Category Archives: תיאטרון ודרמה

ימיו האחרונים של דוד המלך על פי אברהם סלקטר

השחקן  הוותיק אברהם סלקטר מופיע בימים אלה בהצגת יחיד על חייו של המלך דוד בן ישי המבוססת על סיפרו של ג'וזף הלר "אלוהים יודע". מחזה שבו דוד הזקן נזכר בקורות חייו ומספר עליהם לצופים.

זאת לא הצגה ראשונה על נושא זה. כבר היה את"כתר בראש " של יעקב שבתאי .אבל היא מעניינת בפני עצמה. 

והנה  קישור לביקורת שלי  על ההצגה באתר "יקום תרבות " בעריכתי : 

חיי דוד המלך על פי אברהם סלקטר

מחזאי סוכן חשאי וכופר :על כריסטופר מארלו ודקטור פאוסטוס

כריסטופר מארלו מחזאי אנגלי בימי המלכה אליזבת ,חיבר את המחזה האנגלי השנוי ביותר של תקופתו "קטור פאוסטוס" סיפור חייו של מכשף. מחזה שעורר מחלוקות כה עזות עד שצופים טענו ששדים הופיעו על הבמה בעת הצגתו.
מארלו עצמו היה אדם שנוי במחלוקת לפחות כמו המחזה. הוא היה הומוסקסואל ,סוכן חשאי וכופר שהעז לטעון דברים שאיש לא שמע כמוהם עד אז לגבי ישו הנוצרי .
הוא נרצח מסיבות מסתוריות ,אך יש הטוענים שהוא לא מת אלא המשיך לכתוב מחזות תחת השם "ויליאםן שיקספיר".
האומנם ?

ראו :

מחזאי סוכן חשאי ומכשף

הדיבוק של תיאטרון "הבימה "

"הדיבוק " מאת ש.אנסקי  היא ההצגה המפורסמת ביותר של התיאטרון הלאומי "הבימה "

.זוהי הצגה ש"הבימה " הריצה במשך עשרות שנים ולאורך אלפי מופעים תוך שמירה קפדנית ודקדקנית על תוכן וצורת ההצגה המקורית משנות העשרים של הבמאי וכטונגוב  עם אותם שחקנים קבועים ובראשם חנה רובינה שבמשך עשרות רבות של שנים  יעד לגיל זיקנה ושיבה גילמה את אותו התפקיד של נערה בת 16 בדיוק כפי שגילמה  אותו במוסקווה של שנות העשרים.

הצגה זאת הפכה לסוג של "דיבוק " בפני עצמו  עבור התיאטרון הלאומי .

ראו באתר "יקום תרבות "

"הדיבוק של תיאטרון" הבימה ""

החלק השני בסדרת "דיבוק צא !"

וראו גם

דיבוק צא :המופע

לרקוד עם הדיבוק

שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

לפני כמה עשרות שנים כתב המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו מחזה שבו יש טשטוש מוחלט בין מה הוא מציאות ומהי הצגה .מאז מה שתיאר במחזה התגשם במלואו בתוכניות ריאליטי . אולם הנושא שהעסיק באמת את המחזאי היה אף  קודר מזה בהרבה.

 זה היה הנושא של היוצר שנוטש את ברואיו לאנחות .

וכעת תיאטרון "גשר " מציג עיבוד של המחזה :שש דמויות מחפשות אחרי המחבר".
ארז מירנץ היה שם וכתב ביקורת על ההצגה .

.

שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

מאת
 ארז מירנץ

העיבוד והבימוי החדשים של "שש דמויות מחפשות מחבר" בתיאטרון גשר מעמידים הצגה רלוונטית ומשמעותית ביותר בתקופה בה הכל מוחצן, המציאות היא ריאליטי והאח הוא גדול מתמיד. ניסיון לשאוב כוחות ממחזה שנכתב לפני תשעים שנה.

לואי'גי פירנדלו .מחזאי .

 

כשקראתי את "שש נפשות מחפשות מחבר" הייתה לי הרגשה שהמחבר לואיג'י שפירנדלו התחיל לכתוב מחזה שלא כל-כך עבד (יותר מדי 'דאוס אקס מכינה'), אז הוא החליט, כאופייני לו, להפוך את מה שלא עבד כמחזה בפני עצמו למעין מחזה רפלקטיבי – מחזה בתוך מחזה. בכך הצליח לבקר בבת אחת את הכותבים לתיאטרון מצד אחד ואת הזילות של מעמד המחזאי מצד שני, את המדיום התיאטרלי על מגבלותיו והקונבנציות בו ומסביבו, את הבימאים, השחקנים, פועלי הבמה ומה לא?

"שש דמויות מחפשות מחבר" מתאר בעצם חזרה [למחזה של 'פירנדלו אחד'] שלא עלתה יפה ובמאי שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לא מגובש למחזה.
הרעיון הולך ומשתלט על החזרה. לתיאטרון נכנסות שישה 'דמויות של דמויות' ולא 'דמויות של משהו אחר' כלומר, הן נולדו דמויות והן מגיעות לתבוע את תשומת הלב של היוצר.
סופרים כמו פירנלדו, סרוונטס, בורחס ואפילו בימאים/תסריטאים כמו מישל גונדרי ויוצרים נוספים מדגישים ביצירתם איך הבדיון יכול להיות ממשי יותר מהמציאות וגם כאן; החזרה נקטעת, הדמויות מחפשות מחבר והבמאי מסתקרן ומתעסק איתן במקום עם אותה 'הצגה של פירנדלו'.

פירנדלו רומז שהדמויות הפולשות לתיאטרון הן פרי דמיונו של הבמאי ותו לא, הפעולות על הבמה והדיאלוג ביניהם [דמות 'האב' מכה למשל את הבמאי ומורידה לו דם ומנהלת איתו משא ומתן האם יכתוב את סיפור משפחתו או לא, הבת החורגת מפתה את השחקן הראשי ואומרת שישתלם להם כלכלית לחבר מהם מחזרה], משקפים תהליכים של כתיבה, או ניסיון לעשות יצירה תיאטרלית בטרם יש טקסט מוגמר שכתב מחזאי.
אמנם לעיתים מנסים בימאים ושחקנים להיות מחזאים, וחלק מהם עשו זאת, ובהצלחה גדולה , אבל בסך הכל מחזאי זה עניין מולד, אתה נולד סופר/מחזאי וזה לא עניין של בחירה. המחזאי הוא משהו שונה ושורשיו הם לאו דווקא בתיאטרון.
בשנים האחרונות נדחק המחזאי יותר יותר לשוליים עם כל מיני מופעים חלולים ואלתורים שאינם נעשים במחשבה מושכלת ומחשבה היא יסוד חשוב ביותר לפי ה"פואטיקה" של אריסטו ביצירת מחזה.
פירנדלו משיב מלחמה כנגד מגמה זו, שאולי כבר רווחה אז, אבל הוא עושה זאת עם הרבה הומור עצמי וחן, בצורה שלא הופכת אותו לטרחן. הרי הוא גם מסכים ש"מחברים אף פעם אינם מרוצים" וש"עדיף לעבוד עם מחזאים מתים".

ההפקה המרשימה והבימוי של יבגני אריה מדגישות את השניות בין העולם הממשי במחזה- חזרה להצגה בתיאטרון בשעות הבוקר, לבין המדומיין – עולמן של שש הנפשות שתובעות יחס מהבמאי. שהילדה הקטנה נופלת למזרקה והמזרקה נגררת אחורה לרקע קולות, תאורה ומוזיקה שנראים שהגיעו מעולם אחר, זוהי בעצם הקבלה למחוזות הדימיון והתת-מודע של הבמאי/מחבר המחזה. לשניה היינו בתוך ראשו. גם שהילד יורה בעצמו ועוזר הבמאי אומר שהאקדח הוא 'בסך הכל רקוויזיט' יש פה בלבול מכוון בין דמיון למציאות, דם אמיתי יורד ומישהו מת עקב ירייה מאקדח צעצוע. כל המחזה וכל עולם התיאטרון הוא "בכאילו" אבל בעולם של הדמויות שמחפשות מחבר, הוא מת לחלוטין.

הדמויות הגיעו אל הבמאי בעצם אחרי ש'המחבר המקורי התייאש מהן', חסרות להן המילים וקומפוזיציה. בטקסט המקורי של פירנדלו הבמאי מדבר על אפשרויות של חיבור הסיפורים שלהן לעלילה בעלת רצף קוהרנטי והן מתמרדות נגד זה ונגד להקת השחקנים שיגלמו אותן. כאן המקום לציין את העיבוד המבריק של רועי חן שדאג לעדכן את המחזה בלי לקלקל את הכוונה המקורית, עיבוד שהעצים אותו פלאים. חן דאג להכניס גם הומור פנימי של תיאטרון גשר ['השולחן מ'טרטיף' למשל] אבל בהקשר למחזה [שם אולתורו חפצים מהצגה אחרת]. יש במחזה בדיחות פנימיות שהרבה קבוצות ותיאטראות ברחבי העולם יזדהו איתן ללא ספק, הן מספקות הצצה מעניינת ו'בלעדית' לעולם התיאטרון ו'מאחורי הקלעים' שלו, עבור חובבי תיאטרון שמכירים אותו מצפייה בלבד במועדי ההצגות הרישמיות.

הבמאי כמובן לא הצליח לחבר מחזה מסיפורי הדמויות או ממה שהשאיר לו 'המחבר שנטש'
הנושא הזה של היוצר שנוטש את ברואיו  חוזר הרבה אצל פירנדלו.

 נזכרתי בשורה מתוך "המלכודות" שלו "הו, השמש! השמש! את השמש אתם מבקשים מרוב אימה! מפני שהאשליות שוב אין בכוחן להתעורר מאליהן בעזרת אור מלאכותי שאתם עצמכם סיפקתם בידיים רועדות"

מה שנשאר לנו בכל זאת, זה להנות מרגעי היצירה והבדיה הטהורים באמת, לחיות באמנות, בסוריאליזם כלשהו, לצפות בלהקת שחקנים נהדרת, משה איבגי בתפקיד האב, ישראל [סשה] דמידוב בתפקיד הבמאי, נטע שפיגלמן הבת החורגת, וכל מי שהשתתף בהצגה, על הבמה ומחוצה לה, נתנו לנו שעה וחמישים של הנאה.

