ארכיון קטגוריה: סיפורת היסטורית

בימי המלכים יהואש ועוזיהו-סקירה על הרומן התנ"כי "עוזאי" מאת "ריקי קלר" הוא ראובן קריץ

 

 

עטיפת המהדורה הראשונה של "עוזאי" עיצוב יונה קולמן התצלום אברהם חי  

 

( הרשימה  הזאת פורסמה לפני שנים ב-2002 ליתר דיוק  באתר "קולמוסנט " וירדה מהרשת לאחרונה  עם מחיקת האתר.

אז הנה היא שוב. יש בה כמה עידכונים לגבי  פרשת כתובת יהואש המוזכרת שלגביה חלו התפתחויות דרמטיות שונות לאחר שנת 2002. )

כתובת יהואש

An ancient stone tablet is displayed at a Jerusalem archeological institute Monday, Jan. 13, 2003. Israeli geologists said Monday that they have examined the stone tablet detailing repair plans for the Jewish Temple of King Solomon that, if authenticated, would be a rare piece of physical evidence confirming biblical narrative. (AP Photo/BAUBAU) ** ISRAEL OUT, MAGAZINES OUT **

כתובת יהואש.

לפני כמה שנים ב-2001 ליתר דיוק,  התפרסמה בתקשורת ידיעה מרעישה ומעוררת מחלוקת : התגלתה כתובת ארוכה מימי בית ראשון.כתובת של מלך שעליו סופר בפירוט בספר "מלכים " , יהואש , ושעסקה בפירוט באירוע שעליו סופר בתנ"ך , שיפוץ בית המקדש בידי יהואש.

והנה פיענוח שהוצע לכתובת :

[א]חזיהו מ[לך] [י]ה[ו]דה
ואעש את ה[…]ה
כאשר נמלאה נ[דבת] לב א[י]ש
בארץ ובמדבר ובכל ערי יה[ו]דה
לתת כסף הקדש[י]ם לרוב
לקנ[ו]ת אבן מחצב ובר[ו]ש[י]ם ונחשת אד[ו]ם
לעש[ו]ת במלאכה באמ[ו]נה
ואעש את בדק הבית והק[י]ר[ו]ת סב[י]ב
ואת היצ[י]ע והשבכ[י]ם והלול[י]ם והגרעת והדלת[ו]ת
והיה הי[ו]ם הזה לעד[ו]ת כי תצלח 

 

הכתובת עוררה מיידית מחלוקת בין החוקרים.

 כמה גיאולוגים שבדקו אותה הכריזו שהיא אותנטית ואמיתית , רוב הארכיאולוגים וחוקרי המקרא לעומת זאת היו ספקניים , הם חשבו שהכתובת היא "טובה מידי " מכדי להיות אמיתית . הרבה חוקרים טענו שהם "מריחים " כאן ממש זיוף אם כי התקשו להוכיח זאת. ההיסטוריון הידוע  פרופסור נדב נאמן קבע שהוא משוכנע שהמדובר בזיוף מאחר שהוא עצמו שיער בספרו  העבר המכונן את ההווה (הוצאת ארנה הס , 2002 ) את קיומה של כתובת כזאת ששימשה כבסיס למחבר ספר מלכים כשכתב על ימי יהואש. אולם גילויה של כתובת זאת זמן קצר כל כך לאחר שהעלה את ההשערה עליה בספר עורר את חשדו . "אני לא נביא ולא בן נביא " קבע נאמן . הוא חושב שהמדובר לא באישור של התיאוריה שלו אלא  בזיוף של מישהו שקרא את ספרו והתבסס עליו כש"ייצר " את הכתובת בימינו המודרניים. 

 בדיעבד  התברר שהכתובת היא רכושו של אספן עתיקות בשם עודד גולן שבידיו כבר היה פריט ארכיאולוגי אחר שנוי מאוד במחלוקת , ארון קבורה של יעקב אחי ישו הנוצרי , ארון שכבר עורר סערה גדולה בעולם הנוצרי. ההימצאות של שני פריטים ארכיאולוגיים חשובים  כל כך   שקיומם התגלה בפרק זמן קצר יחסית זה מזה בידי אדם אחד , היא  צירוף מקרים מדהים בלשון המעטה .

וועדה מיוחדת של ארכיאולוגים  היגיעה   למסקנה ששני הפריטים השנויים במחלוקת הם זיופים ,לא הראשונים מסוגם , ומן הסתם גם לא האחרונים. עוד  שתי דוגמאות מני רבות מספור לאורך הדורות   לצורך הנואש של אנשים להוכיח את מה שמסופר בתנ"ך ושל אחרים שמוכנים לספק להם את ההוכחות האלה. 

אבל העניין עדיין שרוי במחלוקת גם לאחר משפט ארוך שהיה לגבי הכתובת הזאת  ובו לא הצליחו השופטים גם לאחר שימוע של חוקרים שונים להגיע להחלטה סופית אם הכתובת הייתה מזוייפת או לא. 

קראו על הויכוחים בנושא  בכתבה גדולה שלי בכמה חלקים  ב"יקום תרבות":

"פרשת כתובת יהואש -זיוף או אוצר?

עברית קדומה או עכשווית?

בכל אופן כתובת יהואש למרות היותה  ( אולי ) מזויפת תרמה גם תרומה חיובית כלשהיא : היא עוררה מחדש את העניין בתקופה לא ידועה לחלוטין אם כי מעניינת מאוד בתולדות עם  ישראל , ימי מלכי יהודה במאה התשיעית לפני הספירה , ימי המלכה עתליה , יורשה  המלך יהואש, מלכים שכמו יורשיהם  אמציה ועוזיהו הם בילתי ידועים לחלוטין כיום לציבור הישראלי ואפילו זה שמתמצא באופן יחסי בתנ"ך ובתקופתו. וגם בספרות העברית יש מעט מאוד התייחסויות לתקופה מעניינת זאת.

ניתן לספור על כף יד אחת את מספר  היצירות שעוסקות  במלכים אלה ובתקופתם , והבולט בהם    הוא ספרו של ראובן קריץ "עוזאי " שיצא לאור ב-2002 במהדורה חדשה תחת שם מחבר  שונה מבמהדורה המקורית, וזהו אחד  הספרים יוצאי הדופן ביותר שהופיעו אי פעם  בספרות העברית.

תקציר הכריכה האחורית :סיפור של ריקי שמגלה עוד יבשת אבודה אחרי שחשבה שכבר גילתה את כולן משחק והרפתקה רוחנית נפשית של כמה נשמות תועות שמבקשות כמו שאומרים את תיקונן במאה העשירית והתשיעית לפני הספירה בירושלים ובסוף המאה העשרים בתל אביב בחולין בחג ובאסון באהבה בעצב ובשחוק ברשעות ובאכזריות כמו תמיד לראשונה דיווח מפורט איך נקברים נולדים גדלים במקדש ובכפר ירוק נידח עם שש דודות צעירות איך חיים ומתים בהרמון איך חוגי חובבים מפיקים רצח איך מקבלים צרעת מות אחזיה מלכות עתליה ומותה מלכות יואש כהונת יהוידע אביו רצח זכריה רצח יואש המלכת אמציה איך משתחזרת היסטוריה בתל אביב עם ובלי תימוכין במקורות ואיך מחזרים גם אחרי העברית

 "עוזאי " הוא ספר שהוא סיפור תנכי למבוגרים שהוא גם שילוב עם סיפור מודרני . ספר שבמקורו הופיע תחת שם מחבר  בדוי "ריקי קלר "  ובמהדורה שנייה תחת שמו האמיתי ראובן קריץ. ספר שהמחבר החל לעבוד עליו עוד בשנת 1952   יצא לאור לראשונה ב-1983 בהוצאת "ספרי גת "  ורק בשנת 2002 יצאה  לאור הגרסה הסופית שלו  ( שעברה שינויים ועדכונים לשוניים קטנים )  בהוצאת "ספרי פורה" ( ההוצאה הפרטית של ראובן קריץ)  50 שנה בדיוק  אחרי  שעלה הנושא  לראשונה בדעתו של המחבר. 

 

המחבר

ראובן קריץ ויקיפדיה.

 

ראובן קריץ מחבר הספר עוזאי  הוא חוקר ידוע של ספרות עברית וגם סופר בפני עצמו. הוא פירסם מחקרים נודעים על הסיפורת של דור סופרי מלחמת העצמאות ועל השירה של רחל  ועל השירה בכלל  ולאחרונה ספר בשלושה כרכים  בשם "סיפורי הקיבוץ" ( 1997)  ביחד עם בתו אורי , מחקר מונומנטלי  בעל חשיבות עצומה  שבו סקר את כלל הספרים שהופיעו בספרות העברית משנות העשרים ועד התשעים על נושא אותו מוסד הולך ונעלם , הקיבוץ , ספר שהוא כלי עזר חיוני בחקר מוסד זה והיחס אליו בחברה הישראלית .

כן הוא בין הבודדים שעסקו בישראל בחקר הספרות הפנטסטית וחיבר את הספר הראשון בתחום זה ועדיין אחד היחידים המוזר בסיפור המוזר  ( 1975) שבו הוא מנתח בפרטנות  את יצירות הפנטסיה של הסופר הגרמני הופמן , של אדגר אלן פו האמריקני ושל גוגול הרוסי. כן עסק  לראשונה בעברית בניתוחים של ספרות אירוטית ופורנוגראפית  ברומאן  המכתבים שלו המלא בדיונים ספרותיים מעמיקים סרטן בלילה ( 1966)  ואפילו של סרטי אימה נחותים   במאמר בשם "אנטומיה של קיטש "  שבו ניתח את הסרט מגרש השדים"  בצורת  מאמר אקדמאי פרטני דקדקני  מכובד בתקופה שבה ההתייחסות לסרטים "זולים " מעין זה  לא הייתה  מקובלת כלל באקדמיה , בניגוד להיום כאשר "הכל הולך" וניתוחים מעין אלה של יצירות ספרות ותרבות "קלה "  הם שגרתיים ומקובלים בהחלט."הוא פירסם את המאמר הזה במסגרת ספרו האקדמאי המכובד "תבניות הסיפור " ( 1976).   

קריץ פירסם גם יצירות רבות של ספרות יפה , ורובן עוסקות בעולמות המוכרים לו היטב.  למשל  עולם חיי הקיבוץ שבו שהה בילדותו בספרים אוטוביוגרפיים כמו "האורות "ספר שהוא עיבוד מחודש מ-1970 של שלושה ספרים שיצאו במקור בשנות החמישים והשישים בוקר חדש מ-1958 שנים של תכלת מ-1960 וחטאות נעורים מ-1962).ומתאר את חוויותיו של נער רגיש  בעל נטיות ספרותיות בקיבוץ .

כן תיאר את  עולם האוניברסיטה  ובמיוחד של הסטודנטים בחוגי הספרות באוניברסיטה , בספר סטודנטית ( ספר שיצא במקור ב-1964 תחת השם הבלתי אפשרי כיום "בני –בי-רב" ) ספר שמשלב בתוכו דמויות בדיוניות ביחד עם דמויות  אמיתיות של מרצים אמיתיים בחוג  לספרות באוניברסיטה בירושלים ( דבר שלדבריו גרם לו בעיות עם אחד המרצים האמיתיים ,שמעון הלקין , שלא שמח למצוא את עצמו כדמות בספר על סטודנטים בדיוניים ) . זהו אגב הספר הבדיוני  היחיד שמוכר לי שעוסק בפירוט בעולם חוגי הספרות באוניברסיטה והסטודנטים שלהם  להוציא ספר של בתיה גור בשם "רצח בחוג לספרות ".  קריאה חדשה בספר הזה גרמה לי להגיע למסקנה שהסטודנטים לספרות היום השתנו מאוד בהשוואה לסטודנטים של שנות השישים ולא בהכרח לטובה.

 ספרים אלה זכו בזמנם להצלחה ולביקורות טובות .אך בשנות השבעים  התברר לקריץ  שיצירותיו שוב אינן נמכרות  בגלל אדישות הביקורת וגם מאחר ששוב אינן נחשבות ל"אופנתיות" .   הוא נאלץ לפרסם אותן בהוצאה עצמית , הוצאת "פורה ". כתוצאה  החליט לנקוט ב"טריק " יוצא דופן . הוא החליט ליצור לעצמו זהות חדשה ולפרסם ספרות יפה רק בזהות זאת. לרעיון הזה כבר היו תקדימים בספרות העולמית . די אם נזכיר את הסופר הצרפתי הידוע רומאן גארי שכאשר התברר לו שיצירותיו זוכרות לאדישות ביקורתית וציבורית החל לפרסם בשם חדש "אמיל אז'אר " ואף שכר אדם שגילם את תפקיד הסופר אמיל אז'אר . התוצאה הייתה הצלחה מיידית ואחד מספריו אלה  "לחיות את חייו " אף הוסרט בידי הבמאי הישראלי משה מזרחי. הביקורת הצרפתית  השתוללה מהתפעלות, מהיכולת המדהימה של הסופר החדש והבלתי ידוע עד כה ,  וכאשר חשף גארי לבסוף את זהותו כמחבר הספרים התוצאה הייתה הפתעה מוחלטת .

קריץ החליט לנקוט בדרך זאת והחל לפרסם ספרים תחת השם "ריקי קלר ", שם שגם תמיד היה שם הדמות הראשית בכל סיפור אם גיבור זה יכול היה להיות זכר או נקבה , כך שגם המין של המחבר/ת לא היה ברור שכן קריץ הקפיד לשמור את זהותו האמיתית בסוד .  

בין ספרים אלה ניתן להזכיר את קונצ'רטו לנער צורם  ( 1970) סיפור בגוף ראשון על התיכוניסט ריקי קלר  נער  "מודרני " בעל נטיות ספרותיות והבנה שלא תיאמן בטריויה ספרותית מתולדות חיי הסופרים העבריים . ספר זה הסתיים אגב במעין אפוקליפסה כאשר נערים "מהדרום " תוקפים מסיבה של נערים "צפוניים " בצורה שמזכירה את הסיום של הסרט של אסי דיין "החיים על פי אגפה".

.אפשר להזכיר גם את שטים פשוטים ( 1979) קובץ שירים שמתארים רומן קצר בין אישה נשואה בשם ריקי  ומאהב וכולל כמה שירים מדעיים בדיוניים מעניינים . את בשדרות השקיעה ( 1981 ) סיפור על נדודיו של הישראלי ריקי קלר בלוס אנג'לס רגע אחד לפני רעידת האדמה הגדולה  ומשמידת הכל שתוקפת אותה ( אך למרבית הצער הספר מסתיים בדיוק לפני רעידת האדמה הזאת שאליה הכל מוביל בו, מה שנקרא "בקול דממה דקה במקום בתקיעת שופר "   מה שפוגם בו מאוד)

.הוא פירסם גם את הספר הלא גמורות ( 1992) קובץ סיפורים שכל המקשר בינהם  הוא שכל אחד מהם הוא לפחות לכאורה לא גמור ..

ספרו האחרון בשם "ריקי קלר " ואחד המוצלחים ביותר הוא סיפורי הופמן ( 1997)  סיפור פנטסיה המקושר לסיפוריו של הסופר הגרמני א.ת.א. הופמן ומתאר את חוויותיה של הסטודנטית לספרות ריקי קלר ( שהיא הבת של רפי קלר שהוא גיבור ספריו הראשונים של קריץ על חיי הקיבוץ וכנראה מבוססת על הדמות של בתו במציאות )  ביחד עם ידידה המוזר הופמן והחוויות הפנטסטיות השונות שהם עוברים.

אך בניגוד להצלחה שאותה קיבל רומאן גארי כאשר השתמש בשם "אמיל אז'אר " ספריו של קריץ כ"ריקי קלר " לא זכו להצלחה רבה יותר מספריו תחת שמו הוא ולרוב פורסמו ללא כל תגובה ביקורתית שהיא .    המשורר נתן זך העיר על כך כאשר פירסם רשימה בשם "הבלתי מבוקרים " ב-1997 לאחר פירסום "סיפורי הופמן "שבה התייחס לסופרים שונים שלא זכו לכל תשומת לב ביקורתית שהיא למרות שהיו ראויים לכך הרבה יותר מסופרים אחרים שזכו לתגובות ביקורתיות מלוא החופן ושם את "ריקי קלר" בראש הרשימה.

אך קריץ יכול היה להתנחם לפחות בדבר אחד. סטודנטית  ישראלית בשם רותי שמיר שלמדה בגוף אוניברסיטאי מוזר בשם "האוניברסיטה  הבינלאומית  של השולחן העגול " בארה"בגוף שמטרתו להביא ל"עולם מאוחד " בעזרת לימודים של תחומים מיסטיים ואיזוטריים שונים,בחרה בו כנושא למחקר וכתבה עליו  ב-1991 בעזרת מילגה שקיבלה מאותו המוסד את הסקירה המפורטת ביותר שנכתבה על סופר  עברי חי כל שהוא. עבודה שכללה ניתוח מפורט ומדוקדק של כל אחד מספריו , פלוס סקירה מפורטת עד להדהים על תולדות חייו ומלווה בהערות מרובות על פרטי טריוייה שונים בתולדות חייו של קריץ. ב-1997 עבודה זאת עודכנה ופורסמה ( בבית ההוצאה של קריץ ) כספר תחת השם "שורה שלישית בצד :סקירת חייו וכתביו של ראובן קריץ ". הכותרת נלקחה מהמוטו של הספר קטע משיחה עם קריץ שבו העריך את מקומו בספרות העברית כמי ש"יושב בשורה השלישית בצד ". רמז  ברור לאנונימיות היחסית שלו בתחום זה בעיני הביקורת ובעיני הציבור הרחב בכלל .

 מכל בחינה ספרה של שמיר הוא מדהים בפירוט שלו על מושא הכתיבה שכמוהו לא ניתן למצוא בשום עבודה אקדמאית אחרת על סופר כלשהוא  ומדהים בדמיון בין סגנון הכתיבה של המחברת לזה של מושא כתיבתה כאילו במהלך המחקר שלה היא החלה לכתוב ולחשוב כמוהו.  הדמיון הוא כל כך מדהים עד שהמבקרת שוהם סמית וכותב שורות אלה חשבו  שהמדובר בספר שנכתב בידי  ראובן קריץ עצמו  על עצמו תחת שם בדוי  נוסף ממסכת הזהויות הבדויות שלו. אך לדברי ראובן קריץ עצמו רותי שמיר אכן חיה וקיימת ונמצאת כיום בקנדה והוא מכחיש בתוקף שהספר הוא פרי עטו.

 עדכון :  מאז  הכתיבה המקורית התברר ש"רותי שמיר " היא אכן זהות בדויה נוספת של ראובן קריץ. 

קראו על כך כאן :

הזהויות הבדויות של ראובן קריץ

שנים לאחר הכתיבה עדכן אותי קריץ לגבי פעילותו הספרותית :

"בעשר השנים האחרונות פרסמתי הרבה ספרים – אבל לא חדשים, רק מהדורות חדשות – עיבודים חדשים – של דברים ישנים: כל הספרים של ריקי קלר יצאו מחדש תחת השם ראובן קריץ, בתוך כך הם נשתנו, אם מעט ואם הרבה: הקובץ של קלר 'הלא גמורות', שבו היו 16 סיפורים, יצא בשם 'הוא והיא' החתום קריץ ובו 28 סיפורים (2006), סיפורי הופמן נתקצר וקיבל כותרת נוספת 'מחלת המשוררים' (2007), ובשבוע הבא תופץ מהדורה חדשה, מנוקדת, של 'שטים פשוטים – סיפור אהבה', שבה מסופר סיפור אהבתה של ריקי בכמה שירים יותר מאשר במהדורה הקודמת, אך השירים נתקצרו. שוב יש בו איורים של יונה קולמן. השבוע גם יצא ספר שלי בגרמנית, תרגום ועיבוד של 'פיתוי המוזה, התרגיל של יענקלה' ובלבושו הגרמני שמו 'הגאונים מקריית מוצקין' ובו 62 סיפורי הרהורים עם 62 איורים של שלמה רותם.

גם ספרי מחקר שפעם היה שמם 'תבניות הסיפור:' ו'ערב רב' יצאו בשמות חדשים, 'מן היקב' ו'מן הגורן' ואני מקווה שהצלחתי לשפר אותם גם בצורה וגם בתוכן. ייתכן שאכתוב עוד רומן אחד חדש ממש – 'איש זקן'. על כל פנים, אני צובר ניסיון בשבילו".

הוא נפטר בהילדלברג בגרמניה בנובמבר 2020 והוא בן 92. 

אין ספק שהוא תרם כמה יצירות מעניינות  אם גם לא ידועות ביותר לספרות העברית ולעניות דעתי המעניינת שבכולם היא הספר הלפני אחרון שפירסם תחת השם "ריקי קלר "עוזאי ". ספר שבניגוד לכל שאר ספריו אינו מתרחש רק בהווה אלא גם ובמקביל גם בעבר הרחוק של תקופת התנ"ך והוא שייך לז'אנר של הסיפורת התנ"כית .

הז'אנר הספרותי שלך עוזאי  של "עוזאי"

הסיפורת התנכית, דהיינו יצירות פרוזה היסטוריות המתרחשות בתקופת התנ"ך  היא ז'אנר נידח ביותר בספרות העברית החדשה. וזאת למרות שהתנ"ך נחשב תמיד לבסיס של הספרות והתרבות העברית , ולמרות שראשית הספרות העברית החדשה היא ברומנים התנכיים "אהבת ציון " ואשמת שומרון " של אברהם מאפו. אך למרות התחלה מבטיחה זאת מעטים היו הסופרים החשובים שפנו לכיוון ז'אנר זה ובמידה של הצלחה.. ניתן למנות בינם את דוד פרישמן בסיפורי "במדבר " שלו על יציאת מצרים, את חיים הזז בסיפורו הקלאסי  "חתן הדמים " על משה רבנו ואישתו ציפורה  , את משה שמיר בספר "כבשת הרש " על ימי דוד המלך , את שולמית הראבן בטרילוגית ה"ישימון" שלה על ימי יציאת מצרים כיבוש הארץ וראשית תקופת השופטים את ספרו של דן צלקה לנוער "מלחמת בני ארץ בבני שחת " על ימי שלמה המלך , וניתן למנות עוד כמה יצירות בודדות ותו לא. לז'אנר מעולם לא היו שורשים עמוקים בספרות העברית שהעדיפה לעסוק בנושאים עכשוויים  יותר מאשר לחזור לימי התנ"ך הרחוקים האקזוטיים והבלתי מובנים. רוב אלה שעסקו בנושא עשו זאת במסגרת סיפורים לנוער ולא למבוגרים.ויוצאים מהכלל לכך היו מעטים .

"עוזאי " הוא אחד מהם.

הספר "עוזאי". 

"עוזאי " הוא אנומליה מוחלטת ביצירתו  של קריץ ובספרות העברית בכלל. כאמור הוא פירסם אותו במקור תחת השם הבדוי ריקי קלר שבו פירסם שבעה ספרים שם הגיבור ( או הגיבורה ) בכולם היה "ריקי קלר " אם כי תמיד היה המדובר בריקי קלר אחרת . וכך הוא גם  שמה של גיבורת ספר זה , אך הרפתקאותיה של ריקי קלר בספר זה הן שונות לחלוטין מכל ספר אחר של קריץ או כל רומן תנכי אחר שנכתב אי פעם  בספרות העברית.    

בספר זה משלב קריץ בין העולם המודרני של הגיבורה הסטודנטית לספרות המתעניינת במיסטיקה ובנסתר , ובאמצעים מיסטיים שונים  ( שהמחבר אינו טורח באמת להסבירם לקורא הנבוך )  נוסעת  בזמן פעם אחרי פעם   לעבר התנכי הרחוק והלא ידוע . אל  ימי המלכה עתליה , והמלכים יהואש אמציה ועוזיהו  גיבור חלקו השני של הספר שעל שמו נקרא הספר "עוזאי.".

תקופה זאת היא אחת הפחות ידועות  גם לאנשים שמכירים  תנ"ך .וזה חבל שכן המלכה עתליה היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך. היא בתה של המלכה איזבל שלאחר היגיעה אליה הידיעה על מות אימה ובני משפחתה בידי  תופס השלטון יהוא רצחה את כל בני משפחתה מבית דוד ביהודה ושלטה במשך שנים ביהודה ביד של ברזל  כאישה היחידה ששלטה אי פעם בממלכת יהודה עד שבנה יואש שהובא בידי הכוהנים הועמד לבסוף בראש מרד כנגדה והוציא אותה להורג. . המחזאי הצרפתי מהמאה ה-17  ראסין כתב  מחזה קלאסי סביב דמות פרוטו פמיניסטית, אדירת עוצמה זאת    אך  להוציא מחזה שנכתב בידי המחזאי היהודי ההולנדי פרנקו מנדס  במאה ה-18 בשם "גמול עתליה " ( אחד המחזות הראשונים שנכתבו בעברית ) וספר ילדים בשם ה"הנסיך האבוד " של לואיס פנדלטון ,לא נגעו בה  יותר משום מה בספרות העברית שאינה משופעת בנשים חזקות כל כך ( להוציא אימה איזבל שגם היא זכתה ליחסי ציבור גרועים ביותר ).

דומה שבספרות העברית הייתה רתיעה מלעסוק באישה מעין זאת שהפכה על פיהם את כל היחסים המקובלים בין גברים ונשים.

 קריץ מטפל בנושא של עתליה  אך באופן מאכזב אינו מביא לפנינו את עתליה עצמה. אנו לומדים על מעשיה רק מכלי שני ולמדים שבנה  יהואש ( בעל "כתובת יהואש ")  שתפס את מקומה לא היה נצר אמיתי של בן דוד ( שכל הזכרים בו אכן חוסלו ) אלא מתחזה בנו של הכוהן הערמומי יהוידע .אי הטיפול בדמותה של עתליה הוא ההחמצה הגדולה של קריץ   שכן דמות נשית חזקה כל כך מעוררת עניין יותר מכל הדמויות האחרות המוצגות בספר.

