ארכיון קטגוריה: ספרות ילדים

תמר בורנשטיין לזר , קופיקו צ'יפופו וספייסי החייזר ואני

 

תמר בורנשטיין לזר סופרת ידועה ופופולארית שאותה היכרתי וכתבתי עליה נפטרה השבוע  ב-16 ביוני 2020. .בת 93 הייתה.היא התפרסמה בראש ובראשונה מסיפוריה על שני הקופים האינטילינטיים קופיקו תושב עין גנים בפתח תקווה. ,וצ'יפופו הנודד בעולם כולו.

שניהם הוצגו כילידי מדינת חונטוזה באפריקה ולאחר מכן כחייזרים מכוכב הקופים אי שם בחלל.

היא הייתה קרובת משפחה דרך בעלה שלמה לזר הוא שלומקה מהסיפורים של קופיקו שהיה קרוב משפחה של אימי  רחל בלנק ,שלמה היה בן דוד של סבי אליהו בלנק .

תמר בורנשטיין -לזר 

כך שבמשך השנים הייתי מבקר רבות בביתם הגדול של שלמה ותמר בעין גנים הן על תקן של קרוב משפחה והן על תקן של חובב של הספרים ,לא כל כך של קופיקו למען האמת אבל של סיפרי צ'יפופו הקוף הבלש הנודד ברחבי העולם  חוקר ופותר תעלומות פשע שונות סדרה שהיא הסדרה הבלשית מאריכת הימים וכנראה גם הפופולארית ביותר בתולדות הספרות העברית, ודמויות כמו קונדסי ילד הקירקס שהוא גם בלש ולקסי הבלש החוקר בארצות שונות.

משחק קופסה חביב עלי בילדות על צ'יפופו.

אני עם תמר בורנשטיין לזר בביתה 

כדאי לציין שבניגוד לרושם שנוצר מהספרים וסדרות הטלויזיה שנוצרו על פיהם הבעל שלמה לא היה דמות חלשה ונסחבת אחרי תמר הנמרצת.

במציאות שלמה לזר,איש עסקים מצליח בתחום האופנה שהיו לו קשרים רבים בחו"ל במיוחד בהונגריה , היה הציר האמיתי שסביבו סבב הכל בבית הגדול  והוא זה שאיפשר לתמר לעשות את מה שאהבה יותר מכל לכתוב.

התיאור שלו בספרי קופיקו  כמי שהוא ( ביחד עם השכנים האמיתיים מאוד  של משפחת לזר  בעין גנים  הבסיס לדמויות של שושנה השמנה ובעלה ) הקורבן הנצחי של תעלולי קופיקו  הוא מוטעה במקצת אבל נראה לי שלשלמה זה לא היה איכפת.

כששאלתי אותו פעם אם קרא אי פעם איזה ספר קופיקו ענה לי תשובה מתחמקת ומשתמעת למיליון פנים שונות.כך שלא ברור לי כלל אם הוא היה מודע לעניין הזה.

שלמה לזר תמר והבת נוגה שנות השישים.

מהתיאורים בספרים ובפרקי סדרת הטלויזיה הבית של קופיקו נראה כבית ישראלי רגיל לחלוטין.

ובכן בכלל לא.

במציאות הבית בעין גנים מספר 7  הוא יוצא דופן מאין כמוהו. גם בלי שיהיה בו קוף מדבר.

החצר הענקית של הבית מלאה וגדושה בפסלים שתמר פיסלה לאורך שנים רבות של דמויות שהיכירה מעין גנים הישנה זאת שהייתה מושבה  סוציאליסטית פורצת דרך, שכונת הפועלים הראשונה בארץ, אחת המקומות האידיאולוגיים ביותר של ארץ ישראל העובדת , ונועד להיות משכנה של אוטופיה ובין השאר שם הוא מקום יסודה של קופת חולים. אולם כיום לא נשאר כמעט כל זכר מעברה של השכונה שנהרס כמעט לחלוטין והיא כיום שכונת רבי קומות רגילה  וחסרת כל ייחוד להוציא במקום אחד :הבית בעין גני0 7 ,ביתו  של קופיקו. 

הייתי נודד עימה  במקום ( הבית הזה הוא גדול !) והיא הייתה מסבירה לי פסל פסל את מי ואת מה הוא מייצג.

בספרים הפסלים האלו אינם מוזכרים כלל אולי כי קופיקו ובית מלא פסלים זה דבר שלא הולך בכלל ביחד. 

פעם אחת אפילו עשיתי סיור לידידים בבית. סיפרתי שם על ההיסטוריה של עין גנים על משפחת בורנשטיין ,ועל הפסלים השונים  ולאחר מכן עברתי לאוסף העצום של חפצי וספרי קופיקו שיש שם.

אני מדריך בבית בעין גנים 7 ביתה של תמר.

מה שלא ידוע מספריה אבל ברור מאוד מהפסלים הוא שתמר התעניינה מאוד בהיסטוריה ובשימור ההיסטוריה.

הסידרה החביבה עליה ביותר לא הייתה דווקא "קופיקו " שעסקה בה ובבני משפחת,אלא סידרה ידועה הרבה פחות  סידרה בשם "ספייסי ומסתרי המדינה שבדרך " ( גרפאור דפטל מ-1989 ל-1993) שעסקה בפרשיות ריגול של "ההגנה "בתקופה שלפני קום המדינה. סדרה שהתבססה על מחקרים היסטוריים מפורטים ביותר שערכה תמר ראיונות עם וותיקים שונים בהגנה. ובהם תיארה פרשיות שונות ולא ידועות בתולדות ההגנה וה"ש"י" שירות הידיעות של ההגנה.

הסדרה התבססה על רעיון של מסע בזמן.החייזר  ספייסי לוקח זוג ילדים בני ימינו על-מנת שיטלו חלק באירועים שונים לפני קום המדינה שעניינה סיפורים עובדתיים מתקופת "המדינה שבדרך".
תמר  התבקשה על ידי עוזי נרקיס ויצחק נבון לכתוב סדרה ממלכתית שתתאר אירועים אמיתיים שהביאו לקום המדינה. הסדרה, , נקראה בשם "ספייסי", ובה מוחזרים שני ילדים לימי קום המדינה בחללית זמן  בידי ילד חייזרי מהחלל החיצון  בשם זה על מנת ללמוד על האירועים שהביאו לקום המדינה. אל שנות המאבק על הקמת המדינה – שנות השלושים והארבעים, והם צופים מן הצד בהתרחשויות אמתיות שארעו באותה תקופה ובמהלך  המסעות בזמן הילדים לומדים על  פעילויותיהם של דמויות שונות כמו יעקב נמרודי ואחרים.
תמר סיפרה לי :רציתי לכתוב רק את האמת לאמיתה כפי שהייתה וכל מה שכתוב בספרים האלה הוא נכון .ראיינתי את כל האנשים כולם דמויות אמיתיות


זאת ככל הנראה הסדרה שעליה גאה תמר יותר מכל.הספרים זכו להצלחה, יצאו  לאור בכמה מהדורות,  שימשו בסיס להקראות בערוץ 7 ברדיו  ושמשו רקע להצגות, שנערכו על ידי תלמידים בבתי ספר. 
א
בל ספייסי הסתיים לאחר מספר ספרים ותמר המשיכה עם פרוייקט החיים האמיתי שלה קופיקו בתוספת גיחות מידי פעם לעולם הרחב עם צ'יפופו.
.
ה
אם היה  איזה שהוא קשר בין ספייסי ובין קופיקו וצ'יפופו שכפי  שהתברר מספרים מאוחרים בסדרה  הם חייזרים מכוכב הקופים ?
בביתם של שלומקה ותמר יש תמונה גדולה המציגה את השלושה ביחד ,ומרמזים שונים הנשתלים בספרי הסדרה מסתבר ששני הקופים היגיעו לכדור הארץ בספינת החלל של ספייסי שהוא הוא האחראי לנוכחותם כאן .האם יש סיכוי שאי פעם יופיע ספר שיפגיש בין השלושה ואולי ייקח אותם לגיחה לכוכב הקופים ? 

אולי היה רעיון כזה ואני לחצתי עליה לכתוב משהו בכיוון .אבל תמר סירבה להתחייב ודבר לא יצא מזה. ספייסי לא היה מצליח מספיק ותמר המשיכה עם קופיקו וצ'יפופו החביבים והמוכרים.

כל המאמצים שלי להביא לספר שיפגיש בין שלושתם עלו בתוהו.

באחת הפגישות האחרונות שלנו נתתי לתמר מתנה ציור שהכין לבקשתי המאייר המקורי של סיפורי קופיקו  אריה מוסקוביץ' הוא מ.אריה 

 

וכעת תמר איננה .אבל הדמויות שלה קופיקו וצ'יפופו ימשיכו אחריה. ומי יודע אולי אחרי כולנו.

תמר בורנשטיין לזר.מ.אריה | המולטי יקום של אלי אשד

ציור של תמר בורנשטיין לזר ודמויותיה.צייר מ.אריה 

:

סדרת ספייסי ומסתרי המדינה שבדרך . עם נפתלי ארבל . ציירה הדס בר יוסף . הוצאת גרפאור דפטל.

1. ספיסי נוחת מהחלל.1989.

  1. הפריצה הגדולה. 1989.
  2. הברחת המכונות. 1989.
  3. סודות מכון איילון ( בפנים : לאן נעלם מכון איילון ") . 1989
  4.  
  5. המטרה דמשק. 1989
  6. רגול בסמטאות ירושלים. 1989.
  7. הצניחה הגורלית . 1991.
  8. מבצע פרשית דרכים . 1991.
  9. בעקבות תיק המטרה. 1991.
  10. 7.     מסתרי החצר הישנה . 1991.
  11. תחנת השידור אינה עונה. 1992.
  12. שלושים ושתיים  ימי לה ספציה. 1993.

סדרת ספיסי הושמעה בערוץ 7 ברדיו.

קלטות ספייסי ערוץ 7:

  1. המזוודה המסתורית
  2. הפריצה
  3. המטרה דמשק
  4. תיק המטרה
  5. ספייסי
  6. הצניחה הגורלית
  7. הברחת המכונות
  8. תחנת שידור אינה עונה
  9. 33 ימי לספציה

    קראו עוד על הסופרת על הדמויות שיצרה ועל הבית כאן :

    קופיקו כוכב עליון 

     

    קופיקו כוכב הטלויזיה 

    קופיקו ותחרות הביציקופטר 

    האם קופיקו צריך להיכנס לפוליטיקה? :ישראל מחכה לקופיקו!

תמר בורנשטיין לזר ליד פסלים בבית.צילם אלי אשד 

הגאון מוילנה ב"דבר לילדים " : "המכתב " סיפור מאת יפרח חביב

gaon-of-vilna-portreit-15

 

הסיפור הזה על על סב סבה של סבתי ,הגאון מוילנה מצאתי אותו מכל המקומות בכרך של "דבר לילדים"  כרך נג מ-1982.

יפרח חביב סופר ילדים ידוע באותה התקופה ומשתתף קבוע ב"דבר לילדים".הוא התפרסם אולי יותר מכל הודות לספרו "בן השולטן " שגם הוסרט לטלוויזיה.

את דף הסיפור אפשר להגדיל עם ה"עכבר".

ifrach-chaviv-gaon-mevilna-story

 

 

 

כתוספת משלימה נוסיף סיפור קומיקס קצר על חיי הגאון מוילנה מאת פנחס שדה והצייר אשר דיקשטיין שהופיע ב"הארץ שלנו".

 

ראו גם על המחבר יפרח חביב

יפרח חביב בוקיפדיה

ראיון עם יפרח חביב 

על הגאון מוילנה ראו :

נבואת הגאון מוילנה 

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

המערה החשמלית של מקס קלינהוף ושל חבורת חסמבה

Image result for ‫המערה החשמלית‬‎

זה הזמן לשאול וגם לפתור את השאלה הנצחית :

האם הייתה מערה חשמלית ?

 התשובה היא חיובית.

כן וירג'יניה בניגוד לכל מה שאמרו לך במשך השנים  לכל מה ששמעת ולכל מה שקראת  בכתבות שונות בתקשורת שהסבירו שוב ושוב שהמערה החשמלית היא בדיה מוחלטת  הייתה  גם הייתה מערה חשמלית במציאות ולא רק בדמיונו של יגאל מוסינזון והיא הייתה ממוקמת במקום המדויק שאותו תיאר בספרים.

באיזור החוף חי  אדם בשם מקס  קלינהוף  שבנה  שם מערה אמיתית עם חשמל בסוף שנות השלושים.

למקס היו כישורים טכניים שונים והיו שסברו שהוא היה בעברו העלום מהנדס.לדעת הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס הוא היה תכשיטן באוסטריה הקדם נאצית.

היה זה מקס שיצר בדיוק במקום שאותו מתאר יגאל מוסינזון ליד בית הקברות המוסלמי שבחוף שכיום נקרא חוף  "מציצים" יצר מערה שאכן הייתה מערה חשמלית מאחר שהוא התקין בה  מקור חשמל  הוא הראשון שניתן לומר עליו שייצר בעצמו את החשמל לו נזקק מרוחות הים.

 

איפה נמצאת המערה החשמלית ?

ליד בית הקברות המוסלמי, בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופה פני הים התיכון. טייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכוכים נסתרים אלו…………..
……… מערה זו, אפילו במשקפת הטובה ביותר, לא תוכל לגלותה.
מדוע?
ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים, ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל 7 ספרות 5897631. כדי לפתוח ולהזיז את הסלע יש ללמוד את כל התורה כולה…."

