ארכיון קטגוריה: שירה

המיתוס של אמיר אור

 

לא חשובות העובדות, העיקר האמת.

(אמיר אור )

עידכון :

המאמר הזה פורסם לפני שנים רבות במגזין רשת לספרות ושירה בשם "אוקפי לשירה ואמנות צעירה" (2003) בעריכת משוררת בשם טלי וישנה.

המגזין הזה  שכתבתי לו מאמרים רבים לא נמצא ברובו ברשת מזה שנים גם לא בארכיב. 

למרבית המזל  רוב המאמרים שכתבתי לו  על המשוררים סיוןן בסקין  ,מתתיהו שוהם ,רחל חלפי,נתן זך נמצאים בבלוג זה גם כן  אז דבר לא אבד.

חוץ מאחד המאמר שפירסמתי בו על המשורר  אמיר אור פורסם גם במגזין רשת אחר בשם "קולמוסנט" .

אבל למרבית הצער גם המגזין הזה הפסיק לאחרונה להתקיים ונעלם מהרשת.ויחד איתו מאמרים רבים שלי שפורסמו בו לאורך השנים.רובם נמצאים גם הם בבלוג זה.אבל לא כולם. 

אז הנה   הוא שוב מעודכן. ועם תיקון של כל מיני קישורים  מאתרים כמו "שירשת" שהפסיקו להתקיים  לאחר שהיו שנים רבות ברשת . אבל שנים רבות זה לא אומר נצח.

 הם הוחלפו באחרים. וגם עדכון על מערכת הקשרים  שלי עם אמיר אור שכעת קורא לעצמו אמיר אביאל אור. 

 

 

בית הקפה "לג'באנז " שברחוב אבן גבירול שבתל אביב היה  המקום שבו נהגו  מדי שבוע  סופרים ומשוררים בולטים  רבים להתכנס על מנת לדון בעניינים שברומו של עולם הספרות והתרבות  על כוס קפה ולחמנייה . לרוב הדיונים הם שקטים ומאופקים   כיאה לאנשי תרבות. אולם כאשר מוזכר שם במקרה  שמו של המשורר אמיר אור  הדיונים עוברים שם לטונים גבוהים ביותר."אמיר אור " אמר לי משורר ועורך ידוע ומרכזי כיום בעולם הספרות בישראל " הוא אדם ששולט שליטה מוחלטת על תקציבים ,משאבים , ופקידים ממשלתיים  בעבור הסדרה שלו "הליקון, ידו נמצאת בכל מקום!  ". 

יש מעט מאוד משוררים כיום שהם טוענים לתואר "הנהגה " בקרב משוררי ישראל כפי שהיו בעבר הרחוק מסיבות שונות ביאליק ,ושלונסקי ואלתרמן ונתן זך והנהגה זאת יכולה להיות הן מסיבות של יכולת ספרותית שהכל מכירים בה או \ו בגלל סיבות מעשיות יותר של שליטתו של המשורר  לא רק על יכולת ספרותית נעלה אלא גם  על משאבים חומריים  וכתבי עת שהכל מעונינים לפרסם בהם. אחד   הטוענים הבולטים לכתר  הנהגה משוררית כיום  הוא המשורר אמיר אור.

מטבע הדברים טענה זאת למנהיגות איננה מקובלת על הכל בעולם הספרות הישראלי כפי  שאנו למדים  מקטע  זה שהופיע כ"הערת המערכת " ( וליתר דיוק העורך גבריאל מוקד )  בגליון 67-68 של כתב העת "עכשיו " בשנת  2002:

אמיר אור ,עסקן כוחני ובלתי נלאה,מנסה מזה שנים להופיע כמנהיג בשירה העברית . וגם מנסה ליטול לכתב העת האלקטי שלו תואר של "שירה עכשווית" , בלי כל קשר להתפתחויות קובעות וחשובות כלשהן בשירת דור המדינה על כל רבדיה. הוא הפך את שאיפתו הכוחנית ,עם מעט חשיבות מהותית ועם הרבה כוחנות ופוזה הלנית ה דומה בעצם יותר לכוחנות הלניסטית של עריץ סכסי פעוט , למנוף חברתי תוך קידום קשרים אישיים כדאיים מאוד עם פקידות סרת טעם במוסדות תרבות ….יש משהו גרוטסקי במצב שבו …אדם החסר כל זיקה ממשית לתרבות העברית בכלל ולתולדות המודרניזם העברי המקורי בפרט , אדם שזקוק בעצמו בדחיפות לקורס להבנת השירה ובכתיבת שירה ,שואף לתפוס מקום מרכזי במפעל תרבות ובתקציבי תרבות בארץ ולחלק תעודות הסמכה קיקיוניות .

על רקע זה מעניין להביא כאן מאמר ביקורת של אחד ממבקריה שירה המרכזיים והאובייקטיביים ביותר בארץ על המגבלות הרוחניות והאסתטיות של שירת אור.     

המאמר של המבקר רפי וייכרט נשא  את השם " מילים שמנסות ללכת בגדולות ( משורר בתור מתיימר כרוני )". למותר לציין שהיה זה התקפה ארסית רק מעט פחות על יצירתו של אור .

האם הארסיות הביקורתית הזאת ( שאמנם יש לה מסורת מכובדת בביקורת השירה העברית לפחות מאז  חתן פרס אקו"ם השנה  על מפעל חיים , נתן זך שבימי השצף והקצף שלו הישווה  את שירת נתן אלתרמן ל"קירקור של תרנגולות הונגריות שנשחטו ") נובעת מכך שהמבקרים הנ"ל התחרו על אותם תקציבי תרבות  עם אמיר אור והפסידו?  לגבריאל מוקד הפתרונים. האם יש לזלזול זה יש גם  איזה שהוא קשר עם איכות שירתו של אור להבדיל מתדמיתו כמי שדומיננטי בשוק "תקציבי התרבות לשירה " בארץ  ( תדמית שיש מי שטוענים שאינה אלא מיתוס ) ? על כך חלוקות הדעות כמעט באופן קוטבי.

הבא נסקור אם כך את יצירתו של אמיר אור וננסה להבין על מה קמה הצעקה.

 

השיבה מהודו

אמיר אור מספר שהתחיל להתעניין בשירה ובעיקר במיתוסים כבר מגיל צעיר מאוד.כבר בגיל 4 הקריאו לו את האפוסים "האיליאדה" והאודיסיאה " בתרגומו של שאול טשרניחובסקי שהיו בין הספרים הראשונים שבהם נתקל ב חייו  ואז התעורר עניינו העצום בנושא המיתוסים , עניין שנשאר מרכזי ביצירתו כל חייו מאז. לדבריו הוא הזדהה אינסטינקטיבית עם התפיסה הפסימית של הגורל שבוטאה באפוסים אלה. הוא נשבה אז בקסם האפוס דרך שפתו של המתרגם טשרניחובסקי  וקסם זה לא פג מאז .

 עניינו במיתוסים ובתרבויות רחוקות וזרות ובצורות חיים אלטרנטיביות לכל מה שמקובל בישראל  התבטא עוד בצעירותו כאשר עסק בגידול כבשים בקיבוץ ,הפך לצמחוני ,שוטט ברחבי הארץ ואף הסתפח לחוזרים בתשובה ולמתבודדים במדבר וגם גר באי יווני שכוח אל עם זוג זקנים יוניים . לאחר מכן  נסע  להודו  שם חי שנתיים וחצי  באשראם ולמד את תורת הטנטרה של מיניות מוגברת באמצעים מדיטטיבים שונים   .

לאחר שחזר לארץ גר בקומונה , לימד מדיטציה  קרא לעצמו "המואר " ולדבריו כמעט הפך "לגורו ".

הוא היה קשור גם במשך זמן לאמונה הסינטולוגית אחד מאנשי הרוח המועטים בישראל שהתחברו לאמונה זאת. ( ראו שיחה עימו על קשריו לאמונה זאת בסיכום מקיף על האמונה כאן שבו הוא אחד מנציגי הסניגוריה על תנועה זאת )

לאחר שפתח וסגר מסעדה מצליחה בשם "זורבה הבודהה " (שם ששיקף את דרכו האידיאולוגית אז והיום של שילוב של סגפנות כמו זאת המאופיינת בידי הבודהה ואהבת החיים וחושניות מעין זאת של זורבה היווני גיבורו של  הסופר המפורסם קצאזאנקיס עד שהחליט  לשנות את חייו מן הקצה.

הוא הלך לאוניברסיטה ותוך ארבעה שנים קיבל תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג למדע הדתות.ואכן יצירתו ומאמריו השונים ( ובעיקר ההקדמות שלו לגליונות השונים של "הליקון")  מראים על מומחיות עצומה שאינה נפוצה עוד במקומותינו ובזמנינו בתחומים האיזוטריים ביותר של המיתולוגיות והתרבויות הקדומות של יוון ושל הודו. 

 בתקופה זאת החל לפרסם שירה , ולתרגם בין השאר תירגם קובץ של שירה אירוטית יוונית קדומה ( הוא מרבה לפרסם שירה אירוטית משל עצמו ) כמו גם תרגום של סיפורים מהאפוס ההודי הקדום ה"
המהאהבראטה " .

אלא שבמקביל זכה לפרסום רב אף יותר הודות ל"עמותת הליקון " שהקים ב-1990 שמטרתה לקדם את השירה העברית העכשווית ."הליקון הוא "מגזין " שירה שיוצא באופן סדיר אחת לחודשיים מאז –1990 ( והיגיע לגליון מספר 56 בעת כתיבת שורות אלה ) וכל גיליון שלו מוקדש לרוב לנושא מסויים.  במקביל  הוא מנהל ערבי שירה המוקדשים ליוצרים ב"הליקון"   ואף הקים סדנאות שנתיות ללימוד שירה שבהם מדו משוררים צעירים רבים כיצד יש לכתוב שירה. מיותר לציין שקיומם של סדנאות לשירה אלה הוא שנוי מאוד במחלוקת שכן יש הטוענים שאין טעם כלל ללמד משוררים שכן "או שיש להם את זה או שאין להם את זה" . .גבריאל מוקד באותה "הערת מערכת " שהובאה למעלה הגדיר את הסדנאות הנ"ל  כ" סדנאות מכניסות מדרג ב' המלווות במתן "תעודות הסמכה" עם תוצאות גראפומניות לרוב". את "הליקון עצמו " הגדיר מוקד כ"כתב עת שהוא כשלעצמו נטול כל חשיבות פנימית רוחנית וסמאנטית ".

אור עצמו טוען שלאורך כל ההיסטוריה היו בתי ספר לשירה וששירה היא הליך נלמד בדיוק כמו ציור . "אנחנו לא נותנים למשוררים את הכישרון ,זאת מתנת אלוהים , אבל הם מקבלים מאיתנו ארגז כלים פואטי ". הוא אומר.כך או כך אין ספק שלא מעט אנשים שכותבים שירה יצאו מאותן סדנאות ואחדים מהם פירסמו מאז ספרי שירה בהוצאת "הליקון " ובהוצאות אחרות.

 בנוסף אור הקים את אחד מאתרי השירה העברית  הבולטים ביותר ברשת "שירשת".שאמנם הפסיק להתקיים. 

בנוסף על כל אלה  אור  גם ידוע בשערוריות שבהן היה מעורב פעם אחרי פעם. כך למשל הוא עורר פעם את זעמן של הפמיניסטיות כאשר כתב במאמר שהאורגזמה הנשית מאיימת על הגברים וגורמת אצלהם לשפיכה מהירה ושיאים מבויימים אצל נשים מתוסכלות … מהו פורקנו של הגבר לעומת שרשרת האורגזמות הנשית " זבנג וגמרנו , אבל הגברת –לא היא רק התחילה".

הוא עורר את עויינותם של שני עורכים ומבקרים צעירים עודד כרמלי ויהודה ויזן שביצעו נגדו "פיגועים ספרותיים"שהם דאגו שיובאו לידיעת התקשורת. 

 השניים כיום הם דמויות מוכרות וידועות בעולם הספרות הישראלי כעורכים של כתבי עת נחשבים אבל החלו את הקריירה שלהם בהתקפות על אמיר אור כנציג "הממסד" בעולם השירה. 

בכל אופן השיגיו העיקריים של אור הם לא השיגיו האירגוניים אלא  הם ספרי שירתו ויצירתו.

 

 

הבורא מביט מעיני הקופים

הו גוף אלוהי שלי

מה גדלת מאז מתי

( מתוך "אני מביט מעיני הקופים " מאת אמיר אור )

ספרו הראשון היה "אני מביט מעיני הקופים "( 1987 )  שאותו הגדיר כספר "התנסויות רליגיוזיות " והתנסויות רליגיוזיות אלה הולכות יותר ויותר לכיוון של פגניות טהורה כמו זאת שתוארה באפוסים

היונים וההודיים ומעין זאת שבה נתקל בעת שהותו בהודו ומתוך סלידה  עמוקה מהאלוהות  והתפיסה המונותאיסטית . יש שם כמה שירים שדומה שהם כתובים מנקודת המבט של האלוהים עצמו וזאת נקודת מבט לא סימפטית כלל למשל  השיר שעל שמו נקרא הספר ושיר נוסף שתאר את חוסר היכולת של הבורא לתקשר עם יצירתו :

תחת שמי גולגלתי

מקננות ציפורים טרופיות

אשר את שפתןן אינני שומע ……..