ואפילו שההצגה הייתה מוצלחת, פירנדלו, מחבר שלעולם אינו מרוצה והיה מתקן את הנובלות שלו ללא הרף וודאי היה אומר: "אנו כולנו היינו פעם יצורים שנלקחו מן הזרימה הזאת שאינה פוסקת ונלכדנו במלכודת ונקבענו בתוך צורה – בתוך המוות.

 

ראו גם

שש נפשות מחפשות מחבר בויקיפדיה

לואיג'י פירנדלו בויקיפדיה

 

 

"שש דמויות מחפשות מחבר" תיאטרון גשר. הצגות הבאות יתקיימו ב5/6/7/8/11 למרץ באולם נגה ביפו.

 

 

 

משמעות החיים ופרדוכס המוות

על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

 

 

מבקרת המחול של האתר חוזרת בביקורת על מופע מחול חדש העוסק במשמעות החיים ובפרדוכס המוות.

. .
"

משמעות ללא ריקוד-

 

על ":סוף נגיעה תחילה"- First Last Touch -כוריאוגרפיה: יירי קיליאן ומייקל שומאכר, תיאטרון המחול ההולנדי, מרכז סוזן דלל, במסגרת תל אביב דאנס 2009

מאת תמי כץ לוריא

את פסטיבל "תל אביב דאנס" , יזמה נהדרת של יאיר ורדי , מנכ"ל סוזן דלל, המביאה לישראל את הטובות בלהקות מהעולם, פתח תיאטרון המחול ההולנדי.
זו יצירה של יירי קיליאן ומייקל שומאכר, מ 2007, המבוצע על ידי קבוצת רקדנים, חלקם מ – 3NDT , האנסמבל הבוגר של NDT, שהורכב מרקדנים בני 40 ומעלה, והתפרק בינתיים. היצירה הועלתה לראשונה בפברואר 2008 בהאג, במסגרת פסטיבל המחול ההולנדי". זוהי העמקה והרחבה של יצירה קודמת של קיליאן, שנקראה Last Touch, ואורכה היה כ 10 דקות.
על פי התוכנייה, היצירה מתוארת כ"מופע אינטימי ומרגש, שבו הייאוש, טירוף ובדידות נוגעים בחייהם של שש דמויות. הרקדנים נעים בתנועה איטית להפליא על רקע תפאורת המאה ה –19. המזכירה את מחזותיו הגרוטסקיים של צ'כוב".
ואכן, זו יצירה אסתטית ומחשמלת על פרדוכס החיים והמוות, ועל משמעות החיים.
הבמה היא בית נטוש או נטוש זמנית. הכל מכוסה בסדינים, כפי שנהגו במאות שעברו במעמדות העליונים, שברשותם היו מספר בתים, והם היו עוברים לבית קיץ לתקופה מסויימת. הדמויות הם בני משפחה ומשרתיהם, שהיחסים בינים קשים. היצירה מציגה את האני הדקדנטי והאפל בכל דמות, עד הסוף הבלתי נמנע, בו הקרקע נשמטת תחת הרגלים בכל המובנים. הבד הלבן שכיסה את רצפת הבמה ועליו התרחש הכל, נמשך על ידי הרקדנים, כשהם מצויים ליד הבמה לאחר שירדו ממנה, והם מושכים הכל לתוך התהום השחורה שבה יושב הקהל.
האיטיות התנועתית, עד כדי אי תנועה כמעט, היא לא רוגע אלא אלימות, מתח, ומתארת גם יחסי אדונים ומשרתים, המודגשים על ידי הלבוש שחור לבן. זהו מופע חוויתי ומלא אוירה עמוס במשמעויות, במינימום תנועה. התנועה כל כך איטית עד כי שאלתי את עצמי לעיתים, איך הדמויות שינו מקומן בחלל והרי לא זזו, ומה שזז הכי הרבה זו התפאורה, אותה משנים הרקדנים תוך כדי בחינת היחסים ביניהם. האיטיות מוגזמת עד כדי שממון, בעיקר ב- 10 דקות ראשונות. היצירה קשה לצפייה ואיטית במיוחד, אך מהפנטת. המוסיקה של דירק האובריך קשה ואיטית גם היא, ולעיתים צלילים חדים ממש מנסרים את השתיקות.
על פי שיחה שהתנהלה בסוף המופע עם מייקל שומאכר, והרקדנים, ניתן היה להבין שהעבודה על היצירה הייתה כמו עבודה על מחזה ולא כמו על יצירת מחול. העבודה הייתה על פיתוח דמויות וכניסה אליהן, מעיד הכוראוגרף והרקדן מייקל שומאכר. עבודת הרקדן היא יותר תהליך משחק, מאשר תהליך ריקוד. כמו כן, לדבריו, הריקוד לא מובנה כולו, ומבוסס על אימפרוביזציה. ישנו רעיון כללי ואופי של דמויות, יש נקודות מסוימות של איפה להיכנס, איפה לשבור מהלך וכד', ובכל הופעה הרקדנים יוצרים מערכות יחסים אחרות זה עם זה סביב אותו רעיון ואוירה.
מי שרגיל לצפות בעבודותיו מלאות התנועה, הזורמות להפליא, של יירי קיליאן, ומבוצעות בטכניקה גבוהה במיוחד, הופתע הפעם. ניתן לומר שהייתה זו משמעות ללא רקוד.
אם מישהו יכול להרשות לעצמו לנטוש את התנועה, הרי זה קיליאן , דווקא משום שהוא שולט בה, על כל גווניה.
מעבר לשאלת משמעות החיים והיחסים, אם כן, נשאלת ביצירה שאלת הגבול בין תנועה לאי תנועה, ומה שביניהן.
אנו רגילים לצפות הרבה בריקוד ללא משמעות: כל תכניות הריאליטי למיניהן של "נולד לרקוד", "רוקדים עם כוכבים" ודומיהם, אנחנו רגילים להרבה רעש שאין כלום מעבר אליו, והנה הגיעה לכאן יצירה בכוון ההפוך לגמרי, אולי כדי ללמד אותנו משהו.

 

ראו גם

תמי כץ לוריא מסבירה מה נדרש ממופע מחול ?

 

לידה או מוות ?

 

"על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

 

מבקרת המחול של האתר תמי כץ לוריא חוזרת בביקורת מחול נוספת

והפעם על מחול חדש  'אוסף פרטי' , בכאוריאוגפיה של סאלי אן פרידלנד ,שהועלה בבכורה עולמית , בחודשים  יולי – אוגוסט 2009  בביצוע  להקת המחול דאנס דרמה D.D.C

העבודה נוצרה מתוך אוסף זכרונות וסודות פרטיים ובנוייה משלושה חלקים נפרדים.כשבסיס היצירה נוגע  ב'גבולות' , הגבול הפנימי , הגבולות הקולקטיבים והאוניברסליים,האקטואלים לחיי היום יום שלנו , העבר, וכלפי העתיד. בסיס העבודה, נבנה מתוך יצירה קצרה, שהועלתה לראשונה בניו-יורק במסגרת 92nd Street Y Harkness Dance Festival, במרכז אלוין איילי החדש,

במהלך סיור הופעות בארה"ב (בפברואר 2006)  עם יצירת המחול 'אדום' בכוריאוגרפיה של סאלי אן

 
 היוצרת סאלי אן פרידלנד , נולדה בדרום אפריקה .למדה בלט בסגנון "רויאל אקדמי".
החלה את הקריירה שלה כרקדנית בלהקת הבלט "קאפאב" של קייפטאון, בדרום אפריקה.

לאחר עלייתה ארצה בשנת 1976, רקדה בלהקות 'בת-דור' ולהקת בת-שבע.

 

מגיל 30 לערך חזרה סאלי בתשובה למשך כ-10 שנים והפכה לדתיה אדוקה ולאחר מכן חזרה שוב בשאלה והחליטה להמשיך לרקוד וליצור בעולם המחול)

 

"כיום יש בי מבט קצת שונה על העולם, ולכן גם היצירה שונה. תחושה של השלמה ואמת פנימית,

לצד הבדידות של האמן ביצירתו." מדגישה סאלי

 
 
ולהלן ביקורתה של המורה וההיסטוריונית למחול תמי כץ לוריא .

 

אוסף פרטי.צילם גד דגון.

לידה או מוות ?

אוסף פרטי/ מאת סאלי אן פרידלנד, סוזן דלל,
במסגרת "מחולוהט"

מאת תמי כץ לוריא . 

"הסודות שלנו אסופים במקומות מסתור פרטיים. סודות של פחד וחוסר בטחון יוצאים גבולות באינטימיות, ביחסים….מחשבות, זיכרונות, גבולות אישיים, כמו שתי וערב, יוצרים בהרמוניה קולאז' אישי, והופכים לאוסף פרטי"- כך כתבה סאלי אן פרידלנד על יצירתה האחרונה, "אוסף פרטי", ואכן כך. סאלי אן שוזרת בעדינות וביופי ויזואלי תמונות של זיכרון, יחסים, גבולות, שהם האוסף הפרטי שלה.
התמונה הפותחת את המופע יפהפייה: רקדניות שוכבות תחת טולים צבעוניים שקופים.חלקן בתנוחה עוברית. הן שוכבות ללא תנועה, כאשר רקדן בקביים גבוהות צועד ביניהן. אט אט הן יוצאות מתוך הטול ונעות. האם זו לידה? או מוות? התאורה מופקת מפנסים התלויים על צוג נמוך מאד, כמעט נוגעים ברקדנים השוכבים, ועל ידי כך נוצרת אוירה של חלל דחוס ומעיק, ואז הצוג מתרומם. הטולים בהם התכסו הרקדניות הופכים לזנב, למשא כבד. הרקדניות נעות באוניסונו מופלא. החלק הזה הוגדר כ "אתמול". בין ה"אתמול" לחלק הבא "היום", מוקרן סרט וידאו-ארט אשר עיקרו ה"טול", המטייל ברחבי תל אביב, בעיקר בסביבה הקרובה של סוזן דלל, משתלב בגלי הים, וכדומה.

 

 

צילם גד דגון.

החלק השני, "היום", הוא המוצלח ביותר. הוא נפתח בדואט של האבקות בין גבר (לירון עוזרי) לאישה (שני קצמן). ההאבקות היא ספק בינו לבין עצמו, ספק בינו לבין האישה, או נשים אחרות החולפות על הבמה. לאחר הדואט המצויין (הומור במחול תמיד משבח את היצירה), מתחיל טריו של שלוש רקדניות (אמילי מגנאג'י,דניאלה בלוך, נעמה קריסטל) בנעלי עקב, לבושות שחור. הטריו מבוצע היטב ומעניין. שני קטעים אלה, העוסקים בנשיות וגבריות, ובמאבק בין המינים, הם החזקים בערב. בתום החלק הזה, מוקרן שוב סרט וידאו, הפעם הוא מתעד את החזרות על המופע.

