ארכיון קטגוריה: רפואה

מתים עלינו :והיה ותתקוף מגיפת זומבים את מדינת ישראל

 

 הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " אוגוסט 2013.

החדשות הרעות הן שישראל לא ערוכה למתקפת זומבים. החדשות הטובות הן שקיימות תוכניות מגירה להתפרצות של כמעט כל מגפה אחרת שתאיים להכחיד את אוכלוסיית המדינה. רגע לפני ש'מלחמת העולם Z' מפנה את מקומו לסרט הזומבים הבא, אלי אשד יצא לברר האם בראד פיט אכן יכול לסמוך עלינו בעת צרה, ומדוע אנחנו בוחרים לפחד דווקא ממתקפת גופות.

 יוצרי הזומבים

כשהיה ריצ'ארד מתיסון בן 16, אי אז בימי מלחמת העולם השנייה, הוא צפה בסרט על דרקולה. הפחד שעורר בו הערפד היה מצמית, אך כשנרגע החל לחשוב על סיפור אימה משלו. אם דרקולה אחד הוא כל כך מפחיד, אמר לעצמו, כי אז עולם שלם מלא בערפדים יהיה מפחיד הרבה יותר. בהמשך פיתח את הרעיון ועיגן אותו בהיגיון מסוים: וירוס מסתורי הוא שתוקף את בני האדם והופך אותם לא לערפדים אלגנטיים כמו דרקולה, אלא ליצורים חסרי מוח שכל מה שמעניין אותם זה לטרוף בני אדם אחרים ולהעביר גם אותם לצד שלהם.

הרעיון המזוויע הופיע לראשונה בספרו 'אני אגדה', שפורסם ב-1954 (תורגם לעברית בידי יעל ענבר, 2007). גיבור הספר הוא האדם האחרון שנותר בכדור הארץ, אחרי שמגפה מסתורית הפכה את כולם לערפדים קטלניים. לגיבור יש סדר יום ברור: במהלך הלילה מנסים שכניו-לשעבר שהפכו לערפדים לתקוף אותו בביתו הממוגן היטב, ובמהלך היום הוא יוצא לחפש אותם ולהרוג אותם, רצחני בדיוק כמוהם. מתיסון אף סיפק הסבר מדעי מפורט להיווצרותה של המגפה, והביסוס הרציונלי שאין לו שום קשר לעל-טבעי הוא שהפך בעיני רבים את 'אני אגדה' לסיפור הערפדים המפחיד ביותר שנכתב עד אז.

מתיסון, שנפטר ב-23 ביוני השנה והוא בן 87, נחשב לאחד הסופרים החשובים והמשמעותיים ביותר של ספרי האימה. בין מעריציו הגדולים ניתן למנות את סופר האימה המפורסם סטיבן קינג, שראה ביצירתו את "הספרות הפרנואידית בהתגלמותה". אף שהיצורים המפחידים של 'אני אגדה' כונו אצלו 'ערפדים', בכל מאפייניהם הם היו החלוצים של ז'אנר הזומבים. בעקבות הספר הזה נוצרו מאז אינספור סרטים וספרים המתארים את חורבן המין האנושי בעקבות מתקפה של מתים-חיים, כשלאחרונה עלה למסכי הקולנוע 'מלחמת העולם Z', סרט הזומבים היקר בהיסטוריה. בעולם הערבי כבר מעורר הסרט הזה זעם רב – לכאורה בגלל הדימוי החיובי שהוא יוצר לישראל ולגדר ההפרדה, אבל אם רוצים, אפשר להצביע גם מקור אחר לכעס: הדמיון הרב בין הזומבי הקטלני לבין המחבל-המתאבד, שבשם רעיונות אסלאמיים יוצא למסע הרג בלתי מתפשר.

מתקפות המתים החיים

בראשית שנות ה-90 היו אלה דינוזאורים משתוללים שהציתו את הדמיון, בעיקר בסרט 'פארק היורה' והמשכיו. אחר כך הגיע תורם של הערפדים לככב בסיוטים האנושיים המוצגים על המסך, החל בסדרה 'באפי ציידת הערפדים' והמשך בסרטי 'דמדומים' ובסדרת הטלוויזיה 'דם אמיתי'. וכעת שוב נפתח עידן חדש של אימה, כשהפעם כוכביו הם הזומבים. ברוב היצירות העוסקות בהם, מדובר בצבאות שלמים של מתים שקמו לתחייה ומסתערים על בני האדם. קורבנותיהם הופכים מיד למתים-חיים כמוהם ומעצימים את כוחה של המתקפה, שמאיימת על עצם קיומו של המין האנושי.

תמונה מ"ליל המתים החיים " של ג'ורג' רומרו.

כאמור, לא מדובר ברעיון חדש. מי שלקח את הז'אנר הלאה אחרי 'אני אגדה' היה גורג' רומרו, במאי לא ידוע של סרטים דלי תקציב שפעל בפיטסבורג, רחוק מכל הזוהר ההוליוודי. רומרו היה הראשון בין יוצרי האימה שעשה שימוש במונח 'זומבים', מילה שלקח מהתרבות של האי האיטי. 'ליל המתים החיים' (1968) שלו היה סרט בשחור-לבן, שנעשה בתקציב אפסי אך זכה למאות חיקויים ונחשב היום כיצירה קלאסית של ז'אנר האימה.