בתחומי אוקינוס גולגלתי

שוחים דמי מעמקים .

גלי מחשבותי

את יופים לא יבינו:

( מתוך "צפורים טרופיות ,דגי מעמקים" ) .

בנוסף יש באותו הספר סדרה של שירים מעניינים במיוחד על נושא מאוד לא קונבנציונאלי  בשירה העברית , שירים העוסקים ככל הנראה  בחיי האדם הקדמוןבתקופה הפרהיסטורית  .הסדרה נקראת "שירים של -אוג " והיא כוללת את "שיר השבט" שיר אהבה" והמעניין מכל "שיר הציד ":

אמית אותך הו-הצבי הגדול

אכל את בשרך הרך .

כבר שאפתי את נשיפתך החמה

כבר ספגתי את רוחך אל רוחי

ואנחנו אחד.

יבוא בשרך בבשרי

תספג עצמתך בעצמתי .

הבט מעיני , הו צבי-הגדול.

רוץ מרגלי הקלות .

דומה שיותר ממרבית שיריו האחרים יש בשירים אלה כמיהה עמוקה לאורח חיים שהאדם נטש עוד לפני אלפי שנים ,  אורח חיים של קרבה ואחדות עם הטבע ועם האלים שמכוונים אותו על פי התפיסה הפגאנית של שירים אלה ואחרים ביצירתו של אור. בשירים אלה ואחרים מזכיר אור שוב ושוב שהאלוהות או הרוח  היא גם בשר ודם כפי שתיארו אותה היוונים וההודים בעוד שבאדם יש מן האלוהי והמיתי .כפי שאור מגדיר זאת " הגוף והרוח הם האל והעולם  ,אבא ואמא , יקיצה וחלום".

פנים

עכשיו מבראשית

מבראשית לא ראשית

מחזורי כליון של מחזורי כליון

אני מפצי מפצים

באמצע הלא נמצא

שמה לא הלכתי ,משם לא אשוב

אפילו אצטרך לברוא אתכם

אפילו בכפותי

לכייר אלד אחד מהלבה והאפר

( מתוך "פנים " מאת אמיר אור)

ספר השירים השני של אור היה "פנים " ( 1991 ) שבו שילב כמה משיריו הראשונים ביחד עם שירים מאוחרים יותר.

בספר זה ניתן למצוא כמה שירים בעלי אלמנטים פגניים ברורים עוד יותר  שדומה שהם מבטאים יותר מכל כמיעה אל המיתוסים הקדומים ואל האלוהיות המופיעות בהם שאליהם מתגעגע המשורר.מאוד.בין השירים המעניינים בקובץ זה ניתן למנות את מחזור שירי "התגלמויות " שבו מתאר הדובר ככל הנראה את גילגוליו הקודמים בחיים עלי אדמות ( בדומה לאמונה ההודית שמאמינה שכל אדם מתגלגל מספר כל שהו של גלגולים שיכול להיות אין סופי )  ומתאר את מושאי אהבתו ממיתוסים שונים ידועים ולא ידועים דרך ציטטות שונות מהמקרא והמיתולוגיה היוונית ההודית וכנראה גם אחרות ( אדם צריך להיות מומחה בדתות כמו אמיר אור על מנת לזהות את כל הציטטות וההתייחסויות ).  ולפעמים הוא משלב בין ציטטות ממקורות קדומים אם אלמנטים ארוטיים מובהקים שיכולים לגרום לקורא הישראלי תחושה מוזרה מאוד אבל  הם מקובלים מאוד בתרבויות לא מונותאיסטיות כמו התרבות ההודית .

למשל :

לך לך מארצך, אלוהים שלי

לך לך בוא אלי

הלך על עורי בשפתיך

( "לך לך "  מתוך פנים מאת את עמיר אור)

שיר שבו משתמש אור בציווי התנכי האלוהי  לאברהם ( לך לך מארצך ומולדתך ) על מנת ליצור תמונה חדשה לגמרי על החיפוש אחרי האלוהות ומשמעותו האמיתית החיפוש אחרי תשוקה והנאה אירוטית אולטימטיבית .  אכן רבים משיריו של אור מתארים את נושא התשוקה המינית במונחים דתיים במובהק ומצביעים על אחדות בין תיאולוגי-אלוהי  לפיזי- אירוטי  בדומה  ובמקביל למה שעושה תורת הטנטרה שאותה למד בהודו .

פדיון המת

וכך גם בספרו השלישי פדיון המת " ( 1994).

גם שם מנסה אור להתחבר עם עולם המיתוסים הקדומים והם מופיעים כבסיס ורקע לרבים מהשירים . לפעמים אלו הם מיתוסים יונים רומאיים לפעמים הינדיים ולפעמים יהודיים . אבל הרעיונות נשארים דומים האחדות וההשלמה בין הדתיות והחושניות בין הרוחניות והפיזיות , בין העונג ובין הייסורים .

 שם ניתן למצוא את אחד משיריו החשובים ביותר  "אלוהי היהודים " שבו מבוטאים רגשותיו הפגאניים אולי בעוצמה הגבוהה ביותר בפנייתו לאלוהים היהודי :

אלוהים אדירים, אלוהי היהודים

ככה מתאים ( אלוהים , יהודים)

אשמנו בגדנו ,אבינו

אתה בחוץ ואנחנו בפנים

…..אלוהים אדירים ,אלוהי היהודים

ברוך שלא עשיתנו גויים

ברוך שאין לך בכלל פנים

ברוך שעברך נקי מביוגרפיות

מדמיונות ,שטויות ,חיוכים אלוהיים

ברוך השם שאין לך שם

שאינך מביט מעיני הקופים …….

 

בשיר זה יש למעשה התקפה אירונית   על כלל התפיסה המונותאיסטית  של אלוהי היהדות כישות שאין לה מיתוסים ( ביוגרפיה כפי שיש לאלי המיתולוגיות השונות ) ישות שאין לה עבר הווה ועתיד ומשום כך אמיר אור מוצא אותה כחסרת כל עניין בהשוואה לאלי המיתולוגיות הפגאניות שיש להם את כל זה ומשום כך הוא יכול "להתחבר " עימם. ובשיר זה יש התייחסות לשיר מספרו הראשון "אני מביטא מעיני הקופים " ולישות שמדברת משם ומוטל ספק אם אכן הישות הזאת זהה עם אל היהודים המרוחק והכל יכול.

 כי ככה

טוב, חלס ,סיתמי כבר

תרדי תרדי לי יא תינופת

תלקקי לי ת'זעה מהביצים

תמצצי לי ת'אצבע אלוהים שלי

 ( מתוך "ככה "  ע' 23 , מאת אמיר אור )

ספרו הבא של אור ככה  ( 1995) היה שונה מאוד משלושת ספריו הקודמים. הוא נטש בו את עולם המיתוסים אל העולם האמיתי של שולי החיים ותיאר בו בריאליזם קיצוני  ובוטה  דמויות מבחילות באמת הלקוחות מהמציאות בניסיון לתאר דמויות ורגשות שנדחות בדרך כלל מעולם ה"שירה היפה  לצד החזרות חוזרות ונשנות על המילה "ככה " לבדה בעמוד שלם כמעין התרסה נרגזת כלפי העולם כולו . הספר הזה הוא ספרו החלש ביותר של אור וגם עורר את הביקורות הקשות ביותר  בגלל הנימות הקיצוניות באי נעימותן  שבו .אור טען שניסה ליצור בו משהו חדש שלא הובן . אחרים   חושבים שספר זה מבהיר  מעבר לכל ספק שמקומו של אור  אינו עם השירה הריאליסטית .

שיר  

השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, לא שונה מזו.

( מתוך "שיר " ע' 9 )

ספרו הרביעי  שיר  ( 1997)  שוב היה שונה מכל קודמיו.

 

הייתה זאת מין פואמה הגותית מסוג שהוא נדיר מאוד בשירה העברית וגם העולמית בתקופתנו שבה ניסה לבדוק ולנתח את המקום והמשמעות של השיר עצמו ומערכת היחסים שלו עם העולם סביב . הספר הוא שיר של 18 פרקים שכולם מאורגנים בשורות ארוכות  הוא מעין דוגמה אולטימטיבית של "ארס פואטיקה " שירה על שירה ובו נדונה השאלה האם השיר הוא רק דיבור על עולם חדש או שמה יש בו יצירה אמיתית של עולם חדש וחיים חדשים בדומה למה שעשו האלים גיבורי המיתוסים שהם כה אהובים על אור בעת שיצרו את העולם ? ואם כך האם אפשר לראות במשוררת מעין בורא בפני עצמו בדומה לאלים אלה ? האם השיר הוא רק ראי לפנימיותו של המשורר ותו לא או שהוא חלון למציאות חדשה ועצמאית שאותה בורא המשורר בעצם מעשה היצירה ? לאורך היצירה דומה שהמשורר נאבק עם השיר על השיר שהוא כותב ושואל את עצמו מה הם נושאיו ותפקידיו בעולם  אך השיר הולך ונשמט מידיו למטרה שאינה ברורה גם למשורר יוצר עצמו, השיר/עולם שוב אינו שייך ליוצרו . ודומה שאם יש משמעות אולטימטיבית כל שהיא לפואמה זאת הרי היא ההנחה שהכל הוא בגדר שיר ובכלל זה גם עולמנו שלנו שהוא פרי יצירתו של משורר אי שם .  .

מה לי ולו, לשיר הזה …כי אין לשיר הזה נושא, ממש כמו, לך או לי.

( מתוך שיר ע' 37 )

יום 

היום הזה יהיה כמו קודמיו, מילים

שכמו כאן ,אחת אחרי אחת

תפולנה מעליו למטה , אל החול והלאה ,

אל הדממה שבין

הדף והיפוכו , הוא יקרא מהתחלה ,

בלי התחלה נראית לעין ,

באצבעות עוורות ,כמן תפילה לאלם

בעוד אנחנו כאן בוראים לו איברים

וכמו מכל מקום אחר נתחיל ללכת בעולם

( מתוך "יום " מאת אמיר אור )

ספר השירה הבא של אור היה יום  ( 1999 )  והוא היה מורכב למעשה משתי פואמות שונות . אחת  "יום " שעסקה ביום והשניה "מגילת לילה "  בליל . "יום "הוא מעין מחזור ששמות הפרקים שבו מתקדמים עם אלה של שמות הפרקים במחזור היהודי של  תפילות היום והלילה –שחרית ,מנחה , מוסף  תיקון ( חצות ) ושמע ( קריאת שמע שלפני השינה ) וכו' .הרעיונות הם חילוניים לחלוטין אך עושים שימוש באלמנטים מטקסים יהודיים ולא יהודיים .

הפואמה השניה "מגילת לילה " מתארת מסע במחוזות ליליים כמו עתידניים וככל הנראה אפוקליפטיים של הרס וחורבן מצמררים.

שיר טאהירה

זה דבר קאשאויאן אשר הוגד מפיו : שמעהו וחסו בו בני הגיבורים ! כי הוא השיר אשר חסן בו חמשת העמים , ובו השכילו דעת וידעו דרכם.

בלקח מוסרו ישגה שומעו תמיד ,יבטח בגורלו ורוחו תנוח ,ישבע טובה מיד האלים ולא יירא דבר .

הטה –נא אוזן ,ויבטח לבך , כי עת תשמע את שיר טאהירה , לא עוד תירא את יד הזמן , ויקרא שמך ברוך בכל העולמות .

( מתוך "שיר טאהירה " ע' 19)

ספרו הבא והחשוב ביותר היה שונה מאוד מכל אלה בראש ובראשונה משום שהיה ספר של  פרוזה ולא שירה אבל  היה זה המשך ישיר של הנושאים שבהם עסק ברבים משיריו של חשיבות המיתוסים. זה היה שיר טאהירה ( 2001) .

ספר זה מוצג  כ"תרגום בדיוני "   של אפוס קדום של עם קדום בשם הטוכארים עם ממוצא איראני  שישב בטורקיסטאן הסינית באלף הראשון לפני הספירה ונעלם ביחד עם כל תרבותו  . אור הוסיף לספר  הקדמה שמספרת על מעשה התרגום ונספחים למדניים על היצירה הערות מפתח שמות ומפות ואפילו ביבליוגרפיה של מקורות שונים בשפות שונות שרק אמיר אור יודע מה מתוכה הוא אמיתי ( אם בכלל ).  למעשה כל היצירה היא פרי דמיונו הטהור.( אם כי בשלב מסויים חשב להציג אותה כתרגום "אמיתי" ורק בכאב לב רב החליט להודות על האמת לאחר שכבר הטעה בעניין כמה אנשים ששוכנעו ב"אמיתות " האפוס  ). בספר זה היציג סיפור בסגנון המיתוסים הקדומים של האיליאדה ושל "המהאברהאטה ( שאותה כזכור תרגם לעברית )  על עלילות גיבורים אפיים הרואיים  ( ויש שיגידו צמאי דם )חפים מכל תסביכים פסיכולוגיים "מודרניים . זהו סיפורם של נסיכים הנאבקים על השלטון בארבע ממלכות  ונפתוליהם ומאבקיהם עם אויביהם ועם האלים .כמו באפוסים הקודמים היריבויות האלה הן מסיבות שלנו נראות כטריביאליות לחלוטין והמלחמות הן חסרות קץ ונמשכות מדור לדור ( כמו מלחמות בזמננו ) וכל סיום מלחמה הוא רק זרע פורענות למלחמה הבאה אחריה. אור מרבה לתאר בספר זה תיאורים אפיים של קרבות הירואיים אדירים והרסניים  וכמו באפוסים הקדומים היציג גיבורים ואירועים שהם "גדולים מהחיים". 

