ארכיון קטגוריה: סיפורת היסטורית

ספר מלכים הסודי: המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית

 

 

עוד רשימה בסדרה שלי על ההופעות של דמויות תנכיות שונות ביצירות ספרות תיאטרון קולנוע וטלוויזיה לאורך הדורות בשפה העברית וגם בשפות אחרות.ראו רשימה שלהן בקישורים בסוף.

 

והפעם סקירה על ההופעות המועטות מאוד בספרות ובתיאטרון של צמד מלכים מאוד לא סימפטיים.

למעשה הכי פחות סימפטיים בתנ"ך .

ירבעם ורחבעם 

האחד הוא האיש   שהוא ללא כל ספק המטומטם ביותר בתנ"ך כולו ,ללא כל מתחרים.  רחבעם בן שלמה בן דוד , האיש שבטימטומו הביא לחורבן  מלאכת החיים של סבו דוד ואביו שלמה והביא  לפילוג ממלכות ישראל ויהודה. 

והשני המלך השנוא ביותר על עורכי התנ"ך אפילו יותר מאחאב בן עומרי בעלה של איזבל  ,ירבעם בן נבט מפלג הממלכה המאוחדת.האיש שהקים בבית אל מקדש סביב פסל עגל זהב. 

פשע נורא בעיני מחברי ספר התנ"ך.

אם נרצה המלך הרשע ביותר בתנ"ך. 

אבל מה עדיף להיות רשע או מטומטם? 

 

 

המלך האידיוט רחבעם 

ירבעם בן נבט שליח שבטי ישראל מתעמת עם המלך הצעיר  והטיפש רחבעם  בן שלמה בשכם 

וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם, שְׁכֶם:  כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.  ב וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם, בְּמִצְרָיִם.  ג וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ-לוֹ, ויבאו (וַיָּבֹא) יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר.  ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ–וְנַעַבְדֶךָּ.  ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לְכוּ-עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים–וְשׁוּבוּ אֵלָי; וַיֵּלְכוּ, הָעָם.  ו וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר-הָיוּ עֹמְדִים אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו, בִּהְיֹתוֹ חַי, לֵאמֹר:  אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים, לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר.  ז וידבר (וַיְדַבְּרוּ) אֵלָיו לֵאמֹר, אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים.  ח וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו.  ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מָה אַתֶּם נוֹעָצִים, וְנָשִׁיב דָּבָר, אֶת-הָעָם הַזֶּה–אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי, לֵאמֹר, הָקֵל מִן-הָעֹל, אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.  י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר, כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ:  כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.  יא וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.  יב וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.  יג וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.  יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. 

המלך רחבעם  מראה לשליחי השבטים  את אצבעו ומסביר שהיא עבה ממותן  אביו  שלמה . ציור קיר שצייר הנס הולביין הצעיר באולם המועצה של העיר באזל בשנות העשרים של המאה ה-16 מטרת התמונות על רחבעם הייתה להזכיר לאנשי המועצה את הצורך בשלטון טוב ויעיל ועל מנת שלא יגמרו כמו רחבעם.

 

 טו וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם:  כִּי-הָיְתָה סִבָּה, מֵעִם יְהוָה, לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי, אֶל-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט. 

עוד ציור של התנהגותו המחוצפת של רחבעם כפי שהיא נראית מהחזית. צייר הנס הולביין הצעיר  Hans Holbein the Younger באולם המועצה של באזל להזכיר לחברי המועצה מה עלול להיות גורלם אם יתנהגו כמו רחבעם.

 טז וַיַּרְא כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו.  יז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה–וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, רְחַבְעָם.  {פ}

זקני ישראל נוטשים את הפגישה עם המלך רחבעם 


יח וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל-הַמַּס, וַיִּרְגְּמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן, וַיָּמֹת; וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה, לָנוּס, יְרוּשָׁלִָם.  יט וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  {ס}  כ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל-הָעֵדָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:  לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ.  כא ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם, יְרוּשָׁלִַם, וַיַּקְהֵל אֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה וְאֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר, עֹשֵׂה מִלְחָמָה–לְהִלָּחֵם, עִם-בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה.  {פ}


כב וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֶל-שְׁמַעְיָה אִישׁ-הָאֱלֹהִים לֵאמֹר.  כג אֱמֹר, אֶל-רְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶל-כָּל-בֵּית יְהוּדָה, וּבִנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, לֵאמֹר.  כד כֹּה אָמַר יְהוָה לֹא-תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּן עִם-אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ–כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר יְהוָה.  {ס}  כה וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיֵּשֶׁב בָּהּ; וַיֵּצֵא מִשָּׁם, וַיִּבֶן אֶת-פְּנוּאֵל.  כו וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ:  עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד.  כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה.  כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ–וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם–הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן.  ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה, לְחַטָּאת; וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד, עַד-דָּן.  לא וַיַּעַשׂ, אֶת-בֵּית בָּמוֹת; וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.  לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ–כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.  לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.  {פ}

 

לזכותו של רחבעם אפשר להגיד שבשלב מסויים המלך האידיוט גם ידע לקבל ייעוץ טוב מהנביא  שמעיה:לא לתקוף את ממלכת ישראל של ירבעם. אם היה עושה זאת יש להניח שהיה מושמד, שהרי ממלכת יהודה הייתה קטנה וחלשה ממלכת ישראל החדשה שבה היה מספר אוכלוסין גדול בהרבה והייתה מפותחת הרבה  יותר, מיהודה המדברית.

ירבעם בן נבט המרדני והתקיף עושה רושם ברור של אדם חזק לעין ערוך מרחבעם המפונק והאידיוט. הוא היה מנצח בכל מלחמה בינהם. 

 

 

מתי בדיוק חיו ירבעם ורחבעם ?

פרופסור ישראל פינקלשטיין ההיסטוריון של ממלכת ישראל שכתב ספר על הנושא ב-2013  מעריך  בראיון עימי ש:

"לפי הכרונולוגיה המקראית היחסית (סדר המלכים וזמן שלטונו של כל אחד מהם), כשהיא מסונכרנת עם מקורות המזרח התיכון הקדום (למשל קרב קרקר), רחבעם וירבעם עלו לשלטון ב- 930-940 לפה"ס , תלוי אם יש קו-רגנציות. הרגשת הבטן שלי היא שהמספרים הפנים מקראיים די טובים (כמובן לא לדוד ושלמה שם המספרים טיפולוגיים). חידה: איך ידע עליהם מחבר ספר מלכים ללא כתיבה רצופה במשך השנים. תשובתי: כתיבת במלכים החלה בישראל במחצית הראשונה של המאה ה- 8, בערך בימי ירבעם בן יואש  כלומר לא כה רחוק מן ההתחלה, והיא נועדה לקדם אג'נדות צפוניות 

עוד חידה: הרי אם מתבוננים בראשית ישראל ויהודה מן הפרספקטיבה של המשך הארוך, הרי שנמשכת חלוקת ההר המרכזי בין שני מרכזי שלטון: ירושלים ואזור שכם. ובכל זאת, מדוע יקומו להן שושלות חדשות בשני המקומות פחות או יותר בעת ובעונה אחת? כאן נכנס ידידנו ששונק I (שישק). אני סבור שרחבעם וירבעם בצורה זו או אחרת קשורים במסע המצרי. אפשר שעלייתם הם תולדה של המסע – הסדרים חדשים שערך שושנק  בא"י. אבל לך תוכיח…

אלי: מתי בדיוק התקיים מסע שישק שהוא הבסיס לכל כרונולוגיה של המלוכה בישראל וביהודה ?

פינקלשטיין: ברור שמסע  פרעה  שישק אירע במאה ה- 10 לפסה"נ. אבל מתי בדיוק במהלכה של אותה מאה קשה לקבוע. ראשית, הידע אודות שנות המלוכה של המלכים מן השושלות 21 ועד 27 או 26 במצרים בעייתי. לכן הוצעו לידידנו שישק תאריכים "גבוהים" ו"נמוכים". שנית, לא ממש ברור אם המסע אירע בראשית ימיו או מאוחר יותר. ולבסוף, לא ברור אם הוא ערך רק מסע אחד, או שהיו יותר. לכן הייתי אומר שכמעט כל שנה במרחב הזמן שבין אמצע המאה ה- 10 (ואפילו מעט מוקדם יותר) ועד שנות העשרים שלה אפשרי.

לדעת פינקלשטיין לא ברור בכלל שהיו קשרים  מיוחדים כלשהם בין ירבעם ורחבעם מלבד זה ששתי הממלכות גבלו זו בזו.הוא חושב שממלכות ישראל ויהודה היו ממלכות נפרדות לחלוטין וספק רב מאוד אם היו מאוחדות אי פעם כך שחלק גדול מהסיפור בתנ"ך על ירבעם ורחבעם  הוא מומצא. 

ירבעם ורחבעם בעיני היוצרים לאורך הדורות

יצירות הספרות  וגם האמנות על ירבעם ורחבעם ופרעה שישק הן מועטות מאוד .אפשר לספור אותן על פחות מאצבעות שתי ידיים.

ברור שרחבעם נכדו של דוד שהביא לחלוקת הממלכה המאוחדת ויריבו הגדול ירבעם שמרד בשלמה ולבסוף הביא לחלוקת הממלכה ולהקמת ממלכת ישראל ,הציתו את הדמיון הספרותי והתרבותי הרבה פחות מהסבא דוד  והאבא של רחבעם,שלמה שיצרו ממלכה מאוחדת ושלטו בה בגאון ובהצלחה.

רחבעם נראה תמיד כסמל הטימטום המלכותי. האיש שבמו פיו הביא לחלוקת ארצו. אדם כזה לא עורר יוצרים לעסוק בו.

ירבעם לא נראה טוב יותר.יש להניח שהעובדה שירבעם יצר לפי ספר מלכים את פולחן העגלים בישראל ונחשב לאחד המלכים החוטאים והמחטיאים ביותר גרמה לחוסר התלהבות מדמותו  בספרות העברית החדשה למרות שנאבק ברודנות של שלמה.אבל מבחינת ספר מלכים הפך לרודן בפי עצמו.

בתקופת ההשכלה למשל לא חוברה שום יצירה על ירבעם ורחבעם אם כי חוברו כמובן רבות על דוד ועל אליהו והמלך אחאב. 

מבין היצירות המועטות בעברית על ירבעם ורחבעם הרוב המוחלט עוסקות בירבעם בימי שלמה המלך ומגיעות לשיאם ולסיומם במאבק בין ירבעם ורחבעם בשכם שהביא לחלוקת הממלכה ולעלייתו של ירבעם לשלטון כמלך ישראל הראשון.

אבל כמעט כולן נעצרות בזה ואינן ממשיכות למלכותו של ירבעם ולמלכות רחבעם ,

עם יוצאי הדופן של הסיפור של יצחק שנהר "זמרת הארץ "( 1947 )  היצירה היחידה שמתארת את מסע פרעה שישק לארץ ישראל אירוע בעל חשיבות היסטורית מונומנטלית.

ותוכלו לקרוא אותו בבלוג זה כאן.

וגם סיפור של שלום אש "הנביא מיהודה"העוסק במפגש של  המלך ירבעם עם נביא אמת מיהודה ותוצאותיו הטראגיות.אבל הסיפור הזה בכלל תורגם מיידיש.

ירבעם והנביא מיהודה 

גם  סופרים סימפטיים לירבעם כמו ניסים אלוני   משה ישי ויוכי בראנדס העדיפו לא לתאר את ימי מלכותו כאשר יצר בישראל את פולחן העגלים לאל  ובכך השחית את האמונה המונותאיסטית של הממלכה. לפחות לגירסת ספר מלכים.

jeroboam's idolatry, 1 Kings 12: 25-33, illustration from a Bible card published 1904 by the Providence Lithograph Company

אכזר מכל המלך 

היצירה בולטת מכל על ירבעם היא המחזה הקלאסי של ניסים אלוני "אכזר מכל המלך ". שהוצג כמה פעמים על במותינו וזהו אחד המחזות התנכיים הגדולים של הספרות  העברית והבמה העברית.

 

"אכזר מכל המלך "הוצג לראשונה בתיאטרון "הבימה " בבימויו של שרגא פרידמן ב-1953.הצגת בכורה הייתה ב-19 בדצמבר 1953; מספר הצגות: 57.

הוא הוצג עוד כמה פעמים.

בתיאטרון חיפה ב-1975

בפסטיבל עכו ב-1989

ושוב בתיאטרון הבימה ב-1997 ב-41 הצגות.

ב-1960 המחזה הועלה בפולין בפולנית. תחת השם Ponad wszystko, najokrutniejszy jest król), בטֶיאַטְר לוּדוֹבִי (Teatr Ludowy)(אנ') שברובע נובה הוטה (אנ') של העיר קרקוב – תיאטרון האוונגרד המוביל של העיר – בתרגומה של אנה דרֶסנֶר ובבימויה של מנהלת התיאטרון קריסטינה סקוּשַנקה Krystyna Skuszanka)]זאת הייתה ההצגה הראשונה של מחזה ישראלי בתיאטרון בשפה הפולנית.

העלילה מתרחשת בימים שלאחר מות המלך שלמה בן דוד. הגיבור של המחזה הוא ירבעם בן נבט זה התנ"ך והמסורת מוקיעים אותו כמי שחטא והחטיא את ישראל. אולם ירבעם של ניסים אלוני הוא דמות חיובית ,מדינאי שוחר שלום וקידמה חברתית. הוא איש העם העומד בראש המרד נגד המלך רחבעם ששואף להמשיך  במדיניות הדיכוי החברתי של המלך שלמה.

ירבעם ששהה במשך  שנים במרכז העולם תרבותית ומדינית  במצרים אצל פרעה שישק הוא איש הבקיא בהלכות העולם הגדול ומטרתו העיקרית היא להרחיב את אופקיהם של בני עמו.הוא יוצא כנגד לאומיות צרה  ולאומנות צרת אופקים ,נגד פנטיות דתית נגד מלחמה ושפיכות דמים שללא צורך.הוא מבקש מחר של שלום עם השכנים שמסביב ואותו מבטאת המקהלה במחזה הקוראת למלך רחבעם "תן שלום…תן לחם ..תן שמחה המלך!"

המחזה אכן עורר זעם אחד המבקרים ציין כי "ממלכת ישראל בלי זוהר מלכות זרה לרוחנו הלאומית ". עיתון דתי מחה נגד "חילול הקודש במחזה"

הוא נכתב בסגנון שהיה לו צלצול מקראי אך היה מודרני לחלוטין.והפגין את כשרונו הבולט של המחבר הצעיר להבעה לירית .אין ספק שהוא עלה על כל מחזה מקורי אחר שהוצג בישראל בשנות החמישים והקנה לניסים אלוני מיידית את המעמד "מחזאי המבטיח ביותר  של התיאטרון העברי".

האזינו לקטע מהגירסה המקורית של ההצגה מ-1953

 .

קריקטורה של הדמויות התנכיות ב"אכזר מכל המלך" 

ירבעם ורחבעם ב"אכזר מכל המלך " הגירסה הפולנית מ-1960

 

 

 

 

צפו בגירסת סטודיו ניסן נתיב של המחזה הקלאסי על ירבעם וירחבעם

]בבימוי כלנית שרון 

היצירה החשובה השנייה על ירבעם ורחבעם היא "הסיפור של יצחק  שנהר "זמרת הארץ (1947) וזהו אחד הסיפורים התנכיים המודרניים המשובחים של ספרותנו.

ואותו אפשר למצוא בבלוג זה כחלק מפרוייקט פירסום סיפורים תנכיים והיסטורים עבריים  ישנים וקלאסיים. 

 

 

נספח אכזר מכל המלך: רשימת היצירות על ירבעם ורחבעם בספרות והתרבות העברית :

בספר דברי הימים ספר מהתקופה הפרסית ההלינסטית או לפי המחקרים החדשים ביותר מהתקופה החשמונאית מצוינים שני ספרים שעסקו בפירוט בימי ירבעם ורחבעם .

וְדִבְרֵי רְחַבְעָם, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים–הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה, לְהִתְיַחֵשׂ; וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם, כָּל-הַיָּמִים."(דברי הימים ב' יב' 15).

על פי הכתוב כאן  החוזה עדו  כתב את דברי ימי שלמה המלך ובנו רחבעם ונכדו אביה (או אבים ) מלכי ממלכת יהודה הראשונים ואת דברי ימי ירבעם בן נבט מלך ממלכת ישראל הראשון שמרד ברחבעם בן שלמה ,וכנראה תיעד ואת המלחמות בינו ובין המלכים רחבעם ואביה בשלושה ספרים ששמותיהם היו :
1. חזות יעדי ( קרי "יעדו" ) החוזה על ירבעם בן נבט " שלפי המסופר עסק גם בדברי שלמה הראשונים והאחרונים ( דברי הימים ב' פרק ט' פס' כט)
. 2 "דברי שמעיה הנביא ועדו החוזה "להתיחש ומלחמות רחבעם וירבעם כל הימים " ( דברי הימים ב' פרק יב' פסוק יט) אולי המדובר כאן בשני ספרים נפרדים של שני כותבים שונים .וספרו של עדו נקרא "דברי עדו החוזה". אבל יש החושבים שדברי עידו ושמעיה היו ספר אחד ולא ספרים נפרדים.

יש להניח שהמדובר בספרים מאוחרים ביותר מהתקופה הפרסית או ההלניסטית.

על הביוגרפיות המאוחרות האלו שכנראה היו בדיוניות ראו במאמר של חיים מזר ושלי כאן :

הביוגרפיות האבודות של התנ"ך

על עידו החוזה שלו יוחס אחד מספרים אלו שאולי נקרא "מדרש הנביא עדו ראו כאן.

כדאי לציין כאן שיש הבדלים משמעותיים בין המקור העברי בתנ"ך של ספר מלכים בתיאורו את מרד ירבעם ובין תרגום  השבעים לתנ"ך ליוונית שמביא שתי גירסאות שונות לסיפור ירבעם אחת מהן שונה מהגירסה בעברית.ולפיה ירבעם לא השתתף במפגש זקני ישראל עם רחבעם .אלא פתח במרד לאחריו.

אני מציע שהגירסה השונה הזאת של  תרגום השבעים התבססה ישירות על ספר מאלה שצויינו למעלה או ספר מקביל להם   מהתקופה ההלניסטית על חיי ירבעם ורחבעם שהיגיע לידי  המתרגמים והם החליטו לשלב את המסופר בו בתרגום שלהם לספר מלכים.

לאחר מכן פורסם מעט מאוד על ירבעם ורחבעם.

במדרשים עוסקים בירבעם כסמל למלך רשע.

בתקופת ההשכלה למשל לא עסקו בהם כלל .

רק בראשית המאה העשרים חזרו אליהם. 

 א.י. בוך אשמדאי : או: פשע ירבעם בן נבט במלך שלמה, בשנים עשר מחזות... /–    ניו יארק : דפוס ראזענבערג, 1911.

שלום  אש"הנביא  מיהודה ( תרגום מיידיש ) 

הנביא מיהודה – תרגם י.ד

מולדת ו' תרע"ד 1914  עמ' 135-145

אנתולוגיה תנכית כרך ג'

אשכולות

סיפור על ימי ירבעם בן נבט ונביא הנאבק בו.

מיכה יוסף בן גוריון ברדיצ'בסקי התעניין מאוד בדמות של ירבעם בן נבט "גיבור החיל"  כאבי אבות כל הכופרים  והמורדים בתנ"ך 

הוא כתב עליו כמה סיפורים קצרצרים.

"אחרי ימי שלמה"   :"קרעים" 

"המרד "

"בית אל

"צדיק ורשע"

שלושה סיפורים  אגדיים קצרים על ירבעם בן נבט שהם פי יצירתו של בן גוריון שדווקא העריך מאוד את ירבעם בן נבט.

בספר "צפונות ואגדות "חלק א-מיני קדם"  ליפסיה : א. י. שטיבל, תרפ"ד-1924

: הַמֶּרֶד

ויאהב המלך שלמה את בת-פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת-מלך זו מכל המשאות ותקצר על-ידי זה גם עבודת בית-אלהים.

מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.

ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור-חיל ופקיד על כל בית-יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית-המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית-אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית-אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור-החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!

ג: בֵּית-אֵל

וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית-אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.

ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני-ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית-דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית-אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית-אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני-ישראל בבית-אל בחמישה-עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.

תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית-אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן-ישי נטייל יחד בגן-עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן-ישי? אמר אלהים: לבן-ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.

ד: צַדִּיק וְרָשָׁע

ירבעם היה איש כביר-הרוח, גדול גם בתורת-הסופרים ובחקר-עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.

קיטרגו מלאכי-השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית-אל, ויזנו בני-ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית-ישראל מדן ועד באר-שבע חכם-לב ונבון-רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי-מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.

אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי-עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי-עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית-אביו, ויאמרו בני-האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.

ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי-הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!

 

 משה בו אליעזר.   ירבעם ורחבעם     סדרת מלכי ישראל ,ספריית "דורות " מ"ב     יזרעאל תרצ"ט 1939.

סיפור לילדים על הנער יריב הוא ירבעם מימי ילדותו   דרך חייו בירושלים של שלמה ובריחתו למצרים של הפרעה עד הגיעו  לשיא גדולתו  כאשר הממלכה מתפלגת ואז הוא מקולל בידי אחיה השילוני שבתחילה תמך בו.

