סמי האונס :איום מסוג חדש על החברה ?

 

כוס לזיהוי סם אונס Drinksavvy / צילום: יח

 

בשנים האחרונות אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים על נשים ששתו כוס איבדו את הכרתן והתעוררו במקום זר לאחר שאיבדו את זיכרונן לגבי השעות האחרונות והתברר להן שנאנסו .
מסתבר שמאחורי התופעה עומדים סמים מסוג חדש שקיבלו את השם "סמי האונס"

 

אייל  דוד ליאני הוא עורך דין  ומו"ל שבימים אלה עמל על השלמת ספר העוסק בנושא הסמים  ולהלן פירסום בכורה עולמי על מאמרו  בספר  על נושא "סמי האונס"שהוא הסיכום המפורט והאמין והמעודכן ביותר הקיים כרגע בנושא שנוי במחלוקת זה בעברית

נושא שעם הזמן דומה שהולך ותופס תאוצה עם כי יש רבים אינם מאמינים כלל בקיומו .

סמי אונס –איום מסוג חדש על החברה ?

מאת אייל ליאני, עו"ד. מחבר הספר "סמים" העומד לצאת בהוצאת "ביתן" השנה

הקדמה

ספרי "סמים" שעומד לצאת בקרוב מבוסס על מחקר שערכתי בפקולטה למשפטים ובמחלקה לכימיה באוניברסיטת תל-אביב. המחקר היה אקדמי גרידא. נשאלתי רבות, מן הסתם, כיצד יכול אני לכתוב על סמים וחומרים פסיכואקטיביים מבלי להתנסות בהם באופן אישי?
יש לציין שאני בעד ביטול הפליליות של השימוש בגראס ובחשיש. סבורני שיש להפכן לעבירות מנהליות גרידא בשלב הראשון. אחר כך יש להתירם כליל, וזאת לכשהצבור בישראל יתבגר ויוכל לעכל נורמות אירופיות מתקדמות אלו. לדעתי אין פסול בנטילת גראס וחשיש טבעיים שלא בפעילות אחראית (משימה צבאית, נהיגה, עבודה עם ילדים וכד'). הדבר שקול, בשינויים כאלו ואחרים, לצריכת אלכוהול. באופן אישי אינני בעד שימוש בסמים סינטטיים, אך איני סבור שמי שבוחר בכך באופן רצוני צריך להיחשב כעבריין.
התלבטתי רבות אם לכתוב את הפסקה הבאה. כיום אינני נושא בתפקיד ציבורי אולם אני תובע צבאי במילואים ומועמד לשיפוט צבאי במילואים.

אבל יש להודות :
לי עצמי היה נסיון אחד  בחו"ל בשנת 1994 של עישון גראס צתוך סקרנות  שלא היה מוצלח, לא חשתי כלל בסם.

כמו כן פעם אחת במסיבה בדירה תל אביבית בשנת 1995 אכלתי עוגיית בראוני. סהדי במרומים שלא ידעתי שהכילה גראס. זו הייתה חוויה מוצלחת מאוד. חשתי שהכל נע בסלואו מוושן, הנשים סביבי נראו לי מיניות מאוד וכל עפעוף עפעפיים שלהן, היה נדמה כאילו גרטה גרבו ירדה עם הקמיליות ונשקה לי. אציין שבשתי ההתנסויות הבתוליות הללו לא הייתי כלל במסגרת משטרתית או צבאית ולא הייתי מחוייב לנהוג באחריות (נהיגה וכד').

כיום לא אקח סמים בשל הסכנה של הרשעה בפלילים. אני סקרן מאוד לנסות יותר אך איני חושב שהסיכון מוצדק. בכתב העת הספרותי "עמדה" פורסם מכתם שלי בשם "אושר":
"תחושה טובה הנגרמת על ידי מעבר של נוירוטרנסמיטר בשם סרטונין בסינפסות המח."

חיי שלמים ואני מאושר בדרך כלל. אני מזדהה עם כאלו שצריכים "חיזוקים" אך ממליץ להתחיל בכך בגיל מבוגר, ללא לחץ חברתי ולא לגעת בסינטתיים. אם, חס וחלילה, אהפך חולה סופני אשתמש בכל מיני הסמים הקיימים! ואז אולי אכתוב את ספר "הסמים" המושלם…
לכם תוגש בקרוב מהדורה "מהוגנת" יותר.

 התנסויותי עם סמי האונס

מהם החומרים שזכו לכינוי העממי "סמי האונס "?
סמי אונס הינם חומרים משכרים ונרקוטיים המוחדרים לגוף של קורבן פוטנציאלי ללא הסכמתו ועלולים לגרום לאינוסו. הדרך הנפוצה הינה החדרה למשקאות אלכוהוליים בעיקר אצל נשים.
”סמי האונס” הנפוצים היום בשוק הם: היפנודורם, רוהיפינול, G.H.B וקטמין. אלה הם סמי הרדמה שבמינונים מסוימים גורמים גם לאובדן הזיכרון וכך הנאנסות אינן זוכרות מה ארע.
פטרייה מסוג סם אונס
הפטריה נפוצה בעיקר במזרח הרחוק. הפטריות הללו ('מאשרומס' בשמם בפי המטיילים) הינן למעשה פטריות רעל. סוג מסוים שלהן שטרם נחקר ומופה יכול לשמש כ"פטריית אונס".
אספר כאן חוויה אישית בענין.

בביקורי באי קופנגן בתאילנד בשנת 2001 נתקלתי בשימוש לרעה בפטרייה מסוג סם אונס. אני ושותפתי לטיול, עו"ד דנה בר-יקר (שאז רק סיימה לימודיה בפקולטה למשפטים באונ' ת"א) סעדנו יחד עם תרמילאית (באק-פאקר) מקסימה, רופאה צעירה ונאה מדרום-אפריקה בישנית ועדינת נפש. היא הזמינה פסטה והמלצר המקומי התייחס אליה בחביבות יתר. היא קיבלה את המנה לפני כולם והמלצר חייך אליה ברוחב לב ושאל אם זה ערב לחיכה. סיימנו לסעוד והלכנו לחוף הים. הייתה מסיבת פול-מון (ירח מלא) בחוף. רקדנו עם כולם ופתאום התיירת הרופאה החלה בריצת אמוק לכיוון הים כשהיא מתפשטת מבגדיה ומצחקקת. המלצר התאי ניגש אליה והחל להתנשק איתה. אני קלטתי זאת בזווית עיני והבנתי שאולי הוא שם לה משהו באוכל. אז לא שמעו עדיין על סם אונס. חילצתי את התיירת מהמקומי הלהוט. בבונגאלו שלה היא נחה ואחרי כמה שעות טובות של התנהגות מוזרה וחסרת גבולות חזרה לעצמה. כרופאה היא הבינה מיד שהייתה תחת השפעה של חומר פסיכואקטיבי. בבירור עם המקומיים סיפרו לנו, שישנה פטריה כזו הגורמת לחוסר עכבות מיניות. לצערי לא יכולתי לקחת דגימה מהחומר אך ברור לי, שמדובר בסוג טבעי של חומר הדומה ל"סם האונס" המערבי.

 

"סם האונס" בישראל והדיון בו בכנסת

הוועדה למאבק בנגע הסמים דנה ביום 30.10.06 בסוגית סם האונס המוחדר למשקאות אלכוהוליים של נשים . חברי הכנסת שמעו כי מנתוני הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, יש בישראל עשרות מקרים של מעשי אונס של צעירות כתוצאה מהחדרת הסמים למשקאותיהן.
בישיבת הוועדה התברר, מדיווחיהם של נציגי המשטרה, משרד הבריאות ונציג הרוקחים וכן ממסמך שהוכן על-ידי המרכז למחקר ומידע בכנסת שאלה הם סמי הרדמה שבמינונים קטנים גורמים לאובדן זיכרון ובמינונים גבוהים, יכולים להביא למוות.

נצ”מ סוזי בן-ברוך, ראש מדור הנוער במשרד לביטחון פנים, העידה שהצעירות סובלות מחוסר זיכרון טוטאלי, וכך אין הן יכולות להוכיח שאכן נאנסו ועל-ידי מי. הן רק מעידות שהן התעוררו במקום לא מוכר להן.
עוד אמרה כי "כ-12 שעות לאחר החדרת הסם, לא ניתן לאתרו בדמן ולהוכיח שהסם הוחדר לגופן. במשטרה יש כרגע, 5 תיקי תביעה על אחזקת חומרי סם האונס ולא על החדרתן".

יו”ר הוועדה, ח”כ נסים זאב (שס) אמר כי "בעקבות החדרת סמי אונס למשקאות במקומות בילוי נאנסות צעירות מבלי יכולת להתגונן ולהתלונן במשטרה". זאב דורש ממשרד הבריאות, ליישם את המלצות דו”ח הוועדה לניפוק סמים מסוכנים וחומרים פסיכוטרפיים בקהילה.

הדוח ממליץ על הקמת מערכת ממוחשבת שתפקח על שלושת הגורמים: הרופאים, הרוקחים והמטופלים, על הקמת מנגנון כלל ארצי ממוחשב שיכלול את בתי המרקחת של קופות החולים, בתי המרקחת הפרטיים ובתי המרקחת הצבאיים ויתאפשר מעקב אחר תפוצתם של סמים מסוכנים. בנוסף, ממליצה הוועדה על מעקב ובקרה על הנתונים שירשמו במערכת הממוחשבת על רופאים, רוקחים ומטופלים והפעלת סנקציות משמעתיות ודיווח למשטרה במקרה של פעילות בניגוד לחוק.

סמי האונס :הדיון המדעי

סמי האונס הם לאמיתו של דבר   סמים שונים ששמותיהם המדעים הם כלדקלמן :
GHB ו- GBL
GHB – Gamma hydroxybutyrate
GBL ו- GHB הינם סמים נפרדים ושונים. נוטים משום מה לבלבל בינהם. GHB הוא המוכר והידוע יותר וזכה בתקשורת לשם "סם האונס". שם זה אינו מדוייק. GHB אינו בהכרח סם אונס. הוא משמש כסם לכל דבר לאוו דווקא לגירוי מיני. סם זה ידוע כמנטרל את המשתמש בצורה כזאת שניתן בקלות יחסית לכפות עליו יחסי מין.
חומר מרדים המדכא את מערכת העצבים המרכזית. ידוע בשמות נוספים כגון: “G” , נוזל X, נוזל האקסטזי ופנטזיה.
ברפואה משמש כחומר מרדים לאנשים עם בעיות שינה. משמש גם ליולדות מאחר ומגביר התכווצויות, מוריד כאב ומרחיב את צוואר הרחם וכן לטיפול גמילה לאלכוהוליזם.
שימוש לרעה בחומר: משמש לצורך דיכוי תיאבון (דיאטה מסוכנת), ם היף לסטרואידים אנאבוליים (לבניית שרירים).
צורה: בנוזל או בטבליות. משמש פעמים רבות כתוסף לאקסטזי. השימוש הוא בשאיפה (ולא בשתיה).
השפעה: כאמור, GHB הינו סם המכונה בעגה הלא מקצועית גם כ"סם האונס". השפעתו נחשבת כחזקה יותר מאקסטזי אפילו. (משמש כתוספת לאקסטזי פעמים רבות). ידוע כמגביר את החשק המיני. ההשפעה יכולה להתבטא בשלווה וברוגע אולם ישנן תופעות לוואי: שינה מרובה, בחילה, ובמקרים קיצוניים: מוות.
ישנן תופעות לואי של בחילות, גלגולי עיניים, צמא, רעידות בגוף, אבוד זכרון ואף שיבוש הורמון ההשתנה, התקפי לב ועלפון.
באמריקה נולד הכינוי "סם האונס". כאמור מדובר בנוזל שקוף, שמנוני ומלוח, המשמש לפי השמועה לקירור מזגנים, אבל משפיע כמו אקסטזי. בישראל הוא הלהיט התורן של שוק הסמים האלטרנטיביים, אחד המסוכנים בהם – וחוקי למהדרין. ויש עוד כאלה, בסופר, בגינה ובמרחק לחיצת עכבר.

חיפוש "סם אונס" באינטרנט

חיפוש פשוט באינטרנט מניב מבחר אתרים (מארה"ב) המספקים מתכונים מפורטים לרקיחת הנוזל, לצד מכירת החומרים וערכות הכנה. מעבר לכך נדרש ציוד זול וזמין של כלי מדידה, מד חום ומשקפי מגן. "הGHB- מדמה חומר טבעי הנמצא בגוף בשם גאבה", מסביר ד"ר לרנר. "זה חומר כימי ממכר שעשוי לגרום למוות. הוא חומר מדכא כמו אלכוהול. לפני שהוא גורם לרוגע המשתמש עובר שלב בו המעצורים שלו משתחררים והוא נהיה אופורי ותקשורתי. בשלב מאוחר יותר זה מתאפיין בטשטוש, דיבור לא ברור והליכה לא יציבה. אחרי זה מגיעה שינה עמוקה ולפעמים פתאומית. חלק מהמטופלים מספרים שהם פשוט נופלים על רחבת הריקודים ואי אפשר להעיר אותם. הם גם לא מגיבים לכאב".

הפסיקה בנושא סמי האונס

 

עו"ד ששי גז ניהל לאחרונה תיק מעניין. מרשו היה חיים פנחס, איש חיי הלילה הידוע. פנחס הוא בעל כמה מועדונים בינהם "המרפאה", "נייט" (בו ארע רצח) ועוד. פנחס נעצר בחדרו במלון שרתון בת"א ונתפס עם 13 בקבוקונים בהם חומר שקוף נוזלי הנחשד כסם מסוג GHB המכונה, כאמור, בעגת הרחוב גם כ"סם האונס". כשבוע לאחר מעצרו של מרשו נשלח החומר לשם זיהויו במעבדה לצורך בירור טיבו. מבירור תוצאות בדיקת המעבדה עלה כי אין המדובר בסם GHB כי אם בחומר אחר, השונה בתכלית מן הסם האמור, בשם GBL. עו"ד ששי גז ניסה לשכנע את ביהמ"ש, שאין דין "סם האונס" כדין הסם שנתפס אצל מרשו GBL.

GBL משמש כחומר גלם בסיסי ממנו מופקים חומרים רבים אחרים, השונים בתכלית השוני מאותו חומר גלם, וכל זאת כפי שיפורט להלן, וחומר זה אינו מנוי כלל בפקודת הסמים המסוכנים. GBL הינו חומר נפוץ, אשר משמש בחיי היומיום ובתעשיות השונות כדבר שבשגרה. GBL משמש בתעשיית ההדברה וקוטלי המזיקים, בתעשיית הצבע, מתאם רמת חומציות בעת צביעתם של חומרים דוגמת צמר וסיבים פולימריים. כמו כן משמש GBL כמתווך בייצור של ויטמינים ורקיחת תרופות.
יתרה מזאת, שימושו של ה-GBL נודע אף בהרכבתם של חומרי ניקוי שונים, בעיקר בהסרת כתובות גרפיטי ודיו, משמש לאיכול פני שטח מתכתיים ופלסטיים. החומר מצוי בלקה לציפורניים ובחומרי ציפוי שונים המבוססים על תרכובות אורגניות וכימיות.
כאמור, התייחסות לGBL כסם מסוכן אינה מעוגנת בחוק.

האם יש לפחוד מסם האונס ?

אז מה דעתי  האישית לגבי סם האונס ?
נראה  לי שיש פניקה מוגזמת סביב סם האונס והוא מעט OVERATED. הבהלה סביבו יצאה מכלל פרופורציה  והוא אינו כה נפוץ כמו שזה נדמה.

דומה שהוא נפוץ דווקא יותר באיזורי הפריפריה כמו לוד מאשר איפה שהיה צפוי שיהיה בתל אביב המתוחכמת והדורסנית .
אבל בנות לתשומת ליבכן :בפעם הבאה שאתן נמצאות בפאב מלא עשן ומשוחחות עם מישהו נחמד יותר או פחות היזהרנה כשאתן מסבות מבטכן מן המשקה שלכן, אולי אותו מישהו מכניס לכן משהו למשקה .
ואז כבר לא תחושו דבר למשך שעות רבות לאחר מכן .

 

ראו עוד על סם האונס

סם האונס בוקיפדיה 

כל האמת על סם האונס 

 

סמים המשמשים אנסים

ערכת בדיקות אישית לגילוי סם האונס

פיתוח מהפכני שישים קץ ל"סם האונס "

 

 

הזהויות הבדויות של ראובן קריץ

 
 
 
ראובן קריץ סופר וחוקר ספרות .ידוע גם בשמות "ריקי קלר " ו"רותי שמיר".  
   
לאחרונה זכתה לפירסום ברשת ומחוצה לה פרשת צאלה כץ ,משוררת בדויה שנוצרה בידי גבר במגזין ספרותי וברשת וזכתה ל"חיים עצמאיים " משלה  עד שנחשפה לראשונה  באתר זה כזהות בדויה . כמובן זאת לא הייתה הפעם הראשונה .
בשנות השבעים יצר הסופר הצרפתי  הידוע  רומן גארי  זהות בדויה של "אמיל אז'אר" סופר שתחת שמו פירסם כמה ספרים ידועים וזכה כתוצאה לתהילת עולם.
אבל גם הוא לא היה הראשון .  
ראובן קריץ חוקר ספרות וסופר ישראלי שיצר גם הוא כמה זהויות כאלו התפרסם הרבה פחות אם כי קדם לגארי בכמה שנים .
 אבל קריץ עוד  הרחיק לכת הרבה מעבר לרומן גארי ומעבר ליוצרה של צאלה כץ .

הוא לא רק יצר זהות בדויה של סופרת שתחת שמה פירסם את ספריו אלא הוא גם יצר זהות בדויה מפתיעה מאין כמוה שנחשפת לראשונה במאמר זה בסקופ מדהים של האתר .
הוא האדם היחיד שיצר דמות בדויה שכתבה עליו עצמו ספר מחקרי.

  

 

 

  
 
 
 .
לחוקר הספרות המבקר והסופר ראובן קריץ מלאו לאחרונה 80 וזה נראה לי גיל מתאים לסיכום ולהערכה של יצירתו ושל הקריירה שלו.
ראובן קריץ עסק כל חייו בספרות – בהוראה, ביצירה ובמחקר. בחמישים שנות כתיבה הוא פרסם 36 ספרים בספרות יפה ו-18 במחקר ועיון, ביניהם "אחות קטנה", "בוקר חדש", "חטאות נעורים", "בני-בי-רב", "נפנוף של מטפחת", "אלון ועירית", ספרים שהשפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו. ובביקורת: "בדרכי השירה", "שירי רחל, שירת רחל, רחל", "סיפורי הקיבוץ" ועוד. בשלושת התחומים – הוראה, יצירה, מחקר – השיג הישגים ראויים לציון ובשלושתם גיבש לו סגנון מיוחד שזכה להערכה ולחיבה בין תלמידיו, קוראיו ועמיתיו.
עם זאת לאורך כל השנים ראובן קריץ כמו נשאר דמות צדדית הן כיוצר והן כחוקר,ידועה רק בחוגים מצומצמים יחסית של "מבינים " ולא מוכרת לקהל הרחב ..


קריץ עצמו מעריך את עצמו ואת מקומו בספרות העברית כמי שיושב בשורה שלישית בצד ,דהיינו לא אחד הסופרים החשובים הבולטים המצליחים והמרכזיים אלא יותר כמישהו שגם הוא נמצא במקום אבל לא זוכה לתשומת לב מיוחדת . .
בדיעבד דומה שהדבר המדהים ביותר ויוצא הדופן ביותר לגבי סופר זה הוא שהוא יצר זהויות בדויות של עצמו .ולרוב תחת המין הנשי הן של כסופרת נשית בשם "ריקי קלר " ( וזה לא דבר חסר תקדים אם כי נדיר אצל סופר גברי ) והן של "חוקרת " נשית המבקרת אותו עצמו וזה עד כמה שידוע לי הוא דבר חסר כל תקדים וגילויו הוא סקופ של מאמר זה .

החוקר

 

 

יותר משראובן קריץ ידוע כסופר ,הוא ידוע כחוקר חשוב של הספרות עברית.

בדרכי השיר א+ב / ראובן קריץ
הוא פירסם ספר רחב ומקיף על אמנות השירה ( שאותו עיבד והרחיב במהדורה חדשה של שני כרכים  ביחד עם ביתו אורי חוקרת ספרות עברית בפני עצמה) וספר על השירה של המשוררת רחל שזכה לכמה מהדורות כל אחת מורחבת יותר מקודמתה .

 
 

אחד מספריו המעניינים ביותר הוא ספר "סיפורת דור המאבק לעצמאות ( 1978) שבו סקר סקירה  כמותית את הסיפורת של דור סופרי מלחמת העצמאות ובראשם מיגאל מוסינזון ומשה שמיר וס.יזהר. קריץ מביא לפני הקוראים תיאור מדוייק ומפורט של כלל היצירה הספרותית שפורסמה באותם השנים של בני אותו הדור , ונותן סקירה ותיאור   של כלל סיפוריהם של כמה סופרים בולטים  מאותה התקופה, סיפורים  שחלקם מעולם לא פורסמו בספר ,וכתוצאה ספר זה של קריץ הוא העדות היחידה לקיומם מעבר לדפים מתפוררים של כתבי עת נידחים .לווקרים ולמתעניינים בתקופה זהו מקור מידע שלא יסולא בפז.  

