ארכיון קטגוריה: תיאטרון ודרמה

המלך -סיפור הפגישה האחרונה של דודו טופז

עשור למותו של דודו טופז ב-20 לאוגוסט 2009. 

זמן קצר מאוד   לפני שנלקח  הבדרן המפורסם דודו טופז בידי השוטרים לבית הסוהר שממנו לא יצא  יותר,נפגש טופז איתי   בבית קפה ליד ביתו בתל אביב והיציע לי לכתוב את תולדות חייו ולהציג אותם לפני הציבור כפי שלא הוצגו מעולם.

כפי שהיו צריכים להיות.

טופז האמין שרק אני אוכל להציג אותו כפי שהיה באמת  או כפי שיכול היה להיות לפני הציבור.

הוא התבסס בכך על רשימה שכתבתי עליו בבלוג זה בשם "מדודו טופז ועד למשה רבנו ". 

מידי פעם היה יוצר איתי קשר בעניינו.ופעם אף ביקש שאפרסם רשימה שלו על המצאה שיצר לחיסכון במים שפירסמתי אותה בשם "תוכנית החיסכון במים של דודו טופז "

 סיכמנו ביננו  ראשונית  בפגישה פרוייקט משותף, אלא שטופז נאסר על ביצוע מעשי פשע חמורים זמן קצר מאוד  לאחר מכן. 

עד כמה שידוע לי הפגישה שלו עימי  הייתה הפגישה "הנורמלית " האחרונה שלו בחייו  לפני שחייו התמוטטו סביבו. 

 הפרויקט  כמובן לא מומש  לעולם.

הפגישה לדעתי הייתה כה מעניינת שאני והזמר והיוצר א.ב. דן יצרנו סביבה מופע שבו היצגנו אותה על הבמה עם א.ב. דן בתפקיד דודו טופז ואני בתפקיד עצמי. במופע א.ב. דן שר משיריו  משיריו הידועים והשמיע קטעים ממערכוניו הידועים.דודו טופז  אכן הוצג בה כפי שלא הוצג מעולם.

אני סיפרתי במופע  על חייו המדהימים של מלך הבידור הישראלי מראשיתו כבנו של איש תיאטרון יידי מפורסם ובנה של אם שהאמינה שהיא צאצאית לבית המלך דוד. סיפרתי בו  את סיפורו של דודו טופז כיצד גרם לכישלון  מפלגת המערך בבחירות ולשינוי ההיסטוריה  כתוצאה מפליטת פה בלתי זהירה.

 סיפרתי כיצד הפך להיות מלך הבידור והטלוויזיה  הישראלי והאדם הפופולארי ביותר בישראל בשנות התשעים אדם שחשב במלוא הרצינות על קריירה פוליטית על מנת להיות "מלך " במציאות " ולא רק במטפורה.  המופע הסתיים בסיפור שקיעתו של טופז עד שהיגיע  להחלטה שכדי לחזור להיות מה שהיה "המלך " עליו לצאת במסע אלימות מצמרר  חסר תקדים בעולם הבידור הישראלי ולסיום נורא  לחייו של "מלך" הבידור.

הבמאי יוסי רבך עשה סרט דוקומנטרי סביב מופע זה אבל לצערנו לא מצאנו לו מימון.

אם  יש מישהו שמוכן לתרום עבור השלמת סרט זה אנא שלחו כסף כנדבת ליבכם ל:במאי יוסי רבך 

https://www.facebook.com/profile.php?id=1511496519

ובנתיים הנה הבסיס לאותו מופע ,שאמנם רחוק מאוד להיות ממה שהוצג לבסוף על הבמה. 

כל מה שמתואר כאן הוא אמת לאמיתה ואכן נאמר באותה פגישה בבית הקפה ליד ביתו של טופז .אם כי בגירסה הבימתית הסופית  שלא נמצאת כאן הרחבנו ושינינו קצת.  

 

מלך הרייטינג:עלייתו ונפילתו של דודו טופז

מאת : אלי אשד 

 

 

הנפשות:

אלי אשד – בלש תרבות, 

דודו טופז – איש טלוויזיה, בן 63

מקום הפעולה: בית קפה

הזמן: אוגוסט 2009

 

במה חשוכה. זרקור מאיר. מתנגנת הנעימה של הראשון בבידור. אשד נכנס אל הבמה ומפנה את מבטו לקהל. שקט משתרר.

 אלי אשד

שלום לכם גבירותיי ורבותי. במאי אלפיים ותשע קיבלתי טלפון מעניין. הטלפון היה מהבדרן המפורסם שאותו כמובן הכרתי "היטב", אם כי לא אישית.

(המנגינה הסנטימנטאלית נשמעת ונקטעת ברעש צלצול נייד, אשד שולף את הנייד מכיסו)

הלו?

טופז :שלום, הגעתי לאלי אשד?

                                    אשד:כן, מי זה?

טופז :זה דודו. קראתי את מה שרשמת עלי  בבלוג שלךָ,

                                    אשד

                        נ-כון, דודו טופז, נכון?

 

יפה יפה, בא לךָ להיפגש היום לקפה? יש איזה עניין אישי וחשבתי… עוד ככה שעה זה טוב לךָ? 

 

בשולחן קפה, יושב טופז, אוחז בעיתון רייטינג משנת 2009. 

 

                                    אשד

שלום דודו .

                                    טופז

       אתה בטח, כן אלי אשד, בוא שב

.  אשד!!! (טופז טופח לאלי אשד על השכם) אני רוצה להגיד לךָ המאמר הזה…שכתבתָּ עלי ועל ההצגה "משה" שא-ני כתבתי, ריגש אותי…עד דמעות

אשד מתיישב לצד טופז

                                    אשד:תודה

                                    טופז

אני רוצה לומר לךָ ומכל הלב-אתה כתבת עלי מאמר יוצא מהכלל! באמת,  באובייקטיביות, בחדות.

                                    אש: אה תודה

                                    טופז:כתבת עלי בהגינות בניתוח אמיתי של הדברים ,לא ברשעות, בנבזות, שהמבקרים כותבים עלי תמיד.מתוך איבה אישית על שאני מצליח והם לא. 

( קולו עולה לפתע  פתאום לצריחה של זעם ) אתה ידעתָ שאף מבקר אחר לא כתב עלי מילה טובה? מעולם? מעולם ! ! (מכֶּה בשולחן). 

( יותר בשקט ) אני עשיתי אלפי מופעים מר אשד, מאות תוכניות טלוויזיה הופעתי בכל הארץ ובעולם  ומעולם, מעולם מעולם!!!!  לא כתבו עלי "דודו טופז עשה מופע טוב שלא פוגע באינטליגנציה של הצופים". אתה מעלה על דעתךָ דבר כזה? 

                                    אשד

                                    כן.אני יודע מר טופז .קראתי הרבה רשימות ביקורת עליך רובן להגיד את האמת לא היו טובות בלשון המעטה. 

                                    טופז: לפעמים, אני  מתעורר בלילות, ושואל את עצמי- כל המבקרים האלה, עשיתי להם משהו? הרי הקהל נהנֶה, אני עושה לו טוב, אני עושה טוב לאנשים, אז למה? הם לא יכולים לפרגן? ולומר "דודו טופז עושה עבודה טובה?"

(טופז שותה כוס מים ונרגע  )  

                                    טופז:

           מר אשד  בוא ניגש לעניין. הכתיבה שלך עלי מצאה חן בעיני. ואני מעוניין שתכתוב עלי ספר. על חיי, ופעולותיי- ותציג אותי לראשונה בפני הציבור- כפי שאני באמת ,לא הבדרן סוג ד' שהמבקרים מציגים אותי, אלא בתור אדם שבכל זאת עם כל הכבוד, עשה כמה דברים בחייו כתב ספרים, יצר הצגות, ומופעים ותרם תרומה כל שהיא, ואולי "לא כל כך קטנה" לעולם הבידור והתרבות הישראלית.

                                    אשד

לצערי ….זה די מיותר. אתה בעצמך כבר פרסמת ספר כזה על חייך "החיים זה לא מה שהבטיחו לי "  ורק לפני שבע שנים.  אתה באמת  צריך אותי כדי לעשות את אותו הדבר פעם נוספת ?

