיאוריה.

ב-2002 פורסם   Tracking ‘The Tribes of Yahweh’: On the Trail of a Classic

קובץ מאמרים של חוקרים שונים בעקבות ספרו של גוטוואלד שבחנו את משמעותיו והשלכותיו . ניתן לראות בכך שיא של ההפעה וההשראה של התיאוריה של מנדנהאל וגוטואלד.

בין השאר אישרה את התיאוריה הזאת התיאוריה  של  ד"ר שרון צוקרמן ארכיאולוגית ישראלית  שחפרה בעיר חצור שהרס העיר חצור בוצע לא בידי פולש מבחוץ אלא בידי מלחמת אזרחים מבפנים בין השליטים ובין הנשלטים.

וזה היה אישור דרמטי מאין כמוהו ולכאורה מכריע לתיאוריה של מנדנהאל וגוטואלד.

ד"ר שרון צוקרמן ארכיאולוגית .לכאורה מצאה אישור בשטח בחפירות חצור שחצור נהרסה כתוצאה ממלחמת אזרחים ומהפכה אלימה כמו שטענו מנדנהאל וגוטואלד.

אבל הארכיאולוג שחפר עם צוקרמן  בחצור וחפר שם במשך עשרות שנים  אמנון בן -תור  התנגד לתיאוריה הזאת של שותפתו לחפירות  בכל תוקף. לדעתו חצור נהרסה בפלישה מבחוץ ולא בידי אנשים מבפנים.

והפולשים לדעתו היו אלו שתוארו בתנ"ך הישראלים שהיו שבטים מבחוץ.

ראו על כך עוד במאמרי :דבורה הנביאה משוררת ואידיאולוגית

התיאוריה ההתישבותית 

מנוודות למלוכה:היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל.בעריכת נדב נאמן     ירושלים :   יד יצחק בן-צבי,   1990.
‬קובץ מאמרים של ארכיאולוגים והיסטוריונים ישראליים שונים שבו פורטה לראשונה "תיאוריה ההתישבותית " 

כיום תיאורית המהפכה הכנענית שוב אינה מקובלת.היא הופרכה בידי החפירות של ישראל פינקלשטיין ואחרים שמטילים ספק שבתקופה הנידונה הייתה מהפכה אידיאולוגית כלשהיא.לדעתם הייתה התישבות באיזורי ההר שהיו ריקים לחלוטין ולא היה כל  צורך לכבוש אותם בידי כנענים מדורי דורות.ואלו לא היו לוחמים מבחוץ  ולא פולשים מבחוץ ולא היו מהפכנים.

אלה היו  אנשים ממעמדות נמוכים  בחברה הכנענית ואחדים מהם מקבוצות שהיגיעו אולי מחוץ לכנען בדרכי שלום שחיפשו לעצמם חיים טובים יותר באיזורים שהיו ריקים מישוב מזה מאות בשנים ללא אידיאולוגיה מיוחדת.

כיבוש יהושע בדיה ? 

החוקר ישראל  פינקלשטין  היגיע על פי מסקנות סקרים שביצע באיזורי הכיבוש של יהושע למסקנה שלא היה שם כיבוש ישראלי מאוחד בתקופה ספציפית אלא התיישבות חוזרת ונישנית של אלמנטים שונים מהחברה הכנענית שהתיישבו באזורים שאותם לא היה צריך לכבוש שכן היו כמעט ריקים במשך שנים רבות .

לדעתו שלה  יש השפעה רבה על המחקר שכן היא מגובה בממצאים ארכיאולוגיים מפורטים אין קשר רב בין ספר יהושע והמציאות ההיסטורית.

אמנם נמצא שבמקומות בודדים כמו חצור אכן היה כיבוש ושריפה בתקופה המתאימה לזאת המתוארת בספר יהושע אולם אין כל הוכחות שכיבוש זה בוצע בידי בני ישראל דווקא אם כי גם אין הוכחות נגדיות,והמחלוקת במחקר נמשכת בנושא זה.

אם כך את מה מייצג בעצם ספר יהושע ?

 

 ספר "יהושע " ספר ישראלי או  יהודאי?

עד לשנים האחרונות היה מקובל לחשוב שספר יהושע הוא אוסף של מסורות מממלכת ישראל  שנערכו בידי עורך מיהודה שכן הגיבור הוא איש שבט אפרים יהושע. ההנחה הייתה שמסורות אלו היגיעו בצורת ספר מיוחד אחד או יותר לאחר חורבן ממלכת שומרון בידי האשורים לירושלים בירת יהודה ושם נערכו שוב לספר יהושע המוכר לנו .

אולם בשנים האחרונות נשמעות הטענות בידי החוקרים   ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן הטענות שגם אם יש בסיס ישראלי כלשהו לסיפורי ספר יהושע הרי בעיקרו הוא ספר של   ממלכת יהודה ששיקף צרכים ושאיפות יהודאיות.

פרופסור ישראל פינקלשטיין

לדעתם ספר זה כמו גם ספר "דברים" והיצירה היסטורית של ספר מלכים מוצאם מתקופה ספציפית ימי המלך יאשיהו ביהודה מלך שראה בחורבן האימפריה האשורית לאחר שזאת החריבה את ממלכת ישראל והעלה את הרעיון לאחד את ממלכתו הקטנה יהודה עם שטחי ממלכת ישראל כעם אחד בממלכתו .ועל מנת לשכנע את תושבי ישראל בכך יצרו תועמלניו וסופריו  את הפיקציה שבעבר הרחוק היו ישראל ויהודה עם אחד.פיקציה שאותה חזקו הספרים שנכתבו בידי אנשיו כמו ספר יהושע.

לדעת  נדב נאמן כל סיפרי ספר יהושע נכתבו בידי מחבר ספר מלכים או אנשי חוגו ובתיאורים שיש של ספר יהושע של כיבוש הארץ במסע צבאי אחד שבמהלכו נכחדים תושבי הארץ הקדומים יש מאפיינים ברורים המוכרים מכתבות מלכי אשור שאותם העביר המחבר היהודאי לסיפורי ספר יהושע אלא שבניגוד לכתובות שנכתבו בגוף ראשון בידי מלך אשור כביכול להאדיר את שמו ספר יהושע נכתב בגוף שלישי ומטרתו להאדיר בראש ובראשונה את אלוהי ישראל ,תרומתו המקורית של המחבר היהודאי.    לדעת נאמן ייתכן שחלק מהסיפורים שמופיעים  בספר יהושע אולי התקיימו כסיפורים בעל פה שמחבר הספר העלה על הכתב חלקם אולי היו קיימים כמסמכים בספריית המקדש בירושלים שבה השתמש וחלקם או רובם אולי היו פרי המצאתו המקורית .

לדעת נאמן מערכת נחלות השבטים המוצגת בספר יהושע מייצגת את המציאות שהייתה קיימת בימי המלך יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה  ולא לגבי שום תקופה אחרת מוקדמת או מאוחרת יותר מה שמראה שהספר התחבר אז .הוא מזכיר את רשימת מערכת ערי יהודה ( יהושע טו כא-סג ,יח כא-כח ) הולמת היטב את המצב היישובי באדמיניסטרציה של ממלכת יהודה במאה השביעית לפני הספירה וייתכן שהיא שימשה לגביית מיסים ולהטלת חובות של שירות צבאי ושל עבודות ציבוריות של תושבי הממלכה .מסתבר שמחבר ספר יהושע נטל רשימה ששיקפה מציאות בימיו והשתמש בה על מנת לתאר את שבטי יהודה ובנימי בראשית תקופת  ההתנחלות כפי שדגם  מבנה מקדש שלמה תואר לפי מבנה המקדש שראה לנגד עיניו בעת שכתב את החיבור.

לדעת נאמן כל הישובים שאותם מתאר ספר יהושע התקיימו במאה השביעית אם כי אין לקבוע זאת בכמה מקרים בוודאות ויש לדחות את הטענה שבתיאור הסתמך על ספר עצמאי קדום שהיה בידיו .המחבר הכליל בשטחים  שבספר יהושע גם שטחים שמעולם לא היו בידי ישראל ויהודה כמו  אדום צור ומואב ופלשת ארם וצור וזאת משיקולים דתיים אידיאולוגיים כדי להדגיש את הישגי ישראל בעבר בעת שעמדו תחת הנהגה מאוחדת ושמרו את החוקים והמצוות שניתנו להם במדבר. בדומה לתקופתו כאשר המלך יאשיהו טען להנהגה כזאת ועם חוקים מעין אלה שעליהם שמר.

הארכיאולוג פינקלשטיין פיתח את דעותיו אלה של נאמן בספרו השנוי במחלוקת "ראשית ישראל : ארכיאולוגיה מקרא וזהות היסטורית ". ( 2003)

המהדורה האנגלית המקורית של ספרם של פיחנקלשטיין וסילברמן

בספר זה פירט פינקלשטיין עם שותפו ניל סילברמן את התזה של נאמן וקבע שאת כלל ההיסטוריה התנכית ניתן לתארך לימי המלך יאשיהו ושאיפותיו ושאיפות קבוצה של אינטלקטואלים כוהנים וסופרים שהתקבצה סביבו לאחד את עם יהודה ועם ישראל תחת שלטונו כשהם מנצלים חלון הזדמנויות היסטורי שנוצר כאשר ממלכת אשור נפלה ולא היה שליט בממלכת ישראל לשעבר שלצד יהודה . יאשיהו שאף להופיע כמלך לגיטימי של ישראל ולשם כך יצרו סופריו היסטוריה בדויה שבה תוארו ישראל ויהודה כמאוחדים בעבר הרחוק אם כי לא כך היה המציאות. במציאות הן היו תמיד ממלכות נפרדות ושונות כשיהודה הייתה תמיד ממלכה קטנה וחלשה.

לדעת פינקלשטין ניתן לראות ביהושע מעין שיקוף קדום של יאשיהו כפי שניתן אפילו לראות בשם . והספר משקף את הציפיות והשאיפות של המלך יאשיהו והאסכולה סביבו שתיארו במונחי עבר את הכיבוש הגדול שאותו רצו לראות בעתיד והאיחוד בין ישראל ויהודה . ספר יהושע היה לפי זה אוטופיה שהתרחשה בעבר במקום בעתיד כפי שמקובל בתקופות מאוחרות הרבה יותר. יהושע הכובש הקדום שכובש את ארץ כנען משקף למעשה את שאיפותיו של המלך יאשיהו לכבוש את ממלכת ישראל לשעבר ולאחד אותה עם יהודה תחת הנהגתו כאם עחד כפי שהיו שבטי ישראל בעבר תחת הנהגת יהושע . יהושע משקף את יאשיהו כמושיע של כל עם ישראל . יהושע  מתואר בספר במונחים שבדרך כלל היו שמורים רק למלכים בתקופה מאוחרת יותר בדומה ליאשיהו והוא מוליך טקס של חידוש ברית פריבילגיה שהייתה שמורה רק למלכים בתקופה מאוחרת יותר .יהושע אפילו קורא ספר חוק יום ולילה כמו יאשיהו שאנשיו גילו ספר קדום הלא הוא ספר דברים שעל פיו ביצע את הרפורמות הדתיות שלו.

לדעת פינקלשטין בתיאור דמותו של יהושע אנחנו מוצאים מסכה לאישיות תקוותיו וחלומותיו של המלך יאשיהו  ומה שתואר שם הייתה האוטופיה שאותה תיכנן של עם מאוחד תחת הנהגתו שיכבוש מחדש את שטחי ארץ ישראל וגם שטחים מעבר לה. המציאות המתוארת בספר יהושע משקפת יותר את המאה השביעית מאשר את המאה ה-12 או השלוש עשרה לפני הספירה . וכך הקרבות הראשונים שמתוארים בספר יהושע של יריחו והעי ( איזור בית אל )לא במקרה מתבצעים בטריטוריות שאנחנו יודעים שהיו המטרות הראשונות של התפשטות בידי יאשיהו אחרי שאשור עזבה את שומרון. שני אזורים אלו היו מקומות חשובים בפרובינציה האשורית לשעבר ובבית אל היה המקדש המתחרה בירושלים ולכן השנוא מאוד שאותו הרס יאשיהו לאחר הכיבוש . גם בתיאור כיבוש השפלה בספר יהושע הוא שקוף של הכיבוש בימי יאשיהו.

חצור הייתה עיר גדולה לא רק בתקופה הכנענית אלא גם במאה השביעית כאשר הייתה מרכז חשוב של ממלכת ישראל ודור שבה נלחם יהושע הייתה בירה של פרובינציה אשורית .בקיצור לדעת פינקלשטיין הטריטוריות המתוארות בספר יהושע מקבילות במדויק לשטחי פרובינצית ישראל האשורית ואנשי ממלכת יהודה האמינו שזאת חובתם הקדושה לכבוש אותה בידי "יהושע חדש" המלך יאשיהו והספר יהושע שיקף מציאות זאת .

לרוע המזל תקוות אלו התאכזבו בבל הפכה לכוח אדיר ומצרים יצאה להילחם בה בראשות פרעה נכו ויאשיהו בניגוד לכל הציפיות נהרג בקרב עם המצרים . וכמה שנים לאחר מכן הוגלו תושבי יהודה בידי הבבלים . השאיפות המקוריות של יאשיהו נשכחו אבל הספר המשיך להתקיים כחלק מהתנ"ך.

.אלה הן טענותיהן של פינקלשטין ונאמן  שיש להודות שנראות כמשכנעות מאוד.

 

לא כל החוקרים מסכימים איתם.

 

 

 

כך למשל הארכיאולוג אדם זרטל בספרו "עם נולד"( 2000 ) טען כי יש הוכחה ארכיאולוגית לאמינות המתואר בספר יהושע שמראה שהמדובר באירועים אמיתיים שהועלו על הכתב סמוך להתרחשותם בניגוד לטענות  נאמן  ופינקלשטיין מזבח שהוא חפר בהר עיבל  ושלדעתו הוא המזבח שלידו בוצע טקס הברית המתואר בספר יהושע.

אדם זרטל ארכיאולוג. ויקיפדיה

תגלית זו של זרטל לא במקרה זכתה להתקפות קשות מצד נאמן ופינקלשטיין שסירבו לקבל את טענתו שהמזבח הוא זה שמתואר בספר יהושע.

לדעת נאמן אמנם המבנה שנחפר היה מזבח אך לא של יהושע אלא של שכם הכנענית.דווקא זה שמוזכר בסיפור אבימלך בן גדעון שמלך על שכם כמסופר בספר שופטים שלדעתו אמינותו ההיסטורית גדולה בהרבה מזאת של ספר יהושע. ( זרטל ע' 378 ) .בבסיס שיקוליו של נאמן עומדת התפיסה שבמאה ה-12 לפה"ס זמנם המשוער של אירועי ספר יהושע לא נתקיימה עדיין ישות ישראלית של ממש בניגוד לנטען בידי זרטל , ובהחלט לא הייתה ישות ישראלית מגובשת שבאה מן המדבר אל ארץ כנען.

לכל היותר ניתן לדבר על ישות מעורבת ישראלית כנענית שממנה נוצרה לבסוף הישות היהודאית ישראלית של המאה ה-7 לפה"ס שיצרה את המסורות  של התנ"ך והפולחן הישראלי והפולחן הכנעני במאה ה-12 לפה"ס חד הם.

על כך השיב זרטל כי סדרת המקדשים הכנעניים שנחשפו בשכם שונה מאוד מהמזבח שחשף מלאים צלמים רבים בניגוד למזבח שהיה נקי מכל אלה.

אולם דעתו של זרטל שנפטר לאחרונה  נשארה דעת מיעוט דומה שהרוח הנושבת במחקר היא לכיוון של נאמן ופינקלשטיין שדעתם על המוצא מהמאה ה-7 לספירה של  עיקרו של ספר יהושע  היא הדומיננטית במחקר.

במשך אלפי שנים נהוג היה לראות בספר יהושע תיאור של מציאות היסטורית מדוייקת שנכתב מיד לאחר האירועים . וכך היה גם עד אמצע המאה העשרים . ארכיאולוגים שונים כמו אולברייט וידין וחוקרי מקרא כמו קויפמן האמינו שהתיאור המקראי בספר משקף אירועים היסטוריים מוצקים  שניתן לאשרם בחפירות ארכיאולוגיות .

אולם שנים רבות של חפירות הראו שאין הדבר כך וכי לאמיתו של דבר רוב המימצאים אינם מאשרים כלל את המתואר בספר לגבי תיאור פלישה אחידה מעבר הירדן לעבר כנען . הכישלון במציאת אישור ארכיאולוגי הביא כמה חוקרים ובראשם ההיסטוריון  נדב נאמן והארכיאולוג ישראל פינקלשטיין לתפיסה שונה של מוצא הספר. לדעתם אין המדובר בתעודה ישראלית במקור שתיארה  אירועים הקשורים באבות הכותבים שעברה עריכות שונות .אלא המדובר ביצירה ספרותית טהורה שמוצאה בממלכת יהודה דווקא ומזמן ספציפי מאוד ימי המלך יאשיהו במאה ה-שביעית לפני הספירה.

נשאלה השאלה האם ספר יהושע אם כי גיבורו הוא איש שבט אפריים השליט בממלכת ישראל הוא יצירה פרו יהודאית והתשובה על כך היא חד משמעית כן. הספר שימש כבסיס ללגיטימציה לטענות של המלך יאשיהו לשלוט על כל שטחי ישראל לשעבר בטענה שהוא יורש של יהושע שלדעת פינקלשטיין למעשה היה שיקוף בדיוני של דמותו  של יאשיהו עצמו.

וכל המתואר בספר יהושע למעשה יש לראותו כהשלכה לאחור של האירועים שהתרחשו במאה השביעית לפה"ס בניסיונו של המלך יאשיהו להשתלט על שטחי ישראל לשעבר ולהקים "מחדש" ארץ מאוחדת " שלדעת פינקלטיין ונאמן ספק רב אם התקיימה אי פעם לפניו .

ההשלכות של תיאוריה זאת הן שאילו היו מואב או עמון או אדום ממלכות שניתן היה להשתלט עליהם בצורה דומה בימי יאשיהו  כי אז גם הן היו מוצגות בממלכות אחיות בידי סופרי המלך  מה שלא קרה במציאות כמובן מאחר שהן היו אז ממלכות עצמאיות שלא ניתן היה להשתלט עליהן בקלות יחסית כמו על ממלכת ישראל לשעבר  אם כי הקרבה שלהם ליהודה למעשה לא הייתה קטנה בהרבה מזאת של ישראל.

כתוצאה מכל הגילויים האלה ורבים אחרים לצידם החוקרים מטילים ספק רב עם משהו מבין האירועים המתוארים בספר יהושע אכן התרחש.

הסופר של ספר יהושע 

כיום לאחר שכל החיפושים המקיפים אחר צבאותיו וכיבושיו של יהושע  (לא) העלו חרס בידי הארכיאולוגים , מקובל בינהם שכיבוש יהושע לא היה ולא נברא , אלא סיפור פנטסיה היה , פרי יצירתו של סופר מאוחר מהמאה  ה-שמינית או השביעית  לספירה או מאוחר יותר בממלכת ישראל או יהודה. סופר  שעל סמך מסורות בודדות שהיו בידיו ובעיקר על סמך דמיונו העשיר והמידע שהיה לו על טקטיקות הכיבוש ושיטות הלוחמה האכזריות של צבאות האשורים בני זמנו יצר את עלילת ספר יהושע  כשהוא יוצר עבר שלא היה ולא נברא לבני עמו בממלכת ישראל ומשם עבר  הספר עיבודים נוספים בממלכת יהודה.

לספר זה הכניס הסופר או עורך מאוחר יותר את האידיאולוגיה האכזרית של  הצורך בגנוסייד של כל תושבי כנען .  עד כמה שידוע לנו אידיאולוגיה כזאת  היא חסרת תקדים לפני ספר יהושע . כמובן צבאות שונים אכן יישמו זאת  מאז ומעולם  בלהט המלחמה אך הם מעולם לא השתמשו באידיאולוגיה קרת דם כמו זאת שהוצגה בספר יהושע שקבעה שהגנוסייד זה מה שהאל דורש, כדי לתרץ מעשי טבח כאלה.

מי הוא היה האיש הזה?

ספק אם לחם אי פעם בשדה הקרב. רוב האידיאולוגים מסוגו שיצרו אידיאולוגיות של השמדת עם, אנשים כמו היטלר  , אדולף הימלר , סטלין , ופול פוט ,  היו לרוב אנשים שישבו במקום בטוח בעורף והתיחסו לבני עמים אחרים כאל אבסטראקציות ולרוב (כמו במקרה של הימלר )  לא היו מסוגלים להתמודד פיזית  עם הזוועות האמיתיות שאותם יצרו.

אם נרצה ספר יהושע חזה את העתיד כאשר פלשו במאה השביעית לארץ ישראל שבטי ערבים מונעים באמונה באל אחד מוסלמית והם הגשימו במציאות את מה שמתואר  בספר יהושע כמשהו שהתרחש בעבר הרחוק.

התוצאות של אידיאולוגיה רצחנית  זאת היו עגומות ביותר ואלה שסבלו ממנה בראש ובראשונה היו היהודים עצמם צאצאיו של כותב הספר. בימי הביניים כאשר פלשו לארץ הצלבנים הנוצרים שראו את עצמם כיורשיו של יהושע וכבשו את הארץ במידה רבה בהשראת הספר , יישמו את כל מה שסופר שם עד הסוף וטבחו בתושבים מוסלמים ויהודים  בהתלהבות רבה כי אחרי הכל זה מה שעשה קודמם הגדול יהושע.

אך מה שקרה באמת בארץ כנען בתקופה שבה אמור היה יהושע לפלוש לשם במאה ה-12 לפני הספירה היה שונה מאוד מכל מה שתואר בספר ולמעשה עלה בזועתיותו על כל מה שהמחבר יכול היה להעלות על דעתו אפילו  בפנטזיות  צמאות  הדם ביותר שלו.

הכנענים ומאבקם באקלים

הספר מ-1989  שהסביר לראשונה  את ההשלכות של שינויי האקלים על מצבה של ארץ כנען במאות ה-13 וה-12 לפה"ס 

במאה ה-12 לפני הספירה היה כל העולם הים תיכוני ובכלל זה  ארץ כנען נתון במשבר חסר אח ורע בהיסטוריה שלו.עד אז היו במזרח התיכון שתי מעצמות על , מצרים והממלכה החיטית באנטוליה שניהלו בינהן סוג של מה שהיינו מכנים "מלחמה קרה" והשתמשו באיזורים שונים בסוריה , לבנון וארץ ישראל ככלים במשחק השחמט המעצמתי בינהם .

בסביבות שנת 1200 לפה"ס השתנה המצב באופן פתאומי ובלתי צפוי לחלוטין.האזור הותקף בידי צבאות של עמים נודדים שהיגיעו מאיזורים מרוחקים כמו הבלקן והים האיגיאי. בין עמים אלה היו הפלישתים שכנראה היו בחלקם ממוצא יווני איגיאי וגם עם בשם הדנאים שיתכן שהצטרף מאוחר יותר לקונפדרציה של שבטי ישראל בתור שבט דן וממנו יצא שמשון.

