המלכה יהודית -הקומיקס

 

אני שמח לבשר שבימים אלו יצא לאור גליון מספר 27 של "קו האופק " מגזין האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ובתוכו יש את הפרק הראשון מסיפור קומיקס בהמשכים "המלכה יהודית " שכתבתי אנוכי ואייר אלימלך אדגה .

הסיפור מתאר את עלילתיה של המלכה היהודית המפורסמת מימי הביניים שהשתלטה על אתיופיה כולה .והוא מבוסס בצורה חופשית על מאמרי בנושא  שחשף לראשונה את הדמות ההיסטורית לפני הקהל הרחב וכבר שימש כבסיס לרומן של מרינה גרוסלנדר "חלומות ראווה ".

ולרגל האירוע  אקדיש את הבלוג בשבוע  הבא  לכתבות הקשורות  ליהודי אתיופיה.

הקוראים מוזמנים לעקוב אחר כתב העת והסיפור ואחר מאבקם של בני הקהילה האתיופית במדינה.

queen gudit 1

קומיקס המלכה יהודית

 

המלכה יהודית המאמר

להיות ( פרופסור ) מנחם פרי

ראיון סיכום גדול במגזין "סוף  שבוע " עם מנחם פרי שכונה בעבר "האריק שרון של הספרות הישראלית " עורר אותי להירהורים על מקומו של מנחם פרי בתולדות הספרות העברית החדשה .
 

מאמר מעניין ב"סוף שבוע " על פרופסור מנחם פרי מאת שרי מקובר –בליקוב .המאמר נקרא "אני מגלומן " והוא נכתב לכבוד עזיבתו של האיש החזק בעולם הספרות הישראלי מנחם פרי את משרתו מזה כ40 שנה כראש המחלקה לספרות באוניברסיטת תל אביב .
המאמר כל כולו מלא בדברי רהב של מנחם פרי על עצמו ובעיקר עוסק בסיפורי הנשים והכיבושים הנשיים שלו ומאלו אפשר להתעלם . הם חסרי עניין .
אני נזכר בהערה של משוררת ומבקרת ספרותית ידועה שהישוותה פעם באוזני את מנחם פרי עם גבריאל מוקד יריבו וטענה שההבדל הגדול בין השניים הוא שמנחם פרי הוא בסך הכל אחד מהחברה "אדם פשוט ורגיל

שיודע איך לדבר עם אנשים ואיך להשיג תקציבים " .

לעומת מוקד שעושה רושם שהוא בא מכוכב לכת אחר עם כל החיובי והשלילי שבכך .

 מהכתבה פרי אכן עושה רושם של אדם פשוט ורגיל למדי.

 

מעניינת יותר טענתו של פרי שהוא "ביאליק של התרבות " ו"עורך העל היחיד בשנות המדינה".
המאמר הזכיר וכנראה בהשראתו של פרי עצמו שמפעלו הגדול היה "סימן קריאה " כתב עת והוצאה .

פרי "הוא זה שגילה וטיפח את יונה וולך ומאיר ויזלטיר ואת חנוך לוין ".
נשאלת השאלה מי עומד מאחורי ההצהרה הזאת הכתבת שרי מקובר –בליקוב ?

או מנחם פרי עצמו שאמר לה זאת ?
אני מנחש שמנחם פרי .כך או כך זאת הצהרה שכפי שהיא כתובה שאם הכתבת כתבה אותה אז היא שגויה

ואם פרי עומד מאחוריה אז היא שקרית.
אינני קורא מחשבות אבל אני תמה האם הוא דאג שהצהרה זאת תתפרסם רק במטרה לעורר

 פרובוקציה וויכוח מסוג זה שמתפרסם כאן . אם כך הוא הצליח.
עוד הוכחה להבנתו התקשורתית .
וודאי שלא מנחם פרי גילה את יונה וולך שהתגלתה לראשונה בידי מקסים גילן

 עוד בראשית שנות השישים הוא וגבריאל מוקד הם שהיכירו לראשונה בכישרונה .
יהיה נכון לאמר שפרי "טיפח אותה " .כמו שגם הם טיפחו אותה ..
וודאי שזה אינו נכון לגבי מאיר ויזלטיר שהתפרסם לראשונה ב"משא "  וכבר מעל דפי "עכשיו "

של גבריאל מוקד וייסד ביחד עם פרי את "סימן קריאה " .

לכל היותר יהיה נכון לאמר שפרי "טיפח " אותו .
זה אולי נכון לגבי חנוך לוין ואין ספק שפרי תרם רבות לפרסומו בעולם הספרות אבל נראה לי

שלתיאטרון הייתה בתחום זה השפעה גדולה בהרבה..

אם כבר לוין התגלה לראשונה בתיאטרון לפני שהופיע במגזין הספרותי של מנחם פרי .
עד כאן לא אמת .

מנחם פרי למרבית הצער גם אינו "ביאליק של התרבות " מאחר שביאליק לא היה רק עורך ולא רק מבקר

הוא היה בראש ובראשונה משורר ויוצר גדול ולא ידוע לי שמנחם פרי פירסם בימי חייו יצירה של ספרות יפה כל שהיא .לפחות לא תחת שמו . ואם כבר גם לא ספר חשוב אחד ויחיד של ספרות עיונית .

 הוא פירסם  רק ספר אחד בלבד שידוע לי על המבנה הסמנטי בשירת ביאליק.

ספר שמעולם לא זכה לתשומת לב מחקרית רבה ואני נתקלתי רק במעט ספרים

ומאמרים שמצטטים אותו . .
כמה כתבות בולטות ומעניינות בעיתונות הוא פירסם זה נכון .
מהסיבה הזאת גם אי אפשר להשמיע את שמו בנשימה אחת עם עורכים גדולים  אחרים

של הספרות העברית כמו  אברהם שלונסקי ,ודוד פרישמן "עורך " מגזין התקופה " ואשר ברש ,

כולם עורכים גדולים וגם יוצרים גדולים . דהיינו הם גם יצרו יצירות ספרות  ועיון משלהם

בנוסף לכך שערכו יצירות של אחרים .
אבל מנחם פרי ?
למרבית הצער  תרומתו כעורך מטבע הדברים יכולה להיות ידועה רק לאנשים שעבורם

 ואיתם ערך ספרים ובמאמרי יחצנות בעיתונים שמדברים על תרומתו הגדולה .

וגם מדברים רבות   על עסקי הנשים שלו שתמיד תופסים מקום חשוב יותר בכתבות אלו

מתרומתו לעולם הספרות ,

וכעת מסתבר בברכתו של פרי עצמו.
וכן המאמרים שהוא כותב על הכריכות האחוריות של הספרים   והם באמת יפים הבא  ונזכור גם אותם.

הם ככל הנראה תרומתו הספרותית והביקורתיות הבולטת והמוכרת ביותר . .
אבל משום מה הוא מעולם לא פירסם  יצירת ספרות ולא  טרח מעולם לכנס את מאמריו המחקריים ב

ספר( כאילו הוא לא מחשיב אותם מספיק עבור זה) ,  לא פירסם מעולם  הצגה של הספרות לקהל  הרחב .

ביאליק של עולם הספרות הישראלית הוא לא, הוא  לכל היותר היוסף קלוזנר שלו
ולמי שלא יודע יוסף קלוזנר היה אחד העורכים החשובים של כתב העת הספרותי "השילוח "

 והאיש שתרם יותר מכל אחד אחר לפירסומם של ביאליק וטשרניחובסקי . .
הוא אדם קלאסי של "מאחורי הקלעים של עולם הספרות "שחש עצמו בטוח מספיק על מנת לערוך יצירות של אחרים ,אבל כנראה לא מספיק בטוח על מנת לפרסם יצירות משל עצמו . אפשר להשוות אותו לעורכים ידועים כמו מקסוול פרקינס שערך ושכתב את יצירתו של שרווד אנדרסון והפך אותו

לסופר מופת . אבל מעולם לא היה מסוגל ליצור יצירה חשובה משל עצמו .
לשם השוואה עורכים חשובים אחרים גבריאל מוקד שעורך את "עכשיו" ואהרון אמיר שעורך את "קשת"

שניהם פירסמו יצירות משלהם במקביל לעבודת העריכה שעשו,  שירה ופרוזה ועיון במקרה של אמיר וספרי עיון ופילוסופיה וקטעי פרוזה במקרה של מוקד זאת בתוספת לעבודת העריכה החשובה שביצעו בכתבי העת שלהם שבמהלכה גילו ועודדו יוצרים רבים שהיום הם דמויות חשובות .
ומשום כך אין מה לעשות בהערכה לטווח הארוך כדמויות בעולם הספרות הם תמיד יהיו בולטים יותר וחשובים יותר ומעניינים יותר ממנחם פרי  שלא פירסם שום דבר חשוב  משל עצמו .

 

וזה מביא אותי להערכת חשיבותו של "סימן קריאה " המגזין הידוע של פרי משנות השבעים .
 "סימן קריאה " היה מגזין חשוב ללא ספק אבל אין להשוות אותו ואת חשיבותו ל"עכשיו " של מוקד בתחום השירה ול"קשת " של אהרון אמיר בתחום הפרוזה, שגילו את הרוב המוחלט של הסופרים

שהופיעו על דפי "סימן קריאה " בשנות השבעים .

 ניתן לאמר ש"סימן קריאה " הביא אותם לידיעת קהל חדש וטיפח אותם אך לא יותר וגם לא פחות .
דהיינו "סימן קריאה " תרם לפופולאריזציה של זרמים ויוצרים שונים שכבר החלו להתקיים לפניו והוא הביא אותם לידיעת קהלים רחבים וחיזק אותם. אבל הוא לא יצר ולא גילה שום דבר בולט באמת .
. עובדה שני המגזינים האלו ממשיכים להתקיים ולהשפיע עד עצם היום הזה או בגלגול חדש כמו "קשת החדשה " או דרך יוצרים שרואים את עצמם כיורשים ישירים של מסורת "עכשיו " , אם גם אפשר להתווכח ( ובהחלט מתווכחים בעולם הספרות) על המשמעות והחשיבות של ההשפעה הזאת .
אין אף אחד בכל אופן שמתווכח על ההשפעה של כתב העת "סימן קריאה " משנות השבעים " כי זה לא מעניין את אף אחד.
. "סימן קריאה" כמו נעלם ללא עקבות בולטים להוציא את הסדרה בשם זה של מנחם פרי אבל קשה לראות בה ממשיכה ישירה של כתב העת .

בספרים שיכתבו לעתיד על הספרות העברית בדור הזה אם יהיו כאלה אני מעריך

שהוא יוזכר בחטף  אם בכלל כי באמת אין הרבה דברים מעניינים לאמר על תרומתו לטווח הארוך

להוציא כמובן על תרומתו לתקשורת של הספרות  ועל כך באמת יש הרבה מה להגיד .

אז אוקי יש פרובוקציה ויש דיון על מנחם פרי .

הוא יכול עכשיו להשתרע על כורסתו בהנאה ולחכך כפיים עם היחצנית .

הוא קיבל את מה שהוא רצה.הוא יכול להיות מרוצה .

לא מובן לי מדוע היה חשוב כל כך למר פרי לעורר פרובוקציות לגבי דברים שאינם אמת .

הצרה היא .שאם הדברים הללו אכן יצאו ממנו  והוא אינו דובר אמת ,   לגבי מה עוד הוא אינו דובר אמת ?

האם זה בגלל הרגשה שאם הוא עצמו לא יחולל פרובוקציות ואם הוא בעצמו לא ידון

ויעלה על נס את תרומתו הגדולה לספרות העברית לא יישאר אף אחד אחר שיתעניין מספיק

על מנת שיטרח לדון ולעסוק בתרומתו הגדולה של מנחם פרי?

 

קישורים רלבנטיים

"אני מגלומן " הראיון עם מנחם פרי

מנחם פרי בויקיפדיה

מנחם פרי בלקסיקון הספרות העברית

אני אנווט אני אקבע :מנחם פרי על עולם הספרות

מנחם פרי על כאילו ספרות

מנחם פרי מחרים

 

 

האיש שזכר את הפזמונים: על אליהו הכהן

אליהו הכהן מייסד חקר  הפיזמונאות העברית.וחוקר לוין קיפניס והיסטוריון של הגולם .

 

איש המחשבים אליהו הכהן יצר "יש מאין " תחום מחקר של התרבות הפופולארית שלא היה קיים לפניו חקר הפזמון העברי .
עד שבא אליהו הכהן ,"חובבן ", איש שלא היה מקורב כלל למחלקות לספרות באוניברסיטאות והחל לחקור את התחום הזה לחלוטין ביוזמתו ועל חשבונו בלי לבקש  קודם כל מלגות,  לא היה איפה לחפש מידע על התחום.שום חוקר ספרות לא חשב שיש עניין רב בחקר הפזמונים של ראשית המאה העשרים ושל שנות העשרים והשלושים והארבעים והחמישים ( וגם שנות השישים  והשבעים והשמונים).
זה אמר שאליהו הכהן נאלץ קודם כל לרשום את הפזמונים הקיימים ולאתר את מחבריהם  ואחר כך לחלק אותם לפי נושאים ונושאי משנה ולחקור את תולדותיהם של החשובים והידועים שבהם ,גם רבים אחרים פחות חשובים והרבה פחות ידועים אבל מעניינים מבחינת נושאיהם .
כיום כל מי שחוקר את תולדות הפזמונאות העברית יש לו את הרשימות והמחקרים של אליהו הכהן להסתמך עליהם מאחר שהוא עשה את עבודת "השטח הראשונית " עבור כולם .
אבל בכך לא מסתכמים עבודתו של איש רב פעלים זה .אליהו הכהן תרם גם תרומה חשובה ביותר לחקר ספרות הילדים העברית .וזהו אולי הפרויקט החשוב  והמונומנטאלי ביותר מבין כל הפרוייקטים המונומנטליים השונים שבהם  עסק להנאתו  שלא לקבלת פרס או מילגה :
אליהו הכהן הכין  במשך שנים ביבליוגרפיה ענקית ומפורטת של הסופר הפעיל לאורך הזמן הרב ביותר בתולדות המין האנושי ,סופר הילדים העברי לוין קיפניס שהיה פעיל במשך שמונים שנה רצופות..

כרך הביבליוגרפיה שהכין אליהו הכהן על לוין קיפניס.

הכהן יזם , טרח והכין בסבלנות של נמלים רשימה ביבליוגרפית שכוללת למעלה מ4800 יצירות שאותם חיבר ופירסם קיפניס לאורך השנים . רשימה שכללה 1200 סיפורים ולמעלה מאלף שירים ופזמונים ובהם עשרות מאות שירי זמר ועשרות מחזות וחזיונות ולמעלה מ550 ספרים ספרונים וחוברות מלווה בשפע איורים מהיצירות ועטיפות של ספרי קיפניס שאותם אסף הכהן לאורך השנים ועם ביבליוגרפיה מפורטת של כלל המאמרים שהופיעו על יצירותיו .
. רשימה זאת הופיעה ככרך בהוצאת מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים והיא הרשימה הביבליוגרפית הפרטנית ביותר הקיימת לגבי סופר עברי מכל סוג שהוא .
ופרט לכך בין מגוון כתביו שלא כולם קשורים לתחום הפזמונאות אפשר למצוא מאמרים שונים על נושאים שונים בתולדות ארץ ישראל .

