ארכיון קטגוריה: סיפורת היסטורית

הצעיר אדולף היטלר

צילום המוני מ-1914 שבו אדולף היטלר הצעיר הוא רק אחד מהמון.

צילם הינריך הופמן שלימים יהפוך לצלם הרשמי של היטלר.

לרגל "יום השואה "יקום תרבות " מפרסם שתי יצירות ספרות שונות שעוסקות באדולף היטלר הצעיר  שנים רבות לפני שהפך לרודן הנאצי המטורף שהביא למותם של מליונים רבים.

אנחנו מפרסמים את הפואמה הידועה של המשוררת כלת פרס נובל  ויסלבה שימוברסקה "תצלומו הראשון של היטלר" בתרגומו של רפי וייכרט,המבוסס על צילום ידוע ויחיד במינו של היטלר כתינוק תמים.


Klinger, Josef Franz [Fotograf, tätig um 1864 bis 1906]

אדולף היטלר כתינוק.צילם ג'וסף פרנץ קלינגר.( 1864-1906).הופיע במקור בספר צילומים של הופמן  הצלם הרשמי של  היטלר : Adolf Hitler in Zivil (FA Hoffmann)

קיראו את הפואמה של שימבורסקה  כאן.

אנחנו גם מפרסמים את הסיפור  המצויין   "הפטרון " של הסופרת הצעירה והמוכשרת גפנית לסרי קוקיא  שהופיע לראשונה בספרה "הים של וינה " ( אור יהודה כינרת 2016) קובץ סיפורים על וינה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.סיפור שנכתב בהשראת שירה של שימבורסקה ומתכתב עימו.

וכעת הסיפור מופיע  ב"יקום תרבות " באדיבות המחברת וההוצאה. 

"הפטרון " עוסק בהיטלר כצייר צעיר ולא כל כך מוכשר שלקוחותיו והאנשים שמסייעים לו הם יהודים כפי שהיה במציאות ההיסטורית .מה שלכאורה הופך את שנאתו האובססיבית כלפיהם לעוד פחות מובנת.

ואולי דווקא כן ?

ציור המיוחס להיטלר.

דיוקן עצמי המיוחס לאדולף היטלר ,1910

קראו  את ""הפטרון "כאן.

היטלר הצעיר ב-1914 צוהל משמחה כשהוא שומע על פריצת מלחמת העולם הראשונה.צילום מאת הינריך הופמן.

ובנושא זה קראו גם את רשימתו של ירון ליבוביץ על מחזה ישראלי  "אדולף" מאת יגיל אלירז העוסק באדולף היטלר הצעיר :

איך הפך אדולף הצעיר החביב להיטלר הפיהרר?

היטלר הצעיר.כמה שנים לפני שהפך לפיהרר.

"עד מוות " של עמוס עוז -דעות הסופר והחוקרים

לפניכם קטע שלם ממאמר גדול שלי על "עד מוות " סיפורו של עמוס עוז שנמחק מהגירסה הסופית בכתב העת "נכון" מספר 2 .

הקטע נמצא  בידי העורך כארוך מידי ולא באמת רלבנטי למאמר.

את המאמר הגדול עצמו תוכלו לקרוא ברשת ב"יקום תרבות " כאן . 

עם זאת מאחר שאני חושב שלכתוב יש עניין עבור חוקרי עמוס עוז  ואולי גם עבור הקורא הרגיל המתעניין ב"עד מוות "אני מעלה זאת כאן בנפרד.ביחד עם עטיפות בשפות שונות של "עד מוות".

כדאי מאוד לקרוא בהקשר זה גם את מאמרי " אנטישמים ותיאורטיקני קונספירציה אצל עמוס עוז וניר ברעם ".

מאמר מיוחד לרגל מלאת 50 שנה בדיוק לפרסום המקורי של הסיפור "עד מוות " בקשת " בסתיו 1969/

 

עמוס עוז הוא ללא ספק הסופר הישראלי המפורסם ביותר כיום בשפה העברית. לרוב עוז עוסק ביצירותיו בתקופה של ההווה שבה חי בארץ ישראל או במדינת ישראל  מימי המנדט הבריטי ועד "היום "(מועד כתיבת הסיפור ). התקופה שאותה הוא מכיר ואותה חווה מניסיונו האישי.

אך ישנם גם כמה יוצאי דופן בודדים מאוד ביצירתו של עוז, שאינם עונים על קריטריון בסיסי זה של יצירה. 

הבולטת שביצירות אלו היא הנובלה "עד מוות"  שפורסמה במקור ב"קשת כרך מ"ה 1969 ,תש"ל (), שהיא  מבחינות שונות בגדר יוצא דופן מוחלט ביצירתו הספרותית של עוז ולכאורה לפחות בספרות העברית בכלל. זהו סיפור  שהוא אחד מסיפוריו המפורסמים והמעולים  ביותר של עוז, אולי הטוב בכולם. זוהי היצירה המפורסמת ביותר הקיימת בעברית על נושא מסעי הצלב ויחסי נוצרים–יהודים בשפה העברית. לעתים קרובות נטו המבקרים וחוקרי יצירתו של עוז  להתייחס ל"עד מוות" כאל סיפורת היסטורית  פשטנית למדי העוסקת בתיאור שורשי האנטישמיות האירופית ורומזת לנאציזם ולשואה של המאה העשרים.

אולם נשאלת השאלה: האם רק סיפור היסטורי "רגיל" עומד כאן לפנינו? או שמה גם משהו אחר לגמרי מז'אנר אחר לגמרי, נדיר למדי בספרות העברית, סיפור האימה העל טבעי?

איור מאת יעקב ליבס ל"עד מוות ". צלבנים רוצחים יהודים.

סיפור זה הוא יוצא דופן בספרות העברית המודרנית. נדיר מאוד למצוא סופר ישראלי מודרני אחר מלבד עוז שעסק באנטישמיות הנוצרית של ימי הביניים. נראה שרוב הסופרים הצברים התקשו לעסוק ביחסי היהודים–נוצרים בכלל ובימי הביניים בפרט, נושא שהיה רחוק מהם מאוד (אם כי כמובן היה קרוב מאוד לסופרים העבריים בגלות), ורק עוז מצא מקום לעסוק בכך. 

עמוס עוז חזר אל יצירה זאת בספרו האחרון עד כה, "הבשורה על פי יהודה", ובה הפך לחלוטין את המסר האנטי "נוצרי" של הסיפור המקורי במעין סיפור המשך, ששילב ב"הבשורה על פי יהודה".

 

תקציר באנגלית

Unto Death ( 1968) is one of the most famous stories of Israel writer Amos Oz.This story about the murderous journey of a group of medieval crusaders to Jerusalem seems like a complete anomaly in Oz work. It is one of Oz  very few stories about historical subject. It is also one of the very few stories in modern Israeli literature which deals with the view point of the anti-Semites.

In this article I will show  that till now the whole point of the story and even the literary genre to wich it is belonges "gothic horror " was completely misunderstood by earlier critics of the story.

However as I will show oz return to the characters of this dark story in his 2014 " The Gospel of Judas" and completely reversed the original point  which was likely based on stories which he had read at childhood.

היוצר על "עד מוות"  

עמוס עוז

לפני שנדון בפרשנות שלי את"עד מוות "במאמר נפרד  נציג פרשנויות אחרות שהוצגו ליצירה זאת מאז פרסומה ,כולל פרשנות היוצר עצמו.

עמוס עוז לא הירבה לדבר על "עד מוות". וכמנהגו לגבי כלל יצירתו,גם כאשר דיבר הוא תמיד גילה טפח והסתיר טפחיים.  אך הוא נתן שני ראיונות חשובים על הסיפור אחד בעניין סמוך למועד הכתיבה,והשני שנים מאוחר יותר ומשני ראיונות אלו אפשר ללמוד דברים מעניינים ביותר על הדרך שבה הוא רואה את הסיפור.

הראיון הראשון  שפורסם סמוך לזמן פרסום הספר נתן לנעמי גוטקינד  נעמי גוטקינד  "עמוס עוז :בשבילי הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות " הצופה,עיטורי סופרים וספרים  2.7.1971 . ע' 5 ואפילו הכותר שהוא מקבל ( בידי העיתון לא בידי עוז )  יש לו  לדעתי חשיבות משמעותית להבנת משמעויות הסיפור האמיתיות שמשום מה מבקרי התקופה התקשו לקלוט אותן כהלכה אולי גם בגלל שעוז הטיל עליהן במכוון מסך עשן .[1] בראיון סיפר עוז שנושא הצלבנים ומסעי הצלב מעסיק אותו עוד מימי בית הספר עוד מן הכיתה החמישית בתיכון ולא למטרות של כתיבה ספרותית אלא כחידה אנושית מציקה. החידה נשארה ללא פיתרון:מדוע קמה פתאום קבוצת אנשים הולכת ממקום אחד אל מקום אחר שהוא עבורה סמל. תמיד העסיקה אותי השאלה מה גורם לאנשים לקום וללכת ממקום למקום.מהו הדחף הזה שבגללו קם אדם ומתחיל לנדוד כאילו כפאו שד ( ההדגש שלי א.א. )..עובדה שקיים באדם דחף מוזר כזה שאחת ההתגלמויות ההיסטוריות שלו היו מסעי הצלב."[2]

עוז סיפר עוד על הרקע לכתיבת הסיפור :"כתבתי את "עד מוות באנגליה.זו הייתה נסיעתי הראשונה לאירופה ,פגישתי הראשונה עם הארצות הנוצריות.את ההיסטוריה שלהן ידעתי עוד קודם ,אבל בפעם הראשונה פגשתי בפעול את האווירה והאקלים ,הארכיטקטורה האירופאית ,הקתדרות הנוצריות ,ערפילי הצפון. בתוך האטמוספרה הצפונית הקרה הזאת נעשתה הסקרנות הפנימית שהייתה בי קודם,במשך שנים ,לנושא הזה ( דגש שלי א.א) אינטנסיבית ומרוכזת והיגיעה להבשלתה המלאה.

..כל הגותיות של אוקספורד שבה נכתב הסיפור ,הנוצרית כל כך עוררה בי משהו . "

" עוז הוסיף ש"לא עסקתי כאן בחקירות היסטוריות ,לא ישבתי בספריות כדי לשחזר לעצמי את רקע התקופה. העלילה אינה מבוססת על שום כרוניקה היסטורית ". [3]

 

עוז מזכיר כהשוואה  יצירה אחת ויחידה בעברית , את הפואמה על ימי מסעי הצלב  "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי.ושם דגש על ההבדל בינה ובין יצירתו מאחר שאצל טשרניחובסקי הצלבנים מוארים מבחוץ בעוד שהוא מנסה להאיר אותם מבפנים. "לא הייתי כותב את הסיפור אילו מטרתו הייתה שחזור היסטורי של תקופה ואוירה ". לא ההיסטוריה מעניינת אותי אלא הצלבנות כתופעה ואווירה וכדי להבין תופעה כזאת היה צורך לי כסופר להתחפש לאחד מן  הצלבנים".

כפי שנראה בהמשך סביר להניח שלעוז היו מקורות השראה  ספרותיים חשובים יותר מהפואמה של טשרניחובסקי כאשר תיאר את מאבקם של היהודים בנוצרים בימי הביניים.עם כי יצירות אלו היו ידועות הרבה פחות מהפואמה של טשרניחובסקי בציבור הרחב.

עוז  מוסיף ומציין "איני יודע איך כתבתי את הסיפור ומשום מה כתבתי אותו.אבל אני יודע כי כל הסבים שלי וכל הדודים שלי וקרובי הקרובים שלי בכל הדורות כתבו אותו יחד איתי ואל תלגלגו על מושג "המאגיה של היצירה " זה קיים" .

הוא הוסיף את הנקודה החשובה שכמה וכמה מבקרים שמו לב אליה כפי שעוד נראה ש"לא נכון לאמר שיש כאן תיאור של הצלבנים מתוך עצמם בזווית ראייה אחת.יש כאן כמה וכמה מספרים ,ישנו המספר האנונימי שהוא אחד מחבורת הצלבנים,המדבר בלשון "אנחנו " ישנו המספר הכל יודע המתאר את העלילה מבחוץ וישנו כביכול המלומד המפענח את הכרוניקות מאות שנים לאחר האירוע עצמו.זאת אומרת יש כאן יותר מנקודת ראות אחת.".

אבל כיצד בעצם משתלבות כל נקודות הראות הסותרות האלו שתורמות למעשה מעט מאוד לכאורה לעלילה בסיפור המעשה ? על כך סתם עוז ולא פירש הוא השאיר זאת למבקרים  אבל הללו מעבר לכך שציינו את קיומם של כל נקודות המבט האלו שמספרות את העלילה  לא באמת הצליחו להסביר מדוע הן שם? מה בעצם תפקידם בעלילה הכללית?

אנחנו במאמר זה ננסה לפתור תעלומה זאת שעוז השאיר בשבילנו.