 

למרבית הצער הספר לא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לה וכתוצאה קריץ לא פירסם את הכרכים הנוספים של המשכים שאותם תיכנן לכתוב על הנושא .
הוא פירסם ספר בשלושה כרכים בשם "סיפורי הקיבוץ" ( 1997) ביחד עם בתו אורי , מחקר מונומנטלי בעל חשיבות עצומה לתיאור ז'אנר זה ( שהיום בראשית המאה העשרים ואחת ככל הנראה נעלם לחלוטין מהספרות העברית ) שבו סקר את כלל הספרים שהופיעו בספרות העברית משנות העשרים ועד התשעים על נושא אותו מוסד הולך ונעלם , הקיבוץ , ספר שהוא כלי עזר חיוני בחקר מוסד זה והיחס אליו בחברה הישראלית .
בכרכים אלו הם רשמו תיארו וסקרו כל רומן חשוב וכנראה גם לא חשוב שהופיע אי פעם על נושא הקיבוצים
תמונת העטיפה של כל כרך דיברה בפני עצמה ונתנה רמז ברור לגבי תוכן הכרכים
בכרך הראשון ראו אוהל מהשנים הראשונות של החלוצים והחלוציות .
בכרך השני .התמונה הייתה מהקיבוץ משיאו בשנות החמישים .
בכרך השלישי הייתה תמונה של אנשים זקנים בחדר האוכל מהשנים האחרונות ומשקפת את תהליך הזדקנות הקיבוצים כאשר מוסד הקיבוץ כולו הזדקן ודומה שהמוסד האוטופי שתרם כה רבות למדינה שעומד לפני חיסול והפרטה.
שלושת הכרכים האלו יותר מכל ספר אחר שאני מכיר הם התיעוד האולטימטיבי לתופעת הקיבוצים .
ולא רק בספרות.  המחברים התייחסו גם לקיבוצים בסיפורים קצרים ובספרי ילדים ובתחומים אחרים .אבל מאידך היו גם חוסרים .הם לא התייחסו לנושא הקיבוצים בקומיקס למשל .
מדהים שליצירה חשובה כל כך כמעט לא הייתה התייחסות ביקורתית .המבקרים רובם ככולם פשוט התעלמו ממנה .
עד כאן התחומים שבהם עסק היו קונבנציונאליים לפחות לכאורה בחקר הספרות . אבל לאורך הקריירה שלו הוא גילה נטייה מוזרה כמעט אובססיבית לעסוק בכל מה שהוא לא קונבנציונאלי ונמצא בשולי הדרך.

עטיפת הספר "המוזר בסיפור המוזר ".

 

במשך שנים רבות בזמן שהריאליזם שלט בכיפה ללא מיצרים בתחום הספרות העברית קריץ היה בין הבודדים שעסקו בישראל בחקר הספרות הפנטסטית וחיבר את הספר הראשון בתחום זה ועדיין אחד הבודדים המוזר בסיפור המוזר ( 1975) שהתבסס על עבודת תזה שלו שבו הוא מנתח בפרטנות את יצירות הפנטסיה של הסופר הגרמני הופמן , של אדגר אלן פו האמריקני ושל גוגול הרוסי.
כן עסק לראשונה בעברית בניתוחים של ז'אנר דחוי ומושמץ אפילו יותר מהספרות הפנטסטית , הספרות אירוטית ופורנוגראפית . ואת זה עשה דווקא ברומאן המכתבים שלו המלא בדיונים ספרותיים מעמיקים סרטן בלילה ( 1966) ובמהדורה מאוחרת יותר בשם המושך בהרבה "לילות לשולה ".

ספר זה הוא אוסף של הגיגים ספרותיים שמישהו כותב ושולח כמכתבים  לאישה במשך כל לילה .
חלק מההגיגים עושים רושם אוטוביוגרפי מובהק כמו סיפורי מפגשים עם הסופרים עגנון ומשה שמיר .
בספר יש גם קטע מעניין מספר שקריץ תיכנן כנראה לכתוב ולא השלים ומתאר את דוד המלך וגיבורי החייל שלו בעת סעודה.
 בכל אופן הקטע המעניין ביותר בספר זה וזהו   קטע יוצא דופן לגבי ספר שנכתב בשנות השישים עוסק בדיון פרטני בספרות הפורנוגרפיה ויש שם בין השאר השוואה בין " פאני היל " ובין "ומאהבה של לידי צ'טרלי " שאז היו במרכזם של דיונים משפטיים חריפים .
קריץ מגדיר את הראשון כ"קיטש " ואף מסביר את מקור המילה מהשפה הגרמנית כמו גם את מקור המילה פורנוגרפיה מיוונית ". עוסק בקטעים פורנוגראפיים מהתנ"ך "שלפי מלון אוקספורד הוא אנתולוגיה של קטעים פורנוגרפים גסים " ובראש ובראשונה מספר יחזקאל .
עד כמה שידוע לי דיון כזה בפורנוגרפיה בספרות הוא יוצא דופן בספרות העברית לפני שנות השמונים והתשעים בספר קונבנציונאלי כל שהוא בעברית . 

במאמריו ההמשיך קריץ לעסוק בתחומי שוליים אלו הוא אפילו עסק בסרטי אימה נחותים במאמר בשם "אנטומיה של קיטש " ( שפורסם במסגרת ספרו האקדמאי המכובד "תבניות הסיפור " ( 1976).  שבו ניתח את הסרט " מגרש השדים" בצורת מאמר אקדמאי פרטני דקדקני מכובד בתקופה שבה ההתייחסות לסרטים "זולים " מעין זה לא הייתה מקובלת כלל באקדמיה , בניגוד להיום כאשר "הכל הולך" וניתוחים מעין אלה של יצירות ספרות ותרבות "קלה " הם שגרתיים ומקובלים בהחלט.היום נושאים כאלה למאמרים ולמחקרים על הספרות והקולנוע הם מקובלים ונפוצים אבל קריץ היה מבחינה זאת פורץ דרך והקדים את זמנו .

אולי גם בגלל תחומי עניין כאלה קריץ לא נחשב במהלך שנות השישים והשבעים והשמונים כאחד מהחוקרים המשפיעים באמת מאחר שלא הקפיד לעסוק רק בתחומים "נכונים " של מחקר  כנדרש. .

הסופר

פעם בקיבוץ / ראובן קריץ
קריץ פירסם גם יצירות רבות של ספרות יפה , ורובן עוסקות בעולמות המוכרים לו היטב. ובראש עולם חיי הקיבוץ שבו שהה בילדותו.

בוקר חדש / ראובן קריץ

 אלו הם ספרים אוטוביוגרפיים כמו "האורות "ספר שהוא עיבוד מחודש מ-1970 של שלושה ספרים שיצאו במקור בשנות החמישים והשישים בנפרד בוקר חדש מ-1958 שנים של תכלת מ-1960 וחטאות נעורים מ-1962).ומתאר את חוויותיו של נער רגיש וחולמני בעל נטיות ספרותיות בקיבוץ.

ספרים נוספים מסוג זה היו "אלון ועירית:שבעה סיפורים מנוף הנעורים  " ( 1961 ) קובץ סיפורים . "אחות קטנה " ( 1962) ) ו"נפנוף של מטפחת " ( 1963) .

נפנוף של מטפחת / ראובן קריץ

"נפנוף של מטפחת " יצא לאור לימים בגירסה חדשה  כ"פעם בקיבוץ"       (תל אביב : סיפרי פורה, תש"ס 2000) עם אחרית דבר של "רותי שמיר " (ש"עליה " ראו בהמשך).

ספריו של קריץ על חיי הנוער בקיבוץ היו פופולאריים מאוד בזמנם והיו מי שהשוו אותו לפוצ'ו מחבר "חבורה שכזאת ".

המהדורה האנגלית של "בוקר חדש".

עטיפת התרגום השוודי של "בוקר חדש".

 ספרו "בוקר חדש" על חיי הקיבוץ אף תורגם  לאנגלית ולשוודית ( וניתן לתמוה עד כמה תרם לתופעת המתנדבים השוודיים שזרמו במשך תקופה מסויימת לקיבוצים בישראל ? ) .

 מן הסתם היו לא מעטים שהוקסמו מתיאור חיי הקיבוץ שבהם כשל מקום קסום ( תיאור שהוא היום מאוד לא אופנתי ומאוד לא פוליטיקלי קורקטי ) .הם עדיין מעניינים לקריאה כיום גם בגלל תיאורי החברה הלא חומרנית שהם מציגים שהיא כל כך שונה מכל מה שאנו רואים מסביבנו .
באחד משלושת חלקי הטרילוגיה שבמקור נקרא "שנים של תכלת " ובהוצאה מחדש "ימים של תכלת " יש פרק מעניין ששבו הנער גיבור הסיפור מדמיין את עצמו כנביא הזועם אליהו בחצר מלך ישראל הקדמון אחאב ( ששם כל הנוכחים הם חבריו בקיבוץ ) ואז לפתע מופיעה המלכה איזבל שאינה אלא חברתו לקיבוץ רחל שבה חושק הנער /אליהו בריקוד חושני שנקטע בדיוק ברגע שבו היא עומדת להציע לו את עצמה ככוהנת האהבה…
מדהים כמה אירוטיקה יש בקטע התמים הזה שאינו אירוטי כלל במושגינו שכיוון ששום דבר בעצם לא קורה בו .

 הרפובליקה הספרותית  : עולם החוג לספרות

עולם אחר שאותו תיאר קריץ ובכך היה ראשון מסוגו , היה עולם האוניברסיטה ובמיוחד של הסטודנטים בחוגי הספרות באוניברסיטה,  בספר המעניין מאוד סטודנטית ( ספר שיצא במקור ב-1964 תחת השם הבלתי אפשרי כיום "בני –בי-רב".  איש לא יבין היום את הביטוי הזה שמציין את מאות הסטודנטים המצטופפים מידי שנה במחלקות האוניברסיטה וטוב עשה המחבר ששינה אותו ). זהו ככל הנראה רומן האוניברסיטה הראשון בספרות העברית דהיינו הספר הראשון שהתרחש כולו במסגרת חוג אוניברסיטאי .

זהו סיפור חייה ומאבקיהם של שלושה סטודנטים ובעיקר סטודנטית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים במהלך שנת הלימודים שם אי אז בשנות השישים במציאות הישראלית של ימי פרשת לבון ומשפט אייכמן .
וכמה מהסצינות בספר קשורות לפרשיות אלו וכך למשל מתואר משפט סטודנטים שנערך במציאות על הפרשה . . וויכוח מצולם לטלוויזיה הגרמנית הודות תגובתם של הישראלים למשפט אייכמן הופך לבמה בו משמיע גיבור הספר נמרוד כמה דעות קיצוניות בנושא שהיו אופיניות לצברים של התקופה .

גיבורת הספר רוני היא מורה צעירה ילידת נהרייה המבקשת להשיג את התואר הראשון בספרות עברית ואנגלית הנקנה לרוב אחרי שלוש שנות לימוד בתוך שנתיים .ובמהלך הרומן היא יוצרת קשר עם שני סטודנטים נוספים נימרוד סופר צעיר ושחצן הכותב רומן שלם על רוני ועל שנתה הראשונה באוניברסיטה אחרי שנמלטה ממיטתו (!) סיפור המופיע כרומן בתוך הרומן , ובועז גבר בשנות השלושים המאוחרות לחייו שזנח את בית המסחר לשטיחים שלו כדי  לקנות דעת מופיע לאורך כל הספר ונהרג בתאונת דרכים בסוף הרומן .
הדמות הנשית של רוני מבוססת ככל הנראה על קריץ עצמו שהישיג את התואר הזה בשנתיים בחיים האמיתיים . קריץ היה מרצה בחוג כזה ובעברו הרחוק יותר סטודנט כך שהוא מתאר דברים רבים מניסיונו האישי אם כי העדיף להציג זאת מנקודת מבט נשית וזה גורם לעיתים לקורא תחושה מוזרה שכן לא תמיד נראה שהסופר באמת מבין את נקודת המבט של האישה שאותה הוא מאמץ .

 אבל הוא שמר על נקודת מבט נשית כזאת גם בהמשך בספרים שכתב תחת השם "ריקי קלר " שחלקם לפחות כביכול באמת התחברו בידי אישה .
הספר שהוא משלב בתוכו דמויות בדיוניות ביחד עם תיאור מדוקדק ופרטני של דמויות אמיתיות של מרצים אמיתיים בחוג לספרות באוניברסיטה בירושלים שהופיעו בשמותיהם ( דבר שלדבריו גרם לו בעיות עם אחד המרצים האמיתיים ,שמעון הלקין , שלא שמח למצוא את עצמו כדמות בספר על סטודנטים בדיוניים ) .הספר מומלץ במיוחד לסטודנטים לספרות שיחזהו בו הרבה מהתנסויותיהם .

החוג בספרות המתואר שם היה בגבעת רם בתקופה שבה המתרחש הספר אלא שמאז עבר להר הצופים .אני עצמי למדתי בגבעת רם בתואר השני וזה היה מעניין עבורי לקרוא על מקום זה כפי שהיה בשנות השישים.
(זהו אגב הספר הבדיוני היחיד שמוכר לי שעוסק בפירוט בעולם חוגי הספרות באוניברסיטה והסטודנטים שלהם להוציא ספר  בלשי של בתיה גור בשם "מוות בחוג לספרות  ( 1989)  שמתאר שרשרת רציחות בין מרצי חוג זה בירושלים  וכנראה מבוסס על דמויות אמיתיות שאותן היכירה המחברת ) .

. קריאה חדשה בספר הזה גרמה לי להגיע למסקנה שהסטודנטים לספרות היום השתנו מאוד בהשוואה לסטודנטים של שנות השישים ולא בהכרח לטובה.
בספר זה התוודעתי לראשונה לרעיון "הרפובליקה הספרותית .באחד הפרקים בספר שואלת רוני את נמרוד "מי יקרא את הרומן שלך ?" והסטודנט- סופר משיב "שמעת על הרפובליקה הספרותית שלנו ? אלפיים –חמשת אלפים סופרים צעירים שרוצים לקרוא ספרות עברית בשביל להבין מה עשה איתם ומה נעשה סביבם ".
קריץ החל לכתוב אחרי ספר זה באופן אקסלוסיבי לרפובליקה הזאת . שאליה מכוונים כיום כמעט כל הסופרים בישראל שהתייאשו זה מכבר מהקהל הרחב של הקוראים בפרק של רותי שמיר על הספר נטען שהספר זכה לתגובות אוהדות בודדות בלבד וכללית הרפובליקה הספרותית לא קנתה את הספר .ומוזר שיש התעלמות מכך שהספר זכה לתגובה אוהדת ומפורטת בשבועון "העולם הזה שפירסם את המחבר לאורך שנים .
דומה ששמיר או קריץ מנסים להמעיט את היחס החיובי והתגובות הרבות שלהם זכה בהעולם הזה לאורך השנים

רומן גארי הישראלי .

 .

 

ספריו הראשונים של קריץ זכו בזמנם באופן כללי להצלחה ולביקורות טובות..
אך בשנות השבעים התברר לקריץ שיצירותיו שוב אינן נמכרות בגלל אדישות הביקורת וגם מאחר ששוב אינן נחשבות ל"אופנתיות" . הוא מצא את עצמו נאלץ לפרסם אותן בהוצאה עצמית , הוצאת "פורה "..
. כתוצאה החליט לנקוט ב"טריק " יוצא דופן . הוא החליט ליצור לעצמו זהות חדשה ולפרסם ספרות יפה רק בזהות זאת.
היה כאן דמיון מוזר בין קריץ ובין הסופר הצרפתי הידוע רומן גארי שכאשר התברר לו שיצירותיו זוכות לאדישות ביקורתית וציבורית החל לפרסם בזהות בדויה "אמיל אז'אר " ואף שכר אדם שגילם בציבור את תפקיד הסופר אמיל אז'אר בזמן שהקשר של גארי אליהם הוסתר בקפדנות . התוצאה הייתה הצלחה מיידית ואחד מספריו אלה "לחיות את חייו " אף הוסרט בידי הבמאי הישראלי משה מזרחי. הביקורת הצרפתית השתוללה מהתפעלות, מהיכולת המדהימה של הסופר החדש והבלתי ידוע עד כה , וכאשר חשף גארי לבסוף את זהותו כמחבר הספרים התוצאה הייתה הפתעה מוחלטת .
קריץ קדם לגארי בכמה שנים כאשר היגיע למסקנה דומה לגבי יחס הביקורת לספריו ובהחלטה לנקוט בשיטה של יצירת זהות בדויה על מנת למצוא קהל חדש וביקורות חיוביות יותר לספריו . אלא שקריץ אף הרחיק לכת מגארי מאחר שהזהות הבדויה שבה בחר הייתה זהות של אישה דווקא..
וכך במשך שנים החל לפרסם ספרים תחת השם "ריקי קלר ", שם שגם תמיד היה שם הדמות הראשית בכל סיפור אם גיבור זה יכול היה להיות זכר או נקבה , כך שגם המין של המחבר/ת לא היה ברור שכן קריץ הקפיד לשמור את זהותו האמיתית בסוד .


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שקריץ יצר דמות בדויה של אישה ככותבת יצירה שהוא מסתתר מאחוריה .אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה " ( שקריץ היה מקורב אליו מאוד במשך שנים ) סיפר פעם כיצד נכנסה למשרדו צעירה בת 16 וביקשה שלראותה את העורך .בידיה היה כתב יד כתוב מכונת כתיבה.וסיפרה שזה רומן שלה .היא סירבה לגלות את שמה . היא ביקשה שאבנרי יקרא את הרומן ויחווה עליו את דעתו . אבנרי סיפר שהוא שונא לקרוא כתבי יד של סופרים מתחילים אך אותה נערה נראתה לו כה מסכנה עד כי לה היה לו לב להשיב לה בשלילה . .הוא לקח את כתב היד ללא ציפיות והחל בקריאתו וסיים נרגש .

היה ברור לו שהתגלתה סופרת חדשה בישראל סופרת בעלת יכולת מפליאה לתיאור מושב ישראלי בעלת בגרות מוזרה בעלת דעות בוגרות ביותר על יחסי אדם ועמים .אבנרי החליט לעזור לה למצוא מו"ל .
הנערה הופיעה שוב כעבור חודש .אבנרי השמיע לה את דעתו הנלהבת על הספר מתוך חשש שמחמאות רבות מידי יקלקלו את כשרונה .הנערה הקשיבה לו בסבלניות ואז גלתה לו סוד :הספר המדובר כלל לא היה שלה אלא של סמורה ממשו במולדת בשם ראובן קריץ סופר שכבר פירסם סיפור ב"העולם הזה" שנים קודם לכן . אבנרי קרא שוב את הספר והתרשמותו לא פגה הספר היה לדעתו אחד הספרים הטובים בשפה העברית באותם השנים ..הספר יצא לאחר מכן בשם "אחות קטנה " בהוצאת פורה של קריץ .

אחות קטנה / ראובן קריץ
אבנרי שאל את קריץ מדוע נקט בתכסיס זה וקריץ הסביר ש"חשבתי שאחרת לא תקרא". וזאת ככל הנראה הייתה הפעם הראשונה לתכסיס של קריץ של שימוש בזהויות נשיות כדי למשוך קוראים ליצירתו . והוא השתמש בתכסיס זה עם עוד שתי זהויות נוספות לפחות .

לצערו בכל אופן . הזהות הבדויה של "ריקי קלר " עוררה רק עניין מצומצם בקהל אבל קריץ נשאר עימה במשך שנים . .

בין ספרים שפירסם תחת שם זה ניתן להזכיר את קונצ'רטו לנער צורם ותזמורת  ( 1970) סיפור בגוף ראשון על התיכוניסט ריקי קלר נער "מודרני " בעל נטיות ספרותיות והבנה וידע שלא תיאמן עבור נער היום וגם אז בטריויה ספרותית וקוריוזים שונים מתולדות חיי הסופרים העבריים כמו שלונסקי ואחרים.
לעלילה עצמה העוסקת בחיי תיכוניסטים בכל אופן אין הרבה קשר לקוריוזים מעולם הספרות היא לא ברורה ויותר מידי עושה רושם כיצירתו של אדם מבוגר המנסה לדמיין איך הנערים ב"ימינו "( סוף שונות השישים ) מדברים ומתנהגים .נראה לי שגם בסוף שנות השישים לא היה הרבה קשר בין התיכוניסטים שאותם תיאר "קלר " ובין המציאות .
את הספר ייחד סיום בלתי צפוי באמת וכמו אפוקליפטי כאשר נערים "מהדרום " תוקפים מסיבה של נערים "צפוניים " בצורה שמזכירה את הסיום של הסרט של אסי דיין "החיים על פי אגפה".
הספר הבא של קלר שזכה להצלחה גדולה יותר כנראה בעיקר בשל שמו "הכחול " היה "דופקים " ( 1976) אבל לרומן עצמו אין שום קונוטציות ארוטיות והכותר שאין לו שום קשר למה שחושבים הוא כנראה בדיחה של המחבר על חשבון הרוכש הפוטנציאלי . גיבור הספר הוא כביכול "המחבר של "קונצ'רטו ". וזה הקשר היחיד לספר הקודם .פרט לכך אין בספר זה עניין רב.

שטים פשוטים סיפור אהבה / ראובן קריץ

 הספר הבא של "קלר " שטים פשוטים ( 1979) הוא  קובץ שירים שמתארים רומן קצר בין אישה נשואה בשם ריקי ומאהב שרמנטי כלשהו שמתרחש במהלך כמה שבועות . וכולל כמה שירים מדעיים בדיוניים מעניינים שהם לכאורה חסרי כל קשר והקשר לרומן האהבה השגרתי . .
אחד מהם הוא "דוח סודי ביותר " שעוסק בשאלה האם ביקרו אצלנו יצורים מהחלל החיצון בעבר הרחוק .

 ואם מרכבות האלים היו חלליות משוכללות:
אם הר סיני היה מתקן המראה
ואוהל מועד היה מכון תדלוק
ולוחות הברית היו הוראות תפעול " .
השיר ממשיך ושואל אם היצורים האלו מדווחים עלינו ומה הם מדווחים עלינו בתיק האישי של כל אחד לאלוהים שכבר המריא מכאן לכוכב אחר ושאת הוראות התפעול שלו שוב איננו יודעים לתרגם ל"ישראלית אנושית מדוברת ".
בעיני זהו אחד משירי המדע הבדיוני יותר מרשימים שהופיעו בעברית .
עוד שיר מדעי בדיוני מעניין  הוא "כן יש לנו זמן " שמשווה בין שבע שבועות הרומן ועוד שבע וכמה רגעים של קרבת נפש מדומה בין בני הזוג ובין אורח החיים של התרבות המערבית. 4000 שנה בין סוקרטס וג'ימי קרטר או אורח החיים של התרבות היהודית 5000 שנה בין תרח ומנחם בגין "ויהיו לנו עד כמה מאות נקווה ". לתרבות האנושית יש טווח של חמישים אלף שנה בין קוף האדם ובין הזיהום האטומי הסופי ואולי :
"עוד מליארד אחד או שניים
עד להתחממות או להתקררות
השמש
או לווירוס מן החלל
שישמיד
את אחרוני
החרקים
והשרכים
והפטריות.
אכן מה הם כל אלה לעומת קשר של כמה שבועות בין גבר ואישה ?
כנראה הרבה מאוד או מעט מאוד.
אלו הם שני שירים בולטים מאוד בספר לעומת שאר השירים שהם קונבנציונאליים הרבה יותר באופים ומרשימים הרבה פחות ( אותי לפחות).