לאחרונה הוא זכה בפרס הרצל של עירית הרצליה על תרומתו לתרבות העברית .אולם בתוך זמן קצר לאחר פירסום ההודעה על כך הוא נפגע בתאונת דרכים קשה.
לשמחתנו הוא החלים וזכה בפרס לכבודו . .
לפניכם כמחווה לאליהו הכהן : נאומו בטקס קבלת פרס הרצל בו הוא מספר כיצד יצר תחום חדש בחקר התרבות הישראלית ונאומים של אנשים אחרים שמתארים גם הם את תרומתו .
תודה לסופר אהוד בן עזר שסיפק את החומר . .

אליהו הכהן
חתן פרס הרצל לשנת 2007

אליהו הכהן, יליד נווה צדק בתל-אביב, 1935, הוא 'הכהן הגדול' של חקר תולדות הזמר העברי, ומקדיש לכך למעלה מיובל שנים. ערך והגיש עשרות תוכנית רדיו וטלוויזה בהן: "שרתי לך ארצי", "על הדשא", "יין ישן נושן", "מי יודע", "יפים הלילות בכנען". הוציא את "שירי עם עבריים" – קובץ של אלף שירים, "שיר מזמור לתל-אביב", "בכל זאת יש בה משהו". הינו מרצה מבוקש ובר סמכא בנושא הזמר העברי. עובר בארץ לאורכה ולרוחבה, ומנחיל את הידע העצום שלו ואהבת הזמר העברי לציבור הרחב, מתוך שליחות פנימית הפועמת בו ללא ליאות.
אליהו הכהן הוא מוותיקי ענף עיבוד הנתונים בישראל. עובד מ-1958 בחברת המחשבים NCR ומשמש כמנהל החטיבה למערכות פיננסיות. תושב רמת גן, נשוי לדליה, אב לשתי בנות וסב לשלושה.
[מתוך ההזמנה לטקס]

עיריית הרצליה
פרס הרצל
לשנת תשס"ז 2007 מוענק
לאליהו הכהן

אליהו הכהן הוא 'הכהן הגדול' של תולדות התרבות בארץ בכלל והזמר הישראלי בפרט. לאורך עשרות שנים מעורר הכהן את המודעות למורשת הזמר העברי במופעים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה ומציג את שירי הזמר העבריים כאבני בניין של מפעל התקומה הלאומי.
אליהו הכהן הוא מוסד של איש אחד, המקדיש את חייו מזה כחמישים שנה לחקר הזיקה שבין תולדות היישוב והמפעל הציוני לין הזמר העברי. הוא החל בכך עוד בהיותו קצין בצה"ל ומפקד חוות הגדנ"ע בבאר אורה שבדרום הערבה. זה היה הצעד הראשון במסע הנמשך עד ימינו.
בקיאותו המופלגת בכל הנוגע לתולדות היישוב ושירי הזמר של האבות המייסדים וממשיכיהם, הוציאה את שמעו ברבים כאנציקלופדיה מהלכת, והוא הפך למעין "אדמו"ר" שעדת מעריציו מקיפה רבבות. אליהו הכהן מעולם לא התבדל מן הציבור, וכל השנים הוא מגלה נכונות לחלוק את הידע העצום שצבר עם כל המעוניין – החל בגננות ותלמידים צעירים וכלה בחוקרים אקדמיים, סופרים ומשוררים. תמיד במאור פנים, בנדיבות וברהיטות, מתוך תחושה עמוקה של שליחות.
החל משנות ה-70 הוא יצא למסע הרצאות בשלוש מאות יישובים, בנושא "מהו שיר עברי – מקור והשפעה". במקביל ראיין מאות מוותיקי הארץ וזכה לתעד את זיכרונותיהם של החלוצים, מאז ימי העלייה הראשונה. בשנים האחרונות הוא עורך מופעים ברחבי הארץ, בהם הוא משלב הסברים עתירי ידע על תולדות היישוב והמדינה עם שירי התקופות השונות.
עיסוקו של הכהן בחקר הזמר העברי ושימורו נעשה כולו על חשבון זמנו הפנוי. בהשכלתו הוא ביולוג ופרנסתו היא בחקר עיבוד הנתונים. מזה כארבעים שנה הוא נמנה עם בכירי ענף עיבוד הנתונים בישראל.
אליהו הכהן אף תרם רבות בשדה המחקר: ספרים, חוברות ומאמרים מפרי עטו העשירו את מדף חקר ארץ ישראל בתחום הזמר בפרט והתרבות הישראלית בכלל.
הוא פועל בצנעה, בהתמדה ובנחישות, ומגלם בכישרונותיו מיזוג נדיר של היסטוריון, אנתרופולוג, חוקר תרבות ופדגוג.
על כל אלה, שהם אבני חן בתיעוד הרעיון הציוני והגשמתו, החלטנו לבחור באליהו הכהן כזוכה בפרס הרצל לשנת תשס"ז – 2007.
הפרס מוענק מטעם עיריית הרצליה על תרומה בולטת בתחום הציונות.

הוענק על ידי הגברת יעל גרמן – ראש עיריית הרצליה
במעמד פרופסור יולי תמיר – שרת החינוך

פרופסור אמנון רובינשטיין
יו"ר ועדת הפרס
חברי ועדת הפרס: גברת שולמית אלוני, פרופסור דינה פורת, פרופסור דן עמיר, ד"ר מרדכי נאור, מר יצחק ליבני, מר יורם טהר לב, גברת טובה רפאל, גברת ורדה מור, מר אייל אורן.
א' בכסלו תשס"ח, 11.11.07.

אליהו הכהן
דברים לפרס הרצל

Eliyahu Hakohen.JPG

אליהו הכהן

גברתי שרת החינוך יולי תמיר, ראש עיריית הרצלייה גב' יעל גרמן, חברי ועדת השופטים של פרס הרצל, אורחים נכבדים – ערב טוב.
בשנת 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ ובמשך שלשה שבועות סייר בה לאורכה ולרוחבה והתקבל בכבוד מלכים אך הותש מקבלות פנים ומנאומים עד שהיו לו לזרא. כשחזר לאודסה, נשאל ביאליק איזו חוויה הביא אתו מארץ ישראל? – הנה מה שהשיב:
"כל ימי עוברי בארץ איני זוכר אף רגע כי אהיה עם נפשי. רק לילה אחד ביבנאל נקלט בזיכרוני. לא לילה כי אם שעה של עליית שחר. ליל שבת היה זה. הקיצותי משנתי והצלחתי להתחמק החוצה ברגע שכוכבים אחרונים ניתלו על פני תהום. האוויר היה עז כברזל ועם זה שְקוּי עדנה עמוקה. פתאום עלה באוזני קול שירה מרחוק. ראיתי מעבר לגיא צל אדם נע בכרם. נע ומזמר. מנגינה זו – עד יומי האחרון אזכרנה. היא צפה קלה וצלולה – נתלכדה עם הנוף, עם אור הדמדומים הכחלחל – כאילו לא מלב אדם, כי אם ממעמקי ההרים באה בלי הפסק. לא ידעתי את נפשי. חפצתי כי רגע זה יארך…שעה חשאית ויחידה זו הבאתי עמי מארץ ישראל".
עשרות שנים אני מנסה לאתר את השיר הזה ששמע ביאליק, ואני מקווה שהוא לא יתגלה לעולם, כדי שאוכל להמשיך וליהנות מחוויות החיפושים אחריו ומתקוות הגילוי…
כשהתקשרה אלי יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה,לפני חודשים אחדים, בשעת ליל מאוחרת, והודיעה לי שזכיתי בפרס הרצל, לא הבנתי מה היא סחה. מעולם לא הגשתי מועמדות לפרס. אך היא עמדה על שלה וככל שהוסיפה והשלימה פרטים התחלתי בהדרגה להבין שמאחורי גבי נרקמה מזימה על ידי חבורת ממליצות וממליצים שוחרי טוב שחָברו יחדיו על-מנת להגיש את מועמדותי לפרס מבלי לומר לי מילה וחצי מילה על כך.
אז קודם כל אני מבקש להביע תודה עמוקה לחבורה המכובדת והיקרה הזאת על היוזמה, על ההפתעה ועל המחווה. זו גם העת להודות לעיריית הרצלייה ולהסתדרות הציונית שיזמו את הפרס הזה, ותודה מיוחדת לחברי וועדת השופטים שבחרו להעניק לי את הפרס לשנה זו. תודתי נתונה גם לכל מארגני הטקס הזה ומשתתפיו: למנחה יורם טהר לב שהנחה את הערב בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה, למקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, לנורית הירש שכיבדה את המעמד בהופעתה, ומקדמת תודה לאורה זיטנר שאת שירתה עוד נשמע.
אתחיל בוידוי אישי על הקשר שלי אל אותו אדם שהפרס קרוי על שמו – בנימין זאב הרצל. דיוקנו נשקף אלי מדי יום ביומו, כי מעל שולחן הכתיבה שלי בביתי תלויים זה עשרות שנים ארבעה פורטרטים שונים שלו. במגירה מימין מונח תיק ובו כל השירים והמנגינות שחוברו על הרצל מאז שנת 1904, החל בשיר "כיום אביב מוקדם" שנכתב יום אחר מותו. בעם היהודי לא היה איש לפניו, שעם מותו נכתבו עליו כל כך הרבה שירים כמו על הרצל.
במגירה שנייה שמורה מעטפה ובה ארבעים וחמישה שירים שנשלחו לתחרות לבחירת המנון לאומי לעם היהודי שנערכה בשנת 1898. הרצל היה בין חבר השופטים בתחרות ובשולי כל שיר מופיע הציון שהעניק לשיר בכתב ידו.
בספרייתי הפרטית מצויים כל הכתבים של הרצל, בכל המהדורות, וביניהם גם כרכי העיתון "די וועלט" שאותו מימן וערך, וגם המחזות שכתב עוד לפני שנודע כמנהיג ציוני. מכל אלה יקרה לי במיוחד המהדורה העברית הראשונה של "מדינת היהודים" שיצאה בשנת 1896 בהוצאת "תושיה" בכריכה אדומה. עותק זה שאני מחזיק בידי היה שייך לאחד הבילויים בגדרה. בילוּיִי זה, דב אריאל, לא היה זקוק לחוברת הזאת כדי להגיע לארץ. הוא הקדים ועלה כתריסר שנים לפני שפורסמה.
פרס הרצל הוענק לי בעצם בעיקר בזכותו של הזמר העברי, והוא בעיני חתן הפרס האמיתי. התרומה לקידום ערכי הציונות היא כולה שלו. הוא לא רק ליווה את כל צעדיה של התחייה העברית אלא גם ליבה אותה. הוא לא היה מין תבלין שמתבלים בו את החיים ברגעי הפנאי, אלא אחת מהאושיות ומאבני הבניין של ההתיישבות היהודית בארץ. הוא טיפַח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיב וריגש והרנין והרקיד והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך.
יש בידינו עדויות בלי סוף על התפקיד הלאומי המרכזי שמילאו שירי הזמר לאורך כל הדרך עד להשגת העצמאות, ועל עוצמת השפעתם. שורות מתוך שירים הפכו לסמלים ולסיסמאות: ארץ חמדת אבות, נלבישך שלמת בטון ומלט, ראשונים תמיד אנחנו, יפי הבלורית והתואר.
אנשים רבים הגיעו לארץ בעקבות השירים ובזכותם:
הסופר יהודה יערי העיד שהוא עלה לארץ בזכות שירו של צונזר "השושנה" – "על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים".
המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, ממנהלי הגימנסיה הרצלייה, נהג לחזור ולספר שעלה לארץ בגלל השיר "משאת נפשי" – "שמש אביב נטה ימה".
עשרות אנשים התוודו בפניי שעלו לארץ בעקבות השיר "התקווה" בנוסחו הראשון: "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".
אלכסנדר זייד ורבים מחברי אגודת "פועלי ציון" עלו לארץ בעקבות השיר "השבועה".
אסתר שכביץ מגדרה אמרה שחייה אינם חיים ללא השיר "הכניסיני תחת כנפך". צבי נדב ממנהיגי "השומר" אימץ את השיר "יד ענוגה" ועשה אותו לשריקה של ארגון "השומר".
תחיית הזמר העברי היא נס. מדברים וכותבים בלי סוף על נס תחיית השפה העברית ותחיית הספרות העברית. ומה על נס תחיית הזמר העברי? הרי העברית הייתה שפה פעילה גם לפני ימי אליעזר בן יהודה. מאות אלפי יהודים קראו וכתבו עברית לפני תחיית הדיבור העברי, ואלפי ספרים עבריים ראו אור במאות שעברו. אך כמה מלחיני זמר עברי שאיננו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? הלא אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.
בית אחר בית, מושבה אחר מושבה, התפתחה ההתיי
שבות היהודית בארץ. במקביל אליה – שיר אחר שיר, עשור אחר עשור, הלך וניבנה המסד השירי והצלילי שתיעד את כל תהליך ההתחדשות. כאשר קמה המדינה בשנת תש"ח, בדיוק שבעים שנה לאחר תרל"ח, שנת ייסוד פתח תקווה, יכול היה היישוב היהודי להגיש למדינה החדשה-ישנה שי: מאגר מרשים של אלפי שירי זמר עבריים בכל הנושאים, ממש כמו לכל עם אחר: שירי עבודה ושירי מולדת, שירי אהבה ושירי רועים, שירי קציר ושירי בציר, שירי חוף ושירי נוף , שירי חליל ושירי גליל, שירי ילדים ושירי ערש, שירי ים ושירי יין, שירי חג ושירי מחול, ואפילו שירי שבת ארצישראליים חדשים שהזכירו לנו שעוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, ושזה עתה ירדה השבת אל בקעת גינוסר.
ההתחקות אחר שרשי הזמר העברי זימנה לי במרוצת השנים חוויות אישיות מרגשות בלי סוף, ואין עבורי תמורה גדולה מזאת :
מה ישווה לאתגר להיפגש פנים אל פנים עם בני העלייה הראשונה , ילידי המאה התשע עשרה, בניסיון לדלות מהם שירים ושברירי צלילים כדי שאפשר יהיה להשלים ולתעד עד כמה שאפשר את הפסיפס הנפלא של שירת הארץ הזאת?
לא עמד לרשותי שום מקור כתוב או מוקלט שממנו ניתן היה ללמוד על ראשיתה של זימרת הארץ. על כן הלכתי תחילה אל ותיקי הותיקים, כדי להציל מפיהם שירים ומנגינות וסיפורים, ולהספיק להקליט אותם כל עוד יש ביכולתם להשמיע צליל. לאסוף כל בדל מידע וכל מסמך וכל שירון מרופט בכתב יד שיכול לסייע לזהות את היוצרים העומדים מאחורי השירים עלומי השם הקרויים "עממיים", ולנסות ולהגיע אל המקור ואל שנת הייצור של כל שיר, כדי למקם אותו בתקופתו.
אני נזכר בעשרות הפגישות עם זרובבל חביב, הזרובבל הראשון בארץ, שזכרונו היה מלא עד גדותיו בפרטים מן ההווי המוסיקלי בארץ בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי במלואם את השירים העבריים הראשונים שהולחנו בארץ, שירים מסובכים מרובי בתים, כשלכל בית יש מנגינה אחרת;
מפיהן של אסתר דונדיקוב מרחובות, תחייה הראבן ומאירה בלקינד מראשון לציון רשמתי והקלטתי את שירי הילדים העבריים הראשונים שהושרו בארץ ונשכחו מכבר, כמו למשל השיר "הילד רואה בעיניים, הילד שומע באוזניים."
ומציפורה מלר ואיתן ניימן ממזכרת בתיה, למדתי להכיר עשרות רבות של שירים שאינם נשמעים עוד במקומותינו, כמו השיר על התקפת הארבה בשנת 1915.
בצד הפגישות עם ותיקי הוותיקים, התדפקתי על דלתותיהם של חלוצי הזמר העברי שאינם עוד אתנו, כדי להיכנס אל מאחורי הקלעים של שירי הזמר.
בר מזל הייתי שזכיתי לפני כיובל שנים לפגוש את המלחין מרדכי זעירא בביתו, בעוד הוא יושב ליד הפסנתר ושוקד על הלחנת שירו של אלתרמן "והמלך נפל על חרבו", ומשמיע לי את הטיוטא הראשונה. כך הספקתי ללמוד ממקור ראשון על תולדות חייו ועל הסיפורים שמאחורי שיריו, ובעקבות זאת הקדשתי לו תוכנית רדיו בהשתתפותו. זוהי התוכנית היחידה שבה השתמר קולו של זעירא.
בקיבוץ נען פגשתי את התמים והנחבא שבין מלחיני הארץ, דוד זהבי, במאמץ לדובב את היוצר הצנוע והשתקן הזה. כך שמעתי ממנו לראשונה כיצד הביא אליו משה ברסלבסקי את שירה של חנה סנש "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") שאותו גילה במחברת שנותרה בין חפציה בשדות ים. כמה התרגש כשסיפר לי שהלחין את השיר האלמוֹתי הזה תוך חמש דקות ובעיניים דומעות. ממנו למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו, והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם "בעדן ילדים" והוא הלחין אותו מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן עשר והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר "שתילים" שיצא במוסקבה בשנת 1918.
את ידידיה אדמון פגשתי בנעלי בית. גמעתי בצמא את סיפוריו על הלחנת שיריו הראשונים "גמל גמלי" ו"שדמתי" והאזנתי לסלסוליו המזרחיים. פעמים אין ספור נפגשתי עם לוין קיפניס ויעקב אורלנד ועמנואל הרוסי, וזכות גדולה הייתה לי לראיין את דניאל סמבורסקי על שיריו ועל ערבי השירה בציבור שקיים בשנות השלושים בבית ברנר, נילוויתי אל נחום נרדי במשך ימים רבים ונפעם האזנתי לנגינתו הוירטואוזית כשהוא מאלתר במשך חצי שעה, ללא תווים לפניו, וריאציות על "עלי גבעה" ו -"לילה בגלבוע". זכיתי ללמוד דבר או שניים מפי ניסן כהן מלמד, ולשהות במחיצתם של מתתיהו שלם ועמנואל עמירן ושרה לוי תנאי ומשה וילנסקי ויהודה שרת ולהקדיש לכל היוצרים האלה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ולכתוב מאמרים אודותיהם ולספר עליהם ועל שיריהם בהרצאות ובמופעים. לא פסחתי גם על הזמרות והזמרים הראשונים, כוונתי לאלה שקדמו לשושנה דמארי וליפה ירקוני ולשמשון בר נוי. כך העתירו עלי זיכרונות וחוויות חנה קיפניס וברכה צפירה ויוסף גולנד ומרדכי רוט ואברהם וילקומירסקי וטובה פירון, ותיבדל לחיים ארוכים אסתר גמליאלית, שהופיעו על במות עוד לפני שרווח בארץ המושג בידור.
היריעות המהוהות האלה שאני אוחז בידי, הם כתבי היד המקוריים של כמה משירי הזמר העבריים הנפוצים שהושרו בתקופת היישוב בכל רחבי הארץ, מני דן ועד באר שבע ואני שומר עליהם מכל משמר: "מעל פסגת הר הצופים", "היו לילות", "אדמה אדמתי" "סובבוני", "אנחנו שרים לך", "עץ הרימון". הם מרכיבים את שיר השירים החדש שלנו. בעיני אלו הם גווילי קודש. האמינו לי – בעוד מאתיים ואולי חמש מאות שנה, הם יישמרו בצנצנות זכוכית כמגילות הגנוזות של שירת התחייה והתקומה.
לקראת סיום אני רוצה להודות מכל הלב לכל האנשים שדאגו לי והתעניינו בשלו
מי ועודדו וחיזקו אותי בתקופה הקשה שעברה עלי. במיוחד אני מבקש להודות לבני משפחתי, לרעייתי דליה שעמדה ועומדת לימיני כל העת, ומוכנה גם להשלים עם כך שבין החולצות והגרביים בארון הבגדים תחובים גם כרכים של "המליץ" ו"הצפירה", לבנותיי לחתני ולנכדיי המקסימים שתמיכתם הנפשית והפיזית הייתה לי כעוגן הצלה בתוהו ובוהו שנקלעתי אליו שלא ברצוני.
את אקורד הסיום אפקיד בידי הזמר האהוב עלי במיוחד, אליל נעורי, מי שיש לו חלק רב בזיקה שלי אל זמרת העבר, שאת קולו השמעתי כמעט בכל תוכנית בסדרה "יין ישן נושן" שהגשתי במשך כארבע שנים בקול ישראל מאז סוף שנות החמישים, הזמר החובב יוסף שפינדל. זהו התקליט הראשון ששמעתי בימי חיי, ואמי ז"ל שכל חייה הייתה זמרת הארץ שגורה בפיה, העידה כי זהו השיר העברי הראשון שלמדתי בימי ילדותי עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב, שיר הערש "שכב בני", המלווה אותי מאז ועד היום. באחת משורותיו נאחזתי בחוזקה לאחרונה, בנסיבות חיי שהעמידוני במבחן: "אסור, אסור, אסור התייאש, מחר נתחיל מחדש".