 קריץ  ממשיך לתאר  בפירוט רב את אירועי תקופת  המלכים הבאים אחרי עתליה  יהואש   ואמציה ובנו עוזאי המצורע  שהם מעניינים פחות . ודומה שגם עניינו האמיתי של המחבר לא היה בנתינת תיאור אלטרנטיבי של האירועים המסופרים בתנ"ך אלא במשהו אחר,  בהצגת "הראליה " חיי היום יום של ימי התנ"ך של האנשים הקטנים אלה שאינם זוכים לכל אזכור בתנ"ך  כפי שחיו והאמינו והם האמינו באלים פגניים כפי שהאמינו באל יהווה שלא היה אז אל יחיד כלל בניגוד למה שעורכי התנ"ך היו רוצים שנאמין  וכלל ( כפי שמראות לנו החפירות הארכיאולוגיות ).   כך למשל בספר ניתן תיאור מפורט ומעניין מאוד של מחלת הצרעת בימי התנ"ך , ה"איידס"  של אז שמראה על מחקר מעמיק בנושא.

  אחת הבעיות המרכזיות כיום בכתיבת רומן תנכי היא במציאת השפה שבה ישתמשו הדמויות וגם המספר . האם להשתמש בשפה מרוממת נשגבת או שמה בעברית "מודרנית " יום יומית ? והבעיה כאן בגלל העירוב של התקופה המודרנית עם התקופה התנכית היא חמורה שבעתיים 

קריץ יוצר  מעין שפה "תנכית"  מיוחדת לו  ( שכוללת מילים  שונות  שהן פרי המצאתו)  שבה מסופרים האירועים שמכניסים את הגיבורה ואתנו אל המציאות התנכית שהוא יוצר, מציאות שמונגדת עם המציאות התל אביבית המודרנית. כאשר המשותף לשני המציאויות הוא החוסר המוחלט בכל קדושה ואידיאלים נשגבים , והקורא למד שלאמיתו של דבר עד כמה שהדבר נוגע לבני האדם הפשוטים ובעיותיהם היום יומיות לא הרבה השתנה מימי התנ"ך הנשגבים כביכול ועד ימינו.

מעניין להשוות ספר זה עם רומן מודרני  אחר שעוסק באותה תקופה , ספרו של עמוס מוקדי "חיי נביא " ( 1995)  שעוסק בנביא עמוס שחי בתקופה זאת של המלכים אמציה ועוזיהו.

אך עם זה ששני הספרים עוסקים באותה תקופה לא ידועה הם אינם יכולים להיות שונים יותר , שכן מוקדי בניגוד מוחלט לקריץ שם דגש על האידיאלים הדתיים והמוסריים שמנחים את הנביא עמוס ואנשי התקופה ,אצלו אין למצוא את הציניות והריאליזם האכזרי של קריץ . ניתן לאמר שמוקדי מתאר את התקופה , כפי שהייתה צריכה להיות על פי התיאור התנכי ,בעוד שקריץ מתאר אותה כפי שככל הנראה הייתה , תקופה של אמונות פגאניות ותככים פוליטיים אין סופיים וחסרת כל אידיאלים מוסריים נעלים כל שהם.

ודווקא משום כך קל יותר לריקי קלר התל אביבית הצינית ה"שינקינאית "  הצעירה  "להתחבר " עימה.  

לספר מצורפת אחרית דבר של "רותי שמיר" שכאמור חיברה מונוגרפיה מפורטת מאוד על קריץ ויצירתו שממנה נלקח הפרק על "עוזאי" . היא מתארת בדקדקנות בתוספת הערות מרובות את עלילת הספר  והיא יכולה לשמש כ"מורה נבוכים" למתקשים עם הספר המוזר והמיוחד  הזה.

 "עוזאי " דווקא בגלל מיוחדותו וגישתו המאוד לא קונבנציונלית לתיאור התקופה הרחוקה תופס מקום של כבוד כאחד מהרומנים התנכיים הטובים ביותר שהופיעו עד כה בשפה העברית , וקריאה חדשה בו מראה שלאמיתו של דבר בניגוד למרבית הרומנים התנכיים האחרים  כמעט שלא התיישן מאז הופעתו הראשונה דווקא בגלל סירובו להשתמש בקונבנציות המקובלות . ייתכן שרק היום אפשר להעריך רומן זה כערכו , בניגוד לפעם הראשונה שבה יצא לאור. ונראה שכל פרשת  גילוי "כתובת יהואש " רק מוסיפה לספר זה עיניין נוסף חוץ מכל איכויותיו האחרות.

 

עטיפת המהדורה השנייה של "עוזאי" מ-2002 

 

קראו גם :

הזהויות הבדויות של ראובן קריץ

 

דן עומר כותב ב"העולם הזה" על "עוזאי" 

חלק ב' של המאמר של דן עומר 

 

"משחק בלשון " פרופסור עוזי אורנן חוקר את הלשון של "עוזאי"

אתי סרוסי על ראובן קריץ ועוזאי 

 

הגבירה עתליה

 

נוסח כתובת יהואש

פרשת כתובת יהואש ועודד גולן

הויכוח על כתובת יהואש

 

בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית -סקירה על ז'אנר הסיפור התנכי

 

המלכה עתליה נגררת מבית המקדש אל עמוד התליה.

 

בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 

בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר  הסיפור המקראי.

הופיע במקור  בגירסה מקוצרת  במגזין "על הפרק" כתב עת למורי תנ"ך גליון מספר 15 ב-1998 

מאז הוא הופיע ברשת בגירסה מורחבת  באתר בשם "קולמוסנט " שקרס ונעלם. והנה הוא שוב מורחב  עוד יותר ומעודכן. 

גם משום שכעת אני מפרסם את פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי  בבלוג זה ובמגזין "יקום תרבות " שבו אני מפרסם סיפורים תנכיים קלאסיים וחדשים.

מאמר זה משמש מצע לתולדות הז'אנר. 

במאמר זה אתן סקירה על תולדות הסיפור והרומן המקראי בשפה העברית והדרך בה שיקפו את הגישות והתפיסות השונות של המחברים ובני דורם אל התנ"ך.

יש לציין שבתקופה המודרנית יש רק מספר מועט יחסית של יצירות סיפורת המבוססות במישרין על  התנ"ך , מרבית הסופרים כאשר שלחו ידם בכתיבת סיפורים היסטוריים העדיפו להתעסק בתקופות  קרובות יותר לזמנם כמו תקופת בית שני ,ימי הביניים, המאות ה-18 וה-19  וכו'. דווקה בשירה ובמחזה פנו  היוצרים לשימוש בחומרים מקראים לעיחים קרובות יותר מאשר בסיפורת .יתכן שהסיבה לכך הייתה שסופרים רבים בפנותם לעבר חשו במרחק  רב מידי מהתקופה התנכית וראו בה תקופה שאי אפשר ליצור ממנה כל אנלוגיה עם תקופתם בניגוד לתקופות אחרות עימהם חשו קירבה נפשית גדולה יותר.

בכל זאת ישנם מספר סוגים של יצירות סיפורת השואבות מהתנ"ך.: 1. יצירות המנסות ליצור מחדש את  עולם התנ"ך ללא כל משמעויות אקטואליות כמו ביצירותיו של מאפו ובתקופתנו המודרנית ברומנים  ה"ארכיאולוגיים" של  סופרים כמו יוסף אריכא. 2. יצירות שעל ידי שימוש בנושא התנכי מביאות מסרים  מודרניים על המאבק בין היחיד והדת וכו' כמו ביצירותיהם של פרישמן ואחרים. 3. יצירות שאכן משתמשות בסיפור התנכי ליצירת אנלוגיה עם ההווה בעיקר בהדגשת הקשר של העם עם ארצו עם חזרתו אליה.

וכאלה הם יצירות על כיבוש הארץ ושיבת ציון של סופרים כמו צבי לבנה, יעקב חורגין ואחרים.

הסיפורת התנכית בתנ"ך

השימוש ביצירות התנ"ך כמקור לבניית יצירות חדשות ומורחבות עם פרספקטיבות חדשות יותר מקורו עוד בימי התנ"ך עצמו כאשר לסיפורים שונים כמו סיפורי האבות וסיפורי דויד נוצרו גרסאות שונות במקומות שונים ששיקפו נקודות מבט שונות, ולעיתים מנוגדות , מאלה של הסופר המקורי. העורך המקראי  החליט לתת את לגרסאות השונות את הכבוד האולטימטיבי ולהכניס את כולן לגירסה  הסופית של התנ"ך .

הסיפורת התנכית החיצונית

לאחר תקופת התנ"ך,הופיעה ספרות  ה"ספרים החיצוניים" שהיו ברובם הגדול עיבוד וסיפור מחדש של  סיפורי התנ"ך הקצרים והתמציתיים.

ספרים כמו ספר היובלות  וקדמוניות המקרא ספרו והרחיבו סיפורים אלה בהתאם להשקפות  ותחומי העניין של התקופה ההלניסטית.גם בסיפרות היונית היהודית החלו להופיע יצירות ספרות כמו  יוסף ואסנת שהרחיבו את הסיפור המקראי והתאימו את המסרים שבו לתקופתם. של המחברים.

התנאים והאמוראים המשיכו במסורת זאת של פירוש חדש והרחבה של סיפורי התנ"ך במידרשיהם השתמשו  במקומות סתומים כדי ליצור סיפורים חדשים לחלוטין והחלו במסורת של הצגת הדמויות הקדומות של  המקרא  כאנשים בני הזמן שאין כל הבדל בינהם ובין הדרשנים שסיפרו עליהם. וכך אברהם והמלך דוד  תוארו כתלמידי ישיבה ועל שלמה המלך הומצאו מחזורי סיפורים  שונים המבוססים על בסיס אלמנטרי  ביותר במקרא עצמו.

מסורת זאת נמשכה ביצירות הספרותיות של ימי הביניים כמו ספר הישר  שבהם נוצרו מחזורי סיפורים שלמים על הדמויות התנכיות לפעמים בהשפעת הסביבה הנוכרית (כמו בסיפורים על בניו של יעקב  ומילחמותיהם בבני עשיו שהוצגו כמעין מלחמות של אבירים על סמך מודלים  באפוסים הנוצריים על  מלחמות האבירים בימי המלך ארתור וקרל הגדול).

בראשית העת החדשה פחתו  היצירות המקוריות על נושאים תנכיים פרט למחזות הפורים  שפיל  המבדחים  שהוצגו  עיירות והתבססו על מגילת אסתר ולעיתים על סיפור מכירת יוסף ועוד מספר מצומצם  ביותר של סיפורים אחרים מהמקרא.

ההשכלה חוזרת לתנ"ך  

החזרה לתנ"ך ולנושאיו התרחשה עם סופרי ההשכלה שבשאיפתם לחדש את העם היהודי ותרבותו ראו צורך לחזור ביצירותיהם לתקופת התנ"ך ולתאר אותה דרך משקפיהם. וכך נוצר זרם של יצירות רובם פואמות  ומיעוטם מחזות שהיו מבוססים על התנ"ך אך מרביתם היו חסרי כל ערך ספרותי כלשהו פרט לאפוס של  נפתלי הרץ ויזל (יוצר הזרם) על  חיי משה שירי תפארת ( יצא בשנים 1789-1829)  ובעיקר מחזהו של יוסף  האפרתי על  מאבקו של המלך שאול בדוד מלוכת שאול  (1794) הנחשב עד היום למחזה בעל ערך ספרותי רב  באופן יחסי.  תקופה זאת הייתה  תקופת שיא של החזרה לנושאים תנכיים בספרות העברית (לכל הפחות  מבחינת הכמות המספרית של היצירות) , מאחר שאנשי ההשכלה ראו בימי המקרא את תקופת השיא ו"ימי  האור" של תולדות ישראל שבה חיו היהודים חיים שלמים ובריאים בניגוד לחיי הגטו המעוותים של זמנם.

גם בתקופה ה"רומנטית " שבאה מיד לאחר תקופת ההשכלה נימשך העניין הרב בתנ"ך והמשוררים החשובים  ביותר של התקופה כמו מיכה יוסף לוינזון ויהודה ליב  גורדון התבססו ברבות  מהפואמות שלהם על נושאים  מהתנ"ך.

הרומן המקראי

אך רק בשלב מאוחר יחסית נוצר ז'אנר הרומן המקראי  עצמו. הז'אנר  נוצר באמצע המאה  ה-19  בידי היהודי הליטאי אברהם מאפו שחיבר את שני הרומנים התנכיים הראשונים בשפה העברית ( והיו  חוקרים שטענו  שהם היו הרומנים המקראיים הראשונים בכל שפה שהיא ,אך זה אינו נכון, רומנים מקראיים  כבר הופיעו מספר שנים קודם לכן בארה"ב ) אהבת ציון (1853) ו- אשמת שומרון (1865)  על ימי המלכים אחז וחזקיהו ביהודה.

 

היו אלה יצירות רומנטיות פסטורליות ששמו דגש על חיי הטבע ואינטיריגות של אהבה  ומזימות של רשעים כנגד הגבורים הטובים ,כתובות בלשון תנכית  עשירה נמלצת ביותר שמאפו הקפיד שלא  לשלב בה כל מילים המאוחרות לשפת התנ"ך עצמו. הנושא של  הלשון שבה יש לכתוב רומנים מקראיים  ואם לשלב בה מילים מודרניות  היווה תמיד בעיה לסופרים.  היו סופרים  מועטים שניסו לחקות את מאפו  בהקפדה על "טוהר " הלשון  אך לרוב בהצלחה מועטה ביותר.

רומנים אלה  זכו להצלחה עצומה בקרב קהל הקוראים העברי. אך אם כי הם יסדו למעשה את הספורת  העברית  המודרנית, רוב הסופרים שבאו אחרי מאפו נמנעו מלעסוק בנושאים מקראיים והעדיפו להתעסק  בבעיות הזמן בשורה של רומנים ראליסטיים.

האם מותר לכתוב על ימי התנ"ך?  

רוב היצירות שהתבססו על נושאים תנכיים זכו לרוב לאדישות  ולהתעלמות  ורוב הסופרים החשובים כאשר כתבו יצירות היסטוריות העדיפו לדון בתקופות  היסטוריות אחרות ולא בתקופת התנ"ך. התעלמות זאת היתה לעיתים מגמתית  שכן היו סופרים כמו גרשון שופמן ושלמה צמח  שתקפו את עצם הרעיון של שימוש בדמויות  מהתנ"ך לכתיבת יצירות מקוריות וטענו  שהשלמות  של המקרא עושה מאמצים מאין אלה לחסרי כל טעם  . שופמן טען שיש להתיחס אל הדמויות  המקראיות כ"אסורות במגע"  ושלמה צמח הביא דוגמה משקספיר שנזהר לעולם לא להשתמש בנושאים  מקראיים ביצירותיו המקוריות…..  כנגד  גישה זאת שהביעה התנגדות עזה לכל הז'אנר של הספורת  המקראית ,יצא המשורר יעקב פיכמן שטען שיש מקום ליצירות המבוססות על המקרא בספרות המודרנית בתנאי שלא תהיה בהם חזרה חקיינית על המקור אלא צירוף של רעיונות מודרניים.יצירתיות אמיתית  קבע פיכמן ,יכולה להוסיף גם למקרא , גם אם לא תוכל להגיע לאיכותו העל אנושית.הויכוח בנושא לא היגיע לכלל הכרעה ושני הצדדים המשיכו לדבוק בעמדותיהם.

 הסופרים המעטים שחיקו את מאפו  כמו יהודה שטינברג בספורו " בימי שפוט השופטים "( תרע"א)  חיברו  יצירות בעלות ערך ספרותי מועט ביותר , שהיו כתובות במליצות ארכאיות שעוררו את  לעג  הקוראים  והמבקרים, וכתוצאה הרומן התנכי כמו הרומן ההיסטורי בכלל היה   ונשאר ז'אנר ספרותי  משני  אם לא זניח לחלוטין  בספרות העברית ורק לעיתים נדירות הופיעו סופרים שהעלו אותו לדרגה גבוהה יותר.

הרוב המוחלט של הסיפורים האלו נשכחו, גם בגלל השפה הקשה מאוד שבה נכתבו, ושהפכה אותם ללא קריאים לקורא בן זמננו. חלקם, יש להודות, היו חסרי ערך מבחינה ספרותית, ולא ניתנים לקריאה רק בגלל זה. אבל היו גם כמה טובים ואף טובים מאוד. 

יש לציין שרבים מהנושאים של סיפורים אלו המאבקים בין נביאים למלכים רודניים,בין מעצמות ענקיות ומדינות קטנות ועקשניות ,בין מנהיגים ועם עקשן ומסוכסך ,לא איבדו מהומה מהרלבנטיות שלהם גם היום.נהפוך הוא.

פרישמן והפגניזם התנכי 

הסופר  החשוב הראשון  לאחר מאפו שטיפל בנושאים מקראיים היה דוד פרישמן שחיבר סדרה של תשעה  סיפורים בשם  הכולל "במדבר"   (1923 )   (הוא התכוו לכתוב 15 אך מותו מנע ממנו להשלים את המלאכה).

בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני  ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן  כנעלה על כל חוק  וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם..

ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד  שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של  כתיבה דידקטית מוסרית עם מגמה אסתטיח פיוטית בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה על האלמנטים ה"פראיים " אקזוטיים שלה  .

בכתיבת הסיפורים נטש פרישמן את הלשון המקראית המליצית של מאפו ועבר ללשון מקראית חופשית יותר שאותה "ניקה" מכל מליצה  וכך הפך אותה לפשוטה טבעית ומעל לכול ברורה יותר מלשונו של מאפו ( אם  כי הייתה מדויקת כמעט באותה המידה) הלשון היתה כתוצאה פחות נשגבת אך יותר מתאימה לאופי  הסיפורים.

קראו עוד על היצירות התנכיות של פרישמו כאן :

דור המדבר של דוד פרישמן 

סופרים רבים המשיכו להשתמש בסגנון הסיפורי אותו יצר פרישמן,כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב  ברוך,  יצחק שנהר (בסיפורים ידועים  כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"),  זלמן שניאור במחזור הפואמות   הסיפוריות שלו  מגילות גנוזות  (תשי"א),וחשובים מכל  חיים הזז , ובימינו שולמיח הראבן. בסיפורים אלה  נעלמת לחלוטין האווירה הפסטורלית האידיאלית של חברת האיכרים אותה תיאר מאפו באהבה  רבה, המאבק  בין טובים  ורעים אם כי לא נעלם שוב אינו  בולט כל כך והערכים  המקראיים אותם ראו מאפו ומחקין

כמובנים מאליהם מועמדים כעת בסימן שאלה ולעיתים  אף נדחים לחלוטין מגמה שהלכה והיקצינה ללא הרף.

החשוב שבסופרי הזרם הזה היה חיים הזז בסיפורו " חתן הדמים"  (1925) שגיבורתו היא אשת משה ציפורה  המנסה להקריב את ילדה לאלוהיו של משה  והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכה  ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן אך היא   היתה כמעט בודדה  בכך שהוכרה כיצירת ספרות חשובה.

מאמר גדול שלי על הזז וסיפורו "חתן דמים " יש בשלושה חלקים ב"יקום תרבות " כאן :

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז –

החלק הראשון 

החלק השני 

החלק השלישי 

צפו 'דיון שלי על חיים הזז ון"חתן דמים " כאן.

 החשוב במשוררי התקופה חיים נחמן ביאליק, השתמש בתנ"ך  בקובץ הסיפורים שלו "ויהי היום"  (1933) ובקובץ זה של סיפורים שלכאורה נועדו לילדים אך באותה מידה התאימו גם למבוגרים, הציע  אפשרות אחרת לכתיבת סיפורים תנכיים ,של הסתמכות על המדרשים  ועל הסיפורים העממיים של ימי  הביניים לשם כתיבת סיפורים אגדיים פנטסטיים על חיי דוד ושלמה שחלקם כמו אגדת שלושה וארבעה היו פרי יצירתו המקורית שלו,ולא  עיבוד של אגדות קיימות . 

סיגנון זה  מצא המשך בעיקר בתחום המחזה  ביצירותיהם של צבי סקלר ויעקב כהן על המלך שלמה ומאבקו באשמדאי , אך דוגמאות נוספות לסוג ספרותי  זה של אגדות תנכיות מקוריות הם נדירות ביותר עד שהחיה אותו בימינו מחדש דן צלקה בספרו מלחמת  בני ארץ בבני שחת ( 1992)

 

 

אפשרות נוספת לכתיבת ספור תנכי הוצעה בידי הסופר הארץ ישראלי יעקב רבינוביץ שבספרו במוט עמים (תש"ו) על המאבק הנציב הישראלי בשבטי ארם בימי מלך ישראל מנחם בן גדי שאב השראה ישירה  מהנופים  הארץ ישראליים המוכרים לו ( בניגוד למאפו ופרישמן שחיו בגלות ) ומחיי השבטים הערביים והבדויים  שבהם ראה המשך ישיר של תקופת התנ”ך. וכך הוי החיים של גיבוריו מתואר כהעתק מדויק של חיי הפלחים והבדויים בזמנו.

אך אם כי גישה זאת היו לה מקבילות מסוימות בתיאטרון של התקופה כמו במחזה "יעקב ורחל" של תיאטרון אהל שהציג את יעקב כבדוי טיפוסי,  ובאמנות של התקופה כמו בציוריו של נחום  גוטמן שהציגו את אירועי התנ"ך כהעתק של הווי הבדווים ואווירתו המזרחית המיוחדת ,היא לא מצאה כמעט  ממשיכים בז'אנר של הרומן המקראי.

אם כי נכתבו מספר לא מועט של מחזות מקראיים בידי סופרים כמו יעקב כהן ומתתיהו שהם ויצירות  שיריות בידי משוררים כמו  שאול טשרניחובסקי ששאבו רבים מנושאיהם מהמקרא , מספר הרומנים  והסיפורים המקראיים נשאר מועט יחסית ורובם נועדו לילדים ולבני הנוער.

 בין הרומנים המקראיים הבולטים המעטים למבוגרים שנכתבו בתקופה זאת ניתן למנות את ספרו של ארי אבן זהב ימי דויד  (תרפ"ח) שהוא מעין אפוס היסטורי מקיף על חיי דוד המלך ( שהוא ללא ספק הדמות  המקראית עליה התחברו המספר הרב ביותר של רומנים ) אותו כתב הסופר מאוחר יותר מחדש תחת השם  דוד ובת שבע  (1964).

סיפורים תנכיים ימניים

  הרומן המקראי  החשוב ביותר של שנות העשרים והשלושים שנכתב בידי סופר עברי (ויש האומרים של  כל הזמנים ביחד עם ספריו של מאפו) היה ספרו של הסופר הפוליטיקאי זאב ז'בוטינסקי שמשון (1927).

 ודווקא ספר זה נכתב במקורו ברוסית ולא בעברית.   הוצגה בו  גישה לא אורתודוקסית לגבי עברו של העם  היהודי, וגיבור מיוחד במינו הדוגל במלחמה בלתי  פוסקת בפלישתים אך תוך כדי לימוד תרבותם  מהם (  בספר נרמז ששמשון היה במוצאו פלישתי למחצה). הספר  הישפיע רבות על צעירים יהודים  שהיו מהם  ש"עיברתו " את שמותיהם הזרים לשמות מקראיים המופיעים בספר כמו "מרידור".   הספר  אמור היה להיות

החלק האמצעי בטרילוגיה של רומנים מקראיים שחלקיה האחרים יעסקו ביעקב ובדוד ובפרשיות האהבה  השונות שלהם, אך לצערם הרב של מעריצי 'בוטינסקי וספרו ספרים אלה לא נכתבו מעולם. הספר שימש  גם כבסיס לסרט הוליבודי מפורסם על שמשון אך רק מעט נשאר בסרט מיצירתו המקורית של ז'בוטינסקיץ

קראו את הפרקים המסיימים של שמשון ב"יקום תרבות" עם הקדמות שלי כאן 

שמשון -הפרידה:הפרק הלפני האחרון והמפורסם ביותר ברומן הקלאסי של זאב ז’בוטננסקי ” שמשון”

שמשון -תמות נפשי עם פלישתים : פרק הסיום של הספר הקלאסי מאת זאב ז’בוטינסקי.

 

בעקבות ספרו של ז'בוטינסקי  נוצר זרם שלם של ספורת מקראית והיסטורית  "ימנית" שנכתבה בידי אנשי התנועה הרביזיוניסטית  כמו יעקב וינשל,י.ה. ייבין , ואריה קוצר . הם השתמשו  בסיפורי התנ"ך ככלי  להדגשת ערכים ימניים רביזיוניסטיים כמו הצורך בצבא עברי חזק והחזרת כל אדמות  ארץ ישראל לידי עם ישראל בכח הזרוע.

אלמנטים המודגשים מאוד ברומנים כמו   בת איה (1955)בן צרויה  ו- איזבל  (1989 ) של קוצר ולעיתים כמו ברומן איזבל ניכרו בהם אף מוטיבים "כנעניים" על הצורך באיחוד  כל עמי האזור בברית בגלל מוצאם המשותף,אך ספרים אלה זכו להצלחה ולהשפעה מועטה.

סיפורים תנכיים לנוער.

ליתר הצלחה  זכתה הסיפורת המיקראית שנועדה לבני הנוער.

הסופר החשוב הראשון של רומנים מקראיים שנועדו במפורש לבני נוער ( שכבר אימצו לעצמם בחדוה את יצירותיו של מאפו שבסיפורי הרפתקאות התאימו להם ביותר ) היה ישראל  שף.