הזומבים של רומרו היו אמריקנים רגילים שמתו וקמו לתחייה בהמוניהם, לרוב מסיבות לא ברורות – אולי כתוצאה מניסויים מדעיים ואולי בגלל קרינה מהחלל, אבל זה לא באמת היה חשוב. שלא כמו מפלצות קולנועיות קודמות שפעלו ביחידות וקטלו קורבנות בודדים, אלה של רומרו תקפו בהמוניהם וזללו בני אדם על ימין ועל שמאל, כולל קרובי משפחה. הם הוצגו כיצורים איטיים ומתנודדים, אך בלתי מנוצחים בגלל מספריהם העצומים. מי שרק ננשך על ידי הזומבים הקניבלים ולא נטרף, הופך מיד למת-חי כמוהם ומצטרף למסע ההרג. גיבור הסרט, אגב, מצליח לשרוד עד לדקות הסיום, אך נורה למוות בידי כוחות הצבא, שכמובן מגיעים מאוחר מדי.

'ליל המתים החיים' היה יוצא דופן בזמנו, לא רק בגלל הקטעים המצמררים של רצח וקניבליזם שהוצגו בצורה פורנוגרפית ממש לזמנה, אלא גם בסירובו המוחלט לתת לקהל איזשהו רמז לסוף טוב. המסר של הסרט, שחזר גם ביצירותיו הבאות של רומרו, היה ברור: המתים כאן כדי לזלול, והחיים הם אלה שילכו לעזאזל.

כה גדולה הייתה הצלחת 'ליל המתים החיים', שכעבור שנים נוצרה לו גרסה חדשה וצבעונית, בבימויו של האמן תום סאביני. אף שזו נעשתה בתקציב גדול הרבה יותר, היא לא התקרבה לעוצמה של הסרט המקורי. רומרו מצדו יצר סרט המשך, 'שחר המתים' (1978), שתיאר את השתלטות הזומבים על העולם. המתים-החיים מטילים מצור על מרכז קניות ענק, שהלקוחות הנמצאים בו הם מעין מיקרוקוסמוס מאוד לא מחמיא של החברה האמריקנית. בסרט הזה כבר מוצגים הזומבים בצורה שונה למדי: הם עדיין קניבלים רצחניים ומפחידים, אבל בו בזמן הם בעצמם מעין קורבנות של החברה הצורכת ללא גבולות, ולא סתם גופות מזוויעות. גם ל'שחר המתים' נעשתה גרסה חדשה ומצליחה, שבה הוצגו הזומבים דווקא כיצורים מהירים מאוד, ולכן רצחניים ומפחידים הרבה יותר.

רומרו עצמו יצר עוד שני סרטי המשך: 'יום המתים' (1985), שזכה להצלחה פחותה בהרבה מקודמיו, תיאר בסיס צבאי שאנשיו נאבקים בזומבים אבל עסוקים הרבה יותר במאבקים פנימיים; ו'כוכב המתים' (2005), שבו המתים-החיים השלימו כמעט את השתלטותם על העולם, ורק קבוצה אנושית קטנה ממשיכה להילחם בהם ללא תקווה רבה מתוך עיר מבוצרת היטב. הנוסחה הקבועה בסדרת הסרטים היא שבני האדם, ברובם המוחלט, מתגלים כגרועים יותר מהזומבים הרצחניים. לצד קטעי האימה והזוועה הבלתי נמנעים, מציג רומרו ביקורת סטירית חריפה כנגד תרבות הצריכה האמריקנית, ונושאי דגלה מוצגים כזומבים האמיתיים, שמקבלים את העונש המגיע להם.

בנוסף לסרטים פרסם רומרו גם סדרת קומיקס, על פי תסריט שלא צולם. במרכזה עומד גיבור חיובי, זומבי אינטליגנטי הנאבק בחיים המטורפים ובמתים הקניבלים כאחד. לחנויות הספרים הגיעה גם סדרת אנתולוגיות שנכתבו בידי סופרי אימה שונים, ובהן סיפורים המתרחשים בעולם שיצר רומרו.

בעקבות הצלחת הסרטים הופקה סדרה מקבילה בשם 'שובם של המתים החיים'. מאחוריה עמד ג'ון רוסו, התסריטאי של 'ליל המתים החיים', שהחזיק בזכויות על המותג 'המתים החיים' (בעוד רומרו יכול היה להשתמש רק במילה 'המתים'). הזומבים הפכו גם לכוכבי משחקי וידאו, שהתפתחו לסדרת הסרטים המצליחה 'האויב שבפנים', בכיכובה של מילה יובוביץ'. גם כאן נשמר  הפורמט של מתים הקמים לתחייה כתוצאה מניסוי מדעי שיצא מכלל שליטה ומאיימים להשתלט על העולם, בעוד קבוצה אנושית קטנה מנסה להיאבק בהם.