 

'יצחק .שנברג (שנהר),  "זמרת הארץ " סיפור על ירבעם ורחבעם ופרעה שישק .בתוך "מאז ומקדם "  הוצאת שוקן ,תש"ז

קראו אותו כאן.

,ניסים  אלוני אכזר מכל המלך 

 קטע פורסם לראשונה ב"משא" גליון 63 תשי"ד 17.12.1953

ובמלואו בגליון  3 של כתב העת "מסך:ספריית תיאטרון ואמנות " תשט"ו 1955

הופיע כספר בהוצאת משכל ,1997.

.מחזה מהמעולים של התיאטרון העברי על המאבק בין ירבעם ורחבעם , עלה על הבמה לראשונה ב-1953 ומאז פעמיים נוספות

 

יריב שפירא  אדום ויהודה : ספור היסטורי. —    תל-אביב : א' זלקוביץ, [תש"ך].1960

סיפור על היחסים בין  יהודה ואדום בימי  דוד ושלמה דרך סיפור חייו של עבד  באדום  עד לפירוק הממלכה לשתי ממלכות נפרדות כאשר אדום משתחררת. את הסיפור כתב ארכיאולוג מקצועי.

משה  ישי המורד מהר אפרים :ירבעם בן נבט  אלישר , 1987.

על עלייתו של ירבעם לשלטון.

בסיום כותב  המחבר משה ישי דיפלומאט ידוע ביובש:"

"בדפים אלה עקבנו אחרי ירבעם בן יבט הצעיר ,התוסס ,המורד ,הנלחם על זכויות העם נגד הדיכוי מצד בית המלוכה ועד היבחרו למלך על עשרת השבטים.

את תיאור מעשיו כמלך נשאיר למושכים בעט אחרים."

מ.י

הוא כמו עמיתיו ניסים אלוני ויוכי ברנדס לא רצה לעסוק בהם. אם כי יש בספרו תיאור מעניין של פרעה שישק הלובי המוצג כאיש צבא מקצועי שבחצרו שוהה ירבעם במשך שנים. 

 

יוכי ברנדס  מלכים ג' –    אור-יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, [תשס"ח] 2008.

תורגם גם לאנגלית ולצ'כית

בספר זה מנסה ברנדס לטהר את ירבעם שהסיפור מוצג מנקודת מבטו והוא מוצג כנצר של שושלת שאול. רוב הסיפור הוא חזרה לימי שאול דוד ושלמה. וסיפור מלכות ירבעם מופיע רק בעמודים האחרונים ממש. היא מספרת באחרית הדבר לספר שהחלה להתעניין בסיפורובמסדרת לימוטדיע הלתואר שני כששמעה ממורה פרופסור יאיר זקוביץ' שאמר "ירבעם בן נבאט היה "משה רבנו" של ממלכת ישראל .האדם הכי שנוא בתנ"ך היהודאי שלנו ,היה הכי נערץ בתנ"ך הישראלי". 

היא כותבת ששתים עשרה שנים נוספות חלפו בטרם עלה בדעתה הרעיון להפוך את חרבעם השנוא לגיבור ספרה .זאטת לאחר שכתבה מאמר לאנתולוגיה של סיפורי אהבה  בעריכתצ חוקרת הספרות שי צור על מיכל בת שאול .התגובות הנסערות שהיגיעו אליה בעקבות מאמר זה לימדו אותה שרוב האנשים אינם מודעים להשמדת בית שאול על ידי ביצת דוד ואז גמלה בליבה ההחלטה לכתוב רומן היסטורי שיתאר את האירועים שקדמו לפילוג הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות ישראל ויהודה. "מלכים ג' נבנה איפה סביב שלוש צלעות : הצלע הראשונה סביב ממלכת הישראל האבודה של שאול הצלע השנייה היא של ירבעם בן נבט והצלע השלישית היא של מיכל בת שאול. "

אבל גם יוכי ברנגדס נמנעת כמו מרבית קודמיה לחלוטין לעסוק במלכותו של ירבעם ובממלכת ישראל שכונן. 

המהדורה הצ'כית של הספר מ-2012 

 

צפו בהצגה :

אכזר מכל המלך

 

מאמרים אחרים בסדרה כוללים את :

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

תמר אשת ער 

משה רבנו כוכב קולנוע

רות המואביה כוכבת קולנוע 

הנביא ירמיהו בטלווזייה 

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

המלך אחשוורוש כוכב קולנוע 

יהודה המכבי כוכב קולנוע

 

זמרת הארץ:סיפור היסטורי קלאסי על המלכים ירבעם ,רחבעם ופלישת פרעה שישק לארץ ישראל מאת יצחק שנהר

 

המלכים ירבעם בן בנבט ורחבעם בן שלמה 

במסגרת בלוג זה ובמסגרת מגזין התרבות שאני עורך "יקום תרבות" אני מתכוון להעלות ברשת את המיטב של הז'אנר הספרותי הנשכח מעט היום אבל חשוב ומעניין של הסיפור הקצר וגם הארוך ( מה שמכונה בלועזית "נובלטה" ו-  "נובלה ") התנ"כי וההיסטורי.דהיינו הסיפורים המתרחשים ועוסקים על רקע אירועים מהתנ"ך וימי בית שני וגם תקופות שלאחר מכן.

הז'אנר שהוא הניגוד והמקביל לז'אנר סיפורי המדע הבידיוני המתרחשים בתקופות עתיד ובעולמות אחרים שרבים מהם פירסמתי גם כאן.

היגיע הזמן להחזיר לתודעה הציבורית   גם סיפורים מז'אנר זה.

( סקירה על תולדות ז'אנר ספרותי זה בעברית תוכלו למצוא ברשימה זאת כאן שאני מתכוון לעדכן ולהעלות אותה פה בהמשך :בחזרה אל ימי התנ"ך: ז'אנר הסיפור המקראי  )

כמה מהסופרים היותר טובים של הספרות העברית ,וגם כמה מהפחות ידועים עסקו בז'אנר זה ,יוצרים כמו: דוד פרישמן ,אשר ברש, יעקב חורגין ,יצחק שנהר שנברג, שאול טשרניחובסקי ,ח.נ.ביאליק, דב קמחי,ש.בן ציון ,יעקב רבינוביץ,י.ל.ברוך,שלום אש, יוסף אריכא ,יוסף חנני ,משה שמיר,יגאל מוסינזון, נתן שחם ,מתי מגד,ניסים אלוני , יעקב אשמן ,עמוס קינן שולמית הראבן ,גיל הראבן   וגם אחרים.

בסיפורים אלו הם יצרו מחדש תקופות שונות בימי המקרא ובימי בית שני וגם תקופות אחרות בתולדות ישראל.

מהם שהיו מדוייקים מאוד בתיאוריהם את העבר והסתמכו על מיטב המחקרים בזמנם ,אחרים כלל לא

.ועדיין יצרו רושם משכנע של העבר.ואפילו הפלא ופלא ,סיפור טוב.

הרוב המוחלט של הסיפורים האלו נשכחו גם בגלל השפה הקשה מאוד שבה נכתבו שהפכו אותם ללא קריאים ( לפעמים קשה הרבה יותר מהשפה המקראית המקורית שעליה הסתמכו הסופרים).חלקם יש להודות היו חסרי ערך מבחינה ספרותית ולא ניתנים כיום לקריאה רק בגלל זה.

אבל היו גם כמה טובים ואף טובים מאוד.ואת אלה ראוי להחזיר לתשומת לב הקוראים גם אם הם קשים לקריאה כיום.

היגעתי אם כך למסקנה שהיגיע הזמן להקים לתחייה את הז'אנר הנשכח הזה ותקוותי שיקומו סופרים צעירים שיעסקו גם הם בכתיבת סיפורים על תקופות עבר ויקימו לתחייה את הז'אנר.

כך שבעתיד הלא רחוק אעלה רבות יצירות אלו ברשת עם הקדמות שלי  על הסיפורים ואמינותם או חוסר אמינותם ההיסטורית אן הספרותית.

.ואם יש בין הקוראים שעוסקים בכתיבת סיפורים כאלו. אתם מוזמנים לשלוח לי לפרסום.

אז לפניכם כעת אחד הסיפורים המעולים בז'אנר שעוסק בתקופה שכמעט לא עסקו בה בכלל בספרות היפה  העברית ,ימי ירבעם ורחבעם בתקופת מסע הפלישה של פרעה שישק לארץ ישראל.

הרוב המוחלט של הסיפורים והיצירות על ירבעם ורחבעם  "כמו "אכזר מכל המלך " של ניסים אלוני " ו"מלכים ג'" של יוכי ברנדס עוסק בתקופה של חלוקת הממלכה המאוחדת וראשית המאבק בין השניים ולא ממשיכים מעבר לכך.

מסיבה טובה : הסופרים לא רוצים לעסוק בדמות של ירבעם "הרשע " המתואר בספר מלכים.

ותוכלו לקרוא רשימה על כך כאן :ספר מלכים הסודי -המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית ".

יש שני יוצאי דופן בלבד סיפור של שלום אש בשם "הנביא מיהודה"  ( שבכלל תורגם מיידיש)העוסק במאבקו של נביא מיהודה במלך ירבעם

. והסיפור "זמרת הארץ" שלפנינו העוסק במלכים ירבעם ורחבעם ופרעה שישק הפולש לארץ ישראל.

הוא ממיטב היצירות של הז'אנר של הסיפור ההיסטורי העברי  ולמרות שהסיום שלו הוא ידוע וברור מראש הסופר עדיין מצליח להפתיע עימו את הקורא.

פרעה שישק

כתובת הפרעה שושנק  הראשון על מסעו לארץ ישראל.במרכז הכתובת האל המצרי אמון

מסע פרעה שישק לארץ ישראל במאה העשירית לפה"ס הוא האירוע הראשון המוזכר בתנ"ך שיש לו תיעוד היסטורי  חוץ תנכי..כתובת של פרעה שושנק הראשון שהוא שישק המתאר את מסעו לארץ ישראל.

שושנק הראשון הנ"ל היה לוחם לובי שעלה לגדולה במצרים והשתלט על המדינה והכריז  על עצמו כפרעה ויצר שושלת חדשה.השושלת ה-22 .

תמונות ברשת של פרעה מצרי.יש שמייחסים אותן  לשושנק  הראשון.

 

שער שנבנה בידי פרעה שושנק הראשון הוא שישק במקדש האל אמון ב'קרנק עם הכתובת המספרת על מסעו לארץ ישראל.

כתובת פרעה שושנק  הראשון .רושמת יותר מ-180 שמות מקומות וקבוצות שפרעה כבש. ירושלים אינה בינן.

תיאורים של הקבוצות והישובים שנכבשו בידי פרעה שושנק הראשון בעת מסעו לארץ ישראל.

 

רשימת המקומות שאליהם היגיע שושנק הראשון בארץ ישראל  והוא מונה 187 מהם ברשימה שלו.

 

אמנם משום מה הכתובת לא מזכירה כלל את ירושלים וגם לא את המלכים ירבעם ורחבעם .ולכן קמו עוררים על הזיהוי של פרעה שושנק עם פרעה שישק המוזכר בתנ"ך  הם טוענים שפרעה שישק המוזכר במקרא הוא בעצם מישהו אחר לגמרי פרעה תחותימס השלישי או פרעה רעמסס השני.

יש שטוענים שהפרעה שושנק שיצר את הכתובת חי במאה התשיעית לפני הספירה בערך בימי שושלת בית עומרי ולכתובת שלו אין שום קשר לפרעה שישק התנ"כי שתקף את רחבעם במאה העשירית לפני הספירה.

וזה גם אומר שכל התארוך של האירועים שמתוארים בתנ"ך צריך להשתנות במאות שנים.

אבל רוב הארכיאולוגים מקבלים את הזיהוי של שישק  הפרעה של ימי ירבעם ורחבעם עם שושנק הראשון  היום ללא עירעור.

קיראו על כך מאמר של פרופסור יגאל לוין משנת 2012 כאן :

 

פסל ספינקס בדמות פרעה שושנק ,אולי פרעה שושנק  הראשון  ( ואולי לא. היו כמה פרעונים בשם זה .עם זאת מכיוון שמוזכר רק השם "שושנק" זה דווקא סביר שזה היה הראשון שעוד לא היה צורך לציין מספר לצד שמו).נמצא במוזיאון ברוקלין

 

מתי בדיוק התקיים מסע פרעה שישק לארץ ישראל ? רוב הארכיאווגים מעריכים שזה היה בסביבות שנת 924  או שנת 925 לפני הספירה פלוס או מינוס.

 

 

הארכיאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין  שפירסם בשנת 2013 ספר על תולדות ממלכת ישראל על פי הארכיאולוגיה The Forgotten Kingdom. The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013,  מעריך בשיחה עימי :

"על פי הכרונולוגיה המקראית היחסית (סדר המלכים וזמן שלטונו של כל אחד מהם), כשהיא מסונכרנת עם מקורות המזרח התיכון הקדום (למשל קרב קרקר), רחבעם וירבעם עלו לשלטון ב- 930-940, תלוי אם יש קו-רגנציות ( שלטון משותף עם שליט קודם ). הרגשת הבטן שלי היא שהמספרים הפנים מקראיים די טובים (כמובן לא לדוד ושלמה שם המספרים טיפולוגיים). חידה: איך ידע עליהם מחבר ספר מלכים ללא כתיבה רצופה במשך השנים. תשובתי: כתיבת במלכים החלה בישראל במחצית הראשונה של המאה ה- 8, כלומר לא כה רחוק מן ההתחלה, והיא נועדה לקדם אג'נדות צפוניות.

עוד חידה: הרי אם מתבוננים בראשית ישראל ויהודה מן הפרספקטיבה של המשך הארוך, הרי שנמשכת חלוקת ההר המרכזי בין שני מרכזי שלטון: ירושלים ואזור שכם. ובכל זאת, מדוע יקומו להן שושלות חדשות בשני המקומות פחות או יותר בעת ובעונה אחת? כאן נכנס ידידנו שושנק I (שישק). אני סבור שרחבעם וירבעם בצורה זו או אחרת קשורים במסע המצרי. אפשר שעלייתם הם תולדה של המסע – הסדרים חדשים שערך שושנק  בא"י. אבל לך תוכיח…

ברור שמסע שישק אירע במאה ה- 10 לפסה"נ. אבל מתי בדיוק במהלכה של אותה מאה קשה לקבוע. ראשית, הידע אודות שנות המלוכה של המלכים מן השושלות 21 ועד 27 או 26 במצרים בעייתי. לכן הוצעו לידידנו שישק תאריכים "גבוהים" ו"נמוכים". שנית, לא ממש ברור אם המסע אירע בראשית ימיו או מאוחר יותר. ולבסוף, לא ברור אם הוא ערך רק מסע אחד, או שהיו יותר. לכן הייתי אומר שכמעט כל שנה במרחב הזמן שבין אמצע המאה ה- 10 (ואפילו מעט מוקדם יותר) ועד שנות העשרים שלה אפשרי."

עד כאן פינקלשטיין.

 

למרות חשיבות המסע  של פרעה שישק היסטוריה של ארץ ישראל כאירוע הקדמון ביותר בתנ"ך שיש לו ( ככל הנראה ) תיעוד חוץ מקראי  יש מעט מאוד תיאורים שלו בספרות היפה ובתרבות.

פרעה שישק מוזכר אמנם בסרט הראשון על הארכיאולוג  אינדיאנה ג'ונס "שןדדי התיבה האבודה " בבימויו של סטיבן שפילברג  כמי שלקח את ארון הברית מבית המקדש למצרים לעיר טאניס  בשנת 980 לפה"ס  (  לכאורה טעות גסה,רוב הארכיאולוגים כיום מסכימים שהמסע התקיים רק עשרות שנים לאחר מכן  אבל יכול להיות שבשנות ה-30 כאשר הסרט מתרחש זה אכן היה התיארוך של האירוע  ולכן אין כאן בעצם שגיאה) .ואינדיאנה ג'ונס יוצא לשם לבקשת ממשלת ארה"ב בעקבות סוכנים נאציים.

צפו בקטע שבו מוזכר בסרט  "שודדי התיבה האבודה " פרעה שישק והפלישה שלו לארץ ישראל כאן :

אבל  מלבד זאת יש רק  סיפור  אחד ויחיד  שעוסק במסע זה.סיפורו של יצחק שנהר -שנברג " ( 1902-1957)  "זמרת הארץ".

וזהו סיפור מעניין ביותר. למעשה זוהי קלאסיקה של הסיפור העברי המקראי.

 

יצחק שנהר -ויקיפדיה.

יצחק שנהר מתרגם מעולה וכותב פרוזה מהחשובים בדורו וכותב כמה פזמונים מעולים ואהובים עד היום ,היה גם אחד מגדולי הכותבים של סיפורים תנכיים בספרות העברית החדשה.

"זמרת הארץ”, מתאר את המצור ואת שוד אוצרות בית המקדש בירושלים בידי הפרעה המצרי שישק, בימי רחבעם בן שלמה במאה העשירית לפנה”ס, זמן קצר לאחר חלוקת הממלכה המאוחדת לשתי מדינות מסוכסכות. הסיפור מכיל תיאור חי של ירבעם בן נבט,  וגם של פרעה שישק ,כאשר ירבעם בא להתרפס בפני הפרעה המצרי העסוק בענייני ממלכתו ושל רחבעם.

הסיפור הוא יוצא דופן בסיפורת התנ"כית-היסטורית של שנהר בכך שהדמויות הן כולם מלכים − רחבעם מלך יהודה, ירבעם בן נבט מלך ישראל ושישק פרעה מצרים − וכולם מבצעים מעשים בעלי השלכות חובקות עולם הנושאים משמעות היסטורית.

הסיפור פורסם ב-1947 אני מניח שהוא נכתב באמצע שנות ה-40 ויש להניח שהסופר כשכתב אותו חשב על הפלישה של הנאצים בפיקוד רומל  למצרים ומאבקם של הנאצים והבריטים במלחמת העולם השנייה.

מה שמתואר שם הוא בבירור גירסת המאה העשירית לפני הספירה  של מלחמת העולם השנייה.

למרות שהסיום צפוי וידוע הסופר עדיין מצליח להפתיע עימו  את הקורא.

הסיפור הוכר בזמנו באחד הסיפורים התנכיים המודרניים  הבולטים ביותר ופורסם  בכמה אנתולוגיות של סיפורים תנכיים.

 

במקור זמרת הארץ" –

הופיע ב:

כתב העת " גליונות,כ' תש"ז ,1947 עמ' 166-179

הופיע גם  ממש במקביל בקובץ הסיפורים של יצחק שנהר

מאז ומקדם /    ירושלים :   שוקן,   תש"ז 1947


‬לאחר מכן הסיפור הופיע שוב  ממש במקביל בשתי אנתולוגיות שונות בהוצאות שונות של יצירות ספרות עכשוויות  המבוססות על התנ"ך.

אנתולוגיה מקראית :   התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה /  ערוך בידי גדליה אלקושי   תל-אביב :   דביר,   תשי"ד 1953

אנתולוגיה תנ"כית :   מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים / כרך ג) התפלגות הממלכה – שיבת ציון.[ליקטו: מ' רבינוביץ, צ' ירדני ; ערך – ב"י מיכלי]  תל אביב :   מסדה,   1954

סיפורי יצחק שנהר. כרך ב). מהארץ אל הארץ. — מסיפורי ירושלים. — זמרת הארץ   ירושלים :   מוסד ביאליק,   תש"ך 1960.

לאחר מכן הסיפור  נשכח.

עד עכשיו.ואני מפרסם אותו שוב באדיבותו של מר יובל שנהר.ובהמשך אפרסם עוד מסיפוריו התנכיים המעולים של יצחק שנהר.

 

"

ויְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם; עָלָה שושק (שִׁישַׁק) מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם.  כו וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-כָּל-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.  כז וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם, מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת; וְהִפְקִיד, עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים, הַשֹּׁמְרִים, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.  כח וַיְהִי מִדֵּי-בֹא הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה–יִשָּׂאוּם, הָרָצִים, וֶהֱשִׁיבוּם, אֶל-תָּא הָרָצִים.  כט וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם, וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה:  הֲלֹא-הֵמָּה כְתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה.  ל וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין-רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם, כָּל-הַיָּמִים.  לא וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד, וְשֵׁם אִמּוֹ, נַעֲמָה הָעַמֹּנִית; וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ, תַּחְתָּיו.  {פ}

מלכים א פרק יא

 

יצחק שנהר 

קראו גם :

יצחק שנהר בלקסיקון הסופרים העבריים

יצחק שנהר בויקיפדיה 

עוד ישוב הבעל ?: הסיפורים האנטי כנעניים של יצחק שנהר 

ספר מלכים הסודי -המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית ".

 

עוד על פרעה שישק ומסעו :

פרעה שישק בויקיפדיה

מאמר של פינקלשטיין מ-2003 על תיארוך מסע

פרעה ששונק ביוגרפיה ארכיאולוגית

האם שישק הוא אכן ששונק הראשון ?

האם חי ששונק הראשון במאה התשיעית לפני הספירה ולא העשירית ?