עוז כמו רומז על פיתרון אפשרי כשהוא  מציין במשפט מפורסם שלו [4] שבשבילו הכתיבה היא המשך ישיר אולי קצת יותר מעודן  של מכשף השבט ..הוא קרא בשם ותיאר את אותם יסודות שהטילו אימה ופחד על בני השבט…זוהי בשבילי הספרות :אחד הדחפים העמוקים ביותר של האדם לספר על האימה במאמץ להתגבר עליה.כזו היא למשל אימת מסעי הצלב והכוחות האפלים שהניעו אותם.הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות ".

משפט זה שימש לימים כשם ספרה המחקרי של דורית זילברמן על עמוס עוז.

אולם כפי שנראה בהמשך איש מהמבקרים לא קלט באמת את כוונתו אולי משום שעוז המשיך וציין :"שבעיני הדבר המפחיד ביותר בעולם והיפה ביותר בעולם זה האדם האנשים הדברים האיומים ביותר נעשו לא על ידי זאבים או מכוניות ,אלא על ידי אנשים. "

בכך מאשר עוז לכאורה את ההסבר הפסיכולוגי  המקובל של הסיפור. על כך שכל  האירועים הלכאורה העל טבעיים המתרחשים  מתקיימים רק  בתת מודע של הדמויות כפי שהיה מקובל מכאן ואילך על המבקרים.

אולם באותו הראיון עוז חוזר שוב ושוב על כך שהסופר עוסק בראש ובראשונה ב"השבעת רוחות " ועצם האקט של השבעת הרוחות מסוגל להעניק רגיעה יחסית וזמנית לכותב ואולי גם לחלק מן הקוראים ".

וכפי שנראה בהמשך את הבעיות העלילתיות של "עד מוות " שעד כה היו בגדר בלתי פתורות  אפשר להסביר "אך ורק"  כתוצאה של "השבעת רוחות " .

בראיון אחר  של עוז עם מאיר אגסי  שפורסם  במקביל באותה שנה  "מחאה טראגית נגד סדרי העולם" פורסם ב"במעלה " של יולי 1971 ודן ב"עד מוות " רק בקצרה   אמר עוז "לצלבנים לא היגעתי פתאום .נכון יהיה לאמר שהם היגיעו אלי.הצלבנות ריתקה אותי המון שנים,גם הצלבנות ההיסטורית והמוגדרת של המאה העשירית והאחת עשרה ,וגם הצלבנות כמהות מטאפיסית .אנשים קמים והולכים ממקום למקום לא מסיבות כלכליות או תועלתניות .למה הם הולכים "?  . "

עמוס עוז נתן עוד ראיון חשוב אחד העוסק ב"עד מוות " להילית ישורון שמונה עשרה שנה לאחר הראיון עם גוטקינד.במקור הופיע   הראיון בגיליון "חדרים " מספר 8 , 1989 .

ולימים התפרסם שוב בספר  של יאיר מזור "ליטוף באפלה: על סיפורת עמוס עוז – בצירוף ראיון עם עמוס עוז /  " (ירושלים :   כתר,   1998.ע' 321  .

עוז  הודה בראיון :"אני כנראה כל החיים מרותק למסעי הצלב לאש לשלג ,למוות האופראי ,לז'סטות הגדולות של שלכת החיים. זה כנראה הגנים הרביזיוניסטיים שלי. כל זמן שיש לי כוח ,אני אתנגד לזה,ואני אוקיע את זה,ואני איאבק בזה פוליטית ,ואני אצייר את זה בסיפורים ,אני גם אצייר לאן זה מוביל". [5]באותו ראיון הודה עוז שהוא חש קירבה עמוקה לגיבורו הרצחני של "עד מוות "האציל די טורון ,ביכולתו לקבל "אותות " שהם לכאורה על טבעיים.[6] והנה הקטע הרלבנטי מהראיון :

ישורון :"בעד מוות " אתה כותב :אדם כבד אדוני האציל די טורון אם ירפו ממנו המעשים לשעה קלה עלול הוא להפתח אל האותות "והאותות הם "שיקוי סמוי,משחית ודייקן ". האם זה תיאור של עצמך?

עמוס עוז :כן "

ישורון ו…?

עמוס עוז :רגע ,למה אני צריך להוסיף ? אמרתי כן.אמרתי לך הרבה מאוד התשובה כן. "

ישורון :מהם האותות האלה ?

עמוס עוז :מה אני ? "הבאבא סאלי "?  אני יודע שהם ישנם.זה קורה לי לעיתים די קרובות ,הדברים הפשוטים ביותר מסביב מדברים אלי גם בשפה המיידית וגם בקוד.מה בדיוק הם אומרים ,ומי שמה משדר ,ואם זה לא הכל בראש שלי אלא גם בעולם אני לא יודע .אני יודע שיש דברים גדולים וקטנים לפעמים מגוחכים , שמדברים אלי בין השורות ,בין החפצים.

ישורון :לפעמים האותות הם מטילי אימה?.

עמוס עוז :לפעמים,לא תמיד. ….."( מובא בליטוף באפלה ע' 321-322)

עוז בראיון הזה מסביר שיש להתייחס ברצינות רבה לתחושות של האביר הצלבני ולאותות שהוא מקבל .אין כאן סממנים של טירוף.

עד כאן עמוס עוז על "עד מוות ".

 

 

החוקרים על "עד מוות"

רוב המחקרים על "עד מוות "פורסמו במהלך שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.לאחר מכן המחקר כמו נפסק ,אולי בגלל הירידה בעניין בתקופת הצלבנים ?

המבקר ב..י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167.  רואה ב"עד מוות " לא סיפור היסטורי שמטרתו "החייאת העבר" וגם אין לכפות עליו מגמה להארת ההווה תוך הסוואתו במחלצות עתיקות .אלא מטרתו האחת להגיע אל מחילות הנפש האפלות של האדם השואפות אל האין  ולחשוף צפונותיהם. [1]מיכלי מקביל את הסיפור עם סיפוריו של קפקא שגם בהם יש תיאורי זוועות שונים שמטרתם הארת נפש האדם "כוחו המעצב של עוז " קובע מיכלי נראה בדרך העלאתו את הטירוף שחדר לשורות הצלבנים ,תוך גילומו הקיבוצי והאישי.לא חזיון מוגמר כתולדתו של שבר פתאומי,אלא חולי מתמשך :ראשיתו עלומה ,ארסו מפעפע באין רואים ,וסופו לאחר שלקה מאור הנפש –גלוי לעין. [2]

 

המבקר יוסף אורן עסק בסיפור  ב"עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971. גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

הוא רואה ב"עד מוות "פנינה ספרותית של ממש ,והוא גם הסיפור המושלם ביותר של עמוס עוז .הלשון גמישה ונשלטת.בסיפור זה מתחמק עוז באלגנטיות מן ההגדרה החד משמעית של מצבי נפש ושל מחשבות גיבוריו .הללו משתמעים מתוך הכתוב. [4] אורן סובר שההשפעה הטובה ביותר על הסיפור היא הסיפור של היינריך פון קלייסט "מיכאל קולהאז"."גם כאן מסגרת הזמן מצומצמת והסיפור נושא אופי כביכול תיעודי. המספר מסביר אורן אינו מרוחק מגורלם של אנשי שיירת הצלבנים ההתעניינות במסע ובתוצאותיו הם המרתקים אותו למקורות שבידו ובשל כך הוא מתמסר לבירור טיבם ,לאירגונם בסדר הנכון .תוצאות מלאכתו השקדנית ניכרות ברציפותו של הסיפור ובשלימות התמונה שהוא מצליח להגיש לנו.לדעת אורן "היובש המדעי של מספר זה ,הינו מדומה בדומה לקפדנותו העניינית של "המספר " בנובלה "מיכאל קולהאז" שכובש את ליבנו במהימנותו כמי שנאמן לעובדות המתגלות לפניו במסמכים ורק בהדרגה מסתברות הבחירות הנרטיביות המוזרות שלו.

המבקרת רבקה גורפיין עסקה ב"עד מוות " "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר :לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין. רואה ב"עד מוות " את "אחד הסיפורים היפים ,העמוקים ובמידה מסויימת גם האקטואליים שהופיעו בזמן האחרון".[5] היא מגדירה אותו הסיפור שהוא בעל תנועה אטית אך מתמידה בכיוון אחד ,והוא של הרס והתפוררות של אחת השיירות של מסע הצלב הראשון לשם גאולת ירושלים.בולטת מאוד בסיפור ואף ממוזגת לתוך העליתלה מערכת היחסים בין הנצרות ליהדות אשר צמחה לתוך בלתי רציונאלי –המיתולוגי .."יש משהו גוטי בסיפור הזה ,ברוחו ובעיצובו במצבים ובמעמדות "[6]לדעתה "אנו נתפסים לחשד ,שהסיפור כולו הוא בעיקרו השלכה אמנותית של הרהורים על גורלו של היהודי בעולם ,של כוחות נוצריים העמוסים אטוויזם של שנאה ופחד מפני המהות היהודית רבת הפנים .הרהורים על יחסים המושתתים על מיתוס ותת מודע ואי רציונאלי ,אך רבי עוצמה ובעלי משמעות חיה ופועלת. [7]

גורפיין לדעתי הרגישה כאן שיש להבין את הסיפור כסיפור אימה גותי  מיתי והיא רומזת למשתמע מכך אך מעבר לרמיזות לא פירטה מעבר לכך.

יעל פישביין כתבה בעבודה סמינריונית  התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )ניתוח מעמיק ביותר של הסיפור [8]היא מציינת שבסיפור ישנם שני סוגי התודעה המתארים אותו האחת הינה בלתי רציונאלית –מיתית והשנייה רציונלית סיבתית ,עורכת שיחזור של תודעה מיתית ונמצאת מחוץ לעולם החשיבה המיתי. [9]

לדעתה של פישביין  האירוע המתואר של מסע הצלב הוא ביצוע מחודש כמימוש של המיתוס הנוצרי.המסע לגאולת העיר ירושלים הוא גם מסע לגאולת נשמת הצלבנים ולמירוק עוונותיהם  ונערך תוך מתיחת קווי הקבלה ברורים  לסיפור הליכתו של ישו לירושלים. המלחמה ביהודי הוא מבחינת הצלבנים מקביל למלחמתו שלישוב שטן. ייסוריהם ומותם של היהודים מושיעים ומשחררים את המאמינים. מבחינת האדון המיתוס הנוצרי הוא מציאות שיש לחיותה והעבר המיתי הינו ציווי של ההווה. ובמרכזו נמצא במאבק בין הטוב והרע שזהותם משתנה. אך לדעתה הסיפור עצמו במובלע הוא אנטי מיתי ואירוני  ומראה את הסכנה והחורבן  שאותה מביא ניסיון הגשמת המיתוס על מי שמנסה לעשות זאת. על הצלבנים.

אורי יערי טוען  ב"עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.[10] ש"עד מוות " הוא סיפור עלילה שאין בו אינטריגה או קונפליקט בין הגיבורים במובן המקובל של המילה.לדעתו המדובר בעלילה שיגרתית :בתוך הטירוף הגדול של התקופה ישנם טירופים אישיים של יחידים שנדבקים על ידי אמונות השווא הרווחות אז ונטרפים בתוכן עד מוות ,עד השמדה עצמית ". לדעתו בסך  הכל "זוהי יצירה של כפירה .היא דורשת לא להיגרר אחר האמונות. יחד עם זאת אינה מצביעה על שום דרך שאפשר לחיות בה בלי להזדקק לאמונה.[11]

לדעתי יערי שוגה לחלוטין.ישנו קונפליקט ענק ב"עד מוות " אלא שצד אחד בקונפליקט הזה ,זה שרודף את הצלבנים למנזר הוא בגדר בלתי נראה לאורך רוב הסיפור, אך הצלבנים חשים בו היטב.

הדסה ראובני [ ב"היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח  12],יולי 1974  מציינת נכונה שאחת הבעיות העיקריות המתעוררות עם הקריאה ב"עד מוות "היא משמעות ה"יהודים " וכוחם. היא ציינת שהדמויות של הצלבנים מזהים את היהודים עם כוחות הרשע והם מפילים אימה בכוח צמיחתם וחיותם .לדעת ראובני הקוראים יכולים לזהות את "היהודי" ככוח היצר שנראה לצלבן ככוח מטמא המכשיל את השאיפה לטוהר ולגאולה ( ירושלים ) אך בו בזמן הוא גם כוח החיים עצמם ובתור שכזה הוא עומד בדרכה של שאיפת המוות ( שגם היא "ירושלים "). לדעתה מי שרוצה להשמיד את כוח היצר חייב להשמיד את החיים עצמם וזה מה שעושה מתוך ודאות אחרונה ונוראה האדון גיום דה-טורן. היהודי הוא עם כך כוח שאינו ניתן להשמדה ואפשר לזהותו עם "היהודי הנצחי "שאין להכחידו.