מצרים והחיתים מצאו את עצמם במשבר חסר תקדים. האימפריה החיתית לשעבר אויבתה הגדולה של המצרים יצאה  כעת בקריאות עזרה נואשות למצרים אויביהם לשעבר כדי שיספקו להם  מזון וחיטה מוצרים  שהחיתים היו זקוקים לו כעת נואשות .האימפריה החיתית התפרקה לגורמיה השונים   וכנראה הובסה בידי שבטי הנודדים. היא ירדה מעל בימת ההיסטוריה.

כמוה נמחקו מהמפה עוד ממלכות רבות וחשובות כמו אוגרית ,  וביוון ממלכת האכאים האדירה נמחקה באותו זמן ממש  מהמפה זמן קצר אחרי שכבשה את העיר החשובה טרויה ויוון נכנסה לתקופת "חושך " שממנה לקח לה לא פחות מ-400 שנים כדי להתאושש ממנה.

מצרים הממלכה האדירה מכל  הצליחה לבלום בקושי רב את שבטי העמים הנודדים כמו הפלישתים . אך הממלכה הפכה מעתה ואילך לצל של עוצמתה הקודמת אם כי נשארה תמיד שחקן אזורי חשוב.

ומה שהיה אף גרוע יותר מהפלישות : כל האזור סבל מבצורת חסרת תקדים שהביאה לרעב המוני ולהתמוטטות פנימית בממלכות השונות. נראה שהייתה זאת בצורת זאת שהייתה הגורם לנדידת העמים ההמונית מהבלקן והים האיגאי למזרח התיכון ושם היא כמובן רק תרמה למשבר הנוראי   שממנו סבל המזרח התיכון כולו.

מה קרה שם?  מה הייתה הסיבה לבצורת ולפלישות?

בשנים האחרונות אחרי מחקרים מסוגים שונים  של חוקרים כמו ויליאם סטיבלינג  אנחנו יודעים את התשובה.

וילים סטיבלינג הבן מחבר הספר "Out of the Desert?: Archaeology and the Exodus/Conquest Narratives 

הסיבה הייתה שינוי אקלימי חריף שהביא להתחממות עזה בכל אזור הים התיכון.

זאת לא הייתה  הפעם הראשונה  ששינוי כזה אירע באיזור. לאמיתו של דבר אנו יודעים שהוא אירע לפחות פעם אחת קודמת אלף שנה קודם לכן בסביבות שנת 2200 לפה"ס  . התרבות הכנענית  העירונית המפותחת מאוד  של תקופת הברונזה הקדומה נחרבה אז כליל וכמוה נחרבו  בו זמנית התרבויות של אכד , תרבות מוהנג'ו דארו בהודו וכך גם ישובים שלמים באנטוליה באי כרתים   באירופה ואפילו באמריקה הרחוקה. אפילו מצרים נפגעה אז קשות ולקח לה שנים רבות כדי להתאושש.  .

גם בתקופת הברונזה התיכונה סבלה כנען  מבעיות אקלימיות כאלה , אולם אז היו התושבים מוכנים : יש עדויות ארכיאולוגיות לתעלות מים  ומערכות השקיה נרחבות שהם חפרו  מבעוד מועד ושאפשרו לכנענים של התקופה לשרוד את הבצורת החמורה ( שהייתה כנראה לא פחות חמורה מזו של תקופת הברונזה הקדומה ) ואף להמשיך לשגשג אם גם בצורה מוגבלת יותר מקודם.

בסביבות שנת 1200 לפה"ס ( סוף תקופת הברונזה המאוחרת) שוב התחמם האקלים של האזור בצורה משמעותית והביא להתייבשות אזורים שלמים.

התוצאה : כנען ארץ משגשגת שהייתה נתונה בשליטת האימפריה המצרית העשירה הפכה לארץ חרבה פשוטו כמשמעו.

לא כל כך בגלל פלישות של גורמים מבחוץ כמו הפלישתים אם כי כאלה היו כנראה פה ושם.

אבל  פלישות כאלו עוד היו הבעיה הפחות חמורה שעימה הכנענים היו צריכים להתמודד.

הבעיה האמיתית  הייתה ההתמוטטות של מקורות המיים והחקלאות שתמכו בתרבות שלהם.

וכעת הערים הכנעניות התמוטטו אחת לאחת .ולא בגלל פלישות מבחוץ של שבטים ישראליים , אין שום עדויות לפלישות כאלה ומה שכן ברור הוא שלפולשים מבחוץ גם לא היה למה לפלוש שכן המצב בערים היה חמור מאין כמוהו    כל המערכת החברתית והכלכלית של הערים התמוטטה כתוצאה מהבצורת ומן הסתם היו בהם מלחמות אזרחים אכזריות  בין קבוצות תושבים נואשות במאבק על המשאבים היקרים  והמועטים שנשארו . ייתכן  שעיר כמו חצור נשרפה דווקא כתוצאה ממלחמת אזרחים כזאת ולא בידי פולש כלשהו מבחוץ.

סביר להניח שאת התוהו ובוהו הכללי ניצלו גורמים שבשולי החברה כמו קבוצות "העפירו  " העברים  נוודים בעלי מעמד נמוך  שהיו מקבילים למה שאנו מכנים כיום "חסרי בית ". הם מן הסתם ביצעו פשיטות שונות על מקומות שונים. ייתכן שהיה  בינהם מנהיג בנדיטים כלשהו בשם יהושע שביצע פשיטה על הכפר העלוב יריחו. יתכן.

מה שברור הוא שהתרבות העירונית הכנענית התמוטטה מבפנים והערים הפכו למלכודות מוות לתושביהם בראש ובראשונה כתוצאה מהמחסור הנואש במשאבים. החפירות הארכיאולוגיות מראות שבתוך דור אחד "נעלמו " חלקים גדולים  ביותר מן האוכלוסייה. אבל שוב :  זה לא היה פרי מלאכתם של פולשים מבחוץ , אלפים רבים פשוט גוועו ברעב ובצמא.   התרבות הכנענית שוב לא התאוששה מהאסון הזה.

וכתוצאה גורמים שונים בחברה הכנענית שהיו תמיד בשוליים היגרו למקומות אחרים באזור ההר הרחק מהערים הגוועות כדי ליצור לעצמם חיים חדשים בסביבה חדשה  מסוכנת פחות.

סביר להניח שלמהגרים אלה הצטרפו קבוצות שונות שבאו ממקומות אחרים מהמדבר שלהם היה רקע נוודי  ובינהם אולי היו גם כמה קבוצות שברחו ממצרים . והצטרפו אליהם גם קבוצות שהשתייכו במקורם לעמים הפולשים של גויי הים כמו הדנאים . כל ה"ערב רב"  הזה הפך למולקולות של מה שאנו מכנים היום ישראל .

ייתכן שמה שמסופר בספר שופטים משקף במידה מסוימת אירועים אמיתיים שהתרחשו בקרב  הקבוצות השונות האלה.

בו זמנית עם אחר הפלישתים ( שלא פלשו כלל לארץ ישראל אלא יושבו בה בידי המצרים ) בנו תרבות משלהם בערי חוף שונים שהתבססה על סחר ולא על חקלאות.

בחוץ המעצמות הגדולות של העבר כמו מצרים בבל ואשור היו מוחלשות כתוצאה מהבצורת כפי שלא היו בעבר ולקח להם מאות שנים כדי לתאושש . וזה איפשר לעמים החדשים של כנען להקים ממלכות עצמאיות כמו ממלכת דוד ושלמה , דבר שהיה בילתי אפשרי בעבר כאשר כנען הייתה תמיד בשליטה של מעצמה כלשהיא.

זהו הסיפור האמיתי של מה שקרה בארץ כנען . לא פלישה רצחנית מבחוץ . אלא התמוטטות מהירה מבפנים כתוצאה משואה אקלימית.

ולמי שאינו יודע : התחממות כזאת כפי שקרתה  אז מתרחשת גם היום והיא מאיימת על התרבות שלנו כפי שאיימה על התרבות הכנענית של אז.אנו יכולים לבחור להתעלם ממנה ולגמור כמו הכנענים של תקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת שתרבותם נעלמה מעל פני האדמה  או להיתכונן אליה כהלכה ולשרוד ולשגשג כפי שאירע  בכנען בתקופת הברונזה התיכונה.

לנו יש אמצעים טכנולוגיים  להתמודד עם הבעיה שלא היו להם כמו התפלת מים, אבל מצד שני  יש  לנו גם בעיה שלא עמדה לפני אנשי תקופת הברונזה התיכונה . לבעיה הזאת קוראים בין השאר  "ספר יהושע"  ספר של פנטסיה דמיונית שמציג תמונה שקרית על אותה תקופה סיוטית .  ספר שביחד עם עוד ספרים אחרים מסוגו שיצרו אמונות שלמות וביחד איתם מיתוסים שאין כמוהם כדי לעורר שינאה תהומית בין אנשים שונים ,  מאיימים כעת להשקיע את תושבי האזור כולו בנחלי דם במקום שישתפו פעולה כדי להתמודד עם השינויים האקלימיים  שעלולים ליבש את האזור .

ביבליוגרפיה

, Martin  Noth   The history of Israel.    New York :   Happer & Row, Publishers,   1958.

יחזקאל קויפמאן  ספר יהושע   ירושלים, 1959.

עיונים בספר יהושע   רושלים : החברה לחקר המקרא בישראל ע"י הוצאת קרית ספר, תש"ך 1960

יגאל ידין  "אספקטים צבאיים וארכיאולוגיים בתיאור כיבוש הארץ בספר יהושע " בתוך עיונים בספר יהושע "

יעקב  ליוור "אופי המקורות בספר יהושע מבחינת משמעותם ההיסטורית " בתון "עיונים בספר יהושע "

, George E.  Mendenhall  The Tenth generation :   the origins of the biblical tradition /    Baltimore, Md. :   Johns Hopkins University Press,   c1973.

יגאל ידין   חצור : ראש כל הממלכות האלה /    (תל-אביב) :   ספרית מעריב,   (1975).

ישראל פינקלשטיין    הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים /    [תל אביב] :   הקיבוץ המאוחד,   1986.

‬, William H.  Stiebing    Out of the desert? :   archaeology and the Exodus/Conquest narratives.    Buffalo, NY :   Prometheus Books,   1989.

 

 

מנוודות למלוכה :   היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל /  בעריכת ישראל פינקלשטיין ונדב נאמן   ירושלים :   יד יצחק בן-צבי ; החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה,   תש"ן 1990

ישראל פינקלשטיין ההתנחלות הישראלית : האסכולה הסוציולוגית במבחן העדות הארכיאולוגית בתוך עיוני מקרא ופרשנות : כרך ג – ספר זיכרון למשה גושן-גוטשטיין    הוצאת אוניברסיטת בר אילן  1993  

 

שמואל אחיטוב  יהושע עם מבוא ופירוש   סדרת "מקרא לישראל "   ירושלים ,  עם עובד , 1995.

, Norman K. (Norman Karol) Gottwald     The tribes of Yahweh :   a sociology of the religion of liberated Israel, 1250-1050 BCE /    Sheffield :   Sheffield Academic Press,     1989 1999.

אדם זרטל עם נולד : מזבח הר עיבל וראשית ישראל  ת"א , 2000

, William G. Dever,     What did the biblical writers know and when did they know it? :   what archaeology can tell us about the reality of ancient Israel /    Grand Rapids, Mich. :   Eerdmans Pub.,   c2001.   .

 

נדב  נאמן  העבר המכונן את ההווה : עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי בית ראשון ולאחר החורבן  ירושלים , 2002 .

 

 ישראל פינקלשטיין   וניל אשר סילברמן    ראשית ישראל :   ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי / מאנגלית עדי גינצבורג-הירש   תל אביב :   אוניברסיטת תל-אביב,   2003.

William G.  Dever,    Who were the early Israelites, and where did they come from? /    Grand Rapids, Mich. :   William B. Eerdmans Pub. Co.,   c2003.

 

, Israel  Finkelstein  and Amihai  Mazar The quest for the historical Israel :   debating archaeology and the history of early Israel : invited lectures delivered at the Sixth Biennial Colloquium of the International Institute for Secular Humanistic Judaism, Detroit, October 2005 /    Atlanta :   Society of Biblical Literature,   c2007.

 

אמנון בן -תור  חצור :   מטרופולין כנענית ועיר ישראלית /ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תשע"ה 2015.

 

 

 

נ

מה היה שמה של ממלכת "ישראל "?

לאור דיון מעניין שהיה לי ברשת לגבי השם של ממלכת "ישראל " אז הנה הרחבה של דיעותי בעניין. 

היה לי דיון בעניין עם פרופסור ישראל פינקלשטיין מחבר ספר ההיסטוריה העדכני ביותר של ממלכת ישראל The Forgotten Kingdom. The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013, 

 בהקשר לסיפור  קלאסי של יצחק שנהר שיתפרסם בקרוב ב"פרויקט הסיפור התנכי " בשם "לילה בשומרון" המתאר את הימים האחרונים של ממלכת ישראל התנכית.

אבל הדיעות המבוטאות כאן הן דיעותי ולא בהכרך דעותיו של פינקלשטיין. 

. מה שאנו מכירים כממלכת "ישראל" מ"ספר מלכים"  נקרא בכתובות אשור במאות השמינית והשביעית לפני הספירה כ"בית עומרי " או כ"שומרון " על שם הבירה. אבל לא "ישראל".

אז מאיפה בא "ישראל "?

ישנו איזכור של קבוצה של שבטים בשם "ישראל" בכתובת מצרית קדומה וידועה מהמאה ה-13  לפני הספירה מימי פרעה מרפנתח יורשו של רעמסס השני  שמתרברב ש"ישראל הושמד ואין לו זרע" בכתובת הראשונה שבה מוזכר קיומו של "ישראל".. 

זהו האיזכור היחיד של "ישראל"  בכל מה שנמצא עד היום במצרית וכלל לא ברור שיש לו קשר עם ממלכת ישראל המאוחרת יותר. 

זאת הפעם הראשונה וגם האחרונה שבה מוזכר "ישראל " בשפה המצרית.

כתובת פרעה מרפנתח שבה יש איזכור ראשון ויחיד במצרית של "ישראל " כקבוצת שבטים. 

"ישראל" מוזכרת עוד שלוש פעמים  בכתובות קדומות מאוחרות יותר. ובהקשר לממלכה בשם זה. כולן מהמאה התשיעית   לפני הספירה. 

בבירור "ישראל " אכן היה כינוי של הממלכה כפי שמעידה כתובת  המונולית מכורח  על  קרב קרקר שהתחולל בין אשור וקואליציה של  12 מדינות קטנות כולל מה שאנו מכירים כ"ישראל "במאה התשיעית לפני הספירה. ששם מוזכר "אחאב הישראלי" או "אחאב מ"ישראל" .אחאב לפי הכתובת היה אחד המנהיגים של הקואליציה ביחד עם הארמים  וסיפק מספר גדול של סוסי ומרכבות  מלחמה.

מעניין לציין שבכתובת הראשונה שבה מוזכרת ממלכת ישראל היא גם הכתובת הראשונה שבה מוזכר השם המפורש "ערבי " השליט הערבי גינדיבו. בכל אופן כלל השמות שמוזכרים חוץ מאחאב כולל השליט הארמי  הדדעזר אינם מוכרים לנו מהתנ"ך. 

כתובת המלך האשורי שלמנאסר השלישי על קרב קרקר. האיזכור היחיד מחוץ למקרא של ממלכה ששמה "ישראל". 

 

. אבל כנראה"ישראל"  לא  היה כינוי נפוץ במיוחד. 

.עובדה זאת הפעם הראשונה וגם האחרונה שיש איזכור של "ישראל " במקורות האשורים.

השם "ישראל " כשם ממלכה מוזכר גם בכתובת המלך המואבי מישע גם היא מהמאה התשיעית לפה"ס ובהקשר לשושלת בית עומרי. 

כתובת מישע מהמאה ה-תשיעית לפני הספירה.מזכירה את עומרי כמלך ישראל.

"ישרא"ל מוזכרת גם בכתובת תל דן מהמאה התשיעית לפני הספירה גם היא שמקובל שנכתבה בידי המלך ארמי חזאל לאחר נצחון על צבאות ממלכות ישראל ויהודה ( המכונה בפיו "בית דוד' ").אותו ניצחון שכתוצאה ממנו עלה יהוא למלוכה בממלכה הצפונית. 

כתובת תל דן 

האשורים במאות השמינית והשביעית לפני הספירה   בתקופה שבה שלט בית יהוא בממלכה ולאחריו  בכל אופן כבר לא יודעים על השם "ישראל".

אבל עובדה הוא השתמר בממלכת יהודה ונכנס לתנ"ך.

משלחת מממלכת "ישראל" בראשות המלך יהוא מביאה מתנות לאשורים.הממלכה נקראת בכתובת "בית עומרי". 

 

הטענה שלי היא זאת :

אילו השם המוכר של הממלכה הצפונית בתקופה הזאת המאה השמינית שביעית לפה"ס היה "ישראל" הוא היה מוזכר בלוחות האשוריים.הוא לא.

הם מזכירים את השמות "בית עומרי " ו"שומרון.והם עושים זאת מינימום של עשרות או מאות פעמים.

השם "ישראל " גם לא מוזכר  בתקופה זאת בכתובות או לוחות מיהודה או מארם או מכל מקום אחר.

המסקנה שאני מסיק מכך היא שהשם "ישראל " היה שם קדום ארכאי ,שהיה מוכר לאשורים  ולמואבים ולארמים  במאה התשיעית לפה"ס בימי  בית  עומרי ואחאב אבל לא לאחר מכן.

מבחינה אטימולוגית, ישראל זה מהשורש ש.ר.ר יחד עם אל, כלומר איזור של שלטון האל הכנעני בשם אל. 

לא סביר שזה היה שם הממלכה במאות השמינית והשביעית כי השם הנמצא בתוכו של האל הכנעני  הראשי לשעבר "אל". במאות השמינית והשביעית לפני הספירה זה  כבר היה אל שחלף זמנו ואת מקומו תפסו האל התנכי "ה'" בעל ומן הסתם אלים אחרים.

יותר הגיוני היה שהממלכה תיקרא בתקופה זאת "ישריה" על שם האל התנכי שהיה האל הלאומי של הממלכה. אבל היא לא.כמו ממלכות אחרות באותה תקופה נניח ארם דמשק  ששמה במציאות היה "דמשק " המממלכה הצפונית הייתה מוכרת על שם בירתה מאז  ימי עומרי,שומרון. 

אני מציע שהשם "ישראל " היה כינוי אמיתי של הממלכה  הצפונית רק בתקופה קדומה ביותר. ובכל אופן לפני ימי עומרי שלאחריו החלה הממלכה להיקרא "בית עומרי "בידי האשורים. 

 הכינוי ניתן ובהחלט היה קיים במאה העשירית לפני הספירה כשהאל "אל" היה אל דומיננטי ולא לאחר מכן.

מי שנתן את השם הזה לממלכה היה כנראה מאמין של האל "אל"

פסל כנעני של "אל". ראש האלים בתקופה קדומה לפני שהוחלף בידי ה' ובידי בעל. 

.וייתכן שזה היה מי שאנו מכירים כנביא שמואל ושימו לב לשמו שיש בו את שמו של "אל" . יש לכך חשיבות גדולה בהקשר הזה. 

אני מציע שהכינוי "ישראל" כשם הממלכה שהיה מונח ארכאי ונשכח ככל שהאל "אל " נשכח גם הוא.

הטענה שלי היא שהשם "ישראל" לא נשכח סתם כך לפתע במאות השמינית והשביעית אלא הפך לא רלבנטי בגלל שינויים דתיים.

בית יהוא שעלה לשלטון בממלכה הצפונית לאחר הפיכה אלימה בסוף המאה התשיעית הפך את ה' לאל הראשי ( או היחיד תלוי למי ולמה אתה מאמין )של הממלכה. וכדאי לשים בהקשר זה  לשם המלך מייסד השושלת "יהו".

כיוון שכך שם הממלכה הקודם "ישראל " שבו יש התייחסות ברורה לאל שהפסיק להיות רלבנטי מבחינת האליטות השליטות הפך להיות מביך וכתוצאה הפסיקו להשתמש בו . זאת הסיבה לדעתי מדוע האשורים לא מתייחסים יותר ל"ישראל" מאחר שהאליטות השילטוניות במה שהיה "ישראל" שוב אינן מתייחסות למונח הזה ומעדיפות לכנות את הממלכה "שומרון".

השם השתמר כי הוא היה בכתבי הנביאים עמוס והושע במאה השמינית  לפני הספירה  שבחרו מסיבה שאנו כבר לא נבין ( אבל אולי כי בשם היה שם של אל ) כשם מועדף עליהם על הממלכה שבה חיו שבעצם במסמכים הרשמיים שמה היה "שומרון ". 

כאשר היגיעו כתביהם ליהודה משם נלקח הכינוי "ישראל" כשם הממלכה השכנה שחרבה למרות שזה היה כינוי ארכאי במציאות.שם על סמך הכתבים האלו החליט מי שהחליט שהיה מחבר ספר "מלכים" שהוא ייתן את הכינוי הזה לממלכה הצפונית שכבר לא התקיימה בזמנו אבל כשהייתה קיימת נקראה "שומרון " ולא "ישראל" שם ארכאי שלא היה מוכר כמעט לאף אחד.

מבחינתו זה לא היה באמת משנה איך יקרא לממלכה שהרי מי יכול היה להתלונן ?הממלכה לא הייתה קיימת יותר וחלק מתושביה בכלל הוגלו. ויש כל סיבה לחשוב שהכינוי "ישראל" מצא חן בעיניו יותר מ"שומרון"

הוא נקט בחירות פואטית ונתן לממלכה שם שכמעט ונעלם מאות שנים לפניו.

ובשם זה "ישראל"  היא הייתה ידועה מכאן ואילך. 

קראו גם :

את "לילה בשומרון " תוכלו לקרוא ב"יקום תרבות" כאן.

את הראיון המלא עם פינקלשטיין ראו  ב"יקום תרבות" כאן :

הימים הראשונים והאחרונים של ממלכת ישראל.

את הסיפור "זמרת הארץ" מאת יצחק שנהר על הממלכה הצפונית שגם בו יש ראיון עם פרופסור ישראל פינקלשטיין

 

חותמת שהתגלתה בחפירות מגידו של שמע בכיר בממשל מלך "ישראל "ירבעם.

 

כמוש אלוהי צדק, סיפור "כנעני " על המלך המואבי מישע מאת יעקב אשמן

 

עוד הקדמה ארוכה  מאוד לסיפור קצר יחסית  ולא קל לקריאה,אבל מעניין מאין כמוהו וכפי שתראו יוצא דופן הספרות העברית החדשה כולה   של יעקב אשמן בשם "כמוש אלוהי צדק".

עם הקוראים הסליחה.אבל אין ברירה.

ידיעות מעניינות מעולם הארכיאולוגיה.מחקר חדש של פרופסור נדב נאמן שפורסם לאחרונה בכתב העת הארכיאולוגי "תל אביב " של אוניברסיטת תל אביב גליון ספטמבר 2019  ,עוסק באחת הכתובות המפורסמות ביותר שהתגלו מימי התנ"ך מהמאה התשיעית לפה"ס כתובת המלך המואבי מישע. בכתובת זאת המלך המוזכר בתנ"ך מתרברב כמקובל בכתובות כאלו  על נצחונו על ממלכת ישראל ועל שטחים שכבש ממנה.

