גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל

 

מה עומד להיות עתידם של הבדואים בישראל ?

נטלי גוטמן משוררת ומורה בבית ספר בדואי בנגב מביאה נקודת ראיה מיוחדת משלה למצב הפוליטי היום בין יהודים וערבים בדואים  וכיצד ניתן לשנותו.

"…עולם חסר דימויים, נטול אופי עובדתי…בחינת מוסד אילם, מעשה בלא פירוש…- מבנה גדול וחדל ניע, המבנה הזה איננו דראמה ואיננו ידיעה. הוא הנקודה שבה ההיסטוריה מוקפאת בקטגוריה הטראגית שבאה לכוננה כמו גם להחשידה."
מישל פוקו
(תולדות השיגעון בעידן התבונה, עמ' 10, כתר, 1972)

"סכלות מתנצחת עם עצמה,- כותב פוקו במאה ה-20,- מתגוננת בטענה שהיא קרובה לאושר ולאמת יותר מדעת…היא המתגברת על אהבה… ואם אושר לא יביא , הרי לפחות יביא להם (לשוטים) את תמונת גורלם או אמיתם".

אלו התמונות. ב-2008 לפיהן הדור הצעיר יוצר את עולמו.

בינתיים, תהליך קריטי של איבוד התדמית מתרחש אצל ערבי עזה. כתוצאה מכאבם על כך שלאחר מלחמות מצאו את עצמם בחלקת אדמה קטנה יותר, הם כלאו את  ראשיהם בתוך אידיאולוגיה של ייאוש.את  עיקר החיים מיקדו באגירת שעות בטלות למלאן בתסכולים וברחמים עצמיים, בסלידה כלפי היושבים מאחורי הגבול, בחינוך יום-יומי לטינה ולשנאת השכנים, וביצירה בתודעה הכלל ערבית את תדמיתם כסובלים נצחיים , כדי להצדיק את פעולתם באיסוף אובססיבי של נשק קטלני.

 אולם, מתבהר היום כי הם גם בזבזו בגישה זו את נקודות החיוב גם מול האלוהים– בראייה בלתי-מתפשרת זו הפשיטו את משפחותיהם מכבודן האחרון ווידאו  את גורל ילדיהם כפושטי יד חסרי מחר, וככל שנתרמו ונתמכו בידי העולם, כך גברה השחיתות בקרבת מנהיגיהם והעמיקה פערים בין טוב לרע כבין החיים והמוות.

בכך ניצחו את הדעת – בהחלפת נושא הוויכוח לסמל אחר- מהחיים אל "אפסות ההוויה שלא נחשבת יותר לקץ", כדברי פוקו.
וככל שנרגשת הסכלות כובשת הלבבות במקומות החשופים לכך, מתרחק השלום בין השניים, כי גם התבונה ההומאנית המודרנית מצדה הופכת לקיצונית בדרישותיה אל החיים…

גששי החיים


בחלקו האחר של הקו המפריד יושב יחד עם יהודים ישראלי אחר- ערבי- בדואי בעל מסורת שומרת גבולות. איך תראה אותו  העין המודרנית? כאתגר? או לחלופין, כמצע אמיד שורשים – להשתלב  בתוכו?

 אולי סופו של הישראלי להתפקח עד להתבוללותו בשוליו האלה שהצליחו לעצור סחיפות אפורות בעבר וגם הפעם? לכאן באים ובוא יבואו כל ערבי ישראל ופלסטינאיים, מוסלמים ונוצרים, צפונים, דרומיים, ירושלמים- הזקוקים לכתף סובלת כל, מחפשי פרנסה, בית חם, סיפור טוב, תה חזק… מקור למשיכה נצחית.

 

 גם היהודי אף המנוכר ביותר ככצאצא של משה רבנו שחי בין בין המדינים הבדואים של ימי קדם  ,   ירגיש קירבה  כלפי תושבי המדבר ויבקר בהנאה בביתם.

הערבי מכל מוצא, אומנם  עלול לחוש התנשאות בלתי מוצדקת על הבדואי    אך כולם יקבלו את זכותם ההיסטורית והטבעית של הבדואים לקביעת חוקי ההישרדות כאן, זכותם הבלעדית והבלתי מעורערת להיות סמל למשפחת גששי החיים, שמחייה ומנווטת בנחישות ובאומץ לב את ילדיה בין אבני המדבר המחוספס… פרימיטיבית היא – לא! מדרדרת? מדי פעם, כשמדרדרים סביבה, אבל היא הקץ המיישר את הנופלים והסובלים.

ואף על פי כן, אין די בתרבות עם נודד כדי לתרום לקידמה, מקומו נידח – אפס קולות השפעה. נראה כמובן מאליו, שבעידן המהפכות הגדולות שאיבה מבאר מיושן אסורה, כמעט.
אולי, חסרה כאן רוח אחידה שבהתייצבה לוועידת השוויון בין התרבויות השכנות בארץ תשרוד את המיון הראשוני. ערבי ישראל ועמם גם הפלסטינאים, לדוגמה, קובעים את צבע הצדק בארץ זו. קל להיאחז בעוגן הבדואי, להתקרב ולהשתקם בקרבתו,

 אבל להיות בדואי לא מתכוונים – זו משימה קשה , אפילו לאלה שיצרו קירבה משפחתית עמו…
מי אמור להיפגע מזה? היוזמה לא תבוא מבחוץ, אז למי לבוא בטענות?
מחמד אלחמאמדה, מנהל בית הספר תיכון מראשית ההשכלה התיכונית באזור הבדואי – כ-20 שנה, טוען כי דרוש זמן כדי שבסבלנות ובמקוריות ישלים האדם את המשימה של הפיכת תכונותיו המעשיות כרועה צאן לתכונות כלל שימושיות כשל ישראלי מצוי…
נראה בבירור, כי במקרה הטוב, למרות הקידמה שגרמה לשיפור בתנאי החיים, השינוי החיוני מתחולל בקו המקביל לנתיב המקורי.

במקרה הרע, בלבו של איש המרחקים הפתוחים מתיישבות להקות של שיקולים זרים, ושכלו יוצא לקראתם בקלות ומסתבך בשבילים רגשיים הידועים לשמצה… תחנות משבר, מעין בעיות ילדות, קשיי התבגרות ועוד, אלה סימני דרך שבהתפתחות כל חברה. אבל כשהרגש קובע גם את סדר היום, כעורק ראשי, כל העיסוקים השקולים מיותרים , רק העיסוק הנרגש בחורבן נתבע לו הקיום, לכך הוקרב שיקול הדעת. כעת, הישרדותו הטבעית של האדם פחות רלוונטית, המקום פונה להתנגדותו, אם לא אלימה, אז לפחות, רועשת. זאת בשעה שנדרשים צעדים שקולים ובמימדים שטרם הכיר איש. מחסומי הלב מעכבים את הערוצים האקדמיים, יתרונות תרבותו נשכחו ורק מגבולותיו נחשפות. אדם בעל זהות ערבית-בדואית מתמסר להזדהות עם זעקות הסובלים, בכך משפיע על ילדיו ועל עתידו, כי בינתיים, מבחוץ, שופטים את עמו כלא בוגר לשותפות, לפי הנראה כמטען חולשותיו…

אף  שפוליטיקת ההישרדות הטבעית בסגנון הבדואי שונה לחלוטין מזו של העזתים, דעת הקהל הבדואית  במובהק נוטה לכיוון ההתנגדות נוסח פלסטינאים (וכך בכל המגזרים הערביים), מדוע לא הפוך- כפי שידעו זקני השבטים הבדואים?

 מנקודת המשבר שפקד את שני הפלגים- בדואים ופלסטינאים- משנות ה-50 קשה היה לנהוג אחרת. לא שפר גורלם ונלקחו האדמות מבדואים במסגרת של החלטה מדינית בלתי-מתחשבת וגורפת, ולא בשל עימות עימם (כפי שקרה עם פלסטינאים). הייתה זו טעות, וחרף כך המשיכו המשפחות הבדואיות את דרכן השקטה בשלום ובסבלנות עם השכנים החדשים. זו המסורת- לקבל את האובדן, וכדי לעצור התפרצות רגשית של כעס וטינה היו נוקטים באמצעי ענישה חד-פעמיים, כגון, למשל, רצח על כבוד המשפחה – כהרתעה וכסימן לסוף הסכסוך, מעין אישור להמשך החיים מנקודה זו שמיצה את עצמה, צנועים וגאים, שומרי סדר ושפיות דעת הקהילה.
היחסים בין בדואים ויהודים נבלמו מצדם ומיוזמתם של האחרונים, טוען מחמד, כשברקע עומדות פרשיות שונות כמו על גניבות מישובים יהודיים.
נוכל להוסיף לכך גם את השוני הרב במנהגים שקשורים לגבר ואישה.
אם כי, לדבריו של מחמד , התהליכים המהותיים כרוכים בהתבשלות הדרגתית, ואילו תובנה זו אינה תורמת לצד הממריץ. מצערת גם ההצפה בדוגמאות שליליות מחיי המיעוטים שלא מאפיינת את רוח המסורת, אולם הכירות שטחית זו קובעת רושם של קיום תודעת הסתירה, כביכול, עם רציונאל המציאות המודרנית.
החברה הגלובלית מנצחת בזכות הרגלי למידה מסודרים, אם כי, אין זה תנאי יחיד לשלומה. כדברי הנשיא הנבחר בארה"ב אובמה: "רק מי שאוהב את המדינה יכול לשנותה!" אם כן, יש לבדוק את עצמנו. בדואים וערבי ישראל טוענים שאין ביכולתם לאהוב את שני הצדדים- את הישראלי ואת הפלסטיני, כל עוד הם מעומתים – הרי משפחותיהם מעורבים בקרבת דם, שפה ודת עם היושבים בצדו השני של הגבול. בנוסף, בארץ המובטחת ליהודים, חסרים להם זכויות, זאת ברמות שונות- אישית, חברתית, מקצועית. אך גם זה לא המוקש, אלא שכדי לאהוב את המדינה הם, כמונו, צריכים היסטוריה חיובית משותפת בינינו- להתמלא בה, להיזכר ולהיאחז בה כהישג. כלומר, זקוק האדם לעולם הדימויים מן העבר שיאפשרו נחמה בהווה, שיהיו מקור לסיפורי אם ואב, להעבירם לבנים ולנכדים להשלים תמונת כבוד האבות.
בהעדר ההיסטוריה לכלל התושבים, כל פעם שקורה משהו, כמו טעויות ביורוקרטיות, למשל, נמחקים בהינף יד את הישגי הדמוקרטיה, אף החיוניים והחיובים ביותר.
כך לדוגמה, בתיהם של בדואים ששרתו בצבא נהרסו, והמשתחררים עצמם לא השתלבו בשוק העבודה, גם האקדמאים לרוב נאלצים להסתפק בעבודה במגזרים הערביים בלבד, כך כולם הופכים למורים או לפוליטיקאים מקומיים…
על רקע זה הלב יוצא אל העזתים, בזמן העימות האלים, מעטים התפנו לשיקולים שכליים ושפטו באכזריות את המדינה התוקפת…היה נראה שכל התומך במה שקרא בתקשורת כפשעים נגד העם הפלסטיני, בדעת הקהל הערבי הורשע בתואר "משתף פעולה"- אלה הם אבו מאזן וחבריו ברשות, מצריים כולה, ועוד היד נטויה.
אז, מדוע לא נשמעה הזדהות עם המדינה שמצופה מאזרחיה, ואם לא מתוך אהבה, אז מתוך כבוד? האם התוקפנות המסיבית תרמה לכך? ואם הייתה פחות חזקה התגובה, ההזדהות הייתה מתעוררת? הצעירים בטאו זאת בגלוי- אפילו השם ישראל הומצא, טענו, אין ארץ אחרת, מלבד, פלסטין . ההתנגדות רגשית מאוד וטוטאלית הדומה ברוחה לאידיאולוגיה שמשדרים ערוצים ערביים כולל את כל הנימוקים התעמולתיים. הכעס שלט במגזר והלב ביקש תשובה למות הילדים בעזה, בסרט האימים בשידור חי על מסכות הטלוויזיה רצו כל יום מספרי הקורבנות… והתפרצו הקולות: לא – לא ירו על ישראל, גם לא ב-48 , לכן אין לה זכות להגנה עצמית, היהודים סתם פחדנים, וכל האדמות האלה שלקחו מסבתא שלי, אין כל מטרה אחרת במלחמה, חוץ מהבחירות המתקרבות… ואילו הסיפור כולו הוא על סבלו של העם שסגור ומסוגר בשטח קטן, שלא מגיעה אליו שום עזרה ואין לו כסף, גם בארצות אחרות לא מקבלים אותו בכבוד, פלסטינאים הם קורבנות שכאילו התחלפו עם היהודים שסבלו פעם בגולה. זהו קו המחשבה.
הבדואים בסיפור הזה נראים כנבלעים מכל הצדדים- מהיהודי המנוכר, מהערבי המתנשא, הם לא הספיקו להיבנות לפי הכללים המודרניים, וקיבלו עד כה מקום אחרון בסולם ההשפעות במדינה.
בדומה ליהודים שזכו לכינוי "עם הספר", ישנו גם שם ששמור להם -"עם השורדים האולטימטיביים". לפי רוברט ארדרי:
"החכמה היא לשרוד אפילו בתוך עולם שיצרנו במו ידינו" .
(ציידים כבני-אדם, זמורה, ביתן, 1981).


השבר הוא לא בעם- לא בזקנים ולא בצעירים- כלומר, לא בעבר, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו, הוא חסר שבמנהיגות- שבר בקו הגברי, בשל החסר הרעיוני, הפסיקו להרגיש כרופא מציל נפשות -ולא ממית- בשעת צרה…
איפה נעלמו המבוגרים שיעבירו לצעירים את רוח הדברים עם נימה אופטימית? איך יחיו הצעירים הבדואים עם המחשבה שהמדינה אינה לצדם, שתוקפנותה נובעת ממשחקי כוח קטלניים לקראת הבחירות, או גרוע מזה, היא מבצעת פשע של גזענות יהודית אופיינית!

זקני הדור לא תמיד מצליחים להוריש לנכדים את יכולת ההשקעה המוסרית המאפשרת הסתגלות מופלאה. זה קרה גם ליהודים. הצניעות המסורתית אבדה להם… באים עם דרישות לא לעצמם- למדינה. וכך בנפשותיהם של הצעירים הבדואים מתחולל מאבק. אומץ הלב המסורתי השומר על מה שאלוהים נתן, התחלף עם פיזור דעת שאין בכוחו להתנגד ליהירות אלימה. הלא חבל על אוצר אנושי מתחיל זה שנותר קרוע-לב בלא אשליות מתוקות?
לגבר, כדאי לו להיות, בדומה לאב בדואי, איש שקט המביא לילדיו בכל מחיר רק את החלק הטוב שבמעשה החוקי, כדי שידע הבן כי יש לו תמיד הגב- אבא והמדינה להגן עליו. זו הגבורה, כך יגיד המבוגר ויקים מטה ההסברה – ללמד על כל הצדדים, להרגיש את הנפש היהודית כמו הנפש הערבית, ויאסור פגיעה באדם בכוונה תחילה, ואת העיסוק באדמות שנלקחו, שהיום, כביכול, חייב עבורם להימצא תשלום – נפש יהודית אחת – עבור פיסת אדמה, או 15 נפשות ערביות, העיקר שאותה אחת, היהודית, תשלם… הכול על סמך ועל פי סיפורים היסטוריים – גביית מחיר הזיכרון.

ואילו, האב הבדואי יחסוך ברגשות שווא, ידרוש מילדיו למידה ושקידה, שלא יישאר זמן לעיסוק אחר. הן המורה כמו ההורה, לא יקבל דרישות מילדים, הרי זה  סימן לחולשה לבוא בטענות למי שמחזיק אותך בחיים! זהו הכיוון המסורתי האולטימטיבי, אין בו חדש, נותר רק לספחו לתובנות של העידן המודרני.
בינתיים אבד לבדואי הצעיר כושר ההסתפקות במועט, יכולת ההקשבה, פעם היו אלה עקרונות לשמירה עצמית- בזכות השוויון שאפשרו בין השקט הנפשי והלשוני.
היום לומד הנער כי המרד הרגשי נגד תהליכים שקורים במדינה, עדיף לו מהתמודדות אינטליגנטית דמוי מסורתית אישית, שקטה וקשה לביצוע.
מי יציל אותו מהתרבות החצויה? ילדים הופכים לקלפי מיקוח בידי קהילות קיצוניות. ואין אישור לשיחות נפש חברתיות. יצעקו קצת, יגלגלו עיניים בכעס, מילת גנאי תיזרק כנגד דמות יהודית, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, יבשלו הילדים את הסיפורים הנוראיים כמו גם המהנים בלבם פנימה.

תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל אמר מול תלמידי גדרה:
כדי שילדי חן-יונס ובית-לאיה יוכלו להיפגש ולנהל שיחות חולין וללמוד ביחד אתנו, צריך להסיר את האיום מעל. ביום זה נוכל לפתור בעיות בכל הרמות של הידברות.