[ אלו הם דברים שנאמרו בטקס הענקת פרס הרצל לאליהו הכהן בהרצליה ביום ראשון, 11.11.07. שרת החינוך לא הגיעה לטקס, כראה בגלל הפגנות התומכים בשביתת מורי התיכוניים. האולם היה מלא עד אפס מקום, יותר משבע מאות וחמישים ראש, שקיבלו במחיאות כפיים ממושכות ומרגשות את עלייתו של אליהו לבמה. יו"ר ועדת פרס הרצל היה פרופ' אמנון רובינשטיין, לא היה בארץ באותו יום ולכן שלח את המכתב, שהוקרא עם הנימוקים. נשאה דברים ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, הינחה יורם טהר לב, ובתוכנית האמנותית הופיעו נורית הירש ואורה זיטנר. האתר מצטרף לברכות . 

פרופ' אמנון רובינשטיין

"מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר"

אליהו הכהן

גבירתי ראש העיר, גב' יעל גרמן, שרת החינוך, פרופיסור תמיר, חתן פרס הרצל לשנת 2007, אליהו הכהן, חברי ועדת פרס הרצל,
מכובדיי,
ראשית ברצוני להודות ליעל גרמן על האמון והכבוד שהעניקה לי להיות יו"ר ועדת פרס הרצל לשנת 2007.
זו השנה השלישית שעיריית הרצליה מעניקה את פרס הרצל. השנה מוענק הפרס על מפעל חיים בעל גוון שונה, מרענן וייחודי במינו, לאליהו הכהן, שהינו אדם מיוחד במובנים רבים.
אליהו הכהן נולד וגדל עם מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר. הוא לא צעד בנתיב המחקר האקדמי הסדור והמקובל, אך היה עם הזמן למרצה מבוקש באוניברסיטאות. אהבת הארץ והשירה העברית שנולדה ונוצקה בשנות ההתיישבות וההיאחזות בקרקע של העליות השונות, בשילוב עם יצר סקרנות ללא לאות, דחפו את אליהו הכהן להיות יסוד מוסד של תולדות הזמר העברי לפרטי פרטיו. הוא אסף וליקט, בעבודת נמלים מתמשכת, את אבני הפסיפס הקטנות – אחת לאחת – מכל מקום אפשרי, ועשה אותן למורשת.
אליהו הכהן הנחיל והוא ממשיך להנחיל לנו כל העת ידע עצום וסיפורת מרתקת של תולדות הזמר העברי של האבות המייסדים. הוא טורח כבר עשרות שנים לחלק את ידענותו המופלגת עם הציבור הרחב, החל ברמה העממית וכלה באולמות האקדמיה.
הגשר המחבר בין עברנו לעתיד עשוי רבדים רבים ובהם גם הזמר המקורי והעממי כאספקלריה של תקופות, אירועים, אגדות מקומיות וחיי היום-יום. הכהן, באהבתו הרבה לזמר ולשירה העבריים, הפיח רוח חיה ופועמת לשימורו של הקשר עם הזמר העברי והפיכתו לנכס תרבות בר קיימא, בבחינת גחלים לוחשות במדורת השבט. אנו חבים לו תודה עמוקה על כך וזאת אנו עושים היום.
אין ספק שוועדת הפרס עשתה בחירה מעולה, והביעה בכך הערכה והוקרה ראויים על תרומה לציונות בבסיסה השורשי והמלכד – הנחלת העבר החווייתי והחברתי של ראשיתה של ההתיישבות בארץ-ישראל.
זוהי שעה של נחת וקורת רוח לפגוש ולהוקיר את אליהו במעמד זה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס שטרחו והשקיעו מזמנם וממרצם בתהליך הבחירה מבין המועמדים הרבים שהוגשו לוועדה.
ברכותיי –
אמנון רובינשטיין

צביקה זליקוביץ
לאליהו, הכהן הגדול

לאלי רעי יקר לי מפז,
כאח לי משכבר ומאז.
עם קבלת פרס חוזה המדינה –
לך כל המילים לך המנגינה.
לך ירימו נס, לך יניפו דגל,
אליך היום עולים לרגל –
קבל את כל הגרניטורה,
גיבורי תרבות, לא חלטורה.
מי ינער עפר מאוזניהם,
מה שרואות עינינו תראינה עיניהם.
כלניות משושנה יוגשו לך זר
ושני שושנים מגמליאלית אסתר.
לך היום שרים את שירם –
יוסף גולנד ושלונסקי אברהם.
טובה פירון ויוספה שוקן
שיריהן, בגללך, לא בלים מזוקן.
פוסטולסקי וילנסקי, זעירא וארגוב,
בגינך, כאילו, ממשיכים היום לכתוב.
"לי לה לו" ו"הקומקום" קמים לתחייה,
"המטאטא" שב לטאטא מתהום הנשייה.
יוסף שפּינדֶל ויפה ירקוני,
אהובה צדוק וחנה אהרוני.
כל אלה ועוד שהיו עימם
רבים וטובים שלא קראתי בשמם,
לך היום יקירי הם מודים,
בפניך הם ואנחנו קדים.
מהם וממני, אנא קבל,
מכל הלב, את פרס ישראל.

 אני מצטרף לברכות לאליהו הכהן . וכדאי להזכיר: כאיש מחשבים הוא עסק גם בתולדות המחשבים בישראל  ובין השאר כתב גם  מאמר קצר ומוקדם אחד על נושא הגולם בתרבות העברית  נושא שעורר את עניינו כאיש מחשבים ,ותרם כדי להפנות אותי למקורות שעוד לא ידעתי על קיומם כאשר התחלתי להתעניין בנושא זה .
איש זה הוא דוגמה לכך ששתי התרבויות זאת של המחשב ושזאת של הספר יכולים לחיות יחדיו ולהפרות זו את זו. . 
יש לקוות שביום מן הימים הוא יכנס את מאמריו המעניינים כספר .
 

קישורים
אליהו הכהן בויקיפדיה

סיפור על כל שיר

פרס הרצל לאליהו הכהן

וגם על הפרס

אליהו הכהן נפצע בתאונת דרכים

אליהו הכהן על ארץ חמדת אבות

אליהו הכהן על המנון "התקווה " וכיצד הפך להימנון

אליהו הכהן על שירת המושבות
אליהו הכהן על "ירושלים של זהב" של נעמי שמר
אין יותר חזון בפזמונים ?

אליהו הכהן בתוכנית טלוויזיה בשנות השמונים

טרובדור או מנדרין ?

 
המשורר -אקדמאי מנהל פרוייקט  האנציקלופדיה -העברית  החדשה -אילן ברקוביץ' פירסם בימים אלו ספר שירה חדש שמעורר שאלות מעניינות לגבי זהותו ולגבי יחסו לשירה .

שירת דורי –דירה שכורה
שוםדבר לא בטוח,
שומדבר לא קבוע ורק המסע
כך נדמה ,נמשך בין צלצול סלולרי אחד
לקפה הפוך שני לסיגריה שלישית
בשדרה שאין לה שם.

ומשם במרחק חמש דקות הליכה –הפארק
ומעבר לו עדין לא נמצא מה שראוי להיות
מעבר לו ,כחלום
אנחנו לא יכולים לחלום מעבר להגשמת היעד הבא
ובעיקר מצפים לבשורה .ואולי היא תבוא משירה ?
( הפתיחה לתפוזים' מאת אילן ברקוביץ' )

הטרובדור היה משורר וזמר אהבה בימי הביניים אשר שר מדם לבבו לאהובתו( לרוב אשת איש אחר) ותיאורטית לפחות הוא היה מוכן למות למענה וזה השתקף היטב בשיריו המלאים ברגשות עמוקים .
לעומתו היה המנדרין בירוקראט וגם מומחה לספרות ושירה באימפריה הסינית שיכול היה לצטט מאות ואלפי שירים של משוררים מכל רחבי ההיסטוריה הסינית הארוכה, ולספר את תולדותיהם והקשריהם השונים והמשונים בהתאם לדרישות הבחינות הממשלתיות.
שיריו היו מלאים וגדושים בהערות למדניות המובנות רק ליודעי ח"ן ולמומחים בפינות הנידחות ביותר של התרבות הסינית הענפה .
אם כך מדובר בשני הפכים קיצוניים ביותר. בהקשר זה ניתן לומר כי ספר שיריו החדש של אילן ברקוביץ 'תפוזים' לפני הכל מעמיד אל מול הקורא את השאלה החמורה והיא עם איזה מחנה בעצם נמנה הכותב אילן ברקוביץ', האם הוא טרובדור הזועק מעומק רגשותיו, או אולי מנדרין למדני ויבשושי (לכאורה לפחות )?