( הפתיחה ל"חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט " מאת יגאל מוסינזון " )

אחת הדמויות המפורסמות בסדרת "חסמבה " של יגאל מוסינזון שזכורה לכל קוראיה אינה דמות אנושית ,זהו  מקום המפגש הקבוע של החבורה המפקדה של הילדים המערה החשמלית המלאה בהמצאות ומכשירים משוכללים שונים שבחוף ים תל אביב ,וגם היא כמסתבר ובניגוד למקובל לא הייתה בדיונית לחלוטין אלא התבססה על מודל אמיתי שעליו שמע מוסינזון.

 

המערה החשמלית   ממוקמת לפי הספרים  ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל-אביב והיא הייתה בשימוש ארגון ההגנה".

.שמעון זהבי, אביו של ירון ומסגר במקצועו, התקין 'סלע הסוגר על פי המערה, צירים ומנופים'. בחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל שבע ספרות: 5897631, כדי לפתוח ולהסיר ולהזיז את הסלע.  מוסינזון נמנע לציין איפה בדיוק נמצאת אותה מערה. כל מה שאנו יודעים זה שהיא נמצאת באיזור גן העצמאות ליד בית הקברות הערבי ממש ליד חוף "מציצים " ושכיום בית המלון הילטון נמצא מעליה.

לאורך השנים היו  ילדים רבים שניסו לאתר איפה נמצאת אותה מערה ,כן גם אני ביניהם .

כל מה שידעו שמן הסתם כאשר  הצבר המושלם יואב צור מפקד חסמבה בשנות השבעים יוצא מהמערה אחד האנשים הראשונים שבהם הוא ייפגש בכל פעם יהיה בטלן החוף אורי זוהר ( המוכר מהסרט "מציצים " )  שרובץ איפה שהוא כמה מטרים ליד המערה ואין להעלות על הדעת שהוא לא יראה שוב ושוב את החסמבאים עולים על פני הקרקע.

אני זוכר היטב כיצד נדדתי כמה פעמים בחוף תל אביב בחיפוש אחרי המערה אי אז בשנות השבעים. אבל מעולם לא מצאתי אותה.ולבסוף היגעתי למסקנה המזעזעת  שאחרי הכל המערה החשמלית אולי אינה קיימת..

מן הסתם החיפושים אחרי המערה החשמלית נפסקו בשנות השמונים והתשעים כאשר כל האיזור סביב המערה הפך למקום מפגש ראשי להומואים ומי שהיה  מחפש שם את המערה ואת החסמבאים בלילות סביר שהיה נתקל לא בילדים העולים על פני האדמה מאי שם אלא במבוגרים שהיו מציעים לו הצעות מגונות.

אז האם הייתה או לא הייתה מערה חשמלית ?

נהוג לחשוב שהיא הייתה המצאה של מוסינזון.טעות.

המערה החשמלית   התבססה על מערה אמיתית בהחלט.

המערה החשמלית של מקס המשוגע .

%d7%9e%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3

צילום של מקס קלינהוף על חוף ים תל אביב  במערה החשמלית שלו. סוף שנות הארבעים.צילם הצייר אברהם חזק.(תודה לעמוס אריכא ולראובן חזק על הצילום).  

 

.

 

%d7%9e%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%94

ציור של המערה של מקס קלינהרוף

 

מקס קלינהוף היה מתבודד מוזר ממוצא אוסטרי שנמלט מאוסטריה בראשית שנות השלושים עם עליית הנאצים לשלטון והיגיע לחוף ים תל אביב שם חי במשך כעשור מסוף שנות השלושים  כמתבודד גר במערה  מוכר לכל ואהוב על הילדים.למרות שהיה סוג של אוטיסט.הוא יצר עבור ילדים בחוף  לראשונה, את הקורקינט, העפיפון, הגולות והפורפרה והפך לאגדה מהלכת כבר בחייו

. למקס היו כישורים טכניים שונים והיו שסברו שהוא היה בעברו העלום מהנדס.לדעת הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס הוא היה תכשיטן באוסטריה הקדם נאצית.הוא התפרסם  גם כצייר כישרוני, שלא ידע להפיק תועלת  חומרית מציוריו,

מקס בעזרת חתיכות פחים וברזלים חלודים שמצא בשפת הים, סמוך לקצהו של גב הכורכר הצפוני חפר בשנות השלושים את מערתו. ניתן היה לרדת אליה במדרגות חצובות בסל(כשבע מדרגות, ובסך הכל מדובר בחדר אחד בלבד שגודלו היה כשלושה על שלושה ומשהו. בצד אחד הייתה חפורה לשון גבוהה של כשבעים או שמונים ס"מ ששימשה לו מיטה ובהמשכה פינת הבישול שלו, שמעל לפתיליה שלו חצב ארובה דרך התקרה שנוצרה לפליטת העשן.

המערה שאותה בנה מקס במו ידיו והייתה במקום  המדוייק שאותו מתאר יגאל מוסינזון ליד בית הקברות המוסלמי שבחוף שכיום נקרא חוף  "מציצים"   הייתה אכן  לא מערה רגילה כלל וכלל אלא מערה חשמלית. מקס  התקין בה  תחנת  חשמל  הוא הראשון שניתן לומר עליו שייצר בעצמו את החשמל לו נזקק מרוחות הים .  ולמעשה הוא  הקים לעצמו במערה שלו  תחנת חשמל פרטית  אולי הראשונה הראשונה מסוגה  בארץ.

הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס בילדותו ( כמו כל ילד שביקר אז בחוף תל אביב נזכר :מקס היה אדם יוצר לדעתו  כמעט גאון . הוא הישיג מהזבל של הצבא הבריטי וישרים והרכיב אותם בקצה עמוד שהמנוע שלו ספג רוחות ואנרגיה וכך יצר עבור עצמו חשמל.

 המערה  של מקס הייתה מוארת בקביעות בחשמל בזמן שבבתים רגילים שהיו מחוברים לחברת החשמל  לא היה חשמל בהפסקות חשמל. אצל מקס במערה מעולם לא היו הפסקות  חשמל מאחר שהחשמל שלו בא  מהרוחות בים שמעולם לא פסקו.

 היכן בדיוק הייתה המערה החשמלית ?

Image result for ‫המערה החשמלית‬‎

הסופר עמוס אריכא   סיפר שמערתו של מקס  הייתה במדרון הכורכר מגן העצמאות לכיוון הים, באיזור שמתחת לאנדרטה לזכר הטייסים שנפלו במלחמת העצמאות באיזור שאותה בנה בנימין תמוז.

מעבר לגבול הצפוני של גן העצמאות, מתחיל המצוק המפורסם של תל-אביב לאבד מגובהו עד נקודת אפס בו הוא נמוג בחול הים, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול הדרומי של נמל תל-אביב.

בנקודת השתפלות הגב ממשטחו  העליון של המצוק נמצאה המערה החשמלית של מקס קלינהוף. את המערה הרס בשנת חמישים ואחת טרקטור  שנשלח לחסל כל זכר לאתר הנדיר.

במרחק שבין ארבעים לחמישים מטרים דרומה מנקודת מגוריו של מקס, נמצאו לפחות עוד שתי מערות קטנות, ממש מתחת לשטח גן העצמאות, מוסתרות היטב בצמחיית הצוקים ואי-אפשר היה לראותן מתחומו  של הגן עצמו. מערות אלו קטנות בהרבה ממערתו של מקס היו מוכרות היטב לאלה המכונים "הקבועים" של החוף. מעליהן נמצא השביל דרכו ניתן היה להגיע לבית הקברות המוסלמי שנמצא במרחק של כמאה וחמישים מטרים משם.

 

הסופר המנוח  יורם קניוק זכר גם הוא היטב את המערה בחוף מציצים:הוא סיפר שהייתה מערה בערך ליד המקום שבו נמצאת היום האנדרטה של בנימין תמוז ליד גן העצמאות

."אני זוכר שהיינו נכנסים לשם תמיד לפני מלחמת העולם השנייה. היינו קוראים לה "המערה" כי היא הייתה היחידה בסביבה.מתחתיה  היה ברכה טבעית שבה היינו שוחים."

קניוק זכר  שהוא וחבריו היו  יושבים שם עשרה ילדים עושים מדורות ומכינים עצמנו למלחמה.  

"כאשר הגנראל הנאצי  רומל התקרב לארץ היינו מביאים לשם מקלות עבור המלחמה העתידה."

קניוק חשב שמוסינזון שגר באיזור וביקר בחוף תל אביב לעיתים מזומנות בשנות ה-40 אז סביר להניח שהוא ידע עליה. כולם ידעו עליה.

Image result for ‫מקס קלינהוף‬‎

עמוס אריכא הרחיב :

הייתה לא רק מערה אחת באיזור החוף  אלא כמה מערות. לפחות 3 או ארבע מערות באיזור גן העצמאות. אחדות בגודל 2 וחצי מטר .הייתה  אחת גדולה במיוחד.  במערות שאני ישבתי בהם יכלו לשבת ארבע חמישה ילדים אולי עד עשרה. .  
 ואני זוכר שהו היו קיימות עוד ב-1950 כאשר ביקרתי בהן בפעם האחרונה כדי להיזכר בילדותי ומאז כנראה הן הפסיקו להתקיים .ובינן הייתה את המערה החשמלית של מקס.

 את המערות תיארתי מאז בספרים שונים שלי כמו :הטיסה לירח "  בספר ישו הנערה הסזאנית ובספר "אביב שחור" .

בספרו של עמוס אריכא "עלמה בקצה הכפר" ( 1991)  מופיע מקס כאחת הדמויות המרכזיות.

Image result for ‫מקס מתהלך על המים‬‎

מקס  מופיע בקובץ שיריו של המשורר הצפון תל-אביבי יהורם בן מאיר  "פיצ'י"  "מקס מתהלך על המים" ( 2005).

Image result for ‫מקס מתהלך על המים‬‎

.המערה עתיקה של מקס הקדמון

מקס הדמון בצוק הכורכר

היא רחמה של תבל.|

יהורם בן מאיר."מקס מתהלך על המים".  

 

אם מקס כאן / פיצ'י יהורם בן מאיר

אִם מַקְס כָּאן
הַכֹּל כָּאן.

אִם מַקְס כָּאן, אֵין עוֹד
פְּלַגָּה בֵּין יָם לְיָהּ וְהֶמְיָה
וּבַעֲיַם הָרוּחַ בְּקוּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹ
מַקְס שָׁב אֶל
מְקוֹמוֹ, שָׁם
הַמַּשָּׁב

מתוך מקס מתהלך על המים, קשב לשירה 2005

מקס  הדייר   האמיתי של המערה החשמלית מופיע בספרים אלו  כדמות כמעט מיתית לא פחות מאותם חסמבאים שהשתכנו גם הם במערה חשמלית בדיוק בפינה שבה השתכן מקס בסוף שנות השלושים.

 

מה עלה בסופה של המערה החשמלית ?

עמוס אריכא סיפר שהמערה  החשמלית  של מקס התקיימה מסוף שנות השלושים עד שהקימו את מלון שרתון הראשון בסביבה בראשית שנות החמישים  ורצו להרחיק את כל התושבים שגרו בצריפונים על מורד גב המצוק ושלמו להם כספים.

את מקס הם רצו לסלק גם כן ועבורו נמצא פיתרון מיוחד.  

את מקס סילקו על ידי חבורת בריונים ששילמו להם להרחיק את מקס הם התגרו במקס שנאלץ לתקוף אותם כשניסו לפרק גדר שהקיפה את המערה כמובן שהמשטרה שחיכתה מהצד  התערבה ועקבותיו נעלמו עבור מיודעיו המרובים בחוף . רק אחרי שנים רבות גילה אריכא מה קרה:  מקס הוכרז כלא שפוי הוא נשלח לבית החולים לחולי רוח אברבנאל בבת ים. שם  בילה  יוצר המערה החשמלית את שארית חייו כשהוא בונה ערים דמיוניות בחול עם גשרים ודרכים.

 נראה שכל המערות שהיו קיימות באיזור חוף מציצים  כאשר החל מוסינזון לכתוב  את סיפור חסמבה הראשון ב1949 הפסיקו להתקיים בשנים  1951-1952  הן נהרסו בעת הבנייה של גן העצמאות ומלון "שרתון " לידו. ".

וזאת הסיבה מדוע אף אחד מאותם אלפי ילדים שחיפשו אחרי שנת 1951 ובהם כותב שורות אלו  את המערה החשמלית לא מצאו אותה.הדחפורים הרסו את המערה החשמלית ואת תחנת החשמל שבתוכה.

מוסינזון עצמו ציין בחסמבה מספר 17 שבה היציג את הדור השני שלה חסמבאים שהמערה החשמלית נמצאת מתחת ליסודות מלון הילטון ולכן אי אפשר למצאה.

מאוחר יותר הפכה המערה למיתית לגמרי כאילו לא הייתה קיימת מעולם.

המסקנה :

הייתה מערה חשמלית באיזור בשנת 1949 כאשר כתב מוסינזון את סיפור חסמבה הראשון.אבל היא נעלמה כאילו לא הייתה.

ובכל זאת אלפי אנשים שקראו את סיפורי חסמבה זוכרים את המערה החשמלית.אני בינם.

אולי היגיע הזמן שיקום איזה יזם ויבנה אותה מחדש כאתר תיירות ?

Image result for ‫המערה החשמלית‬‎

אז מה באמת קרה לנואי הילדה מתאילנד ? למוקיהנה הילדה מהואי? לסלימה ילדה מקשמיר ?לגנט הילדה מאתיופיה ? הסרט החדש

 

דבורית שרגל במאית מוכשרת  יצרה כבר שני סרטים המבוססים על סדרת ילדים   בעולם של אנה ריבקין שנכתבו בחלקם בידי סופרת הילדים המפורסמת אסטריד לינדגרן ותורגמו בחלקם לעברית בידי המשוררת הידועה וידידיה לאה גולדברג.

