הכיוון מזרח -הקומיקס

"הכיוון מזרח " פירסם לאחרונה גיליון מיוחד ראשון מסוגו במגזין ספרותי המוקדש כולו לתחום הקומיקס  ומורכב הן מסיפורי קומיקס חדשים והו ממארים על תחום הקומיקס..
וכצפוי ממגזין כזה הדעות שמובעות בסיפורים ובמאמרים שבו על הנושא אינן  אורתודוכסיות בלשון המעטה.

תחום הקומיקס זוכה לתמיכה מכיוון בלתי צפוי במקצת בכיוונו של מגזין ספרותי –תרבותי שפירסם בימים אלו גיליון  מיוחד המוקדש כולו לקומיקס הפוליטי בישראל ובעולם .
המגזין "הכיוון מזרח " הוא מגזין ספרותי בעל קו פוליטי חד ולעיתים בוטה שמטרתו היא להפנות את תשומת הלב לתרבות המזרחית ולהשמעת הקול המזרחי " המושתק " לדעת עורכיו בתרבות הישראלית הכללית בעלת האוריינטציה האירופית –אמריקנית מערבית .
גליונות כתב העת מוקדשים לנושאים שונים של התרבות המזרחית ותרבויות השוליים האחרות כמו "היברידיות ".
וגליונו החדש גיליון 15 עוסק בנושא קומיקס חברתי פוליטי , מה שמראה שוב על הלגיטימציה הגוברת והולכת שתחום הקומיקס מקבל בתרבות הישראלית גם אם במגזינים המייצגים את קהיליות השוליים שלה.
הגליון כולל כמה יצירות מעניינות . בהן סיפור מצוייר מאת מייסד והעורך הראשי של המגזין יצחק גורמזאנו גורן שבו הוא מספר על חוויות הילדות שלו כאשר קרא ויצר קומיקסים משל עצמו מבוססים על ספרי ז'ול ורן ורידר הגרד.שאותם אהב בילדותו.
גורמזנו גורן כבר סיפר פרשה זאת בחייו כסיפור לא מצוייר. ובניגוד לשאר היוצרים בחוברת גורמזאנו –גורן לא עסק בעבר ( למיטב ידיעתי ) בקומיקס.
האמן והקומיקסאי וחוקר תולדות ה"בונים החופשייים " יובל כספי מביא קומיקס קצר אך המבוסס על אירוע אמיתי כנראה לדברי כספי אם גם נשכח לחלוטין שבו מוסא שלוש היהודי המזרחי  אבי אבותיו של כספי ( הנראה בציור כדומה מאוד לכספי היום ) נבחר אי אז בשנות השלושים של המאה הקודמת לראש עיריית תל אביב לאחר מות מאיר דיזינגוף האשכנזי  ראש העיר הראשון אך שימש בתפקיד רק יום אחד בגלל חששות שיתגלה כמתון מידי ביחסו לערבים.
הסיפור משאיר לנו טעם של החמצה ושל השאלה מה היה יכול להיות אילו מוסה שלוש המזרחי היה ממשיך לעמוד בראש העירייה ואולי מביא לפשרה בין יהודים וערבים .
אולם ללא ספק הסיפור החזק ביותר בחוברת הוא סיפורה של אילנה זפרן שהתפרסמה עד כה הודות לקומיקסים הלסביים שלה ובראשם "סיפור ורוד על הקהילה ההומו לסבית בישראל זפרן מראה כאן שהיא מסוגלת ליצור קומיקסים גם על נושאים רחבים יותר . .
"סעיף 19 " סיפור פשוט לכאורה והמצמרר בהשלכותיו של בחורה צעירה ושאפתנית שמתקבלת לעבודה בחברה לאחר שהיא חותמת על סעיף תמים לכאורה שאסור לה להיכנס להיריון ולבסוף חותמת על סעיף שעליה לקחת טיפול שימנע ממנה כל רצון להיות אם.
סיפור טוב . והטוב ביותר שקראתי של זפרן אי פעם במסר שהוא מעביר בשלושה עמודים בלבד ואחד הדרמטיים ביותר שקראתי בקומיקסים המקוריים.
עוצמתו של הסיפור נובעת מכך שהוא יכול היה לעבוד היטב גם כסיפור ללא ציורים, אבל הוא עובד טוב יותר כסיפור עם ציורים שמעבירים לקורא תחושות והבעות פנים של הדמויות שהמילים לבדן אינן יכולות להעביר.
ולכן הוא עובד טוב יותר כקומיקס.
פרט לסיפורים עצמם הגיליון מביא גם חלק עיוני עם מאמרים ומסות שדנים בצורה רצינית מאוד ולא מקובלת במקומותינו על נושא הקומיקס .
יש מאמר מערכת של העורכים מתי שמואלוף ובת שחר גורפינקל "מגדלור לעתיד אחר : מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל " שנמצא משום מה באמצע הגיליון  ולא בתחילתו כפי שמתבקש.
העורכים מתלוננים בו  על כך שהתרבות הלאומית הצעירה לא מאפשרת טיפול בשאלות אקוטיות ונותנים כדוגמה בכך שבארץ לא נוצר מעולם קומיקס על מהפכת הפנתרים השחורים .
אולם זהו טיעון לא משכנע ונראה שהוא מושמע רק לצרכי פולמוס , איש לא מונע ממי שרוצה ליצור קומיקס על הנושא הזה. ואיש לא יצנזר אותו אם יצא לאור. אתם רוצים סיפור קומיקס על פנתרים השחורים ? אז אולי תואילו ותצרו אחד כזה ?
באותה המידה  אין היום קומיקסים על מלחמת ששת הימים האם זה אומר שיש צנזורה המופעלת כנגד קומיקסים כאלה ? .
נכון הוא שספק אם 'קומיקס כזה היה יוצא לאור בעיתוני הילדים "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" אולם אלו כבר אינם יוצאים לאור מזה עשרות שנים ,וספק אם מישהו מהמגזינים הקיימים יתנגד לקומיקס כזה אם רק יציגו אותו בפניהם.

יש מאמר של דני פילק מרצה באונ' באר שבע על הפוליטיקה של תרבות עממית : הקומיקס כמשל "

בגיליון מובא גם קטע פולמוסי  מספרו של האידיאולוג הרדיקלי פרנץ פנון עור שחור ומסכות לבנות" שמתלונן על הדרך שבה הקומיקס האמריקני השתלט על חברות אחרות שאנשיהם החלו להעריץ את גיבוריו הלבנים והאלימים .
לגבי מישהו שיודע משהו על דיעותיו של פנון ועל השלכותיהם  ,המאמר הזה הוא בגדר חוצפה פשוטו כמשמעו . פרנץ פאנון היה אידיאולוג שקרא לאלימות רצחנית  כדרך  עבור העמים "הצבעוניים " להשתחרר מעול   הלבנים, גם אם אלו מוכנים לעזוב את שלטונם באיזוריהם בדרכי שלום ,וזאת על מנת לחזק בכך את בטחונם העצמי כנגד הלבנים .  המונים מצאו את מותם כתוצאה מהאידיאולוגיה הזאת שלו,ויבשת שלמה נהרסה כתוצאה מכל אותם לוחמי מחתרת שמצאו השראה בכתביו של פאנון ,ולאחר שסיימו להשמיד את הלבנים פנו עם אלימותם כנגד בני עמם שלהם .

התנגדותו של פאנון  לאלימות של הקומיקסים של הלבנים נראית מתחסדת ושקרית בלשון המעטה , מעין ניסיון להסוות את האלימות הרצחנית "המשחררת "כביכול הטמונה בכתביו שלו .

המאמר המעניין מכל הוא מאמר של דליה מרקוביץ על הקומיקס האפריקני שמביא זווית מעניינת על תחום לא ידוע כלל של הקומיקס בעולם שנשלט לחלוטין בידי הקומיקס האמריקני- אנגלי- צרפתי –יפני ,וזה מענייין מאוד לקרוא על הקומיקס ביבשת זאת שהיא מבחינות רבות יבשת השוליים של העולם,אך דווקא משום כך כל מה שקורה בה יכול להיות בעל חשיבות רבה בעתיד.  

אפשר להתווכח עם  הרדיקליות היחסית מאוד  שבמאמר המערכת לגליון זה ועם החוצפה המתחסדת בקטע של פנון , בכל אופן  יש  לגיליון חשיבות בכך שהוא מראה לנו את מיגוון האופציות הפתוח לפני קורא הקומיקס ויוצר הקומיקס שרחוקים לעסוק רק בגיבורי על ומיקי מאוז ומנגה כפי שאפשר אולי לחשוב מסריקה שטחית של מדף קומיקס בחנות "קומיקס וירקות" התל אביבית.
ובכל מקרה גם אם היה מתפרסם רק הסיפור של אילנה זפרן כי אז דיינו .

ראו עוד
הכיוון מזרח בויקיפדיה

הכיוון מזרח האתר הרשמי
הגיליון
הכיוון מזרח 15

אני תומך בפליטים

אני תומך בפליטים מאפריקה ומצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בעניין .אני קורא לתת להם טיפול רפואי .

ומעבר לכך אם זה היה תלוי בי היו משלבים אותם במוסדות המדינה כאן והופכים אותם לחלק מהעם הישראלי .

ראו עוד על דעותי בנושא :

מה לעשות עם הפליטים מדרפור ?

האסיר מסיירה ליאון

החוקר של ירושלים הבלתי נודעת

 

עורך הדין שבתי זכריה הקדיש את חייו לחקר תולדות ירושלים החדשה וירושלים היהודית בעיר העתיקה  הוא פירסם מחקרים מרובים על תולדות השכונות השונות של ירושלים , וגולת הכותרת של מחקריו עסקו בתולדות המשפחה הירושלמית המיסתורית  וולפנזון ,וגילוי תחנת הקמח התת קרקעית שלה באולם צלבני קדום . .

עורך דין ,חוקר ירושלים ומורה דרך שבתי זכריה .

לא בכל יום אני פוגש אדם שהקדיש את חייו לחקר תולדות משפחתי אבל יש כמה כאלה  ולאמיתו של דבר השושלת שלי  היא אחת המעטות שיש מחקרים על נציג שלה מרוב 16 הדורות הידועים .

לאחרונה נתקלתי בחוקר כזה שהקדיש את חייו בין השאר לחקר העיר ירושלים ,וכן את  תולדות משפחת זאב וולפנזון מהדמויות הבולטות בירושלים של המאה ה-19 .
זהו עורך דין שבתי זכריה אדם שהקדיש את לחייו לחקר תולדות ירושלים ושכונותיה השונות ובעיקר להתיישבות היהודית ברובעים הנוצרי והמוסלמי של ירושלים ,נושאים שעליהם פירסם עד כה עשרות חוברות וספרים וזכה על כך  מעיריית ירושלים לתואר "יקיר ירושלים ".

 

 

 

שבתי זכריה חוקר תולדות ירושלים.

 

 

מר זכריה אינו היסטוריון מקצועי אלא עורך דין שחקר ירושלים הוא עבורו תחביב שהוא גם הנאה .

. א.א. למה בעצם את חוקר את תולדות ירושלים? הרי אתה עורך דין ולא אקדמאי או היסטוריון שמקצועו בכך?

זכריה : כדאי לציין שאני אני לא יליד ירושלים אבל היגעתי לירושלים כילד בשנת 1936 ( מר זכריה נולד ב-1921) וחי בירושלים יותר שבעים שנה. והעיקר אצלי זה הנושא של אהבת ירושלים
העניין שלי במחקר ירושלים התעורר אחרי מלחמת ששת הימים לפני כ-40 שנה כי ב48  לאחר שהעיר נכבשה בידי הירדנים חרה לי מאוד  שלא ביקרתי הרבה  בעיר העתיקה והצטערתי על כך . 

 נדרתי נדר שאם אי פעם יתאפשר לי ללכת שוב בסימטאות העיר העתיקה לא אפסיק יותר ללכת בסמטאות העיר העתיקה .

המחקרים שלי הם גם בשמו של אחי שנפל במאבק בקרב מלחה שבו היה מפקד יחידה . ואני  מבחינתי מנציח את פועלו בחקר ירושלים . הוצאתי חוברת על תולדות חייו שהיו מלאים מסירות נפש וערכתי את יומנו מבית המעצר  של הבריטים בלטרון  כששהה שם כלוחם מחתרת כלוא . 

ראובן זכריה ,לוחם . נפל בקרב המלחה.

 

אחרי ששת הימים התחלתי ללמוד את תולדות ירושלים ואהבתי מאוד את העיר העתיקה ובכל פעם שאני נכנס אליה אני מרגיש שאני נכנס לראשונה וכל טיול בה הוא חוויה אני כאילו יוצא מהמאה ה21  בעיר החדשה לעולם אחר .
וגיליתי שיהודים חיו גם ברובע המוסלמי . וחקרתי את נושא הישוב יהודי ברובע המוסלמי והתחלתי להתעניין בתולדות ירושלים וגם דיברתי עם וותיקים של ירושלים ומשתדל לקרוא יותר כמה שאפשר על העיר ותולדותיה .ופרסמתי ספרים נוספים וחוברות נוספות על תולדות העיר.


בשלב מסוים החל זכריה לעסוק בפרויקט ענק של תיעוד תולדות השכונות והרחובות השונים של ירושלים ואישים בולטים שונים שחיו בהם . זאת על ידי פירסום חוברות שכל אחת מהן עוסקת בתולדות שכונה אחרת של ירושלים ,החדשה, ה במסגרת מחקריו שאותם ביצע על חשבון זמנו הפרטי עמל ללא ליאות תר וחיפש בארכיונים שונים אחרי מסמכים ותעודות נידחות שונות מתולדות ירושלים ולקח עדויות בעל פה על עברן של שכונות העיר ושל תושביהן.
ועד היום הוא כתב על תולדותיהן של עשרות שכונות והפך את ירושלים לעיר המתועדת ביותר בארץ מבחינת תיעוד תולדות שכונותיה השונות

 (  לשם השוואה :לתל אביב למשל אין שום פרוייקט מקביל על תולדות הרחובות השונים  שבה  ) . . .
אבל עניינו המרכזי היה ונשאר בירושלים העתיקה וברובעים היהודי הנוצרי והמוסלמי דווקא :
 זכריה : מאז מלחמת ששת הימים אני עוסק במחקר על היישוב היהודי שהתקיים באיזורים המרוחקים שבעיר העתיקה ומדובר ברובע המוסלמי .גילינו עובדות מעניינות :שהייתה נוכחות יהודית מכובדת באיזורים האלה במאה ה19 ובראשית המאה העשרים של עשרות משפחות יהודיות וכן היו קיימות באזורים אלה כמה וכמה מוסדות תורה וחסד .עבודת המחקר נשאה פרי וכידוע לך פירסמתי כמה ספרים וחוברות בנושא .

כן פורסם על ידי ספר על נושא חשוב מאוד של סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים העתיקה בעבר. איש לא חקר את הנושא הזה לפני .בספר העליתי דמויות מרתקות של סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים הישנה.

שבתי זכריה מדריך סיור ברחוב הנביאים בירושלים .

 

מאז 1967 אירגנתי לציבור ועדיין מארגן סיורים בעיר העתיקה .היינו מגיעים בעיקר לאיזורים המיוחדים שברובע המוסלמי ,היצגתי וסיפרתי לציבור על הבתים ומוסדות התורה שהתגלו שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מהישוב היהודי בעיר וכמו נעלמו מאז.
בדרך כלל הסיורים מתחילים מאיזור שער יפו או מישיבת "תורת חיים " ששכנה ברחוב שער הגיא והיא הייתה כעין אבוקה בוערת שהאירה את הדרך להכרת בתי היהודים והמוסדים שבסמטאות עתיקות של ירושלים .ומהישיבה הזאת היגענו לעוד אתרים יהודים שהתגלו באיזור "אתר כולל גליציה ישיבת חי עולם ולבסוף חצר רייסין  שבה  גרו צאצאי תלמידי הגר"א  ובראשם רבי זאב וולפנזון .
פעלתי להקמת אגודת מתנדבים שעסקו בתיקון ושיקום הבתים האלה ,למטרה זאת הקמנו שתי אגודות שנקראות "עתרה ליושנה " ועתרת כוהנים " .אגודות אלו שיקמו ושיפצו מספר בתים וחצרות של יהודים ברובע המוסלמי . ובבתים אלה ישבו במשך הזמן מספר משפחות יהודיות .באזור מיוחד זה שוקמו גם מספר מוסדות תורה.

אני בהחלט חושב שבעניין ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי אני סוג של מחדש ,תדע לא רבים חקרו את הנושא הזה ולא רבים היו מודעים עד כמה ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי הייתה נרחבת .
עם זאת אני חושב שיש לעשות הכל כדי לא לפגוע בתושביה הקודמים של העיר העתיקה דהיינו באוכלוסייה הערבית .