בארה"ב נראה כי ז'אנר הזומבים מצליח ואופנתי יותר מאי פעם. בטלוויזיה האמריקנית משודרת סדרה מצליחה בשם 'המתים המהלכים', שמתארת את מאבקם של שורדים בעולם שבו משתוללים הזומבים בהמוניהם. גם בסדרה 'משחקי הכס' מטיל צבא של גוויות את אימתו על בני האדם.

הקרב על דיזנגוף סנטר

טרנד המתים-החיים לא נעצר בתרבות הפופולרית, והגיע גם לעולם המדעי. מכונים מכובדים עסקו ברצינות בשאלה כיצד יוכל המין האנושי להתמודד עם התפשטות מגפת זומבים דומה לזו המתוארת בסרטים. מחקר כזה בוצע ב-2009 באוניברסיטת אוטווה שבקנדה, שם צוות חוקרים בראשותו של פיליפ מונץ ניסה להעריך מי ינצח במאבק בין זומבים לבני אדם, והאם המין האנושי ישרוד את המתקפה. הם הציבו כמודל מתמטי עיר בת כמיליון תושבים, שבה פורצת המגפה; אנשים שננשכים בידי זומבים הופכים לזומבים בעצמם בתוך 24 שעות, מבלי שהדבר יהיה גלוי בתחילה.

המסקנה הייתה שאם הרשויות לא יצליחו לעצור את המגפה בשבועות הראשונים ולא ישמידו את הזומבים מיידית, כי אז המין האנושי עלול להיכחד. על פי המודל, כל מי שיישאר בעיר אחרי שבעה עד עשרה ימים יהיה מת או מת-חי. הפתרון היחיד, לשיטת החוקרים, הוא להשיב מלחמה במהירות ובאפקטיביות. אם בתוך זמן קצר אחרי הופעת הזומבים הראשונים יתחילו בני האדם במדיניות השמדה כלפיהם, כי אז אפשר יהיה להביסם. או כפי שהגדירו זאת החוקרים במאמרם   Mathematical Modelling of an Outbreak of Zombie Infection  שפורסם בקובץ המדעי Infectious Disease Modelling Research Progress: "הדרך האפקטיבית ביותר למנוע את התפשטותם של הגלמים היא להכות בהם קשה, ולהכות בהם ללא הרף".

בינתיים הצליחו הזומבים להציב כף רגל מרוטשת גם במציאות. ברחבי העולם מתקיימות בשנים האחרונות 'תהלוכות זומבים' שמשתתפיהן, מאופרים כגוויות ולבושים בקרעי בגדים, צועדים ברחובות לרגל חג כלשהו. הרעיון נולד ככל הנראה ב-2006 בפיטסבורג, העיר שבה צולמו סרטי הזומבים הראשונים של רומרו. גם לתל-אביב הגיעו המצעדים הללו בשנת 2010. אז צעדו ברחובות 300 איש בלבד, ואילו בשנת 2012 כבר השתתפו בתהלוכה למעלה מ-5,000. ספרי תעמולה אנטישמית שפורסמו באיראן אף השתמשו בתמונות מאותם מצעדים אלו כדי לאפיין את היהודים כיצורים קטלניים.

הרעיון של מתים-חיים התוקפים את מרכזי הערים הגיע בשנים האחרונות גם לתרבות הפופולרית הישראלית. כך למשל בנובלה הגראפית של דדי ונגר, 'פטאימו: אגדה אפוקליפטית' (הוצאת Darkomics, 2009), מוצג סיפורו של פטאימו – נער שמנמן, רגיש ודחוי חברתית, המגלה יום אחד שכולם סביבו הפכו לזומבים רצחניים. המתים-החיים נוצרו בעקבות תקלה מחרידה במהלך עסקת נשק רדיואקטיבי, מה שמעביר מסר פוליטיקלי-קורקט על יצרני הנשק וקשריהם עם השלטון. לצד פטאימו מככב בסיפור הקומיקסאי ונגר עצמו, כצייד זומבים נועז וקטלני שמחסל אותם בשיטתיות. הסיפור מגיע לשיאו בהתקפת זומבים על הגיבורים האנושיים האחרונים, הנצורים בדיזנגוף סנטר בתל-אביב. אחת הזומביות שמגיעות למקום היא מלכת הכיתה, שתמיד בזה לפטאימו וכעת מנסה לפתות את הנער השמנמן, אך הוא מתגלה כבעל אופי חזק.

"תמיד אהבתי סרטי אימה, במיוחד סרטי זומבים ו'בי מוביז', שגם משלבים הומור ומודעות עצמית", מספר ונגר. "רציתי ליצור קומיקס אימה ישראלי, שיתאים למציאות כאן: חיילים חטופים, עסקאות החזרת גופות, עסקאות נשק, תאוות בצע, שחיתות פוליטית, וכמו בסרטים – תמיד תהיה איזו תאונה שטותית שתעיר את המתים. לאחר שלוש שנים של סקיצות ואיסוף רעיונות, הוצאתי את פטאימו".

 אלי :מה הופך את היצורים האלה למעניינים כל כך בעיניך?

ונגר :"מה שמרתק אותי בזומבים – ואני מתכוון לזומבים הקלאסיים בעיקר – הוא המראה המעורר רחמים. הצליעה, גרירת הרגלים, הגניחות, התנועות המסורבלות – כל זה מעורר אצל הצופה חמלה אנושית, עד שהוא מגלה שהם בכלל לא אנושיים ורק רוצים את המוח שלו, כי להם כבר אין".