 

החלק השלישי, ה"עתיד" מתכתב עם החלק הראשון "העבר". הפעם הטולים תלויים מן הצוגים התלויים גבוה מתקרת הבמה. הרקדנים רוקדים מאחורי הטולים, ולעיתים יוצאים החוצה ועוברים ביניהם. בסך הכל החלק הזה ארוך מידי.
הרקדנים מצוינים, אם כי לעיתים אינם אחידים בתנועתם. השפה התנועתית של סאלי-אן זורמת ונעימה לעין, ובו בזמן מנסה לשבור מוסכמות, ולנסות כיוונים חדשים, ורואים שהייתה פה עבודה מעמיקה של חיפוש חומרים, וניסיון מוצלח של "לומר דברים קצת אחרת".
רק מצער שסרט הוידאו היה מיותר, אם כי היה מעניין מאד לכשעצמו. הוא יצר מן הפרדה שרירותית שקטעה את הרצף, וכך גם החלוקה ל"עבר", "הווה", "עתיד".

קטעים מאוסף פרטי

 

 

צילם גד דגון.

האפקט הכוריאוגרפי

 

"על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

לאחרונה היגיעו לישראל  שבעה סולני בלט מבית האופרה מפריז ויבצעו פעמיים את המופע: "אפקט הכוריאוגרפיה " הכולל רפרטואר עכשווי של יצירות מאת: ניקולאס פול, חוזה מרטינז וברונו בושא.
מבקרת המחול של האתר,המשוררת,המורה  למחול וההיסטוריונית של עולם המחול תמי כץ לוריא הייתה במופע ולהלן ביקורתה במדורה הקבוע "על קצות האצבעות "ואגב ביקורת המופע יש לה כמה הערות מעניינות על מצב המחול הישראלי

 

הנה זה רגע מושלם

מאת תמי כץ לוריא

הנה אני יושבת בשמש ושותה. ונעים. לא חם מידי, ולא קר, תחילת אפריל.  גם המוסיקה משכרת אותי, משחררת אותי (אני כבר יודעת מתי להחזיק, מתי לעזוב). אני יושבת הכי קרוב ללהקה. לבדי. הג'אז לוקח אותי למקומות אחרים (מה נורא שאני צפה במופלאות היופי רק לפעמים?). אין לי גוף, והגוף שלי מאושר.

 

הנה אני זזה בתנועות גדולות. אני בשליטה מלאה בגוף אך ללא שום שליטה בגבולות התנועה, הזורמת, המשחררת, וגם לא בגבולות התודעה, השותקת עכשיו. גם קרובה לאדמה, גם מנותקת לגמרי ממנה.השרירים שלי חמים ואני צפה בכל העולמות, אין לי גיל, והפירושים שלי הם צורות,זרמים, צורות

 

הנה אני מסופקת, אחרי שעברו לי מיליון סרטים בראש בהם אני דמות ראשית ונועזת במיוחד. עכשיו מותר לי להיות ברֶלֶקְס, לשקוע, לשקוע לתוך החום המחבק שלך (לעיתים קרוב לעיתים רחוק שנות אור)

 

הנה זה מה שאני יכולה לומר: אין לי תשובות. חלקיקי תודעה, חוויות, רעד העובר לרגע בעמוד השדרה. איני יכולה להבטיח דבר. הנה אני מנסה לבנות פאזל, הנה אני מנסה.

 הנה זה בא: אני רוב הזמן מנסה לדבר ברמזים. לפעמים אני צועקת. למה איני יכולה לומר ישר את הדברים הפשוטים ביותר?

 

 

.
האפקט הכוריאוגרפי

מאת תמי כץ לוריא

 

על "אפקט הכוראוגרפיה"- סולני בלט האופרה של פריז / סוזן דלל, במסגרת "מחולוהט" .

יש לי סוג של אינטואיציה להופעות מחול, (האמת שגם לסרטים ומופעי ג'אז….) שאומרת לי מה בערך אני הולכת לראות ובאיזה סגנון, ואיך אני ארגיש עם זה.
בדרך כלל אני לא מפספסת.
גם הפעם, במופע סולני בלט האופרה של פריז, היה כך.
זו אחת הלהקות הטובות בעולם, ולראות סולנים שלה פה, על הבמה של סוזן דלל, זה וואאו. הייתי בטוחה שאני אתפעל מהטכניקה, אך חידוש אמנותי לא אראה פה.
אך משום מה לא היה פירוט בשום מקום בתוכניה או מחוצה לה מה העבודות הללו בדיוק, פרט לזה שהן עוסקות בנושא היצירה הכוריאוגרפית. כך שתוכן הערב נשאר עבורי בגדר תעלומה.

כמו כל להקה גדולה בעולם, נהוג כנראה גם באופרה של פריז, שהרקדנים מעלים ערב של יצירות שלהם, ומה שראינו בסוזן דלל הוא כנראה מקבץ מערב שכזה .
כצפוי בערבים כאלה, הרקדנים היוצרים מושפעים מסגנונות המחול, ומהמאפיינים של הכוריאוגרפיה של היוצרים הידועים שהם בדרך כלל עובדים עמם.
ציפיתי לטכניקה גבוהה, – וקיבלתי את מה שציפיתי. .

הריקוד הראשון היה דואט שנקרא "בין השניים" ונרקד על ידי אליס רנבו ואורליין הווט. עפ"י התכניה, הריקוד עסק ביחסים זוגיים , כאשר, הם "מתחבקים ומשסעים זה את זו לגזרים, ישויותיהם מתמזגות ונקרעות זו מזו ללא הרף" (עפ'י קאדר בלארבי).
העימות היה, אך הוא היה מעודן למדי. המוסיקה של פורה הוסיפה לעידון הזה ולא הגבירה את הניגוד, כפי שניתן היה לעשות. הטכניקה של הרקדנים מעולה, ומבוססת חזק על הבלט הקלאסי, הכל זורם ואסתטי. מייד עלו בזכרוני כל הדואטים בנושא הזה של עימות זוגי, המתאימים לתיאורו של בלארבי, כפי שנעשו על ידי יוצרים ישראלים, כמו סהר עזימי, יוסי ברג, יסמין גודר, ואיך האלימות אצלם באה לידי ביטוי תנועתי לא מעודן בכלל, אפילו אלים, וכמה זה חזק. ופה כמה זה לא חזק.
הריקוד השני, "סולו סקרלטי" נוצר ובוצע על ידי ברונו בושה, שגם ניהל אמנותית את הפרוייקט הזה. הוא מתחיל כשידיו אחוזות זו בזו, ככבלים. כך הוא גם מסיים. בין לבין הוא מנתק אותן זו מזו, זז להפליא על פני כל הבמה. הוא לובש ג'ינס, אבל זה לא מונע ממנו לנוע בקלילות ולהפגין את היכולת הטכנית שלו. השיחרור התנועתי שלו נפלא, לעומת זאת, הכבילות, הנושא הכוריאוגרפי, לא משכנע כלל.
העבודה הבאה, "בועה", מאת ניקולס פול, נפתחה בתמונה יפהפייה של שני גברים מעונבים (אדריאן קובה, סימון ולסטרו). האחד עם בלון הליום אדום, הקשור לצידו לבמה, והשני עם הרבה בלונים אדומים לא מנופחים, המוטלים על הרצפה. כל אחד מהם נתון במעגל התאורה שלו. יש פה חיפוש אחר שפה תנועתית שונה, וניסיון מוצלח ללכת מעבר למוכר, ומעבר לבלט הקלאסי. שני הגברים מנהלים מעין שיחה, רוקדים באוניסונו, נפרדים, ממשיכים זה את משפטו התנועתי של זה. השיחה העוסקת בחלל שלי והחלל שלך, חלקה בתנועה במרחב, וחלקה בתנועה מעניינת על הרצפה. התנועות הקטועות, והעצירות יוצרים איפוק, ומעצימים את החוויה.
"ריח ההעדרות" מאת חוזה מרטינז, היה ללא ספק הריקוד החזק בערב. הוא עוסק באבל על מות האהוב, על רקע מלחמת האזרחים בספרד. אווירת האבל, הזיכרונות מהמלחמה, והדרמה שבאבדן, עוברים בצורה חזקה בביצועה המצוין של ארנטקסה סאגרדוי. לזה מוסיפים השירים הספרדיים הישנים, צילומי הפליטים, ותמונות מהמלחמה. קטעי הרצפה הסוערים, המבוצעים במיומנות על ידי סאגרדוי, המלווים במוסיקת ג'אז מודרני סוער, מבטאים את סערת הרגשות והנפש בצורה נהדרת. לקראת הסוף מצטרף אליה אורליין הווט המצוין, האם הוא הזיכרון שלה? אולי הוא העתיד שלה? לא ברור. הריקוד האינטנסיבי ביניהם מותיר אותה מותשת, והיא חוזרת להתכנס בעברה.
"ארבע דמויות בחדר" חתם את ערב. ארבעה גברים תחומים כל אחד ברבוע שלו, והם כותבים בגיר על רצפת הבמה. אין קשר ביניהם, למרות שהם מאד קרובים פיסית. בין לבין הם מדברים לעצמם, ומתעסקים עם גופם, כמו מודדים אותו. הם ממלאים את רבוע הרצפה שלהם בשורות כתובות בגיר, וזו תמונה חזותית מעניינת, אך ממצה את עצמה מהר. הכתיבה על הרבועים מצמצמת כל פעם את חלל התנועה שלהם, ואנו צופים שכאשר יסיימו למלא את הרבועים, יסתיים הריקוד. הקשר בין הרקדנים נוצר רק בסוף, כאשר נותר להם חלל קטן מאד לרקוד בו. הקשר ביניהם הוא רק הקרבה הפיסית בהתחלה, ועובר לאחר מכן לדואטים, הנוצרים תוך כדי תנועה, מתפרשים על כל החלל, ומוחקים תוך כדי כך את השורות הכתובות על הרצפה.
הפתעה כוריאוגרפית- לא הייתה.
והאמת? גם לא היו לי שום ציפיות  להפתעה כזאת.