הוא חיבר טרילוגיה של  רומנים על תקופת השופטים .

עכסה בת כלב  (1911)אהוד בן גרא (1925)והיתד או יעל אשת חבר  1936) שבכולם יש עלילות נפתלות ומסובכות ביותר בסגנון מאפו ועלילות רצופות אהבה ותככים ותהפוכות  בלתי פוסקות ומופיע בהם אלמנט בולט ביותר של גאווה לאומית בדומה לזה של הסופר הפולני סינקביץ  שימש גם הוא כמודל לשף.

נראה ששף התכוון לכתוב סדרה של ספרים שתכסה את כל תקופת השופטים, הוא החל לכתוב רומן רביעי בשם "יותם בן ירובעל" אך נפטר במהלך הכתיבה והמפעל השאפתני ( כמו מפעלו של פרישמן בכתיבת אגדות במדבר והטרילוגיה המתוכננת של ז'בוטינסקי) לא היגיע לסיום.

ב-2004 יצא לאור קובץ של כל כתביו  שכלל דברים לזכרו וביבליוגרפיה "   כתובים / איסוף ועריכת החומר – חנה ברנר ; עריכה והקלדה – שלי יונה ברנר].  [חיפה :   מוציא לאור לא ידוע],   תשס"ד.2004 

ניתן לסכם ולאמר  שסיפוריו של שף  זכו להצלחה  רבה בקרב הנוער שאליו יועדו ופתחו ז'אנר כתיבה לקהל זה שבעקבותיו הלכו סופרים אחרים כמו י.ל.ולפובסקי, צבי לבנה ויעקב חורגין.

סופרים אלה החלו לחבר את יצירותיהם התנכיות וההיסטוריות בשנות ה-30 כאשר בארץ שררה אווירה ששאפה לעודד את הגאוה הלאומית והערצת העבר בקרב בני הנוער ונוצרו סדרות ספרים שלמות שנועדו  לטפל במיוחד ברומנים היסטוריים כמו ספרית "דורות "של הוצאת יזרעאל , באוירה זאת היה רק  טבעי שמספר הרומנים המקראיים ובראש ובראשונה לבני הנעורים יוכפל וישולש.

מנחם זלמן  ולפובסקי חיבר בשנים תרציו-תרצ"ז את הטרילוגיה מלך ביהודה על חורבן ירושלים בימי הבבלים. גיבוריה הם  יוחנן בן קרח וגדליהו בן אחיקם.

לאחר מכן חיבר ולפוסקי שני רומנים נוספים על  אותה תקופה שבמרכזם הנביא ירמיהו ירמיהו ובית הרכבים והמשכו מושל ונביא(1947 ) .

 

עד ליצירתו של עמוס מוקדי חיי נביא  היו ספרים אלה  היצירה המקיפה ביותר על דמות בודדה  מהתקופה המקראית.

צבי לבנה ( ליברמן) 

סופרים חשובים אחרים לבני הנעורים היו צבי ליבנה ליברמן איש תנועת העבודה שחיבר ספרים  כמו

אברהם העברי  (1976)

משה (1977)על חיי של משה ויציאת מצרים 

יאיר הגלעדי (1957) על חיי אחד השופטים "הקטנים "

דוד  ועמינדב (1966) על דוד הצעיר 

מבבל לירושלים (1934) על שיבת ציון  בימי הפרסים

ו-נחמיה(1949).

 שבהם משולבים ערכים לאומיים ביחד עם ערכי תנועת העבודה כמו  הצורך להתיישב "דונם ועוד דונם"  והטפה לערכי אחווה וסוציאליזם  בשילוב  של ערכי תנועת העבודה  עם רוח התנ"ך. .

לעומת ליבנה יעקב חורגין היה איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה לתנועת העבודה  וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא . נטיה  הבולטת בספרים כמו אל המלוכה (1944) על ראשית מלחמתו של שאול בפלישתים .וברומן הגדול   ירושלים ושומרון(1968) על יהו ואלישע הצעירים בימי אחאב ואליהו.סיפורים אחרים כמו מעם קרני  המזבח (1958)  על אחרית ימי דוד ויואב בו צרויה הם  קודרים מאוד וניכרת בהם השפעת סופרים חדשים  כמו משה שמיר. ספורו התנכי האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות  על  לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה שבו ניכרת האווירה שלאחר מלחמת ששת  הימים  של הצורך בהקמת "אימפריה"

קראו מאמר מקיף על יעקב חורגין כאן:

קנאותו של יעקב חורגין

סיפורים תנכיים ארכיאולוגיים..  

בתקופה שלאחר הקמת המדינה בשנות ה-50 וה-60 נוצרה בארץ אוירה של שאיפה לחזור למקורות התנכיים  אוירה שעודדה בידי מוסדות שונית כמו הערצתו של בן גוריון לתנ"ך שהתבטאה בחוגי התנ"ך שכינס  בביתו ויותר מכל בחפירות הארכיאולוגיות של אנשים כמו יגאל ידין בחצור ובמקומות אחרים שתרמו להגברת העניין של הציבור בעבר הרחוק ובתקופת התנ"ך. מטבע הדברים אוירה זאת השפיעה גם  על הרומנים התנכיים (והמחזות התנכיים) שהמשיכו לצאת במספרים גדולים והפעם נהנו מפרסטיז'ה שלא  הייתה להם מימי מאפו ופרישמן כאשר סופרים חשובים כמו משה שמיר ויוסף אריכא שלחו בהם ידם.

הדגש בתקופה זאת היה על אופי כמעט "ארכיאולוגי" בהקפדה על דיוק היסטורי בתיאור בתקופה המנהגים  והעמים השונים בהתאם לממצאים הארכיאולוגיים החדשים ביותר. וכך משה שמיר כתב את הספר כבשת  הרש( 1957)על דוד מנקודת המבט של אוריה החיתי ספר שעורר סערה בגלל התיאור הלא סימפטי בו של  דוד.

 הסופר יוסף אריכא שכבר התפרסם הודות לסיפור התנכי לנוער "חרש הברזל אשר בגבע"   ( 1944) על ימי המאבק בין הפלישתים והעברים  כתב את סנחריב ביהודה (1959) על תקופת חיזקיהו והנביאים מיכה וישעיהו ספר  שהיגיש תיאור מפורט  לאין ערוך ממה שהיה מקובל עד אז של התרבות האשורית  בהתאם למימצאי הארכיאולוגיה החדשים ביותר אז.אריכא הפך את הרומן למחזה בשם "מול חרב". 

ספרים אלה זכו להצלחה רבה ולחיקויים  ועוררו את תשומת לב הביקורת.

בתקופה זאת הופיעו שורה של אנתולוגיות שונות שכינסו יצירות ספרות שונות  על פי התנ"ך והראו את  העניין הציבורי בנושא ,אנתולוגיות כמו "נשים בתנ"ך" אנתולוגיה תנכית " (ב3 כרכים) "האנתולוגיה מקראית  "אשכולות ""גבורים במערכה"  ו "גבורת ישראל בחזון הדורות". 

כל האנתולוגיות האלה הדגישו בהקדמותיהם ובתוכנם את החשיבות של הקשר המתמשך  עם המקרא , ואת העובדה שכל דור יוצר את התנ"ך מחדש בצלמו ובהתאם לתחומי התעניינותו.

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

 

עיבודי תנ"ך לילדים 

העניין בתנ"ך היה בשיאו בספרות הילדים והנוער שבה כמו בעבר הופיעו אף יותר רומנים תנכיים מאשר למבוגרים ולמירב   הפופולאריות זכה  עיבוד התנ"ך של סופר הילדים הידוע שרגא גפני "עולם התנ"ך לילד" (1962-1970) שב-17 ספרים עובדו כל ספרי התנ"ך לסיפורים מרתקים לילדים . הסידרה זכתה להצלחה כה גדולה שקמו לה סדרות  חקייניות של סופרים כמו ארנונה גדות ו"ליאור עשת" ( שם בודי של מירון אוריאל ), כולם חוזרים על הנוסחה של גפני של הפשטת  סיפורי  התנ"ך והרחבתם לילדים והדגשת הערכים הלאומיים (יש שיאמרו הלאומניים ) שבהם של הדגשת  זכותו של עם ישראל על ארצו וערכי הגבורה שבסיפורים ,הדגשה שזכתה לעיתים לביקורת קשה ביותר  ממבקרי ספרות  הילדים. גפני  בשנותיו האחרונות עבד על עיבוד חדש של הסדרה לפרסום מחודש וכותב גם כמה ספרים חדשים במסגרתה כמו על בריאת העולם אבל אלו לא יצאו לבסוף לאור.

 ב-1978 המשיך הסופר משה שמיר בסגנון זה של עיבוד סיפורי  התנ"ך  לילדים תוך שמירה על דיוק ארכיאולוגי   וערכים לאומיים בסדרה של ארבעה ספרים  שתיארה את תולדות ישראל מימי יהושע ועד לחורבן בית ראשון שעבדה את סיפורי ספרי שופטים שמואל ומלכים אך   למרות איכויותיה  הספרותיות והאינפורמטיביות ועיצובם הגראפי הנאה  של הספרים  היא כבר זכתה להצלחה פחותה בהרבה מהסדרות שבאו לפניה.

הנסיגה מהתנ"ך 

העניין  בתנ"ך לא באמת  נמשך לאחר שיא מסויים שהיגיעו אליו בשנות החמישים.

משנות ה-60 ובעיקר משנות ה-70 ואילך פחות ופחות סופרים חשובים פנו לנושאים  תנכיים  וכאשר עשו זאת הם נטשו לחלוטין את האספקט הארכיאולוגי היסטורי לאומי שהיה כה חשוב  בעשורים הקודמים והדגישו יותר את האספקטים האישיים והסימבוליים כלל אנושיים של הסיפורים והדמויות. מבין  הסופרים הבולטים המועטים שפנו לתנ"ך בתקופה זאת היו עמוס עוז בסיפורו "באדמה הנוראה הזאת" בקובץ  ארצות התן על יפתח הגילעדי בו מושם דגש על האלמנטים הפסיכולוגיים בסיפור ,ופנחס שדה בספרו  מות אבימלך ועליתו השמימה בזרועות אימו  (1970) על בנו הרצחני של השופט גדעון   שבו הסיפור מקבל  משמעות מטפיזית והרקע ההיסטורי תנכי הוא למעשה חסר כל משמעות . יצירות אלה היו למעשה בודדות   בתקופה זאת ,רוב הסופרים החשובים  נטשו את עולם העבר וכל שכן את תקופת המקרא למען ההווה ובעיותיו.

 וכך היה גם בספרות הילדים שבה הופיעו רק  יצירות בודדות כמו  שאול (1985) של גלילה רון  פדר סופרת הילדים הידועה היחידה בעשרות השנים האחרונות שניסתה את כוחה בכתיבת רומן   מקראי.והוא היה ההיחיד שכתבה להוציא כמה ספרים בודדים בסדרת "מנהרת  הזמן" שלה על מסעות  בזמן  לימי התנ"ך". 

 

 היו גם את ,המלך דוד ׁ(1984ׁ)ׁׂׂ ו-הנקבה (1992)ׂ על ימי חזקיהו שניהם של  יעקב גורן  גם  הם זכו רק  להצלחה מועטה.

 

ליתר הצלחה זכו עיבודים של סיפורי ספר בראשית בצורה סיפורית  לילדים  קטנים בידי סופרים  כמו דבורה עומר , ועמוס בר,

ובשנות ה90 בידי הסופר הידוע מאיר שלו  שספרו  מבול נחש ושתי תיבות  (1994) הופיע ברוח הזמנים החדשים תחילה כקלטת השמעה    והפך לסרט מצויר לפני שיצא לאור כספר. 

 פרט לעיבודים מעין אלה בשנות ה80 וה-90 הז'אנר המקראי  גם בספרות הילדים נעלם כמעט לחלוטין  ככל הנראה בגלל חוסר העיניין של הקוראים.את מספר הרומנים המקראיים שהופיעו בכל שנה ניתן היה לספור באצבעות יד אחת ומה שהופיע היה לרוב בהוצאות ספרים משניות או עצמיות ,נכתב בידי אלמונים ונתקל   בהתעלמות  מוחלטת של הביקורת .

סאטירות תנכיות 

עם זאת היו כמה יוצאי דופן שהראו שעדיין אפשר לעשות הרבה עם החומר המקראי.

סטיריקנים כמו מאיר עוזיאל  ואפרים סידון החלו להשתמש בתנ"ך כאמצעי להלעגה ולביקורת על  המציאות הישראלית המודרנית באמצעות אנכרוניזמים מכוונים. סגנון זה הוא  עתיק מאוד ומוצאו עוד באנכרוניזמים של המדרשים שבהם הוצגו גיבורי התנ"ך כתלמידי ישיבה ( אם כי אין זה ברור אם  האנכרוניזמים היו מכוונים ) ונמשכו בפורים שפיל של ימי הביניים שבו המחזת מגילת אסתר הפכה לפרודיה על המציאות בת הזמן דבר שהפך לחלק קבוע מחג הפורים עד עצם היום הזה.

מסורת זאת הכניס לספרות הילדים העברית הסופר יהודה צבי לוין שבסיפורים כמו "למך ולמך" (1898) "נח  בתיבה" (1899) ,"יקטן ובניו"(1907 ) ואחרים, יצר יצירות מבדחות על רקע עולם התנ"ך שההומור שבהם הוא  מעצם האנכרוניזמים המודרניים אותם מכניס הסופר במכוון  על מנת להציג את הדמויות המקראיות כדמויות  של בשר ודם החיות בעולם הדומה מאוד לעולמם של הקוראים הצעירים וכך לקרב אותם אליהם. (הומור שלא תמיד הובן על ידי המבקרים בני הזמן אותם הדבר הרגיז מאוד).

בשנות ה-50  בעת תקופת שיא העניין במקרא בקרב החברה הישראלית הימשיך סוג הומור אנכרוניסטי זה  ב"עיתון " בעריכתו של ישראל אלדד "דברי הימים" שבו הוצגו אירועי התנ"ך ותקופתו במיסגרת של עיתון  יומי כאילו אירועים אלה התרחשו היום אך תוך הקפדה על שמירה של אמינות היסטורית וארכיאולוגית.

את "דברי הימים " אפשר למצוא ברשת כאן :

 .אפרים סידון ממשיך כיום במסורת זאת ,תחילה בקומיקס שלו "לחיות מהתנ"ך"  שפורסם במקורו בכתב העת  "כותרת ראשית" והיה אמור לכסות את כל התנ"ך מראשיתו ועד סופו "ב990 פרקים" אך כתוצאה מסגירת  כתב העת הספיק להגיע רק  עד אמצע ספר שופטים לימי יאיר הגילעדי  (ופורסם בשני כרכים שכיסו את  החומר עד סוף  ספר דברים תחת השם "לחיות מהתנ"ך" )

בקומיקס זה השתמש סידון בסיפורים התנכיים לשם הלהגה על המציאות הישראלית המודרנית ועל אירועים  שונים בה תוך שימוש לעיתים גס ממש בסיפורי התנ"ך  הסידרה היתה מבדחת ביותר אולם השימוש  הטופיקלי מאוד באירועים פוליטיים שונים שנכפו לעיתים על סיפורי התנ"ך הפך את חלק מההומור כיום לבלתי מובן לאחר שאירועים אלה  נשכחו זה מכבר..

.

סידון המשיך בסוג הומור זה ( מרוכך יותר) עם סדרת הטלביזיה אותה כתב "חצי המנשה" על תושבי כפר קטן "בציר אביעזר " בימי השופט שמשון ויחסיהם עם החיילים הפלישתיים השולטים בכפר.  (שם הכפר לקוח משם רומן תנכי נשכח מ– 1958 של יוסף עוזיאל "בציר עביעזר" על ימי גידעון).

גם בסדרה זו חגג ההומור האנכרוניסטי המבקר את ישראל המודרנית והסידרה זכתה להצלחה  רבה בקרב הציבור .

גם  מאיר עוזיאל בספרו   על כיבוש הארץ בימי יהושע עובדות על תשוקה מסוימת(1992)

ובספר איש הישר בעיניו /    [תל אביב] :   טוטם,   תשע"ד 2014 על ימי השופטים השתמש בסוג  הומור זה  למטרות דומות.

אלמנט מרכזי בסוג ההומור הזה הוא השמת עברית מודרנית "סלנגית " בפי הדמויות התנכיות הקדומות בניגוד למאמצים הנואשים של מחברי סיפורים תנכיים קודמים למצוא לשון מיוחדת  שתתאים לספור הקדום  (לרוב ללא הצלחה רבה).

תנ"ך ומדע בדיוני 

דרך  אחרת לניצול החומר התנכי למטרות מודרניות (וקירובו לקורא המודרני הספקני )היה הפיכתו למדע  בידיוני. הופיעו ספרים שונים  בסיגנון זה כמו קובץ הסיפורים של חוקר המקרא אפרים צורף מכוכב אל כוכב  (1983)  שהציג את סיפורי ספר בראשית ובמדבר משולבים במוטיבים מדעיים בידיוניים וקבליים.

ספרה של  נעמי עופרי קיטרון ואת להב החרב המתהפכת (1987) שהציג  את סיפור יעקב  מנקודת מבטו של איש כוכב אחר שהוא המלאך בו נאבק יעקב ,וספרו של אורי דביר הקוף הפטפטן(1995) בו מוצגים אירועי ספר בראשית כתוצר ידיהם של יצורים זרים שבראו את המין האנושי (בדומה לתיאוריות של אריך פון דניקן)

 ספרים אלה היו רק חלק מגל של ספרים  שניסו להתאים את סיפורי התנ"ך למציאות המדעית טכנולוגית המודרנית ובו בזמן (בחלק מהמקרים ) לשבור טבואים דתיים שונים ,מגמה  הקיימת בסיפור התנכי עוד מימי  פרישמן ,אך דומה שבשנים האחרונות היגיעה להקצנה כמעט חסרת תקדים. 

סוגים שונים של סיפורים תנכיים .

מגמה מקבילה של שימוש בחומר התנכי כדי לבטא אידיאולוגיה מסוימת השונה מאוד מרוחו  המקורית ניתן למצוא ברומן של המיסטיקן שלמה קאלו הנבחר (1994) שהוא לכאורה רומן ענקי על  סיפור  חייו של החוזה דניאל אך למעשה הוא הרצאת שיטתו המיסטית של המחבר.

וגם בספרה של טלה בר מיכל בת המלך ( 2001)  שבו יש דרך סיפור שאול ודוד דרך עיניה של מיכל בת שאול למעשה גישה אנטי מונותיאיסטית המבוססת על תפיסותיה הפגאניות של המחברת שמציגה את דת ישראל הקדומה כדת הפולחן לאלה האם שהיא בעיניה האמונה החיובית יותר.

מאמר על ספרה זה של טלה בר נמצא כאן :

"למה צחקה מיכל "

 

   
הסופרת חוה העציוני -הלוי פירסמה סדרה שלמה של רומנים תנכיים שכולם עוסקים בדמויות נשים תנכיות ומסופרים מנקודת מבטן. מבחינות רבות היה5א הסופרת התנכית המצליחה והפוריה ביותר  ביותר בכל הזמנים.

קראו ראיון שלי עימה כאן. 

בחזרה אל האישה התנכית 

הופיע גם רומן תנכי שדרך הסיפור ההיסטורי ניסה לבטא דיעות פוליטיות עכשוויות, ספרו של חיים חיימוף "רצח והארץ התרוקנה  ( 2001) על רצח נציב יהודה מטעם הבבלים גדליהו בן אחיקם ,בידי מתנקש יהודי , ספר שיש בו למעשה מסר פוליטי לגבי רצח רבין היום.  

סוג אחר ומיוחד במינו של רומנים תנכיים שהופיע בשנים האחרונות הם סיפורים שבהם יש שני סיפורים מקבילים . אחד המתרחש בתקופתנו ואחד המקביל לו מבחינות רבות ומתרחש בתקופת התנ"ך ; שני הסיפורים משקפים ומאירים אחד על השני . דוגמאות לכך הפ ספרו של "ריקי קלר " ( שם בדוי של ראובן קריץ ) עוזאי  ( 1983) המתאר נערה מודרנית הנזכרת בחייה קודמים בתקופת המלכה עתליה ובנה יואש .סיפור הנותן תיאור חי ועשיר ביותר של התקופה וכתוב לשון מקסימה

 עתליה היא דוגמה לדמות יוצאת דופן ומרתקת ביותר בסיפור המקראי שמשום מה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בסיפורת המקראית המודרנית,למעט רומן זה. יש לקוות שבימינו עם התעוררות התודעה הנשית הפמיניסטית , סיפורה וסיפור אמה איזבל יזכה ליתר התענינות וסימפטיה.

דוגמה נוספת ומיוחדת במינה לרומן תנכי היא ספרו של אלי שרייבר (חתולי) השדה והמערה אשר בו ( דו"ח נתיחה )  ( 1998). ספר הנותן סיפור אחד על סופר מודרני בן זמננו הכותב רומן על תקופת התנ"ך וסיפור שני המתאר את מאמציו של סופר מקראי בימי המלך ישעיהו לכתוב את סיפור קניית מערת המכפלח בידי אברהם אבינו . סיפור זה שיש בו מסר פוליטי ברור לזמננו מתאר את מאמציו של הסופר המקראי לשנות את סיפור קניית המערה לצרכים הפוליטיים של הזמן , צרכיו של שפן הסופר שהוא האיש האחראי ליצירת מה שאנו מכנים היום "המקרא". ועם זאת את נסיונותיו להשאיר בין השיטין את האמת כפי שהוא מבין אותה.

השדה והמערה אשר בו

יצירות ספרותיות מסוג זה המתארות לא את האירועים המתוארים במקרא כמו את הדרך שבה נכתב המקרא , הן נדירות למדי.  ספרו של הסופר היהודי הגרמני סטיפן היים דו"ח המלך דוד  על הצרכים הפוליטיים והלחצים שהשפיעו על כתיבת סיפור חייו של דוד בן ישי בימי בנו שלמה . יתכן שכיום עם התחזקות התפיסות הרואות במקרא יצירה ספרותית ואידיאולוגית יותר מאש היסטורית ,נראה בעתיד יצירות ספרות נוספות מסוג זה.

מאמר על ספרו זה של סטפן היים נמצא כאן :

דיקטטורת שלמ

על דוד המלך והדמויות הקשורות בו הופיעו ספרים רבים במיוחד בסיפורת העברית  וזה ברור למה .מאחר שמחבר ספר שמואל היה מגדולי סופרי הפרוזה של כל הזמנים ועולה על כל שאר הסופרים בתנ"ך ומחוצה לו ככובת סיפ]ור עלילה ובתיאור דמויות דרמטיות. 

מבין הסיפורים המרובים בנושא נזכיר את ספרו של אברהם בורג "אבישג"(הוצאת דביר כינרת זמורה ביתן  2011) העוסק בתיאור ימיו החארונים של דוד בצורה מרתקת ביותר .

וקראו על כך כאן :

דוד ושלמה במקראית מדוברת 

נזכיר עוד את ספרו המעניין מאוד של סופר המתח "אמנון ז'קונט " אביגיל "  ( כתר ,2014)  שהוא סיפור בלשי המתרחש בימי השופט שמשון בתקופה שעזה הייתה מרכז התרבות האיזורית, ההיפך הגמור ממה שהיא היום.והנה מאמר שפירסמתי ב"יקום תרבות" על הספר ועל עזה הקדומ

ובו אישה יוצאת לחקור תעלומת רצח ,נושא נדיר ביות בסיפורים על רקע התנ"ך אבל ז'קונט מבצע אותו בהצלחה גדולה. 

avigail

ניתן  גם להזכיר את  ספרו של  שלמה  דינור  עדיאל  ( 1998) סיפורו של מלאך שמתאר  את תולדות האנושות והעולם מימי  בריאת העולם ועד ימי המבול של נוח. 

עוד  ספר מעניין במיוחד  הוא ספרו ההומוריסטי של משה יהלום (  סופר נוער פורה  מאוד  שהוא  גם מומחה  לארכיאולוגיה  )  מלכים ג' ( 2000)   סיפורו של מלך  ביהודה  והרפתקאותיו הרומנטיות  ששמו וסיפורו הושמט מסיבות טובות מאוד מהתנ"ך.     

המיטב שבמיטב  

 החשובות מכול היו 3 יצירות שהופיעו בשנות ה-80 וה-90 והאירו כל אחת את התנ"ך מזווית שונה  לחלוטין והראו שעדיין נותר עתיד לסיפור התנכי. 

הראשונה והידועה שבהם היא הטרילוגיה של שולמית הראבן  שונא הניסים (1983),נביא (1988) ו- לאחר הילדות  1994) שכונסו  ב1996- בכרך אחד צמאון: שלישית המדבר. בטרילוגיה זאת  תיארה הראבן את  מאבקם של אינדיבידואלים שונים  הנאבקים בין רגשותיהם הפגאנים והדת המונותאיסטית החדשה והבילתי  מובנת .

צמאון שולמית הראבן שלישית המדבר שונא הנסים נביא אחרי הילדות

שונא הניסים מתרחש בימי משה , נביא בימי כיבוש הארץ בידי יהושע  ו-לאחר הילדות בימי ראשית  תקופת השופטים . גיבוריהם הם  אנשים  בודדים ומנוכרים  שאינם מובנים בידי החברה הסובבת אותם  בדומה לגיבוריו של פרישמן ( שסיפוריו מזכירים מכמה בחינות את הטרילוגיה אם כי הראבן מכחישה את  השפעתו ) .

יחוד הסיפורים היא בלשון העברית הצחה והמדויקת והמיוחדת במינה  שהיא אולי הפתרון הלשוני הטוב ביותר שנתן סופר כלשהו לבעית הלשון בסיפור המקראי מאז זמנם של מאפו ופרישמן.