שרגל עשתה מעשה ויצאה לסיור בעולם ומצאה חלק מהילדים שעליהם נכתבו הספרים בבגרותם.

היא מצאה את אנה קארי מלפלנד ( היום פנסיונרית ) ואת נוריקו סאן מיפן  ( היום אשת עסקים )ועשתה על כך סרט.

היא מצאה את סיאה הילדה מהקילימנג'רו ( היום רופאה עוסקת באיידס בטנזניה ) ועשתה על כך סרט שני.

היו לי בעיות עם הסרטים שאותן אפשר למצוא ברשימות הביקורת שלי.

שרגל הודיעה שהיא עובדת כעת על סרט שלישי ישלים טרילוגיה של סרטים הסרט יעסוק מן הסתם בחייה של הצלמת אנה  ריבקין-בריק  אולי בעוד ילד אחד או שניים שאותם איתרה או תאתר שרגל.

והנה פרטים על תכנים אפשריים בחלק השלישי המתוכנן:

חלק א' :מה קרה לנואי הילדה מתאילנד ? או הסרסורית.

נואי הילדה מתאילנד

הבמאית מאתרת את נואי הילדה מתאילנד   ומגלה לתדהמתה שהיא לא כפרית מאושרת אלא חיה בבנגקוק בירת תאילנד.היא מגלה אישה מבוגרת שנסיון החיים הקשה  ניכר היטב על פניה המצולקות ( שמוצגות בקלוז אפ ) היום  מתברר היא סרסורית של נשים צעירות שמספקות את צרכיהם המיניים  של גברים ישראלים מזדקנים.

המצלמה פולשת לדירה שבה יושבת נואי והבמאית שואלת אותה שאלות כשהיא מסתכלת על כל אותם מערביים ובהם לצערנו ישראלים שיושבים שם ומחכים.

הבמאית (_ הזעם ניכר היטב בקולה ) :נואי זה  מה שאת רצית לעשות בחייך?

נואי במשיכת כתף :"אני  צריכה לפרנס את משפחתי."

המצלמה מתעכבת על ישראלי כבד גוף שניגש אל נואי ודורש במבטא ישראלי בולט את כספו חזרה. הבחורה שהוצעה לו לא מצאה חן בעיניו.

המצלמה מתעדת את המריבה בין נואי והישראלי.

נואי מסבירה  בסבלנות למצלמה : "ככה זה עם הישראלים אף פעם לא מוכנים לשלם לבחורות את מה שמגיע להן ".

המריבה מתעצמת הישראלים הנזעמים מתקרבים אל נואי היא קוראת לאיזה בריון והוא מגרש את כולם מהדירה.

קאט.

חלק ב' :מה קרה למוקיהנה מהואי ?  או הכוהנת

ribkin mokihana

מוקיהנה הילדה מהאי הוואי מתגלה בהווה ככוהנת בדת  הפגאנית  של ילידי הוואי.היא נותנת לבמאית לחדור אל המקדש שעל הר געש  ולצלם אותה בעת  טקס פולחני לאלים של הוואי  .בטקס מוקרבים קרבנות כמה גדיים מיסכנים.

הבמאית  צמחונית ידועה מזדעזעת :

מה אתם רוצים מבעלי החיים המסכנים ?

מוקיהנה : אם לא נקריב אותם האלים יכעסו והר הגעש יתפרץ כל הוואי תיחרב.

זום מרחוק של האי של הוואי מפסגת הר הגעש וחזור אל פניה של הכוהנת הגדולה של הוואי המחזיקה כלים פולחניים בידיה.הגדי נקשר אל המזבח.היא מחזיקה בכלי פולחני ענק ומנחיתה אותו על הגדי הרועד.

קאט.

 

חלק ג :מה קרה לסלימה הילדה מקשמיר ?או הטרוריסטית

salima 1

הבמאית מגיעה לאיזור חרב אי  שם בקשמיר הפרובינציה  ההודית שבה ישנם קרבות בלתי פוסקים בין תנועה טרוריסטית איסלאמית לשחרור קשמיר ובין הצבא ההודי .

הבמאית מגלה שסלימה הילדה מקשמיר היא היום פעילה בשורות תנועת הטרור הקשמירית  והיא מראיינת אותה על האידיאולוגיה  האיסלאמיסטית הלוחמנית שלה. תוך כדי השיחה נשמעות יריות מבחוץ.  הצבא ההודי איתר את מקום המיסתור של הקבוצה

בקטע דרמטי במיוחד סלימה שולפת אקדח ומתחילה לירות על כוחות צבא הודיים ,נשמע צרור יריות ,המצלמה מתחילה לזוז כמו בטירוף והתמונה האחרונה היא של סלימה שוכבת פצועה ואולי הרוגה בתוך שלולית של דם.

המצלמה מתקרבת אל עיניה הפקוחות לרווחה  של סלימה בהבעה איומה בקלוז אפ.

קאט.

חלק ד' :מה קרה לגנט הילדה מאתיופיה ? או הפליטה

 

גנט הילדה מאתיופיה / ורה פורסברג

אחרי חיפוש  ארוך במיוחד באתיופיה מגלה הבמאית שגנט לא חיה באתיופיה אלא באריתריאה היום מדינה  עצמאית והיא מגלה שהיא אפשר לאתר אותה באריתריאה .זאת משום שלפני כמה שנים היא ברחה כפליטה לישראל.

בישראל היא מוחזקת במחנה המעצר לפליטים בנצרים.המצלמה עוקבת אחרי יום בחייה של גנט במחנה המעצר עם השומריםה ישראלים וראיון עם בני משפחתה של גנט בדרום תל אביב שמסוכסכים עם השכנים הישראלים שחוששים  מהם.  עד שמגיע היום שבו מודיעים לה שישנה מדינה אפריקנית ידידותית שמוכנה לקבל אותה .הבמאית מצטרפת אליה במטוס ומראיינת אותה עוד שם לגבי מה היא מצפה מהחיים במדינה החדשה. .

צילום מסיים :המטוס נוחת במדינה האפריקנית הידידותית .גנט יורדת מהמטוס לעתיד בלתי ידוע.הצילום האחרון בסרט  מתעכב על פניה  תערובת של חשש מהבלתי מוכר וציפייה לעתיד טוב יותר.

סיום אופטימי פחות או יותר לטרילוגיה.

עידכון: בסופו של דבר דבורית שרגל יצרה סרט מסיים לטרילוגיה שכלל ביקור אצל מוקיהנה מהוואי וגם אצלך לילבס ילדת הקירקס.

לא התלהבתי מהדמות של מוקיהנה שיצאה משם. וכתבתי על כך רשימת ביקורת.

"אז מה קרה למוקיהנה הילדה מהוואי וללילבס ילדת הקירקס" 

 

 

 

 

 

 

יצחק רבין בספרות הילדים העברית -המאמר וההרצאה

ביום שלישי 10 לנובמבר בשעה 20:00 ב"סלון " בקומה העליונה של של דיזנגוף סנטר  ( הקומה של קולנוע לב  ליד הקופות )יתנהל רב-שיח בנושא "ספרות ילדים"  ביחד עם  שי בראל – קופירייטר, סופר למבוגרים ולילדים שפרסם בעבר סיפורים קצרים ומשיק בימים אלו ספר ילדים "הארמון השקוף." בהשתתפותם הפעילה של שני חברי עמותת "יקום תרבות": שלומית הרטמייר – כותבת למבוגרים ולילדים  שתקריא משירה לילדים ותדבר עליהם ושלי אלי אשד – העורך הראשי של האתר שיודע לספר על מקומו של יצחק רבין בספרות הילדים – דבר שרלוונטי במיוחד לשבוע ציון 20 שנה להירצחו של ראש הממשלה.
ההרצאה שלי תתבסס על ותרחיב על מאמר שפורסם ב"יקום תרבות " בשם "בן היורה  -יצחק רבין בספרות הילדים העברית "שבה אתאר כיצד התפרסם יצחק רבין לראשונה בילדותו  כמעין דמות בספר ילדים שאותו כתב מורו אליעזר שמאלי ,סופר הילדים והמורה בשם "בני היורה".
ספר שבו תיאר את השנה שבה לימד כיתה בבית ספר בתל אביב ,כיתה שכללה את יצחק רבין הספר שהיה האחד הראשונים בספרות העברית שתיאר ילדים "צברים " ילידי הארץ לעומת ילדי "הגולה " הפך לסוג של קלאסיקה והייתה לו השפעה רבה על עיצוב דמות ה"צבר" כפי שהובן בידי הציבור הרחב כילדים פעילים המתעניינים בטבע סביבם יוצאים לטיולים רבים ,ספורטיביים,ציוניים כמובן וכו'..
למחברו וניתן לטעון שגם לספר עצמו הייתה השפעה גם על עיצוב דמותו של יצחק רבין עצמו והבנתו את עצמו ואת תפקידו בחייו.
יצחק רבין כמובן נהיה ונשאר אחת הדמויות הידועות והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות מדינת ישראל ,ומספר הספרים שפורסמו עליו בעברית ובשפות אחרות  הן על חייו והן על מותו הוא עצום ורב.
ולכן לרגל 20 שנה להירצחו ( אני מוכר גם כמומחה לתיאוריות קונספירציה לגבי רצח רבין )  פירסמתי כרשימה ביבליוגרפית של כולם כפי שעשיתי בעבר עם ראשי ממשלה אחרים של ישראל כמו אריאל שרון.
את המאמר אפשר למצוא ב"יקום תרבות ":"בן היורה" -יצחק רבין בספרות הילדים העברית".
כולכם מוזמנים להרצאה המורחבת.

 

אז מה באמת קרה לאלה קארי מלפלנד ולנוריקו סאן מיפן ?

ela kari

 

בסרטה "איפה אלה קארי ומה קרה לנוריקו סאן" יוצאת הבלוגרית והעיתונאית דבורית שרגל למסע חובק עולם, במטרה לגלות מה עלה בגורל גיבורי סדרת הספרים "ילדי העולם". אך דמותה של דבורית שרגל − האישה שהוציאה את כל כספה כדי לאתר גיבורות ילדות בלתי ידועות במסע שתוצאותיו לא היו ידועות − מרתקת את הצופה הרבה יותר מהילדים מהארצות הרחוקות והאקזוטיות,שגדלו והשתנו מאוד.

וראו במאמר הביקורת שלי על הסרט:

אלה קארי − האלמנה מלפלנד, דירק − הבורגני מהולנד, נוריקו סאן − אשת העסקים מיפן, והמעניינת מכולם − דבורית שרגל, ההרפתקנית מישראל

נוריקו סאן

זוכי פרס יעקב אשמן לסיפור קצר לילדים

יעקב אשמן ציור

יעקב אשמן עורך "הארץ שלנו " ציור מאת גיורא רוטמן.

תוך כדי עיסוק בסופר ובעורך "הארץ שלנו " יעקב אשמן בדוקטוראט שלי גיליתי ( בעצם ידעתי זאת כילד שקרא ב"הארץ שלנו " אבל זה נשכח ממני מאז) שעל שמו של אשמן  חולק פרס לסיפור קצר לספרות ילדים במשך כמה שנים עד לסגירת "הארץ שלנו ". פרס יחיד במינו. אבל בשום מקום באינטרנט לא היו פרטים עליו. רק בכרכים הישנים של "הארץ שלנו".

אז הנה הפרטים המלאים על הזוכים בפרס הנשכח הזה ,ולבסוף המסקנות שלי מי מהסיפורים השתמר הטוב ביותר לאחר עשרות שנים לפחות לטעמי האישי כמבוגר.

בתחום ספרות הילדים העברית חולקו לאורך השנים כמה וכמה פרסים.

נמנה כמה מהבולטים שבהם לאורך השנים

פרס " יצחק יציב " של השבועון "דבר לילדים ". על שם עורך ה"דבר לילדים " הראשון  ( פרס   שחולק בין השנים 1954-1979 ושאינו קיים יותר כמו השבועון שנתן אותו  ).

 פרס יצחק למדן של עיריית רמת גן  על שם המשורר (  שחולק בין השנים  1955-1983 ואינו קיים יותר. כיום קיים פרס אחר של עיריית רמת גן ).

פרס ניסן טורוב על שם מחנך בשם זה (  פרס שאינו קיים יותר).

פרס אשר ברש  על שם הסופר (  פרס שאינו קיים יותר ).

פרס אסתר רבינוביץ של סמינר הקיבוצים,על שמה של מחנכת וסופרת  ( שאינו קיים יותר ).

פרס על שם מרדכי ברנשטיין שהוענק במשך זמן מה  על ידי המרכז לספרות ילדים באוניברסיטת חיפה ( כיום הפרס אינו ניתן עבור ספרות ילדים ).

פרס זאב,על שם המשורר אהרון זאב  מטעם משרד החינוך והתרבות. המחולק משנת 1971 ,

ופרס דבורה עומר מטעם שרת התרבות והספורט.

( שני הפרסים האלו בהחלט עדיין קיימים ויש לקוות שימשיכו להתקיים עוד שנים ארוכות ).

וישנם גם אחרים לא אמנה את כולם.

פרס אחד  נוסף שנשכח לחלוטין הוא פרס יעקב אשמן לסיפור הקצר לילדים שניתן מטעם  השבועון "הארץ שלנו".ובו נדון ברשימה זאת.