בשדרות השקיעה ( 1981 )  הוא סיפור על נדודיו של הישראלי ריקי קלר בלוס אנג'לס, שם הוא מוכר את נשמתו לשטן ומתברר לו שהעיר עומדת לפני רעידת האדמה הגדולה האפוקליפטית ומשמידת הכל שכמותה לא הייתה מזה אלף שנה שתחריב אותה אך למרבית הצער הספר מסתיים בדיוק לפני רעידת האדמה הזאת שאליה הכל מוביל בו, כאשר הגיבור ומכרה מזדמנת מקיימים יחסי מין במרתף תוך ציפיה לרעידת האדמה הבלתי נמנעת שתקבור אותם במה שנקרא "בקול דממה דקה במקום בתקיעת שופר
מה שפוגם בו מאוד)
קלר החליט לסיים את הסיפור בקול יללה דקה במקום בפיצוץ האדיר שהיה מתאים יותר לקורא המצפה לסצינריו של אסון בסגנון סרט הוליודי עתיר משתתפים שחקני משנה ותקציבים והקורא נשאר מאוכזב. זאת אולי החלטה אמיצה של המחבר ,אבל התחושה הסופית מהספר כתוצאה היא שהוא משעממם למדי .
בכל אופן הספר עם האווירה האפוקליפטית שלו והציפייה לרעידת האדמה שתחריב את תרבות המערב הוא נראה כספר שהקדים את זמנו .אך נראה שקריץ השתמש בו שלא כהלכה בנושא האפוקליפיי שהוא משני בעיקרו והספר בעיקרו עוסק בנושאים אחרים מעניינים הרבה פחות .

.הוא פירסם גם את הספר הלא גמורות ( 1992) קובץ סיפורים שכל המקשר בינהם הוא שכל אחד מהם הוא לפחות לכאורה לא גמור ..ברובם לא מצאתי עניין רב.

בימי עתליה ויהואש

 


לצד סטודנטית " הספר החביב עלי ביותר של קריץ הוא "עוזאי " וזהו אחד הספרים יוצאי הדופן ביותר שהופיעו אי פעם בספרות העברית.
"עוזאי " הוא ספר שהוא סיפור תנכי למבוגרים שהוא גם שילוב עם סיפור מודרני . ספר שבמקורו הופיע תחת שם מחבר בדוי "ריקי קלר " וכעת תחת שמו האמיתי ראובן קריץ. ספר שהמחבר החל לעבוד עליו עוד בשנת 1952 , יצא לאור לראשונה ב-1983 ורק בשנת 2002 יצאה לאור הגרסה הסופית שלו ( שעברה שינויים ועדכונים לשוניים קטנים ) 50 שנה אחרי שעלה הנושא לראשונה בדעתו של המחבר.
.
"עוזאי " הוא אנומליה מוחלטת ביצירתו של קריץ ובספרות העברית בכלל. בספר זה משלב קריץ בין העולם המודרני של הגיבורה הסטודנטית לספרות המתעניינת במיסטיקה ובנסתר , ובאמצעים מיסטיים שונים ( שהמחבר אינו טורח באמת להסבירם לקורא הנבוך ) נוסעת בזמן פעם אחרי פעם לעבר התנכי הרחוק והלא ידוע . אל ימי המלכה עתליה , והמלכים יהואש אמציה ועוזיהו גיבור חלקו השני של הספר שעל שמו נקרא הספר "עוזאי.".
תקופה זאת היא אחת הפחות ידועות גם לאנשים שמכירים תנ"ך .וזה חבל שכן המלכה עתליה היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך. היא בתה של המלכה איזבל שלאחר היגיעה אליה הידיעה על מות אימה ובני משפחתה בידי תופס השלטון יהוא רצחה את כל בני משפחתה מבית דוד ביהודה ושלטה במשך שנים ביהודה ביד של ברזל כאישה היחידה ששלטה אי פעם בממלכת יהודה עד שבנה יואש שהובא בידי הכוהנים הועמד לבסוף בראש מרד כנגדה והוציא אותה להורג. . דומה שבספרות העברית הייתה רתיעה מלעסוק באישה מעין זאת שהפכה על פיהם את כל היחסים המקובלים בין גברים ונשים.
קריץ מטפל בנושא של עתליה אך באופן מאכזב אינו מביא לפנינו את עתליה עצמה . אנו לומדים על מעשיה רק מכלי שני ולמדים שבנה יהואש (שתפס את מקומה לא היה נצר אמיתי של בן דוד ( שכל הזכרים בו אכן חוסלו ) אלא מתחזה בנו של הכוהן הערמומי יהוידע .אי הטיפול בדמותה של עתליה הוא ההחמצה הגדולה של קריץ שכן דמות נשית חזקה כל כך מעוררת עניין יותר מכל הדמויות האחרות המוצגות בספר.
קריץ ממשיך לתאר בפירוט רב את אירועי תקופת המלכים הבאים אחרי עתליה יהואש ואמציה ובנו עוזאי המצורע שהם מעניינים פחות . ודומה שגם עניינו האמיתי של המחבר לא היה בנתינת תיאור אלטרנטיבי של האירועים המסופרים בתנ"ך אלא במשהו אחר, בהצגת "הראליה " חיי היום יום של ימי התנ"ך של האנשים הקטנים אלה שאינם זוכים לכל אזכור בתנ"ך כפי שחיו והאמינו והם האמינו באלים פגניים כפי שהאמינו באל יהווה שלא היה אז אל יחיד כלל בניגוד למה שעורכי התנ"ך היו רוצים שנאמין וכלל ( כפי שמראות לנו החפירות הארכיאולוגיות ). כך למשל בספר ניתן תיאור מפורט ומעניין מאוד של מחלת הצרעת בימי התנ"ך , ה"איידס" של אז שמראה על מחקר מעמיק בנושא.
אחת הבעיות המרכזיות כיום בכתיבת רומן תנכי היא במציאת השפה שבה ישתמשו הדמויות וגם המספר . האם להשתמש בשפה מרוממת נשגבת או שמה בעברית "מודרנית " יום יומית ? והבעיה כאן בגלל העירוב של התקופה המודרנית עם התקופה התנכית היא חמורה שבעתיים
קריץ יוצר מעין שפה "תנכית" מיוחדת לו ( שכוללת מילים שונות שהן פרי המצאתו) שבה מסופרים האירועים שמכניסים את הגיבורה ואתנו אל המציאות התנכית שהוא יוצר, מציאות שמונגדת עם המציאות התל אביבית המודרנית. כאשר המשותף לשני המציאויות הוא החוסר המוחלט בכל קדושה ואידיאלים נשגבים , והקורא למד שלאמיתו של דבר עד כמה שהדבר נוגע לבני האדם הפשוטים ובעיותיהם היום יומיות לא הרבה השתנה מימי התנ"ך הנשגבים כביכול ועד ימינו.
מעניין להשוות ספר זה עם רומן מודרני אחר שעוסק באותה תקופה , ספרו של עמוס מוקדי "חיי נביא " ( 1995) שעוסק בנביא עמוס שחי בתקופה זאת של המלכים אמציה ועוזיהו . .
אך עם זה ששני הספרים עוסקים באותה תקופה לא ידועה הם אינם יכולים להיות שונים יותר , שכן מוקדי בניגוד מוחלט לקריץ שם דגש על האידיאלים הדתיים והמוסריים שמנחים את הנביא עמוס ואנשי התקופה ,אצלו אין למצוא את הציניות והריאליזם האכזרי של קריץ . ניתן לאמר שמוקדי מתאר את התקופה , כפי שהייתה צריכה להיות על פי התיאור התנכי ,בעוד שקריץ מתאר אותה כפי שככל הנראה הייתה , תקופה של אמונות פגאניות ותככים פוליטיים אין סופיים וחסרת כל אידיאלים מוסריים נעלים כל שהם., ודווקא משום כך קל יותר לריקי קלר התל אביבית הצינית ה"שינקינאית " הצעירה "להתחבר " עימה. .
לספר מצורפת אחרית דבר של "רותי שמיר"  שחיברה מונוגרפיה מפורטת מאוד על קריץ ויצירתו שממנה נלקח הפרק על "עוזאי" . היא מתארת בדקדקנות בתוספת הערות מרובות את עלילת הספר והיא יכולה לשמש כ"מורה נבוכים" למתקשים עם הספר המוזר והמיוחד הזה .
"עוזאי " דווקא בגלל מיוחדותו וגישתו המאוד לא קונבנציונלית לתיאור התקופה הרחוקה תופס מקום של כבוד כאחד מהרומנים התנכיים הטובים ביותר שהופיעו עד כה בשפה העברית , וקריאה חדשה בו מראה שלאמיתו של דבר בניגוד למרבית הרומנים התנכיים האחרים כמעט שלא התיישן מאז הופעתו הראשונה דווקא בגלל סירובו להשתמש בקונבנציות המקובלות . ייתכן שרק היום אפשר להעריך רומן זה כערכו , בניגוד לפעם הראשונה שבה יצא לאור.


ספרו האחרון בשם "ריקי קלר " ואחד המוצלחים ביותר הוא סיפורי הופמן ( 1997) סיפור פנטסיה המקושר לסיפוריו של הסופר הפנטזיה הגרמני מהמאה ה19  א.ת.א. הופמן שעליו חיבר המוזיקאי אופנבך את האופרטה הידועה שלו "סיפורי הופמן " ( ושיש הרואים בו את האב האמיתי של הסיפור הבלשי ) ובו כבר עסק קריץ באופן מחקרי בספרו "המוזר בסיפור המוזר ". .

הספר מתאר את חוויותיה של הסטודנטית לספרות ריקי קלר ( שהיא הבת של רפי קלר שהוא גיבור ספריו הראשונים של קריץ על חיי הקיבוץ וכנראה מבוססת על הדמות של בתו במציאות,אורי שהיא מרצה לספרות העברית גם היא ) סטודנטית נצחית לספרות שהספרות היא בשבילה מקור פרשנות כמעט בלעדי לחיים ( כמו אצל הגיבורה מ"סטודנטית " ביחד עם ידידה המוזר הופמן והחוויות הפנטסטיות השונות שהן אולי טבעיות ואולי על טבעיות שהם עוברים שהן בכלל לא במקרה מזכירים אירועים שונים מספריו של הסופר מהמאה ה-19.ביחד עם עוזאי זהו אחד מספרי הפנטזיה הבודדים של קריץ שבדרך כלל מעדיף כתיבה ריאליסטית . .הוא ראוי בהחלט לקריאה גם בגלל השקפות שמובעות בו על מקומן של הספרות והשל הפנטזיה בחיים .

מחלת המשוררים או סיפורי הופמן / ראובן קריץ
בשנת 2007 יצאה  לאור מהדורה חדשה של סיפורי הופמן שנתקצר וקיבל כותרת נוספת 'מחלת המשוררים' (2007)
זאת נקודה שמעניינת שסופר שהחל את קריירה שלו כריאליסט ומוחה לתיאורי חיי יום יום בקיבוץ שבו גדל הפך בהמשך הקריירה שלו למומחה לפנטזיה ומפרסם סיפורי פנטזיה על תקופת התנ"ך ותקופתנו. אולי זה קשור גם לזה שיותר ויותר עם השנים הקיבוץ שקריץ מנסה לשמר את זכרו בספרות נראה כמוסד המבוסס על עקרונות לא ריאליסטיים של פנטזיה ? . 

סך הכל  בניגוד להצלחה שאותה קיבל רומאן גארי כאשר השתמש בשם "אמיל אז'אר " ספריו של קריץ כ"ריקי קלר " לא זכו להצלחה רבה יותר מספריו תחת שמו הוא ולרוב פורסמו ללא כל תגובה ביקורתית שהיא . המשורר נתן זך העיר על כך כאשר פירסם רשימה בשם "הבלתי מבוקרים " ב-1997 לאחר פירסום "סיפורי הופמן "שבה התייחס לסופרים שונים שלא זכו לכל תשומת לב ביקורתית שהיא למרות שהיו ראויים לכך הרבה יותר מסופרים אחרים שזכו לתגובות ביקורתיות מלוא החופן ושם את "ריקי קלר" בראש הרשימה.

גאוני קריית מוצקין .

גאוני קריית מוצקין / ראובן קריץ
 
הוא פירסם גם ספר של רשימות ספרותיות קצרות ומעניינות ביותר בשם "סיפורהורים ( שהורחב והופיע בשם "120 סיפורהורים " והורחב והופיע בשם המוזר והמיוחד עוד יותר בשם "פיתוי המוזה והתרגיל של ינקלה " ב1999.והופיע במהדורה חדשה ב-2008 תחת השם :גאוני קריית מוצקין, פיתוי המוזה ועוד :   מאה עשרים ושבעה סיפורי הרהורים /   [תל אביב] : ספרי פורה, 2008.)
פיתוי המוזה - התרגיל של יענק' / ראובן קריץ

שם הופיעו כל מיני רשימות קצרות של קריץ על ענייני ספרות שהופיעו במקורן כשיחות ברדיו .הן מצטיינות בהומור ובקישור ענייני ספרות לענייני דיומא ובאזכורים בלתי פוסקים באין ספור הקשרים ליצירותיו של סופר לא כל כך ידוע בשם "ריקי קלר ".
אחת הרשימות המעניינות היא זאת שמסבירה למה עבר מתחום הריאליזם לתחום הפנטזיה ( מצאתי שטולסטוי משעמם ") עוד רשימה מעניינת היא זאת שבה הוא משווה בין אתונה במאה החמישית לפני הספירה ובין קריית מוצקין ( חור נידח כלשהו ליד חיפה ) של היום.
מסתבר לאתונה הקדומה ולקריית מוצקין של היו היה אותו מספר אנשים עשרים אלף .אבל ..אתונה העמידה לעולם את סוקרטס ואפלטון ,איסכילוס סופקולס אוריפידס ואריסטופנס ואחרים עוד רבים .
ואיזה גאונים יש לקרית מוצקין היום ?תיאורטית לפחות גם לה היה צריך להיות את סוקרטס שלה ואוריפדס שלה . אבל הדמות הבולטת היחידה שהתגוררה בישוב זה וידועה לי בכל אופן היא ראובן קריץ עצמו . וגם הוא אינו נחשב לאחד מגאוני הספרות העברית . רק כיושב בשורה שלישית בצד כשם לספר שנכתב על פועלו.
המאמר הנ"ל באמת מעלה שאלה מעניינת איך זה בתקופה מסוימת מופיע במקום מסויים ריכוז של אנשים יוצאים מהכלל שאינם מופיעים בריכוז כזה במקום זה בתקופות אחרות .עוד מקומות כאלה הם פירנצה במאה ה-16 וצפת של מקובלי המאה ה-16 מקומות קטנים שיצרו תרומות אדירות לתרבות בתקופה של כמה עשרות שנים בלבד .
דעתי היא שזה צירוף של נסיבות ובמיוחד של אווירה שמעודדת יצירתיות ורעיונות חדשים . אוירה שמן הסתם אינה קיימת בקריית מוצקין של היום או במקומות אחרים ,אבל אולי כן קיימת במקומות כמו תל אביב .

מי זאת רותי שמיר ?

העטיפה האחרורית של "שורה שלישית בצד " מאת "רותי שמיר".
קריץ הוא אחד הסופרים היותר פוריים ולכאורה פחות מבוקרים בספרות העברית . המבקרים נטו להתעלם מספריו ללא כל קשר לחשיבותם .
אך קריץ יכול היה להתנחם ,לכאורה לפחות בדבר אחד. סטודנטית ישראלית בשם רותי שמיר בגוף מוזר בשם "האוניברסיטה הבינלאומית של השולחן העגול " בארה"ב, גוף שמטרתו להביא ל"עולם מאוחד " בעזרת לימודים של תחומים מיסטיים ואזוטריים שונים.
רותי שמיר הנ"ל  בחרה בקריץ  כנושא למחקר "הסופר שבחרתי הסופר שחקרתי " וכתבה עליו ובעברית ב-1991 בעזרת מילגה שקיבלה מאותו המוסד את הסקירה המפורטת ביותר שנכתבה על סופר עברי חי  כל שהוא. עבודה שכללה ניתוח מפורט ומדוקדק של כל אחד מספריו , פלוס סקירה מפורטת עד להדהים על תולדות חייו ומלווה בהערות מרובות על פרטי טריוייה שונים בתולדות חייו של קריץ. למעשה זהו הספר המפורט ביותר הקיים בעברית ( ואולי בכל שפה שהיא ) על חייו ויצירתו של סופר חי  או מת כלשהו .

עבודה זאת הופיעה במספר מצומצם של עותקים בהוצאת "שמיר".

 

ב-1997 עבודה זאת עודכנה ופורסמה ושוב ובהוצאת "שמיר"אלא שבמקרה זה הוצאת "שמיר " הייתה רק שם אחר להוצאת "פורה " של קריץ שהוא המו"ל של הספר על עצמו. .
היא הופיעה כספר תחת השם "שורה שלישית בצד :סקירת חייו וכתביו של ראובן קריץ ". הכותרת נלקחה מהמוטו של הספר קטע משיחה עם קריץ שבו העריך את מקומו בספרות העברית כמי ש"יושב בשורה השלישית בצד ". רמז ברור לאנונימיות היחסית שלו בתחום זה בעיני הביקורת ובעיני הציבור הרחב בכלל .
הספר הזה הוא גם הספר המתמיה ביותר שנתקלתי בו שעוסק בסופר חי.
אין במהדורה המקורית של הספר ( שאינה התזה עצמה שבה לא נתקלתי מעולם בשום מקום ) שום איזכור של המרצה שעבורו הוכנה העבודה ,ואין שום תודות כמקובל בעבודות כאלו ,וכך גם במהדורה המעודכנת. הקורא צריך להבין שמייד עם כתיבת התזה מיהרה הגברת שמיר להוציא את עבודתה בהוצאת "שמיר".
הספר הנ"ל הוא סקירה מעניינת ומאלפת ביותר בראש ובראשונה בגלל שפע הפרטים האישיים על קריץ ,האנשים שהיכיר במהלך חייו שלמד איתם והירצה עימם ,על תחביביו ונסיעותיו לחו"ל ,אירועים קטנים מחיי משפחתו ,קשייו בקידום מקצועי .ועוד הרבה. כמעט מספר אינסופי של פרטים קטנים ואנקדוטות מחיי קריץ שהקורא לומד על קריץ ועל כל יצירה שאי פעם שירבט דרך הטקסט ומאות ההערות שמצורפות אליו בכל עמוד .
בסיום הספר של שמיר יש כתובת למשלוח  מכתבים אליה לאוטווה שבקנדה

כל זה מעניין ואפילו מעניין מאוד אבל תזה כזאת לעולם לא הייתה עוברת . שום מרצה שאני מכיר לא היה מסכים לקבל תזה כזאת .ובראש ובראשונה הגברת שמיר הייתה נדרשת למחוק את ההערות מחייו של קריץ על מושא העבודה כ"לא רלבנטיות ".
שוהם סמית כשסקרה את העבודה טענה שלא היה קיים מוסד כזה בראשית שנות התשעים כשה"תזה " פורסמה לראשונה .בדיקה ברשת גילתה שאכן יש מוסד כזה והוא אכן אזוטרי מאוד
כפי שאפשר לראות כאן :
http://www.worlduniversity.org/
אבל האם אוניברסיטה אמריקנית הייתה מוכנה לקבל תזה בעברית ?

 

אני מכיר רק שני אנשים בתחום הספרות העברת שיש להם אובססיה כזאת לפרטים קטנים כפי שמוצגת בעבודה של שמיר ,האחד מהם שמו ראובן קריץ והסיגנון של התזה ושל ההערות הקטנות שבה דומה בדייקנות לסגנון כתיבתו שלו .
מכל בחינה ספרה של שמיר הוא מדהים בפירוט שלו על מושא הכתיבה שכמוהו לא ניתן למצוא בשום עבודה אקדמאית אחרת על סופר כלשהוא ומדהים בדמיון בין סגנון הכתיבה של המחברת לזה של מושא כתיבתה כאילו במהלך המחקר שלה היא החלה לכתוב ולחשוב כמוהו. הדמיון הוא כל כך מדהים עד שנוצר רושם ההולך ומתחזק תוך כדי הקריאה שהמדובר בספר שנכתב בידי ראובן קריץ עצמו על עצמו תחת שם בדוי נוסף ממסכת הזהויות הבדויות שלו.
אחת מהשניים :או ששמיר החלה להזדהות כל כך עם מושא כתיבתה שהחלה לכתוב ( ולחשוב ) בסגנונו המדוייק או שמושא הכתיבה הוא גם הכותב תחת שם בדוי שהוא זהות בדויה בדומה ל"ריקי קלר ".
עם זאת מעניין ששמיר אינה מהססת  לבקר  את ספריו של קריץ על פגמים וחזרות שונות שיש בהם .
מאז יצאו מהדורות חדשות של ספרים של קריץ לאור עם הפרקים הרלבנטיים מספרה של שמיר בסיום כל ספר .כולל כאלה שיש בהם ביקורת שלילית.  כולל ספר אחד שבסיומו שיש ביקורת מבטלת לחלוטין של שמיר שכמעט אומרת לקורא שלא היה לו על מה לבזבז את כספו כאשר קנה את הספר …
.
בספר יש גם שגיאות והשמטות מוזרות למשל על ספרו המצוין של קריץ על סיפורת דור מלחמת העצמאות מצויין ביובש כי לא היו כל התייחסויות ביקורתיות עליו מעבר לציון הוצאתו ולכך מיוחסת העובדה שקריץ התייאש ולא המשיך את הספרים הבאים בסדרה שאותם תיכנן .
דבר שאינו נכון לפחות מבקר אחד דן עומר בשבועון "העולם הזה" שהירבה לעקוב אחרי יצירתו של קריץ כתב מאמר מפורט על ספר זה שקריץ הפרטן והדקדקן לא הזכיר אותו משום מה .וקשה להאמין שהוא נעלם מעיניו .
האם רותי שמיר קיימת באמת ?או שמה היא זהות בדויה של קריץ שהומצאה שנים לפני תופעת הזהויות הבדויות באינטרנט שדרכה יכול קריץ לבקר לסקור ולנתח באובייקטיביות כביכול את ספריו שלו עצמו ?
לראובן קריץ הפתרונים .
לדברי ראובן קריץ עצמו רותי שמיר אכן חיה וקיימת ונמצאת כיום בקנדה והוא מכחיש בתוקף שהספר הוא פרי עטו.