יש משהו נהדר  במה שקורה  בסצינת המחול העכשוית בישראל, בקבוצות המחול ובקרב היוצרים העכשוויים הישראלים, שבגללו אנחנו מצליחים בתחום המחול בעולם.

 משהו חצוף ומעז, ופורץ גבולות, גם אם הוא מוגבל לעיתים, מעצבן ומתיש. דבר כזה בדרך כלל אני לא מצפה לראות בכוריאוגרפיות זרות.
ואכן לא היה.

 

פסק הדין :

רקדני בית האופרה הצרפתי הפגינו מיומנות מרשימה  ללא  גרם  אחד של  חדשנות, וחסרת כל ניצוץ של השראה אמיתית..

 

ראו ביקורות מחול נוספות מאת תמי כץ לוריא :

 

זכרון השואה כיצירת מחול

הכיעור החדש במחול

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

הבלוג של תמי כץ לוריא

האופרה הפריסאית בפעולה.

הכת המשפחתית

 

"מי מפחד מוירג'יניה וולף  " הוא אחת ההצגות המפורסמות ביותר שנכתבו במאה ה-20. ובימים אלו מוצגת גרסה חדשה שלה בתיאטרון הקאמרי .ההצגה התבלטה בתיאור הלא סנטימנמנטלי וניתן לאמר האכזרי שלה של חיי זוגיות .זוהי אחת מאותן הצגות שכל רווק שצופה בהן יכול להתברך על כך שלפחות זה נחסך ממנו.
המוזיקאית אסיה רודשטיין צפתה בה ולהלן ביקורתה :

הכת המשפחתית : על מי מפחד מוירג'יניה וולף

מאת אסיה רודשטיין

המוזר המטורף, אם הוא מחושב היטב – הוא היצירה המכשפת בטירוף.
צפיתי בתיאטרון הקאמרי החדש בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" מאת המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי. בהחלט התאים לי לחוות את החוויה דווקא בימים אלו, כשהתקשורת מוצפת בסיפורים מעולם הבידור, בזמן שהאלימות מראה את שיניה הצהובות.

ובכן להצגה עצמה "מי מפחד מוירג'יניה וולף?"
מחזה חזק בתרגומו האמנותי של מיכה לוינסון ובבימויו. המחזה בשפת המקור מזה יובל בגדר
"הקלאסיקה המודרנית". מה שעניין אותי, זו העובדה שמצאתי במחזה דברים לגמרי שונים מאלה המתוארים בכתבות הביקורת הרבות באינטרנט. החלטתי להביא אותם לפה. אני חוזרת – מה שאכתוב, יבוא ממבטי האישי, מקווה שברור שאני לא קובעת עובדות, אלא רק שואלת את גולשי האתר שראו את ההצגה: האם תסכימו איתי?

המחזאי אדוארד אלבי חושף לפנינו את חייהם של בני הזוג, פרופסור להיסטוריה, החולם על תפקיד נשיא האוניברסיטה, ואשתו מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה, כאשר יחסיהם של בני הזוג הם סאדו– מזוכיסטיים. הסצנה הראשונה מבלבלת: שומעים את גסויותיה הפראיות של מרתה, והפרופסור ה"מסכן" סולח לה על כל העלבונות כמו "אפס!" ו"בהמה!", אבל אח"כ כבר הבנתי, שהמחזאי אלבי נותן לג'ורג' הפרופסור תפקיד לגמרי אחר: ג'ורג' הוא הגורו של הכת המשפחתית האינטלקטואלית. למה החלטתי כך? למרות כל השיגעונות של מרתה \ ענת וקסמן, ג'ורג'\ גיל פרנק – הוא השולט, המכתיב את החוקים בידו הקרה, הוא זה שמנצח על התנהגותה ועל התנהגותם של בני זוג צעירים שהגיעו להתארח בביתו של הפרופסור.
למה השתמשתי בכלל במלה "כת"? מההצגה הבנתי, שלא חדש אצל ג'ורג' לארח
זוגות לתוך הלילה, להשקותם עד שכרות ולהכניסם לסחרור קרבות שלו עם אשתו, להביאם
לקיום יחסי מין ולא לתת להם אפשרות להסתלק מביתו מתי שהם רוצים. חוץ מזה כל
משפט שמנסים האורחים לומר, ג'ורג' מפסיק ומשלים אותו בעצמו, עד שהם מאבדים עניין
להביע את דעתם.

מהם המאפיינים המרכזיים של הכת? מוות, סקס ולעתים סמים או כל חומר אחר ככלי עזר,
שמטשטש או מגביר את החושים.

הצגה זו מתארת מכמה זוויות את מות הוריו של הפרופסור, כאשר הוא עצמו כנראה היה מעורב ברצח שלהם. מכאן והלאה הקהל מוזמן להחליט, אם זה היה רק פרי דמיונו או שמא- המציאות. השאלה הלא פתורה הזו נשארת כאחד הקסמים שהמחזאי מגיש לנו ביצירה.
מוות מסוג אחר… ישנו בהצגה בן מדומה. מרתה מדמיינת בעקבות היפנוזה שג'ורג' עושה לה שיש לה בן בשם ג'ימי, שהוא חי, שהוא בלונדיני, שאתמול הייתה לו יום הולדת… היא מספרת את סיפור לידתו וממש "במקרה" מפרה את חוקי ה"משחק" של בעלה – מגלה לאנשים את עצם "קיומו" של הבן במקום לשמור היטב על הסוד. למה זו הייתה הפרה? למה הגילוי הזה אמור להפריע לג'ורג'? כי מי שיידע על הבן, יוכל בהזדמנות כל שהיא לפתוח את עיניה של מרתה ולגלות לה שהיא "חיה בסרט", שאין לה בן… לכן ג'ורג' באשמת הפרת החוק ודליפת המידע "ממית" את בנם בסצנה האחרונה של ההצגה, כשהוא מכריז שבנם נהרג בתאונה. סצנה קשה – ענת וקסמן מדהימה – היא מתאבלת, נסערת על אובדן בנה, צורחת: "אבל אתה לא יכול להחליט על כך לבדך! הוא הבן שלי!!!"
מסתבר, שחוץ מהקורבנות המתים וה"מתים", מרתה – היא הקורבן של ג'ורג', ולא להיפך, היא חיה את חייה ללא יכולת להתעורר מהסיוט, ללא יכולת להסתכל עליהם מנק' חיצונית ולהבינם. היא יום יום מושפעת, מהופנטת, מושפלת, אך בהרגשתה שלה היא זו המשפילה.
למה ג'ורג' בכלל צריך את כל זה?

צילם משה שי .

כאן הגעתי לנושא הסקס כמאפיין חשוב בכת. כל הדינאמיקה שישנה בין שני הזוגות, מכוונת למימוש צרכיו המיניים של ג'ורג', למרות שלא מתואר בהצגה, איך פיסית הוא מקבל את סיפוקיו. ג'ורג' עושה הכל כדי לגרום לאשתו מרתה להשפיל אותו ואת עצמה, גורם לה לרצות מגע מיני עם כל גבר, שהיא פוגשת (שמתארח אצלם).
אפילו ניק, ביולוג, אדם שפוי, כשהוא שתוי רץ לקיים עם מרתה יחסי מין, כי זה בדיוק מה שג'ורג' רוצה בלי לומר מפורשות. ג'ורג' מקבל גירוי והנאה כשרואה או כששומע את מרתה מקיימת יחסי מין עם גבר אחר, או לפחות מתנשקת איתו בנוכחותו. בנוסף, תוך כדי סצנת ה"בגידה" ג'ורג' "פותח" את עיניה של המתארחת הצעירה ומצביע על מעשיו של בעלה במטרה ליהנות גם מהתסכול ומהסבל של הבחורה כשהיא שומעת על בגידתו של בעלה ניק.
שימו לב, הכל מסתיים רק כשזה נגמר מבחינתו של ג'ורג', כשהוא מסופק, הוא אומר: "נגמר. תלכו הביתה." רק אז הוא פותח לזוג הצעיר את דלת הכניסה.

סמים. לא היו סמים, אבל היה הרבה מאוד אלכוהול. ג'ורג' לא שתה, אבל דאג למזוג משקאות לכולם בלי הפסק.

איך התרשמתי ממשחק השחקנים? הרגשתי פער גדול בעוצמת הביצועים של השחקנים ענת וקסמן וגיל פרנק. וקסמן עם יצירתיותה הרועשת בנתה דמות בולטת וכריזמטית, גיל פרנק מאופק. לדעתי, הוא אמור היה לגלם דמות הרבה יותר אקטיבית, אחרת איך כל שאר הדמויות יכולים לעשות דברים מטורפים, לצעוק בגסות יתירה, לקיים יחסים ללא כוונתם מלכתחילה? מצד שני, יש גם דרך אחרת לאיזון בין שני השחקנים: לבקש מענת וקסמן להיות שחקנית אפאטית, פסיבית, קצת רדומה, לא לצעוק סתם. השחקנים הצעירים נטע גרטי וירון ברובינסקי גילמו דמויות שהן יותר ויותר משתכרות, הייתי לוקחת את זה לכיוון של שיגעון הדרגתי ולא לתיאור של שיכורים, יש הבדל.

מוסיקה. צפיתי בכמה וכמה הצגות עם המוסיקה של אלדד לידור. הפעם הקטעים של לידור היו חסרים לי, סצנות שלמות ללא לחן או איזה אפקט מוסיקלי. אולי הוא הלחין, וזה הורד, אני לא יכולה לדעת, אבל מה שהיה – לא הספיק לי.