מאמר של פרופסור יגאל לוין משנת 2012 על פלישת שישק לארץ ישראל

הממלכה הנשכחת :היסטוריה עדכנית של ממלכת ישראל משנת 2013

שלמה ושישק: קובץ מאמרים עדכניים  מ-2015 על ההשקפות הארכיאולוגיות לגבי תקופתו של שישק

סקירה חיובית של הטענות ששישק אינו ששונק

ירבעם ורחבעם 

כוהנת הירח הקטנה : סיפור היסטורי על המשוררת הראשונה אנהדואנה מאת דורותי מרגרט סטיוארד תרגם יצחק לבנון

  אנהדואנאה   (Enheduanna  2285–2250 BC),המשוררת הידועה בשמה הראשונה של האנושות בתבליט

המשוררת הראשונה של האנושות הידועה בשמה היא  אנהדואנא    "Enheduanna  2285–2250 BC), נסיכה אכדית בתו של הכובש הגדול הראשון הידוע בשמו סרגון והמשוררת הראשונה מכל מין הידועה בשמה.

בצירוף מקרים מוזר ומעורר הרהורים המשוררת הראשונה הידועה בשמה היא הבת של הכובש הראשון הידוע בשמו.

( אם כי מן הסתם היו כובשים וגם משוררים עוד מהתקופה הפרהיסטורית )

 החוקרת דורית קידר מאזכרת את המשוררת הזאת בספרה  "מי כתבה קערת השבעה " כך:

הסופרת הקדומה ביותר הידועה ממסופוטמיה היא אנהדואנאה ,בתו של המלך סרגון מלך אכד( המילניום השלישי לפה"ס) שהקדישה את עצמה ככוהנת לאל הירח.היא כתבה פואמה לאל הירח ,לאלה עישתר ולעיר מולדתה.אנהדואנא ערכה כהדרה לארבעים ושניים המנונים ". ( מי כתבה קערת השבעה ע' 36)

  אנהדואנאה היא השלישית מימין 

בשנים האחרונות אנהדואנאה המשוררת הראשונה הידועה בשם הפכה להיות מפורסמת הודות להתעצמות הפמיניזם . נכתבו עליה מאמרים ,וספרים ,נעשו עליה סרטים תיעודיים.היא הפכה לגיבורה פמיניסטית.

והיא אפילו זכתה לכבוד הגדול שהיא הופיעה בפרק ה-11 בסדרת "קוסמוס:המסע לחלל"    המדעית פופולארית משנת 2014 בהנחיית האסטרופיזיקאי  ניל דה-גראס טייסון ,  לצד השומרי הקדום והידוע יותר גילגמ בפרק שנקרא "בני אלמוות". 

קולה של הדמות  של אנהדואנאה  שהוצגה באנימציה הושמע בפרק בידי שדרנית  רשת החדשות הסי אן אן הבכירה כריסטיאן אמנפור

 

אנהדואנאה בפרק של "קוסמוס " 

תוכלו לצפות בפרק זה כאן :

ומכיוון שהיא ידועה כל כך היום לפחות בחוגים פמיניסטיים של חוקרי ספרות קדומה זה הזמן להיזכר בסיפור  המודרני הראשון שהופיע על חייה כשעוד לא היה ידוע שהיא המשוררת הקדומה מכולן.

וסיפור זה הופיע במקור גם בעברית. 

לפניכם סיפור היסטורי על הילדה-נסיכה  האכדית  אנהדואנאה שתורגם לעברית בשנות השישים. הדבר המדהים בסיפור זה הוא שכשהוא נכתב המחברת דורותי מרגרט סטיוארד( 1889-1963) לא ידעה דבר על הדברים שבגללם תתפרסם ילדה זאת שהתגלה לאחר שסיפור זה נכתב  שהיא המשורר הראשון של המין האנושי מכל מין  ששמה ידוע.

כל מה שהיה ידוע עליה  בעת שהסיפור נכתב היה שאנהדואנאה הייתה נסיכה אכדית בתו של סרגון הגדול וכוהנת לאל הירח. 

דורותי מרגרט סטיוארד התפרסמה כמשוררת וכותבת סיפורים היסטוריים לנוער ונודעה כמי שנהגה לכתוב סיפורים על ילדים וילדות לאורך הדורות.באיזה שהוא מקום ברשת כתוב שהיא נפטרה רווקה כלומר שעד שכמה שידוע  לא היו לה ילדים משלה. 

אנהדואנאה הייתה ידועה בשנות ה-40 כאשר חובר עליה סיפור זה הודות לתיאור שלה מספר שפורסם  ב–1928 בידי הארכיאולוג ליאונרד וולי. שחשף את קיומה ההיסטורי

( ייתכן שהסיפור של סטיוארד  אף פורסם לראשונה עוד שנים קודם לכן בספר משנות השלושים The Girl Through the Ages (1933 שנים מעטות לאחר פרסום המידע על הכוהנת הקדומה בידי וולי.)

בכל אופן כאשר הסיפור חובר עוד לא היה ידוע וגם לא למחברת  שאנהדואנאה הייתה המשוררת הראשונה של המין האנושי ששמה ידוע.

זה נודע רק ב-1958 כאשר אדם פלקנשטין פירסם את המאמר הראשון עליה

Falkenstein, A., "Enhedu'anna, Die Tochter Sargons von Akkade," Revue d'Assyriologie et d'archéologie orientale, Vol. 52, No. 2 (1958), pp. 129–131 (in German). JSTOR link.

וב-1968 פורסם הספר הראשון עליה ועל יצירתה.

  •  (Hallo, William W. and Van Dijk, J.J.A., The Exaltation of Inanna, Yale University Press (1968).

אבל…..המחברת דורותי מרגרט   סטיוארד  מתארת כיצד הנסיכה הקטנה לומדת לקרוא ולכתוב ,דבר שלא היה מובן כלל וכלל מאליו בשנת 1941 ואולי היה ניחוש מקורי שלה. 

 

 

הסיפור הופיע במקור בספר : A child day through the ages ׂ1941

מאת 

דורותי מרגרט סטיוארד  ( 1889-1963)

עברית יצחק לבנון 

צייר בן 

הספר פורסם בתרגום  עברי בסביבות 1970 בידי יצחק לבנון אבל יש להניח שהעורך והמתרגם של הספר יצחק לבנון לא היו מודעים לפרט הלא קטן בלל שהגיבורה היא המשוררת הראשונה הידועה של המין האנושי.

 

הנסיכה אנהדואנאה בציור מאת "בן " 

 

קראו גם 

האישה הכשפנית הקדומה כאישה משכילה :על ספרה של דורית קידר על נשים כותבות בעת העתיקה

אנהדואנה בויקיפדיה

הביוגרפיה של  אנהדואנה

תרגומים של שירתה של  אנהדואנה לאנגלית 

 

מאמר על   אנהדואנה

 

צפו בסרט תיעודי על המשוררת הראשונה :

חרש הברזל אשר בגבע – סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים מאת יוסף אריכא

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

עטיפת אחד הקבצים שבהם הופיע הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים.

לפניכם אחד הסיפורים ההיסטוריים התנכיים המשובחים לנוער בספרות העברית.והוא רק ראשון מסידרה של סיפורים קלאסיים כאלו על ימי התנ"ך וההיסטוריה שנשכחו שלא בצדק והיגיע הזמן להחזיר אותם לתודעה.ואני אפרסם אותם כאן וב"יקום תרבות ". 

הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " על ימי המלך חזקיהו ופלישת האשורים ליהודה  ו"סופר המלך"  על מסעו של אלכסנדר הגדול לארץ ישראל הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד 1944 בעת ימי מלחמת העולם השנייה.

. אני משער שהוא נכתב בעידודו ואולי גם בהשראתו של עורך כתב העת  "עתידות "אשר ברש שכתב גם הוא סיפורים היסטוריים ובהם "שאול והאתונות " שעוסק באותם הדמויות ובאותה התקופה אבל פורסם לראשונה רק שנתיים לאחר פרסום "חרש הברזל אשר בגבע".

האם אריכא שימש כהשראה לברש ? יותר סביר ששניהם הושפעו בו זמנית מאותם הקטעים בספר שמואל ויש להניח שידעו האחד על יצירתו של השני בעת העבודה.

 

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא זה: עם נפילת האימפריה החיתית ( זמן קצר לאחר מלחמת טרויה ) הופץ סוד ייצור הברזל שהיה עד כמה שידוע לנו המצאה חיתית בין עמים שונים ובהם הפלשתים והללו השתמשו בטכנולוגיה העדיפה הזאת לחיזוק שליטתם בארץ ישראל.  וכמובן מנעו גם הם את הסוד מיריביהם הישראליים.

לוחמים פלישתים עם נשק הברזל שלהם בציור מצרי קדום

בקטע היחיד בתנ"ך הנוגע בנושא שמירת סוד טכנולוגי מסופר לנו: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית.( שמואל א' יג יט ).

ככל הנראה הסוד הטכנולוגי הזה דלף  לבסוף הודות לריגול תעשייתי מוקדם של הישראלים שהתנ"ך למרבית הצער לא נותן לנו פרטים עליו כל מה שידוע לנו הוא שהישראלים למדו לבסוף יצירת חרבות וחניתות מברזל והפלישתים איבדו את היתרון הטכנולוגי שלהם ועימו את שליטתם.

הסיפור שעוסק בתקופת ראשית המלוכה  בישראל יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין הישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל.

המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים. 

באופן אירוני היום אפשר לקרוא את הסיפור הזה  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם עם המחרטות שלהם שבהן הם בונים קסאמים  ורקיטות  פרימיטיביות לכאורה.

אבל אציין מי שמתעקש ישיג לבסוף סודות טכנולוגיים ולצד השני עדיף להמשיך  להתקדם ולא להישאר במקום. 

 

הסיפור  "חרש הברזל אשר בגבע" פורסם בכמה וכמה מקומות ואנתולוגיות דבר שמראה שהוא היה פופולארי ביותר.הוא זכה לשיא של פרסום באמצע שנות החמישים תקופת של שיא של ההערצה הציבורית לתנ"ך   זמן החפירות הארכיאולוגיות בחצור בידי יגאל ידין ,זמן יצירת חידון התנ"ך  וכו' ואז פורסם  "חרש הברזל אשר בגבע " במקביל בכמה קבצים.וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ). 

"חרש ברזל אשר בגבע "–פורסם במקומות האלו :

א.עתידות:קובץ ספרותי -מדעי לנוער  ב' תש"ד 1944  עמ'  4-8 ;

ב. הדאר גליון 2 שנה 5 חשוון תש"ט 1949  עמ' 88

ג.אנתולוגיה מקראית: התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה. עורך גדליה אלקושי    תל אביב :   דביר,   תשי"ד, 1953.

ד.אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ב'- כיבוש הארץ – מלכות שלמה / עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה. 1954 

ה.סיפורי יוסף אריכא תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד 1954.

ו.אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955 

ז.גיבורים במערכה :   פרשיות חייהם ותקופתם באספקלריה ספרותית והיסטורית / עורך יוסף אריכא    תל-אביב :   עמיחי,   תשט"ו.1955


ח.יוסף אריכא :כנפים לאדם :אגדות וסיפורים ,ניב  1968

ט.מקראות ישראל.

הסיפור פורסם ברשת בפרוייקט בן יהודה  ביחד עם יצירות אחרות של אריכא ותודתנו להם. 

וכעת הסיפור  הקלאסי עצמו:

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת הינריק .הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

חרש הברזל אשר בגבע -יוסף אריכא

חָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

 

Image result for philistine warrior

לוחם פלישתי בימי שאול המלך 

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידי ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר את מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תןך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

קראו עוד על יוסף אריכא המחבר :

סופר העבר :הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא 

סופר היום והלילה :על יוסף אריכא

יהונתן נגד פלישתי איור לסיפור.

לוחות הברית :סיפור מאת תומאס מאן על משה רבנו – מיוחד לחג הפסח

 

"הולדתו הייתה שלא כסדר ,ומשום כך אהב בתשוקה סדר ,משמעת ,חוקים ואיסורים."

הפתיחה ל"לוחות הברית " מאת תומאס מאן.1943

לרגל חג הפסח חגם של משה רבנו אחיו אהרון אחותו מרים ושאר יוצאי מצרים ,החלטתי לפרסם כאן את התרגום היחיד לעברית   של סיפור קלאסי של אחד מגדולי הסופרים האירופיים , חתן פרס נובל תומאס מאן ( 1875-1955) ,על חייו של  משה רבנו וכיצד יצר את כתב  האלף -בית העברי על מנת לכתוב עימו את עשרת הדיברות בהר סיני.

 

תומאס מאן ידוע הודות ליצירות מופתיות כמו "בית בודנברוק" ,המבוסס על תולדות משפחתו שלו.

לוטה בויימר על המשורר גטה ואהובתו בצעירותו  שבאה לבקר אותו בזקנתו כששניהם הם אנשים שונים מאוד.

טטרלוגיית "יוסף ואחיו" המבוססת על הסיפור על יוסף בן יעקב ואחיו המקנאים  בספר "בראשית " ונותנת לו הרחבה אולטימטיבית מסוגה. סיפורו "דוקטור פאוסטוס " הנחשב ליצירת מופת על גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון ועוד ועוד.

הסיפור הזה על משה רבנו  למיטב ידיעתי תורגם משום מה  רק פעם אחת לעברית  אם כי היו תוכניות לפרסמו פעם אחת נוספת לפחות בידי הוצאת "ספרית הפועלים"  שהודיעה  שהיא מתכוונת לפרסם את הסיפור הזה בעתיד,  אבל למיטב ידיעתי לא יצא מהן דבר.

התרגום שלפניכם פורסם במסגרת סדרה נדירה ביותר היום   של ארבעה כרכים בשם "קציר:מבחר ממיטב ספרי החודש "  " בעריכת העיתונאי עזריאל קרליבך ( לימים מייסד ועורך "מעריב ") בהוצאת צ.ליינמן בשנת תש"ו 1946.

הסיפור פורסם זמן לא רב,רק שלוש שנים , לאחר הפרסום המקורי בשנת 1943

המתרגם הוא אנונימי.אולי זהו  עזריאל קרליבך עצמו? כנראה.

תומאס מאן כתב את הסיפור המקורי ב-1943  בהזמנה  של מו"ל אמריקני  בשנת 1942  עבור מה שאמור היה להיות תחילה סרט ולאחר מכן אנתולוגיה  של סיפורים שהתבססו כל אחד על אחת מעשרת הדיברות.

זה היה הסיפור "המוזמן " היחיד שכתב בימי חייו.

זה גם היה הסיפור היחיד שכתב בחייו שפורסם תחילה באנגלית ( מתורגם בידי אדם אחר )  ולא בשפה שבה כתב אותו בגרמנית.

תומאס מאן כתב אותו  בקלות מכיוון שזה עתה סיים לכתוב את סידרת סיפורי "יוסף במצרים " והוא  הרגיש שהוא חוזר לסביבה ולרקע המוכרים לו היטב.

הסיפור "לוחות הברית " נכתב למעשה כהקדמה לספר זה.אבל המו"ל התרשם ממנו כל כך שכבר פירסם אותו כסיפור הראשון המתייחס לדברה "לא יהיה לך אלוהים אחר על פני".

מאן אגב לא העריך את שאר הסיפורים שנכתבו לקובץ שנכתבו בידי סופרים ידועים כמו פרנץ ורפל סיגריד אונדסט הנדריק ואן לון אנדרה מורואה וכו'  ואף לא אחד מהם עסק בתקופת התנ"ך. הוא ראה בקובץ  כישלון.

הסיפור פורסם במקור הגרמני  במהדורה פרטית  שנועדה רק לידידיו של הסופר  ב-1944 בשטוקהולם בשוודיה  כשנה לאחר הפרסום  המקורי באנגלית..

ב"לוחות הברית " שבהחלט עומד לחלוטין בפני עצמו  יש לראות מעין  המשך והשלמה  ליצירת המופת הענקית של מאן על יוסף ואחיו שהכרך הרביעי  והמסיים שלה   "יוסף המשביר" המתאר את ירידת משפחות יעקב ובניו למצרים בעקבות יוסף  פורסם  ממש זמן קצר קודם לכן ב-1943.ויש כל סיבה לחשוב שמאן חשב עליו כשכתב את הסיפור על משה שהפך לסיום  האמיתי של הסדרה.

( ראו  "סופר הסופרים "מאמר של רן יגיל על מאן ועל יצירה זאת ב"יקום תרבות ")

"לוחות הברית " הוא  לדעתי אחד מגדולי הסיפורים המודרניים על משה רבנו ,ביחד עם  סיפורי "במדבר " של דוד פרישמן, "חתן דמים " של  חיים הזז ,"משה נסיך מצרים" של הווארד פאסט  ו"שונא הניסים " החלק הראשון בטרילוגיה המקראית  של שולמית הראבן.

אז הנה הוא לראשונה בעברית מזה למעלה משבעים שנה.

הערה :הגירסה העברית היא מקוצרת מעט והושמטו כמה קטעים חשובים בהם קטע לגבי הולדת משה כתוצאה מקשר מיני  קצרצר בין בת פרעה ואיש עברי   שיש להניח שהעורך -מתרגם חשב שהם פוגעניים בדמותו של משה.

הכותר המקורי :

The Tables of the Law

in

  The Ten Commandments: Ten Short Novels of Hitler's War Against the Moral Code Simon and Schuster (1943

German:

Das Gesetz

 

 

ההקדמה של עזריאל קרליבך לתרגום של "לוחות הברית " ב"קציר".

 

 

מהדורה גרמנית של "לוחות הברית עם ציור של רמברנדט כעטיפה .

קראו גם:

"לוחות הברית " בויקיפדיה"

סקירה על "לוחות הברית "

מאמר של המבקר רוברט אלטר  על "לוחות הברית "

תומאס מאן בויקיפדיה 

משה רבנו כוכב קולנוע וטלויזיה :סרטים וסדרות מחייו של משה 

 

בחשכת ימי הביניים :"כרוניקה ישנה " מאת יעקב חורגין סיפור המגיפה הטוב ביותר בשפה העברית

איור ל"כרוניקה ישנה" צייר מ.אריה ,נוצרים בעת מגיפה חושדים ביהודים שהם מרעילים את מי העיר. 

כרוניקה ישנה :סיפור מימי מגיפה בימי הביניים  מאת יעקב חורגין

הקדמה : 

הסיפור שלפניכם הוא לדעתי הסיפור הטוב ביותר בעברית על מגיפה בימי הביניים ועל רדיפות היהודים במהלכה בהאשמה שהם זממו וגרמו למגיפה. 

לא שהיו הרבה סיפורים כאלו בעברית. אבל היו כמה.

.נמנה אותם :

אברהם שלום פרדיברג "התרעלה "  בסדרת סיפורי "זכרונות בית דוד " הידועה , עיבוד של סיפור של הרמן רקנדורף המקבת סיפור על הפרעות ביהודים בימי המוות השחור במאה ה-14. יצא לאור גם בשם   קידוש השם :סיפור מימי המגפה השחורה בגרמניה . עיבד א.ל. יעקבוביץ מהדורת הוצאת יזרעאל .( בשם "צרור הרעל " במהדורת הוצאת "מסדה ")

היה את " בחשכת ימי הביניים" של מ.ז.וולפובסקי על פי ספר של וילהלם ינסן   " היהודים בקלן" (אייר נחום גוטמן הוצאת דבר לילדים תש"א 1941 הסיפור פורסם במכוון בימי חשכת השואה ) ותיאר את סיפורו של בן המחפש את אביו בימי המגפה השחורה של שנת  1348 שהביאה לפראות איומות ביהודים.

והיה גם  את "המוות השחור,או דברי ימי גמיני:רומן מימי הביניים "  של בנימין גלאי שפורסם במקור ב-1968   ועוד מעט מאוד אחרים.

באף אחד מהם אין את העוצמה המרוכזת של "כרוניקה ישנה " שהוא לדעתי הסיפור ההיסטורי הטוב ביותר של יעקב חורגין ,אדם שכתב סיפורים היסטוריים רבים.  

הסיפור "כרוניקה ישנה"מתאר רדיפת יהודים  בימי מגיפה נוראית ( לא דווקא  מגיפת  "המוות השחור" ב-1348 כמקובל לסיפורים מאין אלה   אלא כמה שנים לפניה) הוא נע בין תיאור של מחבר מודרני יודע כל של זוועות המגיפה שמתוארים בצורה מוחשית ומצמררת ביותר , ובין  ציטוטים ארוכים של תיאור האירועים  כפי שהם מתוארים  בכרוניקה עתיקה של אבא וינצנט כומר נוצרי שהוא עד לאירועים וכביכול מתעד  אותם ממש בעת התרחשותם. העלילה היא סיפורו של יהודי הנשפט בידי הכנסייה  על שהרעיל כביכול  את  מי המקום.

הסיפור מסתיים בתפנית מדהימה ומזעזעת. 

ראו הוזהרתם. 

לדעתי  סיפור זה שימש כמקור השראה  חשוב לנובלה המפורסםת  "עד מוות " של עמוס עוז  על חבורת צלבנים רצחניים היוצאת לטבוח ביהודים בעת מסעה לארץ הקודש

לכאורה אין כל דמיון בעלילה של "עד מוות " ל"כרוניקה ישנה " אבל אם בודקים מתחת לפני השטח רואים הקבלות רבות. 