מה אפשר לעשות


לכשנשככה ההתפרצות האלימה, שאלת ה-"איך?" צמחה וגברה – איך להגיע ל"רמות", והאיום עודו בתוכנו?
אולי, זו השעה של דובר שפת החינוך, תפקידו בלהיות עוף מוזר שרוחו תרחף מעל הסכסוכים כרוח הקודש הנועדה לשיקום צלקות בחברה. חייב מישהו להמציא גשרים מעל התהום, שיתמזל לילדינו לעבור חפשי מצד לצד וכך ללמוד את הפעולה החיונית, ראשית כל בדמיון, ולבסוף להביאה למציאות. הרי כך מתחילים לחיות.
דחוף דרוש מישהו שיקריב את עצמו להגנה על הדור הצעיר הזה. אז, ביום חדש יצמחו גם מנהיגים חברתיים מסוג אחר – שיספקו עורף בלתי- פוליטי, בלתי- תלוי, יצירתי דיו לעמוד בהתפרצויות מכל סוג בלי שיאבד את תדמיתו. סגולותיו יהיו מספיקות ליצירה מאפס כוחות, באומץ-הלב הנלמד "כאגד של תכונות: נכונות להעז, להתמיד, להגיב על אתגר. זו היכולת להתגבר על האינסטינקט העמוק ביותר שלך להישרדות האישית לטובת אינטרס של ערכים גדולים יותר… היכולת לבטל נטיותיך האישיות מפני שיקול-דעת של מישהו אחר…הרי זו היכולת לשמור אמונים…ולא הייתה לנו, כמין אנושי, שום אפשרות לשרוד בלעדיו…" (רוברט ארדרי, שם)
היכולת תהיה נצחונו.
אולם פיסקת המלכוד היא הסביבה הנתונה. בחוסר ביטחון חשדני נוהג המבוגר כאשר נמנע מלצאת להסברה על טבע השקרים והמניפולציות. אם כן, גורלם של ילדינו הרכים כל כך, עדיין, נתון בידי החלשים. במצב הנוכחי לא ילמדו על אומץ-לב מהו? ואל העתיד לא יביטו מחוסרי התקווה והציפייה לצדק.
בינתיים, בהעדר רוח האומץ, בלא במת יתרון – להגיע בשיחה אל רמות אפשריות של אופטימיות, נותרת דמות פגועה היא, הזהות של המיעוט הערבי. בעיני כל.
וזו בעיה במשמעותה הכפולה, כי מולה מצטיירת הזהות היהודית כמדרון נוח להתנגשות. היהודי מואשם גם כשהוא מת, לכן גם בסגירת מעברים, בבדיקות ארוכות של אוטובוסים ותיקים, בגזענות, בשואה… הוא הפחדן שבמקום להתעמת נעזר בסבלנות. רק כששוב נכנסים למיטתו, מבקשי נפשו, אז, בכאב, קם הגולם על יוצרו.
ולמרות זאת, כבר נכתב רבות על השלום שקשר בין בני-אדם חופשיים, על יכולתם להתחיל לחיות יחד מנקודת חיוב הכי פשוטה שהושגה, בלא זיכרונות שווא על מעשים והחלטות שלא צלחו , תוך כדי הליכה הומאנית כבני-חורין, בעקבות עצמם בלבד…
זה כבר קורה בחוגים המתעוררים של העולם הערבי, על הזרמים האלה כותבים במאמרים הערביים. אבל ישראל כולה תוכל לסמוך על הצעירים הבדואים והערבים אם הם עכשיו, חרף הכאב ירגישו מוגנים בתוכה. גם מעצמם.
כך אצל סרטר:
"בתשתית תמיד מצויה החירות האנושית… סדר הדברים הקבוע בחברה, אפילו שמוכתב על ידי מסורות עתיקות הנמשכות דורות רבים, נתמך הוא על ידי הכרעותיהם החופשיות של בני-אדם… המוחלטות המחייבת לפעול באורח מסוים היא הונאה עצמית".
לקום בבוקר ולהודות לשם אלוהי זה- "בני-חורין", שמזכיר לבדואים ולערבים כי ישראלים הם, ושנאמנות ואהבה תורמות נקודת זכות להיסטוריה המשפחתית שלהם בדורות וגם היום, וכל עוד יתנהגו כשווי זכויות, ילדי העתיד של כולנו יגנו עלינו בשדה הקרב ובמחנה השלום, אם ייקראו לדגל…

נטלי גוטמן

27/01/09

 

ראו גם מנטלי גוטמן :

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

 

יסנין שלי

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים

 

הפולניות בקומיקס העברי

הקוף הישראלי קופיקו פוגש במקבילו הפולני "טיטוס " בציור של האמן הפולני קריסטוף אוסטרובסקי

שאלה שהתקבלה מתחקירנית ידועה

אני עובדת עכשיו על תערוכה חדשה  בנושא פולנים בארץ ותהינו האם אתה מכיר או יכול להמליץ לנו על סטריפים, יצירות, גליונות של קומיקס על פולנים בישראל. כלומר: העלייה ההמונית מפולין והשתלבותה בתרבות: קרפיונים באמבטיה, בדיחות על פולניות, נימוס פולני, טיפוסים פולנים, הומור פולני וכו'.

אין לי אף קצה חוט. היוצר היחיד שאנו מכירים שהוא פולני וכבר השגנו חומרים עליו הוא יוסף באו אך תהיתי אם אתה מכיר עוד או שיש לך רעיונות.

תשובה :
לצערי ככל שאני מגלגל במוחי איני נזכר בשום דבר כזה בקומיקס.לילדים או למבוגרים  
המטרה שלהם הייתה הרי ליצור טיפוסים עבריים צבריים הפוך עד כמה שאפשר מ"הפולנים " 

 אז מן הסתם דווקא שם הם התרחקו עד כמה שאפשר מהסטריאוטיפ הזה.שאותו ראו כלחלוטין לא במקום אם לא בזוי .
לעניות דעתי התרבות הפופולארית בכלל החלה להשתמש בסטריאוטיפים של הפולניות רק משנות השבעים עם סרטי אסקימו לימון וכו' ורק אז הוא קיבל איזה סוג של לגיטימציה מוגבלת (מאוד) 
ובכלל  כל הפריחה של "הפולניות " היא רק מהשנים האחרונות ,אבל היא בגדר לא קיימת בשנות השלושים הארבעים החמישים והשישים.

 עם זאת בהחלט ייתכן שהסטריאוטים "הפולניים " היו קיימים בחוברות בדיחות והומור שונות,תחום שאותו אני מכיר פחות. ומן הסתם היה קיים בהצגות ההומור על הבמה בתיאטראות .

אבל בסדרות ההומור שאני כן  מכיר כמו "גמד " משנות החמשים והשישים  לא זכור לי שנתקלתי בבדיחות מיוחדות על "פולנים " ו"פולניות".

על אירופים אחרים אנגלים וצרפתים רוסים וגם אמריקנים בהחלט כן ,בהמונים .

אבל על הפולנים ( כמו על הגרמנים ) לא זכורה לי אפילו בדיחה אחת. או אפילו איזה שהוא איזכור מיוחד .

לא בחוברות הבדיחות.

אולי העמים הספציפיים הללו נחשבו ככאלו שאינם יכולים לעורר כל  צחוק בקרב הקוראים הפוטנציאליים?

אני בכלל לא בטוח שכל הסטראוטיפים האלו שמיוחסים כיום לפולנים בכלל יוחסו להם אי פעם איפה שהוא לפני שנות השמונים של המאה העשרים. גם לא בפולין.

 לאמיתו של דבר כל "הפולניות " הזאת של גרבוז ועירית לינור ושת' תמיד נראתה לי כדבר מזוייף ומומצא בידי עיתונאי שהיה צריך למלא כמה שורות אז הוא התחיל לדבר על "פולנים מיתיים" פרי המצאתו כמו שעשה בזמנו ז'ארי במחזה "המלך אובו " שמתרחש "בפולין כלומר בשום מקום".

כדאי להזכיר גם את יהודי ליטא שכל קשר בינם ובין התרבות הליטאית שסבבה אותם היה מקרי בהחלט,מאחר הייתה להם תרבות נפרדת כולה שלהם.
ליחס להם "ליטאיות " בהקשר של התרבות הליטאית הכללית תהיה שגיאה גסה .
כנ"ל לגבי יהודי פולין הדתיים והחרדים ( שהיו הרוב ) שהיה מעט מאוד קשר בינם ובין התרבות הפולנית וליחס להם איזו שהיא "פולניות " מומצאת רק מעורר גיחוך.
לכל היותר אפשר לאמר שהיה קשר למיעוט היהודי חילוני בפולין ובין התרבות הפולנית ,אבל כאמור נראה לי שרוב או כל הסטריאופים בנושא לא נוצרו קודם ל- 15 או 20 השנים האחרונות לכל המוקדם. .
מה היו הסטיריאוטיפים שכן היו קיימים בנושא הזה לפני 50 או 80 שנה שנה אין לי מושג אבל כנראה היו חסרי קשר למה שנקרא היום "פולניות " שהיא פרי המצאתם של כמה עיתונאים זריזי עט בתל אביב והיא קשורה יותר לנעשה בצפון או מרכז תל אביב מאשר לורשה.

 

מאידך אם מישהו מהקוראים כן מכיר וזוכר משהו  שעוסק ב"סטריאוטיפים"הפולניים שקודם לשנות השמונים ,הוא מוזמן להביא זאת לכאן.

וראו עוד בנושאים אלו :

 

ביקור הסופרים הפולניים בישראל

פנטזיות פולניות בשפה העברית

 

 

הקיסר והחבצלות

File:Shapur valerian.jpgFile:Cameo Shapur Valerianus Bab360 CdM Paris.jpg

 

המלך הפרסי שפור מביס את הקיסר הרומאי ולריאנוס .

 

בשנת 260 לספירה התחולל קרב ענק,  קרב אדסה ,  בין הרומאים ומנהיגם הקיסר ולריאנוס ובין הפרסים בראשות המלך שפור . הרומאים הובסו תבוסה גדולה והקיסר ולריאנוס נשבה בידי האוייב . לראשונה  ובפעם היחידה בתולדות רומא היה קיסר רומאי בידי האוייב. . הוא עונה בשבי והוצא להורג.
המשורר אנתוני הכט כתב פואמה על הפרשיה הנשכחת שתורגמה בידי המשורר והמתרגם גיורא לשם .

אנתוני הכט (2004-1923) נולד בניו יורק להורים יהודים גרמנים. בהיותו סטודנט בבארד קולג' בניו יורק התוודע אל שירתם של סטיבנס, אודן, אליוט ודילן תומס והחליט להקדיש את עצמו לשירה, למרות הסתיגות הוריו. ב-1944, בהשלימו את חוק לימודיו בקולג', התגייס לצבא האמריקני. השתתף בקרבות רבים בגרמניה, צרפת וצ'כוסלובקיה. חוויתו העזה במלחמה היתה שחרור מחנה הריכוז פלוסנבורג, באפריל 1945. על כך סיפר: "המקום, הסבל, סיפורי הכלואים היו מעבר להבנה. שנים לאחר מכן הייתי מתעורר כשאני זועק." עם תום המלחמה חזר אל ספסל הלימודים בקניון קולג', בהדרכתו של ג'ון קראו ראנסום. בשנים ההן התוודע אל המשוררים רוברט לואל, רנדל ג'ארל, אליזבת בישופּ ואלן טייט. קובץ שיריו הראשון, כינוס של אבנים, ראה אור ב-1954. הכט זכה בפרס רומא (1951), בפרס פוליצר לשירה (1968), בפרס בולינגן (1983) ובפרסים חשובים אחרים. התפרנס למחייתו מהוראת שירה במוסדות אקדמאים אחדים. רק מעט מאוד משירתו ראה אור עד כה בתרגום עברי.

האתר גאה לפרסם את התרגום בפרסום בכורה עולמי.

 

 

 

ראי את חבצלות השדה

מאת אנתוני הבט

תרגם גיורא לשם

וְכָעֵת. נִסָּיוֹן.
אַל תִּהְיִי מְתוּחָה; הֵרָגְעִי.
הַבִּיטִי בַּפְּרָחִים שֶׁבַּאֲגַרְטַל הַזְּכוּכִית.
כֵּן, הֵם יָפִים וּטְרִיִּים. אֲנִי זוֹכֵר
שֶׁפַּעַם נָתַּתִּי פְּרָחִים לְאִמִּי, דּוֹמִים בְעֶצֶם לְאֵלֶּה
)הַאִם אֵלֶּה נַרְקִיסִים אוֹ חֶלְמוֹנִיּוֹת?(
וְקִוִּיתִי שֶׁתָּפִיק מֵהֵם קְצָת עֹנֶג
אוּלָם זָכִיתִי לְהַבָּעַת־רָצוֹן מוּכָנִית
דֻּגְמַת זוֹ שֶׁבָּהּ שִׁבְּחָה פַּעַם בַּטֶּלֶפוֹן יְדִידָה כָּלְשֶׁהִי
עַל הִתְחַשְּׁבוּת אוֹ טַעַם טוֹב אוֹ מַשֶּׁהוּ,
וְכַאֲשֶׁר הִנִּיחָה אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, פָּנְתָה אֵלֵינוּ וְאָמְרָה,
"אֱלֹהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא נוּדְנִיקִית!"
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁנִּסְּתָה לְהוֹכִיחַ לָנוּ כַּמָּה הִיא יְשָׁרָה,
לְפָחוֹת כְּלַפֵּנוּ. אַךְ הָרשֶׁם
הָיָה בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ, וְכָעֵת אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב
שֶׁהִיא יוֹדַעַת מַהוּ ישֶׁר. "אִמְּךָ זוֹנָה,"
אָמַר מִישֶׁהוּ, שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עִם כֻּלָּם,
אִם כִּי אוּלַי גַּם לָזֶה, אַךְ
לְכָךְ שֶׁהִיא אִבְּדָה כָּל רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד,
וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֹּאת הָאֱמֶת.

אַךְ זֶה לֹא מַה שֶּׁרָצִיתִי לוֹמַר.
מַה הַדָּבָר שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר?
כַּאֲשֶׁר אָמַר אֶת זֶה עַל אִמָּא, הָיִיתִי מֻכְרָח לִצְחֹק,
מַמָּשׁ כָּךְ, זֶה קָלַע לְהַפְלִיא לָאֱמֶת.
אֵיפֹה הָיִיתִי?
שִׁכְבִי. הֵרָגְעִי.
Valerian

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקיסר  הרומאי ולריאנוס.

 

הוֹ, כֵּן. כָּעֵת אֲנִי זוֹכֵר מַה זֶּה הָיָה.
זֶה הָיָה מַה שֶּׁרָאִיתִי שֶׁהֵם עָשׂוּ לַקֵּיסָר.
הֵם תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ, אַתְּ יוֹדַעַת. כּוֹלֵל הַנְּשָׁרִים וְכָל הַשְּׁאָר.

המלך הפרסי שפור מקבל את כניעתו של הקיסר הרומאי ולריאנוס. ציור מאת אנגוס מקבריד.

הֵם הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ, וְכָרְכוּ עַל צַוָּארוֹ קוֹלַר בַּרְזֶל.
הֵם בָּנוּ כְּלוּב מִכִּידוֹנֵינוּ שֶׁנִּלְקְחוּ שָׁלָל,
וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ בִּפְנִים, עֵירֹם וּמְרֻתָּק בַּקּוֹלָר,
וְהִצִּיגוּהוּ לְרַאֲוָה לְעֵינֵי כָּל מַחֲנֵה הָאוֹיֵב.
וַאֲנִי הָיִיתִי כָּבוּל לִכְלוֹנָס וְאָנוּס לִצְפּוֹת
כַּאֲשֶׁר הוּצָא הַחוּצָה וְהֻלְקָה בִּידֵי אֶחָד מֵאֲלוּפֵיהֶם
וְאַחַר־כָּךְ נִכְפָּה לְהָצִיעַ אֶת גַּבּוֹ הָרָצוּעַ
כְּכַן לְמֶלֶךְ הַבַּרְבָּרִים
בְּטַפְּסוֹ עַל סוּסוֹ,
וּלְאַחַר מִכֵּן לִכְרֹעַ עַל אַרְבְּעוֹתָיו לִהְיוֹת כֵּס־מַלְכוּת

 

File:Naqsh- e Rostam VI relief Shapur Ist.jpg

הקיסר ולריאנוס כורע לפני המלך הפרסי שפור .תבליט פרסי משירז שבאיראן.

כַּאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שפור קִבֵּל אֶת שַׁגְרִירֵינוּ
לָדוּן בִּשְׁאֵלַת הַכֹּפֶר.
כַּמּוּבָן שֶׁהוּא לֹא רָצָה כֹּפֶר.
וַאֲנִי הָיִיתִי קָשׁוּר לִכְלוֹנָס וְאָנוּס לִצְפּוֹת.
דַּי לְעַכְשָׁיו. שִׁכְבִי. נַסִּי לְהֵרָגַע.
הֵם לֹא הִרְפּוּ בְּמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם.
הוּבַלְנוּ לִמְחוֹזוֹתֵיהֶם הַמְרֻחָקִים בְּיוֹתֵר.
זֶה חָזַר וְנִשְׁנָה כָּל הָעֵת, וְתָמִיד נֶאֶלַצְּנוּ לִצְפּוֹת,
הָאֲחֵרִים וַאֲנִי. אֵיךְ הֶחֱזִיק מַעֲמָד, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
וְאַחַר־כָּךְ לְפֶתַע
לֹא הָיוּ עוֹד הַלְקָאוֹת אוֹ הַשְׁפָּלוֹת,
רוֹפְאוֹ הָאִישִׁי שֶׁל הַמֶּלֶךְ טִפֵּל בְּגַבּוֹ,
נָתְנוּ לוֹ בְּגָדִים נָאִים, וְהַקּוֹלָר הוּסַר,
וְהֵם הִתְיַחֲסוּ לְכֻלָּנוּ בַּאֲדִיבוּת מֻפְגֶּנֶת.
כַּאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ לְעִיר בִּירָתָם
גַּבּוֹ הִגְלִיד לְגַמְרֵי.
הֵם פֵּרְקוּ אֶת הַכְּלוּב –
אִם כִּי לֹא הֶחֱזִירוּ לָנוּ אֶת כִּידוֹנֵינוּ, כַּמּוּבָן.
אַחַר־כָּךְ, בְּאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁעַת מִנְחָה חַמָּה בְּמַאי,
הֻצְּעַדְנוּ אֶל הַכִּכָּר הַמֶּרְכָּזִית.
הַהֲמוֹנִים כְּבָר הָיוּ שֶׁם, וְהַכְּלוֹנְסָאוֹת נְעוּצִים,
וַאֲלֵיהֶם שׁוּב נִכְבַּלְנוּ בִּתְנוּחוֹת הַצְּפִיָּה הַיְּשָׁנוֹת.
וְהוּא הוּצָא הַחוּצָה כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בֶּעָבָר, וְהֻפְשָׁט,
וְנִכְבַּל מְפֻרְקָד עַל שֻׁלְחָן מַלְבֵּנִי עֲנָק
כְּדֵי שֶׁרַק רֹאשׁוֹ יוּכַל לָנוּעַ.
אַחַר־כָּךְ נָאַם הַמֶּלֶךְ קְצָרוֹת בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן,
וְהֵם הִגִּיבוּ בְּפִרְצֵי הִתְרַגְּשׁוּת מְשֻׁלְהָבִים,
וְהַנְּאוּם תֻּרְגַּם בִּשְׁבִילֵנוּ לְאַחַר מִכֵּן.

File:HumiliationValerianusHolbein.jpg

עינוייו של הקיסר ולריאנוס .ציור מאת הנס הולביין הבן .1521.

 

זֶה הָיָה גְּזַר־הַדִּין. עָמְדוּ לִפְשֹׁט אֶת עוֹרוֹ חַיִּים,
בְּאִטִּיּוּת רַבָּה כְּכָל הָאֶפְשָׁר, לְהַרְבּוֹת מַכְאוֹב,
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ אֲמוּרִים לִצְפּוֹת. רוֹפְאוֹ הָאִישִׁי שֶׁל הַמֶּלֶךְ,
זֶה שֶׁטִּפֵּל בְּגַבּוֹ, קָרַב
עִם מַגַּשׁ סַכִּינָיו הַכִּירוּרְגִיִּים.
הֵם הֵחֵלוּ בְּרַגְלָיו.
וְנֶאֱסַר עָלֵינוּ לַעֲצֹם אֶת עֵינֵינוּ
אוֹ לְהָסֵב אֶת מַבָּטֵנוּ לַצְּדָדִים. כַּאֲשֶׁר סִיְּמוּ, כַּעֲבוֹר שָׁעוֹת,
הָעוֹר נִמְסַר לְאֶחָד מֵחֲרָשֵׁי הָאֻכָּפִים
לְעִבּוּד וּלְמִלּוּי וְלִתְפִירָה. וּלְשֵׁם מָה?
בִּשְׁבִיל בֻּבָּה מִפְלָצְתִּית בְּגֹדֶל טִבְעִי, מְמֻלֵּאת בִּגְבָבָה,
בְּעוֹרוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר הָרוֹמִי, וָלֶרְיָנוּס,
עִם מְכִתּוֹת שֶׁל אֵם־הַצְּדָפָה מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם,
וְקוֹנְכִיּוֹת צְבוּעוֹת שֶׁהֻכְנוּ מִבְּעוֹד מוֹעֵד
כְּצִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם,
תְּפוּרָה בְּתַךְ צְלָבִי גַּס בְּסוֹבְכֵי הַשּׁוֹקַיִם
וּבְמַעֲלֵה הַגַּב עַד אֶמְצַע הָרֹאשׁ,
מוּקַעַת מִתֹּרֶן הָאַרְמוֹן עַל חֶבֶל בָּרוּחַ;
וּנְעָרוֹת רַכּוֹת הוּבְאוּ לְשָׁם בִּידֵי אִמּוֹתֵיהֶן
לְהִתְוַדֵּעַ לָאֲנָטוֹמְיָה הַגַּבְרִית.
מוֹתוֹ אָרַךְ שָׁעוֹת.
הֵם הָיוּ מְאֹד סַבְלָנִיִּים.
וְעִמּוֹ חָלַף מִן הָעוֹלָם כְּבוֹדָהּ שֶׁל רוֹמִי.