אם כי אור הסתמך באפוס מודרני זה על עם אמיתי הרי הרי מעט מספיק היה ידוע על עם זה כדי שיוכל לברוא בו היסטוריה חברה ודת מנהגים וספרות כרצונו וכיד דמיונו הטובה עליו ולשכנע בכך את הקורא שהוא קורא "אמת "."שיר טאהירה נכתב כזכרון היסטורי של עולם שאיש אינו זוכר עדיין, אבל עברו לפניו בעולמו שלנו " כתב אור. הוא מנסה ליצור אמת "מיתית " שאם כי לא התקיימה מעולם הרי הייתה "צריכה להתקיים " וכפי שאמר סופר רומאי קדום על המיתוסים היוניים "הם לא התרחשו מעולם אבל מתרחשים כל הזמן. "

ספר זכה לביקורות טובות והמבקרת נועה מנהיים אף הכלילה אותו כמספר 7 וכספר הישראלי המקורי היחיד ברשימת ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר של כל הזמנים שלה.  

היא כתבה עליו : "אור מנסה את כוחו במלאכה ה"טולקינית" של בריאת מיתולוגיה פנטסטית לעם דמיוני, ועושה זאת בפרוזה שקולה ונפלאה. המיתוס הטוכארי שיצר שואב בעלילות הגבורה, הנקמה והאהבה שלו מוטיבים והשראה מן המיתולוגיה היוונית ומהמהארבאטה ההודית. לי הספיקו שתי המילים הראשונות כדי להתחיל לחייך – "היו היה".

אני מצאתי את הספר כניסוי מעניין ביצירת עולם ואפוס מודרני אולם דווקא העיסוק האובססיבי בקרבות ובהרואיזם  וב"פעולה" ללא רעיונות כל שהם מאחוריהם הופך את היצירה למונוטונית ובסופו של דבר קטעים שלמים שבה הם משעממים . 

אמיר אור מנסה להחדיר לשירה ולספרות העברית את   המיתוסים הפגאניים  שבמידה רבה היו  לדעתו חסרים בה במשך שנים רבות ביחד עם מיניות כמבטאת סוג של קדושה בדומה לתפיסה המקובלת בטנטרה ההודית . הוא קורא במאמריו ובשיריו וביצירתו כולה לנטוש את האמנות החילונית "אמנות מוכת פחד  ובנאלית הנעה סביב חווית הסופיות של היחיד המבודד "( כפי שהגדיר אותה בסדרת כתבות על הניאו פגאניזם במגזין לאמנות "סטודיו") ואת אורח החיים המודרני שהוא בעיניו אורח חיים של "עבדים"   ולחזור אל אמנות דתית פולחנית כמו זאת שיצרו העמים הקדומים ולחזור  אל צורת החשיבה הפגאנית של עמים כמו היוונים וההודים הקדומים  ואל מיתוסים גדולים מן החיים ש"יבראו " מחדש את המציאות שבה אנו חיים. .

בחשבון אחרון ,אפשר שהשירה וכמוה המיתוס והפולחן ,אינם כה מנותקים –כפי שלמדנו לחשוב –מן המציאות היא "שם בחוץ ". מיתוסים מייצגים גשרים היסטוריים של התודעה ,ומצביאים לא רק על תבניות התפיסה וההתנהגות שדרכם עברה האנושות עד הנה ,

אלא גם מגשרים על פער שבין ידע אינסטינקטיבי לאינדיבידואציה של הרעיונות . במשמעותם הרחבה "מיתוסים " הם תוכניות –מתאר של מציאות. אותה התכה של דמיון, רצון ורגש עם חשיבה מודעת מתרגמת לכדי אמונה באפשרות ככזו או אחרת של קיומנו כאן ,ולמימושה . חלומות קיום כאלה (מיתוסים " "פואזיות ") הם אולי המשקפים המידיים והראשוניים ביותר שלנו אל ה"מה שיש " ואל "המה שאפשר".

( אמיר אור , הקדמה להליקון מספר 17 גליון  " מיתוס ופולחן " ) 

תרגום לאנגלית של שירי אמיר אור 

 עורו הישראלים עדכון מ-2020: 

מאז שפורסם מאמר זה לראשונה  ב-2003 פירסם אמיר אור עוד כמה קבצי שירים.חלקם כינוסים של שירים ישנים שכבר הופיעו בספרים קודמים  ושל תרגומי שירה.

 

 

וב-2015  יצא לאור ספרו החביב עלי ביותר  רומן מצויין על חיי דוד בן ישי בשם "הממלכה".

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

   

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

בעקבות ספר זה ואחרים  שעסקו בחיי דוד ופורסמו כמעט בו זמנית  אירגנתי הנחיתי  ב-2016  מטעם "יקום תרבות" אירוע על דוד בן ישי בספרות העברית העכשווית  בשם דוד מלך ישראל ויהודה חי חי וקיים " בבית הסופרים בתל אביב ובו השתתף גם אמיר אור ביחד עם יוצרים אחרים.במהלך האירוע השמענו פזמונים ידועים  שונים מאוצר הזמר והפזמון העברי על חיי דוד ( וישנם רבים כאלו). 

תוכלו לצפות בהסרטה של אירוע זה כאן.

והנה הרצאתו  של אמיר אור שם.

דוד בן ישי בשר ודם 

 

 "עיונים של אנשים מתחומים שונים שמציגים , איש איש בתחומו, עמדות נון-קונפורמיסטיות בשאלות-יסוד של האומה."""אחרת:עיונים בנושאי עבר הווה ועתיד" " קובץ מאמרים "ניאו כנעניים"  בעריכת אהרון אמיר אמיר אור וגיא מעיין בהוצאת כרמל  ועמותה עברית לתקשורת 2002.כולל את מאמרו של אמיר אור "ממלכת כוהנים וגוי לא קדוש". 

גם בעקבות אותו אירוע החלטנו  אמיר ואנוכי לעשות מעשה כמו שעשה דוד בן ישי שאיחד את שבטי ישראל המפולגים השונאים לאומה אדירה אחת. 

עורו הישראלים | hadarim4u

 לאחר מכן ביצעתי פרוייקט משותף עם אמיר אור . הקובץ "עורו הישראלים "

פירסמנו עבורו קול קורא ליצירות ב"יקום תרבות " ואת המיטב פירסמנו בספר בהוצאת "חדרים". עשינו גם ערב על הספר במכללת עלמא. 

עורו הישראלים : אסופת ספרות ומחשבה ישראלית   

שבו נכתב בכריכה האחורית :עורו הישראלים אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות. בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ – ברוח אחדות התרבות והמקום, בהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, אני מפנה קריאה זו אליכם, יוצרי השירה הישראלית: אליך, שמורשת הארץ הזאת לבדה היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך, אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה, אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי, אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך. אם גם שירתכם באה להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו אתנו את קולכם, קולם של הישראלים, בני הארץ". –

המטרה של הקובץ הייתה להיאבק ברוח הרעה השורה על הארץ הזאת שמטרתה להפוף את הישראלים לשבטים מסוכסכים ועוינים זה לזה. 

יצאתי בקמפיין עבור ספר זה.ותוכלו לראות אותי בו כאן.

קטעים מהספר תוכלו למצוא ב"יקום תרבות " כאן 

את הספר ניתן לרכוש גם ב"יקום תרבות " כאן.

 

לצערנו הרב מאז לא היה המשך לפרוייקט זה שבהחלט יש צורך בו במדינת ישראל העכשווית. אבל אמיר אור מבטיח שהוא עוד יחזור עם ספרי שירה נוספים. 

 

 

הספר ״עורו הישראלים״ בשיתוף "יקום תרבות" - לקנייה - יְקוּם ...

 

 

קישורים

אמיר אור בויקיפדיה 

אמיר אור בלקסיקון הסופרים 

אמיר  אור באתר תרגומי הספרות העברית 

דף הפייסבוק של אמיר אור 

 

הבלוג בבננות של אמיר אור 

 

"שיר טאהירה " של אמיר אור

 

חייו של אמיר אור

אמיר אור משאיר את השירה במרכז

 

רשימת ספרי הפנטסיה הגדולים ביותר של המבקרת נועה מנהיים

 

שליחי האלה קאלי : דת פולחן ומיתוס  בהודו

 

ביבליוגרפיה

אמיר אור " ואלה תולדות המילים " בתוך מאין נחלתי את שירי :סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה .

אמיר אור " "ניאו פגאניזם " סטודיו גליונות 5, 6, 7 1989, 1990

רפי ויכרט  "מהו השיר הזה  ,מה תפקידו בעולם ?"עיתון 77 גליון 208  

רפי ויכרט "מילים שמנסות ללכת בגדולות (משורר בתור מתימר כרוני ) עכשיו מספר 67-68  2002-2003

רן יגיל "מקום פואטי " מעריב –ספרים וספרות 25.6.1999 .

אביבה רוח "זמן עתיד זמן עבר " עתון 77 מספר 236 אוקטובר 1999

אשר רייך " מעשי היום יום בבריאה מחודשת " הארץ ספרים 10.11.1999

 

האירוטיקה הראשונה בעברית:"שיר עגבים" ומחברו יהודה לייב בן זאב

ב"יקום תרבות " מגזין התרבות בעריכתי ברשת ,פירסמנו ראיון שקיימתי עם יהושבע סאמט שינג "המיטב של שירת ההשכלה " העוסק בספר "שירת ההשכלה העברית -מבחר "שנערך בידי המרצה לספרות עברית ד״ר יהושבע סמט-שינברג, והעורך המבקר המשורר והסופר יהודה ויזן, הוציאו לאור מבחר עצום משירת ההשכלה העברית. אנתולוגיה של 773 עמודים בהוצאת “דחק לספרות טובה”, שבה מלוקט המיטב של שירת תקופת ההשכלה, תקופה של כמאה שנה (תלוי ממתי ועד מתי סופרים) שיצרה את השירה העברית המודרנית.

למרבית הצער השירה של תקופה זאת הייתה במשך שנים רבות לחלוטין בקרן זווית, נישכחת, וחסרת עניין, עד שקמו שני העורכים והחליטו לעשות מעשה. קראו אלפים רבים של שירים במאות ספרי שירה וכתבי יד, בחרו בהתאם להבנתם כחובבי שירה במאה ה-21, והוציאו את המבחר של כל מה שידוע.

אציין שבמאמר שפירסמתי  בבלווג זה ב-2016 “היכל התהילה של הספרות העברית בכתבי העת העבריים במאה ה-19” בעקבות הקטלוג המקיף, שערך החוקר משה פלאי שקיטלג ומיפתח את כתבי העת העבריים מהמאות ה18 וה-19, אך עשה זאת מבלי לציין מהו מיטב היצירות באותם עמודים, הבלים מזוקן עבור הקורא המודרני המתעניין, קראתי בדיוק לפרויקט זה. ציינתי אז שראוי שאנשים כמו למשל יהודה ויזן יבדקו מהם מבחר היצירות מכתבי עת אלו, שיכולות לעניין גם את הקורא המודרני העכשווי, ויוציאו אותם במהדורה חדשה.

אני שמח שיהודה ויזן וד״ר סמט-שינברג קיבלו את ההצעה  וביצעו את הפרויקט.

ובהזדמנות זאת שווה לעבור שוב על אחד השירים המעניינים בספר זה "שיר העגבים" שיר נשכח מוחרם ומנודה שהוא אחת היצירות הראשונות של "אירוטיקה קשה " בעברית. אם תרצו "פורנוגרפיה" למרות שקשה להשוות אותו ליצירות הפורנוגרפיות שאנו יכולים לראות כעת זמינות בכל מחשב.

תחילה כמה מילים על הכותב האמיץ והמתוחכם של "שיר העגבים" האיש שטרח לכתוב שיר ארוטי "קשה מאוד" בשפה שרק מעטים דיברו בה וקראו אותה  :

יהודה לייב בן זאב

יהודה ליב בן זאב  ( 1764-1811) היה מראשוני "המשכילים" היהודים במאה ה-18, אותה קבוצה קטנה של אנשים שניסתה לשנות את פני העולם היהודי החרדי ולהחדיר לתוכו יתר חופש ואת רוח התרבות האירופית. בן זאב היה אחד המפורסמים ואמיצי הלב באנשי קבוצה זאת והפך לסמל ההשכלה העברית, הן בקרב המשכילים עצמם והן בקרב מתנגדיהם, שראו בו את אבי אבות כל הכפירה והיו מקללים את שמו ואת זכרו.

בין השאר חיבר את הספר הראשון בעברית שעסק בנושא ביקורת המקרא, מעשה של אומץ לב אדיר בתקופתו, את אחד מספרי הדקדוק הראשונים לעברית ואת שירי הילדים הראשונים שנכתבו בעברית.