שבתי זכריה ומשפחת וולפנזון

 

מבחינות רבות אית מגולות  הכותרת של יצירתו המחקרית של מר זכריה הוא ספרו האחרון ( עד כה ?) סיפורי חצרות ובתים בין החומות ( 2006) שעוסק  בן השאר בתולדות משפחת וולפנזון בחצר רייסין שאותה ניהלה   בעיר העתיקה . .
 א.א. איך הגעת לנושא של משפחת וולפנזון ?
 זכריה:  חיפשתי אישים ודמויות שחיו בירושלים מחוץ לרובע היהודי, וגיליתי את דמותו של זאב וולפנזון בנו של אברהם "הדיין " וולפנזון , והאיש הזה ריתק אותי. במידה מסויימת אפשר לאמר שהתאהבתי במשפחה כולה . 
זאב וולפנזון  היה מפורסם תמיד  כאחד מהעסקנים המסורים ביותר לציבור ירושלים וזכה להערכה רבה בדברי תולדות הישוב היהודי .אבל הוא היה הרבה יותר מזה .  גם הרבה דברים אחרים .

הוא היה  מה שאנו קוראים היום "אדם רב תחומי "  מדפיס , מגיה ,ורב בנאי ,וסוחר ,ושד"ר,ודיפלומט ובלש . 

 ויש האומרים שהיה מנהיג האירגון החשאי של   הגוורדיה היהודית של ירושלים ,
ראיתי בו דמות ססגונית ופעילה,  אישיות בולטת בירושלים. 

 הוא ובני משפחתו היו דמויות חריגות בנוף הירושלמי האפרפר בדרך כלל. הוא אפילו דמות רומנטית מאחר שהתחתן עם האישה שהיציל את חייה .ותדע דמויות רומנטיות באמת  הן נדירות מאוד בתולדות ירושלים .
חוץ מכל הפרשיות המוזרות והאירועים השונים שבהם היה מעורב בימי חייו
( דיון מפורט בפרשיות ואירועים אלו ינתן בעתיד בכתבה מיוחדת א.א. ) הוא היה איש כולל רייסין ושימש במשך שנים בתור הממונה על הכולל .
גיליתי שהוא התגורר בחצר ריסין שהיא ברובע המוסלמי ומצאתי מתועד שהוא החזיק בחצר והשכיר בה  דירות לאורחים .
ובמהלך המחקר הבתברר לי שבחצר רייסין הייתה קיימת   טחנת קמח תת קרקעית  בבעלות משפחת וולפנזון וצאצאיהם במשך עשרות שנים 
.החלטתי לגלות את מקום התחנה שהוא החזיק
קיבלתי חומרים ומסמכים שונים על האיש ומשפחתו של צאצאו בן זאב חומרים ומסמכים .וכאן רצוני להזכיר את ידידי איש ירושלים אברהם דינבויץ ז"ל גיסו של ד"ר בן זאב שהיה בעל ידע רב בנושא ירושלים והוא שמסר לי את רשימותיו של ד"ר בן זאב כדי לעשות בהם שימוש ככל שאוכל .אני מקווה כי מילאתי מעט מדברי צוואתו . 
א.א. :והצלחת לגלות את  מקום טחנת הקמח של משפחת וולפנזון ?  .
זכריה : כן . יצאתי לחפש היכן הייתה טחנת הקמח הזאת ולבסוף מצאתי אותה במקום שהיום הוא מעין אולם שמחות.
זה היה ב19.2.2003 ביקרתי בחצר רייסין יחד עם צעיר בשם אלי אטל שגר עם משפחתו בקרבת מקום .אז חיו במקום שתי משפחות יהודיות צעירות ומבודדות והיה מרגש לראות איך שתי המשפחות האלו חיות בסביבה ערבית מבודדת הרחק מהרובע היהודי .
אלי אטל סיפר לי כי הוא עסק בניקוי החצר עוד מ-1992 ובעבודות אלו חשף מרתף גדול שהכניסה אליו היא מרחוב שיך 'הקרימי . אלי אטל המשיך וסיפר שהאנשים שניקו ופינו את ההריסות והפסולת שהצטברו במשך הנשים גילוי בין שיירי ההריסות הפסולת בקבוקי משקה של גזוז .
ואז ידעתי שזה המקום שבו שכן טחנת הקמח של וולפנזון מאחר שמתצהיריה של הגברת ציפורה אביצדק שהייתה בעל המקום דווח שהמקום היה טחנת קמח שהפכה לבית חרושת לגזוז .
נכנסתי איתו למרתף , ומצאנו אולם מרתף גדול שתקרתו בנויה קשתות לדעתי זהו אולם מתקופת הצלבנים .ושם הייתה טחנת הקמח של הוולפנזונים . 

 

 

רגלנו עמדו באותו מרתף שבו פעלה הטחנה . הטחנה שיש שאומרים שבה תוכננו מבצעים שונים וממנה יצאו אנשי הגורדיה היהודית  החשאית של ירושלים  לפעולותיהם . 

 ואני רוצה להגיד לך שהרגשתי מאוד בגילוי הזה הרגשתי שאני חושף משהו על תולדות משפחת וולפנזון שחיה בירושלים במאה ה-19.

א.א. ומה קורה עם הטחנה היום ?

 זכריה : אלי אטל  שיפץ את המקום והפך אותו לאולם אירועים ושמחות מכובד שפעל כשנתיים . ובל ללא הצלחה מאחר שבאיזור שוכנת בעיקר אוכלוסייה ערבית

 

אתה מכנן ספרים נוספים לעתיד ?

היום אני כבר יהודי  לא צעיר ( מר זכריה הוא בן קרוב  86 א.א. ) אבל יש לי עוד כמה ספרים מוכנים שאני מקווה שיצאו לאור .
אני מתכנן על ספר על בניין שומרי החומות ספר שלם על בניין אחד
וספר על איזור באב חוטא בעיר העתיקה .שיש לנו ידיעות על יהודים שהתגוררו בו באיזור שלא יאומן שהיו בו יהודים .

 בכל מקרה   אני מתכוון לעסוק בחקר תולדות ירושלים והעברת אהבת ירושלים עד נשמת אפי האחרונה .

 

רשימת ספרים וחוברות של שבתי זכריה

1. ראובן זכריה ימים ולילות בלטרון : יומן מעצר. ספריית המרד הוצאת הדר ,1978. בעריכת שבתי זכריה
2. פרק מ-90 שנות היסטוריה יהודית ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה : מישיבת "תורת חיים" הכללית עד בית הכנסת של "איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה" / ירושלים : איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה, תשל"ח. מהדורה שלישי ומורחבת יצאה לאור בתשמ"ג -1982.

3. חוברת זכרון לוחמי וכובשי הכפר מלחה ע"י ירושלים במלחמת השחרור : תמוז תש"ח: ח"י הלוחמים הגיבורים שנפלו בקרב : יובל שנים לכיבוש הכפר / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ב 1982.
4. מוסדות יהודיים ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה ישיבת "תורת חיים" ברחוב הגיא– ב. בית הכנסת של "אגוד לוחמי ירושלים" בעיר העתיקה– ג. חצר המערכת של עתון "החבצלת" ברחוב הדגל ברובע המוסלמי– ד. משפחת הרי"ד-פרומקין עורך "החבצלת / [ירושלים] : אגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה, תשמ"ב 1982
5. רובע "רחוב חברון"-הרובע היהודי הישן / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ד 1983

6. הקרב על הכפר מלחה ע"י ירושלים במלחמת השחרור : תש"ח – 1984 / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ד 1984( יצא שוב בגרסה מורחבת ב-1993).

7. בתים ומוסדות יהודיים ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה : רובע "רחוב חברון" הרובע היהודי הישן / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ה 1985.
8. בתי מלון ומלונאים ותיקים בירושלים / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ה 1985. מוקדש לזכרו של מרדכי ורשבסקי ז"ל, איש ירושלים, דמות מופת של מלונאי.
( יצא לאור שוב במהדורה מורחבת ב-1988)

9. "בנק ולירו" בירושלים העתיקה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ו 1986

10. הבנק של "האחים המבורגר" בעיר העתיקה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ו 1986
11. חצר ר' משה וינטברג ברחוב הגיא בירושלים שבין החומות / ירושלים : מדרשת ראשית ירושלים שע"י ישיבת עטרת כהנים, תשמ"ח 1987.
12. יקירי ירושלים שבין החומות : המלון המרכזי של ר' ירחמיאל אמדורסקי ברחבת שער יפו בעיר העתיקה יהודים ברובע הנוצרי בירושלים העתיקה : החצר ובית הכנסת של מאיר גאני / [ירושלים] : מדרשת עטרת כהנים, תשמ"ז 1987.
13. שוק הכותנה – ה"חנויות" בירושלים העתיקה : במסורת ישראל והיישוב היהודי באיזור / ירושלים : ש' זכריה, תשמ"ז 1987.
‬ 
14. שכונת בית ישראל בירושלים : תולדותיה מיסדיה ובוניה / ירושלים : ש' זכריה, תשמ"ח 1987.
15. זכרונות משכונת גאלה בירושלים, מיסדיה ותושביה,ש.זכריה ,1988
16. לקט מאמרים על שכונת רחביה בירושלים / ירושלים : העמותה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ט 1988.
17. מוסדות וחצרות יהודיים בירושלים שבין החומות / ירושלים : העמותה עמ"י-על משמר ירושלים, תשמ"ח 1988.
18. שכונת נחלת שבעה : תולדותיה, מיסדיה ואתריה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ח 1988.

19. שכונת שערי חסד : תולדותיה, מיסדיה ואתריה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ח 1988.
󉅄. מלכים ונסיכים ועם רב ברחוב יפו ; ב. הוילות המפוארות ברחוב המרכזי של ירושלים ; ג. בית פרוטיגר-נבון, ברחוב יפו ; ד. מלון "קמיניץ" בירושלים, ירושלים : ש. זכריה, תשנ"ח
21 המערכת – מיכאל גלעד, שבתי זכריה, יהודה קנובלר ליל הבדולח – זכירה ומחאה : חוברת מוקדשת להתכנסות זכירה ומחאה במועד "ליל הבדולח" שהתקיימה בירושלים ביום א כג בחשון תשנ"א 11 בנובמבר 1990 / [ירושלים : חמו"ל, תשנ"א

. 22. השכונה התימנית נחלת צבי ; 2. שכונת שערי פינה – ראשוניה ומיסדיה :סקירות היסטוריות. . עירית ירושלים, האגף לתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשנ"ב 1991
בסדרת : הכר את ירושלים, סדרת סיורים להכרת שכונות ירושלים בהדרכת שבתי זכריה.
23. שכונות בירושלים החיים היהודיים בעבר בירושלים העתיקה. רשמים וזכרונות מההווי הירושלמי ביובל השנים, תרנ"א-תש"א ירושלים : התכן.- א. מחיי היהודים בירושלים העתיקה לפני מלחמת תש"ח-1948, סיפורו של יהודה קינצלינגר.- ב. רשמים וזכרונות מההווי הירושלמי ביובל השנים, תרנ"א-תש"א, 1940-1891 / מאת י. ד. קרלין ירושלים : עירית ירושלים, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב 1992 עירית ירושלים, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב 1992
24. שכונת נחלת אחים בירושלים ; ב. שכונת "נווה בצלאל. ירושלים : עירית ירושלים, האגף לתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשנ"ג 1992

. 25. שכונות ובתים בירושלים : שכונת "בית דוד" – השכונה הותיקה במרכז ירושלים.-ב. בית הרב בראשי לארץ ישראל הרב א.י. הכהן קוק זצ"ל : עירית ירושלים. האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב, 1992
26. שבתי זכריה עם נחמן צלניק .: שכונת בית וגן : תולדותיה מיסדיה ואתריה / ירושלים : האגודה תפארת ירושלים, תשנ"ג 1993
27. שכונות בירושלים : מיסדיהן, תולדותיהן ואתריהן / ירושלים : תפארת ירושלים, תשנ"ג 1993.
‬.

28.. יהודים ומוסדות ברחוב השלשלת בירושלים העתיקה / ירושלים : צור-אות, תשנ"ה 1995.

29. מרכז ההשכלה הירושלמי : שכונת החבשים וסביבתה בעבר / ירושלים : ששר, 1996. הספר עוסק בשכונת החבשים, אחת השכונות הראשונות בירושלים שמחוץ לחומות. סיפורו של כל בית ובית בשכונה, שבהם גרו ראשי המשכילים ומיטב אנשי הרוח של היישוב בעיר. באזור נוסדו גם מוסדות תרבות וחינוך, מן החשובים ביישוב היהודי החדש בירושלים, לצד מוסדות היישוב הישן.בספר הובאו מסמכים וצילומים היסטוריים
30שכונות הישוב הישן בירושלים : א. מאה שערים – מייסדיה ותושביה ב. זכרונות ראשונים מפי ילידי השכונה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.
31. שכונת אהל משה בירושלים : מייסדיה תושביה וההווי שבה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.
32. שכונת זכרון משה בירושלים : תולדותיה ומייסדיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ו 1996
33. שכונת שערי חסד בירושלים : ראשוניה וסיפוריה. הוצאת ש.זכריה ,1996. 

 34. שכונות הישוב הישן בירושלים : א. שכונות כנסת ישראל : ב. בתי ברוידא, ג. בתי מ' ראנד / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.

35. מוסדות כלכליים ובתי עסק של יהודים : בעבר – ברחבת שער יפו, בירושלים העתיקה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1998 תכן הענינים: א. הבנק של "האחים המבורגר" בעיר העתיקה, בץ חצרו ובית הכנסת של שמואל-לייזר הנגר בעיר העתיקה, ג. המלון המרכזי של ר' ירחימאל אמדורסקי ברחבת "שער יפו" בעיר העתיקה, בנק ולירו באזור המסחרי בעיר העתיקה, ה. "שוק הכותנה" – ה"חנויות" בירושלים העתיקה במסורת ישראל והיישוב היהודי באיזור .

36. ירושלים הבלתי נודעת : פרקים בתולדות הישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים / עריכה: חגי הוברמן בית אל : ספרית בית אל, 1998.

37. שכונות הישוב הישן בירושלים : שערי חסד – מייסדיה, בתיה וסיפוריה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
38. . שכונת הבוכרים מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1998. 

 39. רחוב יפו בתים ואתרים / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
40. השכונה הותיקה – בית יעקב / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.יצא לאור שוב במהדורה מורחבת ב-2004.
41. שכונת טלביה : מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
42. שכונת רחביה : למי זכות הראשונים לשם "רחביה" לשכונה, על מקור השמות לרחובות השכונה, מאיר וילקנסקי מהבונים הראשונים של רחביה ומכתבו משנת תרפ"ד – 1924 / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998. 

 43. חצר כולל גליציה וחצר הירשנזון בירושלים שבין החומות / ירושלים : האגודה – עמ"י – על משמר ירושלים, תש"ס 1999.
44. הנביאים : הרחוב האריסטוקרטי של ירושלים / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1999.
45. שכונת רוממה : מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ז' שבתי, תשנ"ט 1999
46. שכונות בירושלים : א. שכונת מזכרת משה, בתיה וסיפוריה; ב. שכונת אהל משה – הראשונה לעדת הספרדים / ירושלים : ז' שבתי, תשס"א 2001.

47. סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר : אישים, דמויות ואתרים / ירושלים : צור-אות, תשס"ב 2002.

48. שכונת משכנות ישראל / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2003.

49. ירושלים של מטה : שכונות ירושלים וסיפוריהן / ירושלים : אריאל, 2003 
50.  שכונות בירושלים : א. שכונת "אחוה", ב. "בתי הורנשטיין" של "כולל ווהלין" / ירושלים : ז' שבתי, תשס"ד 2004. 
51.  שכונות הישוב הישן בירושלים : א. בתי אונגרין של "שומרי החומות", ב. בתי נייטין / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004.
52. שכונות הישוב הישן בירושלים : א. שכונות כנסת ישראל, ב. בתי ראנד, ג. בתי ברוידה / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004. גערסה חדשה של חוברת קודמת )
53. שכונות שערי ירושלים :א. אהל שלמה, ב. שערי צדק, ג. שערי ירושלים – אבו בסל, ד. בתי סעידוף, ה. רחוב גיטל דינוביץ / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004
54. שכונת רחביה בירושלים : לקט מאמרים / ירושלים : ש' זכריה, תשס"ד 2004
‬.‬ 
55. . סיפורי חצרות ובתים בין החומות : פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים / ירושלים : ראובן  מס, תשס"ו 2006.

שבתי זכריה חוקר של ירושלים הלא ידועה.