 

 

'עד מוות " המהדורה הפולנית Poznan, Dom Wydawniczy Rebis, 1996 

שורת דיונים מקיפים ומפורטים על "עד מוות "ניתנו בידי אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כ

המבקר וחוקר הסיפורת ההיסטורית בעברית דוד כנעני הציע  בצורה ברורה ,כמעט יוצא דופן[13] שיש לראות בסיפור מאבק בין "שתי רשויות " כוחות הטוב וכוחות הרע. והיהודי המופיע בו אינו היהודי המוחשי של ימי הביניים כי אם היהודי המטאפיזי של היטלר  זה שהוא גלגולו של היהודי מ"כנסיית השטן "כפי שראתה אותו הנצרות הבינימית.

ב"עד מוות"  אין המוות שולט ביהודי." מציין כנעני נכונה.

דוד כנעני

במאמר זה יש לראות כפיתוח של גישתו זאת שחיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.

אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול אז את סיפורו של עוז שעוד לא פורסם.

 

 

"עד מוות " המהדורה הצ'כית  Prague, Paseka, 2002

המבקר אברהם אדרת ב "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 היציע בשיח על "עד מוות"  שהתקיים בחוג ספרות איזורי שהמדובר בסיפור של אהבה נכזבת.יש להשוות בין יחסו של האביר ליהודים לאהבתו הנכזבת לאישתו המתה שאליה ערג אם כי מעולם לא הצליח להבין אותה.וכך גם יחסו ליהודים שמחד הוא רואה בהם "בני השטן ורוצחי המשיח שמצווה לעקרם מן העולם ,ומאידך הוא מכיר בפנימיותו שהם שומרי תורת האל האמיתיים.[14]ובסופו של דבר כשהוא ניצב בתוך גלגולי המסע לארץ הקודש מול ניוונם הבהמי של נושאי הצלב מול עמידתם האנושית של היהודים הוא נוכח לדעת שטעה.וזאת כנראה הסיבה האמיתית להתאבדותו.עם זאת לדעת אדרת עצמו הפיתרון האליגורי הזה  ליצירה ומשמעויותיה ולקונפליקט בין היהדות והנצרות  הוא פשטני ובלתי אמין. ולדעתו סיפורו זה של עוז הוא ניסיון נועז שלא צלח. [15]

"עד מוות " המהדורה הספרדית  Madrid, Siruela, 2009

 

בישויות המספרות את הסיפור עוסק בפירוט יוסי בן ברוך ב"על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388. [16]  בביקורת על עמדתו של קלדרון על הסיפור קבע לראשונה כי ב"עד מוות " מופיעים שלושה מספרים שאחד מהם ממלא תפקיד פעיל בעלילה והשניים האחרים נמצאים  מחוצה לה.אך לדעתו הגבולות שבין גושי הטקסט המסופרים על ידי הישויות והמספקים את המידע הסיפורי אינם נשארים קבועים ואטומים  בכל מהלך הסיפור וחלות פה ושם גלישות מישות מספרת אחת לשנייה. יש את הישות המספרת הפעילה קלוד העקום הכתף,יש את המספר ההיסטוריון שאינו מהימן ואינו אובייקטיבי  שלדעת בן ברוך חיי בתקופה קרובה לזאת של קלוד , המסתמך על רשימותיו של קלוד ומעל לשניהם יש מספר יודע כל ניטראלי אשר הופעתו בסיפור מצומצמת מאוד ומוגבלת כמעט רק לקטעים שבהם מופיע האדון האציל ,בעיקר לתיאור המצבים הנפשיים שלו ,ואז אין הוא נמנע מהבעת דעתו בצורה עקיפה. [17]

"עד מוות " המהדורה הארגנטינאית Buenos Aires, Emece, 1984;

חיים וייזל [18]מציין  במחקר מפורט על "עד מוות " בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183  שעוז אינו משתמש בעלילה בעלת סדר כרונולוגי הוא כותב במרחב כתיבה סימולטאנית ולא עוקבת.הרקע הכללי להתרחשויות הוא המסע המתנהל רוב הזמן באל מקום ואל זמן . עם כי הזמן הכללי הוא הסתו ולאחריו החורף של שנת 1096. ויזל בודק  אנלוגיות שונות הקיימות ביצירה וסמלים שהם מרכזיים בה.

ויזל מזהה בסיפור שני מספרים בלבד.   אלו הם המספר היודע הכל השולט ביצירה והמצוי מעליה ויודע את עתיד  ויוצר את המבנה הבסיסי שלה.ויזל מזהה גם בין מפענח הכרוניקות למספר יודע הכל בניגוד למבקרים אחרים שמפרידים בינם. [19]

הדמות השנייה שמספרת היא רשומותיו של קלוד שהן תוספת לדברי המספר יודע הכל ונקודת מבטו היא יותר אישית.

"עד מוות" במהדורה צרפתית  Paris, Calmann-Levy, 1974

המבקר דן מירון  טען שהתירגום האנגלי של " עד מוות " שנעשה במשותף בידי עוז ובידי מתרגמו הקבוע לאנגלית  ניקולאס דה לאנז'  ( זה היה לאמיתו של דבר התרגום הראשון לאנגלית  של עוז בידי דה לאנז'  שהכיר את עוז לראשונה באוקספורד בעת שעוז כתב את"עד מוות " , שבעקבותיו הפך דה לאנז' למתרגום הקבוע של עוז " ראו תלמה יגול "אלבר קאמי הישראלי ידיעות אחרונות 9.1.1972) )   "עולה במידה ניכרת ביותר על הנוסח העברי המקורי" .ראה דן מירון בתוך דפים מפנקס חדש:דף ראשון "מעריב על ספרות ואמנות 25.1.1974ע' 25. זהו כבר עניין של טעם אישי ( מירון לא התלהב מן הסיפור ובמקום אחר הגדיר אותו כ"משל בומבאסטי " "דן מירון "מצב הסיפורת –מעין שיחת סיכום" בספרו  "הפנקס הפתוח:שיחות על הסיפורת העברית בתשל"ח )  ")*  ומבחינה תוכנית לפחות אין הבדלים  משמעותיים רבים בין שתי הגירסאות  .אולם ייתכן שחוות הדעת הזאת באה בגלל התחושה של מירון  ש"עד מוות " מזכיר  בתכניו מאוד סיפורי אימה  "גותיים"  אנגליים שונים שאולי שימשו לו מקור השראה ,יותר מסיפורים בספרות העברית המוכרת.

חיה בר  יצחק  ב"עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170. [20]מצביעה גם היא על הדמיון בין דברי המספר ורשומותיו של קלוד שלכאורה אין להם זוויות ראיה שונות היא מראה שבסיפור יש אירוניה חריפה שנוצרת בעיקרה על ידי הדגשת הפער בין עיקרי הנצרות המטיפים לאהבה לסליחה ולחסד ולבין התפיסה המעוות של עיקרים אלו על ידי גיבורי הסיפור ,תפיסה הנובעת מבורות ומשרידי פגניות המביאים לפרוש מוטעה של העיקרים ויוצרים סתירה מוסרית בעיני הקורא בין התנהגות האנשים לבין האמרות מן הברית החדשה שאותן הם מצטטים ללא הרף.[21]

בר יצחק תמהה הכיצד המספר המסתמך לחלוטין על רשימותיו של קלוד יכול להיות מספר יודע כל המביא גם פרטים על המסע ועל  הגיגיו הכמוסים ביותר של  קלוד ופרטים אחרים  שקלוד עצמו לא יכול לדעת אותם. היא רואה בכך פגם בסיפור שכן יש בכך סתירה מהותית.  לדעתה גם המספר שייך לימי הביניים והוא איש  ימי ביניים טיפוסי בשנאתו הפרימיטיבית ליהודים  ואין לראות בו כהיסטוריון  מודרני.

מהדורה צרפתית של "עד מוות".Paris, Seuil/Points, 1986

נורית גרץ

גם נורית גרץ שדנה  פירוט ב"עד מוות " בכמה הזדמנויות שונות    ובעיקר ב"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158 עוסקת בהתמוטטות האמינות  של הסמכויות המספרות לנו את הסיפור ,ובקושי להבדיל בינם . קלוד והמספר המשחזר את רשומותיו של קלוד,ומאבד בהדרגה את הניטרליות והאובייקטיביות שלו.[22]לדעתה יש להבדיל בין קלוד בין המספר המשחזר ובין המספר הכל יודע שהם שלוש דמויות שונות בסיפור. אך כולם מאבדים בהדרגה את הסובייקטיביות שלהם. לדעתה רצונם של המספרים להציג את האדון מתוך הבנה הנובעת מהערצה מכוון את הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית ולהיקרע בין אותם ניגודים הקוראים את הדמויות ביצירה. להטיל ספק גם בעמדותיו המוסריות שלו.

בדיון המסכם שלה על הסיפור   בספר שנכתב  עם עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"קובעת גרץ :"נוסף על ההתנגשות בין עמדות המספרים והגיבורים ( שגם הן מורכבות )  ..לבין עמדות הקורא ..נוצרת התנגשות עמדות  גם בקורא עצמו:תיאור האדון מתוך הבנה הזדהות וגם הערצה מכוון את הקורא להזדהות עם מעשים ועם דמות המנוגדים לתפיסותיו ולערכיו,והוא מיטלטל בין זעזוע מהמתואר לבין אהדה והבנה.כך נקרא גם הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית :להיקרע בין הניגודים הקוראים את משתתפי היצירה ולהטיל ספק גם בעמדותיו שלו וגם בקני המידה המוכרים לו".   [23]\

 

רות שנפלד קובעת במחקר שלה על הסיפור ההיסטורי בעברית" מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986. [24]שהמדובר בסיפור פילוסופי שמשתמש במאורעות היסטוריים בתור מסווה בלבד. בדומה לפנחס שדה "קובעת שנפלד "עוז נוטה לתפיסה אלגוריסטית של הנושא ההיסטורי ולעסוק באמיתות קיומיות כלליות,אך שהוא מתאר עולם ,הנשלט בידי כוחות מטאפיסיים דטרמיניסטיים ואפלים.כוחות אלו קובעים לא רק את חיי גיבוריו אלא גם את כיוונן ואת גורלן של תנועות היסטוריות כמו תנועת מסעי הצלב.[25]

מהדורה ספרדית של "עד מוות "

שנפלד מעירה על כך שמבחינה תמאטית סיפורו של עמוס עוז יוצא דופן על רקע הסיפורת ההיסטורית העברית בשנות המדינה משום שיבתו לנושא הקלאסי של גזירות רדיפות והשמדת ישראל בארצות הגולה.אך מוטיבים אלה שככל הנראה עוררו את עניינו של המחבר בהשפעת השואה ,מופיעים בסיפור בהקשר חדש ומזווית ראייה חדשה :המאורעות מסופרים מנקודת מבטם של הגויים ולא של היהודים.

"עד מוות " המהדורה השוודית Intill döden, Stockholm : Wahlström & Widstrand 1980

גרשון שקד  שכתב  את ניתוחים החשובים  והמשפיעים  ביותר על "עד מוות " לצד נורית גרץ  נותן למתואר ב"עד מוות" תיאור פרוידיאני פסיכואנליטי קלאסי : לדעת  שקד  בספרו" גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —   ) מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203 "ס .[26] כל סיפור מסעו  של גיון דה טורון ,קלוד עקום הכתף  , ואנשיהם לירושלים הוא בסיס לדיון על המצב הקוטבי של חטא וגאולה ועל שורש הרע וטיבו האופייני ליצירותיו של עוז. .כמו יצירות אחרות של עוז גם נובלה זאת היא מעין תהליך של מירוק והזדככות בו המתמרקים גיבורים מן החטא הארס והשנאה במהלך הסיפור. לדעתו של שקד יש להביס את מסע הצלב של גיום כגיבוש סמלי של "מסע החיים " המתנהל דרך שבעת מדורי גיהנום של תיעוב ושנאה ,ארס וזדון כדי להגיע אל מחוז הגאולה. המזוהה עם האישה הנצחית ועם ירושלים של מעלה. לדעתו נוסעי הצלב יצאו למסעם משום שנשמתם שקועה הייתה במ"ט שערי –טומאה והם השתוקקו לצאת נשמתם לפי שרק המוות נראה להם כמוצא שימלט אותם מיצרי הארס והשנאה. ההתאבדות שהיא רצח היהודי שבתוך המחנה ובתוך האני היא מחיקת החיים שאינם כאמור אל הרע מבחינת הצלבנים. לדעת שקד יחס הגויים ליהודים מבחינת עוז הוא יחס סדו מזוכיסטי ומיני ,והתעללותם בו היא פורקן של יצרים הקורבן היהודי נחשב לשורש הרע ,כך שבמעשה הקרבן מקריב הגיבור בהנאה דו משמעית את שורשי הרע שבתוכו עצמו.