יעקב אשמן היה סופר  ועורך שהתפרסם גם  בזכות ספרו הקלאסי "לולו " על מחשבותיו של ילד חולמני.הוא גם היה מחבר סיפורי קומיקס שהתפרסם הודות לסדרת "גידי גזר " שלו על עלילות איש פלמ"ח במלחמת העצמאות.

אך יותר מכל הוא התפרסם כסגן עורך ולאחר מכך עורך שבועון הילדים "הארץ שלנו " במשך 23 שנים  מ-1951 עד שמת בגיל צעיר מהתקף לב ב-1974.

הוא השאיר חותם כה עמוק על השבועון עד שאנשי המערכת העורך החדש אוריאל ריינגולד סגנית העורך אסתר קל והעורך הראשי של "הארץ" עמוס שוקן  החליטו ליצור לזכרו פרס לספרות ילדים:
היה דמיון בפרס  לפרס יצחק יציב שניתן בידי השבועון המתחרה "דבר לילדים " על שם העורך המייסד הנערץ שלו. ל" לסיפור שטרם ראה אור מחיי הארץ לסופר שגילו אינו עולה על ארבעים".

יעקב  אשמן אמנם לא היה עורך המייסד של "הארץ שלנו". היו שני עורכים לפניו מרדכי קשטן ובנימין תמוז ,אך ברור שהחותם שהוא השאיר בתחומים  ובראשם גילוי סופרים חדשים שונה עלה על זה שלהם לעין ערוך.

עמוס שוקן טען בטקס חלוקת הפרס הראשון  כי אשמן תרם רבות לעיצוב דמותו של "הארץ שלנו"  שעומד"כיום "  על היסודות שיצק יעקב  אשמן.

חלק מהסיפורים שנשלחו לתחרות היו מתפרסמים מידי שבוע ב"הארץ שלנו " ולבסוף היה מתפרסם הסיפור הזוכה. הפרס היה מוענק ביום השנה לפטירתו של יעקב אשמן אחת לשנתיים.

הפרס הראשון היה של 3000 ₪ הפרס השני של 2000 ₪.

הפרס ניתן  חמש פעמים בין השנים  1976    ל-1984. ולא עוד מאחר שב-1985 נסגר השבועון שהתמזג עם מתחריו "דבר לילדים " ו"משמר לילדים " כדי ליצור עיתון ילדים חדש בשם "כולנו" ,שהמשיך להתקיים עד שנת 2000.

אמנם בכרך האחרון של "הארץ שלנו " מ-1985 ,פורסמו סיפורים שונים שנשלחו לתחרות הפרס,אך לא מצאתי אינדיקציות לכך שהפרס חולק שוב ב-1986 או בכל שנה לאחר מכן.

אך לאורך שנות קיומו היה זה פרס ייחודי ,מעולם לא ניתנו פרסים אחרים לסיפורים קצרים לילדים בשפה העברית. ולעולם לא ינתנו יותר.

הפרס והסיפורים שזכו בו  נשכחו  אך היגיע הזמן להזכירו מחדש.

שילבתי גם את נימוקי צוות השופטים ( שהופיעו בגליונות "הארץ שלנו ") שחלקם כפי שתראו מתבססים על נימוקים ספרותיים וחלקם על נימוקים דידקטיים חינוכיים.

הערה :אין לבלבל בין פרס יעקב אשמן לספרות ילדים לבין פרס בתחום היצירה מטעם אירגון אקו"ם  עוד מ-1958  על שם אהרון אשמן מחזאי שהיה דודו של יעקב אשמן.

הזוכים לאורך השנים היו:

הארץ שלנו כרך כו

תשל"ו 1976

56 סיפורים נשלחו על ידי  37 סופרים.

asman prize yotam 1

זוכה :

יעקב שביט

סיפור :יותם וההיפופוטם "

סיפור על  עימות בין הורים לבין בנם שהביא סוס יאור לדירה..

תוכלו לקרוא את הסיפור "יותם וההיפופוטם " ב"יקום תרבות " כאן.

נימוקי צוות השופטים אוריאל אופק אדיר כהן ורינה ליטוין :

בסיפור יותם וההיפופוטם חברו כל הסגולות הטובות של סיפור ילדים מעולה :נושאו מארג ידידות בין ילד וחית שעשועים –לקוח מעולם הילדות ,כאשר מציאות ודמיון שלובים בו באיזון מאופק ונבון.

עלילת הסיפור –עימות בין הילד יותם לבין עולם המבוגרים ,המבקשים להחזיר את סוס היאור מין הדירה אל גן החיות –כובשת לב במקוריותה ובשפע התיאורים המרנינים והמפתיעים אשר בה.

הסיפור כתוב בשפת ילדים בהירה ורעננה שנמזגו בה הפשטות הטובה עם רמה ספרותית נאותה ,שיש בה גיבוש וליטוש ,בזכות אלה ייהנה הקורא הצעיר לא רק מן הסיפור המבדר אלא גם מסגנונו התוסס ורב החן.

גיבורי הסיפור –עם יותם וההיפופוטם במרכזם –צוירו ביד אמן בוטחת בקווים מעטים ומרומזים ,המציגים דמות שלמה וחיה .הקורא הצעיר מתועד מיד אל יותם ,שהוא כה דומה לו עצמו ,מזדהה עימו ותודות לכך חש עצמו שותף בעלילה –שעל אף היותה אבסורדית היא אמינה ומציאותית בעיניו.

ואחרון חשוב –הסיפור רווי הומור מרנין ,החיוני כל כך בספרות ילדים.זהו הומור תמים ושנון כאחד שיש בו שמחת חיים ולגלוג סלחני המצאות משעשעות ומשחקי מילים והוא מעניק לסיפור את ייחודו הנדיר.

הופיע כספר :

יותם וההיפופוטם /   איורים רות צרפתי   תל-אביב :   יריב,   1977.

ashman prize yotam and the hipopotam 3

איור זוכה פרס מהספר "יותם וההיפופוטאם" מאת רות צרפתי.

הערה :המאייירת רות צרפתי זכתה לציון לשבח על איוריה לספר זה מטעם פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק.

ציון לשבח מטעם וועדת פרס אשמן 

דורית אורגד  על סיפורה "גם אהוד ברצים ".

סיפור על ילד עיוור.

נימוקי צוות השופטים :"גם אהוד ברצים זכה לציון לשבח על היותו סיפור חושפני נוגע ללב זה מתמודד באומץ לב בבעיה כאובה –מאבקו של ילד נכה ( עיוור) על השתלבותו בחברה הבריאה ויציאתו לדרך של עצמאות.הסיפור כתוב בכישרון ,הוא מעורר מחשבות ומעניק לקורא הצעיר מניסיון חייו המפרה של המבוגר.

"גם אהוד ברצים " הופיע שוב בקובץ הסיפורים    "לאהוב את נינה". המאייר הוא אהרון שבו.הוצאת "ספריית מעריב," 1991.

הערה: .הסיפור "גם אהוד ברצים"  שימש במשך שנים כבסיס לתוכנית לימודים  לילדים עיוורים.

תשל"ח  1978

כרך כ"ח

נשלחו לתחרות  70 סיפורים בידי 55 סופרים.

זוכות

  1. נעמי וישניצר

הסיפור "גראטל".

סיפורן של שתי משפחות וילדיהן.אחת מהן משפחה הולנדית שאביה הוא אתלט הבא לבקר את עמיתו בישראל. סיפורו של מפגש –שתחילתו זרות של מבוגרים ,קנאת ילדים ,הבדלי מנהגים וסופו בעקבות טביעתה והצלתה של הילדה ההולנדית גראטל  ידידות וחיבה.

נימוקי צוות השופטים  אורציון ברתנא ,מנחם רגב ומשה בן שאול :

בסיפור זה מחפה היחס האנושי ,העזרה לזולת ,החום והרכות על העדרן של המילים.נושא הסיפור וגיבוריו,ילדים כמבוגרים ,יש בהם ייחוד ,צבע מקוריות ,כשמעל לכל מרחפת רוח טובה של טבע וכפר.

  1. מינה איתן

 הסיפור "הפילים של מומה ".

סיפורו של זיכרון רחוק , של אירוע שהתרחש בעבר ועלה בזכרון ברגע אחד ומהיר של פגישה בלתי צפויה. סיפורה של סיכת פלסטיק קטנה ובה שני פילים אדום ולבן שנגנבה. הדמויות לא כולן מלאכים.

נימוקי צוות השופטים :הסיפור עוסק ברוע ,עצב וידידות מאכזבת.בסיפורה של מינה איתן כנות רבה ,ריגוש ,חוש טוב למתח ומבנה סיפורי נאות.

זכו לציון לשבח:

אולגה סיפורה של ילדה מדמשק מאת מזל וויגרט.הופיע כסיפור בן שני חלקים.

הסנדלר הנועז מאת אירנה ליבמן

אבא של לולו ( סיפורו של בועז) מאת אורי שטנדל.

סיפור על ילד שאביו מסתבך במעשי פשע.

תש"ם

הארץ שלנו כרך ל' .1980

נשלחו כ-100 סיפורים לתחרות בידי 79 סופרים.

ashman prize magen

הזוכה :רבקה מגן

 הסיפור "הצמיד של אופירה "

הופיע

הארץ שלנו 24.6.1980

הופיע בספר :

הצמיד של אופירה /  איורים שמואל כץ   תל-אביב :   עם עובד,   תשמא 1981

 סיפור על ילדה הנחשדת שלא בצדק בגניבה .מבוסס על אירוע אמיתי בילדותה של המחברת.

" נימוקי צוות השופטים  המשוררת אנדה עמיר והסופר משה גיורא :

הסיפור "הצמיד של אופירה" "כתוב בכישרון ספרותי בולט ומעורר ,מתחילתו ועד סופו ,רגש של הזדהות ,עם הקורא בו בלב הקורא. הדמויות הן של גיבורת הסיפור והן של האחרים ,מצוירות בצורה מוחשית ,וכל אחת מהן מעוררת עניין והבנה לתגובותיה המיוחסות לה.

גם דמותה של אופירה הגאוותנית וגם של נירה הנחשדת בגניבה ,שלא בצדק. ..בלי ספק יש לסיפור גם ערך חינוכי רב,וכל קורא יחשוב פעמיים לפני מעשה "מתיחה " כלשהוא ,שיש בו כדי להחשיד את זולתו ולגרום לו עול על לא אשם בו. חומרת התוצאה של מעשה מ"מתיחה " כזאת בסיפור "הצמיד של אופירה " ייזכר היטב בליבם של הקוראים ועל כן יש בפרסומו בעיתון לבני הנעורים,וגם במתן הפרס על שם אשמן הצדקה רצינית ביותר".  "..

זכו לציון לשבח :

דוד גרוסמן

הפתק נשלח בשיעור

הארץ שלנו גליון 42

תלמידים מסתכסכים עם המורה שלהם ו למרות היחסים הקרובים והפתוחים עימו משלימים עימו לאחר ביקור בביתו .

מינה איתן

חולצת הספורט של הנבחרת "

הארץ שלנו גליון 43

תשמ"ב

הארץ שלנו כרך לב

נשלחו סיפורים בידי 71 כותבים.

זוכות :

דורית אורגד

"סוכת הגפנים של פאינדו "

הארץ שלנו גליון 42 6.7.82

מופיע בקובץ "משפטו של המלך רובוסטה" אור יהודה : ספרית מעריב, 1995

orgad robsta 1orgad robosta 2

נימוקי  צוות השופטים עודד בצר יושב ראש הצוות  ,טניה הדר ושלום כתב  :

"באגדה "סוכת הגפנים של פיאנדה "מתארת הסופרת דורית אורגד שתי עלמות ולהן שם זהה –פיפה –לאמור יפהפייה.את האחת חנן הטבע ביופי גופני ואילו האחרת אינה יפת תואר אלא יפת אופי .שתיהן אוהבות את הרועה פיאנדו .ומבקשות את קירבתו. באגדה זאת הצליחה דורית אורגד לספר בשפה נאה סיפור קסום בעל אמת פנימית ומלא ערכים כלל אנושיים .דורית אורגד  הצליחה להעניק לנו חוויה יפה באמת באגדה יפהפייה.

ashman prize gerda cohen

גרדה כהן

"אחוריים של חמור "

הופיע בספר

אחורים של חמור  איורים, טובית אלמליח>  תל אביב : ספרית פועלים, תשמ"ז 1986

סיפור משעשע על חמור, על קלרה – הילדה החדשה מארצות הברית ועל עוד ילדים שגונבים את ההצגה.

נימוקי השופטים :

"סיפורה של המספר גרדה כהן "אחוריים של חמור " הוא סיפור שכולו ריאליה ומעוגן היטב במציאות הישראלית .כתוב הוא בהומור אם כי כלל אינו חסר מאבקים רציניים בין המשתתפים בו.

זהו סיפור על קליטת עולה חדשה בחברתה ילדים של הקיבוץ ,או ליתר דיוק על אי קליטתה .חברת הילדים בקיבוץ סגורה ומסוגרת וקשה לחדור לתוכה .חוכמת אחד הילדים וטוב לבו מביאים למפנה מפתיע ולפתרון חיובי של הבעיה.

בסיפורה של גרדה כהן מורגשת אמת פנימית.זהו סיפור נכון ונבון. הדמויות אמיתיות ותגובותיהן אמיתיות.יש כאן מתח פנימי ומוסר השכל.  סופו של הסיפור יכול היה להיות אחרת לגרמי ורק הודות לתבונתו של האחד באה הבעיה המוצגת על פתרונה הטוב ,ללמדנו שתדיר חייב להיות אחד מוליך אל הטוב והרצוי בשל כל אלה סבורה הועדת השופטים כי "אחוריים של חמור הוא סיפור מעולה".