בחייו התפרסם, בראש ובראשונה, כמחבר שירי ילדים. הוא פירסם את המקראה העברית השניה בוינה ב-1802 תחת השם "בית הספר" (המקראה הראשונה לילדים, "אבטליון", פורסמה רק 12 שנה קודם לכן, ב-1790, בידי חבר טוב שלו, אהרון וולפסון –האלה). שם היו שירים סיפורים חינוכיים בעלי מוסר השכל כמו "הנוסע": סיפורו המצמרר של איש שבמהלך מסעו ירד גשם והתחוללה סערה. ביקש מאת אלוהים "לשפוך המון מים" ולכלוא את הרוח. לפתע הופיע שודד, ירה עליו חץ, אך החטיא בשל הרוח. והנה נשמע ברמה קול קורא:

כי כאשר ראית היום גשם וסערה
אמנם לא היו לך למרגוע ונחת
אפס למען הציל אותך מצרה
עשיתי זאת ,לפדותך מרדת שחת

שם הוא פירסם את שירי הילדים הראשונים בשפה העברית. רבים מהם הושרו מאז במשך דורות בארץ ישראל ובתפוצות.

למשל:

יש אלוה ממעל
יוצר אם ובעל
המושל בכל היצורים.
לו כבוד וגדולה
לו שבח ותהילה
לו רון ושירים

או:

מהרו ושקדו
ילדי שעשועים
הרינו ורקדו
אחים ורעים

וגם:

לבי נקי וטהור
רך וצעיר וילד
כאיל באחו דהור
גן עדן לי החלד.

והשיר הידוע מכולם:

אנחנו ילדים
רכים וצעירים
שמחים וחדים
רוקדים כשעירים
לבנו מאשמה
עוד נקי וטהור
בכוח ועצמה
קפוץ ודהור
חדוה ושחוק
עוד לנו נאוה
מחול וצחוק
ולראות בטובה.

בעינינו היום השירים האלה הם גרפומניה פשוטה, אבל הם היו הראשונים ובמשך שנים רבות לאורך המאה ה-19 לא היה ילד יהודי שלא הכיר אותם ולא למד אותם בבית. לשיר "אנחנו ילדים" הוטעם לחן פשוט וקליט, וגם מאה שנה אחרי פטירתו של בן זאב היה זה זמר נפוץ מאוד בין הילדים.

לצד שירי הילדים הראשונים חיבר גם את השיר הפורנוגרפי האמיתי הראשון בשפה העברית, וזאת כדי להוכיח אחת ולתמיד שאפשר לכתוב בה. שיר שאולי אין דומה לו מבחינת הוירטואוזיות הלשונית בפורנוגרפיה העברית כמו גם בהעזה ובמפורשות. שיר זה הוא בהחלט חומר שונה מאוד מ"שיר השירים" התנ"כי, משירי עימנואל הרומי ומשירי אברהם אבן עזרא ומשוררים אחרים בימי הביניים, שהתהדרו באירוטיקה הנועזת שלהם לזמנם, אך לאמיתו של דבר רק רמזו על הדברים ואינם מגיעים אף לקרסולי "הפריצות " של בן זאב, שכנראה חיקה אותם וגם הרחיק לכת הרבה מעבר להם…

כשהתבגרו הילדים שגדלו על שיריו של בן זאב, הם עברו לקרוא את "שיר העגבים", כשלב המשך כמעט טבעי. שיר זה, אם כי לא נדפס, עבר מאז בכתב יד מיד ליד במשך הדורות. אלפים רבים של תלמידי ישיבה עיינו בו בחשאי ביד אחת תוך כדי הלימוד בש"ס. מסופר על הפופולאריות של השיר, למשל אצל החסידים במאה ה-19, ועל כך שהמשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ידע לצטט בתים שלמים ממנו מן הזיכרון. האידיאולוג והסופר "אחד העם" העיד שקרא אותו בכתב יד והופתע מן "הפורנוגרפיה הקיצונית" שבו. הוא הפך לקלאסיקה של הפורנוגרפיה העברית, אם כי הוא ידוע רק למעטים.

השיר פורסם בדפוס בפעם הראשונה והיחידה עד כה בידי הביבליוגרף גצל קרסל, בשנת תשל"ז (1977), במהדורה מוגבלת של 300 עותקים.

המהדורה הזאת (שהיום היא בלתי ניתנת להשגה פרט לספריה אחת או שתיים) שהתבססה על שני כתבי יד היתה הפעם היחידה ששיר זה הופיע בדפוס.

עד שהופיע לאחרונה מנוקד בספר "שירת ההשכלה העברית -מבחר .והנה הוא שוב לפניכם .

הערה: השיר לא מומלץ לילדים מתחת לגיל  10 אבל יש להניח  שכיום בעשור השלישי של המאה ה-21 שילדים מעל גיל זה כבר ראו דברים חמורים ממנו בסלולארי.אז אין סיבה שלא יקראו  גם אותו ויתמודדו עם אירוטיקה עברית משובחת אם כי קשה להבנה בגלל השפה. 

שִׁיר עֲגָבִים

מאת:  יהודה ליב בן-זאב (1764–1811).

 

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,

בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.

בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה

וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;

עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה

בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.

וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,

וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת, וָאֹמַר:

“הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,

עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.

וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת

לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,

וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,

וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.

בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;

עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,

עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת

לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,

והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה

כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;

בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת

וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,

בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,

וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.

וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:

“אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,

נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.

וַתֹּאמֶר: “הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי

וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;

הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,

דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;

הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,

עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,

שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,

וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,

גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,

וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,

כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,

רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;

חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,

וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,

לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,

אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,

פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;

כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,

הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק

לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,

וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;

הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,

לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם

וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;

וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,

כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.

תֹּאמֶר: “לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?

וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!”

רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;

עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,

וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.

וָאֹמַר: “שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,

אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

“וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;

שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;

הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,

אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.

וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;

וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,

בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.

וַתֹּאמֶר: “עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,

אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.

דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,

עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה

אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה; 

ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,

בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי

לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.

כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,

כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;

וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק

כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,

שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.

אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,

וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.

וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק

רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה

כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,

וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.

אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,

וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ

וְלָחֲצָה לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;

דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.

כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,

חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:

“עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,

כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

.כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;

פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,

חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ לֵאמֹר:

“עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.

בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:

“אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,

הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

  • וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
  • תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
  • דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
  • מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
  • כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
  • כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

קראו גם 

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

שירים תנכיים אירוטיים מאת יורם טהר לב

תחרות השירה הנבואית והעתידנית של "יקום תרבות "

האורקאל מדלפי .צייר מיכאל אנג'לו בונארוטי ,הקפלה הסיסטינית רומא

 

המגזין בעריכתי "יקום תרבות " מכריז שוב על תחרות נושאת פרסים כספיים.

יש לנו לפחות תחרות  אחת כזאת כמעט כל שנה .

היו לנו תחרות נושאת פרסים  על סיפורי מתח ,

ושתי תחרויות על סיפורים הומוריסטיים על שם אפרים קישון ז"ל 

ראו את הפרטים על התחרות הראשונה והזוכים בה כאן..

עבור השנייה בהן ההגשה הסיפורים לשפיטה הסתיימה בימים אלו. 

.וכעת תחרות על שירים עתידניים ונבואיים.

שואלים אותי בהקשר לתחרות השירים של "יקום תרבות " מדוע יש צורך בתחרות שירי נבואה דווקא עכשיו. התשובה שלי היא שדווקא עכשיו יש צורך בתחרות כזאת . כיום כשהפוליטיקה שלנו התמוטטה למעשה והציבור חש חוסר אמון מוחלט לפוליטיקאים ושאידיאולוגית השמאל התפרקה וכך גם בעצם האידיאולוגיה של הליכוד.

יש צורך ברעיונות חדשים ובאידיאולוגיות חדשות. אולי משוררים יוכלו לעזור לנו לראות לאן עלינו ללכת ולאן אסור לנו ללכת? פעם נזכיר המשוררים "הרואים ""החוזים " הסיבילות " נחשבו בכל מקום כמורי הדרך לעתיד.

אולי יש לחשוב על הכיוון הזה דווקא היום כשלכאורה יש אובדן דרך כללי?

ואם נשיג שיר טוב אחד או שניים .גם זה מספיק לנו.

אז הנה ההודעה הרשמית :

עמותת “יקום תרבות” מכריזה על תחרות שירה בעברית בנושא ״חלון ההזדמנויות בין גלי הקורונה״.

הכותבים מוזמנים לחזות ולנבא ולדמיין ולתאר בשירתם את העתיד לבוא לאחר הקורונה את מה שעלול להיות ואת מה שצריך להיות כותבים מוזמנים בזאת להשתתף בתחרות, ולהגיש שירים באורך עד 20 שורות. יתקבלו עד שני שירים למגיש.את השירים יש להגיש עד ליום 30 ביוני למערכת “יקום תרבות” בדואל:

amnon.stupp@gmail.com

תוצאות התחרות תפורסמנה ביום 1 באוגוסט 2020.התחרות נושאת מענק עידוד יצירה:לזוכה במקום הראשון 1500 שקל,במקום השני 1000 שקל,ובמקום השלישי 500 שקל.אנו מודים לתורמים על תמיכתם.האירוע בשיתוף עיריית רמת השרון-בית יד לבנים ורשת הספריות הציבוריות.

פרטים נוספים כאן ב"יקום תרבות " עצמו :

http://www.yekum.org/2020/05/%d7%aa%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%b4%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%96%d7%93%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%92%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a7/

ציבור המשוררים מוזמן להשתתף ומי יודע אולי מישהו  מכם יזכה בפרס ומה שחשוב מזה בהכרה בכישרונכם.

בלדה על הגאון מוילנא ופרטיזן יהודי -מאת פרץ מירנסקי בתרגום אברהם שלונסקי

ב-23 בספטמבר 1943 לפני 76 שנה בדיוק הושמד גטו ווילנה בידי הנאצים והליטאיים  ורוב תושביו היהודיים נרצחו.

לרגל זה הנה בלדה שכתב המשורר פרץ מירנסקי ביידיש ותרגם לעברית אברהם שלונסקי בקובץ השירים שתירגם ב-1945  " שירי הימים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם".

למען האמת הפואמה הזאת היא בעייתית עבורי היום בגלל תחושות הנקמה שבה אבל היא ללא ספק משקפת במדוייק את מה שחשו הניצולים לפני 76 שנה.

אני חשבתי עליה כשהשתתפתי בטקס ממלכתי של ממשלת ליטא בגיא  הרצח ההמוני ,היער פונאר. בדברים שנשאתי בטקס שם שסיימו אותו ליד בורות הרצח עצמם יש גם תגובה מאוחרת לפואמה שתקראו כאן  שכשקראתי אותה לראשונה לפני שנים רבות זיעזעה אותי ממש.

אלי אשד עם אנשי אירגון יוצאי וילנה והסביבה ביער פונאר בטקס רשמי לרגל מלאת 75 שנה לחורבן גטו וילנה ב-2018. 

תוכלו לצפות בקישור אליהם למטה.

 

פרץ מירנסקי ( 1906-1993)  היה משורר בקבוצת המשוררים האידיים הידועה בוילנה שלפני החורבן " יונג וילנה".

 

 

 

 

חזרתי  מביקור נוסף מליטא ומוילנה רק לפני כמה ימים. העיר שוקמה לחלוטין לאחר ההרס גדול אבל בית הכנסת היהודי הגדול  המתואר כאן חרב בתקופה הקומוניסטית. וכעת מבוצעות בו חפירות.

ישנו כיום רק בית כנסת אחד פעיל בעיר וילנה שפעם היו בה עשרות בתי כנסת. כשאני הייתי בו היו שם רק כמה אנשים בודדים. הרב הוא חב"דניק ,דבר שאי אפשר היה להעלותו על הדעת בימי שיאה של הקהילה היהודית בעיר. מה שהיה שוב לא יהיה.

אחתום את השיר בקישור לדברים שאמרתי ביער פונאר גיא הרציחות שליד גטו וילנה.בדברים אלו  שנאמרו   ליד בורות הרצח עצמם חתמתי את טקס הזיכרון הממלכתי של ממשלת ליטא בהשתתפות שגריר ישראל  ואנשי אירגון יוצאי וילנה והסביבה ( שאני חבר בו ) בספטמבר 2018.

כאמור כשנאמתי את הדברים האלו חשבתי גם על הפואמה שלמעלה.

 

נאומו של אלי אשד ביער פונאר 2018 

בית-הכנסת העתיק בווילנה, ליטא, נבנה ב-1572. צולם על ידי הצבא הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. אינו קיים יותר.

בית התפוצות, מרכז אוסטר לתיעוד חזותי. באדיבות Polska Akademia Nauk, וארשה

"הרעות" מאת חיים גורי וסשה ארגוב -תולדותיו של פזמון לרגל מלאת שבעים שנה להשמעה הראשונה באביב 1949 וגירסאות באנגלית ובאיטלקית

באביב 1949 הושמע לראשונה הפזמון "הרעות " שכתב חיים גורי והלחין סשה ארגוב בידי להקת הצ'זבטרון עם הסולן גדעון זינגר,כשיר יוצא דופן מאוד בתכניו הרציניים ברפרטואר הפזמונים שלה.

ומאז .."הרעות " הפך לפזמון המפורסם המוכר והמושר  ביותר של מלחמת העצמאות.

והנה כמה מילים על תולדותיו וגם תרגומים לאנגלית ולאיטלקית. 