ההקבלה הראשית  היא בתיאור של היחס אל היהודים כיצורים דמוניים ומסוכנים ובשימוש בכרוניקה בסיפור של אנטישמי הרואה ביהודים איום מפחיד.והקורא מגלה בהדרגה שהוא צודק…

עמוס עוז עושה זאת בחלק מסיפורו "עד מוות " ולדעתי עוז לקח את הרעיון ישירות מסיפור זה שאותו לדעתי קרא עוד בילדותו באחד הפרסומים המקוריים שלו ובהחלט היה במוחו בעת שכתב את "עד מוות " בשנות השישים. 

(ראו על כך ניתוח והסבר מפורט שלי במאמרי על "עד מוות" ועמוס עוז " מאבקם של הצלבנים עם היהודי הנצחי " שפורסם ב"יקום תרבות ")

"כרוניקה ישנה " פורסם בכתבי עת  כמה  פעמים  לאורך 30 שנה.

גירסאות מוקדמות ושונות  של הסיפור פורסמו עוד בשנות השלושים ונכתבו מן הסתם  מן הסתם על רקע השלטון הנאצי בגרמניה,   תחת השם "יהודי מגנצה ( קורות זוועה אחת )" פורסם כסיפור בהמשכים  ב"בוסתנאי" 25.11.36-2.1.38 עם שמות חלקים כמו "במלכודת " והשם המשמעותי מאוד "היהודי הנצחי".

גירסה נוספת תחת השם "מרעילי המים ( פרשה היסטורית )"  פורסמה בעיתון "הבוקר" של ה-25 בספטמבר 1938 ,ע' 9,16.

הוא פורסם שוב תחת השם "אכן הודה היהודי !" :ספור היסטורי "ב"מולדת :ירחון  לבני הנעורים כרך יב חוברת ב-ג תש"ו 1946 ..

גירסה מאוחרת יותר פורסמה תחת השם "כרוניקה ישנה (סיפור)  .ב"מאזניים" טז חוב' ה-ו 8 ,364 אפריל מאי 1963.

הפרסום הסופי היה בקובץ הסיפורים "בשכבר הימים :סיפורים היסטוריים"  (  תל אביב , עמיחי 1968)

וזהו פרסומו הראשון של הסיפור מאז. 

 

ציור מימי מגיפת "המוות השחור".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קראו גם  על המחבר :

קנאותו של יעקב חורגין 

ציור של שריפת היהודים בעת מגיפת "המוות השחור" 

 

המלך אחשוורוש הוא כסרכסס -כוכב קומיקס וקולנוע

 

לרגל פורים 2020 המתקרב הנה רשימה על הופעותיו בקולנוע וגם בקומיקס ובספרים שונים ( בעברית לפחות ) של המלך אחשורוש ,בעלה של אסתר היפה שנהוג לזהות אותו עם המלך הרביעי של האימפריה הפרסית  חשיאראש הראשון הוא , בהיגוי היווני של שמו ,כסרכסס ,בנו של דריוש הראשון.

 אעסוק כאן בכל הסרטים והקומיקסים והספרים המתארים לא את האירועים הקשורים במגילת אסתר אלא באירועים ההיסטוריים החשובים מאוד  ( הרבה יותר מאלו של מגילת אסתר ) של מאבקו של   חשיארש -אחשורוש -כסרכסס ביוונים שהשלכותיהן ההיסטוריות היו עצומות ואולי אפשר לראות בהן  דוגמה קדומה של מלחמת עולם. 

מאמר על עיבודיה של מגילת אסתר לקולנוע ולטלווזיה תמצאו כאן .

עמוד "מהעולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה עולם התרבות ". 

אחשורוש כסרכסס פלש ליוון בשנת 480  לפני לספירה עשור לאחר שאביו הגדול דריוש  "הגדול" חווה שם תבוסה קשה במאבק כנגד האתונאים במרתון  40 קילומטר  מאתונה.תבוסה במאבק שבו נטל חלק המחזאי היווני איסכילוס ועליה בישר  לאתונאים רץ ממרתון שסיפר את החדשות הטובות לפני שמת  מתשישות בריצת המרתון הראשונה של 40 קילומטר  שעל שמה נקראים הריצות הארוכות האלו עד היום.

הרץ היווני פידיפידס רץ 40 קילומטר כדי להביט בשורת ניצחון על פרסים לאתונה ומת מייד מתשישות  לאחר שמסר את הבשורה."תולדות העולם לבני הנעורים "הוצאות מ.ניומן וצ'ריקובר, 1976.

כסרכסס החליט לכבוש את היוונים אחת ולתמיד ותקף אותם בים וביבשה. ביבשה צבאו נתקל בכוח קטלני של 300 לוחמים ספרטנים מאומנים בתרמופילי וגבר עליהם רק לאחר קרב קשה ביותר שבו נהרגו מספר בלתי ידוע של לוחמים פרסיים ( אלפים ? בעצם איננו יודעים  אולי רק כמה מאות או עשרות.) ששידרג מאוד את תדמיתם של הספרטנים כאמיצים בלוחמי העולם.

קרב תרמופילי .300 ספרטנים מגינים בחירוף נפש על מעבר תרמופילי הצר מהסתערות של הפרסים.מתוך "תולדות העולם לבני הנעורים " 1976.

 באתונה הפרסים מצאו את העיר נטושה ושרפו אותה.לכאורה זה היה סופם של האתונאים. 

אבל בקרב גדול בים הכניע הצי אתונאי בפיקודו של תמיסטוקלס את הצי הפרסי ( בעצם פיניקי הפרסים בכלל לא היו יורדי ים ). כסרכסס נאלץ לוותר ולסגת. מעמדם העולמי של היוונים ובראש ובראשונה האתונאים והספרטנים שודרג מאוד. ומעמדם של הפרסים ספג מכה תדמיתית ואמיתית קשה ביותר.הם שוב לא נראו כבלתי מנוצחים. 

 כסרכסס מפקד על הצבא הפרסי בעת שהוא חוצא את ההלספונט -מיצר הדרדנלים -על גבי גשר ספינות שהנוקם לרוחב המיצר. תמונה מתוך "תולדות העולם לבני הנעורים" מאת פלנטגנט סומרסט פרי  הוצאת צ'ריקובר ומ.ניומן ,1976

האירועים האלו שימשו כרקע לעליית התרבות המערבית היוונית ולאחר מכן הרומאית שמכאן ואילך וכתוצאה ראתה את עצמה כעליונה על התרבות "המזרחית " האסיאתית שספגה תבוסה קשה בימי כסרכסס.

ונוצרו עליהם כמה וכמה יצירות ספרות ותיאטרון סרטי קולנוע וסיפורי קומיקס. 

 

המלך דריוש כוכב קולנוע 

 המלך דריוש הראשון "העולם מראשיתו ועד ימינו "-אנציקלופדיה "עולם התרבות "

נזכיר  תחילה שאביו  של  אחשורוש קסרקסס, דרויוש מופיע בסרט  הענק ממרתון . ( 1959)  סרט איטלקי בכיכובו של סטיב ריבס שהיתפרסם כמי שגילם את הגיבור הרקולס בסרטים שונים  סרט  המתרחש כמה שנים לפני עליית קסרקס לשלטון.

במרכזו עומד הרץ היווני שהודיע לאתונאים על הניצחון הגדול בקרב מרתון. אלא שבסרט שבו הוא הגיבור המרכזי הוא אינו מת לאחר הריצה האיומה אלא נשאר בחיים על מנת להתאחד עם אהובתו שבה חשד בעבר שלא בצדק שהיא משתפת פעולה עם הפרסים בסיום טוב ורומנטי. 

 

את המקדימון לסרט "הענק  ממרתון " ראו כאן.

את הסרט המלא  ראו כאן 

כוכב התיאטרון הראשון בהיסטוריה

 

אחשורוש בתבליט פרסי קדום. 

המלך אחשורוש הוא כסרכסס כיכב כאמור  גם הוא  בכמה סרטים משל עצמו ללא אסתר מרדכי והמן  ושאר אנשי צוות "מגילת אסתר " אבל תמיד   עם היווני הספרטני ליאונידס ועם האתונאי תמיסטוקלס ברקע.

 

 

אחשוורוש כיכב עוד במחזה הקדום  ביותר ששרד "הפרסים "מאת המחזאי היווני אייסכילוס מהמאה החמישית לפני הספירה  וליתר דיוק משנת 472 לפה"ס ,שהוא לא פחות מהמחזה הקדום ביותר ששרד,הוא נכתב כמה שנים בודדות לאחר המלחמה עם הפרסים,עוד בחייו של כסרכסס  ( שנפטר בשנת 465 לפה"ס).

ושם תוארה חזרתו  העצובה של המלך  מהמאבק ביוונים שבו הובס אל ארמון המלוכה בשושן.

המחזאי היווני שנטל חלק במאבק כנגד הפרסים כלוחם דמיין במחזה זה מה היו תחושותיו של המלך הפרסי ואנשי חצרו בעת השיבה לאחר התבוסה הגדולה שספגו. ומדהים עד כמה המחזה חופשי משמחת  ניצחון על תבוסת האוייב  ומשתדל להיות אוביקטיבי עד כמה שניתן.

האם ידע כסרכסס על קיומו של המחזה הזה?  יש להניח  שכן. המרגלים שהיו לו ללא ספק באתונה מסרו לו על כך.

יש להניח שאם כך הוא לא התלהב מהרעיון של  מחזה בכיכובו.

יש בכל אופן  גם להניח שהוא לא הבין בדיוק  במה המדובר,מחזות תיאטרון היו אז המצאה אתונאית חדשה מאוד. הם החלו להתקיים בצורתם המוכרת לנו אולי רק 30 שנה קודם לכן. 

המחזה הזה תורגם ארבעה פעמים לעברית בידי אהרון קמינקא בידי שלמה דיקמן בידי בנציון בנשלום ולאחרונה ב-1994 בידי אהרון שבתאי. 

צפו בהמחזה מודרנית של הקדום במחזות העולם.

צפו בהרצאה על המחזה

תיאור שיבתו של המלך כסרכסס הפרסי לבירתו בשושן לאחר התבוסה הגדולה מול היוונים. התיאור מבוסס על המחזה של אייסכילוס "הפרסים" .

"העולם מראשיתו ועד ימינו" -עולם התרבות".

המלך המפורסם ממגילת אסתר שלנו ומהמחזה הקדום ביותר בעולם  ,הפך בשנים האחרונות לאיקון קולנועי עולמי  ומושא לסרטי פרודיות הודות להצלחת   הקומיקס והסרט  300  וכתוצאה מהאיבה הגוברת לאיראן החומיניסטית מעצמה שמנסה ליצור אימפריה כמו בימי כסרכסס..

לפני כמה שנים עמד אחשוורוש במרכזו של ויכוח היסטורי גדול עם הפקת הסרט "300" על פי קומיקס של פרנק מילר שהאיראנים טענו שהוא מבטא פוגענות וזלזול בתרבותם ( ולא בלי צדק ) ויצאו למאבק דיפלומטי בסרט הקולנוע שלטענתם השפיל את הפרסים הקדומים. אך ללא הצלחה. ובעצם הויכוח נמשך גם היום.

הסרטים על  המלך אחשוורוש לבדו מינוס אסתר מרדכי המן ושתי זרש וויזתה הם: 

300 הספרטנים ( 1962) שבו  הופיע ריצ'רד אגן  שחקן שגילם בסרט קודם את אחשוורוש אבל הפעם דווקא בתור אויבו הגדול של אחשוורוש ,ליאונידס.את אחשורוש עצמו גילם דיויד פראר.

במרכז הסרט עומד כמובן אותו קרב גדול  ומר בתרמופילי שהוא ליבו ובשרו של הסרט. 

המלך אחשורוש כסרקסס  (David Farrar )
ב300 הספרטנים

צפו בסרט כאן

 

קוריוז :השחקן הוליוודי ,ריצ'רד אגאן, ששיחק בסרט אחד "אסתר והמלך  "  מ-1960 עם ג'והן קולינס ( אלקסיס מסדרת טלוויזיה " "שושלת" שגילמה כאן את אסתר המלכה הטובה )   את תפקיד אחשוורוש הפרסי גילם מיד לאחריו בסרט את תפקיד אוייבו של אחשוורוש ליאונידס בסרט "300 הספרטנים" מקרה נדיר ביותר ,אולי יחיד במינו,  של שחקן שמגלם גם את דמות היסטורית וגם את אויבה הגדול בזה אחרי זה.

צפו במלך אחשורוש בסרט"אסתר והמלך " .

טרגדית אגיס . 1971. סרט הונגרי על פי מחזה של המחזאי היוני הקדום אייסכילוס על כסרכסס ומאבקו ביוונים.

המלך אחשורוש גיבור קומיקס 

המלך קסרקסס  ( רודריגו סנטורו ) בסרט "300".

 כאמור המלך אחשוורוש כסרקס נטל חלק ( כמפקד לפחות )    באחד הקרבות המפורסמים ביותר בתולדות העולם כנגד 300 הלוחמים הספרטנים של המלך לאונידס שמתו בגבורה כולם.

קרב תרמופילי זכה לשדרוג דרמטי בתודעה העולמית הודות לסיפור הקומיקס ההיסטורי שנכתב עליו ב-1998  בידי קומיקסאי מפורסם פרנק מילר ( כותב כמה מהסיפורים המפורסמים ביותר על באטמן איש העטלף ודמויות אחרות)  שכתב עליו רומן גראפי בשם "300" בהשראת הסרט ההיסטורי שראה בילדותו  "300 הספרטנים" מ-1962

ב-300 תיאר מילר שכתב וצייר  את האירועים שהביאו לפלישה הפרסית של המלך כסרכסס ליוון והיגיעו לשיאם בקרב תרמופילי שתואר בפרטי פרטים הרוג אחרי הרוג.

הקומיקס זכה להצלחה גדולה מאוד אם כי גם לביקורת קשות על חוסר דיוק היסטורי ( למשל הספרטנים הוצגו כמי שמלעיגים על ההומוסכסואליות באתונה בעוד שהם בעצמם היו הומוסקסואלים נלהבים )  והפך לסרט מצליח ומפורסם בשם זה ב-2006. שהוא אמנם לא הרבה יותר מעיבוד מודרני של "300 הספרטנים" שכבר תיאר את הכל לפניו..

קראו את הקומיקס "300 " כאן

 

300 ( 2007)

 

 

 

 

המקדימון של 300

 

הסרט הזה היה מצליח כל כך שנעשה עליו סרט פרודיה:

 פגוש את הספרטנים ( 2008)  )

צפו במקדימון שלו.

צפו בסרט המלא 

במרס 2014 החודש של חג הפורים יצא למסכים הסרט   300:  עליית האימפריה". שבמרכזו עמד אחשוורוש  (Rodrigo Santoro(  במאבקו ביוונים בתרמופילי המסתיים בתבוסה סופית לאחשורוש ולפרסים.הסרט התבסס על סיפור המשך לקומיקס "300" שעוד לא יצא לאור בעת הקרנתו.

 התבוסה הסופית של הפרסים של כסרכסס בידי האתונאים  התרחשה בסרט למרות  ( ברוח הזמנים הפמיניסטיים ) הפיקוד על כוחותיו בידי לוחמת כל יכולה שאמנם מובסת לבסוף בקרב חרבות  בידי המפקד היווני תמיסטוקלס.

השחקן הברזיליאני  רודריגו סנטורו שגילם בשני סרטי 300 את התפקיד של כסרכסס התכונן היטב לתפקיד.הוא קרא את הפרקים הרלבנטים בספרו של ההיסטוריון היווני הקדמון הרודוטוס. כל  שער גופו גולח (!) למרות שאין זה ברור כלל שכסרכסס המקורי אכן נראה כך ( למעשה  כלל לא. זוהי המצאה  של פרנק מילר ). 

הוא הצהיר על כסרכסס: :הוא עשיר ,הוא שחצן ,הוא מגלומניאק.הוא פשוט רוצה לכבוש את העולם.שאיפותיו הן בלתי מוגבלות.הוא רוצה פרסום נצחי  ,הוא רוצה ניצחון ,אבל מתחת לכל זה הוא חלש ובלתי בטוח". 

יש לציין שייתכן מאוד שכך כסרכסס ההיסטורי אכן היה.אבל הוא לא היה שונה בכך בהרבה  מכובשים אחרים כמו אלכסנדר הגדול האיש שהחריב לבסוף את האימפריה הפרסית.

 

את המקדימון ראו כאן.

 

פרנק מילר עצמו יצר לבסוף קומיקס שהוא גם מקדימון וגם המשך לסיפור "300"

Xerxes: The Fall of the House of Darius and the Rise of Alexander,   והוא הבסיס לסרט משנת 2014 שאמנם יצא לאקרנים שנים קודם לכן ביגלל העיכובים ביצירת הקומיקס ( בדרך כלל זה הפוך..).

 הסיפור תיאר  בגליונות הראשונים את עלייתו של קסרקסס לשלטון את מלחמתו ביוונים ואת מותו ובהמשך בגליונות האחרונים  את חורבן האימפריה שלו בידי אלכסנדר הגדול ואת מות צאצאו דרויוש השלישי שנקבר בידי אלכסנדר כיריב ראוי ( במציאות הוא לא היה ). 

קראו את גליון 2 בסדרה כאן 

גליון 3 בסדרה 

גליון 4 בסדרה 

אסתר מרדכי המן ושות' אף לא אחד מהם מופיע שם.

אבל.. לא ברור שהצד הנכון זכור כיום לטובה.הספרטנים היו אחד העמים המתועבים ביותר ששרצו אי פעם על כדור הארץ מעין  נאצים של העולם העתיק שעסקו ברביה מתוכננת ובשיעבוד וכדיכוי אכזרי של העמים השכנים שאותם הפכו לעבדים "הלוטים".

עדיף היה שהפרסים המתונים וההגונים לעין ערוך יזכרו לטובה מהקרב הזה מאשר הספרטנים האמיצים אך צמאי הדם שכל מה שנלחמו שעליו היה חופש שלהם אבל לא זה של אף אחד אחר. .

יש להודות שבמקרה הספציפי הזה האיראנים של חאמינאי צודקים בזעמם על הדרך שמציגים את אבותיהם במאבקם כנגד הספרטנים האכזריים.

 

 נספח: ספרים בעברית על ימי דריוש וכסרכסס ועל קרב תרמופילי

 

קרולין סנדקר הספרטאי (  במקור "מוג הלב מתרמופיליה " 1911)  עברית א.שלח (יונתן רטוש ) הוצאת מ.ניומן ,1951.

הרפתקאותיו של נער בן אתונה שנקלע לספרטה ומקבל בה את חינוכו כשהוא שנוא ונרדף עד שהוכיח לבסוף את אומץ ליבו בקרב נגד הפרסים .

 

אהרון אבדי הנער מנכסוס  עברית איתמר יעוז –קסת ,איורים המחבר, ניב 1960.

סיפור מרתק על נער שהשתתף במלחמת היוונים נגד הפרסים. 

ג'ני האלל ליאונידס  סיפור בתוך נער הויקינגים :סיפורים  אייר יעקבי יעקב ,מסדה ,1962. –

כולל גם את הסיפורים ההיסטוריים הבאים : 1.העבד היווני והנער הרומאי הקטן מאת ג'ני האלל. -2.  חניתו של חננא מאת הרי וו. פרנט ש  ) –  3. נער הויקינגים אולאף השני מנורבגיה מאת אלברידג' ס' ברוקס.

 

מיקה וולטרי טורמס האטרוסקי ( 1955)  עברית יאיר בורלא סדרת מועדון הספר הטוב ,הוצאת מ.מזרחי ,1964.

Image result for ‫האטרוסקי מיקה ולטרי‬‎

גור וידאל בריאה  ( 1981 ובמהדורה מורחבת 2002) עברית הדס וייס   הוצאת אסטרולוג ,1999

רומן היסטורי ענק' ומצויין על ימי דריוש וכסרכסס .מסופר בידי אציל פרסי שיוצא למסעות בסין של קונפוציוס ולאו טסה. בהודו של בודהה וביוון של סוקרטס. 

סטיבן פרספילד  שערי האש :סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי  ( 1998)  עברית נועם אור ,הוצאת ספריית מעריב ,2003.

רומן שהיה לרב–מכר ואף נכלל ברשימת הספרים המומלצים של מפקד חיל הנחתים. הוא משמש חומר לימוד באקדמיות צבאיות של צבא ארה"ב ובאקדמיות של הצי ושל המרינס. הספר שימש השראה למפקדים שונים בצבא הבריטי כמו גם בצה"ל, שם הוא ניתן כשי למפקדים ולוחמים בחיל הרגלים והיחידות המובחרות.

 

ספרי עיון על כסרכסס בעברית.

 הרודוטוס היסטוריה /  ; תרגמו וכתבו מבואות בנימין שימרון, רחל צלניק-אברמוביץ,פפירוס ,1998

בנימין שימרון הרודוטוס וראשית דברי הימים מוסד ביאליק ,1990 .

 הסופר וההיסטוריון הצבאי שרגא גפני כתב על קרב  תרמופילי בספר" "קרבות מפורסמים בתולדות העולם" ( מ.מזרחי ,1965)

 

קראו גם 

המלכה אסתר והמלך אחשוורוש :כל העיבודים הקולנועיים

אלכסנדר הגדול מכולם :על האיש שהחריב לבסוף את האימפריה הפרסית

תומר ריבל ויעקוב עיון על תרמופילי

קרב תרמופילאי בויקיפדיה 

 

קרב תרמופילאי בתרבות הפופולארית

מה היה קורה אילו אחשוורוש היה מנצח את היוונים ?