תוכלו לקרוא את המאמר המקורי של נאמן  ופינקלשטיין כאן

וקישור למאמר במלואו בפי די אף כאן.

 

וראו קישורים על כך בסיום.

עד כה היה מקובל שאחד מהמשפטים בכתובת עוסק ב"ביתדוד "וזה נראה כהוכחה חוץ מקראית  לקיומו  של "בית דוד " היא ממלכת יהודה  במאה התשיעית לפה"ס.

ההיסטוריון נדב נאמן טוען כעת  שיותר סביר שהכתובת  מדברת על מלך ששמו מתחיל באות "בית " והכוונה היא כנראה למלך  בשם"בלק" ( אולי אבי השושלת של מישע?)  שהיה מלך מואבי אמיתי שזכרו נשמר לעתיד בסיפורי ספר "במדבר" כמלך ששולח את החוזה בלעם () שגם לגביו השתמרה כתובת מהמאה התשיעית לפה"ס  מה שמראה שעורכי התנ"ך לא המציאו אותו ) לקלל את ישראל.

ראו על כך את מאמרי "הספר האבוד של בלעם "

אך נראה שטענה זאת הופרכה כמעט מייד בידי חוקר צרפתי   בשם  Michael Langlois שהשתמש באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים ביותר על מנת לבדוק את הכתובת ושעל פניו מפריך את טענת נדב נאמן וקובע ש"בית דוד " אכן מוזכר במצבת מישע ".והאזינו  על כך כך כאן בהרצאה של דוד שפירא.

קראו את המאמר המפורט של לנגלואיס בנושא כאן .

הסיפור על מישע מובא בספר מלכים ב' והוא בהחלט אינו חיובי לממלכות ישראל ויהודה שמתוארת כמי שיצאו כנגד מישע והובסו לבסוף. לדעתי עצם הפרסום של הסיפור הזה ב"ספר המלכים " שהיגיע לידינו למרות שהוא לא סימפטי לישראל ויהודה הוא הוכחה שהעורך המקראי בממלכת יהודה  במאה השביעית לפה"ס לא צינזר כלום. הוא הביא את כל מה שמצא במקורות  המועטים שהיו לפניו על תולדות ממלכת ישראל אם כי ייתכן בהחלט שהכניס שינויים  מסיבותיו שלו, אבל לא מחק.

השאלה שנשאלת  היא מדוע המקור הישראלי המקורי שבו השתמש העורך היהודאי טרח לאזכר את הקרב הזה שבו הובס צבא ישראל.התשובה היא כנראה שהסיפור לא הופיע בכרוניקה ישראלית "רשמית " שאכן לא הייתה מאזכרת תבוסה מעין זאת  אלא בספר של סיפורי נביאים "לא רשמי" על הנביאים אליהו ואלישע ושם מצא אותו העורך היהודאי.

נחזור למישע המלך המואבי.

.למרות חשיבותו בהיסטוריה כתוצאה מהכתובת שהתגלתה שלו משום מה עוסקים בו מעט מאוד אם בכלל בספרות העברית  החדשה שממעטת באופן כללי לעסוק בימי המלכים של ישראל.

דוגמה אחת יוצאת דופן ונדירה ביותר של סיפור מודרני שעוסק במלך המואבי מישע  ובמאבקו בממלכת ישראל הוא הסיפור המדהים "כמוש אלוהי צדק" של יעקב אשמן.

יעקב אשמן זכור היום בעיקר כ"העורך  המיתולוגי " של השבועון לילדים "הארץ שלנו " וכסופר ילדים מוכשר שחיבר את היצירה הקלאסית לילדים "לולו" וסיפורי קומיקס רבים ב"הארץ שלנו".תוכלו לקרוא עליו רשימה שלי כאן.

לוחם על עברי 

יעקב אשמן ציור

דיוקן של יעקב אשמן ,צייר גיורא רוטמן

לאחר מותו  של אשמן "הארץ שלנו" היה מאזכר אותו על ידי פרזס לסיפור ילדים קצר מעולה במיוחד שניתן על שמו.

תוכלו למצוא את הפרטים על הפרס ועל זוכיו השונים שכללו את יעקב שביט ודורית אורגד ודוד גרוסמן ואחרים ברשימה שלי כאן.

בצעירותו ( ואולי גם בגיל מאוחר ) יעקב אשמן  היה חבר בקבוצה ה"כנענית " של יונתן רטוש ואהרון אמיר ,וחיבר יצירות חשובות  רבות בכתב העת הכנעני "אלף"  .

ושם פירסם את הסיפור שאני מביא אותו כאן לראשונה מזה שבעים שנה מאז פרסומו הראשוני ב-1950   שהוא הסיפור היחיד בעברית המוכר לי שעוסק בדמות של המלך "מישע " ומציג לראשונה את כל הסיפור של מישע ומאבקו בישראלים לחלוטין מנקודת המבט המואבית.אם תירצו זהו סיפור פנטזיה ואף אימה "כנעני " ( ויותר נכון "מואבי " ) לא "מונותאיסטי"  בגישתו.

והגישה שלו שהיא בעצם מקבילה למה שמובא בתנ"ך באותו קטע מדהים היא שהאל "כמוש " המואבי  בהחלט התקיים ובהחלט היה מסוגל להביא לנצחונות לעובדיו גם כנגד ממלכות ישראל ויהודה.

כדי להבין היטב את הסיפור תחילה נראה את הסיפור מספר מלכים שעליו מבוסס הסיפור של אשמן.

מלכים ב פרק ג

א וִיהוֹרָם בֶּן-אַחְאָב, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ, שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה.  ב וַיַּעֲשֶׂה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה–רַק, לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ; וַיָּסַר אֶת-מַצְּבַת הַבַּעַל, אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו.  ג רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, אֲשֶׁר-הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל–דָּבֵק:  לֹא-סָר, מִמֶּנָּה.  {פ}
ד וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, הָיָה נֹקֵד; וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר.  ה וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.  ו וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם, בַּיּוֹם הַהוּא–מִשֹּׁמְרוֹן; וַיִּפְקֹד, אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  ז וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל-יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי–הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל-מוֹאָב, לַמִּלְחָמָה; וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ.  ח וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה; וַיֹּאמֶר, דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם.  ט וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.  י וַיֹּאמֶר, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:  אֲהָהּ–כִּי-קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב.  {ס}  יא וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה, וְנִדְרְשָׁה אֶת-יְהוָה, מֵאוֹתוֹ; וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, אֲשֶׁר-יָצַק מַיִם עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ.  יב וַיֹּאמֶר, יְהוֹשָׁפָט, יֵשׁ אוֹתוֹ, דְּבַר-יְהוָה; וַיֵּרְדוּ אֵלָיו, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט–וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.  יג וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מַה-לִּי וָלָךְ–לֵךְ אֶל-נְבִיאֵי אָבִיךָ, וְאֶל-נְבִיאֵי אִמֶּךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַל כִּי-קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד-מוֹאָב.  יד וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, חַי-יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה, אֲנִי נֹשֵׂא–אִם-אַבִּיט אֵלֶיךָ, וְאִם-אֶרְאֶךָּ.  טו וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה.  טז וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר יְהוָה:  עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה, גֵּבִים גֵּבִים.  יז כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לֹא-תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא-תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא, יִמָּלֵא מָיִם; וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, וּבְהֶמְתְּכֶם.  יח וְנָקַל זֹאת, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְנָתַן אֶת-מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם.  יט וְהִכִּיתֶם כָּל-עִיר מִבְצָר, וְכָל-עִיר מִבְחוֹר, וְכָל-עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל-מַעְיְנֵי-מַיִם תִּסְתֹּמוּ; וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה, תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים.  כ וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וְהִנֵּה-מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֶת-הַמָּיִם.  כא וְכָל-מוֹאָב, שָׁמְעוּ, כִּי-עָלוּ הַמְּלָכִים, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּצָּעֲקוּ, מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה, וַיַּעַמְדוּ, עַל-הַגְּבוּל.  כב וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל-הַמָּיִם; וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת-הַמַּיִם, אֲדֻמִּים כַּדָּם.  כג וַיֹּאמְרוּ, דָּם זֶה, הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וְעַתָּה לַשָּׁלָל, מוֹאָב.  כד וַיָּבֹאוּ, אֶל-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם; ויבו- (וַיַּכּוּ-) בָהּ, וְהַכּוֹת אֶת-מוֹאָב.  כה וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל-חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ-אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל-מַעְיַן-מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל-עֵץ-טוֹב יַפִּילוּ, עַד-הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר, חֲרָשֶׂת; וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים, וַיַּכּוּהָ.  כו וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם–וְלֹא יָכֹלוּ.  כז וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ, מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ, לָאָרֶץ.  {פ}

המלך מישע מקריב את בנו . Phyllis Saroff

וכעת כשהבנו לבסוף את הרקע ההיסטורי נעבור  סוף סוף לסיפור עצמו.

הסיפור שהוא למעשה סיפור אימה על טבעי  מבוסס על המתואר בפרק ג' במלכים ב' . הסיפור בו מתואר כיצד ישראל ויהודה צרים על מישע מלך מואב בעירו .ועל מנת להציל את עצמו ואת עירו הלה זובח את בנו לאל כמוש.ואז… קורה משהו לא ברור שמביא לבריחת הישראלים בבהלה . אשמן מתאר בפרטים גרפיים מה בדיוק קרה בסיפור שממנו מתברר שיש דין ויש דיין ושמו כמוש בעולם אבל כדי לזמן אותו לעשות צדק יש צורך בקרבן אדם.
סיפור שאם היה מתפרסם היום בעיתונות המודפסת ביום של כמעט הלינצ' בכנופיית "תג מחיר " אולי היה מביא לשערוריה .
העורכים כותבים בהקדמה :"סיפור זה משקף על דרך הסמל הלך רוח בנוער שניטל עליו להילחם באוכלוסיי הארץ. סבורים אנו כי אף בלא להזדהות עם הלך רוח זה ,אפשר למצוא עניין באפייני בו. "
אכן .לדעתי הסיפור המקורי היה מואבי שאיך שהוא נכנס לתנ"ך ואשמן עשה ממנו מטעמים ב1950 כשהוא חושב על הנעשה בערבים באותו זמן.

עימכם הסליחה על האיכות הירודה של הצילום ,אבל כמו במקרים רבים אחרים של סיפורים  שאני מביא המקור הוא נדיר ביותר ואפשר להשיג היום רק צילומים של צילומים שלו.אפשר כמובן להגדיל את הצילום עם "העכבר" .

( עם מישהו יכול לשלוח לי צילומים באיכות טובה יותר של הסיפור ,תודה ).

כמוש אלוהי צדק

מאת יעקב אשמן

מתוך : מגזין תנועת "העברים החדשים " אלף גליון ה' אוקטובר 1950

 

נספח : כתובת מישע

  1. נך. משע. בן. כמש.. . מלך. מאב. הד
  2. יבני | אבי. מלך. על. מאב. שלשן. שת. ואנך. מלכ
  3. תי. אחר. אבי | ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה | במ[
  4. שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי | עמר
  5. י. מלך. ישראל. ויענו. את. מאב. ימן. רבן. כי. יאנף. כמש. באר
  6. צה | ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב | בימי. אמר. כ]
  7. וארא. בה. ובבתה | וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את כ[
  8. צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש
  9. בה. כמש. בימי | ואבן. את. בעלמען. ואעש. בה. האשוח. ואב[
  10. את. קריתן | ואש. גד. ישב. בארץ. עטרת. מעלם. ויבן. לה. מלך. י
  11. שראל. את. עטרת | ואלתחם. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העם.
  12. הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. וא[
  13. חבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרן. ואת. אש
  14. מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא
  15. הלך. הללה. ואלתחם. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרם | ואח
  16. זה. ואהרג. כל[]. שבעת. אלפן. גברן. וגרן | וגברת. וג[
  17. ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משם. א[
  18. לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש | ומלך. ישראל. בנה. את
  19. יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי | ויגרשה. כמש. מפני | ו
  20. אקח. ממאב. מאתן. אש. כל. רשה | ואשאה. ביהץ. ואחזה.
  21. לספת. על. דיבן | אנך. בנתי. קרחה. חמת. היערן. וחמת
  22. העפל | ואנך. בנתי. שעריה. ואנך. בנתי. מגדלתה | וא
  23. נך. בנתי. בת. מלך. ואנך. עשתי. כלאי. האש[…..]ין. בקרב
  24. הקר | ובר. אן. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העם. עשו. ל
  25. כם. אש. בר. בביתה | ואנך. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר
  26. י. ישראל | אנך. בנתי. ערער. ואנך. עשתי. המסלת. בארנן.
  27. אנך. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא | אנך. בנתי. בצר. כי. עין
  28. ]באש. דיבן. חמשן. כי. כל. דיבן. משמעת | ואנך. מלך
  29. ת[ ]ל[ ] מאת. בקרן. אשר. יספתי. על. הארץ | ואנך. בנת
  30. י[ ]דבא. ובת. דבלתן | ובת. בעלמען. ואשא. שמ. את נ[ ].
  31.    ] צאן. הארץ | וחורנן. ישב. בה. בת[]וד [ ]אש[
  32.       ]אמר. לי. כמש. רד. הלתחם. בחורנן | וארד
  33.          ]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש
  34.            ]שת. שדק | וא

 

מצבת מישע שבו הוא חוגג את נצחונו על ממלכת ישראל לאחר שהקריב את בנו לאל כמוש.שוכנת כיום במוזיאון הלובר. 

ראו גם

עוולת מישע: מאמר מאת יהודה אליצור על הסיפור המקורי בתנ"ך  שאשמן הלך איתו עד הסוף:

לוחם על עברי :על יעקב אשמן 

 רות המואביה  כוכבת קולנוע : העוסק בסרט "סיפורה של רות" המתאר את התרבות המואבית 

 

כתובת מישע והמלך בלק 

בלק או דוד ?

הרצאה מוסרטת של ד"ר דוד שפירא על כתובת מישע והויכוחים סביבה 

מאמר על מחקרו החדש של מיכאל לנגואיס שטוען שאחרי הכל "בית דוד " מוזכר בכתובת 

 

כך נראה האל כמוש בסרט מ-1960 "סיפורה של רות " בכיכובה של אילנה עדן שנותן תיאור מפורט של התרבות המואבית 

גרינלאנד: המושבה העלובה ביותר ?

מאדס פדר נורדבו    רצח על כיפת הקרח. / ; מאנגלית: אילן פן. ל אביב : פן ראשון לציון : משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2019

תקציר הספר :כשגופה חנוטה של ויקינג מתגלה בבקיע בקצה כיפת קרח בעיר הנידחת נוּק, העיתונאי מתיו קייב נשלח לסקר את הסיפור. למחרת המומיה נעלמת, וגופתו של השוטר שאִבטח את הזירה מתגלה עירומה וקרביה עקורים – בדיוק כמו הקורבנות של סדרת מקרי רצח מעוררי צמרמורת שזעזעו את העיר הגרינלנדית בשנות השבעים של המאה שעברה. במהלך חקירתו מתיו נחשף למחסור ולאלימות הקשה שהם שגרת יומם של המקומיים. הוא אינו יכול לבטוח במשטרה ומתחיל לחשוד שמדובר בטיוח, אולם רק כשהוא פוגש את טוּפַּרנאק, אישה אינואיטית צעירה שהורשעה ברצח הוריה ושתי אחיותיה הקטנות, הוא מתחיל להבין לאיזה עומק הסיפור מחלחל – ובאיזו סכנה הוא עצמו נתון. :

לאחרונה פורסם הספר הבלשי "רצח על כיפת הקרח"  של הסופר הדני מאדס פדר נורדבו , ספר  שהפך לרב מכר שמתאר רצח מיסתורי באי  גרנלנד שקשור  איך שהוא  לעבר הרחוק והשנוי במחלוקת של האי .

 

מאדס פדר נורדבו

 זהו ספר בלשי מעניין ביותר   גם ואולי אף בעיקר בגלל המיקום הכמעט  לא מוכר .האי הקפוא לשעבר גרינלנד .פעם ביתה של מושבה איסלנדית שנעלמה בצורה מיסתורית במאה ה-15.

בעברית פורסמו מעט מאוד ספרים על האי הזה קודם לכן ,חמישה  מהם מותחנים ,כולל "הלילה הנצחי " המעולה של אליסטיר מקלין ,( ראו רשימה שלהם למטה.)

ספר זה גרם לי להרהר בגרינלנד ובעבר שלה.

דגל גרינלנד.

 

אין זה מפתיע שכל כך מעט פורסם על גרינלנד עד היום בעברית ,המקום הקפוא והמבודד  הזה  שנמצא בשליטתה של דנמרק ( גם בגלל שלא הייתה שום מדינה אחרת שהתעניינה בו ) היה עד לאחרונה אחד המקומות הנידחים ביותר בעולם. 

אלא שכיום המקום הקפוא והמבודד וחסר העניין  לשעבר  נמצא  במחלוקת גדולה ותחת תשומת לב עולמית אולי חסרת תקדים . הקרח בו נמס ולמעצמות כמו ארה"ב יש עניין רב באי שיכול להתגלות כבעל משאבים עצומים ובעל מיקום  איסטרטגי.לאחרונה הציע  נשיא ארה"ב טראמפ לרכוש את האי מידי דנמרק,  מה שמראה שהוא כיום בעל חשיבות גדלה והולכת. הצעה שנדחתה מיידית. היום  דנמרק לא תוותר על האי, שאמנם כרגע בעיקר מהווה עבורה הוצאה ונטל  אבל כמויות המחצבים בו והאפשרויות השליטה על האזור הארקטי מהוות נכס אסטרטגי חשוב.

ואכן  המחלוקת לגביו סוערת גם לגבי עברו הרחוק. בעבר בין  המאה העשירית  והמאה ה-15 הייתה שם מושבה איסלנדית גדולה ומשגשגת עד שאנשיה נעלמו…

ויקינגים מגלים את חוף גרינלנד .אנציקלופדיה  "עולם התרבות

כיום  מתקיים ויכוח מחקרי סוער ביותר בשאלה לכאורה אקדמאית ורחוקה אבל היא רלבנטית ביותר לכאן ועכשיו . כיצד בדיוק נכחדו אנשי המושבה הסקנדינאבית  שהתקיימה שם  מאות שנים מאז שהתגלה האי בידי  הויקינג שגורש מאיסלנד אריק האדום בסביבות שנת 980 לספירה.

ידוע שהאיסלאנדים הקימו מושבות גם על החוף המזרחי גם על החוף המערבי של גרינלנד ,אבל הקפידו מאוד לא להתערב באסקימואים שכבר חיו באי וישבו מצפון להם.

במאה ה-13 הם קיבלו על עצמם את מרות מלך נורווגיה וכנראה היה זה כדאי להם להיות מחוברים לנורווגיה.

בנו  של  מגלה גרינלאנד אריק  האדום, לייף אריקסון גילה  בנתיים את יבשת אמריקה, ונראה שלגרינלנדים היו קשרים כל שהם עם יבשת אמריקה מאות שנים לפני קולומבוס.איזה קשרים בדיוק איננו יודעים.  אבל ניתן לשער שהיו קשרי מסחר ואולי גם התישבות גרינלנדית ביבשת אמריקה. 

#

ליף אריקסון המגלה הגרינלנדי של יבשת אמריקה בבול של ארה"ב.

 אבל…המושבה בגרינלנד נעלמה כמה עשרות שנים בלבד לפני שהחלו הגילויים האירופיים  ביבשת אמריקה. מתי שהוא בין 1350 ל-1400 הישובים שלהם חרבו ותושביהם נעלמו.הקשרים שלהם עם איסלנד ונרווגיה נותקו כמה שנים לפני החורבן הסופי,דהיינו ספינות עם סחורות ואספקה הפסיקו להגיע אליהם , ומה קרה להם בדיוק לא ידוע.הדרך לגרינלנד נשכחה (!) פשוט כי הספנים  האירופאיים היגיעו למסקנה שכבר לא כדאי להגיע לאותו מקום  רחוק שהפך לקפוא ומסוכן יותר ויותר..

ידוע שמלך דנמארק   שהתאחדה עם נורבגיה השליטה שלעבר של גרינלאנד ,וכעת היו לה תביעות בעלות על האי ניסה לחדש את הקשר עם גרנלנד בעזרת ספנים פורטוגזים עוד ב-1473 אבל ללא הצלחה.

זכרה של גרינלנד השתמר רק בכרוניקות ואגדות איסלנדיות.

 

מתוך" העולם מראשיתו ועד ימינו" ,אנציקלופדיה "עולם התרבות "

 אז מה  בעצם קרה לגרינלנדים הקדומים  ?

 יש שחושבים שהם הושמדו בידי האסקימואים שחדרו לאי והפכו לתושביו והיו בקונפליקט בלתי פוסק עם הסקנדינאבים .

אחרים חושבים שאנשי גרנלנד לא הצליחו להסתגל כהלכה לשינויים האקלימיים שהפכו את האי הירוק והפורה בעבר של ראשית ימי הביניים לקר וקפוא וכי יש בגורלם משל למה שקורה היום לנו עם התחממות כדור הארץ והשינויים האקלימיים השונים.

החוקר ג'ארד דיאמונד טוען  בספרו "התמוטטות "שהאי גרינלנד היה פרוייקט ישוב כושל. לדעתו הגרנלנדים לא הבינו את האקלים המשתנה בניגוד לאסקימואים. ולא ידעו כיצד להתמודד עימו.

אולי חשבו שכל הטענות לגבי שינוי האקלים היו קונספירציה מתועבת  של גורמים עויינים  נגד ההנהגה וכו'.ההקבלה להיום ברורה.

 

גרינלנד היא אם כך מיקום מרכזי כיום לתיאוריות שונות העוסקות בהתמודדות המוצלחת של האדם ,או שלא , עם אקלים משתנה. והתשובות לשאלות שעולות מההיסטוריה שלה יש להן חשיבות רבה עבורנו  כיום .במסר חמור לעולם שלנו שסובל מהתחממות כפי שחושב  ג'ארד דיאמונד בספר "התמוטטות"

תיאוריה זאת של דיאמונד  הייתה מקובלת אולם לאחרונה קמו עליה עוררים.

מצאתי את טענותיהם  בקובץ שעוסק בטענות על הקריסה של תרבויות שונות כמו המאיה ואנשי אי הפסחה  לדעת דיאמונד מסיבות אקולוגיות וחוסר יכולת לנהל כהלכה משאבים .כמונו כיום. 

Questioning collapse :human resilience, ecological vulnerability, and the aftermath of empire

Cambridge : Cambridge University Press, 2010. 

החוקרים השונים בקובץ  דווקא טוענים שבני התרבויות השונות שדיאמונד תוקף אותם בספרו כן ידעו לנהל את משאביהם כהלכה.החוקרים השונים טוענים  במאמרים על מקומות שדיאמונד עוסק בהם בספרו  על אי הפסחא , ועל גרינלנד שתושבי המקומות שב"התמוטטות " נטען שהם הרסו את הסביבה שלהם בפעילות קצרת הרואי שלהם ולכן גם הושמדו לבסוף, שהאוכלוסיות שבהם הם עוסקים לא היו  של מטומטמים ודווקא היו מודעות לבעיות של הסביבה שלהם.