הרעות 

מילים: חיים גורי


לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב


כתיבה: נובמבר -דצמבר 1948
הלחנה:ראשית 1949 

הרעות 

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.
כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.
אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.
הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.
הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.
וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…
תוצאת תמונה עבור הרעות

שנה מלאה לפטירתו של חיים גורי מגדולי משוררי ישראל .

ולמעלה משבעים שנה מלאו לכתיבת הפזמון הידוע ביותר של חיים גורי "הרעות ."

השיר נכתב בנובמבר או  דצמבר 1948 שנה לאחר פרוץ המלחמה. בעת שגורי היה עסוק בלחימה בנגב במסגרת מבצע "חורב". כמפקד.המלחמה עוד לא הסתיימה כשנכתב השיר היא תסתיים רק במרץ 1949 עם כיבוש דרום הנגב ואילת במבצע  "עובדה". ועם הנפת "דגל הדיו".

זמן קצר לאחר הנפת הדגל היגיעו לאיזור אנשי להקת הצ'זבטרון ששרו במופעם בפני החיילים את "הרעות " שהולחן רק זמן קצר קודם לכן.

את השיר הזה הצליח  מפקד הצ'זבטרון חיים חפר להוציא מגורי שכמעט לא כתב אז דבר  רק בקושי רב שכן חיים גורי היה עסוק אז בלחימה. כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום כסגנו של  אברהם אדן (ברן), מפקד פלוגת אנשי גח"ל ומניף דגל הדיו.

ולמעשה זה הפזמון הבולט היחיד שכתב עבור הצ'יזבטרון.

תוצאת תמונה עבור הרעות

שיר זה הושר בידי להקת הצ'זבטרון  לראשונה ב-1949 .והוא היה יוצא דופן מאוד בתוכנית שלהם שהורכבה ברובה משירים עליזים על ההוואי הקרבי והפלמ"ח שאותם כתב חיים חפר.הוא הושר רק בתוכנית האחרונה של הצ'זבטרון לפני פירוקו באביב 1949 והתבלט מיד מעל לכל פזמון אחר והפך למעין המנון לא רשמי של לוחמי הפלמ"ח שפורק עוד לפני שהפזמון הושמע לראשונה.

חיים גורי עצמו לא העריך את "הרעות " בתחילה במיוחד או בכלל.

בניגוד לשיריו הידועים  האחרים הוא לא שלח אותו לפרסום במוסף הספרותי של "על המשמר " או של "דבר " או של "הארץ".  הוא  אף לא טרח לפרסמו באחד מקבצי השירים שלו.

"הרעות " אינו מופיע כפי שצפוי וצריך היה להיות בקובץ השירים המפורסם של  גורי "פרחי אש"   שפרסם ב-1949 ביחד עם שירי השכול הידועים שלו :"הנה מוטלות גופותינו" " ו"תפילה " שני שירים שכתב לרגל נפילת הל"ה וגם הם הפכו מאז לנכס צאן ברזל של שירת השכול הישראלית , חיסרון שכיום נראה בלתי מובן ממש.

נראה שגורי עצמו "בזמן אמיתי" לא חשב שפזמון זה שכתב במיוחד  עבור הצ'זבטרון  לכאורה כלאחר יד ובעת שהיה עסוק בלחימה הוא "ראוי "מבחינה ספרותית.

מילות "הרעות " פורסמו לראשונה בדפוס בסיום ספר הפרוזה של גורי "עד עלות השחר שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1950.  בספר זה תיאר גורי את חוויות הלחימה שלו בנגב שבמהלכה כתב את "הרעות ". עם הופעתו של "עד עלות השחר".  נאסרה הפצתו בפקודת המשטרה ועותקיו הוחרמו בטענה שהספר לא הוגש מראש לאישורה של הצנזורה הצבאית, כנדרש. כחודשיים אחר כך הופיע הספר שנית תוך השמטת קטעים ושמות, שנתפסו משום מה, במושגי הימים ההם, כ"גילוי סודות".

הרעות פורסם שוב ולראשונה בכתב עת ספרותי ב "משא" המוסף הספרותי של העיתון "למרחב " כתב העת  של מפלגקת "אחדות העבודה" בעריכת אהרון מגד  בגיליון 44 תשי"ג 23.4.1953 עמ' 1

לאחר מכן "הרעות " הופיע שוב בדפוס  רק ב-1973 (!)  בקובץ השירים "משפחת הפלמ"ח :   ילקוט עלילות וזמר /    ירושלים :   ארגון חברי הפלמ"ח,   [1973]. שכלל את פזמוני הפלמ"ח של חיים חפר וחיים גורי.

גורי כתב כמה מילות הקדמה קצרים לפזמון שהיה אז כבר בגדר "שיר קאנוני " שהושר בטקסים ובאירועים לאומיים  והוא כבר  ידע בשלב זה שזהו שירו המפורסם והמושר ביותר:

"והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה".

תוצאת תמונה עבור משפחת הפלמח

ה"רעות " הושר בתחילה ב-1949  בידי גדעון זינגר וזכה  מאז לעשרות גירסאות.

הבולטת בכולן המרטיטה מכל  והאהובה ביותר על גורי עצמו היא גירסת להקת הנח"ל שבוצעה ב לראשונה במאי  1972 במסגרת תוכנית הלהקה  ה-23 ה"הפלנחניק"  שעמדה בסימן שלושים שנה לפלמ"ח."הרעות "מושר שם כאחד ממחרוזת שירי פלמ"ח ומיתמר מעל כולם.

בתוכניה של התוכנית נכתב בידי  קצין החינוך של הנח"ל, סא"ל זאב פלג, בהתייחסות ישירה וספציפית ל"הרעות ".

"הרגשנו כי זכינו להעמיד הפעם תוכנית בלתי שגרתית, קצת יותר רצינית ומחייבת שיתוף והזדהות מסוימת מצד הקהל. חפצים אנו כי הנוער המתחנך בשורותינו יספוג אותו משב רוח נעים והתמים, ואותה אחוות הרעים והנכונות להקרבה אשר אפיינה את דור הפלמ"ח בשעתו ואת צה"ל כיום".

הלחן המורכב של סשא ארגוב הוא אחד הדרמטיים והמרשימים  וגם המורכבים ביותר * בתולדות הפזמון העברי .כתוצאה הוא הושר פחות בציבור ונשאר נחלתם של מבצעים מקצועיים ולהקות.

אבל מכל בחינה יש לראות בו את הפזמון הבולט ביותר של מלחמת העצמאות .זה שההפעלה הרגשית שלו היא הגדולה ביותר.הוא נשאר שיר המופת של זמר התוגה הישראלי יצירה שיש בה כדי לרגש גם שבעים שנה לאחר תום המלחמה.הוא עוסק בזיכרון המתים שפעם היו עימנו ושוב אינם עוד אבל נשארים כמו חיים.

בשנת 2010 עוצב בול יום הזיכרון על סמך השיר, ובו הובא הבית הרביעי שלו.

יצחק רבין אמר עליו שזהו הפזמון החביב עליו ביותר  וכך הוא לגבי אחרים.לאורך השנים השיר הפך לאהוב ביותר  אף על גורי עצמו ,בימיו האחרונים שרו לו בני משפחתו ליד מיטתו משיריו, וסיפרו כי כששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם לפזמון, "ונזכור את כולם…!"

לדעתי דווקא הפזמון הזה שחיים גורי לא העריך אותו במיוחד ישאר אחרי כל דבר אחר שכתב.

והנה תרגומים  לאנגלית  ולאיטלקית של הפזמון:

The song of  friendship
by Haim Gouri
TRANSLATED BY
 Chaya Galai :
In the Negev, the autumn night falls,
And it kindles the stars in the quiet,
As the breeze rustles outside the door
And the dust settles down on the highway
.Time goes on, do we notice at all
How the months have gone by one by one?
Time goes by, there are few of us left,
And so many we once knew are gone
.Chorus
They are gone from our midst,
All their laughter, their youth and their splendor.
But we know that a friendship like that,
We are bound all our lives to remember,

For a love that in battle is forged,
Will endure while we live, fierce and tender
.Oh, the friendship we bore without words,

It was silent and grey, it was wordless.
From the pain and the blood of those days,
It remains with us, ardent and yearning.
In the name of that friendship we know,
In its name we'll go on, every forward,
For those friends, when they fell on their swords,
Left us this precious gift to recall them.
Chorus
They are gone from our midst,
All their laughter, their youth and their splendor.
But we know that a friendship like that,
We are bound all our lives to remember,
For a love that in battle is forged,
Will endure while we live, fierce and tender.
תרגום אנונימי לאנגלית מהויקיפדיה
:https://en.wikipedia.org/wiki/Hareut

The friendship
BY Haim Gouri
An autumn night descends on the Negev
And gently, gently lights up the stars
While the wind blows on the threshold
Clouds go on their way.
Already a year, and we almost didn’t notice
How the time has passed in our fields
Already a year, and few of us remain
So many are no longer among us.
But we'll remember them all
The elegant, the handsome
Because friendship like this will never
Permit our hearts to forget
Love sanctified with blood
will once more bloom among us
Friendship, we bear you with no words
Gray, stubborn and silent
Of the nights of great terror
You remained bright and lit
Friendship, as did all your youths
Again in your name we will smile and go foreword
Because friends that have fallen on their swords
Left your life as a monument
And we'll remember them all…

 
L'AMICIZIA

BY Haim Gouri

תרגום לאיטלקית

Translated by Daniel Shalev of Rishon Le Zion, Israel

Scende notte d'Autunno di già

ed accende le stelle pian piano,

sulla soglia c'è il vento che va

e le nuvole porta lontano

Siamo qui, d'improvviso così

È passato un altr'anno, fratello.

Io e te, solo noi siamo qui,

quanti sono a mancare all'appello!

Ma son tutti con noi,

i ragazzi dai riccioli d'oro.

Amicizia si chiama, se vuoi,

il perché non mi scordo di loro,

questo patto di sangue e d'amore

che è sbocciato tra noi, come un fiore.

Amicizia, in silenzio portata,

senza voce e senza colore,

nella notte più buia e gelata

tu sei stata la fiamma e il calore.

E sei tu una luce che abbaglia,

nella gioia, una pena infinita

per gli amici, caduti in battaglia

per donare a noialtri la vita.

E son tutti con noi,

i ragazzi dai riccioli d'oro.

Amicizia si chiama, se vuoi,

il perché non mi scordo di loro,

questo patto di sangue e d'amore

האזינו גם

חיים גורי מספר על כתיבת "הרעות "

האזינו לביצועים שונים של ה"רעות":

"הרעות " באתר זמרשת "

"הרעות " בביצוע המקורי של גידעון זינגר והצ'זבטרון 

"הרעות " בביצוע שושנה דמארי

"הרעות " בביצוע יפה ירקוני 

"הרעות " בביצוע להקת הנח"ל

"הרעות " בביצוע מחודש של חברי להקת הנח"ל שנים רבות אחרי…

"הרעות " בביצוע להקת הגבעתרון 

"הרעות " בביצוע אסתר עופרים 

"הרעות "בביצוע יהורם גאון 

"הרעות" בביצוע מקהלת גבעת ברנר 1973 בערב שירים לדני 

"הרעות " בביצוע אריק לביא ו"שוקולד מנטה מסטיק" 1978

"הרעות " בביצוע אריק לביא ב-1997 במלאת שנה לרצח יצחק רבין

"הרעות " בביצוע פרדי פאר ושולמית לבנת 1975

"שיר הרעות " בביצוע בועז שרעבי 

שיר "הרעות" בביצוע עוזי חיטמן ואפי בן ישראל 

"הרעות " בביצוע ירונה כספי 

"הרעות " בביצוע יסמין אבן 

"הרעות " בביצוע "נקמת הטרקטור"

"הרעות " בביצוע פוליאנה פרנק אחרי הציונות על שפת הים". 2000

"הרעות " בביצוע ישי לוי ,2005

"הרעות " בביצוע הראל סקעת בטקס לזכרו של יצחק רבין 

"הרעות" בביצוע אפי שושני והראל סקעת  במחזמר "מי שחלם "

"הרעות " בביצוע זהבה בן 

"הרעות " בביצוע רונית אופיר 

הרעות בביצוע רוני דלומי וחברי הלהקות הצבאיות במשכן הכנסת 2011

"הרעות " בביצוע החזן הראשי של צה"ל סא"ל שי אברמסון  ובביצוע להקת הרבנות הצבאית 

"הרעות " בביצוע שייקה לוי במלאת 16 שנים לרצח יצחק רבין 

"הרעות " בביצוע רוני דלומי וצעירי רמת גן ,2018

"הרעות " בביצוע יונית שקד גולן יום לאחר פטירת חיים  גורי במעמד אזכרתה של הזמרת שושנה דמארי, במחאת 12 שנים לציון יום פטירתה.