(טופז תופס בשיערו בעצבנות)

                                    טופז

אני צריך אותך. משום שאתה, אדם אובייקטיבי מר אשד.  אתה, תציג אותי כמו שאני באמת.וכמו שאני יכול להיות.  עליךָ אני יכול לסמוך, שתעביר לקהל אותי, ואת חיי בדיוק וכפי שהיו.או  יותר נכון איך שהם היו צריכים להיות .

                                    אשד

                        היי הנה  צביקה פיק (טופז מניח יד על כתפו של אשד ומהסה אותו)

( הזמר צביקה פיק נכנס למקום בעניין כלשהוא הוא רואה את טופז וברור ששניהם מכירים מזה שנים רבות ).

                                    טופז: צביקוש מה שלומך?

 

 (טופז מושיט יד לחיבוק עם צביקה והשניים כביכול מתחבקים .צביקה פיק  מחליף כמה מילים עם טופז ועוזב.)

 

(טופז שותה מהמים, מעביר יד בשיערו ופונה לאשד)

                                    טופז

אז מה אתה חושב על צביקה פיק- היום?

                                    אשד: אני כותב  עליו עכשיו עבודה לאוניברסיטה ולדעתי את מיטב יצירתו הוא יצר בשנות השבעים.מאז הוא רק התדרדר יצירתית . וחי אך ורק על תהילת העבר.  מבחינה יצירתית אולי עדיף היה שיחפש אפיק חדש,שהוא לא ניסה עדיין ליצירתו,מוזיקה קלאסית או משהו מעין זה ואולי זה ישחרר ממנו פרץ חדש של יצירתיות.

                                    טופז(לוחש) צביקה פיק הוא אדם שעושה מה שהוא רואה לנכון ולא שם על דעות של אחרים. הוא ימשיך לבצע את אמנותו כנגד כל מה שאומרים עליו ובתנאים הקשים ביותר. בעיני הוא אישיות חזקה.

                                    טופז

מר אשד אתה רואה את שתי הבחורות שם בפינה

                                    אשד: כן בחורות נחמדות

                                    טופז

אתה יודע שאם אני אגש אליהן ורק אושיט את ידי שתיהן ירוצו לאיפה שאציע להן

                                    אשד

                        כן, אני יודע  אני קצת מקנא בךָ על היכולת הזאת שלךָ

                                    טופז

אין לךָ מה לקנא. מר אשד, אתה יודע שבשנים האחרונות אני עושה סקס בדרך כלל רק עם זונות?

            אשד(נדהם) אתה…אבל אתה לא צריך את זה…מר טופז, הרי אתה יכול להשיג כל אישה שתרצה. בשביל מה אתה צריך (זונות)? ש-רק ייקחו ממךָ כסף, ולא יתנו לךָ  דבר בתמורה?

טופז

(לוחש) הן כן נותנות.  תבין, אני רוצה שכשאני גומר עם בחורה להראות לה את הדלת ושתסתלק ולא תחזור.ורובן לא תופסות את זה.הן מתעקשות לחזור ואני לא רוצה. זה בלבול מוח עבורי. זה יותר נוח עם זונה. אתה נותן לה כסף והיא לא תראה יותר את הפרצוף שלה.

אשד

למה שלא תנסה להיכנס לתחום אחר כמו הפוליטיקה? יש שם מחסור באנשים טובים.

                                                טופז

(נאנח עמוקות כמי שחשב על זה כבר בעצמו).

אימי האמינה שהיא נצר לבית דוד אתה יודע.

היא הייתה אומרת לי :"אנחנו צאצאים של בית המלך דוד ואין סיבה שאתה דודו לא תיהיה  מלך אמיתי של עם ישראל. הרי גם דוד בן ישי החל את הקריירה שלו כבדרן וכמוזיקאי" … גם אני חשבתי כך… אבל זה לא יצא. 

אשד :היכרתי את אימך מר טופז .פגשתי אותה בחברה לחקר התנ"ך  שמתכנסת בבית התנ"ך בתל אביב היא גם שמעה שם  הרצאות שלי  ואמרה לי שהיא אהבה אותן מאוד לאחר מכן. היא התעניינה במיוחד בהרצאה שנתתי שם לפני כמה שנים  על שושלת בית דוד ועל המשפחות השונות שטענו שהן צאצאיות שלו לאורך אלפי שנים.ההרצאה הזאת ריתקה אותה והיא המשיכה לשוחח איתי על נושא זה לאחר סיום ההרצאה. היא אכן אמרה לי אז  שמשפחתה ,משפחתך,מיוחסת לדוד בן ישי. 

טופז : אז אתה יודע קצת איך היא. היא תמיד חשבה  ואמרה שאני צריך ומסוגל להגיע לעמדה של הנהגה.שהמדינה והעם היהודי  צריכים  אותי  ואת הכישורים המיוחדים מאוד שלי ליד ההגה.היא לא התלהבה בלשון המעטה מזה שהלכתי לתחום הבידור. היא חשבה  שאני צריך ללכת לחינוך או לפוליטיקה.היא כעסה תמיד על אבי שמשך אותי לתחום התיאטרון  שמשם פניתי לבידור.זה הטריף עליה את דעתה המחשבה שאני "סתם" בדרן. 

( טופז  צוחק צחוק מר). 

בפוליטיקה  הנוכחית אני לא חושב שאוכל להשתלב. יש יותר מידי אכזריות ותקיעת סכין בגב האחד של השני שאני לא מסוגל לעמוד בה. אבל כן אני חשבתי וחושב על זה.אימי שכעת מאושפזת  ללא הכרה הייתה רוצה שאעסוק בזה. 

( קולו של טופז עולה בפתאומיות בכמה אוקטבות ) :אבל בתחום הבידור היגעתי ליותר אנשים משאיזה פוליטיקאי היגיע אליהם . אני הגעתי לשיאי צפייה שאף אחד לא חלם עליהם.

דודו :מה שאני רוצה באמת מר אשד זה שיכבדו אותי על מה שאני עושה ועל אמנותי. 

.אתה היכרת את אבא שלי אליהו גולדנברג מר אשד? לא אני רואה שלא ,  הוא היה לפני זמנך.אבא שלי היה מסתובב בארץ ומקריא קטעי ספרות יידיש ועברית .אתה יודע לאיזה כבוד עצום הוא היה זוכה בכל מקום?

אבא שלי היה מאושיות התרבות של ישראל.

אז אני שואל אותך למה לא גם דודו טופז למה? 

אני שיניתי את ההיסטוריה. בזכותי בגין זכה בבחירות 1980

.אני היגעתי לשיאי צפייה שאף אחד לא חלם עליהם.

אז למה למה למה למה בסופו של היום הם לא עונים לטלפונים שלי בערוץ 2? אתה יכול להסביר לי מר אשד?

 ( קולו עולה לצריחה מזעזעת,אנשים מסביב מסתכלים אבל המלצרים אדישים ונראה שהם מורגלים לכך.  )

אשד שותק. ,דודו טופז ממשיך נרגע קצת: 

אבא שלי שפעם היה עומד לפני אולמות מלאים אף אחד לא זוכר אותו היום מר אשד.

 וגם אותי לא יזכרו.

 ( בקול רועד ) בבקשה אני לא רוצה שכל מה שדודו טופז יצר עשה והיציג   יתפורר ימחק וישכח .אני לא רוצה שמלך הבידור יעלם כאילו מעולם לא היה.

פונה לאשד:

ני  רוצה שתכתוב עלי ספר. לא ספר כזה כמו שאני כתבתי על מה שהיה , אלא ספר על מה שצריך היה להיות .לא סתם על  עוד בדרן  שחלף זמנו אלא מישהו שבאמת עשה משהו ששינה למען עם ישראל כולו. מישהו שבאמת היה מלך והיה צריך להיות מלך.  

אלי : כוונתך לספר שמספר מה היה אם היית נכנס למשל לפוליטיקה ולא לבידור?

טופז : משהו מעין זה. ספר על איך דודו טופז שינה את העולם כולו ולא רק את ערוץ 2. ראיתי את הרשימה שכתבת עלי שבה חזית שיום אחד אתמודד מול יאיר לפיד על ראשות הממשלה.  וכן זה עורר בי הרהורים.