גם מערכת היחסים בין הניצולים היא בעיניו מרתקת. "בדרך כלל מדובר באנשים שהתחברו מכוח הנסיבות. הם מסתגרים יחד במקום סגור, ושם מתחיל המתח ביניהם – מי מסתיר את הנשיכה? מי יקריב אותך כדי להציל את עצמו? בחרתי למקם אותם בדיזנגוף סנטר, המקביל למרכז הקניות בסרט 'שחר המתים', כי אם תסתכלו טוב-טוב על פרצופים של אנשים בקניונים זה יגרום לכם להאמין שזומבים קיימים".

פלשתין מוקמת ונעלמת

זומבים עומדים גם במרכז ספרו של יואב כ"ץ 'נתב"ג' (עם עובד, 2011), המתאר פלישה לא מוסברת של מתים-חיים לנמל תעופה ישראלי. בקולנוע הישראלי הם מיוצגים בין היתר בקומדיית האימה הקצרה 'מורעלים', בבימויו של דידי לובצקי (2011), שם נוצרו הזומבים כתוצאה מפגם בחיסונים שניתנו לחיילים. גיבור הסרט הוא עובד רס"ר בשם דני, שמנסה להיחלץ מזירת המגפה שאליה נקלע. ב-2012 יצא למסכים 'בשר תותחים' של איתן גפני, סרט באורך מלא המגולל את סיפורה של יחידה צה"לית מובחרת היוצאת ללבנון ללכוד מבוקש, ומגלה לחרדתה כי הגיעה למדינה מוצפת זומבים. הקשר עם הפיקוד בארץ מתנתק, והחיילים צריכים לנסות ולשרוד בכוחות עצמם.

אבל את הקשר האמיץ ביותר בין המציאות הישראלית לבין הזומבים יצר כמובן שובר הקופות של הקיץ הנוכחי, 'מלחמת העולם Z'. הסרט מבוסס על ספר בשם זה של מקס ברוקס, שהופיע בעברית גם תחת השם 'מלחמת הזומבים הגדולה'.

המחבר הוא בנו של הבמאי הידוע מל ברוקס, אך בניגוד לאביו, ברוקס הצעיר אינו עוסק בפארודיות אלא באימה בעלת משמעויות גיאו-פוליטיות, שמתעצמת הודות לריאליזם העמוק שהוא מחדיר לעלילה.

    

ברוקס כבר עסק בעבר בנושא של מגפת זומבים המשתלטת על העולם, תוך שהוא מקפיד לשוות ליצירתו מראה אמין. תחילה כתב מדריך רציני-כביכול בשם

The Zombie Survival Guide (2003),המסביר כיצד לשרוד מתקפת זומבים.

לספר זה הוא הוציא מעין ספרון-המשך בשם The Zombie Survival Guide: Recorded Attacks (2008), המתאר בצורה גראפית התקפות של מתים-חיים ברחבי העולם לאורך ההיסטוריה האנושית, החל מהתקופה הפרהיסטורית דרך מצרים העתיקה וגליה הרומאית, וכלה בארה"ב של המאה ה-20. במציאות הבדיונית שיצר ברוקס, מגפת הזומבים היא סכנה קבועה המאיימת על האנושות מראשיתה.

גם הספר 'מלחמת העולם Z מ-2006   שהפך לרב מכר ענק, מתחזה ליצירה דוקומנטרית. הוא כתוב כדו"ח יבש של נציג האו"ם, שנודד בין מדינות בעולם ושומע כיצד התמודדו עם מגפה שכמעט השמידה את המין האנושי. בעקבותיו נוצר הסרט, שסבל מבעיות הפקה מרובות ומהוצאות לא מתוכננות, אך זכה להצלחה מספקת בקופות.מאבקה של מדינת ישראל כנגד הזומבים תופס בו מקום מרכזי.

מדינת ישראל כנגד המתים החיים

האסטרטגיה הישראלית כנגד הזומבים מוצגת, בעיקר בספר, כאחת המוצלחות ביותר. בראיון שעורך החוקר מטעם האו"ם עם סוכן ביון ישראלי בשם יורגן ומברון – שם שאינו נפוץ במיוחד בישראל – מתברר ש'המוסד' היה בין הראשונים להבין את עוצמת הסכנה, והצליח לשכנע את ממשלת ישראל כי יש לבודד פיזית את המדינה משאר העולם. ישראל יצאה מהשטחים, הקיפה את עצמה בחומה אדירה, והודיעה כי תקלוט לשטחה כל יהודי וגם כל פלשתיני שיחפוץ בכך, כולל פליטי 48'. מדוע גם הם? בספר מוצג הדבר כמחווה הומניטארית או פוליטית, ואילו הסרט מספק הסבר אחר: ישראל זקוקה לכל אדם חי כדי להילחם בגלמים המתרבים בטור גיאומטרי.