ביקורות  על 300

 כמה פעמים ספרטה עד עשר ?רותם דנון על 300

ניב שטנדל על 300

 

לונג ג'ון על 300

 

בלוגר על 300

 

 

 

הפרסים ומנהגים בימי המלך אחשורוש ,"העולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה עולם התרבות"

תמר אשת ער -הסרט התנ"כי האירופאי של ריקרדו פרדה האיטלקי על פי יגאל מוסינזון הישראלי

סרט איטלקי -גרמני -ישראלי  על פי מחזהו של יגאל מוסינזון "תמר אשת ער " בויים ב-1972  בידי הבמאי האיטלקי ריקרדו פרדה.

עוד מאמר בסדרת המאמרים שלי על גיבורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית בקולנוע  ובטלווזיה הישראליים  והעולמיים. במסגרת הסדרה הופיעו עד כה  מאמרים על יעקב אבינו ,על משה רבנו  על רות המואביה על אסתר ואחשוורוש ועל יהודה המכבי ככוכבי קולנוע וטלויזיה .

בסדרה זאת הופיעו כבר:

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

משה רבנו כוכב קולנוע

רות המואביה כוכבת קולנוע 

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

הנביא ירמיהו בטלווזייה 

יהודה המכבי כוכב קולנוע

 והפעם העיבוד הקולנועי האיטלקי -גרמני-ישראלי לאחד הסיפורים האניגמטיים ביותר בספר בראשית , סיפור יהודה בן יעקב ואבי שבט יהודה וכלתו תמר אשת בנו ער ,שיהודה מקיים עימה בלא יודעין יחסי אישות כשהיא מחופשת לזונה.

הסרט בויים בידי במאי איטלקי ידוע ריקרדו פרדה על פי תסריט ומחזה של סופר ישראלי ידוע מאוד יגאל מוסינזון מחבר סיפורי "חסמבה " "קזבלאן " ויצירות רבות אחרות.ו"תמר אשת ער" היה במקור מחזה שכתב שנחשב לאחד ממחזותיו הטובים ביותר.

אבל לפני שנדון במחזה ובסרט האיטלקי -גרמני- ישראלי שהתבסס עליו יש לחזור לסיפור המקורי האניגמטי מעין כמוהו. 

הסיפור המקורי 

יהודה בן יעקב פוגש את תמר אשת ער שאותה הוא חושב לזונה .ציור מאת הוראס ורנה,1840

סיפור יהודה ותמר מצוי בספר בראשית  פרק לח.

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה.  ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  ג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, עֵר.  ד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אוֹנָן.  ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.  ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר.  ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה.  ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ.  ט וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו.  י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ.  יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי–כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי–תִּמְנָתָה.  יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר:  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:  כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ.  טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.  יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.  כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ.  כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כב וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.  כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ.  כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ.  כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה.  כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ.  ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח.  {ס}

יהודה מציע הצעות לתמר .אמן מבית הספר של רמברנדט המאה ה-17.

שם מסופר על יהודה בנו הרביעי של יעקב מאשתו לאה. יהודה עזב את אחיו לאחר מכירת יוסף ונדד בדרכים. הוא פגש אישה כנענית בשם בת –שוע  נשא אותה לאישה והוליד ממנה שלושה ילדים את ער את עונן ואת שלה.  

לאחר שנים יהודה השיא את בנו הבכור ער לאישה  בשם תמר שעליה אין לנו פרטים נוספים. אך מסיבה שאינה מוסברת בטקסט  הוא מרגיז את ה' ומוצא את מותו.

" וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. ".

 כתוצאה יהודה  ציווה על אונן אחי ער לייבם את תמר מצווה שעד אז אינה מוזכרת בתנ"ך. אך אונן שיחת את זרעו ארצה  ( ומכאן נוצר המונח אוננות ) ועל כן חלה ומת.

חז"ל הסיקו מסיפור זה שאוננות היא חטא חמור ביותר. 

כתוצאה חשש כעת יהודה להשיא את תמר לבנו היחיד שנשאר שלה ותמר נותרה אלמנה. וככל הנראה אינה יכולה להינשא לאנשים אחרים. יהודה אמנם מבטיח לה שהוא ישיא לה את בנו הנותר שלה אם תחכה ותמר מחכה בבית אביה לשלה המובטח שיהודה מבושש לשלוח אותו.

את הבעיה  הזאת של העקרות מילדים ימשיכו דרכה את השושלת המיקראית של אברהם יצחק יעקב ויהודה  פתרה תמר בדרך מקורית ויוצאת דופן ,היא התחפשה לזונה בדרכים.

אגב  תמר היא הזונה הראשונה המאוזכרת בתנ"ך והכמעט יחידה המאוזכרת בשמה לצד רחב מספר יהושע ודלילה מספר שופטים. 

יהודה ותמר Pieter Lastman

.יהודה לאחר מות אשתו בא אליה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב  עימה משום שהוא מאמין שהיא זונה, אמונה שתמר לא מנסה להפריך. בתמורה על המעשה הציע לה  יהודה גדי עיזים מעדרו אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים שהיה בהם כדי להעיד על בעליהם. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח את האתנן, אך השליח חזר ודיווח לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון "תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז ( בראשית כז פס כג)

לאחר מכן תמר האלמנה נכנסת להריון כשנודע על ההריון הודיעו ליהודה שזנתה (ככל הנראה  אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים),  ציווה יהודה לשרפה ,אם מתוך התפרצות זעם או בגלל דין קדום שהיה נהוג אז (_ואינו קיים  או מאוזכר בתורה) בעניין אלמנות סוטות.אז שלחה תמר את העירבון שבידה אל יהודה ,הוא מבין אז עם מי שכב ומודה "צדקה ממני " .

תמר יולדת אז זוג תאומים פרץ וזרח. פרץ הוא אבי אבותיו של בועז שנישא לרות וכתוצאה של דוד המלך.  עוד נמסר לנו שיהודה ותמר לא קיימו יותר יחסי מין.

ללא ספק הסיפור מזכיר מאוד את סיפור רות ובועז שגם בו יש מרכזיות לעניין הייבום וגם בו ראש המשפחה צאצאו של יהודה בועז נתקל באישה מואביה  זרה רות שנשכבת לרגליו בגורן  הוא מקיים איתה יחסים לא בדרך מורשית תוצאה של תאווה פשוטה.  ורק בדיעבד הוא נושא אותה לאישה למרות מוצאה הזר.

לימים יצא מזיווג זה דוד  בן ישי מלך ישראל ,ודרכו שלמה ומלכי  יהודה ,וביום מן הימים יצא מזיווג זה המלך המשיח.

על פניו הסיפור אינו מחמיא ביותר לאבות האומה  כמו סיפורים אחרים בספר בראשית .ונשאלה לאורך הדורות השאלה :מדוע הוא נמצא שם אם כך? מדוע הוא לא צונזר בידי העורכים הקפדניים מאוד של התנ"ך כפי שצונזרו כל כך הרבה סיפורים אחרים במקרא?

 ועל כך נתנו תשובות שונות.

הסיפור נוגע לכמה נושאים חשובים בתנ"ך .לחוק הייבום על פי התורה, איש נשוי שמת ללא בנים – על אחיו לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ – לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד – יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"  ספר דברים פרק כ"ה פסוקים ה-ו ).הסיפור לכאורה מסביר את המנהג הזה שכידוע קושר לסיפור רות אם משפחת דןד בן ישי. 

ואמנם עוד נושא חשוב מאוד בסיפור הוא שושלת היוחסין  של צאצאיו של יהודה שממנו לבסוף יצא דוד המלך.

 אמנם לכאורה בסיפור זה אפשר לראות מעין אהדה לאקטיביזם הנשי של תמר,שמאחר שחתנה אינו מספק לה את בנו השלישי  כחתן יוצאת לפעול בעצמה .

אולם הסיפור הוא מוזר ואף סתום  :

מדוע  על תמר להיכנס להריון  דווקא בדרך זאת כשהיא מציגה את עצמה כזונה ? האם לא הייתה דרך אחרת ? 

והכיצד ייתכן שיהודה שמן הסתם ראה כבר כמה וכמה פעמים את כלתו אינו מזהה אותה כלל ?

על כל הדברים האלו אין תשובה.

יש מקום להניח שאחד מהסיפורים האלה מבוסס על השני אם כי קשה לדעת איזה מהם הוא המקורי. 

אולי נוצרו בידי אותו הסופר? 

אם הוא נוצר  במיוחד כדי להציג את שושלת היוחסין של דוד  המלך  הרי הוא מציג שושלת זאת כשושלת שיש בה ( הרבה ) דופי.

סיפור תמר ויהודה אינו מציג לא את תמר ולא את יהודה במיטבם. 

יהודה תמר נפגשים.ציור מאת טינטורטו המאה ה-16 

 יש קוראים שאם יקראו את הסיפור כפשוטו עלולים לחשוב שתמר מוצגת בו  כנוכלת  גונבת זרע וכזונה אם כי זאת כמובן ראיה שטחית של פשט הכתובים.

אין לאמר שיהודה יוצא היטב מסיפור זה ההפך הגמור הוא יוצא כזנאי ,כאידיוט וגרוע מכך.  יהודה מוצג כטיפש מטופש ( אין דרך אחרת לתאר את התנהגותו בסיפור זה). קומי בשלב מסוים כאשר אינו מזהה את כלתו ומציע לה אתנן גדי עיזים ואת חפציו כעירבון 

הוא מוצג כגרוע מזה כאשר נודע לו שהרתה  ואז הוא דורש שתישרף . הרושם שנוצר הוא של אדם שאינו רק טיפש מטופש אלא נבל. 

 מי שיקרא את הסיפור כפשוטו על פי נקודות המבט המקובלות בימינו עלול למצוא אותו בטעות  או שלא כאדם   אכזר ואינו יכול לשלוט על עצמו.

האם זוהי דמותו של אבי אבותיו של המלך המשיח?

גם הילדים שנולדים כתוצאה מהזיווג הגובל בגילוי עריות ( של האב עם אשת בנו ) התאומים אינם מרשימים מבחינה מוסרית. הבן הראשון פרץ אבי אבות דוד נרמז לנו שהוא גזל את הבכורה מאחיו והיה אמור לצאת שני.מן הסתם רמז לדוד המלך שגזל את המלוכה משאול.

על פניו סיפור זה נראה כסיפור שאולי נוצר במקורו כסיפור לעג בידי יריבי השושלת של דוד המלך. ייתכן שזהו סיפור שנוצר בממלכת ישראל בידי יריבי בית דוד ששלט בממלכת יהודה ומטבע הדברים הייתה בגרסה המקורית של הסיפור לעג לאבי אבותיו של דוד המלך.

  ולמרות זאת המסורת היהודית והנוצרית קיבלו  ללא ערעור את סיפור זה כמתאר את יצירתה של המשפחה החשובה ביותר של עם ישראל שנוצרה בדרך של גניבת זרע והונאה.

בבירור סיפור מוזר זה  עורר בעיות רבות עם קוראים ויוצרים בני הדורות הבאים .יוצרים שונים התמודדו  עם הסיפור כשמטרתם להציג את הדמויות כסימפטיות ונבונות יותר מאשר הן מופיעות בסיפור התנ"כי ובסופו של דבר להסביר בצורה משכנעת יותר מאשר עושה זאת התנ"ך מדוע דווקא מהזוג  המוזר הזה ומהמעשה הזה נולד המלך המשיח.

תמר גירסת תומאס מאן

הגלגול הידוע ביותר  של סיפור תמר אשת ער הוא של הסופר הגרמני חתן פרס נובל תומאס מאן שכתב סדרה של ארבעה ספרים  ו1200 עמודים שבהם הרחיב מאוד את סיפור יוסף ואחיו.במסגרתו עסק גם בסיפור יהודה ותמר.

מאן יוצא בעקבות המדרשים ומספר ב  "פרשה חמישית –תמר " בתוך "יוסף ואחיו " כרך ד' ע' 178-204 .כיצד תמר פוגשת את יעקב ומתרשמת כל כך מאצילותו עד שהיא נחושה בדעתה להיות חלק ממשפחתו מתחושה פנימית עמוקה שבכך תיכנס להיסטוריה. היא יושבת לרגליו של יעקוב ושומעת את סיפוריו והופכת להיות מעריצתו ותלמידתו בתורתה חיים והאלוהים."שעיניה תלויות בשפתותיו ונשואות אל פניו החגיגיות בכוונת לב עצומה כל כך ,עד שגם ליבו של הישיש השכול נפתח לה בלי שיור ,ואף נתאהב בה במקצת ".היא מודיעה ליעקב שרצונה להסתפח אל משפחתו ואל עמו. ומבקשת ממנו שידבר עם יהודה שישא אותה לאישה. היא מוכנה לשאת את בניו של יהודה בהנחה שמהם תוכל להוליד ולהסתפח לשושלת של עם ישראל. אך זה לא יוצא לפועל.אך תמר אינה נכנעת .ומשיגה לבסוף ילדים מיהודה בפרשה המתוארת בפירוט רב בסיפורו של מאן. הוא מציג את תמר כאישה אדירת כוח רצון שעשתה את מה שעשתה בגלל רצונה הנחוש להיות שלב נוסף בשרשרת של עם ישראל. ומצליחה בכך היא לבסוף שתהיה אם אמהותיו של דוד בן ישי.

 

תמר אשת ער בספרות העברית החדשה. 

במהלך  שנות ה40 היה עניין פתאומי בסיפור יהודה ותמר בספרות העברית הארץ ישראלית..

משה שמיר כתב על פי סיפור יהודה ותמר   ב-1940 סיפור קצר בשם "צדקה ממני " שאמנם ככל הנראה לא  פורסם אבל יש בו חשיבות כי הוא מציג לראשונה את יהודה כמייצג יהודי חדש את "הצבר" הארץ ישראלי שהוא פיזי וכוחני  וכפי שהוא ירמוז לימים  הצבר אליק בא מיהודה.

אפשר למצוא את הסיפור בעבודת הדוקטוראט של רונה טאוזינגר :   תמר אשת ער :   מסיפור שבטי מקראי לתימה רב-דורית ומודרניסטית /תואר שלישי (Ph.D.‏)   אוניברסיטת בר אילן   תשע"ו 2015

גם אנדה פינקרפלד כתבה על פי הסיפור מחזה. "תמר ויהודה :מחזה רועים בשתי תמונות " בקובץ מעט מהרבה ( תל אביב תש"ו) ע' 238-263

מדוע דווקא אז בשנות ה-40 ?

ייתכן שהמדובר בצירוף מקרים אבל ייתכן אז שבאותם זמנים בימי דור הצברים הראשון של העלייה השנייה ,יוצרים רבים חשו הזדהות עם סיפורי חייהם של בניו של יעקב וייתכן שברקע הייתה גם שאלה עד כמה מותר ליצור קשרים עם נשים לא יהודיות ומשום כך הם מצאו עניין בסיפור זה על יהודה ותמר.

אפשר להזכיר גם שיר של המשורר אריה סיוון בשם "תמר " בספר ," נופל לך בפנים " ספריית פועלים 1976 ע' 54.

אך הגירסה הידועה ביותר היא גרסת המחזה של יגאל מוסינזון "תמר אשת ער ".

 תמר אשת ער גרסת יגאל מוסינזון

ככל הנראה היצירה הידועה ביותר בעברית על סיפור יהודה ותמר הוא המחזה של הסופר הידוע יגאל מוסינזון.

מוסינזון ידוע היום בעיקר כיוצר סדרת סיפרי הילדים "חסמבה" והרומן ההיסטורי "יהודה איש קריות ".

בראשית הקריירה שלו הוא עסק במחזה על תמר אשת ער שאותו החל לכתוב שנים 1941-1942 במחיצת הסטודיו הדרמטי של נען קיבוצו. ופורסם לימים כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד  בשנת תש"ו.1947

המחזה של מוסינזון משלב שני סיפורים מהתנ"ך את סיפור אונס דינה ונקמת שמעון ולוי באנס חמור בן שכם ואת סיפור יהודה ותמר אשת ער.

המחזה פותח בפנייתם של שמעון ולוי ליהודה אחיהם לשתף עימם פעולה בנקמתם בחמור ובשכם על שאנס את אחותם דינה.יהודה מסרב ,הוא מזכיר שחמור אוהב את דינה ומעוניין לשאת אותה לאיש ולכן  אין כל צורך בפעולת נקמה. דינה אמנם נטמאה וכבודה חולל אך האיש אשר עשה כן יכפר על חטאו בנשאו אותה לאישה. הוא קורא  לאחיו לתת לדינה להינשא לשכם ולפתור בכך את העניין במקום להישאר כל חייה ערירית באוהל אביה כאישה מחוללת"תן לה אחי שמעון .תן לאחותי ותהי אשת איש ואם לבנים.ולא כלבה מצורעת בירכתי המחנה".

אך בקשתו נתקלת באוזניים ערלות ,שמעון ולוי יוצאים לנקום בשכם ובבני עירו.

בהמשך יהודה מגלה בשיחה עם בנו ער כי תמר כלתו מאוהבת בו וקוראת בשמו בלילה.ער מבקש מאביו שישא אותה לאישה.ולא "קללת אלוהים תהיה על אוהלך ובני ביתך!"

יהודה מסרב הוא מעדיף את אשתו בת שוע למרות יופיה של תמר.

לאחר מות ער מבקש יהודה להשיאה לאחיו אונן שמעוניין מאוד בתמר היפה.אך תמר מעוניינת רק ביהודה. עם זאת יהודה הולך לברר את האפשרות לשאת את תמר לאישה עם יעקוב אביו אך מגלה שלא ייתכן הדבר במקומותינו כי ישא האב את אשת בנו המת.הסיפור משולב בתיאור נקמת שמעון בעיר שכם ובוזו ליהודה על שהוא מסורב ליטול חלק בכך.

יהודה מנסה לשכנע את תמר להנשא לאונן בנו.היא מסרבת גם הוא אוהב אותה אך מעדיף את אושרו של אונן על עושרו שלו.

אך גם אונן מגלה שתמר מעדיפה אותו כאח ולא כבעל ובלילה היא קוראת בשמו של יהודה. וכמו ער הוא מתאבד משברון לב.

יהודה רואה בכך מימוש של קללת שמעון עליו על שלא השתתף בטבח בעיר בשכם.

שנים לאחר מכן פוגש יהודה את תמר הלבושה כזונה בצעיף מכסה את פניה וכך אין יהודה יכול לזהותה.אך קולה מזכיר לו את קול תמר.

תמר מספרת לו כי אכן מכירה היא את  תמר והוא מבקש לשמוע מה קורה עם תמר.ומספר כי הוא אוהב אותה מאוד.הוא מספר על בנו שהבטיח לה אך הוא חושש לחייו ולכן אינו משיא אותה לו.

מוסנזון מציג בתמונה זאת את יהודה בצורה סימפטית ביותר האפשרית כאיש שחושב על בנו ועל תמר אהובתו ולא דווקא כדמות הקומית הלא סימפטית מספר בראשית.

בהמשך מסביר יהודה לבנו שלה :בני אסור אסרו את תמר בעבותות הייבום בכבלי החוק הנושן מקדמת קדמתה .ארור החוק אשר יחניק את הלבב האדם כבור כלא.

ובכך מתגלה  במחזה מחאה כנגד חוק יבש וקדום שמונע מאנשים לחיות את חייהם מאושרים או גורם להם לבצע מעשי טבח נוראיים כפי שעשו שמעון ולוי בשכם.

מכן עוברים לסצנה שבה יהודה מגלה שתמר הרה וקורא לשרפה ושוב בהשראת שמעון האלים אחיו נציג השבטיות הפרימיטיבית.שמעון מתחיל להכין את השיפוד לשריפת תמר .אך אז מגלה תמר את החפצים של יהודה שבידיה.

יהודה מגלה אז מי היא וקורא לשמעון לעצור .ומאשים אותו בכל הרעה אשר באה עליו "חיה רעה הנך " ולא אחפוץ לטמא את להב החרב בדמך"…צא צא נבל !צא תולעת עפר,צא איש הדמים !.

בסיום המחזה מודיע יהודה לתמר כי הוא מכיר בבנה וחפץ לשאת אותה לאישה. אך היא מסרבת אה בתה אליו חלפה לאין שוב ושואלת אותו מדוע לא לקח אותה אז כשאהבה אותו בלב ובנפש?

המגמה של המחזה היא להציג את יהודה כדמות סימפטית לחלוטין לאורך כל המחזה ולהציג את שמעון האח האכזר והנקמני כאחראי האמיתי לכל חטאיו של יהודה שמוצג כאיש רחום והומניסטי עד שהוא נחלש לזמן קצר בהשראת שמעון וקורא לשרוף את תמר כזונה.

גם תמר מוצגת כדמות סימפטית .היא עושה את אשר היא עושה לא בגלל שיקולים קרים אלא בגלל אהבתה ליהודה. עד שאהבה זאת נעלמת בסוף המחזה מן הסתם בגלל קריאתו של יהודה לשרפה שמראה על חולשה הקיימת באופיו.

המחזה שזכה לעניין רב  עלה לבסוף בתיאטרון "אוהל "  ב-1952.