הרהורים על מה שיכול היה להיות ועל מה שיכול להתגשם.

הפגישה הסתיימה  בהסכמה שיש על מה להמשיך לדבר.דיברנו על כך שטופז ישלח לי חומר על חייו שבו אפשר יהיה להשתמש בספר של "מציאות חלופית של דודו טופז " שבה הוא הופך לראש ממשלת ישראל.

אבל זה לא קרה.

כמה שעות לאחר הפגישה שמעתי  בחדשות שהמשטרה מחפשת אחרי בדרן ידוע.

כמה ימים לאחר הפגישה נעצר דודו טופז בידי המשטרה באשמת תיכנון מעשי אלימות כנגד בכירים בעולם התקשורת.הוא  נלקח  לבית הסוהר. 

לבסוף התאבד.

 

 צפו בחומרים מההצגה  שנוצרה על פי שיחה זאת 

 

 

ימיו האחרונים של דוד המלך על פי אברהם סלקטר

השחקן  הוותיק אברהם סלקטר מופיע בימים אלה בהצגת יחיד על חייו של המלך דוד בן ישי המבוססת על סיפרו של ג'וזף הלר "אלוהים יודע". מחזה שבו דוד הזקן נזכר בקורות חייו ומספר עליהם לצופים.

זאת לא הצגה ראשונה על נושא זה. כבר היה את"כתר בראש " של יעקב שבתאי .אבל היא מעניינת בפני עצמה. 

והנה  קישור לביקורת שלי  על ההצגה באתר "יקום תרבות " בעריכתי : 

חיי דוד המלך על פי אברהם סלקטר

מחזאי סוכן חשאי וכופר :על כריסטופר מארלו ודקטור פאוסטוס

כריסטופר מארלו מחזאי אנגלי בימי המלכה אליזבת ,חיבר את המחזה האנגלי השנוי ביותר של תקופתו "קטור פאוסטוס" סיפור חייו של מכשף. מחזה שעורר מחלוקות כה עזות עד שצופים טענו ששדים הופיעו על הבמה בעת הצגתו.
מארלו עצמו היה אדם שנוי במחלוקת לפחות כמו המחזה. הוא היה הומוסקסואל ,סוכן חשאי וכופר שהעז לטעון דברים שאיש לא שמע כמוהם עד אז לגבי ישו הנוצרי .
הוא נרצח מסיבות מסתוריות ,אך יש הטוענים שהוא לא מת אלא המשיך לכתוב מחזות תחת השם "ויליאםן שיקספיר".
האומנם ?

ראו :

מחזאי סוכן חשאי ומכשף

הדיבוק של תיאטרון "הבימה "

"הדיבוק " מאת ש.אנסקי  היא ההצגה המפורסמת ביותר של התיאטרון הלאומי "הבימה "

.זוהי הצגה ש"הבימה " הריצה במשך עשרות שנים ולאורך אלפי מופעים תוך שמירה קפדנית ודקדקנית על תוכן וצורת ההצגה המקורית משנות העשרים של הבמאי וכטונגוב  עם אותם שחקנים קבועים ובראשם חנה רובינה שבמשך עשרות רבות של שנים  יעד לגיל זיקנה ושיבה גילמה את אותו התפקיד של נערה בת 16 בדיוק כפי שגילמה  אותו במוסקווה של שנות העשרים.

הצגה זאת הפכה לסוג של "דיבוק " בפני עצמו  עבור התיאטרון הלאומי .

ראו באתר "יקום תרבות "

"הדיבוק של תיאטרון" הבימה ""

החלק השני בסדרת "דיבוק צא !"

וראו גם

דיבוק צא :המופע

לרקוד עם הדיבוק

שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

לפני כמה עשרות שנים כתב המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו מחזה שבו יש טשטוש מוחלט בין מה הוא מציאות ומהי הצגה .מאז מה שתיאר במחזה התגשם במלואו בתוכניות ריאליטי . אולם הנושא שהעסיק באמת את המחזאי היה אף  קודר מזה בהרבה.

 זה היה הנושא של היוצר שנוטש את ברואיו לאנחות .

וכעת תיאטרון "גשר " מציג עיבוד של המחזה :שש דמויות מחפשות אחרי המחבר".
ארז מירנץ היה שם וכתב ביקורת על ההצגה .

.

שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

מאת
 ארז מירנץ

העיבוד והבימוי החדשים של "שש דמויות מחפשות מחבר" בתיאטרון גשר מעמידים הצגה רלוונטית ומשמעותית ביותר בתקופה בה הכל מוחצן, המציאות היא ריאליטי והאח הוא גדול מתמיד. ניסיון לשאוב כוחות ממחזה שנכתב לפני תשעים שנה.

לואי'גי פירנדלו .מחזאי .

 

כשקראתי את "שש נפשות מחפשות מחבר" הייתה לי הרגשה שהמחבר לואיג'י שפירנדלו התחיל לכתוב מחזה שלא כל-כך עבד (יותר מדי 'דאוס אקס מכינה'), אז הוא החליט, כאופייני לו, להפוך את מה שלא עבד כמחזה בפני עצמו למעין מחזה רפלקטיבי – מחזה בתוך מחזה. בכך הצליח לבקר בבת אחת את הכותבים לתיאטרון מצד אחד ואת הזילות של מעמד המחזאי מצד שני, את המדיום התיאטרלי על מגבלותיו והקונבנציות בו ומסביבו, את הבימאים, השחקנים, פועלי הבמה ומה לא?

"שש דמויות מחפשות מחבר" מתאר בעצם חזרה [למחזה של 'פירנדלו אחד'] שלא עלתה יפה ובמאי שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לא מגובש למחזה.
הרעיון הולך ומשתלט על החזרה. לתיאטרון נכנסות שישה 'דמויות של דמויות' ולא 'דמויות של משהו אחר' כלומר, הן נולדו דמויות והן מגיעות לתבוע את תשומת הלב של היוצר.
סופרים כמו פירנלדו, סרוונטס, בורחס ואפילו בימאים/תסריטאים כמו מישל גונדרי ויוצרים נוספים מדגישים ביצירתם איך הבדיון יכול להיות ממשי יותר מהמציאות וגם כאן; החזרה נקטעת, הדמויות מחפשות מחבר והבמאי מסתקרן ומתעסק איתן במקום עם אותה 'הצגה של פירנדלו'.

פירנדלו רומז שהדמויות הפולשות לתיאטרון הן פרי דמיונו של הבמאי ותו לא, הפעולות על הבמה והדיאלוג ביניהם [דמות 'האב' מכה למשל את הבמאי ומורידה לו דם ומנהלת איתו משא ומתן האם יכתוב את סיפור משפחתו או לא, הבת החורגת מפתה את השחקן הראשי ואומרת שישתלם להם כלכלית לחבר מהם מחזרה], משקפים תהליכים של כתיבה, או ניסיון לעשות יצירה תיאטרלית בטרם יש טקסט מוגמר שכתב מחזאי.
אמנם לעיתים מנסים בימאים ושחקנים להיות מחזאים, וחלק מהם עשו זאת, ובהצלחה גדולה , אבל בסך הכל מחזאי זה עניין מולד, אתה נולד סופר/מחזאי וזה לא עניין של בחירה. המחזאי הוא משהו שונה ושורשיו הם לאו דווקא בתיאטרון.
בשנים האחרונות נדחק המחזאי יותר יותר לשוליים עם כל מיני מופעים חלולים ואלתורים שאינם נעשים במחשבה מושכלת ומחשבה היא יסוד חשוב ביותר לפי ה"פואטיקה" של אריסטו ביצירת מחזה.
פירנדלו משיב מלחמה כנגד מגמה זו, שאולי כבר רווחה אז, אבל הוא עושה זאת עם הרבה הומור עצמי וחן, בצורה שלא הופכת אותו לטרחן. הרי הוא גם מסכים ש"מחברים אף פעם אינם מרוצים" וש"עדיף לעבוד עם מחזאים מתים".