תגובתה המהירה והיעילה של ישראל נעוצה, לפי הספר, במלחמת יום כיפור, כשהתקפת הפתע של מדינות ערב כמעט הביאה להשמדתה. מאז הוחלט בגופי המודיעין הישראליים להיות זהירים יותר, ולחפור לעומק גם בשמועות מופרכות, למשל כאלה המספרות על גופות שקמות לתחייה כמכונות הרג רעבתניות. בתחילה זוכה ישראל לגינוי עולמי בגין פעולותיה, במיוחד מצד השכנות המוסלמיות ומצד רשת אל-ג'זירה, שטוענות כי ישראל פברקה את כל סיפור הזומבים. במקביל, הנסיגה מהשטחים וקליטת הפלשתינים מביאה לניצני מרידה אלימה בישראל, אך זו מדוכאת במהירות. במדינה הפלשתינית שמוקמת מעבר לחומה מצב העניינים גרוע בהרבה: עד מהרה היא מובסת בידי הזומבים ונעלמת.

גיבור הסרט, בגילומו של בראד פיט, יוצא לירושלים לראיין את סוכן המוסד שגילה את עצם קיומה של הסכנה והגה את רעיון החומה. בסמוך אליהם מתאספים המוני יהודים וערבים, ששרים יחד שיר הלל לשלום. דווקא השירה הזו מדרבנת את הזומבים, שמסתערים על החומות ומצליחים לטפס אל תוך ירושלים (בסצנה שבכלל צולמה במלטה). ככל הנראה גם ישראל נכבשת בידי המתים-החיים – בניגוד לעלילת הספר, שם המדינה היהודית גוברת על הזומבים ומפתחת שיטות שונות למניעת חדירה שלהם, כמו למשל שימוש בכלבי גישוש שמזהים בני אדם נגועים.

משרד הבריאות הישראלי נגד הזומבים

 הסצנות האפוקליפטיות של הסרט מעלות את התהייה האם אכן מסוגלת ישראל להתמודד עם מגפה קטלנית המתפשטת במהירות. האם הממשלה יכולה לבצע צעדים דרסטיים כדי לבלום את הנגיף? האם יש מי שיתריע בעוד מועד, ואף יקבע עובדות בשטח?

"תיאורטית, מצב כזה הוא לא בלתי אפשרי", אומר פרופ' איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. "יש חקיקה לגבי מצבי חירום רפואיים שמאפשרת לשירותי הבריאות לעשות את מה שנראה להם כנכון, גם כנגד רצון הפוליטיקאים. אם משרד הבריאות מחליט שיש צורך לנקוט צעדי חירום מסוימים, הוא זה שקובע.

"ישראל היא אחת המדינות היעילות בעולם בכל הקשור לאבחון מחלות במעבדות שלה, ומבחינה זאת 'מלחמת העולם Z' אכן נאמן למציאות. אבל בניגוד לסרט, אנחנו לא פועלים בחלל הריק, ולא מתעלמים מארגון הבריאות העולמי".

 אלי :אם נמצא את עצמנו במצב קיצוני של מגפה שבה נדבקים אנשים במאותיהם ובאלפיהם, האם תיתכן הכרזה על הכנסת המדינה להסגר מוחלט?

 גרוטו :"אני יכול להגיד לך שיש לנו תוכניות לכל מיני מקרים קיצוניים של התפשטות מגפה, אבל אין אפשרות לחסימה הרמטית. לכל היותר אפשר לצמצם את התפשטות המחלה, ולבודד את החולים או את האנשים הבריאים שהיו במגע איתם. לפי התקנות הבינלאומיות אסור למדינה לבודד את עצמה בצורה הרמטית כמו שמתואר בספר ובסרט. אמנם כידוע יש מדינות שמואשמות בהפרת חוקים בינלאומיים שונים, אבל ישראל מקפידה לשמור על הכללים.

"בנוסף, חסימה הרמטית לא באמת עובדת, כפי שמוכיחה ההיסטוריה. ב-1918 פרצה מגפת שפעת עולמית שהרגה מיליונים – יותר ממספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה, שבדיוק הסתיימה. היו מקומות שניסו לסגור את עצמם, אך ללא הצלחה. המגפה הגיעה לכל מקום. מספיק שאדם אחד נגוע נכנס למדינה בלי שייתפס בזמן, והכול יורד לטמיון".

 אלי :יש לכם מחשבות על מקומות שישמשו כאזורי הסגר לאוכלוסייה גדולה של נגועים? אולי במקום שומם בנגב או בגליל?

גרוטו :"אזורי ההסגר צריכים להיות קרובים לתחנות הגבול, לנמלי הים ולנמלי האוויר, שדרכם מגיעים אנשים מחו"ל".

 אלי :האם אפשר לכפות על בני אדם לשהות בבידוד?

גרוטו: "אפשר לעשות זאת מבחינה חוקית, גם באמצעי כפייה. בחקלאות למשל יש הסגרים בכפייה לבעלי חיים כאמצעים שגרתיים, וגם הסגר של בני אדם נגועים הוא אפשרי. בשנים הראשונות של המדינה היו מצבים של סגר בכפייה בגלל אבעבועות שחורות, ואזורים מסוימים נסגרו. כשהתפרצה בעולם שפעת החזירים, שהייתה מגפה מסוכנת יחסית, נאלצנו לבודד אנשים, אבל אז זה נעשה באופן וולונטרי".