 
קריץ : זה היה לפני 17 שנים. לא נוח לי לדבר על זה, כי העניין מוזר מכל הבחינות, ומכמה בחינות אולי גם עדין. מדובר כנראה ב"עבודת גמר" שלא היה כנראה צורך להגיש אותה של מוסד או מכון הקורא לעצמו אוניברסיטה, אבל אין לו סגל מרצים ואין לו קמפוס ויש לו הנהלה של מנהלי-כבוד, שאינם מקבלים משכורת, אבל יש לרשותם כנראה סכומים לא מבוטלים של כסף, שלא ברור לי, מה מקורו. ממוסד זה היא קיבלה סטיפנדיה נדיבה, וקיבלה לא במקרה, אלא כנראה כתוצאה של קשרים אישיים ישירים או עקיפים אל מישהו. מוסד זה חילק (בקמצנות רבה?) תארים שכנראה אינם מוֹכָּרים על ידי מוסדות אקדמיים אחרים. ברור שבשביל לכתוב ולהוציא את הספר (בעיקר את המהדורה השנייה, המעודכנת) היא באה ארצה ונעזרה בי בסדרת ראיונות בעל פה ובכתב ובעזרת מקורות (כגון מכתבים אל קלר) שהיא ראתה אצלי. לכן לא ניתן באופן אובייקטיבי למתוח את קו הגבול בין החלק שלה והחלק שלי. עד כמה שאני זוכר, אין בספר אף משפט של הערכה, ומדובר רק בסקירות רבות הרוצות כנראה לתת תמונה.
אגב, אף פעם לא ראיתי (ולא עלה על דעתי לבקש לראות) את תעודת הזהות או הדרכון הישראלי או הקנדי שלה, ולא פגשתי מישהו, שאמר שהוא מכיר אותה, וכל הכתוב כאן, שתמיד מלוֻוֶה ב"כנראה", הוא השערות שלי.כששאלתי משכה בכתפיה או ענתה בדברים מעורפלים, עד שחדלתי לשאול, וכששאלו אותי, נהגתי כמוה. הייתה לי כתובת שלה בקנדה, שהיא החליפה פעמיים במשך הזמן וכבר מזמן לא שמעתי ממנה ואינני יודע, אם שמה רותי שמיר.
בספר של רותי שמיר יש פרק מסכם על כל אחד מן הספרים, אבל מתוך אלה נדפסו בהסכמתה פרקים שנקראו "אחרית דבר" בספרים שמהדורות חדשות שלהם יצאו בין 2000 ל2003:
"פעם בקיבוץ" (מהדורת 2000 של "נפנוף של מטפחת"), "לילות לשולה", כל הרומנים שתחילה יצאו בחתימת "ריקי קלר" ועתה נדפסו מחדש בחתימת קריץ – "קונצ'רטו לנער צורם ותזמורת" (2001), "דופקים" (2001), "בשדרות השקיעה" (2001), "עוזאי" (2002), וכן המהדורות החדשות של "בוקר חדש" ו"אחות קטנה" – בסך הכול 8 ספרים. 

 שאלה   מר ראובן קריץ האם יש מישהו נוסף מלבדך שמכיר את הגברת שמיר ויכול לספק עליה עדות בלתי תלויה?

אין תשובה .

מיכאל קריץ בנו של ראובן קריץ.

מר מיקי קריץ האם אביך הוא "רותי שמיר " והוא זה שכתב את "שורה שלישית בצד" ?  

מיקי קריץ : הספר "שורה שלישית בצד" הוא אכן כולו יצירה של אבי..ואני מציע שתשאל אותו למה כתב אותו .
דהינו ראובן קריץ יצר ספר שלם של דמות בדויה כדי לשוחח דרכה ולנתח דרכה ולבקר דרכה את יצירתו שלו .
אולי אירוע חסר תקדים בתולדות הספרות העברית ואולי גם העולמית ( אני לפחות לא שמעתי על אירוע מקביל לכך שמישהו כתב ספר שמבקר את יצירתו שלו עצמו תחת שם אחר ) .
אם כי מבקריו של קריץ, שחשדו בו, שהוא זה שיזם פרקי "אחרית דבר" אלה של רותי שמיר, טענו נגדו, שהדבר אינו מקורי וקדם לו בכך הסופר האמריקני-אנגלי הנרי ג'ימס, שכתב פרקי מבוא או אחרית דבר שכביכול נכתבו בידי חוקרים לרומנים שלו.
( וכך עשה גם סופר המדע הבדיוני נורמן ספינרד שהוסיף אחרית דבר א'קדמאית לספר של היסטוריה חלופית בשםHE IRON DREAMשנכתב  בצורת פנטזיה גזענית שנכתבה בידי סופר המדע הבדיוני הידוע אדולף היטלר בהיסטוריה חלופית שבה היגר לארה"ב.  לספר מצורפת אחרית דבר ניתוחית אקדמאית מזוייפת  שמנתחת את "ספרו של היטלר " מההתחלה ועד הסוף כאילו היה ספר אמיתי.  
. :

מה אתה מתכנן לעתיד ?

 קריץ : בעשר השנים האחרונות פרסמתי הרבה ספרים – אבל לא חדשים, רק מהדורות חדשות – עיבודים חדשים – של דברים ישנים: כל הספרים של ריקי קלר יצאו מחדש תחת השם ראובן קריץ, בתוך כך הם נשתנו, אם מעט ואם הרבה: הקובץ של קלר 'הלא גמורות', שבו היו 16 סיפורים, יצא בשם 'הוא והיא' החתום קריץ ובו 28 סיפורים (2006), סיפורי הופמן נתקצר וקיבל כותרת נוספת 'מחלת המשוררים' (2007), ובשבוע הבא תופץ מהדורה חדשה, מנוקדת, של 'שטים פשוטים – סיפור אהבה', שבה מסופר סיפור אהבתה של ריקי בכמה שירים יותר מאשר במהדורה הקודמת, אך השירים נתקצרו. שוב יש בו איורים של יונה קולמן. השבוע גם יצא ספר שלי בגרמנית, תרגום ועיבוד של 'פיתוי המוזה, התרגיל של יענקלה' ובלבושו הגרמני שמו 'הגאונים מקריית מוצקין' ובו 62 סיפורי הרהורים עם 62 איורים של שלמה רותם.

 

גם ספרי מחקר שפעם היה שמם 'תבניות הסיפור:' ו'ערב רב' יצאו בשמות חדשים, 'מן היקב' ו'מן הגורן' ואני מקווה שהצלחתי לשפר אותם גם בצורה וגם בתוכן. ייתכן שאכתוב עוד רומן אחד חדש ממש – 'איש זקן'. על כל פנים, אני צובר ניסיון בשבילו.

  

 
 
 
 

 

 

 

 

 

סיכומו של קריץ

 
 

הסופר והחוקר ראובן קריץ אכן זכאי לתשומת לב רבה יותר ממה שזכה עד כה . האיש סבל  לאורך הקריירה שלו מצרה צרורה ונמשכת :

 או שנראה כמי שמפגר אחרי זמנו או שהקדים לחלוטין את זמנו ובשנים רבות .

כסופר על חיי הקיבוץ הוא נראה כדמות מיושנת כמעט ארכאית בז'אנר שאיבד את זכות הקיום מאחר שהמוסד שבו הוא עוסק -הקיבוץ נראה כעולם ההולך ונעלם .

אבל כחוקר הראה את עצמו כראשון מסוגו בכך שהעז לעסוק ברצינות בז'אנרים כמו ספרות הפנטדיה בעברית וספרות האירוטיקה שהוא הראשון שהעז לדון בהם ברצינות שנים רבות לפני שזה נעשה מקובל בחוגים האקדמאיים .
ספרו האחרון כחוקר של קריץ עד כה נכתב גם הוא עם בנו איש המחשבים והאינטרנט מיקי שפירסם ספרים כמו אינטרנט על באמת : השער הישראלי לאינטרנט ( הוצאת כינרת 2000 )  ואת "לשחות באינטרנט : המדריך הישראלי ללימוד יסודות האינטרנט וסודותיו ( הוצאת כינרת 2007 )

 זהו הספר ":בוא נשוחח : על הכתב והתקשורת, על המחשב והאינטרנט ועל כל מה שביניהם " ( הוצאת אסטרולוג , 2006 ) קריץ ( והוא גם בעלה של הסופרת תמי- שמש קריץ ) שבו השניים כמו מנהלים דיאלוג משועשע אבל גם רציני מאוד בינהם ( אם כי זה לא ברור מי כותב מה השניים מקפידים שלא לציין את שמותיהם במהלך הדיאלוג ) ובו האב עוסק בתיאור תרבות הכתיבה והספר שהתפתחה לאורך אלפי שנים והבן עוסק בתרבות המחשבים והאינטרנט שהתפתחה בשנים האחרונות . והספר הזה הוא מומלץ כאחד הספרים\ הטובים ביותר שנכתבו בעברית על נושאים אלו .
בין השיטין ניכרת בספר חרדתו של האב מהיעלמות תרבות הכתב והספר שלה תרם במשך שנים רבות ,חרדה שהבן מנסה לשכח אותה( אם כי קשה לאמר אם בהצלחה רבה) בהראותו לאב שיוצרים כמוהו יכולים להמשיך לפעול בהצלחה גם ברשת ואולי אף ביתר הצלחה מאשר זאת שזכה לה בעולם הדפוס .
אני טוען שראובן קריץ הקדים את זמנו ( בספרות המבוגרים לפחות ) כמי שיצר לעצמו זהויות בדויות שונות כאמצעי להראות על האמורפיות בזהותו של היוצר ובכך הקדים את הבלוגרים כיום באינטרנט כמו גם  משוררים מסוגה של "צאלה כץ המנוחה " ואף הלך הרבה מעבר להם .

לקריץ יש אידיאולוגיה של הספרות כדרך חיים המנחה את היוצר ואת קוראיו חברי הרפובליקה הספרותית ומאפשרת להם להבין טוב יותר את חייהם שלהם ואת המציאות שבה הם חיים.

 ובמסגרת זאת יש לדמויות הבדויות שהוא יוצר של יוצרות זכות קיום לא פחות מאשר ליוצר האמיתי שלהן . ראובן קריץ והזהויות הבדויות שאותן יצר יכולות להרגיש את עצמן "בבית " בעידן האינטרנט מקומן של מיליארדי זהויות בדויות חדשות .
כתוצאה גם היום בעידן האינטרנט יצירתו של קריץ ראויה לעיון מחדש.
אני ממליץ לקוראים יעיינו ביצירתו שלא איבדה מליחה וספרים כמו "סטודנטית" ו"עוזאי" שעם כל זה שהם מציגים תקופות שחלפו להם והיא רעננים כפי שהיו לפני עשרות שנים.  

הטבח והרכב :ראובן קריץ על יצירתו

  

ראובן קריץ בויקיפדיה

ראובן קריץ בלקסיקון הסופרים

הרזומה האקדמאי של ראובן קריץ ( בגרמנית )

ראובן קריץ על היצירה

בוקר חדש

אלון ועירית

אחות קטנה

שוהם סמית על "אחות קטנה" של קריץ  

פעם בקיבוץ

שירי רחל

יוסי פלס על "על שירת רחל"  של קריץ

פיתוי המוזה

מן הגורן :קובץ מאמרים ספרותיים

ספרי ריקי קלר

עוזאי

קונצ'רטו לנער צורם ותזמורת

בשדרות השקיעה 

הוא והיא

בוא נשוחח מאת ראובן ומיקי קריץ

אמיל אז'אר

בני משפחתו של ראובן קריץ
האתר של מיקי קריץ

אורי קריץ בתו של קריץ וחוקרת ספרות

מיקי קריץ כנו של קריץ חוקר אינטרנט וחינוך
תמי שמץ קריץ 

וגם

הגבירה עתליה

חייה המסתוריים של צאלה כץ :גילגול מודרני של "ריקי קלר"

האיי מייל של ראובן קריץ

kritzreuven45@hotmail.com

 מן הגורן / ראובן קריץ

 
 

 

הדקדנס הקברטי של "המוכתר "

 

 

האמן הדקדנטי ביותר שאותו היכיר עולם המוסיקה הישראלי ,"המוכתר " חזר למסע הופעות בארץ הקודש שאותו ביצע במקום הדקדנטי ביותר בסצינה התל אביבית  דהיום  מועדון הסאדו מאזו וחילופי הזוגות "נו-לימיט ".
חוקר הפילוסופיה היהודית ירון ליבוביץ בא לשמוע ולחקור את הזמר ואת התופעה

.

חלק נכבד מהזמרים כיום כותבים גם את החומר שהם שרים .
והרוב המוחלט של מה שהזמרים כותבים הוא זבל טהור ואין כל טעם להתייחס אליו.
בדרך כלל הגיגים מפגרים על היחסים בין המינים .
בכל זאת יש פה ושם גם זמרים שיוצרים בטקסטים לפזמונים שהם כותבים עולם אישי המיוחד להם , עולם אישי שכל חובב של יצירתם יכול מיד לזהות את ההתייחסויות הספציפיות אליו בשיריהם השונים .
אפשר לספור זמרים כאלו על שתי כפות ידיים ואולי רק על כף אחת : אלו הם דני סנדרסון כמובן , ,מאיר אריאל , שלום חנוך, אהוד בנאי ,  שלמה ארצי ( בכמה משיריו ) קובי עוז ,יסמין אבן , ואולי גם בכמה שירים בודדים מאוד גם אביב גפן .
וחוץ מהם ?
אולי גם הזמר הידוע בכינוי "המוכתר " .
המוכתר שזכה להצלחה מסוימת בחוגי שוליים של המוזיקה הישראלית בשנות התשעים חי כיום בגרמיה שמשם הוא חוזר לגיחות עונתיות בישראל .
לאחרונה הוא חזר לעוד גיחה כזאת לרגל הוצאת דיסק  חדש והישמיע את מופעיו במקום
הדקדנטי ביותר הקיים כיום בתל אביב מועדון חילופי הזוגות והסאדו מאזו "נו לימיט ".

חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר השירה והמוזיקה ירון ליבוביץ' התגבר על סלידתו המובנית מהמקום ,והלך לשם על מנת לשמוע את הזמר. הוא היגיע למקום בזמן שהתקיים שם סיור מודרך עבור פנסיונרים של הסתדרות המורים ששמעו הסברים מבעלי המקום על סוגי הפעילויות המתנהלים שם מהצלפות ועד לאורגיות המוניות .
ולאחר מכו נשאר לו רק להאזין לשירתו של המוכתר שאותו באו לשמוע גם פליטים שונים של שנות התשעים התקופה שבה היה המוכתר דמות ידועה בחוגי שוליים שונים בתל אביב . באותו מופע המוכתר נראה כדמות שיצאה מהגיהנום ,וקולות ההצלפות שנשמעו בחדרים חבויים במקום השתלבו היטב עם האווירה המוזיקלית של המקום .
ולהלן התרשמויותיו

 

הדקדנס הקברטי של המוכתר

מאת ירון ליבוביץ'

 

שירה דקדנטית קברטית היא לא בדיוק כוס התה שלי .
. על המוכתר שמעתי רק לפני שנים מספר, והמופע שלו ב"נו לימיט" כמו גם הדיסק שלו "דרך כל בשר" הם הפריטים הראשונים מן היצירה שלו שיצא לי לפגוש פנים אל פנים.
המילה שעולה בדעתי כדי לתאר את ההרגשה שהייתה לי כשראיתי את המופע של הוכתר היא "מוזר". קודם כל יש לציין שהמקום שבו האמן הופיע משמש בימים רגילים כמועדון לחילופי זוגות ולמפגשים סדו מזוכיסטיים. אני משער שרוב הצופים במופע לא הרגישו נעים, אני הרגשתי שם מאד לא שייך, והרשו לי להוסיף לתאר רגע מביך אחד בו חיפשתי את השירותים ונכנסתי בטעות לאחת הקוּבוֹת.והייתי נותן הרבה כדי לראות את פרצופי באותו רגע שנכנסתי לאותו חדר. בכל זאת, אני חושב שהמקום הלא שגרתי הזה העניק את האווירה המתאימה ואני חושב שהמוכתר, הוא גלעד בן דוד, כאמן לא שגרתי הרגיש שם כמו בבית.

 

המוכתר הוא איש לא גבוה במיוחד קרח לבוש חליפה סולידית אפורה ומראהו עלול להטעות, אבל הוא באמת אמן לא שגרתי. הוא משלב הרבה מחוות תיאטרליות במופע שלו, הוא נהג להרים את ידיו במשך המופע שלו מעל לראשו בצורה דרמתית, הוא שר את שיריו בקול בס עמוק, ואורות כבים ונדלקים שמשו לו תפאורה. רק חבל שאת מילות השירים שלו, שהם בהחלט לא קלים להבנה ודורשים התבוננות מעמיקה כדי להבין אותם, קשה היה לי לשמוע עקב סגנון השירה המיוחד שלו. הוא התחיל את המופע שלו בקריאת שירים על ידו ועל ידי אנשים אחרים שהוא כתב, והוא שילב במופע שירים שהיו בהופעותיו הקודמות. את סגנון המוזיקה שלו אפשר לתאר כמוסיקה אלקטרונית עם נגיעות מזרחיות. הלחנים נשמעו לי מונוטוניים ולכן אפשר אולי להגדיר את המוסיקה שלו כטרנס.

דקדנס קברטי

לי היה חשוב להבין את המילים ואת זה יכולתי לעשות כשהאזנתי לתקליטור של המוכתר "דרך כל בשר". הטקסטים של המוכתר הם לא פשוטים. הוא משתמש הרבה במילים ובתחביר תנכ"י. על עטיפת התקליטור היו מילים של חלק מן השירים, ולכן זה עזר לי אבל עם רשימת המילים לחלק מהשירים הייתי צריך לשמוע את התקליטור כמה פעמים.
את השירים של המוכתר שהופיעו בתקליטור ניתן להגדיר כדקדנטיים קברטיים, המדברים על המחוזות האפלים שנמצאים בשולי החיים הנורמטיביים, שסופרים ומשוררים נמשכו אליהם. המוכתר לא מקל על המאזינים שלו והקטע המרקיד שפותח את התקליטור, הנקרא אלכו פופו, זרק אותי לעולם הזוי שבו ילדים מנסים לקחת בגניבה אלכוהול מארונות של בעלי מכולת. הפזמון של השיר "אלכו פופ לילדים אלכו פופ לנערים אלכו פופ לילדים אלכו פופ לילדות" הזכיר לי תשדיר ישן של פרסומת. אדי האלכוהול לא עוזבים אותנו גם בהמשך התקליטור, במיוחד בשיר "חזק" שבו יש אזכורים ברורים ללתת וכשות, שמהם עושים בירה. אפשר להבין מתוך המלים המסקרנות של השיר מערכת יחסים מעורבת שיש לדובר השירי ולאלכוהול. מצד אחד אלוהים זיכה אותו במשקה אבל מצד שני הוא מענה אותו בחלומות בהקיץ על גבורה, שאנו מבינים שהיא אשליה . את אשליית האומץ שנוסך האלכוהול ניתן לדלות מתוך המילים "אמיץ אמיץ את בר תבואתו החמיץ… הנה באו בי מכות עונש". המודעות לאשליה הזאת נכרת גם בסוף השיר שבו הדובר מבקש מהאל שיקבור אותו ח"י אמות באדמה.
המשיכה אל האפל והאסור עולה גם מהקטע "דרום רשע". כאן לא מדובר על האל אלא השדים שמצווים את הדובר השירי ללכת למקום הזה שנקרא דרום רשע שלא ברור איפה הוא נמצא בדיוק. החוויות המתוארות בשיר הזה לקוחות מן העולם הסדיסטי מזוכיסטי, אבל עולם הדימויים של המוכתר הוא יוצא דופן. בשיר יש דימויים כמו התן, דלק טיסנים, טווס וכיוצא באלה. סגנון השירה מסקרן אף הוא. ברוב הקטעים המוכתר נוקט מה שנקרא רצ'טטיב והוא מזכיר לעתים פייטן או חזן. סגנון שירה זה תורם במידה רבה לנימה המורבידית הקודרת שנמצאת לאורכו של התקליטור.
ניתן לומר שהתקליטור היה ברובו מסע מושך אבל רצוף סכנות על המחוזות הלא רגילים של האדם שנמצאים כמעט תמיד מעבר לעמדתם של רוב האנשים. לי בכל אופן המוכתר לא נשמע כל כך כועס. בשיר הנושא "דרך כל בשר", ניתן היה לגלות נימה של השלמה עם אופיים הלא שקט שבה הדובר בחר.
יש לציין גם את החטיבה הנקראת חמישה להיטים מזרחיים, הנמצאת ממש באמצעו של התקליטור, ולכאורה נראית כשונה משאר הקטעים בתקליטור. הקטעים שם הם יותר קליטים, והמצבים החווייתיים שבהם נמצא הדובר בשירים אלה יותר ברורים. עוד ראויים לציון הם השירים "רעה" המלא כעס וקנאה לא ברורה כלפי חברה, והשיר "שלום ביתך", המדבר על פרידה כואבת.
זה לא היה קל לשמוע את התקליטור ולעתים נשארתי נדהם ונבוך מן השירים, אולם לדעתי נחוץ לנו לדעת משהו על הצדדים הלא יפים של הקיום האנושי.

לסיכום המוכתר בהחלט שווה האזנה. התקליטור "דרך כל בשר" מביא לנו עולם הזוי של דימויים ורגשות של אמן מרתק המנסה בעזרת מילים לא פשוטות ומחוות תיאטרליות למשוך אותנו לאותו עולם ולו רק לשעה קלה. 
 .