ההפקה המרשימה והבימוי של יבגני אריה מדגישות את השניות בין העולם הממשי במחזה- חזרה להצגה בתיאטרון בשעות הבוקר, לבין המדומיין – עולמן של שש הנפשות שתובעות יחס מהבמאי. שהילדה הקטנה נופלת למזרקה והמזרקה נגררת אחורה לרקע קולות, תאורה ומוזיקה שנראים שהגיעו מעולם אחר, זוהי בעצם הקבלה למחוזות הדימיון והתת-מודע של הבמאי/מחבר המחזה. לשניה היינו בתוך ראשו. גם שהילד יורה בעצמו ועוזר הבמאי אומר שהאקדח הוא 'בסך הכל רקוויזיט' יש פה בלבול מכוון בין דמיון למציאות, דם אמיתי יורד ומישהו מת עקב ירייה מאקדח צעצוע. כל המחזה וכל עולם התיאטרון הוא "בכאילו" אבל בעולם של הדמויות שמחפשות מחבר, הוא מת לחלוטין.

הדמויות הגיעו אל הבמאי בעצם אחרי ש'המחבר המקורי התייאש מהן', חסרות להן המילים וקומפוזיציה. בטקסט המקורי של פירנדלו הבמאי מדבר על אפשרויות של חיבור הסיפורים שלהן לעלילה בעלת רצף קוהרנטי והן מתמרדות נגד זה ונגד להקת השחקנים שיגלמו אותן. כאן המקום לציין את העיבוד המבריק של רועי חן שדאג לעדכן את המחזה בלי לקלקל את הכוונה המקורית, עיבוד שהעצים אותו פלאים. חן דאג להכניס גם הומור פנימי של תיאטרון גשר ['השולחן מ'טרטיף' למשל] אבל בהקשר למחזה [שם אולתורו חפצים מהצגה אחרת]. יש במחזה בדיחות פנימיות שהרבה קבוצות ותיאטראות ברחבי העולם יזדהו איתן ללא ספק, הן מספקות הצצה מעניינת ו'בלעדית' לעולם התיאטרון ו'מאחורי הקלעים' שלו, עבור חובבי תיאטרון שמכירים אותו מצפייה בלבד במועדי ההצגות הרישמיות.

הבמאי כמובן לא הצליח לחבר מחזה מסיפורי הדמויות או ממה שהשאיר לו 'המחבר שנטש'
הנושא הזה של היוצר שנוטש את ברואיו  חוזר הרבה אצל פירנדלו.

 נזכרתי בשורה מתוך "המלכודות" שלו "הו, השמש! השמש! את השמש אתם מבקשים מרוב אימה! מפני שהאשליות שוב אין בכוחן להתעורר מאליהן בעזרת אור מלאכותי שאתם עצמכם סיפקתם בידיים רועדות"

מה שנשאר לנו בכל זאת, זה להנות מרגעי היצירה והבדיה הטהורים באמת, לחיות באמנות, בסוריאליזם כלשהו, לצפות בלהקת שחקנים נהדרת, משה איבגי בתפקיד האב, ישראל [סשה] דמידוב בתפקיד הבמאי, נטע שפיגלמן הבת החורגת, וכל מי שהשתתף בהצגה, על הבמה ומחוצה לה, נתנו לנו שעה וחמישים של הנאה.

ואפילו שההצגה הייתה מוצלחת, פירנדלו, מחבר שלעולם אינו מרוצה והיה מתקן את הנובלות שלו ללא הרף וודאי היה אומר: "אנו כולנו היינו פעם יצורים שנלקחו מן הזרימה הזאת שאינה פוסקת ונלכדנו במלכודת ונקבענו בתוך צורה – בתוך המוות.

 

ראו גם

שש נפשות מחפשות מחבר בויקיפדיה

לואיג'י פירנדלו בויקיפדיה

 

 

"שש דמויות מחפשות מחבר" תיאטרון גשר. הצגות הבאות יתקיימו ב5/6/7/8/11 למרץ באולם נגה ביפו.

 

 

 

משמעות החיים ופרדוכס המוות

על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

 

 

מבקרת המחול של האתר חוזרת בביקורת על מופע מחול חדש העוסק במשמעות החיים ובפרדוכס המוות.

. .
"

משמעות ללא ריקוד-

 

על ":סוף נגיעה תחילה"- First Last Touch -כוריאוגרפיה: יירי קיליאן ומייקל שומאכר, תיאטרון המחול ההולנדי, מרכז סוזן דלל, במסגרת תל אביב דאנס 2009

מאת תמי כץ לוריא

את פסטיבל "תל אביב דאנס" , יזמה נהדרת של יאיר ורדי , מנכ"ל סוזן דלל, המביאה לישראל את הטובות בלהקות מהעולם, פתח תיאטרון המחול ההולנדי.
זו יצירה של יירי קיליאן ומייקל שומאכר, מ 2007, המבוצע על ידי קבוצת רקדנים, חלקם מ – 3NDT , האנסמבל הבוגר של NDT, שהורכב מרקדנים בני 40 ומעלה, והתפרק בינתיים. היצירה הועלתה לראשונה בפברואר 2008 בהאג, במסגרת פסטיבל המחול ההולנדי". זוהי העמקה והרחבה של יצירה קודמת של קיליאן, שנקראה Last Touch, ואורכה היה כ 10 דקות.
על פי התוכנייה, היצירה מתוארת כ"מופע אינטימי ומרגש, שבו הייאוש, טירוף ובדידות נוגעים בחייהם של שש דמויות. הרקדנים נעים בתנועה איטית להפליא על רקע תפאורת המאה ה –19. המזכירה את מחזותיו הגרוטסקיים של צ'כוב".
ואכן, זו יצירה אסתטית ומחשמלת על פרדוכס החיים והמוות, ועל משמעות החיים.
הבמה היא בית נטוש או נטוש זמנית. הכל מכוסה בסדינים, כפי שנהגו במאות שעברו במעמדות העליונים, שברשותם היו מספר בתים, והם היו עוברים לבית קיץ לתקופה מסויימת. הדמויות הם בני משפחה ומשרתיהם, שהיחסים בינים קשים. היצירה מציגה את האני הדקדנטי והאפל בכל דמות, עד הסוף הבלתי נמנע, בו הקרקע נשמטת תחת הרגלים בכל המובנים. הבד הלבן שכיסה את רצפת הבמה ועליו התרחש הכל, נמשך על ידי הרקדנים, כשהם מצויים ליד הבמה לאחר שירדו ממנה, והם מושכים הכל לתוך התהום השחורה שבה יושב הקהל.
האיטיות התנועתית, עד כדי אי תנועה כמעט, היא לא רוגע אלא אלימות, מתח, ומתארת גם יחסי אדונים ומשרתים, המודגשים על ידי הלבוש שחור לבן. זהו מופע חוויתי ומלא אוירה עמוס במשמעויות, במינימום תנועה. התנועה כל כך איטית עד כי שאלתי את עצמי לעיתים, איך הדמויות שינו מקומן בחלל והרי לא זזו, ומה שזז הכי הרבה זו התפאורה, אותה משנים הרקדנים תוך כדי בחינת היחסים ביניהם. האיטיות מוגזמת עד כדי שממון, בעיקר ב- 10 דקות ראשונות. היצירה קשה לצפייה ואיטית במיוחד, אך מהפנטת. המוסיקה של דירק האובריך קשה ואיטית גם היא, ולעיתים צלילים חדים ממש מנסרים את השתיקות.
על פי שיחה שהתנהלה בסוף המופע עם מייקל שומאכר, והרקדנים, ניתן היה להבין שהעבודה על היצירה הייתה כמו עבודה על מחזה ולא כמו על יצירת מחול. העבודה הייתה על פיתוח דמויות וכניסה אליהן, מעיד הכוראוגרף והרקדן מייקל שומאכר. עבודת הרקדן היא יותר תהליך משחק, מאשר תהליך ריקוד. כמו כן, לדבריו, הריקוד לא מובנה כולו, ומבוסס על אימפרוביזציה. ישנו רעיון כללי ואופי של דמויות, יש נקודות מסוימות של איפה להיכנס, איפה לשבור מהלך וכד', ובכל הופעה הרקדנים יוצרים מערכות יחסים אחרות זה עם זה סביב אותו רעיון ואוירה.
מי שרגיל לצפות בעבודותיו מלאות התנועה, הזורמות להפליא, של יירי קיליאן, ומבוצעות בטכניקה גבוהה במיוחד, הופתע הפעם. ניתן לומר שהייתה זו משמעות ללא רקוד.
אם מישהו יכול להרשות לעצמו לנטוש את התנועה, הרי זה קיליאן , דווקא משום שהוא שולט בה, על כל גווניה.
מעבר לשאלת משמעות החיים והיחסים, אם כן, נשאלת ביצירה שאלת הגבול בין תנועה לאי תנועה, ומה שביניהן.
אנו רגילים לצפות הרבה בריקוד ללא משמעות: כל תכניות הריאליטי למיניהן של "נולד לרקוד", "רוקדים עם כוכבים" ודומיהם, אנחנו רגילים להרבה רעש שאין כלום מעבר אליו, והנה הגיעה לכאן יצירה בכוון ההפוך לגמרי, אולי כדי ללמד אותנו משהו.