 

 

כל מי שמתעניין בתולדות משפחתו בירושלים מוזמן להתייעץ בעו"ד זכריה .

משרדו של שבתי זכריה י נמצא במרכז "כלל " בירושלים רחוב יפו 97 .

 טלפון 02-6246660

ביתו :רחוב פינסקר 22 ירושלים

נייד 0505654591

 

קישורים רלבנטיים :

האתר של שבתי זכריה

פרטים על עורך דין שבתי זכריה

שבתי זכריה "יקיר ירושלים "

קרב מלחה

האיש שהרוויח ממון מיושרו :מאמר על תולדות ירושלים מאת שבתי זכריה

‬סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים

סיפורי השכונות ובתים בין החומות :ספר על תולדות משפחת וולפנזון

 

ירושלים המסתורית

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

 

 

 

 

ערב שירה פלונית

פלונית בחללית ערב ראשון

הוצאת השירה פלונית והחללית שבירקון שבעים גאים להכריז על סדרת אירועים חדשה שתלווה את יציאתם לאור של כותרי פלונית מחזורי שירה.

בכל השקה, מלבד הקראת השירים המסורתית, יחבור אל המחבר מוזיקאי שילחין משיריו.

בערב הראשון, לרגל השקת ספרו של מרחב ישורון'ישורון על קוטב העיזבון', יופיע המוזיקאי ברק אלנקווה עם שירים שהלחין מתוך הספר, לצד חומר מקורי. כמו כן, המשוררים רומן באימביב, ננו שבתאי, שלמה קראוס והמחבר יקריאו משירי הספר.

את הערב תסגור די.ג'יי. הדס איילון. הכניסה חופשית ורצויה.

שבת, 5/4/08, 19:30. החללית, הירקון שבעים, תל אביב יפו.

לפרטים: 0545-985224 | 03-5253155

העתידים של האתמולים :ספרי הבלשים של אייזק אסימוב

ביקורת על הספרים "מערות הפלדה " ( בתרגום רמי שלהבת ,הוצאת ינשוף ,2005)
ושמש הערומה (בתרגום רמי שלהבת ,הוצאת ינשוף ,2007 )

פעם בעבר יצחק ( אייזק )  אסימוב היה סופר המדע הבדיוני החביב עלי ביותר ולאחר מכן כשגיליתי שהוא כותב מאמרי וספרי מדע פופולארי , גם סופר המדע הפופולארי החביב עלי ביותר ,ובאיזה שהוא שלב כשגיליתי שהוא כותב גם ספרי היסטוריה גם אחד מכותבי סיפרי ההיסטוריה החביבים עלי ביותר .
מן הסתם קראתי מאות ספרים שכתב ואנתולוגיות שערך בתחומים שונים . לרעיונותיו השונים הייתה השפעה גדולה עלי .מאז חלפו שנים אסימוב נפטר בשנות השמונים ואני הפסקתי לקרוא אותו .
.לאחרונה קראתי לאחרונה בעיניים חדשות כמה מיצירותיו הידועות והנה הראשון משני מאמרים שהם תוצאה של קריאה זאת .
לאחרונה הופיעו בעברית בהוצאת "ינשוף" תרגומים חדשים של שניים מספריו המפורסמים והטובים ביותר שנכתבו בידי אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני המפורסמים ביותר במאה העשרים, יצחק אסימוב. מדובר ב"מערות הפלדה" ו"השמש הערומה". שני הספרים האלו כבר הופיעו בתרגום עברי של חיים גליקשטיין בהוצאת מסדה ב1975 ובמקורם הם פורסמו בארה"ב בשנות החמישים.
כאשר הם פורסמו במקור באנגלית ובעברית הם נראו כרדיקליים ומדהימים בתמונות העתיד הצפוי למין האנושי המתוארות בהן.
הספרים הופיעו אי אז לפני מחצית המאה בשנות החמישים אולם דומה שיש בהם רלבנטיות עצומה גם היום בעידן האינטרנט ואולי יותר מאשר אי פעם.
כאשר קוראים אותם היום בשנת 2008 שהייתה עתיד רחוק מאוד כאשר כתב אותם אסימוב לראשונה  עולה השאלה : עד כמה תמונת העתיד המתוארת בהם תוצר של שנות החמישים היא אמינה גם היום  ?
ולכאורה,במבט ראשון תמונת העתיד של אסימוב התיישנה למדי .
אבל לא לגמרי ,ובנקודות מסויימות היא לא התישנה כלל נהפוך הוא ..

המחבר

יצחק אסימוב  סופר רב-כישרון בתחומי המדע הפופולארי והמדע הבדיוני, הוא יהודי שנולד ברוסיה ב-1920, ובילדותו היגר לארה"ב ואת מרבית חייו חי בניו-יורק. תחילה בנה לעצמו קריירה אקדמית בה הגיע לדרגת פרופסור באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, היכן שלימד ביוכימיה. אך מסתבר שבתוך האקדמיסט הצנוע המעדיף להימצא בביתו מאשר בכל מקום אחר, מסתתר הרפתקן נועז בעל דמיון מפליג וכובש תבל. למרות שתיאר את המסעות לכוכבים הרחוקים ביותר הוא עצמו נודע כמי שנרדף על-ידי פחד טיסות. בשישה באפריל 1992 כפי שנמסר כתוצאה מאילוח דם. אך רק כעשור לאחר פטירתו חשפה אלמנתו בספר שפרסמה על חייהם כי סיבת מותו נגרמה כתוצאה מעירוי דם שהיה נגוע באיידס, בעת מהלך ניתוח מעקפים ב-1983.

בין-יתר מעלותיו שהקנו לו את יוקרתו כמספר בעל שיעור-קומה נמצאה פוריותו המדהימה; הוא כתב וערך מאות ספרים ובצדק נחשב לאחד הסופרים הפוריים ביותר של כל הזמנים. אך בשונה מסופרים הנודעים כ"סופרי כמות" הוא היה וגם נשאר סופר איכותי ומרתק, הסוחף את קוראיו למסעות דמיונו העשיר שאינו יודע גבולות ומגבלות. למרות פוריות זאת הצטיינו רבים מספריו במדע בדיוני ומדע פופולארי ביכולתו לבנות סיפור משכנע ואמין, היונק את כוחו גם מידע מדעי מוכח, תכונה שלה היה משקל רב בעיצובו כסופר-על במחוזותיו, וכזה שספריו קבעו לעצמם מעמד של קלאסיקה בתחומיהם.

במהלך חייו נחשב אסימוב לאחד משלושת סופרי המדע הבדיוני המפורסמים ביותר בעולם כולו. השניים האחרים הם ארתור סי קלארק ורוברט הינליין. אך רבים תמימי-דעים כי מביניהם אסימוב הוא הבולט ביותר וספריו הפכו לסמל של יכולת סיפור מבריקה משולבת בחשיבה רציונאלית ואמונה כי ככלות הכל בכוחו של המדע להיטיב עם האנושות.
יצירותיו הספרותיות המפורסמות ביותר כוללות את סיפור המדע הבדיוני המפורסם והפופולארי ביותר של כל הזמנים "שקיעה " ( על פי סקרים שונים שנערכו ) שכתב עוד ב-1941 כאדם צעיר ובו תיאר את תגובותיהם של אנשי עולם שאינם  יודעים כלל חושך מהו  מאחר שולמם  מואר בידי שש שמשות ,  לליקוי חמה המסתיר את כל השמשות   אחת לכמה אלפי שנים  וגורם לעלטה מוחלטת על הכוכב.  דבר שמביא עליהם חורבן מחזורי.לרוע המזל הסיפור הוסרט פעמיים בגירסאות איומות ממש שהקוראים מוזהרים להתרחק מהן כמו ממגיפה.
אסימוב התפרסם גם הודות לסדרת "המוסד " שלו שנחשבת לסדרת המדע הבדיוני המפורסמת והמצליחה ביותר של כל הזמנים.סדרה זאת מתארת את שקיעתה ונפילתה של קיסרות גלקטית השולטת על כלל מיליוני העולמות האנושיים בגלקסיה ,אך שקיעה זאת נחזית בידי מדען גאון בשם הרי סלדון הודות למדע "הפסיכוהיסטוריה " שלו. ועל מנת לקצר ככל האפשר את התקופה הברברית הצפויה בעתיד והחזרת העתיד למסלול של התפתחות סלדון יוצר שני "עמים נבחרים " " מוסדות "בשתי הקצוות של הגלקסיה " . האחד מהם "המוסד הראשון " המורכב ממדענים של מדעי הטבע והשני "המוסד האחר " המורכב מקבוצה קטנה וסודית אנשים העוסקים במקצועות הרוח והפסיכולוגיה שמתפקידו לפקח על המוסד הראשון ולוודא שמשימתו תוכתר בהצלחה. מטרת שני המוסדות היא להביא לבסוף להקמת קיסרות גלקטית שנייה ואת חידוש צמיחת התרבות האנושית בתקופה קצרה ככל האפשר. והסדרה עוסקת במאמציהם של מוסדות אלה להשלים את המשימה שהוצבה בפניהם בידי מייסדם במשך מאות שנים. אסימוב כתב טרילוגיה של ספרים מסדרה זאת וחזר אליה כעבור עשרות שנים בספרים חדשים שהפכו כולם לרבי מכר ובהם עסק בשילוב סדרה זאת עם סידרת הרובוטים שלו שבמקור הייתה נפרדת לחלוטין.
ספריו האחרונים הם תיאור חייו של מייסד המוסד הארי סלדון שזה די ברור שהוא תיאור חצי אוטוביוגראפי של אסימוב עצמו .


פרסומו של אסימוב התפשט עוד יותר במידה רבה הודות לסיפוריו המתמקדים באנשים המלאכותיים, כל אותם אלה שיצר האדם והמכונים "רובוטים ". אסימוב היה בין הראשונים שהתייחסו לרובוטים לא כיצורים המאיימים מעצם טבעם על שלום האנושות. היפוכו של דבר הוא הנכון. אסימוב המציא את שלושת חוקי הרובוטיקה בסיפוריו הקובעים את התנהגות הרובוטים לא כיצורים המאיימים על שלום האנושות אלא כעוזרים בעלי-ערך מוסף, יצורים הנתונים לחלוטין בשליטת האדם ואינם מסוגלים מעצם טבעם לפגוע בבני אדם, שכן יש חוקים שהושתלו בהם כחלק מיסודות קיומם שמונעים זאת מהם. כמודל לרובוטים ביצירת סיפורים אלה הסתמך אסימוב על ה"גלמים" כפי שהם מופיעים במסורות היהודיות שאותן היכיר אסימוב היטב והוא לקח מהן את הרעיון שה"חכמים " יכולים לשלוט בפעילות היצורים המלאכותיים וכי אלה נתונים לפיקוח של הלכות וחוקים שונים.

 אי-אפשר שלא להזכיר כאן  גם את  הסופר הצ'כי הנודע קרל צ'אפק (1890 – 1938), האיש שהמציא את המלה "רובוט" וכתב עליו ועל בני מינו. השם "רובוט" הופיע לראשונה במחזהו של צ'אפק R.U.R. שנכתב בשנת 1920, השנה בה נולד אסימוב!אגב, ראוי להזכיר כי תיאטרון חובבים מחיפה העלה את המחזה כהצגה מקצועית לכל דבר בבימויו המשכנע של שחקן תיאטרון האהל יהודה גבאי בשנת 1955. הצגת הבכורה התקיימה באולם האהל בתל-אביב.

"מערות הפלדה" באיטלקית.

אין ספק כי סופר בשיעורו של אסימוב הכיר לצ'אפק תודה עמוקה וכך גם לסיפורי הגלמים שקדמו להם.
מסיפורי הגלמים הוא שאל את הרעיון שבני האדם "החכמים" יכולים לשלוט בפעילות היצורים המלאכותיים, וכי אלה נתונים לפיקוח באמצעות מערכת מורכב ומסועפת של הלכות שונות וחוקים שונים, ובמרכזם שלושה המשמשים כמסד. למרות זאת ולוא בכדי ליצור דרמה ומתח בסיפוריו "איתר" אסימוב שוב ושוב "כשלים" בשלושת חוקים אלה שסביבם יצר עלילות שהראו כי בסופו של דבר שלושת החוקים אכן תמיד "עובדים".

dreamsb.jpg
לאחרונה נוצר הסרט "אנוכי הרובוט " עם ויל סמית שכביכול מבוסס על ספרו הידוע של אסימוב בשם זה אך לסרט זה אין לאמיתו של דבר כל קשר לסיפורי של אסימוב והוא הפוך מהם לחלוטין ומציג את הרובוטים והמחשבים כסכנה פוטנציאלית עצומה למין האנושי וסביר להניח שאסימוב היה מתהפך בקברו אם יכול היה לצפות בסרט זה שעיוות לחלוטין את רעיונותיו.
ייתכן  שאחת הסיבות לשינויים הגדולים בסרט לעומת סיפורי המקור היא שכיום רוב סיפורי הרובוטים של אסימוב אכן עושים היום רושם מיושן למדי.

התחושה של הקוראים היום בספר כמו קובץ הסיפורים"אני רובוט " שאמור לתאר את העתיד הקרוב מאוד  שהסיפורים   מתארים עתיד שלא התממש מעולם ושוב אינו רלבנטי בראשית המאה ה-21 .אמנם מצד אחד .היום יש כבר רובוטים מקבילים לאלה שאסימוב  מתאר אם כי לא משוכללים כל כך ולא פעילים בכל מקום כל כך. איכשהוא הניסיונות  ליצור רובוטים פוזיטרוניים אינטלגינטיים ורב ישומיים  שלסיפוריו של אסימוב הייתה השפעה גדולה עליהם " נתקעו" באמצע הדרך גם ביפן המקום שבו עובדים עליו יותר מכל מקום אחר.

כמדומה שגם נדיר  למצוא רובוטים בספרי המדע הבדיוני המודרניים של ראשית המאה ה-21  שעוסקים במחשב הרבה יותר מאשר ברובוט בניגוד לתקופה של לפני עשרות שנים .

אסימוב עצמו כתב סיפורי מחשבים רבים אבל אלו תיארו מחשב ענקי "מולטיביאק " השולם בעולם כולו ממקום אחד. איך שהוא אסימוב כמו שאר סופרי המדע הבדיוני לא העלה על דעתו כלל את אפשרות  מגוון המחשבים העצום הקיים היום .
בקצרה כנביא אמת הוא לא הוכיח את עצמו במיוחד.
אבל יש גם יוצאי דופן לכך ביצירתו של אסימוב.

רובוטים כבלשים

מערות הפלדה

עטיפת התרגום הישן של "מערות הפלדה" בהוצאת מסדה.

 The-naked-sun-doubleday-cover.jpg

סיפוריו המפורסמים ביותר על רובוטים הם סיפורים בלשיים המתרחשים בחברה עתידנית ועוסקים בשוטר אנושי וידידו הרובוט החוקרים תעלומות רצח מוזרות שונות. ספרים אלה כללו כמובן גם את שני הספרים המתורגמים שהצטרפו כעת לספריו שמכבר הולבשו בעברית, "מערות הפלדה " ו"השמש העירומה " ( שהופיע לראשונה במגזין ב-1956). שני המצטרפים החדשים מרתקים גם היום בגלל תמונת העתיד המוצגת בהם. מדובר במעין תחזית ספרותית-מדעית הנחשבת ליותר מפורטת מבין אלה שאסימוב הציע בספריו לקוראיו הרבים במרוצת השנים. בספרים אלה עשה אסימוב צעד נוסף וגדול לעבר העתיד כאשר לא הסתפק אך ורק בחיזוי טכנולוגיות עתידניות אלא גם התמקד בדרך בה החברה האנושית תשתנה במהלכו של אותו עתיד. כמובן שמדובר בתחזית יותר נועזת יותר מורכבת וקשה.
בספרים אלו יצר אסימוב גם תת-ז'אנר חדש, והוא "הבלש העתידני"; סיפר בלשי המתרחש בסביבה של סיפור מדע בדיוני ועם זאת מקפיד לשמור על הכללים של הסיפור הבלשי הקלאסי בסגנונם המפורסם של ארתור קונאן דוייל יוצרו של שרלוק הולמס ואגתה כריסטי, יוצרתם של הרקול פוארו והגברת ג'יין מרפל הקשישה. לכאורה גישה זו של אסימוב נראית כמשימה בלתי אפשרית. ולוא רק בגלל העובדה שבמהלך הסיפור הוא מרחיב את דעתו של הקורא בכמויות כפולות ומשולשות של מידע על העולם העתידני הלא מוכר, שבו מבקרים הוא והבלש, בהשוואה לסיפור הבלשי הרגיל המתרחש בימינו. אך אסימוב מצליח להתמודד במשימה המורכבת הזאת שקבע לעצמו.