"עד מוות " המהדורה ההולנדית Amstelveen : Amphora Books, 1983)

שקד חזר לנתח את "עד מוות " בהיסטוריה שלו של הספרות העברית "הסיפורת העברית, 1980-1880 :   כרך ה', הרבה אשנבים בכניסות צדדיות ( הקיבוץ המאוחד 1998)   /  ע' 224-225 ושם הוא מפרש את הסיפור כאלגוריה לשואת היהודים שנרדפו בידי הצלבנים בסיפור .[27]

שם הוא תמה :מדוע יכתוב בחור ישראלי הגון מחולדה או מירושלים בשנת 1971 נובלה על צלבנים מטורפים שהמסע שלהם נכשל ומה שמתגלה בו בעיקר היא אכזריות נוראה כלפי הזר וכלפי היהודים?  [28] לדעתו אפשר לפרש את הנובלה כנמשל על שורשי שואת היהודים באירופה במאה העשרים הנטועים במתח הנצחי בין גויים נושאי צלב לבין יהודים "שנצלבו " על ידם.לדעת שקד המחבר מנסה להבין את "העם היהודי שנהרג " כקרבן ואת המוטיבציה של המקריבים ,שהשנאה מביאה אותם גם לשנאת עצמם.אליבא דשקד   אפשר לפרש אותו כמסר סמוי לישראלים של היום שהם כמו ביצירות של יהושע ורביקוביץ נראים כצלבנים חדשים עם אותה אכזריות ואותם כוחות של הרס עצמי ודקדאנס.

שקד מסכים שהסיפור ניתן לפירושים שונים ואף הפוכים ולדעתו "עד מוות" הוא אולי הסיפור הישראלי החשוב ביותר המעצב את היחסים בין הסובייקט ל"אחר " ואת הדרך שבה היחס אל האחר מעצב את דמותו של הסובייקט "שנאת האחר היא מקור לשנאה עצמית ולהרס עצמי .הסיפור גם עומד על כך שהיהודים היו ואולי עודם ,האחר של תרבות אירופה". [29]

שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו

"עד מוות " המהדורה האיטלקית  Milano, Feltrinelli, 2018

פרשנויות נוספות של "עד מוות "הן מועטות ואינן תורמות הרבה להערכת הסיפור מעבר למה שהוצג כאן. אפשר להזכיר את פרשנותו הקצרה  של דוד אוחנה  בספרו  "לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335[30]  המבוססת בעיקרה על זו של שקד כי עמוס עוז חודר לזרמים התת קרקעיים המיתיים של יחסי יהודים-נוצריים בימי הביניים ומתאר ביד אמן את "צליבת " היהודים בידי הגויים.

אכזריות הצלבנים כלפי"האחר " של אירופה ,היהודים מופנית נגדם עצמם .דרכי תיאור אלה יוצרות התנגשות בין המספר ,המזדהה עם הגיבורים הרוצחים ועם כאבם ובין הנמען המקורי ,הקורא הישראלי המזדהה בדרך הטבע עם הקרבן היהודי.

"עד מוות " המהדורה הגרמנית Frankfurt, Suhrkamp, 1997

ישנה פרשנות נוספת אחת  שונה מאוד מכל אלה,שאכן תרמה תרומה חדשה למחקר של"עד מוות " שהופיעה בשנות התשעים.    זוהי פרשנותה של דורית זילברמן בשיתוף פעולה עם הרופא רפי קרסו שפורסמה במאמרם של

דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטיקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

דורית זילברמן  רואה ביצירה "עד מוות "טקסט מיסטי היפנוטי שמציג באמצעים שונים את ההשפעות ההיפנוטיות של די טורון המנהיג על הסובבים אותו. לדעתה די טורון הוא האחראי  הודות לאמצעים סוגסטיביים שונים שבהם הוא משתמש ואותם מדגים הסיפור בצורות שונות לכל האירועים המסתוריים והכמו על טבעיים המתרחשים בסיפור. [31]

כפי שנראה בהמשך גישתי שלי לגבי מיהו האחראי "האמיתי "לאירועים הכמו על טבעיים המתרחשים עלילה היא שונה. עם זאת מעניינת העובדה שבפרשנויות המוקדמות יותר לסיפור,הייתה  נטייה כללית ,אם כי כפי שראינו לא מוחלטת , של המבקרים ,לדחות הסבר "על טבעי " כלשהו למתרחש בעלילה ,וכמעט כולם היציגו כמובן מאליו הסברים פסיכולוגיים ופרודיאניים שונים היוצאים מהתת מודע ונפש הצלבן עצמו המביא את חורבנו על עצמו בטיפשותו ובטירופו.המשתמע מדבריהם שהצלבנים בסיפוריהם  הם פרימיטיבים שאינם מבינים את הנעשה סביבם  המביאים את חורבנם על עצמם במעט באופן לא נמנע.  גישה שלדעתי יש בה משום התנשאות וזלזול לא מוצדק בדמויות הצלבנים.

דורית זילברמן מבחינה זאת פורצת דרך חדשה בפרשנות ל"עד מוות "ומשקפת בכך במודע או שלא במודע את רוח התקופה שבה כתבה ששוב לא דחתה כמובן מאליו את האפשרות לתת  הסברים "על טבעיים " מסוגים שונים למתרחש.עם כי כפי שראינו היו כבר מבקרים קודמים שרמזו לאפשרות כזאת  בשנות השבעים ,כמו דוד כנעני,אך הם בדרך כלל רק רמזו בכיוון ולא אמרו זאת במפורש.

""עד מוות" המהדורה האוקראינית Kiev, Vsesvit, 1993

אפשר גם להזכיר את המחקר החדש  של אביעד פרנקל "מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.הראה שהסיפור של עוז גדוש אנכרוניזמים היסטוריים ובין השאר נוטיבים אנטישמיים שונים שהם מרכזיים בסיפור כמו הצגת היהודים כאשמים במות ישו, תיאורם כחיות – שטן והצגתו של היהודי הנודד כיהודי המצוי –  ,עוד לא היו קיימים עד כמה שידוע לנו בתקופה שבה המתרחש הסיפור. לדעתו של פרנקל עוז ניסה לבצע כאן מהלך של "דחיסת ההיסטוריה", על ידי תמצות וריכוז של מירב הסמלים האנטישמיים האפשריים, לרגע היסטורי מכונן, המעצב היסטורית נרדפות מזוקקת.

"עד מוות" המהדורה הפינית Helsinki, Tammi, 1987 

אני במאמר זה  אמשיך את דרכה של זילברמן  אם כי הצעתי להסבר ההתרחשויות המתוארות בסיפור היא שונה משלה.

סיכום :

דעתי היא שכל המבקרים והפרשנים כאן פשוט לא הבינו כלל את מה שמתרחש במהלך הסיפור "עד מוות "וזאת על סמך דעותיהם הקדומות שלא ייתכן  שעמוס עוז יכתוב סיפור "על טבעי " וכי זה חייב להיות סיפור סמלי או על "הפנטזיות " של התת מודע ,דברים שאין להם כל ביסוס בטקסט עצמו  ומבטאים זילזול עמוק בדמויות הסיפור מימי הביניים ובהבנתם את המתרחש סביבם.

אם כך,  יש לפרש, לדעתי, את הסיפור בצורה שונה מאוד מכל מה שטענו המבקרים והחוקרים .כסיפור  אימה על טבעית היא מבוססת על ההנחה שיש לראות את "עד מוות " כסיפור שעונה על ההבחנות הז'אנריות של סיפור האימה העל טבעי ,מהסוג שאותו כתבו בעבר בין השאר אדגר אלן פו גי דה מופסן  ואחרים.

פרשנות זו היא המתאימה ביותר למתואר בסיפור ולרמזים ההולכים ומתחזקים  שעוז שותל במהלכו.

ואת הפרשנות הזאת תוכלו למצוא במאמר שלי שפורסם בימים אלו בכתב העת "נכון מספר 2" וברשת באתר "יקום תרבות".

 

הוצאת ספריית הפועלים 1971

מראי  מקומות

[1] מיכלי ע' 159.

[2]ב.י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167. ע' 147-165. ע' 166

 

[3] יוסף  אורן עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971.

גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

 

[4] אורן "הסיפור הישראלי הקצר "  ע' 139

[5] רבקה גורפיין  "עד מוות "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר גורפיין ,:לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין.

 

[6] גורפיין ע' 79.

[7] שם ,ע' 80

[8] יעל  פישביין "התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )

 

[9] שם ע' 3

[10] ,אורי יערי  "עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.

 

[11] יערי ע' 145.

[12] ,הדסה ראובני  היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח ,יולי 1974,ע' 149-150.

 

[13] אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כנעני חיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "כנעני ,דוד "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול את סיפורו של עוז.

 

[14] אברהם אדרת  "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 163-171.

[15] שם ע'  167.

[16]  יוסי בן –ברוך  "על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388.

 

[17] בן ברוך ע' 381.

[18] ויזל ,חיים בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183.

 

[19] ויזל   ע' 182

[20] חיה  בר –יצחק " עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170.

 

[21] שם ע' 158

[22] נורית  גרץ"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158. ע' 147-148

 

[23] נורית גרץ ,  עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"

[24]  רות שנפלד     מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986.

 

[25] שנפלד ע' 46.

[26] גרשון שקד  גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —    מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203

[27] –   גרשון שקד   הספרות העברית, 1980-1880 :   כרך ה', בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות /  ע' 224-225 .

[28] .שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו.

[29] שם ע' 225.

[30]  דוד אוחנה    לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335

 

[31] דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטייקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

 

[32] מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב"עד מוות" לעמוס עוז

"מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.

הוצאת "כתר".

"דגל הדיו " הסיפור מאת נתן שחם

 

הנפת דגל הדיו בגירסה הדפיניטיבית החתומה בידי הצלם מיכה פרי . באדיבות תמר פורת -פרי 

שבעים שנה לצילום התמונה המפורסמת ביותר והמסיימת של מלחמת העצמאות ,צילום דגל הדיו המונף באום רשרש בידי אברהם אדן ( "ברן") ומכריז על כיבוש אילת.

הצלם הוא מיכה פרי ממפקדי הספינה אקסודוס.

התמונות שאותן צילם מיכה פרי בטקס הנפת דגל הדיו .קולאז' מאת תמר  פורת פרי.

בין המצולמים בתמונה המפורסמת הסופר נתן שחם שלו יש חשיבות  מרכזית בסיפורה של הפצת התמונה ונדון בכך בקרוב במאמר בשם "מעבר לדגל הדיו " שיעסוק בגילגוליה של התמונה לאחר הצילום וכיצד הפכה לאיקון שהיא היום.

קראו אותו כאן.

 

הסופר נתן שחם והצלם מיכה פרי בדרכם לאום רשרש ואל צילום "דגל הדיו".באדיבות תמר פורת -פרי

והנה לפניכם סיפור לכאורה בדיוני אבל לא באמת שכתב נתן שחם על אירוע הנפת דגל הדיו,והוא עשה זאת זמן קצר מאוד לאחריו. אולי רק כמה ימים או שבועות לכל היותר.

"פסח " גיבורו של הסיפור הבדיוני לכאורה הוא אדם אמיתי מאוד בשם אלכסנדר יולין "( שכונה "סאשקה הפוליטרוק" )  וכמו שחם הוא היה קצין תרבות פוליטרוק.

אלכסנדר סשקה יולין 

והנה הסיפור שבו סשקה הפוליטרוק מככב תחת שם אחר.

מה  יולין כשקרא את הסיפור  כמה חודשים לאחר אירוע דגל הדיו ב-1949  חשב עליו  איננו  יודעים.

נקדים את המאוחר ונציין  שסיום חייו של אותו  אלכסנדר יולין  שנים לאחר  מכן היה בלתי צפוי עד כמה שרק אפשר.הוא הואשם ונכלא כמרגל של ברית המועצות למשך חמש שנים  .ולאחר ששוחרר מבית  הכלא סיים את חייו כמחסנאי במכון ווטרינארי ברמת גן.

זה מן הסתם משהו שנתן שחם בסיפור שבפניכם לא  היה מעלה על דעתו כסיום לגיבורו.אבל אפילו בסיפור עצמו אני כקורא היום מוצא רמז כלשהו לסיום האמיתי של חיי גיבורו אם כי המחבר לא היה  מודע לכך.

לדברי פרופסור אבנר הולצמן סיפור זה הופיע בעל המשמר  ב-17 באפריל 1949  אבל לא מצאתי אותו בגיליון זה .

הסיפור  בוודאות הופיע בקובץ הסיפורים של נתן שחם מ-1949 "האלים עצלים ".

 

הוא פורסם שוב בעל המשמר ב-1959.דף לספרות, 20.3.1959 עמ' 7 במלאת 10 שנים לשחרור אילת

ובפעם האחרונה עד כה באנתולוגיה   מבחר שירים וספורים שנכתבו בימי מלחמת-העצמאות /    [תל-אביב] :   רשפים,   1989.