 עוד על המוכתר
המוכתר בויקיפדיה: מאמר גדול מאת  רחל מיכאלי מעריצת המוכתר מיספר אחת עלי אדמות

אתרו האישי של המוכתר 

המוכתר באתר מומה

דף יוצר של המוכתר
שיבת המוכתר ראיון עם המוכתר

דרך כל מוכתר
וגם

המוכתר והקהילה האתיופית

 

 

 

הודעה חשובה :

ליוצרים לתשומת ליבכם כל מי שמעוניין לשלוח דיסקים לביקורת באתר זה מוזמן ליצור עימי קשר

elieshe@zahav.net.il

 או עם ירון ליבוביץ  באי מייל :
Yaron Laybovitch
כידוע כיום  ישנה  התדרדרות דרסטית ברמת הביקורות על מוזיקה ושירה ,התדרדרות שאתר זה נאבק בה  עם ביקורת מקיפות ומושכלות שכמוהן אין בשום מקום אחר ברשת או מחוצה לה.
רק כאן תקבלו  סקירות וביקורות מיקצועיות,מחקריות ,  אובייקטיביות ופרטניות שכמוהן לא תקבלו בשום מקום אחר ,לא בעיתונים ( שאצלם אפשר כידוע לכתוב רק רשימות של 100 מילה על דיסק ולא יותר ) לא ברדיו ולא בטלוויזיה ,  ולא באתרים אחרים באינטרנט.

נשמח לקבל באופן מיוחד דיסקים שבהם מולחנים שירי משוררים ותיקים וצעירים זאת במסגרת מאמצינו הנמשכים לעודד ולפתח את תחום האמנות הנשכח הזה, אבל נדון בכל דיסק שראוי שיעסקו בו .
.

 

ברכות ללימור שריר

 

ד"ר לימור שריר  – רופאה וסופרת עומדת להוציא בקרוב את ספרה הרביעי – קובץ סיפורים העונה לשם :"דיונות הזהב והכסף" . מלבד הכתיבה עוסקת לימור בפעילויות תרבותיות והתנדבותיות מגוונות.

היא חברה במדור ספרות של המועצה הישראלית לתרבות ואומנות ואף מתנדבת בעמותת "רופאים לזכויות אדם". השבוע התמנתה לעורכת הפרוזה של הוצאת כרמל.

באתר אגודת הסופרים התפרסמה ברכה להצלחתה :

"

ברכה להצלחה

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל שמחה לברך את ד"ר לימור שריר שרייבמן עם מינויה לעורכת הפרוזה של הוצאת "כרמל"

 

 

"
ברכה להצלחה

ואני מצרף את ברכותי : בהצלחה לימור בגילוי הכשרונות הספרותיים העתידיים של השפה העברית .  

עוד  על לימור שריר ראו

האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר

חוקרת המיתוסים :האישה נצחית על פי לימור שריר
רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר
הזהות הנשית של לימור שריר

חיים בלי יבין

 

קומיקס מאת גלעד סליקטר ,הופיע בגליון  מיוחד של "שפיץ " מגזין הקריקטוריסטים של ישראל שהוקדש לחיים יבין.

אחרי כך וכך 40 שנה חיים יבין איש הטלוויזיה הגדול מכולם והעוגן של הערוץ הראשון פרש לבסוף אתמול מהגשת תוכנית החדשות הלילית של הערוץ הראשון , פעם מוקד הרייטינג האולטימטיבי של המדינה ,היום אחרי 40 שנה תוכנית המקרטעת אי שם מאחור מאחורי תוכניות החדשות של הערוץ השני והערוץ העשיר.
וכאן כדאי להודות לצידו של חנן עזרן חיים יבין היה תמיד הדמות החביבה עלי מכל הדמויות הקבועות של הערוץ הראשון . את חנן עזרן חיבבתי בגלל חיבתו להרפתקאות הריגול והדמויות הביזאריות ביותר.
את חיים יבין בגלל עצם ממלכתיותו והיותו ההוכחה שגם כאשר הכל נראה כשוקע עדיין יש את חיים יבין בסביבה ועליו תמיד אפשר לסמוך .

אני זוכר אותו לראשונה לא דווקה כשדרן "מבט"  אלא כקול העשיר מאחורי תקליט.

יבין נכנס לתודעתם של ילדי ישראל כאשר הקליט ב-1975את סיפור הילדים של איאן פלמינג "צ'יטי צ'יטי בנג בנג על פי סיפורי הילדים של איאן פלמינג בתרגומו של "פ. דן " . האלבום, בו התגלו יכולותיו של יבין כחקיין וכמדבב, זכה להצלחה מסחרית בלתי מבוטלת ולימים חודש בגרסת דיסק..( אבל פנחס דנציגר הלא הוא "פ. דן" המתרגם לא ראה מעולם גרוש אחד מכל התמלוגים שזרמו מן הסתם על גירסת התקליט והדיסק של תרגומו ).

מאז מר יבין הקליט עוד כמה תקליטים ודיסקים לילדים  כמו מיץ פטל [הקלטת שמע] :
בבר הפילון
מר שמח ומרים אחרים


אחר כך התמודדתי עם "מר טלוויזיה " במשחק קופסה שבו הופיע פרצופו כסמל האולטימטיבי של כל מה שהוא עולם הטלוויזיה . וכסמל של כל מה שהוא ממלכתי ורציני. מאז דומה שכל שדרני ושדרניות הטלווויזה כמו גם החברה שמסביב כולה עשתה ככל יכולתה למצוא את הערכים המנוגד לערכי הממלכתיות והאחדות שאותם הקרין מר יבין והוא נראה יותר ויורת כדינוזאור השייך לעולם אחר ..

 

קריקטורה מאתארנון אבני

אבל כדאי להזכיר יבין הוא הרבה יותר מסתם שדרן שהופיע על המסך לילה לילה מזה ( כמעט ) 40 שנה והמציא מושגים כמו המהפך .
הוא גם במאי ויוצר בפני עצמו . הוא יצר כמה סדרות דוקומנטאריות טובות ואף היה אחראי לארבעה  ספרים שונים.

1. כתב טלוויזיה : מבוא לעיתונאות אלקטרונית / חיים יבין ; איורים – איציק רנרט,דביר 1993
2. גחלת לוחשת יומן מסע אל יהדות ברית המועצות קיץ 1990 ( דביר 1993) שאותו כתב עם העיתונאי גדעון לוי .

 

 

3"יובל לישראל יומן לאומי "( 1988) ספר שעסק בקיבוע מעמדו כאיקון לאומי אולטימטיבי וכפרצופה של המדינה כולה או של התקשורת שלה לפחות .

חיים יבין על הכריכה האחורית של "יומן לאומי".

. 4  עובר מסך :   [אוטוביוגרפיה] /    תל-אביב :   ידיעות אחרונות – ספרי חמד,   2010.

עובר מסך - אוטוביוגרפיה

באמת יהיו החיים בלי יבין ?
שאלה טובה אם כי האמת תוכנית ה"מבט " ? האחרונה של יבין ששודרה אתמול בחמישי לפברואר 2008 הייתה הראשונה איתו שצפיתי בה מזה כמה שנים טובות .ככל הנראה לאורך כל התקופה הזאת הוא כמו  הערוץ הראשון ( והטלווזיה בכלל ) לא באמת חסרו לי .

 

.

 והנה רשימה של כמה תוכניות טלויזיה בולטות של חיים יבין
הנבחרים ( 1981-1982  על בחירות 1981
. בשנים 1982-1981 הפיק וביים את סידרת הנבחרים (תיעוד המערכת הפוליטית של ישראל, ובעיקר המאבק בין מנחם בגין לשמעון פרס). הסידרה זכתה בפרס כינור דוד ובפרס רשות השידור.המהפך השני [הקלטת וידאו] / בימוי והגשה: חיים יבין ; תסריט ועריכה: יפה אשרוב-לשםירושלים : הטלוויזיה הישראלית, 1993
ישראל מחכה – המרוץ
הכח השלישי – על המפלגות הקטנות
שטר לפרעון – בין הליכוד למערך
סדרת סרטי תעודה על המהפך מערך-ליכוד, הבוחר הישראלי, מבט על המהפך שבעה חודשים אחרי והפער בין ההבטחות למציאות . הבוחרים לכנסת הם גיבורי הסדרה התיעודית, בת ששה פרקים, על מערכת הבחירות לכנסת ה-13 שביים, הפיק וגם מגיש חיים יבין. הסדרה מנסה לשקף את מצבם, את תחושתם ואת דעותיהם של המצביעים לכנסת ה-13, יהודים וערבים, עולים וותיקים
שלוש פרקים כל אחד 50 דקות
ירושלים לא מחכה [הקלטת וידאו] / תסריט ובימוי: חיים יבין
התכן: פרק א'. במחילות הרובע (50 דק'), פרק ב'.ירושלים של מטה (46 דק') (54-1.40ירושלים : הטלוויזיה הישראלית, תשנ"ה 1994

קלטות וידאו של מאה דקות

גחלת לוחשת [הקלטת וידאו] :
מסע אל יהודי ברית המועצות – קיץ 1990 [הקלטת וידאו] / תסריט, בימוי והפקה – חיים יבין
ירושלים : רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית, 1991

סידרה תעודית בת שמונה פרקים . חיים יבין אצל יהודי בריה"מ. בקיץ 1990 יצא צוות הטלוויזיה הישראלית בראשותו של חיים יבין לבריה"מ לתעד את גל העלייה ואת חיי היהודים הנשארים. הצוות סייר ב-15 ערים ועיירות, כשהוא מלקט במשך35 ימי צילום, עדויות, ראיונות ונופים
גולני [קלטת וידאו] / בימוי – חיים יבין ירושלים : הטלוויזיה הישראלית, 1995
סרט דוקומנטרי על חיילי גולני והוריהם. דיוקן יחידת גולני המובחרת והיגון, הגאווה והכעס של ההורים מוגשים באחידות מרוסנת. הנושא העיקרי הוא המתח החדש, שלא היה כמותו בעבר, בין הבית מאחור לבין החרושת הצבאית בחזית לבנון. למבוגרים
על גבול התקוה [קלטת וידאו], 1996 ביים חיים יבין
סרט תעודי על הנושא אינטגרציה בחינוך
רמאללה – פריס [קלטת וידאו] / תסריט ובימוי – חיים יבין ירושלים : הטלוויזיה הישראלית, הפקת חטיבת החדשות, 1996
סרטו של חיים יבין. ד"ר מוסטפא ברגותי מרמאללה ופארס קדורה מסילוואד החלו את דרכם הפוליטית באינתיפאדה והתמודדו לאחרונה בבחירות למועצת הרשות. הסרט עוקב אחר שניהם
ישראל השלישית -,1997
ארבעה פרקים על עובדים זרים

ברלין, ירושלים ובחזרה [הקלטת וידאו] :
הווה ועתיד / בימוי, תסריט וכתיבה חיים יבין גרמניה-ישראל : הטלוויזיה הגרמנית, הרשות השניה : הטלויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, 2001 סדרה בת שני חלקים. התמודדות הגרמנים עם זכרון השואה והוויכוח על האנדרטת השואה בברלין. יחס הגרמנים אל הגירת היהודים ממזרח גרמניה ולצמיחת חיים יהודיים חדשים. ויכוח בין גרמנים הנאבקים על הקמת האנדרטה לבין ניאו-נאצים המתנגדים להקמתה

ארץ המתנחלים : סדרה בת חמישה פרקים. כ- 50 דק’ כל פרק.במאי חיים יבין , ערוץ . 2 , 2005

יומן מסע בעקבות עולמם של המתנחלים המאויים על-ידי ההתנתקות. יבין מציג מסמך נוקב ומנומק אשר במהלכו התעמת עם ראשי ציבור המתנחלים והציגם כ"אדוני הארץ" – ציבור המחזיק במשך ארבעה עשורים מדינה שלמה כבת ערובה

השיבולת והחרב [הקלטת וידאו] / במאי – חיים יבין ; מפיק – חיים חפר ; תסריט – מרב שאול ; צלם – אורי אקרמן ; עורכת – רבקה יוגב. ‬ אביב : עמותת אוהלי פלמ"ח, [תשס"ה
מפגש עים דמויות מהעבר וההווה

 

חים יבין מאת מושיק לין.

ראו עוד

 

חיים יבין

חיים יבין בויקיפדיה

חיים יבין עובר

בית היהלומים :40 שנות הערוץ הראשון

ציור של אלית אבני מ"שפיץ" מוצג במוזיאון הקריקטורה והקומיקס.

הייתי בכנס הסטלגים

 

לאחרונה  התקיים בבאר שבע כנס מחקרי המבוסס על נושא ה"סטלגים " וספריו של סופר השואה השנוי מאוד במחלוקת ק.צטניק .
המשוררת והמורה לפילוסופיה נטלי גוטמן הייתה שם שמעה צפתה ואף כתבה שיר על האירוע המוזר .

 ולהלן הדיווח המלא והמפורט שלה על כל אשר התרחש שם .

:

ניתוחים פלסטיים בספרי הסטאלגים

איחרתי, הכנס התחיל.
פטורה מהסרט, טרם אנצור מקומי באולם הכנסים,
שאלתי עם כוס קפה בחוץ: חיים
מרנץ,- אמרתי, האם הדבר המבחיל
התרחש?

הפרופסור, ראשית, התלונן על שכולם
מחפשים אצלו, קודם כל, את לבו,
והוא בוודאות מבחין, והיידגר אף תמך בהשקפתו,
כי במאה הזו, שעברה, מעולם לא היה ספק כי
נחוץ הגוף ולא פחות מלבו, במהותו, ודרוש
שיכבדוהו כמותו,
ולא היה דבר שלא התרחש בשני הקצבות: תוקפן-קורבן,
שם?- כן… שם – הכול אפשרי…

לאחר ששמענו הרצאות בכנסים א', לפסק הסופי מעוגלים
ישבנו, משתקפים, המותר לשפוט? הכול עלה,
ק.צטניק לא יצא מזה.

וגם אנחנו, חוג מצומצם ומעודן
מנתחים את הבושה והחרם-
אלף תודעות ותודעה, בהצצה בשלה –
מסכימים לפרוע דלת
לרוח הרעה, מבחירה,
כי אין דרך לשחרר הלם,
בלא המראה נגדית.

אלא אם כן, בניתוח פלסטי…

לבובות- הנערים אשר ימלטו להם לסמלים –
למות עליהם ועל החיים הפנטאסטיים,
שלא כק.צטניק, בהפגינו הקלאסי- המנותחים הטריים
של קורבנות האהדה הטריוויאלית – סבאסטיקה על השתיקה!
שכמובן, איננה קשורה לרגשות של זונה מאולתרת במלחמה,
שרק במידה ותחיה – תואשם, לפי דרישת הצרכן,
בתשוקתו לקורות חייה.

איחרתי, הכנס התחיל.

 

הייתי בכנס הסטלגים : הדו"ח  המלא

מאת נטלי גוטמן

הסטאלגים "…עקרו את הקוראים שחיו בישראל … התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו, שונים לגמרי מהחיים הנורמאליים; עולם שהילך קסם על הקוראים…
התרחבות הליברליות בחברה …חשפה את הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה כבר לא היה צורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור….
…וייתכן שחלק מקהל זה נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
וייתכן שחלק מקהל נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
איחרתי, הכנס התחיל. פטורה מצפייה בסרט "סטאלגים-שואה ופורנוגרפיה בישראל", הקשבתי להרצאתו של אלי אשד, מחזיק העותק הנדיר של הספר "הייתי כלבתו הפרטית של.קולונל שולץ ..", מביא סקירה על מחקריו ומניח סיבות להשמצה ולהשמדת עותקיו של הספר בו הופיעה חשיפה נועזת למעשה הניצול המיני ולנקמת הקורבן.

ייחודיותו של הספר המקורי "הייתי כלבתו…" אינה מוטלת בספק, אלי אשד מדגיש כי חיקויי הספר שיצאו לאור על גל הצלחתו המסחררת, לא היה בהם אותו בסיס מזוויע הגורם לטלטלה חושית. הספר שנקרא בשקיקה הוביל להכרה בקרבה מפוקפקת שבין מענים ומעונים, בין מוות ותשוקה. לדבריו, רק מושג הפדופיליה בזמנינו משתווה בעוצמת התועבה לתיאורי התעללות מינית במחנות הנאצים , כפי שנחשפו לראשונה בספרי ק. צטניק בתחילת שנות ה-50.
בנוגע לערכם הספרותי של הספרים הדמוי- תיעודיים מסוג זה, אלי אשד מציין בכתבתו מפי אספן גדול:

הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד …כל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות . יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .לדעתי, לא היה צריך לצנזר אותו .לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא .

לשאלתי את אלי אשד  האם קריאה בספרי סטאלגים כבשה את לבו, קיבלתי תשובה שלילית והופניתי למאמריו.

הבמאי

ארי ליבסקר במאי הסרט "סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל" הסכים לעזור לי בהבנת השקפתו. אקדים את פרוט השיחה עמו בתיאור הנושא כפי שכתב השופט בפסק דינו, טרם הושמד הספר הבולט " הייתי כלבתו ….", שנקרא בתאווה ויצר רושם עז של איימה ותועבה:
…"אין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות…אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו- מותר להפיצו. אך חומר מגרה או מתועב שעלול להשחית את המידות, דינו להיות מוחרם…" 
שאלתי את ליבסקר  האם החברה בישראל דאז והיום התאימה להגדרה זו של מבוגר המסוגל להבחין בין טוב ורע ולעמוד נגדו? חשיפה לפעולות סאדו-מזוכיסטיות בהקשר המיני פיתתה והפעימה, סיפקה ריגוש ליצרים שהסתתרו בתת-מודע. אולי הייתה זו המצאה של ניצול מטורף אשר בדה בדמיונו בתהליך תרפויטי אין-סופי, תיאור נקמתו כקורבן המחזיר למעוניו?
ארי ליבסקר סיפר שראיין עשרות ניצולות וניצולים, חקר בדבר שפיותו של ק.צטניק ומצא כי המידע שהתיימר לספק הניצול, לוקה בחסר. כנימוק, מביא ארי טענה לגבי ספר השירה שכתב ק.צטניק עוד לפני המלחמה ודאג להשמידו לאחר האירועים הקשים, בשירה השתמש המשורר דאז בתכנים ובמוטיבים של דם וקורבנות, מכאן, נוכל לחזק דעה על אי-שפיותו של הניצול. בסרט מראה ארי, כי ממקור זה שאבה החברה מידע לא אמין. לפי העלילה הבדויה, ייקבעו תדמיתם של ניצולים, וידונו בשנים להדחקה. הסרט ניסה להמחיש את הטענה כי תשומת הלב שהקדישה החברה לקריאה מסוג ק.צטניק, הזיקה לבריאותה – כשדבקה בסטיגמות ודעות קדומות , הרחיקה את הניצולות מעצמה. הדבר נמשך עד היום, בעקבות הספרים, עוות הזיכרון ההיסטורי.

ארי ליבסקר מספר כי קרא אתק.צטניק בגיל 14 והזדעזע קשות. טענתו כי, לצערנו, ספרי תעודה על השואה לא נכתבו בצורה מפוכחת, לכן המידע נשאף מסטאלוגים, סטיגמות נוצרו בעקבות קריאת מיתוסים מסוג סיפורי ק.צטניק, תחושת הנאה מהזוועה נלמדה דרך התיאורים המפורטים לראווה – בשל ההצצה התאוותנית לפורנוגראפיה סדיסטית שתוארה, בחברה התפתחה נטייה בלתי- נשלטת לזעזע את דור העתיד, להטביע בזיכרונם של ילדים תדמיות התנהגות אסורות, לקבוע דברות חינוך באמצעות תיאורי זוועה המובאים לתלמידים בבתי- ספר. בעקבות המאמר של דן מירון, יוצא במאי הסרט כנגד המגמה בהמחישו כי מסורת של כפיית הטקסיות על ילדים הינה החלטה פגומה , המתפרשת כחשיפת חובה לתמונות עינויים.
הייתכן הדבר, שכתוצאה מחינוך זה – על סמך הזוועה, פיתחו הילדים הפגין האדישות או לחליפין, דרגות העצבנות עד אכזריות?
ראוי, טרם נדלל אלמנט פורנוגראפי מסיפורי הניצולים, בעוד אנו דנים על ההשפעה על הדור הבא,- שיהיה בידינו הגדרה ברורה לגבי העבר: האין זה סוג של פורנוגרפיה בהמונים- הצצה במיליוני נשים וילדים שעונו למוות? מעשה הצפייה כשל עצמו בפעילות מינית, נראה כזכותו הפרטית והלגיטימית של כל אדם, ולארי נראה הדבר ברור, אולם עצם תמונות עינויים סדיסטיים שלקוחות מן השואה, או שמסופרות בלשון יצירתית חדה, הופכות את הצפייה בהן למעשה זנות. ולכך קשר הזוי עם ניצולות השואה עצמן! כל הישרדות או מוות היו חלק ממעשה תועבה בל-יסופר, ואל לנו להעלות על דעתנו, כי יש מקום לשפוט באילו אמצעים נקטו הניצולים- גברים כנשים כדי לשרוד…
הדבר נהיר, בשלב זה אערער רק בעניין שנוגע לאישיותו של ק.צטניק – כפי שלא נמצאו הוכחות לאירועים המסופרים על ידיו, כך גם לא ניתן לטעון לאי-שפיותו, אף אם השירה שכתב טרם חווה את הזוועה, שזורה מוטיבים של דם וקורבנות, – אולי של העתיד?.. האמנים, כמעין נביאים עצובים, תדירות מסווגים לקבוצת חריגים, בשל היגון שבתחושת האחראיות על גורלות. מ"אוטוביוגרפיה" של דן פגיס ניתן להביא אסמכתה ספרותית:…"אתה יכול למות פעם, פעמיים, … אבל אינך יכול למות רבבות. אני יכול. תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום…"
פרופסור ניסים קלדרון הציג עמדה כנגד הטענה הגורפת על השפעתם הגורלית של ספרי ק.צטניק. ( לא אוכל לפרט כאן את השקפתו , כוונת הנואם להעמיק בנושא ולפרסם בהמשך.)