הטרילוגיה תורגמה למספר שפות בהצלחה רבה והוגדרה בידי מבקרים שונים כיצירת מופת של הספרות  העברית. (אם זאת יש לציין שענינם של המבקרים הישראליים ביצירות החל רק לאחר ששני הספרים  הראשונים  תורגמו לשפות זרות וזכו  לשבחים מפליגים מהמבקרים הזרים ).

סיפור קצר של הראבן שעליו מתבסס הספר "נביא " תוכלו לקרוא בפרויקט הסיפור התנכי ב"יקום תרבות ". 

הנביא מגבעון 

ב-1987 יצא  הספר צמא שהוא החלק הראשון בטרילוגית חיי נביא מאת עמוס מוקדי שיצאה בכרך אחד ב-1996.

בספר זה מתאר מוקדי  בלשון מקראית רבת עוצמה את חיי הנביא עמוס ברומן  שהוא היצירה  המקיפה ביותר על דמות מקראית  כלשהיא בספרות העברית ומתאר את התפתחותו הנפשית והרעיונית של  הנביא מילדותו עד ההפכו לנביא הכתב הראשון ,למרות חשיבותו של הספר הוא עורר רק תשומת לב  ביקורתית מועטה ( כפי שקרה לספריה של הראבן) . 

קראו את עמוס מוקדי  מספר " על ספרו "חיי נביא" 

 הספר השלישי והשונה מאוד מהספרים הקודמים הוא ספרו של דן צלקה מלחמת בני ארץ בבני שחת  (1992) ספר זה הוא סיפור פנטסטי המתרחש בימי שלמה וניתן לראות בו כהמשך ישיר של סיפורי" ויהי היום" הפנטסטיים של ביאליק על שלמה ומחזותיהם של יעקב כהן וצבי סקלר על אותו נושא: מאבקו של מלך  השדים  אשמדי במלך שלמה אותו הוא מגרש מכיסאו לזמן מה. הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט  באירועים אלה וכתוב בשפה עכשווית  אך תוך שימוש עמוק ביותר בחומרים מדרשיים קדומים ובמיגון רב של  אגדות  ( כמו האגדה על עיר בני האלמוות לוז). הספר הוגדר  כיצירה חשובה  של ספרות הילדים העכשוית  אם כי יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו המקורי והיצירתי  בחומרים הקדומים של המדרש ( ולא  דווקא של התנ"ך עצמו).

הספר הרביעי הוא "הממלכה".של אמיר אור ( 2015).

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

    

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

 

הסיפורת התנכית בציבור החרדי

ספרים אלה כמו גם סדרת הטלביזיה "חצי המנשה" ומחזהו של גילעד עברון "יהוא" הראו שעדיין לא תש  כוחו של התנ"ך להשפיע על כתיבת יצירות חשובות עכשויות שישאבו מנושאיו.   אך כיום  יצירות המבוססות על נושאים תנכיים נפוצות בעיקר בקרב הקהל החרדי (ובעיקר ילדים ונוער) שההוצאות  המיועדות לו מוציאות ספרים רבים המבוססים על נושאים היסטוריים ( ז'אנר שנעלם כמעט לחלוטין בקרב  הציבור החילוני) . הוצאות אלה מוציאות ספרים רבים על חיי דמויות תנכיות אך הם לרוב מחוסרי כל

מקוריות והם  רק מעט יותר מכינוס של אגדות חז"ל בנושא ,ולא יעלה על הדעת שהם ינסו להציג את הדמות  בצורה שונה במקצת מכפי שהיציגוה חז"ל.מעניין לציין שבקרב ציבור זה יש כנראה רתיעה מיצירות ספרות  מקוריות המתרחשות בתקופת התנ"ך (בניגוד לעיבודים מצונזרים של סיפורי תנ"ך ואגדות חז"ל), אם כי  רתיעה זאת אינה קיימת לגבי סיפורים המתרחשים בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהסיבה לרתיעה זאת

היא חוסר הרצון להתעסק עם תקופה שהעובדות לגביה הם "קדושות " (בין שהם מופיעים בתנ"ך ובין  שבמדרשים)  וכול עיסוק מקורי בהם עלול רק להביא לשאלת שאלות לגבי התנ"ך והדת . כמו כן יתכן  שהחרדים נמנעים לטפל בצורה מקורית בתקופת התנ"ך מאחר שהחברה בתקופה זאת היתה כה שונה מחברת  הלומדים והחכמים החרדית כיום בניגוד לתקופות היסטוריות מאוחרות יותר שבהם החברה היהודית הייתה  דומה יותר לחברה החרדית כיום ולכן "בטוח " יותר לטפל בהם . 

במידה רבה ניתן לומר שזהו הצד השני של המטבע ליחסם של סופרים חילוניים לתנ"ך כיום שכפי שראינו היגיע להקצנה חסרת תקדים בהורדת התנ"ך מקדושתו בניסיון למצוא בו רלבנטיות לזמננו. הסופר החרדי  מעדיף לגעת בתנ"ך  עד כמה שפחות בניגוד ליצירתיות שהוא מאפשר לעצמו לגבי תקופות אחרות. בכך יש נסיגה לגבי תקופות קודמות שבהם סופרים דתיים הרשו לעצמם יתר יצירתיות לגבי הנושא התנכי.(כפי שניתןלראות במדרשים ובמסורת ה"פורים שפיל" מסורות שכמעט שנעלמו למעשה בימינו).

אם זאת נכון הוא שכיום הולך ופוחת העניין בקרב הציבור החילוני  ביצירות המבוססות על נושאים תנכיים  חוסר עניין המבוסס על ההתעניינות הפוחת בתנ"ך ובהיסטוריה הישראלית הקדומה בכלל. יש לקוות  שהיצירות החשובות שצוינו  ואחרות כמוהן  ישמשו כמעין  מנוף להחזרת העניין בז'אנר הקטן אך המעניין של הסיפורת התנכית ודרכו לעורר מחדש את עניין הציבור  בתנ"ך ובעולם המגוון המשתקף בו.

דיונים כללים בנושא האם ניתן לראות בתנ"ך כולו יצירה ספרותית דמיונית :

התנ"ך מציאות או דמיון

 

והאם ספר יהושע הוא כולו יצירה דמיונית

 

על סיפורת תנכית פגאנית 

דמויות תנכיות בספרות הכללית 

דבורה הנביאה יעל ברק בן אבינועם סיסרא המצביא וגם אם סיסרא כוכבי תרבות 

ספר מלכים הסודי:המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית 

הגבירה  איזבל

הגבירה  עתליה

רצח נציב יהודה :גדליהו בו אחיקם בספרות 

 

פרויקט הסיפור התנכי 

הנביא מיהודה והמלך ירבעם – סיפור על מאבק בין מלך ונביא מאת שלום אש

הנביא מיהודה והמלך ירבעם בן נבט

1752   Jean-Honoré Fragonard – Jeroboam Offering Sacrifice for the Idol 

לפניכם סיפור תנכי חלק מ"פרויקט הסיפור התנכי "  המתרחש בימי המלך ירבעם בן נבט המלך שהביא לפילוג ממלכות ישראל ויהודה  ( בעזרתו הנמרצת מאוד של המלך האידיוט רחבעם בן שלמה מיהודה ) והקים מקדש משלו בבית אל.

לדעת כותבי ספר מלכים ירבעם בן נבט  היה הגרוע שבכל המלכים ,כי הוא היה הבסיס והמקור של כל החטאים שבוצאו אחריו. והם חוזרים ומזכירים שוב ושוב את שמו כאבי אבות כל טומאה.

וכך מסופר על ירבעם בספר מלכים פרק יב' :

כה וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיֵּשֶׁב בָּהּ; וַיֵּצֵא מִשָּׁם, וַיִּבֶן אֶת-פְּנוּאֵל.  כו וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ:  עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד.  כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה.  כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ–וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם–הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן.  ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה, לְחַטָּאת; וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד, עַד-דָּן.  לא וַיַּעַשׂ, אֶת-בֵּית בָּמוֹת; וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.  לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ–כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.  לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.  {פ}

המלך ירבעם מקטיר בבית אל 

Jeroboam's idolatry, 1 Kings 12: 25-33, illustration from a Bible card published 1904 by the Providence Lithograph Company

 

וכך זה מסופר בגירסה אחרת מאוחרת יותר מהתקופה הפרסית   הלניסטית או החשמונאית בספר דברי הימים ב פרק יג :

ויָּקָם יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד; וַיִּמְרֹד, עַל-אֲדֹנָיו.  ז וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו, אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל, וַיִּתְאַמְּצוּ, עַל-רְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה; וּרְחַבְעָם, הָיָה נַעַר וְרַךְ-לֵבָב, וְלֹא הִתְחַזַּק, לִפְנֵיהֶם.  ח וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים, לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת יְהוָה, בְּיַד, בְּנֵי דָוִיד; וְאַתֶּם, הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים.  ט הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי יְהוָה, אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם; וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים, כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת–כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.

 

המלך ירבעם ופסל העגל שהקים.

 

המלך ירבעם מקים את המקדש בבית אל , Bible Historiale, 1372.

 

המלך ירבעם והנביא העקשן 

הנה סיפור  בנושא שבמקור נכתב  ביידיש  בידי הסופר שלום אש  ( 1880-1957)ותורגם מיידיש לעברית.

הסיפור מתאר מאבק בין המלך ירבעם בן נבט  ובין נביא.הסיפור הזה הוא אחד מאלו המתארים בעוצמה את המאבק בין  המלך ובין והנביא איש התקשורת של זמנו שמוכיח אותו על חטאיו.

הסוף הוא מפתיע שכן הנביא אינו ממלא את שליחותו כהלכה.

המלך ירבעם מקריב בבית אל.

Corneliszoon Moeyaert, 1641

הסיפור מבוסס ישירות על המסופר בספר מלכים פרק י והסיפור שם בבירור נכתב לאחר ימי המלך יאשיהו במאה ה-שביעית לפה"ס כ-300 שנה לאחר האירועים  כפי שתראו מהכתוב: 

 

 

המלך ירבעם במקדש בבית אל 

א וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה–אֶל-בֵּית-אֵל; וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְהַקְטִיר.  ב וַיִּקְרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ, בִּדְבַר יְהוָה, וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר יְהוָה:  הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ, וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ.  ג וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, לֵאמֹר, זֶה הַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה:  הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר-עָלָיו.  ד וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית-אֵל, וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת-יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.  ה וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן-הַמִּזְבֵּחַ:  כַּמּוֹפֵת, אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים–בִּדְבַר יְהוָה.  ו וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, חַל-נָא אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְתָשֹׁב יָדִי, אֵלָי; וַיְחַל אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַתָּשָׁב יַד-הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה.  ז וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, בֹּאָה-אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה; וְאֶתְּנָה לְךָ, מַתָּת.  ח וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אִם-תִּתֶּן-לִי אֶת-חֲצִי בֵיתֶךָ, לֹא אָבֹא עִמָּךְ; וְלֹא-אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה-מַּיִם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  ט כִּי-כֵן צִוָּה אֹתִי, בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר, לֹא-תֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא תִשְׁתֶּה-מָּיִם; וְלֹא תָשׁוּב, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ.  י וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אַחֵר; וְלֹא-שָׁב בַּדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל-בֵּית-אֵל.  {פ}

המלך ירבעם והנביא.

יא וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן, יֹשֵׁב בְּבֵית-אֵל; וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר-לוֹ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה אִישׁ-הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית-אֵל, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיְסַפְּרוּם, לַאֲבִיהֶם.  יב וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם, אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ; וַיִּרְאוּ בָנָיו, אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-בָּא, מִיהוּדָה.  יג וַיֹּאמֶר, אֶל-בָּנָיו, חִבְשׁוּ-לִי, הַחֲמוֹר; וַיַּחְבְּשׁוּ-לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו.  יד וַיֵּלֶךְ, אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיִּמְצָאֵהוּ, יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הַאַתָּה אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּאתָ מִיהוּדָה–וַיֹּאמֶר אָנִי.  טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה; וֶאֱכֹל, לָחֶם.  טז וַיֹּאמֶר, לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ–וְלָבוֹא אִתָּךְ; וְלֹא-אֹכַל לֶחֶם, וְלֹא-אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם, בַּמָּקוֹם, הַזֶּה.  יז כִּי-דָבָר אֵלַי, בִּדְבַר יְהוָה, לֹא-תֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא-תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם; לֹא-תָשׁוּב לָלֶכֶת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-הָלַכְתָּ בָּהּ.  יח וַיֹּאמֶר לוֹ, גַּם-אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל-בֵּיתֶךָ, וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם; כִּחֵשׁ, לוֹ.  יט וַיָּשָׁב אִתּוֹ, וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ–וַיֵּשְׁתְּ מָיִם.  כ וַיְהִי, הֵם יֹשְׁבִים אֶל-הַשֻּׁלְחָן;  {פ}

 

וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-הַנָּבִיא, אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.  כא וַיִּקְרָא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר, כֹּה, אָמַר יְהוָה:  יַעַן, כִּי מָרִיתָ פִּי יְהוָה, וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  כב וַתָּשָׁב, וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, אַל-תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל-תֵּשְׁתְּ מָיִם–לֹא-תָבוֹא נִבְלָתְךָ, אֶל-קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ.  כג וַיְהִי, אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם–וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ; וַיַּחֲבָשׁ-לוֹ הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.  כד וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ; וַתְּהִי נִבְלָתוֹ, מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.  כה וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים, וַיִּרְאוּ אֶת-הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְאֶת-הָאַרְיֵה, עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה; וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר, אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ.  כו וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא, אֲשֶׁר מָרָה אֶת-פִּי יְהוָה; וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה לָאַרְיֵה, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ, כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ.  כז וַיְדַבֵּר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, חִבְשׁוּ-לִי אֶת-הַחֲמוֹר; וַיַּחֲבֹשׁוּ.  כח וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָא אֶת-נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה, עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה:  לֹא-אָכַל הָאַרְיֵה אֶת-הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר אֶת-הַחֲמוֹר.  כט וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת-נִבְלַת אִישׁ-הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל-הַחֲמוֹר–וַיְשִׁיבֵהוּ; וַיָּבֹא, אֶל-עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן, לִסְפֹּד, וּלְקָבְרוֹ.  ל וַיַּנַּח אֶת-נִבְלָתוֹ, בְּקִבְרוֹ; וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו, הוֹי אָחִי.  לא וַיְהִי, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ:  אֵצֶל, עַצְמֹתָיו, הַנִּיחוּ, אֶת-עַצְמֹתָי.  לב כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהוָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל; וְעַל כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן.  {פ}
לג אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא-שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם, כֹּהֲנֵי בָמוֹת–הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ, וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת.  לד וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה, לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם; וּלְהַכְחִיד, וּלְהַשְׁמִיד, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ}

המשורר זלמן שניאור בפואמה שלו "סוכות -בנות " חלק ממחור הפואמות "לוחות גנוזים -" נותן תיאור מפורט של הטקסים בבית אל והנה קטע קצר ממנו :

והנה סיפור כמעט יחיד בספרות העברית החדשה המתאר את הטקסים האלו של המלך ירבעם בבית אל.

"הנביא מיהודה " פורסם במקור בעברית מתורגם מיידש

בתרגום "י.ד" בכתב העת לילדים  מולדת ו' תרע"ד 1914  עמ' 135-145

הוא הופיע עוד בקבצים האלו:

אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955

אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ג'-התפלגות הממלכה -שיבת ציון עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה.1963

ולפחות אחת ממקראות ישראל .

שלום אש  סופר ידוע מאוד בשפת היידיש כתב גם רומנים תנכיים על משה ועל הנביא ישעיהו השני בתקופה הבבלית.

שלום אש 

 

המלך ירבעם והנביא מיהודה.

הנביא והאריה

 

קראו על כך עוד :

"זמרת הארץ" סיפור קלאסי מאת יצחק שנהר -שנברג על ימי ירבעם.

ספר מלכים הסודי : ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה בספרות ובתיאטרון 

שלום אש 

פרויקט הסיפור התנכי " 

דבורה אשת לפידות הנביאה ,ברק בן אבינועם השופט, יעל אשת חבר הרוצחת, סיסרא המצביא וגם אם סיסרא -כוכבי תרבות

דבורה הנביאה.איור מאת גוסטב דורה 

במגזין הרשת שאותו אני עורך "יקום תרבות " אנחנו מפרסמים את "פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי " סיפורים על רקע תנ"כי והיסטורי מהם קלאסיים של סופרים שאינם כבר עימנו ומהם עכשווים של סופרים צעירים ששלחו לנו את סיפוריהם.

ולאחרונה פירסמנו במסגרת פרויקט זה פרקים מרומן על דבורה הנביאה של חוה עציוני הלוי רומן בשם "אשת לפידות " שפורסם ב-2010 והיה רק הראשון בסדרה של עשרה רומנים תנכיים ( עד כה) שהפכו את חוה עציוני -לוי לסופרת הפורייה ביותר על נושאים תנכיים בהיסטוריה של הספרות העברית המודרנית.

ראו ראיון מקיף שלי עימה על כך כאן :

"בחזרה אל האישה התנכית "

וזאת הזדמנות להוסיף רשימה לסדרה של מאמרי על גיבורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית בספרות ובמדיה  העברית והעולמית.והפעם על דבורה הנביאה ,השופט ברק בן אבינועם יעל וסיסרא מצביא האוייב בספרות ובקולנוע.

והפעם הגיבורים מספר שופטים דבורה הנביאה השופט ברק בן אבינועם ,יעל  אשת חבר הקינית ,אישה קטלנית ,ומצביא האוייב סיסרא  מהעיר "חרושת הגויים" שאיים על שבטי ישראל ביחד עם יבין מלך חצור.

 

וכך  סיפורם ניתן  בספר שופטים פרק ד' :

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.  ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה:  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה.  {פ}
ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא.  ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט.  ו וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.  ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ.  ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ.  ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ–כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא; וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה.  י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה.  יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ.  יב וַיַּגִּדוּ, לְסִיסְרָא:  כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, הַר-תָּבוֹר.  יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אִתּוֹ–מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, אֶל-נַחַל קִישׁוֹן.  יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ–הֲלֹא יְהוָה, יָצָא לְפָנֶיךָ; וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו.  טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב–לִפְנֵי בָרָק; וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.  טז וּבָרָק, רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה, עַד, חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם; וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא, לְפִי-חֶרֶב–לֹא נִשְׁאַר, עַד-אֶחָד.  יז וְסִיסְרָא, נָס בְּרַגְלָיו, אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי:  כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.  יח וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי; וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ–וַתְּכַסֵּהוּ.  כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְהָיָה אִם-אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ–וְאָמַרְתְּ אָיִן.  כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.  כב וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ–וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.  כג וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן, לִפְנֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, הָלוֹךְ וְקָשָׁה, עַל, יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן–עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן.

ספר שופטים פרק ד'

 

שירת דבורה המובאת בספר שופטים היא לדעת רוב החוקרים היצירה הקדומה ביותר בתנ"ך  ובספרות העברית כולה מהמאה ה-11 לפני הספירה  ואולי באמת קרובה לתקופה שבה התרחשו האירועים המתוארים בה.

הנה היא :

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה. ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ד יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל. ט לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה. י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ. יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה. יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם. יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים. יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה. יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ. כ מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא. כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו. כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים. כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד. כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. (שופטים ה, א-לא)

דבורה היא ללא כל ספק הדמות  הנשית החזקה ביותר בתנ"ך כולו.היא יוצאת דופן לחלוטין.

כמוה יעל הדמות הנשית השנייה בסיפור.

למרבית הצער אין יותר מידי הופעות של דמויות אלו בספרות העברית.

הנה סקירה על מה שיש.

יעל באמנות 

יעל עם הפטיש . פסיפס בכנסיית דורמיציון שעל הר ציון.צייר Radbod Commandeur (1890 – 1955);

תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד.

( מתוך ספר שופטים פרק ה)

בסיפור ובשירת דבורה  מופיעה עוד אישה חזקה ,אישה קטלנית ,יעל אשת חבר הקיני בן שבט שהיה כנראה מקורב לשבטי ישראל שהמצביא סיסרא מצא מקלט באוהלה ובשנתו רצחה אותו. על מה ולמה זה לא כל כך ברור. אם כי אפשר להעלות השערות.

יעל רוצחת את סיסרא באמנות 

 

 

יעל וסיסרא .ציור מאת ציפי צגלה

.https://www.atmag.co.il/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9D/

על יעל וסיסרא וגם על דבורה יש לא מעט יצירות אמנות.

משום מה זה היה נושא אמנותי פופולארי בימי הביניים והרנסאנס. למה ? זה לא ברור.אפשר לשער שהצופים בציורים אלו נמשכו לדמות של האישה הסקסית הרצחנית והציירים ידעו זאת.

 

אז הנה תערוכה קטנה של ציורים על יעל סיסרא וגם  כמה על ברק בן אבינועם.

למשל הציורים האלו מימי הביניים :

Speculum Humanae Salvationis, Westfalen oder Köln, um 1360. ULB Darmstadt, Hs 2505, fol. 57r

Calvary Baptist Church

Anonymous (Master 3), Jael and Sisera, 1350-75

MS. illumination
Hochschul- und Landesbibliothek Fulda, MS. As 88, 127r

בתמונה הזאת ברק ואנשיו לבושים בכובעים הטיפוסיים ליהודים בימי הביניים.

יעל מחסלת את סיסרא בתמונות מימי הביניים 

ובציורים האלו מהרנסאנס ואחריו :

 

 יעל הורגת את סיסרא, ציור של ארטמיזיה ג'נטילסקי, בסביבות 1620. מוצג במוזיאון לאמנות יפה בבודפשט. ארטמיסיה הייתה ציירת שעברה אונס בידי אמן אחר ובציור היא מתארת את רגשותיה. 

Pierre Reymond, plaque en émail de Limoges représentant Yaël tuant Siséra, entre 1550 et 1575

יעל וסיסרא ציור מאת

Artist

 

 

Giuseppe Vermiglio (1585-1635), Jael and Sisera, about 1620, oil on canvas,

  1548–1628  Yael matando a Sísara pintado por Palma el Joven.

Jacopo Amigoni  e circa 1739

 

יעל וסיסרא .ציור מאת בית ספר איטלקי המאה ה-17

 

Jael and Sisera, 1787, Oil on canvas, James Northcote, (1746–1831).

 

James Tissot (  1896-1902) יעל מחסלת את סיסרא

יעל מראה לברק את גופת סיסרא  James Tissot

 

יעל וגופת סיסרא

למרות הפופולאריות של הסיפור אצל ציירים  רק מעט יצירות ספרות ,מחזות ,וסרטי קולנוע וטלויזיה  פורסמו והוסרטו על האירועים בסיפור דבורה ברק יעל וסיסרא.

אולי כי הדמויות כוללות  שתי נשים חזקות ביותר ויוצאות דופן במקרא   דבורה הנביאה המנהיגה ויעל הקטלנית דבר שעורר רתיעה מצד יוצרים ויוצרות שאינם ציירים.

אבל הנה סקירה של מה שיש בשפה העברית.כמה שירים ,שני רומנים ,סיפור קומיקס אחד נדיר ,וכמה פזמונים  וגם סקירה של היצירה הפילמאית המועטת שיש בנושא סרט קולנוע צרפתי אילם ושני קטעים של הסדרה הישראלית הקומית סאטירית מהעשור השני והשלישי של המאה ה-21 "היהודים באים"….

השירים 

דבורה ששרה וכתבה את השיר הקדום ביותר כנראה בתנ"ך ובשפה העברית כולה "שירת דבורה" כן מאוזכרת במובן בשירה העברית החדשה.

למשל בשיר הזה של זלמן שניאור מתוך המחזור האפי שלו "לוחות גנוזים"

 

 

מתוך לוחות גנוזים מאת זלמן שניאור

"יָעֵל, אַתְּ הִיא מַלְאָכִי – מַלְאַךְ מָוֵת!” –

סיסרא לפני מותו בפואמה  "יעל וסיסרא "של מיכה יוסף לבנזון

היצירה הראשונה  על הדמויות בספרות העברית  החדשה  היא  "יעל וסיסרא" של  המשורר העברי הליטאי הצעיר מראשית המאה ה-19 מיכה יוסף לבנזון מיכ"ל. ( 1828-1852) והיא יצאה לאור לראשונה בידי אביו המשורר אד"ם הכהן בעת שהמשורר גסס ,  בספר שיריו  "שירי בת ציון" ב-1851.

מיכה יוסף לבנזון ( מיכ"ל)

ובה הוא מתאר את המאבק הפנימי בנפשה של יעחל שנחושה לרצוח את סיסרא כאוייב עמה.אבל מצד שני הוא אורח החוסה בצילה ולא עשה לה אישית דבר.

מיכ"ל תיכנן לסיים את הפואמה בצערה של יעל שרצחה את ה"חוסה בצילה".

אבל בלחצו של המבקר שמואל דוד לוצטו  שראה גרסת כתב יד  מקורית של הפואמה שמסתיימת בייסורי הנפש של יעל וחשב שאין זה מן הראוי להציג את יעל כמי שמתחרטת על הריגת סיסרא , מיכ"ל סיים את הפואמה כשמנוחתה של יעל חוזרת אליה לאחר ששמעה את שירת דבורה והיא מבינה שעשתה את רצון הנביאה והאלוהים.