הטרובדור

בשיר שבעמ' 17 מעיד ברקוביץ' על עצמו כי לעיתים הוא…
ולפעם אני טרובדור ,שומט
מידי את כדור הזמנים וצוהל
ומרקד בין הרים .ולראשי מחלפות –אורירים
וכולי גלימה מבריקה …

( "תפוזים " ע' 17 מאת אילן ברקוביץ') 
לכאורה התשובה ניתנת בספר : ברקוביץ' הוא טרובדור. כך הוא קורא לעצמו ברבים בשיריו בספר החדש שיצא בימים אלו ומלא וגדוש בשירי אהבה ותשוקה ( שלא עוררו בי עניין רב)

המנדרין

אילן ברקוביץ'

מצד שני ישנם שירים בספר שמראים כי ברקוביץ' הוא בעל ידע של מנדרין אשר יכול אף להיות חבר שווה זכויות בקהילת המנדרינים המומחים לתולדות השירה על כל מאפייניה ויוצריה האזוטריים ביותר.

בשירים רבים מאזכר ברקוביץ' בידענות משוררים שונים מהם ידועים יותר או פחות ומקיים עימם דיאלוג. בספרו נזכרים משוררים כמו חזי לסקלי, ישראל הר או שרון אס.
אולי לא מפתיע שאילן ברקוביץ' עצמו הוא בהכשרתו אכן מנדרין : אקדמאי וחוקר יצירתו של המשורר מהמאה ה-16 ישראל נג'ארה שעליו כתב את עבודת המוסמך שלו שירי החול של ישראל נג'ארה בתוך חיבורו "מימי ישראל" (ונציה, 1600) )( 2004)
ובנוסף גם עוסק בחקר יצירתו של המשורר המודרני אמיר גלבוע אשר עליו הוא כותב דוקטוראט : "הצעקה וריסונה – שירת אמיר גלבע בשנים 1953-1938 בהקשריה הספרותיים והביוגרפיים". אצל פרופ' אבנר הולצמן.  הוא כבר שימש כעורך המשנה של קובץ שירים חדש של גלבע הנה ימים באים :שירים 1942-1946 אשר יצא לאור בעריכתה של חגית הלפרין.את השפעתם של שני המשוררים השונים כל כך זה מזה ושחיו מתקופות שונות ניתן למצוא למכביר בתפוזים.

ובנוסף לכל זאת מסתבר כי ברקוביץ' הוא  מנהל הפרוייקט של  היצירה המנדרינית האולטימטיבית המהדורה החדשה של "האנציקלופדיה העברית"- האנציקלופדיה שפעם נחשבה למאגר הידע הגדול והחשוב והרציני ביותר של השפה העברית , זאת שאנחנו מחכים מזה שנים רבות ליציאתה, וכל שנה עם התעצמות האנציקלופדיות הוירטואליות קטנים והולכים סיכוייה להופיע אי פעם לפחות בצורתה הקודמת ככרכי נייר ענקיים.

 

 

ספר השירה הראשון של ברקוביץ ' "מודה באהבה " ( סער ) פורסם עוד ב-1995 ,והמשורר כיום לא מתלהב כשמזכירים את עצם קיומו. ואכן רוב השירים שבו הם קלושים וחסרי עניין. הוא אכן עבר מאז כיברת דרך כמשורר וכיוצר.

המשורר

אילן ברקוביץ'. צילם עופר עמרם.

משוררי תל אביב ,
צאו לרחובות ולקקו את כל מה
שרטוב בהם מפניה גשם
ותהיו שוהים בצל קורתם ואל
תניחו לעצמכם למהר (משוררים
היום ממהרים יותר ) …
(
מתוך "תפוז עשרים ושבע )

ישנם שירים המדברים על מה זה להיות משורר, על קהילת המשוררים הסגורה שברקוביץ' רואה עצמו חבר שווה זכויות בה , אם כי הוא לא נמנע ללעוג לחברי קהילה זו לעג אשר נובע מאיזושהיא עליונות שאולי מקורה בקנאת משוררים מוסווית :

סקלתי את לסקלי בעיני
בלילה מול הטלויזיה .
ה-מ-שו-ר-ר ההומוסקסואל
ישב-עמד על כסא וקרא משיריו
לפני שנים וחשבתי שאולי הוא
טוב ממני ואני בחיים והוא כבר
בין המתים ואיך אשתווה אליו
( מתוך תפוז עשרים ותשע )

נראה אם כך שעל אף שהמשורר משוכנע לחלוטין בעליונותו השירית על רוב עמיתיו עדיין גורמת לו מוזת השירה לקנאה לתסכולים וללבטים קשים כמו בשורות אלו למשל:
הצצתי בעתון
ולא ראיתי את שירי
משול הייתי
כלא.
…המחשבות על שירי הנעלם
התפזרו כמו הגרגירים מתוך ידי .
( מתוך תפוז שבעים ושבעה)

"תפוזים " אשר אמור להיות הראשון בטרילוגיה שעתיד ברקוביץ' לפרסם הוא ללא ספק ספר חזק ומוצלח יותר מספרו הקודם והבוסרי "מודה באהבה " ( הוצאת סער ,1995) העמוס בשירי אהבה ומין שנקראים כשירה מיוסרת של בן עשרה.

  אמנם  פה ושם אפשר למצוא גם שם כמה שורות טובות כגון:
אחרי פיגוע
פעם אנשים היו בוחרים לעצמם מות .
היום המות בוחר לעצמו
אנשים …
(מודה באהבה ע' 30) . אבל הם לא באמת מצדיקים את קריאת הספר כולו.

גם את הספר הנוכחי גודשים שירי אהבה ומין המזכירים את השירים שבספרו הראשון אבל מעבר לכך זהו ספר המוקדש לא רק לאהבת האישה אלא גם לאהבת השירה. ולא רק לשירה ספציפית אלא גם למשוררים ספציפיים.
נראה שברקוביץ' הוא אחד המשוררים המודרנים הבודדים כיום ( לפחות אלו שמתחת לגיל 60 ) שאינם מתביישים להודות בחובם ובמחוות למשוררים ידועים פחות כמו ישראל הר ושרון אס.
השירים שלו אם כך מובנים יותר ומהנים יותר לאלו שיש להם ידע נרחב בשירה עברית .
בנוסף נשאלת השאלה מיהי האהובה שאותה מתאר ברקוביץ' בצורה אירוטית כל כך? האם היא אישה בשר דם או שמא היא מוזת השירה עצמה ?
התשובה רחוקה מלהיות ברורה וכנראה כך גם במוחו של מר ברקוביץ' עצמו .
נחכה אם כך בעיניין לצאת שני הספרים הבאים בסדרה על מנת לראות ידו של מי תגבר בנפשו של המשורר: הטרובדור או המנדרין ? האישה או השירה ? וכן האם תצא לבסוף האנציקלופדיה העברית המיוחלת?.
לכל השאלות הללו לעת עתה רק למר ברקוביץ' בלבד הפתרונים .

קישורים רלבנטיים

תפוזים

ברקוביץ' בלקסיקון הספרות העברית 

ראיון עם ברקוביץ'

דיון על שירים של אילן ברקוביץ'

יצחק לאור על ברקוביץ'

הנה ימים באים של אמיר גלבע

האנציקלופדיה העברית ואנציקלופדיות וירטואליות

חירובו של אילן ברקוביץ'

צילום: עופר עמרם

צילם עופר עמרם

מפגש חברתי חדש

לאור ההצלחה של המפגשים הקודמים  של "סלונים " שבהם מתנהלת שיחה חברתית קבוצתית , מתוכנן מפגש חדש ביום שבת זה  24.11 בשעה 8 בערב בתל אביב .

מי שמעוניין  להשתתף מוזמן ליצור איתי קשר באי מייל שלי

elieshe@zahav.net.il

 

חורבן משפחת הצדיק

 

 

 

סצנה מהמחזה "שרשרת הזהב " של י"ל פרץ המעשה בשלושה רבנים חסידיים  שכל אחד מהם מחפש סוג כישוף אחר ושונה כדי להציל את קהילתו.

שלושה רבנים חסידיים אב ,בן ונכדו מנסים כל אחד לבצע  מעשה מיסטי או אם נרצה כישוף שיציל את קהילתם ההולכת ושוקעת מהחורבן העתידי הבלתי נמנע שהם יודעים שבוא יבוא.
אבל נשאלת השאלה איזה כישוף יש לבצע ? כל אחד חושב על סוג כישוף שונה ומיוחד המנוגד לזה של האחרים  .
תיאטרון תאיר היציג לאחרונה את המחזה של י" ל פרץ "שרשרת הזהב" ( הידוע גם בשם "חורבן בית צדיק ") מחזה שאותו כתב פרץ בכמה גירסאות בעברית וביידיש .

פרץ הנחשב לאחד משלושת סופרי היידיש הגדולים ביותר ביחד עם מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם  במחזה הזה הוא הראה שהוא היה מוכן ללכת רחוק יותר מכולם .

חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר הספרות והמוזיקה ירון ליבוביץ' צפה במחזה ולהלן ביקורתו המפורטת :

חורבן בית הצדיק:

 שרשרת הזהב מאת י. ל. פרץ

מאת ירון ליבוביץ

 

"שרשרת הזהב" מחזהו של יצחק ליב פרץ (זמושץ' 1852 – ורשה 1915) נכתב במקורו באידיש והועלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בפולין ובארה"ב על ידי קבוצות תיאטרון באידיש, אולם לא הועלה מעולם בעברית. תיאטרון "תאיר" החליט להעלות את המחזה הזה בעברית. מאמר ביקורת זה יעסוק באותה הפקה.
מחזה זה מתאר שלושה דורות של אדמו"רים בחצר חסידית העומדת על סף חורבן.

הסופר

 

י"ל פרץ, מגדולי הסופרים בעברית ובאידית בתחילת המאה העשרים וכתיבתו התפרשה על תחומים רבים: מכתיבה עיתונאית ועד שירה ספרות ותיאטרון. בלימודי בבית הספר הכרתי אותו כמספר בסגנון עממי של קהילות יהודיות באירופה. המורים תיארו את סיפוריו באווירה נוסטלגית משהו. מה שמתגלה מקריאה מעמיקה שלו הוא פן רציני אפילו פיוטי והגותי המבצבץ בתוך היצירה שלו ומחזה לא פשוט זה הוא דוגמה לכך. יש לציין שההפקה הביאה את המחזה בשני שינויים משמעותיים, אחד עלילתי ואחד מבני. כדי להבין את השינויים יש לסכם בקצרה את עלילת המחזה לפי הנוסח המתורגם על ידי שמשון מלצר שמופיע במהדורת כתבי י"ל פרץ של תשי"ג.

העלילה

עלילת ההצגה עוסקת בשלושה דורות של אדמו"רים בחצר חסידית. כשבקרב ה"עולם", כלומר קהל החסידים, מתגברות שמועות על פרעות מתרגשות על קהילות יהודיות, ר' שלמה, אם תרצו הסב, מחליט במוצאי שבת לא לבצע את טקס ההבדלה, ובכך להשאיר את הקהילה כביכול בשבת תמידית. בכך הוא מתכוון להפוך את קהל מאמיניו ליהודי שבת כדי להציל אותם מן הפורענות. הוא כמעט מצליח לסחוף אחריו את חסידיו, אולם ברגע האחרון בנו ר' פינחס, מחליט לקיים את הטקס ולהבדיל. בכך הוא רוצה להביא את עולם ה"חול" כביכול, אולם להפתעת קהל החסידים הוא נוקט גישה הפוכה מזאת של אביו. ר' פינחס, בניגוד לאביו המנסה להפוך את כל קהלו ל"הודי שבת", מנהיג שיטה נוקשה של ניקוש היסודות הלא ראויים מתוך הקהילה. בכך הוא מרחיק חלק גדול מקהלו וביניהם את נכדתו לאה, שהולכת ונשאת לרפא מתבולל. ר' פינחס כתוצאה מכך נשבר ופורש מההנהגה. על בנו של ר' פינחס, ר' משה, מוטלת החובה להנהיג את ה"עולם", ובכך להמשיך את שרשרת הזהב אך הוא אינו מרגיש ראוי. לאחר דרשתו הראשונה לפני קהלו הוא אומר שאיננו יכול להנהיג את הקהל וכי נמאסו עליו הבקשות שלהם לפרנסה ושידוך טוב. כשהוא שומע את הבשורה מפי בתו לאה שחוזרת מבית הרופא, שאליו כאמור נשאה, בבקשת עזרה לבנה, שאמור להמשיך את השרשרת בבוא השעה, נולד עיוור, הוא מנסה להתעשת ולעשות את הדבר היחיד שהוא מרגיש שנותר לו לעשות, לפנות לעזרה לאביו ולסבו, ולנסות להתפלל אל האלוהים ולקרוא לו להתערב.
הוא מוכן לקחת את היוזמה ומתחיל להתקרב לעבר ארון הקודש, אולם ברגע האחרון בנו, יונתן, אחיה של לאה, עומד בדרכו לשם, והוא טוען שקריאה לאל משמעה לנסות את האל ואת זה אסור לעשות. ר' משה נשבר סופית, בהחלטה פתאומית, מוטלת ההנהגה על יונתן, שהוא הנין, והמחזה מסתיים בכך שיונתן מקבל עליו את הנהגת הקהל.

הגירסאות

המחזה במקור נכתב ביידיש, והוא העיבוד האחרון של הצגה שנכתבה בעברית בשם "חורבן בית צדיק", שפרץ כתב ב 1903. המחזה הועלה בתרגומו לעברית של שמשון מלצר, משורר בזכות עצמו. (נוסח ההצגה המלא ראה "שלשלת הזהב דרמה משפחתית חסידית בשלוש מערכות", כל כתבי י"ל פרץ, כרך 6, ספר 3, תל- אביב, תשי"ג, עמ' ז – ק).
במחזה הזה של פרץ ניכרת השפעה של ניאו רומנטיזם וסימבוליזם. (ראה יהודה אריה קלוזנר, צבי קפלן, "פרץ, יצחק ליב", האנציקלופדיה העברית, כ"ח, עמ' 425). את זה אפשר לראות כבר בסיפור העלילה ובדמויות הגדולות מהחיים של ר' שלמה ור' פינחס. יותר מכך, במחזה מדבר פרץ על אפשרות של חורבן הקהילות באירופה ועל שואה מתקרבת כשהוא מצביע על התופעות החברתיות שלדעתו יובילו את התהליך הזה. בנוסף לכך, פרץ עוסק במחזהו בשאלות חברתיות אודות התנהגות של מנהיגים בהנהגת קהילתם ומערכת היחסים ביניהם לבין קהלם, במיוחד בשאלה מי מנהיג ומי מונהג.