בין השאר מצאתי בספר מאמר  Did the medieval Norse society in Greenland really fail?  שקובע  שגרינלנד היא דווקא דוגמה להתמודדות מוצלחת של האדם  עם הטבע במשך 500 שנה הן של האסקימואים התמודדו בהצלחה עם האקלים שם וכי האיסלנדים לשעבר לא דווקא הושמדו אלא היגרו  ןאין הדבר מראה על כשל כלשהו מצידם להפך.

ואם כך דיאמונד טעה חוקרי גרינלנד טוענים שההפך הוא הנכון וכי תושבי גרינלנד' השונים דווקא הסתגלו היטב לשינויים האקלימיים.

האסקימואים ידעו להתמודד היטב עם טכנולוגיות חדשות שפיתחו עם הקור והקרח הגוברים באי.

 ואילו הסקנדינאבים … הם לדעת רוב חוקרי גרינלנד כיום לא הושמדו בידי אקלים משתנה שהם לא יכלו להתמודד עימו אלא היגרו.

לאן בדיוק הם היגרו זאת שאלה גדולה.ככל הנראה זה לא היה חזרה לאירופה שמשם בכל אופן לא דווח לנו על השיבה של תושבי גרינלנד לארצות האם שלהם.( אם כי זה יכול היה לקרות בלי שזה ירשם ברשומות ) .  אבל כנראה ליבשת אמריקה הקרובה  ששם אולי היו להם קשרים   שם מצאו חיים טובים ונוחים יותר. לא בדיוק התמוטטות .ואם כך נראה שגם הם הסתגלו היטב למציאות המשתנה על ידי הגירה כמו רבים מאוד היום.

בקצרה המאמר טוען שהגרינלדים התמודדו בהצלחה.עם האקלים המשתנה בגרינלנד.  הסקנדינבים  על ידי הגירה.בעוד שהאסקימואים בגרינלנד התמודדו היטב עם האקלים המשתנה על ידי פיתוח שיטות מחיה חדשות.ושרדו היטב.

שתי האוכלוסיות של גרינלנד התמודדו בהצלחה עם שינוי האקלים.אבל בשיטות שונות.אף אחת מהן לא קרסה.

לפי מחקר חדש  שפורסם ב-2016  נ Why did Greenland’s Vikings disappear?    הויקינגים כן התאימו את עצמם לתנאים המשתנים. אבל בסופו של דבר לא יכלו להתמודד עימם.הם עזבו ולא ברור לאן,  אולי לאירופה ואולי לאמריקה. 

אני חושב שהיו  קבוצות גרינלנדים שעזבו לאירופה והיו גרינלנדים שעזבו ליבשת אמריקה. נזכור שתי היבשות נמצאות פחות או יותר במרחק מקביל מגרינלנד והגרינלנדים יכלו לעזוב לכל אחת מהן. 

בכל אופן  ברור כעת שקריסה כפי שתיאר דיאמונד לא התרחשה. 

.רק בסוף המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 שוב היגיעו ספנים ,אנגלים הפעם ובראשם פרובישר ב-1575 לגרינלאנד לאחר שנים רבות של נתק מאירופה.מדנמארק  שהתאחדה עם נורבגיה חלו להישלח משלחות לגרינלנד מתחילת המאה ה-17.

ב-1721 היגיע לבסוף האיש שהיה נחוש לגלות את שרידי המושבה הגרינלנדית ,כומר דני נורווגי בשם האנס אגדה אשר יצא עם אישתו וארבעת ילדיו לגרינלנד  כדי לפעול כמסיונר ושאף להעביר את שרידי  הגרינלנדים הסקנדינבים  שהניח שהם עדיין קתוליים לנצרות הפרוטסטנטית . הוא חיפש לשווא את שרידי האיסלנדים שציפה למצאם שם.  לבסוף היגיע למסקנה הבלתי נמנעת: כולם נעלמו וכנראה הושמדו לפני מאות שנים.

לבסוף פנה לנצר את האסקימואים..בניו פאול ונילס היו הארופים הראשונים שלמדו את לשון האסקימואים וסייעו לאביהם לחבר את הספרים הראשונים בשפה זאת ספר אליף בית ספר תפילות ותרגום הברית החדשה לגרינלנדית

כיום  גרינלנד היא טריטוריה של דנמרק והייתה בשליטתה עד לשנת 1979 שבה היא קיבלה אוטונומיה ואוטונומיה מלאה בשנת  2012. כל אוכלוסיית גרינלנד מונה בסך הכל כ-57,000 נפש שרובה מתרכזת בעיר הבירה נוק וסביבתה. הילידים הגרינלנדים  שפעם כונו אסקימואים והיום מכונים אינואיטים ומהווים כמעט 90 אחוז מתושבי גרינלנד, השאר הם בעיקר דנים קרובים רחוקים של אנשי המושבה הסקנדינבית בגרנלנד.גרינלנד גדולה מדנמרק עשרות מונים (בערך פי חמישים), רחוקה ממנה, דלילה מאד באוכלוסיה, כחמישים אלף איש בלבד.

הספר "רצח על כיפת הקרח " שנכתב בידי סופר דני  מתאר את גריננלנד בהווה כמקום ישוב מאוד מאוד לא סימפטי  הישוב בגרינלנד מתואר כישוב שבו רוב הנשים נאנסות א וסובלות מגילוי עריות וזוועות נוספות .ונראה שהוא מתאר בכך את המציאות. 

אבל הגרינלנדים מצד שני מתוארים כשורדים קשוחים גם בתנאים הקשים ביותר ובכך הוא ללא ספק משקף את המציאות ההיסטורית של גרינלנד.

סמלה של גרינלנד ,הדב 

המהדורה הדנית של הספר 

קראו :

למה תרבויות קורסות :אלי אשד על "התמוטטות "

 

ג'ארד דייאמונד    פרק 7 "גרינלנד הנורדית בפריחתה " ופרק 8 :"קצה של גרנלנד הנורדית   התמוטטות :   [מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?] /     מאנגלית – עמנואל לוטם תל-אביב :   מטר,   תשס"ח 2008.

Joel Berglund –

 Did the medieval Norse society in Greenland really fail? /pp45-70

 

Questioning collapse :   human resilience, ecological vulnerability, and the aftermath of empire /    Cambridge :   Cambridge University Press,   2010.

קראו גם 

דף הפייסבוק של המחבר 

דף המחבר 

דף הטוויטר של המחבר 

 

Why Did Greenland’s Vikings Vanish?

 

 

נספח: ספרים בעברית  על גרינלנד

סיפרי מסעות בגרינלנד

קורט ליטגן קשה החורף לזאבים : מסע הרפתקאות בין גרנלנד לאלסקה / (עברית – בצלאל וכסלר
ציורים – ק"י בליש).מסדה 1968 

 סיפור אמיתי על משלחת הצלה בלבראדור ובאלסקה בשנים 1871-1873 שבאה לעזרתם של 175 ימאים כלואים בין קרחוני הצפון. "האדם, כל אדם, צריך לבצע, לפחות פעם אחת בחייו, מעשה אשר ימלא את כולו ואשר ילדיו יוכלו להתגאות בו."

פטר פרויכן, ( 1886-1957 )   היה נוסע דני מפורסם בגרינלנד. שניים מספריו תורגמו לעברית 

 

 פטר פרויכן אסקימוס :   רומן / תרגם פסח גינזבורג   תל-אביב :   "מצפה",   תרצ"ג-תרצ"ד 1933-1934

   
 

פטר פרויכן האסקימוס, נע ונד :   הרפתקאותי וחיי /  תרגם קלמן כצנלסון   תל אביב :   דשא,   (1960).

ספר שיצא לאור בשתי מהדורות בהוצאת דשא  :

 

ספרים  על מסעותיו של נוסע דני ידוע בקרב האסקימואים של גרנלנד.

בנוסף תורגם סיפור קצר של פרויכן על גרינלנד :

"בירכתי צפון " בקובץ "מיטב סיפורי עלילה "בתרגום ברוך נאדל הוצאת אחיאסף 1965,ע' 183-189.

האזינו ל"דני ענק "הסכת" פודקסט  על פטר פרויכן 

 

ספרי מתח על גרנלנד 

 

 

 

אליסטיר מקלין  הלילה הנצחי :   רומן / עברית אריה חשביה    מועדון הספר הטוב  (תל אביב) :   מ' מזרחי,   (1960) , תשכ"א .מהדורה חדשה  בעריכה מחודשת בעברית בת-ימינו מ.מזרחי  2012

תקציר: "ליד תחנת תצפית מדעית במרחבי הקרח של גרינלנד, הסמוכה לקוטב הצפוני, מתרסק מטוס נוסעים קטן. ד"ר פיטר מייסון, מנהל התחנה, יוצא לחלץ את הניצולים. אולם מכשיר הרדיו יוצא מכלל פעולה, המזון אינו מספיק והאנשים אינם מצויידים כיאות לקור האיום. יחד הם פותחים במירוץ מטורף נגד החורף הקוטבי הנורא בדרכם אל החוף בטרקטור מיושן. ואז נוכח מייסון לדעת כי מישהו מבפנים מחבל בכל מאמציו, וכי שום דבר לא התרחש במקרה. רוצח אכזרי נמצא בקרב הנוסעים, והוא לא בוחל בשום מזימה שפלה כדי להשיג את מטרתו." — 

דאנקן קיל   סימאון /   מאנגלית: דוד נגב. תל אביב :   זמורה-ביתן,   תשמ"ג 1983.

תקציר:

בגובה שבעת אלפי רגל על כיפת-הקרח של גרינלנד, טרף לסופות המסמאות של הקוטב הצפוני, שוכן בסיס מחקר ופיתוח של הצבא האמריקאי.

במחנה הנדרד, עמוק באדמה, חיים שלוש מאות בני אדם – עם סוללת טכנולוגיה שנועדה להגן עליהם מפני מזג-האוויר הקטלני. אולם המכשירים מתחילים להתקלקל: תקלות מתרחשות, והן רבות מכדי שהדבר יהיה מקרי.המחנה המבודד נעשה למלכודת-מוות, בעוד הגורם הנעלם ממשיך להניח את המלכודות…


קלייב קסלר מטמון מודן 1991 

דירק פיט יוצא לגרינלנד .

פטר הוג חוש השלג של העלמה סמילה.תרגום דנה כספי .שוקן 1997

מותחן נערה: צעירה  גרינלנדית  העלמה סמילה, בתם של ציידת גרינלנדית ורופא דני עשיר, חצויה בין התחכום האירופי לבין חושי הציד הטבעיים, בין העידון התרבותי לבין האצילות הטבעית האינואיטית. כגרינלנדית שכמעט איבדה את זהותה היא חדורת זעם כלפי הדנים וכלפי התרבות האירופית המנצלת, . היא  חוקרת את מותו של ילד גרינלנדי בדנמארק במסע שלוקח אותה לערבות הקרח של החוף המערבי של  גרינלנד

צפו במקדימון לסרט על פי "חוש השלג של העלמה סמילה "

צפו בביקורת מוסרטת על הסרט 


שמואל ארגמן הנחיתה על הקרח. /   קרית גת : דני ספרים, תשס"ח, 2007.


תקציר :מטוס, שהיה בדרכו מקוויבק שבקנדה להמרפסט שבצפון נורבגיה, החל באורח מוזר לסטות מנתיבו ולאבד גובה. היה זה בעת שהמטוס טס מעל גרינלנד, האי עטוי הקרח שבאזור הארקטי.עלילת הספר מתרחשת בשנת התש’ם על רקע המלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל של אותם ימים, ברית המועצות וארצות הברית, והיר קשורה למזימת הסובייטים ללכוד מדען יהודי בכיר, שעמד בראש פרוייקט סודי של ארצות הברית.. –

הנרי רינק   סיפורים גרינלנדיים /  תרגם: אמיר שרפמן ; איירה: אוריין שביט ‫  [פרדס חנה כרכור] : פה הוצאה לאור, תשע"ח 2018.

תקציר: ארבעת הסיפורים המופיעים כאן לראשונה בעברית נבחרו מספרו של הנרי רינק, אשר ראה אור ב-1875. בספרו ריכז רינק כ-150 סיפורים של בני אינואיט אשר ליקט לאורך שנות שהותו בגרינלנד. מתוך הסיפורים המרתקים הללו בחרנו את המתאימים לילדים והוספנו להם איורים והסברים על בני האינואיט ועל חייהם. הסיפורים מתארים אירועים שקרו באמת, אף שייתכן כי תתקשו להאמין שדברים מופלאים שכאלו אכן התרחשו. האיורים, פרי לימוד מעמיק, מספקים מבט על הנופים הזרים לנו ועל אורחות החיים הלא מוכרים, ומשקפים את אותם ימים: את הלבוש, את צורת הבתים ואת החפצים. כדי להרבות הנאה וידע תמצאו בסוף הספר מילון מונחים מאויר ובו הסברים על מושגים ובעלי חיים שמופיעים בסיפורים. הספר מיועד לילדים בני 8 ומעלה, אולם הסיפורים אינם בהכרח סיפורי ילדים, וגם מבוגרים יכולים ליהנות מהם. 

סיפורי קומיקס בעברית על גירנלנד ועל הויקינגים :

על גרינלנד ועל הויקינגים שחיו בה פורסמו שני סיפורי קומיקס בשבועון הארץ שלנו שפירסמתי מחדש בבלוג זה לרגל פרסום מאמר זה:

"אריק האדום -מעלילות הויקינגים " כתבה וציירה רבקה רינד ,הארץ שלנו 1967

סיפור שתוכלו לקרוא אותו כאן.

סיפור על גילויין של גרינלנד ולאחר מכן של יבשת אמריקה בידי אריק האדום ובידי בנו ליף אריקסון.

 

"האי בגג העולם " סיפור קומיקס עיבוד של סרט של וולט דיסני שפורסם ב"הארץ שלנו" ב-1976. 

ומנסה לדמיין מה קרה למושבה הגרינלנדית .על פי הסרט והסיפור המושבה עדיין קיימת בצפון הרחוק ואנשיה חייםכ מו שחיו הויקינגים לפני אלף שנה.

קראו את "האי בגג העולם " כאן

 

קראו גם על 

איסלנד -האי בקצה העולם 

 

גרנלנדי סקנדינבי קדמון ."אנציקלופדיה עולם התרבות "

חפירות הנפש: פרופסור נורית גוברין על ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Peril at Delphi‬‏

פרופסור נורית גוברין חוקרת ספרות ידועה דנה במאמר מקיף בדרך שבה עוסקת הספרות העברית בתחום האריכולוגיה ,נושא שאותי אישית מעניין מאוד.

המאמר פורסם במקור ב'האומה', גיליון 198, קיץ תשע"ה/2015, עמ' 89 – 100.

וכעת הוא ברשת. זהו מאמר ארוך מאוד אבל שווה קריאה .

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

מאת  פרופסור נורית גוברין

מתוך "הסופר הצנוע"

פעם בא שופמן לעין חרוד להכיר את החלוצים ולהרצות על פואֶזיה. טייל בחצר המשק ופגש את בר-אדון. אתם יודעים, בר-אדון, זה שכתב באוהלי קדר וזה שחופר עתיקות. שאל את בר-אדון מה נשמע אצל הערביים, ענה לו, מה יש כאן לדבר הרבה, הנה אני הולך לכפר שונם, בוא תצטרף אלי ותראה במו עיניך. יצאו שניהם לדרך. עודם במבואות הכפר והנה עברה צעקה בכפר שבר-אדון הולך. יצאו צעירי הכפר מבתיהם והחלו מקדמים את פניו ביללות-שמחה וצעקות. נרכן שופמן על אוזנו של בר-אדון ואמר לו: 'אל תגיד להם שאני שופמן'. 1

"כזב" כזה אפשרי, בתחילת שנות החמישים, כשמעמדם של הארכיאולוגיה והארכיאולוגים היה מוּרם מֵעם, וקהל הקוראים ידע לקרוא בכתב רש"י.

 

א. בין ספרות לארכיאולוגיה

כשם שרומן היסטורי אינו בא ללמד היסטוריה אלא לומר משהו אקטואלי וחשוב לבני דורו בטכניקה של הרחקת-עדות, כך גם רומן שיש בו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים אינו בא ללמד מקצוע זה, אלא להיעזר בהם כאמצעי לומר משהו מורכב, עמוק ומשמעותי לקוראים בני-הדור, על העלילה, הגיבורים ומשמעות היצירה. ארכיאולוגיה כפיגום ליצירה הספרותית. אמנם, בהזדמנות זו, גם מעוררים סקרנות לתולדות העם והארץ, מלמדים פרק בתנ"ך, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, אבל המטרה המרכזית היא תמיד לומר משהו אקטואלי, פוליטי, חברתי, אידיאולוגי באמצעות הספרות. ובספרות כמו בספרות. לספרות יש חוקיות משלה, השונה מזו של תחומים אחרים. הארכיאולוגיה מגויֶסת לשירות הספרות, שהיא אידיאולוגית מטבעה, תהיה האידיאולוגיה אשר תהיה. כל יצירה היא תלוית-הֶקשר וכפופה לאידיאולוגיה של יוצרהּ, לרבות כאלה שמככבות בהן דמויות של ארכיאולוגים ועוסקים בהן בארכיאולוגיה. עצם העיסוק בארכיאולוגיה בספרות משמעו: גיוס העבר למען ההווה, ביקורת ההווה, הבנה טובה יותר שלו; למידת לקח אקטואלי למען עתיד טוב יותר.

מה שאסור על ההיסטוריונים ועל הארכיאולוגים – חובה על הסופרים: ללמוד גזירה שווה, לערוך אנלוגיות בין העבר וההווה, לפרש את העבר ברוח ההווה, ללמוד על ההווה ועל העתיד מתוך ידיעת העבר.

 

ב. הערות על היצירות במִדגם

למרבה הפלא, אין הרבה מאד יצירות בספרות העברית שבהם יש ייצוג של ממש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים. אבל קביעה ראשונית זו מחייבת מחקר עמוק ויסודי יותר. מתוך כתריסר היצירות שפורסמו בשנים האחרונות, שבהן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, נבחרו ארבע דוגמאות בלבד, שיש בהן מאפיינים טיפוסיים המייצגים גם את היצירות האחרות. 2 ארבע היצירות שנבחרו להצגה כאן, שמתוכן נגזרו המאפיינים הייצוגיים הן:

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008
  2. צרויה שלו: 'תֶרָה', הוצאת קשת 2005
  3. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009
  4. דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

 

כמובן, אין יצירה אחת דומה לחברתה. כל אחת יחידה ומיוחדת. כל אחת משלבת בדרכה את הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בתוכה, אבל בכולן משמשים הארכיאולוגיה והארכיאולוגים, כאחד מן האמצעים האמנותיים להעברת המשמעות הכוללת של כל יצירה. הספרים הם מורכבים ורבי רבדים. אבל כאן, תועמד הארכיאולוגיה במרכז תוך התעלמות מהמרכיבים האחרים. כל הסופרים מודעים מאד לאנלוגיות שבין הארכיאולוגיה לעלילות ספריהם, ועשו תחקירים מעמיקים על הפרשיות הארכיאולוגיות שבחרו כרקע ליצירותיהם.

 

ג. הארכיאולוגיה כמטפורה בספרות

ארכיאולוגיה וארכיאולוגים משמשים כמטפורות ביצירות הספרות. מטפורה שמשמעותה: הַשְׁאָלָה. שימוש במילה או במילים שלא בהוראתם המילונית אלא בהוראה שאוּלה, כדי לקשר ולחבר דבר אחד לדבר אחר, לשם תוספת הסבר וביאור. המטפורה, אחד מסוגי הדימוי, ההשוואה או הסמל. 3 בכך הלכה הספרות בעקבות פרויד, המשיכה ופיתחה את התובנות שלו. 4  פרויד ראה בעבודתו של הארכיאולוג מקבילה ישירה לעיסוקו בפסיכואנליזה. כמו שהפסיכואנליזה חופרת בתוך הנפש וחושפת את שכבותיה בזו אחר זו, כך גם הארכיאולוגיה. לשניהם "טכניקה של חפירת עיר קבורה מתחת לפני הקרקע"; "עבודת הבנייה, או עדיף לומר  עבודת השחזור דומה במידה רבה לחפירה של ארכיאולוג [ – – ]. כפי שהארכיאולוג בונה מחדש את קירות המבנה מן היסודות אשר נותרו עומדים [ – – -. כך פועל גם האנליסט כאשר הוא מעלה מסקנות מתוך שרידי זיכרונות". 5

קישור זה שעשה פרויד, בין הארכיאולוגיה והנפש, מוכר ומודע לסופרים. הוא נזכר במפורש פעמים אחדות בספרה של צרויה שלו: 'תרה', שבו אומר עודד הפסיכיאטר לאֵלה הארכיאולוגית: "פרויד הִמשיל את הנפש לתל ארכיאולוגי, הוא ראה את עצמו כארכיאולוג של הנפש. היום טוענים שדווקא המוח האנושי בנוי כמו תל, השכבות שלו מסודרות בסדר הפוך, מהצעירה עד העתיקה" (280).

למטפורות אלה תפקידים וכיוונים רבים, המתגלים בארבע יצירות המִדגם, ומצביעים על המשותף ביניהן. 6  1. חיפוש אחר השורשים וחישופם;  חיפוש וחישוף הזהות הלאומית; חיפוש אחר הזהות האישית; בניית הזהות באמצעות שברים ושרידים מן העבר. החפירות הפיסיות באדמה, שמטרתן לגלות את השכבות ההיסטוריות החבויות, הן מטפורות לחפירות-הנפש: לחיטוט האדם בתוך עצמו, כדי לגלות את תולדותיו, הוריו, עברוֹ ולהבין טוב יותר את התנהגותו, מניעיו וגורלו, ואולי גם לאפשר לו להשתנות.

חיפוש אישי: גבריאלה אביגור רותם; צרויה שלו, דרור בורשטיין; חיפוש קולקטיבי: אמנון ז'קונט.