כִּכְלוֹת הַכֹּל, נִפְדֵּיתִי בְּכֹפֶר. אִמָּא שִׁלְּמָה תְּמוּרָתִי.
עָלַיִךְ לָנוּחַ כָּעֵת. אַתְּ חַיֶּבֶת. הִשָּׁעֲנִי לְאָחוֹר.
הַבִּיטִי בַּפְּרָחִים.
כֵּן. אֲנִי מַבִּיט. הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי כְּמוֹתָם.

 

ראו גם

הקיסר ולריאנוס בויקיפדיה

המלך שפור מפרס

 

האסטרונום :עוד פואמה בתרגומו של גיורא לשם

 

קומנדנטה חורחה בוש :אפוקליפסה קומית

חמישים שנה מלאו למהפכה הקובנית ולרגל האירוע  כתב בהזמנתי הסופר המומחה לענייני קובה ירון אביטוב סיפור של היסטוריה חלופית המדמיין מה היה קורה אילו ג'ורג' בוש הבן היה מתמנה לאחר עזיבתו את נשיאות ארה"ב למנהיג קובה.
האתר גאה לפרסם את הסיפור הזה בפירסום בכורה עולמי.

ירון אביטוב  פרסם ארבעה ספרים  ולמעלה משישים סיפורים מאמרים ורשימות שונות על קובה , ביניהם "האורות של מיאמי", הוצאת כרמל/עמדה, "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, ו"יומה", הוצאת גלורי. בימים אלה רואה רומן סיפורים חדש שלו, "הומלס", העוסק בחייו הסהרוריים של הומלס ברחובות תל אביב, בהוצאת עמדה/כרמל) .

באתר זה פורסם כבר סיפור קודם שלו על ימיו האחרונים של שליט קובה פידל קסטרו .

קומנדטה חורחה בוש (אפוקליפסה אלטרנטיבית)

מאת
ירון אביטוב

חודש לאחר שפרש מהבית הלבן, והותיר אחריו שובל של השמצות, קיבל חורחה בוש, שבאמריקה קוראים לו ג'ורג', הצעה מפתיעה מאוד מהוועד הקובני להגנת המהפכה: להתמנות לנשיא קובה במקום פידל קסטרו, שגזר על עצמו  תענית דיבור במנזר מהפכני על פסגת הפיקו טורקינו.
חורחה בוש החליט להיענות להצעה, וכעבור ימים אחדים נחת בקובה יחד עם אחיו ג'ב מושל לשעבר , נאמן לשיטת הנפוטיזם הקובני הגורסת שבראש כל מהפכה חדשה צריכים להתייצב שני אחים, האחד מבוגר והשני צעיר יותר, האחד נשיא והשני סגנו לכל דבר ועניין.
חורחה בוש, שחיפש בנרות מקבילה לצ'ה גווארה כדי להשלים את הטריומוויראט המהפכני, שקל למנות את אביו כיועץ, אולם כיוון שאביו לא מהווה סמל מהפכני, הוא החליט להעניק חנינה כללית לאוסמה בן לאדן, שאותו הכיר מלימודים ומעסקים מפוקפקים אחרים, והציע לו ולבלוני החמצן שלו לשמש כיועציו המיוחדים. זקן הרי ממילא כבר יש לו, ואפשר לתקוע לו סיגר נצחי בזווית הפה ולתלות את הפוסטר שלו בלא מעט בתים (ממילא, הוא שמע שבדרום אמריקה כבר תולים את הפוסטר שלו).

מקסימום – אמר חורחה בוש לעצמו, וסימן לעצמו ביומן להתחיל לגדל אף הוא זקן ולהורות זאת גם לאחיו – אם בן לאדן לא יגלה כלפיו נאמנות ויתחיל לחתור תחתיו, הוא ימנה אותו כשליחו למהפכות נידחות, ושם כבר ידאג להדליף לסי.אי. איי על מקום הימצאו, ואלה ידאגו לחסלו כשינתקו אותו מבלוני החמצן.
"ה'פה קומנדטה!" קיבלו אותו מאות אלפי קובנים משולהבים בשדה התעופה. הם המתינו שהאיש הכי שנוא על משטרו של קודמו, יפצח במהפכה האמריקנית שלו ויהפוך את קובה, כמו את פורטו-ריקו לפניה, למדינה ה-51 של ארצות-הברית.


מחורחה בוש ציפו הקובנים לרפורמות מרחיקות לכת, כאלה שפידל לא היה מסוגל להן: לפתוח את שערי קובה להגירה, להחזיר את הגולים על מנת שישקיעו וישתקעו, להפוך מחדש את הזנות השורצת ממילא בכל פינה ואת ההימורים לחוקיים. בקיצור, אמריקניזציה מוחלטת כמו בימי באטיסטה העליזים.
"ויוה חורחה! ויוה לה רבולוסיון!" שאגו ההמונים והרבה אלכוהול קובני – מבירה אטואיי ועד קובה ליברה – נשפך ברחובות.
כבר בלילה הראשון סידרו לחורחה בוש שתי רקדניות מולטיות עסיסיות של להקת הטרופיקאנה, והוא ביקש לדאוג גם לחבריו הטובים, אלי הנפט מטקסס. לכבודם, המירו מיד את שם מועדון הטרופיקאנה ל"טקסס". בעיניים מזוגגות משתייה, הודה חורחה בוש למארחיו החמים ולמארחותיו החמות עוד יותר. בצו נשיאותי ראשון קבע: כל סרסור קובני מצוי יכול להפוך לברוקר בבורסה של וול סטריט, וכל זונת רחוב לכוכבנית בהוליווד. אתאיסטים מצווים בצו הנשיאותי להפוך למאמינים אדוקים לא רק בחסוס כריסטו, ישוע המשיח, אלא גם בקדושת המלחמה הבאה. חורחה בוש גם הורה לפתוח את כל בתי הקזינו שנסגרו לאחר ניצחון המהפכה, והמוני אמריקנים – בעצם אלה שעוד לא איבדו את כספם בוול סטריט או בבנקים שפשטו רגל, ואלה שלא איבדו את פרנסתם או את בתיהם בקדנציה השערורייתית שלו כנשיא המעצמה מספר אחת בעולם, יצבאו על השערים כשלצידם מכרכרות מולטיות עירומות למחצה שמפזילות מבט לעבר חלציהם השופעים וארנקיהם השופעים עוד יותר.

הצעד הבא של חורחה בוש יהיה להכריז על עצמו כריצ'רד לב הארי, לפתוח במלחמת קודש נוצרית ולצאת למסע צלב מודרני. חורחה בוש התלבט קשות בין מלחמה קרה, מלחמה בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטאן, באיראן או במזרח התיכון, אבל לבסוף בחר לתקוף דווקא את מולדתו לשעבר, אחרי שהכניס אותה לרשימת שבע המדינות התומכות בטרור, שעתה הפכה לרשימת השמונה. בעזרת טייקונים טקסניים, החליט חורחה בוש לסדר לקובה כמה בארות נפט וגם כמה סוללות טילים שהשיג בדרך לא דרך, כדי שתהיה עילה טובה לפרוץ המלחמה. יותר מאלף גולים קובנים, שחזרו לארצם לאחר מינויו של חורחה בוש, עשו את הדרך חזרה וניסו לפשוט על מיאמי ומפרץ סן פרנסיסקו, אבל נהדפו על ידי המגינים האמריקניים.

 

חללים רבים נותרו בשטח, והשאר נשלחו למחנה החינוך מחדש בגואנטנמו, הסטאלג האמריקני של המאה העשרים ואחת. חורחה בוש הציע עסקת חליפין: שחרורם של הגיבורים, תמורת כמה נערות גוגו שיודעות לעשות את העבודה לבית הלבן.

בעזרת חורחה בוש, הצליחה למעשה קובה להגשים את כל מה שפידל חלם עליו ולא ידע להשיג: משבר טילים חדש, פצצת אטום שאותה הבריחו לו חבריו דרך הגדר המחוררת של הבסיס הצבאי בגואנטנמו, ולבסוף גם מלחמה עולמית קטנה ונחמדה שהחריבה סופית את האי האקזוטי הזה, היודע לעשות אהבה יותר מאשר מלחמה.

 
כתב צבאי אמריקני קשיש, שחווה על בשרו את כל המלחמות, נחת באי ימים אחדים לאחר שהתפוגגו ענני הקרינה האחרונים של פצצת ההירושימה שהוטלה עליו. חבריו התריעו בפניו על הסכנות הכרוכות בביקור באי הסובל מקרינה, אבל הכתב לבש שכפ"ץ ומסכת אב"כ והפליג אליו ברפסודת עץ, אלא רק שבכיוון ההפוך: דהיינו בקו מיאמי-הוואנה. הטיסות לאי וממנו כבר בוטלו מזמן.
המראה הראשון שהתגלה לעיניו היו גופות רבות – גברים שחמחמים ויפהפיות אקזוטיות מרקיבות – זרועות לאור חופי הקוקוס. השאהידים החמאסניקים, אמר הכתב המנוסה לעצמו, היו יכולים למצוא כאן הרבה יותר מ-72 הבתולות שעליהם הם חולמים ביום של הפצצה, אלא שהצרה שהבתולות הגן-עדניות הללו כבר איבדו מזמן את בתוליהן.
"ויוה חורחה! ויוה לה רבולוסיון!" צעק הכתב בתקווה שמישהו מהמתים ישיב לו, אבל הוא נענה רק במשקי כנפי העיטים הצוללים על הגוויות כמו מטוסי קרב מנמיכי טוס.
הכתב הוותיק החל לפסוע לעבר העיר החרבה.

 

ראו גם

גן העדן המורעל :50 שנות פידל קסטרו והמהפכה הקובנית בספרות העברית

הבלוג של ירון אביטוב

ימיו האחרונים של פידל קסטרו :עוד סיפור מאת ירון אביטוב.

קנאותו של יעקב חורגין

הופיע בגיליון "עמדה " מספר 19"

 

בימים אלו יצא גיליון חדש מספר 19 של המגזין הספרותי הוותיק והמשובח "עמדה". ובו נמצא גם מאמר זה שעוסק בסופר יעקב חורגין .סופר שפעם לפני שנים רבות היה  פופולארי מאוד בקרב הילדים ובני הנוער של המדינה הודות לרומנים ההיסטוריים גדושי ההרפתקאות המזימות והיצרים שלו. וגם הודות לספרי הבלשים והפנטזיה שחיבר סיפורים שהוא היה מן הראשונים והיחידים מבין הסופרים "הנחשבים " שעסקו בכתיבתם לנוער .

לעומת זאת הוא היה פופולארי הרבה פחות בקרב המבקרים הספרותיים שראו בו ולא בלי בלי סיבה כסופר של הימין הקיצוני,ודעה זאת גרמה להדחקתו ממרכז הסצינה הספרותית אל השוליים הנדחים שלה והוא נשכח .
אבל בניגוד לסופרים רבים אחרים ההשכחה לא הייתה לתמיד.

שמו הועלה מחדש מתהום  הנשיה  בשנות השמונים בידי המבקרים הנחשבים גרשון ושקד וחמוטל בר יוסף ,אבל אלו העדיפו להתמקד בסיפוריו למבוגרים המלאים יצרים ומזימות אבל שגם לא היו מסוכנים פוליטית והם ראו בהם פריצת דרך.

מספרי ההרפתקאות שלו לילדים הם העדיפו להתעלם.

חורגין זכה לראות לפני מותו את שמו מועלה שוב בחוגים הספרותיים כסופר חשוב.
ולאחר מכן נשכח חורגין שוב.

עד שהוקם לתחייה בדרך עקומה כלשהיא במסגרת הספר"הגולם :תולדותיה של סדרת קומיקס " שלי ושל אורי פינק ( הוצאת מודן 2003) כבסיס לדמות הקיימת בהיסטוריה חלופית של מדינת ישראל שבה הקומיקס זכה להצלחה גדולה הרבה יותר מזאת שבה זכה בעולם שלנו ובעולם ההוא המקביל של יעקב חורגין היה האחראי ליצירת תעשיית הקומיקס וסדרת "הגולם ". .
וכעת זוהי הזדמנות לחזור ליעקב חורגין שוב .

אל יעקב חורגין  האמיתי ואל כתביו שעוררו בזמנם את הזעם הפוליטי הרב ביותר ממתנגדים ספרותיים ולהעלות שוב את השאלה האם אכן היה חורגין ימני קיצוני מסוכן ? או שמה מדובר בסופר מורכב יותר משנראה במבט ראשון ?

הסופר יעקב חורגין בצעירותו

לפני כמה שנים חיברתי ביחד עם הקומיקסאיאורי פינק ספר בשם "הגולם –תולדות סדרת קומיקס " תולדותיה הבדיוניים של סדרת קומיקס שהחלה בשנות השלושים במגזין בשם "הלפיד שלנו ".
אותו מגזין כפי שתואר בספר נערך בידי אדם אקסצנטרי במקצת וקנאי לאומני בשם "יעקב מוקד " סופר ידוע בשנות השלושים , רוויזיוניסט קיצוני ידיד של הבלש דוד תדהר ומחבר ספר הרפתקאות  אידיאולוגי קיצוני לילדים בשם "הקנאים הצעירים ". והוא היה האחראי ליצירת סדרת קומיקס בשם "הגולם" .
דמות בשם יעקב מוקד לא הייתה קיימת למיטב ידיעתי . גם לא מגזין בשם "הלפיד שלנו ".

אבל פרט לכך קורות חייו  של אותו "יעקב מוקד" הועתקו בשינויים קלים מאוד  מדמות אמיתית מאוד הסופר והעורך יעקב חורגין שבאמת היה כל הדברים האלו.

או לפחות כך זה נראה.

יעקב חורגין ( 1898-1990)  היה במקצועו מורה ובפוליטיקה שלו איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה לתנועת העבודה וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא .
.הוא היה מוכר היטב בחוגיו חוגי הימין וגם כמחבר סיפור ילדים אהוב,אבל בחוגי הספרות "הנחשבים "של הממסד הספרותי היחס אליו היה במקרה הטוב מזלזל ולעיתים אף גרוע מכך. הוא נחשב למעין דמות שוליים.
והיו לכך שתי סיבות עיקריות.
וחת הסיבות לכך היה שהרבה לעסוק בז'אנרים ספרותיים שנחשבו כנחותים כמו הספרות הבלשית והספרות הפנטסטית .

סופר הבלשים

ועכשיו ילדים שקט / יעקב חורגין

חורגין היה אחד הראשונים בספרות העברית שכתבו סיפורי בלשים לילדים ,והיה לו בכך גם מניע איש.
מילדותו ולאורך כל חייו הוא היה ידידו הטוב של הבלש העברי הראשון דוד תדהר שעימו שיתף פעולה בפרויקטים שונים.. בין השאר הוא כתב את החוברות שאותן הוציא תדהר על דמויות שונות בתולדות הישוב ובהן חוברת על תולדות שכונת נוה צדק.בתל אביב

נוה צדק - למלאת 55 שנה לקיומה
חורגין הושפע מאוד מידידו הבלש שעליו התפרסמו סיפורים בלשיים שונים ( עם כי עד כמה שידוע לי הוא עצמו לא נטל חלק בכתיבתם משום מה ) ומדיעותיו של תדהר על הצורך בפיתוח כשרונות בלשיים בנוער העברי וכתוצאה החל לכתוב ספרי בלשים.

הבלש משכונת הצריפים - ועוד סיפורים / יעקב חורגין
כך למשל .פירסם חורגין את הבלש משכונת הצריפים, ( שהופיע לראשונה בעיתון "הבוקר לילדים " בעריכתו כבר ב-1944)( סיפור שבו שוטר בתקופת המנדט מזעיק חבורת ילדים לסייע לו בחקירה שמטרתה ללכוד גנב של שעון .. השוטר, כמו תדהר בשעתו, מעניק כאן הכרה מוחלטת לעיסוקם של ילדים בבילוש לטובת היישוב היהודי ".

הבלשים מכיתה וו / יעקב חורגין

שנים לאחר מכן לאחר מכן חורגין חיבר עוד ספר בלשי לילדים בשם "הבלשים מכיתה ו" סיפור בסיגנון "אמיל והבלשים " של אריך קסטנר שהתבסס על סיפורים שסיפר לתלמידיו וגיבוריו היו אותם תלמידים . מכיתה ו אמיתית בבית הספר הכרמל בתל אביב . אם כי זכו לשמות אחרים בסיפור.
הילדים הנ"ל מציבים מארבים מבצעים מעקבים חודרים למקומות מסוכנים ולבסוף בדרך בלתי צפויה מוציאים את הצדק לאור. .

הפנטסיסט

עוד ז'אנר שחורגין הרבה לעסוק בו ולא נחשב כמקובל אז היה מה שמכונה היום סיפורי פנטזיה לילדים ואז כונו סיפורי אגדות
הוא פירסם  סיפורים כמו "חלום ליל הפסח " ( 1943) שבו מלכת הכינרת מגלה לנער את אוצרות מלכי ישראל הגנוזים . את הקובץ  "טירת הכסף ( 1945) סיפורים ואגדות על דייגים יתומים ורוזנים .

והבולט מכולם "יהלום הפלאים ( 1955) קובץ  סיפורי גוזמאות משעשעים על גמדים ילדים ושאר יצורים . על ספר זה זכה בפרס למדן לספרות ילדים והשופטים הסבירו שסיפוריו הדמיוניים "רצופים מעשי נסים ונפלאות גוזמאות והמצאות קונדסיות המתרחשות בעולם רב הרפתקאות ותהפוכות המסתיימות במפלתם של עריצים ובניצחון החלשים והנרדפים.

יעקב חורגין מרד החמורים
שם נימצאים סיפורים על נסיכה כושית המשתוקקת להיות לבנת עור ( סיפור שהיום מן הסתם היה נחשב ללא פוליטיקלי קורקט) ,סיפור על גמדים נועזים שגירשו ענק שחור מן העמק שלהם את הסיפור "מרד החמורים" שבו החמורים מורדים בבניה אדם כל שזמן
שהם משתמשים במילה חמור כמילת גנאי. סיפור בעל השלכות מצמררות אגב אם כי אלו אינן עוברות כלל כמובן בסיפור המבדח לילדים.
ויש שם גם את סיפורי הגוזמאות של הדון נתן גוזמאי מודרני שאוהב נסיעות ומרבה לספר על הנפלאות וההרפתקאות שעבר במסעותיו. למשדל על תחרות צעקות שערך עם מלך שבה כל אחד מהם כמעט החריב את העולם בעוצמת צעקותיו האדמה החלה לרעוד השמיים כמעט שנפלו אלא שנעשה נמס פיו של המלך נסתם באגוז קוקוס וכך ניצל העולם. .