השינויים

המחזה הזה הוא אתגר לא קטן לתיאטרון בזמננו, והוא עוסק בנושאים חשובים הקשורים לתולדות העם, ולשאלות הנהגה שלא מתיישנות לעולם. על כן, אין לתמוה למה תיאטרון "תאיר", המעלה יצירות הקשורות לעולם העשיר של התרבות היהודית, ומנסה להלביש אותם בלבוש מודרני ומעורר מחשבה. העלאת מחזה זה הוא בהחלט נופל בגדר תחום הפעולה של קבוצת התיאטרון הזאת.
שמואל ניגר, במונוגרפיה שלו על י"ל פרץ, מצא בדמות ר' שלמה, ביטוי לגעגועיו שלו עצמו לאמונה. (ש. ניגר, י. ל. פרץ חייו ויצירתו, תל אביב, תשכ"א, עמ' קנ"ב). אפשר לראות את ההצגה כולה, במיוחד עקב סופה המפתיע, כדראמה של אמונה. ההפקה של תיאטרון "תאיר". מביאה את הגעגוע הזה למקום אחר לגמרי. היא עושה את זה בשני שינויים משמעותיים, שלפי דעתי קשורים זה בזה, והם אלה שנותנים לדעתי, בין שאר הדברים הטכניים של המחזה, את משמעותו האקטואלית.

ההצגה

נתחיל בשינוי המבני. ההפקה הנוכחית לא מציגה את המחזה לפי סדר העלילה המקורי כפי שהוא רשום בטקסט הכתוב. ההפקה של תיאטרון "תאיר", מתחילה את ההצגה דווקא מתחילת המערכה השלישית, שבה הנכד ר' משה , אמור לשאת את דרשתו הראשונה ולהנהיג את הקהל. נוסף לכך, המחזה מתחיל בקריאת הגבאים לקהל הצופים במחזה לבוא לשמוע את הדרשה. אמצעי מקובל זה של להפוך את הקהל לפעיל, נותן כביכול לשחקנים לפנות בבקשות אל הצופים במחזה. וכך להפוך את המחזה לבעל אמירה קונקרטית לקהל הצופים. כתוצאה מכך מעשיהם של ר' שלמה ור' פינחס מובאים אלינו בצורה של פלשבקים, זיכרונות מהעבר של ר' משה. שינוי זה הופך אמנם את ההצגה למעניינת, אבל לטעמי שינוי זה תורם לא מעט לבלבול אצל הצופים, כי שינוי זה מקשה עליהם להבין בקלות את מה שמתחולל על הבמה.
עם כל זאת, השינוי המבני הזה עוזר לנו להבין את השינוי בעלילת המחזה. בהפקה זאת דמות הנין, יונתן מושמט מההצגה ולא קיים בה כלל. ר' משה כשהוא מתפלל לאל ופונה לעזרה מאביו ומסבו, האדמו"רים שהיו לפניו, הוא פונה גם לקהל הצופים במחזה להתפלל ולעזור לו. זה לדעתי משנה את האמירה הסופית של המחזה, מתחזית קודרת של עתיד העם היהודי עם אופטימיות זהירה, לתחזית מעוררת מחשבה עם קריאה דחופה לקהל לנסות לעשות משהו, כלומר להיות מעורבים בשאלות האקטואליות.
במחזה יש שילוב מעניין של התרחשות ריאליסטית, קשיי הנהגה בחצר חסידית, לבין דמויות סימבוליות. האדמו"רים שמנסים "לעצור את העולם" כדי להגיע לגאולה. שילוב זה בא לידי ביטוי גם באמצעים טכניים שההפקה השתמשה בהם בהצגה. כמו הפיכת השולחן בהצגה לאלונקה שבה שוכבת גופה, וכך קהל החסידים הופך בעצם למשתתפים במסע הלוויה. כמו כן השימוש בדימויים ויזואליים וצליליים, כמו צלילים של הקפות אוויריות, וציורים המזכירים לנו חוויות ממלחמת העולם השנייה. למרות האנכרוניזם של אמצעים אלה, אני חושב שזה רק הוסיף למחזה. וגם זה נתן לו משמעות אקטואלית.
בהצגה נזהרו היוצרים לא לפגוע בלשון הפיוטית של פרץ, בתרגומו של מלצר, דבר שמקשה לקהל צעיר להבין את ההצגה. מצד שני יש לציין את הניסיון שהתבטא במשחק ובעיצוב הדמויות כדי ליצור שלושה דמויות שונות של אדמו"רים עם השקפת עולם מובחנת וברורה. יש לציין את משחקם המשובח של שלושת השחקנים ששיחקו את שלושת האדמו"רים. אני אהבתי את השחקן ששיחק את הגבאי, ואת השחקן ששיחק את החסיד העשיר.
לסיכום ניתן לומר, שהצגה זאת היא הצגה לא קלה לצפייה כי היא לכאורה מדברת על תקופה רחוקה מזאת שלנו וגם השפה הגבוהה לא עוזרת להבין את המחזה, אולם הפקה זאת מראה לנו שהצגה שנכתבה בתחילת המאה העשרים, עדיין רלוונטית לתקופה שלנו, וזאת בזכות השאלות החברתיות בנושא הנהגה במשבר, שהצגה זאת מעלה.

פרטים על ההצגה

וגם

קשה להיות (תיאטרון ) יהודי : מיכאל הנדנזלץ על
ההצגה באתר הבמה

י"ל פרץ

 

תיאטרון תאיר

י"ל פרץ בפרוייקט בן יהודה

 

 

בלוג כמורה לשפה העברית

 

ספר שגורם לי סיפוק מיוחד היגיע אתמול בדואר :זהו הספר "עברית לכול :הבנה הבעה וידע הלשון על פי התוכנית הלימודים ה חדשה –תשס"ז מאת אורית אור .זהו ספר לימוד המיועד לתלמידי כיתוב י-י"ב בבתי ספר ערביים הניגשים לבחינות הבגרות בעברית והוא מוצא לאור בידי רשת אורט .
מעניין שרוב המוחלט של הטקסטים בספר ללימוד הם טקסטים מהרשת ואין כמעט טקסטים שלקוחים מספרים ומעניין מה זה אומר ,האם בגלל שטקסטים ברשת הם כאלה שלא צריך לשלם עבור השימוש בהם ?
בכל מקרה בין מגון הטקסטים נמצא שם בעמוד 157  טקסט הלקוח ממאמרי "הנה באות המכוניות החשמליות " ( המוגדר כבעל רמת קושי בינונית " )שהוא לגמרי במקרה אקטואלי מאוד היום כאשר הממשלה החליטה ללכת בעקבות ההמלצות שלי במאמר ולהכריז על תמיכה במכוניות חשמליות .

הנה באות המכוניות החשמליות
( לקוח מאלי אשד "
היקום של אלי אשד "
http://www.notes.co.il/eshed/13374.asp

פסקה א'. מחירי הנפט נוסקים לשמיים ובאזור המרכז של ישראל כמו במקומות רבים אחרים בעולם רבים מתים מזיהום האוויר. ובכל זאת הפיתרון הברור לבעיית התחבורה : מכוניות חשמליות לכל אדם תקוע . וגם יבוא המכוניות "ההיברידיות " החשמליות למחצה רק מטפטף באיטיות
פסקה ב' הרכב החשמלי מורכב משלוש מערכות עיקריות: מנוע חשמלי, מצבר ומערכת בקרה.
עוד בסוף המאה ה-19, בימים הראשונים של תעשיית המכוניות, עלו רעיונות לבנות כלי רכב כאלה.אך למרות ההשקעה העצומה שהשקיעו במכוניות חשמליות ,הן מעולם לא זכו להצלחה .

פסקה ג' : הרכב הקרוב ביותר למכונית החשמלית שזכה להצלחה אמיתית בשטח הוא מטיפוס "בן כלאיים" או "הייבריד" שהוא אכן צעד גדול קדימה בחיסכון בדלק לעומת המנועים המקובלים כיום. יש בו הן מנוע חשמלי והן מנוע רגיל, והנעה חשמלית הצמודה לגלגלים, שהיא אכן צעד מהפכני לכיוון מכונית שמשתמשת בתא דלק לייצור חשמל.

פסקה ד' : מכונית מצליחה יחסית מסוג זה היא ההונדה אינסייט, שעם נסיעה של 24.8 ק"מ לליטר נחשבת לאחת המכונית החסכוניות ביותר הקיימת היום, והיא מצוידת במנוע זעיר בסיוע של מנוע חשמלי ואלטרנטור המורכב על גל הארכובה. המכונית הזאת מצליחה דייה בשוק כדי שגם יצרנים אחרים יתחילו לבנות מכונות כלאיים משלהם.

שאלות
1. מדוע יש צורך במכוניות חשמליות על פי הטקסט?
נסחו את תשובתכם במשפט מורכב .
2" עוד בסוף המאה ה-19, בימים הראשונים של תעשיית המכוניות, עלו רעיונות לבנות כלי רכב כאלה.אך למרות ההשקעה העצומה שהשקיעו במכוניות חשמליות ,הן מעולם לא זכו להצלחה". 

  1. מהו סוג המשפט 
2. מדוע לדעתכם משתמש הכותב בסוג משפט זה ? 
3. כתבו שתי השערות לשאלה מדוע לא זכו המכוניות החשמליות להצלחה . 
4. מהו רכב "היבריד " על פי הטקסט ? 
5. מהי מטרתו של כותב הטקסט ? נמקו
6. נסחו את הרעיון העיקרי בכל פסקה במשפט מורכב. 
7. הציעו כותרת אחרת לטקסט.נמקו את הצעתכם. 
8. הבעה שבעל פה .הרצו על הנושא :

 כיצד ניתן להפחית בזיהום האוויר הנגרם על ידי כלי התחבורה השונים. 
9 הבעה שבעל פה :דמיינו שאתם סוחר מכוניות :

א. המנסה לשכנע לקוח לקנות מכונית הברידית.  
ב. המנסה לשכנע לקוח לא לקנות מכונית היברידית .
בכל מקרה התייחסו ליתרונות ולחסרונות .


 

אני חייב להודות שהופעה של קטע שלי מבלוג בספר לימוד עברית ( וזהו קטע הבלוג היחיד שמופיע שם ) . גורמת לי קורת רוח מיוחדת . אמנם נכון בעבר כבר השתמשו בטקסט שלי על הבלש דוד תדהר כמקור השראה למחזה , טקסט שלי על הגולם שימש כבר כמקור השראה לתערוכה , וגם כמקור השראה לספר של שהרה בלאו   ,ועשו  ממאמרי על הסטלגים סרט דוקומנטרי .

ובימים אלו עובדים על שלושה סרטים נוספים המבוססים על מאמרים שלי .

 אבל איש עוד לא השתמש בהם כטקסטים  לספר לימוד.

 וזה הקטע הראשון אבל לא האחרון ,בקרוב עומד להופיע ספר לימוד שבו יופיעו קטעים  ממאמר שלם שלי ושל ד"ר  אמנון סטופ על התחממות כדור הארץ לקוח גם הוא מהרשת .

תמיד שמעתי מעורכים שונים שטוענים בבוז כנגד סגנון הכתיבה שלי כ"מבולגן " , אם מלמדים אותי בבית הספר תלמידים ערביים כמודל לטקסט בעברית , אז אולי עוד יש לי תקווה.

מלך ספרי הכשפים

ביקורת על ספר הפנטזיה הגדול ביותר שהופיע בשנים האחרונות ,"ג'ונתן סטריינג' ומר נורל .  מאת סוזאן קלארק, בתרגום ורד טוכטרמן, הוצאת ינשוף, 2007 ספר שמתאר את ההיסטוריה החלופית של הכישוף בבריטניה של ראשית המאה ה-19

ספר פנטזיה נדיר

מזה שנים אני מוצא שחלק גדול ספרי הפנטזיה שמתגלגלים לידי אינם מדברים אלי כלל. משום-מה ספרי פנטזיה שמתרחשים בעולמות אחרים נוסח אלו של טולקין ורוברט ג'ורדן, מעוררים בי הסתייגות, אולי בגלל היותי נמנה עם אלה שאינם מחבבים עולמות בהם הכישוף עובד, ותרבויותיהן שונות מכל אלה שאנו מכירים בעולם שלנו, גם במקרים בהם נמצא דמיון כלשהו לימי הביניים או תקופה אחרת בתולדות העולם .

לעומת זאת יש בי אהדה רבה יותר לספרי פנטזיה המתרחשים בתקופות היסטוריות אחרות בהיסטוריה המוכרת בעולמנו. אבל גם כשכבר מדובר בכאלה, אני מוצא עצמי מתקשה לומר שבעת האחרונה קראתי ספרים שהרשימו אותי באופן מיוחד כמו שהתרשמתי למשל בעבר מספרי הפנטזיה של פול אנדרסון וספראג דה קאמפ.

אבל עכשיו נמצא הספר סופסוף הספר שהצליח לעורר בי מחדש עניין של ממש בתחום שהזכרתי. עדיין יש ספרי פנטזיה שהם מעניקים קריאה מענגת לחובבי לחימה או פוליטיקה, או הומור או סקס ורומנטיקה. אלא שמעטים עוד יותר הם הספרים המסוגלים לגרום הנאה לביבליופילים שכמוני, זן של אנשים שמתעניינים בספרים נדירים ושכוחים שנעלמו בערפילי הזמן, או כאלה שמתברר כי מעולם לא התקיימו למרות כל מיני שמועות מתעופפות בדבר קיומם. החיפושים אחרי כאלה מעלה לעתים חרס. ובכל זאת יצא לא מכבר בעברית ספר כזה שהוא פרס לביבליופיל האולטימטיבי, ואולי בכך קסמו המיוחד.

 

הספר בן שני הכרכים שמונה כ-900 עמודים, "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" מאת סוזאנה קלארק, הוא ספר כזה שניתן לומר עליו שהוא יוצא דופן מכל בחינה.

ספר זה הפך לרב מכר ענק חסר תקדים בתחום ספרי הפנטזיה מאז הארי פוטר. יתרה מזו, כאשר זוכרים שמדובר בספר ראשון של סופרת שהייתה בלתי ידועה עד כה (הוא נעזר במסע מכירות משומן היטב , אבל מסעי מכירות ענקיים כאלו חייבים שיהיה משהו אמיתי בבסיס כדי ליחצן אותו), הרי לגבי ספר ראשון הוא היה להצלחה מדהימה, ואולי אף חסרת תקדים לא רק מבחינה מסחרית אלא ובעיקר גם מבחינת הביקורת.
זמן קצר לאחר הופעתו הספר כבר נחשב בעיני רבים וטובים ליצירת המופת של ספרות הפנטזיה בשנים האחרונות ( כן, במידה רבה יותר מהארי פוטר ושות' ). הוא זכה בפרס הוגו, וניל גיימן, סופר שבהחלט מבין יותר מדבר אחד או שניים בנושאי פנטזיה, הצהיר עליו כספר הפנטזיה הטוב ביותר בשבעים השנים האחרונות ( דהיינו מאז "ההוביט " של טולקין שהופיע כ-70 שנה לפני פרסומו של ספרה של קלארק!).