הפסיכולוגית

 

ק.צטניק .

המרצה לפסיכולוגיה גליה גלוזנר-חלד עולה על הדוכן להציג עמדה בנושא ק.צטיניק ,לו הקדישה דוקטורט. אציין, כי ארי ליבסקר בשיחה עמי הביע צער על מאמציה העצומים של גליה לחקור את ייסורי ק.צטניק הנ"ל דמות אשר לא תרמה, לפיו, רבות לתרבות ולקדמה חברתית.
אך לדעתי, מבט פסיכולוגי עקרוני כאן. בנאומה הקצר בכנס, אומנם לא הותירה דר' גליה רושם כי בידיה גילוי מהפכני, רק מאוחר יותר, כאשר ענתה על שאלותיי, הסתמנה תמונה משמעותית.
אקדים את סיקור הניתוח על פי גליה, במידע אודות האיש וכתיבתו. ידוע כי כל משפחתו ואשתו נספו בשואה, אשתו השנייה נינה נהגה לומר:
"… היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח,ישן או אוכל ימים ארוכים.
באוישוויץ שהה כשנתיים, מאז, כל חייו היה מחזיר עצמו לשם, בניסיון עקשני לגעת במצב האנושי שחווה ולחשוף אותו פעם אחת ולתמיד.

 

ק.צטניק מתעלף במשפט אייכמן .

 

במשפט אייכמן, נתן עדותו, שבמהלכה התעלף, להלן הקטעים:
… אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ … אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ…ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".
(ק. צטניק ביידיש ובגרמנית – כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager מחנה ריכוז.)
ק.צטניק טשטש אירועים, ורק פעם אחת שמר על שמה האמתי של אחותו דניאלה שנאנסה על ידי נאצי, עד היום לא נמצאו הוכחות לכך שסיפוריו כפי שתוארו, התרחשו במציאות.
ממחקרה של גליה עולה, כי רצונו לדבר בשם כל הנספים לא התממש, ראשית משום שראה עצמו כנבדל (כעילוי- כך הוגדר בצעירותו), ובהתאם התנהג- הראשון והיחיד שחשף תיאורים בלתי-נתפשים שלא היה לכך סיכוי להתקבל כאמינים, כלומר השאיפה לתאר רגשות של אדם באשר הוא, בלהט תיעודי, נותרה בגדר נטייה פסיכולוגית, גרידא, כאשר באמצעות כתיבת עלילה מפורטת התריע על גילוי תופעת ההזדהות עם התוקפן ודחיית הקורבן. לפי הגישה הראשונה- הלא פופולארית שלו, הכרזת אוישויץ כפלנטה אחרת, האיש הכתיר עצמו בתואר מר שואה – מביא התיעוד על מיתוס מוגמר. אם כי, בגישתו השנייה- פופולארית יותר, חזר בו ק.צטניק לקרקע המציאות בתגלית מזעזעת על קיום הרוע בכל אדם, בניסיון נואש לתאר את המצב כבעיה כלל אנושית. יום-יום היה מחזיר עצמו לזמן המחנה כדי לתעד שוב ושוב על טיב הנפש, על הזדהות מזעזעת של הקורבן עם התוקפן.
כאן יש לציין כי פרופ' חנה יבלונקה, מרצה, היסטוריונית מארגנת הכנס, לא מסכימה עם האמירה שהוגדר המצב על ידי ק.צטניק כבנאליות של הרוע, לפיה, ספריו תיארו אופציה של הרוע בלבד, ואילו הבחירה אינה נלקחה מידי האדם. כלומר, אין קביעת טבע האדם, אלא שברשותו מגוון אפשרויות, כאשר אחת מהן – בחירה ברוע.

גליה טוענת לטובת קיום התובנה בנוגע לנטייה לכוח – לתוקפן. אם כי אין זו אידיאולוגיה של איש פגוע, מקור המעשה לא בפנטאזיות חולניות של סוטה, הוא נקט במלודרמטיות ושימוש בלשון הפורנוגרפיה, בלהט של מתעד בעל כישרון ספרותי , כי האיש לקח עצמו ברצינות, השקיע כל כולו בכתיבה במטרה לכונן זיכרון אובייקטיבי חברתי. ואכן סיפוריו ריתקו וזעזעו רבים, הפכו את אישיותו לדומיננטית בישראל משנות ה-50 עד היום, ולו רק משום שהיה ניצול ראשון שפתח פיו, אלא שמורכבות סיפוריו הפליאה לדורות. ק.צטניק יזם לראשונה יומרה כתובה פוסט-מודרנית- ציונית המוגדרת כמהפך בתחום נרטיב אישי ומשפחתי, בשאיפה להיות קולו לכל אדם בעל זיכרון.

חנה יבלונקה, אף היא מספרת שנותרה המומה מקריאת ספריו- מסיוט ומאימה, אולם תוך מספר שנים השפעת הספרים על החברה דעכה. בתיאורים הסדיסטיים לא היה דבר שיכל להשפיע על חינוך הדור, לפיה, זכותו של ניצול לשפוך כאבים ברשימותיו על נייר, עלינו – לקבל זאת כתיעוד סובייקטיבי, שאין בו שלד למבנה אוניברסאלי שיישמר וישפיע לטווח הארוך. אין בכוחה של ספרות כתובה או מבוימת בסרט ליצור בסיס חינוכי , זו מדיה חולפת ! החינוך מתרחש בבית.
לשאלה, האם קריאת ספריו כדאית, הבהירה חנה כי גם הקריאה יסודה בבחירה. אך הכתיבה של כל זיכרון לגיטימית ומרחיבה מאגר אופציות הלמידה והבחירה. מכאן, מוטב להניח להסתייגויות מסוגי כתיבה נמוכים או אסורים.

סיכום

נראה, שגם עמדות קוטביות של ציבור אינן משנות את העובדה שלמדנו מהמקרה הנידון על עצמנו, אף שלא הצלחנו לכתוב בצורה ממצה ומפוכחת באמצעות ספרות מעודנת אודות הזוועה והפורנוגרפיה. אין תחושה שפיתרונות בהישג ידינו, עדיין החברה לכודה באותה רשת יצרים אנושיים כל כך. גם המילה שנכתבה כתיעוד רגשי לא הצליחה לתאר בלי לטשטש גורעת מהיבט אחר, הנוגע להומאניות של חשיפה פולשנית, למשל, או לזכות הכותב לייצג אדם אחר או חברה כולה, שכל אחד מההיבטים שווה מחקר. כך או אחרת – בעזרת כתיבה חושפת או כתיבה מעגלת, הזיכרון הקולקטיבי מסרב להיווצר. שוב, מותקפים במקרי הטרדות מיניות, נותרנו חסרי מגן שבטי, גם לא נגד פנטזיות פדופיליות!
מכאן, החברה החטיאה את מטרתו של ק.צטניק – מתיאוריו שאבה בלא רחם חומרים ליצירה עצמית של סטיגמות הזיכרון הקולקטיבי.
ועוד, בנוגע לכתיבה, נדמה שבאופק המתקרב תמשול בכיפה ההומאניות שבכתיבה הפופולארית המגשרת בין מאגר העידון השכלתני לפנטאזיות סובייקטיביות הפורצות בכל מחיר. הכתיבה שתחשוף את מעמקי נפש הקורבן בשפה מקרבת לבבות – מבלי לוותר על קטעים ליריים, תחליק על עומס הדיוקים, בחינה אקדמית, ותבריז לה לכללים מוגדרים. בהנחה שאין טעם בסיווג הספרות- מהנמוכה עד לגבוהה, נוכל להציע לשוק הטעם הטוב סיפורת הומאנית לכול, בנטייה להראות את פני התוקפן ולא רק מגפי עור מכף הרגל עד צווארו, במקרה של השואה. כאצל דן פגיס: "לא לא: הם בהחלט היו בני-אדם: מדים, מגפיים. איך להסביר. הם נבראו בצלם. אני הייתי צל. לי היה בורא אחר. והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות…" (מתוך "עדות")
כל אישה שנאנסה תיראה כחתולת רחוב פצועה, עד שלא יבוטל סיכוי מזערי להעברת טענת המחילה. היבחר הקורא להיצמד לדעותיו הקדומות על נשים ויחפש אסמכתות פופולאריות אף במחקרים אקדמיים! ולא יצליח לשנות נושא שואל בהנאת חושים תת-מודעת: מדוע שלא תהנה אישה ממשכב עם קצין, אף אם הוא נאצי?

השילוב בלתי-אפשרי, לכאורה.

ואם כן , זו – זנות? וימשיך לשאול הקורא יחד עם הכותב המורכב: מאיזו בחינה ייחשב הדבר כזנות – מבחינה אידיאולוגית? חברתית? פסיכולוגית? מסחרית? ולכל אחת מן "הבחינות" יימצא לו סיפור אנושי משכנע באמיתותו הפשוטה… ויהרהר הקורא בעל התודעה הקולקטיבית ,טרם ינקוט באמצעי זהירות כנגד סלחנותו הטבעית, ייתקל בשאלה תואמת: אישה כיצירת יופי מוגמרת, באיזו דרך תשרוד, להבדיל מהישרדותו של גבר? האם זה לא מאיים לגלות שבתקופה הגלובלית גם אחרי השואה, הישרדות הנשים לעיתים נובעת מהפקרותן לשירות מיני. ק. צטניק הנציח זעקה של גבר הנחשף לעובדות, כאחד ששם למטרה לעצור חורבנות נשים וילדים עתידיים, אמיתותו של המסמך בתור זה בלתי-מבוטלת. אף שלא התרפא, ולא ריפא את החברה. אולם, יצר למען הגבר הפוסט-מודרני(ולטובת ילדי העתיד) זיכרון ק.צטניק, שבין היתר, גם תיבה נפתחת. אין צורך להציץ! לא ביקש לשפוט ניצולי האסון, אפשר למצוא בין גרוטות עלבון גם תיאורי האישיות, גברית כנשית.
חושניות הטבע הנשי אותנטית בכל מצב, אף שלעיתים מפרשים זאת לפי ראות עיני המסתכל. אך בוודאות, שלא זו הייתה ראייתו של המספר הדובק בגילוי מקור הרוע. סיפורו שנקרא בתקופת השלום, עורר היבט נוסף על הנשיות כתעלומה מפתה לגברים, הרי אי-ידיעה מביאה גם לפרושים מתועבים, לבלבול בין ארוטיקה ופורנוגרפיה, ובין האחרונה וזנות או סדיזם, וגם לגירושים. נושא המוצנע על ידי נשים עצמן גם היום ואולי, דווקא, היום. חסרה הכתיבה שתצליח להבהיר מהות העניין ולהביא ללמידת כישורים ארוטיים בלא חשש לפורנוגרפיה. מי מוסמך לכתוב כך? כל דוסטויבסקי של התחום, הצורך החיוני בחברה מוליד את הנכונים להגשמת חלומות.

תובנה נוספת הנובעת מטראומה שהונצחה על ידי ק.צטניק, היא שנגיעה בלי כפפות פורעת תהום של דרגות הטירוף – ייצוג הנאציזם ככוחניות מושכת ומפתה בסימולה הסדיסטי, עלול, בתור שכזה, להשתלט על מוחות צעירים. אף אם צודקים הטוענים, כי ספריו של ניצול השואה בחשיפתם את הזוועה כממוזגת עם פורנוגרפיה אלימה, אינם נחוצים לחינוך בארץ, נשאלת השאלה, מדוע הצליחו להגיע לכלל מעמד של ספרי חינוך יחידים בנושא? ואולי חשש לחוסר שפיותו של הניצול רק ניצוץ מאותה מדורת הטעויות המתמשכות של החברה בארץ? כפיית החשיפה לזוועה ועוד מגיל הרך, כשמודעותו העצמית של הילד אינה מאפשרת לו עדיין בחירה מתוך הזדהות רגשית עם הקורבנות, האם זה תורם להתמודדות עם הבעיה של אדישות לזולת עד סדיזם? אולי החשיפה רק מצמיחה אדישות, או אפילו תחושת הבנאליות ונותנת אישור להנאה מגונה. בשיעור כזה של קריאה מודרכת או צפייה בסרטים, נלמדת הזוועה כרוע שלא נענש, אז מדוע לא להזדהות עם התוקפן המצליח, בייחוד כשאדם צעיר נמצא במצוקה של נחיתות רגשית? לא מעט מקרים של הערצת הסימול הנאצי ועיקרי התנועה, מתגלים אצל הילדים גם בארץ, המלווים בהתנהגותם האכזרית, החל מגיל 7 , לרוב ממשפחות מצוקה. טבעי לילד להתרפק לכוחניות מוצהרת ומעוצבת במיומנות היסטורית, שתסייע לו להתגבר על חיי הקורבן מילדות… פגשתי אותם, כה דומים, בעלי אינטליגנציה, תוססים ומתפרקים בלא גבולות ברורים. באין מפריע ואין מקשיב, עם השנים, בשינוי קל הם מגיעים לחזון אישי המועתק מן המוכן בשקיקה, מתארגנים ויוצאים לחיים, רובם בני 17-18 חסרי כל, קורבנות החברה, יוצאים במעשה תוקפנות כנגד תוקפנותה ארוכת הטווח… והם נכדים של ניצולי השואה. זו – בחירתם. כעדות משנות ה-80, קטע "אוטוביוגרפיה" של דן פגיס:…"אחר כך נפלו הדברים הזכורים היטב. ההמצאות שלנו שוכללו. דבר גרר דבר, הוצאו צוים. היו שהרגו לפי דרכם, בכו לפי דרכם. לא אזכיר שמות מתוך התחשבות בקורא, כי בתחילה עלולים הדברים להבעית…"
במדינות טוטליטריות, כמו רוסיה הקומוניסטית או גרמניה הנאצית עצמה, המשטר צנזר בחירות מיותרת, לכן עד שנות ה-80 הייתה רוסיה "נקייה מהבחירה" בהתנהגות הניו-נאצית. לפני המלחמה הפדגוג הגרמני ארנסט קריק לימד על טיב הטיפוס השלם: "הרוחני כלז כפוף הוא למדינה… וצומח מתוך שותפות דם…"
אסכם בדרך שהתווה י. ליבוביץ' : במה שראוי שיהיה. אם נלך על גישה ספונטאנית- ארעית, נחשוף, נסתור, נפריך בפתיחות מתועדת או בדויה כל סטיגמה ודעה תפלה, ובמקביל, נקדיש תשומת לב דומה לכתיבת סיפורים על תשוקה המהנה כאהבה, אולי אז, מגוון האופציות לבחירה יספיק לכולנו לבניית תדמית למציאות, על מנת שהבחירה הסדיסטית לא תיראה כיחידה, ולכן- בנאלית.

 
 
 

דאלי ,קירקגור וגם כמה אחרים

 
 
 
 
 
 

 

המשוררת נטלי גוטמן  מורה לפילוסופיה במקצועה מרבה לעסוק ביצירתה בענייני אמנות פילוסופיה ורוח שאם יש תזה מסויינת העומדת במרכזה   שניתן להצביע עליה הרי זהלכאורה לפחות  העליונות של הרוח על כל תחום אחר .

ואולי דווקא לא ?

דומה שיש כמה משמעויות שונות שאפשר להסיק משיריה המורכבים.

ולהלן שני שירים נוספים שעוסקים בתגובות של המשוררת לתרבוות והפילוסופיה הקדומה והמודרנית וניתן לקרוא להם "שירים פילוסופיים" ז'אנr  נדיר יתר על המידה בימים אלו .

 

 

חיים ואמנות

"…(אמן) ממחיש את התוצאות האפשריות של משחקי-רוח בחיי אדם"
אלבר קאמי

רגליים לאמנות
הן הרגליים לאמינות –
אתה
במצב רגיש
בצורה הכי ידידותית
ממחיש
כי תוצאות אהבתך
אפשריות.

טרם פסלי הקש יאבדו
את צורתם הטבעית,
קח נערה לשעה מילולית,
הרים משקפי תענוג.

"דורשים ממך לקפוץ,
כל מה שתוכל להשיב
שאין הדבר מובן מאליו.
אומרים לו
כי זהו חטא הגאווה.
אך מושג החטא אינו מובן לו…"

דוסטויבסקי רצח, גנב, תחת גוף זר שכב,
על מנת להסיר כאמן
טלית מהמעשה
באי-ספיקת דם לדמיון המתאר לעצמו עתיד כה מוזר
שמצפה לחוטא בגאווה שלא הכיר גיהינום.
שווה להמשיך?

אתה מתחיל.

נער יגיד: מי צריך?
חייל יתלונן: די, קטן עלינו, גברים, נצור עתיד!
בן שלושים לא יספיק – הוא צריך אותה
למען השקט האישי, מוצא אישה אומר תודה.

ואז היא התערבה –
הגאווה, קטנה, מבקשת לקפוץ.
אך הקופצים לא מספיקים לכוון גופם –
ראש, יד, כתף, רגליים
נפגעים ואיפה היא, מה חשבה לעצמה
האהובה?

פסיכולוגיה במיטבה:
אי-ספיקה של תוצאות משחק הגאווה
למוח. חוסר ויטמין די'- דוסטויבסקי,
ויטמין סי'- ספרות, ס. יזהר.

מחלת הגיהינום מתפשטת,
תוך זמן קצר
הלב נשבר –
לראות ילדים שמראש אבודים.
הסיבה – אבא ואימא לא יודעים
איך להמשיך לעשות ביחד ילדים,
הם חשים גיהינום
שלא ידעו לדמיינו
בעת היותם בני אדם חופשיים שלא
האמינו שיכולים להיות להם בעלים.

אלף כל, אלבר קאמי
לא היה בתכנית הטיפוס
ולא שמענו מהמורה:

"עלינו
לתאר לעצמנו
את סיזיפוס
מאושר".

עדיין
לא,
גם אחרי הצונאמי.
05/03/0

ההנחה הסמויה של סרן קירקגור

"אחרי שלמדתם לצייר נכון –
החלום עם המפתח ביד…
הכרחי הוא שאת ידכם יוביל מלאך"
סלבדור דאלי

"ברכו את אברהם עבורי, הוא הכין מקום בין הקדושים
לזה אשר לא היה לו מקום בין בני-אדם"
סרן קירקגור

ואז, אני אגלה לכם סוד:
אל תבנו על עסק פרטי,
אחרי שלמדתם לצייר נכון –

אל תציירו.
לכו. המקום מזוהם למדי,
אצל שרברב פרטי תבלו בינתיים –
מוטב כך מאשר להיות מקורי משוקם
כמו האיש עם השפם.

"ברכו את אברהם עבורי,
הוא הכין מקום בין הקדושים
לזה (ולדאלי) אשר לא היה לו מקום בין בני-האדם".

"הכרחי,- מתקן דאלי,-
…מלאך"
לא שכח
את אחותו בת הארבע שתקף
בהיותו ילד מצוברח ריסק ראשה כמעט
בעל חטא ההשראה לומד
להיות צייר.

את ידכם
האוחזת במפתח למקוריות
יוביל גר "לארץ ההבטחה
שאת שכלו הארצי השאיר…
(במולדתו) ואת האמונה לקח איתו…"
זהו קירקגור. "קרא אותו!..
הוא יפריע לך להפוך טרף לחלומות סרק,"-
כתב דאלי וחדל להנציח זיכרונותיו-
את עצביו רישת, מילא בצבעים.

כי האותנטיות היא לצד הטובים,
מונעת עוולות כלפי האחרים.

שכלו של אברהם הופקד
במקום הולדתו,
לולא כך, את ארצו לא עזב,-
לחלום סרק
הייתה אמונתו

סלבדור דאלי בזדון ובהשראה,
כצייר בוגר,
מהגשר משליך ילד רוכב אופניו,

לולא האמין שישנו מישהו מלבדו
שירצח וינקום,
"כדי לפנות מקום בין הקדושים
לזה אשר אין לו מקום בין בני-האדם."
לא היה מערב כישרון.
המקוריות לצידו.

זהו צד הלוקח אמונה למסעו המטורף,
שכלו לא נדרש לו כדי לעקוד את יצחק,

כי האותנטיות לצד הטובים,
מונעת עוולות כלפי האחרים.

זוהי הנחה.
קאנט בהפרכה זהירה
ישלול הגירה לאמונה,
שולט בטיהור ההבנה.

ניטשה לא יפריד בין חיה לחיה,
את סוקרטס יביא כעד הראייה
להתגלמות השכל
המסרב להציל את נפשו מארצו
בשל האמונה.
האותנטיות לצידו.

ניטשה לצידו:
אין זה מספיק-
היטלר, סטלין, בין לאדן,
מקור השראתם במי שתרם את אמונתו לצידם.

אולם "האוהבים באמת" של יהודה עמיחי
לומדים לחלום עדיין,
שכלם לא נקבר בארץ מולדתם.

דאלי ניצל –
בין השכל לכישרונו חובר בסופו של דבר.
מוטב להירתע אך להתוודע לתמונה ולזכותה להישאר בחיים.
אין לכך כל הנחה, מעבר לזו של קירקגור בת ה-200 :
האותנטיות לצד הטובים.

מוטב כמו סוקרטס, לשיר בלי להישאר בחיים,
המהגרים- משכלם לאמונתם מוחזקים כנטולי תנאים.
אולי המתאבדים בחזרה – לתבונה היפה,
שחטאה ולא השתפנה – לא עוזבת,
מוותרת, סוגרת עסקה ללא חלומות הגירה
גודלת, מול שופטי סוקרטס חסרת אמונה
שורדת כתלמידה
של סוקרטס.

הנה הסוד האחרון:
אחרי המעשה אל תבקשו מלאך
שנשפך עם צבעים על המדרכה.

נקישה אחת בדלת – ואתם בדרך
חזרה,
לאימא האהבה,
לאבא שומר היער,
לאחות קטנה בוכה בלי סוף,
היא היעד,
למענה החזרה, ההנחה והסוף.

12/03/05

 

ראו גם

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

 

 

 

 

 

נטלי גוטמן

 

טייס בין הכוכבים -חיי אילן רמון לילדים: על "הנער שחלם לעוף " מאת משה גרנות

ציור מאת ד"ר לידיה קוזיניצקי של אילן רמון .נמצא בבית התנ"ך.