לסיכום, קראתי בכתבות שונות, שהצגה הזו עוד מזמן הוגדרה כ"תיאטרון אבסורד". לא הייתי ממהרת וקוראת לזה אבסורד, משום שלדעתי, אין דבר יותר אבסורדי מהחיים…

אסיה רודשטיין. 2009–06–11
assiarod@walla.com

 

ראו גם

מי מפחד מוירג'יניה וולף בקאמרי

 

מי מפחד מוירג'יניה וולף בויקיפדיה :

אדוארד אלבי המחזאי

עוד ביקורות

 

מיכאל הנדנזלץ על "מי מפחד מוירג'יניה וולף"

אורית הראל על "מי מפחד מוריג'יניה וולף "

אלעד נעים על "מי מפחד מוירג'יניה וולף "

זיכרון השואה כיצירת מחול

 

המשוררת אשת המחול  וההיסטוריונית של המחול בארץ תמי כץ-לוריא פותחת ברשימה זאת את מדור ביקורת המחול שלה באתר זה ,שבו תסקור ותנתח  ותבקר ,ללא משוא פנים ובאוביקטיביות , מופעי מחול וריקוד שונים המוצגים בישראל.
ורשימת הביקורת שלה היא על מופע המחול העוסק בזיכרון השואה "זכרון דברים " של להקת המחול הקיבוצי. יצירה שהועלתה לראשונה על הבמה ב-1994 והפכה לסוג של קלאסיקה נדירה באריכות הימים שלה בעולם המחול הישראלי.
"

 

זיכרון השואה כמופע מחול :

 ביקורת על " זכרון דברים" מאת רמי באר- להקת המחול הקיבוצית,6.6.09, מרכז סוזן דלל במסגרת "הבמה הגדולה"

מאת תמי כץ לוריא-

צילום מהמופע "זיכרון דברים " שלהתיאטרון הקיבוצי. צילם אייל לנדסמן.

היצירה "זיכרון דברים", מאת הכוריאוגרף רמי באר, עלתה לראשונה בשנת 1994 מאז היא אחת היצירות העיקריות ברפרטואר להקת המחול הקיבוצית בארץ ובעולם. היצירה עוסקת בזיכרון השואה, כפי שהוא משתקף בעיני הדור השני, שלא היה שם, אך חווה את השואה באמצעות עדויות, וסיפורים. רמי באר עצמו הוא דור שני לניצולי שואה, ותלמידה וממשיכה של יהודית ארנון, נצולת שואה גם היא.
הבמה יפיפיה. גב הבמה עשוי לוחות עץ גבוהים, ובהם מספר מדפים, עליהם הרקדנים יושבים, רוקדים, עוברים. מה שמתרחש מאחורי ובין הקירות הללו, אינו פחות חשוב ממה שקורה לפניהם ועליהם. הקירות הם תפאורה היוצרת תמונות יפיפיות, אותן מיטיב באר ליצור, גם בעזרת התאורה.
היצירה נפתחת ב"קול צעקה" גדול. הצעקה היא המוסיקה החזקה, היריות הנשמעות ברקע, קול גלגלי הרכבת, התנועות החדות, המהירות והכוחניות, ועודף המבע של הרקדנים. כל זה גרם לי לבקש קצת שקט. שקט כדי לחוות משהו שהוא כה חזק, שאני לא צריכה כל כך הרבה רעש כדי להתייחד איתו. היה חסר לי איפוק, מינימליזם, רמז, שלדעתי היה מעצים את החוויה.

 

להקת

את חווית השואה יוצרים גם הטחות הגוף של הרקדנים כנגד קירות העץ, ההשענות עליהם, לעיתים בחוסר אונים, לעיתים כשהידיים מורמות, לעיתים עם הגב לקהל, כבהוצאה להורג. החוויה מועברת גם על ידי התנועות הרבות של הרקדנים בעורף מוכן מחד, או בצוואר מוטה לאחור. רוב התנועה מאופיינת בחדות ודרמטיות יתר.


איפוק הופיע דווקא באחד הקטעים הבאים, בו יושבות מספר רקדניות על המדפים הגבוהים, בזמן שסולנית הלהקה, רננה רנדי, רוקדת בידיים כבולות וקשורות כצלב על בטנה, הן נעות.המוטיב הזה הופיע עוד פעמיים ביצירה. הקטעים הללו היו יפים וחזקים בעיני, כי לרוב היו מינימליסטים יותר, המוסיקה שקטה, ולעיתים קרקסית משהו, ועל כן מה שפעל היה הניגוד. הניגוד בין הדמות הקשורה הדרמטית והמתייסרת, לבין הנשים שספק יושבות בשובבות פתיינית, ספק זורמות ברוגע, או נעות באופן יומיומי, ובין המוסיקה הלא בומבסטית, המחויכת קמעא, וזה חזק יותר מכל צעקה.
המשפטים התנועתיים שיוצר רמי באר יפים וזורמים, ומבוצעים במקצועיות ולרוב גם בדיוק . הקטעים הקבוצתיים עשירים. אחד הקטעים היפים היה קטע בו צעדו הרקדנים הלוך ושוב, כבמין מבוך או כזבובים במלכודת, ובהם שולבו קטעי סולו קצרים יפים. קטע יפה נוסף התרחש על לוחות העץ, ובצעידה של הרקדנים מאחוריהם, בגובה, כאשר חלקם גלויים וחלקם מוסתרים. לעומת מינון נכון של הקטעים הקבוצתיים,ריבוי הדואטים וקטעי הסולו לא תרם ליצירה.
מבנה היצירה של רמי באר מובנה מאד, וחוזר גם ביצירותיו המאוחרות: שלוב קטעים קבוצתיים מהוקצעים וזורמים מבחינה תנועתית, בדואטים וסולואים, ושילוב כוריאוגרפיה המאופיינת בתנועה זורמת ואסתטית, אם כי לא חדשנית, עם קטעי תיאטרון, המוגשים ולעיתים בהומור קרקסי (אם כי ביצירה זו אין קטעים כאלה). השימוש בבמה בתפאורה ובתאורה הוא תמיד יפיפה.אין ספק שרמי באר יודע היטב את מלאכתו, אך הוא אינו גאון.

אם הפריע משהו לי ביצירה" זכרון דברים", הוא דרמטיות היתר, והניסיון להציג את הנושא הכאוב והחזק הזה במלא עצמתו. אין צורך בזה.
האסוציאציות של הקהל עובדות שעות נוספות, ברגע שהוא יודע מה נושא היצירה, לכן היה צריך להיות פה הכל פשוט מאד, מינימליסטי, רומז.
הבעיה היא שרמי באר  לא רומז, הוא צועק בפה גדול , וזו נקודת התורפה הגדולה של "זיכרון דברים".
להקת המחול הקיבוצית ביצירת המופת, זכרון דברים

זיכרון דברים

גם על זיכרון דברים
פרטים על "זיכרון דברים "

לרקוד כדי לשכוח

 

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

 

עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא

תמי כץ לוריא שרה על ריי צ'רלס

תמי כץ לוריא בעקבות נאומי נשיא איראן


 

כוהנת המין

 

חמוטל גורן יוצרת ומנהלת סדנאות כתיבה פירסמה בימים אלה ספר בעל שם פרובוקטיבי ביותר "כוהנת המין ".
אבל למי שציפה לספר פורנוגרפי קשה כתוצאה מהכותר צפויה הפתעה זהו מחזה ביקורתי העוסק במנהג חברתי שהתפשט מאוד בשנים באחרונות. סקס לאחר פגישה שלישית או שניה ( או ראשונה ) בלבד.

וחוץ מזה אוסיף שאני כזכר טיפוסי דווקא לא רואה כל רע בסקס בפגישה שלישית או שנייה או ראשונה אם זה בהסכמתם של שני הצדדים. אבל אני בהחלט מבין את גישתה של חמוטל, אם גם לא בהכרח מסכים עימה.

חמוטל גורן יוצרת ומנהלת סדנאות כתיבה פירסמה בימים אלה ספר בעל שם פרובוקטיבי ביותר "כוהנת המין ".
אבל למי שציפה לספר פורנוגרפי קשה כתוצאה מהכותר צפויה הפתעה זהו מחזה ביקורתי העוסק במנהג חברתי שהתפשט מאוד בשנים באחרונות. סקס לאחר פגישה שלישית או שניה ( או ראשונה ) בלבד וקורא לחזרה לעידן של יותר רומנטיקה ביחסים.

המחזה עוסק בשירלי – בחורה רגילה לכאורה בסביבות גיל השלושים מתגלגלת להיות כוהנת מין ברדיו, בתכנית של מקרוני, ומשם מבטאת את קולה. ברדיו יוצאת ממנה אשה אחרת, יותר סקסית, חכמה וחזקה מכפי שהיא בחיים. המחזה עוסק בפער בין שתי הדמויות האלה (שירלי שבחיים והכוהנת שברדיו), בנסיון של שירלי ליצור קשר של אמון ואהבה, בהשפעה של הדמות הפיקטיבית והחזקה שלה ברדיו על דמותה המתלבטת והמתוסבכת בחיים האמיתיים ,ועל קשריה עם :, אילן – השותף שלה לדירה, ומקרוני – שדרן רדיו פרובוקטיבי.

ולהלן ראיון עם חמוטל גורן:

צילום: יובל חן
חמוטל מהו הנושא שעומד במרכז המחזה ?
חמוטל : שירלי מחפשת קשר, אבל לא מסתדרת עם הנורמה הנהוגה בדייטים, לפיה הסקס נכנס מהר מאוד לתמונה ולמעשה אי אפשר בלי שיהיה כל הזמן ברקע . כשאת אומרת מהר, למה כוונתך?
חמוטל : אנשים רבים מצפים לסקס כבר בפגישה הראשונה, ובכל מקרה, אם זה לא קורה עד לפגישה השלישית, זה כבר נתפס כמשהו ביזארי כמשהו שהוא "בנגד לחוקים ". כמשהו שצריך לדבר או להתנצל עליו. כמשהו "לא זורם" בקשר.

כמה זמן כתבת אותו?
כתבתי אותו במשך כשלוש שנים, שנתיים וחצי מהן עבדתי עם דרמטורג – מחזאי ובמאי בשם רון ישועה. אני הייתי כותבת את התמונות, והוא היה נותן לי הערות ותובנות. יש לו חלק חשוב מאוד בבניית המחזה.

  

 איך הגעת לנושא המחזה?