האזינו גם לאגי משעול מדברת על ""הרעות " ביצירתו של חיים גורי 

ראו עוד דיונים מאת אלי אשד על שירי חיים גורי :

הנה מוטלות גופותינו :לרגל מלאת שבעים שנה לשיר האבל המפורסם 

הנה מוטלות גופותינו : סיפורו של התרגום לערבית 
"ברך נשקם לבל יחטיא" :"תפילה" של חיים גורי במקור ובכמה תרגומים 
באב אל וואד בדרך אל העיר 

צלקתו של אודיסאוס : "אודיסס" מאת חיים גורי במקור ובכמה תרגומים 

עוד שירים ממלחמת העצמאות :

"מגש הכסף" של נתן אלתרמן  לרגל 70 שנה לפרסומו המקורי במקור ובכמה תרגומים

"המאבק על השיר "מסביב למדורה " של נתן אלתרמן  

"היו זמנים" שירו של חיים חפר בגרסה המקורית בתרגום ובפרודיה 

מבחר שירים של נעה שחם ועמית בן עמי-מאת חגית בת אליעזר

ידידתי המשוררת המבקרת והמתרגמת חגית בת אליעזר היא עורכת השירה והתרגומים של מגזין התרבות בעריכתי "יקום תרבות " ..

אז הנה כאן עוד אחד מהמאמרים המעולים של חגית   שבאופן קבוע מופיעים ב"יקום תרבות " על הקולות והכוחות החדשים של השירה העברית הצעירה שחגית היא כיום אחד הגלאים  והמסמנים הגדולים שלהם.

והפעם שני משוררים צעירים ומעולים במיוחד נעה  שחם ועמית בן עמי .

 

המבחר של נעה שחם ועמית בן עמי

סוקרת חגית בת אליעזר

את נעה שחם ועמית בן עמי –משוררים  צעירים, בראשית שנות השלושים לחייהם, הכרתי בזכות המשוררת אלה נובק, ואירחתי אותם בסלון הספרותי  שאני מארגנת אחת לכמה שבועות בדיזנגוף סנטר  שבו נחשפים לציבור  לפעמים לראשונה מיטב הכוחות החדשים של הספרות העברית החדשה והמתחדשת.

המבחר של נעה שחם 

נעה שחם – היא יועצת לשון לחטיבת החדשות בתאגיד 'כאן', עורכת ומורה. בסוף 2018 יצא לאור ספר שיריה 'כֻּלָּנָה', בהוצאת 'מקום לשירה', בעריכת נועה שקרג'י וגלעד מאירי.

 

שירים אחדים של נעה שחם כתובים בלשון רבות, כמו 'אנחנו כולנה', הפותח את הספר. השיר כתוב בשורות רחבות, מלאות. הוא נותן בנדיבות 'אֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן לְכָל הַפֶּרְסוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ', ושופע נשיות חיונית 'אֲנַחְנוּ צוֹבְעוֹת עוֹלָמוֹת שְׁלֵמִים'. הצבעוניות הזאת מתכתבת-מתעמתת עם גוני אפור של שירת דוד פוגל לו מוקדש השיר.

 

 

נעה שחם עוסקת בלשון – עורכת, מתקנת, מחזירה למוטב – את דברי אחרים.

זאת עבודה. אך ביצירה נעה שוברת תחביר, מפירה חוקים. היא כותבת בצורה יצרית על יצירתיות בשיר המובא כאן כתמונת פרסומו במדור 'שיר ביום' בעריכת אלעד זרט בעיתון ידיעות אחרונות

 

בתחילת השיר גוף ראשון יחיד צועק את האות י' המתריסה, עד שנרגע קמעה וחוזר לתלם של אותיות אית"ן.

 

השיר על הטבע מתגלה כשיר הזדהות נשית. גוף ראשון רבים – 'נהיה' – מתפצל ל"כל אחת מאתנו', והטבע הופך להיות אנושי.

 

 

בשיר טבע אורבני נעה מתבוננת בציפור צוצלת, השוכנת "בֵּינוֹת אֲרוֹנוֹת חַשְׁמַל". השורות החוזרות בשיר, דוגמת "שָׁבוּעוֹת אַתְּ דּוֹגֶרֶת", "הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת אִתָּךְ" ממחישות את שגרת חייה המחזורית של הציפור.

 

מתחילת השיר, לעומת מצבה הקיומי של הציפור, הכותבת נמצאת במצוקה של ממש: "כְּנָפִי שְׁבוּרָה", "הַחוּט שֶׁל הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ מְחֻוָּט". לעומת זאת סוף השיר מבשר על מות הציפור, וניתן להבין, שהכותבת מחלימה.

 

אכן נעה עוברת "ניתוח הפרק" מתוך "שירי יד שמאל"- השער (הפרק) השלישי והאחרון של הספר 'כֻּלָּנָה'

 

 

 

השיר האישי החושפני מוגש נקודת ראות של הזולת. לשמאל יש גוון של נחיתות לעומת ימין, אך במקרה של נעה שבירת כתף ימין הניבה חטיבת שירים בעלי פואטיקה מיוחדת ויחודית שמשאירה בפה טעם של עוד וסקרנות מה עוד המשוררת הזאת הולכת ליצור.

 

 המבחר של עמית בן עמי 

עמית בן עמי – עוסק בחינוך ובהוראה, עובד על ספר שירה ראשון בעריכת ערן הדס, שעתיד לצאת לאור בהוצאת 'ברחש', עורך יחד עם אלה נובק את 'ערבילית'– כתב עת אוונגרדי המשלב טקסטים ודימויים חזותיים.

עמית בן עמי מיטיב לכתוב על חפצים. יש לו יחס אישי לפריכיות אורז שלא חדלות להגיע: הוא אוהב אותן.

 

 

משיר על מזון כחפץ אל שיר על איבר בגוף, שהוא דומם כשלעמו, אך בהחלט קשור לאדם החי- שיר 'הפה'

 

יפה ההקשר לספר 'חקירות פילוסופיות' של לודוויג ויטגנשטיין אשר דן בהרחבה בפילוסופיה של השפה. העברית עושה חסד עם המילה "שפה" ומטעינה אותה בשלל משמעויות מוחשיות ומופשטות, בהן עמית משתמש בשיר המשולש הזה, בו נלעסות 'החקירות'.

מהפילוסופיה למוח ההוגה וביחוד למבנהו הפיזי. השפה מאפשרת, ועמית משתעשע בחדווה, בצירופים 'כְּפוּלוֹת קְפָלִים', 'קְלִפַּת קְפָלִים', ועוד, ועוד. השיר 'מונדו-מיינד' מובא כאן כתמונת פרסומו בגיליון 11 החדש של כתב העת 'הבה להבא' בעריכת עודד כרמלי.

 

 

הדומם והחי חולמים בשרשרת. עמית בן עמי נהנה להיות דוברם הנאמן:

 

 

והנה היא הערבילית העֲגֻלּית, שהעניקה את שמה לכתב העת. היא רוחפת וחגה נון סטופ, ללא נון סופית.

 

 

 

לצד כתיבתם הייחודית של שני המשוררים – האינטואיטיבית של נעה שחם, והשכלתנית יותר של עמית בן עמי, ניתן להבחין בקווי דמיון: אמירתם רמה ובוטחת, רגישותם לשפה מניבה חידושים רעננים.הם כל אחד מהם בדרכו שלו הייחודית מסמן משהו חדש ,משהו שלא היה כמוהו ,ושעדיין נמצא לכאורה מתחת לפני השטח אבל הוא שם והוא בדרך לפרוץ .וכשהוא יצא הקרקע תזדעזע והארץ תרעש.

 

געגועים למה שהיה ולמה שיכול היה להיות : שיריה של מאירה אשד

 

בימים אלו פורסם ספר שיריה של דודתי מאירה אשד(_ 1936-2018) במהדורה מוגבלת המיועדת לבני המשפחה וחברים.

מאירה הייתה אישתו של דודי משה "מוסה" אשד ז"ל מורה דרך ממיסדי ומטפחי ענף התיירות בארץ ובעברו לוחם ובין שאר דברים אחד מהאנשים שגילו את דרך בורמה ובכך שינו את פני המערכה על ירושלים בעת מלחמת העצמאות מן היסוד.

הוא ומאירה חיו ביחד במשך שנים רבות עד שהוא נפטר בפתאומיות בעת שנאם בזמן טקס לזכר מלחמת העצמאות .

מאירה נשארה מאז לבד והחלה לכתוב בתחילה פרוזה ולאחר מכן שירה. והיא התגלתה ככותבת מוכשרת של שירים.

לאחר פטירתה נכדתה הדס ליקטה את מיטב שיריהם בעזרת המשורר והעורך יקיר בן משה שהיכיר את מאירה. והם מוצאים את זה כעת בקובץ בשם "עץ הצפצפה "  על שם השיר הפותח שיצא לאור בהוצאה פרטית.

בקובץ עצמו יש מגוון של שירים מהם עוסקים בתחומי עניין של מאירה כמו המשוררת דליה רביקוביץ' בטיולים ובבני משפחה כמו אביה.

אבל ללא ספק השירים החזקים והמשמעותיים ביותר בספר הם שירי הכאב על הפרידה מהאהוב שהיה ואיננו עוד ונטש את האני המשוררת בחיים האלה.ושהיא מחכה לרגע שבו תוכל להתאחד איתו שוב .. אי שם   לחיים חדשים.

 

המשורר יקיר בן משה  שהכיר היטב את מאירה אשד ערך ספר השירים שלה .

והנה ראיון קצר עימו.

אלי: כמה שנים היכרת את מאירה אשד ?

יקיר : עשר שנים. היא הייתה תלמידה שלי בסדנה לשירה של הקבוצים מ-2007 .הסדנה נסגרה אבל לבקשת האנשים היא נפתחה מחדש. והיא הייתה נוסעת   עימי   מתל אביב לכוכב יאיר  שם התקיימה הסדנה   ובמהלך הנסיעות האלו היינו מדברים על עולם ומלואו .והתרשמתי מאוד בין השאר מעומק הידע שלה בתחומים שונים ומגוונים כמו גם מהיצירתיות שגילתה בכל קטע שיחה.

אלי: במה התמקדו תחומי העניין הספרותיים שלה?

יקיר : מאירה כתבה תחילה פרוזה  ולאחר מכן עברה לשירה.  לשירה  בעקבות משוררים ישראלים   כמו נתן אלתרמן ודליה רביקוביץ  שהיו אהובים עליה מאוד. מהמשוררים העולמיים .היא התעניינה מאוד למשל בפאול צלאן,ואהבה אותו מאוד.  היה לה טעם טוב בשירה וגם במוזיקה קלאסית. מונטוורדי למשל.  היינו מדברים על משוררים ומוזיקאים הרבה במהלך הנסיעות האלו ויותר ויותר היכרתי את הטעם שלה ואיך הוא משפיע על יצירתה. הרבה.

אלי :לאחר פטירתה איך נאסף הספר ? לפי איזו שיטה ערכת אותו וסידרת אותו ?

יקיר : הדס  קושנר הנכדה  שלה  יזמה זאת  מתוך החלטה שמן הראוי שכמה שיותר אנשים יכירו את יצירתה ואת עולמה של מאירה .החלטה שאני מסכים עימה לחלוטין.  בעת העריכה החלטתי לא להתערב בטקסט   המקורי של מאירה ולהשאיר אותו  להוציא עריכה של שגיאות אבל לא אתערב בטקסט.

מצאתי שרוב השירים שכתבה הם בהחלט ראויים לפרסום.  היא הייתה נוהגת למחוק ולשנות ולהשמיד את כל מה שלא מצא חן בעיניה  והביקורת העצמית שלה  הייתה מדוייקת מאין כמוה..  80 אחוז  מכלל השירים שלה  נכנס לספר שלה. מה שלא נכנס היו דברים שלא הושלמו וכו'.

 

אלי : שקלתם לפרסם גם את הפרוזה  שלה  ?

 

יקיר :לפרוזה שלה התחברתי  הרבה  פחות .אלה היו מן פרגמנטים כאלו  תמונות חלום יפות  אבל שלא אומרות הרבה לקורא. השירים היו טובים יותר.

אלי :איך היית מסכם אותה ואת יצירתה?

יקיר : היא הייתה אחת המשוררות המוכשרות ביותר בסדנה שלי מדויקת חדה מאין כמוהן בעלת ידע עצום בתרבות .אתה יודע שרוב המשוררים יותר משהם קוראים הם כותבים .היא בהחלט קראה המון וחשבה על כל מה שהיא קראה.

השירים שלה מדהימים בכנות בתיאורי נוף  החיים שבהם ובתיאורי הגעגועים למה שהיה  ולמה שיכול היה להיות . יש בשירים הגעגוע שלמה משהו עוצמתי שלא מרפה בקורא גם לאחר הקריאה."

עד כאן יקיר בן משה ומכאן ואילך ניתן למשוררת לדבר בעד עצמה עם כמה משירי הספר.

 

 

 

 

 

ראו גם

לזכרה של מאירה אשד

פורץ דרך בורמה : על משה אשד  

מיטב פזמוני האירוויזיון של כל הזמנים

 

לרגל שידור אירוויזיון 2016 הנה סדרת מאמרים שנכתבו על ידי אלי אשד ועל ידי שותפי חיים מזר וירוו ליבוביץ על מיטב הפזמונים בעינינו של האירוויזיון בכל הזמנים מבחינת מילותיהם.שניים מהם הם ישראליים.

ובתור נספח רשימה של הזמרת מרגלית הדרי (שם בדוי של יסמין אבן ) על האירוויזיון.