אבל הז'אנר שבזכותו חורגין התפרסם יותר מכל היה הודות לסיפורי הרפתקאות  יצירות עזי מבע לילדים ולנוער

הרומנטיקן

הרומניים ההיסטוריים של חורגין   היו סיפורי ההרפתקאות  החשובים הראשונים לילדים שנכתבו בארץ ישראל והיו קודמיהם ובמידה מסויימת אבותיהם האידיאולוגיים של ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון וספריו של שרגא גפני –אבנר כרמלי
אפשר גם למצוא בספרים ההיסטוריים שלו רמזים שונים למצב העכשווי שבו נכתבו וכמה מהם היו כמו אלגוריות למצב זה .
מאידך חורגין היה רומנטיקן ,אוהב דמויות של גיבורים ניצחונות ואהבה .סיפורים שתמיד נראו כמתאימים יתר לבני נוער . בסיפורים אלה חורגין הירבה לתאר דמויות מופת של לוחמים למען ארצם בעלי שאיפת חרות אדירה שעל פי התפיסה המקובלת של יצירותיו נועדו לשמש כמודל לקוראים .
הדמויות של חורגין הן יצריות ופרימיטיבות "מזרחיות " כמו אלו שבסיפוריו המודרניים,אבל בניגוד לסיפורים למבוגרים הן גם מעורבות עד לצווארן בתככים פוליטיים משני היסטוריה זאת בניגוד לגיבורי סיפוריו המודרניים שכל תככיהם השונים הם רק בתחום המשפחה והסביבה המיידית . .
"עלינו להגביר בילדינו את רגש הגאווה על עברם המפואר ביחד עם רגשי הערצה לגבורות שנעשו וזאת כדי לעקור מהם כל רמז שעקת הימים עשויה להוליד בנפשות רכות " " כתב באנתולוגיה של סיפורים היסטוריים שערך בשם "שלשלת הגבורה " מ-1946 .דהיינו לסיפוריו הייתה מטרה מוגדרת ביותר של יצירת תודעה לאומית חזקה .
אבל דומה שיש אצלו אמביולנטיות עזה בעניין זה .
ואולי מקור אמביולנטיות זאת שמוצאה אולי גם בביוגרפיה האישית שלו .
יעקב חורגין שמש כמתורגמן עבור הצבא התורכי ולאחר מכן הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה "חרש" את ארצות המזרח והיכיר היטב את ההואי הערבי והמזרח, אהב אותו י והטיב לתארו .לפי ראיון שקיים בסוף חייו הוא אף התאהב בשלב מסוים בפלחית ערביה יפה וכתוצאה היו איומים על חייו ..הוא סיפר שחש מקורב אליהם חשב בשפתם וחלם בשפתם והרגיש מקורב אליהם יותר מאשר אל החלוצים הציונים שבאו מרוסיה . .
לא בדיוק הטיפוס של הרוויזיוניסט הקנאי שניתן היה לצפות מספר כמו "הקנאים הצעירים
.

הוא בכל אופן התפרסם וגם לשמצה כמי שקרא מעל דפי העיתון לילדים שערך "בוסתנאי לנוער " למסע של נקם נגד הערבים המחריבים . ומאמרי העורך שלו בכתב עת זה היו מלאים תדיר בפאתוס לאומי מסוג זה. וכתוצאה סולק לבסוף מעריכת כתב עת בידי משה סמילנסקי שהסתייג מדיעותיו הרביזיוניסטיות .
לעתיד טען שלא היה רביזיוניסט ממש אלא מקורב אליהם ואל משוררים קיצוניים יותר כמו אורי צבי גרינברג שהיה מבאי ביתו ולא אהב ערבים כלל . ואם נרצה נסחף אחריהם אל מה שלא היו דיעותיו הטבעיות . הוא גם חש כל ימיו כמי שנרדף בידי אנשי תנועת הפועלים בגלל דעותיו הפוליטיות וללא קשר ליכולותיו הספרותיות ,וזה עוד הוסיף שמן למדורת הכעס.
האם זהו רק תיאור מאוחר או שאכן כך חש בזמן אמיתי ?
קשה לדעת . אבל בקריאה שנייה הרומנים ההיסטוריים שלו אכן נראים מורכבים יותר מהצפוי כלפי אדם שנודע כ"רביזיוניסט "
ספריו הראשונים היו כולם לכאורה אלגוריות על צורך במאבק בכובש זר והקוראים בני הזמן הבינו בדיוק למה הכוונה הם דיברו על הצורך להיאבק בכובש הבריטי ובאויב הערבי.

גלריה אמריקנית / יעקב חורגין

עטיפה של קובץ סיפורים ורשימות של חורגין על  יהודי ארה"ב.הוצאת ניב 1964.

בשנות החמישים והשישים הוא היה בגדר סופר נשכח ושכוח. הוא המשיך לפרס םספרים וסיפורים בעיקר במגזינים נידחים של הימין כמו "האומה "  ,אבל איש בביקורת הספרותית לא התייחס אליו.

לכל היותר עסקו בו כסופר לילדים.

בשנות השבעים צצה תחייה של התעניינות בחורגין ובסיפוריו על הישוב הספרדי הישן בארץ ישראל בידי החוקרים כמו גרשון שקד וחמוטל בר יוסף. הם ראו בסיפוריו כסיפורים אותנטיים ויוצאי דופן על הישוב הישן חפים מכל האידיאולוגיה שהייתה באותה תקופה אבן יסוד ביצירות של סופרים אחרים ידועים הרבה יותר כיום .בסיפורים אלו הוא הציג את אנשי אותו היישוב כאנשים ייצריים מאוד ועזי נפש מאוד והם מלאים באלמנטים סקסואליים נועזים לגבי התקופה. אפשר לאמר שחורגין זכה לרהבילטיציה ספרותית

עטיפת קובץ סיפורים של חורגין שיצא לאור ב-1999 עם התחדשות העניין הביקורתי בו .

אבל שום עניין מקביל לא צץ בסיפוריו ההיסטוריים שנראו כיצירות אידיאולוגיות המיועדות לילדים , " יצירות "שהעלו על נס את הלאומיות המתחדשת בארץ ישראל ולפחות אחד מהם זוהה עם אידיאולוגיה ימנית קיצונית דוחה במיוחד.
ואכן יש אמת בכך.
אבל אני מבקש להראות במאמר זה שאין זאת כל האמת ויש ביצירותיו ההיסטוריות של חורגין אמביולנטיות שאינה ניכרת ממבט ראשון .ואולי לא לחלוטין הייתה ברורה גם למחבר עצמו .אבל היא בהחלט הייתה שם .

בספרו הראשון חומת אגריפס ( 1932) מתואר גיבור הספר המלך אגריפס הראשון שמתכנן מרד ברומא האדירה ושמלם על כך לבסוף בחייו כאיש הססן ובעל אופי חלש שאינו מסוגל להיאבק עם האינטריגות שאליהן הוא נקלע ועם התלהבות הקנאים הרואים בו את מושיעם ולבסוף שולח יד בנפשו.
ניתן לראות בנושא הספר המאבק בקיסרות הרומאית השליטה רמז ברור לצורך להיאבק באימפריה הבריטית השליטה ,אבל הדמויות הן רחוקות מאוד מלהיות הרואיות או אף סימפטיות במיוחד לקורא. זהו רומן קודר מאוד גם אם לאומי ובדעותיו ובמרכזו עומד היחיד הנהרס בניסיונו להשיג עצמאות לאומית. היו שראו באגריפס אליגוריה לזאב ז'בוטינסקי .
אבל ניתן לתהות: האם הדמות של אגריפס והתלבטויותיו משקפות במידה מסויימת את אלו של חורגין עצמו שנקלע לחוגים הרוויזיוניסטיים וזוהה עימם אך כפי שהודה בסוף חייו לא חש עימם הזדהות שלמה ?

הקנאים

הקנאים הצעירים - כותרת / יעקב חורגין
.זהו אחד מקנאי גליל קדומים
על משמרתו קפא –ועוד הפצעים חיים עליו
וכולו עוד כמחכה לפקודה אלי נקם
ואולי זה יוחנן ,יוחנן מגוש חלב?
מתוך "בין הרי נפתלי ( בם ארצי כו באדר תרפ"ו)
ספרו ההיסטורי הבא של חורגין הוא הידוע ביותר וללא ספק האידיאולוגי והנחרץ ביותר .והוא אולי יותר מכל ספר אחר שכתב חורגין אחראי  חתדמיתו כסופר של הימין הקיצוני.
זהו "" הקנאים הצעירים: ספור הסטורי. ( 1935) ספר שאולי קיבל השראה מהספר של אריך קסטנר "אמיל והבלשים " בתיאור של חבורת נערים "הקנאים הצעירים " נערים יתומים ובני שבויים המתאחדים כדי לפתור בעיה . והבעיה כאן היא פתיחת מאבק נגד הכובש האכזר הרומאים המדכאים שבהם אפשר למצוא רמזים ברורים מאוד לבריטים של המנדט .
סיפור זה מתאר בגוף ראשון ( ובכך היה ספר זה חידוש גדול בספרות הילדים העברית ואולי גם ראשון מסוגו ) את עלילותיו של נער בשם גרא,הנמלט מעבדות שאליה הובאה משפחתו בידי עבד בוגדני המצטרף לחבורת נערים נועזים "נערים פרועים מזויינים בקשתות בחיצים ובפגיונות " וחדורי להט לאומי. אלו הם  הקנאים הצעירים', בראשותו של הלוחם המפורסם יוחנן מגוש חלב, .

מות היסטורית אמיתית של אחד מראשי המרד הגדול המופיע בספר כדמות אב לצעירים וגיבור מופתי ונערץ על הקנאים הצעירים .
בצאתם להילחם ברומאים כמה שנים לפני המרד הגדול הללו אינם מהססים להילחם ולהרוג ועושים זאת בלהט קרב. גרא מתאר את פעולות הסיור והפשיטות על הרומאים של הקנאים הצעירים וכיצד לבסוף נעשה למפקדם תחת הנהגתו של יוחנן .

הספר מסתיים בתיאור דוחה מאוד בעיני הקורא היום של חיסולו של עבד בוגדני שבגד בבני משפחתו של גרא.הספר בזמנו היה הצלחה עצומה אולי רומן ההרפתקאות המצליח הראשון שנכתב בארץ ישראל.וגם סיפור החבורה הראשון בספרות הילדים  העברית .

ובכך פתח ז'אנר חדש ולעתיד מצליח מאוד שכלל סדרות ידועות כמו חסמבה ו"הבלשים הצעירים ". שגיבוריהם הצעירים הם כמו הקנאים הצעירים גם הם נערים שואפי הרפתקאות הששים לקרב והורגים באוייב ללא היסוס קל שבקלים . סיפור זה כמו סיפוריו האחרים של חורגין הצטיין בקצב המהיר וגדוש התעלומות ובדמויות המרשימות שהוצגו בו .
.מן הסתם היה לספר זה השפעה גדולה על אנשי אירגוני המחתרת האצ"ל והלחי" שחורגין תמך בהם אידיאולוגית .נערים צעירים קראו אותו בשקיקה ואחר כך הצטרפו לתנועות המחתרת שבהן ראו ולא בלי צדק  את יורשותיהן המודרניות של קבוצות "הקנאים הצעירים" של ימי קדם.

הוא עוד זכה  בשנים האחרונות במהדורה חדשה בהוצאת כתר .

אבל היום כאשר אנחנו קוראים על האידיאולוגיה הקנאית של הקנאים הצעירים היא אינה יכולה להזכיר לנו אלא את זאת של האירגוניה האיסלאמיים הקיצוניים ביותר ושל החמאס..
לכאורה הספר מציג עמדה אידיאולוגית קיצונית שלא יכולה להיות ברורה יותר ממנה .

אבל הספר הבא שאותו פירסם חורגין היה מבחינה זאת בגדר הפתעה .

ירושלים בלהבות כרך ב' / יעקב חורגין
הספר הבא שאותו פירםס חורגין שנה לאחר מכן שהוא מבחינת הזמן שהוא מתאר המשך ישיר ל"קנאים הצעירים " הוא הטרילוגיה "ירושלים בלהבות "( 1936) המתארת את המרד הגדול וחורבן בית שני . יוחנן מגוש חלב הוא אחת הדמויות המרכזיות גם כאן .וגם גרע מופיע שוב הפעם כדמות משנה של עוזרו הנאמן של יוחנן .
אבל …
שום דבר מהתיאור הסימפטי המעריץ של יוחנן מגוש חלב לא נשאר בטרילוגיה זאת . יוחנן מתואר בה כאדם הפכפך ולא אמין ובסופו של דבר מסוכן ולא יעיל,אולי אף לא שפוי לגמרי בדעתו …. וכאחד האחראים לכישלון המרד וחורבן ירושלים .הוא מתואר כמי שעסוק יותר במזימות ובתככים כנגד שנוא נפשו מנהיג המרד שמעון בר גיורא תוצאה של רדיפת כבוד אובססיבית מאשר בלחימה ברומאים. הדמות שלו רחוקה מאוד מלהיות דמות מופת למישהו וגרא גיבור הספר הקודם הוא עוזר נאמן אבל מטומטם משהו .רברסיה מזעזעת ממש עבור מי שהיכיר אותו מהספר הקודם ( שנכתב כמסופר בידיו בגוף ראשון ) .
אין ספק שטרילוגיה זאת הייתה הגדר הפתעה לקוראי "הקנאים הצעירים " שללא ספק ציפו לעוד מאותו הדבר ,עוד סיפור לחימה הרואית ברומאים .וחורגין ימשיך להציג את דמותו של יוחנן כדמות מופת .
אבל חורגין משום מה לא סיפק את הציפיה הטבעית הזאת . …..
.
בבירור יש כאן עמדה לא עקבית ומביוולנטית וסותרת .
האם ניתן לראות בכך מעין שניות בהשקפותיו של חורגין עצמו לגבי הצורך במרד בבריטים ?
האם היה אדם שמצד אחד תמך במרד בזמנים שונים  ומצד שני בזמנים אחרים  חשש ממנו וממנהיגיו וחשש שהם רק יביאו לחורבן גדול כמו זה שב"ירושלים בלהבות ?"
אחרי הכל עלינו לזכור שהמדובר באדם שכיבד והעריך את אנשי הישוב הערבי שאותו היכיר היטב כפי שניכר מסיפוריו ולא הייתה לו כלפיהם את העוינות הבסיסית שהייתה לרויזיוניסטים רבים שבאו מאירופה . אולי לא הזדהה לחלוטין עם העמדות של התנועה הרויזיוניסטית כלפי הערבים אם כי הדבר לא ניכר אלא רק בסיפוריו .
אלו בכל אופן המשיכו לעסוק בצורך להיאבק בצוררי העם .

עטיפת "אל המלוכה " מאת יעקב חורגין.

וכך בספרו אל המלוכה (1944) על נעוריו וראשית מלחמתו של המלך לעתיד שאול בן 'קיש בפלישתים,וכיצד פגש באת אשת חייו. .ובו מתואר מאבקו של העם בצרים עליו וניתן לראות בכך רמזים למאבק שבשלטון המנדט .

ספרים אחרים שלו עוסקים בתולדות היהודים בגולה :

טרילוגיית "בין חייתו אדם"  ( הכוללת את הספרים "בין חייתו אדם 2. בלב ים . 3. הפדות ". 1938-1940) עוסקת  בגולה בתקופת גלות ספרד ובה מתואר בקווים חזקים ביותר הדיכוי של עם ישראל בגולה והמסקנה שהפיתרון יכול להימצא רק בארץ ישראל .

""הנביא מאיספהן "  ( 1951) העוסק במשיח השקר היהודי אבו –עיסי שחי בפרס במאה השמינית לספירה

לאחר שקמה לבסוף מדינת ישראל השתנה אופי סיפוריו.
כל האוויר הה"לאומית רוויזיוניסטית " כמו נעלמה מהם והם הפכו לבעלי אופי שונה מאוד.

מעם קרנות המזבח רומן היסטורי / יעקב חורגין

ספרו מעם קרנות המזבח (1958) על אחרית ימי  המלך דוד ומצביאו יואב בו צרויה הוא ספר  קודר מאוד העוסק בתככים האינסופיים בחצר המלוכה של המלך הגווע ובראשם של בניהו בן יהוידע שואף הכוח.תככיםהמביאים לחיסולו של הלוחם הזקן יואב שאין שני לו בשדה הקרב אבל הוא עיוור כנגד תחככנים ערמומיים מוגי לב.

הספר היציג את הדמויות התנכיות בצורה שלילית ומפתיעה.הספר מתאר את סופו של שלב תולדות הממלכה שעוברת מהשלב מהפכני לשלב הבירוקרטי שלה והגיבורים הוותיקים כמו יואב ששוב אינם מתאימים למשטר החדש והבירוקרטי מסולקים בכפיות טובה גמורה. רמז ברור למשטר של מדינת ישראל.

למרכות שהוא יועד לבני הנוער הוא באמת מתאים יותרלמבוגרים .

בספר זה וביצירות אחרות מהתקופה ניכרת השפעת סופרים חדשים כמו משה שמיר ובעיקר ספרו של שמיר  על ימי דוד  "כבשת הרש"

.ירושלים ושומרון / יעקב חורגין

אבל חורגין שכבר נחשב אז בחוגי הספרות מזה שנים  ל"מי שהיה " מעולם לא זכה לאותה תשומת הלב  הספרותית שלה זכה אז  משה שמיר.

הרומן ההיסטורי הבא של חורגין היה :
ירושלים ושומרון(1968). בספר זה מתאר חורגין את מסעו של הנער יהוא לעתיד מלך ישראל ביחד עם ידידיו בידקר (שלישו לעתיד) ואלישע ( לעתיד תלמידו של אליהו והנביא הקנאי לעתיד( ממקום הולדתם ביהודה אל ממלכת ישראל .
הספר הוא למעשה חסר עלילה אמיתית ,הוא בעיקר תיאור האירועים הדרמטיים ( אך הלא כל כך חשובים ) שקוראים להם בדרכם עד שבסופו יהוא נעשה לחייל צעיר בצבא המלך אחאב .הסוף אינו באמת הסוף, שכן יריב מר שמקים לעצמו יהוא נמלט ובבירור מתכונן לנקום ביהוא ובחבריו ואחאב ואיזבל עצמם אינם מופיעים כלל והסיפור כאילו נקטע.
.לא מן הנמנע שספר זה היה רק הפתיח לטרילוגיה שחורגין אולי תכנן לכתוב על חיי יהוא ,טרילוגיה שבה הספר השני אמור היה לתאר את סיפור הקריירה הצבאית שלו . ורק הספר השלישי את תיאור האירועים שהביאו להתמלכותו,אך אם אכן היה פרוייקט מתוכנן כזה הוא מעולם לא הובא לידי הגשמה.
כך או כך יהוא וחבריו ועמיתיהם עובדי ה' מתוארים בצורה סימפטית מאוד ,וכך גם מאבקם בנביאי הבעל ובכוהני העגל . אחד הדברים היפים בספר זה הוא התיאור החי מאוד של היריבות הפנאטית בין כוהני האמונות השונות וסכסוכיהם הבלתי פוסקים .

מה שמפליא בקריאה חוזרת בספר   הוא עד כמה היריבות שמתוארת שם בין קבוצות מאמיני נביאים וכוהנים שונים מזכירה מאוד את המצב כיום במדינת ישראל ,הרבה יותר מאשר את המצב ששרר כאשר חורגין כתב את ספרו בשנות השישים.

גם התיאור של חיי היום יום בממלכות יהודה וישראל גם אם אינו מתאים למציאות ההיסטורית הוא עדיין מעניין מאוד.
מה שמעניין בספר הוא תיאור החברה המוזרה של ממלכת ישראל הקדומה והדתות הצבעוניות והמסוכסכות שבתוכה שמתוארות בעין לעגנית אך עם זאת גם סובלנית מאוד .בדומה לסיפוריו של חורגין על המזרחיים המודרניים הפרימיטיביים הערמומיים בעלי המזימות האינסופיות ועם זאת הסימפטיים כל כך .