 אלי :אתה יכול לתאר את התוכניות שיש לכם למצבי חירום, אם תפרוץ מגפה מסוכנת כמו זו המתוארת ב'מלחמת העולם Z'?

גרוטו :"התוכניות לטיפול במצבי חירום מעין אלה הן סודיות, וייחשפו אך ורק אם יתקיים מצב המקביל למתואר בהן. בוא נקווה שזה אף פעם לא יקרה. כל שאני יכול לומר לך הוא שאכן יש תוכניות למצבים קיצוניים ואף מפלצתיים – אם כי אולי לא כאלה שכוללים מתקפת זומבים. על זה אני מודה שלא חשבנו, אבל על דברים נוראיים אחרים בהחלט כן."אם יוגש לנו, כמתואר בסרט, דו"ח פרטני ואמין על מגפה חובקת עולם, מן הסתם הצעד הראשון יהיה לברר בסודיות מרבית עם ארגון הבריאות הבינלאומי מה הם יודעים בנושא. בו בזמן נפעיל את כל נציגינו ברחבי העולם כדי לקבל כל מידע אפשרי, הכול בתוך שעות.

אם נגיע למסקנה שיש דברים בגו, ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון הפנים ועוד כמה נציגים בכירים של שירותי הביטחון חייבים להיות מעודכנים בהקדם. כאמור, ההחלטה הסופית על הצעדים שיינקטו היא בידי משרד הבריאות, כשראש הממשלה ושריו הבכירים צריכים לאשר את תוכניות הפעולה. מן הסתם יופעלו מגבלות מסוימות על כלי התקשורת, בניסיון למנוע זליגת שמועות שקריות והתפרצות פאניקה ציבורית, אבל היום, בעידן האינטרנט, איני יודע עד כמה זה יהיה אפקטיבי".

אפוקליפסה בסלון

שאלה אחרת שמעלה גל היצירות הזומביות היא מדוע דווקא עכשיו. אייקונים של סרטי אימה הנוחלים הצלחה משקפים לרוב בעיה אמיתית, לא פנטסטית בכלל, שמעסיקה את הציבור. כך למשל המפלצת של פרנקנשטיין ביטאה את הפחד מהמדע ומיכולותיו המסוכנות; והערפדים ייצגו את הפחד מהזר והבלתי ידוע. כשמדברים על האפוקליפסה הזומבית, אפשר להצביע על כמה מקורות בני-זמננו לאימה. כך למשל ניתן לזהות מטאפורה למצבם התרבותי של רבים מתושבי ארה"ב, שדבוקים במשך שעות רבות למסך הטלוויזיה או המחשב ואינם זזים משם. הללו הם בבחינת 'מתים-חיים', שאין להם כל חיים פרט לאלו המוצגים על המסך, והם מדביקים במצבם זה גם את משפחתם וחבריהם.

מקור אפשרי נוסף למטאפורה הזומבית הוא המחבל המתאבד. כפי שחוזרים ומצהירים המנהיגים האסלאמיים שונים הסונים והשיעים  ששולחים מחבלים אל מותם, היתרון שלהם  בלחימה על ישראל הוא אהבתם למוות, בניגוד לישראלים שאוהבים את החיים.

                              

קבוצiת מתאבדים איסלאמיים

כמו הזומבים של רוב הסרטים, גם המתאבד האסלאמי הוא פעמים רבות אזרח בורגני שליו שלכאורה אין לו כל סיבה לרצות במותם של אחרים, עד לרגע שבו הוא עובר שינוי ויוצא לרצוח גברים, נשים וילדים, תוך אדישות מוחלטת לגורלו שלו.

בכך בולט הדמיון לזומבים, שבספר 'מלחמת העולם Z' מוסברת היטב הסכנה הנשקפת מהם: "לסיבולת שלהם לא היו גבולות. היה ברור שהם לא יישבו לשולחן הדיונים אף פעם, לא ייכנעו לעולם, שהם יילחמו עד הסוף המר באמת. כי בניגוד אלינו, כל אחד מהם מקדיש כל שנייה בכל יום להשמדת כל החיים באשר הם על פני האדמה".

( מלחמת הזומבים הגדולה מאת מקס ברוקס ע' 342 )   

 

ראו עוד   על זומבים מסוגים שונים  :

האיטי ארץ הזומבים

 אלי אשד על האיש שיצר את הזומבים :מחווה לריצ'רד מתיסון

מאמר מדעי על מתקפת זומבים

AN EPIDEMIC OF ZOMBIE INFECTION: A MATHEMATICAL MODEL

 

 

רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?

   

 

בימים אלה כאשר חלה התדרדרות חמורה במצבם של מדעי הרוח באקדמיה, לא רק בישראל אלא גם בעולם, יש מקום יותר מתמיד לנקיטת צעדים שיתרמו לשילובם של  מדעי הרוח עם תחומים אחרים.