 

'הבובה המזמרת "ירון ליבוביץ על השיר הזוכה באירוויזיון 1965

 

טרובדור משירי זמר נודד :אלי אשד על השיר הזוכה ( אחד מהם ..) באירויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה :חיים מזר על עוד פזמון ( שלא זכה ) מאירוויזיון 1969

 

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה :חיים מזר על הפזמון "נתתי לה חיי " של להקת כוורת מאירוויזיון 1974

 

ג'ינג'יס חאן ולהקתו :אלי אשד על פזמון בולט באירוויזיון 1979

סוקרטס כוכב עליון : אלי אשד על עוד פזמון שלא זכה ( אבל היה צריך לזכות ) באירווזיון 1979

 

שמשון אולי תתבגר חיים מזר על עוד פזמון מאירוויזיון 1981

הבלדה של ג'וני בלו :חיים מזר על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1981

 

אלוהים תהיה בן אדם : חיים מזר על השיר הישראלי באירוויזיון 1988 

 

טריויזיון :מרגלית הדרי (יסמין אבן ) מסכמת את האירוויזיונים

 

"ימי הביניים מתקרבים !" מאת זלמן שניאור -הגירסה הסופית

 

media.product.imagealternatetextformat.details

הפואמה "ימי הביניים מתקרבים", שפרסם זלמן שניאור  לראשונה בשנת 1913, מנבאת את עליית הפאשיזם, את שתי מלחמות העולם ואת השואה ואולי גם את החורבן שאנו חווים בימים אלו של העשור השני של המאה ה-21.

. לימים  ב-1923 קיצר שניאור ועדכן אותה, לאחר ביקורות חריפות שקיבל מסופרים  שונים ובראשם  ביאליק.אבל הוא והם המשיכו לראות בה נבואה שהתגשמה.והיא התפרסמה שוב בגירסה זאת במהדורת כל כתביו בהוצאת עם עובד בשנות החמישים של המאה הקודמת. 

אני חוזר אל הפואמה הנשכחת − האקטואלית בעיני היום יותר מאי פעם − ומפרסם כאן את הגרסה הסופית שלה,לאחר שפירסמתי ב"יקום תרבות " את הגירסה הראשונה שלה מכתב העת "השילוח " -1913. בתוספת אצרף תרגום שלה לאנגלית. 

 

בשנים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים אנו שומעים יותר ויותר דיבורים על כך ש"ימי הביניים חוזרים "מסיבות מורכבות שונות ובהן לאור ירידת מדינת הרווחה מצד אחד ולאור התעוררותם של כוחות לא רציונליים אלימים שצבאות הטרור דאע"ש  "בוקו חראם " בניגריה  הם רק שניים מהם  מצד שני.

וככל הנראה בהקשר לכך ובזמנים אלו"הפואמה  האפוקליפטית הנשכחת של זלמן שניאור " ימי הבינים מתקרבים" חוזרת לתודעה והיא שוב נראית כרלבנטית כפי שלא הייתה מזה עשרות שנים.

זלמן שניאור הוא יוצר חביב עליי בזכות  הרומן ההיסטורי "הגאון והרב", העוסק במאבק בין הגאון מווילנה לבין הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. ( וראה על רומן זה את מאמרי "מי הצדיק והצודק " ) .

כמו כן חביב עליי מחזור הפואמות שלו, "לוחות גנוזים", העוסק בתרבות החילונית הלא מונותיאיסטית הקדומה של עם ישראל. (וראה על כך את המאמר שלי  "הגניזה של זלמן שניאור  " )

ובנוסף על יצירות אלו ,יש גם  הפואמה העתידנית –אפוקליפטית של זלמן שניאור "ימי הבינים מתקרבים !−

זאת פואמה שפורסמה לראשונה ב-1913 והכתובה כנבואת הזהרה תנכית .היא זכתה לפרסום רב ,ולאחר מכן נשכחה . במשך שנים רבות במחזוריות קבועה הפואמה  חוזרת  לתודעה על מנת להישכח וחוזר חלילה.

Image result for ‫כתב העת השילוח\‬‎

"ימי הביניים המתקרבים" פורסמה במקור בחודש ספטמבר 1913 בכתב העת "השלוח", ירחון לספרות, למדע  ולענייני החיים, כרך כ"ט תרע"ג  בעריכת ד"ר יוסף קלוזנר. בכתב  עת זה פרסם שניאור את שיריו באופן קבוע, ושם זכה להיחשב לראשונה למשורר בולט בידי קלוזנר.( את הגירסה הזאת של הפואמה אפשר למצוא ב"יקום תרבות " כאן ")

עשור מאוחר יותר פורסמה הפואמה בגירסה שונה ומקוצרת בספר חזיונות: שירים ופואמות תרע"ב–תרפ"א (ברלין: הספר, תרפ"ד).

קלוזנר הפך להיות הבולט במעריציו של שניאור. הוא פרסם עליו ספר מאמרים ולימים המליץ עליו לוועדת פרס נובל לספרות בשטוקהולם. אך שניאור לא קיבל את הפרס − זה ניתן לש"י עגנון, ואולי גם משום כך נשכח מאז.

זהו חזון אפוקליפטי על התעוררות כוחות האופל באירופה, והיא מלאה וגדושה בתמונות זוועה המתארות את הרס התרבות האירופית. תמונות אלה נועדו ככל הנראה לשמש כאזהרה לעם היהודי מפני הזוועות הצפויות לו  ובו בזמן משמשות כקריאת קרב, כדרישה לקום ולהתעורר ולהפוך ללוחמים − כדי להגן על עצמם מפני הגורל האיום  הזה ולהביא בכך להצלת האנושות כולה.

בפואמה מדמיין המשורר מעצמה מודרנית הקמה להילחם באירופה וביהודים. הוא מדמה אותה לענק מפלצתי, מזוין מכף רגל ועד ראש, המזכיר יותר מכל את גוליית הפלישתי שנלחם בדוד. אותה מפלצת מהעבר הרחוק חוזרת במשנה עוצמה כאשר לרשותה הפעם האמצעים הרצחניים של העידן המודרני הטכנולוגי, ומאיימת להביא חורבן מוחלט על העם היהודי.

התפיסה הבסיסית של השיר היא של הפילוסוף ניטשה   ולפיה העולם אינו הולך לקראת עתיד מזהיר כלשהו כפי שחשבו רוב ההוגים בזמן זה ( ובכללם פטרונו של שניאור ביאליק ) אלא הוא מתנהל במחזוריות נצחית. ומה שהיה ( ימי הביניים ) הוא שגם יהיה. אם זאת שניאור חשב שהיהודים יכולים לגאול את העולם או למצער אם לא יתנו להם לעשות זאת  ..להחיש את שקיעתו. ( כפי שחשו הוגים אנטישמיים שונים ששניאור לא התנגד כל כך לתפיסותיהם ) .

המסר הסופי של המשורר לעמו :

"חדלו לכם מן הקדושים ,למדו להיות גיבורים ". 

 

לימים הגיע שניאור למסקנה שבפואמה זאת הוא ניבא את עליית הפאשיזם, את  שתי מלחמות העולם ואת השואה.

הפואמה שימשה מאז כשם הקובץ החדש ביותר של שירי שניאור עד כה: ימי הביניים מתקרבים! − מבחר שירים (קשב לשירה, 2011 בעריכת חנן חבר).

מעניין שפואמה זאת מצוטטת הרבה דווקא בתקופה לאחר בחירות כאשר המפלגה הלא נכונה בעיני חוגם מסויימים עלתה או חזרה לשלטון.

כך למשל לאחר המהפך בבחירות ב-1988  שהביא לעלייתה הגדולה של מפלגת ש"ס  החרדית כתב  גיורא מנור  בעיתון "על המשמר "  .."ועוד אני מנסה להתאושש מניצחון החרדים ולהתנער מהחרדה האוחזת אותי למראה זה של נצחון העבר על העתיד ,התחילה להתנגן בראשי שורה משיר שקראתיו בפעם הראשונה לפני נאמר חמישים שנה ":ימי הביניים מתקרבים " מאת זלמן שניאור בכל כתביו ומצאתי אותו אקטואלי להפליא".( גיורא מנור "בעקבות מהפך 88 " על המשמר 4.11.1988 ע' 6)

ולאחרונה בעקבות בחירות 2015  לממשלת ישראל  פורסם  במאי 2015 באתר האינטרנט "על צד שמאל " מגזין יומי של הסוציאל דמוקרטים " בידי  אחד מפעיליו  עורך דין  שי שהמי גזבר המגזין  בית מהשיר עם המילים הבאות :

"לכבוד הממשלה החדשה, מן הראוי להיזכר בשירו של המשורר זלמן שניאור מ-1913, שחלקו הראשון מובא כאן וכל מילה נוספת מיותרת".

ואכן הפואמה הנשכחת נראית כיום  עכשווית יותר מאי פעם.

 

 

לא נבואה אלא חשבון אריתמטי פשוט

 

shneor picture tarbut

כאשר נשאל שניאור איך ועל סמך מה כתב את הפואמה שהתגלה מאז כנבואה, הסביר שלא הייתה  כאן שום נבואה אלא מחשבה עמוקה.

43 שנים  לאחר כתיבת הפואמה, בעקבות הפלת מטוס אל על ב-27 ביולי  1955  על ידי הבולגרים בתאונה איומה  שבה קיפחו את חייהם 58 איש בשמי בולגריה פרסם שניאור מאמר  בשם "רצח בשמי בולגריה" ("הבוקר", אוגוסט 1955), שבו סער משתיקת העולם ממה שחש שהייתה מזימה רוסית נגד ישראל שאותה השווה למשפט בייליס, 43 שנים קודם לכן. שם הוא סיפר שכתב את הפואמה  בעת ששהה בגרמניה מרכז התרבות, שם למד רפואה בברלין (לימודים שאותם לא השלים מעולם). בזמן זה התנהל משפט עלילת הדם על מנדל בייליס  בעיר קייב ברוסיה הצארית, והוא חש, לדבריו ב"ריח גופרית" וב"ריח אבק השריפה הנישא באוויר". כשראה שעלילת הדם אינה  יוצרת כל עניין או תשומת לב במרכז התרבות הגרמני, חש לפתע פחד ועלה במוחו הרעיון כי ימי ביניים חדשים אכן עומדים בפתח. לדבריו, לא הייתה זאת נבואה אלא חשבון אריתמטי פשוט. ב-1955 הוא הסביר שאת חוסר התגובה העולמית למשפט ביליס הבין כסוג של קונספירציה:

אם אנגליה וצרפת אינן מגיבות ואינו מתייחסות למשפט עלילת הדם נגד ביליס ואם אינן נוקפות אצבע ואינן מכות באגרוף על השולחן, "המסקנה (של שניאור )  יכולה להיות רק … שהן  יראות מרוסיה הצארית. ולמה? מכיוון שהן זקוקות  לה למלחמה קרובה  שכעת מכינים בסתר .

שניאור היגיע כתוצאה למסקנה שמלחמה נוראה עומדת על הפרק והיהודים  יפגעו בראש ובראשונה" והוא מצטט מהפואמה שלו ":

גם פה וגם שם ידבקנו האסון ראשונה

ימי הבינים מתקרבים !

.(הנבואה הזאת אגב "לא התגשמה "במלחמת העולם הראשונה יהודים רבים  נפגעו אכן ,אבל לא הרבה יותר מבני עמים אחרים).

אך האם אכן זה מה שחש וחשב שניאור בזמן אמיתי? לא בהכרח.לי כל הפרשנות הזאת של שניאור לא ניראית מתאימה למה שכתוב בפואמה המקורית

ייתכן שהוא כותב על סמך דברים שנודעו לו רק בדיעבד, ועליהם לא חשב בזמן אמיתי. לדעתי, משפט בייליס לא היה הגורם האמיתי לכתיבת הפואמה, לדעתי כתב שניאור את הפואמה המטלטלת הזאת על סמך חיזיון לילי שגרם לו להתעורר בזיעה קרה על גופו.

את הפואמה הציג לראשונה שניאור בן ה-26 בהקראה בנשף שנערך בברלין בשלהי 1912 לכבודו של ראובן בריינין .בנשף זה נכחו בין השאר ח.נ.ביאליק, י.ח.רבניצקי ויעקב כהן. אולי שניאור קיווה שהקראת הפואמה במעמד זה תעורר את דעת הקהל למחשבה על  הדרוש להתמודד עם ההתפתחויות הפוליטיות המאיימות באירופה כפי שחזה אותן.

התגובות שקיבל במקום היו שליליות ביותר. לא כולם התלהבו מהפואמה הזאת בגרסתה המקורית, ובראש ובראשונה לא המשורר ח.נ.ביאליק ששניאור ראה בו את מורו ופטרונו הספרותי. ייתכן שאילו ביאליק  עצמו היה מקריא פואמה כזאת היה הדבר מתקבל בהערכה ובהבנה, אבל שניאור הצעיר לא נראה כאיש שראוי להשמיע פואמה נבואית מסוג זה במעמד מכובד כל כך.

 

בין המתנגדים לפואמה − ביאליק. לימים, הודה בטעותו

zalman shneure picture 2

רישום של זלמן שניאור.

לימים סיפר שניאור: "חכמים שאיני רוצה לקרוא כאן בשמם, צחקו לי, הניעו ראש, לגלגו לי ועשו חוחה ואטלולא מכל חרוז… אפילו מורי ורבי ביאליק גינה אותי, 'כתבת את שירך בשביל קוראים "בעלי בתים'. ( "בעלי בתים" משמעותו "בורגנים " גינוי חמור ביותר בחוגים של ביאליק בימים ההם א.א.)