 

ראו גם

תמי כץ לוריא מסבירה מה נדרש ממופע מחול ?

 

לידה או מוות ?

 

"על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

 

מבקרת המחול של האתר תמי כץ לוריא חוזרת בביקורת מחול נוספת

והפעם על מחול חדש  'אוסף פרטי' , בכאוריאוגפיה של סאלי אן פרידלנד ,שהועלה בבכורה עולמית , בחודשים  יולי – אוגוסט 2009  בביצוע  להקת המחול דאנס דרמה D.D.C

העבודה נוצרה מתוך אוסף זכרונות וסודות פרטיים ובנוייה משלושה חלקים נפרדים.כשבסיס היצירה נוגע  ב'גבולות' , הגבול הפנימי , הגבולות הקולקטיבים והאוניברסליים,האקטואלים לחיי היום יום שלנו , העבר, וכלפי העתיד. בסיס העבודה, נבנה מתוך יצירה קצרה, שהועלתה לראשונה בניו-יורק במסגרת 92nd Street Y Harkness Dance Festival, במרכז אלוין איילי החדש,

במהלך סיור הופעות בארה"ב (בפברואר 2006)  עם יצירת המחול 'אדום' בכוריאוגרפיה של סאלי אן

 
 היוצרת סאלי אן פרידלנד , נולדה בדרום אפריקה .למדה בלט בסגנון "רויאל אקדמי".
החלה את הקריירה שלה כרקדנית בלהקת הבלט "קאפאב" של קייפטאון, בדרום אפריקה.

לאחר עלייתה ארצה בשנת 1976, רקדה בלהקות 'בת-דור' ולהקת בת-שבע.

 

מגיל 30 לערך חזרה סאלי בתשובה למשך כ-10 שנים והפכה לדתיה אדוקה ולאחר מכן חזרה שוב בשאלה והחליטה להמשיך לרקוד וליצור בעולם המחול)

 

"כיום יש בי מבט קצת שונה על העולם, ולכן גם היצירה שונה. תחושה של השלמה ואמת פנימית,

לצד הבדידות של האמן ביצירתו." מדגישה סאלי

 
 
ולהלן ביקורתה של המורה וההיסטוריונית למחול תמי כץ לוריא .

 

אוסף פרטי.צילם גד דגון.

לידה או מוות ?

אוסף פרטי/ מאת סאלי אן פרידלנד, סוזן דלל,
במסגרת "מחולוהט"

מאת תמי כץ לוריא . 

"הסודות שלנו אסופים במקומות מסתור פרטיים. סודות של פחד וחוסר בטחון יוצאים גבולות באינטימיות, ביחסים….מחשבות, זיכרונות, גבולות אישיים, כמו שתי וערב, יוצרים בהרמוניה קולאז' אישי, והופכים לאוסף פרטי"- כך כתבה סאלי אן פרידלנד על יצירתה האחרונה, "אוסף פרטי", ואכן כך. סאלי אן שוזרת בעדינות וביופי ויזואלי תמונות של זיכרון, יחסים, גבולות, שהם האוסף הפרטי שלה.
התמונה הפותחת את המופע יפהפייה: רקדניות שוכבות תחת טולים צבעוניים שקופים.חלקן בתנוחה עוברית. הן שוכבות ללא תנועה, כאשר רקדן בקביים גבוהות צועד ביניהן. אט אט הן יוצאות מתוך הטול ונעות. האם זו לידה? או מוות? התאורה מופקת מפנסים התלויים על צוג נמוך מאד, כמעט נוגעים ברקדנים השוכבים, ועל ידי כך נוצרת אוירה של חלל דחוס ומעיק, ואז הצוג מתרומם. הטולים בהם התכסו הרקדניות הופכים לזנב, למשא כבד. הרקדניות נעות באוניסונו מופלא. החלק הזה הוגדר כ "אתמול". בין ה"אתמול" לחלק הבא "היום", מוקרן סרט וידאו-ארט אשר עיקרו ה"טול", המטייל ברחבי תל אביב, בעיקר בסביבה הקרובה של סוזן דלל, משתלב בגלי הים, וכדומה.

 

 

צילם גד דגון.

החלק השני, "היום", הוא המוצלח ביותר. הוא נפתח בדואט של האבקות בין גבר (לירון עוזרי) לאישה (שני קצמן). ההאבקות היא ספק בינו לבין עצמו, ספק בינו לבין האישה, או נשים אחרות החולפות על הבמה. לאחר הדואט המצויין (הומור במחול תמיד משבח את היצירה), מתחיל טריו של שלוש רקדניות (אמילי מגנאג'י,דניאלה בלוך, נעמה קריסטל) בנעלי עקב, לבושות שחור. הטריו מבוצע היטב ומעניין. שני קטעים אלה, העוסקים בנשיות וגבריות, ובמאבק בין המינים, הם החזקים בערב. בתום החלק הזה, מוקרן שוב סרט וידאו, הפעם הוא מתעד את החזרות על המופע.

 

החלק השלישי, ה"עתיד" מתכתב עם החלק הראשון "העבר". הפעם הטולים תלויים מן הצוגים התלויים גבוה מתקרת הבמה. הרקדנים רוקדים מאחורי הטולים, ולעיתים יוצאים החוצה ועוברים ביניהם. בסך הכל החלק הזה ארוך מידי.
הרקדנים מצוינים, אם כי לעיתים אינם אחידים בתנועתם. השפה התנועתית של סאלי-אן זורמת ונעימה לעין, ובו בזמן מנסה לשבור מוסכמות, ולנסות כיוונים חדשים, ורואים שהייתה פה עבודה מעמיקה של חיפוש חומרים, וניסיון מוצלח של "לומר דברים קצת אחרת".
רק מצער שסרט הוידאו היה מיותר, אם כי היה מעניין מאד לכשעצמו. הוא יצר מן הפרדה שרירותית שקטעה את הרצף, וכך גם החלוקה ל"עבר", "הווה", "עתיד".

קטעים מאוסף פרטי

 

 

צילם גד דגון.

האפקט הכוריאוגרפי

 

"על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

לאחרונה היגיעו לישראל  שבעה סולני בלט מבית האופרה מפריז ויבצעו פעמיים את המופע: "אפקט הכוריאוגרפיה " הכולל רפרטואר עכשווי של יצירות מאת: ניקולאס פול, חוזה מרטינז וברונו בושא.
מבקרת המחול של האתר,המשוררת,המורה  למחול וההיסטוריונית של עולם המחול תמי כץ לוריא הייתה במופע ולהלן ביקורתה במדורה הקבוע "על קצות האצבעות "ואגב ביקורת המופע יש לה כמה הערות מעניינות על מצב המחול הישראלי

 

הנה זה רגע מושלם

מאת תמי כץ לוריא

הנה אני יושבת בשמש ושותה. ונעים. לא חם מידי, ולא קר, תחילת אפריל.  גם המוסיקה משכרת אותי, משחררת אותי (אני כבר יודעת מתי להחזיק, מתי לעזוב). אני יושבת הכי קרוב ללהקה. לבדי. הג'אז לוקח אותי למקומות אחרים (מה נורא שאני צפה במופלאות היופי רק לפעמים?). אין לי גוף, והגוף שלי מאושר.