סוזנה קלארק.

המחברת שקדה על כתיבתו במשך עשר שנים וביצעה מחקר עצום ומקיף על התקופה המתוארת בו, ותוצאות עבודת התשתית הזאת ניכרים היטב בספר.

הספר כתוב בסגנון רומן מהמאה ה-19 של ג'ין אוסטין או של בולבר לייטון, ועוסק באנגליה חלופית של ראשית המאה ה-19, עונת ימי המלחמה עם נפוליאון והעידן הרומנטי של המשורר ג'ורג' ביירון (1824-1788). זוהי אנגליה שבהדרגה מתברר לנו שבעברה הרחוק הייתה ארץ שבה הכישוף היה בשיאו, בעל השפעה על חיי היומיום. אך השימוש בו נפסק לחלוטין מאז המאה ה-17, והוא ממשיך להיות מוזכר ר בדיונים היסטוריים יבשים של מומחים תיאורטיים לנושא.

באנגליה של ראשית המאה ה19 כל מי שקשור בתחום הכישוף הם או מאחזי עיניים מקצועיים או בעצם היסטוריונים של הכישוף , שחוקרים את העבר אך אינם יכולים – וגם לא מנסים באמת – לבצע מעשי כישוף משלהם ככל הנראה בגלל "טאבו" חברתי שהחל להתקיים מאז המאה ה-16. אבל הודות לפעילות של שני אנשים נחושים שמשחזרים ויוצרים מחדש את מסכת הכישוף, הוא מאיים לחזור ולמעשה לגרום ל"מהפכה כישופית" באנגליה, המקבילה ל"מהפכה התעשייתית" שהתרחשה באותה התקופה במציאות המוכרת לנו. אלא שהמהפכה הכישופית אינה יוצרת תופעה חדשה. היא משחזרת ומקימה לתחייה תופעה עתיקה שהייתה אך התפוגגה.

בהדרגה מסתבר שבמאה ה12 ( וביתר דיוק בשנת 1110) השתלט על אנגליה מכשף מסתורי ששמו האמיתי לא נודע, אף כי הוא מכונה בספר בשמות רבים כמו ג‘ון אסקגלס, "המלך העורב", ושמות אחרים. הסיבה להיעלמותו של שמו המקורי אינה ידועה וכנראה מושפעת ממצב כישופי ברור: מי שיודע את שמו האמיתי של אדם או ישות מסויימת הוא קונה בכך שליטה מוחלטת בו. "המלך העורב" הנ"ל שלט בצפון אנגליה בממלכה נפרדת מבירתו ניקואסל במשך מאות שנים. אך יום אחד נעלם מסיבה מיסתורית. הקורא יכול רק לנחש שהוא עדיין קיים לוט בפינה נעלמה, ומן הסתם קלארק עוד תעסוק בכך בעתיד.

במהלך התפתחות העלילה מתברר כי "המלך העורב" הנ"ל היה במקורו בן כלאיים שמחציתו בן אנוש ומחציתו משתייכת לגזע שונה, "בני הפיות", שקיים בעולם המקביל אך הוא קשור באנגליה יותר מבשאר חלקי העולם (אין הקורא לומד שלארצות אחרות, למשל צרפת של נפוליאון, היו אי פעם קשרים עם גזע זה). כך או אחרת מסתבר כי "בני הפיות" מקיימים מערכת קשרים הדוקים במיוחד עם אלה מבני ממלכת "המלך העורב" שלהם עניין מיוחד בעולם הכישוף.

גזע זה אינו בהכרח מרושע, ונכון יהיה לאפיינו כשונה מבני האדם ופרימיטיבי מהם בתחומים שונים (אם כי אנשיו מאריכי חיים הרבה יותר מבני האדם). רק בתחום חשוב אחד הוא עולה על בני האדם, ביכולות הכישוף המופלגות שלו.

כמו הכישוף עצמו גם גזע זה כמעט ונעלם מעולמם של האנגלים במרוצת מאות בשנים, או ליתר-דיוק מאז ימי המלכים הנרי השמיני ואליזבת בראשית המאה ה-17 (שהם כנראה לא במקרה נחשבים ימי ראשית המהפכה המדעית שביחד עם המהפכה הפרוטסטנטית הפוריטנית תרמה תרומה נכבדה להתנערות מהכישוף. דומה שקלארק רומזת שהיעלמות הכישוף קשורה גם בירידת השפעתה של הקתוליות באנגליה.
כעת כשגובר מחדש העניין בכישוף מתהדקים הקשרים עם בני גזע זה שנציגיו נחשפים כיצורים מוזרים ומסוכנים למדי, אך לא יותר מבני האדם.

היריבים – ג'ונתן סטריינג' וגילברט נורל


אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא המאבק בין העוסקים בכישוף "מעשי " שכולל לא רק שחזור של לחשים ישנים אלא גם יצירת לחשים וכוחות חדשים ובלתי ידועים עד כה, המשמשים את העוסקים בקריאה ובמחקר ספרים שעניינם כישוף כספרי היסטוריה וספרים עיוניים אחרים (זהו נושא שאני כחובב ספרי כישוף עיוניים והיסטוריים מעין אלה מוצא בו עניין רב). התהליך הזה בצל התעצמות הקשר בין אלה לבין אלה מתבטא במאבק המתנהל בין שני גיבורי הספר, שכל אחד מהם מגלם נטייה שונה לעיסוק בכישוף, אבל להם גם אישיות בעלת גוון אנושי.

גילברט נורל אחד משני גיבורי הספר, הוא המכשף האמיתי הראשון שאותו ידעה אנגליה מאז המאה ה16. בראש ובראשונה, בהיותו מעל לכל אספן ספרים, ביבליופיל בעל ספריה ענקית וכמו כל אספן ספרים גדול ואובססיבי באמת, הוא מנסה להניח את ידיו על כל עותק ספר כשפים נדיר שקים, ולמנוע את הידע שבו מאחרים. ואם לא די בכך כי אז מגלה הקורא שמדובר במכשף שעורר לתחייה מחודשת את האמנות המרתקת הזאת אך הנשכחת מאז המאה ה-16 מימי הנרי השמיני (בעזרת ספרייתו הענקית הוא מצליח לראשונה מזה מאות שנים לבצע מעשי כשפים אמיתיים ואגב כך מעמדה חשובה של קוסם החצר המלכותי, לסייע לאנגליה במלחמתה בנפוליאון).

ככל שהסיפור מתקדם מתברר יותר ויותר שלא הכישוף כשלעצמו הוא המעניין באמת את נורל ( אם כי יתכן והוא לא יודה בזה), אלא המעמד, העוצמה והכבוד ההופכים לנחלתו של מי ששולט בו. בעיקר כאשר מדובר בהיותו המכשף בעל היכולות האמיתיות הפועל באנגליה. משום-כך ניתן להבין מדוע הוא מנסה למנוע כמעט בכל דרך אפשרית מזליגת הידע הכישופי הכלוא בספרייתו ולהשאירו שם. נורל אכן כמעט והופך כנגד רצונו ל"ידוען " כמכשף. למרבה הצער הוא אדם משעמם למדי בניגוד למצופה מ"ידוען". מתברר כי נורל הוא אדם סגור המתקשה ליצור קשרים עם אנשים ומרגיש נוח בעיקר בהיותו בתחומי ספרייתו. למעשה הוא מעין קריקטורה של הג'נטלמן הבריטי מהסוג הישן של המאה ה-18.

לעומתו ג'ונתן סטריינג' הצעיר יותר ויפה התואר מביניהם שהוא גם ידידו של המשורר המפורסם לורד ביירון, הוא איש המבטא את רוח הזמנים החדשים. זהו טיפוס רומנטי אך בו בזמן גם מעשי. לאמיתו של דבר הוא מתעניין בספרים לא כמטרה להרחבת ידע מתוך סקרנות בלבד, אלא כאמצעי להשיג לעצמו יתרון של עוצמה כישופית. הוא מתעניין פחות בהיסטוריה ויותר באספקטים המעשיים של הכישוף. בכוונתו לחדש את הקשרים עם גזע "בני הפיות" שמהם חושש נורל ונרתע. סטריינג' שהוא בתחילה תלמידו של נורל מתפתח עד מהרה, משתווה אליו והופך למתחרו כסלבריטאי לונדוני בקי בענייני כישוף.

המאבק ביניהם הוא המאבק בין ההיסטוריון לבין האיש המעשי ונצחונו של סטריינג' בעל הכישורים החברתיים המובהקים נראה כבלתי נמנע .

בסופו של דבר השניים נאבקים זה בזה על רקע אידיאולוגי. נורל החושד ב"בני הפיות" ורואה בהם איום, מסרב לכל קשר עימם וקובע שאת הכשוף אין להפיץ בין המוני העם אלא להשאירו בשליטת אליטה קטנה וסגורה, ורצוי בידי אדם אחד, בידיו. לעומתו קורא סטריינג' לחידוש הקשרים עם "בני הפיות" והעמדת הידע הכישופי לרשותו של כל דורש . הוא מחבר ספר כישוף ראשון מסוגו שאינו רק חזרה על לחשי העבר. אך נורל דואג שהמהדורה שתצא תהיה מחוקה לחלוטין, מטרה אותה משיג כמובן באמצעי כישוף. אין נזק גדול מזה שיכול להיגרם לחובב ספרים.

קלארק מצליחה לפרוש תמונה מעניינת ומקיפה של אנגליה בימי מלחמות נפוליון אם כי למרות כל המחקר הרב שביצעה על התקופה, משום מה היא משתמשת רק במספר מצומצם של דמויות היסטוריות כמו הלורד ביירון המפקד האנגלי ולינגטון והמלך ג'ורג השלישי מוכה הטירוף ועוד כמה אישים אחדים. אך רוב הדמויות נולדו מדמיונה וכך גם יריעת ההיסטוריה האנגלית שאותה מתארת קלארק ביכולה רבה.

ההיסטוריה האמיתית של הכישוף בבריטניה

מעניין להשוות בין ההיסטוריה החלופית שהמחברת יוצרת בספר וההיסטוריה האמיתית של הכישוף בבריטניה ומסתבר כי השתיים שונות מאוד זו מזו מסיבותיה של המחברת.

אם כי היא מתיחסת לדמויות קדומות ואף אגדתיות כמו יוסף מאריתמאה ( סוחר יהודי המוכר כדודו של ישו שהגיע לאנגליה הקדומה) והקוסם מרלין, הרי משום מה המחברת אינה מזכירה כלל מכשפים או כאלה שדיווחו עליהם שהיו מכשפים "אמיתיים" בהיסטוריה שלנו כמו מיכאל סקוט מהמאה ה-12, הנזיר המדען רוג'ר ביקון מהמאה ה-13, או ג'ון די המכשף המפורסם מהמאה ה-16.
בכל אופן נדמה שהדמות של המכשף האחרון של אנגליה לפני המאה ה-19 והגדול מכולם, כך על-פי הספר, מרטין פל, פרי רוחה של המספרת, מבוססת על די .

לגבי ראשית המאה ה-,19 הזמן שבו מתמקד הסיפור, קלארק אינה מזכירה את המכשף היחיד הידוע שהיה קיים אז בממשות בבריטניה, פרנסיס בארט  שפירסם ספר בשם "המאגוס" – ב-1801- לקט של קטעים ישנים על כישוף.

פרנסיס בארט  פלגיאטור של סיפרי כישוף עתיקים   .המודל למר נורל ?

האם המחבר המלומד הזה שעליו איננו יודעים כמעט דבר פרט לכך שהיה בעיקר פלגיאטור של ספרי כישוף עתיקים, שימש לקלארק כמודל למר נורל? לא מן הנמנע.  
.אבל חבל שקלארק נמנעה מלהשתמש בדמותו ובדמויות המכשפים האמיתיים האחרים מן ההיסטוריה הבריטית, כפי שעשתה זאת עם המשורר בירון והדוכס ולינגטון. גישה כזו של שימוש באישים ידועים היתה רק מעצימה את האמינות של העולם שאותו היא מתארת.

.

בולבר לייטון האב האמיתי של התחייה הכישופית בבריטניה.המודל לג'ונתן סטרנג'?

בתקופת הספר נולד כבר בולבר ליטון הסופר מחבר "ימי פומפיי האחרונים " וספרים ידועים אחרים על כישוף שבמציאות ההיסטורית של העולם שלנו הוא הוא ולא מר נורל או ג'ונתן סטרנג' יהיה האב האמיתי של התחייה הכישופית באנגליה כעבור כמה עשרות שנים, תחייה שאותה מתארת קלארק בצורה ספרותית-בדיונית.

 אני תמה אם הוא שימש כמודל לג'ונתן סטרנג' .  

קלארק פירסמה מאז עוד קובץ סיפורים חלקם קשורים לעולם של ""ג'ונתן סטנד' ומר נורל ", ועמלה כעת על ספר ההמשך הבלתי נמנע שבו יככבו אמנם דמויות שונות מאשר בספר שלפנינו.

אם אני במקום קלארק כי אז הייתי מכניס אותו כדמות מרכזית ספר הבא בסדרה שהיא כבר הודיעה שהיא מתכננת , שהרי הוא רלבנטי לנושא שלה, צמיחת הכישוף האנגלי יותר מכל אדם אחר באנגליה של ראשית ואמצע המאה ה-19. ויחד איתו הייתי מכניס את ידידיו הסופרים  בנימין דישראלי סופר ופוליטיקאי  צ'רלס דיקנס ווילקי קולינס שכל אחד מהם עסק ביצירתו הספרותית בעל טבעי.

 דהיינו בעולם החלופי של קלארק כל אחד מהם הוא מכשף פוטנציאלי .  

בכל מקרה אם הייתי צריך לקבוע את ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות כי אז הספר הזה של קלארק היה זוכה במקום הראשון. אולי לא כל כך בזכות עושר הדמיון שבו ( ויש בו), כמו בגלל התחושה המשכנעת של אמינות שהספר משדר, כאילו כך בדיוק יכולים היו הדברים להתרחש באם באמת היה בעולמנו כישוף.

אחת הנקודות החשובות ביותר בספרה של קלארק הוא הצורך לעשות יחסי ציבור לכישוף על מנת לעורר בו עניין ציבורי והרושם הוא שככל שגוברת התעניינות הציבור הרחב בו, מתרבים האנשים שמתעניינים בנושא הכישוף מתוך כוונה לפעול בו בעצמם. כך הולך הכישוף ו"מתפשט ", וכובש יותר ויותר ציבורי חסידים מושבעים של הנושא המבדר הזה.