ובכל זאת נשאלת השאלה האם ספרים אלה שהופיעו בשנות החמישים עדיין קיים בהם מכוח השכנוע, ותמונת העתיד שמוצגת בהם מחזיקה מעמד גם בימינו.

בספרו "מערות הפלדה" מציג אסימוב חברה שהיא הקצנה של מבנה החברה המוכרת מניו יורק שבה חי. זו חברה המורכבת מזן מיוחד של אנשים שאינם יכולים לחיות בשום מקום אחר שאינו העיר הגדולה, אך למרות היותם אגרופוביים מובהקים, גם אינם מסוגלים לחיות הרחק מן ההמון הסואן. התמונה שאסימוב מעלה לפני קוראיו אכן אינה באמת שונה בהרבה מהחברה שאותה הכיר ורק נבדלת ממנה בהיותה נתונה בסוג מסוים של קונפליקט עם אנשי החלל, אלה הם החללנים. אנשי כדור הארץ הסובלים מעודף אוכלוסין עצום חיים בערים המוכרות כ"מגה ערים" ענקיות, שבהן אין יום ואין לילה ואי אפשר לראות את השמיים בגלל הערפיח הכבד; תמונה שהיא מוכרת לנו היום היטב הודות לסרטים כמו "בלאד ראנר". לאמיתו של דבר מתחילות גם הערים שלנו להיראות יותר ויותר כמו הערים של אסימוב. ואולי ראוי לכנותן כבר היום לא כ"מגה-ערים" – אלא "ערים אסימוביות".

"שמש ערומה" בתרגום הישן בהוצאת מסדה.

אבל בדיעבד היום מעניינת עוד יותר התמונה של העתיד שאותה מציג אסימוב בספרו "השמש הערומה" שהוא ההמשך. בספר זה חוזה אסימוב לראשונה בפירוט רב את מה שהיינו מכנים כיום, "קהיליית האינטרנט" (הופיע לראשונה במגזין ב-1956) . התמונה בה הוא מציג לפנינו סוג של יצור אנושי הנראה מבחוץ כתאומו של האדם המודרני – מדויקת עד להדהים.

בספר זה מפגיש אסימוב את צמד הבלשים שלו, איליה ביילי איש כדור הארץ והרובוט דניל, עם אנשי כוכב אורורה. שם אנשים חיים בבידוד זה מזה ומתקשרים זה עם זה דרך "צפייה" שתופסת את מקומם של החיים החברתיים וכמעט שאינה מותירה, או משיירת, דרך למגע אנושי עד שבסופו של דבר נוצר מצב בו מתייחסים אליהם כמנודים. הקהילייה הזאת שאנשיה מכירים זה את זה כמעט אך ורק דרך השלט הרחוק כמו קהיליות האינטרנט בימינו.

אסימוב  גם ניסה לרדת לשורשי הפסיכולוגיה וההתנהגות של אנשים מעין אלה שחשים סלידה פיזית ממש מקרבת אנשים אחרים ומעדיפים רק "לצפות בהם". אם ניזכר בכל אותם האנשים שאין להם כל מעצורים בבואם לחשוף את עצמם ואף לקיים יחסי מין בפני הצופים בהם, הרי ברוך שאסימוב לא טעה בהרבה כאשר תיאר איך וכיצד תתפתח חברה שכזאת.

כתחזיות עתידניות שני הספרים האלה עולים בערכם וחשיבותם ובדייקנותם על כל יצירה אחרת של אסימוב בה הציג חברות שבהן רובוטים הם משרתים נאמנים, או שהציג  קיסרות גלקטית שמשתרעת על כל עולמות הגלקסיה.
אולם עוצמתם של הספרים האלה טמונה לא רק בתמונת העתיד המשכנעת ובדיעבד מתבררת כמדויקת להפליא, אלא גם ביסוד תיאור דמויותיהם של הבלש איליה ביילי שמתמודד בכל ספר עם תעלומה אחרת, ותוך כדי כך עליו להתמודד עם חברות אנושיות שהן תמונות-מראה משקפות זו את זו; החברה העירונית של כדור הארץ והחברה הכפרית המנותקת של סולאריה, ומצליח בכל זאת למצוא בתוך עצמו מידה של אובייקטיביות כזו המאפשרת לו להצליח לבחון את הבעיות שלהן מבחוץ.


מזווית ראייה זאת שני הספרים האלה של אסימוב, "מערות הפלדה" ו"השמש הערומה", עולים על רוב יצירותיו האחרות שהתיישנו במידה כזו או אחרת, ובהן גם קיים גודש מעיק של הערצת הטכנולוגיה כפותרת כל בעיה .

הם בוודאי עולים וגם על ספריו החדשים יותר משנות השמונים  שבהם החזיר את דמותו של ביילי לפעולה "הרובוטים של שחר " ( 1983) שבו פותר ביילי רצח  בכוכב הבית של הרובוט דניל.   ו"הרובוטים והאימפריה" ( 1985) שבו מתואר מותו של ביילי שבו בני האדם מכדור הארץ וש ביוצאים מעולמם על מנת ליישב את הגלקסיה .  הספרים האלו הם כבר לא זה.וודאי לא כתחזיות של חברה עתידנית והיום הם נראים כמיושנים.

"מערות הפלדה " בהונגרית.

  לעומתם שני הספרים  משנות החמישים לא איבדו מאומה מעוצמתם בתיאור חברה עתידנית, שאמנם כיום בראשית המאה ה-21 כבר אינה נראית עתידנית כפי שהורגלנו לראותה. יותר ויותר היא נדמית לווריאציה של החברה שבה אנו חיים כיום, ואפילו לא ווריאציה אקזוטית במיוחד, ודווקא בכך נמצא סוד הצלחתם.

קישורים
אסימוב בויקיפדיה

פרק מ"מערות הפלדה"
ארז אברמוביץ' על מערות הפלדה

אסימוב על ספרי הרובוטים שלו

 אבי בליזורבסקי על אסימוב האיש והאגדה 

רן לוי על אסימוב -ההיסטוריה של העתיד

סקירה על אסימוב

מהו סדר הקריאה בספרי אסימוב

מה ישאר מאייזק אסימוב בעוד 20 שנה ? : דיון במארקר

האתר של אסימוב 

מאמרים על אסימוב באתר "הידען "

"כמה טוב  להם" :סיפור מאת אסימוב שחוזה את מצב החינוך בעתיד 

אלי אשד על אסימוב :

המוסד האחר : ספרנים ביצירת אסימוב

חוזי האינטרנט

 המוסד והגאון מוילנה  

כוכב הלכת הנבחר :סדרת "המוסד" כמשל ציוני 

עצבותו של יעקב רוטבליט

חיים מזר בעוד ניתוח פזמון  במסגרת מדורו הקבוע : והפעם פזמון של יעקב רוטבליט שאותו שר אריאל זילבר .

לכאורה נהנתנות

 

מאת חיים מזר

 

אני שוכב לי על הגב

מילים: יעקב רוטבליט
לחן: גדעון אלרן

שר אריאל זילבר

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקווה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

אז אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

האסוציאציה הראשונה העולה מתוך שמו של השיר "אני שוכב לי על הגב" היא של בטלנות לשמה.לא לעשות כלום ולהנות מכך. זה גם הרושם המתקבל מקריאת הבית הראשון והוא מתעצם בשורות האחרונות של בית זה."והחיים יפים יפים ממש כמו מחזה". עיון מעמיק בשיר יראה שמאחורי אמירה אופטימית זו מסתתרת טרגדיה-סיפורו של אדם שעבר תהפוכות בחיים ונשאר בלי כלום.

השיר בנוי מ-5 בתים.בית ראשון ובית אחרון זהים, להוציא מילה אחת שבה נדון מאוחר יותר,בית שני ובית רביעי זהים לחלוטין ובית שלישי שלא חוזר על עצמו.המבנה של השיר הוא במתכונת של 1,2,3,2,1 -מבנה מעגלי.בית אחד מרכזי הוא הבית השלישי וסביב לו מעטפת של בית שני ורביעי וסביב לה מעטפת נוספת של בית ראשון וחמישי.

מבחינת החריזה הבית הראשון מתחלק לשני בתים קטנים .כל אחד משפט בפני עצמו והחריזה נמצאת בשורות הזוגיות. בית קטן ראשון:

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה

בית קטן שני:

אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

התיאור הוא של מצב סטטי,של שכיבה מלווה בתחושה של נהנתנות המנסה לבלוע הכל. להנות מהחיים כמות שהם,במין תחושה של צופה על מה שנעשה סביבו. המשפט "ממש כמו מחזה" מזכיר את הביטוי כל העולם במה.המשורר הוא הקהל.לפחות ממה שנראה בבית זה מדובר בקהל של בן אדם אחד.בשורות השנייה והשישית ישנם פעלים המתייחסים לחוש הראייה-מביט, חושב, חולם,הוזה. מבחינת סדר השימוש במילים ישנו כאן מדרג מהקונקרטי –מביט, עד למופשט- הוזה. המילה חולם היא שלב ביניים בו המשורר מתנתק לאט לאט מהחיים המעשיים ועובר לשלב אמורפי,מה שנעשה באמצעות החשיבה.בשורה השנייה המילה חושב לא מופיעה רק בשישית. בהתחלה ישנה כפי שראינו הקונקרטיות ואז המשורר מתחיל להשקיע את מחשבתו במושא התצפית-החיים והתוצאה הסופית היא תלישות .המשורר אינו חלק מהמחזה. הוא מבחוץ.

הבית השני גם הוא מתחלק לשני בתים קטנים .כל בית קטן משפט בפני עצמו והחריזה היא כל שורה שניה. בית קטן ראשון:

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו

בית קטן שני:

בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

התלישות והנהנתנות הפסיבית מורגשות גם כאן,אלא שהן מלוות בתחושה של אקזיסטנציאליזם המוצא את ביטויו באמירה שיש בה מין הייאוש. אין שום סיבה שהיא, אשר בשבילה כדאי להשקיע או למות למענה.כל מה שנשאר הוא לקבל את העולם כפי שהוא בלי לנסות לשנות אותו.רק לתור בעולם וזה נעשה במחשבה בלבד עם מבט קצת פנוראמי. בבית הראשון הכותב מתייחס לחיים,אך לא ברור אם כוונתו לחייו שלו או גם לחיים סביבו. בבית זה הוא מביט על העולם ,מה שבבית הראשון לא קיים.הפועל להביט שבבית הראשון מוחלף בבית זה בפועל לצפות. צפייה היא מטבעה בעלת אפיון פנורמי.שדה הראייה רחב יותר ולכן המשורר מרגיש כמו "תייר על העולם" גם כאן העולם מתואר כיפה.

הבית השלישי הוא הלב של השיר .בו מוסבר מאין בא אותו שילוב של אפטיה ונהנתנות .גם בית זה מתחלק לשני בתי קטנים והחריזה גם היא כל שורה זוגית. בית ראשון קטן:

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם

בית שני קטן:

עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

הכותב היה אדם עם תפישת עולם מגובשת למענה היה מוכן להקריב הרבה לרבות את חייו,אבל קרה משהו. מה קרה לא מוסבר.נראה שהוא עבר משבר ואולי התפכחות שהפכה אותו לאדם ציני וראיית עולם חומרנית צרופה. הכל נע סביב כדאיות .היה כאן מעבר קיצוני מעקרונות מוצקים ומוסריים לגישה כלכלית, חסרת מעצורים וכפי שהוא אומר: "עכשיו כשלא נשאר במה להאמין".אבל גם החומרנות קרסה. נראה שהוא היה אדם חסר ניסיון כלכלי ועסקי ובסופו של דבר באה נפילה הקשה. כל שנשאר לו הוא רק "לשקוע בהזיות על מין".ההון הרב שצבר בטרם נפילה היה מוקד אטרקטיבי לנשים רבות. נשים היו תמיד בסביבתו הוא ניהל חיי מין סוערים. לאחר הנפילה נשאר בעירום ובחוסר כל. כולן ברחו ממנו .ההנאה המינית היחידה הייתה רק בדמיון. חיי מין וירטואליים. כל מה שנשאר לו זה רק להתענג על האקזיסטנציאליזם הפסיבי.הוא למד בדרך הקשה שהעולם היפה הוא לא רק חומרנות ומין. אבל הוא כבר אדם תשוש וכל שנשאר לו זה לשכב על הגב בבטלה גמורה.המילה הפותחת של הבית האחרון, שהוא ביסודו גם הבית הראשון, היא אז.מילה זו אומרת בעצם למה הו
מתבטל. האם זאת התנצלות או הסבר לתחושת אין האונות תרתי משמע? והמחזה שהוא צופה בו? יכול להיות שהמבט שלו הוא רטרוספקטיבי על חייו שלו.הוא צופה במחזה שהוא לא רק הצופה היחיד בו,אלא הוא גם השחקן היחידי בו.סיפור עצוב של אדם תמים ביסודו שעבר מהפכים קיצוניים בחייו .האם למד להבין ולקבל את החיים בדרך הקשה? ואולי אין זה אלא משל על החברה הישראלית?

ה-1 באפריל בערוץ 10

מחר  ב-1 באפריל יתקיים בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 בשעה 7 ורבע בבוקר דיון על התאריך תולדותיו  ומשמעויותיו השונות.

הקהל מוזמן לצפות .

הנסיך דרקולה : החיים שלאחר המוות

 

 

 

הנסיך ולאד דרקולה :הבול.

 

כצאצא של משפחה וותיקה ממחוז טרנסילבניה ברומניה של היום משפחה שכוללת דמויות ידועות כמו המנהיג הציוני אליהו בלנק והמנהיג הסובייטי ולאדימיר איליץ' לנין יש לי עניין רב בדמותו של הטרנסילבני המפורסם שבכולם ולאד דרקולה .
את עבודת הגמר הזאת על חייו של הנסיך הרומני המפורסם מכולם ולאד דרקולה המקור (?) לסיפרו של בראם סטוקר "דרקולה , חיבר התיכוניסט המוכשר לב ז'באייב בהנחייתי . וזוהי עבודה מצויינת והסיכום הטוב והמלא ביותר הקיים כיום בעברית על חיי הנסיך הרומני מהמאה ה-15 שהיה בלתי ידוע לחלוטין מחוץ לרומניה עד שנות השבעים כאשר כתוצאה מהגילוי של השפעתו על דמות הערפד הספרותי של בראאם סטוקר "דרקולה " הפך לדמות פולחן בינלאומית ,ומושך תיירים מספר 1 לרומניה .
הודות לעבודה זאת היגיע לב לגמר בתחרות לתלמידים מחוננים וזכה על עבודה זאת לציון לשבח מהנשיא שמעון פרס.
אז לפניכם החלק השני מעבוודתו של לב ז'באייב על ולאד דרקו העוסק בחייו שלאחר המוות.

 עבודה שהייתה  מועמדת לציון לשבח של נשיא המדינה שמעון פרס .

דרקולה -החלק השני  : החיים שאחרי המוות

מאת לב ז'באייב

מנחה אלי אשד

 

החלק הראשון של העבודה "דרקולה :חייו של נסיך עסק בחייו המזוויעים למדי של הנסיך הרומני דרקולה .

אבל הקריירה של דרקולה לא הסתיימה עם מותו .

תעמולות סקסוניות  נגד דרקולה

 

ציור גרמני של התקופה על ולאד דרקולה בשעת סעודה.

* בעקבות מותו של ולאד ה-III דרקולה ואלאכיה נפלה תחת השפעה טורקית לתקופה של כ-100 שנה (!). כעת אפשר היה לזרוק את האשמה על המת, ופירסום העלילות המפלצתיות החל בכוח מחודש. עם המצאת מכונת הדפוס הפירסום הרע הועצם, והאנקדוטות הפכו ל"רבי מכר" של ממש מאין ספרי אימה, שחזרו לדפוס במשך יותר ממאה שנים לאחר מותו של ולאד, כעת למטרות בידור יותר מאשר לתעמולה.