הודעה מיוחדת :זוהי הכתבה ה-1000 באתר זה .אבל היא עוסקת בנושא שרחוק מאוד מלהיות שמח.
ב1 בפברואר 2008 מלאו חמש שנים למותו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה ב-1 בפברואר 2003 .
היום חמש שנים לאחר מותו אילן רמון הוא הרבה יותר מעוד הרוג בעת מילוי תפקידו. הוא הפך לסמל כפי ששום ישראלי מאז רצח יצחק רבין לא הפך לפניו. נכתבו עליו ועל חייו ספרים רבים בעברית ובאנגלית לילדים ומבוגרים ,דמותו מופיעה ביצירות אמנות רבות ושונות ,מוסדות שונים נקראים על שמו.


אפשר בקיצור להשוות את הנצחתו היום רק לזאת של יצחק רבין ולפניו יוני נתניהו שנפל במבצע אנטבה, אבל לאף אחד חוץ מהם בעשורים האחרונים .למעשה אילן רמון הפך למעין קדוש מודרני חילוני כאיש שעף אל בין הכוכבים .אך לא חזר מהם.
ובתקופה זאת של "ליקוי מאורות " כשיש כל כך מעט אישים פוליטיים כלכליים או תרבותיים שאנו יכולים להתמוגג מאורם ,דומה שאילן רמון האיש שמת בין הכוכבים זוהר שבעתיים.

אילן רמון לילדים

 

בימים אלו יצא ספרו של משה גרנות הנער שחלם לעוף  שהוא ביוגרפיה לילדים ( ולא הראשונה מסוגה ) על חייו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל .בספר מתאר החבר משה גרנות ( שכבר פירסם ביוגרפיה לילדים על חייו של רפאל איתן ) את חייו של אילן רמון מנקודת מבטה של חברה ללימודים מעריצה שעוקבת אחריו ואחרי הקריירה שלו מרחוק .עד למותו וגם לאחריו כאשר הוא הופך לאיקון לאומי .
זהו ספר הביוגרפיה השלישי של משה גרנות אחרי ה"נדר" שעוסק בחייו של חותנו משה צ'רסקי שהוריו נרצחו בפרעות הראשון במאי 1921 וסיפר  על פעילותו של צ'רסקי כלוחם בארגוני ההגנה העצמית היהודית וכשומר אמיץ בתקופה שלפני קום המדינה.

ספרו השני מסוג זה היה "הנער מתל עדשים " על חייו של רב אלוף רפאל איתן" רפול.

  ראיון עם משה גרנות

למה בחרת באילן רמון כגיבור לספר ילדים ?

גרנות :האמת היא שהרעיון והיוזמה לא היו שלי. ההוצאה פנתה אלי בהצעה לכתוב את הספר ואני מיד נדלקתי . אבל בעיקרון אני כמעט לא יוזם בעצמי פרויקטים כאלו.בדרך כלל
ההוצאה פונה אלי ואני בדרך כלל מסכים.
על רמון אמנם כתבו כבר כמה ספרים אבל לא ספרות יפה ואני חושב שאני הראשון בכך.
ואני חושב שהסיבה לבחירתו בו כנושא לספר ילדים היא ברורה מאליה אין הרבה אנשים היום בעולם כולו שחוו חוויות מרתקות כמו אלו שאותם חווה אילן רמון במהלך חייו ,ההתקפה על הכור הגרעיני בעיראק ,והטיסה לחלל במעבורת "קולומביה ". וסיפורו בהחלט יכול לרתק ואני  בהחלט מקווה ,גם לתת השראה לילדים.
ביצעת תחקיר מפורט על חייו ?
גרנות .בהחלט .אני תמיד מבצע עבור כל פרויקט שאני עושה תחקיר מפורט .אז כך גם הפעם ראיינתי עשרים חברים וראיתי סרטים וקראתי כל ספר וכל דבר שנכתב עליו וכתבתי.
היו לך קשיים בכתיבת הספר ?

 גרנות :היו. כתבתי  את הספר בלא פחות בשלושה נוסחים.בנוסח הראשון שכתבתי עמדה במרכזו ילדה בת 12 כתבת נוער שמראיינת אנשים על רמון ולומדת מהם בהדרגה את סיפור חייו.העורך שלי לא היה לא היה מרוצה .ודרש שאכתוב את הספר שוב.
הנוסח השני היה כתוב כסיפור חייו בגוף שלישי וגם זה לא מצא חן בעיני העורך.ובאמת גם לדעתי בדיעבד הנוסח הזה היה חלש.
ואז ניסחתי את זה בצורת מחשבות של ילדה מהכיתה של רמון שכולן סיפרו שהיו מאוהבות בו וסיפרתי סיפור הדש נערה שהייתה מאוהבת בו מילדות ועוקבת אחרי חייו . ובשלב מסויים הכנסתי לעלילה הכנסתי את כתבת הנוער מהנוסח הראשון.
הדמות שמספרת את הסיפור היא מומצאת למרות שהדמויות המתוארות הן בדרך כלל אמיתיות.
לדעתי הנוסח הראשון והשלישי היו טובים  שניהם אבל כמובן הקהל יכול לשפוט רק את הנוסח השלישי.

הייתה עוד בעיה עם הנוסח הראשון שכל מיני אנשים התלוננו על פרטים בסיפור והוא יצא צמחוני מידי. בכל הנוסחים אילן רמון מתואר מושלם מידי כי כך היה במציאות אדם ללא פגם.וכדי לא לפגוע באנשים מחקתי שוב ושוב עוד ועוד פרטים. 

אנשים הקשו עליך בעניין "מה עליך לכתוב ואסור לך לכתוב על אילן רמון?
גרנות : צריך להודות שכן. זאת  בהחלט הייתה בעיה חמורה  עם הספר הזה.כשכתבתי את הספר על רפול "הנער מתל עדשים " זה היה יותר נוח כי אף אחד לא שיתף פעולה ורפול רק אמר חיובי או שלילי לשאלותי וכך גם אישתו שסירבה לענות .והייתי חופשי לכתוב עליו לחלוטין למיטב הבנתי ושיפוטי.
ולאחר שרפול נפטר היה הרבה חומר בעיתונות עליו וחומר עסיסי.
על אילן רמון לא הייתה לי שום בעיה של שיתוף פעולה אבל בגלל זה  הייתה בעיה של לא לפגוע באף אחד. התוצאה היא שכדמות בסיפור הוא לא באמת דמות דרמטית.

יש עוד דמויות שהיית רוצה לכתוב עליהם ביוגרפיות לנוער ?
גרנות : הייתי רוצה לכתוב על הפזמונאים נעמי שמר אהוד מנור וגם על ורחל סבוראי שהלכה עם מאיר הר ציון לפטרה שבירדן.
אתה פרסמת לאחרונה ספר ראיונות שקיימת עם סופרים שונים .וישנם סופרים שהיה מעניין אותך לכתוב על חייהם לנוער ?
בכלל לא. מרבית הסופרים היום חייהם משעממים באופן יוצא דופן.הם בדרך כלל יושבים בביתם או במשרד או באקדמיה וכותבים .ותו לא.
תראה את הספר שעמוס עוז כתב על חייו.כל כולו עוסק בחייו כילד וכנער משום שאין כלום מה לאמר על חייו בתקופה מאוחרת יותר.
כנ"ל על א.ב. יהושע ודוד גרוסמן.
אבל דווקא לנעמי שמר היו חיים מאוד מאוד תוססים שהופכים אותה לראויה לביוגרפיה לנוער עליה .פעם כבר רציתי לכתוב על נעמי שמר והיצעתי לה זאת .אבל היא לא כל כך רצתה.
( היום קשה להאמין שמישהו מהיוצרים שלנו יסרב להצעה לכתוב עליו ביוגרפיה לנוער בעודו חי …)
.
יש פוליטיקאים היום שאתה חושב שמן הראוי שיכתב עליהם ביוגרפיות לנוער ? או למבוגרים ?
גרנות ( לאחר הירהור ארוך ) דן מרידור הוא אדם שראוי שיכתבו עליו אבל אין לו חיים מעניינים במיוחד. הוא לא מתאים לביוגרפיה לנוער.
ואריאל שרון ?
גרנות : כן . אין ספק שאריק שרון בניגוד לכל השאר הוא אדם מעניין מאוד ועם סיפור חיים מרתק באמת אבל כבר כתבו עליו יותר מידי ואני חושש כל מה שאכתוב עליו יהיה כמעט בגדר העתקה.
אבל מן הסתם אם יציעו לי לכתוב עליו אני לא אגיד לא.

 
סיכומה של ביוגרפיה

 

פסק הדין:
אז איך הביוגרפיה של גרנות על רמון ?
בסדר.סבירה. נסבלת . אבל לא יותר מזה.היא קריאה במידה.  אבל לא מרתקת.ולא מעניינת באמת.
הספר של גרנות סובל מבעיה קשה שהוא עצמו מודע לה של הצגת רמון כדמות מושלמת

לדבריו כך היה רמון במציאות או לפחות כך הוצג בידי כל מי ששאל אותו .אם כי ניתן לתמוה עד כמה דייקו המרואיינים בעניין לאחר מותו ?ועוד בראיון לספר שידעו שהוא מיועד לילדים ?
הניחוש שלי שהמרואיינים  במכוון ניסו לצייר את רמון כדמות מושלמת ככל האפשר כאשר תיארו אותו בפני גרנות .. והתוצאה מרוב שלמות הוא אדם לא מעניין בסיפור. קשה לדעת עד כמה ילדים שיקראו את הסיפור ירותקו ממנו באמת . וככל הנראה לא במיוחד.
עוד בעיה חמורה בספר  הוא חוסר העניין של גרנות בטיסות בחלל ובעניין של רמון בנושא.גרנות מקדיש תשומת לב רבה יחסית להתקפה על הכור הגרעיני  שאותו בנה סדאם חוסיין בעיראק , התקפה  שבה השתתף רמון .והתיאור שלה הוא יותר מעניין מאשר הטיסה הטראגית של הקולומביה לחלל שבה קיפד רמון את חייו.מן הסתם נושא הטיסה בחלל עניין את גרנות פחות נאשר הפעולה נגד הכור הגרעיני שהוא פרק חזק וחי הרבה יותר מהחלק העוסק בטיסת הקולומביה.
אחת החולשות של הספר היא שאינו  אינו מסביר מדוע התעניין רמון בטיסות לחלל כפי שהתעניין ומילדותו. זה מוצג כעובדה חסרת הסבר.
מן הראוי היה לתאר באופן הדרגתי את התפתחות עניינו בחלל מאז ילדותו ועד להחלטתו הנחושה לטוס לחלל ויהי מה. אבל הספר אינו עוסק בכך כמעט כלל וזה פוגם בו חמורות.
יש כאן החמצה גדולה בהצגה לילדים את חקר החלל ואת אחד מגיבוריו שמתו למענו ולהסביר להם מדוע מת למען חקר החלל,ומדוע חקר החלל הוא דבר שהיה ראוי למות למענו.
לסיכום ניסיון ראוי וסביר. אבל לא יותר מזה.אילן רמון הטייס שמת בין הכוכבים היה ראוי לספר טוב יותר.

אילן רמון ציור של מיכאל חונדשוילי .

נספח רשימת ספרים על אילן  רמון

אילן רמון

מכתבים מאילן רמון : פברואר 1999-דצמבר 2002

מפקדת חיל האוויר, 2003
מכתבים ששלח אילן רמון לביטאון חיל-האוויר . החיבור צורף לגליון 149 מתאריך פברואר 2003 של כתב העת ביטאון חיל האויר.

אבי בליזובסקי, ויפה שיר רז : ההתרסקות –הקולומביה – סיפורה של משימה 107  הסיפור המלא ,כינרת 2003

תמי ליימן-וילציג לקים הבטחה : מסעו של ספר תורה / ; עברית – מירה מאיר ; איורים – וולף בולבה בני ברק : ספרית פועלים, תשס"ד 2004

תקציר :של אילן רמון בחללית קולומביה הוא נשא בכליו ספר תורה זעיר שקיבל מידיו של מדען חלל, פרופ' יואכים יוסף ספר שהוברח למחנה הריכוז ברגן-בלזן בידי רב הולנדי, ניתן לנער… בטכס בר-מצווה חשאי במחנה… הנער ניצל… וסיפר לאילן רמון את סיפורו. רמון הבטיח שאם ישרוד הוא יספר את הספור.

שואה בחלל ביקורת של יעל דר

אם אסק שמים : קיום המצוות בחלל / מאת הרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון ; (עריכה מורחבת, בתוספת השלמות והערות: הרב אברהם משה הלפרין. ירושלים : מכון מדעי טכנולוגי להלכה, תשס"ג. לזכרו של אל"מ אילן רמון… שנספה באסון התרסקות מעבורת החלל 'קולומביה'… אשר בעקבות שאלתו ההלכתית נערך המחקר
כתבה על החוברת
..
דני שלום מעל האופק 50 שנות פעילות ישראלית בחלל ראשון-לציון : באויר – פרסומי תעופה, 2004
פרק מהספר

עוד פרק

Alan D. Abbey. Journey of hope : the story of Ilan Ramon, Israel's first astronaut

Jerusalem : Gefen, 2003.

Tanya Stone
Ilan Ramon : Israel's First Astronaut Millbrook Press, 2003

•Barbara Sofer.Ilan Ramon : israel's space hero Minneapolis : Lerner publications company, 2004

Devra Newberger SperegenIlan Ramon : Jewish star Philadelphia, Pa. : Jewish Publication Society, 2004.

Sylvia Rouss Reach for the stars : a little Torah's journey : (based on a true story illustrated by Rosalie Ofer ; in cooperation with Joachim H. Joseph. New York ; Jerusalem : Pitspopany, c2004. The story of the miniature Torah that was given by Joachim Joseph to Israeli astronaut, Ilan Ramon, and taken aboard the ill-fated Columbia Space Shuttle.

2003 Space Shuttle Columbia Tragedy: NASA Plan for Space Shuttle Return to Flight, Response to the Columbia Accident Investigation Board (CAIB) Report by the Gehman Board, September 2003
הדו"ח הרשמי של נאס"א על התרסקות המעבורת
Robert Godwin

Columbia Accident Investigation Report Collector's Guide Publishing, Inc.; Pap/Cdr edition (October 1, 2003

Michael D. Cole
The Columbia Space Shuttle Disaster: From First Liftoff to Tragic Final Flight Enslow Publishers; Revised edition (August 2003

Cabbage and William Harwood Michael
Comm Check…: The Final Flight of Shuttle Columbia
2004 Free Press,

: Philip Chien. Columbia – final voyage : the last flight of NASA's first space shuttle New York : Copernicus Books, 2006.
מאמר על הספר

מאיר כהן צעדים בחלל : חקר החלל מראשיתו ועד ימינו,מודן 2007

טליה גנאל הבית של האנושות סיפור לזכרו של אילן רמון  פרי הורד, 2005

סרט תעודי
הראשון בחלל סיפורו של אל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון ‬ [הקלטת וידאו] / בימוי- ניל וייסבורד ; הפקה- עזרא כליפא ירושלים : רשות השדור. הערוץ הראשון, תשס"ג 2003 סרט תיעודי של 70 דקות לזכר אילן רמון וששת האסטרונאוטים הנוספים של המעבורת קולומביה

אנחנו נגיע בזמן [הקלטת וידאו]/ תסריט ובימוי – נפתלי גליקסברג; מפיקים – אודי זמברג ומיכאל תפוח
ישראל: קשת  2007 .

סיפור האסטרונאוטים ומעבורת החלל קולומביה

רבקה  ברנד   אסטרונאוטים /    [תל אביב] :   רמות – אוניברסיטת תל-אביב,   תשס"ח 2007.

 

אילן ואסף רמון מעלינו רק רקיע :   היומנים של אילן ואסף רמון /    תל-אביב :   משכל,   2013.

.‬

מעלינו רק רקיע-רונה רמון

  ספרים על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק שבה נטל אילן רמון חלק.

., Amos Perlmuter   , Michael Handel and Uri Bar-Joseph.

Two minutes over Baghdad .
london : Corgi Books, 1982

• וייסמן,סטיב והרברט קרוסני הפצצה האיסלאמית תרגום דפנה לוי עם אחרית דבר מאת אהוד יערי ,אדם, 1982.
רליק שפיר, יומן הפצצת הכור, מתוך: מירב הלפרין ואהרון לפידות, חליפת לחץ, הוצאת משרד הביטחון, 1987.

,שלמה נקדימון תמוז בלהבות :הפצצת הכור העיראקי –סיפור המבצע עידנים, 1986. מהדורה מורחבת ומעודכנת ,1993.

שלמה נקדימון ועירית עמית פירצה בשמי בגדד ידיעות אחרונות , 1991
Ben –Porat,Yeshayau and Uri Dan OPERATION BABYLlON . Balland, Paris 1986

McKinnon, Dan. Bullseye One Reactor. The Story of Israel's Bold Surprise Air Attack That Destroyed Iraqi's Nuclear Bomb Facility (Shrewsbury, England: Airlife Publishing Ltd., 1987

• Herman Wouk  The Glory: Little, Brown & Company 1994 ,

התהילה

ווק, הרמן,  התהילה /   מאנגלית ברוך גפן   תל-אביב :   ידיעות אחרונות,   2008.
סיפורם של בני משפחה ישראלית משנות השישים ועד להפצצת הכור הגרעיני שבו הם מעורבים

הפצצת הכור הגרעיני בעיראק : קובץ מאמרים והרצאות / [משה פוקסמן-שעל, עורך (ירושלים) : (מרכז מורשת מנחם בגין), (2003) "קובץ מאמרים זה מוקדש לזכרו של אלוף משנה אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון אשר נספה בהתרסקות העבורת "קולומביה"… נמנה על שמונת טייסי חיל האויר שיצאו להפציץ את הכור העיראקי

 

.. רוג'ר קלייד  הפשיטה על הכור, הוצאת אריה ניר, 2005 הספר באמזון

•יפתח ספקטור רם וברור .הוצאת ידיעות 2007 . זיכרונות מפקדו של רמון בהתקפה על הכורבעיראק .

תמוז .סרט תיעודי על התקפת הכור בבימוי ניר טויב בהפקת ערוץ 1, 2007 .

. .ביקורת של אריאנה מלמד

עוד ביקורת

אתרים על אילן רמון

הרצל חקק על אילן רמון כגיבור ספרותי 

שושנה ויג על הספר

חמש שנים למותו של אילן רמון :גאים במורשתו

אילן רמון באתר הידען

אילן רמון בויקיפדיה
מבצע אופרה בויקיפדיה

 

אסון הקולומביה

אסון קולומביה בויקיפדיה

אתר לזכר אילן רמון
אילן רמון באתר נאסא

משה גרנות

הוא הלך בשדות :חיי רפול לילדים 

סדאם חוסיין הקצב מבגדד

 

אלי אשד על :מגן דוד אל הכוכבים :העבר הווה והעתיד של תוכנית החלל הישראלית .

ציור של אבי כ"ץ

אישה כמלכה בודדה

המשוררת ש.שפרה שיש מי שמכנה אותה  "השומרית האחרונה "   לאור התעניינותה העמוקה בתרבות השומרית -אכדית הקדומה , היא אחת המשוררות הבולטות של ימינו והיא גם הנציגה הבולטת ביותר היום של חלק מהערכים של מה שנקרא פעם "הזרם הכנעני " לצד אהרון אמיר (אם כי במקרה של שיפרה זרם זה צריך להיקרא יותר הזרם השומרי –בבלי " ש שיפרה היא אחת משלושת היוצרים היחידיים שלו בספרותנו כיום )
חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר השירה ירון ליבוביץ' מפרסם כאן ביקורת נרחבת על ספרה החדש של שפרה .
ביקורת מקיפה על כלל יצירתה של שפרה תופיע באתר זה בהמשך לאחר שיופיע ספרה החדש מסדרת האוניברסיטה המשודרת "המלים ככישוף והכישוף שבמלים "  שנמצא בימים אלו בדפוס.

 אישה כמלכה בודדה

ביקורת על ספרה של ש. שפרה "משי לחשת לי" מאת ירון ליבוביץ

הוסף לסל את משי לחשת לי / ש. שפרה

ש.שפרה השומרית האחרונה .

ש. שפרה, שם העט של שפרה שיפמן שמולביץ', היא משוררת מתרגמת וסופרת שפועלת בשדה הספרותי עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. ספר שיריה האחרון "משי לחשת לי" הוא ספר השירים הראשון מפרי עטה שקראתי.
. השירים שלה הם בהחלט שירים שדורשים מן הקורא מאמץ אינטלקטואלי.

אשה שמתאמנת בלחיות - שירים 1986 / ש. שפרה

נתן זך, בביקורתו הקצרה על ספרה הקודם "אישה שמתאמנת בלחיות" בכתב העת "הד החינוך" בשנת 2001, מגדיר את שיריה כ"חזקים, חושפניים, קשים עזי פנים ועזי אמת" ובהמשך המאמר הוא אומר על כתיבתה כתיבה של "מילה בסלע" (נתן זך, "שירים שמבקשים קירבה", הד החינוך ע"ה (10), עמ' 33).
כדי להבין מה עומד מאחורי מלים אלו, יש צורך לקרוא את השירים שבספר שוב ושוב וכשהתחבטתי במילים בעלות העיצורים הקשים שש. שפרה משתמשת ובמשפטים הקצרים הנוקבים והחדים, עלה בפני הדימוי של שדה שבו מפוזרות אבנים חלקן גדולות וחלקן קטנות. האבנים האלה גלויות וחשופות לעין השמש. שדה בור כזה זכור לי מימי בית הספר היסודי, אליו הלכתי אחר צהרים אחד כדי לאסוף צמחים ליבוש, במסגרת שעור טבע. על השדה הזה יושב עכשיו מרכז מסחרי קטן, אבל אני זוכר את השדה וההתרשמות שלי ממנו הייתה שהוא היה מקום חשוף וגלוי על האבנים ועל הצמחים השונים שהיו בו. אני זוכר שחלק מממצאי הרשימו את המורה, כמו למשל תפרחת של "פרסת סוס" שהבאתי משם, אבל חלק מהן לא נחשבו כמוצגים ראויים כי הם היו חסרים לפי אמות המידה של המורה ולכן אי אפשר היה לדעת מה הם. ספר השירים של ש. שפרה הזכיר לי את אוסף הצמחים המיובשים שלי מכיתה ו'.
בשיריה של ש. שפרה כמו בשדה הבור מימי ילדותי הכול גלוי וחשוף כך שניתן לראות גם את אבני החצץ הקטנים שבדרך כלל לא מבחינים בהם כשצועדים בשדה בור והם לרוב מורגשים על ידינו כשאנו דורכים עליהם. תיאורי המציאות בשיריה של ש. שפרה נגלים לפנינו מפורטים ומפורקים עד לפרט הקטן ביותר. הכול מוצג לפנינו בצורה ריאליסטית עד כדי כך שאנו עשויים להרגיש עצמנו בתוך אותה מציאות.