מוסינזון סיפר לימים שמחזה זה  שכן במשך שנים במגירות של מנהלי הבימה האוהל והקאמרי עד שהמחזה יצא לבסוף בדפוס כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואז לפתע פתאום מנהלי שלושת התיאטראות היסכימו בו זמנית ממש לקבלו. מוסינזון בחר אז ב"אהל" כתיאטרון שיציג את ההצגה" אולי בגלל שתיאטרון זה הציג ב-1928 מחזה מקביל על יעקב ורחל שיש להניח שזכרון  שלו השפיע על מוסינזון במחזה שלו.

 

מודעה וביקורת על ההצגה "תמר אשת ער". 

אך למרבית הצער ההצגה לא זכתה להצלחה גדולה למרות איכויותיה הספרותיות העמוקות  וירדה לאחר זמן קצר.

 

מוסינזון סיפר לאחר מכן שהתיאטרון קיבל  מכתב מאת הבמאי האמריקני הארי נובאק, שביקש  את הזכויות להסרטת מחזה זה".

וג הבמאי פיטר פריי התעניין אז בהסרטת המחזה. 

אבל זה לא יצא אז לפועל.

אבל המחזה"תמר אשת ער"  לא נשכח.

למרות שהייתה זאת יצירתו הראשונה של מוסינזון היא נשארה מוערכת מאוד על ידיו ועל ידי אחרים באופן ספציפי החוקרים גרשון שקד ודן מירון , והוא כינס אותה שוב בקובץ סיפוריו "אפורים כשק :סיפורים ומחזות "( מוסד ביאליק 1989 ) עם עוד מחזה אחד בלבד היסטורי גם הוא "קמביזס". "כבוד" שלא זכה לו שום מחזה אחר של מוסינזון.

"אפורים כשק" במהדורה מורחבת וערוכה בידי הפרופסור דן מירון שלתוכה הוכנס גם המחזה "תמר אשת ער".

החוקר והמבקר דן מירון הסביר בהקדמה  שהמחזה הובא שם בגלל חשיבותו כשלעצמו בזכות ראשוניותו ,העומק האנושי והמסר ההומניסטי שבו .( דן  מירון "בשולי הספר" "אפורים כשק :סיפורים ומחזות ,מוסד ביאליק 1989 ע' 472

דהיינו למרות שזאת הייתה אחת מיצירותיו הראשונות של מוסינזון היא עדיין נחשבת מאוד באופן יחסי בעיני הביקורת ומהחבר.

 המחזה  הפך לבסוף לסרט.הסרט השלישי שנעשה על פי מחזה של מוסינזון לאחר "אלדוראדו " ו"קזבלאן".

יהודה ותמר הגירסה הרומנטית

 מחזהו של מוסינזון שימש  כבסיס לסרט  מ-1970   תמר אשת ער   של הבמאי  האיטלקי הידוע ריקרדו פרדה  איטלקי יליד אלכסנדריה, מצרים  שהתפרסם הודות לסרטים ההיסטוריים וסרטי האימה השונים שאותם יצר  כמו הקיסרית תיאודורה "( 1954) 

הסרט, היה הפקה גרמנית-איטלקית.

באיטלקית, נקרא הסרט  בשם הלא ממש תנ"כי la salamandra del deserto ,( לטאת המדבר)

זאת הייתה  הפקה המשותפת לישראל ולאיטליה   ולגרמניה . הסרט בוים בארץ בידי  פרדהוהתבסס על מחזהו באותו השם של הסופר הישראלי יגאל מוסינזון מ-1947  שכאמור למעלה נחשב לאחד  ממחזותיו החשובים ביותר והועלה ב1952 בתיאטרון ""אוהל", ואף פורסם כספר. וכעת זכה לעיבוד קולנועי. 

הסרט הופק בשלוש גרסאות איטלקית עברית ואנגלית השתתפו בו שחקנים ישראלים כמו יוסף שילוח יעקב בנאי ואחרים .אך מכיוון שהייתה  זאת הפקה בינלאומית את התפקידים הראשיים גילמו כמקובל בהפקות כאלו שחקנים זרים מוכרים לקהל הבינלאומי.   בתפקיד יהודה ותמר שיחקו הגרמנים מיכאל מיין וקלאודיה וודקינ. שהגיעו אל התפקידים הדרמטיים מהקומדיות הסקסואליות בהן השתתפו  הבמאי היה ריקרדו פרדה, . פרדה חתום גם על התסריט, המבוסס על מחזה של יגאל מוסינזון.

הבמאי האיטלקי פרדה עמד מאוד על כך שהוא יוסרט  בנופים ישראליים אותנטיים ולא באולפני צ'ינה צ'יטה באיטליה כפי שהיה מקובל עד אז בסרטים כאלו.  הסרט צולם בצבע בין ערד וסדום בשפך נחל זוהר.

פוסטר איטלקי של הסרט.

כאשר הופץ הסרט בארץ, ב-1972 , שנתיים לאחר שנוצר, בחרו המפיצים להבליט את חלקו של יוסף שילוח, וכך גם לאה נני האיטלקיה. הייתה לזה סיבה טובה: באותו זמן הוא כבר היה כוכב קולנוע מוכר ואהוב בארץ, לאחר תפקיד משנה מצוין בהשוטר אזולאי ותפקיד ראשי בכץ וקרסו. גם ב"תמר" היה לו תפקיד מספיק חשוב בשביל להופיע רביעי ברשימת הקרדיטים, לפני נני ולפני שחקנים ישראלים אחרים שהשתתפו בסרט, כמו אריה יצחק וסאבי דור.

הסרט שהוא עיבוד לפרקים ל"ד ול"ח מספר  בראשית מתאר במקביל את פרשת תמר שנישאה לבנו של יהודה ער  ולאחיו אונן ולבסוף מגישה עצמה לאביהם יהודה בתחפושת של זונה בתקוה לקבל ממנו בן שימשיך את  שושלתה.

במקביל מתוארת פרשת האונס של  דינה בת יעקב וניקמתם של אחיה בעיר שכם.בסרט הופיעו בתפקידים הראשיים שחקנים ישראליים כמו יוסף שילוח ולאה נאני ביחד עם שחקנים איטלקיים.

נראה שהבמאי ריקרדו פרדה ראה פה פוטנציאל לסרט אירוטי מהזן שהיה פופולרי בארצו ויצר את "La Salamandra Del Deserto" ("סלמנדרה במדבר") שהיה משופע בסצנות עירום, ונאסר לצפיה לצופים מתחת לגיל 18 עד לעריכתו מחדש. 

 

.

.הסרט נפתח בסצינת אונס שבה האונס חמור בן שכם שוכח מרוב התלהבות להסיר את חגורת הצניעות של דינה בת יעקב הנאנסת. לאחר מכן מגיע הנוקם שמעון  שהורג אותו באיבחת חרב אחת  כורת את ראשו ומשפריץ את דמו על כותרות הסרט. בסרט  מתוארת התנגשות בין יהודה האח המצפוני  המייצג גישה הומנית אנושית ובין האח שמעון  המייצג את גישת החוק  והמסורת הנוקשה שתובע להרוג ללא רחמים את מבצע האונס.

מכאן ואילך המתקדם הסרט ממשכב אכזב אחד למשכב אכזב אחר.

תמר מתחתנת בעל כורחה עם בעליה  ער  ולאחר מכן עם אחיו אונן ,אבל אינה חשה כל קרבה לבעליה האחים. היא  אינה נותנת להם בליל הכלולות את מה שכל גבר נשוי זכאי לו מאשתו.

ער בעלה הראשון מתלבט בין אהבתו לתמר וכבודו ואהבתו לאביו . דינה הנאנסת המיוחמת שמחה לתפוס את מקומה כדי להציל את אונן מהמעשה שיזכיר את שמו לדיראון עולם בדורות מאוחרים. מתברר שתמר הכלה הנבחרת אינה רוצה בער אלא באביו יהודה. לאורך כל הסרט היא מנהלת מלחמה עיקשת בשם צו ליבה. כנגד חוקי השבט ומנהגי הזמן וכנגד כיבוד הורים ואינה מהססת להגיע עד לגילוי עריות.

תמר הכלה העצובה  שומרת לאורך הסרט  על צניעותה ואמונים לאהובה האמיתי אבי שני בעליה יהודה, ואת ליבו היא מנסה לכבוש לאורך הסרט. 

כשער מגלה את האמת על אישתו ואהבתה לאביו הוא  פורץ בסערת רגשות דוהר אל המדבר ועקבותיו נעלמים.

 

 תמר ממשיכה לערוג לאהוב ליבה יהודה ,בזמן שאשת יהודה בת-שועה סובלת מקנאה. . ובנתיים היא מתוסכלת בעתיו של מחסור מיני. תחילה מסרב אונן ליבמה  והיא נאלצת לחזור לתמנע כפר ילדותה  כדי לחכות עד שיגדל שלה הבן הצעיר. שייבם אותה במקום אונן שמת בנתיים. היא יודעת שרצונה לבן מיהודה הוא מעבר למוסכמות החברה

אהבתם של השניים מתממשת לבסוף.כאשר תמר שומעת שיהודה היגיע לתמנה כדי לגזז את צאנו שובה אינה יכולה להתאפק ,היא מתחפשת לזונה מתיישבת על אם הדרך ומפתה את יהודה התמים.

בסוף הסרט  יש סיום אופטימי  יש חתונה בין השניים לאחר שבת שוע אישתו של יהודה ואם בניו מתה.

בגירסת יגאל מוסינזון תמר פועלת בגלל אהבתה הגדולה ליהודה ,בעוד שיהודה עצמו מופיע כדמות הומניסטית של אדם הגון  שאמנם נופל בפח אכזריותו הקנאית של אחיו שמעון. וכתוצאה מכך מאבדת תמר את אהבתה הגדולה אליו.  

בגרסת הסרט העלילה מסתיימת ב"האפי הנד" תמר ויהודה  המתחתנים ,גירסה שהייתה  מפתיעה מאוד את הכותב המקראי.  

כפי שאתם תוכלו לראות מהביקורות למטה הסרט  זכה להדים רבים ולהתקפות קשות .ולא זכה להצלחה.

עם הקרנת הבכורה של הסרט מיהר הסופר מוסינזון  לרחוץ ממנו את ידיו במסיבת עיתונאים וטען שהבמאי שינה לחלוטין את תסריטו.

"הסרט ""זכה"" לביקורות קטלניות ביותר שהתלוננו על הוולגריות שלו ( הוא החל בסצינה של אונס דינה) ולפחות מבקר אחד קבע שזהו הסרט הגרוע ביותר  אותו ראה בימי חייו .לשמו הרע של הסרט תרמה העובדה שבמהלך צילומיו אירעה  "דליקה באתר הצילומים ששבה נספו כמה מסוסי ההפקה ,ודליקה זאת עם מות הסוסים " נראתה בסרט. לא פלא שהסופר יגאל מוסינזון ראה עצמו מחויב להתכחש לסרט אם כי לפחות מבקר אחד הזכיר לו ששמו עדיין נמצא ברשימת הקרדיטים כמחבר התסריט.

 

 

ביקורות מהעיתונות על הסרט "תמר אשת ער"

תמר הגירסאות הפמיניסטיות 

הסיפור שימש מאז כבסיס לכמה גירסאות פמיניסטיות ובהן בולט הרומן של אניטה דיאמנט האוהל האדום . שגם הומחז.

שלומית אברמסון כתבה עיבוד מודרני של סיפור תמר ויהודה כרומן  ,מעשה תמר מודן 2005 המזכיר סיפורים תנכיים עכשווים כמו "האוהל האדום " של אניטה דיאמנט  שגם הוא עוסק בימי האבות ומנקודת מבט פמיניסטית אם כי אינו מאזכר דווקא את סיפור תמר ויהודה. אברמסון משלימה את החסר והיא נותנת גירסה פרובוקטיבית במיוחד של הסיפור.

העולם שאותו מתארת אברמסון אינו מונותאיסטי.כולם כולל שבט בני יעקב חיים בצילם של האלים השונים. אמנם שבט בני יעקב הוא המחמיר והשמרני שבכולם.

בסיפור תמר, נערה צעירה מאוד, חיה במאהל השבט בתמנה. חיי הרועים מתנהלים בקצב משלהם אם כי הם לא נעדרים דרמות אנושיות: קנאת נשים עזה, לבלובי אהבה ראשונה, מוות בטרם עת, כל אלה הם חלק מרקמת החיים המקומית. יום אחד נשברת השגרה, כשאורח רם מעלה ומרשים – יהודה בן יעקב – מגיע לביקור ולוקח עמו את תמר כדי להשיאה לבנו הבכור, ער. המהלך כולו מתבצע במהירות גדולה ובלא הסברים, ותמר, שאינה מבינה לאן נלקחה ואל מי, מתקבלת אל משפחת יעקב המורחבת בקרירות מופגנת וברשעות אגבית מצד הנשים הוותיקות. בעלה – נער צעיר ממש כמוה – מתנהג באופן מוזר. ניכר בו שאינו רוצה בה, ובליל הכלולות בורח ממנה ומותירה מושפלת ומבולבלת. אנחנו מגלים שער מאוהב אהבה הומוסקסואלית בנער אחר דבר שהמקרא אינו רומז עליו אך הוא הגיוני ביותר במסגרת הסיפור. אחיו של ער, אונן, הוא ההיפך הגמור ממנו. גברי, יפה תואר וחביב הנשים, צעירות ומבוגרות כאחת. תמר נשבית גם היא בקסמו של גיסה, והשניים זוכים לממש את אהבתם פעם אחת – לפני שהצרות נוחתות על השבט כולו. ער נופל אל הנחל ומת; אונן מוצא את מותו למחרת מהכשת נחש (לא תמימה, כפי שמתברר). תמר, שאינה מכירה את מנהגי השבט, מבינה רק בדיעבד שיכלה לזכות באהובה באופן חוקי אך יד נעלמה מנעה את אושרם. מאחר שאחיהם הצעיר של ער ואונן צעיר מכדי להיות היבם שלה, היא מוחזרת אל בית אביה ומוצאת שם שלווה ומנוחה, וגם אהבה ישנה-חדשה. המעשה שהיא עושה בסופו של דבר – ההתחזות לקדשה ופיתוי חמיה יהודה – מוסבר כאן לא כדחף להמשיך את שושלת יעקב (מה שכנראה זיכה אותה מעונש בגרסה המקראית, אך לא מובא כהסבר גלוי), אלא דווקא כניסיון אישי בהחלט להציל את עצמה ואת פרי אהבתה ממוות.

אברמסון נותנת הסבר חדש לכל הפרשה : היא מספרת לנו שתמר  הייתה כבר בהריון בחודש השני  מעילאי חבר ילדות  וכדי להציל את עצמה ממות התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה  לשכב איתה. תמר עושה כאן  מעשה מסוכן  והיא פועלת כאחת שאין לה מה להפסיד לחיים או למוות .

כך שלאמיתו של דבר התאומים ועימם דוד המלך אינם צאצאי יהודה בן יעקב כלל ,אלא הם צאצאי הכנענים.

ובספרה של אברמסון יש התייחסויות לכל מיני רעיונות פמיניסטיים כמו פאגאניים שאותם אנו מוצאים גם בספרים אחרים כמו "האוהל האדום " ששמים דגש על האופי הפגאני של דת הנשים בארץ ישראל הקדומה שאז עבדו אלות נשים פוריות ולא דווקא אל זיכרי ,תוך התיחסויות ברורות לדיכוי הפטריארכלי של הנשים בידי הגברים.  

היצירה האחרונה נכון לעכשיו בנושא היא  "כי כסתה פניה " של חוה  עציוני הלוי מ-2019 ששוב תוקפת את הנושא מנקודת המבט הפמיניסטית העכשווית. 

את מקום הסקסואליות הפראית של הסרט "תמר אשת ער " בשנות השבעים שייצגה כנראה את עידן החופש המיני דאז תופשת מיניות מרוסנת הרבה יותר כיאות לזמנינו שחושדים וחוששים מסקס. 

 

צפו גם :

סיפור תמר ויהודה בסדרה הקומית "היהודים באים "

אונן לומד לאונן בסדרה "היהודים באים "

ראו עוד :

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

יעקב לאה ורחל ברומן ההיסטורי  ובהצגה "האוהל האדום"

רונה טאוזינגר :   תמר אשת ער :   מסיפור שבטי מקראי לתימה רב-דורית ומודרניסטית /תואר שלישי (Ph.D.‏)   אוניברסיטת בר אילן   תשע"ו 2015

 

 

הצעיר אדולף היטלר

צילום המוני מ-1914 שבו אדולף היטלר הצעיר הוא רק אחד מהמון.

צילם הינריך הופמן שלימים יהפוך לצלם הרשמי של היטלר.

לרגל "יום השואה "יקום תרבות " מפרסם שתי יצירות ספרות שונות שעוסקות באדולף היטלר הצעיר  שנים רבות לפני שהפך לרודן הנאצי המטורף שהביא למותם של מליונים רבים.

אנחנו מפרסמים את הפואמה הידועה של המשוררת כלת פרס נובל  ויסלבה שימוברסקה "תצלומו הראשון של היטלר" בתרגומו של רפי וייכרט,המבוסס על צילום ידוע ויחיד במינו של היטלר כתינוק תמים.


Klinger, Josef Franz [Fotograf, tätig um 1864 bis 1906]

אדולף היטלר כתינוק.צילם ג'וסף פרנץ קלינגר.( 1864-1906).הופיע במקור בספר צילומים של הופמן  הצלם הרשמי של  היטלר : Adolf Hitler in Zivil (FA Hoffmann)

קיראו את הפואמה של שימבורסקה  כאן.

אנחנו גם מפרסמים את הסיפור  המצויין   "הפטרון " של הסופרת הצעירה והמוכשרת גפנית לסרי קוקיא  שהופיע לראשונה בספרה "הים של וינה " ( אור יהודה כינרת 2016) קובץ סיפורים על וינה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.סיפור שנכתב בהשראת שירה של שימבורסקה ומתכתב עימו.

וכעת הסיפור מופיע  ב"יקום תרבות " באדיבות המחברת וההוצאה. 

"הפטרון " עוסק בהיטלר כצייר צעיר ולא כל כך מוכשר שלקוחותיו והאנשים שמסייעים לו הם יהודים כפי שהיה במציאות ההיסטורית .מה שלכאורה הופך את שנאתו האובססיבית כלפיהם לעוד פחות מובנת.

ואולי דווקא כן ?

ציור המיוחס להיטלר.

דיוקן עצמי המיוחס לאדולף היטלר ,1910

קראו  את ""הפטרון "כאן.

היטלר הצעיר ב-1914 צוהל משמחה כשהוא שומע על פריצת מלחמת העולם הראשונה.צילום מאת הינריך הופמן.

ובנושא זה קראו גם את רשימתו של ירון ליבוביץ על מחזה ישראלי  "אדולף" מאת יגיל אלירז העוסק באדולף היטלר הצעיר :

איך הפך אדולף הצעיר החביב להיטלר הפיהרר?

היטלר הצעיר.כמה שנים לפני שהפך לפיהרר.

"עד מוות " של עמוס עוז -דעות הסופר והחוקרים

לפניכם קטע שלם ממאמר גדול שלי על "עד מוות " סיפורו של עמוס עוז שנמחק מהגירסה הסופית בכתב העת "נכון" מספר 2 .

הקטע נמצא  בידי העורך כארוך מידי ולא באמת רלבנטי למאמר.

את המאמר הגדול עצמו תוכלו לקרוא ברשת ב"יקום תרבות " כאן . 

עם זאת מאחר שאני חושב שלכתוב יש עניין עבור חוקרי עמוס עוז  ואולי גם עבור הקורא הרגיל המתעניין ב"עד מוות "אני מעלה זאת כאן בנפרד.ביחד עם עטיפות בשפות שונות של "עד מוות".

כדאי מאוד לקרוא בהקשר זה גם את מאמרי " אנטישמים ותיאורטיקני קונספירציה אצל עמוס עוז וניר ברעם ".

מאמר מיוחד לרגל מלאת 50 שנה בדיוק לפרסום המקורי של הסיפור "עד מוות " בקשת " בסתיו 1969/

 

עמוס עוז הוא ללא ספק הסופר הישראלי המפורסם ביותר כיום בשפה העברית. לרוב עוז עוסק ביצירותיו בתקופה של ההווה שבה חי בארץ ישראל או במדינת ישראל  מימי המנדט הבריטי ועד "היום "(מועד כתיבת הסיפור ). התקופה שאותה הוא מכיר ואותה חווה מניסיונו האישי.

אך ישנם גם כמה יוצאי דופן בודדים מאוד ביצירתו של עוז, שאינם עונים על קריטריון בסיסי זה של יצירה. 

הבולטת שביצירות אלו היא הנובלה "עד מוות"  שפורסמה במקור ב"קשת כרך מ"ה 1969 ,תש"ל (), שהיא  מבחינות שונות בגדר יוצא דופן מוחלט ביצירתו הספרותית של עוז ולכאורה לפחות בספרות העברית בכלל. זהו סיפור  שהוא אחד מסיפוריו המפורסמים והמעולים  ביותר של עוז, אולי הטוב בכולם. זוהי היצירה המפורסמת ביותר הקיימת בעברית על נושא מסעי הצלב ויחסי נוצרים–יהודים בשפה העברית. לעתים קרובות נטו המבקרים וחוקרי יצירתו של עוז  להתייחס ל"עד מוות" כאל סיפורת היסטורית  פשטנית למדי העוסקת בתיאור שורשי האנטישמיות האירופית ורומזת לנאציזם ולשואה של המאה העשרים.