ספורו התנכי האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות על לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה פוגשים בבני שבטים אפריקניים ובמלכת שבא וחוזרים עימה לממלכת ישראל ואל שלמה ".זהו סיפורו ה"סימפטי " והאופטימי " ביותר של חורגין ואולי שיקף את הזמן שבו הוא חי של אופטימיות חסרת גבולות בזמן שלאחר מלחמת ששת הימים .

מעניין שמכל ספריו לנוער כמדומה שדווקא האחרון הוא העליז והאופטימי ביותר באמת.

יעקב חורגין פרופסור לאונרדו

לאחריו לא פירסם חורגין יותר רומנים היסטוריים .וכאשר התגלה מחדש בשנות השמונים היה זה כאמור רק הודות לסיפוריו מהחיים המודרניים.
הדמויות בסיפוריו של חורגין הגיבורים השליליים וגם החיוביים הם כולם מקבילים של בני המזרח שאותם תאיר בסיפוריו על ההווה אלו אנשים יצריים שמסרבים לתת לשכל הישר ולהיגיון לשלוט בחייהם שנותנים לדמיונות ולמזימות המורכבות לשלטו בחייהם .כך הדבר לגבי שאולה מלך הנועז ולאבו עיסי הנביא החולמני שלמעשה נשלט בידי אחרים ובוודאי ובודאי לגבי יוחנן מגוש חלב בסדרת "ירושלים בלהבות ". אפשר לראות בכך הצגה סטריאואטיפית ואף גזענית של אנשי המזרח

.אבל זאת תהיה שגיאה גסה .שהרי גם הדמויות החיוביות בעיני חורגין כמו  המלך שאול "באל המלוכה " מוצגים  בדיוק בדרך זאת.

יש לזכור בתחום שבו השפיע חורגין יותר מכל על הקוראים בזמנו היה דרך הסיפורים ההיסטוריים שלו ואלו היו שנואים במיוחד על חוגים שונים בישוב מאחר שנראו כמשקפים דעות אידיאולוגיות קיצוניות במיוחד.
אלא שקריאה מעמיקה בהם מראה שאין זה מדוייק ויש בהם גישה אמביולנטית יותר משאפשר לראות ממבט ראשון .
יש אם כך מקום להערכה חדשה של סיפוריו ההיסטוריים של יעקב חורגין ,סיפורים שהם רחוקים מאוד מלהיות יצירות לאומניות פשטניות "פשיסטיות "  כפי שהוערכו עד כה בידי החוקרים המועטים  שטרחו לעיין בהם וניתן למצוא בהם אלמנטים משותפים לסיפוריו המודרניים שזכו בשנים האחרונות להערכה ביקורתית רבה.

יעקב חורגין בזיקנתו.

נספח : יעקב חורגין ביקום חלופי


להלן קטע מהספר"הגולם " מאת אלי אשד ואורי פינק " קטע העוסק בסופר ובעורך יעקב מוקד" דמות המבוססת ישירות על יעקב חורגין.

 ולאמיתו של דבר המחשבה הראשונה  שלי הייתה להשאיר את השם המפורש "יעקב חורגין "..
אלא שהקומיקסאי אורי פינק אדם זהיר ומפוכח הזהיר מפני הסתבכויות משפטיות אפשריות עם קרובי משפחה נזעמים ועורכי דין תאבי בצע  שלא יבינו את כל  הדקויות של יקום מקביל
 והיסטוריות חלופיות  וכו'  לכן השם שונה.

 הסיבה לבחירה ביעקב חורגין כמודל לדמות חשובה בספר הייתה ההנחה שדווקא

 סופר ועורך  זה שתרם לז'אנרים לא קונבנציונליים כמו "הסיפור הבלשי

 הפנטזיה והסיפור ההיסטורי יהיה גם האיש המתאים ביקום החלופי  יותר מכל

 

סופר אחר של התקופה לעמוד מאחורי יצירת סדרת קומיקס על נושאי גבורה ופנטזיה.

 

 יש לנו גולם! הגולם" כמדור שבועי 
 

 

קטע מ"ה'קנאים הצעירים " סידרת קומיקס מאת יעקב מוקד ואוריאל רשף ביקום חלופי , ומאת אורי פינק ביקום הלא חלופי.

המגזין "הלפיד שלנו" היה פרי מוחו ויצירתו של עורכו הסופר והמחנך יעקב מוקד.
מוקד היה מקורב מאוד לחוגי התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי, ובספרי הילדים שלו הִרבה לשים דגש על ערכים כמו אומץ לב, גבורה והקרבה עצמית למען האומה והלאום בתקופות היסטוריות שונות. בשנים 1935-1939 ערך מוקד את מגזין הילדים "בוסתנאי לנוער", אך לבסוף התפטר מתפקידו מכיוון שחש שבעלי העיתון אינם מאפשרים לו להחדיר את הערכים הלאומיים הנוקשים שרצה לקדם. "רכרוכיים", כינה אותם בזלזול בראיון שנתן לפני מותו.
מוקד: "ראיתי שאין לי מה לחפש ב'בוסתנאי', הפקידים שניהלו שם את העניינים צינזרו כל מה שרציתי לעשות, את כל סיפורי אומץ הלב והגבורה של נערים עבריים גיבורים שלוחמים ומשמידים ערבים, בריטים, רומאים, נוצרים, ושאר צוררי ישראל.

 הם דחו את כל הסיפורים האלהבטענה שהם עלולים לעורר את חמתה של הצנזורה של השלטון הבריטי. גם הקשרים שהיו לי עם תנועת האצ"ל לא מצאו חן בעיניהם, כי הם חששו שזה  עלול להזיק להם.

אז קמתי והתפטרתי, והקמתי את 'הלפיד שלנו'."
שאלה: "האם יש אמת בשמועות שהמגזין מומן כולו או בחלקו מכספם של גורמים מקורבים

 לתנועת האצ"ל, שהיו מעוניינים שהמגזין יעביר לנוער את עמדותיהם בתחומים שונים?"
מוקד: "יכול להיות שפה ושם הגיעו כמה לירות גם מכיוונים כאלה, אני כבר לא זוכר.

 אני על כל פנים מעולם לא נתתי לאיש להכתיב לי את הקו של המגזין, שתמיד האמין בנאמנות חסרת פשרות ללאום היהודי כשליט היחיד בארץ ישראל עצמאית ומשוחררת מכל כובש זר.

היה חשוב לי להטמיע בילדים את הגאווה הלאומית, את הביטחון שארץ ישראל היא ארצם שלהם וששום אדם זר – לא בריטי, לא ערבי ולא אחר – אינו רשאי לומר להם מה עליהם לעשות."
(מתוך ראיון שנתן יעקב מוקד כמה חודשים לפני מותו לאלי אשד ).

למוקד היו כמה רעיונות רדיקליים לגבי המגזין החדש שלו, שהחל לצאת לאור מדי שבוע. הוא החליט לפרסם סיפורי הרפתקאות ארוכים בהמשכים שיעסקו בנושאים היסטוריים שונים ושיהיו מלווים בשפע איורים כדי למשוך את הקוראים.
כמאייר של הסיפורים בחר מוקד באוריאל רשף הצעיר והזול שהתגורר בשכנות, ושציוריו,

ששמו דגש על דמויות הרואיות נפוחות שרירים, מצאו חן בעיניו.

בתוך זמן קצר הצליח רשף לשכנע את מוקד להכניס למגזין מדור של סיפורים מצוירים לגמרי ("קומיקס" בלעז), שבשבילם המציא מוקד הקנאי לשפה העברית את המונח "עלילונים".

רשף עצמו העדיף את המונח הלועזי "קומיקס", וניסה להחדיר אותו ככל יכולתו.
סיפורי הקומיקס הראשונים במגזין התבססו על ספרו של מוקד "הקנאים הצעירים" שראה אור בשנת 1935 וכעת הופיע כסדרת עלילונים בהמשכים.

הסיפורים תיארו את עלילותיה של חבורת נערים גיבורים מימי בית שני הנלחמים בכובש הרומאי הדקדנטי והמרושע.

נערים אלה לא היססו להתאבד במהלך פעולותיהם ובלבד שיצליחו לקחת עימם לקבר כמה נבלים רומאים, יוונים או יהודים בוגדים, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". הסדרה זכתה להצלחה סבירה בקרב הקוראים הצעירים, אם כי מחנכים רבים שדעותיהם הפוליטיות היו שונות מדעותיו של מוקד התנגדו בתוקף לרעיון של "הנערים המתאבדים".

סיפור אחד, שבו פוצץ עצמו אחד "הקנאים הצעירים" ביחד עם אויביו בעת ביצוע המשימה,התקבל בעוינות גדולה במיוחד.

 מחנכים רבים חשבו שסיפורים מן הסוג הזה עלולים להזיק לדור הצעיר וליצור תרבות של "קדושים מתאבדים".
מוקד לא נרתע מהביקורת, ולאחר "הקנאים הצעירים" הנחה את רשף לאייר סדרה נוספת מסוג זה – "ירושלים בלהבות", שגם היא התבססה על טרילוגיה של סיפורים שפירסם בעבר.

סדרה זו תיארה את עלילותיהם של הלוחמים ברומאים בימי המרד הגדול, הקנאים והסיקריקים, ששוב הוצגו כמי שאינם מהססים לבצע מעשי טרור גם כנגד בני עמם ואף להתאבד למען המטרה הגדולה – שחרור העם והארץ מהכובש האלילי המנוול.
רשף לא אהב את הסיפורים האלה, שהיו כולם פרי עטו של העורך,

וניסה לשכנע את מוקד שיש מקום גם לסוג אחר של עלילונים במגזין, כאלה שיתבססו על דמות הרואית עכשווית ושלא יהיו בהם מסרים פוליטיים כל כך ברורים, קיצוניים ושנויים במחלוקת.
לאחר שמכתבי הקוראים הראו שהם אינם מתלהבים במיוחד מן הסדרות ההיסטוריות הספוגות בדם שלו, נכנע מוקד והחליט שהגיע הזמן לנסות סדרה מסוג אחר.

תחילה ניסה סדרה בשם "הבלש דוד", שהתבססה על דמותו של ידיד מימי נעוריו של מוקד,

הבלש הפרטי העברי הראשון בארץ ישראל דוד תדהר.

באותם ימים פורסמו בישראל חוברות דמיוניות רבות שהיו מבוססות על דמותו של תדהר, אך רשף היה היחיד שפירסם את מעלליו בצורת קומיקס. בסיפורים אלה הוצג דוד כבלש כל יכול, שבסיועם של עוזריו, סעדיה התימני וירמיהו הרומני, היה פותר תעלומות שנציגי משטרת המנדט עמדו חסרי אונים לעומתן. אך הסדרה לא זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים, שמשום מה נשארו אדישים כלפי "הבלש דוד" ויריביו הנוראים "התליין מקורפו" ו"מאמא טומיגאן".
רשף שב והציע למוקד לפרסם במגזין סדרה שתהיה מבוססת על הדמות שעליה חשב זה שנים – הגולם – והפעם מוקד הסכים. הסיפור הראשון של הגולם פורסם בגיליון ינואר 1940, ג' טבת תרצ"ט.
בנוגע להשתלשלות המדויקת של האירועים יש גרסאות סותרות:
מוקד: "ידעתי שהמגזין זקוק למשהו חדש ורדיקלי, היות שעמדנו על סף פשיטת רגל בעיקר כתוצאה מתעמולה עוינת שהופצה נגדנו בידי חוגים שמאלניים ביישוב

[כאן נחתכו קטעים שדנו בפירוט בזהותם ובמעשיהם הנפשעים של חוגים אלה כנגד 'הלפיד שלנו'. א"א]. הגעתי למסקנה שאנחנו זקוקים לדמות של גיבור שתהיה מודרנית יותר מזו של הקנאים הצעירים ופנטסטית יותר מזו של הבלש דוד – דמות שתלמד את הנוער ערכים לאומיים של אומץ וגבורה במסגרת סיפורי מתח ופנטזיה על רקע העולם המודרני. חשבתי שזו צריכה להיות דמות מן המסורת היהודית, אבל בה בעת שתהיה דמות מודרנית לגמרי. מעין בר כוכבא עכשווי שיוצא לעסוק באתגרי דור ההתיישבות – העלאת מעפילים והגנה על המולדת מפני מבקשי רעתה כמו הנאצים, הבריטים והערבים – וכל זה יהיה מלווה במוסר השכל לקורא, ללמדו שגם הוא יכול. נתתי לאוריאל רשף, המאייר של המגזין, הוראות כלליות ליצור דמות מעין זו.
"אוריאל רשף בא אלי עם סקיצות של כל מיני דמויות, אבל אף אחת מהן לא מצאה חן בעיני. זאת תמיד היתה הבעיה איתו, הוא אף פעם לא הצליח להבין את הרעיונות שלי. רק לאחר שבועות של דיונים הוא הצליח להבין מה אני רוצה, וכך נוצרה לבסוף הדמות המפורסמת והקלאסית של הגולם.
"בינתיים המגזין היה על סף פשיטת רגל, כי התברר שאף אחד לא קונה את הגליונות. חשבתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? באתי אל רשף ואמרתי לו: 'קדימה, תצייר עלילון על הגולם בדיוק על פי ההוראות שנתתי לך' – וההמשך ידוע. הסיפור הראשון שפורסם נמכר כמו לחמניות חמות, ומאז לא הסתכלנו לאחור. לדעתי הגולם הוא אחת הדמויות הידועות והאהובות ביותר שיצרתי. אבל להגיד לך את האמת, אני עצמי מעדיף את הקנאים הצעירים. אני חושב שהם היו צריכים להפוך לדמויות ידועות יותר ממה שהן היום. מהם היה לנוער באמת הרבה מה ללמוד."

(מתוך ראיון עם יעקב מוקד).

הערך על יעקב חורגין באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו כרך ג' ,מאת דוד תדהר ידידו הטוב של

חורגין.

 נספח 2 :  רשימה ביבליוגרפית של הסיפורים ההיסטוריים של יעקב חורגין

(הרשימה מסודרת באופן כללי לפי סדר התקופות המתוארות ולא לפי סדר ההוצאה לאור פרט למקרים של קבצי סיפורים קצרים  )

ציור מאת מ.אריה

יעקב חורגין .בשכבר הימים: סיפורים הסטוריים.( הוצאת עמיחי , 1968)
. צייר מ.אריה.. קובץ סיפורים היסטוריים .כולל את :
1"המדיינית" . על בני ישראל במדבר ומשיכתו של אחד מהם למדינית המביאה לרציחתו בידי הכהן האלים פנחס .
2."יעל אשת חבר הקיני ".
3. "ואמת הקיסר לעולם ". על הקיסר נירון .
4. "כרוניקה ישנה ". סיפור על האשמת היהודים בהרעלת בארות בעיר בגרמניה בשנת 126.4. 5. "רק מהתלה " סיפור על התעללות של אציל גרמני ביהודי בימי הביניים .
חורגין , יעקב ( עורך ) שלשלת הגבורה :דמויות וסיפורים מדברי ימי עמינו (אל המעיין , 1946.) .איורים צבי מלבנצ'יק כולל ספורים מאת : יעקב הלפרין, ש. פרוג, יעקב פיכמן, יעקב חורגין, א. שמאלי, שלמה סקולסקי הופיע גם בשם "גיבורי עמנו ".
בקובץ זה בעריכתו מופיעים גם סיפוריו של חורגין
• (
• יהודה המכבי וניקנור היוני- יעקב חורגין סיפור הקרב של יהודה המכבי במצביא הסורי ניקנור ונצחונו הגדול עליו.
• "הלביא של בר כוכבא" על נער החולם בהקיץ שהוא שומע את סיפורו של בר כוכבא מפי נושא כליו.

• הבלש משכונת הצריפים  ועוד סיפורים ( הוצאתש.שרברק 1957 )

• כלל גם כמה סיפורים היסטוריים "ביום החורבן " על טיטוס כובש ירושלים הרומאי הנמלט בבהלה מירושלים המלאה בעיניו כשפים.
• סודו של האביר השחור " על צלבן המגיע לירושלים וגילה שהוא בן לאם יהודיה.

אל המלוכה .( יזרעאל , 1944.)
ימי צעירותו של שאול המלך וראשית מאבקו בפלישתים . .

מעם קרנות המזבח: פרשה תנ"כית , עמיחי , 1958."
סיפור המזימות להמליך את שלמה או אדוניהו בסוף תקופת דוד וחורבנו של יואב בן צרויה.

בשליחות המלך שלמה איורים: אורי-בן יהודה , יזרעאל , 1970 ,"
שני לוחמים עבריים יוצאים בשליחות שלמה לאפריקה ולשבא וחוזרים עם מלכת שבא.

. ירושלים ושומרון:ספור הסטורי( יזרעאל 1965) עטיפה מאת פרץ ויינריך .
שלושה נערים , יהוא אלישע ובדקר ( המספר את הסיפור ) מגיעים מיהודה לישראל ומצטרפים לצבא הישראלי ומוצאים עצמם מעורבים במאבקים של התקופה.

 3 סיפורים היסטוריים (עמיחי, 1950.)
. התוכן: –I. הורדוס החולה.-

-2. מארע בארמון דפניס, על יוסף בן מתתיהו

3:מותה של בירוניקה. על בירוניקה אחות אגריפס השני ועל פגישתה עם מורד יהודי שבא להרגה לאחר שגורשה מהקיסר טיטוס שהפך אותה לפילגשו. .
הנובלות ההיסטוריות האלו למרות שפורסמו בספר שלכאורה נועד לילדים למעשה התאימו יותר לבני נוער ולמבוגרים בגלל נושאיהם הקודרים הטראגיים באמת.
חומת אגריפס שטיבל , 1932 .
על מאבקו של אגריפס הראשון לחידוש עצמאות הארץ בימי הקיסר קלאודיוס
חורגין , יעקב הקנאים הצעירים (הוצאת יזרעאל ,ספריית "דורות " . 1935)
בשני כרכים . יצא במהדורה חדשה בהוצאת כתר ,1989 עם איורים של יעקב גוטרמן .
סיפורו המפורסם ביותר של חורגין על נער צעיר שנשבה עם הוריו בידי הרומאים ונמכר לעבדות .הוא מצטרף לחבורת קנאים צעירים בראשותו של יוחנן מגוש חלב ונוקם ברומאים.
ירושלים בלהבות : מבוכה / ירושלים בלהבות /מות גיבורים. ספריית "דורות " יזרעאל , 1936.שלושה כרכים .
טרילוגיה על המרד הגדול ברומאים ואחריתו הגיבורים הם המורדים שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב.
"אפרודיטי במצדה " סיפור שהופיע בכתב העת "האומה " גיליון 19 ,ינואר 1967
סיפור קצר על כיצד שוכר הורדוס את שירותיו של פסל יוני מפורסם לפסל עבורו פסל של אישתו המתה מרים .

"הרפתקה בירושלים " האומה חוברת 36 דצמבר 1972 יהודי מתבולל בימי הקיסר קליגולה נשלח בידי הרומאים למשימת ריגול בבית המקדש אך נחטף בדרך בידי מורדים יהודים .