תשמ"ד

הארץ שלנו כרך לד 1984 

נשלחו 90 סיפורים קצרים בידי שישים סופרים.

זוכה :

ashman prize mina eitan

מינה איתן

"נעשה ממך גבר"

הארץ שלנו 10.7.84 גליון 45

הופיע בספר :

  • נעשה ממך גבר הוצאת מסדה  ,1995 ,

סיפור ידידות של גיורא ורוני, נער חולה לב, שנדרו להתגייס יחד לחיל האוויר.

נימוקי  צוות השופטים  דבורה עומר ,ישראל הר ,בני גבירצמן :

"הדברים שמצאו חן בעינינו בסיפור זה: הם העלילה הבלתי שגרתית מחיי הילדים ,נימת ההומור ,תופעת "האנטי גיבור "המנסה  למרות מגבלותיו הפיזיות להשתלב בחיי חבריו והסוף הלא צפוי.הסיפור ממזג יסודות אוניברסליים מעולם הילדים בהתבגרותם עם גוון ישראלי של "פה ועכשיו".

ב-1985 פורסמו הגליונות האחרונים של "הארץ שלנו".וכאמור למעלה הפרס לא חולק יותר.

סך הכל הזוכים היו:

יעקב שביט

דורית אורגד ( זכתה בפרס ובציון לשבח )

נעמי וישניצר

מינה איתן  הזוכה הגדולה של פרס יעקב אשמן ,היא  זכתה בשני פרסים ובציון אחד לשבח.

רבקה מגן

דוד גרוסמן

גרדה כהן

מזל וויגרט

אירנה ליבמן

אורי שטנדל.

עשרה סופרים וסופרות מהם רק שלושה גברים.

מעניינת העובדה  שמספר הזוכים הגברים בפרס לאורך שנות קיומו ( 1) וגם מספר הזוכים בציונים לשבח (2) היה בטל בשישים לעומת מספר הזוכות בפרס ובציונים לשבח (8). הזוכות אגב כללו סופרות שאני בהחלט מעריך ואף כתבתי עליהן ,כמו דורית אורגד.

ובכל זאת הסיפורים שדיברו אלי ביותר כיום כמבוגר נכתבו בידי המיעוט הגברי של הזוכים. רוב הסיפורים אם כי לא כולם  ריאליסטיים מחיי ילדים בשכונה ובקיבוץ,לפחות אחד או שניים מהם מבוססים על  זכרונות וחוויות אמיתיות בחיי המספרות.

מסקנה סופית :

קראתי שוב את כל הסיפורים הזוכים ושזכו לציון לשבח במהלך 2014  שלושים שנה לאחר חלוקת הפרס האחרון כדי לראות עד כמה השתמרו   עבורי לפחות ,מבחינת איכותם לאחר כ30-40 שנה.

שאלתי את עצמי האם הזוכים אז  בפרס אשמן  מטעם צוות שופטים ומטעם מערכת "הארץ שלנו " מבין עשרות רבות של מועמדים מדברים אלי לטעמי האישי כמבוגר היום.

אישית כמבוגר אני מוצא שהסיפור שמדבר אלי ביותר כיום הוא הזוכה הראשון בפרס והיוצא דופן ביותר   "יותם וההיפופוטם "של יעקב שביט   אותו אני מחשיב כטוב והבולט בין כל זוכי פרס יעקב אשמן בעיקר הודות להומור הסוריאליסטי שלו שאין למצוא בזוכים האחרים.

עוד סיפורים   בולטים בעיני  בעיני היו הסיפור זוכה הציון לשבח של דורית אורגד "גם אהוד בזוכים " אחד הסיפורים הראשונים  בשפה העברית שעסקו בילדים בעלי מוגבלויות ללא כל התנשאות מתוך הבנה אמיתית לעולמם..

וסיפורו   של הסופר המפורסם היום  דוד גרוסמן "הפתק נשלח בשיעור" ,על מורה שמקיים יחסים ישירים  ופתוחים עם תלמידיו שמעורר את זעמם ,שזכה לציון לשבח של ועדת הפרס אבל לא בפרס עצמו.ייתכן שזהו הציון הספרותי הראשון שבו זכה גרוסמן בקריירה שלו ( אך בהחלט לא האחרון).

שאר הזוכים עוררו את ענייני הרבה פחות. קראתי אותם גם בזמן אמיתי ועד כמה שאני זוכר התוצאה אז הייתה זהה.

לעניות דעתי מבין כל הזוכים היה זה "יותם וההיפופוטם"  שהיה הקרוב ביותר ברוחו לרוח ספר  הילדים הקלאסי של יעקב אשמן "לולו ".

ashman prize yotam 2

העטיפה האחורית של "יותם וההיפופוטאם". ציירה רות צרפתי.

ביבליוגרפיה

מאמרים  כלליים על פרסים בספרות הילדים העברית

אפרים תלמי  'פרסים בספרותנו לילדים', ספרות לילדים ונוער חוברת  ב (חשוון תשל"ה).ע' 21-26.

אנונימי "פרסים בספרות הילדים "ספרות ילדים ונוער  חוברת טו מרץ 1978 ע' 58-61.

גרשון ברגסון "חתני וכלות פרס ישראל לספרות ילדים " ספרות ילדים ונוער חוב' ע' 4-6  מב-מג ינואר 1985

כתבות על חלוקת פרס אשמן שפורסמו לאורך השנים ב"הארץ שלנו".

כתב "הארץ שלנו ""פרס אשמן הוענק על ידי הארץ שלנו "הארץ שלנו  כרך כו חוברת 45 תשל"ו 1976  ע' 4-5,9

אברהם נווה "מה קובעים הילדים בעתון ילדים "הארץ שלנו כרך כח גליון 44 11.7.1978.ע' 4-5.

אורה פז  "אשמן לימד לראות ביושר ולכתוב בכישרון " הארץ שלנו כרך ל תש"מ גליון 41 24.6.1980 ע' 4-5,15.

אנונימי "הפרס האמיתי של דורית וסיפורי האמת של גרדה"  הארץ שלנו חוברת 41  כרך ל"ב תשמ"ב 1982  ע' 4-5

אנונימי "90 סיפורים ,60 סופרים פרס אחד "הארץ שלנו כרך ל"ד גליון 45 1.7.1984 ע' 4-5,10.

סקירה על זוכי פרס "זאב" לספרות הילדים :

אלי אשד מצב ספרות הילדים בארץ בראשית המאה ה-21"המולטי יקום של אלי אשד

וראו עוד על יעקב אשמן כסופר קומיקס

לוחם על עברי 

מיטב הספרות היפה על מלחמת יום הכיפורים

 

 

ארבעים  שנה מלאו לפריצת מלחמת יום הכיפורים. מידי יום ביומו מובאים בתקשורת סיכומים הערכות הסברים וניתוחים על מלחמה.וגם אני תרמתי לכך את תרומתי בסקירה על תיאוריות הקשר השונות שקיימות סביב מלחמה זאת

וכעת  תרומה צנועה נוספת  בסקירה על מיטב היצירות הספרותיות שפורסמו לאורך השנים על המלחמה הזאת.על מלחמת יום הכיפורים לא נכתבו כל כך הרבה יצירות ספרות יפה.למעשה מעט מאוד באופן יחסי.בערך כמה עשרות. אחרי ארבעים שנה אפשר כבר לקבוע מי מהעשרות האלו הן המיטב של היצירות הספרותיות על מלחמת יום הכיפורים.

הנה רשימה של  חמשת היצירות שהן לדעתי "היכל התהילה " של הספרות  היפה על מלחמת יום הכיפורים. חמשת היצירות הספרותיות הבולטות ,המרשימות ,החשובות והמשפיעות ביותר שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים בפרוזה ,למבוגרים ולילדים. בתחום הפרוזה בתחום ספרות הילדים, ובתחום הסיפור המצוייר "הקומיקס".

ראו על כך במאמר במגזין "יקום תרבות ":

"היכל התהילה " של הספרות היפה על מלחמת יום הכיפורים.

פינוקיו בארץ הקודש

 pinnocio in israel  1

 

הופיע בכתב העת "מאזניים " גליון 4 כרך ט"ז אוגוסט 2013 .גיליון המוקדש לספרות ילדים.

פינוקיו בישראל.

130 שנה מלאו לספר הילדים האיטלקי הקלאסי פינוקיו שהופיע לראשונה כספר ב-1883.זהו ספר הילדים האיטלקי הידוע והפופולארי ביותר.   יש הטוענים גם שזהו גם ספר הילדים המתורגם ביותר בכל שפה. וספר הספרות היפה המתורגם ביותר לכל שפה.

 פינוקיו היגיע כמובן  במסעותיו לכל קצוות העולם גם לישראל . בעברית קיימות כשישים (!)  גרסאות שונות של סיפור פינוקיו בדפוס. אמנם  רובן המוחלט מקוצרות ומעובדות.לעיתים רק של כמה עשרות עמודים או אף  עמודים בודדים בלבד לרוב המעבדים מפשטים  את הסיפור המקורי המורכב ועוקרים ממנו את ליבו לחלוטין ועל ידי כך הורסים את קסמו. .  חלקן עיבודים של עיבודים משפות אחרות,   מהגירסה האמריקנית של  וולט דיסני שתורגמה לעברית כמה וכמה פעמים   וגם מגירסה אמריקנית אחרת של מעבדת בשם שירלי גולדן ,  או הרוסית של  אלכסי טולסטוי או היפנית של  יוצרי סדרת האנימציה  ולא דווקא מהאיטלקית המקורית. בעברית קיימים רק שלושה תרגומים מהאיטלקית  המקורית  פחות מהתרגומים הקיימים לגרסת וולט דיסני .כקוריוז נציין שבני משפחה אחת משפחת המתרגמים  אופק ,האב אוריאל ,אישתו בינה והבת עטרה כל אחד מהם תירגם  ועיבד     את פינוקיו בגירסה אחרת ויותר מפעם אחת  אם כי אף לא אחד מהם עשה זאת מהאיטלקית המקורית. 

אביגדור המאירי ,מחבר גירסה ישראלית מקורית של פינוקיו.

כמדומה שהגירסה המוזרה ביותר הקיימת בעברית של סיפור פינוקיו היא גירסה מקורית לגמרי של הסופר הידוע למבוגרים  אביגדור המאירי  בשם "פינוקיו בארץ ישראל " .ספר זה יצא בסביבות 1952  ( הוא אינו מתוארך ) כשעל כריכתו מופיע השם "פינוקיו בישראל " " אך על העמודים הפנימיים מופיע הכותר "פינוקיו בארץ ישראל ". וזה  כמו גם שפתו התנ"כית  המליצית שהייתה ארכאית עוד בשנות החמישים מראה ככל הנראה שהספר נכתב עוד בשנות ה-40 ,  שנים לפני הקמת המדינה והדפסתו משום מה התעכבה בכמה שנים טובות.למעשה זהו מעין המשך של גירסת וולט דיסני של פינוקיו שהתפרסמה באותה ההוצאה בשנת  1942 בעיבודו של פסח גינזבורג..

בסיפור פינוקיו לומד מאביו "יפת " הלא הוא  ג'פטו את  כתבי הקודש  מתלהב  מסיפורי גיבורי התנ"ך  ובראשם שמשון , ודברי הנביאים ומחליט לבקר בארץ הקודש. אמנם מסיבה לא ברורה לקורא יש לו עדיין אוזני חמור וזנב. אך הוא מועבר לארץ ישראל  במעשה קסם על ידי "האראלה יפה-פיה " הפיה בחברת  ידידו "צפנת בן צרצור" הצרצר . אך צרה גם בארץ ישראל  הוא פוגש את יריבו הוותיק  "געל בן בליעל " השועל וזה מציק לו בצורות  שונות. פינוקיו שאינו נרתע  מסייר ברחבי הארץ, להפתעתו ולהפתעת הקורא  הוא פוגש ילדים שונים שכולם מזהים אותו כבובת העץ המפורסמת פינוקיו שעליה ועל הרפתקאותיהם הם שמעו .( כנראה אם כי המאירי אינו מבהיר זאת במפורש  מאחר שכולם ראו את הסרט של וולט דיסני ).   הוא  מבקר בירושלים שם ליד הכותל הערבי הוא פוגש נביא זקן שאומר לפינוקיו שהוא מחכה לגיבור האלמוני ,ילד שיקריב את חייו למען ילדים אחרים למען הגבורה עצמה ולא לשם פירסום ובכך "יקום דור גיבורי אמת אשר יביאו את המשיח  להיות להם לראש ומצביא להביא גאול ה לעולם".

פינוקיו מחליט להיות הגיבור האלמוני הזה ,אך בעת ביקור בתל אביב  הוא מסתבך עם געל בן בליעל המרושע שמארגן לו ללא ידיעתו  תחרות איגרוף שבה מפסיד פינוקיו המופתע לקריאות הבוז של הקהל. אך הפיה הטובה מעבירה את פינוקיו לנהר הירדן ששם הוא מציל חבורת ילדים בסירה שטובעים בנהר על ידי כך שהוא הופך לבול עץ השומר על הסירה מטביעה.. בסיום  פינוקיו שוב נהפך לנער חי בידי הפיה הטובה שמחזירה אותו לאביו יפת כשהוא ידוע שבארץ ישראל יקומו עוד גיבורים רבים שיביאו את המשיח.  פינוקיו הוא אכן "גיבור אלמוני " כפי שחזה הזקן ליד הכותל המערבי.

ספק רב עם לורנציני היה מזהה את פינוקיו שלו בספר זה. אך יש בו עניין מסויים בדרך שבה משלב המאירי את פינוקיו עם הפצת אידיאלים שונים של הציונות שהיום ייתכן שהיו מרתיעים  אותנו בשילוב המוזר הזה שבין בובת העץ  הזרה ורעיון המשיחיות.   