תוכלו לקרוא את הפואמה הזאת  כאן : יעל וסיסרא

לאחר מכן פורסמו עוד כמה יצירות נשכחות על הדמויות  :

נחמן יצחק הכהן פישמאן "סיסרא מפלתו והצלת עם ישראל על ידי ברק ודבורה בדרך שיר ומליצה למברג 1841

נחום  ירושלמי דבורה הנביאה חזיון תנכי בשירה מעובד עבור בני הנערים.ירושלים תרפ"ד 1924

זכריה פרידמן  : דבורה אשת לפידות:מחזה בשש תמונות בתוך בין השורות סיפורי התנ"ך : המחזת מקרים בתולדות ישראל לפי מקור ומסורת ראשון לציון תשי"ד 1954

שירים

 

שמואל בס דבורה וברק מתוך נחל קדומים :שירי תנ"ך יזרעאל ש.שרברק 1941

 

פנחס אלעד :דבורה הנביאה בתוך "שירי תנ"ך תשי"ח 1958

 

 

שיר באנגלית

שירים על יעל

יעל מחסלת את סיסרא.

Artist Gregorio Lazzarin

 

שמואל בס יעל וסיסרא

 יעל מראה לברק את סיסרא המת 

אשת חבר מאת אורה עתריה  חגיגה בשמש ספריית פרוזה 1986

יעל מקבלת את פני סיסרא  1644 .צייר

Johannes Spilberg

1619-1690

יעל הקינית – Yael the Kinite

שולה ברנע, משוררת. פרופ׳ איתן מדיני – מתרגם

עוֹמֶדֶת פֶּתַח אָהֳלָהּ
חוּם אֱגוֹז עֵינֶיהָ
שְׂפָתֶיהָ כַּדֻּבְדְּבָן,
דְּבָרֶיהָ כִּדְבַשׁ,
וְהוּא הֲלוּם קְרָב,
מְסֹעָר מֻתָּשׁ,
רַךְ כְּשֶׂה קָט,
צָמֵא לָאַהֲבָה,
לְלִטּוּף, לְתִקְוָה,
לְחֶסֶד קַל  צִפָּה,
נָפַל כְּעָפָר לְרַגְלֶיהָ
מֵת תַּחַת יְתֵדָהּ,
כְּשִׁמְשׁוֹן בִּמְזִמַּת דְּלִילָה.

Yael the Kinite/Shula Barnea/ Poet
Translated by Prof. Eitan Medini
Standing in front of her tent,
Her eyes as brown as a nut,
Her lips as a cherry,
Her spoken words as Honey,
And he was smitten by battle,
Exhausted  troubled,
Soft as a lamb,
Thirsty for love,
For caressing, for hope
He expected small Mercy and Grace,
Fell as ashes at her feet
Died by her Rod,
As Samson in Delila’s intrigue.
All rights reserved to Shula Barnea
כל הזכויות שמורות לשולה  ברנע

סודה של יעל: מקאמה

יעל וסיסרא .עוד ציור מאת ארטמיסיה גינלנסקי.

שמחה סיאני, סופרת ומספרת עממית

 

אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, שְׁמֵךְ הוּא "יָעֵל",

גּוּפֵךְ כֹּה צַר וְאָרֹךְ כְּמַקֵּל,

אִישֵׁךְ אֶת הָאֹהֶל זֶה זְמַן לֹא פּוֹקֵד

וְהִנֵּה, נִקְלָע בְּדַרְכֵּךְ מְפַקֵּד!

עָיֵף וְרָצוּץ בָּרַח מִן הַקְּרָב

וְלָאֹהֶל שֶׁלָּךְ בָּרֶגֶל קָרַב,

אֶת כְּנַף אָהֳלֵךְ רָאָה הוּא פָּתוּחַ

לָבֶטַח יִמְצָא שָׁם מִסְתּוֹר בָּטוּחַ,

וּמַה בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ, הַמִּסְכֵּןְ, רַק מַיִם

לֹא קַוְיָאר, יַקִּירָה, גַּם לֹא כּוֹס שֶׁל יַיִן

וְאַתְּ, נָתַתְּ לוֹ חָלָב, רֵעָה

בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרַבְתְּ לוֹ חֶמְאָה,

וּבְעוֹדוֹ מְלַקֵּק מֵהַצָּהֹב צָהֹב הַזֶּה

הִפְשַׁלְתְּ שִׂמְלָתֵךְ וְנִגְלָה גּוּף רָזֶה…

חָשַׂפְתְּ מַעֲרֻמָּיו מֵאָלֶף וְעַד תָּו

הַשִּׁרְיוֹן הֵסַרְתְּ וְגַם אֶת מִכְנָסָיו

רָאִית אֶת שְׂפָתָיו הַמְתוּקוֹת מֵחָלָב

הֵרַחְתְּ הֶבֶל פִּיו הֶחָמוּץ מִן הַקְּרָב

לִטַּפְתְּ אֶת שְׁרִירָיו וְאֶת הַ"קֻּבִּיּוֹת",

נִצְמַדְתְּ לַגּוּף הַבָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת…

וְנִזְכַּרְתְּ בְּגוּפוֹ הָרוֹפֵס שֶׁל הַבַּעַל

וְאֶת מִנְהָגָיו עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל…

בְּעוֹד גּוּפֵךְ עוֹלֶה כְּפוֹרֵחַ

זְקָנוֹ כְּבָר הִלְבִּין, עַל חָזֵהוּ צוֹנֵחַ,

וְהִנֵּה גֶּבֶר גֶּבֶר בָּא לְאָהֳלֵךְ

לֹא שֶׁחָלִילָה אַתְּ סוֹטָה מִבַּעְלֵךְ…

כִּי כָּאן, יָעֵל, טוֹבִים הֵם הַשְּׁנַיִם

אַהֲבָה נְדִירָה – וְנִצָּחוֹן מִשָּׁמַיִם!

הֵאַרְתְּ לוֹ פָּנִים וְהִגַּשְׁתְּ לוֹ חֶמְאָה

פָּתַחְתְּ אֶת גַּנֵּךְ בַּחֲשָׁשׁ, בְּשִׂמְחָה

וְהוּא, כְּשׁוֹר זוֹעֵם אֶל הַגַּן פָּרַץ

וְיָרָה אֶת חִצָּיו בְּשֶׁצֶף נִמְרָץ,

וְהִשְׁאִיר לָךְ מַזְכֶּרֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

כִּי זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל גְּבָרִים לוֹחֲמִים…

 

וּמַה תַּגִּידִי, תַּסְבִּירִי, יָעֵל?

וְאֵיךְ תְּתָרְצִי אֶת מַה שֶׁעוֹלֵל?

הַסְתִּירִי, יָעֵל, אֶת זֶה הַמַּעֲשֶׂה

כִּי אִישֵׁךְ הַזָּקֵן, בָּךְ הָעָם יְשַׁסֶּה,

חַיֶּבֶת אַתְּ לִטֹּל אֶת נִשְׁמַת הָאוֹיֵב

שֶׁמָּא יִתְגָּאֶה, יְדַבֵּר, יִתְרַבְרֵב…

אַל נָא תִּבְכִּי וְתִהְיִי רַק יוֹשֶׁבֶת

הִנֵּה רְאִי אֶת זוֹ הַמַּקֶּבֶת,

שִׁכְבִי בִּזְרוֹעוֹתָיו עַד יָנוּם בְּשַׁלְוָה

וְאָז תָּקוּמִי כְּנוּעָה וּשְׁלֵוָה,

טְלִי בַּלָּאט הַיָּתֵד וְהַמַּקֶּבֶת

(וּקְחִי עִמָּךְ גַּם אֶת הַמַּגֶּבֶת…)

וְתִקְעִי אוֹתוֹ בְּזוֹ הָרַקָּה

בְּעֹצֶם יָדֵךְ, בְּעֹצֶם מַכָּה,

הִרְגִי אֶת הָאִישׁ לְבַל יְסַפֵּר

חֶרְפָּתֵךְ הַמְתוּקָה הוּא לֹא יְכַפֵּר

וְאִם יִשְׁאֲלוּ: "אֵיךְ עֵרוֹם הוּא אִישָׁהּ?"

קוֹנְנִי שֶׁחִלֵּל אֶת כְּבוֹדֵךְ בְּלִי בּוּשָׁה

הִגַּשְׁתְּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח כָּל הַיָּד

כָּךְ זֶה אוֹיֵב, הוּא לֹא מְכֻבָּד,

גִּבּוֹרָה תִּהְיִי וְלֹא אִשָּׁה מֻפְקֶרֶת

גִּבּוֹרָה, שֶׁהָרְגָה בְּעֹצֶם מַקֶּבֶת

אֶת שַׂר צְבָא יָבִין, מֶלֶךְ חָצוֹר,

הֲלֹא הוּא סִיסְרָא, הַנּוֹעָז, הַגִּבּוֹר.

 

אַל תְּגַלִּי אֶת סוֹדֵךְ זֶה, יָעֵל,

הַרְאִי לַכֹּל אֶת לִבֵּךְ "הַסּוֹבֵל"

אַל נָא תּוֹדִי שֶׁנָּקַמְתְּ בְּבַעְלֵךְ

שֶׁהִשְׁאִיר אוֹתָךְ כָּךְ בָּאֹהֶל לְבַדֵּךְ.

אַל תְּסַפְּרִי שֶׁנִּמְלֵאת תַּאֲוָה

וְשָׁתִית בְּיוֹדְעִין יֵין אַהֲבָה…

 

בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם רָאָה, זוֹ אֱמֶת,

אֵיךְ כָּרַע הַצַּר בֵּין רַגְלַיִךְ וָמֵת,

עַל רֹאשֵׁךְ יַנִּיחַ זֵר שֶׁל דַּפְנָה

וְיֹאמַר: "יָעֵל, אֵין כָּמוֹךְ אֵיתָנָה!"

כָּל הָעָם יַבִּיט בָּךְ בְּרֹב הַעֲרָצָה

וְאַתְּ, בְּלִבֵּךְ, תִּהְיִי מְרֻצָּה…

כִּי עַתָּה שׁוֹב יָשׁוּב אֵלַיִךְ אִישֵׁךְ

וְלֹא תִּוָּתְרִי עוֹד, יָעֵל, לְבַדֵּךְ!

רשומון

מאת: שמחה סיאני

הגהה וניקוד: ד"ר אורי מלמד

 

סיסרא –

כְּנַף אֹהֶל פָּתוּחַ, תִּקְרֹבֶת אִשָּׁה

הִרְחִיב צַעַד סוּס, סִמֵּן בִּנְקִישָׁה

וְהוּא כֹּה יָגֵעַ, טָעוּן וּמָלֵא

וְהִיא תַּאֲוָה מַשְׂבִּיעָה בִּלְחִישָׁה.

 

י ע ל –

חָשְׁקָה הִיא בְּאוֹיְבָהּ סִיסְרָא

גּוּפָהּ סָעַר לְמוּלוֹ לְלֹא מוֹרָא

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר, מַכָּה וְרוֹצַחַת

בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע וְהִיא – גִּבּוֹרָה!

 

אֵם סיסרא –

צָפְתָה בַּחַלּוֹן לִשְׁאוֹן מַרְכְּבוֹתָיו

וְהָאֹפֶק יָתוֹם וּבְנָהּ טֶרֶם שָׁב

מְצַחֲקוֹת נְעָרוֹת, אֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן:

"הֲנָטָה לָלוּן בְּבֵית רָחָב?!"

 

שירה על סיסרא 

ויש גם שירים  ..לא על סיסרא אלא על אימו.שירים  שהם  רחומים  וסימפטיים  הרבה יותר אל אימו של סיסרא מאשר דבורה ששרה כך:

עַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל.

( מתוך "שירת דבורה")

יעל וסיסרא צייר לא ידוע.

אמו מאת חיים גורי מתוך שושנת הרוחות 1960

 

והנה תרגום לאנגלית של השיר:

 

 

אם סיסרא

בלפור חקק,
 
מתוך: בלפור חקק, רשות לתיקון עולם (שירים), הוצאת צור אות, ירושלים 2016.

אֵם סִיסְרָא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן

הַצּוֹפֶה אֶל שְׂדֵה הַקְּרָב:
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ יֶעֱרַב.
מִי בַּמַּיִם וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בַּחֶרֶב
וּמִי לְעֵת עֶרֶב.

כְּבַקָּרַת אֵם אֶל יְלָדֶיהָ
הִיא מְתַנָּה תֹּקֶף
קְדֻשַּׁת הָאִמָּהוֹת
עַד שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּבִכְיָּהּ
הִיא צוֹעֶקֶת נְהָמוֹת נְהָמוֹת
לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
אֲבָל צַעֲקוֹתֶיהָ חוֹצוֹת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת הָעוֹלָם מִסּוֹף וְעַד סוֹפוֹ
וְאוֹתָנוּ הֵן קוֹרְעוֹת.
לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
כִּי הִיא נוֹשֵׂאת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת כְּאֵב הָאִמָּהוֹת.

שירה של אם סיסרא

 

 הרצל חקק     מתוך הספר 'שחרית לנצח:שירים ((2010-2016) ירושלים : צור אות, תשע"ו 2016.

 

 

נִצֶּבֶת לְיַד הַחַלּוֹן. הָעֵץ מִצְטַמְרֵר.

נֶעֱצֶבֶת כַּיָּם. הָרַעַד הַקָּדוֹשׁ חוֹתֵר

נוֹשֵׂא אֶת הַקֹוֹל.

אֵם סִיסְרָא צוֹפָה מוֹרָא

בְּעֵין הַסְּעָרָה. תַּם הַקְּרָב. וְלֹא שָׁב.

מְחַכָּה לוֹ בְּכֻתָּנְתּוֹ סְפוּגָה

מִשִּּמְחָתוֹ. מִדַּם אוֹיְבָיו.

הַחַלּוֹן בְּשָׁחוֹר נִצְרָב.

זֶה גֶּחָל עֵינֶיהָ שָׂרַף. עָלֶה רוֹעֵד

מְחַשֵּׁב לִנְשֹׁר. הַאִם בְּנָהּ יַחֲזֹר.

נִפְרָם בִּגְדָּהּ, פְּרוּעוֹת שְׂפָתֶיהָ.

מֵאָה יְבָבוֹת וְהֵן חַדּוֹת. כָּל לֵב

חָשׁ בַּחוֹד הַמַּפְחִיד. שֵׁבֶר זְכוּכִית.

מִשִּׁמְשָׁתָהּ יְקוּם הִתְנַפֵּץ. חָרַב.

אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.

הֶעָלֶה מַכְמִיר. חוֹשֵׁשׁ

לְהוֹתִירָהּ בּוֹדְדָה. צוֹעֶקֶת חַיִּים לְיַלְדָּהּ.

בְּשִׂמְלָתָהּ הִצְפִּינָה חַרְבָּהּ.

הַאִם נִשְׁבָּה. קוֹלָהּ בַּלִּיסְטְרָאוֹת.

מְפוֹצֵץ חוֹמוֹת. הָרִים.

לֹא יוּכְלוּ לָהּ שׁוֹפָר וּשְׁבָרִים.

צְעָקָה מִתְּהוֹם תְּרַחֵף וְדַם טָרָף

בְּפִיהָ. מֵאֵם כָּל חַי. מִנַּפְשָׁהּ יַפְצִיעַ.

חַלּוֹן וְתִקְוַת חוּט. נִִתַּק בָּכוּת.

אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ לַיַּלְדוּת. לָאִמָּהוּת.

לָבָן וּכְבָר הֶאֱפִיל עַד אָדֹם

שָׁחוּט. הִיא הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת

וְאִתָּהּ אֲבֵלָה דְּמָמָה. וְלֹא תֹּאמַר

שְׁמָהּ. מִמֶּרְחָק צַהֲלַת צָבָא מְנַצֵּחַ.

תְּרוּעַת שׁוֹפָר. כְּתֹנֶת עַל מוֹט

מִתְנַשֵּׂא. גְּרוֹנָהּ נִחָר. מִצִּפָּרְנֶיהָ מְנַסֶּה.

רְאִיתִיהָ בַּחַלּוֹן וְאֵין לָהּ שָׂרוֹת.

זֶה שְׁמִי, נִשְׁנֶקֶת לִשְׂרֹט עוֹלָמוֹת.

אֲנִי אֵם סִיסְרָא, אֲנִי הָאֵם  וְשִׁבְרָהּ.

אַל תִּקְרְבוּ אֵלַי אַנְשֵׁי הַבְּשׂוֹרָה.

כִּי אֶחֱרוּ פְּעִימוֹת לִבִּי. וְנֹורָא.

מִי שָׁמַע בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה יְבָבָה

שֶׁל נְשִׁירָה. אַל תֹּאמְרוּ, הַכִּירִי נָא

הַכְּתֹנֶת בְּנֵךְ.

בּוֹדֵד כְּאֵבָהּ חוֹרֵךְ. בְּשָרָהּ יוֹקֵד.

גֶּשֶׁם שְׁמֵימִי מַכֶּה בַּשְּׂמֵחִים לְאֵיד.

יְגוֹנָהּ נִתָּךְ גּוֹסֵס וְאִלֵּם. לִשְׁבָרִים

הוֹלֵם. מֵאָה שְׁתִיקוֹת נוֹרוֹת

בָּרָד אֵשׁ מֵאִשָּׁה

נֶעֱלָפָה. הָאוֹר קָפָא, קְלַסְתֵּרָהּ

בַּשַּׁחַר מְדַמְדֵּם. כֹּה קָשֶׁה. נְדָנָהּ חָשֵׁךְ.

אֵיךְ תִּנָּתֵק מִן הַחוּט.

מֵאִמָּהוּת. צוֹעֶקֶת חַיִּים וְהָעוֹלָם

מֵת. הַחַלּוֹן מִתְמוֹטֵט.

כָּבָה הָעֵץ. אֵיךְ יְחַבֵּק פָּנֶיהָ וְאֵין

תִּקְוָתָהּ. לָאַהֲבָה הַשְּׁחוּטָה וְלַלֵּב

הַמְּדַמֵּם לֹא יִהְיֶה לָנֶצַח שֵׁם. לְיַד

הַחַלּוֹן נִצָּב לִבִּי. בְּלַהַב דָּמִי רוֹשֵׁם.

 

 

 

יצירה בולטת הרבה יותר הייתה הרומן של הסופר ישראל שף   ( , 1865-1938  )ששאף לחדש את הז'אנר של הרומאנים התנכיים שכתב אברהם מאפו.

הוא כתב רומן תנכי אפי מלא הרפתקאות והצלות על דבורה ויעל לבני הנעורים שהיה פופולארי מאוד בשנות השלושים.

זה היה חלק מסדרה על ימי השופטים. כך נוצר ספרו הראשון "עכסה בת כלב", שיצא בעידודם של הלל צייטלין ופישל לחובר. המשיך בנוסח זה בספריו "אהוד בן גרא" . שף לא הספיק להשלים את הספר הבא "ותם בן ירובעל"" שרק פרקים ממנו נדפסו אחר מותו ב"משעולי החינוך"..

ספרו הידוע ביותר היה היתד :   או, יעל אשת חבר : ספור מדברי ימי ישראל בתקופת השופטים /    תל-אביב :   מצפה,   (1936).וזה כנראה הספר הזכור ביותר לנוער העברי על ימי יעל ודבורה.במרכזו עומדת לא דבורה שהיא דמות משנה כמו ברק בן אבינועם אלא יעל אשת חבר המוצגת כמצביאה בפני עצמה ( !) ומספר על נפילתה בשבי בידי סיסרא ועל נקמתה הסופית  בו.אירוע שאינו מוסבר כלל במקרא.

במונחים של היום זה רומן כמעט "אולטרא פמיניסטי".

הסיפור הזה יצא לאור לאחרונה ב"  כתובים" איסוף ועריכת החומר – חנה ברנר ; עריכה והקלדה – שלי יונה ברנר]./    [חיפה :   מוציא לאור לא ידוע],   תשס"ד.2004 בקובץ יצירותיו של הסופר הנשכח שף.

סיסרא סיפור הקומיקס

בשנות החמישים בתקופת שיא העניין בתנ"ך במדינת ישראל גם בעידודו של ראש הממשלה דוד בן גוריון וגם בהשראת התגליות הארכיאולוגיות בעיר חצור פורסם סיפור קומיקס בשבועון "הארץ שלנו " על ימי ברק בן אבינועם ודבורה ומאבקם בסיסרא.

גם אמנון במתנדבים מאת יעקב אשמן ודוש היה הקומיקס היחיד שעסק בימי דבורה וברק שאך מופיע כדמות בסיפור .

ותוכלו לקרוא אותו כאן.

 

הסיפור אגב פורסם שנה לפני שהחל יגאל ידין לחפור בתל חצור חפירות שנמשכות עד היום.אבל יעקב אשמן ודוש ביצעו מחקר רציני ביותר על התקופה הקדומה וזה נראה היטב בציורים.

העניין בימי דבורה ויעל גבר עוד הודות לחפירות האלו של יגאל ידין.

 

סיפורים על דבורה ועל יעל.

יעקב כהן מעשה יעל


.יעקב חורגין "יעל אשת חבר הקיני ".."יעל אשת חבר הקיני ".

–הבוקר  3.10.1948 עמ' 11-12, 14

וגם בתוך  הקובץ ""בשכבר הימים"  ע' 28-56 )

סיפור דרמטי ביותר על  הריגתו של סיסרא בידי יעל וניכורה כתוצאה מאנשי עמה.

יעל אשת חבר.ציור מאת מ.אריה לסיפורו של יעקב חורגין "בשכבר הימים."

הסופר שרגא גפני כתב על דבורה במסגרת ספרו "סיפורי השופטים " בסדרת "עולם התנ"ך לילד" הוצאת מ.מזרחי ,1963)

ליאור   עשת  ( שם בדוי של  מירון אוריאל)  סדרת גיבורי ישראל ( ) הוצאת ע. נרקיס ) אייר אשר דיקשטיין . 

דבורה . 1966.

ספר לילדים על דבורה ברק ויעל שהופיע במסגרת סדרה מתחרה לזאת של "עולם התנ"ך לילד של גפני .

תנ\"ך | המולטי יקום של אלי אשד

גירסה מקוצרת של סיפור דבורה הופיעה בספר אחר בסדרה זאת של ליאור עשת בשם "נשי התנ"ך"

ספר מיוחד במינו על התקופה נכתב בידי הסופר הגדול חיים הזז אך פורסם רק שנים  לאחר מותו.

חיים הזז  .ימלה. הוצאת אבן חושן 2005.

סיפור על משפחה ישראלית בתקופה שלאחר ימי סיסרה כתוב בשפה קשה מאין כמוה .יצא לאור שנים רבות לאחר מות המחבר שכתב אותו עוד בסוף שנות העשרים   מיד לאחר  סיפורו התנ"כי על משה וציפורה "חתן הדמים " כמעין סוג של המשך .

דבורה הרומן הפמיניסטי

הספר הבולט ביותר בנושא בספרות העברית  מאז ישראל שף הוא :

אשת לפידות מאת חוה עציוני הלוי   תל אביב :   אריה ניר,   תש"ע 2010.

שגם הוקלט בספר השמעה ב-2018

ספר שעם הופעתו זכה להצלחה הגדולה והבסיס לקריירה של המחברת בכתיבת רומנים על נשים מהתנ"ך.הוא אף תורגם לאנגלית.

אשת לפידות

 

קראו פרקים ממנו ב"יקום תרבות " כאן.

קראו ראיון גדול על ספר זה עם המחברת ב"יקום תרבות כאן :

בחזרה אל האישה התנכית

ספרי ארכיאולוגיה

העניין בימי דבורה ויעל גבר עוד הודות לחפירות האלו של יגאל ידין ובעקבות הספר שפירסם בנושא שבהן סיכם אותם  שהפך לסוג של "רב מכר של התקופה"

חצור :   "ראש כל הממלכות האלה" /    תל אביב :   ספרית מעריב,   1975.

 

ספר נוסף עדכני יותר בנושא  היה של אמנון בן תור שחפר את העיר שנים רבות.

חצור :   מטרופולין כנענית ועיר ישראלית /

  ירושלים : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ; יד יצחק בן-צבי, תשע"ה 2015. ‬

אדם זרטל  סודו של סיסרא :   מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה /    (אור יהודה) :   דביר,   (תש"ע).2010

ספר שבו הראה זרטל  על סף חפירות בעיר שזוהתה כ"חרושת גויים " עירו של סיסרא שסיסרא היגיע מהאי סרדיניה (!)

 

 

הפזמונים .

פזמון מוקדם על דבורה שנוצר בשנות העשרים עבור הצגה בכפר תבור על דבורה הנביאה  היה :

הללו לדבורה

פתיחה בנגן חיצוני
מילים: נחום (בן חיים זלמן) ירושלמי
לחן: עממי כליזמרי
כתיבה: תרפ"ד 1924

הַלְּלוּ הוֹדוּ יָהּ כִּי הִגְדִּיל עָשֹׂה
כִּי גָּאַל וּפָדָה שְׁאֵרִית עַמּוֹ
יוֹם נוֹשַׁעְנוּ מִידֵי צַר, עַל יְדֵי בָּרָק הַשַּׂר
יָהּ נְהַלְּלָה נָרִיעָהרַנְּנוּ לִדְבוֹרָה נְבִיאַת הָאֵל
וּלְמוֹחֶצֶת סִיסְרָא הַקֵּינִית יָעֵל
וּלְכָל חֵרְפוּ נַפְשָׁם צֵאת לַקְּרָב לְיֶשַׁע עַם
הַלְּלוּ וְנִשְׂמְחָה בָּם!

הפזמון הידוע על פי שירת דבורה הוא בלחנה של נעמי שמר בעיבודו של אורי קריב  מ-1972 ללהקת פיקוד דרום.