 

הנה אני זזה בתנועות גדולות. אני בשליטה מלאה בגוף אך ללא שום שליטה בגבולות התנועה, הזורמת, המשחררת, וגם לא בגבולות התודעה, השותקת עכשיו. גם קרובה לאדמה, גם מנותקת לגמרי ממנה.השרירים שלי חמים ואני צפה בכל העולמות, אין לי גיל, והפירושים שלי הם צורות,זרמים, צורות

 

הנה אני מסופקת, אחרי שעברו לי מיליון סרטים בראש בהם אני דמות ראשית ונועזת במיוחד. עכשיו מותר לי להיות ברֶלֶקְס, לשקוע, לשקוע לתוך החום המחבק שלך (לעיתים קרוב לעיתים רחוק שנות אור)

 

הנה זה מה שאני יכולה לומר: אין לי תשובות. חלקיקי תודעה, חוויות, רעד העובר לרגע בעמוד השדרה. איני יכולה להבטיח דבר. הנה אני מנסה לבנות פאזל, הנה אני מנסה.

 הנה זה בא: אני רוב הזמן מנסה לדבר ברמזים. לפעמים אני צועקת. למה איני יכולה לומר ישר את הדברים הפשוטים ביותר?

 

 

.
האפקט הכוריאוגרפי

מאת תמי כץ לוריא

 

על "אפקט הכוראוגרפיה"- סולני בלט האופרה של פריז / סוזן דלל, במסגרת "מחולוהט" .

יש לי סוג של אינטואיציה להופעות מחול, (האמת שגם לסרטים ומופעי ג'אז….) שאומרת לי מה בערך אני הולכת לראות ובאיזה סגנון, ואיך אני ארגיש עם זה.
בדרך כלל אני לא מפספסת.
גם הפעם, במופע סולני בלט האופרה של פריז, היה כך.
זו אחת הלהקות הטובות בעולם, ולראות סולנים שלה פה, על הבמה של סוזן דלל, זה וואאו. הייתי בטוחה שאני אתפעל מהטכניקה, אך חידוש אמנותי לא אראה פה.
אך משום מה לא היה פירוט בשום מקום בתוכניה או מחוצה לה מה העבודות הללו בדיוק, פרט לזה שהן עוסקות בנושא היצירה הכוריאוגרפית. כך שתוכן הערב נשאר עבורי בגדר תעלומה.

כמו כל להקה גדולה בעולם, נהוג כנראה גם באופרה של פריז, שהרקדנים מעלים ערב של יצירות שלהם, ומה שראינו בסוזן דלל הוא כנראה מקבץ מערב שכזה .
כצפוי בערבים כאלה, הרקדנים היוצרים מושפעים מסגנונות המחול, ומהמאפיינים של הכוריאוגרפיה של היוצרים הידועים שהם בדרך כלל עובדים עמם.
ציפיתי לטכניקה גבוהה, – וקיבלתי את מה שציפיתי. .

הריקוד הראשון היה דואט שנקרא "בין השניים" ונרקד על ידי אליס רנבו ואורליין הווט. עפ"י התכניה, הריקוד עסק ביחסים זוגיים , כאשר, הם "מתחבקים ומשסעים זה את זו לגזרים, ישויותיהם מתמזגות ונקרעות זו מזו ללא הרף" (עפ'י קאדר בלארבי).
העימות היה, אך הוא היה מעודן למדי. המוסיקה של פורה הוסיפה לעידון הזה ולא הגבירה את הניגוד, כפי שניתן היה לעשות. הטכניקה של הרקדנים מעולה, ומבוססת חזק על הבלט הקלאסי, הכל זורם ואסתטי. מייד עלו בזכרוני כל הדואטים בנושא הזה של עימות זוגי, המתאימים לתיאורו של בלארבי, כפי שנעשו על ידי יוצרים ישראלים, כמו סהר עזימי, יוסי ברג, יסמין גודר, ואיך האלימות אצלם באה לידי ביטוי תנועתי לא מעודן בכלל, אפילו אלים, וכמה זה חזק. ופה כמה זה לא חזק.
הריקוד השני, "סולו סקרלטי" נוצר ובוצע על ידי ברונו בושה, שגם ניהל אמנותית את הפרוייקט הזה. הוא מתחיל כשידיו אחוזות זו בזו, ככבלים. כך הוא גם מסיים. בין לבין הוא מנתק אותן זו מזו, זז להפליא על פני כל הבמה. הוא לובש ג'ינס, אבל זה לא מונע ממנו לנוע בקלילות ולהפגין את היכולת הטכנית שלו. השיחרור התנועתי שלו נפלא, לעומת זאת, הכבילות, הנושא הכוריאוגרפי, לא משכנע כלל.
העבודה הבאה, "בועה", מאת ניקולס פול, נפתחה בתמונה יפהפייה של שני גברים מעונבים (אדריאן קובה, סימון ולסטרו). האחד עם בלון הליום אדום, הקשור לצידו לבמה, והשני עם הרבה בלונים אדומים לא מנופחים, המוטלים על הרצפה. כל אחד מהם נתון במעגל התאורה שלו. יש פה חיפוש אחר שפה תנועתית שונה, וניסיון מוצלח ללכת מעבר למוכר, ומעבר לבלט הקלאסי. שני הגברים מנהלים מעין שיחה, רוקדים באוניסונו, נפרדים, ממשיכים זה את משפטו התנועתי של זה. השיחה העוסקת בחלל שלי והחלל שלך, חלקה בתנועה במרחב, וחלקה בתנועה מעניינת על הרצפה. התנועות הקטועות, והעצירות יוצרים איפוק, ומעצימים את החוויה.
"ריח ההעדרות" מאת חוזה מרטינז, היה ללא ספק הריקוד החזק בערב. הוא עוסק באבל על מות האהוב, על רקע מלחמת האזרחים בספרד. אווירת האבל, הזיכרונות מהמלחמה, והדרמה שבאבדן, עוברים בצורה חזקה בביצועה המצוין של ארנטקסה סאגרדוי. לזה מוסיפים השירים הספרדיים הישנים, צילומי הפליטים, ותמונות מהמלחמה. קטעי הרצפה הסוערים, המבוצעים במיומנות על ידי סאגרדוי, המלווים במוסיקת ג'אז מודרני סוער, מבטאים את סערת הרגשות והנפש בצורה נהדרת. לקראת הסוף מצטרף אליה אורליין הווט המצוין, האם הוא הזיכרון שלה? אולי הוא העתיד שלה? לא ברור. הריקוד האינטנסיבי ביניהם מותיר אותה מותשת, והיא חוזרת להתכנס בעברה.
"ארבע דמויות בחדר" חתם את ערב. ארבעה גברים תחומים כל אחד ברבוע שלו, והם כותבים בגיר על רצפת הבמה. אין קשר ביניהם, למרות שהם מאד קרובים פיסית. בין לבין הם מדברים לעצמם, ומתעסקים עם גופם, כמו מודדים אותו. הם ממלאים את רבוע הרצפה שלהם בשורות כתובות בגיר, וזו תמונה חזותית מעניינת, אך ממצה את עצמה מהר. הכתיבה על הרבועים מצמצמת כל פעם את חלל התנועה שלהם, ואנו צופים שכאשר יסיימו למלא את הרבועים, יסתיים הריקוד. הקשר בין הרקדנים נוצר רק בסוף, כאשר נותר להם חלל קטן מאד לרקוד בו. הקשר ביניהם הוא רק הקרבה הפיסית בהתחלה, ועובר לאחר מכן לדואטים, הנוצרים תוך כדי תנועה, מתפרשים על כל החלל, ומוחקים תוך כדי כך את השורות הכתובות על הרצפה.
הפתעה כוריאוגרפית- לא הייתה.
והאמת? גם לא היו לי שום ציפיות  להפתעה כזאת.

יש משהו נהדר  במה שקורה  בסצינת המחול העכשוית בישראל, בקבוצות המחול ובקרב היוצרים העכשוויים הישראלים, שבגללו אנחנו מצליחים בתחום המחול בעולם.