 לימור שריר , רופאה בהכשרתה וסופרת – יזמה ותיכננה קורס המשלב ספרות ורפואה עבור הסטודנטים לרפואה בפקולטה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב והיא אף תעמוד בראשו. הקורס הנקרא: קורס רפואה וספרות- דו-שיח רופאים סופרים, ישים את הדגש על רב שיח בין הסטודנטים לסופרים ועל זווית הראייה שלהם לגבי עולם הרפואה, על יחסי רופא-חולה ויעסוק בחיבור בין כתיבה ורפואה.במסגרת הקורס יופיעו בפני הסטודנטיםמבחירי הסופרים, המשוררים וחוקרי הספרות בארץ. 

דיקן הפקולטה לרפואה, הפרופסור יוסף מקורי, שרואה חשיבות  רבה בחינוך רחב אופקים של הרופא העתידי, הסכים לשתף בקורס זה גם תלמידים מפקולטות שונות באוניברסיטת תל-אביב.

להלן מאמר פרי עטה של ד"ר לימור שרייבמן-שריר בנושא  הצורך בשילוב לימודי הרפואה עם עולם הספרות ועל ידי כך לחבר בין שתי תרבויות, שלכאורה לפחות, נראות כנפרדות לחלוטין

 רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?

מאת ד"ר לימור שריר

לימור שריר בספריית הפקולטה לרפואה.

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע.  

הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.

זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע, של כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, התחרות בעולם האקדמי ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא. תחושתו היא שלעתים, הינו שבוי בעולם טכנולוגי ומנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית  מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.

אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .

בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים  הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities  ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

על חשיבות הדיאלוג  האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף  ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה.

שואל מרטין בובר כלום יכול הרופא העסוק  מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"?

על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. ונמצא מתגלגל במידה מסוימת יחסו של הרופא לחולה בהיפוכו. הרופא נעשה חולה של החולה שלו ונקשר לחולה עד כדי כך שהלה מגשים את משמעות המחלה ומגיע לרפואתו, לידי החלמתו. אולם  שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".

אני מאמינה שבחינוכו של רופא העתיד צריך להגיע לאיזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה. 

האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. הוא מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר אך גם דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה.

כשהם משלבים בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין וקצרה היריעה מלהזכירם ו אציין כאן רק אחדים:

 שאול טשרניחובסקי אנטון צ'כוב, אקסל מונתה ארתור קונן דויל, ארתור שניצלר, ויליאם קרלוס ויליאם, יאנוש קורצ'אק , מיכאיל בולגקוב, מיקל קרייטון, , רובין קוק ,פרנק סלוטר  יהודה לבי קצנלסון ( הידוע בשם העט שלו "בוקי בן יגלי ")( חיים חיימוף  עדו נתניהו ואחרים. בטקסטים של סופרים־רופאים אלה, משתקפים חיי החולה סבלותיו ומכאוביו, הרקע החברתי שלו ותגובות בני משפחתו וגם סבך הרגשות האופפים את הרופא כתוצאה מהמפגש עם החולה, ההתנשאות הרגעית, רגשות האשם, רגעי הסיפוק לעומת התסכול ותחושת חוסר האונים כשהוא נתקל במוות ואינו יכול לו.

יש לחשוף את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה אף ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. לעתים, תיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית.

נראה, שקריאת ספרות יפה העוסקת ברפואה מביאה גם לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו, ומגבירה את יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. זה יאפשר להם גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת ובלתי צפויה.
חשוב שהסטודנטים לרפואה יכירו גם רופאים־ סופרים ישראלים ובכך תינתן להם הזדמנות לקיים דיון על בסיס של היכרות משותפת של עולם הרפואה.

מאידך חשוב שהסטודנטים יכירו גם סופרים ומשוררים שאינם רופאים ושכותבים על רפואה בצורה זאת הם יקבלו מושג כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.

כשאני מדברת על היכרות עם סופרים אני מתכוונת להיכרות הסטודנטים לא רק עם תכנים אלא גם עם הסופרים והמשוררים עצמם ולפיכך אשלב בשיעורי גם הופעה פרונטאלית של סופרים ומשוררים ישראלים: שיחות שיכללו הקראת קטעי פרוזה ושירה אך גם התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו ולבעייתיות הכרוכה בו. פגישות אלו יתרמו להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון.

 משנה חשיבות לדעתי הוא שבמסגרת שיעורי ההעשרה הללו יתקיים דיון  שבו ישתתפו הסטודנטים באורח פעיל. שאלות, תגובות והסקת מסקנות יוסיפו עניין ויתירו בהם חותם. 

העיסוק האקטיבי בטקסטים של ספרות ושירה, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש רופא חולה.

ברצוני להדגיש שלדעתי חשוב לשלב קורסים במדעי הרוח לא רק לסטודנטים לרפואה אלא גם כקורסי בחירה לרופאים בוגרים בשלבים השונים של הקריירה הרפואית שלהם . גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.

וראו גם

רופא מהספרים

עוד על הסופרת לימור שריר

לימור שריר בויקיפדיה

 

נורית גוברין ויואב איתמר על הספר  "סודות מרקש"

 האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר

חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר

רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר

 

הזהות הנשית של לימור שריר ::מירון איזקסון על לימור שריר

 פגישה עם העורך :סיפור מאת לימור שריר

 דהיה אל כהינה המלכה הלוחמת

היכל התהילה של מלכות היופי בישראל

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בימים אלו של התדרדרות חמורה במצבם של מדעי הרוח באקדמיה ולא רק בישראל אלא בעולם כולו יש מקום ויותר מתמיד לצעדים לשלב בין תחומים אחרים ומדעי הרוח .