"…סיפור מופלא ומפחיד על אכזר גדול וצמא דם בשם דרקולה הוויווד, שגרם לעינויים לא-נוצריים…"
כך נכתב באחד הפמפלטים הסקסונים המפורסמים, אותו ניתן כעת למצוא במוזיאון הבריטי, שהיו לרבי-מכר של ממש בזמנם, והפכו את דרקולה (או את שמו, לפחות, ממש כמו במקרה של סטוקר) למפורסם ביותר וידוע לשמצה ברחבי אירופה ושאר העולם הנוצרי. כתבים אלו ואחרים מסוגם היו ל"פצצה" של ממש. הם היוו את עיקר "תקשורת ההמונים" של התקופה, וככל תקשורת המונים אחרת השפיעו על דעת הקהל בעוצמה אדירה. התחריטים על דרקולה סיפרו סיפורי אימה וזוועה על סאדיזם ורצח עם, שלוו בציורים גסים של אדם בעל עיניים נוקבות, ולו דימיון סמלי בלבד לולאד האמיתי, ושל סעודות בלב של "יער" מוטות שיפוד, אותם ולאד לכאורה קיים.* בדקדקנות גרמנית תוארו תאריכים, לרוב של חגים קדושים, מספרים אסטרונומיים של הרוגים ושיטות ההרג. היו שהשוו את ולאד להורדוס ולנירון, ואף שטענו שהוא "עקף" אותם, פושע נתעב, שפל ושנוא על הכל. כך תואר טבח יום ברתולומאוס הקדוש ב-24.08.1460 בעיר הטרנסילבנית אלמש (שהיתה מעולם תחת סמכות ואלאכית), בו בבוקר אחד רצח 30,000 (מס' טיפולוגי בסיפורים הללו) איש. פעם אחרת שחט 10,000 איש בבראשוב בחגיגות הפסחא. בנוסף נאמר, שהמושבות הסקסוניות, בראשוב וסיביו, הן אלה שסבלו יותר מכולן מנחת זרועו של דרקולה (אלפים על גבי אלפים), ואף שולאד רצח יותר גרמנים מטורקים.
מה האמת ומה השקר בעלילות הללו? אם ולאד באמת היה מקיים פוגרומים בכמויות כאלו, לא היה נשאר דבר מהישובים הסקסונים באיזור, כשלמעשה השגשוג בקרבם לא נפסק גם בתקופת הדיכויים והרפרסיות של דרקולה. בנוסף, כמויות כאלו היו משנות לחלוטין את פני הדמוגרפיה של האיזור, והיו מעבירות הד בכל אירופה, אך לאירועים הללו אין סימן וזכר, פרט לאותם כתבי תעמולה. דרקולה העז לצאת נגד מסורת בת מאות שנים, שאיפשרה את הפיכתם של המתיישבים הסקסונים לקבוצת לחץ בעלת עוצמה בלתי מבוטלת. למען שגשוג ארצו הוא הטיל הגבלות על רשת המסחר המקיפה והדומיננטית שלהם, ובהמשך חוקק נגדם חוקים. כל זאת מאוד לא מצא חן ביניהם, והם אף העזו לתמוך ביריביו של דרקולה לשלטון, ולהעניק להם מקלט בעריהם. כאן, ולאד אכן נאלץ לצאת לפשיטות בבראשוב ובסיביו, בשביל לחסל את יריביו ואת תומכיהם, לשפד אותם, ובכך להפחיד את שאר האויבים הפוטנציאליים. הוא ערך הוצאות להורג קולקטיביות דמונסטרטיביות של עשרות, אך בשום אופן לא עשרות אלפים, והסקסונים שנאו אותו קודם כל על כך שמנע מהם רווחים גדולים, ולא על הפשיטות הסטנדרטיות יחסית.
מעניין לדעת, שבתחילת שלטונו של שטפאן ה-III גם עליו חוברו עלילות סקסוניות, אך לאחר מכן ייסד רשת מסחר מפותחת עם טרנסילבניה, והסקסונים נרגעו.
יש לציין, שגם בתקופת השיא של העלילות הסקסוניות, לא נאמרה מילה על ערפדיות. מוצץ הדם היחיד שהשוו את דרקולה אליו היה עלוקה פאראזיטית, שניזונה על חשבון אירופה. ערפדיות וולאד חוברו רק אחרי בראם סטוקר.

אגדות עם, מעשיות ואנקדוטות

העם הפשוט היה זה, שתמיד התלהב מדרקולה, העריץ ואהב אותו. כך, לפני מאות שנים, "נולד" הדרקולה המיתולוגי (או, אם תרצו, המיתולוגיה הדרקולית) בזכות התעמולות הפוליטיות והילולי הפולקלור.
מעשיות על מעלליו הופיעו מהר מאוד עם עלייתו לשלטון, והיו מועברות מדור לדור בעל-פה מאב לבן. המסורת חיה בכפרים הרומניים עד היום, והיוותה מעולם בסיס להשקפותיהם של ההיסטוריונים על דרקולה. לפולקלור, אמנם, אין הרבה מן העובדתיות ההיסטורית, אך יש לו יתרון אחר: "הוא משמר לאורך מאות שנים את מהות האירועים כפי שהובנו על-ידי קבוצת אוכלוסין נרחבת" – ס. נ. אזבלב.
הדרקולה הפולקלוריסטי הוא שליט קשוח, אכזר, אירוני, בעל חוש הומור מעוות. בגרסאות הרומניות והרוסיות – חכם וצודק, בגרסאות הגרמניות מטורף וחסר מוסר. חשוב לציין, שהגרסאות הרוסיות והגרמניות הובאו לדפוס, בעוד שהמסורת הרומנית הועברה בעל-פה בלבד, ולכן עברה שינויים רבים. העם הפשוט מעולם לא ראה בשיטות האכזריות של דרקולה איזשהו מום, להפך העריצו את דרכיו "הקשוחות אך צודקות", ועל כן הוסיפו לשמו יותר ויותר זוועות במשך המאות. לכן המפלצתיות של דרקולה נראית אבסולוטית וחסרת גבולות לצופה זר, שאינו בקיא בעניין, ואינו מבין את כוונותיהם האמיתיות של הכפריים.
להלן אחד-עשר מהאגדות הכי מפורסמות, מהכתבים הגרמניים והרוסיים. מספר היסטוריונים אף מתייחסים לחלקם כלמקורות אמינים. אנסה להוכיח את שגיאתם בחלק מהמקרים. אין בהן "אמת" ברורה וחד משמעית, אבל הן בהחלט מייצגות את רוח התקופה ואת ניתוח אישיותו של ולאד בידי בני תקופתו.

1. הבויארים הבוגדניים

בפסחא הראשונה לשלטונו ולאד דרקולה אסף את כל הבויארים, 500 במספר בלי לספור את המשפחות, לארוחה חגיגית. אז שאל "לכמה נסיכים שירתתם בזמנכם?" התשובות היו מרשימות: עשרים, חמש-עשרה, ורק הצעירים שבבויארים שירתו לשבעה בלבד. אז דרקולה הורה להם על העובדה, שהסיבה למספרים הגדולים היא בגידותיהם ותככיהם של הבויארים, ולאחר מכן הורה להיפטר מהם (בגרסאות שונות: שיפוד, עבודות כפיה, שריפה).

אחד הסיפורים האהובים עלי, שמציגים, לדעתי בצורה הטובה ביותר את הפורטרט הפסיכולוגי של דרקולה בתודעת ההמון: ראוותני, מתחכם וסארקסטי, פומבי בעשיית הצדק שלו וזדוני בשיטותיו. הסיפור גם מציג בצורה יפה, כיצד נוצרים סיפורי פולקלור, בהם אמת מתערבבת עם בדיה ועם עיוות ספרותי.
כל המספרים מוגזמים, כמובן. ולאד גם מעולם לא חולל הוצאות להורג המוניות בבויארים, היה לו מספיק סיבות להרוג אותם בתורם, בלי לחפש תירוץ מיוחד. מעולם גם לא הרג כל-כך הרבה בבת-אחת, חוץ מאשר בשדות הקרב.
לעומת זאת, בסיפור הזה, בניגוד לסיפורים אחרים, תאריך חג האביב הקדוש, למעשה, מתאים לעונה בה ולאד עלה לשלטון. בדרך-כלל ממציאי העלילות השתמשו בתאריכים קדושים כדי להעניק לדרקולה גוון של חוסר מוסריות וחילול הקודש והאל.
ייתכן שאירוע דומה אכן התרחש, אך במידות צנועות יותר. הוא מתאים לאופיו של דרקולה, כפי שהוא מצטייר בעיני.

2. השגרירים הזרים
שגרירים זרים (אירופאים אצל הגרמנים, וטורקים אצל הרוסים) הגיעו אל ולאד דרקולה. כשלא הורידו את כיסויי ראשם בנוכחותו, שאלם: "מדוע הנכם מבזים אותי כה?" הם ענו לו, שבארצם לא נהוג להוריד כובעים בשום אופן, אפילו בפני השליט. על כן ולאד הורה להצמיד את כובעם לראשם במסמרים, שלא יאלצו לעולם להפר את מנהגיהם, באומרו: "לא מביאים מנהגים שונים לביתו של שליט זר".

סיפור נוסף מהאהובים עלי, בדיוק מאותן הסיבות הנ"ל.
ראשית, דרקולה הכיר את מנהגי הטורקים מצוין, ולא יכל להיות מופתע מחוסר הרצון שלהם להוריד טורבנים. בנוסף ולאד אף פעם לא היה במצב פוליטי וכלכלי ראוי, בשביל להרשות לעצמו התנהגות כזו כלפי שגרירים אירופאים. ההפך היה תלוי באירופה, וזקוק לתמיכתה. בנוסף אין שום סיכוי לחוסר כבוד מצד השגרירים, שכן פירושו – כשלון במשימה.
סיפור זה יכול להוות ביטוי ל"קונפליקט" שלו עם השגריר קאטאוולינוס הערמומי והחלקלק: יווני נוצרי שבגד בעמו ובמסורתו, התאסלם, ושירת את הטורקים נאמנה. על כן הדרישה "להוריד טורבן", ומה שיצא מהסירוב תואם בהחלט את גורלו של קאטאוולינוס.

3. הבויאר הרגיש

בטבח יום ברתולומאוס הקדוש, הנזכר לעיל, החליט ולאד דרקולה לסעוד את נפשו ב"יער" המשופדים בחברת אציליו. באמצע הארוחה הוא שם לב, שאחד הבויארים מחזיק את אפו בניסיון להרחיק את הריח הנורא של הגוויות המשופדות. דרקולה מיד הורה לשפד אותו על מוט גבוה במיוחד, שריחם של שאר הקורבנות לא יפריע לו.

"טבח יום ברתולומאוס" של דרקולה הוא המצאה, שנועדה לפגוע בשמו ובו עצמו. בסיפור מוצגות השיטות האופייניות לעלילות מסוג זה: מספר קורבנות אסטרונומי טיפולוגי, ויום חג על שמו של נוצרי קדוש. לא סבירות כלל גם הטענות, שדרקולה ערך סעודות בתוך "היערות", או נהנה מריח הריקבון.
לעומת זאת ניתן לראות הגיון בטענות, שניסה להתרברב באמידותו ובכח הסיבולת שלו מול הבויארים, אויביו הפוליטיים, תוך כדי טיול בין הגופות, אולי, אך בטח לא ארוחה.

4. האציל הפיכח

אציל אחד ביקר בארמונו של דרקולה (הגרמנים מציינים את שמו ומוצאו של האציל, וגם תאריך מדוייק, בו האירוע התרחש כביכול). פעם בשעת ארוחת הערב ולאד הורה להביא מוט-שיפוד מצופה זהב ומקושט אבנים יקרות, ושאל את אורחו למה, לדעתו, עשה לאת. האורח ענה שהוא מתאר לעצמו, שאיזשהו אציל רם מעלה שגה בפני ולאד, ושהמוט, ודאי, מיועד בשבילו. על כן ולאד ענה: "אתה הוא האציל". האציל לא איבד את העשתונות, ואמר שאם שגה בצורה כלשהי, מקבל על עצמו את האשמה, וולאד רשאי לעשות בו כראות עיניו. דרקולה אהב את התשובה, הורה לתגמל את האורח, וטען ש"אם היה עונה בכל צורה אחרת, היה משופד".

סיפור אנקדוטי ברור, המציג את ולאד כאגומניאק כפייתי, המשתעשע בהרג. הנתונים הגרמניים הנוספים נועדו להוסיף מציאותיות לשקר, כפי שעשו בתיאור הפוגרומים. הסיפור מעלה נקודות אופי חדשות של דרקולה. על-פי העם, הוא גם חובב גדול של חנפנות, שנינות ובעל שיגעון גדולה.

5.

הסוחר הזר

בשומעו על סדרי הברזל, שהשליט דרקולה בארצו, סוחר זר חשוב אחד השאיר עגלה מלאה באמצע הרחוב בלילה. כשחזר גילה לתדהמתו, ש-160 דוקטים (מטבעות) נעלמו מן העגלה. הסוחר הלך להתלונן בפני ולאד, אשר מיד הורה למצוא את הגנב, ובסתר, בלי לחכות לתפיסתו, השלים את הפסדו של הסוחר מאוצרו שלו בתוספת דוקט אחד נוסף. למחרת בבוקר הסוחר הנדהם סיפר לולאד, שהגנבים החזירו לו דוקט אחד יותר. על כן דרקולה ענה לו, בהצביעו על הגנב המשופד כבר: "לולא דיווחת לי על הדוקט הנוסף, היית מוצא את עצמך על השיפוד ליד לגנב".

אנקדוטה, המציגה פורטרט פסיכולוגי מעניין. הסיפור מבטא את התערבותו הפעילה והאישית של דרקולה בעינייני המסחר.

6. שני הנזירים

שני נזירים הגיעו לארמונו של ולאד דרקולה בטרגובישטה. השליט הראה להם את המשופדים בחצר, ושאל לדעתם. אחד טען ש"אלוהים מינה אותך להעניש את עושי הרע בעיניו", השני העז להוכיח את ולאד בפניו. דרקולה הורה לשפד את השקרן הצבוע הפחדן, ולשחרר ולתגמל את הנזיר הכן והאמיץ.
*בגרסה הגרמנית ההפך הוא הנכון, ולאד הורג את האמיץ החוצפן ומתגמל את השקרן.

סיפור זה מוצג במגוון גרסאות שונות, בהן משתנות השאלות, התשובות וכל מה שמסביב. ההתעסקות בנזירים שוב מציגה את האנטי-נוצריות של דרקולה.

7. המאהבת השקרנית

לולאד דרקולה היתה מאהבת בעיר, שאהבה אותו מאוד, וחיפשה לרצות אותו בכל. פעם כשולאד היה עצוב ומדוכא מתמיד, החליטה לשמח אותו בידיעה, שהיא בהריון. ולאד שלח רופאות לבדוק את הדבר, שהתברר כשקר. אז דרקולה החליט "למצוא את התינוק בעצמו", וחתך לה את הבטן מהנרתיק עד החזה.

סיפור בדוי לחלוטין על-ידי אויביו ושונאיו. בכל הסיפורים, המציגים את דרקולה בתור רשע מושבע וסאדיסט חסר לב, אין אמת כלל. "אכזריותו" של דרקולה היתה קודם כל כלפי אויביו, פומבית – לצרכים פוליטיים וצבאיים במטרה להפחיד את אויביו, ההיסטוריון האובייקטיבי לא יכול לומר, שולאד באמת נהנה לשפוך דם.

8. האישה העצלנית

פעם נסע ולאד דרקולה בדרכים, ונתקל באיכר עם קאפטאן (חולצה) קצר מדי. הוא הורה לקרוא לאישתו של האיכר, ושאל אותה על סדר יומה. האישה המבוהלת ענתה, שהיא מנקה, מבשלת ותופרת. דרקולה הסיק מהקפטן הקצר שהיא שקרנית ועצלנית והורה לשפד אותה, ולבעלה להעניק אישה חדשה. טיעוניו של הבעל, שהוא מסופק מהאישה הקודמת לא עזרו.

אנקדוטה זו יכולה לבוא כביטוי לנוהג הרגיל של שליטי התקופה והאיזור להתערב בענייני פשוטי העם, ולבצע עונשים, ואף הוצאות להורג פומביות. הדבר עזר לביסוס מעמדו של השליט בקרב אנשיו והגדלת אהבתם אליו, מפני שהקדיש תשומת לב וזמן אפילו להם, ל"עלובים".
מעשים כאלו (מסיבות יותר משמעותיות, סביר להניח) תמיד התקבלו בברכה ובהערצה.

9.

העניים והחולים

 

פעם ולאד דרקולה שם לב, שבארצו ישנם המון עניים, קבצנים, חולים ונכים, בעוד שולאד דאג שכל אזרח יביא תועלת לממלכה. הוא זימן את כל עניי ארצו למשתה גדול באולם מפואר בטרגובישטה. כשהגיעו, אכלו ושתו, בא אליהם בעצמו ושאלם: "האין עוד משהו שהנכם רוצים? האין ברצונכם להיפטר לתמיד מהרעב והעוני?" כשקיבל תשובה חיובית, הורה לסגור את כל הדלתות ולשרוף את המקום, בכדי "שלא יהיו עניים בממלכתי".