  1. מן המוקדם אל המאוחר. מן ההווה אחורנית לעבר. כשם שהחפירות הארכיאולוגיות מתבצעות מן השִכבה המוקדמת אל השְכבות המאוחרות, כך גם החפירה של האדם בתוך עצמו: מן ההווה אל העבר: "רֶבֶרְס כרונולוגי". כך, למשל, בצורה בולטת, בנויים ספריהם של צרויה שלו: 'תרה' ושל דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (ראו בהמשך).
  2. ממוחש למופשט. פעולת החפירה הפיסית של הארכיאולוג גם היא מטפורה מופשטת לחיטוט בנבכי הנפש; להתלבטות עצמית או באמצעות מתווכים; להתעמקות של האדם בתוך עצמו. כל המילים האלה: חפירה, התעמקות, חיפוש, חיטוט, חישוף – הן מילים מוחשיות מתחום הארכיאולוגיה שנהפכות למושגים מושאלים מופשטים בתחום חיי הרגש האנושי. לכן, לא מעט מיצירות הספרות שבהן משולבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים הן ספרי חיפוש וספרי מסעות. מסעות גיאוגראפיים ומסעות פנימיים אל תוך הנפש: גבריאלה אביגור רותם; דרור בורשטיין.
  3. חישוף, הרכבה ותיקון. כשם שהארכיאולוג חופר ומוצא שברי חרס, מנסה להתאים אותם זה לזה, לרפא את השברים, להרכיבם יחד, למלא את החסר וליצור כלי שלם, כך עושים הגיבורות והגיבורים ביצירות הספרות: מגלים את פיסות עברם טיפין, טיפין, מנסים לשחזר אותו, להרכיב את התמונה השלמה ולהבינה. מלאכת הפענוח של כל גיבור את עברו, דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרַפָּא. כך בכל ארבע הדוגמאות: ב'חמסין וצפרים משוגעות': עושים "תיקון" ב"חדר-הדבק", שבו דווידי מדביק את שברי-העתיקות, משחזר: "מישהו אמר לי שהאקדמיה כבר המציאה שם לעבודה הזאת: 'רַפָּאוּת'" (106; 164 ועוד).  ב'תרה' מנסה הגיבורה אלה, לאחר גירושיה, ומאמציה לבנות משפחה חדשה: "להדביק את שברי משפחותינו" "כחרס שרוּפּא" (324).
  4. בלשים וכתבי-חידה. ביצירות שבהן מופיעים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש לעיתים קרובות, מתח ומסתורין. יש בהן, "כתב-חידה", שצריך לפענח, פרשה בלתי-פתורה מן ההיסטוריה האישית והקיבוצית. פענוח זה מצריך פעילות בלשית. לכן, לא מעט מהספרות שבה מתוארים ארכיאולוגים גובלת בספרות בלשית: גבריאלה אביגור רותם, אמנון ז'קונט, דרור בורשטיין. כשם שעבודתו של הארכיאולוג גובלת בבלשות, כך גם הארכיאולוגים כדמויות ביצירה הספרותית, יש ביכולתם לסייע בפתרון חידות אישיות וקיבוציות מן העבר המשפיעות על חיי הדמויות בהווה.
  5. החפירה כפעולה ארוטית. אין ספק שזו אחת המטפורות החזקות והבסיסיות. לא פעם היא נשארת מאחורי-הקלעים, אם כמובן מאליו, אם כרמז סמוי-גלוי. אמא-אדמה, היא ציור בסיסי עתיק יומין, שימיו כימי האנושות ומרכיביו רבים. גם הצירופים: אדמה-בתולה, אדמת-קודש, אדמת-הפקר; אדמת-בור; פרי- האדמה; קשורים למטפורה זו. פעולת החריש באדמה, דומה לביתוק בתולין, כשם שזריעת-האדמה לאחר החריש, דומה ליחסי גבר ואישה. הוא הדין בחפירה ארכיאולוגית במעמקי האדמה כדי "לדעת" מה נמצא בתוכה. חפירה זו נתפסת אף היא כפעילות ארוטית, כדרך גבר בעלמה. למותר להוסיף, שגם מטפורה זו קשורה קשר אמיץ בפרויד.

ברומן של צרויה שלו: 'תרה', התוהֶה על מערכת היחסים הזוגית, ועל ההצטרכות של האישה לגבר בחייה, אומר  הגבר שהוא גרוש, טייס וארכיאולוג חובב, ב"דייט" שלו עם הגיבורה, שהיא ארכיאולוגית במקצועה: "הרי חפירה זאת פעולה מאד אירוטית" (191) ותגובתה: "חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (191 – 192).

על כך יש להוסיף עוד הערה על הקשר בין ארכיאולוגיה למוות. המחבר ביניהם הוא פעולת החפירה: חפירה ארכיאולוגית וחפירת קבר, כפי שמסתיים ספרה של צרויה שלו: 'תרה', בלוויָה, שבה חופרים קבר (459).

  1. אביזר ארכיאולוגי כמוטיב מרכזי. בכל אחד מארבעה ספרי המִדגם, מוצב אביזר ארכיאולוגי אחד, הבולט מחבריו, בתפקיד ריאלי-סמלי –מייצג, מוטיב, המרכֵז סביבו את מרבית המשמעויות של הספר. ההבדלים העקרוניים בין מוטיבים אלה, מעידים על אופיו השונה של כל ספר:

גבריאלה אביגור רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' – פיקסיס = קופסה

צרויה שלו: 'תרה' – דיוקנה של תרה = ציור-תמונה

אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' –  גוויל או קלף = מילים

דרור בורשטיין: אחות שמש'  – אבן יד = חפץ

 

ד. תדמית הארכיאולוג בציבור ובספרות

הערה עקרונית. הספרות בנויה על תדמיות: היא מערערת ומחזקת אותן בעת ובעונה אחת: בונה ומפרקת, מבססת ומפריכה. הספרות משתמשת בסטריאוטיפים אבל גם שוברת אותם. כדי לפרק תדמית, צריך קודם שסימני ההיכר של התדמית יהיו ברורים ומוצקים.

דמותו של הארכיאולוג נקשרת בתודעה הציבורית העממית עם דמותו של בלש, הרפתקן, נועז, אמיץ, ידען, המחפש אוצרות וחושף אותם למען עמו אבל גם למען עצמו. 7  הארכיאולוגים הם בדרך כלל דמויות חיוביות ואהודות אבל לעיתים, לצידן, מככבות גם דמויות שליליות של ארכיאולוגים, שהם "ציידי אוצרות",  רודפי בצע, עוברים על החוק, נצלנים. בין הדמויות השליליות גם ארכיאולוגים זייפנים הגובלים בפושעים, ביצירות שלא נזכרו כאן, כגון: שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר'; יובל שמעוני: 'קו המלח',  המבוססות  על דמויות של זייפני ארכיאולוגיה במציאות  כגון: מוזס וילהלם שפירא והיינריך שלימן, שדמותו שנוייה במחלוקת. לעיתים קושרים אותן למטרה חיובית של הגנה על אוצרות האומה, ולעיתים – לתאוות הבצע הפרטית של הארכיאולוג. התדמית היא שמקצוע זה קשור בבלשות, ובפענוח היסטורי; ובספרות – לצרכים אקטואליים, אישיים וקולקטיביים:  גבריאלה אביגור-רותם; צרויה שלו; אמנון ז'קונט; דרור בורשטיין.   בחלק מיצירות הספרות מדובר בארכיאולוגים חובבים, היוצאים לחפור כ"הובי", כחלק מהבילוי המשפחתי, ובחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, לא-חוקיות, ללא אישור מרשות העתיקות.  הם גם מוסיפים חטא על פשע ולוקחים את המִמצאים שגילו לבתיהם. "ארכיאולוגים" חובבים אלה הם בדרך כלל היסטוריונים, בלשנים, פילוסופים, שהארכיאולוגיה משמשת להם כיסוי, פיצוי, בריחה לעבר, כל אחד מסיבותיו האישיות.

דמות הארכיאולוג ביצירות הספרות,  גובלת  בדמויות מן המדע הבידיוני, כפי שעוצב בספרות זו. לא פעם תוארה באופן ויזואלי גם בספרות הקומיקס, על כל אביזריה. כגון: כובע רחב-שוליים, זכוכית מגדלת, מִשקפת, אֵת חפירה, מגילת קלף עתיקה, מכנסיים עם כיסים רבים, נעליים גבוהות, מקל, משקפי שמש.  בתקופה האחרונה נוספו גם מכשיר לגילוי מתכות; סככת הצללה. הארכיאולוג, בדרך כלל מכוסה באבק, כמו ב'תרה' של צרויה שלו.

על תדמיתה של דמות זו השפיעו ספרות הילדים והנוער והקולנוע, עיצבה את יחסם אליה ואל הארכיאולוגיה, שִלהבה והציתה את דמיונם. בהשפעתם רצו ילדים רבים להיות ארכיאולוגים כשיהיו גדולים. במיוחד במדינת ישראל בשנותיה הראשונות כשהמקצוע היה בשיא תהילתו ותפארתו, כחלק מחיזוק הקשר בין העבר הרחוק בתנ"ך ובהיסטוריה, לבין הווה המבסס את אחיזתו במקום, כהמשכיות של החיים בארץ ישראל בכל תקופותיה.

תוצאת תמונה עבור חסמבה ואוצר הזהב

כך, למשל, הוקדש ספרו הרביעי של יגאל מוסינזון: "חסמב"ה ואוצר הזהב של המלך הורדוס" (1951) לנושא זה של הגנה על אוצרותיה הארכיאולוגיים של מדינת ישראל, וכן 'חסמב"ה וכתר המלך דוד' (1982). למותר להוסיף עד כמה השפיעו ספרי חסמב"ה על קוראיהם. 8  אין ספק שדמותו הקולנועית של אינדיאנה ג'ונס, הארכיאולוג-ההרפתקן-הבלש, המחפש אוצרות קדומים שהם בדרך כלל בעלי משמעות וכוחות מיסטיים, עומדת גם היא מאחורי רבים מתיאורי הארכיאולוגים בספרות, בין ביודעין ובין בלא יודעין. 9

IndianaJonesAndTheDanceOfTheGiants.jpg

רק אחדים מדמויות הארכיאולוגים בספרות הם ארכיאולוגים מקצועיים (אמנון ז'קונט; צרויה שלו). אחרים  אינם  אלא ארכיאולוגים-לעת-מצוא: היסטוריונים, בלשנים, חוקרי תנ"ך, שנעשים גם ארכיאולוגים (אהרן מגד ועוד). יש ביניהם ארכיאולוגים חובבים העושים חפירות בלתי-חוקיות ומחזיקים ברשותם, בניגוד לחוק, מִמצאים שגילו בחפירותיהם (גבריאלה אביגור-רותם; דרור בורשטיין).  הם אינם מסתפקים במחקר ובתיעוד, אלא רוצים גם לצאת לשטח, לפעול, לגלות, לעשות את ההיסטוריה, להיות שותפים בפועל, כמו שאומר גיבורו של אמנון ז'קונט: פרופ' גדעון לוריא השואף לעבור "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). המלומד האולטימטיבי "הספון במגדל השן" של מחקריו, במעמקי הספרייה ובמרתף הארכיון, שואף לצאת אל העולם הממשי ולהשתתף בפועל בעשייה הפיסית. גם חלק מן הארכיאולוגים המקצועיים מתפתים לעבור על החוק, ומחזיקים ברשותם הפרטים ממצאים שהם רכוש המדינה (אמנון ז'קונט).

תוצאת תמונה עבור ‪archeology in literature treasure‬‏

לאחרונה נכנסה לספרות העברית גם דמות  של אישה ארכיאולוגית:, על אף שהיו נשים ארכיאולוגיות מפורסמות ורבות הישגים באירופה.  התדמית היא של אישה לא-נשיית, חזקה, ולא מטופחת.

כך, בספרה של גבריאלה אביגור רותם: הגיבורה לויה מתארת את עצמה כאפשרות של ארכיאולוגית: "אילו הייתי נשארת פה [ – – -] הייתי מסתובבת בארץ שרופה משמש וצרודה מאבק, מברישה עפר מעל רצפות פסיפס רומיות, רווקה עם כובע-קש גדול וחתול" (325). ובמיוחד בספרה של צרויה שלו: 'תרה', אומר רמי רגב, ב"דייט" שלו עם אלה הארכיאולוגית: "יצא לי לפגוש כמה ארכיאולוגיות [ – – -] כולן כאלה נמרצות מחוספסות, ואת דווקא עדינה" (191). דומה שתדמית הארכיאולוגית נוצרה בד בבד עם שבירתה.

 

ה. תפקידי הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בארבע יצירות המדגם

תוצאת תמונה עבור חמסין וציפורים משוגעות

  1. גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות' (2001; 2008)

בספר  זה יש לארכיאולוגיה ולארכיאולוגים תפקיד מרכזי ונכבד עד מאד. כל המאפיינים שהוצגו קודם בהכללה ממומשים בו. ואולי ובעיקר גם להיפך: המאפיינים שהוצגו קודם, נוסחו על סמך המרכיבים של ספר זה. 10 הרומן מְמַמש וממחיש את כל התפקידים האלה. לאורך כל הספר מחפשת הגיבורה לוֹיָה (לאה) את אמה, כדי להבין מי היא, מה קרה בעבר להוריה ולאנשים הסובבים אותה, כדי להבין את עצמה, ואת אופייה של מדינת ישראל, שהשואה וניצוליה משפיעים על דמותה.

רומן רחב-יריעה זה, מתחקה אחר שורשיה של הישראליות: "תגדיר ישראל: חמסין וריח פרדסים", "חומוס-חול-חמסין וריח פרדסים" של אנשי צוות האוויר הישראלי, התקועים בנמל התעופה בניו-יורק בגלל השלג (243). הדיילת, לוֹיָה קפלן, שחיה בין שמים לארץ חוזרת אל ביתה אחרי "רבע מאה" (10), ומגלה את השינויים הגדולים שחלו בארץ בשנות היעדרה ממנה. הספר "מחבר את האישי עם הקיבוצי בקיום הישראלי" 11

הספר הוא "עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אמה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים" . 12 כצפוי, בספר שבו ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, יש מִסתורין וכתב-חידה, שצריך לפענח. את הספר יש לקרוא לפחות פעמיים: פעם אחת ככתב-חידה המתפענח טיפין טיפין, ופעם שנייה, לאחר שמרבית החידות נפתרו, לקרוא קריאה לאחור, ולהבין אחרת את הפרטים המתוארים מן ההתחלה, במערכות היחסים בין האנשים, האביזרים, הפעילות, הדיבורים הגלויים והסמויים, ולקלוט  את המִרקם המסובך והמורכב של הספר. כמו דו"ח של חפירה ארכיאולוגית. זהו ספר המצייר את הפנוראמה הישראלית הרחבה והבוחן את המיתוסים הישראליים של העשורים האחרונים, לרבות האירועים הטראומטיים בחברה הישראלית. 13

הספר בנוי מארבע שכבות: 1. ההווה – לאחר "השיבה המאוחרת" של הגיבורה לוֹיָה קפלן, לישראל למקום ילדותה ונעוריה ולחברי הילדות שלה; לרבות מאורעות אקטואליים כגון, הטבח של ברוך גולדשטיין;  2. העבר הקרוב – כגון: משפט קסטנר, * זיכרונות הילדות בישראל לפני עזיבתה את הארץ לעשרים וחמש שנים, עם אביה, אוטה קפלן, חברו ברק דווידי ובנו של חברו נחום דווידי; 3. השוֹאה – יומן טֶרֶזִין של האב; סיפורי השואה שחלחלו במשפחה ובסביבה של ניצולי השואה, וגילוי העובדות על מערכת היחסים בין אביה לדווידי בתקופת השואה, המשפיעים גם על הילדות ועל ההווה; 4. העבר הרחוק – החפירות הארכיאולוגיות שעורכים האב וחברו דווידי, יחד עם ילדיהם לויה ונחום, המושפעים ממערכת יחסיהם בשואה, ומן הניסיון להבין את העבר על מנת להבין את ההווה והעתיד. חייה של לויה כדיילת מחוץ לישראל, נזכרים רק באמצעות שמות הגברים שעמהם חיה (ז'אן ז'אק ואליוט) אבל אינם מתוארים. הם מעין דבק סמוי בין שִכבת ההווה לבין שכבת הילדות. הארכיאולוגיה והשואה הם חלק בלתי נפרד מן הפסיפס של החברה הישראלית.

הספר מלא וגדוש מרכיבים בתפקידים סִמליים, כשהארכיאולוגיה, החפירות הארכיאולוגיות, מציאת שברי החרסים ותיקונם,  מסייעים לממש אותם. במסגרת זו אפשר להזכיר רק מעטים מהם, ולהתעלם מכל השאר. ככלל: כאמור, הספר הוא כתב חידה, המתפענחת טיפין טיפין, לכל אורכו, כשחלק מן החידות נשארות ללא פענוח. מלאכת הפענוח דומה למלאכתו של הארכיאולוג-הרפא. חלק מן התשובות על החידות קשורות בעברה של המשפחה של הגיבורה לויה וקשריה עם המשפחה השנייה של דווידי ונחום, בעיקר בכל מה שקשור לשואה. העבר קשור להווה, ובלעדיו אין להבין אותו. חשיפת העבר דומה למלאכת החפירה של הארכיאולוג: גם הוא מגלה טיפין טיפין את מה שהייה, מוריד ומגרד שכבה אחר שכבה, מן המאוחר אל המוקדם. המציאות בנויה כפסיפס, המתחיל כשאבנים רבות חסרות בו והתמונה היא חלקית מאד. לאורך הספר נוספות עוד ועוד אבנים, המשובצות במקומות הריקים, עד שבסופו נשלם הפסיפס ומתגלית התמונה הכמעט שלמה.

בספר  חופרים כל הזמן כמציאות וכמטפורה; כל הזמן מחפשים; כל הזמן נוסעים; כל הזמן מגלים עוד ועוד. העבר חי בתוך ההווה ומשפיע עליו ועל העתיד; מנסים לבנות את המציאות שהייתה מחדש; כל אחד מהגיבורים חופר גם בתוך נפשו, כיחיד וכחלק מן החברה.

זהו ספר של חיפוש. במרכזו מחפשת הגיבורה לויה, את  אמה, שאינה יודעת מי היא. האם היא חיה או מתה? מדוע עזבה אותה? מה היו קורותיה? מה הייתה מערכת יחסיה עם אביה ועם דווידי? ספוילר: היא מוצאת אותה בסוף הספר ממש, ומקבלת תשובה על רוב שאלותיה אבל לא על כולן. גם בשל חוסר שפה משותפת עם האם, כמציאות וכסמל.

הארכיאולוגיה של ארץ ישראל הקדומה היא אחת מארבע השכבות המרכיבות את הספר, אבל היא גם משמשת כמטפורה לספר חידתי זה, המנסה לשחזר את עברה של הגיבורה טיפין טיפין, מרכיב פרט לפרט, כמו רפא המוצא שברי חרסים ומנסה להרכיב ממנו כד שלם, למלא את החסר ולהשלימו. כמו הארכיאולוג המוצא שרידים ומנסה לבנות מהם את התמונה של השלם: הבית, הרחוב, העיר.

החידתיות של הספר נשמרת עד לרגע האחרון. כשנפתרת חידה אחת, צומחת חידה חדשה. ויש גם חידות שאינן נפתרות, בחייה של לויה, או שהתשובה עליהן נשארת עמומה. כגון: מי הוא גיורא? מה תפקידו בספר? האם ממנו נכנסה להריון? עשתה הפלה?

החפירות הארכיאולוגיות בספר הן ממשיות והזויות בעת ובעונה אחת. שני הגברים חופרים חפירות פיראטיות, בלתי חוקיות, כששני הילדים: נחום ולויה עמהם. אבל תיאורי החפירות, המִמצאים, הוויכוחים, האווירה וההווי והארכיאולוגים הם מהימנים. מקום החפירות והממצאים קושרים את העבר להווה, ומחשקים את הספר ליחידה אחת. כך, למשל, חדר-הדבק; הפיקסיס; והקולומבריום. אלה דוגמאות מאלפות לעבודה המדויקת והמקורית של המחברת: דיוק בריאליה והפיכתה לסמל. שילוב העבר הרחוק: ממצאי החפירות הארכיאולוגיות; בעבר הקרוב: השואה ובהווה: פיזור אפרו של דווידי.  הדוגמה של הקולומבריום מרגשת במיוחד. אותו "המיתקן" שהתגלה בחפירות בית גוברין ובחבל לכיש ואותו המתקן ששימש במחנה טרזין לאִכסון אפרם של המתים שנשרפו.  14 אביזרים אלה, יחד עם נוספים כמוהם, מפוזרים לאורך כל הספר, משמשים כמוטיבים המחברים עבר להווה; הופכים מטפורה לממשות וממשות למטפורה. ריאליה שהיא גם סמל.

* הערת גבריאלה אביגור רותם לאחר קריאת הפירסום ב'האומה', קיץ תשע"ה. בין השאר כתבה: "דייקת מאד בתיאוריך. לא חשבתי על 'חמסין וציפורים משוגעות כספר שיש בו תעלומה מתפענחת בהדרגה, אבל את צודקת, אכן יש, האירוניה היא שאני התכוונתי לכתוב ספר סטאטי – זה היה האתגר – שלא יקרה בו שום דבר מיוחד חוץ ממזג האוויר, ושיהיה ישראלי עד לזרא. בשואה לא התכוונתי לגעת, ואילו היה מישהו אומר לי שאעסוק בה (בשנים הראשונות לכתיבה שארכה שמונה שנים) – הייתי אומרת לו שאינו יודע מה הוא סח, מה פתאום…

קראתי בעיין גם את מה שכתבת על הספרים האחרים – בעוונותי לא קראתי אף אחד מהם – כי אחרי 'חמסין' שקעתי במחקר על העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, התעסקתי בבתי קברות, באדריכלות, בשיג ושיח פמיניסטי – והספרים שקראתי היו בהתאם. [ – – -] מכל מקום, תודה לך שאת חושפת עורקים חבויים באדמת הספרות – ".

  1. צרויה שלו: 'תרה' (2005)

בספר זה נערכת ההשוואה האולטימטיבית  בין חיי הנפש לארכיאולוגיה. פרויד, כאמור, נזכר בו במפורש, ותורתו משמשת כתשתית לספר. במרכזו דמויותיהם של שני ארכיאולוגים מקצועיים: הארכיאולוג הבכיר, אמנון מילר (126) ואשתו אֵלה מילר, שפגשה אותו כסטודנטית שלו, בשעה שניהל חפירה שבה השתתפה, ולאחר מכן נישאו. לאחר עשר שנים וילד אחד, יזמה אלה את הפרידה והקימה משפחה חדשה עם עודד שפר שהוא פסיכיאטר. אלה החליפה את הארכיאולוג בפסיכיאטר. התלבטויותיה הרבות מגלות את "הארכיאולוגיה של הנפש". מכיוון ששני גיבורי הספר הם ארכיאולוגים, אך טבעי הוא שהלך מחשבותיהם, ובמיוחד אלֵה של אלָה, שהספר מסופר בעיקר מנקודת מבטה, יהיו ניזונים דרך קבע ממקצועה. גיבורים נוספים חשובים לא פחות, הם ילדיהם של שני הזוגות, ובמיוחד גילי של אלה ואמנון. ילדים אלה, שהם במידה רבה קורבן הגירושים של הוריהם, משלמים את המחיר הכבד מכול, אבל בה בשעה גם מסתגלים למצבים החדשים. הילד גילי, ששמו האמִתי הוא גלעד – גל-עד לזכרו של אחיה של אלה שנפטר ממחלה (461) – הוא העבר, ההווה והעתיד. הוא מייצג את המאבק להקמת משפחה חדשה על חורבות המשפחה הקודמת, יחד עם בנו ובתו של עודד. מסביב להם דמויות "המקהלה היוונית": ההורים של בני הזוג, שרה ודוד גושן (85); חברותיה של אלה; ההורים בבית הספר שבו לומדים ילדיהם ודמיות נוספות. אלה תורמים את הרקע הישראלי מאד של הספר.