למשל בשיר "אוכלת עוף בארוחת צהריים", המדבר על זיכרון, יש תיאור של מלון שיש בו "… ריח העבש/ מהביל מן הסדינים ומן הצפות בקרבת/ הים, את האבק שהתמר מן השטיחים/ הפרסיים כביכול, את נברשת הקלף/ הדהה שצבעה את החדר בוָרֹד" (ש. שפרה, משי לחשת לי, אור יהודה 2007, עמ' 25). נדמה שאפשר להריח את הריחות במלון העלוב הזה. או למשל בשיר "בכיסא גלגלים ברחוב בוגרשוב" מתארת לפנינו "אישה קשישה, מאד/ קשישה, מובלת בכסא גלגלים … על צפרניה משוחה לכה/ כחֻלה ועל קרסֻלה מהֻדקת אֶצְעָדה/ משבצת אבני טורקיז,… (שם, עמ' 30).
התיאורים המפורטים-מפורקים לגורמים האלו אינם מוגבלים לדברים מוחשיים בלבד אלא גם לדברים מופשטים יותר כמו למשל שיחת טלפון בשיר "בטלפון": "שלום כאן ג'ון/ לא זוכרת שום ג'ון/ מנין לך שמי ג'ון/…" (שם עמ' 39).

תיאור מעניין ניתן למצוא בשיר "מקוננת אחרי עשרים שנה" שהוא בעצם קינה על מות גבר צעיר שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. הקינה היא על זה שהוא לא יתבגר כי הוא נשאר בן עשרים. בשיר יש תיאור מפורט מאד של התבגרותו של גבר ישראלי שהחלל לא יהיה ועל כן "רעמת שערו הזהֹב לא תִִסֹג , לנער/ הנחי אשר לא יהדק אבזם חגורה/ בשפולי כרס, אשר לא יתקע/ כף לחבריו ויטפח על כתף מה/ נשמע..." (שם, עמ' 27). רעיון של אדם שנשאר צעיר לאחר מותו הוא מוטיב מוכר במיוחד באחד משירי השכול המולחנים היפים ביותר שלנו "יורם" של עלי מוהר, אבל המוטיב, אולי בגלל שמדובר בפזמון הוא מרומז ואילו בשיר הזה של ש. שפרה אנו בהחלט עשויים להזדהות עם תהליך זה, או ליתר דיוק, עם הצער שתהליך זה לא יתקיים לגבי הגבר החלל שבשיר. הזדהות זו של הקוראים עוזרת לנו להבין למה אמצעי זה תורם כדי להבין את שיריה של ש. שפרה. פריטה לפרוטות זאת של עצמים ומצבים מביאה, לאמתו של דבר לציור חוויתי חזק של הרגשות הנובעים מן הדמויות בשירים. בשיר "לנגוע", כשהדוברת השירית מספרת על המחיר שהיא שילמה כדי להתקרב למושא אהבתה האסורה היא מפרטת מה פיתה אותה. "בבשרך נמכרתי/ בריח נשמת אפְך, מֶזג/ חריפות חֲלֵב תאנה ומתק/ פריחת נרקיס, נמכרתי, בזרותך/ באחרותך, בתשוקה להגיע,/ לנגע, …" (שם עמ' 55)

. בשיר אחר, "חשבון" שרובו הוא תיאור של חפצים שנשארו אחר לכתו, אולי מותו? של אהוב. לקראת סופו של השיר מובא המשפט הפשוט והנוקב "…, לשוא/ חפשתי מכתב אהבה אחד,/…" (שם עמ' 64). תיאור פרטני זה של עזבון על הכלול בו ועל החסר בו, מביא אותנו לחוש את העצב והאכזבה שמגלה הדוברת השירית לאחר שחיפשה בין חפציו של האהוב.
בנוסף לפרוט הריאליסטי הזה, בולט לעין אופי ארצי ויצרי שיש לשירים וזאת אפשר לראות בדימויים ספרותיים שונים שהיריעה תקצר מלפרט אותם. אזכיר כאן בכל זאת דימוי אחד שמופיע מספר פעמים בשירים שבספר זה והוא דימוי הסוס ונחיריו המתרחבים. הסוס, במסורת היהודית נתפש כסמל ליצריות וגם בשיריה של ש. שפרה מופיע דימוי זה כדי לדמות לנו את הדחף של הדמויות בשירים למגע גופני. אפשר לראות זאת אצל המלצר בשיר "בעיר זרה", ששערו אסוף בזנב סוס ונחיריו רוטטים כסוס במרוצתו (שם עמ' 21) ולעיתים הוא מופיע אצל הדוברת השירית כמו בשיר "נרצָה" שהיא "שואפת בנחירי הסוסה יחמת נחיריך" (שם עמ' 49). הכמיהה למגע להיות בתוך חוויה חושית מחוויות החיים היא דבר המופיע לעינינו בשירי הספר.

היא מופיעה לדעתי גם במחזור השירים "דוח"ות על נשים", ששמו מרמז על היות הדובר השירי בשירים האלה כנוסע המסקר את החיים כאילו מן הצד, (תפקיד שהמשורר נתן אלתרמן לקח על עצמו בשיריו) אולם קריאה יותר מדוקדקת בשירים מגלה לנו שהדבר אינו פשוט כל כך, הדוברת השירי בשיריה של ש. שפרה היא לא תמיד צופה מן הצד והיא לעתים מעורבת ברשמים שהיא מדברת עליהם ואפילו בחלק מן השירים אנו עשויים לתהות האם הדוברת השירית מדברת כביכול על דברים שהיא רואה בנשים אחרות או שמא היא בעצם מתארת חוויות שלה כאילו הן קרו לאישה אחרת.
אמרתי קודם שהקריאה בספרה זה של ש. שפרה משולה להליכה בתוך שדה בור שבו הכול גלוי. הדבר אינו כה פשוט, כי שדה בור יכול להתעות אותנו בכך שיש דברים בשדה שאינם נראים לנו ממבט ראשון והם חבויים אל מתחת לפני השטח ואותם ניתן לראות רק אם ניטיב להתבונן בו. גם שיריה של ש. שפרה הרושם שהכול גלוי הוא מתעתע. תוך כדי קריאה אתה מגלה שבספר מסתתרים כמה רבדים. קודם כול, בספרה זה של ש. שפרה, כשקוראים את שיריה ניתן לראות לא פעם ולא פעמיים שהיא מתכתבת בשיריה עם שירים אחרים של אותו ספר, למשל השיר "כלה נצחית" (שם, עמ' 65) מכיל אזכורים לשירים אחרים בספר, אזכור אחד הוא לשיר הקודם לו "חשבון", שאותו הזכרנו לעיל. יותר מכך, אותו שיר מתכתב גם עם שירים אחרים המופיעים בתחילתו של הספר.
כוונתי לשני השירים שעוסקים בדמויות תנכיות, ממחזור השירים "כל נשות המלך". בשירים אלה מעניקה ש. שפרה מדרש מרענן ומעניין על פרשת בת שבע, ועל סיפורה של מיכל. (שם, עמ' 7 – 17). אנו למדים שש. שפרה רואה כעניין ראוי לעסוק בעבר, במקרה של "כל נשות המלך " התנ"ך. אולם לא רק בו.

ש. שפרה עסקה במשך שנים בספרות המסופוטמית הקדומה, שהמפעל הבולט שלה בתחום זה הוא האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם", שהיא אוסף נבחר מתוך ספרות המזרח הקדום. האזכור לספר הזה ולמוטיבים מהספרות הזאת נכרים לאורך ספר השירים "משי לחשת לי".

המיתוס על ירידת איננה, אלת הפריון והאהבה השומרית, לשאול נזכר בכמה שירים, ובמיוחד מערכת היחסים של איננה עם דומוזי, הוא תמוז, שאותו הורידה איננה לשאול. מיתוס אחר שמופיע בשיריה של ש. שפרה הוא התחרות בין אנכי, אל החכמה לבין נינמח' האלה האם, שכתוצאה ממנה נוצר אדם פגום בשם אֻמֻאֻל, שנינמח' אימצה אותו בסופו של דבר. המוטיב הזה של הילד שנולד או לא נולד הופך להיות המוטיב המרכזי בשני מחזורי שירים ארוכים בספר, הנקראים ביחד "תיקון לילד שבוי בחיק אימו" (שם, עמ' 83 – 119). יש לציין שמוטיבים אלה נמצאים בתוך השירים לא בצורה ישירה אלא ברמזים. הם בעצם ארוגים בצורה מוחלטת המערכת המציאותית המודרנית שבה חיה הדוברת השירית. במחזורי השירים על הילד שלא נולד ניתן למצוא אזכורים משירים אחרים של ש. שפרה באותו ספר.
ש. שפרה לא מתכתבת רק עם שירים אחרים בספר הזה, אלא גם אם שירים מספרים אחרים שלה. מחזור השירים "עוד שירי פילגשים" מהווה מעין המשך למחזור "שירי פילגשים" המופיע בספר שיריה הקודם של ש. שפרה "אישה שמתאמנת בלחיות". זה לא המקרה היחיד ולצערי לא נוכל להתעמק בדוגמאות אחרות, אולם ניתן לומר שאצל ש. שפרה יש מודעות למה שהייתי אומר "המשכיות". היא לא מתביישת להשתמש בדימויים שהיא כבר השתמשה בהם בעבר. המודעות להמשכיות ניכרת לא רק בדימויים מספרים אחרים שחוזרים לאורך הספר, אלא גם בעיסוקה של ש. שפרה בחווית הזקנה. בשיר "חייבת להם התנצלות" היא מתכתבת באופן מובלע עם רעיונות שהיו הרעיונות שהיו של האנשים שטיפחו אותה, במיוחד יונתן רטוש העורך הראשון שלה, שאפשר להגיד שהוא היה הרוח החיה בקבוצה שנקראה "הכנענים".

מדובר על קבוצה של אינטלקטואלים שפעלה בשנות ה40 וה 50 של המאה הקודמת, ושדגלה בניתוק מהויה היהודית שנוצרה לדבריהם בגולה לבין ההויה הישראלית שנוצרה לדעתם בכל המרחב של הסהר הפורה, מה שהם קראו "ארץ הפרת". היריעה תקצר מלדבר כאן על התנועה הזאת. ש. שפרה אמנם נחשבת כמשוררת היונקת מאותן רעיונות אולם שיר זה הוא דוגמא מובהקת לכך שיש לה גישה ביקורתית לרעיונות האלה ובמיוחד לפנייה של אנשי הקבוצה הכנענית לנוער. בשיר הזה היא אומרת באופן עקיף שהיא מזדקנת והיא מרגישה בסדר עם זה.
ספרה של ש. שפרה הוא ספר מורכב ומעניין, שבו לכאורה הדברים ברורים וגלויים, אבל זה רק ממבט ראשון. כמו בשדה בור שטוף שמש, שבו יש דברים שלא נראים ממבט ראשון כך גם בספר המרתק הזה שבו יש כמה רבדים המלמדים אותנו על נפש מורכבת ומרתקת.
שיפרה על אהרון אמיר

משי לחשת לי

אני בת שבע מאת שפרה

דוחו"ת על נשים :מחזור שירים מאת שפרה

בעיר זרה :שיר מהספר
אנזו תרגום של שפרה למיתוס בבלי

שפרה בויקיפדיה

שיפרה בהוצאת עם עובד

שיפרה בלקסיקון הספרות העברית

שפרה באתר איגוד הסופרים
שפרה במכון התרגום
ראיון עם שפרה

רעות הרפז על משי לחשת לי

שירי ארצי על משי לחשת לי

אישה שמתאמנת בלחיות

hבימים הרחוקים ההם תרגומים מאת ש.שפרה

האלה איננה אוהבת מלכים 

ציור של ש.שפרה. צייר מנשה קדישמן.

המיסתורין של אהרון אמיר

לפני כמה שבועות  ב- 3 ינואר 2008 נחגג בבית ביאליק בתל אביב לפני אולם מלא וגדוש עד אפס מקום יום הולדתו של המשורר הסופר והעורך המיתולוגי אהרון אמיר הדמות הספרותית המרכזית היום של האידיאולוגיה הכנענית
ובין המרצות במקום הייתה גם המשוררת ש.שפרה ,מהמשוררות המעולות שלנו שניתן לראות בה את המשוררת "הכנענית "הבכירה ואת ה"אם הגדולה" של התנועה ( אם כי זאת תהיה הפשטה גדולה של יצירותיה ושל רעיונותיה ) .איזה תעלומות וחידות נושאת בתוכה הקריירה הארוכה של המשורר המתרגם והעורך אהרון אמיר?

ולהלן המאמר  של ש. שפרה שמנסה לענות על שאלה זאת.

המיסתורין של אהרון אמיר

מאת ש.שפרה

ההזמנה לערב זה אומרת שאנו חוגגים כאן יום הולדת, אבל אני כיוון שהורגלתי מבית אבי לא למנות ימי הולדת לא רק של נשים אלא גם של גברים אני מבכרת לחגוג הערב שישים שנות יצירה של אהרן אמיר. השיר "הגר" ראה אומנם אור ב- 1943, אך קובץ השירים הראשון ""קדים" ב-1948.
משוררים אצלנו תפסו את עצמם כשליחי ציבור; ומשום כך ואולי גם מפני שהם מודעים היטב למגבלותיה ואם תרצו למעלותיה של השירה, שאין לעורר אותה עד שתחפץ, הם ראו את עצמם בראש ובראשונה אומנם כדוברי שיר, אבל לא רק, אלא גם כדַבָּרֵי תרבות. כאלה הם ביאליק וטשרניחובסקי ורטוש ואלתרמן וחיים גורי היושב כאן אתנו הערב. ובין לבין או כחלק מעשייתם הספרותית לקחו חלק פעיל גם בעשייה הפוליטית ובעיקר, כל אחד על פי דרכו ניסו להשפיע על תפיסתנו את עצמנו ועל הגדרת זהותנו הקולקטיבית.
אהרן נמנה על זן המשוררים הזה. בצד השירה תמצאו פרוזה, ומאות רבות של תרגומים ופובליציסטיקה וניסיון שגם הניב פירות להשפיע על כיוון הרוח בדמותו של כתב העת "קשת" שכמו עוף החול קם לתחייה וחידש את ימיו בדמות "קשת החדשה".
יכולתי לערוך כאן שעשועון מניב פרסים ויתכן שכל הקופה הייתה נשארת בידי, שיש בו כדי לתת מושג על רוחב היריעה של העשייה הספרותית של אהרן אמיר – מן הסוגות הלא-קאנוניות כמו הבלש ועד תרגומי ספרות מופת.
כך למשל, האם תיתכן אהבה גנטית לשירה קדומה?
מה אומר לכם השם יובב?
ומיהו ע. עוזרד?
ומיהי מיכאלה נדיבי?
מה לאות העברית אלף ולאהרן אמיר שכל האלפים נדבקים אליו?
ומה אומרים לכם שמות כמו "הוועד לגיבוש הנוער העברי", "מברק", "עם הספר", "מרכז העברים הצעירים", "המועדון למחשבה עברית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שמוכרת לנו יותר מאלה שמניתי עד כה, "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" ועוד.
אבל אני מבקשת תחילה לומר כמה דברים על שירתו של אהרן.
בשירתו של אהרן התגוששו לאורך השנים שתי מגמות: האחת – שירים קצביים, מהודקים מאוד, תמציתיים שלשון המקרא שלטת בהם ומן הבחינה התימאטית רבים בהם השירים האירוטיים הן ביחסי איש ואישה והן בקשרי אדם ואדמה.

א

המגמה האחרת,, נדמה לי כי ראשיתה בשנות השבעים המוקדמות ואולי לפני כן – שירים כתובים ב"רתמוס של רחבות" , כמעט אפיים, סיפוריים. קשת הדמויות בשירים אלה היא צבעונית מאוד וחורגת מגיבורי המקרא והמיתולוגיה הקדומה שעמדו במרכזם של השירים המהודקים, התמציתיים. מתמוז, נוח, עשו, לוט ושמשון, אבישג ויונה, יהויכין המלך ועד ישוע הנוצרי, ועליהם תוסיפו דמויות קרובות ורחוקות בין שהן דמויות היסטוריות מוכרות או פחות מוכרות, ובין שהן דמויות של ידידים, דמויות מתוך דפים של ספר או מעל אקרני הקולנוע, מתוך דפי העיתון וסתם עוברי אורח. כל מי ומה שנקרו בדרכו עשויים ללבוש מחלצות של שיר. שירתו של אהרן מוכנה לאסוף תחת מילותיה כל אדם וכל מראה וכל סיטואציה ואין אדם זר לה, ואין סיטואציה זרה לה.

\כך איש בשם לגיון בעל פונדק שמנהל שיח עם אחד מאורחיו המבקש לדעת האם באמת גרש ישוע את השד מתוכו? והאם באמת נכנסו השדים בחזירים וטבעו בים? "עכשו אתה אומר, צלבו אותו? בירושלים? עד כדי כך!/ מה אגיד? הגזימו, כך נדמה. אך, כמובן, איני יודע/ את הרקע …יש להיטיב את הפתילה עוד פעם.. אבל אם/ תתן דעתך, אמת שמסוכן היה האיש. לא "מסכן" אמרתי. מסוכן./ עכשו יותר מקודם: לא תארך העת ויעשוהו אל."

 והאב סוריאנו, הנזיר הפרנציסקאני שמספר את סיפור תקוותיו ומוראותיו של הנזיר בירושלים ומתכוון אלינו כאן ועכשו; א"מ לונץ שמהלך בנתיבות ירושלים בימי התורכי והשיר קושר בין עבר רחוק לזכרון אהבה לא כל כך רחוק: "ברחוב לונץ הקטן אשר בתל אביב, בקטע שבין/ בילו ליהודה הלוי, בחצי הדרך בין ביתה לביתי,/ ידעתי בשכבר הזמנים, באשמורת שלישית של ליל דצמבר/ קר, זה חמישים שנה ומעלה, נשיקת אהבה ראשונה.", וצ'רלי צ'פלין, והיום שבו מת בינג קרוסבי, ו"אנשים נעדרים" כפי שמכריז עליהם העיתון ולכל אחד מהם יש שיר-סיפור וכאמור מי לא? חלק מן השירים הם מונולוגים מפי הדמויות השונות וחלקם הם שירי התבוננות של המשורר בדמויותיו ולעיתים קרובות בתוך עצמו. נדמה לי שאפשר לכנות את הדמויות בשירי הרחבות של אהרן גבורים אבסורדיים.
"התחום שלי הוא הזמן", מצטט קאמי את גיתה בספרו "המיתוס של סיזיפוס". ומוסיף ומגדיר את האבסורד ואת האדם האבסורדי כ"איש שאינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ ליבו ואת כוח שיפוטו". גיבורי שיריו של אהרן שהם תמיד גם אנטי גיבורים, יודעים ש"הכל היה אבוד מרגע שהתחלנו" ("על גלגלים") אבל מכריזים אני "אוסיף, אוסיף לנסוע" (שם). השירים מתבוננים בהם בשעת המבחן שלהם, ברגע האמת מתוך אמפתיה אל החולשה האנושית באשר היא אנושית לא מעמדה של התנשאות אלא במבט מלא חמלה אבל תמיד בפיכחון ובמבט אירוני – בין שזה שמשון במחזור שירים בשם פלשת, בין שזה ישוע על הצלב מנהל דיאלוג עם אלוהיו ומבקש למצוא פשר לחייו ולמותו ובין שזה המשורר יונתן רטוש בשיר המסתיים כך: "אני רק נער התוף של המהפכה אמר רטוש,/ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא." או משורר לבנוני שהוא מן צירוף של רטוש ואורי צבי גרינברג, ומנגד דמותו של אברהם סטבסקי מי שהואשם וזוכה מרצח ארלזורוב, קברנטינה של אלטלנה שנהרג מכדור עברי.
הרתמוס הרחב הזה בשירתו של אהרן הוא שהכתיב את השימוש בכל רובדי הלשון העברית שהוא אחד ההישגים הגדולים של אהרן המשורר: לשון מקרא ולשון חכמים, ארכאיזמים ולשון דיבור יום-יומית, מונחים טכנולוגיים וסיסמאות פרסומת וכל אלה חיים בכפיפה אחת ושוזרים מארג לשוני טבעי ומהימן שמשרת את המבט האירוני של השירים ויש לו גם מימד הומוריסטי ומשעשע. הלשון רבת הרבדים הולמת את המעתק אל הפואמה, אל הנטייה האפית, שאינה רווחת בספרות העברית בעשורים האחרונים ויש בה משום חידוש רב.
כדי לא להדיר שינה מעיניכם מתוך סקרנות ולפני שאקרא שיר אחד של אהרן אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי:
באחד מהראיונות שהעניק אהרון הוא מספר כי בעיזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב משנת 1919 שתרגם לרוסית שיר מן התרגום של טשרניחובסקי "על מות האל תמוז" והוקדש לעלמה שאחריה חיזר לחוף הים השחור בחצי האי קרים לימים אמו של המשורר. הנה כי כן אהבה גנטית לשירת המזרח הקדום.
יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ.
ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר.
ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שעסק ברצח בעיר תל אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר.
ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי אכן חשף לפנינו את כל סודותיו ?

או שמה נשאר עוד הרבה לחשוף?

לאהרון אמיר הפתרונים .

פתרונות לחידות של ש.שפרה יש כאן

יפים הם הלילות בארץ כנען

חוברות טרזן בעריכת אהרון אמיר
קפטין בלאד

הרצח בחולות תל נוף

אישה כמלכה בודדה :שירתה של ש.שפרה