 משהו חצוף ומעז, ופורץ גבולות, גם אם הוא מוגבל לעיתים, מעצבן ומתיש. דבר כזה בדרך כלל אני לא מצפה לראות בכוריאוגרפיות זרות.
ואכן לא היה.

 

פסק הדין :

רקדני בית האופרה הצרפתי הפגינו מיומנות מרשימה  ללא  גרם  אחד של  חדשנות, וחסרת כל ניצוץ של השראה אמיתית..

 

ראו ביקורות מחול נוספות מאת תמי כץ לוריא :

 

זכרון השואה כיצירת מחול

הכיעור החדש במחול

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

הבלוג של תמי כץ לוריא

האופרה הפריסאית בפעולה.

הכת המשפחתית

 

"מי מפחד מוירג'יניה וולף  " הוא אחת ההצגות המפורסמות ביותר שנכתבו במאה ה-20. ובימים אלו מוצגת גרסה חדשה שלה בתיאטרון הקאמרי .ההצגה התבלטה בתיאור הלא סנטימנמנטלי וניתן לאמר האכזרי שלה של חיי זוגיות .זוהי אחת מאותן הצגות שכל רווק שצופה בהן יכול להתברך על כך שלפחות זה נחסך ממנו.
המוזיקאית אסיה רודשטיין צפתה בה ולהלן ביקורתה :

הכת המשפחתית : על מי מפחד מוירג'יניה וולף

מאת אסיה רודשטיין

המוזר המטורף, אם הוא מחושב היטב – הוא היצירה המכשפת בטירוף.
צפיתי בתיאטרון הקאמרי החדש בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" מאת המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי. בהחלט התאים לי לחוות את החוויה דווקא בימים אלו, כשהתקשורת מוצפת בסיפורים מעולם הבידור, בזמן שהאלימות מראה את שיניה הצהובות.

ובכן להצגה עצמה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?"
מחזה חזק בתרגומו האמנותי של מיכה לוינסון ובבימויו. המחזה בשפת המקור מזה יובל בגדר
"הקלאסיקה המודרנית". מה שעניין אותי, זו העובדה שמצאתי במחזה דברים לגמרי שונים מאלה המתוארים בכתבות הביקורת הרבות באינטרנט. החלטתי להביא אותם לפה. אני חוזרת – מה שאכתוב, יבוא ממבטי האישי, מקווה שברור שאני לא קובעת עובדות, אלא רק שואלת את גולשי האתר שראו את ההצגה: האם תסכימו איתי?

המחזאי אדוארד אלבי חושף לפנינו את חייהם של בני הזוג, פרופסור להיסטוריה, החולם על תפקיד נשיא האוניברסיטה, ואשתו מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה, כאשר יחסיהם של בני הזוג הם סאדו– מזוכיסטיים. הסצנה הראשונה מבלבלת: שומעים את גסויותיה הפראיות של מרתה, והפרופסור ה"מסכן" סולח לה על כל העלבונות כמו "אפס!" ו"בהמה!", אבל אח"כ כבר הבנתי, שהמחזאי אלבי נותן לג'ורג' הפרופסור תפקיד לגמרי אחר: ג'ורג' הוא הגורו של הכת המשפחתית האינטלקטואלית. למה החלטתי כך? למרות כל השיגעונות של מרתה \ ענת וקסמן, ג'ורג'\ גיל פרנק – הוא השולט, המכתיב את החוקים בידו הקרה, הוא זה שמנצח על התנהגותה ועל התנהגותם של בני זוג צעירים שהגיעו להתארח בביתו של הפרופסור.
למה השתמשתי בכלל במלה "כת"? מההצגה הבנתי, שלא חדש אצל ג'ורג' לארח
זוגות לתוך הלילה, להשקותם עד שכרות ולהכניסם לסחרור קרבות שלו עם אשתו, להביאם
לקיום יחסי מין ולא לתת להם אפשרות להסתלק מביתו מתי שהם רוצים. חוץ מזה כל
משפט שמנסים האורחים לומר, ג'ורג' מפסיק ומשלים אותו בעצמו, עד שהם מאבדים עניין
להביע את דעתם.

מהם המאפיינים המרכזיים של הכת? מוות, סקס ולעתים סמים או כל חומר אחר ככלי עזר,
שמטשטש או מגביר את החושים.

הצגה זו מתארת מכמה זוויות את מות הוריו של הפרופסור, כאשר הוא עצמו כנראה היה מעורב ברצח שלהם. מכאן והלאה הקהל מוזמן להחליט, אם זה היה רק פרי דמיונו או שמא- המציאות. השאלה הלא פתורה הזו נשארת כאחד הקסמים שהמחזאי מגיש לנו ביצירה.
מוות מסוג אחר… ישנו בהצגה בן מדומה. מרתה מדמיינת בעקבות היפנוזה שג'ורג' עושה לה שיש לה בן בשם ג'ימי, שהוא חי, שהוא בלונדיני, שאתמול הייתה לו יום הולדת… היא מספרת את סיפור לידתו וממש "במקרה" מפרה את חוקי ה"משחק" של בעלה – מגלה לאנשים את עצם "קיומו" של הבן במקום לשמור היטב על הסוד. למה זו הייתה הפרה? למה הגילוי הזה אמור להפריע לג'ורג'? כי מי שיידע על הבן, יוכל בהזדמנות כל שהיא לפתוח את עיניה של מרתה ולגלות לה שהיא "חיה בסרט", שאין לה בן… לכן ג'ורג' באשמת הפרת החוק ודליפת המידע "ממית" את בנם בסצנה האחרונה של ההצגה, כשהוא מכריז שבנם נהרג בתאונה. סצנה קשה – ענת וקסמן מדהימה – היא מתאבלת, נסערת על אובדן בנה, צורחת: "אבל אתה לא יכול להחליט על כך לבדך! הוא הבן שלי!!!"
מסתבר, שחוץ מהקורבנות המתים וה"מתים", מרתה – היא הקורבן של ג'ורג', ולא להיפך, היא חיה את חייה ללא יכולת להתעורר מהסיוט, ללא יכולת להסתכל עליהם מנק' חיצונית ולהבינם. היא יום יום מושפעת, מהופנטת, מושפלת, אך בהרגשתה שלה היא זו המשפילה.
למה ג'ורג' בכלל צריך את כל זה?

צילם משה שי .

כאן הגעתי לנושא הסקס כמאפיין חשוב בכת. כל הדינאמיקה שישנה בין שני הזוגות, מכוונת למימוש צרכיו המיניים של ג'ורג', למרות שלא מתואר בהצגה, איך פיסית הוא מקבל את סיפוקיו. ג'ורג' עושה הכל כדי לגרום לאשתו מרתה להשפיל אותו ואת עצמה, גורם לה לרצות מגע מיני עם כל גבר, שהיא פוגשת (שמתארח אצלם).
אפילו ניק, ביולוג, אדם שפוי, כשהוא שתוי רץ לקיים עם מרתה יחסי מין, כי זה בדיוק מה שג'ורג' רוצה בלי לומר מפורשות. ג'ורג' מקבל גירוי והנאה כשרואה או כששומע את מרתה מקיימת יחסי מין עם גבר אחר, או לפחות מתנשקת איתו בנוכחותו. בנוסף, תוך כדי סצנת ה"בגידה" ג'ורג' "פותח" את עיניה של המתארחת הצעירה ומצביע על מעשיו של בעלה במטרה ליהנות גם מהתסכול ומהסבל של הבחורה כשהיא שומעת על בגידתו של בעלה ניק.
שימו לב, הכל מסתיים רק כשזה נגמר מבחינתו של ג'ורג', כשהוא מסופק, הוא אומר: "נגמר. תלכו הביתה." רק אז הוא פותח לזוג הצעיר את דלת הכניסה.

סמים. לא היו סמים, אבל היה הרבה מאוד אלכוהול. ג'ורג' לא שתה, אבל דאג למזוג משקאות לכולם בלי הפסק.