אני מביא אותו כאן באדיבות הסופרת  אורית שחם –גובר

 

 

 

 

 

אלכסנדר יולין  המודל לגיבור "דגל הדיו " מתרחץ במימי הים לפני או אחרי טקס "דגל הדיו"

קראו  גם:

אלכסנדר יולין בויקיפדיה 

הקצין הישראלי שהפך למרגל 

 

 

"הנפת דגל הדיו " ציור של צבי גרא מהספר של מנחם תלמי   כך לחם ישראל :   פרשיות מלחמת העצמאות /    תל-אביב :   יזרעאל,   תשי"ג 1953

הגאון מוילנה נגד הרבי מחב"ד

ה-9 באוקטובר הוא יום פטירתו  ב-1797 של הגאון מוילנה אחד מגדולי הרבנים של העם היהודי ואחד השנויים ביותר במחלוקת בהם , שהוא גם אבי אבותי.,וליתר דיוק סב סבו של אביה של סבתי.

כפי שמי  שקורא  כאן בקביעות יודע פירסמתי עליו ועל צאצאיו (שהם אבותי ) מאמרים רבים בבלוג זה הקשורים באספקטים שונים של חייו ויצירתו רעיונותיו והאגדות הקשורות סביבו.

אני גם מחזיק בפייסבוק שני דפי פייסבוק עליו.

האחד בעברית בשם "הגאון מוילנה האיש והאגדה"

והשני באנגלית.:The Vilna Gaon Genius -The man and the legend

ולאחרונה פירסמתי מאמר מקיף על היצירה הספרותית החשובה ביותר שפורסמה עליו מעולם הרומן ההיסטורי של זלמן שניאור "הגאון והרבי".רומן היסטורי נשכח שאמנם כותבו  שפעם נחשב לאחד המשוררים החשובים ביותר בעברית לאחר ביאליק בלבד ,העריך אותו כאחת מיצירותיו החשובות ביותר.

למרבית צערם של רבים הגאון  אינו מוצג שם באופן חיובי ומתמקד ביריבותו עם הרב זלמן שניאור מלאדי מייסד חסידות חב"ד .כידוע הגאון מוילנה היה יריבם הגדול של החסידים.

אך למרות שהוא אינו סימפטי ביותר לגאון זהו ספר שבהחלט ראוי לקריאה.

וראו עליו את הרשימה ב"יקום תרבות ":

מיהו הצדיק והצודק? הגאון מווילנה או הרב שניאור זלמן מלאדי – "הגאון והרב" של זלמן שניאור

יצחק שנהר נגד יונתן רטוש וה"כנענים"

shenhar meaz imekedem

הסופר יצחק שנהר היה פעם בשנות הארבעים והחמישים סופר ועורך ואיש  תרבות ידוע מאוד.בין השאר הוא היה עורך המדור הספרותי של העיתון "הארץ". וככזה אחד מקובעי "הטעם הספרותי ". היו שראו בו  אז את אחד הסופרים החשובים ביותר הכותבים בעברית.

אך מאז  מותו הוא נשכח וכיום ממעטים מאוד להדפיס אותו מחדש ולהתייחס אליו. יצירתו הזכורה ביותר היא דווקא פיזמון שכתב בשם "מה אומרות עיניך" שהלחין יוחנן זעירא והושמע בידי מבצעים רבים מאוד.

כמאמר זה שאותו פירסמתי לראשונה בדפוס בכתב העת  הספרותי "עמדה" אני חוזר לכמה מסיפוריו היותר בולטים.סיפורים המתרחשים בתקופת התנ"ך בשמות "לילה בשומרון " שמתרחש לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי ממלכת אשור ו"מעל מי מרום " שמתרחש לאחר תבוסה שהנחיל כובש הארץ יהושע לכנענים ומוצג מנקודת המבט של לוחם כנעני.

במאמר זה אני מראה שלמרות הרקע התנכ"י של הסיפורים הרי יש להם מטרה עכשווית מאוד ונמען ספציפי מאוד שאף מופיע בסיפורים אלו בצורה סמויה וגם לא כל כך סמויה :המשורר יונתן רטוש,היוצר והאידיאולוג הראשי של "התנועה הכנענית".

nimrod

יונתן רטוש קרא באידיאולוגיה שלו וגם בפואמה שלו "ההולכי בחושך "   לחזור לתרבות ולמיתולוגיה הכנענית הקדומה.ואחד מסמלי האידיאולוגיה שלו היה הפסל המפורסם של יצחק דנציגר "נמרוד "שתיאר לוחם עירום.

שנהר בסיפורו "לילה בשומרון" לוקח  את דרישותיו -נבואותיו של רטוש  במאמריו ובשירתו כפשוטן  ומתאר בצורה אירונית מה מתרחש כאשר עבד עירום דמוי  הפסל "נמרוד " מגיע לעיר שומרון שלאחר החורבן האשורי לכוהן   ונביא דמוי רטוש שמנבא את בואו כמבשר תחיה חדשה של האל בעל.

בסיפורו השני "מעל מי מרום " מתאר שנהר  מה חולף במוחו של לוחם "כנעני " גאה שתפיסותיו הן התפיסות של יונתן רטוש לאחר שהתמודד עם "הישראלים "_(היהודים ) הבזויים בעיניו.

ראו את המאמר  המלא ב"יקום תרבות " :

עוד ישוב הבעל ?:הסיפורים האנטי "כנעניים" של יצחק שנהר

אלי אשד"בלש תרבות " נותן הרצאות בנושאים שונים.

טלפון 0507391794

https://www.facebook.com/ozyaozno666

 

הנסיכה בירניקי -החשמונאית האחרונה

 

 

berenic 1

.לרגל חג החנוכה המתקרב אלינו ,זה הזמן להיזכר בצאצאית האחרונה ואחת הבולטות ביותר של בית החשמונאים  ,הנסיכה בירניקי אחות אגריפס השני ונינתו של הורדוס ושל אישתו מרים החשמונאית.

לצערה הרב בחייה התחולל המרד הגדול ברומאים שהרס את ארצה והיא צפתה בחורבן בית שני.והיא עשתה זאת כאהובתו של מחריב ירושלים טיטוס,שכמעט נשא אותה לאישה .

ואם כך הייתה היא הייתה נהפכת לקיסרית וייתכן שההיסטוריה הייתה משתנה ואולי בית המקדש היה משוקם ומוזר .

אבל כמובן  זה לא מה שקרה.טיטוס נאלץ לוותר עליה בלחץ אנשי המעמד העליון ברומא.ובירניקי עזבה מושפלת.

ולאחריה הסתיימה  שושלת החשמונאים שכמו נעלמו מעל פני האדמה.

 

berenic 2

על בירניקי נכתבו מספר רב מאוד של יצירות ,דרמות אופרות בלטים ורומנים,ולאחרונה הופיע עליה בעברית ספר של חבצלת פרבר-שפאר "אהבתה של ברניקי".

והנה סקירה עליו ב"יקום תרבות " :

ברניקי, הנסיכה היהודית שכמעט הפכה לקיסרית רומאית – ביקורת על "אהבתה של ברניקי" מאת חבצלת פרבר-שפר

 

berenic 3

מצובא ועד לעזה :הספר "אביגיל " מאת אמנון ז'קונט

 

avigail

 

 

 

בתחילתה של עוד הפסקת אש במלחמה עם רצועת עזה,  מלחמה שניראית כנצחית וללא כל סיום באופק זה הזמן לחזור ולקרוא ב"אביגיל" מאת אמנון ז'קונט.זהו רומן בלשי היסטורי שעלילתו מתרחשת לפני 3080 שנה, בתקופה שעזה הייתה מרכז התרבות האיזורית, ההיפך הגמור ממה שהיא היום.

והנה מאמר שפירסמתי ב"יקום תרבות" על הספר ועל עזה הקדומה שהוא מתאר.

סקירה על הספר "אביגיל" מאת אמנון ז'קונט(הוצאת כתר, 2014, 269 עמודים)

חייה של אישה כשפנית :על כומיש בת מחלפתא

 

הופיע ב"מוסף שבת של "מקור ראשון " תחת השם "מכשפה בין רומאים ואמוראים "

סקירה על הספר "כומיש בת מחלפתא-ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית " הוצאת המחברת ,2013 ,228 עמודים.

בימים אלו יצא לאור ספרה החדש של חוקרת הכישוף  דורית קידר " כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" אל חנויות הספרים,זהו רומן היסטורי  העוסק בתקופה שבה לא עסקו עד כה כלל בספרות העברית,המאה החמישית לספירה ימי האמוראים האחרונים וסוף הנשיאות בארץ ישראל וימי חתימת  התלמוד הבבלי. .

 

לפני ספר זה קידר כבר פירסמה ספר קודם עיוני בלבד

 "לילית –שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית  ( הוצאת המחברת 2010) שבו חקרה את ההיסטוריה הקדומה של השדה לילית

. בספרה השני קידר  פונה לתחום הסיפורת ההיסטורית היפה בספר מתארת  קידר בצורה בידיונית  חייה של אישה אמיתית שעליה אנו יודעים מעט פרט לעובדה שהיא חיה במאה החמישית לספירה  ועסקה אז בכישוף  ובמיוחד בלחשים כנגד השדה לילית ונחשבה למכשפה רמת מעלה במיוחד או כהגדרתה של דורית קידר "אישה כשפנית ".

איך אנו יודעים זאת?  על סמך קערות  שהתגלו בידי הארכיאולוגים הנושאות עליהן לחשי כישוף והשבעות שעליהן מופיע השם "כומיש בת מחלפתא " בכתב ידה  שאותו מסרה קידר בתחקיר ההכנה לספרה לבדיקה של גרפולוגים שביצעו על פיו ניתוח של אופיה של אותה כומיש.

(זהו  רעיון מעניין :האם מישהו חשב לעשות ניתוח  גרפולוגי דומה למכתבי בר כוכבא שכנראה נכתבו או בכל אופן נחתמו  בעצם ידו של שמעון בר כוסבא,מנהיג המרד המפורסם במאה השנייה לספירה  ?)  

קערת השבעה.

  קערות  הכישוף אלו הן המקבילה הנשית של הקמיע שנכתב באותה התקופה ובתקופות מאוחרות יותר  על ידי רבנים, יודעי ח"ן.

לדברי קידר  הנשים הכשפניות שלטו ברזי הרפואה כמו גם בעולמות של ישויות בלתי נראות כמלאכים ושדים.

ציור של לילית על קערת השבעה.

 כחלק מנוסחת ההשבעה הקבועה  ניתן למצוא על דופן קערת ההשבעה, את שמו של מזמין הקערה, פירוט מחלותיו, שמות  קדושים שחיו בעבר, שמות אלים, מלאכים, שדים ורוחות וגם את שמה של כומיש בת מחלפתא – אישה כשפנית שניהלה טקס רב רושם שבסופו היא קברה את קערת ההשבעה תחת מפתן הבית – קברה כשפני הקערה מטה, כדי לכלוא את השדים שהציקו לבני הבית. הלחשים והטקס שליווה את הטקסט, ריפאו מחלות וגירשו מזיקים, שדים ורוחות ולעיתים קרובות ניסו להתגבר על חבלותיה האנושות של השדה לילית.

 ויליאם ווטרהאוס, מעגל כשפים, 1886.

הנשים היו חלק מהותי מהנוסחה הסודית הכתובה כספירלה על דופן קערת ההשבעה. רבות מהן הזמינו את הקערות כדי לרפא מחלות, נשיות בחלקן או לטפל בבעיות פרטיות שאירעו בביתן. סיפורן הוא חלק מן הנוסחה.

לעומת נשים אלו – שני שמות נשיים הם יוצאי דופן: – כומיש בת מחלפתא ומידרוך בת באנה. נראה שנשים אלו היו מעורבת ביצירת הקערה ובאמירת דברי ההשבעה בריטואל עצמו ו/או על ידי הכתבת ההשבעה למג'יקון ו/או על ידי כתיבת הנוסחה על גבי קערת ההשבעה עצמה.

חשוב לציין כי איכותן הספרותית של פורמולת ההשבעות המאגיות בקערות ההשבעה שונה מנוסחאות שנכתבו על יד גברים – רבנים ויודעי ח"ן. לעומת האחרונים – הטקסטים של קערות ההשבעה הם בעלי איכות רפטטיבית וסגנון של ההדהוד החוזר ונשנה של שובל מהויות על טבעיות. קערות ההשבעה משקפות שני תחומים השלובים זה בזה, מאגיה ורפואה. להשבעות יש קרבה  ללחשים המאגיים בהן התמחו הנשים הכשפניות. בשניהם קיים מעין גיבוב של מילים החוזרות על עצמן ורעיונות הזרים לקורפוסים הרבניים. 