סיפור אופייני למעשיות פולקלוריסטיות של אותה תקופה, מציגות סאדיזם חסר שכל למען הסאדיזם, וצימאון לדם חוצה גבולות.
גרסה אחרת של האנקדוטה מציגה את שריפתם של קבוצת צעירים מרודים, שהגיעו לואלאכיה "ללמוד שפה". בלשנים ולינגוויסטים למיניהם מפרשים מושג זה בתור "לרגל", מה שהופך את הסיפור להגיוני הרבה יותר.
לסיכום ייתכן בהחלט, שבשנים ששלט, ובמבחר העינויים, שעמדו לפניו בתקופתו, נמצא מקום לשרוף איזושהי קבוצה סועדת.

10.

החיות הקטנות

בזמן השבי בצינוק אצל מתיאש הוניאדי ולאד דרקולה מחוסר ברירה נאלץ לספק את הצמאון שלו לדם, את הדחף שלו לאכזריות ואת אהבתו לשיטת השיפוד על-ידי שיפודם של חיות קטנות, שניתן היה למצוא בצינוק, כגון: עכברים, חולדות וציפורים. לפעמים אפילו שיחד / שכנע את סוהריו להעניק לו תרנגולים. לאחר המעשה היה מסדר את קורבנותיו מסביב לתאו בהדמייה של "יער" משופדים.

שוב הצגתו של ולאד בתור סאדיסט מטורף. הסיפור נכתב על-ידי אנשים, הרחוקים ממציאות השבי ההונגרי של דרקולה. גם אם הוחזק בצינוק זמן מסוים, קצר ביותר (וגם זאת בספק), את רוב שנותיו במאסר בילה במגורי אצולה, בארמון מפואר, שם התייחסו אליו כיאה לשליט זר ממעמד אצילי, וסיפקו לו את כל צרכיו פרט לחופש, כמובן.
חוץ מזה, סאדיזם ביחס לחיות קטנות היא תכונה, אשר היתה לטיפוסית בסיפורי פולקלור של התקופה ביחס ל"רשעים" רבים.

11.

גביע הזהב

ולאד דרקולה העמיד גביע זהב עם אבנים יקרות בכיכר בירתו טרגובישטה ליד הבאר הראשית של העיר, בכדי שכל תושביו, האיכרים הפשוטים, יוכלו להשתמש בו למזיגת מים ולשתיה. איש לא השגיח על הגביע היקר, אך איש גם לא העז לגנוב אותו. הכל ידעו, שהצדק יהיה מהיר ולא מתפשר, ושמוט-השיפוד מחכה לכל פושע נתעב: מרוצח עד גנב. כך עמד הגביע ושירת את העם, ולעיתים כשהיה נעלם ידעו, שנסיכם עזב את העיר.

סיפור חביב ונחמד, אחד היחידים, שמציגים את הצדדים הטובים והמועילים במעשיו של דרקולה, כגון הורדת רמת הפשע ל-0% (גם כאן בצורה מוגזמת, כמובן). האנקדוטה מציגה בצורה מצוינת את דעתו של העם הפשוט על ולאד, על מעשיו ועל שיטותיו, וגם את אופיו הדמונסטרטיבי.
ואכן בתקופת שלטונו אחוזי הפשיעה ירדו פלאים.

אנו רואים, שדרקולה היה לגיבור מעשיות ברחבי העולם עוד מימים ימימה, עוד לפני שהפך לערפד ב"זכותו" של בראם סטוקר. על כל פנים אכזריותו של דרקולה (כלפי אזרחי ארצו, לפחות) היתה קודם כל דמונסטרטיבית, ללמד לקח, להביא לציות ולהשליט את הקוד המוסרי שלו. אין כל הוכחות ממשיות או סבירות להיותו סדיסט מעורער.

יצירת המופת של בראם סטוקר: היסטוריית המחקר והכתיבה

 

בראם סטוקר מחבר הספר "דרקולה"

בראם סטוקר כתב מספר רב של רומנים וסיפורים קצרים בסגנונות שונים, אך היום ניתן להגיד בבטחה, שמהם זכור רק אחד. "דרקולה" אינו רומן הערפדים הראשון, כפי שחושבים אחדים, אך הוא ללא ספק בעל ההשפעה והחשיבות הרבה ביותר בספרות הערפדית, בספרות בכלל ובתודעת האנושות כולה. מהו הסיפור מאחורי הרומן הזה, שמושך אליו קוראים ומפיקי קולנוע חדשים לאורך השנים הרבות?
הרומן יצא לאור ב-1897 (השנה שבה התכנס הקונגרס הציוני הראשון), בסוף המאה ה-19, כאשר תנועת הרומנטיקה השתלטה על הספרות והאמנות, וערפד הגווייה המפלצתי-עכברי מהפולקלור הקלאסי פינה את מקומו למפלצת יותר מעודנת – הערפד האריסטוקראט. כך הרומן הגותי החל להיוולד. עם זאת סטוקר הצליח להכניס משהו חדש לנוסחא, שממנה הושפע בהחלט. הערפד שלו הוא יותר מסתם סנוב, קר, בריטי/מתורבת, הורס שלווה ומשפחות בדמותו של הלורד ביירון, אשר תרם רבות לז'אנר הן בכישוריו הספרותיים והן באופיו, דמותו וקורותיו, הידועים לשמצה. דרקולה של בראם סטוקר הוא קודם כל זר. חבל הבלקן, אפילו בסוף המאה ה-19 היו ברובם תקועים בימי-הביניים, כשאמונות הפולקלור, ערפדיות ביניהן, חיות בלב העם בדומיננטיות מוחלטת.
חשוב להבין, כי הדבר אינו נקלט בקלות בתודעתנו: תושבי האיזור האמינו, למעשה האמינו, בערפדים במשך מאות שנים. הם כיסו את עצמם ואת ביתם בשום, דאגו תמיד לענוד צלבים, האשימו ערפדים במגיפות ומחלות חדשות ומוזרות, ערכו טקסים מיוחדים בעת הקבורה, פן יקום המת, ולעיתים היו פותחים קברים כדי לתקוע יתד מעץ בגופה.
אך אין לחשוב שסטוקר ביסס את גיבורו על הנסיך הואלאכי בלבד ובאופן חד משמעי. אפשר למצוא נקודות דמיון מעניינות בחייו הפרטיים. הוא עבד בתור מנהל עסקים בתיאטרון של השחקן המפורסם הנרי אירווינג. אישיותו של אירווינג היתה הפכפכה, היה לעיתים קר, שתלטני ומתנשא. אם זאת יחסי אהבה-שנאה בינו לבין סטוקר נמשכו כל החיים, והם היו חברים טובים. סטוקר ללא ספק העריץ ואהב אותו. בזכותו עבד בתחום התיאטרון אותו אהב כל-כך, התפרנס טוב ואף נכנס לחברה הגבוהה. כנראה, העתיק את המנריזם של אירווינג, את צורת הדיבור שלו ואת מזגו החם לדמות הערפד שלו. יש המשווים את הקשר ביניהם עם הקשר התלותי של רנפילד בדרקולה מהרומן.
אז קרא מהפך גורלי בכתיבתו: הוא נתקל בשם "דרקולה" כנראה בתוך פמפלט גרמני. תחילה התכוון לקרוא לערפד שלו בצורה נדושה ויבשה "הרוזן "Vompyr, אך השם האקזוטי הדהים אותו. "מעצם השם נידף ריח של רשעות" – כך כתב ביומנו. עם השם הסיפור השתנה בבסיסו: הערפד לא יהיה שוב אותו "לורד ביירון" מוכר, הוא יהיה רוזן זר מארץ רחוקה ופנטסטית, ממש ארץ מהאגדות, שונה מכל המוכר לקורא הבריטי.
האיש, שכנראה, אחראי על התגלית של סטוקר, מוזכר ברומן בשורתו של ואן הלסינג: "יש להיוועץ בידידי ארמיניוס מבודפשט" (תרגום חופשי), ויש אומרים, שאף היווה השראה לדמותו של הפרופסור – משמיד הערפדים. ארמין ואמברי היה חוקר המזרח, יהודי הונגרי מלומד, מרגל בשירות המלכה (את זאת סטוקר, כנראה, לא ידע). נהוג להניח, שהיו ידידים, ושסיפק מידע לסטוקר אודות הוויווד הואלאכי. מכאן הגיוני להסיק, שבתור פטריוט הונגרי המשיך את מסורת העלילות הזדוניות על דרקולה, ועזר, לא במודע, להביאן לשיאן דרך הרומן של בראם סטוקר.
התוצאה הסופית חקוקה בתודעת העולם עד היום. ספר עב קרס מרשים, הרשום בסגנון אפיסטולארי*, רווי ברמזים מיניים בתקופה ויקטוריאנית-פוריטנית**, שהיווה את השיא בהתפתחות הז'אנר הגותי והערפדי, הפך לאבן יסוד בספרות ובתרבות העולמית.

יצירת המופת של בראם סטוקר: דמיון ושוני בין ולאד לערפד

ספרו של בראם סטוקר הוא, למעשה, תערובת מבולבלת ומופלאה בין אגדות עם, פולקלור והיסטוריה. הוא ערבב ביחד את רוב מאפייני הערפד מאגדות שונות מרחבי אירופה ו"זרק" לתוך "קדרה מהבילה" זו את דמותו המפולפלת של השליט הואלאכי, השנוי במחלוקת.
כאן אנסה לרכז כל דבר מתוך הרומן הקלאסי, שניתן איכשהו לקשר ולהשוות לולאד ה-III דרקולה "צפש".

* השם "דרקולה" יכול להתפרש כ"בנו של השטן", או סתם כ"שטן", כפי שכנראה, סבר סטוקר. שם כזה מתאים בהחלט לדמות הערפד המפחיד.
* ברומן מכונה דרקולה רוזן. במציאות היה נסיך וויווד – שליט בארצו, אשר רשאי היה לקבל את תואר הדוכס מהונגריה על מספר מחוזות טרנסילבניים קטנים, אך העדיף להישאר "שליט". במילים אחרות סטוקר "הוריד" את דרקולה בדרגה.
* הרוזן דרקולה המאיים מתגורר בטרנסילבניה. לולאד ה-III, אמנם היה קשר הדוק וישיר עם טרנסילבניה, אך היה קודם כל ואלאכי ושלט על ואלאכיה. כך שיבש סטוקר את כל הגיאוגרפיה, ולטירת בראן, נקודת התיירות המפורסמת בזכות הרומן, המוצגת לטיירים בתור "טירת דרקולה", יש, למעשה, קשר מאוד סמלי לולאד האמיתי (אולי בילה שם יומיים במאסר עות'מני).
* הרוזן דרקולה משתייך אתנית לסקלרים (סקויים), בעוד שולאד ה-III הוא ואלאכי.
* לא הרבה מודעים לכך, אבל הרוזן של סטוקר לא נראה כמו הקלישאה הקולנועית המוכרת, אלא הרבה יותר כולאד ההיסטורי, תלתלים מרהיבים, שפם גדול, אף דק ארוך, מצח גבוהה – הרוזן נראה, למעשה, כפי שולאד ה-III יכל להיראות ב"זקנתו".
* סטוקר מזכיר בפירוש את הקרבות בטורקים ואת הקרבות על נהר הדנובה, ואז גם יוצר זיהוי בין הדרקולה של המאה ה-15 לרוזן דרקולה – הערפד שלו.
* ולאד "צפש" נודע ברחבי העולם בזכות "אהבתו" הרבה לשיטת השיפוד. ייתכן והיא מצאה את מקומה ברומן בתור השיטה להרג הערפד, אם כי השיטה ביחס לערפדים היא נחלת הפולקלור.
* רנפילד הפסיכופת אובססיבי לאכילתן של חיות קטנות בשביל להעניק חיים לעצמו ולאדונו. זה יכול להיות ביטוי לעלילה, המתארת את דרקולה שוחט ומשפד חיות קטנות בצינוק בזמן מאסרו.
* שנאתו של הרוזן דרקולה כלפי הצלבים והחפצים הנוצריים הקדושים האחרים יכולה לבוא כביטוי לדעה שולאד ה-III שינה את דתו מסיבות פוליטיות. מעבר כזה מיד היה הופך אותו ל"מקולל" בדתו המקורית – הדת האורתודוקסית.
* הרוזן דרקולה מתגורר עם הרמון של שלוש נשים, כאילו מושפע מאורך החיים הטורקי.

אנו רואים, שהקשר בין הרוזן דרקולה של סטוקר לולאד ה-III דרקולה "צפש", הוא בעיקר קשר שמי.

מותו של ולאד ה-III :

דרקולה "צפש" בעולם המודרני


 

כולם מכירים "אותו". כולם ראו "אותו" אינספור פעמים. "הוא" הפך ליותר מסתם רשע בספרו של סופר אירי אחד. "הוא" יותר מסתם ערפד. "הוא" מלך הערפדים, מנהיג בני מינו. "הוא" הפך לאחד המיתוסים הגדולים של הפולקלור הבינלאומי המודרני. אנשים כבר לא מכירים את המקור הספרותי (שלא לדבר על ההיסטורי). הם לא יודעים איך הכל התחיל, מאין הוא בא, מתי נוצר. דרקולה תמיד היה. הוא חלק בלתי נפרד מן העולם. הוא הפך לקלישאה. יש כאלה שאוהבים אותו, יש כאלה ששונאים אותו, יש אדישים, ויש שאוכלים אותו לארוחת בוקר בתור קורנפלקס.
ומה עם הרומנים? הרומנים שהו תחת מסך ברזל במשטר טוטליטרי קומוניסטי בהנהגתו של הרודן צ'אושסקו. ספרם של בראם סטוקר לא הגיע אליהם, והם היו די לא מודעים לפנומן אליו הפך אחד הגיבורים הלאומיים שלהם (או לפחות שמו) עד סוף שנות ה-80. בינתיים צ'אושסקו כיאה לכל דיקטטור חיפש איך להרים את מורל עמו ואת גאוותו הלאומית והלאומנית. הוא עשה זאת בין היתר בעזרת התעמקות בשורשים ההיסטוריים של מדינתו, מציאת המנהיגים והגיבורים הגדולים והעלתם על פני השטח. בין הגיבורים היה גם ולאד "צפש" – המשפד, שנודע לימים בשמו המקורי ולאד ה-III דרקולה, ששהה כמה מאות שנים בשכחה חלקית. צ'אושסקו הפנה את עמו לדמותו של הוויווד מהמאה ה-15, המכוסה בשכבה עבה של עיוותים פולקלוריסטיים, שהפכו להיות ל"אמיתיים" בעני הרומנים, ובנה סביבו קאלט של הערצה וגאווה נציונאלית. בדרקולה השתמש גם בשביל להצדיק את שיטותיו ומעשיו בפני עמו, תוך כדי ש"שכח" על פר הזמן והתרבות ביניהם. על כספי הממשלה אף הופקה סדרה של סרטים היסטוריים-פטריוטיים על שליטים מהתקופה, ביניהם אחד על שטפאן הגדול ואחד על ולאד "צפש". ממעט הקטעים, שהצלחתי להשיג מהסרט הנדיר בשפה הלא מובנת, ניתן לראות, שאת דרקולה מגלם שחקן בעל מראה סמכותי, קר, חזק ובעל קול נמוך ועמוק. בביצוע שלו ולאד נראה תמיד קשוח, החלטי ובטוח בעצמו, לא מרבה בשפת גוף וזורק פקודות באיפוק ובסמכותיות.
ובינתיים בשאר העולם נהנים מסרטים על דרקולה קצת אחר עם ביצועים קצת שונים. דרקולה הפך לרומני המפורסם בעולם הרבה לפני, שהכירו את ולאד "צפש". עם התפרקות הקומוניזם ברומניה המוני תיירים הציפו את המדינה בחיפוש אחר ערפדים ומנהיגם. כמויות של חובבי ערפדים עשו זיהוי בין הערפד לאדם והפכו את הבסיס ההיסטורי לערפד בעצמו. רוב מוחלט של תיירים כאלו לא יודעים דבר על הנסיך הרומני, וכשמגלים אותו, לא מגלים עניין. הם ממשיכים בשלהם: הם רוצים את הערפד ואסמכתות לקיומו שלו. היום אחד הגורמים המכניסים ביותר (אם לא הכי מכניס) לכלכלה של רומניה הוא ענף התיירות. רומניה מוצפת בכל דבר "ערפדי": חולצות, תמונות, מזכרות וסובנירים. ממש חיה על המורשת התרבותית של בראם סטוקר.
כסף דמים? המצב הנוצר אינו כל-כך קל ונעים לרומנים הפטריוטיים: גיבורם הלאומי מוצג בתור ערפד בכל העולם, וכעת גם בארצם. מה עליהם לעשות עם נחלתם ההיסטורית וגאוותם הלאומית (שבין היתר טופחה ע"י צ'אושסקו לפני זמן לא רב מדי)? פטריוטים מתנגדים לערפד ורואים בו, מן הסתם, עלבון כבד. ובינתיים ולאד ה-III מתמזג עם הרוזן דרקולה בהצלחה. גימיקים תיירותיים רבים ברומניה בנויים על השילוב הזה. טירת בראן, למשל, מוצגת בתור "טירת דרקולה", למרות שאין לה (כמעט) שום קשר עם ולאד "המשפד", ויש בה מגוון של אטרקציות ערפדיות בסגנונם של לונה-פרקים למיניהם. סרטים מערבים את דמותו של השליט הואלאכי בעלילתם הערפדית, ודווקא הפופולריות של דרקולה הערפד הביאה לגילויו מחדש של דרקולה האדם. בעקבות הפרסום הרב של הדמות הספרותית, המאוחדת כעת עם הגיבור הרומני, יותר ויותר אנשים מתוודעים לדמותו המקורית (אם כי ללא "חפירה" מעמיקה מוצג בפניהם דרקולה אחר).
למרות הכל ובנוסף לכל דרקולה נשאר גיבור לאומי אהוב ברומניה. כך, ולאד "לקח" מקום 11 במשאל עם, שנעשה בטלוויזיה הרומנית ב-2006 בכדי לקבוע את "100 הרומנים הגדולים מכולם" (שטפאן הגדול קיבל מקום ראשון), והנשיא הנוכחי של המדינה, טריאן בססקו, הזכיר את שיטותיו של "המשפד" בקמפיין הבחירות שלו, כשדיבר על לוחמה בפשע ובשחיתות. המושיע מפני הטורקים לפני 500 שנה, והמפרנס העיקרי כיום, לולאד ה-III דרקולה "צפש" תמיד יהיה מקום חשוב ברומניה, וכעת גם בשאר העולם.