ראו גם :

ילד מעץ -פינוקיו חוגג 130 שנה של קיום

 pinnocio in israel 2

 פינוקיו מתאגרף.ציור מ"פינוקיו בארץ ישראל". של אביגדור המאירי.

שירת דבורה :פרידה אחרונה מדבורה עומר

 

שירת דבורה  פרידה אחרונה  מדבורה עומר

 

סופרת הילדים המפורסמת והמעוטרת ביותר של מדינת ישראל ( ביחד עם מקבילתה וניגודה נורית זרחי ) , דבורה עומר נפטרה בשבוע שעבר  בכ"ב באייר תשע"ג, 2 במאי 2013.,בגיל 80 לאחר מחלה קשה.   סופרת הילדים המפורסמת מחברת קלאסיקות כמו "שרה גיבורת ניל"י " הבכור לבית אבי" "  "לאהוב עד מוות " דפי תמר ורבות רבות אחרות  (קרוב לתשעים ספרים סך הכל ) ,זכתה  זמן לא רב לפני מותה בינואר 2013  בפרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער לאורך יותר מחמישים שנות יצירה.באפריל 2013  נחנך מגדל של קוביות בניתי" – גן סיפור חדש בחולון בהשראת ספרה של דבורה עומר בשכונת ג'סי כהן בעיר חולון

דבורה  עומר  לא השתתפה בטקסים האלו  ואף לא ידעה על קיומם   שכן  היא הייתה  חולה מזה שנים באלצהיימר מתקדם ואינה מודעת לסביבתה.

את הגמד קרשינדו היא גידלה אצלה בחדר. היומן של תמר תיאר את החיים המאושרים שעליהם חלמה. היתמות של איתמר בן אב"י הייתה היתמות שחוותה בעצמה, ואפילו האהבה של שרה אהרנסון לאבשלום פיינברג הייתה אהבת הנעורים הנכזבת שלה. ודווקא את סיפורה האמתי, כנערה שמנסה לגלות מי ירה באמה, דבורה עומר ז"ל כמעט לא הצליחה לכתוב.רק  בין סיפוריהם של גיבוריה מתגלות גם פיסות מחייה ,זכרונותיה וחלומותיה  של מלכת ספרות הילדים העברית.

 הנה הסיפור המלא של דבורה עומר:  מהירי שהרג את אמה ועד  פרס ישראל "מדפי תמר "ועד ל"אני אתגבר  "מהבכור לבית אבי " ועד "לאהבת איתמר  מ"שרה גיבורת נילי " ועד ל שבועת אמונים " " ומעבר להם. ספריה של דבורה עומר שהלכה לאחרונה לעולמה הפכו לחלק בלתי נפרד מנעוריהם של יושבי הארץ הזאת.

אלי אשד

הופיע ב10.15.2013 ב"דיוקן –מקור ראשון " תחת השם "דבורה גיבורת ספריה " וב"סוף שבוע מעריב "

 

ספירת העומר

המורה הצעירה דבורה עומר הייתה בטוחה שהמו"ל התל-אביבי שאליו פנתה ישמח להוציא לאור את ספרה הראשון. אחרי הכול, היומן הדמיוני 'דפי תמר' כבר התפרסם פרק אחרי פרק במשך ארבע שנים בעיתון 'דבר לילדים', וזכה לפופולריות רבה. אבל המו"ל מרדכי ניומן, שאצלו השאירה את כתב היד, חשב אחרת. לאחר כמה חודשים קיבלה ממנו את התשובה: "חוצפנית שכמוך, חומר כזה מגישים? מי אמר לך שאת סופרת? מוטב לי להוציא את היומן של הנכדה שלי מאשר את היומן שלך". המו"ל אף המליץ לה להשאיר את כתיבת השטויות לדודה, יגאל מוסינזון.

את המכתב הזה – צהוב, ישן ומוכתם בדמעות – היא שמרה במגירה בחדר עבודתה במשך עשרות שנים. עבור המורה מהקיבוץ הייתה חוות הדעת השלילית בבחינת סוף העולם. למרבה המזל, שמוליק בעלה עודד אותה. זו רק דעה אישית של אדם אחד, ואינה סוף פסוק, אמר לה. לבסוף הגיעו 'דפי תמר' לידי המו"ל של הוצאת 'עמיחי', שאמר לעומר "אני לא יודע אם את סופרת גדולה, אבל יש בך משהו".

המשהו הלא-מבטיח הזה הפך לחמישים שנות יצירה עטורות פרסיםבינואר 2013 הוענק לה פרס אקו"ם למפעל חיים, וממש לאחרונה, באפריל 2013, זכתה לכבוד מסוג מיוחד: בשכונת ג'סי כהן שבחולון נחנך גן-סיפור בהשראת ספרה 'מגדל של קוביות בניתי'. קדם לו גן-סיפור נוסף, המבוסס על ספרה 'המקק שנכנס לו ג'וק'. עומר עצמה לא השתתפה בטקסים האלו, שכן בשנים האחרונות מצב בריאותה לא אפשר זאת. ביום חמישי בשבוע שעבר הלכה עומר לעולמה והיא בת 80, מותירה מאחוריה תשעים ספרים ומעמד קאנוני בספרות הילדים הישראלית.

בלי שם האב

דבורה עומר עם משה מוסינזון אביה בצעירותם.

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן, בת למשפחת סופרים וכותבים. דודה היה יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי, המזוהה בעיקר עם סדרת ספרי 'חסמבה'. אביה משה מוסינזון שימש עורך העיתון 'במעלה' של תנועת הנוער העובד, והיה אב רוחני לדור של סופרים צעירים כמו משה דור, אוריאל אופק, משה בן-שאול, דן אלמגור ואחרים. אחותה הצעירה של דבורה, ורד מוסינזון, היא משוררת. גם שורשים חלוציים היו למשפחה: הסבתא דבורה מוסינזון ייבשה ביצות בעין-גנים, אז יישוב ליד פתח-תקווה. בגיל 28 לקתה בקדחת צהובה ומתה, משאירה אחריה שני ילדים קטנים.

כבר מגיל צעיר קראה דבורה עומר וכתבה מכתבים רבים לאביה הרחוק תמיד, וכן יומן סיפורים ושירים. לימים סיפרה כי כשהמורה שיבחה את סיפוריה, הרגישה כמו נסיכה. אביה משה דרבן ועודד אותה לכתוב, ואת רשימותיה הראשונות פרסמה בכתב-העת שלו. הוא גם היה העורך הראשון של ספריה כל חייו. "אבא הבטיח לי שהוא מפרסם בעיתון את הסיפורים שלי בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", נזכרה לימים. בכל זאת, העדיפה לחתום עליהם רק בשמה הפרטי.

האידיליה לא שררה במשפחת מוסינזון. הוריה של דבורה התגרשו, והאב נישא מחדש ועבר לקיבוץ אחר, שם נולדו לו ילדים נוספים. גם האם נישאה בשנית וילדה תאומים. "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי", סיפרה עומר. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי – אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".

תקופה ארוכה שירת האב בצבא הבריטי, ונעדר מהארץ לשלוש שנים שלמות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים וביקשה ממנו לשוב ארצה, אך הוא במכתביו תיאר את החוויות שעבר, וחזר ושאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו?". הילדים היתומים באירופה זקוקים לו יותר, הסביר לבתו. המכתבים הללו פורסמו בספר 'מכתבים מן המדבר', שיצא לאור בשנת תש"ד (1944) וזכה להצלחה רבה. רבים מהקוראים שאלו אז את עצמם מי היא הילדה שאליה משגר האב את מכתביו. בשנת תשכ"ה פורסם הספר במהדורה שנייה, ואף יצא לאור בשתי הדפסות בשפה האנגלית. ב-1984 הופיע ביוזמתה של עומר קובץ מכתבים נוסף שלו, 'מכתבים מהדרכים'.

כילדה חולמנית היא הרבתה לשחק עם החבר הדמיוני שלה, הגמד קרשינדו. "נהגתי לשוטט בקיבוץ ובסביבותיו ולספר לעצמי סיפורים משונים", אמרה פעם. "לא העזתי לספר אותם בקול רם: פשוט התביישתי ופחדתי שיצחקו לי. בגיל שמונה התחלתי לכתוב יומן, אבל לא כל מה שכתבתי בו היה אמת. לא פעם בילפתי והמצאתי דברים".

הכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב ומהבדידות. את רוב החלטותיה הייתה מקבלת בהתייעצות עם קרשינדו, והסיפור הראשון שכתבה היה על אותו גמד. המורה שלה אז דווקא לא התלהב, אבל לימים שחזרה עומר את הסיפור הזה בסדרה של תסכיתי רדיו ובספר 'כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי' (הוצאת שרברק, 1970). גיבורת הספר הזה היא חנהל'ה, ילדה שאביה יוצא להילחם בשורות הבריגדה ומשאיר ברשותה גמד. יחד איתו היא טסה ב"חביללית" – חבית שהיא חללית  – לחפש את כוכב החלומות "שפנדוזה מדרימון". אם מקלפים את שכבות הפנטזיה, אפשר לצרף את הספר הזה לשני ספרים אוטוביוגרפיים נוספים שכתבה עומר על ילדותה.

מות האם

כשהייתה בת 11, פקד אסון את משפחתה. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, יצאה לאימוני נשק מטעם ארגון ההגנה, ונהרגה מכדור שפגע בראשה. בתעודת הפטירה נכתב כי לאה בת ה-32 התאבדה. העובדה שגם אמה וגם סבתה מתו בגיל צעיר, הפחידה את דבורה מאוד. רק לאחר שעברה את גיל 36 התעודדה והחלה להאמין שתגיע לזקנה ושיבה. 

במשך שנים רבות נשארו נסיבות מותה של האם מעורפלות, ואיש בקיבוץ לא העז לדבר על המקרה. לימים סיפרה דבורה שהיא כעסה מאוד על אמה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה". היא המציאה אז לעצמה סיפור שלפיו ההגנה הוציאה את אמה לשליחות סודית ביותר, ויום אחד היא עוד תחזור ותתנצל על היעדרותה הפתאומית. אבל האם לא חזרה, וגם האב המשיך לעזור באירופה לילדים ניצולי השואה, ואפילו ללוויה לא הגיעה.

רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתה אם בעצמה, העזה עומר לברר מה באמת קרה. היא עשתה זאת בעזרתו של קצין המשטרה לשעבר שלמה בן-אלקנה, מומחה לאיתור נעדרים והאיש שמצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן-אלקנה רצה שעומר תכתוב ספר גם על חייו שלו, והיא אתגרה אותו וביקשה ממנו לברר מה קרה לאמה. בלילה גשום אחד הפגיש אותה החוקר עם אישה שהכירה, המטפלת האהובה שלה מילדותה בקיבוץ. הכדור הקטלני, כך הודתה המטפלת-לשעבר, נפלט מהרובה שהחזיקה בידיה, אך כדי שהבריטים לא יידעו על קיומם של האימונים, שונו הפרטים בתעודת הפטירה.

התברר שבהווה גרה אותה אישה ברמת-אילן שבגבעת-שמואל – שכונת מגוריו של בן-אלקנה, ובקרבת מקום לביתה של עומר בקיראון. תמיד חשבתי שאת יודעת בדיוק מה קרה לאמך, סיפרה לעומר. היא הוסיפה שאפילו פחדה מדבורה הילדה, ובכל פעם שראתה אותה או את אחיה התאומים בשבילי הקיבוץ, הייתה פונה לדרך אחרת. היא הייתה בחורה בת 18, שנאלצה לחיות כל חייה בידיעה שהרגה אם לילדים קטנים. לבסוף עזבה את הקיבוץ, לאחר שלא יכלה לשאת את החיים בקרבת משפחתה של לאה. בעלה של המנוחה שמע את הפרטים מיד לאחר המקרה, אך הוזהר לשמור זאת בסוד ולא לשתף אפילו את דבורה.

כל האירועים הללו שימשו כנושא לספר אישי במיוחד של עומר, 'פגיעה ישירה' (הוצאת ש' שרברק, 1981), שבמרכזו סיפורה של נערה המנסה לברר את נסיבות מותה של אמה. עומר התקשתה מאוד לכתוב את הספר הזה, חששה מהחשיפה העצמית ומהתגובות של בני משפחתה. רק כשנסעה עם בעלה מנהל הבימה שמואל עומר לזלצבורג שבגרמניה יכלה להשלים את ספרה, אך במשך שנים נמנעה מלציין שהוא מבוסס על חייה שלה.

דפי תמר גל

יום ד', א באלול תשי"ז

אתמול מלאו לי אחת-עשרה שנה. אמא, אבא והילדים ערכו לי חגיגת יום הולדת צנועה: אמא אפתה עוגה, אכלנו דברים טובים ושתינו מיץ.

כמובן קיבלתי גם מתנות יפות. סבא וסבתא שלחו בדואר חבילה מיוחדת בשבילי. קיבלתי אותה בערב, והיו בה שעון ומכתב. המכתב הוא נהדר, שמחתי כל כך! אני כבר הילדה השלישית בכיתה שיש לה שעון. כל הערב התבוננתי בו, וכל אחד שאל אותי "מה השעה?"