תוצאת תמונה עבור ‪thera zeruya shalev‬‏

הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מפרקת אלה את משפחתה ונפרדת מאמנון, הארכיאולוג, בעלה אבי בנה, ובחלקו השני מתרכזת במאמציה להקים משפחת חדשה, פרק ב' בחייה, עם עודד שפר הפסיכיאטר וילדיו.

האמצעי הבולט ביותר בספר הוא: ההשוואה – השוואה בין פעולותיו של הארכיאולוג לבין ההתלבטויות הנפשיות של הגיבורים. המילים הבולטות החוזרות בו הן: "כמו" וכן: כ… ו"כאילו". השוואות אלה מעצימות את רגשותיה של אלה, והופכות את המקרה הפרטי למשותף לרבים. השוואות אלה מטרתן לספק הסבר להתרחשות האנושית, כשם שהארכיאולוגים מספקים הסבר למאורעות העבר. בעת ובעונה אחת, יש בספר גם הסתייגויות מהסברים ארכיאולוגיים אבל במיוחד מעצם האפשרות להסביר התנהגות אנושית (ראו בהמשך).  בנוסף על ההשוואות בין הארכיאולוגיה לרגשות קיימת בספר מערכת מסועפת מאד של השוואות ודימויים מכל התחומים האחרים (שלא יידונו כאן). לאורך כל הספר מתקיימות  הקבלות מסועפות, בין ההיסטורי-ארכיאולוגי לאישי-פרטי. 15

מאחורי העלילה הכפולה של הספר, מסתתרות "השאלות הגדולות שהרומן עוסק בהן", הקשורות בחיי משפחה. "כל משפחה". 16 בין השאר: מהו אושר? במי הוא תלוי? איך בוחרים בין החלטות נכונות ובלתי נכונות ? האם הילדים צריכים לשלם את מחיר החלטותיהם של הוריהם?

צרויה שלו עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כדי לבנות את הרקע הארכיאולוגי של ספרה. ברשימת התודות (464) הזכירה את שמותיהם של היסטוריונים וארכיאולוגים שספריהם ושיחות עִמהם היו לה לעזר רב. עקבותיהן של התיאוריות שלהם, במיוחד בכל הקשור ביציאת מצרים, ובממלכת דוד ושלמה, ניכרות בספר. הסופרת בחרה במודע את האנלוגיה  בין עלילת הספר לבין הארכיאולוגיה. בראיון עם הופעתו, פירשה בהרחבה איך ומדוע בחרה את הארכיאולוגיה כמקור השראה לספרה ואת דמויות הארכיאולוגים כגיבוריו. בין השאר אמרה: "יש אצלכם הארכיאולוגים מושג שנקרא 'לרפא ממצא', כמו ריפוי של דברים והניסיון להחזיר משהו להיות שלם התאים לי בתור אנלוגיה למשפחה השבורה המתוארת בספר. מה שמעניין אותי זה חיי הנפש – הארכיאולוגיה של הנפש. הנפש דומה בכמה מובנים לאתר ארכיאולוגי, שבו קיים ניסיון להבין חיים לפי העבר ולתת הסברים לצורות חיים, יש כאן גם אלמנט בלשי, סיפור סמוי מאחורי הגלוי". 17

במרכז הסיפור הארכיאולוגי, עומד האי תֶּרָה-סנטוריני שהמאפיין אותו הוא ההתפוצצות האדירה שארעה בו במאה ה-15 לפני הספירה. בִּמקום הר הגעש נוצר חלל עמוק שהתמלא במי ים. התפוצצות זו גרמה (אולי) להיעלמותה של התרבות המינואית שמרכזה בכרתים ולעלייתה של התרבות המיקנית. זוהי דוגמה של התחלפות תרבות בתרבות. על חורבותיה של תרבות אחת קמה תרבות אחרת, כמו בחיי הנישואים המתוארים בספר: התפוצצות חיי הנישואים הראשונים והקמת משפחה חדשה על חורבותיה. פרק ב של חיי הנישואים הוקם על חורבותיו של פרק א.

בספר מתלבטת הגיבורה אם הרס הציוויליזציה נגרם על ידי כוחות הטבע – רעש אדמה חזק וצונאמי – או שהוא מעשה ידי אדם. אין הכרעה בשאלה זו, כפי שאין הכרעה בשאלות נוספות, תוך הדגשה, שהארכיאולוגיה אינה מדע מדויָק, אינה יכולה לענות על כל השאלות, והתשובות תלויות בהשקפת העולם של הארכיאולוגים. אבל במיוחד: חיי הנפש של האדם אינם ניתנים להסבר מלא, ולכן קיים הבדל משמעותי בין ארכיאולוגיה ומציאות, כפי שאומרת אלה על ארכיאולוגיה ומתכוונת גם לרגשות: "מה אוכל ללמוד על מציאות החיים הארעית הזו, והלוא אין מדובר במבנים שאפשר למדוד, אם לפי האמה המצרית נבנו או הרגל היוונית, האם מדובר במקדש או בבית מגורים, והלוא אין לפנַי כל אבן או חרס, שניתן לבחון את שכיחותם. הממצאים המועטים מונחים על פני השטח והם ניידים, כשיכלו מכאן לא ישאירו אחריהם דבר". "והרי תכליתנו אינה למצוא את השרידים אלא להסביר מדוע הם שם, לשחזר מציאות חיים שעברה מן העולם" (54). ועוד אומרת אלה: "ארכיאולוגיה היא לא מדע מדויק, יש הרבה מקום לפרשנות" (192). וכן: "כמו כל דבר בארכיאולוגיה, יש על זה חילוקי-דעות" (280). 18

לא פעם מפקפקת אלה ביכולתה להבין בני אדם, שכן קיים שוני מהותי בין הארכיאולוגיה לחיים עצמם: "לא חרסים אני בוחנת עכשיו אלא בני-אדם" (198). משפט זה חוזר פעמים אחדות בספר, כגון, כשעודד הפסיכיאטר מדבר עם אלה היא מגיבה: "אני רגילה לדבר עם אבנים" (253); וכן: "אני מתחיל לחשוש שמי שמתעסק באבנים לא מבין בני-אדם" (293).  בחילופי דברים בין עודד לאלה, בנקודת השפל של יחסיהם הוא אומר לה: "אין לך סבלנות לבעיות של אחרים, עם אבנים את כנראה מסתדרת, אבל בני-אדם זה יותר מדי בשבילך" (448).

השוואה בסיסית זו, בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, מתבטאת בַּכלל ובפרטים. בכלל: גם התיאורים שהם, כביכול, ארכיאולוגיים טהורים, מבטאים את ההרס הכללי של חיי הנישואים, ואת העובדה שמלכתחילה היו בנויים כך שהם עתידים להיחרב. בפרטים: כמעט לכל הפרטים בספר, של חיי הנישואים, ההווי הישראלי, ההורות, בית הספר וסביבו, גידול הילדים ועוד, יש מקבילות במִמצאים הארכיאולוגיים (ראו בהרחבה בהמשך).

ניתוח פרטי הפגישה הראשונה בין אמנון לאלה, שהיא מוטיב חוזר בספר, מגלה שמלכתחילה לא היה להם סיכוי ומערכת יחסיהם נועדה לכישלון. זוהי פגישה בין אמנון הארכיאולוג הבכיר, שהתאהב בתמונה עתיקה, בציור מן העבר ולא באלה, הסטודנטית שלו, שהיא דמות ריאלית בהווה. התאהבות זו היא חלק מהקשר בין אירוטיקה וארכיאולוגיה (ראו בהמשך). השם: אלה, מגלה, שהיא בלתי מושגת, "כאלה שהתייסרה למען בני-אדם [ – – -] פדתה אותם בדמה, רפאה אותם בחבּורתה" (257), ואילו שמו  אמנון, מגלה שמעשהו  בחטא: פרופסור מבוגר וסטודנטית צעירה, כשם שחטא אמנון המקראי בתמר, השוואה שמוזכרת במפורש בספר. אמנון מחזיק את תמונת "הפריזאית" בכיסו דרך קבע, וגם בלבו, והיא תלויה בביתם של אלה ואמנון. אמנון התאהב בציור, בדמות, בתמונה, באלה, כחלק מעבודתו, לא באישה בשר ודם. באחת הפעמים אומר לה אמנון: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינואי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86).

המוטיב של התאהבות בתמונה, או בפסל, ידוע מספרות העולם, ואין ספק שהיה מודע גם לצרויה שלו, שהלכה בעקבותיו, וששימש לה מקור השראה. 19 כאן, כאמור, הפרק הראשון של חיי הנישואים, שהיה מבוסס על הציור העתיק, נדון מלכתחילה לכישלון (404 ועוד).

הפגישה הראשונה, שהיא, כאמור, מוטיב חוזר בספר, מתוארת תחילה  כהתגלות: "ואז חזרת אלי בצעדים מהירים, מצביע אלי בסיפוק, כפותר תעלומה, עכשיו אני יודע איפה ראיתי אותך, את מצוירת על הקיר בתֶרָה, באתר המינוֹאי, קוראים לך הפריזאית, [ – – – ]". "בתֶרָה, זה השם העתיק של סנטוריני, האי שהתפוצץ, לא היית שם? השתמרו שם ציורי קיר יפים להפליא" (84). הוא שולף שקופית מכיסו והיא "רואה את מבטי קבוע ביהירות בפנים חיוורים, הדורים, זה לא יאומן, מלמלתָ, מתכופף אלי שוב ומביט בפני, את כבר קיימת ארבעת אלפים שנה" (84). לזיכרונות הפגישה הראשונה תפקידים שונים בספר: "אַת התגלית הכי חשובה שלי, ציור קיר מינוֹאי שקם לתחייה בארץ ישראל, אשה בת ארבעת אלפים שנה" (86). לימים, הסתייגה מאלה מתמונה זו שהייתה תלויה על הקיר בדירתם "הפריזאית, פניה חיוורים ושפתיה אדומות, שערה הכהה עשוי בתסרוקת מוקפדת, מבטה יהיר וסנטרה נחוש, אשה רחוקה, אצילית, מה לי ולה" (96).

 

מתוך מאות ההשוואות עם עולם הארכיאולוגיה שהספר גדוש בהן, מיינתי, לצורך מֵתודי בלבד, ארבעה נושאים. יש השוואות שהן כלליות וכוחן יפה לעולם הארכיאולוגיה ולנפש האדם בכלל, ויש השוואות שכוחן יפה לדוגמאות הארכיאולוגית שנבחרו בספר זה ולמשפחה העומדת במרכזו: הרס האי תרה = סנטוריני, "יציאת מצרים" והחפירות בתל יזרעאל.

 

א. ניסיון להבנת מערכות יחסים בין בני אדם. הבנת האדם מתוך עצמו, דומה לחפירות ארכיאולוגיות שמטרתן להבין את העבר: צריך ללכת מן ההווה אחורנית אל העבר; ברגע שמסירים שיכבה אחת וחודרים לעומק לשִכבה שתחתיה, אי אפשר בארכיאולוגיה לחזור אל השִכבה שהוסרה.            דוגמאות: נישואים ראשונים כאתר חפירה: "רק תרשי לי להזכיר לך שרק פעם אחת אפשר לחפור באתר, ואם לא ממצים את החפירה אין דרך לחזור עליה" (53). וכן: "כל מה שנמחק מחיי כממצאים הנמחקים בחפירה ורק תיעוד כתוב או מצולם נותר מהם" (140). פרק הביניים בין פרק א של חיי הנישואים לפרק ב שלו, מתאר את שיבתה של אלה לתקופת ילדותה, כשהיא מתכווצת והולכת, נחלשת, ונעשית "רזה כמו שלד" (147). "כל הפאר הזה [ – – -] נבנה דווקא על נקודת התורפה של כדור הארץ" ונעלם "בן-לילה". "כי בלב הים התיכון נקרע לגזרים האי תֶרָה בעוצמה שלא ידע העולם". ההרס והחורבן מתוארים בפירוט יחד עם המסקנה: "זה יהיה גם סופן של המעצמות הגדולות של תקופת הברונזה המאוחרת" ובתוכן "ישראל ויהודה, שייאלצו להתמודד עם התפוררות המסגרות, עם האלימות המתפשטת, עם אלפי העקורים הנודדים בדרכי הים והיבשה בחיפוש אחר בית חדש, עם ידה הקפוצה והקרה של תקופת הברזל" (146 – 147). "אבל באי השבור שלי רגל אדם לא תדרוך ואת חורבותיו איש לא יכונן ואת חיי איש לא ישיב לי" (169). הבנת האדם את עצמו יכולה להיות מושגת בשתי דרכים שונים, ששני פענוחים ארכיאולוגיים שונים משמשים להם כמודל: כתב ההיירוגליפים שפוענח בעזרת אבן הרוזטה – כלומר פענוח שפה בעזרת שפה אחרת; לעומת הכתב המינואי – שפוענח מתוך עצמו (170; 241).  אלה היושבת בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר ומחכה שיפענח את נפשה, נוטה יותר לכיוון "הכתב המינואי": והרי דומה יותר נפשנו ללוחות הכתב המינואי דווקא, אותו צופן שפוענח לבסוף מתוך עצמו בלבד" (241).                                                                                                                       ב. ארכיאולוגיה כמעשה אהבה. החפירה כמעשה ארוטי; חשיבות הפגישה הראשונה: ההתאהבות של אמנון בתמונה; המשיכה של הסטודנטית הצעירה לחוקר הבכיר.                                               דוגמאות: זיכרונות הפגישה הראשונה, בתוך החפירות הארכיאולוגיות, בין הארכיאולוג הבכיר והסטודנטית המתנדבת, מבצבצים לאורך כל הספר: "כך היה פוסע בין החרסים המנופצים, באתר החפירות האפור מאבק שם ראיתי אותו לראשונה" (16). "הֵסרת לכבודי את משקפי השמש והעיניים הכחולות שלך נצנצו מתוך השיזפון"; "הבנתי שאתה חושב שאני תלמידה בתיכון עדיין"; "אני כבר בסוף הב.א., ורק אז הבחנתי שחולצתך האפורה הצמודה לעורך אינה אלא אבק" (83). מהערה זו ניכר, שאמנון אינו באמת רואה אותה, אלא את תמונתה: "יושבת לבטח בתוך ריבוע החפירה שדפנותיו מצופים שקי חול כשוחות בזמן מלחמה, הוספתי להבריש את העפר בחריצות מופגנת, רואה אותך מתהלך מהורהר בין הריבועים, ממדיך משרים ביטחון על האתר כולו, מכנסי הג'ינס שלך גזורים ברישול על שוקיך, חוטים דקים משתלשלים מהם כציציות" (84-83). כבר בפגישה הראשונה ראתה "את גופו העטוף חליפת אבק מכף רגל ועד ראש, מוטל דומם וקר במעמקי החפיר כבמערת קבורה עתיקה" (84). ההשוואה ל"מערת קבורה עתיקה", אינו  מבשר טובות לעתיד מערכת היחסים ביניהם.                                                                                                 ארוטיקה. השוואה בין הארכיאולוגיה כמעשה של חפירה, לבין יחסי מין. דוגמה אחת מני רבות:  "כך ראיתי אותו לראשונה לפני עשר שנים, עירום למחצה, משקיף בעיניים מצומצמות על המתחם המלכותי ההולך ונחפר, אלא שאז היה חזהו מכוסה אבק סמיך כהה עד שלא הבחנתי בעירומו" (19). הפגישות הראשונות: "נדמה שאבנים חדות דוקרות בגבי כמו אז, בלילות הראשונים שלנו, באתר החפירות, ביום אנחנו חופרים מתחת לפני האדמה ובלילה מתחת לעור, עיניו הבהירות זרחו מעלי, יוצקות עלי את כל האור שאגרו ביום החם הארוך, ריח של אבק קמאי נדף ממנו, וידיו שמיינו בקפידה את החרסים משוטטות על גופי, כמנסות לפענח את הכתובת החרוטה עליו, אות אחר אות" (21) . פגישה ראשונה זו, עם "אבנים חדות דוקרות" יש בה רמז מטרים לבאות, שאינו מבשר טוב: "הישוב הזה נהרס זמן קצר אחרי שנבנה, ומאז לא התאושש" (21) – השוואה בין הרס היישוב לבין הרס המשפחה שעתיד לקרות. עם תום החפירות מזמין הפרופסור את הסטודנטית "שהתעסק" עמה: "את באה איתי" (22), והיא נוסעת עמו במכוניתו הפרטית ולא בהסעה המשותפת של הסטודנטים (22).                                                                                                                      ארכיאולוגיה וארוטיקה: "הגוף המוכר הופך למבוך ענק כארמונו של מינוס בקנוסוס, שם חי המינוטאורוס האימתני, חציו שור חציו אדם, שאהב קורבנות צעירים, נערים ונערות" (150). אומר הטייס חובב הארכיאולוגיה: "הרי חפירה זאת פעולה מאוד אירוטית, [ – – -] ואני אומרת: חפירה זאת פעולה הרסנית, רק בדיעבד אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה, אני רוצה לקוות שהאירוטיקה פחות הרסנית ממנה" (192).

ג. הרס ובנייה מחדש. הרס ארכיאולוגי שגורם לחורבן עיר, דומה לתהליך התפוררות המשפחה; אבל כשם שעל הריסות עיר נבנתה עיר חדשה, כך אפשר לקומם גם את חיי הנישואים בפרק ב שלהם. הרס המקום הוא תמונת-ראי להרס משפחה, אבל שיקומו מעיד שאפשר לבנות מחדש את "הבית השני".                                                                                                                   דוגמאות להרס: החפירה שבה נפגשו הייתה ב"תל יזרעאל, ההרוס והפגוע, אל המתחם המלכותי המוקף בחפיר עמוק, המשקיף על עמקי הצפון העשירים שעריהם עלו בלהבות זו אחר זו, בית שאן, תענך, מגידו, הותירו לנו שכבת חורבן קשה הקושרת אותן זו לזו". "האתר שחרב אך שנים ספורות לאחר שהוקם, ומעולם לא השיב לעצמו את חשיבותו משכבר" (84). תיאורים ארכיאולוגים ריאליסטיים אלה, נהפכים לסמלים מטונימיים, המקבילים לחורבן הנישואים של בני הזוג בעתיד. הכלל: מרבית התיאורים הארכיאולוגיים המבוססים על המחקר, משמשים בספר כתמונת-ראי להתפוררות הזוגיות. יש בספר גם דינאמיקה של התפוררות חיי נישואים, שרבים מאד מזדהים עמה: "הוצאנו את הרע אחד מהשני" (137 ועוד הרבה).                                                                                                                            דוגמאות לבנייה מחדש: "כתושבי אותה עיר שנחרבה ברעש אדמה או במלחמה, אשר שבו והקימו יישוב חדש על שרידי יישובם שחרב וחוזר חלילה עד שצמח שם ברבות השנים תל עתיקות שמדרונותיו תלולים" (81). אמנם פרק ב' אולי לא יגיע להישגיו של פרק א' אבל בכל זאת זה בניין. כשאלָה יוצאת בבושת פנים מניסיון הפיוס הכושל עם אמנון, ההשוואה היא: "ואני עוברת מתנודדת בין זקיפי הדקלים, כמו שני המגדלים בחזית המקדש הכנעני במגידו הם ניצבים, כגַלעד למקדש שחרב ולא שוקם, בעוד העיר סביבו נבנית ונהרסת עשרות פעמים" (139). בניית פרק ב' בחיי הנישואים דומה ל"שגרתם של ניצולים המנסים לבנות יישוב חדש על הריסות יישובם שחרב, מלַבּנים לבני טיט בערוצי הנחלים הסמוכים, חוצבים אבני בנייה במחשופי הסלע, אוספים קורות עצים וקנים שנגדעו, לעד יחווירו הישגיהם הצנועים מול זוהרו של העבר, ובכל-זאת נבנה כאן סדר כלשהו, פריך ומתוח אמנם, אך מוכר" (344). לנושא זה קשורה גם השאלה המוצגת בספר ללא תשובה: האם ההרס נגרם על ידי "כוחות הטבע" או שהוא מעשה ידי אדם. כלומר, האם ההרס בהיסטוריה הוא בלתי נמנע או שיש לבני האדם שליטה עליו? ובמישור האנושי: האם ההרס של פירוק המשפחה הוא בלתי-נמנע – כוח טבע – או שאפשר למנוע אותו – מעשה ידי-אדם. בחלקו השני של הספר נערכת הקבלה בין "יציאת מצרים" לבין אפשרות של "התחלה חדשה והזדמנות שנייה". "יציאת ישראל ממצרים היא האירוע ההיסטורי הנוכֵח ביותר במקרא", ש"עדיין לא נמצאה כל הוכחה היסטורית" ו"השם ישראל" לא נזכר בשום מקום (347). אמנם, כפי שחושבים כמה מן הארכיאולוגים, "לא נמצאה הוכחה לשעבוד ולא הוכחה לישועה, ולא לנדודים במדבר" אלא "עדויות נסערות ועקיפות על אסונות טבע", אבל אלה, שזה נושא המחקר שלה מנסה לקשור את "יציאת מצרים" שארע בעקבות חורבן תרה-סנטוריני לבין פירוק נישואיה הבלתי נמנע – כוחות טבע – ומאמציה להתחיל מחדש- מעשה ידי אדם: "אני מנסה להוכיח קשר בין התופעות שהוא מתאר למכות מצרים, אבל רוב החוקרים מאמינים שמכות מצרים לא התרחשו בכלל, שהן בדיה ספרותית" (280) וכן: "האם שוב מתעלמת ההיסטוריה מתפקידם של איתני הטבע בהשתלשלות המאורעות" (347). ובהמשך במפורש:  "ועדיין נדרשת ההוכחה, שמפלתה של תרה בידי הטבע היא מפלתה של מצרים בידי אדם, היא ניצחונו הניסי של ישראל בידי אלוהיו" (348). 20 עם תחילת פרק ב' של חייה, אלה ובנה הישֵנים בביתו של עודד מושווים, לבנית עיר חדשה על חורבנה על קודמתה, כשאין לדעת אם הפעם תחזיק מעמד: "שוב ושוב חזרו התושבים אל האתר והקימו ישוב חדש על חורבות קודמו, שוב ושוב ייצר האדם חפצים הדומים זה לזה, סיר בישול, נר למאור, מטבע, וכך מייצרים אנחנו שוב ושוב אי-נחת דומה, מותשים מהשוואות, חנוקים מאכזבה" (445). וכן, עם התחזקות מערכת יחסיה עם עודד: "כי יותר ויותר מצטברות לאחרונה העדויות כי הציוויליזציה בכרתים המשיכה להתקיים גם אחרי שכוסתה תרה באבן ספוג געשית. דוגמאות הכדים השתנו אמנם, ונראה שדעתם של התושבים היתה נתונה פחות לאמנות ויותר לביצורים, להגנה על מקורות המים" (453).