  

"כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית". הוא סיפור מסע חניכה המתחיל בגיל תשע בו כומיש אישה מהשכבות הנמוכות של החברה היהודית בארץ ישראל של המאה החמישית לספירה שמתייחדת בכך שיש לה שש אצבעות בכל יד   מגלה את מיניותהּ ואת טיבו של המין האנושי. הקורא מתלווה אל כומיש בעת נישואיה הכפויים, בורח יחד איתה מבעלה  למנזר "אמהות המדבר" שבמדבר יהודה  שם נפתח לפניה עולם חדש.  בספרייה של המנזר  נחשפת כומיש לצווים  האנטי יהודיים המוזרים של ה קיסרות הרומאית  שזה מקרוב רק כמה עשרות שנים קודם לכן  נהפכה לנוצרית.צוים  מפלים המשתנים כמעט מידי יום ביומו  ומקצינים בלי הרף  שנעשו יותר ויותר מוזרים ומרושעים מידי שנה בשנה ונעו כענן אפל ההולך ומתגבר מעל ראשם של היהודים. ( דוגמה אחת מני רבות  המובאת בספר : "יהודים ושומרונים שרצחו את הוריהם, יקבלו את עונש השק ויושלכו לים בשק עור ובתוכו נחש ועקרב וסרטן. יהודים ושומרונים שרצחו את הוריהם אך נטבלו לנצרות, זכאים לקבל את חלק החובה בירושה של ההורים, אותם הם רצחו.")

 

באותה הספריה נחשפת כומיש גם למשהו אחר שונה מאוד ,  לשפע לחשים וטקסים שהתקיימו בעולם העתיק. נוסחאות, הוראות ורכיבים אוטנטיים מצוטטים בספרה של קידר  ממקורות ידועים לחוקרים  . כמו "ספר הרזים " ספר כישוף יהודי עתיק שמקורו כנראה מתקופתה של כומיש  ונותן רצפטים מדויקים המקשרים בין האדם לבין המלאכים השוכנים ממעל. שכן כפי שמגלה כומיש שאיפותיו הבסיסיות של האדם עשויות להתמלא אם רק ידע הוא את כתובת הרקיע לשם עליו לפנות, את שמו של המלאך הממונה ואיזה פונקציה הוא ממלא– וזה הכל  מכאן ואילך היא בוחרת לעצמה את דרך החיים המוזרה  של אישה כשפנית.

כתוצאה מעמדה החברתי עולה מאוד והיא מוצאת את עצמה בסיום הספר ברומא בירת האימפריה הרומאית המערבית השוקעת בחברת אישה רומאית   רמת מעלה  יוסטה גראטה הונוריה שהיא לא פחות מאחותו של הקיסר הרומאי   ולנטינוס השלישי והיא דמות היסטורית  אמיתית בהחלט כמו כומיש ,(אם כי המפגש בין השתיים הוא כמובן פרי דמיונה של קידר).

כל הסיפור מובא בגוף ראשון  מנקודת המבט של כומיש בסגנון מיוחד במינו שהוא כנראה ייחודי לקידר ולרגע אפשר כמעט  לחשוב שהספר אכן נכתב בידי אישה שאינה בת תקופתנו אלא פמיניסטית שחיה 1500 שנים בעבר.

 

תקופתה של כומיש

רומא נכבשת בידי ברברים.המאה החמישית לספירה.

הספר של דורית קידר "כומיש בת מחלפתא " הוא  יוצא דופן  בכך היא עוסקת בתקופה שאיש  בספרות העברית לא עסק בה  ( וישנן  רק דוגמאות בודדות מאוד מהספרות הכללית העולמית  העוסקות בתקופה זאת רובן ככולן לא מוכרות לקהל הרחב ). זוהי תקופת  העשורים הראשונים  של המאה החמישית לספירה ימי שלטונם של הקיסר תיאודוסיוס השני באימפריה הרומאית המזרחית  בארץ ישראל והקיסר המערבי הונוריוס באימפריה הרומאית המערבית .

 דווקא תקופות קדומות יותר הן גם ידועות הרבה יותר לאדם  המשכיל הממוצע.  כך למשל המאה הראשונה לפני ואחרי הספירה ימי הורדוס ויוליוס קיסר ואוגוסטוס . ימי הקיסרים  טיבריוס  וקליגולה  וקלאודיוס ונירון. וכמובן ימי  ישו הנוצרי והמרד הגדול ברומאים. בהן עוסקים ספרים רבים וסרטים וסדרות טלוויזיה היא בהחלט מוכרת היטב.

כך גם המאה השנייה לספירה , ימי רבי עקיבא ובר כוכבא והקיסרים אדריאנוס ומרקוס אורליוס.רק לאחרונה הופיעו רומנים  חדשים על תקופה זאת של רם אורן בספרו "הצעיף האדום " ( 2013) על מרד בר כוכבא . וספרה של ברנדס על רבי עקיבא  "הפרדס של עקיבא "( 2012)  שאף הפך לרב מכר גדול.  

המאה השלישית לספירה לעומת  זאת  ידועה הרבה פחות אלו הם ימי רבי יהודה הנשיא וחתימת המשנה וראשית שקיעת  האימפריה הרומאית.

התקופה של אמצע המאה הרביעית לספירה כמה עשרות שנים  קודם לימי כומיש  ,היא מעט ידועה יותר. זאת הייתה תקופתו של המרד האחרון ברומאים  בראשות אחד "נטרונאי " בנציב  הרומאי של ארץ ישראל  גאלוס שכתוצאה ממנו נשרפה העיר ציפורי ,אבל הישוב היהודי הצליח לעבור אותו  בכל זאת בשלום יחסי. על תקופה זאת ניתן למצוא יצירות בודדות בעברית:.  רומן של לודויג פיליפסון שתורגם לעברית בשני חלקים " המרד האחרון :ספור מלחמת היהודים ברומאים בימי הלל השני הנשיא ( 1936)והרומן "השבויה מציפורי :סיפור מימי האמוראים בבבל  ( 1946) של מרדכי האלטר.

כמה שנים בודדות  לאחר אותו המרד  האחרון שוב התחוללו אירועים דרמטיים בארץ ישראל כאשר הקיסר הפגאני האחרון יוליאנוס ניסה להקים מחדש את בית המקדש.אך פעולה זאת נמנעה כתוצאה מרעידת אדמה.וגם על כך יש כמה יצירות ספרות  בלועזית כמו "ג'וליאן " של גור וידאל.אבל לא בשפה העברית.

ומכאן ואילך כמו  שוקעת האפלה בספרות העברית על התקופות ההיסטוריות שלאחר מכן.

 כאמור איש בספרות העברית  לא כתב יצירות ספרותיות  על המאה החמישית לאחר הספירה, לפני דורית קידר. ככל הנראה בגלל מיעוט החומר ההיסטורי הקיים על התקופה. כמו כן  לא היו   כנראה דמויות בולטות באמת שיציתו את הדמיון .הספרותי.וגם לא היו מקורות ספרותיים על התקופה  שיתנו ליוצר  מקור השראה.

 זאת בניגוד לשפע המקורות הספרותיים הדרמטיים שעמדו למשל לפני יוכי ברנדס בעת שהיא כתבה את הרומן ההיסטורי שלה על רבי עקיבא. 

ובכל זאת גם  אז  במאה החמישית לספירה הבלתי ידועה התחוללו כמה אירועים דרמטיים ביותר גם צבאית וגם תרבותית. אז מתחילה שקיעתה ונפילתה המואצת של רומא לשעבר בירת העולם.האימפריה הרומאית מתחלקת לשתיים במהלך חייה של כומיש לתמיד.   לאימפריה הרומאית המערבית דוברת הלטינית השוקעת  שבירתה כבר אינה רומא  אלא מילנו  ( אבל גם זה משתנה עוד במהלך חייה של כומיש כשהבירה  עוברת לרוונה שעליה אפשר להגן ביתר קלות מיפני הברברים הפולשים ) ולאימפריה הרומאית המזרחית ( הביזנטית ) דוברת היוונית שבירתה היא קונסטנטינופול ( איסטנבול כיום ) ונוצרות שתי תרבויות שכל אחת  מהן רואה את עצמה כרומאית.

בארץ ישראל שולט מקונסטנטינופול  הקיסר תיאודוסיוס השני הביזנטי וברומא שולט הקיסר החלוש הונוריוס שבזמנו פולשים הברברים הונדלים לרומא לשעבר בירת העולם  ושורפים אותה.דבר שנחשב בעיני אנשי התקופה לאירוע המבשר את אחרית הימים. והם לא כל כך טעו.  כיום מחשיבים החוקרים את העשורים האלו כסופם של ימי קדם וראשית ימי הביניים.  

עם אתם מחפשים יצירה ספרותית  ידועה שיש בה הד חזק של כל  האירועים אלו ,אז זאת דווקא סדרת המדע בדיוני המפורסמת מכל  "המוסד"  של אייזק אסימוב שמתארת את שקיעתה ונפילתה של האימפריה הגלקטית.  והאירועים והדמויות שם מבוססים על תיאור של ההיסטוריון גיבון את התקופה הזאת של המאה החמישית לספירה והקיסרים החלשים והמרושעים  ובני משפחתם ומקורביהם הרקובים והמושחתים ששלטו במהלכה במרכז האימפריה והאיצו את קריסתה ,אבל מועברים לעתיד הרחוק בעוד עשרות אלפי שנים.

עבור התרבות היהודית מאידך  זאת תקופה חשובה מעין כמוה.  

הימים ימי הדור השישי  של האמוראים בבל ובארץ ישראל.בבבל רב אשיי ותלמידו  רבינא עורכים את התלמוד הבבלי.בארץ ישראל,המצב הרבה פחות טוב.בימי חייה של כומיש הפסיקה להתקיים הנשיאות בארץ ישראל שבה החזיקו מזה מאות שנים צאצאיו של הילל ושאליה השתייך בעבר יהודה הנשיא . אבל כתוצאה מהתנכלויות השלטון הנוצרי  בוטלה   הנשיאות של רבי יהודה נשיאה השלישי ושוב לא היה יותר שלטון עצמאי ליהודי ארץ ישראל..עם ביטול הנשיאות  היגיעו לקיצם שושלות  האמוראים של  ארץ ישראל מה שמראה על התדרדרות קשה בתרבות היהודית בארץ ישראל בניגוד מוחלט לזאת שבבבל.ככל הנראה בגלל הרדיפות הקשות של השלטון הנוצרי הפנאטי  שפגע קשות בישוב היהודי בארץ ישראל.

דורית קידר מתארת את התקופה מבפנים דרך עיניה של אישה לא כל כך פשוטה אבל שמודעת רק באופן חלקי לאירועים ההיסטוריים סביבה. היא לא באמת יודעת שברגע זה מתחסלת הנשיאות היהודית והשלטון העצמי היהודי בארץ ישראל. שדור האמוראים שבמהלכו היא חיה מגיע לקיצו,  שבבבל יוצרים ברגע זה ממש את היצירה שעל פיה יחיה העם היהודי באלף השנים הקרובות. אבל היא יודעת הרבה  דברים אחרים,בתחומי היחסים בין המינים למשל ,ובתחומי הכישוף למשל ,שאותם אמוראים מן הסתם היו מרימים גבה  לעומתם.

חבל  מאוד שדורית קידר לא סיפקה הקדמה שבה הייתה  מתארת   את אותה תקופה אפילה ולא ידועה  שבה היא עוסקת ומסכמת לפני הקורא את האירועים שהתרחשו בה ואת האישים הבולטים שבה.כתוצאה עבור רוב הקוראים האירועים והתקופה ישארו כלא ברורים.

בכל מקרה זהו ספר מרתק הכתוב בסגנון מיוחד ומרשים יוצא דופן על חייה של אישה יהודיה לא קונבנציונאלית  בימי קדם בתקופה אפלה במיוחד אך שמן הראוי שתהיה ידועה הרבה יותר בגלל חשיבותה העצומה בהיסטוריה של העם היהודי.  

לימים בעוד כמה עשרות שנים  לאחר האירועים המתוארים בספר יפלוש למערב השליט ההוני מעורר החלחלה אטילה גם בעטיה של ידידתה הרומאית  של כומיש מהרומן  שהיציעה לו להינשא לה  והוא החליט לשאת אותה לאישה גם עם עבור כך יהיה עליו להחריב את האימפריה הרומאית המערבית כולה.

האם תכתוב על כך דורית קידר ספר המשך?  אני יכול להעלות על דעתי סיפור שבו כומיש  הזקנה מגיעה לחצרו של אטילה מבצעת עבורו טקסים  ומשמיעה לו לחשים וצופה במסע הכיבוש שלו באירופה ולבסוף מסיימת את חייה בהונגריה מרכזם של ההונים.

ראו גם :

מה בין מכשפה לאישה כשפנית :ראיון עם דורית קידר

מיהי ומהי לילית :עוד ראיון עם דורית קידר

קערת כישוף המאה החמישית לספירה.