(הפתיחה ל'דפי תמר: יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון בעמק'; פורסם ב'דבר לילדים', 1957)

למרות נטייתה לכתיבה, דבורה הילדה לא חלמה להיות סופרת כמו דודה המפורסם. התוכניות שלה היו יותר בכיוון של סנדלרות, והיא הרבתה לשהות בסנדלרייה של הקיבוץ. אבל הקריירה שלה בתחום הזה הייתה קצרה ביותר: ביום שבו החלה לעבוד בסנדלרייה, פצעה לעצמה בטעות את הרגל. הצלקת נשארה איתה לתמיד, התפקיד לא. הסנדלר של הקיבוץ ויתר עליה ומצא לו עוזר אחר, ודבורה חזרה בלית ברירה לחלומות ולמסעות הדמיוניים שלה. כשנדרשה לקבל החלטה מעשית באשר לעתידה, פנתה ללימודי הוראה בסמינר למורים וחשבה שבמרכז חייה מכאן ואילך יעמוד חינוך ילדים.

בשיעור הראשון שלה כמורה, הטילה על התלמידים לכתוב חיבור על הקורות אותם בחופש הגדול. לצערה היא גילתה שהחיבורים שיצרו תלמידי כיתה ו' שלה היו קצרים ומשעממים מאין כמותם, כולם בסגנון "קמתי בבוקר, התלבשתי, התרחצתי" וכן הלאה. לאחר שהביעה את אכזבתה, היא הבטיחה לתלמידים לקרוא יחד איתם את יומנה של ילדה, קיבוצניקית כמוהם, המספרת על החופשה שלה. כך יראו כיצד יש לכתוב חיבור כזה, הבטיחה להם. אך היומן היה קיים רק במוחה, והיא נאלצה לכתוב אותו.

היומן שחיברה הוא במידה מסוימת היומן של עצמה כפי שרצתה להיות: ילדה עם משפחה מלוכדת, פופולרית בחברה – בניגוד לילדה החולמנית והמנותקת מסביבתה שהייתה עומר. פרק ממנו שלחה לאוריאל אופק, סגן העורך של 'דבר לילדים'. העיתון היה אז בשיא הצלחתו, ובין השאר פורסמו שם כמה חודשים קודם לכן הסיפורים הראשונים בסדרת 'קופיקו' של תמר בורנשטיין-לזר. אופק העביר את הפרק לעורך אפרים תלמי, שהתרשם עמוקות. הוא החליט מיד שאינו רוצה רק סיפור אחד מיומנה של תמר, אלא עוד סיפורים רבים, וזאת למרות שהסופרת הייתה לחלוטין בלתי מוכרת. במאמר המערכת של הגיליון שבו התפרסם הפרק הראשון כתב תלמי: "מחוברת זו ואילך נביא, מפעם לפעם, דפים מיומנה של תלמידה בת גילכם החיה באחד מקיבוצי העמק. דפי יומן אלה ילוו אותנו במשך שנת הלימודים כולה, ובטוח אני שרבים ימצאו ביומן זה גם הד לחויותיהם והגיגיהם". דבורה עומר הופיעה שם רק כ"מביאה לבית הדפוס" של היומן.

ב-1959 קיבלה בזכות המדור הזה את הפרס הראשון על יצירתה – פרס יציב לספרות ילדים, וזאת "בשל ערכו החינוכי, צורתו הנאה המעוררת מחשבה ואהבה לאדם ולעם בלב הקורא הצעיר". באותה שנה יצא לאור הספר 'דפי תמר – בקיבוץ רימון שבעמק' והפך לרב-מכר (קיבוץ כזה, אגב, לא קיים בעמק בית-שאן, שם ממקם אותו הספר). עומר כתבה לו ספר המשך, 'דפי תמר – עושים חיים' (1961), שגם הוא עסק בחייה של תמר גל בקיבוץ. בספר השלישי, 'שלום לך אמריקה' (1966), כבר יצאה תמר בת ה-13 עם הוריה לשליחות בקנדה – כפי שעשתה עומר עם בעלה במציאות, כמה שנים קודם לכן. למעשה, היא לא הייתה כותבת את הספר הזה אילולא הלחץ מצד הקוראים, שרצו לדעת כיצד נמשכות עלילותיה של הנערה. אחר כך הגיע 'שלושים אלף ק"מ בשנה אחת', שהסתיים כשתמר בת ה-14 נמצאת במטוס בדרך הביתה לישראל. הספר הזה פורסם ב-1967, השנה שבה נפתח שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, וגם שלב חדש בקריירה של דבורה עומר כסופרת.

עומר כתבה גם ספר חמישי בסדרה, שעוסק בשובה של הנערה לארץ ולקיבוץ, אבל החליטה שאינו טוב מספיק. לצערם של אוהדיה הרבים של תמר גל, השמידה הסופרת את כתב היד. אין לדעת מה עלה בגורלה של תמר כשחזרה לקיבוץ; אולי הפכה למורה וסופרת, כמו האישה שהגתה אותה, ואולי פנתה לדרכים אחרות.

עומר עצמה, לאחר ששבה מקנדה לארץ, לא הצליחה לחזור למשרתה כמורה. היא החלה לעבוד כמתרגמת, אך ראתה שתוך כדי תרגום היא תמיד רוצה לשנות את העלילה. למה שאתרגם ולא אכתוב את הספרים בעצמי, חשבה, והחלה לפרסם רשימות וסיפורים בשבועון 'הארץ שלנו' ולכתוב תסכיתים לימודיים לרדיו.

ההתחלה לא נראתה מרשימה במיוחד. עומר פרסמה את 'עד השמיים' (1961), קובץ סיפורים שרובם ככולם הופיעו גם הם ב'דבר לילדים'. בהמשך הוציאה סדרה על הרפתקאותיו של הילד עומרי במקסיקו, באלסקה ובירושלים, במרדף אחרי חבורת ערבים השודדים את אוצרות בית המקדש. והיו גם הסיפורים על הכלב השובב נו-נו-נו, ו'לאן נעלם קפיטן קוק', על חבורת ילדים שיוצאים לאתר תוכי אובד.

 

הבכור לבית אב"י

 

אילו הסתפקה עומר בכתיבת ספרים אלה ודומיהם, היא הייתה נשארת סופרת ילדים אחת מני רבים. השינוי הדרמטי בקריירת הכתיבה שלה החל כשהלכה ערב אחד למופע ראיונות במועדון החמאם ביפו. הסופר והעיתונאי דן בן-אמוץ ראיין שם דוגמנית, זמרת, וגם את אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית. הקשיש שעלה על הבמה כשהוא עמוס בכרכי מילון כבדים לא נראה בתחילה כדמות מלהיבה. הקהל צעק "בוז" ודרש מופע בידורי או את הכסף. אך בן-אמוץ התעקש להמשיך כמתוכנן, והחל לשאול את אורחו על בית אביו. עד מהרה ישב הקהל מרותק, והאזין בדממה לסיפורים של אהוד על מאבקו של אביו למען השפה העברית.

עומר, שבדרך כלל לא נטתה לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה בתום הראיון רצה אחרי בן-יהודה במסדרונות המפותלים של החמאם. "סליחה, אתה מוכן לספר לי עוד?" שאלה אותו, מתוך מחשבה שסיפוריו יכולים להפוך לכתבה ב'הארץ שלנו'. בתגובה הזמין אותה לביתו בירושלים. במהלך שיחותיהם קבע נחרצות כי "מי שעושה את העברית קרדום לחפור בו, צריך לשלם מס למשפחת בן-יהודה". עומר שילמה ברצון את המס הזה, בקניית כל כרכי מילון בן-יהודה בכריכת עור.

כשהשלימה את כתב היד שלה, נתנה לבן-יהודה לקרוא אותו. היא חששה שמא יזעם על שלא שרטטה את דמות אביו בצורה סימפטית מספיק, אך תגובתו הפתיעה אותה: "הוא היה הרבה יותר גרוע ממה שמתואר כאן", קבע, "היית צריכה להיות נאמנה יותר למציאות". עם זאת הוא הציע לעומר לתת לאליעזר בן-יהודה להסביר בספר מדוע נרדף כל כך בידי אחרים – הסברים שמעולם לא טרח לתת לבני משפחתו בימי חייו – וכך להפוך אותו למובן יותר לקוראים.

מה שכן עורר את כעסו של אהוד היה ההתמקדות של הספר באחיו בן-ציון (הוא איתמר), שבו קינא עמוקות. "עליו כבר כתבו מספיק", טען, וסחט מעומר חצי-הבטחה כי תכתוב ספר גם עליו. אהוד אף נתן שם לספר הזה, 'השמש, הירח ו-אחד-עשר הכוכבים', אך ההבטחה לא מומשה.

רוב הדברים ששמעה מאהוד לא היו ידועים לעומר, למרות היותה דור שלישי בארץ ומורה בישראל. היא שינתה כיוון והחליטה ליצור מקורותיה של משפחת בן-יהודה ספר לבני הנוער. כל מי שסיפרה לו על כוונתה זאת ניסה לרפות את ידיה, והזהיר אותה שלספר לא יהיו קוראים. איזה בן נוער יתעניין בביוגרפיות, שאלו אותה, אבל היא לא הרפתה.

את סיפור חייו של בן-ציון, הלא הוא 'הבכור לבית אב"י', כתבה עומר על סמך מחקר מדוקדק שהקיף מסמכים, ספרים ושיחות עם מרואיינים, אך גם הוסיפה הרבה מאוד משלה. כך למשל כשתיארה את יתמותו של הגיבור מאמו, שהייתה בעבורו עולם ומלואו, תיארה בעצם את כאב יתמותה שלה.

זה היה הספר הראשון שכתבה עומר על אישיות אמתית ואירועים היסטוריים מתולדות העם והמדינה. היא הציעה אותו להוצאה הציבורית 'עם עובד', בהנחה שהפסימיסטים צדקו ולספר כזה אין סיכוי לנחול הצלחה במכירות. אבל 'הבכור לבית אב"י' (1967) היה לאחד מרבי-המכר הגדולים של ספרות הילדים העברית מאז ומעולם, ובעקבות ההצלחה הוא תורגם לאנגלית, לרוסית ואף ליפנית.

בהוצאת 'עם עובד' אין נתונים על מספר העותקים שהודפסו בשנים הראשונות לצאתו של 'הבכור לבית אב"י', טרם עידן המחשב. עם זאת יודעים שם לספר שמ-67' ועד מאי 2013 ראו אור 55 מהדורות. הנתונים הממוחשבים מספרים על מכירת 63 אלף עותקים של 'הבכור לבית אב"י', ומכאן מעריכה ההוצאה שלאורך השנים מדובר ביותר מ-200 אלף עותקים במצטבר.

אמנם כבר בשנות ה-40 וה-50 ראו אור בעברית כמה ביוגרפיות לבני נוער, מאת סופרים כמו ברכה חבס ואפרים צורף, אולם אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת והן נשכחו בתוך זמן קצר. עומר יצרה למעשה ז'אנר חדש בספרות הילדים העברית, רומאן הרפתקאות היסטורי-ביוגרפי, שילוב מנצח שזיכה אותה בפרס למדן לספרות ילדים.

שרה גיבורת ניל"י

אוריאל אופק, שקרא את 'הבכור לבית אב"י' עוד בשלב כתב היד, התלהב והציע לעומר לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי התורכים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר אישה – שרה אהרנסון. לצורך הכתיבה היא חזרה אל התקופה ההיא, קראה ספרים רבים, ביקרה בבית משפחת אהרנסון בזיכרון-יעקב ובבית הקברות שם, והשקיפה ארוכות על הנוף. כשביקשה לשוחח עם רבקה אהרנסון, אחותה של שרה, נתקלה בסירוב: מבחינתה האחות הייתה עומר קיבוצניקית נציגת השמאל, שתמיד היה עוין לארגון ניל"י. "מספיק שטויות ושקרים נכתבו על משפחת אהרנסון. מה יש לך לחפש כאן?" התריסה מול הסופרת. עומר ההמומה ענתה: "תני לי לראות ולהתרשם, נשמע את הסיפור שלך", ולבסוף שכנעה את רבקה להעלות באוזניה זיכרונות.

בספרייה בבית אהרנסון ראתה עומר את סליק הנשק של המשפחה. שם המציאה סיפור סביב האקדח ששימש את שרה להתאבדות, אקדח שלא נמצא מעולם, וכנראה נגנב בידי החייל התורכי שהגיע ראשון לגופה. עומר העלתה השערות בדמיונה: את האקדח קיבלה שרה בנערותה, וחגרה אותו למותניה כשהתורכים התקרבו. עוד הסיקה הסופרת, לאחר הסיור בבית, שגיבורת ספרה הסתירה את האקדח שלה בחדר האמבטיה, ולא בסליק בקיר כפי שסברו ההיסטוריונים; התורכים הרי נהגו להכות ברוביהם בקירות על מנת לגלות כלי נשק מוסתרים, ומן הסתם עשו כך גם במקרה הזה, העריכה. לדעתה, התורכים ליוו את שרה לכל מקום מלבד לחדר האמבטיה, ולכן רק שם יכול היה להימצא האקדח.

את נפתולי האהבה של שרה לאבשלום כתבה עומר על פי אהבה נכזבת שחוותה היא עצמה בנעוריה. גם בספריה האחרים, למרות המחקרים המפורטים שערכה, היא מעולם לא היססה לשלב אירועים ותיאורים דמיוניים, שהתבססו לפעמים על חייה שלה. עומר הסבירה שהיא "מציירת את הסיפור ולא מצלמת אותו", ולכן מותר לה לצבוע את הדמויות בצבעיה שלה, מבלי לשנות את העובדות הבסיסיות.