  הנביא מאיספהן (הוצאת יזרעאל , 1951.) .
סיפור של משיח שקר יהודי אבו –עיסי בפרס .במאה השמינית המוצא עצמו נלכד בין תומכיו ומתנגדיו היהודיים בין עובדי האש הפרסיים ובין המוסלמים . .

בין חיתו אדם :סיפור ספריית "דורות " (הוצאת יזרעאל , 1938 ).
חלק ראשון בטרילוגיה על תלאותיה של משפחת הרופא דון דייגו בימי האינקביזיציה וגירוש ספרד.
חורגין ,יעקב בלב הים ספריית "דורות ", "ישראל בגולה "(הוצאת יזרעאל ,1939).
חלק שני של טרילוגיית "בין חייתו אדם ".
חורגין ,יעקב הפדות ספריית דורות "ישראל בגולה "( הוצאת יזרעאל , 1940 .).
חלק שלישי בטרילוגיית "בין חייתו אדם ".

סםרים נוספים של חורגין כוללים את

גלריה אמריקנית,ניב 1964

פרופסור לאונרדו ,כתר 1990

על יעקב חורגין

אופק ,אוריאל ספרות הילדים העברית 1900=1948 : כרך שני זמורה –ביתן , 1988
אשד, אלי "המקרא בסיפורת העברית" בתוך על הפרק :כתב עת למורים לתנ"ך מספר 15 אוקטובר 1998 . הופיע ברשת בשם בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר הסיפור המקראי.
באתר קולמוסנט http://kulmosnet.co.il/articles/eshed/mikra/mikra.htm

אשד, אלי מטרזן ועד זבנג :הסיפור של הספרות הפופולארית בישראל בבל , 2002
אשד, אלי ואורי פינק הגולם סיפורו של קומיקס ישראלי מודן ,2003.
ברגסון ,גרשון שלושה דורות בספרות הילדים העברית
יסוד 1966
כנעני ,דוד "עבר בהווה " ( על הסיפור ההיסטורי בעברית ) " בתוך בינם לבין זמנם :מסות על הספרות העברית החדשה ספריית הפועלים ,1955.
מטלון ,רונית "הקנאי הצעיר –פגישה מחודשת עם יעקב חורגין " מוסף הארץ 21.8.1987
נגיד ,חיים "יעקב חורגין הסופר שהקדים את חסמבה " מעריב 14.2.90
שנפלד , רות מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס ,1986.
שקד ,גרשון הסיפורת העברית -1880-1980 :כרך שני-בארץ ובתפוצה 1 הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1983 ,ע' 98-113. ( הפרק על חורגין בספר זה מבוסס על סדרת מאמרים שאותם פירסם שקד עליו בעיתונות וובו גילה אותו כביכול לראשונה לפני קהל הקוראים המודרני ) .

ראו גם
יעקב חורגין בלקסיקון הסופרים

דוד תדהר ידיד ושותף של יעקב חורגין

נוה צדק למלאת55 שנה ליסודה :חוברת מאת יעקב חורגין

בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר הסיפור המקראי

לגעת באלמוות

בשורה מדהימה

:ידידה סופרת שעליה כתבתי באתר זה בעבר מדווחת שמחזאית מוכרת פנתה אליה ואל אימה גם היא סופרת ידועה שגם עליה כתבתי באתר זה בעבר .

היא מתכוונת וכנראה גם בהשראת אותן שתי כתבות לכתוב מחזה על חיי שתיהן שאולי ,מי יודע , יעלה מתי שהוא בעתיד אם יהיה מוצלח מספיק בבית לסין או בתיאטרון אחר.
בנתיים המחזאית חופרת ומחפשת כל פריט מידע אפשרי על שתי הנשים סורקת כל אירוע אפשרי בחייהן ונוברת וחוקרת עד שיהיה לה שלד חזק מספיק להצגה.
הידידה הסופרת מדווחת שעצם התחקור בידי המחזאית הוא עבורה כיוצרת וסופרת וחוקרת ספרות בפני עצמה אירוע מלמד מעין כמוהו מאחר שהיא כעת יכולה לראות איך סופר אחר מסתכל עליה ורואה את סיפור חייה שלה . .
"אבל " אומרת הידידה " המחזאית כבר הודיעה שאולי יהיה עליה לשנות את המניעים והגורמים לכמה אירועים חשובים בחיינו,מאחר שבמציאות המניעים לאירועים לא היו חזקים ודרמטיים מספיק בשביל הקהל הרחב  בכלל אולי יהיה עליה לשנות כמה דברים בסיפור חיינו כדי שהסיפור יהיה חזק יותר ונגיש יותר עבור קהל הצופים. "
"וזה לא מפריע לכן שהיא משנה בהדרגה את סיפור חייכן ובהשלכה הופכת אותכן לדמויות שונות מאלו שאתן במציאות ?"
"זה לא מפריע לי "פוסקת הידידה" כיוצרת אני מבינה אותה בהחלט ,היא האלה של המחזה והכל חייב לפעול בו רק בהתאם לשיקוליה ורצונותיה ובהתאם לצרכים הדרמטיים שלה,והחיים הם לא מספיק דרמטיים וגם לא משכנעים מבחינה אמנותית ואז היוצר חייב לשנות אותם בהתאם לצרכיו"
וזה באמת לא מפריע לכן שאם ההצגה תועלה בסוף מאות ואלפי אנשים יצפו בגרסה כנראה בידיונית שלכן ושל סיפור חייכן ?זה לא מפריע לכן שאנשים יראו אותכן דרך המשקפיים הבדויים של המחזאית ?
"זה קצת הפריע לי בהתחלה " אומרת הידידה" הרי אני אדם אמיתי מציאותי ופתאום אנשים יתחילו לחשוב עלי כדמות בהצגה. אבל במחשבה שנייה היגעתי למסקנה שדרך יצירות כאלו אני בעצם יכולה להתקרב לאלמוות. הרי רק בזכות זה שפלובר כתב ספר בדיוני בשם"מאדאם בובארי " יש כמה אנשים שידועים שהייתה דמות אמיתית שהוא ביסס עליה את הסיפור .אם הוא לא היה כותב את הרומאן איש לא היה זוכר אותה ולא חושב עליה היום. ויש עוד מליון דוגמאות כאלו. .
אז אנשים יזכרו אותנו בגלל ההצגה הזאת אז עוד דרך להתקרב לאלמוות..
אם כמובן המחזה בכלל יהיה טוב.


יש בזה משהו .
את יודעת מה "אני מעיר " אז אולי תציעי למחזאית שתכניס גם אותי להצגה כאחת הדמויות.
אני יכול להיות הישראלי שחוקר את חיי שתיכן או משהו מאין זה כפי שהמצב במציאות. זה יכול להכניס קצת דרמה נוספת".
אני אעביר את זה למחזאית
היא צוחקת " והיא תחשוב ותחליט " היא הרי האלה של ההצגה ועל פיה ישק דבר".
אני מחזיק אצבעות.

היום היגיע לבסוף

חופשיים , חופשיים סוף סוף ,סוף סוף חופשיים ,אלוהים תודה לבסוף אנו חופשיים !
( מתוך שיר ספיריטואל ישן )

ב-1963 נתן המנהיג השחור המפורסם מרטיןלותר קינג נאום מפורסם, אחד המפורסמים ביותר של המאה העשרים בשם "יש לי חלום " שבו דימיין חברה עתידנית שבה שחורים ולבנים חיים שויון ובאחווה.
קינג נרצח כמה שנים לאחר נאום זה ומאז הואשמו האשמות שהנאום היה בחלקו פלגיאט של נאום ידוע פחות .אולם האיש ונאומו הפכו לאיקונים . חלומו (שבעצם היה סדרה של חלומות )  המשיך לחיות אחריו בהשראת נאומו נכתבו כמה שירים ידועים ובהם פזמון של להקת אבבה השוודית ו"יש לי חלום " של   יחיאל מוהר ומשה וילנסקי ששר  יהורם גאון

לאחרונה התמנה לנשיא ארה"ב בן תערובת בן שם ברק חוסיין אובמה אדם הרואה את עצמו כתלמידו ויורשו של מרטין לותר קינג ובמידה רבה ניתן לאמר שבו אותו נאום מפורסם אכן התגשם.
ולרגל בחירתו של אובמה לנשיא חיים מזר חוזר אל השיר היפה מכולם  שנכתב בהשראת הנאום של קינג  שירו של דן אלמגור "יום יבוא ". שיר שהושמע במסגרת מחזמר יוצא דופן "אל תקרא לי שחור".מחזמר ישראלי מראשית שנות השבעים שעסק בנושא מאבקם של השחורים לשויון שהיה משולב במוטיבים תנכיים רבים וחזקים מאוד.

מוטיבים שאותם ניתן למצוא גם בפזמון הזה.

יום יבוא

מילים: דן אלמגור

לחן: בני נגרי
שרים  : רותי נבון ואחרים
מהמחזמר "אל תקרא לי שחור".

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

 

 

 

המנון לאחווה בין הגזעים 

מאת
 חיים מזר  

יום יבוא  הוא תקווה לעתיד לבוא שבו לא תהיה אפליה בין לבנים לשחורים.אופן השירה הוא שילוב לא שגרתי בין אסרטיביות לאינטונציות ווקליות שבהם הקול של מי ששר אותו מועצם על מנת שכולם יטו אוזניהם ויקשיבו למילות השיר. יש כאן דרישה להקשבה.מבחינת המבנה בשיר חמישה בתים המחולקים לשני חלקים .חלק ראשון- בית ראשון,בית שני,פזמון חוזר,חלק שני-בית שלישי,בית רביעי,בית חמישי פזמון חוזר.הביטוי הדומיננטי לאורך השיר הוא "יום יבוא" הבא להדגיש שאכן יתממש.ועד כמה מתקרבים לכך?

חלק ראשון:

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
תחושת הזמן בבית הראשון היא כללית,הצהרה וידיעה כי היום המיוחל יבוא. תחושה המלווה כל אדם באשר הוא.מהי אותה תחושה? תיאורה ניתן בבית השני."לא יושפל שום אדם/על גזעו וצבעו".שוויון מלא בין גזעי האדם השונים. בפזמון החוזר נעשית השוואה בין החולמים למשה. יכולה להשאל השאלה לשם מה באה השוואה זו? משה בעומדו על הר נבו ראה את הארץ המובטחת ולא יכול היה להגיע אליה. הוא נמצא על סיפה ולא נכנס לתוכה. ההובלה אליה היא בידי יורשו.,
.הדור הבא יהיה בר מזל. הכוונה בשיר זה היא שבני הדור הזה יזכו להגיע לארץ המובטחת ,לא במובן הפיזי של המילה ,אלא לארץ ששוררים בה נורמות אחרות.יש לשים לב למידת ההתקרבות בשני הבתים הראשונים והפזמון החוזר.בבית הראשון ההתייחסות למימד הזמן היא כללית.ידיעה כי אכן היום המקווה יגיע ובמהירות. בבית השני נאמר על יום זה כי "הוא קרב והולך בנתיבו".המרחק אליו התקצר ובפזמון החוזר נאמר "כך אראינו ואין זה חלום". נמצאים על סיפו .מרחק של פסיעות ספורות ולא בכדי השורה האחרונה בפזמון החוזר מסתיימת בסימן קריאה.פותחים את הדלת והחלום מתממש.

חלק שני:

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
העקרון של הזמן המיוחל פועל גם בחלק זה של השיר.בהתחלה מדובר על כך ש"היום יבוא במהרה" כפי שנאמר בבית השלישי.אם בבית הראשון המילה "במהרה" מופיעה בשורה השניה ,בבית זה היא מועברת לשורה הראשונה,לקצר את זמן ההמתנה. בבית החמישי בשורה הראשונה מדברים על קרבתו הרבה ובשורה האחרונה היא נאמרת בזמן הווה.אם בהשמעה הראשונה של הפזמון החוזר ישנה תחושה של זמן הווה,בבית החמישי כבר נמצאים בתוכו. בהשמעה החוזרת של הפזמון החוזר נמצאים שוב בעתיד. "יום יבוא,יום יבוא".תחושה של התפכחות שלאירוע זה דרוש הזמן שלו. יש צורך בהבשלה ובמוכנות לאותו רגע מיוחל.

אם בבית השני ישנה התייחסות כללית לשוויון בין הגזעים, בבתים השלישי והרביעי ההתייחסות היא ללבנים ולשחורים. הכתובת היא ברורה,ארה"ב. ההתייחסות המפורשת לכך מוצאת את ביטויה באזכור של פעמון החרות הנמצא בפילדלפיה,אחד הסמלים המובהקים לחירותה של ארה"ב ולעצמאותה. ב-1837 הוא הפך לסמלה של התנועה לביטול העבדות בארה"ב. לפעמון כסמל יש גם משמעות דתית מאחר וישנה בו התייחסות למקורות. חקוק עליו הפסוק "וקראתם דרור לכל יושביה"(ויקרא כה 10).צלצולו של הפעמון הוא שיביא להתעוררות של כולם ויקרין מהילתו על סביבתו. הוא יהווה מקום התכנסות ,מעין משכן קודש לחירות. הצירוף של המילים "דרור יקרא" הוא גם שירו של רבינו אדונים הלוי בן לבראט("דונש") המבקש מהאל להגן על עם ישראל,להכרית את אויביו ולהביא לישועתו של עם ישראל וכפי שנאמר בשירו "שעה שוועת בני עמי".

המוטיב הדתי מתעצם בבית השלישי  בו נאמר כי היום המבוקש יהיה "יום של חג לאדם השחור/יחייך אז האל ממרומי מושבו".משפט בעייתי מבחינה תיאולוגית. אם האל יחייך באותו יום ,המשמעות היא שעד לאותו יום לא חייך.כאילו שהבאת השוויון לשחורים היתה מחוץ ליכולתו של הכל יכול. משעה שהגיע היום מיוחל הוא חש תחושת הקלה והייתה לו סיבה טובה לחייך.

כשם שבני האדם זקוקים למצב של מוכנות למצבים חדשים ,גם אם הם חיוניים ,כך גם אלוהים.

ודרך סיפורם של השחורים בארה"ב נעשית האנשה של האל.

ראו גם

יום יבוא הקליפ המקורי

יום יבוא גרסת נינט טייב ובן שרעבי

יום יבוא גירסה פרודית

דן אלמגור בלקסיקון הסופרים

בני נגרי

אריאנה מלמד על"אל תקרא לי שחור "

יש לי חלום נאומו של מרטין לותר קינג

יש לי חלום הטקסט בעברית

תארו לכם:פזמון מקביל מאת ג'ון לנון
 

פרץ ויינרייך קריקטוריסט ושורד.

פרץ ויינרייך

פרץ ויינריך זוכה פרס "עיפרון הזהב " צילם אלי דסה.

הופיע באתר מוזיאון הקריקטורה והקומיקס

לאחרונה זכה בפרס "עיפרון הזהב " לשנת 2008 של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון הקריקטוריסט ומידי הפעם הקומיקסאי פרץ ויינרייך.

בנימוקיהם למתן הפרס כתבו חברי הועדה: "פרץ היינריך, 83, הוא ותיק הקריקטוריסטים בישראלואחד הפוריים ביותר שהמדינה ידעה. היינריך תעד בכשרונו את מאורעות הימים גם בימי החשיכה של העם היהודי בפולין ומאוחר יותר בכלא הרוסי, במחנות הפליטים בקפריסין ובישראל מתחילתה ולאורך הזמן. הפרס מוענק לו על תרומתו לתחום הקריקטורה בישראל כבכיר הקריקטוריסטים".  
ווינרייך הוא הזוכה השני של הפרס הניתן על מפעל חיים ,בשנה שעברה זכה בו הקריקטוריסט והמאייר שמואל כץ.
ולרגל הזכייה להלן ראיון מקיף עימו המפורסם כאן באדיבות מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון .

פרץ ויינרייך פורטריט עצמי.

פרץ ויינרייך נולד בורשה פולין ב-1925 הוא היגיע למדינת ישראל עם הקמתה והפך לאחד הקריקטוריסטים הפוריים ביותר שאותם ידעה מדינת ישראל בתחומים שונים וליווה במשך עשרות רבות של שנים את קוראי עיתוני "דבר " ו"על המשמר " ומוספי הילדים שלהם עם קריקטורות מענייני היום.

איך התחלת לצייר ?
פרץ : כשהייתי בן חמש.הורי רצו לקנות לי מתנה ואני ביקשתי עפרונות ומאז איני מפסיק לצייר. את העפרונות כמובן החלפתי במשך הזמן.
הייתי נוהג לבקר גם בגן החיות בוארשה ולהסתכל בבעלי החיים שם ובעיקר בקופים ולראות כמה שהם דומים לבני האדם. דרך עין מבודחת כמובן.
. מצאתי שהשימפנזות הן הרציניות ביותר ואילו הבבונים הם המצחיקים ביותר.
וכך ציירתי אותם כשהייתי בן 9 בלבד. אבל עד היום אני אוהב להמשיך לבקר בגני החיות,ולצייר בצורה מבודחת כזאת גם את בני האדם.
את הציורים היגשתי למורה שלי בבית הספר והיא התלהבה מהם מאוד . .כעבור זמן מה נודע לי שציורי זכו במקום ראשון בתחרות ציור מקומית וזה היה העידוד הראשון שלי להמשיך לצייר.
אלא שאז פלשו הנאצים לפולין ופרץ מצא את עצמו במלחמת שרידה איומה.
הוא מצא עצמו בורשה הכבושה  בידי הנאצים  ושם צייר את הקריקטורות הראשונות שלו של חיילים נאצים וקציני אס אס רצחניים .
בין השאר ראה שם קצין גרמני הגוזז את זקנו ושפמו של יהודי ומשאיר חצי להשפילו ועז עומד וצוחק .את זה ועוד ציורים של הצורר הנאצי צייר אז פרץ. והם מתארים היטב את האימה והזוועה של התקופה .
פרץ : הקריקטורה הראשונה שלי צויירה בגיל 27 מתארת את מפלת הנאצים שנראתה באופק.ציירתי את כובע הפלדה שלהם ועליו סמל אס אס ומתחתיו גופת ילד יהודי עם מגן דוד. אחרי המלחמה הפכתי את הכובע באיור לסיר לילה שעליו יושב ילד יהודי.
הקריקטורה הזאת שלא פורסמה מעולם הייתה הנקמה שלי.

ב-1939 הוא נמלט לברית המועצות ביחד עם קבוצת נערים.
פרץ: ברוסיה העבירו אותי למחנה עונשין וכלאו אותי עם עוד 40 איש בתא קטן עם צוהר קטן. נתנו לנו צלחת אוכל אחת ליום.
חתמתי על מסמך שהתברר לי בדיעבד שבו אני מודה שאני "אלמנט מסוכן לחברה הסובייטית".
נשפטתי שם לשלוש שנים בכלא , אבל למזלי כקטין קיבלתי הקלה והועברתי למוסד סגור לעבריינים קטינים ( המקום שעליו כתב המחנך הסובייטי הידוע אנטון מקרנקו את "הפואמה הפדגוגית " שלו שתורגמה לעברית בידי אברהם שלונסקי) .
לבסוף הודות להסכם שיתוף פעולה בין סטלין ובעלות הברית שוחררו אסירים פולניים רבים ואני בינם.