יעקב כהן, עמיתו של שניאור שנחשב  לצד שניאור לאחד מיורשיו של ביאליק, החמיץ פנים: "יעקב כהן דיבר אלי בלחש כשהוא מגלגל בעיניו מתוך בחילה לאי הכישרון הספרותי שגילה בתוך שירי. 'זה היה נורא', גמגם, 'לא! דברים כאלה אין כותבים ואין קוראים בנשפים…" ("מצבה לביאליק" בתוך ח.נ.ביאליק ובני דורו "  1958, עמ' 215).

הביקורת החמורה ביותר הייתה של ביאליק שכתב לשניאור על הפואמה: "שירך 'ימי הביניים המתקרבים' אמנם לא ישר בעיני .כתבת אותו 'ביד כהה' בלא רוח הקודש".( במכתב ששלח ביאליק לשניאור ומופיע בספר של שניאור " ח.נ.ביאליק ובני דורו "דביר 1958 ע' 216) .

בבירור הפואמה נפלה על אוזניים ערלות. "חזיונות אפוקליפטיים אין כותבים ואין קוראים באווירת נשף" − זה היה המסר שקיבל שניאור מעמיתיו ובראשם ביאליק.ביאליק מצידו אם כי התפרסם גם הוא  והרבה יותר משניאור בכתיבת שירים נבואיים שונים העדיף לתאר את העתיד לבוא מנקודת מבט אופטימית יותר.

שניאור מספר : ואני שתקתי או שמלמלתי 'ימים מקרוב יגידו' אתה עוד תקח את דעתך בחזרה ,כשיבואו עובדות ויוכיחוך על פניך".

והימים אכן הגידו "  סיכם שניאור (רצח בשמי בולגריה " בתוך דוד פרישמן ואחרים   1959, עמ' -242 241).

לימים, בשנת 1921, נפגשו שניאור וביאליק בגרמניה שניאור סיפר , "אז חזרו ימי הביניים "באמת ,ולא רק לביאליק  (שרק בנס לא הוצא להורג במהלך המלחמה ונחשב למשך זמן למת  ורק בקושי  רב הצליח לברוח מרוסיה הקומוניסטית בעזרתו של  הסופר מקסים גורקי .א.א) ,כי אם לכולנו ילידי רייסין ואוקראינה ושאר נפות רוסיה הגדולה .המלחמה עשתה שמות מזה ולנין וסיעתו מזה . בפגישה זאת הודה ביאליק שטעה בהתייחסותו לפואמה, שכן לדעתו היא התממשה במציאות והוכחה כנבואת אמת. ביאליק הביא משל בעניין ."יש תמיד נער חד עין בחבורת  נערים שמסתכלים במעוף הציפור הרחוק .ובשעה שכל האחרים כבר חדלו לראות ,עדיין זה צווח בהתפעלות גדולה "אני רואה ! עדיין רואה אנוכי !" _( זלמן שניאור " ח.נ ביאליק ובני דורו   ע' 217 )

ביאליק היגיע למסקנה ששניאור אכן ראה את העתיד לבוא  מראש בשנת 1912  וכי "ימי הבינים  אמנם חזרו "וכי צפויים עוד צרות ואסונות רבים ".  ("דוד פרישמן  ואחרים " ע' 242)

שניאור סיפר שאחרי פגישה   זו החלו מצטטים את הפואמה ולהעלות אותה לדרגה של נבואת אמת.

שניאור כתב מעין פואמת המשך בשם "וימי הביניים חזרו", בקובץ "ממחזור "אוקראינה מ-1921. הוא תיאר שם את רדיפות היהודים באוקראינה בעת המהפכה הקומוניסטית, ואת מה שהתרחש באוקראינה והיה לדעתו הגשמה של המתואר ב"ימי הביניים המתקרבים".

הוא סיפר שהייתה לו תחושה דומה בשנים 1922-1923, כאשר שוב שהה בגרמניה, כי "דבר מה טמא מתרחש בארץ אשכנז" .כוונתו הייתה כמובן לעליית הנאציזם בשנים אלו.

אנשים רבים נוספים החלו לראות  בשנים הבאות בפואמה כנבואה לא דווקא על מלחמת העולם הראשונה  שבדיעבד הפואמה לא ניראית כחוזה מדוייקת שלה אלא על עליית הנאציזם.

כך למשל האיש שפירסם את היצירה  במקור ב-1913 בכתב העת "שילוח " יוסף קלוזנר כתב עליה במאמר שפורסם בגירסתו המקורית -1938:

"והרי שניאור ראה כחוזה ממש את העתיד לבוא מתוך ההווה ,שהוא מפליא ממש בחזון שחזה שניאור על היהודים והגויים כאחד ועוד בשנת 1913 ,שנה שלמה קודם המלחמה העולמית הראשונה ,שש שנים קודם הפרעות באוקראינה ,ועשרים ושש שנים קודם השמדתם של יהודי אירופה פירסם ב"השילוח " את הפואמה "ימי הביניים מתקרבים"שכל המתואר בה נתקיים בימינו ולעינינו בגרמניה בפולניה וברומניה ומי ייתן ולא יתקיים אף בשאר הארצות. (   יוסף קלוזנר "כישרון אכזרי " בתוך " משני עולמות: מסות ספרותיות" מסדה 1944  ע' 178 ובתוך "ז.שניאור "-המשורר והמספר " ע' נז)..

תקוותו זאת של קלוזנר כידוע לא התקיימה. לכאורה  כל מה שתואר בפואמה וכל מה שחשש ממנו התגשם כבר בשנים הקרובות גם בארצות אחרות באירופה במלחמת העולם השנייה. במהלך שנים אלו היה זלמן שניאור פליט בצרפת הכבושה בידי הנאצים, ורק לאחר מסע חתחתים בספינה הגיע אל הביטחון בארה"ב אחרי שאיבד את כל רכושו באירופה.

כאשר אני קורא את הפואמה בשנת 2016,  מאה וארבע שנים לאחר שכתב אותה המשורר לראשונה, היא נראית לי  כמבוססת על חזיון-חלום שהיה למשורר ב-1912 ואותו לא ידע להסביר. על פי החיזיון כתב מן הסתם את הפואמה, שזכתה לפרשנויות ולגרסאות שונות לאורך השנים. בגרסאות אלו הוסיף דברים והשמיט אחרים, לא רק משיקולים ספרותיים שונים של שיפור השיר מבחינה אמנותית,  אלא מן הסתם גם בהתאם לאירועים ההיסטוריים שאותם חווה לאורך השנים − מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה,

"ימי הביניים מתקרבים" − הגרסה הסופית

schneur 2

בגרסה המקורית והארוכה יותר של הפואמה, כפי שפורסמה ב"השילוח" בספטמבר 1913כרך כ"ט חוברת ג' ,ע' 193) , בשמונה קטעים שונים דומים מבחינת היקפם. כולם שבים ומדגישים נושא מרכזי אחד − ההתראה מפני האסון הגדול המתקרב. כאמור, קורא שניאור ליהודים לקחת את גורלם בידם ולהיות גיבורים כדי להתמודד עם האסון המאיים עליהם.

בעקבות ביקורתו של ביאליק על הפואמה שינה אותה שניאור וקיצר אותה באופן משמעותי בגרסה שיצאה בספר "חזיונות" בשנת 1924 − והיא הגרסה המוכרת מאז. אם כי גרסת "השילוח " היא לדעתי הגרסה הקרובה ביותר לאותו חזיון מקורי וראשוני שאותו  לדעתי חזה המשורר  "בזמן אמיתי". זאת הייתה הגרסה שהיממה מן הסתם את קהל קוראיה המקורי באירופה השקטה והשלווה של שנת 1913 ולא בהתאם לתיקונים שהכניס לאורך השנים, כאשר נראה היה למשורר ולציבור קוראיו שהנבואה שלו התגשמה.

את הגירסה המקורית אפשר למצוא ברשימה שלי על הפואמה ב"יקום תרבות " כאן.

ברשימה זאת אני מציג לפניכם את הגירסה הסופית המוכרת יותר של הפואמה שאותה היציג שניאור במהדורה של כל כתביו שהופיעה בהוצאת "עם עובד". ..גירסה זאת היא מקוצרת בהרבה מגירסת "השילוח". שניאור מחק ממנה שני קטעים שלמים ,קטע ב' וקטע ה' שהופיעו בגירסת "השילוח ". הוא צימצם בה בין השאר את הצדדים הלאומים היהודיים של היצירה ושם דגש יותר על הצדדים האוניברסליים של האסון המתקרב.

על סמך השוואת הגרסאות נראה לי שפרשנותו של המשורר את החיזיון המקורי שאולי היה לו ב-1912 ועל פיו כתב את הפואמה,השתנתה לאורך השנים. ב-1912, כאשר כתב שניאור את הפואמה לראשונה בזמן "משפט בייליס", הוא ראה את ארץ מולדתו רוסיה הצארית כזאת שארגנה וניהלה את משפטי עלילת הדם, כאותו ענק מפלצתי המאיים על העולם ביצירת ימי ביניים חדשים. הוא בהחלט לא חשב בהקשר זה על  גרמניה שבה חי, שנראתה לו כמדינה תרבותית מתקדמת וסובלנית. אולם בגרסאות מאוחרות יותר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי בגרסה הסופית שפרסם שניאור במסגרת כתביו המקובצים לאחר מלחמת העולם השנייה, כבר זיהה את הענק עם גרמניה הנאצית.

כיום ב-2016 פואמה זאת של שניאור רלבנטית אולי יותר מתמיד. כשאני קורא אותה היום נראה כאילו הוא כותב על האסלאם הקיצוני המאיים להחזיר את העולם לימי ביניים סדיסטיים רצחניים,  ועושה זאת תוך שימוש במיטב האמצעים הטכנולוגיים של ראשית המאה ה-21.

מובן שזוהי פרשנות שספק רב אם עלתה על דעתו של המשורר אי פעם בחייו, אבל לי היא נראית כמתאימה לפואמה כשקוראים אותה היום, ב-2016.

והנה הגרסה הסופית המוכרת יותר  של שניאור של הפואמה :

ראו גם

הגירסה המקורית =גירסת "השילוח " של ימי הביניים מתקרבים !

 

בתוספת לגרסה הסופית  של הפואמה לפניכם גם הגרסה האנגלית היחידה הידועה לי  (שמכילה רק חלק מהפואמה בגרסה המקוצרת שלה) בתרגומה של רות פיגר מינז מ-1966, שאותה פרסמה בקובץ שירה עברית קלאסית  בתרגומה, "שירה עברית חדשה אנתולוגיה דו לשונית", ובאנגלית :

Modern Hebrew Poetry: A Bilingual Anthology. הספר יצא בהוצאת האוניברסיטה של קליפורניה ב-1966.

ראו גם

הפואמה "ימי הביניים מקרבים -אקטואלית מאי פעם גירסת "השילוח " של ימי הביניים מתקרבים !"

 

ביבליוגרפיה

יוסף קלוזנר "כישרון אכזרי " בתוך " משני עולמות: מסות ספרותיות" מסדה 1944 ע' 174-189

המאמר הופיע שוב בתוך :

יוסף קלוזנר    ז. שניאור :   המשורר והמספר : בצרוף אבטוביוגראפיה של שניאור /    תל-אביב :   יבנה,   1947.ע' נב-ע.

זלמן שניאור מצבה לביאליק" בתוך ח.נ.ביאליק ובני דורו  דביר   1958

זלמן שניאור "רצח בשמי בולגריה " בתוך דוד פרישמן ואחרים  דביר 9 195     

הלל ברזל   "זלמן שניאור :ליריקה ופואטיקה " בתוך שירת התחייה: אמני הז'אנר /    [תל אביב] :   ספרית פועלים,   1997.

דוד בן אברהם כהן, ימי הביניים מתקרבים: נבואה שהתגשמה – יצירה שנגנזה עבודת גמר (מ"א)—בהדרכת פרופסור נורית גוברין אוניברסיטת תל אביב, 1998.

בנימין הרשב ,שירת התחייה העברית :אנתולוגיה היסטורית ביקורתית :כרך ב' האוניברסיטה הפתוחה 2000 ע' 99-110 .כולל את גירסת השיר הראשונה פלוס השינויים ופרשנות למונחים ולמילים שונים בפואמה.

חנן חבר "אהבה שטומנת סכין במדיה " בתוך "ימי הביניים מתקרבים ! :מבחר שירים ,קשב ,2011 ע' 123-150 .

ארז שוויצר "צעירה לנצח " על "ימי הביניים מתקרבים !"

דליה קרפל "זלמן שניאור לא פחד מסקס והתבוללות " הארץ 2016.

 

זלמן שניאור מקריא לביאליק בפעם הראשונה את "ימי הביניים מתקרבים! "

גיורא לשם -ההספד הסופי

גיורא לשם דיוקן

ידידי המשורר המסאי המתרגם והעורך גיורא לשם ,היה דמות חשובה בחיי ואחד האנשים שהקימו עימי את מגזין "יקום תרבות " שהוא היה עורך השירה הראשון שלו. בלעדיו המיזם הזה לא היה קם לתחייה.

הוא נפטר לפני כשנה ולאחרונה יצא קובץ שירים ורשימות שלו ועליו לזכרו.והנה נוסח הרצאה שנתתי על גיורא לשם בערב לזכרו של ידידים ובני משפחה

"משורר בורא עולם במילה והמילה דם ודממה " :ההספד הסופי על גיורא לשם