'שרה גיבורת ניל"י' (1967) היה אחד מספריה המצליחים ביותר של דבורה עומר, אולי בגלל השילוב של אהבה, ריגול ומסעות מדבריים. עם זאת, רבקה אהרנסון לא אהבה את הספר. היא טענה שהוא קיטשי מדי, ושעומר הפכה את שרה למין מרגלת רומנטית. עוד טענה שהסופרת המציאה פרטים שונים בעלילה, למשל שאחותה רקדה עם חיילים תורכים וגרמנים שיכורים למען משימתה. עומר, כמו בכמה מקרים אחרים, סירבה לקבל תכתיבים ולשנות פרטים מדויקים שנראו לה חיוניים להבנת הדמויות, גם אם לא החמיאו להן. כך או כך, בעקבות פרסום הספר הגיעו אלפי ישראלים לבקר בבית אהרנסון.

מכאן והלאה עיקר פעילותה הספרותית של עומר כללה חיבור ביוגרפיות המערבות גם דמיון. במהלך התחקירים הייתה מקיימת אינספור שיחות סביב הגיבור (בחלק מהמקרים איתו עצמו), מגיעה להזדהות עמו, ואז יושבת לכתוב את הסיפור – לעתים קרובות בכאב ובדמעות. את הכאב הזה היא לא חסכה מהקוראים, וכמה מספריה הידועים ביותר מסתיימים בסוף קורע לב.

צלילה ב"דקר".

עם זאת, מדי פעם העדיפה עומר להעניק לסיפור סוף טוב ושמח, גם כשהסוף האמתי היה קודר בהרבה. כך היה בספרה 'צוללים קדימה' (שרברק, 1968), העוסק בחיילי הקומנדו הימי של צה"ל. באנשי הדממה היא החלה להתעניין אחרי שבנם של חברים שלה, לוחם בקומנדו הימי, יצא אל הים עם עוד שישה מחבריו ואיש מהם לא חזר. במסגרת התחקיר היסודי שלה ביקרה עומר בצוללת של חיל הים, יצאה איתה להפלגה ולמדה את אורחות אנשי הצוות. במיוחד הרשים אותה אחד מהקצינים, שניכר היה כי פקודיו מעריצים אותו. היא ביקשה ממנו לשמוע את סיפור חייו, והוא סיפר לה על עלייתו ממרוקו ועל מאבקו להגיע לאן שהגיע.

כך נולד 'צוללים קדימה' המתאר את חייו של טבול, נער יהודי אמיץ העולה לישראל מצפון אפריקה, חרף התנגדות מצד אביו. כאן הוא מגשים חלום ומתקבל ליחידת הצוללנים הצה"לית. למרות קשיי הקליטה הוא הופך למפקד, מציל חבר שכמעט נטרף על ידי כריש, ואף נופל בשבי המצרי ומצליח להימלט. במשך השנים פגשה עומר רבים שסיפרו לה שהפכו לאנשי הקומנדו הימי בהשראת ספרה זה.

הצוללת "דקר".

הספר הוא בעל סיום שמח ואופטימי, אך המציאות הייתה טראגית: הצוללת שבה ביקרה, 'דקר' שמה, נעלמה בלב ים כמה חודשים לפני פרסום 'צוללים קדימה'. האיש ששימש כמודל לגיבור הספר היה אחד הנספים. אף ששרידי הצוללת נמצאו ב-1999, נסיבות טביעתה נותרו בגדר תעלומה עד היום.

 

אני אתגבר

 

לא רק הרחבת היכרותו של הנוער עם דמויות היסטוריות עמדה לנגד עיניה של עומר. לעתים ביקשה להעביר לקוראים הצעירים מסר חברתי חשוב, שגם הוא נעטף בתוך סיפור חיים, בדיוני אך מעוגן במציאות.

את דמות גיבורת הסיפור 'אני אתגבר' (שרברק, 1970) ביססה עומר על עיתונאית נכה בשם חוה לנדאו שראיינה אותה לכתבה. לאחר שהעיתונאית סיימה מצדה את השיחה, החלה עומר להציג לה שאלות. לנדאו סיפרה לה שהיא סובלת משיתוק מוחין מלידה, וכי הניתוחים הרבים שעברה אפשרו לה להשתמש בידיה, אך רגליה נשארו חסרות תנועה. למרות הקשיים הרבים היא סיימה תיכון, למדה בסמינר למורות, לימדה בבית ספר לילדים משותקים ואפילו למדה פסיכולוגיה, כשהיא מגיעה להישגים מרשימים בכל תחום.

בתום הראיון הציעה עומר שלנדאו תכתוב ספר על חייה, אך זו ביקשה שהסופרת תהיה זו שתכתוב, מאחר שהיא עצמה קרובה מדי לנושא. דווקא סיפור מהסוג הזה התקשתה לעומר לכתוב, והיא התחמקה מכך במשך שנים אף שלנדאו הפכה לידידתה. עד שיום אחד ראתה איך מקניטים ילד שלקה אף הוא בשיתוק מוחין. הוא ישב בכיסא גלגלים, וסביבו ילדים שלעגו לו בגלל העוויות פניו הלא רצוניות. "תראי, מפלצת שעושה פרצופים", הם קראו בצחוק. אז גמלה בלבה ההחלטה לכתוב ספר שקוראיו יבינו את מצבם של ילדים משותקים ויעזרו להם.

כמו תמיד, עומר ניהלה מחקר יסודי. היא ביקרה במוסדות רבים לילדים משותקים, נפגשה עם ילדים כאלה ושמעה מהם על רגשותיהם. ב'אני אתגבר', שהפך גם הוא לקלאסיקה, היא תיארה כיצד גילה, ילדה הלוקה בשיתוק מוחין, מנסה להשתלב בחברת ילדים רגילים. סיפור חייה האמתי של חוה לנדאו, שהייתה לימים בין מקימי איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), הופיע לימים בספר 'כושלות רגליי', פרי עטה של לנדאו עצמה.

ספר אחר של עומר שנחל הצלחה רבה היה 'לאהוב עד מוות' (שרברק, 1980), המבוסס על סיפור אהבתם ומותם של זהרה לביטוב, פלמ"חניקית והטייסת הראשונה בחיל האוויר, וארוסה שמואל קופמן. הכול התחיל כשבנה גיל הביא לה ספר בהמלצת הספרנית: קובץ מכתבים ויומן של זהרה לביטוב, וההספד שלה על קופמן, שנהרג לפניה. עומר קראה, בכתה, והחליטה שהיא פשוט חייבת לכתוב את סיפור האהבה בין שני הפלמ"חניקים. בין השאר ראיינה את לאה רבין, חברתה של זהרה באוהל בפלמ"ח, וכמה קרובי משפחה. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים, ובמשאל לרגל חמישים שנות המדינה הוא נבחר כספר האהוב ביותר.

 

ב'דמעות של אש' (שרברק, 1984) סיפרה עומר את קורותיה של צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה. הסופרת הקפידה לבקר בפולין בכל המקומות הרלוונטיים לסיפור – מחנות הריכוז, מחנות המעצר והגטאות. היא סיפרה שהמראות, הריחות והקולות משם ליוו אותה ופלשו לחלומותיה, אך היא המשיכה לעסוק בנושאים אלו שכן "הווה שאינו זוכר את עברו, העתיד ישכח אותו". בספר זה הקפידה להזכיר בשמותיהם האמתיים לא רק את הגיבורים הראשיים, אלא גם לוחמים צעירים מהגטו שאותם ביקשה להנציח, תוך שהיא מנסה לעמוד על אפיוני דמותם ככל הניתן. 'דמעות של אש' זכה בפרס בינלאומי שבו התגאתה עומר במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים – פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק, ונחשב לנובל של סופרי הילדים.

בין ספריה הבולטים האחרים ניתן למנות את 'פתאום באמצע החיים' (שרברק 1984), סיפורו של הטייס זוריק לב שהודח מחיל האוויר בשל בעיות משמעת אך החליט לפתוח דף חדש והפך לטייס מהולל. במלחמת יום הכיפורים הוא התנדב למשימת הפצצה מסוכנת במיוחד, שבמהלכה צלל מטוסו למים ונעלם..ביום השנה למותו נפטר בנו מהתקפת אסטמה בתו אופיר התחתנה עם הבן של רפול שנפל כעבור זמן קצר " "טרגדיה יוונית " הגדירה דבורה לימים  את הספר ואת סיפור החיים של האב והילדים.

בספר 'סערה באביב' (שרברק, 1987) סיפרה עומר על טוביה קושניר, ילד המוצא מפלט מקשייו הלימודיים והחברתיים בין הצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה לחוקר חי וצומח חשוב. קושניר היה בין חללי שיירת הל"ה, אך מכיוון שעומר 'הואשמה' שספריה תמיד מסתיימים בנימה טראגית, היא כתבה לספר הזה שני סיומים שרק אחד מהם מתאר את נפילתו, והשאירה לקוראים להחליט איזו מהאפשרויות הם מעדיפים.

את 'התחנה – טהרן' (גל הפקות, 1988) כתבה עומר בעקבות סיפורם של דוד ורחל לאור, פליטי שואה שנדדו במשך חודשים ארוכים עד שהגיעו לטהרן ולאחר מכן במסע מסוכן לארץ ישראל. מניה שוחט. נערה חולנית שהפכה ללוחמת נועזת ולאחת מראשי ההגנה, כיכבה בספר 'בדהרה: סיפור' (גל הפקות, 1989), שבעקבותיו זכתה עומר פעם נוספת בפרס זאב. מפגש אקראי בנמל התעופה הוליד את הספר 'ריקוד באור אדום', על חייו של וולפגנג לוץ, מרגל גרמני שבשנות ה-60 פעל במצרים בשירותה של ישראל.

להציל מהשכחה

היא כתבה "קול קרא בחשיכה" ( זמורה ביתן מודן ,1980) סיפור חייו של  את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ואת "אל ראש ההר :סיפורו של דוד בן גוריון ( זמורה ביתן מודן ,1984). היא כתבה ספרים על ילדותם של הרצל ובן גוריון ושל מנחם בגין .היא הפכה לסופרת מפורסמת ומצליחה אחת היחידות שהתפרנסו מכתיבתם בארץ. וגם למחזאית ידועה .שבין השאר כתבה מחזה עם יאיר לפיד על הרצל  בשם "מלך היהודים "ועיבוד של סיפורו של יאנוש קורצ'אק המלך מתיה הראשון.

עומר הייתה לאחת הסופרות המצליחות בארץ וגם למחזאית. בין השאר כתבה יחד עם יאיר לפיד את המחזה 'מלך היהודים' על בנימין זאב הרצל, ועיבוד לספרו של יאנוש קורצ'אק 'המלך מתיא הראשון'.

הבעיות הבריאותיות החלו לרדוף אותה בסתיו 1996, כששהתה בארה"ב. בזמן נסיעה במונית לנמל התעופה בניו-יורק לקתה עומר בדום לב והגיעה לכדי מוות קליני, אך הרופאים הצליחו במאמצים רבים להחיותה. השיבה לחיים, סיפרה אחר כך, הייתה קשה לה הרבה יותר מהמוות עצמו. בעקבות האירוע הזה היא החלה לכתוב ספר בשם 'הייתי מתה', שאחותה ורד מוסינזון הייתה אמורה להשלים, אך זה מעולם לא הושלם. בצוואה שהפקידה באותה תקופה בידי שמואל בעלה ביקשה שלא יאריכו את חייה אם תהיה במצב צמח.

בשנים שלאחר מכן המשיכה לכתוב. לרשימת ההישגים שלה נוספו פרסים מטעם סמינר הקיבוצים, משרד החינוך, קרן הדסה, שרת התרבות וכן מדליית קורצ'אק של אגודת הסופרים הפולנית. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל, כשבנימוקים לזכייה נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".

34 שנים לאחר פרסומו של 'הבכור לבית אב"י' חזרה עומר אל גיבוריו בספר 'אהבת איתמר' (עם עובד, 2001), המתמקד בסיפור האהבה שלו לנערה מירושלים שבני משפחתה האריסטוקרטית התייחסו בזלזול אליו ואל משפחתו. עומר, שעייפה מטרגדיות, החליטה שהפעם היא רוצה סיפור עם סוף שמח. שוב ערכה תחקיר על בני המשפחה, שנמשך כשנתיים וחצי. הספר, שהפך גם למחזה, הודפס עד כה ב-14 מהדורות ונמכרו ממנו כ-90 אלף עותקים.

עם השלמתו של 'אהבת איתמר' הבטיחה עומר בת ה-69 שזה יהיה ספרה האחרון, אבל לא עמדה בהבטחתה ופרסמה עוד ארבעה ספרים אחריו. הביוגרפיה האחרונה שכתבה הייתה 'נשבעתי אמונים' (2005), על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין. 'סבלנותו של הלל הזקן' מ-2011 חתם סופית את יצירתה.

בשנותיה האחרונות של עומר נבצר ממנה לתפקד, והיא טופלה בידי בני משפחתה. בינואר 2013 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים, וועדת הפרס כתבה כי "בכל ספריה אלה ניכרים אהבת האדם שבה, רגישותה, הבנתה את נפשו של הילד והכבוד שרחשה לו". כאמור, בטקס הזה כבר לא יכלה להשתתף.

לצד נורית זרחי, בת קיבוץ כמוה, קנתה לעצמה דבורה עומר את המעמד של סופרת הילדים החשובה ביותר במדינת ישראל. אך בעוד זרחי וסופרים אחרים מתארים את הילד כאינדיבידואל המנותק מהחברה, עומר העדיפה להציג בספריה דמויות מופת, גברים ונשים הנאבקים ומובילים את החברה. פעמים רבות הסבירה שאינה יכולה להציל את גיבוריה ממוות ולהחזירם לחיים, אך היא יכולה לנסות להצילם מהשכחה. בכך נחלה הצלחה גדולה, שספק אם יש לה מקבילות בספרות הנוער העברית.