סיכום

 

ובכן, מי היה ולאד ה-III דרקולה "צפש"? מפלצת סאדיסטית מעורערת בנפשה, או לוחם אצילי ומנהיג דגול?
בעיניו של אדם מודרני, ולאד ה-III דרקולה אכן עלול להצטייר כמפלצת, אך יש להבין שדרקולה היה תוצר של סביבתו, של תקופתו, ונקודת מבט מודרנית הינה, במצב כזה, שגויה. לדרקולה יש להתייחס במונחים של תקופתו, הרי בינו לבינינו מפרידים 500 שנה – חצי מילניום. הוא אכן עשה קצת יותר, אף מהנהוג באותם ימים, אך העלילות על מפלצתיותו המטורפת מוגזמות.
מה גורם לי להסיק זאת? הרי עברו כל-כך הרבה שנים, אולי דווקא כן היה סאדיסט? נכון, העלילות על עשרות אלפים הרוגים בבת אחת אינן הגיוניות, אבל אולי כן סעד בין הגופות המשופדות? מי יודע?
כל הדברים הנ"ל מאוד לא הגיוניים בעיני. המחקר שלי למעשה היה מחקר אמיתי, שעבר שינויים רבים. כשהתחלתי אותו לא ידעתי איפה אסיים, והופתעתי לא פעם במהלכו, כשנתקלתי במקורות חדשים ובדעות לא צפויות, שריגשו וסיקרנו אותי, אך גם ערערו את כתיבתי והטו אותי ממסלולי. למדתי להבדיל מקור מהימן מבלתי מהימן, לזהות אגדת פולקלור מול עובדה היסטורית ולבסוף לזהות מידע אובייקטיבי כנגד חיבורים אינטרסנטים.
ולאד ה-III דרקולה, שהצטייר אצלי כתוצאה מחיפושים מעמיקים ומחקרים יסודיים, אינו סאדיסט, שנהנה לצפות במוות ולהריח את הריקבון. הוא אדם קר רוח ומחושב בעל ניסיון חיים קשה והבנה עמוקה של הפוליטיקה בתקופתו. אדם כזה, ודאי לא היה סאדיסט, פשוט מפני שלא ייחס חשיבות רבה ואיכפתיות לחיי קרבנותיו, ולצורך העניין, לחייו שלו. מטרתו המרכזית במדיניות הפנים היתה להפחיד ולהטיל מורא. מעשיו היו דמונסטרטיביים, ותמיד היה להם קהל יעד מסוים, אשר הפנים היטב את המראה. כלומר, האפקט היה הרבה יותר חשוב בשביל דרקולה מהמעשה עצמו. הוא הצליח בהחלט במטרה זו, אפילו יתר על המידה. מצביא, איש צבא ואסטרטג מעולה יישם את אותן הגישות בפוליטיקה, ואז טעה – הפחד הביא לבגידות.
דרקולה, איש החזון הברור, לא התייחס לגורמים "שוליים" אחרים מבחינתו, למשל לא דאג שיהיה לו היסטוריון בחצר נסיכותו. לכן, בין היתר, זכור בהיסטוריה בתור "המשפד" לעומת בן-דודו שטפאן ה-III "הגדול". לזכותו של שטפאן יאמר, שהוא היה אכזרי טיפה פחות מתקופתו, לעומת ולאד, שהיה אכזרי טיפה יותר. כך, שטפאן נחשב למביא ההומניזם.
יש הטוענים (וביניהם היה גם הסולטן מחמד ה-II), שאם לולאד היו את האמצעים המתאימים, היה יוצא לכבוש ולשנות את העולם בדומה לאלכסנדר מוקדון, טימור לנג או נפוליאון. אך לולאד לא היו את האמצעים, ובמילא העדיף להשתמש בצבא קטן, לכן גם מטרותיו והשקפותיו נשארו פטריוטיות בלבד. במקומו את העולם שינה הדרקולה של בראם סטוקר, אחת הדמויות המוכרות, האהובות ובעלות ההשפעה בעולם.
אך מסתבר שלא רק לערפד יש השפעה חזקה בעולם. נכון, ולאד ה-III דרקולה הוא גיבור לאומי בארצו, אך כוחו לא נגמר כאן. אמרנו, שלפמפלטים הגרמניים היתה השפעה רבה על איוון האיום, ושהעריץ וחיקה את שיטותיו של דרקולה, או לפחות מה שחשב שהיו שיטותיו. ומי בתורו הושפע משיטותיו של איוון האיום והעריץ אותו בגלוי? יוסיף ג'וגאשווילי, המוכר יותר תחת השם סטאלין. כך שאפשר להגיד, שזוועות בריה"מ נושאות על עצמן את החותמת של השם המצמרר, השנוא על הסוחרים הסקסונים, ממנו "נידף ריח של רשעות".

ביבליוגרפיה
מסמכים היסטוריים
– ולאד ה-III דרקולה, מתיאש הוניאדי – התכתבות רשמית, 1458-1476
– מודרוסה ניקולו, שליח של האפיפיור –תיאור מילולי מדויק של מראהו, נכתב בין 1462-1474
– קוריצין פיודר, כומר רוסי – Сказание о Дракуле Воеводе – כתב יד, סביבות 1490
– פמפלטים גרמנים, יצאו לאור בעיר בשנים 1485, 1491, 1493, 1520, 1530

ספרות מדעית
– לה-גוף ז'ק – ימי הביניים בשיאם, הוצאת דביר, 1993
– לואיס ברנרד – The Middle East (History of Civilization), הוצאת Weidenfeld & Nicholson history, 2000
– ג'יורסקו קונסטנטין – Transylvania in the history of the Romanian people, הוצאת Meridiane Pub. House, 1968
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. – In Search of Dracula, הוצאת Warner Paperback Library, 1974
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. –Impaler Dracula: A Biography of Vlad The, הוצאת 1972 ,Hawthorn Books
– טרפטו קורט ו. – Vlad III Dracula: The Life and Times of the Historical Dracula, הוצאת Center for Romanian Studies, 2000
– פורטר ריי – The Historical Dracula, נכתב ב-1992, פורסם באתר http://www.eskimo.com
– קאזאקו מאטיי – Vlad III Dracula, הוצאת El Ateneo, 2006
– מיחאי מ. –Влад – Цепеш Дракула. Самая Дурная Репутация на Свете, פורסם בפורטל האינטרנט http://www.nm.md, ב-16.03.01
– ארטומונובה י. –Легенда о "Великом Изверге", פורסם באתר http://nauka.relis.ru ב-02.2005
– אסמולוב ק.ו. –Влад Цепеш, граф Дракула – פורסם באתר http://nosferatu.ru ב-20.08.01.
– אודסקי מיכאיל – Кровавый Ньюсмейкер XV Века, פורסם במגזין הספרותי Солнечное Сплетение, גליונות 18-19, הוצאת "גשרים".
– באבינגר פרנץ – Mehmed the Conqueror and His Time, הוצאת Princeton University Press, 1992
– אשד אלי –דרקולה, ערפדים, היסטוריונית / אליזבת קוסטובה, פורסם במגזין האינטרנט e-mago, 27.07.06
– סאמרס מונטגו
– Vampires and Vampirism, הוצאת Dover Publications, 2005

ספרות יפה
– סטוקר בראם – דרקולה (מתורגם לרוסית), הוצאת Азбука, 2003
– קוסטובה אליזבת  ההיסטוריונית

 

ביבליוגרפיה על דרקולה בשפה העברית

מאת אלי אשד

בראם סטוקר ,דרקולה ,עברית איריס ברעם ,עיצוב חיים קנו , הוצאת אלישר  ,1984 ושוב בהוצאת אסטרולוג ,1995 ושוב ב-2003

בראם סטוקר סודה של הגבירה בלבן עברית יונתן ישראלי,הוצאת אסטרולוג, 1995.

עוד רומן אימה ידוע פחות של מחבר "דרקולה ".

 

דרקולה / על-פי ברם סטוקר ; עיבוד: סטפני ספינה ; [נוסח עברי: דלית לב]" ספר בסדרת "החברים של דרקולה " ,מספר 1 ,כתר 1996 עיבוד לילדים של ספרו של סטוקר .

( סדרת "החברים של דרקולה :סדרת אימה שאוהבת ילדים " כללה גם את הספרים הללו:

 

 

פרנקנשטיין / על-פי מרי שלי. עיבוד: לארי ויינברג. נוסח עברית: דלית לב,כתר 1996

החברים של דרקולה: סיפורי האימה של אדגר אלן פו / עיבוד: לס מרטין, כתר ,1996 . מספר 5 בסדרה

 

החברים של דרקולה: המומיה מתעוררת / נוסח עברי: דליה לב. על-פי מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין  כתר 1996   

החברים של דרקולה: מחנה הזומבים / מאת מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין. נוסח עברי: דלית לב,כתר 1996

 החברים של דרקולה: הקיץ השני במחנה הזומבים / מאת מגאן סטיין וה. ויליאם סטיין, כתר 1997

 

ספרים על דרקולה מאת מחברים אחרים

רודריק אנסקומב  חייו הסודיים של לזלו, הרוזן דרקולה, מאנגלית יואב הלוי ,ספרית מעריב ,1996.

 פרד סבהרגן ,שרלוק הולמס בעקבות הרוזן דרקולה ; עברית – שלומית הנדלסמן, עטיפה חיים קנו .

שלגי ,1996.

אליזבט קוסטבה ההיסטוריונית / ; מאנגלית: אינגה מיכאלי הוצאת מודן , 2006 .

 

סיפורי טרזן נגד דרקולה  ישראלים מקוריים

על המיטה שכבה נערה צעירה יפת תואר כשהיא מפרפרת ונאבקת בשארית כוחותיה עם ערפד דמים מחריד שישב על חזה ותקע את מקורו הארוך בגרונה. "הצילו" זעקה הנערה " הציייייילו!!!!"  בפרץ נואש של מהירות זינק טרזן לעבר דרקולה המתרומם וניסה לתפוס אותו באצבעותיו. הערפד הנורא הסתער עליו וניסה לתפוס את גרונו בניביו האיומים. טרזן נאלץ להרפות ממנו ואז, בשתי חבטות כנפיים אדירות, התנשא הערפד באוויר וצווחתו החדה הילכה אימים באוויר הלילה הרוגע.כעבור רגע ראה טרזן את הערפד המעופף הולך ומתרחק מגג הבית לעבר העיר השלווה הנמה את שנתה. 

 (טרזן נגד דרקולה – הוצאת הפיל)  

 

טרזן והערפד הנורא. סדרת טרזן הוצאת "הקרנף , כרך 3  חוברת מספר 13, 1957? 

 . המחבר "יובב "  ( כנראה שם בדוי של ישעיהו לויט ) .

הרוזן דרקולה נמלט מטרנסילבניה מגיע ליבשת אפריקה ונאבק בטרזן ומשפחתו.טרזן נאבק כנגד דרקולה גם בסיפור "טרזן נגד דרקולה " שבהוצאת הפיל (סיפור שהוא מרתק יותר מזה לאין ערוך). 

שתי חוברות מספרי 53-53 בסדרת "תעלולי טרזן " בהוצאת "הפיל " 1960 .

המחבר האנונימי הוא מירון אוריאל .

. טרזן וחיפושיות הלילה. – אחד הסיפורים הטובים. טרזן נאבק בחיפושיות ענקיות בגודל יונים ההורגות אנשים ומוצצות את דמם. מסתבר, שחיפושיות אלה נוצרו בידי מדען נאצי (שבנו "מככב" כרואה-ואינו-ניראה בסדרה בסדרה בהמשכים המקבילה באותה הוצאה "טרזן שליט הג'ונגל האמיץ") ומשתמש בהם הערפד דרקולה כדי להשיג דם "עד שיגמור לכתוב את זכרונותיו".

54. טרזן נגד דרקולה. – המשך הסיפור. הסיפור מתחיל בקטעים מזיכרונותיו של דרקולה שם מסופר כיצד נהפך לערפד במאה ה12- כתוצאה מקללה של מכשף. טרזן נאבק בערפד שנהפך לעטלף ונמלט. המשטרה מתחילה בחיפוש המוני אחריו ברחבי לונדון. לבסוף מגלה אותו טרזן כשהוא מוצץ את דמה של בחורה יפה ומצליח להרוג אותו. טרזן נלחם נגד דרקולה גם בסיפור מוצלח הרבה פחות בהוצאת הקרנף.

 מירון אוריאל המחבר האננונימי  של סיפורי טרזן אלה   כתב לאחר מכן מאמר מצויין  במגזין המיסטיקה "עולם המיסתורין"  על הערפד דרקולה ( שבו כבר עסק קןדם  לכן  כיריב של טרזן ) "דרקולה: אמת ואגדה" עסק בדמות האמיתית שמאחורי הערפד דרקולה, ככל הנראה הטיפול הרציני הראשון בנושא ערפדים בשפה העברית.

 

ספרים על דרקולה בסדרת האימים מאת הסופר הגרמני "דאן שוקר".

דאן שוקר נשיקת המוות של דרקולה .  הוצאת רמדור 1972. אשר דורי. על אדם שנהפך לערפד דרקולה לאחר שהוא משיג את גלימתו.

 דאן שוקר  מעופו של ערפד הדמים עברית אשר דורי  הוצאת רמדור  1974. . המשך ל'ספר הקודם מאבק  בפסיכיאטר שנהפך לגלגולו  החדש של הערפד דרקולה.

 

דאן שוקר נקמת הבוקעת מהקבר.  עברית אשר דורי ,הוצאת רמדור . 1974. אשר דורי.הרוזנת ההונגרייה הרצחנית אליזבט בטורי (דמות היסטורית אמיתית ) קמה לתחייה בתקופתנו כשהיא רוצחת גברים ומקיימת יחסי מין עימם (לא בהכרח בסדר זה/דרקולנ מוזכר בספר כמאהבה של בטורי .

דאן שוקר מלכודת הערפדים. עברית א.הר  הוצאת רמדור 1979 . . הופעה של בנו של דרקולה.

דאן שוקר מלכת הערפדים.עברית א.הר . הוצאת  1981. . הופעה של אשתו של דרקולה

 

ספרי ילדים המבוססים על הדמות של דרקולה

 

  גרטרוד גרוסום מסיבת הפיג'מות של דראק / [; תרגום – חנה גליקזם הוצאת אופוס ,1996.

סדרת "ילדי המפלצת  מאת גרטרוד גרוסום " כללה גם את

2. ההמצאה המחשמלת של פרנק

3. הרי יוצא למחנה קיץ

4.  ריקוד הזומבי של זלדה

 

סטיב סילבר ( כנראה שם בדוי של משה יהלום) 

  סיפורי האימה של דראקולה,הוצאת דור 1997 .ספר מספר 1בסדרת "המצמררים החדשים " כולל קומיקס "סוד הדרקון השחור") .