ד. הווי הארכיאולוגים משפיע על מערכת היחסים במשפחה. בתוכו גם ביקורת על האוניברסיטאות ועל ההירארכיות בין החוקרים. כגון: מי מוזמן לכנס ומי לא; אופנות במחקר; חוקר בכיר וחוקר זוטר. בספר מוזכרים אביזרים רבים שהם חלק מעולם הארכיאולוגיה.                                                                                                 דוגמאות: במהלך הרומן, מתהפך מעמדם כארכיאולוגים: אֵלה מילר מוזמנת לכנסים ולהרצאות, בעוד שמעמדו של אמנון מילר, מתערער. כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו, הוא מתקיף אותה בשם העבר, ואינו חש שמעמדם השתנה: "מי אַת בכלל שאַת מעזה לעזוב אותי, בלעדי היית כלום, מתנדבת עלובה בחפירה, אני סידרתי לך את הקריירה שלך וככה את גומלת לי, תדעי לך שהכול ייגמר עכשיו, כמי שבניתי אותך אני אהרוס אותך" (22). מערכת היחסים התחילה באי-שוויון: "שש שנים התנשאת עלי" (148). התנשאותו של הבעל היא המשך ליחסם של אביה ואמה אליה המנסים לערער את בטחונה בעצמה (159; 449 ועוד). גם המשכה של מערכת היחסים התבטאה בהתנשאות: "איך היה מגרגר בצחוקו כחתול למשמע ההערות שלי, אַת בכלל לא ארכיאולוגית, היה מגחך בפליאה, רק אגדות מעניינות אותך, מה אַת עושה בחוג שלנו בכלל, ובאותם הימים נשמעו הדברים כשבח נדיר" ( 125). 21  עם הפרידה והתהפכות מעמדם מטיחה אלה באמנון: "אין לי מושג על מה אני מדברת? בטח, זה מה שאתה תמיד אומר, גם כשהתחלתי לחקור את הסיפור של תרה אמרת שאין לי מושג על מה אני מדברת ועכשיו מזמינים אותי לכל כנס בעולם להרצות על זה"; ואמנון מטיח בה: "זה עדיין לא אומר שהתזה המגוחכת שלך שווה משהו, בעיני היא עדיין קשקוש, [ – – -] תמשיכי לפתח את האגדות שלך, אם זה גורם לך עונג ומביא לך תהילה" (201). אמנון מאיים ומקנטר: "אני מזהיר אותך שהצעד הזה [הפרידה והגירושין] הוא בלתי-הפיך, ממש כמו חפירה ארכיאולוגית" ובהמשך הוא מתגרה בה: "אם את עוד זוכרת בכלל מה זה, את הרי רואה יותר שדות תעופה מחפירות" (202). אלה חוזרת ומהרהרת הרבה בהתהפכות מעמדם האקדמי: "בעבר היה הוא מרבה בנסיעות אבל בשנים האחרונות ההזמנות פחתו והפרסומים מתמהמהים.  [ – – -] איך התהפכו הדברים, הרי כשהכרנו היה הוא בשיאו ואני בתחילת דרכי, האומנם שם החלו חיינו להיטלטל, בתֶרָה" (210).                                                                                                     השוואה לחפץ ארכיאולוגי שנחשף. אחת ההשוואות, שהארכיאולוגים בוודאי יוכלו להזדהות עמה, היא זו, שבה מרגישה אלה בבית הזר של ידידיו של עודד : "כאותו חפץ שנשמר אלפי שנים במעמקי האדמה, בסביבה אחידה של לחות וחומציות, ולפתע נחשף ובא במגע פתאומי עם סביבה חדשה, הגורמת לו הלם פיסיקלי וכימי, יוצרת תהליכים בלתי-הפיכים, ואני נזכרת באותו קמיע עשוי עץ, שנקבר בקרקעית הים עם סירת דייגים שטבעה, וכשיצא לאוויר העולם והתייבש, התפורר תוך זמן קצר והפך לאבקה" (433).

למותר להוסיף שדוגמאות כאלה "מהווי" הארכיאולוגיה והארכיאולוגים רבות מאד בספר.

 

עם  כל ההשוואות בין הארכיאולוגיה לחיי הנפש, שיש ביכולתם להסביר את האחרונים, עובר בספר לכל אורכו גם פקפוק באפשרות פרשנות זו וכל פרשנות בכלל. זוהי אזהרה גורפת בפני ניסיון להסביר, להבין ולפרש כל דבר, בין בארכיאולוגיה בין בחיי האדם.  בצד ההשוואות הארכיאולוגיות הפרשניות כביכול, חותר הספר תחת עצמו ומזהיר מפניהן. בתשתית הספר מונחת ההשוואה הבסיסית  בין פירוק המשפחה ומכירת הבית הקודם, מַעבר לְבית חדש והקמת משפחה חדשה, לבין חורבן עיר והקמתה מחדש על חורבותיה, יחד עם הניסיונות של הארכיאולוגים להסביר את הסיבות הן לחורבן והן לבנייה. השוואה זו, כאמור, גם חותרת מתחת לעצמה. לצד ההסברים וההסברים כביכול, קיימת הידיעה ש"בדרך-כלל אין חפירה פותרת את כל הבעיות הידועות, נתונים שהתגלו בה עשויים לפתור שאלות ישנות ובה בעת להציג שאלות חדשות" (401). זאת, תוך הזהרות חוזרות ומפורשות: "זכרי, הסבר של פעולות אנושיות אינו שונה במהותו מהסבר של תופעות מתחום מדעי הטבע. זכרי, לעולם לא יצליח החופר למצוא את כל חלקיה של התמונה ועליו להשלימה על-פי ההקשר [ – – ]. הארכיאולוג מחזיק בכל עת באמת מסוימת והיא קיימת עד שמתגלים נתונים נוספים המשנים אמת זו ומקדמים אותו הלאה" (401). וכן, בחזרה לדימוי של אבן הרוזטה והכתב המינואי: "האם אפשר בכלל לפרש ממצאים קדומים, לשחזר מציאות שחלפה, הרי רק מתוך עצמנו אנחנו מפרשים את מהותם ואת כוונותיהם של אלה שחיו לפנינו" (407 – 408). פרק ב' של חיי הנישואים משיג הבנה חדשה: "ודומה שבי תלוי הדבר, ובידי הוא, אוכל לחולל ניסים, אם רק ארצה, כאֵלָה שריפאה את בני-האדם בחבּורתה" (455). ובעיקר: אין אפשרות להסבר שלם וצריך להרפות ולחיות את חיי היום יום: "הרי לעולם לא תימצא ההוכחה המוחלטת ככתובת המעידה בבירור על מציאות חיים שעברה מן העולם"; הדרך להתנהל כראוי ולהצליח היא: "רק המאמץ היומיומי היחף שאינו מצפה לתמורה, ככוהני און המשילים את נעליהם על הצוקים מדי בוקר, הוא שיצבור עבורנו רסיסי משמעות, צעד אחר צעד, שורה אחר שורה" (456).

 

'תרה' הוא אחד הספרים "הארכיאולוגיים" ביותר בספרות העברית, אם לא "הארכיאולוגי" שבכולם. עם זאת, ההשוואות הרבות בין ארכיאולוגיה לחיי נישואין, שהן ממרכיבי הספר, הן לדעתי, גם מקור חולשתו. הן גלויות, ישירות, מיָדיות ופשטניות  ולעיתים גם מלאכותיות. גם ריבוין והחזרות עליהן, אינן לטובת הספר. אבל, לנושא: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות – השוואות אלה תורמות הרבה. הן מראות במפורש  את החוטים הגלויים שמהם טווה הסופר את העלילה.  בספרים אחרים רואים את צד ימין, וסימני הטוויה נשארים בצד האחורי, כאן הפכו את הבד, וחשפו את "צד שמאל" של רִקמת הספר.

תוצאת תמונה עבור אלי אשד ז'קונט חידת מותי

  1. אמנון ז'קונט: 'חידת מותי' (2009)

בספר זה ממומשת במלואה המטפורה של הארכיאולוג כבלש. ספר בלשי זה,  הוא שילוב של היסטוריה ואקטואליה; פרשה בתולדות העם היהודי המשולבת בפרשה פרטית בחייו של הגיבור; מסע בלשי לחישוף אוצרות העבר עם רומן ארוטי. ועוד שילובים מסוג זה.

במרכז הספר עומדים כמה ארכיאולוגים: האחד, פרופ' שאול ויתקין, חוקר "מיתולוגי", האב המייסד,  אדם מושחת, שאינו מהסס לקחת לביתו, את אחד המִמצאים החשובים שגילה, כדי שיוכל לקבל בעדו ממון רב, ובעזרתו לשפר את חייו. השני, פרופ' גדעון לוריא, הגיבור המרכזי, אדם ישר, הגון, צנוע, שהכסף אינו נחשב בעיניו, וכל מעייניו במחקר, בגילוי האמת ובפענוח הממצאים שהוא חוקר. עם זאת, למען המטרה של פענוח הרמזים ומציאת האוצרות, גם הוא ושותפתו, עושים מעשים "בלתי-חוקיים", מתגנבים למקומות אסורים בכניסה ומסכנים את עצמם ואת מערכות היחסים עם הגופים השונים. השלישי: פרופ' ג'ונתן מייז, המתחרה של גדעון לוריא, "אחד האנשים החזקים באוניברסיטה" המקושר לכולם: "חבר אישי של הרקטור ושל שר החינוך" (33 – 34). שמו, כפי שמתברר לקראת סופו של הספר: יונתן מזא"ה = מזרע אהרן הכהן (328).

על צוות הארכיאולוגים נמנים גם: הספרנית-מזכירה-ארכיאולוגית-רפאית: רותי, המשתוקקת למצוא בן זוג ולהקים עמו משפחה, תחילה עם הארכיאולוג הראשון ולאחר כעשרים שנה – עם השני. כמו כן מככבים גם ארבעה סטודנטים לארכיאולוגיה, לתארים מתקדמים, כל אחד ומניעיו. עם הצוות נמנית גם סוֶוטלַנָה, "הרוסיה" המקצוענית, המסוגלת להכין את "הגוויל" לקריאה (25), אבל מתה מייד מהרעלה.

תיאורי הארכיאולוגים הם אישיים וסטריאוטיפיים כאחד. כגון: הפרופסור השרוי בספריות שואף לעבוד "מתיעוד ההיסטוריה לעשייתה" (320). הם מעין "מקהלה יוונית" פעילה.

זהו ספר מתח בלשי, הנפתח בגילוי פסל עשתורת "הגרסה הבבלית": "לוח שיש בגודל של עמוד עיתון ועליו תבליט בדמות אישה. [ – – – ] חור גדול היה פעור בטבורה וחורים קטנים יותר בעיניה, בפטמותיה ובאיבר המין שלה" (10). בחור הטבור נמצא "קלף". פענוח עשרת רמזי כתב החידה הכתוב על הקלף וההליכה בעקבותיו כדי לגלות את "החושן" ואת אוצרות המקדש של בית ראשון, עומד במרכזו של ספר מתח בלשי זה. יש בספר קריצה מודעת לסרט "שודדי התיבה האבודה" עם גיבורו הבדוי: אינדיאנה גו'נס.

הגילוי נעשה ב"מדבר יהודה, מחנה חפירות ארכיאולוגיות, 1992" בידי אחד הארכיאולוגים, המחליט להעביר את התגלית לרשותו ולשמרה בבית מזכירתו-אהובתו: "כי זה העתיד שלנו" (10). הוא יקבל כסף בעד התגלית, לאחר שיצליח לקבל תעודה מ"סוחרי עתיקות במזרח ירושלים" "שתעיד שהתבליט נמצא לפני 1978, כשחוק העתיקות נכנס לתוקף" (11). הארכיאולוג נהרג לאחר חצי שנה, בשירות מילואים, והממצא הארכיאולוגי הכפול: הפסל והקלף, נשארים ברשותה של המזכירה.

המשכה של העלילה מתרחש 17 שנה מאוחר יותר, בתל-אביב, בינואר 2009 (13) כשגדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה, הנהפך לארכיאולוג, באוניברסיטת תל-אביב, אלמן טרי, ואב לבת מתבגרת, מקבל חבילה אנונימית לספרייה, שבתוכה: "מלכת השמים, אלילה צידונית, בבבל היא נקראה אִשתר, בפרס אִסתר ובתנ"ך עשתורת" (21). הנקבים שבפסל אִפשרו לה "לדבר" מול הרוח. בעזרתה של רותי, המזכירה שלמדה ארכיאולוגיה ורַפָּאות,  הוא מגלה את "הגוויל" שהוחבא בתוך הפסל, ומצליח לקרוא את הכתובת ב"כתב עברי קדום" (25).

לחבילה צורפה "תעודת מקור מ-1975" של "אחד מסוחרי העתיקות הכי גדולים במזרח ירושלים",  המאשרת ש"שהתבליט והקלף נרכשו בשנת 1952 [ – – – ] שמצא אותם במערה בנפת יריחו", כמו כן צורף "מסמך קבלת תרומה בעילום שם", "שהתנאי לתרומה" הוא שפרופ' גדעון לוריא יהיה זה שיחקור את האובייקט (22).

כאן אני מחויבת לעשות "ספוילר" חלקי, לכל מי שמתכונן לקרוא את הספר. אבל הספר מרתק גם באיך ולא רק במה היה אחר כך? ומי עומד מאחורי כל המעשים? – לקראת סופו של הספר, מתברר שהארכיאולוג שסרח היה הפרופסור לארכיאולוגיה שאול ויתקין (19) שגם ייסד את הספרייה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והמזכירה-המאהבת-הספרנית הייתה רותי, שניסתה להעביר את אהבתה ורצונה לבנות משפחה ולהיות אם, לפרופ' גדעון לוריא. היא הייתה זו שהעבירה את הפסל והגוויל אליו, אבל משהתברר לה שהוא אינו מסוגל לאהוב אותה, העבירה את אהבתה לפרופ' מייז הוא מזא"ה (333). היא זו שעמדה מאחורי כל התככים. לפי הכלל: "חפש את האישה"; או: המניעים הם תמיד אישיים-פרטיים.

בסופו של דבר מגיעים שני הארכיאולוגים אל "קופת-התרומות" שבתוכה האוצר (328), פרופ' ג'ונתן  מייז שהוא גם מזא"ה, כהן, יחד עם רותי, ופרופ' גדעון לוריא ושלושתם יחד אוחזים ב"קוּפָּה" (329). בתוכה נמצאים כמה מכלי המקדש וביניהם "החושן" (330). הסכנה היא ש"החושן לא ישמש להקמתה מחדש של תרבות יהודית, אלא ייהפך לכלי של אחיזת עיניים, של נסים וקסמים" (331). "הדתיים" כבר אורבים לחושן מחוץ למערה, כדי להשתלט עליו ולהעבירו לרשותם (331). בתוך המערה מתחולל מאבק בין שני הפרופסורים , ואז גדעון לוריא זורק את חלקי החושן לתוך תהום המערה, והוא אובד לעד (332). מעשה זה של גדעון הוא לא רק כדי שהחושן לא יפול בידי עמיתו-מתחרו, ולא רק כדי שלא יהיה בידיהם של "הדתיים", אלא גם ברוח צוואתו של גדליה בן אחיקם ב"גוויל" (331). וכך, שוב כצפוי, מסתיים החיפוש הדרמטי אחר החושן, שאובד לעד.

ועוד כצפוי, העלילה מסתבכת ומעורבים בה גורמים שונים, כל אחד ומניעיו, בנוסח ספרי בלשים וסרטי בלשים-ארכיאולוגים מסוג אינדיאנה ג'ונס. התיאורים המפורטים של פענוח  "הגוויל", זיהוי המקומות הנזכרים-נרמזים בו, הביקור בהם, החפירות, מעידים על התמצאות בארכיאולוגיה, בהיסטוריה ובכל הקשור בעשייה הממשית הקשורה בהם. וכן, בעבודת תחקיר יסודית ומעמיקה שמאחוריו העלילה הבלשית הסבוכה.  הוא הדין ביחס לארבעה הסטודנטים-הדוקטורנטים המלווים את הפרופסור, ד"ר גדעון לוריא, המסייעים לו כצוות, וכבודדים, כל אחד ומניעיו. הם  יוצרים דינמיקה קבוצתית ומוסיפים למתח של העלילה. ועוד כצפוי, מתנהל רומן בין הפרופסור לבין הילה, אחת הסטודנטיות שלו, שהיא גם עורכת דין, וגם יפה, חכמה ומושכת. יחד הם מפענחים את עשרת הרמזים בכתב-החידה, כדי להגיע אל המקום שבו נטמנו אוצרות המקדש ובראשם החושן.  המחבר, אמנון ז'קונט, ערך במשך שנים מדור חידתי-בלשי ב'הארץ ספרים', שבו חיבר כתב חידה, שהקוראים היו צריכים לזהות בעזרת הסימנים שנתן באיזה ספר מדובר. לא פחות ניכרת בספר זה, היכרות עם "מאחורי הקלעים" של המוסדות האקדמיים בכלל ואוניברסיטת תל-אביב בפרט.

המטרה הדידקטית של הספר באה לידי ביטוי ישיר בשני הנספחים בסיומו: "אז מה בעצם קרה בראש חודש תשרי של שנת 586 לפני הספירה?" – תיאור היסטורי-פוליטי-אקטואלי של הרצח הפוליטי של גדליהו בן אחיקם, המושווה לרצח קנדי ולרצח רבין; וכן מילון "אתרים ומונחים הנזכרים בספר (על-פי סדר האלף-בית)".

אבל, בנוסף לרצון לספר סיפור "היסטורי", להבין את מלאכתם של ההיסטוריונים-הארכיאולוגים, ולהכיר מקומות בירושלים, ולקשור בין העבר להווה, יש לספר, כצפוי, גם מטרה אקטואלית מסויימת יותר. יש בו  ביקורת על האקדמיה, במיוחד, כאמור,  על אוניברסיטת תל-אביב, על התככים שמאחורי הקלעים, שבעזרתם מתקדמים בדרגה, מקבלים מענקי מחקר, עוסקים בהוראה, בהדרכת סטודנטים ובכל אותו עולם אקדמי, אם לא לומר: עולם-תחתון אקדמי. ביקורת זו נעשית בדרך של "הרחקת עדות", בהסוואה של סיפור מתח בלשי. יש בו גם ביקורת על "הדתיים" ועל האמונה בלחשים ובקמיעות.

ב"קריצה" נוספת לנעשה באוניברסיטה, מסתיים הסיפור האישי של פרופ' גדעון לוריא בכך, שהוא חש שמתחרו ניצח אותו והוא הובס וכל משאלתו היא רק שיתנו לו לפרוש "ולקבל פנסיה קטנה" (337). במקום זאת, מתהפך הגלגל. מזכירת הדיקאן מחייכת אליו, מתעניינת בו, והדיקאן יחד עם נציגי משרד ראש הממשלה, מודיעים לו בין השאר, שהגוויל יוצג בבניין מיוחד, כששמו מתנוסס עליו כמי שגילה ופענח אותו, שהוחזר להוראה, ובעיקר שהוא עתיד לקבל את "פרס ישראל להיסטוריה יהודית" (339).

הספר מספק גם מעין "נקמה מתוקה" של אנשי מדעי-הרוח בחברה שדוחקת אותם לפינה, בחברה הרואה במקצועם עיסוק לא-תכליתי, "בטלני" ולא מעשי. והנה, מתגלה, שדווקא הם, "הספונים בספריות", מגיעים לתוצאות תכליתיות: כסף והשפעה פוליטית.

תוצאת תמונה עבור אחות שמש דרור בורשטיין

  1. דרור בורשטיין: 'אחות שמש' (2013)

א. מסע חיפוש

הספר הוא מסע בלשי של חיפוש לקבלת תשובה על חידת-החיים ולמעשה על חידת-המוות, על המסתורין של החיים ומערכות היחסים בין אנשים ובתוך המשפחה. במסע חיפוש והיזכרות זה, מטושטשים הגבולות בין הווה לעבר, בין חלום למציאות; בין ממשות לזיכרון. לא תמיד ברור מי הוא האומר או החווה או החולם. הספר מזכיר ברוחו את "ספר המעשים" של עגנון.

גיבור הספר, אורי אולמן (56) מחפש תשובה בעיקר אצל אביו עמוס בירושלים (20), על הסיבות להתאבדותה של אחותו הגדולה והאהובה (45) דורית. הבן דורש תשובה מאביו: "אני רוצה עכשיו שתגיד לי, אחת ולתמיד, למה היא  התאבדה. [ – – – ] עכשיו תגיד לי למה. זה הכול. [ – – -]  אני דורש תשובה" (66). במידה מסוימת הוא מחפש תשובה גם אצל אמו ריטה, ודייר המִשנה בביתם, הפרופסור ראובן ברנע. 22 כצפוי, אין בספר תשובה על שאלה זו, וגם לא יכולה להיות בשל "חידת החיים". הדרך היא החשובה והמסע הוא העיקר. תוך כדי חיפוש נחשפת מערכת היחסים שבין האח לאחותו, נזכרים בפיסות חיים "רגעי החסד שמהם מורכבים החיים וגם התפוררותם" (על העטיפה).  עצם החיפוש וההיזכרות בעבר הם החשובים.

ההנחה הייתה, שאם אורי ידע מה היה בעבר, יוכל להבין את ההווה ולקבל תשובה על הסיבות להתאבדותה של אחותו. אבל מסתבר שהזיכרון מתעתע ולכל אדם זיכרונות משלו על אותו מצב (45 – 47). לדובב אנשים על העבר באמצעות זיכרונותיהם זוהי "משימה מופרכת" (46). על "בסיס" זה "אנו בונים את מה שאנו מכנים חיינו, אבל החוסר הוא עצום, ולכן הבניין תמיד רעוע או נוטה על צדו" (47).

אין אפשרות לקבל תשובה על השאלה: מה היה בעבר, ובעזרתה להבין את ההווה, כיוון שעצם תיאור העבר שנוי במחלוקת פרשניו.  כך, למשל, יש שתי גִרסאות שונות, מי היה הראשון שמצא את גופתה של האחות שהתאבדה בתלייה: האם היה זה האב (59), או השכן הפרופסור לספרות  ימי הביניים ראובן ברנע (61). הספר מפזר רמזים עמומים ובלתי מתפענחים עד תומם, לסיבות האפשריות להתאבדות: גילוי עריות (האב)  (16; 66); 23  אונס (הפרופסור) (60); בדידות, ייאוש מן החיים, אי-הסתגלות, רגישות (האחות). בספר מפוזרים רמזים על גורלה של האחות: "איך הפכה מאישה לבובת תיאטרון" (31); כתבה שירים ש"איש לא הבין" (32); הייתה בדיכאון (32). השיחה בין האח והאחות נסבה על משבר גיל "ארבעים וחמש "על "המפולת"  (33); בצעירותה הייתה מנגנת מבטיחה (34) שפרשה: "היא הפסיקה לנגן. בגלל שהוא הרס לה את הגוף" (64).  ועוד הרבה.

שם הספר "אחות שמש" הוא משפט מתוך יומנה של האחות, המצוטט מתוך שירי החול של משה אבן עזרא (51); שיר שהוא: "שיר חידה" (51). האחות מזדהה עם פירושה של  המרצה לשיר זה (51). 24

הספר מתמקד, כאמור,  במסעי החיפוש וההיזכרות, המסתיימים, ללא תוצאות, ללא תשובות. עצם המאמץ להיזכר בפיסות חיים של קירבה ואושר – הוא החשוב.