השיר נכנס למצעדי הפזמונים השבועיים של הגל הקל ב־17.7.1972 וצעד שישה שבועות, עד 28.8.1972. בשיאו הגיע למקום ה־12 (14.8.1972).

ארץ רעשה.

מילות השיר לקוחות מתוך שירת דבורה, בספר שופטים פרק ה'. השיר, המחולק לסולו ולמקהלה, מתאר את המלחמה ואת הניצחון ומבקש ניצחון תמידי על האויבים כפי שהיה הניצחון הזה.

מילות השיר
בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום
בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

אז הלמו עקבי-סוס; מדהרות דהרות אביריו
אז הלמו עקבי-סוס; מדהרות אביריו
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

כן יאבדו כל-אויביך
כל אויביך יאבדו
ואהביו, כצאת השמש בגבורתו
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

השיר נכתב לביצועם של הזמרת נחמה ליפשיץ ולמקהלת השריון שפעלה שלוש שנים עד 1973, אך בוצע על-ידי להקת פיקוד הדרום בין שירי התכנית "מדרום תיפתח הטובה".

 

האזינו לפזמון "ארץ רעשה"

 

עוד שיר ידוע המבוסס על סיפור דבורה ויעל הוא

יעל יעל מאת דן אלמגור ,לחן נפתלי נאמן

שרה: להקת פיקוד צפון בתכניתה “הנשק הסודי” (1960)לקוחים ממחרוזת של פזמונים על כלי נשק בלתי קונווציונליים של כמה מגיבורי המקרא,

 

ן, כָּל הַחַיָּלִים

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאֵל

הִכִּירוּ אֶת הָאֹהֶל שֶׁל הַשֶּׁקֶ"ם,

וְאֶת הַמַּגִּישָׁה –

סַמֶלֶת, שְׁמָהּ יָעֵל –

חַיֶּלֶת חֲמוּדוֹנֶת וְצוֹחֶקֶת.

כְּשֶׁעָבְרוּ בַּכְּבִישׁ

הֵם שָׁרְקוּ לָהּ חִישׁ,

כְּמוֹ לְלִילִי מִסִיבוּב כְּפַר בִּיל"וּ,

וְעָצְרו פִּתְאוֹם

כּוֹס “תָּסַס” לִלְגֹּם;

אוֹ בַּקְבּוּק שֶׁל “קוֹלָה” אֲפִלּוּ…

“יָעֵל, יָעֵל!”,

כָּל הַחַיָּלִים קָרְאוּ לָהּ.

“יָעֵל, יָעֵל!”

מִן הַשֶּׁקֶ"ם בְּסִיבוּב עַפוּלָה.

“יָעֵל, יָעֵל!”

רַק לְקָצִין אֶחָד –

הַגֵּנֵרָל סִיסְרָא –

יָעֵל הָיְתָה חוֹרֶקֶת בַּשִּנַּיִם.

כִּי גֵּנֵרָל סִיְסָרא

הָיָה קַמְצָן נוֹרָא,

וְהוּא תָּמִיד בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת

“כּוֹס מַיִם!”

וְיָעֵל אָמְרָה:

זֶה מַרְגִיז נוֹרָא,

כָּךְ לְהַגִּישׁ חִנָּם לְלֹא פְּרוּטָה לוֹ.

אִם הוּא יִתְעַקֵּשׁ

מַיִם לְבַקֵּשׁ –

אָז בְּחַיַּי, יָתֵד בָּרֹאשׁ אֶתְקַע לוֹ!"

“יעל, יעל!”…

וְיוֹם אֶחָד סִיסְרָא

עָצַר שָׁם, בַּסִּיבוּב,

נִכְנַס לַשֶּׁקֶ"ם וְכֻוּלֹו מַזִּיעַ,

וּמִיָעֵל בִּקֵּשׁ

כּוֹס מַיִם, כְּמוֹ תָּמִיד.

מַיִם בִּקֵּשׁ – אַךְ הִיא חָלָב הֵבִיאָה.

הוּא הֵחֵל לִלְגם

וְיָרַק פִּתְאוֹם:

“חָלָב! וְעוֹד עִם קְרוּם! שִׁפְכוּ לַזֶבֶל!”

אָז יָעֵל רָתְחָה.

תַ’יָּתֵד לָקְחָה,

וּבְרֹאשׁוֹ תָּקְעָה לוֹ בַּמַּקֶבֶת…

“יָעֵל, יָעֵל!”

אָז הֵרִיעוּ לָהּ “הֵידָד” וְגַם “הֶאָח!”

“יָעֵל, יָעֵל!”

וְרָשְׁמוּ אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ!

 

האזינו לפזמון

 

שירת דבורה,דבורה הנביאה,  נורית הירש אסתר רדא

הפזמון

שירת דבורה דבורה הנביאה לחן ושירה: שושיה בארי דותן

הפזמון

ויש גם הפזמון של ניסים סרוסי על אם סיסרא מתוך הסרט יום הדין  של ג'ורג' עובדיה משנת 1974

אם סיסרא

ניסים סרוסי
מילים: יוסי בכר
לחן: ניסים סרוסי

מבעד לחלון תשקיף לה אם סיסרא
פניה עצובים והיא כה בוכיה
איכה הלך הבן, מדוע לא חזר?
אמר שינצח, הן כך הוא לה אמר

והיא ידעה בלב של אמא
שלא, שלא יחזור
והיא קיוותה בלב של אמא
שכבר שכבר יחזור

על אדן חלון ניצבת אם סיסרא
ללב לא תאמין כי ינבא לה רע
אולי כבר תם הקרב אם עודנו חי
אמר שינצח, אך לא אמר מתי

מעבר למפתן שותקת אם סיסרא
הבן לא יחזור כך השמיעה אמרה
מבט נשאר לאל ואת בנ הגנה
מדוע זה לקח גזל ממנה בנה?

האזינו לו כאן.

 

כך קראנו בתנ"ך

מתוך האלבום "דודו השמן"

מילים: יורם טהרלב
לחן: דוד קריבושי

ואיך גמרה יעל עם סיסרא?
המורה, את זה אני יודע!

היא קראה לו, בוא לרגע, הכנס לאוהל חיש
וכשהוא נכנס היא נתנה לו עם פטיש
עוד אוייב אחד הלך
כך קראנו בתנ"ך

באמת כל הכבוד
יש לנו ממי ללמוד
יש לנו ממי ללמוד

האזינו כאן 

"תנ"ך עכשיו " קומיקס סטירי מאת אפרים סידון ואבנר אברהמי

הקומיקס הזה הופיע מידי שבוע בשנות התשעים  מעל דפי המגזין הפוליטי  "כותרת ראשית"   ותיאר בסיפור קומיקס סטירי עכשווי דף מסיפורי התורה יהוושע ושופטים והיו אמורים לכסות את כל התנ"ך  ב-954 פרקים ..אבל היספיקו להגיע רק עד לשופט יאיר הגלעדי בספר שופטים לפני שנסגר כתב העת  בדף מספר 234 ( ותיכננו להמשיך לבת יפתח אבל זה לא קרה).

אבל הם הספיקו לכסות את דבורה ואת ברק ואת יעל בשלושה עמודים .

והנה הם :

הסרט האילם 

יעל וסיסרא במאי  Henri Andréani.    1911

סרט צרפתי

יעל מחסלת את סיסרא בסרט הצרפתי משנת 1911

 

זהו הסרט היחיד הידוע לי שעוסק באירועים של ימי ד'בורה ויעל ודבורה משום מה אינה  מופיעה בו כלל .ההתמקדות היא בסיפור יעל וסיסרא הדרמטי אולי בגלל אורכו הקצר של הסרט 10 דקות בלבד….. אבל ברק בן אבינועם יעל ובעלה וסיסרא כמובן כולם מופיעים.

קראו עליו עוד כאן :

 

 

ולסיום הנה הגירסה המוסרטת האולטימטיבית של סיפור דבורה ושל סיפור יעל שתיהן מהסדרה הקומית "היהודים באים ".

דבורה ויעל ב"היהודים באים"

 

 

 

 

יעל הגיבורה וסיסרא

 

קראו גם :

פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי

בחזרה אל האישה התנכית:ראיון עם חוה עציוני -הלוי על דבורה הנביאה

אלי אשד על דבורה הנביאה אידיאולוגית ומשוררת

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה

 כאשר אבדתי אבדתי :עמית דרבקין בסיפור ושיר על על יעל אשת חבר ב"יקום תרבות"

עוד על  יעל וסיסרא בטלויזיה

 

 

מאמרים אחרים בסדרה כוללים את :

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

תמר אשת ער בקולנוע ובספרות  

משה רבנו כוכב קולנוע

יהושע בן נון ורחב מיריחו כוכבי ספרות קומיקס  וטלויזיה 

עתניאל בן קנז השופט הראשון ואישתו עכסה בת כלב בספרות ובקומיקס

המתנקש הבודד -אהוד בן גרא בספרות באמנות ובקומיקס 

רות המואביה כוכבת קולנוע 

ספר מלכים הסודי : המלכים ירבעם ורחבעם בספרות ובתיאטרון

הגבירה איזבל 

הגבירה עתליה 

הנביא ירמיהו בטלביזיה

רצח נציב יהודה :על גדליהו בן אחיקם

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

המלך אחשוורוש הוא כסרכסס כוכב קולנוע

יהודה המכבי כוכב קולנוע

אותו התלמיד :השליח שאול התרסי -פאולוס ביהדות ובספרות העברית

 

יעל וסיסרא ציור מאת גוסטב דורה.

ספר מלכים הסודי: המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית

 

 

עוד רשימה בסדרה שלי על ההופעות של דמויות תנכיות שונות ביצירות ספרות תיאטרון קולנוע וטלוויזיה לאורך הדורות בשפה העברית וגם בשפות אחרות.ראו רשימה שלהן בקישורים בסוף.

 

והפעם סקירה על ההופעות המועטות מאוד בספרות ובתיאטרון של צמד מלכים מאוד לא סימפטיים.

למעשה הכי פחות סימפטיים בתנ"ך .

ירבעם ורחבעם 

האחד הוא האיש   שהוא ללא כל ספק המטומטם ביותר בתנ"ך כולו ,ללא כל מתחרים.  רחבעם בן שלמה בן דוד , האיש שבטימטומו הביא לחורבן  מלאכת החיים של סבו דוד ואביו שלמה והביא  לפילוג ממלכות ישראל ויהודה. 

והשני המלך השנוא ביותר על עורכי התנ"ך אפילו יותר מאחאב בן עומרי בעלה של איזבל  ,ירבעם בן נבט מפלג הממלכה המאוחדת.האיש שהקים בבית אל מקדש סביב פסל עגל זהב. 

פשע נורא בעיני מחברי ספר התנ"ך.

אם נרצה המלך הרשע ביותר בתנ"ך. 

אבל מה עדיף להיות רשע או מטומטם? 

 

 

המלך האידיוט רחבעם 

ירבעם בן נבט שליח שבטי ישראל מתעמת עם המלך הצעיר  והטיפש רחבעם  בן שלמה בשכם 

וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם, שְׁכֶם:  כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.  ב וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם, בְּמִצְרָיִם.  ג וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ-לוֹ, ויבאו (וַיָּבֹא) יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר.  ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ–וְנַעַבְדֶךָּ.  ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לְכוּ-עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים–וְשׁוּבוּ אֵלָי; וַיֵּלְכוּ, הָעָם.  ו וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר-הָיוּ עֹמְדִים אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו, בִּהְיֹתוֹ חַי, לֵאמֹר:  אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים, לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר.  ז וידבר (וַיְדַבְּרוּ) אֵלָיו לֵאמֹר, אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים.  ח וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו.  ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מָה אַתֶּם נוֹעָצִים, וְנָשִׁיב דָּבָר, אֶת-הָעָם הַזֶּה–אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי, לֵאמֹר, הָקֵל מִן-הָעֹל, אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.  י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר, כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ:  כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.  יא וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.  יב וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.  יג וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.  יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. 

המלך רחבעם  מראה לשליחי השבטים  את אצבעו ומסביר שהיא עבה ממותן  אביו  שלמה . ציור קיר שצייר הנס הולביין הצעיר באולם המועצה של העיר באזל בשנות העשרים של המאה ה-16 מטרת התמונות על רחבעם הייתה להזכיר לאנשי המועצה את הצורך בשלטון טוב ויעיל ועל מנת שלא יגמרו כמו רחבעם.

 

 טו וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם:  כִּי-הָיְתָה סִבָּה, מֵעִם יְהוָה, לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי, אֶל-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט. 

עוד ציור של התנהגותו המחוצפת של רחבעם כפי שהיא נראית מהחזית. צייר הנס הולביין הצעיר  Hans Holbein the Younger באולם המועצה של באזל להזכיר לחברי המועצה מה עלול להיות גורלם אם יתנהגו כמו רחבעם.

 טז וַיַּרְא כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו.  יז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה–וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, רְחַבְעָם.  {פ}

זקני ישראל נוטשים את הפגישה עם המלך רחבעם 


יח וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל-הַמַּס, וַיִּרְגְּמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן, וַיָּמֹת; וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה, לָנוּס, יְרוּשָׁלִָם.  יט וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  {ס}  כ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל-הָעֵדָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:  לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ.  כא ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם, יְרוּשָׁלִַם, וַיַּקְהֵל אֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה וְאֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר, עֹשֵׂה מִלְחָמָה–לְהִלָּחֵם, עִם-בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה.  {פ}


כב וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֶל-שְׁמַעְיָה אִישׁ-הָאֱלֹהִים לֵאמֹר.  כג אֱמֹר, אֶל-רְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶל-כָּל-בֵּית יְהוּדָה, וּבִנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, לֵאמֹר.  כד כֹּה אָמַר יְהוָה לֹא-תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּן עִם-אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ–כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר יְהוָה.  {ס}  כה וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, וַיֵּשֶׁב בָּהּ; וַיֵּצֵא מִשָּׁם, וַיִּבֶן אֶת-פְּנוּאֵל.  כו וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ:  עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד.  כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה.  כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ–וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם–הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן.  ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה, לְחַטָּאת; וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד, עַד-דָּן.  לא וַיַּעַשׂ, אֶת-בֵּית בָּמוֹת; וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.  לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ–כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.  לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.  {פ}

 

לזכותו של רחבעם אפשר להגיד שבשלב מסויים המלך האידיוט גם ידע לקבל ייעוץ טוב מהנביא  שמעיה:לא לתקוף את ממלכת ישראל של ירבעם. אם היה עושה זאת יש להניח שהיה מושמד, שהרי ממלכת יהודה הייתה קטנה וחלשה ממלכת ישראל החדשה שבה היה מספר אוכלוסין גדול בהרבה והייתה מפותחת הרבה  יותר, מיהודה המדברית.

ירבעם בן נבט המרדני והתקיף עושה רושם ברור של אדם חזק לעין ערוך מרחבעם המפונק והאידיוט. הוא היה מנצח בכל מלחמה בינהם. 

 

 

מתי בדיוק חיו ירבעם ורחבעם ?

פרופסור ישראל פינקלשטיין ההיסטוריון של ממלכת ישראל שכתב ספר על הנושא ב-2013  מעריך  בראיון עימי ש:

"לפי הכרונולוגיה המקראית היחסית (סדר המלכים וזמן שלטונו של כל אחד מהם), כשהיא מסונכרנת עם מקורות המזרח התיכון הקדום (למשל קרב קרקר), רחבעם וירבעם עלו לשלטון ב- 930-940 לפה"ס , תלוי אם יש קו-רגנציות. הרגשת הבטן שלי היא שהמספרים הפנים מקראיים די טובים (כמובן לא לדוד ושלמה שם המספרים טיפולוגיים). חידה: איך ידע עליהם מחבר ספר מלכים ללא כתיבה רצופה במשך השנים. תשובתי: כתיבת במלכים החלה בישראל במחצית הראשונה של המאה ה- 8, בערך בימי ירבעם בן יואש  כלומר לא כה רחוק מן ההתחלה, והיא נועדה לקדם אג'נדות צפוניות 

עוד חידה: הרי אם מתבוננים בראשית ישראל ויהודה מן הפרספקטיבה של המשך הארוך, הרי שנמשכת חלוקת ההר המרכזי בין שני מרכזי שלטון: ירושלים ואזור שכם. ובכל זאת, מדוע יקומו להן שושלות חדשות בשני המקומות פחות או יותר בעת ובעונה אחת? כאן נכנס ידידנו ששונק I (שישק). אני סבור שרחבעם וירבעם בצורה זו או אחרת קשורים במסע המצרי. אפשר שעלייתם הם תולדה של המסע – הסדרים חדשים שערך שושנק  בא"י. אבל לך תוכיח…

אלי: מתי בדיוק התקיים מסע שישק שהוא הבסיס לכל כרונולוגיה של המלוכה בישראל וביהודה ?

פינקלשטיין: ברור שמסע  פרעה  שישק אירע במאה ה- 10 לפסה"נ. אבל מתי בדיוק במהלכה של אותה מאה קשה לקבוע. ראשית, הידע אודות שנות המלוכה של המלכים מן השושלות 21 ועד 27 או 26 במצרים בעייתי. לכן הוצעו לידידנו שישק תאריכים "גבוהים" ו"נמוכים". שנית, לא ממש ברור אם המסע אירע בראשית ימיו או מאוחר יותר. ולבסוף, לא ברור אם הוא ערך רק מסע אחד, או שהיו יותר. לכן הייתי אומר שכמעט כל שנה במרחב הזמן שבין אמצע המאה ה- 10 (ואפילו מעט מוקדם יותר) ועד שנות העשרים שלה אפשרי.

לדעת פינקלשטיין לא ברור בכלל שהיו קשרים  מיוחדים כלשהם בין ירבעם ורחבעם מלבד זה ששתי הממלכות גבלו זו בזו.הוא חושב שממלכות ישראל ויהודה היו ממלכות נפרדות לחלוטין וספק רב מאוד אם היו מאוחדות אי פעם כך שחלק גדול מהסיפור בתנ"ך על ירבעם ורחבעם  הוא מומצא. 

ירבעם ורחבעם בעיני היוצרים לאורך הדורות

יצירות הספרות  וגם האמנות על ירבעם ורחבעם ופרעה שישק הן מועטות מאוד .אפשר לספור אותן על פחות מאצבעות שתי ידיים.

ברור שרחבעם נכדו של דוד שהביא לחלוקת הממלכה המאוחדת ויריבו הגדול ירבעם שמרד בשלמה ולבסוף הביא לחלוקת הממלכה ולהקמת ממלכת ישראל ,הציתו את הדמיון הספרותי והתרבותי הרבה פחות מהסבא דוד  והאבא של רחבעם,שלמה שיצרו ממלכה מאוחדת ושלטו בה בגאון ובהצלחה.

רחבעם נראה תמיד כסמל הטימטום המלכותי. האיש שבמו פיו הביא לחלוקת ארצו. אדם כזה לא עורר יוצרים לעסוק בו.

ירבעם לא נראה טוב יותר.יש להניח שהעובדה שירבעם יצר לפי ספר מלכים את פולחן העגלים בישראל ונחשב לאחד המלכים החוטאים והמחטיאים ביותר גרמה לחוסר התלהבות מדמותו  בספרות העברית החדשה למרות שנאבק ברודנות של שלמה.אבל מבחינת ספר מלכים הפך לרודן בפי עצמו.

בתקופת ההשכלה למשל לא חוברה שום יצירה על ירבעם ורחבעם אם כי חוברו כמובן רבות על דוד ועל אליהו והמלך אחאב. 

מבין היצירות המועטות בעברית על ירבעם ורחבעם הרוב המוחלט עוסקות בירבעם בימי שלמה המלך ומגיעות לשיאם ולסיומם במאבק בין ירבעם ורחבעם בשכם שהביא לחלוקת הממלכה ולעלייתו של ירבעם לשלטון כמלך ישראל הראשון.

אבל כמעט כולן נעצרות בזה ואינן ממשיכות למלכותו של ירבעם ולמלכות רחבעם.

עם יוצאי הדופן של הסיפור של יצחק שנהר "זמרת הארץ "( 1947 )  היצירה היחידה שמתארת את מסע פרעה שישק לארץ ישראל אירוע בעל חשיבות היסטורית מונומנטלית.

ותוכלו לקרוא אותו בבלוג זה כאן.

וגם סיפור של שלום אש "הנביא מיהודה"העוסק במפגש של  המלך ירבעם עם נביא אמת מיהודה ותוצאותיו הטראגיות.אבל הסיפור הזה בכלל תורגם מיידיש.

ירבעם והנביא מיהודה 

גם  סופרים סימפטיים לירבעם כמו ניסים אלוני   משה ישי ויוכי בראנדס העדיפו לא לתאר את ימי מלכותו כאשר יצר בישראל את פולחן העגלים לאל  ובכך השחית את האמונה המונותאיסטית של הממלכה. לפחות לגירסת ספר מלכים.

jeroboam's idolatry, 1 Kings 12: 25-33, illustration from a Bible card published 1904 by the Providence Lithograph Company

חוץ מאלו המשורר זלמן שניאור במחזור הפואמות שלו "לוחות גנוזים " הכניס פואמה מיוחדת העוסקת בפולחן בבית אל בימי ירבעם בשם "סוכות -בנות".

והנה קטע מפואמה זאת :

אכזר מכל המלך 

היצירה בולטת מכל על ירבעם היא המחזה הקלאסי של ניסים אלוני "אכזר מכל המלך ". שהוצג כמה פעמים על במותינו וזהו אחד המחזות התנכיים הגדולים של הספרות  העברית והבמה העברית.

 

"אכזר מכל המלך "הוצג לראשונה בתיאטרון "הבימה " בבימויו של שרגא פרידמן ב-1953.הצגת בכורה הייתה ב-19 בדצמבר 1953; מספר הצגות: 57.

הוא הוצג עוד כמה פעמים.

בתיאטרון חיפה ב-1975

בפסטיבל עכו ב-1989

ושוב בתיאטרון הבימה ב-1997 ב-41 הצגות.

ב-1960 המחזה הועלה בפולין בפולנית. תחת השם Ponad wszystko, najokrutniejszy jest król), בטֶיאַטְר לוּדוֹבִי (Teatr Ludowy)(אנ') שברובע נובה הוטה (אנ') של העיר קרקוב – תיאטרון האוונגרד המוביל של העיר – בתרגומה של אנה דרֶסנֶר ובבימויה של מנהלת התיאטרון קריסטינה סקוּשַנקה Krystyna Skuszanka)]זאת הייתה ההצגה הראשונה של מחזה ישראלי בתיאטרון בשפה הפולנית.

העלילה מתרחשת בימים שלאחר מות המלך שלמה בן דוד. הגיבור של המחזה הוא ירבעם בן נבט זה התנ"ך והמסורת מוקיעים אותו כמי שחטא והחטיא את ישראל. אולם ירבעם של ניסים אלוני הוא דמות חיובית ,מדינאי שוחר שלום וקידמה חברתית. הוא איש העם העומד בראש המרד נגד המלך רחבעם ששואף להמשיך  במדיניות הדיכוי החברתי של המלך שלמה.

ירבעם ששהה במשך  שנים במרכז העולם תרבותית ומדינית  במצרים אצל פרעה שישק הוא איש הבקיא בהלכות העולם הגדול ומטרתו העיקרית היא להרחיב את אופקיהם של בני עמו.הוא יוצא כנגד לאומיות צרה  ולאומנות צרת אופקים ,נגד פנטיות דתית נגד מלחמה ושפיכות דמים שללא צורך.הוא מבקש מחר של שלום עם השכנים שמסביב ואותו מבטאת המקהלה במחזה הקוראת למלך רחבעם "תן שלום…תן לחם ..תן שמחה המלך!"

המחזה אכן עורר זעם אחד המבקרים ציין כי "ממלכת ישראל בלי זוהר מלכות זרה לרוחנו הלאומית ". עיתון דתי מחה נגד "חילול הקודש במחזה"

הוא נכתב בסגנון שהיה לו צלצול מקראי אך היה מודרני לחלוטין.והפגין את כשרונו הבולט של המחבר הצעיר להבעה לירית .אין ספק שהוא עלה על כל מחזה מקורי אחר שהוצג בישראל בשנות החמישים והקנה לניסים אלוני מיידית את המעמד "מחזאי המבטיח ביותר  של התיאטרון העברי".

האזינו לקטע מהגירסה המקורית של ההצגה מ-1953

 .

קריקטורה של הדמויות התנכיות ב"אכזר מכל המלך" 

ירבעם ורחבעם ב"אכזר מכל המלך " הגירסה הפולנית מ-1960

 

 

 

 

 

את המערכה הראשונה של “אכזר מכל המלך” תוכלו לקרוא כאן.

קראו את המערכה השנייה של "אכזר מכל המלך " ב"יקום תרבות " כאן 

ניתוח מפורט של המחזה "אכזר מכל המלך" מאת פרופסור גד קינר קיראו ב"יקום תרבות" כאן :

"הסיפור התנ"כי כמטאפורה למציאות של ההווה:האסטרגיה הרטורית של "אכזר מכל המלך""

צפו בגירסת סטודיו ניסן נתיב של המחזה הקלאסי על ירבעם וירחבעם

]בבימוי כלנית שרון 

היצירה החשובה השנייה על ירבעם ורחבעם היא "הסיפור של יצחק  שנהר "זמרת הארץ (1947) וזהו אחד הסיפורים התנכיים המודרניים המשובחים של ספרותנו.

ואותו אפשר למצוא בבלוג זה כחלק מפרוייקט פירסום סיפורים תנכיים והיסטורים עבריים  ישנים וקלאסיים. 