, לעניין הסקס המהיר מדי העומד במרכזו הגעתי מתוך תחושה שיש כאן בעיה רצינית שאיננה עולה לדיון אמיתי, ואין לה לגיטימציה. לכאורה אנחנו בתקופה של ליברליות ושל פתיחות, וכחלק מזה הסקס מגיע מהר. אבל בעיני פתיחות אמיתית היא כאשר אנשים אמיתיים, ועושים מה שבאמת מתאים להם. אני אישית הרגשתי הרבה פעמים שיש לחץ על סקס, ואני מכירה עוד נשים רבות שהיו רוצות שהקצב יהיה יותר איטי ומחובר לרגש, ולא יודעות כיצד לדרוש זאת. והגברים?
אני רואה זאת פחות כבעיה של נשים מול גברים, ויותר כבעיה של תרבות מול פרטים. יש איזו תפיסה שאיש לא קורא עליה תגר, כולם (או לפחות חתך רחב מאוד) מצייתים לה. כיום יש גם גברים שהיו רוצים להכיר אשה יותר זמן, אבל לא עושים זאת כי הם חשים שהיא מצפה מהם לדבר אחר. יותר מזה – הרבה פעמים כבר נוצר מצב, כמו שקורה במחזה שלי, שאשה פוגשת גבר שחושב כמוה ומסכים איתה, ואין לו בעיה ללכת בקצב שלה. אלא שהלחץ הסביבתי כל כך מופנם בתוכה, שהיא עצמה מרגישה כל הזמן שהיא לא בסדר, היא עצמה לוחצת על עצמה ולא מקבלת את הקצב האמיתי שלה. ובעצם, מה רע במהירות?
השאלה היא לא של טוב או רע, אלא של מתאים או לא מתאים. לדעתי סקס שמתרחש כאשר הוא מתאים במאה אחוזים לשני הצדדים, הוא הדבר הכי טוב ואמיתי וסקסי שיכול להיות. והייתי רוצה שזה מה שיקרה בכל הקשרים, ושהכל יבוא מתוך חופש ובחירה מוחלטים. אני חושבת שהמהירות הזאת, היא גם סימפטום ליחס פחות אישי בין אנשים שבעצם מנסים לבנות אהבה. משהו שגורם לשני הצדדים להרגיש בתוך איזה משא ומתן, בתוך ניכור ולא בתוך דבר שאפשר לנשום בו. מה דעתך על מצב יחסי הזוגיות בין גברים ונשים, כפי שהוא משתקף במחזה?
במחזה יש הרבה תקווה. בסך הכל, כפי שכתב נתן זך, כולנו זקוקים לחסד. מקווה שנמצא אליו את הדרך. האם לדעתך יש לשנות משהו בעניין?
השינוי לדעתי צריך לבוא ביותר כנות, פתיחות וסבלנות של כל אדם גם כלפי הצד השני, וגם כלפי עצמו. לזכור שמדובר במשהו טוב, לא במלחמה. לעשות שלום. דרך מי הוצאת את המחזה לאור?
פתחתי עבורו הוצאה חדשה, שנקראת "מילה משלך" שזה גם שם סדנאות הכתיבה שלי. כך שאני המו"לית שלו. ניתן לקנות אותו באשראי דרך האתר שלי, ובנוסף, בשבוע הספר, אמכור אותו בכיכר רבין, בשורת היוצרים המקומיים.
 

 אחד האלמנטים המעניינים שאני מוצא בספר הוא הטרנספורמציה שעוברת הדמות של הגיבורה מבחורה ביישנית עכברית רגילה מהבית השכן ליצור סקסי חסר כל עכבות ברגע שהיא שמה את ידיה על מיקרופון.

 אפשר להשוות את זה גם לבלוגריות ולבלוגרים רבים שבחיק הזהות הבדויה האינטרנטית מוצאים בעצמם את היכולת להפוך את עצמם לכל דבר שעליו העזו רק לדמיין בחייהם האמיתיים. והשאלה הגדולה שנשאלת בעקבות זה האם ימצאו את הכוח להמשיך ולבצע זאת השינוי הזה גם בחיים האמיתיים ? זהו נושא שחמוטל עוסקת בו בצורה מעניינת במחזה שלה . 
וחוץ מזה אוסיף שאני כזכר טיפוסי דווקא לא רואה כל רע בסקס בפגישה שלישית או שנייה או ראשונה אם זה בהסכמתם של שני הצדדים. אבל אני בהחלט מבין את גישתה של חמוטל.

אבל מהצד השני אני מבין גם את גישתו של הזכר הטיפוסי שמרגיש שעם אחרי שלוש פגישות עם בחורה שלא באמת מעוררת בו התלהבות ולא באמת נראית לו כנשואת חלומותיו , לא היגיע לעצם העניין לראות אם הקשר מצליח ( או שלא ) לפחות בעניין הזה , עדיף להמשיך הלאה עם מישהי אחרת.

ובנתיים בשבוע הספר לכו לראות את חמוטל בכיכר רבין להתווכח עימה על המסרים של הספר ולרכוש ממנה עותק או שניים עבור החברים  והמשפחה.

להלן שתי התמונות הראשונות של המחזה:

כוהנת מין

מחזה מאת חמוטל גורן

© כל הזכויות שמורות לחמוטל גורן, הוצאת מילה משלך.

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, להעלות על במה, לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה), ללא אישור בכתב מהמחברת והמוציאה לאור.

הדמויות:

שירלי – בחורה בסביבות גיל השלושים.
אילן – שותף של שירלי לדירה, בגילה.
מקרוני – שדרן רדיו פרובוקטיבי, כבן ארבעים.

הבמה מחולקת לכמה אזורים:

סלון הדירה של שירלי ואילן;
תחנת הרדיו (חדר שידור ולידו משרד של מקרוני);
רחוב.

בחלק מהתמונות נראים על הבמה שני מקומות בעת ובעונה אחת.