אולם נשאלת השאלה: האם רק סיפור היסטורי "רגיל" עומד כאן לפנינו? או שמה גם משהו אחר לגמרי מז'אנר אחר לגמרי, נדיר למדי בספרות העברית, סיפור האימה העל טבעי?

איור מאת יעקב ליבס ל"עד מוות ". צלבנים רוצחים יהודים.

סיפור זה הוא יוצא דופן בספרות העברית המודרנית. נדיר מאוד למצוא סופר ישראלי מודרני אחר מלבד עוז שעסק באנטישמיות הנוצרית של ימי הביניים. נראה שרוב הסופרים הצברים התקשו לעסוק ביחסי היהודים–נוצרים בכלל ובימי הביניים בפרט, נושא שהיה רחוק מהם מאוד (אם כי כמובן היה קרוב מאוד לסופרים העבריים בגלות), ורק עוז מצא מקום לעסוק בכך. 

עמוס עוז חזר אל יצירה זאת בספרו האחרון עד כה, "הבשורה על פי יהודה", ובה הפך לחלוטין את המסר האנטי "נוצרי" של הסיפור המקורי במעין סיפור המשך, ששילב ב"הבשורה על פי יהודה".

 

תקציר באנגלית

Unto Death ( 1968) is one of the most famous stories of Israel writer Amos Oz.This story about the murderous journey of a group of medieval crusaders to Jerusalem seems like a complete anomaly in Oz work. It is one of Oz  very few stories about historical subject. It is also one of the very few stories in modern Israeli literature which deals with the view point of the anti-Semites.

In this article I will show  that till now the whole point of the story and even the literary genre to wich it is belonges "gothic horror " was completely misunderstood by earlier critics of the story.

However as I will show oz return to the characters of this dark story in his 2014 " The Gospel of Judas" and completely reversed the original point  which was likely based on stories which he had read at childhood.

היוצר על "עד מוות"  

עמוס עוז

לפני שנדון בפרשנות שלי את"עד מוות "במאמר נפרד  נציג פרשנויות אחרות שהוצגו ליצירה זאת מאז פרסומה ,כולל פרשנות היוצר עצמו.

עמוס עוז לא הירבה לדבר על "עד מוות". וכמנהגו לגבי כלל יצירתו,גם כאשר דיבר הוא תמיד גילה טפח והסתיר טפחיים.  אך הוא נתן שני ראיונות חשובים על הסיפור אחד בעניין סמוך למועד הכתיבה,והשני שנים מאוחר יותר ומשני ראיונות אלו אפשר ללמוד דברים מעניינים ביותר על הדרך שבה הוא רואה את הסיפור.

הראיון הראשון  שפורסם סמוך לזמן פרסום הספר נתן לנעמי גוטקינד  נעמי גוטקינד  "עמוס עוז :בשבילי הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות " הצופה,עיטורי סופרים וספרים  2.7.1971 . ע' 5 ואפילו הכותר שהוא מקבל ( בידי העיתון לא בידי עוז )  יש לו  לדעתי חשיבות משמעותית להבנת משמעויות הסיפור האמיתיות שמשום מה מבקרי התקופה התקשו לקלוט אותן כהלכה אולי גם בגלל שעוז הטיל עליהן במכוון מסך עשן .[1] בראיון סיפר עוז שנושא הצלבנים ומסעי הצלב מעסיק אותו עוד מימי בית הספר עוד מן הכיתה החמישית בתיכון ולא למטרות של כתיבה ספרותית אלא כחידה אנושית מציקה. החידה נשארה ללא פיתרון:מדוע קמה פתאום קבוצת אנשים הולכת ממקום אחד אל מקום אחר שהוא עבורה סמל. תמיד העסיקה אותי השאלה מה גורם לאנשים לקום וללכת ממקום למקום.מהו הדחף הזה שבגללו קם אדם ומתחיל לנדוד כאילו כפאו שד ( ההדגש שלי א.א. )..עובדה שקיים באדם דחף מוזר כזה שאחת ההתגלמויות ההיסטוריות שלו היו מסעי הצלב."[2]

עוז סיפר עוד על הרקע לכתיבת הסיפור :"כתבתי את "עד מוות באנגליה.זו הייתה נסיעתי הראשונה לאירופה ,פגישתי הראשונה עם הארצות הנוצריות.את ההיסטוריה שלהן ידעתי עוד קודם ,אבל בפעם הראשונה פגשתי בפעול את האווירה והאקלים ,הארכיטקטורה האירופאית ,הקתדרות הנוצריות ,ערפילי הצפון. בתוך האטמוספרה הצפונית הקרה הזאת נעשתה הסקרנות הפנימית שהייתה בי קודם,במשך שנים ,לנושא הזה ( דגש שלי א.א) אינטנסיבית ומרוכזת והיגיעה להבשלתה המלאה.

..כל הגותיות של אוקספורד שבה נכתב הסיפור ,הנוצרית כל כך עוררה בי משהו . "

" עוז הוסיף ש"לא עסקתי כאן בחקירות היסטוריות ,לא ישבתי בספריות כדי לשחזר לעצמי את רקע התקופה. העלילה אינה מבוססת על שום כרוניקה היסטורית ". [3]

 

עוז מזכיר כהשוואה  יצירה אחת ויחידה בעברית , את הפואמה על ימי מסעי הצלב  "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי.ושם דגש על ההבדל בינה ובין יצירתו מאחר שאצל טשרניחובסקי הצלבנים מוארים מבחוץ בעוד שהוא מנסה להאיר אותם מבפנים. "לא הייתי כותב את הסיפור אילו מטרתו הייתה שחזור היסטורי של תקופה ואוירה ". לא ההיסטוריה מעניינת אותי אלא הצלבנות כתופעה ואווירה וכדי להבין תופעה כזאת היה צורך לי כסופר להתחפש לאחד מן  הצלבנים".

כפי שנראה בהמשך סביר להניח שלעוז היו מקורות השראה  ספרותיים חשובים יותר מהפואמה של טשרניחובסקי כאשר תיאר את מאבקם של היהודים בנוצרים בימי הביניים.עם כי יצירות אלו היו ידועות הרבה פחות מהפואמה של טשרניחובסקי בציבור הרחב.

עוז  מוסיף ומציין "איני יודע איך כתבתי את הסיפור ומשום מה כתבתי אותו.אבל אני יודע כי כל הסבים שלי וכל הדודים שלי וקרובי הקרובים שלי בכל הדורות כתבו אותו יחד איתי ואל תלגלגו על מושג "המאגיה של היצירה " זה קיים" .

הוא הוסיף את הנקודה החשובה שכמה וכמה מבקרים שמו לב אליה כפי שעוד נראה ש"לא נכון לאמר שיש כאן תיאור של הצלבנים מתוך עצמם בזווית ראייה אחת.יש כאן כמה וכמה מספרים ,ישנו המספר האנונימי שהוא אחד מחבורת הצלבנים,המדבר בלשון "אנחנו " ישנו המספר הכל יודע המתאר את העלילה מבחוץ וישנו כביכול המלומד המפענח את הכרוניקות מאות שנים לאחר האירוע עצמו.זאת אומרת יש כאן יותר מנקודת ראות אחת.".

אבל כיצד בעצם משתלבות כל נקודות הראות הסותרות האלו שתורמות למעשה מעט מאוד לכאורה לעלילה בסיפור המעשה ? על כך סתם עוז ולא פירש הוא השאיר זאת למבקרים  אבל הללו מעבר לכך שציינו את קיומם של כל נקודות המבט האלו שמספרות את העלילה  לא באמת הצליחו להסביר מדוע הן שם? מה בעצם תפקידם בעלילה הכללית?

אנחנו במאמר זה ננסה לפתור תעלומה זאת שעוז השאיר בשבילנו.

עוז כמו רומז על פיתרון אפשרי כשהוא  מציין במשפט מפורסם שלו [4] שבשבילו הכתיבה היא המשך ישיר אולי קצת יותר מעודן  של מכשף השבט ..הוא קרא בשם ותיאר את אותם יסודות שהטילו אימה ופחד על בני השבט…זוהי בשבילי הספרות :אחד הדחפים העמוקים ביותר של האדם לספר על האימה במאמץ להתגבר עליה.כזו היא למשל אימת מסעי הצלב והכוחות האפלים שהניעו אותם.הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות ".

משפט זה שימש לימים כשם ספרה המחקרי של דורית זילברמן על עמוס עוז.

אולם כפי שנראה בהמשך איש מהמבקרים לא קלט באמת את כוונתו אולי משום שעוז המשיך וציין :"שבעיני הדבר המפחיד ביותר בעולם והיפה ביותר בעולם זה האדם האנשים הדברים האיומים ביותר נעשו לא על ידי זאבים או מכוניות ,אלא על ידי אנשים. "

בכך מאשר עוז לכאורה את ההסבר הפסיכולוגי  המקובל של הסיפור. על כך שכל  האירועים הלכאורה העל טבעיים המתרחשים  מתקיימים רק  בתת מודע של הדמויות כפי שהיה מקובל מכאן ואילך על המבקרים.

אולם באותו הראיון עוז חוזר שוב ושוב על כך שהסופר עוסק בראש ובראשונה ב"השבעת רוחות " ועצם האקט של השבעת הרוחות מסוגל להעניק רגיעה יחסית וזמנית לכותב ואולי גם לחלק מן הקוראים ".

וכפי שנראה בהמשך את הבעיות העלילתיות של "עד מוות " שעד כה היו בגדר בלתי פתורות  אפשר להסביר "אך ורק"  כתוצאה של "השבעת רוחות " .

בראיון אחר  של עוז עם מאיר אגסי  שפורסם  במקביל באותה שנה  "מחאה טראגית נגד סדרי העולם" פורסם ב"במעלה " של יולי 1971 ודן ב"עד מוות " רק בקצרה   אמר עוז "לצלבנים לא היגעתי פתאום .נכון יהיה לאמר שהם היגיעו אלי.הצלבנות ריתקה אותי המון שנים,גם הצלבנות ההיסטורית והמוגדרת של המאה העשירית והאחת עשרה ,וגם הצלבנות כמהות מטאפיסית .אנשים קמים והולכים ממקום למקום לא מסיבות כלכליות או תועלתניות .למה הם הולכים "?  . "

עמוס עוז נתן עוד ראיון חשוב אחד העוסק ב"עד מוות " להילית ישורון שמונה עשרה שנה לאחר הראיון עם גוטקינד.במקור הופיע   הראיון בגיליון "חדרים " מספר 8 , 1989 .

ולימים התפרסם שוב בספר  של יאיר מזור "ליטוף באפלה: על סיפורת עמוס עוז – בצירוף ראיון עם עמוס עוז /  " (ירושלים :   כתר,   1998.ע' 321  .

עוז  הודה בראיון :"אני כנראה כל החיים מרותק למסעי הצלב לאש לשלג ,למוות האופראי ,לז'סטות הגדולות של שלכת החיים. זה כנראה הגנים הרביזיוניסטיים שלי. כל זמן שיש לי כוח ,אני אתנגד לזה,ואני אוקיע את זה,ואני איאבק בזה פוליטית ,ואני אצייר את זה בסיפורים ,אני גם אצייר לאן זה מוביל". [5]באותו ראיון הודה עוז שהוא חש קירבה עמוקה לגיבורו הרצחני של "עד מוות "האציל די טורון ,ביכולתו לקבל "אותות " שהם לכאורה על טבעיים.[6] והנה הקטע הרלבנטי מהראיון :

ישורון :"בעד מוות " אתה כותב :אדם כבד אדוני האציל די טורון אם ירפו ממנו המעשים לשעה קלה עלול הוא להפתח אל האותות "והאותות הם "שיקוי סמוי,משחית ודייקן ". האם זה תיאור של עצמך?

עמוס עוז :כן "

ישורון ו…?

עמוס עוז :רגע ,למה אני צריך להוסיף ? אמרתי כן.אמרתי לך הרבה מאוד התשובה כן. "

ישורון :מהם האותות האלה ?

עמוס עוז :מה אני ? "הבאבא סאלי "?  אני יודע שהם ישנם.זה קורה לי לעיתים די קרובות ,הדברים הפשוטים ביותר מסביב מדברים אלי גם בשפה המיידית וגם בקוד.מה בדיוק הם אומרים ,ומי שמה משדר ,ואם זה לא הכל בראש שלי אלא גם בעולם אני לא יודע .אני יודע שיש דברים גדולים וקטנים לפעמים מגוחכים , שמדברים אלי בין השורות ,בין החפצים.

ישורון :לפעמים האותות הם מטילי אימה?.

עמוס עוז :לפעמים,לא תמיד. ….."( מובא בליטוף באפלה ע' 321-322)

עוז בראיון הזה מסביר שיש להתייחס ברצינות רבה לתחושות של האביר הצלבני ולאותות שהוא מקבל .אין כאן סממנים של טירוף.

עד כאן עמוס עוז על "עד מוות ".

 

 

החוקרים על "עד מוות"

רוב המחקרים על "עד מוות "פורסמו במהלך שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.לאחר מכן המחקר כמו נפסק ,אולי בגלל הירידה בעניין בתקופת הצלבנים ?

המבקר ב..י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167.  רואה ב"עד מוות " לא סיפור היסטורי שמטרתו "החייאת העבר" וגם אין לכפות עליו מגמה להארת ההווה תוך הסוואתו במחלצות עתיקות .אלא מטרתו האחת להגיע אל מחילות הנפש האפלות של האדם השואפות אל האין  ולחשוף צפונותיהם. [1]מיכלי מקביל את הסיפור עם סיפוריו של קפקא שגם בהם יש תיאורי זוועות שונים שמטרתם הארת נפש האדם "כוחו המעצב של עוז " קובע מיכלי נראה בדרך העלאתו את הטירוף שחדר לשורות הצלבנים ,תוך גילומו הקיבוצי והאישי.לא חזיון מוגמר כתולדתו של שבר פתאומי,אלא חולי מתמשך :ראשיתו עלומה ,ארסו מפעפע באין רואים ,וסופו לאחר שלקה מאור הנפש –גלוי לעין. [2]

 

המבקר יוסף אורן עסק בסיפור  ב"עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971. גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

הוא רואה ב"עד מוות "פנינה ספרותית של ממש ,והוא גם הסיפור המושלם ביותר של עמוס עוז .הלשון גמישה ונשלטת.בסיפור זה מתחמק עוז באלגנטיות מן ההגדרה החד משמעית של מצבי נפש ושל מחשבות גיבוריו .הללו משתמעים מתוך הכתוב. [4] אורן סובר שההשפעה הטובה ביותר על הסיפור היא הסיפור של היינריך פון קלייסט "מיכאל קולהאז"."גם כאן מסגרת הזמן מצומצמת והסיפור נושא אופי כביכול תיעודי. המספר מסביר אורן אינו מרוחק מגורלם של אנשי שיירת הצלבנים ההתעניינות במסע ובתוצאותיו הם המרתקים אותו למקורות שבידו ובשל כך הוא מתמסר לבירור טיבם ,לאירגונם בסדר הנכון .תוצאות מלאכתו השקדנית ניכרות ברציפותו של הסיפור ובשלימות התמונה שהוא מצליח להגיש לנו.לדעת אורן "היובש המדעי של מספר זה ,הינו מדומה בדומה לקפדנותו העניינית של "המספר " בנובלה "מיכאל קולהאז" שכובש את ליבנו במהימנותו כמי שנאמן לעובדות המתגלות לפניו במסמכים ורק בהדרגה מסתברות הבחירות הנרטיביות המוזרות שלו.

המבקרת רבקה גורפיין עסקה ב"עד מוות " "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר :לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין. רואה ב"עד מוות " את "אחד הסיפורים היפים ,העמוקים ובמידה מסויימת גם האקטואליים שהופיעו בזמן האחרון".[5] היא מגדירה אותו הסיפור שהוא בעל תנועה אטית אך מתמידה בכיוון אחד ,והוא של הרס והתפוררות של אחת השיירות של מסע הצלב הראשון לשם גאולת ירושלים.בולטת מאוד בסיפור ואף ממוזגת לתוך העליתלה מערכת היחסים בין הנצרות ליהדות אשר צמחה לתוך בלתי רציונאלי –המיתולוגי .."יש משהו גוטי בסיפור הזה ,ברוחו ובעיצובו במצבים ובמעמדות "[6]לדעתה "אנו נתפסים לחשד ,שהסיפור כולו הוא בעיקרו השלכה אמנותית של הרהורים על גורלו של היהודי בעולם ,של כוחות נוצריים העמוסים אטוויזם של שנאה ופחד מפני המהות היהודית רבת הפנים .הרהורים על יחסים המושתתים על מיתוס ותת מודע ואי רציונאלי ,אך רבי עוצמה ובעלי משמעות חיה ופועלת. [7]

גורפיין לדעתי הרגישה כאן שיש להבין את הסיפור כסיפור אימה גותי  מיתי והיא רומזת למשתמע מכך אך מעבר לרמיזות לא פירטה מעבר לכך.

יעל פישביין כתבה בעבודה סמינריונית  התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )ניתוח מעמיק ביותר של הסיפור [8]היא מציינת שבסיפור ישנם שני סוגי התודעה המתארים אותו האחת הינה בלתי רציונאלית –מיתית והשנייה רציונלית סיבתית ,עורכת שיחזור של תודעה מיתית ונמצאת מחוץ לעולם החשיבה המיתי. [9]

לדעתה של פישביין  האירוע המתואר של מסע הצלב הוא ביצוע מחודש כמימוש של המיתוס הנוצרי.המסע לגאולת העיר ירושלים הוא גם מסע לגאולת נשמת הצלבנים ולמירוק עוונותיהם  ונערך תוך מתיחת קווי הקבלה ברורים  לסיפור הליכתו של ישו לירושלים. המלחמה ביהודי הוא מבחינת הצלבנים מקביל למלחמתו שלישוב שטן. ייסוריהם ומותם של היהודים מושיעים ומשחררים את המאמינים. מבחינת האדון המיתוס הנוצרי הוא מציאות שיש לחיותה והעבר המיתי הינו ציווי של ההווה. ובמרכזו נמצא במאבק בין הטוב והרע שזהותם משתנה. אך לדעתה הסיפור עצמו במובלע הוא אנטי מיתי ואירוני  ומראה את הסכנה והחורבן  שאותה מביא ניסיון הגשמת המיתוס על מי שמנסה לעשות זאת. על הצלבנים.

אורי יערי טוען  ב"עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.[10] ש"עד מוות " הוא סיפור עלילה שאין בו אינטריגה או קונפליקט בין הגיבורים במובן המקובל של המילה.לדעתו המדובר בעלילה שיגרתית :בתוך הטירוף הגדול של התקופה ישנם טירופים אישיים של יחידים שנדבקים על ידי אמונות השווא הרווחות אז ונטרפים בתוכן עד מוות ,עד השמדה עצמית ". לדעתו בסך  הכל "זוהי יצירה של כפירה .היא דורשת לא להיגרר אחר האמונות. יחד עם זאת אינה מצביעה על שום דרך שאפשר לחיות בה בלי להזדקק לאמונה.[11]

לדעתי יערי שוגה לחלוטין.ישנו קונפליקט ענק ב"עד מוות " אלא שצד אחד בקונפליקט הזה ,זה שרודף את הצלבנים למנזר הוא בגדר בלתי נראה לאורך רוב הסיפור, אך הצלבנים חשים בו היטב.

הדסה ראובני [ ב"היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח  12],יולי 1974  מציינת נכונה שאחת הבעיות העיקריות המתעוררות עם הקריאה ב"עד מוות "היא משמעות ה"יהודים " וכוחם. היא ציינת שהדמויות של הצלבנים מזהים את היהודים עם כוחות הרשע והם מפילים אימה בכוח צמיחתם וחיותם .לדעת ראובני הקוראים יכולים לזהות את "היהודי" ככוח היצר שנראה לצלבן ככוח מטמא המכשיל את השאיפה לטוהר ולגאולה ( ירושלים ) אך בו בזמן הוא גם כוח החיים עצמם ובתור שכזה הוא עומד בדרכה של שאיפת המוות ( שגם היא "ירושלים "). לדעתה מי שרוצה להשמיד את כוח היצר חייב להשמיד את החיים עצמם וזה מה שעושה מתוך ודאות אחרונה ונוראה האדון גיום דה-טורן. היהודי הוא עם כך כוח שאינו ניתן להשמדה ואפשר לזהותו עם "היהודי הנצחי "שאין להכחידו.

 

 

'עד מוות " המהדורה הפולנית Poznan, Dom Wydawniczy Rebis, 1996 

שורת דיונים מקיפים ומפורטים על "עד מוות "ניתנו בידי אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כ

המבקר וחוקר הסיפורת ההיסטורית בעברית דוד כנעני הציע  בצורה ברורה ,כמעט יוצא דופן[13] שיש לראות בסיפור מאבק בין "שתי רשויות " כוחות הטוב וכוחות הרע. והיהודי המופיע בו אינו היהודי המוחשי של ימי הביניים כי אם היהודי המטאפיזי של היטלר  זה שהוא גלגולו של היהודי מ"כנסיית השטן "כפי שראתה אותו הנצרות הבינימית.

ב"עד מוות"  אין המוות שולט ביהודי." מציין כנעני נכונה.

דוד כנעני

במאמר זה יש לראות כפיתוח של גישתו זאת שחיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.

אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול אז את סיפורו של עוז שעוד לא פורסם.

 

 

"עד מוות " המהדורה הצ'כית  Prague, Paseka, 2002

המבקר אברהם אדרת ב "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 היציע בשיח על "עד מוות"  שהתקיים בחוג ספרות איזורי שהמדובר בסיפור של אהבה נכזבת.יש להשוות בין יחסו של האביר ליהודים לאהבתו הנכזבת לאישתו המתה שאליה ערג אם כי מעולם לא הצליח להבין אותה.וכך גם יחסו ליהודים שמחד הוא רואה בהם "בני השטן ורוצחי המשיח שמצווה לעקרם מן העולם ,ומאידך הוא מכיר בפנימיותו שהם שומרי תורת האל האמיתיים.[14]ובסופו של דבר כשהוא ניצב בתוך גלגולי המסע לארץ הקודש מול ניוונם הבהמי של נושאי הצלב מול עמידתם האנושית של היהודים הוא נוכח לדעת שטעה.וזאת כנראה הסיבה האמיתית להתאבדותו.עם זאת לדעת אדרת עצמו הפיתרון האליגורי הזה  ליצירה ומשמעויותיה ולקונפליקט בין היהדות והנצרות  הוא פשטני ובלתי אמין. ולדעתו סיפורו זה של עוז הוא ניסיון נועז שלא צלח. [15]

"עד מוות " המהדורה הספרדית  Madrid, Siruela, 2009

 

בישויות המספרות את הסיפור עוסק בפירוט יוסי בן ברוך ב"על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388. [16]  בביקורת על עמדתו של קלדרון על הסיפור קבע לראשונה כי ב"עד מוות " מופיעים שלושה מספרים שאחד מהם ממלא תפקיד פעיל בעלילה והשניים האחרים נמצאים  מחוצה לה.אך לדעתו הגבולות שבין גושי הטקסט המסופרים על ידי הישויות והמספקים את המידע הסיפורי אינם נשארים קבועים ואטומים  בכל מהלך הסיפור וחלות פה ושם גלישות מישות מספרת אחת לשנייה. יש את הישות המספרת הפעילה קלוד העקום הכתף,יש את המספר ההיסטוריון שאינו מהימן ואינו אובייקטיבי  שלדעת בן ברוך חיי בתקופה קרובה לזאת של קלוד , המסתמך על רשימותיו של קלוד ומעל לשניהם יש מספר יודע כל ניטראלי אשר הופעתו בסיפור מצומצמת מאוד ומוגבלת כמעט רק לקטעים שבהם מופיע האדון האציל ,בעיקר לתיאור המצבים הנפשיים שלו ,ואז אין הוא נמנע מהבעת דעתו בצורה עקיפה. [17]

"עד מוות " המהדורה הארגנטינאית Buenos Aires, Emece, 1984;

חיים וייזל [18]מציין  במחקר מפורט על "עד מוות " בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183  שעוז אינו משתמש בעלילה בעלת סדר כרונולוגי הוא כותב במרחב כתיבה סימולטאנית ולא עוקבת.הרקע הכללי להתרחשויות הוא המסע המתנהל רוב הזמן באל מקום ואל זמן . עם כי הזמן הכללי הוא הסתו ולאחריו החורף של שנת 1096. ויזל בודק  אנלוגיות שונות הקיימות ביצירה וסמלים שהם מרכזיים בה.

ויזל מזהה בסיפור שני מספרים בלבד.   אלו הם המספר היודע הכל השולט ביצירה והמצוי מעליה ויודע את עתיד  ויוצר את המבנה הבסיסי שלה.ויזל מזהה גם בין מפענח הכרוניקות למספר יודע הכל בניגוד למבקרים אחרים שמפרידים בינם. [19]

הדמות השנייה שמספרת היא רשומותיו של קלוד שהן תוספת לדברי המספר יודע הכל ונקודת מבטו היא יותר אישית.

"עד מוות" במהדורה צרפתית  Paris, Calmann-Levy, 1974

המבקר דן מירון  טען שהתירגום האנגלי של " עד מוות " שנעשה במשותף בידי עוז ובידי מתרגמו הקבוע לאנגלית  ניקולאס דה לאנז'  ( זה היה לאמיתו של דבר התרגום הראשון לאנגלית  של עוז בידי דה לאנז'  שהכיר את עוז לראשונה באוקספורד בעת שעוז כתב את"עד מוות " , שבעקבותיו הפך דה לאנז' למתרגום הקבוע של עוז " ראו תלמה יגול "אלבר קאמי הישראלי ידיעות אחרונות 9.1.1972) )   "עולה במידה ניכרת ביותר על הנוסח העברי המקורי" .ראה דן מירון בתוך דפים מפנקס חדש:דף ראשון "מעריב על ספרות ואמנות 25.1.1974ע' 25. זהו כבר עניין של טעם אישי ( מירון לא התלהב מן הסיפור ובמקום אחר הגדיר אותו כ"משל בומבאסטי " "דן מירון "מצב הסיפורת –מעין שיחת סיכום" בספרו  "הפנקס הפתוח:שיחות על הסיפורת העברית בתשל"ח )  ")*  ומבחינה תוכנית לפחות אין הבדלים  משמעותיים רבים בין שתי הגירסאות  .אולם ייתכן שחוות הדעת הזאת באה בגלל התחושה של מירון  ש"עד מוות " מזכיר  בתכניו מאוד סיפורי אימה  "גותיים"  אנגליים שונים שאולי שימשו לו מקור השראה ,יותר מסיפורים בספרות העברית המוכרת.

חיה בר  יצחק  ב"עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170. [20]מצביעה גם היא על הדמיון בין דברי המספר ורשומותיו של קלוד שלכאורה אין להם זוויות ראיה שונות היא מראה שבסיפור יש אירוניה חריפה שנוצרת בעיקרה על ידי הדגשת הפער בין עיקרי הנצרות המטיפים לאהבה לסליחה ולחסד ולבין התפיסה המעוות של עיקרים אלו על ידי גיבורי הסיפור ,תפיסה הנובעת מבורות ומשרידי פגניות המביאים לפרוש מוטעה של העיקרים ויוצרים סתירה מוסרית בעיני הקורא בין התנהגות האנשים לבין האמרות מן הברית החדשה שאותן הם מצטטים ללא הרף.[21]

בר יצחק תמהה הכיצד המספר המסתמך לחלוטין על רשימותיו של קלוד יכול להיות מספר יודע כל המביא גם פרטים על המסע ועל  הגיגיו הכמוסים ביותר של  קלוד ופרטים אחרים  שקלוד עצמו לא יכול לדעת אותם. היא רואה בכך פגם בסיפור שכן יש בכך סתירה מהותית.  לדעתה גם המספר שייך לימי הביניים והוא איש  ימי ביניים טיפוסי בשנאתו הפרימיטיבית ליהודים  ואין לראות בו כהיסטוריון  מודרני.

מהדורה צרפתית של "עד מוות".Paris, Seuil/Points, 1986

נורית גרץ

גם נורית גרץ שדנה  פירוט ב"עד מוות " בכמה הזדמנויות שונות    ובעיקר ב"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158 עוסקת בהתמוטטות האמינות  של הסמכויות המספרות לנו את הסיפור ,ובקושי להבדיל בינם . קלוד והמספר המשחזר את רשומותיו של קלוד,ומאבד בהדרגה את הניטרליות והאובייקטיביות שלו.[22]לדעתה יש להבדיל בין קלוד בין המספר המשחזר ובין המספר הכל יודע שהם שלוש דמויות שונות בסיפור. אך כולם מאבדים בהדרגה את הסובייקטיביות שלהם. לדעתה רצונם של המספרים להציג את האדון מתוך הבנה הנובעת מהערצה מכוון את הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית ולהיקרע בין אותם ניגודים הקוראים את הדמויות ביצירה. להטיל ספק גם בעמדותיו המוסריות שלו.

בדיון המסכם שלה על הסיפור   בספר שנכתב  עם עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"קובעת גרץ :"נוסף על ההתנגשות בין עמדות המספרים והגיבורים ( שגם הן מורכבות )  ..לבין עמדות הקורא ..נוצרת התנגשות עמדות  גם בקורא עצמו:תיאור האדון מתוך הבנה הזדהות וגם הערצה מכוון את הקורא להזדהות עם מעשים ועם דמות המנוגדים לתפיסותיו ולערכיו,והוא מיטלטל בין זעזוע מהמתואר לבין אהדה והבנה.כך נקרא גם הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית :להיקרע בין הניגודים הקוראים את משתתפי היצירה ולהטיל ספק גם בעמדותיו שלו וגם בקני המידה המוכרים לו".   [23]\

 

רות שנפלד קובעת במחקר שלה על הסיפור ההיסטורי בעברית" מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986. [24]שהמדובר בסיפור פילוסופי שמשתמש במאורעות היסטוריים בתור מסווה בלבד. בדומה לפנחס שדה "קובעת שנפלד "עוז נוטה לתפיסה אלגוריסטית של הנושא ההיסטורי ולעסוק באמיתות קיומיות כלליות,אך שהוא מתאר עולם ,הנשלט בידי כוחות מטאפיסיים דטרמיניסטיים ואפלים.כוחות אלו קובעים לא רק את חיי גיבוריו אלא גם את כיוונן ואת גורלן של תנועות היסטוריות כמו תנועת מסעי הצלב.[25]

מהדורה ספרדית של "עד מוות "

שנפלד מעירה על כך שמבחינה תמאטית סיפורו של עמוס עוז יוצא דופן על רקע הסיפורת ההיסטורית העברית בשנות המדינה משום שיבתו לנושא הקלאסי של גזירות רדיפות והשמדת ישראל בארצות הגולה.אך מוטיבים אלה שככל הנראה עוררו את עניינו של המחבר בהשפעת השואה ,מופיעים בסיפור בהקשר חדש ומזווית ראייה חדשה :המאורעות מסופרים מנקודת מבטם של הגויים ולא של היהודים.

"עד מוות " המהדורה השוודית Intill döden, Stockholm : Wahlström & Widstrand 1980

גרשון שקד  שכתב  את ניתוחים החשובים  והמשפיעים  ביותר על "עד מוות " לצד נורית גרץ  נותן למתואר ב"עד מוות" תיאור פרוידיאני פסיכואנליטי קלאסי : לדעת  שקד  בספרו" גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —   ) מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203 "ס .[26] כל סיפור מסעו  של גיון דה טורון ,קלוד עקום הכתף  , ואנשיהם לירושלים הוא בסיס לדיון על המצב הקוטבי של חטא וגאולה ועל שורש הרע וטיבו האופייני ליצירותיו של עוז. .כמו יצירות אחרות של עוז גם נובלה זאת היא מעין תהליך של מירוק והזדככות בו המתמרקים גיבורים מן החטא הארס והשנאה במהלך הסיפור. לדעתו של שקד יש להביס את מסע הצלב של גיום כגיבוש סמלי של "מסע החיים " המתנהל דרך שבעת מדורי גיהנום של תיעוב ושנאה ,ארס וזדון כדי להגיע אל מחוז הגאולה. המזוהה עם האישה הנצחית ועם ירושלים של מעלה. לדעתו נוסעי הצלב יצאו למסעם משום שנשמתם שקועה הייתה במ"ט שערי –טומאה והם השתוקקו לצאת נשמתם לפי שרק המוות נראה להם כמוצא שימלט אותם מיצרי הארס והשנאה. ההתאבדות שהיא רצח היהודי שבתוך המחנה ובתוך האני היא מחיקת החיים שאינם כאמור אל הרע מבחינת הצלבנים. לדעת שקד יחס הגויים ליהודים מבחינת עוז הוא יחס סדו מזוכיסטי ומיני ,והתעללותם בו היא פורקן של יצרים הקורבן היהודי נחשב לשורש הרע ,כך שבמעשה הקרבן מקריב הגיבור בהנאה דו משמעית את שורשי הרע שבתוכו עצמו.

"עד מוות " המהדורה ההולנדית Amstelveen : Amphora Books, 1983)

שקד חזר לנתח את "עד מוות " בהיסטוריה שלו של הספרות העברית "הסיפורת העברית, 1980-1880 :   כרך ה', הרבה אשנבים בכניסות צדדיות ( הקיבוץ המאוחד 1998)   /  ע' 224-225 ושם הוא מפרש את הסיפור כאלגוריה לשואת היהודים שנרדפו בידי הצלבנים בסיפור .[27]

שם הוא תמה :מדוע יכתוב בחור ישראלי הגון מחולדה או מירושלים בשנת 1971 נובלה על צלבנים מטורפים שהמסע שלהם נכשל ומה שמתגלה בו בעיקר היא אכזריות נוראה כלפי הזר וכלפי היהודים?  [28] לדעתו אפשר לפרש את הנובלה כנמשל על שורשי שואת היהודים באירופה במאה העשרים הנטועים במתח הנצחי בין גויים נושאי צלב לבין יהודים "שנצלבו " על ידם.לדעת שקד המחבר מנסה להבין את "העם היהודי שנהרג " כקרבן ואת המוטיבציה של המקריבים ,שהשנאה מביאה אותם גם לשנאת עצמם.אליבא דשקד   אפשר לפרש אותו כמסר סמוי לישראלים של היום שהם כמו ביצירות של יהושע ורביקוביץ נראים כצלבנים חדשים עם אותה אכזריות ואותם כוחות של הרס עצמי ודקדאנס.

שקד מסכים שהסיפור ניתן לפירושים שונים ואף הפוכים ולדעתו "עד מוות" הוא אולי הסיפור הישראלי החשוב ביותר המעצב את היחסים בין הסובייקט ל"אחר " ואת הדרך שבה היחס אל האחר מעצב את דמותו של הסובייקט "שנאת האחר היא מקור לשנאה עצמית ולהרס עצמי .הסיפור גם עומד על כך שהיהודים היו ואולי עודם ,האחר של תרבות אירופה". [29]

שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו

"עד מוות " המהדורה האיטלקית  Milano, Feltrinelli, 2018

פרשנויות נוספות של "עד מוות "הן מועטות ואינן תורמות הרבה להערכת הסיפור מעבר למה שהוצג כאן. אפשר להזכיר את פרשנותו הקצרה  של דוד אוחנה  בספרו  "לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335[30]  המבוססת בעיקרה על זו של שקד כי עמוס עוז חודר לזרמים התת קרקעיים המיתיים של יחסי יהודים-נוצריים בימי הביניים ומתאר ביד אמן את "צליבת " היהודים בידי הגויים.

אכזריות הצלבנים כלפי"האחר " של אירופה ,היהודים מופנית נגדם עצמם .דרכי תיאור אלה יוצרות התנגשות בין המספר ,המזדהה עם הגיבורים הרוצחים ועם כאבם ובין הנמען המקורי ,הקורא הישראלי המזדהה בדרך הטבע עם הקרבן היהודי.

"עד מוות " המהדורה הגרמנית Frankfurt, Suhrkamp, 1997

ישנה פרשנות נוספת אחת  שונה מאוד מכל אלה,שאכן תרמה תרומה חדשה למחקר של"עד מוות " שהופיעה בשנות התשעים.    זוהי פרשנותה של דורית זילברמן בשיתוף פעולה עם הרופא רפי קרסו שפורסמה במאמרם של

דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטיקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

דורית זילברמן  רואה ביצירה "עד מוות "טקסט מיסטי היפנוטי שמציג באמצעים שונים את ההשפעות ההיפנוטיות של די טורון המנהיג על הסובבים אותו. לדעתה די טורון הוא האחראי  הודות לאמצעים סוגסטיביים שונים שבהם הוא משתמש ואותם מדגים הסיפור בצורות שונות לכל האירועים המסתוריים והכמו על טבעיים המתרחשים בסיפור. [31]

כפי שנראה בהמשך גישתי שלי לגבי מיהו האחראי "האמיתי "לאירועים הכמו על טבעיים המתרחשים עלילה היא שונה. עם זאת מעניינת העובדה שבפרשנויות המוקדמות יותר לסיפור,הייתה  נטייה כללית ,אם כי כפי שראינו לא מוחלטת , של המבקרים ,לדחות הסבר "על טבעי " כלשהו למתרחש בעלילה ,וכמעט כולם היציגו כמובן מאליו הסברים פסיכולוגיים ופרודיאניים שונים היוצאים מהתת מודע ונפש הצלבן עצמו המביא את חורבנו על עצמו בטיפשותו ובטירופו.המשתמע מדבריהם שהצלבנים בסיפוריהם  הם פרימיטיבים שאינם מבינים את הנעשה סביבם  המביאים את חורבנם על עצמם במעט באופן לא נמנע.  גישה שלדעתי יש בה משום התנשאות וזלזול לא מוצדק בדמויות הצלבנים.

דורית זילברמן מבחינה זאת פורצת דרך חדשה בפרשנות ל"עד מוות "ומשקפת בכך במודע או שלא במודע את רוח התקופה שבה כתבה ששוב לא דחתה כמובן מאליו את האפשרות לתת  הסברים "על טבעיים " מסוגים שונים למתרחש.עם כי כפי שראינו היו כבר מבקרים קודמים שרמזו לאפשרות כזאת  בשנות השבעים ,כמו דוד כנעני,אך הם בדרך כלל רק רמזו בכיוון ולא אמרו זאת במפורש.

""עד מוות" המהדורה האוקראינית Kiev, Vsesvit, 1993

אפשר גם להזכיר את המחקר החדש  של אביעד פרנקל "מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.הראה שהסיפור של עוז גדוש אנכרוניזמים היסטוריים ובין השאר נוטיבים אנטישמיים שונים שהם מרכזיים בסיפור כמו הצגת היהודים כאשמים במות ישו, תיאורם כחיות – שטן והצגתו של היהודי הנודד כיהודי המצוי –  ,עוד לא היו קיימים עד כמה שידוע לנו בתקופה שבה המתרחש הסיפור. לדעתו של פרנקל עוז ניסה לבצע כאן מהלך של "דחיסת ההיסטוריה", על ידי תמצות וריכוז של מירב הסמלים האנטישמיים האפשריים, לרגע היסטורי מכונן, המעצב היסטורית נרדפות מזוקקת.

"עד מוות" המהדורה הפינית Helsinki, Tammi, 1987 

אני במאמר זה  אמשיך את דרכה של זילברמן  אם כי הצעתי להסבר ההתרחשויות המתוארות בסיפור היא שונה משלה.

סיכום :

דעתי היא שכל המבקרים והפרשנים כאן פשוט לא הבינו כלל את מה שמתרחש במהלך הסיפור "עד מוות "וזאת על סמך דעותיהם הקדומות שלא ייתכן  שעמוס עוז יכתוב סיפור "על טבעי " וכי זה חייב להיות סיפור סמלי או על "הפנטזיות " של התת מודע ,דברים שאין להם כל ביסוס בטקסט עצמו  ומבטאים זילזול עמוק בדמויות הסיפור מימי הביניים ובהבנתם את המתרחש סביבם.

אם כך,  יש לפרש, לדעתי, את הסיפור בצורה שונה מאוד מכל מה שטענו המבקרים והחוקרים .כסיפור  אימה על טבעית היא מבוססת על ההנחה שיש לראות את "עד מוות " כסיפור שעונה על ההבחנות הז'אנריות של סיפור האימה העל טבעי ,מהסוג שאותו כתבו בעבר בין השאר אדגר אלן פו גי דה מופסן  ואחרים.

פרשנות זו היא המתאימה ביותר למתואר בסיפור ולרמזים ההולכים ומתחזקים  שעוז שותל במהלכו.

ואת הפרשנות הזאת תוכלו למצוא במאמר שלי שפורסם בימים אלו בכתב העת "נכון מספר 2" וברשת באתר "יקום תרבות".

 

הוצאת ספריית הפועלים 1971

מראי  מקומות

[1] מיכלי ע' 159.

[2]ב.י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167. ע' 147-165. ע' 166

 

[3] יוסף  אורן עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971.

גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

 

[4] אורן "הסיפור הישראלי הקצר "  ע' 139

[5] רבקה גורפיין  "עד מוות "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר גורפיין ,:לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין.

 

[6] גורפיין ע' 79.

[7] שם ,ע' 80

[8] יעל  פישביין "התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )

 

[9] שם ע' 3

[10] ,אורי יערי  "עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.

 

[11] יערי ע' 145.

[12] ,הדסה ראובני  היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח ,יולי 1974,ע' 149-150.

 

[13] אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כנעני חיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "כנעני ,דוד "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול את סיפורו של עוז.

 

[14] אברהם אדרת  "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 163-171.

[15] שם ע'  167.

[16]  יוסי בן –ברוך  "על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388.

 

[17] בן ברוך ע' 381.

[18] ויזל ,חיים בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183.

 

[19] ויזל   ע' 182

[20] חיה  בר –יצחק " עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170.

 

[21] שם ע' 158

[22] נורית  גרץ"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158. ע' 147-148

 

[23] נורית גרץ ,  עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"

[24]  רות שנפלד     מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986.

 

[25] שנפלד ע' 46.

[26] גרשון שקד  גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —    מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203

[27] –   גרשון שקד   הספרות העברית, 1980-1880 :   כרך ה', בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות /  ע' 224-225 .

[28] .שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו.

[29] שם ע' 225.

[30]  דוד אוחנה    לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335

 

[31] דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטייקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

 

[32] מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב"עד מוות" לעמוס עוז

"מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.

הוצאת "כתר".