 

 

נספח אכזר מכל המלך: רשימת היצירות על ירבעם ורחבעם בספרות והתרבות העברית :

בספר דברי הימים ספר מהתקופה הפרסית ההלינסטית או לפי המחקרים החדשים ביותר מהתקופה החשמונאית מצוינים שני ספרים שעסקו בפירוט בימי ירבעם ורחבעם .

וְדִבְרֵי רְחַבְעָם, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים–הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה, לְהִתְיַחֵשׂ; וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם, כָּל-הַיָּמִים."(דברי הימים ב' יב' 15).

על פי הכתוב כאן  החוזה עדו  כתב את דברי ימי שלמה המלך ובנו רחבעם ונכדו אביה (או אבים ) מלכי ממלכת יהודה הראשונים ואת דברי ימי ירבעם בן נבט מלך ממלכת ישראל הראשון שמרד ברחבעם בן שלמה ,וכנראה תיעד ואת המלחמות בינו ובין המלכים רחבעם ואביה בשלושה ספרים ששמותיהם היו :
1. חזות יעדי ( קרי "יעדו" ) החוזה על ירבעם בן נבט " שלפי המסופר עסק גם בדברי שלמה הראשונים והאחרונים ( דברי הימים ב' פרק ט' פס' כט)
. 2 "דברי שמעיה הנביא ועדו החוזה "להתיחש ומלחמות רחבעם וירבעם כל הימים " ( דברי הימים ב' פרק יב' פסוק יט) אולי המדובר כאן בשני ספרים נפרדים של שני כותבים שונים .וספרו של עדו נקרא "דברי עדו החוזה". אבל יש החושבים שדברי עידו ושמעיה היו ספר אחד ולא ספרים נפרדים.

יש להניח שהמדובר בספרים מאוחרים ביותר מהתקופה הפרסית או ההלניסטית.

על הביוגרפיות המאוחרות האלו שכנראה היו בדיוניות ראו במאמר של חיים מזר ושלי כאן :

הביוגרפיות האבודות של התנ"ך

על עידו החוזה שלו יוחס אחד מספרים אלו שאולי נקרא "מדרש הנביא עדו ראו כאן.

כדאי לציין כאן שיש הבדלים משמעותיים בין המקור העברי בתנ"ך של ספר מלכים בתיאורו את מרד ירבעם ובין תרגום  השבעים לתנ"ך ליוונית שמביא שתי גירסאות שונות לסיפור ירבעם אחת מהן שונה מהגירסה בעברית.ולפיה ירבעם לא השתתף במפגש זקני ישראל עם רחבעם .אלא פתח במרד לאחריו.

אני מציע שהגירסה השונה הזאת של  תרגום השבעים התבססה ישירות על ספר מאלה שצויינו למעלה או ספר מקביל להם   מהתקופה ההלניסטית על חיי ירבעם ורחבעם שהיגיע לידי  המתרגמים והם החליטו לשלב את המסופר בו בתרגום שלהם לספר מלכים.

לאחר מכן פורסם מעט מאוד על ירבעם ורחבעם.

במדרשים עוסקים בירבעם כסמל למלך רשע.

בתקופת ההשכלה למשל לא עסקו בהם כלל .

רק בראשית המאה העשרים חזרו אליהם. 

 א.י. בוך אשמדאי : או: פשע ירבעם בן נבט במלך שלמה, בשנים עשר מחזות... /–    ניו יארק : דפוס ראזענבערג, 1911.

שלום  אש"הנביא  מיהודה ( תרגום מיידיש ) 

הנביא מיהודה – תרגם י.ד מולדת ו' תרע"ד 1914 

סיפור על ימי ירבעם בן נבט ונביא הנאבק בו.

תוכלו לקרוא את "הנביא מיהודה"  בבלוג זה כאן במסגרת "פרויקט הסיפור התנכי".

מיכה יוסף בן גוריון ברדיצ'בסקי התעניין מאוד בדמות של ירבעם בן נבט "גיבור החיל"  כאבי אבות כל הכופרים  והמורדים בתנ"ך 

הוא כתב עליו כמה סיפורים קצרצרים.

"אחרי ימי שלמה"   :"קרעים" 

"המרד "

"בית אל

"צדיק ורשע"

שלושה סיפורים  אגדיים קצרים על ירבעם בן נבט שהם פי יצירתו של בן גוריון שדווקא העריך מאוד את ירבעם בן נבט.

בספר "צפונות ואגדות "חלק א-מיני קדם"  ליפסיה : א. י. שטיבל, תרפ"ד-1924

: הַמֶּרֶד

ויאהב המלך שלמה את בת-פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת-מלך זו מכל המשאות ותקצר על-ידי זה גם עבודת בית-אלהים.

מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.

ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור-חיל ופקיד על כל בית-יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית-המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית-אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית-אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור-החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!

ג: בֵּית-אֵל

וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית-אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.

ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני-ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית-דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית-אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית-אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני-ישראל בבית-אל בחמישה-עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.

תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית-אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן-ישי נטייל יחד בגן-עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן-ישי? אמר אלהים: לבן-ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.

ד: צַדִּיק וְרָשָׁע

ירבעם היה איש כביר-הרוח, גדול גם בתורת-הסופרים ובחקר-עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.

קיטרגו מלאכי-השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית-אל, ויזנו בני-ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית-ישראל מדן ועד באר-שבע חכם-לב ונבון-רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי-מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.

אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי-עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי-עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית-אביו, ויאמרו בני-האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.

ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי-הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!

 

 משה בו אליעזר.   ירבעם ורחבעם     סדרת מלכי ישראל ,ספריית "דורות " מ"ב     יזרעאל תרצ"ט 1939.

סיפור לילדים על הנער יריב הוא ירבעם מימי ילדותו   דרך חייו בירושלים של שלמה ובריחתו למצרים של הפרעה עד הגיעו  לשיא גדולתו  כאשר הממלכה מתפלגת ואז הוא מקולל בידי אחיה השילוני שבתחילה תמך בו.

 

'יצחק .שנברג (שנהר),  "זמרת הארץ " סיפורקלאסי  על ירבעם ורחבעם ומסעו של פרעה שישק  לממלכות ישראל ויהודה הצעירות.

בתוך "מאז ומקדם "  הוצאת שוקן ,תש"ז

קראו אותו כאן.

,ניסים  אלוני אכזר מכל המלך 

 קטע פורסם לראשונה ב"משא"המוסף הספרותי של העיתון "למרחב"  גליון 63 תשי"ד 17.12.1953

ובמלואו בגליון  3 של כתב העת "מסך:ספריית תיאטרון ואמנות " תשט"ו 1955

הופיע כספר בהוצאת משכל ,1997.

.מחזה מהמעולים של התיאטרון העברי על המאבק בין ירבעם ורחבעם , עלה על הבמה לראשונה ב-1953 ומאז פעמיים נוספות

 

יריב שפירא  אדום ויהודה : ספור היסטורי. —    תל-אביב : א' זלקוביץ, [תש"ך].1960

סיפור על היחסים בין  יהודה ואדום בימי  דוד ושלמה דרך סיפור חייו של עבד  באדום  עד לפירוק הממלכה לשתי ממלכות נפרדות כאשר אדום משתחררת. את הסיפור כתב ארכיאולוג מקצועי.

משה  ישי המורד מהר אפרים :ירבעם בן נבט  אלישר , 1987.

על עלייתו של ירבעם לשלטון.

בסיום כותב  המחבר משה ישי דיפלומאט ידוע ביובש:"

"בדפים אלה עקבנו אחרי ירבעם בן יבט הצעיר ,התוסס ,המורד ,הנלחם על זכויות העם נגד הדיכוי מצד בית המלוכה ועד היבחרו למלך על עשרת השבטים.

את תיאור מעשיו כמלך נשאיר למושכים בעט אחרים."

מ.י

הוא כמו עמיתיו ניסים אלוני ויוכי ברנדס לא רצה לעסוק בהם. אם כי יש בספרו תיאור מעניין של פרעה שישק הלובי המוצג כאיש צבא מקצועי שבחצרו שוהה ירבעם במשך שנים. 

 

יוכי ברנדס  מלכים ג' –    אור-יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, [תשס"ח] 2008.

תורגם גם לאנגלית ולצ'כית

בספר זה מנסה ברנדס לטהר את ירבעם שהסיפור מוצג מנקודת מבטו והוא מוצג כנצר של שושלת שאול. רוב הסיפור הוא חזרה לימי שאול דוד ושלמה. וסיפור מלכות ירבעם מופיע רק בעמודים האחרונים ממש. היא מספרת באחרית הדבר לספר שהחלה להתעניין בסיפורובמסדרת לימוטדיע הלתואר שני כששמעה ממורה פרופסור יאיר זקוביץ' שאמר "ירבעם בן נבאט היה "משה רבנו" של ממלכת ישראל .האדם הכי שנוא בתנ"ך היהודאי שלנו ,היה הכי נערץ בתנ"ך הישראלי". 

היא כותבת ששתים עשרה שנים נוספות חלפו בטרם עלה בדעתה הרעיון להפוך את חרבעם השנוא לגיבור ספרה .זאטת לאחר שכתבה מאמר לאנתולוגיה של סיפורי אהבה  בעריכתצ חוקרת הספרות שי צור על מיכל בת שאול .התגובות הנסערות שהיגיעו אליה בעקבות מאמר זה לימדו אותה שרוב האנשים אינם מודעים להשמדת בית שאול על ידי ביצת דוד ואז גמלה בליבה ההחלטה לכתוב רומן היסטורי שיתאר את האירועים שקדמו לפילוג הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות ישראל ויהודה. "מלכים ג' נבנה איפה סביב שלוש צלעות : הצלע הראשונה סביב ממלכת הישראל האבודה של שאול הצלע השנייה היא של ירבעם בן נבט והצלע השלישית היא של מיכל בת שאול. "

אבל גם יוכי ברנגדס נמנעת כמו מרבית קודמיה לחלוטין לעסוק במלכותו של ירבעם ובממלכת ישראל שכונן. 

המהדורה הצ'כית של הספר מ-2012 

 

צפו בהצגה :

אכזר מכל המלך

 

מאמרים אחרים בסדרה כוללים את :

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

תמר אשת ער 

משה רבנו כוכב קולנוע

רות המואביה כוכבת קולנוע 

הנביא ירמיהו בטלווזייה 

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

המלך אחשוורוש כוכב קולנוע 

יהודה המכבי כוכב קולנוע

 

זמרת הארץ:סיפור היסטורי קלאסי על המלכים ירבעם ,רחבעם ופלישת פרעה שישק לארץ ישראל מאת יצחק שנהר

 

המלכים ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה 

במסגרת בלוג זה ובמסגרת מגזין התרבות שאני עורך "יקום תרבות" אני מקיים את "פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי".

העלאה  ברשת של המיטב של הז'אנר הספרותי הנשכח מעט היום אבל חשוב ומעניין של הסיפור הקצר וגם הארוך ( מה שמכונה בלועזית "נובלטה" ו-  "נובלה ") התנ"כי וההיסטורי.דהיינו הסיפורים המתרחשים ועוסקים על רקע אירועים מהתנ"ך וימי בית שני וגם תקופות שלאחר מכן.

הז'אנר שהוא הניגוד והמקביל לז'אנר סיפורי המדע הבידיוני המתרחשים בתקופות עתיד ובעולמות אחרים שרבים מהם פירסמתי גם כאן.

היגיע הזמן להחזיר לתודעה הציבורית   גם סיפורים מז'אנר זה.

( סקירה על תולדות ז'אנר ספרותי זה בעברית תוכלו למצוא ברשימה זאת כאן שאני מתכוון לעדכן ולהעלות אותה פה בהמשך :בחזרה אל ימי התנ"ך: ז'אנר הסיפור המקראי  )

כמה מהסופרים היותר טובים של הספרות העברית ,וגם כמה מהפחות ידועים עסקו בז'אנר זה ,יוצרים כמו: דוד פרישמן ,אשר ברש, יעקב חורגין ,יצחק שנהר שנברג, שאול טשרניחובסקי ,ח.נ.ביאליק, דב קמחי,ש.בן ציון ,יעקב רבינוביץ,י.ל.ברוך,שלום אש, יוסף אריכא ,יוסף חנני ,משה שמיר,יגאל מוסינזון, נתן שחם ,מתי מגד,ניסים אלוני , יעקב אשמן ,עמוס קינן שולמית הראבן ,גיל הראבן   וגם אחרים.

בסיפורים אלו הם יצרו מחדש תקופות שונות בימי המקרא ובימי בית שני וגם תקופות אחרות בתולדות ישראל.

מהם שהיו מדוייקים מאוד בתיאוריהם את העבר והסתמכו על מיטב המחקרים בזמנם ,אחרים כלל לא

.ועדיין יצרו רושם משכנע של העבר.ואפילו הפלא ופלא ,סיפור טוב.

הרוב המוחלט של הסיפורים האלו נשכחו גם בגלל השפה הקשה מאוד שבה נכתבו שהפכו אותם ללא קריאים ( לפעמים קשה הרבה יותר מהשפה המקראית המקורית שעליה הסתמכו הסופרים).חלקם יש להודות היו חסרי ערך מבחינה ספרותית ולא ניתנים כיום לקריאה רק בגלל זה.

אבל היו גם כמה טובים ואף טובים מאוד.ואת אלה ראוי להחזיר לתשומת לב הקוראים גם אם הם קשים לקריאה כיום.

היגעתי אם כך למסקנה שהיגיע הזמן להקים לתחייה את הז'אנר הנשכח הזה ותקוותי שיקומו סופרים צעירים שיעסקו גם הם בכתיבת סיפורים על תקופות עבר ויקימו לתחייה את הז'אנר.

כך שבעתיד הלא רחוק אעלה רבות יצירות אלו ברשת עם הקדמות שלי  על הסיפורים ואמינותם או חוסר אמינותם ההיסטורית אן הספרותית.

.ואם יש בין הקוראים שעוסקים בכתיבת סיפורים כאלו. אתם מוזמנים לשלוח לי לפרסום.

אז לפניכם כעת אחד הסיפורים המעולים בז'אנר שעוסק בתקופה שכמעט לא עסקו בה בכלל בספרות היפה  העברית ,ימי ירבעם ורחבעם בתקופת מסע הפלישה של פרעה שישק לארץ ישראל.

הרוב המוחלט של הסיפורים והיצירות על ירבעם ורחבעם  "כמו "אכזר מכל המלך " של ניסים אלוני " ו"מלכים ג'" של יוכי ברנדס עוסק בתקופה של חלוקת הממלכה המאוחדת וראשית המאבק בין השניים ולא ממשיכים מעבר לכך.

מסיבה טובה : הסופרים לא רוצים לעסוק בדמות של ירבעם "הרשע " המתואר בספר מלכים.

ותוכלו לקרוא רשימה על כך כאן :ספר מלכים הסודי -המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית ".

יש שני יוצאי דופן בלבד סיפור של שלום אש בשם "הנביא מיהודה"  ( שבכלל תורגם מיידיש)העוסק במאבקו של נביא מיהודה במלך ירבעם.

תוכלו לקרוא אותו כאן.

. והסיפור  "זמרת הארץ" שלפנינו העוסק במלכים ירבעם ורחבעם ופרעה שישק הפולש לארץ ישראל.

הוא ממיטב היצירות של הז'אנר של הסיפור ההיסטורי העברי  ולמרות שהסיום שלו הוא ידוע וברור מראש הסופר עדיין מצליח להפתיע עימו את הקורא.

פרעה שישק

כתובת הפרעה שושנק  הראשון על מסעו לארץ ישראל.במרכז הכתובת האל המצרי אמון

מסע פרעה שישק לארץ ישראל במאה העשירית לפה"ס הוא האירוע הראשון המוזכר בתנ"ך שיש לו תיעוד היסטורי  חוץ תנכי..כתובת של פרעה שושנק הראשון שהוא שישק המתאר את מסעו לארץ ישראל.

בעיר מגידו התגלתה גם כתובת ניצחון של שישק על המסע.

 

כתובת הניצחון של פרעה שישק שהתגלתה בחפירות העיר מגידו.

שושנק הראשון הנ"ל היה לוחם לובי שעלה לגדולה במצרים והשתלט על המדינה והכריז  על עצמו כפרעה ויצר שושלת חדשה.השושלת ה-22 .

תמונות ברשת של פרעה מצרי.יש שמייחסים אותן  לשושנק  הראשון.

 

שער שנבנה בידי פרעה שושנק הראשון הוא שישק במקדש האל אמון ב'קרנק עם הכתובת המספרת על מסעו לארץ ישראל.

כתובת פרעה שושנק  הראשון .רושמת יותר מ-180 שמות מקומות וקבוצות שפרעה כבש. ירושלים אינה בינן.

תיאורים של הקבוצות והישובים שנכבשו בידי פרעה שושנק הראשון בעת מסעו לארץ ישראל.

 

רשימת המקומות שאליהם היגיע שושנק הראשון בארץ ישראל  והוא מונה 187 מהם ברשימה שלו.

 

אמנם משום מה הכתובת לא מזכירה כלל את ירושלים וגם לא את המלכים ירבעם ורחבעם .ולכן קמו עוררים על הזיהוי של פרעה שושנק עם פרעה שישק המוזכר בתנ"ך  הם טוענים שפרעה שישק המוזכר במקרא הוא בעצם מישהו אחר לגמרי פרעה תחותימס השלישי או פרעה רעמסס השני.

יש שטוענים שהפרעה שושנק שיצר את הכתובת חי במאה התשיעית לפני הספירה בערך בימי שושלת בית עומרי ולכתובת שלו אין שום קשר לפרעה שישק התנ"כי שתקף את רחבעם במאה העשירית לפני הספירה.

וזה גם אומר שכל התארוך של האירועים שמתוארים בתנ"ך צריך להשתנות במאות שנים.

אבל רוב הארכיאולוגים מקבלים את הזיהוי של שישק  הפרעה של ימי ירבעם ורחבעם עם שושנק הראשון  היום ללא עירעור.

קיראו על כך מאמר של פרופסור יגאל לוין משנת 2012 כאן :

 

פסל ספינקס בדמות פרעה שושנק ,אולי פרעה שושנק  הראשון  ( ואולי לא. היו כמה פרעונים בשם זה .עם זאת מכיוון שמוזכר רק השם "שושנק" זה דווקא סביר שזה היה הראשון שעוד לא היה צורך לציין מספר לצד שמו).נמצא במוזיאון ברוקלין

 

מתי בדיוק התקיים מסע פרעה שישק לארץ ישראל ? רוב הארכיאווגים מעריכים שזה היה בסביבות שנת 924  או שנת 925 לפני הספירה פלוס או מינוס.

 

 

הארכיאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין  שפירסם בשנת 2013 ספר על תולדות ממלכת ישראל על פי הארכיאולוגיה The Forgotten Kingdom. The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013,  מעריך בשיחה עימי :

"על פי הכרונולוגיה המקראית היחסית (סדר המלכים וזמן שלטונו של כל אחד מהם), כשהיא מסונכרנת עם מקורות המזרח התיכון הקדום (למשל קרב קרקר), רחבעם וירבעם עלו לשלטון ב- 930-940, תלוי אם יש קו-רגנציות ( שלטון משותף עם שליט קודם ). הרגשת הבטן שלי היא שהמספרים הפנים מקראיים די טובים (כמובן לא לדוד ושלמה שם המספרים טיפולוגיים). חידה: איך ידע עליהם מחבר ספר מלכים ללא כתיבה רצופה במשך השנים. תשובתי: כתיבת במלכים החלה בישראל במחצית הראשונה של המאה ה- 8, כלומר לא כה רחוק מן ההתחלה, והיא נועדה לקדם אג'נדות צפוניות.

עוד חידה: הרי אם מתבוננים בראשית ישראל ויהודה מן הפרספקטיבה של המשך הארוך, הרי שנמשכת חלוקת ההר המרכזי בין שני מרכזי שלטון: ירושלים ואזור שכם. ובכל זאת, מדוע יקומו להן שושלות חדשות בשני המקומות פחות או יותר בעת ובעונה אחת? כאן נכנס ידידנו שושנק I (שישק). אני סבור שרחבעם וירבעם בצורה זו או אחרת קשורים במסע המצרי. אפשר שעלייתם הם תולדה של המסע – הסדרים חדשים שערך שושנק  בא"י. אבל לך תוכיח…

ברור שמסע שישק אירע במאה ה- 10 לפסה"נ. אבל מתי בדיוק במהלכה של אותה מאה קשה לקבוע. ראשית, הידע אודות שנות המלוכה של המלכים מן השושלות 21 ועד 27 או 26 במצרים בעייתי. לכן הוצעו לידידנו שישק תאריכים "גבוהים" ו"נמוכים". שנית, לא ממש ברור אם המסע אירע בראשית ימיו או מאוחר יותר. ולבסוף, לא ברור אם הוא ערך רק מסע אחד, או שהיו יותר. לכן הייתי אומר שכמעט כל שנה במרחב הזמן שבין אמצע המאה ה- 10 (ואפילו מעט מוקדם יותר) ועד שנות העשרים שלה אפשרי."

עד כאן פינקלשטיין.

 

למרות חשיבות המסע  של פרעה שישק היסטוריה של ארץ ישראל כאירוע הקדמון ביותר בתנ"ך שיש לו ( ככל הנראה ) תיעוד חוץ מקראי  יש מעט מאוד תיאורים שלו בספרות היפה ובתרבות.

פרעה שישק מוזכר אמנם בסרט הראשון על הארכיאולוג  אינדיאנה ג'ונס "שןדדי התיבה האבודה " בבימויו של סטיבן שפילברג  כמי שלקח את ארון הברית מבית המקדש למצרים לעיר טאניס  בשנת 980 לפה"ס  (  לכאורה טעות גסה,רוב הארכיאולוגים כיום מסכימים שהמסע התקיים רק עשרות שנים לאחר מכן  אבל יכול להיות שבשנות ה-30 כאשר הסרט מתרחש זה אכן היה התיארוך של האירוע  ולכן אין כאן בעצם שגיאה) .ואינדיאנה ג'ונס יוצא לשם לבקשת ממשלת ארה"ב בעקבות סוכנים נאציים.

צפו בקטע שבו מוזכר בסרט  "שודדי התיבה האבודה " פרעה שישק והפלישה שלו לארץ ישראל כאן :

אבל  מלבד זאת יש רק  סיפור  אחד ויחיד  שעוסק במסע זה.סיפורו של יצחק שנהר -שנברג " ( 1902-1957)  "זמרת הארץ".

וזהו סיפור מעניין ביותר. למעשה זוהי קלאסיקה של הסיפור העברי המקראי.

 

יצחק שנהר -ויקיפדיה.

יצחק שנהר מתרגם מעולה וכותב פרוזה מהחשובים בדורו וכותב כמה פזמונים מעולים ואהובים עד היום ,היה גם אחד מגדולי הכותבים של סיפורים תנכיים בספרות העברית החדשה.

"זמרת הארץ”, מתאר את המצור ואת שוד אוצרות בית המקדש בירושלים בידי הפרעה המצרי שישק, בימי רחבעם בן שלמה במאה העשירית לפנה”ס, זמן קצר לאחר חלוקת הממלכה המאוחדת לשתי מדינות מסוכסכות. הסיפור מכיל תיאור חי של ירבעם בן נבט,  וגם של פרעה שישק ,כאשר ירבעם בא להתרפס בפני הפרעה המצרי העסוק בענייני ממלכתו ושל רחבעם.

הסיפור הוא יוצא דופן בסיפורת התנ"כית-היסטורית של שנהר בכך שהדמויות הן כולם מלכים − רחבעם מלך יהודה, ירבעם בן נבט מלך ישראל ושישק פרעה מצרים − וכולם מבצעים מעשים בעלי השלכות חובקות עולם הנושאים משמעות היסטורית.

הסיפור פורסם ב-1947 אני מניח שהוא נכתב באמצע שנות ה-40 ויש להניח שהסופר כשכתב אותו חשב על הפלישה של הנאצים בפיקוד רומל  למצרים ומאבקם של הנאצים והבריטים במלחמת העולם השנייה.

מה שמתואר שם הוא בבירור גירסת המאה העשירית לפני הספירה  של מלחמת העולם השנייה.

למרות שהסיום צפוי וידוע הסופר עדיין מצליח להפתיע עימו  את הקורא.

הסיפור הוכר בזמנו באחד הסיפורים התנכיים המודרניים  הבולטים ביותר ופורסם  בכמה אנתולוגיות של סיפורים תנכיים.

 

במקור זמרת הארץ" –

הופיע ב:

כתב העת " גליונות,כ' תש"ז ,1947 עמ' 166-179

חלק מהסיפור הופיע כסיפור קצר בגיליון האחרון של כתב העת לילדים "מולדת" בתש"ז

הסיפור המלא הופיע גם  ממש במקביל בקובץ הסיפורים של יצחק שנהר

מאז ומקדם /    ירושלים :   שוקן,   תש"ז 1947


‬לאחר מכן הסיפור הופיע שוב  ממש במקביל בשתי אנתולוגיות שונות בהוצאות שונות של יצירות ספרות עכשוויות  המבוססות על התנ"ך.

אנתולוגיה מקראית :   התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה /  ערוך בידי גדליה אלקושי   תל-אביב :   דביר,   תשי"ד 1953

אנתולוגיה תנ"כית :   מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים / כרך ג) התפלגות הממלכה – שיבת ציון.[ליקטו: מ' רבינוביץ, צ' ירדני ; ערך – ב"י מיכלי]  תל אביב :   מסדה,   1954

סיפורי יצחק שנהר. כרך ב). מהארץ אל הארץ. — מסיפורי ירושלים. — זמרת הארץ   ירושלים :   מוסד ביאליק,   תש"ך 1960.

לאחר מכן הסיפור  נשכח.