תמונה 1

(מקרוני בתחנת הרדיו, אילן בסלון הדירה, מתקשר מהטלפון הביתי)
מקרוני: ואני חוזר על תנאי התחרות שהולכת להיות הדבר הכי נועז, נוטף סקס ומדליק שהיה אי פעם ברדיו. אנחנו רוצים כוהנת מין. את הסינון הראשון אני עושה, אפילו לב אבן כמו שלי מרחם עליכם, מאזינים משוגעים שלי. אודישן איתי באולפן, מי שתצליח להרשים אותי תעלה לשלב הבא. בנות, ממש לא התרשמתי. אם יש מישהי מוכשרת, שתקום. אם וכאשר אמצא עשר טוענות לכתר, אתם המאזינים נכנסים לתמונה. כל מועמדת תקבל שתי הזדמנויות לשכנע אותנו בשידור שהיא כוהנת המין השווה ביותר. שהיא האחת, הסקסית, החכמה, המצחיקה, הכריזמטית, יד על הלב, מי מאמין שיש חיה כזאת?
אילן: (צוחק)
מקרוני: בנות, בנות, מה אתן מתעצבנות, תוכיחו לי שאני טועה. עד עכשיו פגשתי מאות מועמדות ואפס כישרונות. הזוכה המאושרת תשדר איתי תכנית שלמה…
(כשאילן מדבר עם המפיקה המשפטים שלו ושל מקרוני עולים אלה על אלה)
אילן: הלו, יפית, מדבר א'. את מעלה אותי? יש לי שאלה דחופה מאוד… בקשר לחתונה… כן…
מקרוני: ולכל אלו שחושבות שהדרך לרדיו עוברת במיטה שלי – אתן צודקות, אבל זה לא מספיק. צריך לדעת גם לדבר, צריך שכל, הדבר הזה שנמצא בתוך המוח…
אילן: נו, בבקשה, יפית, אני נשבע לך שזה דחוף. לא הייתי אומר סתם… את מעלה אותי? כן, אני מכבה את הרדיו עכשיו. (מכבה את הרדיו)
מקרוני: מי על הקו? הכוהנת החדשה שלנו?
אילן: היי, מקרוני, מדבר א'. זוכר אותי?
מקרוני: א', אני מחפש כוהנת מין, לא פראייר שפוחד לבוא לבד לחתונה של אחיו. כבר אמרתי לך איך להתייחס לזה. למה אתה לא מקשיב לי?
אילן: לא הצלחתי להפנים.
מקרוני: אם אתה מתעקש להיות מקרה אבוד, זאת בעיה שלך. תן לאחיך שנתיים ותראה מי ירצה להתחלף עם מי.
אילן: אין לך עוד רעיון?
מקרוני: א' תקשיב לי טוב. אם יש אדם אחד שצריך להיות מאושר בחתונה, זה אחיו הרווק של החתן. אתה צריך לבוא לבד ולהזכיר לכולם שהם בבית סוהר ורק אתה ציפור דרור. לך לשם כמו גבר, ואל תביא איתך ידידה, או יזיזה, או נערת ליווי או כל סיפור כיסוי עלוב אחר…
אילן: להביא ידידה?
מקרוני: אמרתי אל תביא ידידה. אלוהים אדירים… (שומעים מפתח בדלת הדירה של אילן)
אילן: (במהירות) תודה, מקרוני, אתה גדול, אני מת עליך. (סוגר את השפופרת, שירלי נכנסת לבית עם המון שקיות של קניות)
שירלי: היי. אתה לא בעבודה?
אילן: התבטלה לי המשמרת.
שירלי: תגיד, אתה בדירה בערב?
אילן: למה?
שירלי: סתם, שואלת. (מתחילה להוציא מצרכים מהשקיות)
אילן: מה זה, קנית את כל הסופר?
שירלי: רציתי לבשל.
אילן: אחלה. אני מזמין לזניה.
שירלי: אז אתה בדירה בערב?
אילן: אמרנו שאוכלים, לא?
שירלי: אה…
אילן: מה, ארוחה לחבר?
שירלי: חשבתי.
אילן: סוף סוף נראה אותו.
שירלי: זהו, ש…
אילן: מה, אני לא מוזמן לסעודה?
שירלי: אילן, זאת פעם ראשונה שהוא בא לפה…
אילן: אוקיי, הבנתי אותך. את לא רוצה שאני אשמע אתכם דרך הקיר.
שירלי: למה אתה כל כך בטוח שזה התסריט?
אילן: זה לא?
שירלי: אצל תשעים ותשעה אחוז מהגברים כן, ואצל החבר שלי לא.
אילן: בואי נתקשר עכשיו למקרוני ונשאל אותו אם ההתפלגות שעשית נכונה.
שירלי: זאת שיחה שהייתי רוצה לשמוע.
אילן: אז להתקשר?
שירלי: ונראה לך שהוא יגיד לך את האמת?
אילן: מקרוני? כל מה שהוא אומר זאת אמת צרופה. הוא לא מצנזר כלום.
שירלי: הוא מצנזר הרבה מאוד.
אילן: את חושבת שהוא יותר פרובוקטיבי ממה שהוא?
שירלי: להפך, הוא מצנזר את הנורמאליות שלו.
אילן: איך את יודעת?
שירלי: הרגשה.
אילן: את מכירה אותו?
שירלי: אני? מה פתאום.
אילן: מכירה מישהו שמכיר אותו?
שירלי: לא, מה זה קשור?
אילן: אז לי יש חבר שחברה שלו היתה סייעת בגן של הבת של מקרוני, והיא אמרה לי שעוד לפני הגירושין הוא בגד באישתו עם כל האמהות בגן, כולל הגננת וכולל אפילו היא עצמה.
שירלי: ואתה מאמין לה?
אילן: זה מידע ממקור ראשון. הוא בעצמו מתגאה בזה שהוא מניאק.
שירלי: רק בשביל הרייטינג.
אילן: בואי נתקשר, נשאל אותו אם הוא באמת מניאק.
שירלי: אתה לא אומר שני משפטים בלי להתקשר למקרוני?
אילן: תגידי, שירלי, את אוהבת מסיבות?
שירלי: לפעמים.
אילן: ריקודי שנות השישים?
שירלי: רגע, אילן, מה עם הדירה?
אילן: אני אפנה לך, אל תדאגי.
שירלי: כן? זה בסדר מבחינתך?
אילן: אין שום בעיה. בכיף. מתי את רוצה שאני אצא?
שירלי: בערך עוד שעתיים, זה בסדר? יו, אני לא אספיק כלום.
אילן: בסדר גמור. מתי לחזור?
שירלי: לא יודעת, חצות? זה בסדר?
אילן: חצות, שעה רומנטית.
שירלי: אילן, תודה רבה. אני מאוד מעריכה את זה.
אילן: אני רואה אותך ככה מאוה�
�ת, אז איך לא.
שירלי: טפו טפו טפו (דופקת על עץ) שרק ימשיך ככה. טוב, אני חייבת להתחיל להכין כאן… (מתחילה לארגן דברים)
אילן: תגידי, לא ענית לי. את מכירה ריקודי שנות השישים?
שירלי: קצת, את הבסיסיים.
אילן: מה את אומרת. באמת?
שירלי: כן, למה?
אילן: את חייבת ללמד אותי דחוף. איזה ריקוד את מכירה?
שירלי: מה כל כך דחוף לך?
אילן: יש איזו מסיבה בעוד שבוע.
שירלי: מה, של ריקודים?
אילן: זאת לא בדיוק מסיבה, יותר חתונה.
שירלי: מי מתחתן?
אילן: אחי.
שירלי: אחיך? לא אמרת לי שיש לך אחים.
אילן: אח אחד, תאום.
שירלי: מה אתה אומר.
אילן: כן.
שירלי: אז להגיד לך מזל טוב, או להשתתף בצערך?
אילן: הולכת להיות עלי שם מתקפה רצינית.
שירלי: הורים ודודים וכאלה?
אילן: כן.
שירלי: איזה סיוט.
אילן: ואנחנו עוד תאומים זהים.
שירלי: באמת? אז יחשבו שאתה החתן?
אילן: יש מצב.
שירלי: תשמע, שיהיה בהצלחה. אולי אם יחשבו שאתה אחיך פשוט תגיד תודה וזהו.
אילן: האמת שכל הזמן הדחקתי את החתונה הזאת, ופתאום היא בשבוע הבא, ואני לא רואה איך אני עובר אותה.
שירלי: תשתה הרבה, תרקוד הרבה.
אילן: נו, תלמדי אותי ריקוד אחד.
שירלי: אני לא יכולה עכשיו.
אילן: אז לא ריקוד, צעד. (במבטא אמריקאי) תלמדי אותי.
שירלי: (צוחקת) מה זה?
אילן: Come on, Shirley, give it to me
שירלי: צריך מוזיקה.
אילן: אני אשיר לך. מי את רוצה, אלוויס?
שירלי: מכיר את רוק ארואונד-דה-קלוק?
אילן: זה לא אלוויס, זה ביל היילי.
שירלי: אז אתה אוהד נסתר של שירי שנות השישים?
אילן: לא סובל אותם, אבל במקרה, זה היה אות הפתיחה של מקרוני בשנה הראשונה שלו.
שירלי: באמת?
אילן: (שר בחיקוי טוב של ביל היילי)
One, two, three o'clock, four o'clock, rock,
Five, six, seven o'clock, eight o'clock, rock,
Nine, ten, eleven o'clock, twelve o'clock, rock,
We're gonna rock around the clock tonight.
שירלי: (צוחקת)
אילן: תפסיקי לצחוק ותתחילי לעבוד.
שירלי: טוב, זה הולך ככה… (מראה לו)
אילן: ככה?
שירלי: (מתקנת אותו, רוקדים את הצעד) נו, תשיר. אבל תתחיל מהבית.
אילן: (שר והם רוקדים)
Put your glad rags on and join me, hon,
We'll have some fun when the clock strikes one,
We're gonna rock around the clock tonight…
היי, למה הפסקת?
שירלי: די, אין לי זמן. אני חייבת לעשות מיליון דברים.
אילן: יש לי שבוע אחד בלבד.
שירלי: תסתכל בעיתון, יש מקומות שמלמדים.
אילן: תבואי איתי לשיעור?
שירלי: אולי.
אילן: בבקשה.
שירלי: אם יסתדר לי.
אילן: כל הריקודים הם ריקודי זוגות?
שירלי: יש כמה בשורות, אבל הרוב זוגות.
אילן: אז אני אצטרך לחפש עם מי לרקוד בחתונה של אחי? זה ממש פתטי.
שירלי: אין לך איזו ידידה שאתה יכול לסחוב לשם?
אילן: חשבתי שאולי את.
שירלי: אני?
אילן: מה את אומרת?
שירלי: אה… אני לא יודעת. מה, בתור מה?
אילן: לא צריך להגדיר. פשוט תהיי לידי, זה הכול.
שירלי: תשמע, בדיוק עכשיו כשמתחיל לי קשר…
אילן: אני יודע, אבל אם את יכולה לעשות לי את הטובה הזאת, שירלי, בבקשה. את מבינה מה המצב שאני הולך להיות בו, נכון?
שירלי: כן, בטח שאני מבינה. אבל מה עם החבר שלי?
אילן: תספרי לו. הוא לא יבין?
שירלי: אני לא הייתי מאושרת אם הוא היה הולך להיות בן זוג פיקטיבי של מישהי.
אילן: לא היית מבינה?
שירלי: זאת ממש ההתחלה.
אילן: את רוצה שאני אסביר לו שאין לי כוונות? מתי הוא מגיע?
שירלי: לא תצא לפני שהוא מגיע?
אילן: את ממש זורקת אותי מכאן, מה? אני סולח לך על הכול, רק תבואי איתי.
שירלי: אילן, אני חייבת להתארגן כאן.
אילן: אז תשאלי אותו?
שירלי: יש לי חברה שאולי תוכל…
אילן: די, זה משפיל מדי. אני לא יכול לבוא עם מישהי שאני לא מכיר. (שתיקה) תעשי בשבילי את הטובה הזאת, שירלי? אני אתן לך כל מה שתרצי.
שירלי: תבין את הצד שלי. סוף סוף אני פוגשת מישהו שמתחיל לי איתו משהו טוב…
אילן: את מושלמת לתפקיד, את מכירה את הריקודים…
שירלי: אני לא רוצה להכניס מתחים, זה כל כך התחלה.
אילן: ערב אחד, שירלי. מה אכפת לך. הכול עלי, המתנה עלי, רק תבואי.
שירלי: אני רוצה לעזור לך, אילן, אבל…
אילן: תגידי כן ועזרת.
שירלי: תשמע, אני ממש חייבת להתחיל לבשל.
אילן: אני עף מכאן עכשיו. רק תגידי כן.
שירלי: אני אגשש, בסדר? אם אני אראה שהתגובה שלו טובה, אני אבוא.
אילן: תודה, שירלי, את נשמה טובה. אני לא אשכח לך את זה.
שירלי: אז אתה נותן לי לסדר כאן?
אילן: (הולך לחדר שלו, שר) We gonna rock gonna rock around the clock tonight
(שירלי צוחקת)
מקרוני: את המקסימה מכולן.