 

ב. תפקידי הארכיאולוגיה בספר

  1. לספר מיבנה ארכיאולוגי, שכיוונו: מן ההווה אל העבר. בכך הוא בנוי כמו חפירה ארכיאולוגית, שבה מתחילים בשכבות המוקדמות, מסירים אותן, וחופרים אחורנית אל העתיקות יותר, כדי להבין את תולדות המקום. המהלך הוא: מן המוקדם אל המאוחר. חלקו הראשון של הספר מתאר את המצב בהווה: "שנה אחת אחרֵי", כלומר, לאחר התאבדותה של האחות; והחלק השני חוזר אחורנית, שנה לפני, כדי לנסות להבין מה קרה אצל כל הנפשות הפועלות: האב, האם, האחות, הפרופסור. עם זאת, כאמור, ההבדלים בין שִכבת ההווה לבין שכבות העבר אינם חדים וברורים. זיכרונות העבר ממערכות היחסים בין בני המשפחה, מכל התקופות חודרים לתוך ההווה. וכאמור, לעיתים קרובות מטושטשים ההבדלים בין הזמנים, וגם לא תמיד ברור אם מה שמתואר אכן קרה במציאות, או היה חלום, או התרחש רק בדמיונו של אורי. זיכרונות אלה הם העיקר, ובמיוחד, כאמור, אותם "רגעי חסד" (52 – 53 ועוד)  אינטימיים שבין האח לאחותו, הגדולה ממנו בעשר שנים: "הקשר בין אח ואחות הוא לדעתה הקשר היפה ביותר בעולם, מפני שיש בו את כל הטוב שבקשר בין גבר לאישה בלי כל הרע שנובע מהתקופה וממפחי הנפש" (52).
  2. בספר נערכת השוואה מתמדת בין החפירות באדמה לבין החפירות בנפש. ההווה הוא רק "ציפוי דק-דק" לכל מה שנמצא "מִתַּחַת" (13). באמצעות החפירות אפשר "להוציא עצמות"; למצוא "את השלדים המקופלים" (15).  אין זו השוואה מדויקת, מֵכאנית, אלא השוואה שהיא מקור השראה כללי.                                                                                                                   3. כתב חידה. ההשוואה היא גם עם פעילות הבלשית של הארכיאולוג: הבן המתבונן באביזרים בתוך הצריף אינו נוגע "בכלום". "ונזכרתי בבלש ההוא שהיה נכנס לזירה ושואל מיד, תמיד, 'נגעתם במשהו? מה הזזתם, לעזאזל?'" (20). אורי הרוצה לדעת מה קרה חושב כמו בלש: "על שעותיה האחרונות של אחותי לא ידענו דבר, מפני שבמקרה זה האדם האחרון שראה אותה, אם להשתמש במונח מתחום הבילוש, היה היא עצמה, והיא הייתה הקורבן והפושע גם יחד" (31). כמו בספרי חיפוש בלשיים אחרים, גם כאן מככבת המזוודה של דורית, שבעבר היו בה "נעלי 'המגפר'" (21), ובה אולי מסתתרים הסודות, שיובילו לפענוח סוד חייה ומותה. 25
  3. ארכיאולוג חובב. האב, שהיה נספח התרבות של ישראל ברומא במשך שלוש שנים (20) הוא גם ארכיאולוג חובב, העורך חפירות ארכיאולוגיות פיראטיות (54); וגר בבית ירושלמי היושב "על תל על תל על תל" (15). "רָשוּת העתיקות רוצה לחפור כאן" ובכל רגע "הם יכולים לבוא ולפנות אותנו, [ – – -] ולהרוס את הבית ולהתחיל לחפור [ – – – ] מהיום למחר" (15). האב הוא גם פסל חובב מייצר פסלי אבן (14); משיש, "ראשים, ביניהם כמה נשים, נשים זהות. ידעתי כמובן מי זו הייתה" (15).
  4. ממצאים ארכיאולוגיים כמוטיבים וכסמלים

העבר נוכח בחייו של האב בהווה במיוחד צלמיות הפריון ואבני היד. יש לו אוסף קטן  של עתיקות, ובתוכו בעיקר: "אבני יד, צלמיות וגרזנים" (15).  בדירה של האב נמצא "אוסף של כלים פליאוליתיים", מכיוון "שהבית הזה יושב על תל פריהיסטורי. האדם הקדמון, כאן בחצר". האב חופר ומוצא "אבן יד" בן "חצי מיליון שנה, אולי שבע מאות אלף". "הארץ הזו מלאה פרהיסטוריה, אלפי כלים, עשרות אלפי כלי צור וחלמיש וצלמיות וראשי חץ וכדים ומה לא. [- – – ] אבל אין 'פריהיסטוריה', יש רק היסטוריה, כלומר המציאות והזמן שחלף וכל מה שקרה וקורה" (12 -13). הוא מספר ללא הרף לבנו  "על אבני היד שלו" מדגים לו "את חדוּתם המדהימה" ומספר על "המחרוזות הכלקוליתיות שהיו עונד על צווארו, ועל צלמית פריון שהוא מצא בשדה בוקר והוא, איך להגיד, סוגד לה, מתפלל אליה מדי פעם (16-17). 26 ובעיקר הוא מספר לו ש"אני חותך בבית ירקות עם אבני יד מתקופת האבן, זה מטורף, הירקות נחתכים כאילו לא עבר הזמן, הכול עוד חד. אני לא יוצא מהבית בלי אבן יד בכיס. על כל צרה" (16).

פעולה החפירה שבה משתף האב את בנו מילדותו, מקרבת ביניהם (13), כמו בספרה של גבריאלה אביגור רותם.

  1. אבן היד, היא המוטיב החוזר החשוב והבולט ביותר ברומן. חפץ זה מניע את עלילתו, נזכר בו לעיתים קרובות ומלכד אותו ליחידה אחת. אבן היד, כפי שהארכיאולוגים יודעים היטב, הייתה הכלי הנפוץ ביותר בשימוש הארוך ביותר בהיסטוריה. שימשה גם לפשיטת עור ובשר של בעלי חיים שניצודו. ויש גם השערה על תפקידה המיני – "אבן היד הסקסית" – שסיתותה האיכותי, העיד על איכותו של המסתת/ת ומשך מחזרים (ויקיפדיה). "אבן היד" היא מוטיב חוזר חשוב בספר המחשק אותו ליחידה אחת: ( 12; 13; 15; 16; 17; 19; 26 ועוד הרבה מאד). היא מחברת בין העבר להווה. תכונותיה, מייצגות את ההתרחשות בספר, ובמיוחד: חדוּתהּ, והאפשרות לחתוך בה ירקות. כך, למשל, מתחת לאבן יד מניח האב את המפתח של הבית; האב מחזיק אבן יד בכיסו גם כשהוא הולך להתפלל בבית הכנסת (27); ברגע של אינטימיות בכנרת בין האח והאחות, כשהוא בן 15 והיא בת 25 (48); היא מוציאה מתיקה אבן יד: "זו אבן יד. כלי של האדם הקדמון. אבא מביא לי אותן. הוא אומר שזאת בת מאתיים וחמישים אלף שנה לפחות. תרגיש כמה זה חד עדיין. אפשר ממש לקחת דם" (53).  על אחד הכרכים של חיים שירמן "הייתה מונחת אבן יד. האבן הטביעה את צורתה בשמיכת האבק, אך היא עצמה הייתה נקייה וכמעט לא מאובקת והיא כיסתה בדיוק את המילים 'כתר מלכות' שעל הכריכה הקדמית" (55; 57). 27 האב נמנע מלתת תשובות לבנו. הבן, מאשים אותו שהוא "בורח" "כבר ארבעים שנה" ויש לו שתי שיטות: "האחת  – להיעלם"; "והשיטה השנייה היא לשַדֵר. כן. להציף בדיבורים" (65). ועוד הוא מטיח בו: "ומה זה כל האבנים האלה שאתה צובר?" (65).

 

ו. מסקנות

זהו, כאמור, מחקר ראשוני, אם לא לומר סקירה ראשונית של הנושא בספרות העברית. כעת דרוש מחקר המשך יסודי, שיאתר את יצירות הספרות העברית לדורותיה, שבהם מככבים ארכיאולוגיה וארכיאולוגים; ינסח את התפקידים שלהם בכל יצירה; ויעמוד על המאפיינים המשותפים של הנושא, בד בבד עם ייחודה של כל יצירה. יש לקוות, שמחקר המשך זה, לכשייערך, יחזק את מרבית המאפיינים שהוצגו  כאן, ויבסס אותן על מדגם יצירות רחב הרבה יותר. הנושא טרם מוצה בספרות העברית. הסופרים טרם גילו את האפשרויות הספרותיות הרבות הגלומות בו והחוקרים – בעקבותיהם. אני מקווה, גם בעקבות מחקר ראשוני זה, שתרבינה יצירות ספרות שישוקעו בתוכן ארכיאולוגיה וארכיאולוגים, ויביאו חוקרים להעמקות  נוספות ומקוריות במשמעותן.

 

*תמצית המאמר הושמעה לראשונה כהרצאה, במסגרת יום העיון השנתי של המכון לארכיאולוגיה ע"ש יוחנן אהרוני באוניברסיטת תל אביב, ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015).

** פורסם בקיצורים ב'האומה. במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות', בעריכת יוסי אחימאיר, גיליון מס' 198, קיץ תשע"ה – מאי 2015, עמ' 89 – 100

 

 

חפירות הנפש: ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית

הערות

 

  1. 'ילקוט הכזבים', שמעו ורשמו: דן בן אמוץ וחיים חפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז/1957, 78-79. הכותרות בכתב רש"י.
  2. ראו רשימה חלקית בנספח. בספרו של יובל שמעוני, בן שני הכרכים (969 עמודים) 'קו המלח', עם עובד תשע"ד/2014, האחרון שהופיע עד עתה, מתרחשת בהודו, הונאה ארכיאולוגית ענקית, כנקמה על גזילת אישה מבעלה.
  3. ההגדרות של המטפורה במילונים לתורת הספרות הן רבות, ואין אפשרות לעסוק בהן כאן.
  4. יש לשער שהספרות הקדימה את פרויד בקישור זה שבין הארכיאולוגיה והנפש, אבל פרויד הוא זה שביסס וניסח אותו ואחריו כל ההשוואות מסוג זה בספרות קשורות בו.
  5. מצוטט לפי אתר האינטרנט: "תגליות – פרויד וארכיאולוגיה". בנושא זה נכתב הרבה מאד, לרבות הסברים ביוגרפיים ותקופתיים על פשר משיכתו של פרויד לארכיאולוגיה. במסגרת זו, אין אפשרות להרחיב. כל מי שביקר בבית של פרויד באנגליה, התרשם מהאוסף הארכיאולוגי הגדול המצוי בו.
  6. יש לקוות, שמחקר המבוסס על מדגם גדול יותר, יאשש מאפיינים אלה.
  7. ספרו של ד"ר בריאן מ' פאגן: 'ארכיאולוגיה כהרפתקה', 1985; עברית: 1990.
  8. עיתונות הילדים 'דבר לילדים' ו'הארץ שלנו', תארה בשילוב של ציורים וכיתוב, מעין קומיקס מוקדם, שכלל גם ארכיאולוגים וארכיאולוגיה. אלה סיפורים על גבול הפנטסיה, במתכונת של סיפורי קומיקס. כגון: "גידי וגזר", של יעקב אשמן ב'הארץ שלנו' (1954); וב'דבר לילדים', סידרת סיפורי "סרדין וטוקיו" שנכתבו בידי "חזיז" (1954); על הרפתקאותיהם של זוג נערים ברחבי העולם במהלכן גילו הנערים בין השאר, את הערים סדור ועמורה, שבטים אבודים של בני ישראל וערים אבודות מתקופת התנ"ך. וכן שם, "עוזי ויזה בעיר הנחש" מאת "עודד" (1959), שתיאר את הרפתקאותיהם של זוג ילדים וטייס בעיר נבטית אבודה בנגב, שם הם כמעט מועלים לקרבן לאל העיר (אלי אשד). תודה לבני עמרי גוברין על הערותיו אלה.
  9. דמות זו, של שילוב גיבור מדעי בדיוני, נוצרה בידי ג'ורג' לוקאס הבמאי, יחד עם סטיבן שפילברג: שילוב של מרצה באוניברסיטה, על ארכיאולוגיה והרפתקן נועז. דמות זו נוצרה בהשראתם של ארכיאולוגים בלתי שגרתיים מסוימים, שיש ויכוח על זהותם במציאות. גילם אותה השחקן האריסון פורד. סימני ההיכר החיצוניים שלו: כובע חום רחב שוליים, שוט, ופחד מנחשים. הראשון בסרטים היה "שודדי התיבה האבודה" (1981) ועד 1993. לאחר ההצלחה של האב, המשיך "בנו" את פועלו בדמותו של אינדיאנה ג'ונס הצעיר, בסידרת סרטי טלוויזיה ששודרו בשנים 1991 – 1993. בין משימותיו: החיפוש אחר ארון הברית המקראי, והוא פועל בארצות רבות: הודו, מצרים, אוסטרליה ובארצות אירופה. הוא גם נפגש עם דמויות היסטוריות מפורסמות. המטרה: ללמד פרקים מן ההיסטוריה, באופן בלתי שגרתי, מעניין, מותח, שיתאים לקהל הרחב. (ויקיפדיה, אלי אשד). נושא זה וקודמו ראויים למחקר מיוחד.
  10. תורת הספרות תמיד הולכת אחרי יצירות הספרות ובעקבותיהן ולא להיפך.
  11. יעל ישראל, 'תרבות, מעריב', 6.9.2002.
  12. גרשון שקד: "שבחי החמסין", 'ידיעות אחרונות', 10.8.2001.
  13. רות אלמוג: "מפגן כוח", 'הארץ', 10.8.2001.
  14. פיקסיס: פנכת דמויית קופסה, מתקופת ההתנחלות, שנמצאה בתוך מתקן מנחה מצפון למזרח בהר עיבל. פיקסיס – מיכל בצורה עגולה (מעין אגרטל), עם מכסה נפרד. פיקסיס: סוג של קופסה. בספר: בתוך הפיקסיס שמים את האפר של דווידי. הוא נודד לפראג וחוזר לישראל, ומפוזר בקיסריה.  קולומבריום: מתקנים חצובים בסלע מהתקופה העתיקה ובהם גומחות רבות חצובות בקיר זו לצד זו וזו מעל זו. בתרבות הרומית שמשו לקבורת אפר משריפת המתים ולפולחן. בארץ ישראל, שימשו כנראה לגידול יונים למאכל, לקורבן או לשליחת דברי דואר. המילה קשורה מילולית לשובך יונים. קולומבריום נמצאו בבית גוברין ובחבל לכיש. במחנה טרזין הופעלה מאוקטובר 1942 משרפת (קרמטוריום) שבה נשרפו כל המתים בפקודת הגרמנים אפרם הושם בקופסאות נייר קטנות שאוכסנו במקום אכסון מיוחד שנקרא קולומבריום. עליהן

הודבקו תוויות עם השם ומספר הזיהוי של הנפטר, לפני שנשלחו לאִכסון בכוכי הקבר: קולומבריום. מקור: עדותו של הרב ד"ר ריכרד פדר, תרגם: אפרים שן. אינטרנט: חיי הדת בגטו; חיים דתיים בטרזין.

  1. בספר מערכות הקבלות נוספות המחזקות את העלילה המרכזית, שלא יידונו כאן. כגון: מערכות היחסים הלא תקינים בין הוריה של אֵלה (64 ; 135; 166; 204; ועוד) והוריו של עודד (220-219 ועוד).
  2. יגאל שוורץ: "על העטיפה".
  3. ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה 'תרה' באינטרנט.
  4. עוד בנושא זה ראו בהמשך.
  5. ניצה בן דב, במאמרה על 'תרה', בתוך: Hebrew Studies  2014, מזכירה את ההשוואה עם ספרו של וילהלם ינסן: 'גרדיווה: מעשה דמיון בפומפיי' (1903). פירוש השם: "הפוסעת ניכחה". ב'גרדיווה', מתאהב הגיבור, ארכיאולוג צעיר, בתמונת תבליט שהוא מוצא בבית מסחר עתיקות ברומא, ובשלב הבא הוא פוגש אשה בשר ודם הדומה לה. פרויד, כתב מאמר על יצירה זו. אתר "האייל הקורא" באינטרנט: "בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ד': גרדיווה". גם סיפורו של אהרן מגד: "נדבה" נכתב בהשראת מוטיב דומה, סיפור, שלימים לא כלל אותו בכתביו. ראו בספרי: 'חסד החיים – אהרן מגד. דיוקנו של הסופר כבן הארץ', כרמל, 2011.
  6. הוויכוח בין הארכיאולוגים בכל הקשור ל"יציאת מצרים", המחקר של אלה, הקושר מאורע זה לרעש האדמה באי תרה-סנטוריני (280), וההקבלה עם פרשת נישואיה, הוא בעיני חלש ומלאכותי. "יציאת מצרים" היא אחד המוטיבים החוזרים בספר.
  7. הערה פוגענית זו חוזרת במילים שונות גם בעמוד 150.
  8. בספר דמויות נוספות, כגון הסב שרגא, עושה הכובעים; האסטרונאוט, שלא יידונו בהקשר זה.
  9. אומר האב לבנו בפגישה ביניהם אחרי: "חשבתי שאני חייב לשמור לי על הגוף בשביל הבת שלי, הרי אולי גם היא תהיה צריכה… אולי יהיה לה נכדים פעם… וגם קניתי כמה מזרונים בהנחה… " (66). בספר מפוזרים רמזים נוספים מסוג זה.
  10. כאמור, אין אפשרות כאן להרחיב בנושא חשוב זה, יחד עם מקומה של הספרות העברית העתיקה והחדשה כמוטיב חוזר בספר.
  11. בהקשר זה, לא יוזכרו הופעותיה ותפקידיה של המזוודה. מוטיב נוסף בספר הוא "הצפרים" החיות, המתות ואלה שבשיר, המהדהדות לאורך כל הספר בהקשרים רבים. יש בספר גם ביקורת על האוניברסיטה ועל החוג לספרות (36; 40 – 43), כמו בספרו של אמנון ז'קונט, ומוטיבים נוספים, שלא יידונו בהקשר זה.
  12. אולי רמז לאותו גילוי עריות הנרמז במעומעם בספר.
  13. כאמור, הקשרים החשובים והמורכבים בין שירת ימי הביניים ומשורריה הגדולים, לבין עלילת הספר וגיבוריה, לא נזכרו כאן.

 

 

נספח:

רשימת יצירות שיש להם קשר לארכיאולוגיה , בסדר כרונולוגי (מבחר)

*כוכבית מסמנת יצירות שנדונו במאמר זה.

 

אחד-העם: "משה". לראשונה: 'השילוח', שבט תרס"ד /1904

שולמית לפיד: 'כחרס הנשבר', הוצאת כתר, 1984

א.ב. יהושע: 'מר מאני' (הפרק על כרתים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

חגי דגן: 'רשומות מאי הנשים', הוצאת חרגול/ מודן 1999

* גבריאלה אביגור-רותם: 'חמסין וצפרים משוגעות', הוצאת קשת 2001; הוצאת זמורה, 2008

אהרן מגד: 'ירחי הדבש של פרופסור לונץ', הוצאת זמורה-ביתן, 2005

* צרויה שלו: 'תרה', הוצאת קשת  2005

יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי', הוצאת כתר, 2008

* אמנון ז'קונט: 'חידת מותי', הוצאת כתר, 2009

אהרן מגד: 'עשרת הימים הנוראים', הוצאת חרגול ועם עובד, 2010

* דרור בורשטיין: 'אחות שמש', הוצאת כתר, 2013

מיכל גוברין: 'אהבה על החוף', הקיבוץ המאוחד, 2013

יובל שמעוני: 'קו המלח', עם עובד, 2014

 

תוזכר כאן יצירה שירית אחת בלבד שהוקדשה לנושא:

 

צביקה שטרנפלד: 'תֵּל-כַּזָּאבּ' [פואמה] 2015

וראו גם

אלי אשד על אינדיאנה ג'ונס 

תוצאת תמונה עבור ‪Indiana Jones and the Secret of the Sphinx‬‏

 

מסע תחותימס השלישי לארץ ישראל –כיבוש יפו וקרב קדש

ביום ב' ה-29 באפריל ירצה אלי אשד ,בלש תרבות וחוקר תנ"ך  לפני החברה לחקר התנ"ך על מסעו הגדול של המלך המצרי תחותימס השלישי לארץ ישראל .מסע שבמהלכו נזכרת לראשונה העיר יפו .ושהסתיים בקרב המתועד הגדול הראשון בהיסטוריה קרב קדש.

ההרצאה תעסוק ביחסים בין מצרים וארץ ישראל לפני ואחרי תחותימס וגם בהיסטוריה הקדומה של יפו ,הנמל הקדום ביותר עלי אדמות שמיושב ברציפות מהמאה ה-15 לפני הספירה ועד היום .

ההרצאה תינתן בבית בן גוריון בשדירות בן גוריון 17 בתל אביב ביום ב' ה29 במאי בשעה 11 בבוקר.הציבור מוזמן.

מסעות מלקרת בבית גוברין

לפני כמה ימים יצאתי לסיור עם חבורת ידידים וידידות במערות בית גוברין אתר לאומי הגדוש במערות מסוגים שונים ומשונים.

שיא הביקור היה במערה הצידונית, מערת קבורה יחידה במינה בארץ שקירותיה מלאים בציורים של בעלי חיים משונים ומפלצתיים ובהם הכל בעל כמה הראשים קרברוס.שומר הגיהנום במיתצולוגיה היוונית.

לדעתי הציורים מסמלים את מסעותיו של המת בעולם הבא בעיקבות הגיבור הצורי מלקרת הידוע יותר בשמו היווני הראקלס ,או בשמו הלטיני הרקולס. והנה נוסח ההרצאה שנתתי בנושא בפני החברים בעת ששהינו במערה ,על תולדות העיר הקדומה מרשה הנמצאת ליד בית גוברין ועל המשמעויות שיש לדעתי בציורי המערה הצידונית :

מסעות מלקרת במערה הצידונית בבית גוברין  

העיר האבודה של הקולונל פוסט

 אי אז לפני שנים נתקלתי בספר של ז'יל סן-סרר, בשם מעשים נועזים בעולם ( בתרגום אריה חשביה תל-אביב : בהוצאת  מ. מזרחי 1965) ספר שתיאר מעשי הרפתקנות ומסעות אמיתיים ומדהימים בפינות שונות בעולם. אולי הספר הטוב ביותר מסוגו שהופיע עד אז ועד היום בעברית.

בין שאר סיפורי מסעות והרפתקאות תיאר הספר בקצרה את מסעו המסתורי של הקולונל פוסט שעקבותיו אבדו בג'ונגלים של דרום אמריקה בעת שחיפש עיר אבודה מסתורית.

לא שכחתי את הסיפור ולימים קראתי גירסאות מפורטות בהרבה שלו בספר בשם "מסע פוסט " ולימים אף נתקלתי בגירסת סיפור קומיקס שלו בספר בשם "ממלכות אבודות ".

ולאחרונה יצא ספר חדש המתאר את מסעו המסתורי של הקולונל פוסט וןשחושף כי העיר האבודה שאותה חיפש כנראה ללא הצלחה אכן התקיימה במעמקי הג'ונגל של בראזיל .

ראו

העולם שאבד בברזיל