ושם הרוסים גילו את כישרון הציור שלו.
ב1944- תוך שהמלחמה משתוללת סביבו הוא למד ציור בבית ספר לאומנויות . ותוך כדי כישרונותיו נוצלו למאמץ המלחמה הוא צייר סיסמאות וכרזות לעידוד המורל ולמען החיילים בחזית עבור ברית המועצות וצייר קריקטורות של היטלר.
ויינרייך : נהגתי לצייר את היטלר על כל קיר אפשרי אבל הרוסים משום מה לא אהבו קריקטורות ( אולי חששו שיבוא יום והן יכוונו כנגדם …) ולא איפשרו לי לצייר להנאתי . אבל בסך הכל תנאי חיי השתפרו.
את קורות חייו בתקופה זאת בה היה עסוק במאבק בלתי פוסק על חייו פירסם ויינריך בספר מאוייר בשם "הישרדות ".
ב-1945 השתתף בתערוכה הראשונה שלו על נושא גרמניה הנאצית .
לאחר המלחמה חזר לפולין ומצא את ורשה חרבה והבין שאין לו לאן לחזור. הוא החליט לעלות לארץ ישראל.
וב-1947 עלה בספינת מעפילים לארץ ישראל אך נתפס והוגלה לקפריסין. פרץ וינריך החל את קריירת הקריקטוריסט שלו במחנות המעפילים הכלואים בקפריסין שם כבר נמצאו שני עמיתים שהחלו גם הם את הקריירה שלהם שם :שמואל כ"ץ ומ.אריה.

פרץ ויינרייך (Peretz Weinreich), לעת ערב בביתן, מתוך האלבום "בגרוש קפריסין"

שם הימשיך בלימודי האמנות שלו וצייר את הקריקטורות הראשונות שלו מחיי מחנה השבויים ושלח אותם בידי שליחי הסוכנות לארץ ישראל שם היתפרסמו בידי העיתונים ידיעות אחרונות ודבר השבוע . כתוצאה פרץ החל להתפרנס ולעבוד למחייתו מציור קריקטורות כבר במחנות קפריסין .
ויינריייך :זכור לי קטע שבו רציתי לצייר קריקטורה נגד בווין שר החוץ האנטישמי של בריטניה . אך אי אפשר לצייר באוויר ללא אמצעים לבסוף אלתרתי בד ברזנט עשיתי צבע מצמיג שרוף ומזרדים כתושים של עץ עשיתי מכחול ציירתי כרזה גדולה ואפילו קיבלתי פרס ראשון ומכתב הערכה על הציור.
שנתיים שהיתי במחנה המעצר בקפריסין שם גם למדתי עברית וקורס ובאמנות ולאחר השנתיים האלו עליתי לישראל
.
פרץ נטל חלק בתערוכה -תחרות הנעילה של אמני המחנות מקפריסין ב-1948 וזכה בה בפרס ראשון עבור קריקטורה שלו שהייתה "תמונת בן-צבי סל ישראלי מפורסם ,ושליח בצלאל להדרכה בסמינר הפיסול וציור בקפריסין בו למד פרץ .
לבסוף היגיע ויינרייך לישראל ושם החל לעבוד באופן קבוע כקריקטוריסט ב"למרחב " וב"דבר " ב"דבר השבוע " השבועון של "דבר " שם עבד' בין השנים 1953-1990 וב"ידיעות אחרונות " ובשבועון צה"ל במחנה הפועל הצעיר "תפריט" "אורים להורים " ומ-1973 ב"על המשמר " שם התפרסמו ציוריו בטור המערכת מידי יום ביומו עד לסגירתו ב-1992 בכל יום התפרסמו ארבע הקריקטורות שלו .אחת פוליטית שנייה כלכלית שלישית ספורטיבית ( פעם בשבוע ) ורביעית "כללית ". בנושאי קוריוזים שונים.
ניתן להניח שרק ב"על המשמר " ששם צייר וינריך שלוש קריקטורות מידי יום וכ70 קריקטורות מידי חודש וכ-800 לשנה הוא פירסם סך הכל כחמש עשרה אלף או שש עשרה אלף קריקטורות במשך קרוב לעשרים שנה.

היו קריקטורות שלך שעברו צנזורה ?
פרץ: הקו שלי אף פעם לא היה קיצוני ,לא ימני ולא שמאלי. אף פעם לא היגשתי קריקטורת "כאסאח " תמיד נהגתי במתינות גם כאשר המסר היה חריף.
למען האמת לא היה מקרה שפסלו קריקטורה שלי ובכל מקרה הייתי מגיש תמיד שתי אלטרנטיביות שאחת מהן הייתה מתקבלת .תמיד נהגתי לפי קו המערבת לפי מה שבעל העיתון היה מזוהה עימו.

היו נושאי "טאבו" עבורך בקריקטורות? כאלו שמנעת לחלוטין מלעסוק בהם? .
פרץ: היו מנהיגים ופרשיות שלא רציתי לעסוק בהם בן גוריון למשל היה טאבו .הייתה לי ביקורת עליו בתקופות שונות למשל כשפרש ממפא"י והקים את רפ"י שנכשלה.

רציתי לאייר אבל במערכת אמרו לי "עם בן גוריון אל תתחיל ".
מעולם לא ציירתי אוייבים  גם את יאסר עראפת בצורה וולגרית בלתי אסתטית. אצלי לא תמצא אותו בצורת כלב נובח כפי שהיה אצל אחרים …
אבל נכון שהוא שאני רואה בקריקטורה לא רק מסר אלא גם השקפה.

פרץ ויינרייך כעיתוני הילדים

רשימה של פרץ ויינרייך בשבועון הילדים הארץ שלנו " על עבודתו בשבועון.

פרץ גם עבד באופן קבוע במשךשנים רבות  בעיתוני הילדים "דבר לילדים " הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" ואף פירסם סיפורי קומיקס בהמשכים.

פרץ פירסם במוסף "ידיעות אחרונות לתלמיד " סיפורים מצויירים בהמשכים על חיי  יהודים מפורסמים כמו פרופסור אינשטיין , ונשיא המדינה הראשון חיים וייצמן ואחרים .

הוא גם אייר  שם גרסאות בהמשכים .של סיפוריו הידועים של שלום עלייכם לילדים כמו "האולר".   
כן  יצר עבור "דבר לילדים "  את אחד מסיפורי הקומיקס הבודדים על מלחמת יום הכיפורים
יוסי וענת במלחמת יום כיפור " כרך מד ,1974. חוברות 22-31. ב10- חלקים.עלילות שני ילדים במלחמה. 
 עבור "דבר לילדים " הוא יצר סדרות  של סיפורי קומיקס פירסומיים על נושא הרלבנטי מאוד אז ועוד יותר  היום של ביזבוז המים.

אלו היו

"הספארי של גדי" כרך מד, 1974. חוברות 42-53.
"דליה ודורון במבצע מים " מאת פרץ וינריך . כרך מה חוברות 14-18.

דליה שי ודורון והמרגלים. כתב וצייר פרץ וינרייך . כרך מה' חוברות 45-49.

 עד היום הוא השתתף בכ20 תערוכות שונות.
צייר עשרות אלפי קריקטורות ואיורים ונתן הרצאות רבות בנושאי ציור ואיור וקריקטורות נושא שעליו אף חיבר חוברת עבור רשות השידור. הוא אייר עשרות ספרים בתחומים שונים .
היום הוא קריקטוריסט במקום יוצא דופן אולי יחיד במינו.

 יש לו פינה קבועה בספריה העירונית של כפר סבא ששם מזה שנים מציג קריקטורות בנושאים אקטואליים בוערים שמתחלפות אחת ליום או או יומיים בהתאם לרצונו של הקריקטוריסט.

איזה קריקטורות שלך זכורות לך במיוחד?
ויינרייך : יש שתיים כאלו שאף פעם לא מתיישנות
האחת קריקטורה של יצחק רבין ז"ל שציירתי חצי שנה לפני שנרצח.
ראיתי בטלוויזיה תוכנית שבה השיב למראיין שהוא לא מעלה על דעתו אפשרות שיתנקשו בו.
אני מאוד התרשמתי לרעה מהשאננות שלו וציירתי קריקטורה שלו שהופיעה בחו"ל ובה הוא מעשן ומעלה טבעות עשן באוויר ואחת הטבעות הופכת ל"או " לטינית וזה האות הראשונה באופטימיות ורואים מאחוריו חלון פתוח וכתוב "טרור " וה"און " במילה טרור יורה כדור שמנפץ את המילה אופטימיות .
זה הופיע חצי שנה לפני שהוא נרצח.
הקריקטורה השנייה היא של יאסר עראפת מגיש כמלצר אוכל לשני צרכנים שהם העולם הרחב והעולם הערבי . בצלחת לעולם הרחב הוא מגיש יונת שלום .בצלחת לעולם הערבי נקניק פרוס .וכתבתי "סאלאמי לעולם וסאלאמי לערבים ". ונראה לי שהקריקטורה הזאת נשארה אקטואלית כשהייתה גם לאחר מות עראפת עם יורשיו
.
מה לדעתך ההבדל בין הצייר והקריקטוריסט ?
פרץ :לדעתי קריקטוריסט חייב להיות צייר. אבל צייר לא חייב להיות קריקטוריסט .כדי להיות קריקטוריסט טוב ולצייר קריקטורות טובות חייב הקריקטוריסט שיהיה לו רעיון מסויים. אין קריקטורה בלי רעיון שמבטא את דעתו של הקריקטוריסט על המצב שאותו הוא מתאר.לעומת זאת הצייר אינו חייב שיהיה לו רעיון מסויים בציוריו.
הקריקטורה היא מין ציור היתולי שתמיד בולט בו יסוד ההגזמה והיא צריכה להציג רעיון מאירועי המדינה והעולם בצורה מצחיקה ומובנת בראי עקום כמובן . ולי לאורך השנים ברוך השם תמיד היה לי רעיון אחד או שניים או שלושה או יותר כל יום כי יש לי נטייה משונה לראות את הראי העקום בכל דבר ובכל מצב.
.
 נספח : ספרים מאת פרץ ויינריך

הקריקטורה כז'אנר תקשורתי . הוצאת הטלוויזיה החינוכית. 2001 ( סקירה מקיפה על תחום הקריקטורות ,ספר נדיר שאינו קיים באף ספריה גדולה)

הישרדות

.הוצאה עצמית 2005. ( סיפור חוויותיו של פרץ במלחמת העולם השנייה ופרשת עלייתו לארץ ישראל ,ספר נדיר ביותר שאינו קיים באף ספרייה גדולה ).

ספרים שאייר פרץ ויינרייך

 

יעקב חורגין ירושלים ושמרון : סיפור היסטורי.הוצאת יזרעאל , 1965 .( צירו עטיפה בלבד ) 
 מרגלית ואוריאל עקביא ; משחקי למוד  ציורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, תשכ"ו 1966 ‬

חכמות הצברים הקטנים /א. גד [=גדליהו אמתי] ; ציורים – פרץ וינריך תל אביב : יזרעאל, (תשל"ב).. ‬

חיות מספרות /הנסח העברי : א. גד [=אמתי גדליהו] ; איורים: פרץ וינריך. ‬ יזרעאל, (תשל"ב).

צפורה פוזין כוכבים בגינה :ספורים לילדים /[  ; איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, [תשל"ג]


 זאב דומניץ  צעצועי דורון, ועוד ספורים /[] ; איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, [תשל"ג] ‬


יבגני שוורץ אלפונית /תרגום ועבוד: מלכה פישקין. איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, 1974

מרים חרותי . דני רני ואיל /ציורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, תשלה 1974.
מרגלית עקביה . שחק בעברית :משחקים ללימוד העברית ללא קריאה וללא כתיבה ‫ תל-אביב : יזרעאל, תשל"ז 

 עורכים – שרה ומאיר אהרוני אישים ומעשים בישראל :ספר היובל /; [איורים – פרץ ויינריך]. ‬ כפר סבא : מקסם, תשנ"ח 1998. ‬. שני כרכים . 928 עמודים.

מאיר אהרוני ( עורך ) ישראל 2000/ איורים :פרץ וינריך כפר סבא : מקסם, 2000 תש"ס. 

 יעקב ברזילי  על חלקת בטנך הלבנה :שירי אהבה וארוטיקה /; איורים: פרץ ויינרייך ‬ ירושלים : כרמל, , תשס"ב, 2002 ‬ 
שרה ומאיר אהרוני (  עורכים:)  מי ומה בישראל /, איורים: פרץ ויינרייך ככפר סבא : מקסם, תשס"ד, 2003 ‬

גילי ברנר להביא את השמש לסיגל /מאייר: פרץ ויינריך כותרות, 2004 ‬ ‬


מאיר כרמון מסע ללא שם /[אייר פרץ ויינרייך; עריכה: פנינה כרמון] ‬, תל-אביב : סער, תשס"ד, 2004 

 שרה ומאיר אהרוני  ( עורכים:)  תעשייה וכלכלה בישראל /  [איורים: פרץ ויינרייך]. ‬ כפר-סבא : מקסם, תשס"ו 2005 

 שלמה שרגאי רסיסי חוכמה :[ציטטות מגדולי עולם] /; איורים – פרץ ויינרייך. ‬ קרית גת : דני ספרים, [2005]. ‬ 


 שלמה שרגאי רסיסי הומור /; איורים – פרץ ויינרייך. קרית גת : דני ספרים, [תשס"ה].

‬ ‬
יוד הלכה לאבוד /שלמה שרגאי ; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ קרית-גת : דני ספרים, [תשס"ו] 2006. ‬

שרה אהרוני . הדיג והסירה / איורים – פרץ ויינרייך. ‬‬ כפר-סבא : מקסם, 2006 
 

שרה אהרוני תחרות השפות ; איורים – פרץ ויינרייך [כפר-סבא] : מקסם, [תשס"ו] 2006 

  /שרה אהרוני הילדה שלא ידעה להגיד לא; איורים – פרץ ויינרייך כפר סבא : מקסם, 2006. ‬ 
 שרה אהרוני שתי חברות /; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ כפר-סבא : מקסם, [תשס"ו] 2006. ‬ 
 שרה אהרוני   ככה אני חושב / ; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ כפר-סבא : מקסם, 2006. ‬ 
 אילה יפתח-ולבה מי ראה את המזגאויר? /; איורים – פרץ ויינרייך. ‬ תל-אביב : גוונים, תשס"ז 2006

בנוסף  פרץ אייר ספרי מחקר ולימוד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כגון:

ספר מחקר על ספורט על כול היבטיו.מבוא ללוגיקה ספרי לימוד באנגלית למתחילים ומתקדמים. ואחרים.  

 

 

 

 ראו עוד מאמרים על ויינרייך:

 

דוד בן אשר "מהתופת הנאצית אל פסגת ההומור"   ירוק בכפר גליון 305 3.2.2006

אירית מרק "ההיסטוריה בצל הקריקטורה " קול הכפר 21.3.2008

דורית גבאי "קו החיים" מעריב תרבות 2.1.2009 ע' 3.

 
ראיון באנגלית עם פרץ

  

הישרדות :סיפורו של פרץ ויינריך

 

פרץ ויינריך זוכה פרס "עיפרון הזהב"

http://www.cartoon.org.il/article/Exhibition1.aspx

 

וגם

צייר המלחמות והשלום : על שמואל כץ הזוכה הראשון בפרס עיפרון הזהב

 

הקריקטוריסט וגיבורו.מאת פרץ ויינרייך

 

הכאב של ברכה רוזנפלד

 

ירון  ליבוביץ מבקר ספר שירה חדש של המשוררת ברכה רוזנפלד,"אימי מציירת" ( הוצאת עקד ,2008) ספר הנוגע בחוויות אישית כואבות במיוחד .  

 

מה עושים עם הכאב " – ברכה רוזנפלד אמי מציירת

מאת ירון ליבוביץ
כאב הוא אחד החוויות הבלתי נפרדות מחייו של אדם. אי אפשר לזרוק אותו החוצה או לעקוף אותו. הדרכים להתמודד עמו הם בגדר הכרח בל יגונה. כמה שזה מכמיר לב, מדהים אותי אלו דרכים עשויים אנשים כדי לשאת את הכאב שלהם. לעתים רבות מדי, כאב לא נשאר אצל האדם שנתקל בו. יש פעמים שכאב עובר בירושה. אנשים שעברו התעללות יכולים להעיד על כך. גם ניצולי שואה וגם בנים או נכדים לניצולי שואה. נושא ההתמודדות עם הכאב של אנשים קרובים אליך שורה על ספר השירים החדש של ברכה רוזנפלד אמי מציירת.

 

ברכה רוזנפלד

רוזנפלד מקדישה את הספר לאמהּ "הציירת הפסלת והסופרת, לנה פיינבורג לבית לילי נהיים".

נראה שהאם נמצאת בכל שירי הספר, הן בשירים שבהם הדוברת השירית עוסקת בחוויותיה של האם והתמודדותה עם הזיכרונות והן בשירים שבהם הדוברת השירית מדברת על מערכת היחסים המיוחדת שלה עם הזיכרונות של האם. בשירים האלה אנו מגלים מעט על המורכבות של אותה מערכת יחסים.
את המורכבות הזאת ניתן לגלות כבר בשיר הראשון שבספר "את האש בחלונות" (עמ' 5):" את האש בחלונות/ את הדלתות הבוערות/ והגגות בלהבה/ נושאת אמי/ בתוך ידה/ ואני/ בפי/ מכבה/ לשון חרוכה צועקת מים." האם בשיר הקצר והטעון הזה מתוארת כמי שחיה את הזיכרונות של עברה, המתוארים בתמציתיות כחלקי בית בוערים, כנראה כתוצאה ממלחמה, בצורה מאד אינטימית וקרובה, היא נושאת אותן בתוך ידה. הדוברת השירית מנסה לעזור לאם בכך שהיא מכבה את האש בפיה. השורה האחרונה שבשיר מביעה את הנסיבות יוצאות הדופן שבהן האם והבת נמצאות. הסימביוזה המוזרה הזאת של אם ובתה באה לידי ביטוי גם בשירים אחרים בספר.
בשיר "התבגרות" (עמ' 7) הסימביוזה הזאת מקבלת צורה ברורה יותר וקשה יותר. בשיר הדוברת השירית מדברת על נשיאת זיכרונותיה של האם, המדומים לאבנים, כמו קנגורו שקופצת ובתוכה גורה שלא היא ילדה. הדימוי הזה מזכיר לי דימוי דומה הלקוח מתוך שיר של יהודה עמיחי שבו אביו של הדובר השירי תופר לו גורל מכתונת פסים אבל הגורל לא גדל עמו. גם כאן אנו רואים דימוי של משא כבד שיש לו גם סימן של אינטימיות וכוונה טובה, שניתן מהורה לצאצא שהצאצא מתקשה לשאת אותו.
השירים של ברכה רוזנפלד מתאפיינים בפשטותם היחסית ובישירות הכובשת שלהם. הדימויים שלה הם בדרך כלל לקוחים מעולם הטבע ומעולם הציור, שרוזנפלד בודאי מכירה מאמה, שהיא מעידה שהיא ציירת. לעתים ניתן לגלות דימויים ממסורת יוון ורומא. כמו האל יאנוס (עמ' 9) בעל שני הראשים שאחד מהם פונה לעבר ואחד מהם לעתיד וגם מן המסורת היהודית, כמו מתפילת "ונתנה תוקף" (עמ' 17).
יש לציין ששירים רבים מתוך ספרה של רוזנפלד עוסקים באמה, ומדברים על עולם הזיכרונות המסויט של אמה, שכפי הנראה לקוחים ממלחמת העולם השנייה והשואה. אנו רואים כאן רכבות ואש ומטוסים מפציצים ויתמות.
ומה שמפתיע אותי זה האיפוק היחסי שהדימויים האלה מתגלים בו לפנינו. השירים האלה חודרים מתחת לעור באיפוק ובישרות שלהם.