 

הגירסה של המפסידים : סיפורת תנ"כית פגאנית

 

" וחזיונות אפרים אן באו? –

נביאי השקר להם קרא,

מטיפים לשמחה ולאהבה

תחת אשרות רעננות

נשחתים על קדוש הבעל

ועשתורת היפה באלות ,

הוי , עולם שנשמד !…

(מתוך "לוחות גנוזים " מאת זלמן שניאור )

התנ"ך נחשב מאז ומתמיד לספר היסוד של האמונות המונותיאיסטיות , אלה שמקבלות את התפיסה שיש אל אחד בלבד  ואין בלתו ותוקפות בארסיות את האפשרות שיהיו אלים ובמיוחד אלות מלבדו.  ובמקרה או שלא במקרה אל זה מוצג כזכרי בעצם מהותו. אך כיום צצות במקומות רבים במערב ובאירופה תנועות רבות הקשורות ל"ניו איג'" שניתן לקרוא להם "ניאו פגניזם".  אלה תוקפות את הרעיון של האל הגברי המונותאיסטי מהמקרא כהרסני  ומעדיפות את ה"אלה האם"  שאותה הם מזהים עם "אימא אדמה" כדור הארץ . תנועות אלה שכוללות קבוצות כמו "כנסיית כל העולמות " "ויקה " ורבות אחרות נקראות "ניאו פאגאנים " והן רואות את עצמן כממשיכות של הפגאנים הקדומים אם כי רוב הנושאים שעומדים במרכז עולמם הוא מודרני במוצהר נושאים של אקולוגיה ושמירת הטבע כמו גם דגש חזק מאוד על פמיניזם ושיויון ( או אף עליונות ) האישה על הגבר.

חסידי תנועות אלה מרבים לפרסם בשנים האחרונות  רומאנים היסטוריים שונים   שבהם מתוארים אירועים שונים בהיסטוריה הקדומה של המערב במיוחד יוון הקדומה ואנגליה הקלטית  כמאבק בין חסידי  וחסידות האלה האם  נציגי הטבע הטהור והבלתי מושחת והידע הקדמון  כנגד חסידי האל האב  החדשים זה מקרוב באו, הברברים  הפנטיים הרצחניים והמטורפים הורסי הכל   מאבק שסופו העצוב היה בניצחון האחרונים וכתוצאה מכך לטווח הארוך בהרס המוחלט של הטבע והעולם  שבו אנו חוזים כיום. הגיבורות הן תמיד נשים אמיצות לב וחזקות, עובדות האלה בסתר או בגלוי הנאבקות בגברים המושחתים וחלושי האופי  אך צמאי דם סביבם . לרוב סיפורים אלה מתרחשים בעולם פנטסטי לחלוטין או בתקופה היסטורית של הקלטים באנגליה של ימי המלך ארתור או באירלנד ( שם לנשים אכן היה מעמד חשוב מאוד וכמעט דומיננטי בתקופות שונות )  וביוון או ברומא הקלאסיות  או בכל אופן  בהיסטוריה האירופית.

לתפיסה זאת יש גם השלכות פוליטיות ותרבותיות עכשוויות , ואין זה מקרה שישנן קבוצות של ניאו פגאנים יש תפקיד לא קטן בקרב תנועת מתנגדי "הגלובליזם. סיפורים היסטוריים ופנטסטיים  פמיניסטיים הכתובים מנקודת מבט פאגאנית במוצהר הם נפוצים היום למדי בארה"ב והפכו כמעט לתת ז'אנר בפני עצמו.

אביה של האלה הלבנה 

יוצר הז'אנר של הרומנים ההיסטוריים על המאבק בין חסידות  האלה וחסידי האל הזכר   הוא רוברט גרייבס . היה זה  גרייבס שפיתח  את התיאוריות  על האלה האם  הלבנה ודת האם גדולה והטקסים המיוחדים לה, תיאוריות שיש להם השפעה גדולה מאוד על חסידי הניאו פגאניזם. החל לפרש בהתאם גם את יצירותיו הקודמות שאותם כתב לפני ההתגלות שהייתה לו בנושא ושאותה תיאר בספרו "האלה הלבנה". 

הכל מכירים את ספריו "אני קלאודיוס" ו"קלאודיוס האל"  שהפכו לסדרת טלוויזיה מפורסמת , על עלילות הקיסר הרומאי בשפחה שבה הנשים מרעילות את הגברים כדי לפתוח את הדרך לשלטון  למי שהן רוצות ביקרו. גרייבס  חזר לעלילה זאת בסיפור מאוחר שבה ליוויה אישתו של אוגוסטוס המרשעת העיקרית בסיפור והמרעילה האולטימטיבית מקבלת פתחון פה ומסבירה שהכל נעשה לא מסיבות אישיות חלילה ( כפי שאפשר להבין מהסיפורים המקוריים) אלא מסיבות פולחניות של פולחן האלה הגדולה והצורך להחליף את  השליטים הגברים המבוגרים  בגברים חדשים וצעירים יותר כפי שדורשת האלה. הוא  כתב מאז  סיפורים היסטוריים שביטאו את תפיסותיו ההיסטוריות המיוחדות במפורש  כמו "גיזת הזהב " שתורגם לעברית על המסע של הארגונאוטים ביון הקדומה לארץ קולכיס מסע שמפורש בידי גרייבס כסיפור המאבק בין החסידי הדת היוונית החדשה של מעריצי האולימפוס והאלים שבו ובין חסידי הדת הישנה של האלה האם. 

מומלץ מאוד לחפש את ספר המדע הבדיוני היחיד שכתב גרייבס ותורגם לעברית בשם "רוח מצפון "  ( ספר שהוא נדיר מאוד היום) . בסיפור  משורר מזמננו ( בבירור גרייבס עצמו ) נלקח  למסע בזמן  לאוטופיה עתידנית בשם "כרתים החדשה " שבה הוקמה לתחייה הדת הקדומה של האלה . התפקיד של המשורר הוא להרוס שם את הכל כדי שהכל יקום לתחייה וחוזר חלילה כפי שרוצה האלה. מספר זה ברור   שגרייבס האמין שהעתיד כמו גם העבר שייך לאלה ולמאמינותיה.

הכוהנת הגדולה של אבאלון  

  יוצרת ידועה אחרת בתחום היא מריון צימר ברדלי , סופר מדע בדיוני שהפכה לניאו פגאנית , ופירסמה את הספר הידוע ביותר של הז'אנר "ערפילי אבאלון"  ( 1983 ,תורגם גם לעברית בידי עדי גינצבורג-הירש, מודן 2000 )  שבו המאבק בין המלך ארתור וחסידיו הנוצריים  והמכשפה מורגן לה פי חסידת הפגאניות הקדומה נהפך על פיו . מורגן שלרוב מתוארת כמרשעת מוצגת הפעם כנציגת האור ואילו חסידיו הנוצריים של המלך ארתור מייצגים את החשיכה שיורדת על העולם ומחסלת הפגאניות והשיויון בין המינים. ספר זה הפך לרב מכר ענק ואף הוסרט למיני סדרה טלוויזיונית .

  ברדלי כתבה מאז  סיפורים אחרים בנושא זה על המאבק בין כוחות האור הפגאניים וכוחות החושך המונותאיסטיים –גבריים שמתרחשים גם בתקופות אחרות כמו ימי מלחמת טרויה ובבריטניה הרומאית בספר "בית היער " שתורגם לעיברית בידי מאנגלית: דורית בריל-פולק מודן 2005)  ורבים מחקים אותה מאז.

ברדלי הייתה דמות חשובה מאוד בחוגי הניאו פגאנים בארה"ב ויש כמה וכמה סופרות פנטסיה ידועות שהפכו לניאו פגאניות בהשראתה . אם זאת נטען  שבערוב ימיה היא " חזרה בתשובה"  לנצרות. 

ולאחרונה מתחילים להופיע גם סיפורים מסוג זה ששוברים את הטאבו האולטימטיבי ומעיזים להציג  אפילו את המסופר בספר הספרים של המונותאיזם  בתנ"ך מנקודת מבט פאגאנית העוינת לרעיון המונותאיסט.

סיפורת פגאנית עברית

הרעיון אינו חדש וניתן למצוא אותו עוד בספרות העברית של ראשית המאה. אז צמחה  סיפורת תנכית מסוג שונה מאוד מהסיפורת התנכית של סופרים כמו אברהם מאפו שהעלו על נס את ערכי התנ"ך והנבואה המונותאיסטית , סיפורת  שניתן לקרוא לה "חתרנית".סיפורת ששמה דגש דווקא על המפסידים הגדולים במאבק כנגד המונותיאיזם הנבואי העיקש   ורמזה שאולי לא נעשה צדק היסטורי מספיק עם צד זה שתואר בצורה כה שלילית בידי כותבי התנ"ך המנצחים ובכך הייתה כמובן גם ביקורת קשה כנגד היהדות של זמנם  שהייתה אמורה להתבסס על ערכי התנ"ך.

את שורשי הז'אנר אפשר למצוא ביצירות של סופרים משכילים כמו מיכ"ל  הכהן ובמיוחד י.ל. גורדון שחיברו יצירות שיריות המבוססות על התנ"ך כמו "צדקיהו בבית הפקודות " שבהן ניתן למצוא ביקורת קשה על הערכים של עורכי התנ"ך ביקורת ששיקפה את הערכים החדשים של המאה ה-19 .אך אין לאמר שהם ניסו להצדיק את הגישות האמוניות והמיתיות שאותם תקף התנ"ך, את זאת עשן הפובליציסט מיכה יוסף בן גריון –ברדיצ'בסקי בסדרת מאמרים וספרים והמשורר שאול טשרניחובסקי בפואמות כמו "ליד פסל אפולו".

  הסופר המתרגם והמבקר  דוד פרישמן  חיבר סדרה של תשעה סיפורים תנכיים בשם" במדבר" ( 1923) ( הוא תיכנן  לכתוב חמש עשרה אך מותו מנע את השלמת המלאכה)   שבהם תיאר בצורה סימפטית מאוד את אנשי דור המדבר הפגאניים שהתנגדו לתפיסתו המונותאיסטית הקיצונית של משה שכל כולה חיסול החופש האנושי וחיי הרגש העצמאיים. בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני  ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן  כנעלה על כל חוק  וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם.. ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד  שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של  כתיבה דידקטית מוסרית שמעמידה בסימן שאלה גדול מאוד את הערכים המונותאיסטים  מוסרניים הנוקשים של התנ"ך עם מגמה אסתטיח פיוטית בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה  על האלמנטים ה"פראיים" אקזוטיים שלה.

 אחרי פרישמן הופיעו עוד סופרים שכתבו בסיגנון זה שבו נרמז  שאולי הפגאניזם לא היה נורא כל כך כפי שתואר בתנ"ך. החשוב בסופרי זרם זה היה  חיים הזז בסיפורו הקלאסי "חתן הדמים" ( 1925)  על הניסיון של ציפורה  אשת משה רבנו להקריב  את ילדה כקורבן לאלוהיו של משה    והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכהליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן.והיא ככל הנראה היצירה המודרנית החשובה ביותר על נושא תנ"כי בספרות העברית החדשה.

 

יונתן רטוש "משורר "כנעני "בקריקטורה של יאיר ענבי

 והיו גם יצירות נוספות   כמו מחזור השירים של זלמן שניאור "לוחות גנוזים" שהציג במפורש את ההיסטוריה של הצד השני הפגאני של נביאי השקר שצונזר לחלוטין במקרא, בסיפורי סופרים ידועים פחות  כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב  ברוך,  יצחק שנהר (בסיפורים ידועים  כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"),  ביצירות של משוררים "כנעניים " כמו  יונתן רטוש ובעיקר בפואמה שלו "ההולכי בחושך " הקוראת להקים לתחייה את האל העברי הפגאני  הקדום "יהוה " ואת כל בני משפחתו  אהרן אמיר   שבשירים ידועים שונים שרו על  אלי המיתולוגיה הכנענית הקדומה  ואת המיתוסים  בשיריה המודרניים של המשוררת ש. שפרה

צמאון שולמית הראבן שלישית המדבר שונא הנסים נביא אחרי הילדות

אפשר למצוא גישה כזאת  ביצירה החשובה ביותר של סיפורת תנכית בזמננו טרילוגית הסיפורים התנכיים של שולמית הראבן צימאון-טרילוגית המדבר  ( 1996)   שיש בה חזרה ברורה לנושאים של דוד פרישמן של המאבק בין האנשים צמאי החופש ובין האל המקראי הזועם ונציגיו הזועמים והמפחידים עלי אדמות. ביצירות מסוג זה הועמדו הערכים התנכיים בסימן שאלה גדול מאוד.

תוספת קיצונית במיוחד לז'אנר זה   היא ספרה של טלה בר  מיכל בת המלך " ( 2001) שמציג את אירועי ימי המלכים שאול והדוד כמאבק בין אנשי שמואל ודוד הטליבאניים המונותאיסטיים הקיצונים הורסי הטבע  הדוגלים בשיעבוד הנשים במאבק כנגד שאול הטוב  התומך בדת הפגאנית שישנה של הערצת האלה האם שהיא גם הערצת האדמה והטבע ודוגלת כמובן בשיווין בין המינים.בר פירסמה סיפורים קצרים בסגנון זה בקובץ הסיפורים ונוס אגדות למבוגרים  ( 2002). 