(סדרה זאת כללה גם את : 2.  סיפורי הפחדים של פרנקנשטיין ( דור 1998 )

3. סיפורי המתים של המומיה הפרעונית ( דור 1998)

4. סיפורי הזוועות של המרקיז דה-סאד ( דור 1998) . )

 

אן יונגמן ולד הערפדקורותיו של ערפד צמחוני / אן יונגמן ; איורים: ג'ורג' תומסון ; מאנגלית: משה דור,ספריית הפועלים 1997

 

 

עוד על דרקולה מאת יוצרי עבודה זאת :

 

דרקולה -החלק הראשוו:חייו של נסיך

 

 

ולאד דרקולה כוכב קולנוע

 

דרקולה ההיסטוריון הערפד

 

וגם

הערפד מראשיתו ועד ימינו מאת שחר  לאודון

 

התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן

 

מכל הדמויות שצצו בעולם השירה העברי בשנים האחרונות דומה שיש מעטים שעוררו חילוקי דעות קשים כל כך ושנאה עזה  וכנה כל כך כמו יהודה ויזן עורך מגזין השירה "כתם " מבקר ספרותי ומשורר .

 זה בגלל יכולת תקשורתית  לתפוס לעצמו כותרות במגזינים ובאתרים , וגם בגלל יכולת מדהימה להעליב את כל מה שזז ( במיוחד אם שמו הוא "הליקון " או "אמיר אור ") , וגם בגלל יומרנות אדירה לפרסם מאמרים פרוגרמתיים תיאורטיים מעמיקים בתחום השירה שכמוהם לא פירסם אף משורר צעיר מאז ….ובכן מאז מאמר פרוגרמטי תיאורטי  של המשוררים עמוס אדלהייט ואריק א' בשם "שירה חדשה לשנות ה-90  אי אז בשנת 1989  בכתב העת "עכשו " ( כתב עת שויזן דהיום הוא עורך המשנה שלו ).

ומאז ?שתיקה מוחלטת בתחום זה עד שצץ לו משום מקום יהודה ויזן ביחד עם עודד כרמלי.  
אבל ויזן אינו רק מבקר ועורך הוא גם ורואה את עצמו בעיקר כמשורר ,ונשאלת השאלה :עד כמה עומדת השירה שלו עצמו בדרישות התיאורטיות הנרחבות שיהודה ויזן מעמיד ?
ירון ליבוביץ יצא לענות על שאלה זאת במדור ביקורת השירה הקבוע שלו "פסק הדין ".

התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן

ביקורת על שירי יהודה" מאת יהודה ויזן – 

מאת ירון ליבוביץ

יהודה ויזן הוא משורר שמעורר תגובות קיצוניות ביותר. הסיבה לכך היא כנראה שלמשורר הצעיר הזה יש דעות ברורות ונחרצות על אמות המידה של שירה טובה והוא לא מהסס להשמיע אותן בצורה ברורה בכתב העת שהוא עורך "כתם".
טור זה אמור להתייחס לספר שיריו של ויזן שיצא בהוצאת "עכשיו" בשנה שעברה, אולם אין מנוס מלחוות דעה במסגרת טור זה גם על רעיונותיו של ויזן על שירה טובה הבאים לידי ביטוי בשני מסמכים עיקריים:
אחד מהם הוא המניפסט של כתם שיהודה ויזן כתב אותו ביחד עם עודד כרמלי  בפברואר 2006, שבו מפורטת רשימת הכללים שלפי ויזן וכרמלי רק באמצעותם נכתבת שירה טובה. המסמך השני הוא מאמר שיהודה ויזן כתב ביחד עם הדס מרדר בכתב העת כתם בפברואר 2008, בשם "תורת השריגה". מאמר זה הוא ביאור אידיאולוגי של אותם הכללים שמופיעים במניפסט. מה שעומד מאחורי המאמר והמניפסט הוא הרצון להביא את השירה שתתאר את החוויה הרגשית כמות שהיא וכך היא תהפוך לאמיתית יותר. כדי שהיא תהפוך לאמיתית, לפי דעת מחברי המניפסט והמאמר על השירה להיפטר מאמצעים אמנותיים "מלאכותיים" המרחיקים את השירה, לדעת הכותבים, מהחוויות הרגשיות האמיתיות. בין האמצעים שאותם השירה צריכה לזנוח נמצאים למשל השימוש ב"זמנים" הלשוניים עבר ועתיד, ההימנעות משימוש מופרז במילה "אני", השימוש בדימויים, שימוש במוטיבים הלקוחים מן הספרות העברית והעולמית, וכיו"ב.
על יוזמה יומרנית זו, שיהודה ויזן הוא בין האנשים המזוהים איתה ביותר, נמתחה ביקורת חריפה ביותר בקרב אנשי הספרות. נזכיר כאן את הביקורת של אורן עילם שהופיעה באתר של אלי אשד, ואת ההשגות של רועי ארד על כל אחד מן הכללים.
עילם וארד התמקדו בחוסר ההיגיון שקיים לדעתם בשני המסמכים הנ"ל. נוסף לכך קיימת ביקורת מסוג ארסי במיוחד, שהופיעה בין התגובות למניפסט של "כתם". בביקורת הזאת נלקח שיר של יהודה ויזן, שמתחיל במילים "אני רוצה לכתוב עיגול גדול" (עמ' 10), והראו, תוך כדי פירוק השיר לגורמים, איך הוא עצמו לא עומד בקריטריונים שהוא קבע. לשיר הזה עוד נחזור בהמשך.
איני מתכוון לעבור על כל כלל במניפסט או לנתח את המאמר כדי לחלוק או לאשר את הביקורת שכבר נמתחה על הכללים בידי המבקרים הנ"ל. ברצוני להעיר דווקא על עצם היומרה לקבוע כללים לשירה כדי שלא תזייף את החוויה הרגשית האמיתית שהיא אמורה לתאר. כדי להמחיש את דעתי הרשו לי תחילה לציין ניסיון דומה שנעשה לפני כעשר שנים אולם בתחום תרבותי אחר לקבוע כללים ליצירה והוא תחום הקולנוע והיוזמה היא הניסיון של חבורת "דוגמה 95".

תנועת "דוגמה 95"

התנועה "דוגמה 95" היא תנועה קולנועית אוונגרדית שנוסדה בשנת 1995 על ידי במאי הסרטים הדניים לרס וון טרייר ותומס וינטרברג. עקרונות התנועה לפיהם חברי האגודה חייבים ליצור את סרטיהם מנוסחות במניפסטו שלה וגם במסמך הנקרא "שבועת הצניעות". מטרת האגודה הייתה לטהר את עשיית הקולנוע על ידי זניחת פעלולי הראווה השיפורים שמוספים לאחר ההפקה וגימיקים אחרים. בכך ציפו חברי התנועה לאלץ את הקולנוענים להתמקד בסיפור עצמו ובביצועם של השחקנים שבסרט. בין הכללים יש לציין את הכלל "שאת הסרט יש לצלם באתר הצילום עצמו, ללא שום אבזרים המוספים לאתר; הכלל שאומר ש הקול של הסרט צריך להיעשות ביחד עם הצילום; יש צורך להשתמש בתאורה מקומית בלבד ואין ליצור סרטי ג'נר מובהקים. (כל הפרטים על התנועה לקוחים מהערך של התנועה מהויקיפדיה בשפה האנגלית.) התנועה פורקה באופן סופי בשנת 2005. וכיום יש בנמצא אתר אינטרנט שקולנוענים ה"מחוייבים לעקרונות התנועה" כותבים בו.
מטרת התנועה היא אצילית ביותר ומראה לנו על מודעות חברי התנועה לחסרונות הכרוכים בשימוש מופרז בלהטוטים קולנועיים, אלא שבניסיון לציית לעקרונות האלה ניתן לאתר שתי בעיות עיקריות. 1) הכללים כשלעצמם הם נוקשים ביותר, שאפילו הקולנוענים שהיו חברי האגודה מודים שנאלצו לעבור עליהם בזמן הפקת סרטיהם. 2) הסירוב הקנאי להשתמש בפעלולים קולנועיים מחטיא לעתים את המטרה לספר סיפור אמיתי בעל התחלה אמצע וסוף. באופן אישי את הסרט "החגיגה" היה לי קשה לראות בגלל השימוש בתאורה מקומית בלבד, כי הסרט נראה לי חשוך ומטושטש מדי. מה גם שבמאי הסרט הודה שבסרט הזה הוא נאלץ לסגור חלון באמצע הצילומים באתר כדי לשפר את התאורה ובכך הוא עבר על אחד הכללים של המניפסט.

שיריו של יהודה

שתי בעיות אלה עומדות במרכז יצירתו של יהודה ויזן כפי שהיא מתבטאת בספר שיריו. "שירי יהודה "( עכשיו , 2007)  מכל מקום השירים של יהודה ויזן הם בהחלט לא רעים, גם אם הם לא תמיד עומדים בכללים שהוא עצמו קבע.

דוגמא מובהקת לכך הוא השיר "אני רוצה לכתוב עיגול גדול", אותו השיר שפורק לגורמים על ידי המבקרים כדי להוכיח כמה הוא סוטה מהעקרונות של מניפסט "כתם". השיר הזה מדבר על הבעייתיות הכרוכה בקושי של האדם ליצור את דמותו הוא ולהפוך את עצמו לישות אמיתית. הדובר השירי רוצה לעשות את זה פשוט הוא רוצה להתחיל ביצירה כשהוא כותב "עיגול גדול" ולשים בו אותות וצבעים ולתת לו שם. בסופו של דבר, הצרות מתחילות כשהעיגול, כלומר הישות מתחילה להתנגד למה שהדובר עשה ממנה, דבר שמרגיז מאד את הדובר השירי. השיר הוא שיר חזק מכיוון שהוא מתמודד עם בעיה יסודית בצורה לא כל כך שגרתית. אעיז ואומר שהשיר הזה חזק גם בזכות הפעלולים שהוא משתמש בהם. השימוש בפעלולים כשלעצמם אינו רע כל עוד הוא משרת את המטרה העיקרית של שיר שהיא להביא את החוויה הרגשית בצורה הכנה האפשרית. לצערנו אי אפשר לוותר לגמרי על טכניקות אמנותיות.
אכן, השירים בספר, רובם ככולם מנסים להתמודד עם בעיות קיומיות שמתמודד אתם משורר באשר הוא, כמו מהי יצירה, איך לתאר את החוויה הרגשית, במה להשתמש כדי לתאר אותה. ההתלבטות הזאת מתבטאת בשירים בצורה לא שגרתית. למשל בשיר הראשון של הספר המתחיל במילים "יהודה מבקשת להכיל את קִצה" (עמ' 5) משתמש הדובר השירי בלשון נקבה.
אבל לא תמיד האמצעים שבהם משתמש יהודה ויזן מצליחים להעביר חוויה שלמה. הייתה לי בעיה להבין את השיר "שקט" (עמ' 26). חשתי שבשיר הזה היה ניסיון לציית לכללים של מניפסט "כתם". למשל לא היה שימוש במיליות דימוי למרות שהשיר התחיל בדימוי. "אנטארקטיקה, אנטארקטיקה./ שקט, שקט. …" בסוף השיר הקצר והלא ברור הזה יש גם שימוש בזמן עבר, שוב סטייה מהכללים שבמניפסט כתם.
ספר השירים הסגפני הזה הוא ניסיון מעניין להציב בפנינו חוויות שיריות בצורה העירומה ביותר האפשרית, אולם גם שירה המשתדלת להיות חושפנית אינה יכולה לוותר לגמרי על פעלולים אמנותיים.
יש להוסיף, לסיום, שהספר יצא בגרסה תלת לשונית. השירים בספר תורגמו גם לערבית וגם לרוסית. זאת יוזמה מבורכת, למרות שהתרגום של שירים כאלה הוא קשה ולעיתים המתרגמים היו צריכים לעקוף כמה בעיות לשוניות שהתבטאו בשירים ולא תמיד בהצלחה . .

פסק הדין :
יהודה ויזן מסוגל לכתוב שירים ברמה סבירה בהחלט אולם בכל פעם שהוא מנסה לעשות זאת בתאם לתיאוריה פואטית כל שהיא הוא נכשל לחלוטין.

פרטים על יהודה ויזן

יהודה ויזן במגזין הבמה

שירי יהודה :ספר שירה של ויזן

 

אתר "כתם "

המגזין הספרותי "כתם "ושקיעתו של המנחם פריזם  

"כתם " בויקיפדיה

 

צדק פואטי : יהודה ויזן ועודד כרמלי

מלחמת כתבי העת :יהודה ויזן ועודד כרמלי נגד הליקון

 האיום המשפטי נגד עולם הספרות :יהודה ויזן ועודד כרמלי נגד פסטיבל השירה

הוכתם שמם יהודה :ויזן נגד ציפי ששוילי ועודד כרמלי
עד שיצא עשן : יהודה ויזן נגד יחזקל נפשי

 

ככה כותבים שירה :מניפסט של יהודה ויזן ועודד כרמלי 

רועי ארד על מניפסט "כתם "

 

 

תורת השריגה של יהודה ויזן והדס מרדר

כתם על עולם השירה:אורן עילם מנתח את התיאוריה הפואטית של יהודה ויזן  
ויזנטרופיה :אנונימי נגד יהודה ויזן

שאבא כבר ישים לב אלינו :שירה סתיו נגד "כתם"

סוף המודרניזם :אביה בן דוד על שירי יהודה

 

,תגובת יהודה ויזן

 

הספר 'שירי יהודה' ראה אור לפני למעלה משנה, מעט אחרי הופעת מניפסט 'כתם', בגיליון השני. כאמור, כל שירי הספר עומדים במניפסט הראשון וכך גם כל שירי ספרו החשוב של עודד כרמלי 'עורשלד', וכן, גם כל השירים שפורסמו בגיליונות 'כתם' עד כה (להוציא את הגיליון הראשון באשר ל'תורת השריגה', זאת כאמור ראתה אור לפני כחודשיים – ומכאן כי, ניתוח רטרוספקטיבי של הספר 'שירי יהודה' הוא מוטעה ומטעה. הן מניפסט 'כתם' והן 'תורת השריגה' הינם מהלכים נגדיים להליך דקונסטרוקטיבי אשר באחרונה הפך אופנתי באופן מדאיג. יישומן של תיאוריות רליטבסטיות
דוגמת אלו הנפוצות כיום, עשוי ביתר קלות להצדיק אף את הטרור האסלאמי, את השואה או את הכיבוש – ומכאן כי בימים אלו, חתירה לעבר אותה הנקודה
שבה מתגלה בבירור חוסר האפשרויות של הרדוקציה, אותה נקודה אטומיסטית כמעט, אשר שואפת לאובייקטיבזם מסוים, להירארכיה ולשאילה אודות הטיב; אותה חתירה לעבר נקודה זאת היא טבעית ביותר ואף מתבקשת.
אני בהחלט מאמין כי באופן אובייקטיבי ניתן להבחין כי המשפט: "יודע בך אסור להתאהב / אבל שוב מאבד את הצפון" (א.אור, מועד ג"ימל), בנאלי, חיוור משולל כל תובנה סמנטית ביחס ל: "איש האפר הוא מן הסתם גם איש האש" (י.הורביץ, שעת ההתבהרות) הניסיון להגדיר מה היא שירה טובה? או כיצד יש לכותבה? הוא ניסיון חשוב. לא בטפיחות על השכם תתקדם הספרות ולא במחיאות כפיים. שכן,אין זה מקרה כי תור הזהב של השירה העברית צמח בצד תור הזהב של הביקורת. מאידך, ניסוח של מניפסט זה או אחר, אינו מעניק באופן מיידי כוח טוטאלי למחברו, או במילים אחרות, משמרות הסמנטיקה אינן ממתינות בכלי זין שלופים תחת חלונם של כותבי דימויים, או של חובבי אורפיאוס הרבים מנשוא. כפי שאני רואה את הדברים, מטרתו העיקרית של מניפסט היא לעורר שיח – ולשמחתי כזה אכן מתנהל

מופע המוזיקה של אסיה

 

 

 

המוזיקאית -מלחינה -כנרית -ומבקרת המוזיק ההקלאסית של האתר אסיה רודשטיין מקיימת קונצרט חדש

"פסנתר, כינור ומה שבינהם…"

שיתקיים בתאריך ה- 2.04.08, ביום רביעי בשעה 20:30

במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, רח' ביאליק 26 ת"א.

משתתפים:

אסיה רודשטיין – כינור, ויולה, הנחיה

מיכאל ליבמן  זוכה פרס השנה לקומפוזיטורים בשנת 2006 –פסנתר,

בהשתתפות השחקנית מריאט אסתר לוי

והזמר אלירן עמר.

בתכנית: באך, שוברט, שופן, דביסי, רודשטיין.

דמי הכניסה – 50 ש"ח.

הקהל מוזמן

לפרטים: assiarod@walla.com