תמונה 2

(שירלי ומקרוני על הספה, אחרי הארוחה)
שירלי: אז זה בסדר מבחינתך שאני אלך איתו לחתונה?
מקרוני: כן, בסדר גמור. אני לא קנאי. וחוץ מזה, בתור מי שנתן לו את הרעיון…
שירלי: אתה?
מקרוני: היום, בשידור. השם שלו מתחיל באל"ף, נכון?
שירלי: כן, אילן. איך זיהית שזה הוא?
מקרוני: איך זיהיתי? אני יכול לספר לך עליו הכול.
שירלי: אתה זוכר מה שהמאזינים מספרים לך?
מקרוני: כל אדם, כל פרט, גם מישהו שאמר לי משפט אחד לפני חמש שנים, הכול מקועקע לי במוח.
שירלי: לא סיפרתי לו שאנחנו יחד.
מקרוני: למה?
שירלי: אם הוא היה יודע שזה אתה, הוא לא היה נותן לי להיות איתך דקה לבד.
מקרוני: מרגש אותי שאת לא רצה ומנפנפת בזה שאת יוצאת עם מקרוני.
שירלי: אני בעצמי לא מאמינה שזה קורה.
מקרוני: תתחילי להתרגל לזה, מתוקה שלי (שם יד על משענת הספה, קורא לשירלי לחיבוק) בואי אלי.
שירלי: (מתקרבת אליו, יושבים חצי מחובקים, מתנשקים) תגיד, הכול בסדר?
מקרוני: כן, בסדר גמור.
שירלי: (מלטפת אותו) אתה נראה ל
י קצת מוטרד הערב.
מקרוני: אמרו לך פעם שאת רואה יותר מדי?
שירלי: זה לא טוב?
מקרוני: אי אפשר להסתיר ממך כלום.
שירלי: למה להסתיר? תהיה מי שאתה.
מקרוני: (מלטף לשירלי את הפנים) את יפה.
שירלי: בכל זאת מפריע לך העניין של החתונה?
מקרוני: לא, בכלל לא. סתם היה לי יום כזה.
שירלי: איזה יום?
מקרוני: יותר טוב שלא תדעי.
שירלי: עד כדי כך גרוע?
מקרוני: תשובה אמיתית?
שירלי: ברור, רק אמיתית.
מקרוני: אחד הימים הגרועים בחיי.
שירלי: למה? מה קרה?
מקרוני: קרו כל מני דברים, כאלה שאני לא נוהג לדבר עליהם.
שירלי: דני, דבר איתי. אנחנו יחד.
מקרוני: סודות מדינה בסיווג הכי גבוה.
שירלי: אני לא אגלה לאף אחד. נשבעת.
(מתנשקים)
מקרוני: את הפיצוי הכי נפלא ליום כזה.
שירלי: ספר לי מה קרה.
מקרוני: שכחתי.
שירלי: לא נכון, אני מרגישה שאתה מוטרד. דבר איתי.
מקרוני: בשביל מה לך?
שירלי: מה זאת אומרת. אכפת לי.
מקרוני: תעמדי בזה?
שירלי: נסה אותי.
מקרוני: מה שקרה… הגשתי פיילוט לטלוויזיה, ללייט נייט, חצי שנה מושכים אותי עם זה, והיום דחו אותו סופית.
שירלי: איזה טיפשים.
מקרוני: וזה רק מה שהתחיל את היום. אחר כך היתה לי שיחה עם מנהל התחנה, והוא רמז לי ברמזים עבים ביותר שאם הרייטינג לא עולה בזמן הקרוב, אז בחידוש של החוזה הוא מעביר אותי לשעה אחרת, אחר כך עשיתי אודישנים לכוהנת מין, עם נשים בלי טיפת כישרון, לא עוברות מיקרופון, ולסיום באתי לקחת את הבת שלי מהגן, ואיך שהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות שהיא מתגעגעת לאימא שלה, בסוף אחרי שעה החזרתי אותה לגרושתי. אז זה היום שהיה לי.
שירלי: אוי, מותק. איך לעודד אותך?
מקרוני: יש דרכים.
שירלי: למה הבת שלך בכתה?
מקרוני: קריזיונרית. כמו אבא שלה.
שירלי: אני בטוחה שהיא מאוד אוהבת אותך.
מקרוני: מה שמדיר שינה מעיניי זה הרייטינג.
שירלי: זה לא משהו טבעי? שיש עליות וירידות?
מקרוני: לכוכבים אין עליות וירידות. יש או נסיקה או התרסקות.
שירלי: אבל מצבך מעולה.
מקרוני: מצבי בסכנה גדולה. שעה אחרת זה מוות בשבילי. ברגע שהקהל מריח את הנפילה, הוא נוטש אותך בהמוניו. אין רחמים.
שירלי: אז הכוהנת זה בשביל להעלות את הרייטינג?
מקרוני: ברור.
שירלי: ואף אחת לא מתאימה?
מקרוני: אף אחת, שירלי. אף לא אחת.
שירלי: למה אתה לא עושה להן אודישנים בשידור חי? זה יכול להיות מצחיק.
מקרוני: עושים את זה בכל מקום עכשיו. אני אפילו לא בטוח שהתחרות בין העשר הנבחרות היא רעיון טוב, בייחוד שאני רואה שעשר נשים מבריקות לא מגיעות אלי. צריך משהו אחר, שיהיה מיוחד.
שירלי: כמו מה?
מקרוני: כוהנת אחת וללכת איתה. והיא צריכה להיות או משהו אקזוטי בטירוף, נאמר איזו אירופאית שטיילה בכל העולם, או ההפך הגמור – האישה שהכי רחוקה מלהיות כוהנת מין, שאני אפיל עליה את התיק הזה. אישה רגילה לגמרי. רק לכי תמצאי אישה רגילה לגמרי שתעבור ברדיו ברמות שאני צריך.
שירלי: אם תמצא אישה כזאת, החיים שלה בטח יתהפכו מדבר כזה. אתה לא חושב?
מקרוני: אני חושב, שדיברתי כאן הרבה הרבה יותר מדי.
שירלי: אני אקח את זה כמחמאה?
מקרוני: מחמאה ענקית.
(מתנשקים, מתמזמזים)
מקרוני: נוח לך על הספה?
שירלי: כן, מאוד.
מקרוני: לא צפוף לך?
שירלי: לא.
(מזמוזים, נסחפים, נשכבים)
מקרוני: בואי נעבור למקום יותר נוח.
שירלי: (עוצרת, מתיישבת) דני…
מקרוני: (יושב לידה, מנשק אותה) בואי…
שירלי: דני, בוא נעצור רגע.
מקרוני: למה?
שירלי: אנחנו נסחפים פה.
מקרוני: תני לעצמך להיסחף.
שירלי: זה מוקדם לי.
מקרוני: מה מוקדם?
שירלי: מוקדם.
מקרוני: שנחכה לחצות?
שירלי: אנחנו מכירים מעט מדי זמן.
מקרוני: בואי תזרמי איתי.
שירלי: אני שונאת את המילה הזאת.
מקרוני: את לא בוטחת בי?
שירלי: אני כן.
מקרוני: (נוגע בה) אני אוהב אותך, אני אתן לך את כל המחויבות שאת רוצה. את לא צריכה לדאוג.
שירלי: דני, זה לא דבר שדיבורים משכנעים בו.
מקרוני: וכל הזמן הזה שאני מחכה לך לא משכנע אותך?
שירלי: שבועיים?
מקרוני: אף פעם לא חיכיתי כל כך הרבה לאף אחת.
שירלי: (מיואשת) תמיד השיחה הזאת צריכה להגיע?
מקרוני: אפשר לוותר עליה.
שירלי: כנראה שאי אפשר.
(שתיקה)
מקרוני: מה, את לא נמשכת אלי?
שירלי: מאוד נמשכת.
מקרוני: גם אני מאוד נמשך אלייך. מאוד מאוד. (לוקח לה את היד) את כזאת סקסית.
שירלי: הייתי רוצה שנתקרב יותר לפני שנגיע למיטה.
מקרוני: זה הדבר שיקרב אותנו הכי הרבה.
שירלי: חשבתי שאיתך יש לי חופש מהלחץ הזה.
מקרוני: אני לא לוחץ, אני מנסה להבין אותך.
שירלי: להבין אותי?
מקרוני: אני אוהב אותך. תסבירי לי.
שירלי: באמת אתה רוצה שאני אסביר?
מקרוני: כן.
(שתיקה)
מקרוני: אני מקשיב.
שירלי: אי אפשר פשוט לדלג על זה?
מקרוני: דברי איתי.
(שתיקה)
מקרוני: תבטחי בי.
שירלי: אין כאן כל כך מה להסביר. זה פשוט הקצב שלי. סקס בשבילי זה חיבור מאוד עמוק.
מקרוני: אני מרגיש את זה במגע שלך. הוא מדהים.
שירלי: תודה.
מקרוני: יהיה לנו מדהים ביחד.
שירלי: אני יודעת.
מקרוני: כן? גם את מרגישה את זה?
שירלי: כן.
(מקרוני מתקרב אליה, רוצה לחזור למזמוזים)
שירלי: אבל כמו שאמרתי, זה חיבור מאוד עמוק, ואני צריכה בשבילו ביטחון. במי שאיתי. שהוא איתי.
מקרוני: את לא מרגישה שאני איתך?
שירלי: בשביל היכרות של שבועיים כן, אבל זה לא מספיק.
מקרוני: אני מתקשר, אנחנו נפגשים, סיפרתי לך דברים.
שירלי: אז?
מקרוני: מה לא מספיק בזה?
שירלי: זה לוקח לי זמן.
מקרוני: כמה זמן?
שירלי: לא יכולה לומר.
מקרוני: מה, חודש? שנה?
שירלי: בטח שלא שבועיים.
מקרוני: כל אחת נכנסת למיטה מקסימום בפגישה שלישית. אם לא בראשונה.
שירלי: לי זה לא מתאים.
מקרוני: זה לא נורמאלי.
שירלי: בעיני מה שקורה עכשיו לא נורמאלי.
מקרוני: מה?
שירלי: שאני צריכה להצטדק, להתנצל, שאי אפשר לפגוש בן אדם ולהכיר אותו קצת לפני שנכנסים למיטה, שאני צריכה להידחק לפינה ולהתווכח.
(שתיקה)
שירלי: אתה שותק.
מקרוני: כי אני מטומטם. (שתיקה) אני מנסה להרשים אותך, ומה יוצא – שאני מגיע לתוצאה הפוכה. שאני מרחיק אותך.
שירלי: להרשים אותי?
מקרוני: כן.
שירלי: אני לא מבינה.
מקרוני: אני אגלה לך סוד, שאולי יפתיע אותך. אני בדיוק כמוך. הדבר שאני באמת רוצה זה להכיר קודם את הלב, רק אחר כך את הגוף. אני רוצה להיות איתך, לדבר איתך, להכיר את המחשבות שלך, הרגשות שלך, להסתכל בעיניים, להחזיק ידיים, לצאת לחוף הים בלילה של ירח מלא, לנסוע למדבר ככה סתם בספונטאניות…
שירלי: אז למה אתה לוחץ עלי?
מקרוני: חשבתי שזה מה שאת רוצה, שזה הדבר שאת מצפה ממני לעשות.
שירלי: למה שאני ארצה דבר כזה?
מקרוני: זה מה שנשים משדרות לי.
שירלי: מה?
מקרוני: כבר בגיל צעיר למדתי שאם אתה רוצה שנשים יעריכו אותך, אתה צריך ליזום סקס במהירות. אחרת אתה לא גבר בעיניהן. מספיק להיפגע כמה פעמים בשביל ללמוד את הלקח הזה. ואז אתה הופך להיות מפורסם, והציפיות עוד יותר גדולות, ויש את הפחד שכל דבר קצת שונה ישר יגיע לטורי הרכילות בעיתון, ואתה בונה את חומת סין סביב הלב שלך, עד שמגיעה פתאום איזו שירלי שממוססת אותה בבת אחת.
שירלי: ואת כל זה אומר לי מקרוני.
מקרוני: אם תצטטי אותי אני אכחיש בתוקף.
שירלי: אתה לא צוחק עלי?
מקרוני: אני רציני מאוד. אני רוצה לבנות איתך הכול ביסודות חזקים של אמון, ולאט, אני רוצה את המים העמוקים.
שירלי: (מחבקת אותו) אתה מקסים, אתה יודע?

קישורים
לקריאת תמונות נוספות מהמחזה, פרסום בהמשכים מדי שבוע.

איך תהפכי לכוהנת מין :ראיון עם חמוטל גורן

על "כוהנת המין " ב"אסימון "
אתר "מילה משלך"

חמוטל גורן ב"מארקר"

חמוטל גורן על הפמיניזם החתרני של "זרעים של מסטיק "

חמוטל גורן על עלבונות באינטרנט

חמוטל גורן נותנת כבוד ל"כוכב נולד "

 סדנת הכתיבה של  חמוטל