 ט

טלה בר היא לא במקרה מתרגמת ספרו של רוברט גרייבס "האלה הלבנה " לעברית וכתבה  מחקר בשם "אלתו של עגנון :היסודות הפגנאניים ביצירת עגנון "  ( הוצאת המחברת 2004)  על אלמנטים  שקיימים לדעתה  ביצירת ש"י עגנון של הערצת האלה.

עוד ספר מסוג זה הוא ספרה של שולמית אברמסון  "מעשה תמר " ( 2005)  המתאר את אירועי תולדות  משפחת יעקב  אבינו וסיפור בתו דינה שנאנסה ונחטפה בידי חמור משכם  מנקודת מבט נשית  חצי ויותר מחצי פגאנית. 

גם בספרה של יוכי ברנדס " "מלכים ג'" ( 2008)  המציג "גרסה "אנטי תנכית " של עליית ירבעם בן נבט לשלטון ,יש כמדומה לכל הפחות הסתייגות מהגירסה התנכית הרשמית וכמו הרהורים שניים עליה וגם דחייה של הדחייה התנ"כית הגורפת של מסורות וטקסי שבטי ישראל  בידי המסורת התנ"כית המוצגת כמסורתצ של שבט יהודה בלבד .אמנם   אין למצוא שם "פגניזם " אבל בהחלט יש שם תפיסה שהמסורת הדתית שאותה הנהיג ירבעם בן נבט הייתה אותנטית וקדומה ולא פרי המצאתו של ירבעם עצמו ולכן אין לדחות אותה על הסף.

 

סיפורת פגאנית תנכית בחו"ל

 

תפיסות אנטי מונותאיסטיות כאלה בתוספת עם פמיניזם חזק מאוד ( שמתבטא בהערצת האלה )  נמצאות כיום יותר ויותר  בספרות העולמית .למשל אצל יוצר הז'אנר הפגאני בספרות רוברט גרייבס.אם כי לרוב התעסק בעיקר בהיסטוריה היוונית והאירופית הקדומה 

הרי  חדר לטריטוריה של ארץ ישראל וכתב רומן היסטורי בשם המלך ישוע  KING JESUS  ( תרגם לעברית רמי שלהבת הוצאת גמא 2010)  שבו ניסה להזכיר את כל סיפור חייו של ישו הנוצרי כעוד ניסיון להחזיר את דת האלה הגדולה לשלטון ! ישו הוצג שם כנכדו של המלך הורדוס לא פחות ומרים המגדלית היא כמובן הכהנת הגדולה של האלה .גרייבס אגב האמין בזה באמונה שלמה וכתב ספר שבו ניסה לשחזר את "האבנגליון המקורי " על חייו של ישו לפי קווים אלה.גרייבס חיבר ביחד עם החוקר הישראלי רפאל פטאי שקיבל במידה רבה את דיעותיו ספר בשם "המיתוסים העבריים" שבו פירש את סיפורי ספר בראשית כמתייחסים במקורם לפולחן האלה הקדומה והשניים ניסו להגיע מהם אל המיתוסים הקדומים  עלה אלה שקדמה לדעתם לפולחן המונותאיסטי. 

  עם זאת  סיפורים תנכיים פגאניים במוצהר הם עדיין נדירים למדי בסיפורת ההיסטורית והפנטסטית העולמית . נדיר מאוד עדיין למצוא רומנים היסטוריים מסוג זה המתרחשים על רקע ההיסטוריה התנכית , וסביר להניח שזה תוצר של רתיעה מצד הסופרים שחוששים ואולי בצדק שכתיבת סיפורים כאלה יכולים לסבך אותם עם הנוצרים הפאונדמטליסטים החזקים מאוד בארה"ב ועלולים "לרדוף " אותם ( פשוטו כמשמעו ) לנסות להביא לסילוק ספריהם מהספריות באיזוריהם ( כפי שנעשה למשל עם ספרי הרי פוטר) וכו'.

אחד הסופרים המוקדמים המועטים והבולטים ביותר שכתבו סיפורים כאלה היה THOMAS BURNETT SWANN  . הוא היה סופר פנטסיה מוכשר מאוד בשנות השבעים שהתמקד בכתיבת פנטסיות על רקע היסטורי שבהם תואר המאבק בין יצוריה של האלה , יצירי  ושוכני הטבע התמימים והמיתיים כמו פאונים , דריאדות ,סטירים ומאבקם  הנואש שנידון לכישלון כנגד בני האדם הפולשים שהם לרוב חסידי האל הרצחני מהמדבר.

סואן כתב סדרות של פנטסיה שמתרחשות באי הקדום כרתים , באיטליה הקדומה בראשית ימיה של רומא בימי הטרויאני איניאס ומייסדיה של רומא רומולוס ורמוס , בימי הביניים ובמאה ה-19. לרוב הם נותנים סיפור טראגי של החרבתה של התרבות של יצירי וחסידי האלה בידי היוונים , הרומאים או הנוצרים האכזריים . בסופו של דבר האלה לוקחת את היצורים שלה מהעולם האכזרי והמרושע הזה לעולם מקביל שבו הם יכולים לחיות בשקט בטבע.   שניים מסיפוריו של סואןן  הם בעלי רקע תנכי והם מעניינים במיוחד .

Moondust (1st Edition Paperback - 1968) book cover of<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
Moondust<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
by<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
Thomas Burnett Swann

אלה הם MOONDUST  (1968) שמתרחש ביריחו בעת ההתקפה עליה בידי צבאו של יהושע. בסיפור אנו מגלים שהפנקים אותם שועלים קטנים וחמודים שנמצאים בסיני הם יצורים אינטיליגנטיים בעלי כושר טלפטי וכי רחב הזונה הייתה למעשה יצור לא אנושי , שיחסיה המיניים עם המרגלים הישראליים הביאו להחרבת חומות יריחו.

 book cover of<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
How Are the Mighty Fallen<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
by<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />
Thomas Burnett Swann

מעניין עוד יותר ( הוא HOW ARE THE MIGHTY FALLEN ׂ( 1974 ׂ שגם הוא עוסק בסיפור שאול ויהונתן ודוד . גם שם שאול ויהונתן הם מעריצים של האלה האם ( ובמקורם אינם ישראליים אלא באו מכרתים ביחד עם גולית הפלישתי ) .גם שם יהונתן הוא מהאבו ההומוסקסואל של דוד , אם כי דוד מוצג בצורה סימפטית מעט יותר מבספר של בר. אבל גם שם הדגש הוא על המאבק בין הדת הפגאנית העדינה של מעריצי האלה והדת קשוחה של שמואל הנביא ותומכיו.

כמו בספריו האחרים של סואןן גם בספרים אלה יש תחושה שגן העדן הפגאני שבו אנשים חיו ביחסים של סובלנות ואהבה אמיתית לכל יציר של האלה  גם אם הוא בן מין שונה הוחלף כתוצאה מניצחון המונותיאיסטים בגיהינום של שנאה דתית וגזענות כלפי כל   מי שנמצא שהוא שונה  מהנורמות המקובלות .

סופרת אחת שמשתמשת בנושאים פגניים על רקע תנכי כיום היא ANN CHAMBERLINE  . היא פירסמה עד כה סדרה היסטורית של רומנים  על חיי הנשים בהרמון השולטן התורכי בתקופת שיא האימפריה התורכית.

 

אך מעניינים יותר הם שני רומנים תנכיים פגניים במובהק: אחד מהם הוא (TAMAR  (1994סיפור בגוף ראשון ( כדי להוסיף להזדהות הקוראים ) של  חייה של תמר בת מלך גשור ( ולא בתו של דוד כפי שהיא מתוארת בתנ"ך ) שהיא גם עובדת אדוקה של האלה אחת מקבוצה של נשים כוהנות אינטליגנטיות השומרות על הטבע שהגברים שמסביב עושים כמיטב יכולתם כדי להרסו. הסיפור מתאר את הקשר הרומנטי בינה ובין אמנון שמתואר גם הוא כמעריץ של האלה ומאבקם בחסידי האל הזכר הפנאטים הפסיכופאתיים.

צ'מברלין עוד הרחיקה לכת בספרה  : Leaving Eden  (1999שבו הסיפור התנכי של  גן העדן והגירוש ממנו מסופר מנקודת המבט של לילית שהיא כמסתבר האלה השולטת בגן העדן למען בני האדם שחיים שם בהרמוניה . עד שחודר לשם  אדם השחצן טיפש והמטורף שאינו מבין את הצורך בהקרבת הקורבנות למען  חידוש הטבע ומביא לנפילתו של המין האנושי. 

 הספר הידוע ביותר מסוג זה הוא ספרה של אניטה דיאמנט "האוהל האדום ( 1997 )שתורגם גם לעברית . ספר זה מספר את סיפורה של דינה בת יעקב אבינו וסיפור האונס שעברה בידי חמור בן מלך שכם וסיפור הנקמה שנקמו באנשי שכם בני יעקב שמעון ולוי . והכל מתואר מנקודת המבט שעד כה הוסתרה במקרא , נקודת המבט של נשות האבות שהן כמסתבר מהספר  בעלות  אמונות פגאניות ולא מונותיאיסטיות טהורות כפי שהיו עורכי המקרא רוצים שנאמין. .ספר זה הפך עם הוצאתו לאור לרב מכר ענק בארה"ב וייתכן שיבואו בעקבותיו ספרים נוספים מסוג זה בעתיד.  אמנם ידוע לי רק על מעט מאוד סופרות וסופרים שמעיזים כיום  לטפל בנושאים תנכיים בקיצוניות הפגאנית של  צ'מברלין , אך יתכן שמצב זה ישתנה בעתיד עם התחזקותם של הקבוצות הנאו פגאניות שמספר אנשיהם הולך וגודל בהתמדה בארה"ב ובאירופה.

יתכן שנראה אותם יותר גם בספרות העברית על רקע הנתק הגודל בין דתיים וחילוניים.נתק שאולי יביא לניסיון לפרש את סיפורי התנ"ך מחדש (  כפי שאירע בכל דור מאז כתיבתם )  והפעם מתוך נקודת מבט הפוכה לחלוטין לזאת של כותביהם ועורכיהם המקוריים, נקודת המבט של המפסידים במאבק ההיסטורי שצצים כיום מחדש.  

ניתן לחשוב על דמויות בסיפורי התנ"ך שתמיד הוצגו כנציגות אולטימטיביות של הרשע , מלכות כמו איזבל אשת אחאב ובתה עתליה מלכת יהודה, נשים חזקות ועצמאיות שנלחמו בעבור אמונתן באלה  ושתמיד הוצגו כנשים שטניות .וכמוהן נועדיה, האישה שנלחמה ברפורמות של נחמיה שביקש לבטל את הנישואין ביהודים ונשים שנחשדו כפגאניות בתקופה הפרסית ולהביא לגירושן . כל אלה הוצגו לאורך הדורות כזונות מרושעות, הן זועקות ממש לטיפול חדש ואוהד יותר של דמותן.והפעם בגרסאות פגאניות של הסיפור התנ"כי .יתכן שבעתיד עם התחזקות התפיסות הפגאניות בחברה  נראה הרבה יותר  סיפורים כאלה.

 ויתכן שלא אם הדתות המונותיאיסטיות יתחזקו מאוד  בהשוואה להיום ושוב יוכלו לכפות את דיעותיהם בחרי אף והגירסאות של המפסידים יחזרו אל החשיכה.   

טלי
הבוכיה בכה בלילה
הבוכיה על בעל כי שודד
..אל מבכי עיניך תמנעי
..עד שוב בעל ממותו וחיה
עד שוב בעל ועורר אלתו
עד שוב בעל ברעם ובחזיז
עד שוב בעל ושובב אמתו
יכפר אדמתו בנחלי מטר.
…כי שוב ישוב הבעל .
( אהרן אמיר "טלי ")

וראו גם :

בחזרה אל ימי התנ"ך :ז'אנר הסיפור המקראי

דור המדבר של דוד פרישמן

בעקבות "חתן דמים" של חיים הזז:החלק הראשון

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז -החלק השני

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז:חלק שלישי

הגניזה של זלמן שניאור

ההשבעה של יונתן רטוש

בחזרה אל האוהל האדום

שוב ישוב הבעל :שמאניזם וניאו פגאניזם בישראל ובעולם.

מדרש הסטרא אחרא : על הספר "מידרש לילית "הכולל מיתולוגיה  תנ"כיית פגאנית חדשה

 

 

ימיו האחרונים של דוד המלך על פי אברהם סלקטר

השחקן  הוותיק אברהם סלקטר מופיע בימים אלה בהצגת יחיד על חייו של המלך דוד בן ישי המבוססת על סיפרו של ג'וזף הלר "אלוהים יודע". מחזה שבו דוד הזקן נזכר בקורות חייו ומספר עליהם לצופים.

זאת לא הצגה ראשונה על נושא זה. כבר היה את"כתר בראש " של יעקב שבתאי .אבל היא מעניינת בפני עצמה. 

והנה  קישור לביקורת שלי  על ההצגה באתר "יקום תרבות " בעריכתי : 

חיי דוד המלך על פי אברהם סלקטר