איך התרשמתי ממשחק השחקנים? הרגשתי פער גדול בעוצמת הביצועים של השחקנים ענת וקסמן וגיל פרנק. וקסמן עם יצירתיותה הרועשת בנתה דמות בולטת וכריזמטית, גיל פרנק מאופק. לדעתי, הוא אמור היה לגלם דמות הרבה יותר אקטיבית, אחרת איך כל שאר הדמויות יכולים לעשות דברים מטורפים, לצעוק בגסות יתירה, לקיים יחסים ללא כוונתם מלכתחילה? מצד שני, יש גם דרך אחרת לאיזון בין שני השחקנים: לבקש מענת וקסמן להיות שחקנית אפאטית, פסיבית, קצת רדומה, לא לצעוק סתם. השחקנים הצעירים נטע גרטי וירון ברובינסקי גילמו דמויות שהן יותר ויותר משתכרות, הייתי לוקחת את זה לכיוון של שיגעון הדרגתי ולא לתיאור של שיכורים, יש הבדל.

מוסיקה. צפיתי בכמה וכמה הצגות עם המוסיקה של אלדד לידור. הפעם הקטעים של לידור היו חסרים לי, סצנות שלמות ללא לחן או איזה אפקט מוסיקלי. אולי הוא הלחין, וזה הורד, אני לא יכולה לדעת, אבל מה שהיה – לא הספיק לי.

לסיכום, קראתי בכתבות שונות, שהצגה הזו עוד מזמן הוגדרה כ"תיאטרון אבסורד". לא הייתי ממהרת וקוראת לזה אבסורד, משום שלדעתי, אין דבר יותר אבסורדי מהחיים…

אסיה רודשטיין. 2009–06–11
assiarod@walla.com

 

ראו גם

מי מפחד מוירג'יניה וולף בקאמרי

 

מי מפחד מוירג'יניה וולף בויקיפדיה :

אדוארד אלבי המחזאי

עוד ביקורות

 

מיכאל הנדנזלץ על "מי מפחד מוירג'יניה וולף"

אורית הראל על "מי מפחד מוריג'יניה וולף "

אלעד נעים על "מי מפחד מוירג'יניה וולף "

זיכרון השואה כיצירת מחול

 

המשוררת אשת המחול  וההיסטוריונית של המחול בארץ תמי כץ-לוריא פותחת ברשימה זאת את מדור ביקורת המחול שלה באתר זה ,שבו תסקור ותנתח  ותבקר ,ללא משוא פנים ובאוביקטיביות , מופעי מחול וריקוד שונים המוצגים בישראל.
ורשימת הביקורת שלה היא על מופע המחול העוסק בזיכרון השואה "זכרון דברים " של להקת המחול הקיבוצי. יצירה שהועלתה לראשונה על הבמה ב-1994 והפכה לסוג של קלאסיקה נדירה באריכות הימים שלה בעולם המחול הישראלי.
"

 

זיכרון השואה כמופע מחול :

 ביקורת על " זכרון דברים" מאת רמי באר- להקת המחול הקיבוצית,6.6.09, מרכז סוזן דלל במסגרת "הבמה הגדולה"

מאת תמי כץ לוריא-

צילום מהמופע "זיכרון דברים " שלהתיאטרון הקיבוצי. צילם אייל לנדסמן.

היצירה "זיכרון דברים", מאת הכוריאוגרף רמי באר, עלתה לראשונה בשנת 1994 מאז היא אחת היצירות העיקריות ברפרטואר להקת המחול הקיבוצית בארץ ובעולם. היצירה עוסקת בזיכרון השואה, כפי שהוא משתקף בעיני הדור השני, שלא היה שם, אך חווה את השואה באמצעות עדויות, וסיפורים. רמי באר עצמו הוא דור שני לניצולי שואה, ותלמידה וממשיכה של יהודית ארנון, נצולת שואה גם היא.
הבמה יפיפיה. גב הבמה עשוי לוחות עץ גבוהים, ובהם מספר מדפים, עליהם הרקדנים יושבים, רוקדים, עוברים. מה שמתרחש מאחורי ובין הקירות הללו, אינו פחות חשוב ממה שקורה לפניהם ועליהם. הקירות הם תפאורה היוצרת תמונות יפיפיות, אותן מיטיב באר ליצור, גם בעזרת התאורה.
היצירה נפתחת ב"קול צעקה" גדול. הצעקה היא המוסיקה החזקה, היריות הנשמעות ברקע, קול גלגלי הרכבת, התנועות החדות, המהירות והכוחניות, ועודף המבע של הרקדנים. כל זה גרם לי לבקש קצת שקט. שקט כדי לחוות משהו שהוא כה חזק, שאני לא צריכה כל כך הרבה רעש כדי להתייחד איתו. היה חסר לי איפוק, מינימליזם, רמז, שלדעתי היה מעצים את החוויה.

 

להקת

את חווית השואה יוצרים גם הטחות הגוף של הרקדנים כנגד קירות העץ, ההשענות עליהם, לעיתים בחוסר אונים, לעיתים כשהידיים מורמות, לעיתים עם הגב לקהל, כבהוצאה להורג. החוויה מועברת גם על ידי התנועות הרבות של הרקדנים בעורף מוכן מחד, או בצוואר מוטה לאחור. רוב התנועה מאופיינת בחדות ודרמטיות יתר.


איפוק הופיע דווקא באחד הקטעים הבאים, בו יושבות מספר רקדניות על המדפים הגבוהים, בזמן שסולנית הלהקה, רננה רנדי, רוקדת בידיים כבולות וקשורות כצלב על בטנה, הן נעות.המוטיב הזה הופיע עוד פעמיים ביצירה. הקטעים הללו היו יפים וחזקים בעיני, כי לרוב היו מינימליסטים יותר, המוסיקה שקטה, ולעיתים קרקסית משהו, ועל כן מה שפעל היה הניגוד. הניגוד בין הדמות הקשורה הדרמטית והמתייסרת, לבין הנשים שספק יושבות בשובבות פתיינית, ספק זורמות ברוגע, או נעות באופן יומיומי, ובין המוסיקה הלא בומבסטית, המחויכת קמעא, וזה חזק יותר מכל צעקה.
המשפטים התנועתיים שיוצר רמי באר יפים וזורמים, ומבוצעים במקצועיות ולרוב גם בדיוק . הקטעים הקבוצתיים עשירים. אחד הקטעים היפים היה קטע בו צעדו הרקדנים הלוך ושוב, כבמין מבוך או כזבובים במלכודת, ובהם שולבו קטעי סולו קצרים יפים. קטע יפה נוסף התרחש על לוחות העץ, ובצעידה של הרקדנים מאחוריהם, בגובה, כאשר חלקם גלויים וחלקם מוסתרים. לעומת מינון נכון של הקטעים הקבוצתיים,ריבוי הדואטים וקטעי הסולו לא תרם ליצירה.
מבנה היצירה של רמי באר מובנה מאד, וחוזר גם ביצירותיו המאוחרות: שלוב קטעים קבוצתיים מהוקצעים וזורמים מבחינה תנועתית, בדואטים וסולואים, ושילוב כוריאוגרפיה המאופיינת בתנועה זורמת ואסתטית, אם כי לא חדשנית, עם קטעי תיאטרון, המוגשים ולעיתים בהומור קרקסי (אם כי ביצירה זו אין קטעים כאלה). השימוש בבמה בתפאורה ובתאורה הוא תמיד יפיפה.אין ספק שרמי באר יודע היטב את מלאכתו, אך הוא אינו גאון.

אם הפריע משהו לי ביצירה" זכרון דברים", הוא דרמטיות היתר, והניסיון להציג את הנושא הכאוב והחזק הזה במלא עצמתו. אין צורך בזה.
האסוציאציות של הקהל עובדות שעות נוספות, ברגע שהוא יודע מה נושא היצירה, לכן היה צריך להיות פה הכל פשוט מאד, מינימליסטי, רומז.
הבעיה היא שרמי באר  לא רומז, הוא צועק בפה גדול , וזו נקודת התורפה הגדולה של "זיכרון דברים".
להקת המחול הקיבוצית ביצירת המופת, זכרון דברים

זיכרון דברים

גם על זיכרון דברים
פרטים על "זיכרון דברים "

לרקוד כדי לשכוח

 

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

 

עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא

תמי כץ לוריא שרה על ריי צ'רלס

תמי כץ לוריא בעקבות נאומי נשיא איראן