כשקוראים את ספרה של קלארק אי אפשר שלא לחשוב על ראשית המאה ה-21 שבה הכישוף נהנה מיחסי ציבור עצומים כפי שלא זכה בהם באלפי השנים האחרונות שבמהלכן הוא נרדף בידי הדתות הגדולות השונות. תוך פרק זמן קצר יחסית הופיעו אלפי ספרים הכתובים על הנושא, נפתחו אתרים באינטרנט, נוצרו סרטים זמינים לכל דורש והתפתחה שכבה של מכשפים רציניים וחובבים משהייתה קיימת בסדר גודל כזה או בדומה לו אי פעם בתולדות האנושות.

לא מן הנמנע שבתיאור המפורט שקלארק עושה בו שימוש על הדרך בה הכישוף מתפשט מחדש בעידן חסר כישוף, היא בעצם רומזת משהו על הצפוי להתרחש גם בעידן שלנו.

לפנינו היסטוריה חלופית משכנעת ביותר גם בגלל הכמות העצומה של הערות שוליים(185), מהן באורך עמודים שלמים, כאלה המוסיפים תבלין בצורת אנקדוטות שונות (שהן לעיתים סיפורים קצרים ומעולים בפני עצמם; כ-140 כאלה). כל החומר הרב הזה מתייחס להיסטוריה של העולם של אנגליה החלופית שיצרה קלארק ולספרי כישוף בדיוניים שהמציאה מתוך מגמה לטעת בלב הקורא אשליה של אמינות ממשית לגבי ההיסטוריה הבדיונית של הכישוף האנגלי. לפחות בעת הקריאה המהנה עצמה – קלארק משיגה את היעד הזה שלה בשלמות.

נשאלת השאלה מדוע בספר עם כל כך הרבה מראי מקום, קלארק לא עשתה את הצעד הבא המתבקש והכינה ביבליוגרפיה של כל ספרי הכישוף הבלתי קיימים המוזכרים בו? (ויש קרוב ל-40 כאלה). אינני יכול לחשוב על אף סופר מאז לובקראפט ובורחס שיצר כל כך הרבה ספרי כישוף דמיוניים שאני לפחות, כחובב ואספן נלהב של ספרי כישוף, בעל אוסף ענק בתחום, הייתי שמח מאוד להניח על כולם את ידי אם רק היו קיימים .

קישורים רלבנטיים :

פרטים על הספר
פרק ראשון מג'ונתן סטרינג' ומר נורל

האתר של "ג'ונתן סטרינג' ומר נורל "  

ידידי הכישוף האנגלי :אתר חובבים על קלרק

ניל גיימן על הספר
נייימן  על הספר

זיו קיטרו על הספר
מיכאל גרוסברג על הספר
לראות את הקסם מרחוק :אסף שור על הספר
רמי שלהבת על הספר

מאשה גלוזמן על הספר

איש הקיפוד על הספר

ביקורת באנגלית
ביקורת שנייה באנגלית 

סוזן קלרק בויקיפדיה

הספר באמזון

הספר בויקיפדיה

רשימת ספרי סוזנה קלרק

הספרים הבדיוניים ביצירתה של סוזנה קלארק
פרופיל של סוזנה קלארק בניו יורק טיימס

ראיון עם קלרק
ראיון עם קלרק חלק 1
קטעים מראיון עם קלארק

עוד ראיון עם קלרק

קובץ סיפורים של קלרק
ביקורת על הקובץ

עוד ביקורת על הקובץ

סיפורי חובבים של סוזאנה קלרק

המאגוס מאת פרנסיס ברט
מידע על ברט

פרטים על ברט

מאגוס באמזון
בולבר לייטון הסופר המכשף

כישוף אין מדע אאוט

עבור קוסמים בלבד :רשימת ספרי הקסמים והכישוף בעברית

צרתה של דליה הרץ

 

 

 

אגדה אורבנית :
היה הייתה פעם לפני שנים רבות משוררת צעירה ומבטיחה.
מבינים בתחום השירה התפעלו והוקסמו משירתה הם אמרו לה שהיא המשוררת הגדולה של זמננו והבטיחו לה גדולות ונצורות.
הם הבטיחו לה שהיא ולא אחרת תהיה מלכת השירה העברית הבלתי מעורערת.
אבל …ברבות הימים הופיעה משוררת אחרת צעירה יותר מושכת יותר ומקסימה הרבה יותר.

ואותה משוררת ששיריה הראו על דמיון ברור והרבה יותר ממקרי לשירי המשוררת הצעירה והמבטיחה לשעבר הפכה ליקירת הקהילה הספרותית התקשורת והקהל והפכה למלכת השירה העברית. היא נפטרה כמשוררת נערצת כסמל של מקוריות נשית .
ובנתיים אותה משוררת שניבאו לה גדולות פירסמה שני ספרי שירה צנועים שהתקבלו באדישות ולבסוף נאלמה דום..

ונשכחה מלב כל .
ויש האומרים גם בגלל אותה משוררת אחרת.
היה או לא היה ?
לדניאל עוז יש ספקות בעניין זה ולפניכם לראשונה מאמר שאותו השמיע לראשונה כהרצאה בערב הסוריאליזם והפנטזיה .

 

היה היו שתי משוררות :

 ההבדלים בין דליה הרץ ויונה וולך

מאת דניאל עוז

היה היו שתי משוררות .
דליה הרץ הופיעה בזירת השירה העברית בסוף שנות החמישים, זמן קצר לפני יונה וולך. שתיהן היו אז בנות עשרה. שתיהן התחברו לקבוצת כתב-העת "עכשיו" וקובצי הבכורה של שירתן ראו אור בהוצאת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד. ראשית, בשנת 1961, "מרגוט" של הרץ – קונטרס דק בן 14 שירים ואחריו, בשנת 1966, "דברים" של וולך

. כאשר נשאלה וולך בראיונות על מקורות השפעה, אחד השמות הבודדים, אם לא היחיד שהסכימה להסגיר היה שמה של הרץ.

אכן, הדמיון בין שירתן הוא גדול. שתיהן כתבו שירה מודרניסטית אקסצנטרית, על גבול האוונגארד, שתיהן עשו שימוש רב בלשון דיבורית – אמנם עד כאן אין מדובר במאפיינים חריגים אצל משוררים בני דורן. לכאורה מה שקושר אותן במיוחד הוא עולמן השירי הדמיוני והמוזר. פרט לכך ישנן גם נקודות דמיון קוסמטיות יותר: שם ספרה של וולך "דברים" הוא כשמו של השיר החותם את "מרגוט". ספרה של וולך מאוכלס בדמויות ארעיות, לא ידועות, המזוהות בכל אופן בשמותיהן הפרטיים שרבים מהם שמות לועזיים: קורנליה, סבסטיאן, ניזטה, כריסטינה ועוד – ממש כמו מרגוט ומקרנה אצל הרץ.
מלבד שני מחזות שכתבה בשנות השישים ושירים ספורים שטפטפו לכתב העת "עכשיו" בסוף העשור, דומה כי הרץ השתתקה כליל. ספר שיריה השני והאחרון, "עיר שירים", יצא 28 שנים אחרי "מרגוט" וניחן בסגנון מתון וראליסטי יחסית. וולך, במקביל, היתה לאחד הקולות המרכזיים בשירה העברית של דורה, יש אומרים הקול המרכזי. היא כתבה גוף גדול מימדים של שירה עשירה ומיוחדת והבטיחה את מקומה בקאנון כבר טרם מותה בלא עת בשנת 1985.

 שיר ההספד שכתבה לה אז דליה רביקוביץ', הנושא את השם "סוף סוף אני מדברת", ביטא את תחושת היראה שחשה רביקוביץ' כלפי וולך, תחושה משתקת של לפעול בצל משוררת גדולה עד כדי דוחק.
צירוף כל הנתונים האלה הוליד תזה ביוגרפית ופסיכו-ביוגרפית ידועה שבאה להסביר את השקט של דליה הרץ. חסידי התזה גורסים – אם לנסח זאת בצורה חריפה – כי וולך סיפחה את סגנון השירה של הרץ ובזכות כשרונה הרב הביאה אותו "לשלב הבא", כתבה "יותר הרץ מהרץ" ובכך גזלה מהרץ את הרצון והצורך להמשיך לכתוב. סיפור זה הפך פחות או יותר לאגדה אורבנית של עולם השירה ונתקלתי בו פעמים רבות בעל פה ובדפוס, במוספי ספרות ובבתי קפה. חמוטל צמיר טענה את הדברים בהרחבה ודי לנו בציטוט התמציתי ממנה:

"וולך לא רק הושפעה מאד מהרץ אלא 'בלעה' אותה לחלוטין, המשיכה אותה ישירות עד ש'תפסה את מקומה' ולמעשה השתיקה אותה" ("נדמה לי כי נדמיתי: הפואטיקה החיקויית של דליה הרץ" מתוך "תאוריה וביקורת 19", סתיו 2001, עמ' 137).

 

יונה וולך .

בשביל הגילוי הנאות, דעתי היא כי מדובר במיתוס, וקיבלתי עליה את אישורם הן של גבריאל מוקד והן של המשוררת דליה הרץ , שטוענת שכלל לא התעניינה בוולך במשך כל השנים ההן.

 כמובן שעדותה  של הרץ  על עצמה פסולה, והתרשמותי שלי חשובה כקליפת השום. מן הסתם אין בידי שום דרך להפריך את תזת ההשתקה. בתור תזה פסיכו-ביוגראפית, היא עצמה נטולת הוכחה ומושתתת על ראיות נסיבתיות ופרשנות יצירתית. אלא שמאחורי העניין הרכילותי מקופלת כאן גם תזה איתנה ומעניינת יותר, תזה מחקרית ספרותית הרואה בשירת וולך – בגלגולה המוקדם לפחות – כהמשך לוגי לקובץ "מרגוט". תזה זו לגופה – שלא כמו מעשיית ההשתקה – ראויה להתייחסות רצינית. בכוונתי להצית לפחות זיק של ספק לגביה. אצביע כאן לפחות על הבדל ניכר בין שתי המשוררות מבחינת המימד הדמיוני, אותו מימד שאמור, לפי הטענה הרווחת, לאחד את יצירתן המוקדמת.

מרגוט

גַּם אֲנִי בְּעִיקָר בַּשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, רָצִיתִי לִהְיוֹת דּוֹמָה לְמַרְגּוֹט.
עַל כֵּן קָבַעְתִּי אִתָּהּ בַּקָּפֶה. אֵחַרְתִּי. מַרְגּוֹט אֵחֲרָה אַחֲרַי
בְּעֶשֶׂר דַקּוֹת תְּמִימוֹת. הָעִנְיָן הוּא בָּזֶה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
בְּעֵרֶך כָּמוֹךְ. גַּם אִם קָשֶׁה לִי. שָׁלְחוּ אוֹתִי אֵלַיִךְ. מַרְגּוֹט.
נֶאֱמַר לִי בִּמְפֹרָשׁ שֶׁתּוּכְלִי לַעֲזֹר לִי. אֶלָּא שֶׁסָּפֵק אִם יֵשׁ
לָךְ אֵיזֶה עִנְיָן בָּזֶה. אוּכַל לְחַכּוֹת.
הַמַּיִם שָׁטְפוּ תַּחַת לָרִצְפָּה. קַיִץ שֶׁל גְּבִינָה חָפַן אֶת בּוּשׁוֹתָיו.
אֶשְׁתַּדֵּל, כֵּן. מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. עָלֶיהָ
רַק לְרֶגַע לַסוּר אֶל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ. אֶמֶשׁ תָלְתָה לְיִבּוּשׁ
אֶת קַשְׂקַשֵּׂי הָעוֹר. אֶת רִקְמַת הַשֶּׁלֶג. מְעַט מְאֹד חֵשֶׁק
נִשְׁאֵר לָהּ לְהַשְׁאִילוֹ לִי. בַּמֶּה זֶה תָּלוּי. אֲנִי שואלת.
מַרְגּוֹט חוֹזֶרֶת. אֲנִי עוֹזֶרֶת בְּיָדָהּ. הִיא מִשְׁתַּעֶלֶת.
אֶחְזֹר עַל דְּבָרַי. יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט.
יֵשׁ בִּי רָצוֹן מְאֻזָּן כָּל כָּךְ. מְצֻיָן וּבְלֹא מִגְרָעוֹת.
מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּכִוּוּן זֶה. אֲנָשִׁים זוֹכְרִים אוֹתִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי.
קָבַרְתִּי מִתַּחַת לְבֵיתִי גַּרְזֶן. אִמִּי בְּהוּלָה וְאָבִי מִזְדַּקֵּן.
מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. לִבָּהּ הוֹמֶה עָלֶיהָ. עָלֶיהָ
לְטַלְפֵן אֶל בְּעָלֶיהָ. אוּכַל לְחַכּוֹת. מַרְגּוֹט.

ולעומת "מרגוט" במלואו נסתפק לצורך העניין בשורות הפתיחה של "קורנליה" ליונה וולך, שהן אפייניות מאד:

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הַשֵּׁד
הוֹפִיעַ וְאָמַר לְקוֹרְנֶלְיָה
שְׁזֶּה הַזְּמַן וְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁחַסְרַת יָזְמָה וּמֻכְרָחָה
קוֹרְנֶלְיָה וְהַשֵּׁד הָלְכוּ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִקְטֹף סִרְפָּדִים
[…]

סגנונית גרידא יש פה שתי אישיויות שונות: הרץ במשפטים קצרים וקצובים אך מכבדת בסך הכל את כללי התחביר, משתעשעת לאין קץ על הגבול הדק שבין חריזה פנימית צפופה לבין אליטרציה (בית השימוש/תלתה ליבוש, מרגוט חוזרת/אני עוזרת, מרגוט/מגרעות, עליה/בעליה). וולך לעומתה בשטף מילים לא מפוסק, בתחביר רצוץ ולא מעובד, נשענת יותר על שבירת השורות כאמצעי קיצוב.
חשוב מזה, אף כי בשני המקרים מדובר בשיר מוזר ודמיוני על בריה מסתורית בעלת שם נכרי, וולך תופסת כיוון אחר בתכלית: קורנליה לא משתעלת. היא לא מתנצלת וסרה אל בית השימוש, או הולכת לטלפן. קורנליה מנהלת אינטראקציה עם שד, והיא לא יושבת איתו בבית קפה אלא ניגשת איתו אל המלאכה המטאפורית לכאורה של קטיף סירפדים.