ראו גם

ברכה רוזנפלד בלקסיקון הסופרים

עוד על ברכה רוזנפלד

יהודית מליק שירן על שיר של ברכה רוזנפלד

שלמה שפירא על ערב ההשקה של "אימי מציירת "

אש בשדה הקוצים :

 

 

מפלגת "לזוז " היא מפלגה חדשה עם מצע מוכר לכאורה.מטרתה להילחם בשחיתות בשירות הציבורי

והיא בהחלט לוקחת בחשבון את האפשרות של שחיתות פוליטית ומתכוננת לכך .

מפלגה חדשה ושמה "מפלגת "לזוז " מתמודדת בבחירות לכנסת. רוב המתמודדים הרצים ברשימתה הם אנשים אנונימיים.

אבל זה בהחלט לא לרעתה ,בהחלט יש מקום לפנים חדשות בפוליטיקה הישראלית.

הצרה היא שכבר נתקלנו בעבר במפלגות עם פנים לא מוכרות ובעיקר נכווינו.אבל תמיד יש מקום לקוות לטוב.

על אף ההיסטוריה הגרועה של מפלגות חדשות של "אנשים יפים" יש למפלגה זו יתרונות מסוימים. מייסדיה של המפלגה הם אמנון זאבי כלכלן ויועץ פיננסי, ויעלה זאבי, מורה לחינוך מיוחד בעברה, וכיום יועצת עסקית.
ומאחר שהמייסדים אינם מבקשים שררה לעצמם, אלא מבקשים לתקן את המצב במדינה. באופן ייחודי וכחלק מתפיסת העולם של מייסדיה, המפלגה אינה נתמכת מתרומות, אלא רק מכספי המייסדים אשר כחברי מועצת המפלגה, לא העמידו את עצמם ברשימה לכנסת.
בראש הרשימה הם הציבו את ידידם ישראל שטרקמן, שעד כה התפרסם בציבור בעיקר הודות להשתתפותו בתוכנית של חיים הכט "יצאת צדיק", בה התגלה שטרקמן כאחד הצדיקים ואף הפך ליועץ של התוכנית.

להלן ראיון שקיימתי עם אמנון זאבי, אחד ממייסדי המפלגה:

כיצד נולד הרעיון להקים את המפלגה ? 
: הרעיון הראשוני של המפלגה לא היה שלי אלא של חברת מפלגה מסוימת, שהיא במקרה אשתי. היא זאת שהעלתה את הרעיון של המפלגה ושנינו החלטנו להשקיע את חסכונותינו בהקמת המפלגה. עד כה השקענו 125,000 ₪.

אתם הממנים היחידים של המפלגה ?
בהחלט. כל הפעילויות שלה ממומנות מחסכונותינו ,אף אחד אחר גם לא המתמודדים שרצים לכנסת לא משלם עבורה.

הזוג זאבי מייסדי ומממני מפלגת"לזוז".

זה לא קשה לממן מפלגה בתקופה כלכלית קשה כל-כך?
בהחלט . אבל אנחנו מרגישים שהעתיד של הילדים שלנו חשוב כל כך שעלינו להשקיע בו הכל גם את חסכונותינו.

למה אתה ואשתך לא רצים  בעצמכם בראשות המפלגה שהקמתם לכנסת ? 
: ההיגיון שמאחורי הרעיון שלנו הוא כזה: לכל המפלגות שהגיעו לכנסת יש מצעים יוצאים מהכלל והן מבטיחות שמיים וארץ. כשבדקתי את המצעים מצאתי וראיתי שכולם דומים ופונים ללב הקונצנזוס. אבל לאחר הבחירות אף מפלגה לא מקיימת את הבטחותיהן יפות .
ולכן האנשים מיואשים מהפוליטיקה ולא מוצאים סיבה להצביע.

על פניו מצע המפלגה אינו חדשני במיוחד. המטרה הראשונה והעיקרית של מפלגת "לזוז " היא לחוקק חוק שכר מקסימום לנבחרים בפוליטיקה ולבכירים העובדים בשירות הציבורי, שמעבר לו לא יקבלו שכר גבוה יותר.
הכספים שישתחררו, ישמשו מנוף להגשמת המטרות שבקונצנזוס הציבורי כמו: קידום החינוך באמצעות צמצום דרסטי של מספר התלמידים בכתות והשקעה בהכשרת מורים.
מאבק בתאונות הדרכים, הקטנת מיסים – תמריץ להרחבת עסקים קיימים ולהקמת עסקים חדשים. קידום בריאות הציבור, עם שימת דגש על מניעת המחלות ולא על רק הטיפול בהן, כמו הדרכה לתזונה נכונה, עידוד הנקה, עידוד הספורט העממי, השקעה במגרשים ובציוד לספורט, סלילת שבילי אופניים, מסלולים להולכי רגל ועוד.
חוקים ירוקים.
זהו מצע, שכמדומה, אין שום מפלגה מימין או משמאל שתתנגד לו.

אלי . קשה להגיד שהחוקים שאתם מציעים הם חדשניים במיוחד אין כאן שום דבר שאי אפשר למצוא אותו במצעים של מפלגות אחרות.
זאבי : נכון, אלו אינם חוקים חדשניים. אלו הם חוקים של שכל ישר וכולם יודעים שצריך אותם.
אבל עינייך הרואות משום מה בכנסת ובממשלה איש לא עושה דבר בעניין.
אנחנו נעשה
אני מציג רעיון פשוט להבנה שהוא מהלך פוליטי ריאלי ליישום, ולמרות כל הקשיים הצפויים, אני חושב שבפוליטיקה אפשר לשנות ואני רוצה לשכנע את הרוב הדומם, האנשים הפשוטים, שאיכפת להם ממה שקורה סביבם להצביע עבורנו ,כדי שנוכל להבטיח שבכנסת נטפל בכל הנושאים שמעסיקים ומטרידים אותם.
אני ואשתי הגענו למסקנה שלא נוכל להסתכל בעיניהם של נכדינו אם לא נעשה את המאמץ הזה למען עתידם ועל כן החלטנו להקים את המפלגה במייסדים יש בני משפחה שלנו , חברים וחברים של חברים. אנשים טובים ששואפים לשינוי,

אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, בעלי תארים אקדמאיים ועובדי כפיים, אשר משמשים בתפקידים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, שכירים ועצמאיים. הנבחרת הזאת כוללת משרתים בקבע, קצינים וחיילים ששרתו ביחידות המובחרות, במודיעין, בחילות השדה, בחיל האוויר ובחיל הים.
יש ביניהם מהנדסים, פסיכולוגים, כלכלנים, משפטנים, דוקטורנטים לפסיכולוגיה, ביולוגיה ומחשבים.מה שמשותף לכולנו, במפלגה צעירים כמבוגרים, זו האכזבה הגדולה מהדרך בה מתנהלת המדינה, חשש גדול לגורלה ורצון עז לשנות את המציאות, הרעה הזאת, לטובה.

מהו חוק שכר המקסימום ולמה הוא כל-כך חשוב?

כל מי שנכנס למסגרות הפוליטיות הקיימות: כנסת, ממשלה, מועצת עיר, נהנה מיידית משכר ותנאים מפליגים ומשום כך הוא נמצא ברמת סיכון גבוהה להדבקות במחלה הממארת של השחיתות. לחולים קשה לרפא את עצמם, בעיקר כשאינם רוצים.
משום כך בחרנו, אנחנו, לטפל במחלה מחוץ למערכת.
בכלל לדעתנו ,גובה השכר והתנאים הנלווים של הח"כים, צריכים להיקבע באמצעות גוף חיצוני ולא באמצעות חברי הכנסת שהם בעלי אינטרס בעניין .לצערנו ולצער כולנו, לא ראינו הצלחות בנקודות חשובות אלה.ובזה אנחנו רוצים לטפל.

אבל האם אינכם חוששים שהגבלת משכורות בשירות הציבורי ובפוליטיקה רק תגרום לבריחה של אנשים טובים מהם ? הרי גם כך קשה למשוך אנשים טובים באמת לפוליטיקה . 

אני בטוח שבמקום כל נבחר ציבור, או בכיר בסקטור הציבורי, שמקבל שכר ותנאים מפליגים, תמצא טובים ממנו שישמחו לעשות את אותה עבודה בחצי המחיר. תמיד תוכל למצוא אנשים טובים לתחומים האלו.לדעתי אם הם ידעו שהם מוגבלים יותר במה שהם יכולים לקבל הם ידאגו יותר לצרכי הציבור ויעשו פחות לביתם. בכל מקרה ברור לנו שמהחיסכון שיגרם כתוצאה מחוק שכר המקסימום, הכסף יוכל לעבור לאנשים שבאמת זקוקים לו ובאמת עושים דברים למען הציבור, המורים, הרופאים והאחיות, העובדים הסוציאליים והשוטרים. כל המקצועות החשובים באמת שהעובדים בהם מקבלים משכורות משפילות ונוטשים אותם בהמוניהם. להם מגיעות משכורות גבוהות .


האם השכר הגבוה אינו תמריץ גם לשירות הציבורי? האם שכר הולם לאנשי המגזר הציבור איננו מונע שחיתות?

: אתה צודק, אבל בוא נשאל מה לדעתך זה שכר גבוה הולם. יש אחוז אחד שמקבל סכומים מטורפים. לפי דו"ח רכלבסקי משנת 2002 יש 1900 איש שקיבלו שכר של יותר מ-35 אלף שקל בחודש, ומדובר בשנת 2002 כאשר היה משבר כלכלי נוראי במדינה. לדעתי יש להוריד את שכר המקסימום בשירות הציבורי. סכום המקסימום פתוח לדיון, אבל אנחנו רוצים שיהיה דיון רציני בנושא הזה.
פרט לכך, שכר גבוה מעולם לא מנע מהמושחתים להמשיך ולגנוב.

מהם הנושאים הבוערים מבחינתכם? 

מבחינתנו הנושאים החשובים לטיפול הם אלו שבקונצנזוס, אבל איש אינו עושה דבר לגביהם:
א. לשפר את החינוך להקטין את מספר הילדים בכיתה.
ב. לפעול לצמצום תאונו
ת הדרכים
ג. להקטין את המיסים, לעידוד הפעילות הכלכלית
ד. לתת שכר ראוי לשוטרים, למורים, לרופאים לאחיות ועוד. לכל המגזרים הללו מגיע לקבל יותר וחלק מהם עוזב לקנדה לארה"ב בגלל השכר הנמוך והמערכת המושחתת.
ה. הקטנת שכר הבכירים, שזו גם תרומה ישירה לצמצום הפערים הכלכליים

הרעיון שלנו הוא להבהיר לציבור הרחב, שניתן לשנות את המערכת. אנחנו אומרים שברגע שאנחנו מקטינים את שכר הבכירים זאת התחלה. זה מנוף לשינויים מבניים שיעזור לאנשים במערכת לסגור משרדים מיותרים שרק זוללים כסף ואין בהם צורך מיוחד. להפסיק עם הנוהג הנפסד של שרים בלי תיקים וסגני שרים ומאות סגני ראשי ערים, המקבלים משרות רק לצרכים קואליציוניים. לא מקובל עלינו שהכסף הציבורי ילך לדברים מעין אלו.
למשל: יש עיריות רבות שאפשר היה לאחד ולחסוך בכך כסף בלי שהיעילות תיפגע. אבל זה לא קורה. במקום זה כל עירייה מייצרת תאגידים שהם ממלכות של אנשים שזוללים עוד ועוד כסף ציבורי מה שהלך פעם לפקיד בעירייה היום זה תאגיד עם דוברים יועצים ויחצנים בלי סוף עם משכורות עתק ואת אף אחד מהם לא באמת צריך. ואיפה שבאמת זקוקים לכסף הזה הוא לא מגיע.

 

ההגרלה


המועמדים ברשימה לכנסת נבחרו בהגרלה מתוך מאגר של אנשים ראויים ואינם חלק ממועצת המפלגה. הם הפקידו שטר בטחון על סך 4 מיליון שקלים המבטיח שיקיימו את מצע המפלגה ויכהנו קדנציה אחת בלבד. הם אינם "פוליטיקאים" במובן הרע של המילה ומעוניינים לשרת את הציבור.

האם הגרלה נראית לכם דרך לבחור מועמדים טובים באמת? 

ההגרלה נראית לי כברירת מחדל מצויינת להתחלה של רעיון. באתונה ערש הדמוקרטיה, משרתי הציבור נבחרו בהגרלה בארה"ב, מושבעים שחורצים גורלו של נאשם לחיים, או למוות, נקבעים בהגרלה.

כיצד נבנה המאגר ממנו בחרתם את האנשים?

בקבוצה בבסיסית היו עשרות של ידידים וידידים של ידידים. במקור נבחרו 14 איש שמתוכם נשארו ארבעה.


למה רק ארבעה ? מה הרתיע אותם כל כך ?

ברגע שאנשים התבקשו לחתום על שטר ביטחון של ארבעה מיליון שקלים ולהפקידו במועצת המפלגה הם נרתעו. אבל האמונה ברעיון והדאגה לגורל המדינה היוו תמריץ מספיק לחתימה של ארבעה צדיקים .

הגיליוטינה

האם אתה בוטח בהם ? מה מבטיח שלא תהיו כמו עוד מפלגות של אנשים שאיש לא שמע עליהם קודם שנבחרו ,בילו זמן בכנסת נהנו מזכויות ומפרסום תקשורתי של חברי כנסת והתפרקו לאחר מכן מבלי לתרום דבר? 

תראה את האנשים אלו אני מכיר וסומך עליהם . אבל איך הם יהיו בכנסת אני יודע בדיוק כמוך. הם אנשים טובים ואני מקווה לטוב וצריך לתת להם הזדמנות להוכיח את עצמם כמו לכל אדם אחר. בכל מקרה יש כאן רעיון שהוא החשוב ולא האנשים שתפקידם ליישומו .

נניח שאנשיך נבחרו לכנסת כיצד תמנע מהם לעבור למפלגה אחרת תמורת תשלום גבוה מספיק לאחר שנכנסו לכנסת בכספיכם  ולשים את חזונכם לצחוק?

 הציבור זוכר היטב שזה מה שקרה במפלגות אחרות כמו"צומת " ו"הגימלאים" שבהן חברי כנסת בגדו

במצעם ובמפלגתם וצחקו בפרצופם של בוחריהם עבור משרד ממשלתי או מכונית מיצובישי

 תוך כדי שהם "מקימים" מפלגה חדשה,כביכול ,  וכך עוקפים בקלילות  כל חוק שקיים בעניין. 

אני סומך על כל האנשים האלו ומשוכנע שהם יעשו כל מה שיכולתם להעביר את החוקים הנדרשים.

אבל… אם חס וחלילה יקרה המקרה, הלא סביר, והם יערקו למפלגה אחרת או יחליטו פתאום בכנסת ליצור מפלגה חדשה  לאחר שהיגיעו לכנסת בכספי  ויבגדו בהבטחותיהם לבוחרים כי אז… הם ישלמו את המחיר. שטר הביטחון מתנופף על ראשם כמו גיליוטינה. שטר ביטחון זה מחייב אותם לקיים את מה שהם מבטיחים לציבור.

שטר ביטחון על מה ? כנגד מה ?
: שטר הביטחון מבהיר שהם מחוייבים לבצע כחברי כנסת את הוראות הנהלת המפלגה.  
יש לנו כלל ברור במצע המפלגה . אנחנו נהיה מוכנים להשתתף בקואליציה עם כל מפלגה רק אם תתקבל דרישתנו של חקיקת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי. בזה מתחיל הכל. ועד שיושג החוק הם יצביעו נגד הממשלה בכל עניין כספי. ניכנס רק לקואליציה שתקבל את חוק שכר המקסימום בשירות הציבורי שאנחנו נדרוש .
ואם חברי הכנסת שלנו יפרו את ההבטחה הבסיסית הזאת לבוחר הם חייבים לשלם את שטר הביטחון.

האם אתה מודע לכך שחוק החסינות של חברי הכנסת קובע ששום דבר שהמועמד התחייב לו לפני שהיה חבר כנסת לא תופס לאחר שנבחר? גם שטר הביטחון הזה לא יהיה תקף.  

 צריך להבין השטר הזה תופס גם כנגד חוק החסינות של חברי הכנסת. שטר הביטחון היה חסר תוקף לפי החוק, אם הייתי כותב שהם צריכים לעשות כך וכך. אבל אז לפי חוק החסינות הם לא מחוייבים לכלום . אבל השטר שהם חתמו עליו הוא שטר פתוח שלא כתוב על מה שהוא ניתן, ואותו אי אפשר גם לפי חוק החסינות להפר .
אני לא חושב שהמפלגות שיציעו להם הצעות, יוכלו להציע להם סכומים שעולים על הסכום הזה שיצטרכו לשלם, אם יעזבו את המפלגה או את הדרך והברורה שלה.
***
בשלב מסויים רשימת "לזוז," דרשה לפסול את כל הרשימות שהוגשו לוועדת הבחירות המרכזית ב-28 בדצמבר. זאבי הסתמך בדרישתו זאת על סעיף בחוק הבחירות לכנסת הקובע כי הרשימות יוגשו לוועדה לא יאוחר מהיום ה-47 לפני הבחירות שחל ביום חמישי, ה-25 בדצמבר. לכן, לטענתו, כל הרשימות שהוגשו באותו יום, ובכלל זה הליכוד, מרצ וקדימה היו צריכות להיפסל. 

הגשנו תלונה בעניין זה לוועדת הבחירות וקיבלנו תשובה. הסתבר שיש סעיף נידח בחוק שחגים דוחים את ההגשה ויש לקחת בחשבון כל מיני חגים יהודיים ומוסלמיים ונוצריים שיכולים להביא לדחייה של תאריכים. לי התשובה הזאת עדיין נראית מבולבלת משהו ובהחלט לא לפי רוח החוק, כי ההגשה נדחתה ליום ראשון, שהוא השבתון של הנוצרים, אבל החלטתי לעזוב את העניין."

איך אתם מעבירים את המסרים שלכם ? אתם מקיימים חוגי בית ? 
אנחנו לא מקיימים עצרות עם וחוגי בית אנחנו מקיימים את כל הקשר שלנו עם ציבור הבוחרים באמצעות רשת האינטרנט. מהבחינה הזאת אנחנו חדשניים. אבל כמובן נשאר לראות אם זה יהיה יעיל מספיק. חבל לי שהתקשורת אינה מדווחת כלל על פעילות המפלגות הקטנות, ושלא מזמינים אותנו לפאנלים הפוליטיים בבתי הספר התיכוניים כמו את המפלגות הגדולות. האם זאת דמוקרטיה אמיתית לתת פתחון פה רק למפלגות הגדולות ?
ברור לנו שחלק גדול מהאזרחים מיואשים מהאפשרות לשינוי.
אנחנו פותחים צוהר של רוח טובה, אנחנו אומרים קחו את גורלם בידכם הצטרפו אלינו וככל שעוד ועוד יצטרפו אלינו אנחנו נהיה כמו אש בשדה קוצים שמטהרת ומנקה את השחיתות . .
שימו "נץ" בקלפי ואנחנו נראה לכולכם שאפשר לעשות שינוי.
תנו לנו להיות האש בשדה הקוצים.


Lazuz2008@gmail.com

הטל. של אמנון  זאבי הוא 0546551181

האתר של מפלגת "לזוז "
מצע המפלגה
מפלגת לזוז בויקיפדיה

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 469 שכבר עוקבים אחריו