הסופרת והרופאה  ( ולשעבר סגנית מלכת היופי העולמית וחברה בכירה בהיכל התהילה של מלכות היופי בישראל ) לימור שריר פותחת בימים אלו קורס עבור תלמידי רפואה באונ' תל אביב שיעסוק ברפואה בספרות העברית והעולמית ובו מרצים סופרים ידועים שונים על הנושא. .

והנה מאמר שלה בנושא  הצורך הדחוף בשילוב לימודי הרפואה עם עולם הספרות ועל ידי כך לחבר בין שתי תרבויות שלכאורה לפחות נראות כנפרדות לחלוטין. .

 

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע.  

הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.

זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע, של כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, התחרות בעולם האקדמי ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא. תחושתו היא שלעתים, הינו שבוי בעולם טכנולוגי ומנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית  מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.

אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .

בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים  הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities  ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

על חשיבות הדיאלוג  האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף  ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה.

שואל מרטין בובר כלום יכול הרופא העסוק  מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"?

על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. ונמצא מתגלגל במידה מסוימת יחסו של הרופא לחולה בהיפוכו. הרופא נעשה חולה של החולה שלו ונקשר לחולה עד כדי כך שהלה מגשים את משמעות המחלה ומגיע לרפואתו, לידי החלמתו. אולם  שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".

אני מאמינה שבחינוכו של רופא העתיד צריך להגיע לאיזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה. 

האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. הוא מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר אך גם דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה.

כשהם משלבים בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין וקצרה היריעה מלהזכירם ו אציין כאן רק אחדים:

 שאול טשרניחובסקי אנטון צ'כוב, אקסל מונתה ארתור קונן דויל, ארתור שניצלר, ויליאם קרלוס ויליאם, יאנוש קורצ'אק , מיכאיל בולגקוב, מיקל קרייטון, , רובין קוק ,פרנק סלוטר  יהודה לבי קצנלסון ( הידוע בשם העט שלו "בוקי בן יגלי ")( חיים חיימוף  עדו נתניהו ואחרים. בטקסטים של סופרים־רופאים אלה, משתקפים חיי החולה סבלותיו ומכאוביו, הרקע החברתי שלו ותגובות בני משפחתו וגם סבך הרגשות האופפים את הרופא כתוצאה מהמפגש עם החולה, ההתנשאות הרגעית, רגשות האשם, רגעי הסיפוק לעומת התסכול ותחושת חוסר האונים כשהוא נתקל במוות ואינו יכול לו.

יש לחשוף את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה אף ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. לעתים, תיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית.

נראה, שקריאת ספרות יפה העוסקת ברפואה מביאה גם לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו, ומגבירה את יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. זה יאפשר להם גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת ובלתי צפויה.
חשוב שהסטודנטים לרפואה יכירו גם רופאים־ סופרים ישראלים ובכך תינתן להם הזדמנות לקיים דיון על בסיס של היכרות משותפת של עולם הרפואה.

מאידך חשוב שהסטודנטים יכירו גם סופרים ומשוררים שאינם רופאים ושכותבים על רפואה בצורה זאת הם יקבלו מושג כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.

כשאני מדברת על היכרות עם סופרים אני מתכוונת להיכרות הסטודנטים לא רק עם תכנים אלא גם עם הסופרים והמשוררים עצמם ולפיכך אשלב בשיעורי גם הופעה פרונטאלית של סופרים ומשוררים ישראלים: שיחות שיכללו הקראת קטעי פרוזה ושירה אך גם התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו ולבעייתיות הכרוכה בו. פגישות אלו יתרמו להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון.

 משנה חשיבות לדעתי הוא שבמסגרת שיעורי ההעשרה הללו יתקיים דיון  שבו ישתתפו הסטודנטים באורח פעיל. שאלות, תגובות והסקת מסקנות יוסיפו עניין ויתירו בהם חותם. 

העיסוק האקטיבי בטקסטים של ספרות ושירה, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש רופא חולה.

ברצוני להדגיש שלדעתי חשוב לשלב קורסים במדעי הרוח לא רק לסטודנטים לרפואה אלא גם כקורסי בחירה לרופאים בוגרים בשלבים השונים של הקריירה הרפואית שלהם . גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.

וראו גם

רופא מהספרים

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/957302.html

 

 

עוד על הסופרת לימור שריר

לימור שריר בויקיפדיה

 

נורית גוברין ויואב איתמר על הספר  "סודות מרקש"

 האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר

חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר

רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר

 הזהות הנשית של לימור שריר ::מירון איזקסון על לימור שריר

 פגישה עם העורך :סיפור מאת לימור שריר

דהיה אל כהינה המלכה הלוחמת

היכל התהילה של מלכות היופי בישראל