בשיר ללא שם מספרת הרץ על שכנה שאת שמה היא לא זוכרת:

[…] אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כְּשֶׁהִיא מְטַגֶּנֶת בַּמַּחֲבַת צְלִי
אוֹ שְׁהִיא יוֹרֶדֶת עִם הַדְּלִי לָאֵשְׁפָּה,
בֵּינְתַּיִם הֵטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל. הִיא בָּאַמְבַּטְיָה, חֲשׂוּפָה,
עַד שֶׁתִּתְלַבֵּשׁ, עַד שֶׁתִּתְרַגֵּש דַיָּהּ
בִּכְדֵי לָצֵאת, לָקַחַת אֶת הָשְׁפוֹפֶרֶת,
לוֹמַר: "כֵּן, אֲנִי בַּבַּיִת. אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֵרֶת".
עַד שֶׁתְּסָרֵק אֶת שַׂעֲרָה שְׁמִיוֹם אֶל יוֹם
נוֹשֶׁר יוֹתֵר אֶל תּוֹךְ הַקְּעָרָה, שֶׁכָּמוֹהָ
יֵשׁ בַּבַּיִת הַזֶּה בְּכָל דִּירָה, בָּאַסְפַלְט הַיָּשָׁן,
בְּצֶבַע הֶעָשָׁן שֶׁל בַּעְלָהּ. מַה שְּׁמָהּ?
אֲנִי מְנַסָּה לְהִזָּכֵר מַה שְּׁמָהּ. […]

גם השכנה של הרץ היא דמות משונה. האני השירי מדווחת, לפי שמיעה, על דפוסי ההתנהגות שלה, אבל באופן מנותק ותלוש. מה לצלצול הטלפון ולשערה הנושר? חסר כאן משהו שיחבר בין הדברים או יספק הקשר. למרות זאת, השער המידלל כשלעצמו הוא דבר שיגרתי, שלא כמו במקרה של אחת הדמויות אצל וולך: "בְּמַפְתַּח שְׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת / שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים".
ללוטה ולקורנליה הוויה שהיא פנטסטית מיסודה, הן חיות במרחב אגדי ועסוקות במעשים סמליים או ספק-סמליים. הדמויות ב"דברים" הן ערטילאיות עד כדי כך שניתן לראות בהן השתקפויות של האגו. השירים דומים להיטלים ציוריים של מצבים נפשיים, אם כי וולך מגיעה בהם לתמונות חדות ומלאות חיות. אזהר שלא להכנס כאן לנסיונות לפרש את המטאפוריקה של וולך – בפרשנות כזו עסקו רבים וטובים ממני, ובכל אופן יתכן מאד שמדובר במטאפוריקה "פתוחה" שלאו דווקא אמורה לסמל אחד-לאחד מצב זה או אחר. הנקודה היא שוולך יוצרת עולם שירי כמו-אגדי ושעיקר עניינה הוא במצבי נפש, אם דרך דמויות נוספות (צרותיה של דונה תרזה או היחסים בין פרדריק לניזטה) ואם בשירים חוויתיים מאד, כגון "באשמת עצבים רפופים", שמייצגים יפה את שירת וולך באופן כללי, ולא רק את קובץ הבכורה.
הרץ, מצד שני, יוצרת עולם מוזר לא פחות אבל ראלי בעיקרו. התאורים שלה הם פרוזאיים ואין להם ולו ריח קל של סמליות: כאשר השכנה מורידה את האשפה זוהי לא מטאפורה אלא סתם פעולה טריויאלית. הטריויאליות הזו היא שעושה למוזר כל כך את "…באספלט הישן, / בצבע העשן של בעלה.", משפט שנראה תלוש ותמוה במסגרת שיר פרוזאי. הטריויאליות של הורדת האשפה היא חלק הכרחי מהשיר בגלל ולא על אף שאין לה כל משמעות פואטית. תמהון דומה מעוררת השורה שבאמצע השיר "מרגוט": "הַמַּיִם שָׁטְפוּ תַּחַת לָרִצְפָּה. קַיִץ שֶׁל גְּבִינָה חָפַן אֶת בּוּש
וֹתָיו." שמופיעה באמצע מה שנראה כתיאור טריויאלי יחסית של מאורעות, ושוב תמוהות מאד גם שורותיו האחרונות של השיר. מה שמיחד את השירים, מה שמוזר בהם כל כך, הוא הניגוד החד שבין עולם רגיל ומתואר בפשטות לבין דברי הטירוף שהרץ תופרת לתוכו בפתאומות כזו שכמעט ואפשר שלא לשים לב אליהם.
אף כי האמור נכון לגבי רוב הקובץ "מרגוט", שירים ספורים בו מתרחקים מן היומיום ומתקרבים אל הפנטזיה, אם כי "מקרנה" הוא אולי היחיד שפנטסטי עד כדי שהוא דומה לשירים המוקדמים של וולך. השירים האחרונים בקובץ גם מזכירים יותר את וולך סגנונית (מהבחינה התחבירית וכיוצא בזה). השפעתה של הרץ ניכרת מאד אצל וולך, ובכל זאת ברור שלא מדובר בחיקוי, גם לא בהעברה של שרביט או המשך של אותה הדרך. קריאה זהירה מגלה שוולך פונה לכיוון אחר במובהק, ואילו שירתה המוקדמת של הרץ עדיין נראית יחודית ושונה גם אחרי שוולך כתבה את ספריה. ראינו כאן שהיחס שבין הטריויאלי לתמוה הוא חלק מרכזי מתוואי דרכה היחודית של הרץ.

וולך לא הלכה בדרך הזו.

 

הודעה :

אנשי כתב העת הספרותי "עמדה " מכינים בימים אלו גליון מיוחד לכבודה של המשוררת דליה הרץ ומזמינים את הקוראים לשלוח מאמרים וחומרים הקשורים למשוררת מוכשרת זאת .

אפשר לשלוח חומרים באי מייל לעורך "עמדה " אריק א.

arikeis@gmail.com

 

דליה הרץ בויקיפדיה
דליה הרץ בלקסיקון הסופרים

יונה וולך

דליה רביקוביץ'

יונה וולך ניר ברעם ועולם הספרות העברית

בעיה של שפה

 

לפני זמן מה פורסמו באתר זה שירים של המשוררת ירוסלבה פבורסקיה בתרגום לעברית .
המשוררת עצמה לא התלהבה,בלשון המעטה ,  מהתרגום משיריה שהיא חשה שלא ביטא את כוונותיה כלל וכלל.
ולבקשתה אני מפרסם כאן את התגובה הזאת והשיר המצרף הזה המבטאים את רגשותיה בעניין כאשר שפה אחת אינה מצליחה לבטא את מה שנאמר באחרת .
בשירה יוצאת המשוררת לבטא את הדיסאורינטציה הנגרמת כתוצאה אצל היוצר שמוצגת כתופעה גופנית ופסיכולוגית ממש  באמצעים ספרותיים שונים שלדברי מומחים בנושא אינם מקובלים גם בשירה הרוסית .
בעניין זה אעיר את דעתי שאין טעם לנסות לתרגם במדוייק יצירה.

 אפשר לתרגם אותה רק בקירוב ובראש ובראשונה בשירה ומה שחשוב הוא לא דווקא  לתרגם אותה במדוייק לפי דרישות היוצר אלא בצורה קריאה עבור הקורא בשפה החדשה.

 שפות שונות הן עולמות שונים ואין טעם להתאים את העולם האחד לפי הדרישות של העולם האחר.

תרגום מדוייק של שירה ישאר ככל הנראה תמיד בלתי אפשרי .
תודה למתרגמת המוכשרת נטלי גוטמן שקיבלה עצמה את המשימה כפויית הטובה של תרגום מדוייק ככל האפשר של שיר קשה במיוחד מאת משוררת תובענית במיוחד ועשתה זאת בשיתוף פעולה עם המשוררת עצמה . .
התרגום מובא כאן עם המקור לצרכי השוואה עבור המומחים

ירוסלבה פבורסקיה  המשוררת

 

מבוא

 

אין טעם לכפור באמנות הבורגנית, חלקה לגיטימי לעיצוב הסביבה כמנגנון ביזרי לשיפור תהליכי עיכול המשתמש. אין לנו שום דבר נגדה. שמא, עיניינו בה מועט. האמנות הנפעמת, מקורה – בטקסי הקדמונים, בכישופים, לחשים ותפילות– השותפים בבריאת העולם. לכל דבר ותופעה שני מרכיבים – המהות הגלויה וזו הנסתרת, אליה אנו נשאפים בעל כורחנו בלא הבנה. אנו מתיימרים להשתתף במקהלת הדוברים.., מנחשים קירבה לסוד גנוז, ממהרים לעבור שלב התמרדות הנעורים, השיפוט החפוז והכאב על הניגוד הבולט שבין כיעור ויופי, עוני ועושר, רחמים ואכזריות. כרוכים אחר בינת המורים המצילים אותנו, בפיהם בשורה על המאבק שבין ההארמוניה והאיפוס החוזר על עצמו.
הולדת הטקסט הפיוטי זו תופעה – פנומנה של הארה אינטואיטיבית ומודעות מקסימלית. לכן כה סוביקטיבית תהיה תפיסת הטקסט!.. דלים הסיכויים שהתפיסה כלל תתקיים… כי החשיבה הלא מושלמת שטרם הכירה כללי המשחק נוטה לפצות עצמה באמצעות סנטימנטליות או פתטיות מדומה – כתחליף לקדושה, או כדימוי מלאכותי לתשוקה נלהבת. אולם, לנו העוז והכתפיים. בבהייה החרישית נצמיח לנו קולות מהטקסט האמתי… לפתע נהיה מסוגלים לשמוע חפצים ותופעות ולקלוט לחש שמותיהם מהמקור הראשון… תיאור ראליסטי של מציאות שחיצונית לנו מחוויר מול היצירה החושית שהיא חץ הכיוון שמצביע אל הנצחי הבלתי-נתפס, אל בראשית העולם.
עם זאת, בדרך לזיהוי האמתי ישנו מחסום נוסף – אנו קולטים רק במרחב לשוני טבעי ומוכר, או הנלמד שנעשה מובן… אם כן , למתרגם דרוש אומץ כדי שהמקור ההומת יקום לתחייה בגלקסיה לשונית אחרת… שירי קרוב לליבי, בו געגועי וחלומי. השיר המתורגם יקר לי לא פחות, נטלי הניעה את גלגליו בעדינות ובחכמה, באהבה מתחשבת הניחה לו להישמע בשפה של נביאי אלוהים…

Есть искусство бюргерское, призванное украсить быт и улучшить пищеварение обывателя. Мы ничего не имеем против. Но нам это малоинтересно. Ибо истоки волнующей нас поэзии – в мистериальных культах, заговорах и заклинаниях, в молитвах и песнопениях, соучаствующих в вечном процессе Творения. В любой вещи и в любом явлении существует внешняя сторона и неизъяснимая суть. Мы имеем стремление добраться до этой сути, понимая, что цель недостижима. Но мы имеем дерзость пытаться. На пути к обретению голоса, который мог бы претендовать на участие в хоре Славословия некоторые из нечаянных звукосочетаний вдруг приближаются к Тайне. Мы угадываем эту близость, и она становится нашим ориентиром. Мы проходим стадию поспешного тинейджерского протеста и разоблачения, ибо истина в этот период открывается там, где резкой болью отдаются контрасты уродства и красоты, роскоши и нищеты, милосердия и жестокости. Нас спасают Учителя, и мы благодарны им, мудрым, прозревающим Гармонию и Исход в неизбежном вечном противоборстве.
Рождение поэтического Текста – феномен, возникающий на стыке интуитивного озарения и максимально возможной осознанности. Сколь субъективно восприятие такого текста! …несовершенное мышление подменяет сентиментальностью священный трепет и ложным пафосом – горящую страсть. Но мы имеем дерзость. И в быстротечное мгновение ин&#108
9;айта становится ясно, что истинный Текст прорастает из безмолвного созерцания. Тогда мы способны расслышать, как вещи и явления сами нашёптывают нам свои имена. Тогда мы благоговейно повторяем их… Или выкрикиваем, захлёбываясь от восторга. И текст становится не описанием лежащей на поверхности псевдореальности, но вектором, направленным в вечное Непознаваемое, являющееся первоосновой всего сущего…
Есть ещё одно «Но». Это чудо мы способны распознать лишь в пространстве родной речи. Или в пространстве знакомой речи, ставшей почти родной.
Тем более ценным представляется труд переводчика, отважившегося дать тексту, рождённому на одном языке, новую жизнь в другом измерении. Это похоже на ритуальную смерть и воскрешение в новой ипостаси. Мне дорог мой текст, полный светлой тоски и надежды. Мне дорог перевод Натали. Она внимательно, мудро, бережно и любовно побудила звучать мою песню на языке библейских пророков.

ת.מ.ד. – תסביך מאניה- דפרסיה

מאת ירוסלבה פבורסקיה
תרגום נטלי גוטמן

 

 

נטלי גוטמן .המתרגמת.

 

 

מאפיינים

מבראשית הלחש הסתווי
מילוי ושאיפה
באות התאוות זכות בסתר
פיתוי הגוף סיגוף מביש נוגה
אילם כנפיו
בהמראה מואצת על
מושג מונח- שם תואר- פועל
ומרובות ההגיות הארוכות אודות ניעת גרון הכתובה עד תום

הוי קול קורא שירת ציפור כמהה נודדת

אבחון

סדומי ומשתלב טיב השלמות אגרסיה שוחר אורגנית
הלב – פנינה – איבר החן בגימור יקרות
גוף – לתמיד כמעט ונטשתי
לרגע אבל מה אומר – נראה חבל
כאילו במידה
אולי – כלה בעל כורחי לו השתפשפתי
הוא או גלגל בירידה מהגבעה
חישוק מיתר הבהוב שוב חילופין וציר

התפרצות

תחילה יתרגמו בתולים
כל כך כמו שהם ואיך שכל אחד מראה עינו
בכרות הפרשנות – אינטרפרטציות ויתירה מזו
ההטבעה אינה מספקת תדירות לכך לזה ולאו
יקרוס בהיחרבו ויסתער
בודה קרה הכזב

השהיה

נוזל האור בעקומת הקשתית
נחלק זיוו אל גבול נגלה
מעל פגיעה רגעית בתוך קרנית קריסטלית
בבת חור הכדור
מתחת לכיפה שמימית של האישון
הרי הוא כה קרוב זמין עכשיו נזרם לעד
כפיפות הבהייה בהשתקפות מהבאר ללא תשתית
10.07

 

 

 

МДП

симптомы

с первым дуновеньем осени
вздох и выдох
приходит изнеможенье страсти
бесчинствия таинственных немот
стремительных прозрачнокрылых
разгон на взлёте
термин – глагол – эпитет
бесчисленно о многих долгих гласных

о зов курлычущий о перелёте

диагноз

оргиастична агрессия органики
сердце – драгоценный огранённый орган
а тело – оно – хотела было навсегда оставить
но будто жаль
словно в пору
должно быть – свыклась
то ли оно – то ли колесо на склоне
мелькающие спицы обод ось

обострение

первоначало так переведут
кто во что горазд
интерпретациям которым предпочтенье
а то ещё оно ведь и не так
обрушится и обуяет
морок стылый

ремиссия

лучи по окоёму
скользнув за видимый предел
за молниеносный разряд
в хрустальной линзе
в пробоине зрачка
в небесной радужке
того что рядом ведь сейчас течёт всегда
бездонная зеркальность преломленья

 
 
 
קישורים רלבנטיים :
 
 
 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 481 שכבר עוקבים אחריו