עד עכשיו.ואני מפרסם אותו שוב באדיבותו של מר יובל שנהר.ובהמשך אפרסם עוד מסיפוריו התנכיים המעולים של יצחק שנהר.

 

"

ויְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם; עָלָה שושק (שִׁישַׁק) מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם.  כו וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-הַכֹּל, לָקָח; וַיִּקַּח אֶת-כָּל-מָגִנֵּי הַזָּהָב, אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.  כז וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם, מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת; וְהִפְקִיד, עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים, הַשֹּׁמְרִים, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.  כח וַיְהִי מִדֵּי-בֹא הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה–יִשָּׂאוּם, הָרָצִים, וֶהֱשִׁיבוּם, אֶל-תָּא הָרָצִים.  כט וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם, וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה:  הֲלֹא-הֵמָּה כְתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה.  ל וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין-רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם, כָּל-הַיָּמִים.  לא וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד, וְשֵׁם אִמּוֹ, נַעֲמָה הָעַמֹּנִית; וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ, תַּחְתָּיו.  {פ}

מלכים א פרק יא

 

יצחק שנהר 

קראו גם :

הנביא מיהודה: עוד סיפור על ימי ירבעם בן נבט 

יצחק שנהר בלקסיקון הסופרים העבריים

יצחק שנהר בויקיפדיה 

עוד ישוב הבעל ?: הסיפורים האנטי כנעניים של יצחק שנהר 

ספר מלכים הסודי -המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית ".

 

עוד על פרעה שישק ומסעו :

פרעה שישק בויקיפדיה

מאמר של פינקלשטיין מ-2003 על תיארוך מסע

פרעה ששונק ביוגרפיה ארכיאולוגית

האם שישק הוא אכן ששונק הראשון ?

האם חי ששונק הראשון במאה התשיעית לפני הספירה ולא העשירית ?

מאמר של פרופסור יגאל לוין משנת 2012 על פלישת שישק לארץ ישראל

הממלכה הנשכחת :היסטוריה עדכנית של ממלכת ישראל משנת 2013

שלמה ושישק: קובץ מאמרים עדכניים  מ-2015 על ההשקפות הארכיאולוגיות לגבי תקופתו של שישק

סקירה חיובית של הטענות ששישק אינו ששונק

פרעה שישק כמהפכן טכנולוגי באדום

 

ראיון מוסרט על ישראל פינקלשטיין על מסע פרעה שישק 

ירבעם ורחבעם 

כוהנת הירח הקטנה : סיפור היסטורי על המשוררת הראשונה אנהדואנה מאת דורותי מרגרט סטיוארד תרגם יצחק לבנון

  אנהדואנאה   (Enheduanna  2285–2250 BC),המשוררת הידועה בשמה הראשונה של האנושות בתבליט

המשוררת הראשונה של האנושות הידועה בשמה היא  אנהדואנא    "Enheduanna  2285–2250 BC), נסיכה אכדית בתו של הכובש הגדול הראשון הידוע בשמו סרגון והמשוררת הראשונה מכל מין הידועה בשמה.

בצירוף מקרים מוזר ומעורר הרהורים המשוררת הראשונה הידועה בשמה היא הבת של הכובש הראשון הידוע בשמו.

( אם כי מן הסתם היו כובשים וגם משוררים עוד מהתקופה הפרהיסטורית )

 החוקרת דורית קידר מאזכרת את המשוררת הזאת בספרה  "מי כתבה קערת השבעה " כך:

הסופרת הקדומה ביותר הידועה ממסופוטמיה היא אנהדואנאה ,בתו של המלך סרגון מלך אכד( המילניום השלישי לפה"ס) שהקדישה את עצמה ככוהנת לאל הירח.היא כתבה פואמה לאל הירח ,לאלה עישתר ולעיר מולדתה.אנהדואנא ערכה כהדרה לארבעים ושניים המנונים ". ( מי כתבה קערת השבעה ע' 36)

  אנהדואנאה היא השלישית מימין 

בשנים האחרונות אנהדואנאה המשוררת הראשונה הידועה בשם הפכה להיות מפורסמת הודות להתעצמות הפמיניזם . נכתבו עליה מאמרים ,וספרים ,נעשו עליה סרטים תיעודיים.היא הפכה לגיבורה פמיניסטית.

והיא אפילו זכתה לכבוד הגדול שהיא הופיעה בפרק ה-11 בסדרת "קוסמוס:המסע לחלל"    המדעית פופולארית משנת 2014 בהנחיית האסטרופיזיקאי  ניל דה-גראס טייסון ,  לצד השומרי הקדום והידוע יותר גילגמ בפרק שנקרא "בני אלמוות". 

קולה של הדמות  של אנהדואנאה  שהוצגה באנימציה הושמע בפרק בידי שדרנית  רשת החדשות הסי אן אן הבכירה כריסטיאן אמנפור

 

אנהדואנאה בפרק של "קוסמוס " 

תוכלו לצפות בפרק זה כאן :

ומכיוון שהיא ידועה כל כך היום לפחות בחוגים פמיניסטיים של חוקרי ספרות קדומה זה הזמן להיזכר בסיפור  המודרני הראשון שהופיע על חייה כשעוד לא היה ידוע שהיא המשוררת הקדומה מכולן.

וסיפור זה הופיע במקור גם בעברית. 

לפניכם סיפור היסטורי על הילדה-נסיכה  האכדית  אנהדואנאה שתורגם לעברית בשנות השישים. הדבר המדהים בסיפור זה הוא שכשהוא נכתב המחברת דורותי מרגרט סטיוארד( 1889-1963) לא ידעה דבר על הדברים שבגללם תתפרסם ילדה זאת שהתגלה לאחר שסיפור זה נכתב  שהיא המשורר הראשון של המין האנושי מכל מין  ששמה ידוע.

כל מה שהיה ידוע עליה  בעת שהסיפור נכתב היה שאנהדואנאה הייתה נסיכה אכדית בתו של סרגון הגדול וכוהנת לאל הירח. 

דורותי מרגרט סטיוארד התפרסמה כמשוררת וכותבת סיפורים היסטוריים לנוער ונודעה כמי שנהגה לכתוב סיפורים על ילדים וילדות לאורך הדורות.באיזה שהוא מקום ברשת כתוב שהיא נפטרה רווקה כלומר שעד שכמה שידוע  לא היו לה ילדים משלה. 

אנהדואנאה הייתה ידועה בשנות ה-40 כאשר חובר עליה סיפור זה הודות לתיאור שלה מספר שפורסם  ב–1928 בידי הארכיאולוג ליאונרד וולי. שחשף את קיומה ההיסטורי

( ייתכן שהסיפור של סטיוארד  אף פורסם לראשונה עוד שנים קודם לכן בספר משנות השלושים The Girl Through the Ages (1933 שנים מעטות לאחר פרסום המידע על הכוהנת הקדומה בידי וולי.)

בכל אופן כאשר הסיפור חובר עוד לא היה ידוע וגם לא למחברת  שאנהדואנאה הייתה המשוררת הראשונה של המין האנושי ששמה ידוע.

זה נודע רק ב-1958 כאשר אדם פלקנשטין פירסם את המאמר הראשון עליה

Falkenstein, A., "Enhedu'anna, Die Tochter Sargons von Akkade," Revue d'Assyriologie et d'archéologie orientale, Vol. 52, No. 2 (1958), pp. 129–131 (in German). JSTOR link.

וב-1968 פורסם הספר הראשון עליה ועל יצירתה.

  •  (Hallo, William W. and Van Dijk, J.J.A., The Exaltation of Inanna, Yale University Press (1968).

אבל…..המחברת דורותי מרגרט   סטיוארד  מתארת כיצד הנסיכה הקטנה לומדת לקרוא ולכתוב ,דבר שלא היה מובן כלל וכלל מאליו בשנת 1941 ואולי היה ניחוש מקורי שלה. 

 

 

הסיפור הופיע במקור בספר : A child day through the ages ׂ1941

מאת 

דורותי מרגרט סטיוארד  ( 1889-1963)

עברית יצחק לבנון 

צייר בן 

הספר פורסם בתרגום  עברי בסביבות 1970 בידי יצחק לבנון אבל יש להניח שהעורך והמתרגם של הספר יצחק לבנון לא היו מודעים לפרט הלא קטן בלל שהגיבורה היא המשוררת הראשונה הידועה של המין האנושי.

 

הנסיכה אנהדואנאה בציור מאת "בן " 

 

קראו גם 

האישה הכשפנית הקדומה כאישה משכילה :על ספרה של דורית קידר על נשים כותבות בעת העתיקה

אנהדואנה בויקיפדיה

הביוגרפיה של  אנהדואנה

תרגומים של שירתה של  אנהדואנה לאנגלית 

 

מאמר על   אנהדואנה

 

צפו בסרט תיעודי על המשוררת הראשונה :

חרש הברזל אשר בגבע – סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים מאת יוסף אריכא

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

עטיפת אחד הקבצים שבהם הופיע הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים.

לפניכם אחד הסיפורים ההיסטוריים התנכיים המשובחים לנוער בספרות העברית.והוא רק ראשון מסידרה של סיפורים קלאסיים כאלו על ימי התנ"ך וההיסטוריה שנשכחו שלא בצדק והיגיע הזמן להחזיר אותם לתודעה.ואני אפרסם אותם כאן וב"יקום תרבות ":

כ"פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי". 

הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " על ימי המלך חזקיהו ופלישת האשורים ליהודה  ו"סופר המלך"  על מסעו של אלכסנדר הגדול לארץ ישראל הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד 1944 בעת ימי מלחמת העולם השנייה.

. אני משער שהוא נכתב בעידודו ואולי גם בהשראתו של עורך כתב העת  "עתידות "אשר ברש שכתב גם הוא סיפורים היסטוריים ובהם "שאול והאתונות " שעוסק באותם הדמויות ובאותה התקופה אבל פורסם לראשונה רק שנתיים לאחר פרסום "חרש הברזל אשר בגבע".

האם אריכא שימש כהשראה לברש ? יותר סביר ששניהם הושפעו בו זמנית מאותם הקטעים בספר שמואל ויש להניח שידעו האחד על יצירתו של השני בעת העבודה.

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא זה: עם נפילת האימפריה החיתית ( זמן קצר לאחר מלחמת טרויה ) הופץ סוד ייצור הברזל שהיה עד כמה שידוע לנו המצאה חיתית בין עמים שונים ובהם הפלשתים והללו השתמשו בטכנולוגיה העדיפה הזאת לחיזוק שליטתם בארץ ישראל.  וכמובן מנעו גם הם את הסוד מיריביהם הישראליים.

לוחמים פלישתים עם נשק הברזל שלהם בציור מצרי קדום

בקטע היחיד בתנ"ך הנוגע בנושא שמירת סוד טכנולוגי מסופר לנו: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית.( שמואל א' יג יט ).

ככל הנראה הסוד הטכנולוגי הזה דלף  לבסוף הודות לריגול תעשייתי מוקדם של הישראלים שהתנ"ך למרבית הצער לא נותן לנו פרטים עליו כל מה שידוע לנו הוא שהישראלים למדו לבסוף יצירת חרבות וחניתות מברזל והפלישתים איבדו את היתרון הטכנולוגי שלהם ועימו את שליטתם.

הסיפור שעוסק בתקופת ראשית המלוכה  בישראל יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין הישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל.

המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים. 

באופן אירוני היום אפשר לקרוא את הסיפור הזה  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם עם המחרטות שלהם שבהן הם בונים קסאמים  ורקיטות  פרימיטיביות לכאורה.

אבל אציין מי שמתעקש ישיג לבסוף סודות טכנולוגיים ולצד השני עדיף להמשיך  להתקדם ולא להישאר במקום. 

 

הסיפור  "חרש הברזל אשר בגבע" פורסם בכמה וכמה מקומות ואנתולוגיות דבר שמראה שהוא היה פופולארי ביותר.הוא זכה לשיא של פרסום באמצע שנות החמישים תקופת של שיא של ההערצה הציבורית לתנ"ך   זמן החפירות הארכיאולוגיות בחצור בידי יגאל ידין ,זמן יצירת חידון התנ"ך  וכו' ואז פורסם  "חרש הברזל אשר בגבע " במקביל בכמה קבצים.וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ). 

"חרש ברזל אשר בגבע "–פורסם במקומות האלו :

א.עתידות:קובץ ספרותי -מדעי לנוער  ב' תש"ד 1944  עמ'  4-8 ;

ב. הדאר גליון 2 שנה 5 חשוון תש"ט 1949  עמ' 88

ג.אנתולוגיה מקראית: התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה. עורך גדליה אלקושי    תל אביב :   דביר,   תשי"ד, 1953.

ד.אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ב'- כיבוש הארץ – מלכות שלמה / עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה. 1954 

ה.סיפורי יוסף אריכא תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד 1954.

ו.אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955 

ז.גיבורים במערכה :   פרשיות חייהם ותקופתם באספקלריה ספרותית והיסטורית / עורך יוסף אריכא    תל-אביב :   עמיחי,   תשט"ו.1955


ח.יוסף אריכא :כנפים לאדם :אגדות וסיפורים ,ניב  1968

ט.גבורת ישראל בחזון הדורות.בעריכת אדיר כהן .הוצאת א.זלקוביץ 1968

י.מקראות ישראל.בשנות השבעים 

הסיפור פורסם ברשת בפרוייקט בן יהודה  ביחד עם יצירות אחרות של אריכא ותודתנו להם. 

וכעת הסיפור  הקלאסי עצמו:

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת הינריק .הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

חרש הברזל אשר בגבע -יוסף אריכא

חָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

 

Image result for philistine warrior

לוחם פלישתי בימי שאול המלך 

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידי ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר את מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תןך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

קראו עוד על יוסף אריכא המחבר :

סופר העבר :הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא 

סופר היום והלילה :על יוסף אריכא

פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי

יהונתן נגד פלישתי איור לסיפור.

לוחות הברית :סיפור מאת תומאס מאן על משה רבנו – מיוחד לחג הפסח

 

"הולדתו הייתה שלא כסדר ,ומשום כך אהב בתשוקה סדר ,משמעת ,חוקים ואיסורים."

הפתיחה ל"לוחות הברית " מאת תומאס מאן.1943

לרגל חג הפסח חגם של משה רבנו אחיו אהרון אחותו מרים ושאר יוצאי מצרים ,החלטתי לפרסם כאן את התרגום היחיד לעברית   של סיפור קלאסי של אחד מגדולי הסופרים האירופיים , חתן פרס נובל תומאס מאן ( 1875-1955) ,על חייו של  משה רבנו וכיצד יצר את כתב  האלף -בית העברי על מנת לכתוב עימו את עשרת הדיברות בהר סיני.

 

תומאס מאן ידוע הודות ליצירות מופתיות כמו "בית בודנברוק" ,המבוסס על תולדות משפחתו שלו.

לוטה בויימר על המשורר גטה ואהובתו בצעירותו  שבאה לבקר אותו בזקנתו כששניהם הם אנשים שונים מאוד.

טטרלוגיית "יוסף ואחיו" המבוססת על הסיפור על יוסף בן יעקב ואחיו המקנאים  בספר "בראשית " ונותנת לו הרחבה אולטימטיבית מסוגה. סיפורו "דוקטור פאוסטוס " הנחשב ליצירת מופת על גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון ועוד ועוד.

הסיפור הזה על משה רבנו  למיטב ידיעתי תורגם משום מה  רק פעם אחת לעברית  אם כי היו תוכניות לפרסמו פעם אחת נוספת לפחות בידי הוצאת "ספרית הפועלים"  שהודיעה  שהיא מתכוונת לפרסם את הסיפור הזה בעתיד,  אבל למיטב ידיעתי לא יצא מהן דבר.

התרגום שלפניכם פורסם במסגרת סדרה נדירה ביותר היום   של ארבעה כרכים בשם "קציר:מבחר ממיטב ספרי החודש "  " בעריכת העיתונאי עזריאל קרליבך ( לימים מייסד ועורך "מעריב ") בהוצאת צ.ליינמן בשנת תש"ו 1946.

הסיפור פורסם זמן לא רב,רק שלוש שנים , לאחר הפרסום המקורי בשנת 1943

המתרגם הוא אנונימי.אולי זהו  עזריאל קרליבך עצמו? כנראה.

תומאס מאן כתב את הסיפור המקורי ב-1943  בהזמנה  של מו"ל אמריקני  בשנת 1942  עבור מה שאמור היה להיות תחילה סרט ולאחר מכן אנתולוגיה  של סיפורים שהתבססו כל אחד על אחת מעשרת הדיברות.

זה היה הסיפור "המוזמן " היחיד שכתב בימי חייו.

זה גם היה הסיפור היחיד שכתב בחייו שפורסם תחילה באנגלית ( מתורגם בידי אדם אחר )  ולא בשפה שבה כתב אותו בגרמנית.

תומאס מאן כתב אותו  בקלות מכיוון שזה עתה סיים לכתוב את סידרת סיפורי "יוסף במצרים " והוא  הרגיש שהוא חוזר לסביבה ולרקע המוכרים לו היטב.

הסיפור "לוחות הברית " נכתב למעשה כהקדמה לספר זה.אבל המו"ל התרשם ממנו כל כך שכבר פירסם אותו כסיפור הראשון המתייחס לדברה "לא יהיה לך אלוהים אחר על פני".

מאן אגב לא העריך את שאר הסיפורים שנכתבו לקובץ שנכתבו בידי סופרים ידועים כמו פרנץ ורפל סיגריד אונדסט הנדריק ואן לון אנדרה מורואה וכו'  ואף לא אחד מהם עסק בתקופת התנ"ך. הוא ראה בקובץ  כישלון.

הסיפור פורסם במקור הגרמני  במהדורה פרטית  שנועדה רק לידידיו של הסופר  ב-1944 בשטוקהולם בשוודיה  כשנה לאחר הפרסום  המקורי באנגלית..

ב"לוחות הברית " שבהחלט עומד לחלוטין בפני עצמו  יש לראות מעין  המשך והשלמה  ליצירת המופת הענקית של מאן על יוסף ואחיו שהכרך הרביעי  והמסיים שלה   "יוסף המשביר" המתאר את ירידת משפחות יעקב ובניו למצרים בעקבות יוסף  פורסם  ממש זמן קצר קודם לכן ב-1943.ויש כל סיבה לחשוב שמאן חשב עליו כשכתב את הסיפור על משה שהפך לסיום  האמיתי של הסדרה.

( ראו  "סופר הסופרים "מאמר של רן יגיל על מאן ועל יצירה זאת ב"יקום תרבות ")

"לוחות הברית " הוא  לדעתי אחד מגדולי הסיפורים המודרניים על משה רבנו ,ביחד עם  סיפורי "במדבר " של דוד פרישמן, "חתן דמים " של  חיים הזז ,"משה נסיך מצרים" של הווארד פאסט  ו"שונא הניסים " החלק הראשון בטרילוגיה המקראית  של שולמית הראבן.

אז הנה הוא לראשונה בעברית מזה למעלה משבעים שנה.

הערה :הגירסה העברית היא מקוצרת מעט והושמטו כמה קטעים חשובים בהם קטע לגבי הולדת משה כתוצאה מקשר מיני  קצרצר בין בת פרעה ואיש עברי   שיש להניח שהעורך -מתרגם חשב שהם פוגעניים בדמותו של משה.

הכותר המקורי :

The Tables of the Law

in

  The Ten Commandments: Ten Short Novels of Hitler's War Against the Moral Code Simon and Schuster (1943

German:

Das Gesetz

 

 

ההקדמה של עזריאל קרליבך לתרגום של "לוחות הברית " ב"קציר".

 

 

מהדורה גרמנית של "לוחות הברית עם ציור של רמברנדט כעטיפה .

קראו גם:

"לוחות הברית " בויקיפדיה"

סקירה על "לוחות הברית "

מאמר של המבקר רוברט אלטר  על "לוחות הברית "

תומאס מאן בויקיפדיה 

משה רבנו כוכב קולנוע וטלויזיה :סרטים וסדרות מחייו של משה 

 

בחשכת ימי הביניים :"כרוניקה ישנה " מאת יעקב חורגין סיפור המגיפה הטוב ביותר בשפה העברית

איור ל"כרוניקה ישנה" צייר מ.אריה ,נוצרים בעת מגיפה חושדים ביהודים שהם מרעילים את מי העיר. 

כרוניקה ישנה :סיפור מימי מגיפה בימי הביניים  מאת יעקב חורגין

הקדמה : 

הסיפור שלפניכם הוא לדעתי הסיפור הטוב ביותר בעברית על מגיפה בימי הביניים ועל רדיפות היהודים במהלכה בהאשמה שהם זממו וגרמו למגיפה. 

לא שהיו הרבה סיפורים כאלו בעברית. אבל היו כמה.

.נמנה אותם :

אברהם שלום פרדיברג "התרעלה "  בסדרת סיפורי "זכרונות בית דוד " הידועה , עיבוד של סיפור של הרמן רקנדורף המקבת סיפור על הפרעות ביהודים בימי המוות השחור במאה ה-14. יצא לאור גם בשם   קידוש השם :סיפור מימי המגפה השחורה בגרמניה . עיבד א.ל. יעקבוביץ מהדורת הוצאת יזרעאל .( בשם "צרור הרעל " במהדורת הוצאת "מסדה ")

היה את " בחשכת ימי הביניים" של מ.ז.וולפובסקי על פי ספר של וילהלם ינסן   " היהודים בקלן" (אייר נחום גוטמן הוצאת דבר לילדים תש"א 1941 הסיפור פורסם במכוון בימי חשכת השואה ) ותיאר את סיפורו של בן המחפש את אביו בימי המגפה השחורה של שנת  1348 שהביאה לפראות איומות ביהודים.

והיה גם  את "המוות השחור,או דברי ימי גמיני:רומן מימי הביניים "  של בנימין גלאי שפורסם במקור ב-1968   ועוד מעט מאוד אחרים.

באף אחד מהם אין את העוצמה המרוכזת של "כרוניקה ישנה " שהוא לדעתי הסיפור ההיסטורי הטוב ביותר של יעקב חורגין ,אדם שכתב סיפורים היסטוריים רבים.  

הסיפור "כרוניקה ישנה"מתאר רדיפת יהודים  בימי מגיפה נוראית ( לא דווקא  מגיפת  "המוות השחור" ב-1348 כמקובל לסיפורים מאין אלה   אלא כמה שנים לפניה) הוא נע בין תיאור של מחבר מודרני יודע כל של זוועות המגיפה שמתוארים בצורה מוחשית ומצמררת ביותר , ובין  ציטוטים ארוכים של תיאור האירועים  כפי שהם מתוארים  בכרוניקה עתיקה של אבא וינצנט כומר נוצרי שהוא עד לאירועים וכביכול מתעד  אותם ממש בעת התרחשותם. העלילה היא סיפורו של יהודי הנשפט בידי הכנסייה  על שהרעיל כביכול  את  מי המקום.

הסיפור מסתיים בתפנית מדהימה ומזעזעת. 

ראו הוזהרתם. 

לדעתי  סיפור זה שימש כמקור השראה  חשוב לנובלה המפורסםת  "עד מוות " של עמוס עוז  על חבורת צלבנים רצחניים היוצאת לטבוח ביהודים בעת מסעה לארץ הקודש

לכאורה אין כל דמיון בעלילה של "עד מוות " ל"כרוניקה ישנה " אבל אם בודקים מתחת לפני השטח רואים הקבלות רבות. 

ההקבלה הראשית  היא בתיאור של היחס אל היהודים כיצורים דמוניים ומסוכנים ובשימוש בכרוניקה בסיפור של אנטישמי הרואה ביהודים איום מפחיד.והקורא מגלה בהדרגה שהוא צודק…

עמוס עוז עושה זאת בחלק מסיפורו "עד מוות " ולדעתי עוז לקח את הרעיון ישירות מסיפור זה שאותו לדעתי קרא עוד בילדותו באחד הפרסומים המקוריים שלו ובהחלט היה במוחו בעת שכתב את "עד מוות " בשנות השישים. 

(ראו על כך ניתוח והסבר מפורט שלי במאמרי על "עד מוות" ועמוס עוז " מאבקם של הצלבנים עם היהודי הנצחי " שפורסם ב"יקום תרבות ")

"כרוניקה ישנה " פורסם בכתבי עת  כמה  פעמים  לאורך 30 שנה.

גירסאות מוקדמות ושונות  של הסיפור פורסמו עוד בשנות השלושים ונכתבו מן הסתם  מן הסתם על רקע השלטון הנאצי בגרמניה,   תחת השם "יהודי מגנצה ( קורות זוועה אחת )" פורסם כסיפור בהמשכים  ב"בוסתנאי" 25.11.36-2.1.38 עם שמות חלקים כמו "במלכודת " והשם המשמעותי מאוד "היהודי הנצחי".

גירסה נוספת תחת השם "מרעילי המים ( פרשה היסטורית )"  פורסמה בעיתון "הבוקר" של ה-25 בספטמבר 1938 ,ע' 9,16.

הוא פורסם שוב תחת השם "אכן הודה היהודי !" :ספור היסטורי "ב"מולדת :ירחון  לבני הנעורים כרך יב חוברת ב-ג תש"ו 1946 ..

גירסה מאוחרת יותר פורסמה תחת השם "כרוניקה ישנה (סיפור)  .ב"מאזניים" טז חוב' ה-ו 8 ,364 אפריל מאי 1963.

הפרסום הסופי היה בקובץ הסיפורים "בשכבר הימים :סיפורים היסטוריים"  (  תל אביב , עמיחי 1968)

וזהו פרסומו הראשון של הסיפור מאז. 

 

ציור מימי מגיפת "המוות השחור".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קראו גם  על המחבר :

קנאותו של יעקב חורגין 

ציור של שריפת היהודים בעת מגיפת "המוות השחור"