"הם " ו"אנחנו " על פי מואיז בן הראש

 

בימים אלו נודע שהמשורר מואיז ( משה ) בן הראש זכה בפרס ראש הממשלה.

 לרגל הזכיה אנו מפרסמים כאן מאמר על שיר שלו מאת המשורר והמבקר אורן עילם .

"הם" ו"אנחנו":

 פירוש לשיר "הם" של מואיז בן הראש

מאת אורן עילם

הם

הֵם הַהוֹלְכִים בַּדְּרָכִים הַנּוֹגְעִים בָּאֱמֶת
הַנּוֹגְעִים בַּזְמַן לֹא בַּזְמַן
הַהוֹלְכִים יְחֵפִים מֵעַל הַחוֹל הַשּׂוֹרֵף
הַנּוֹגְעִים בַּזְמַן לֹא בַּזְמַן
הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רוֹאִים בּוֹ אוֹר
הַהוֹלְכִים בַּזְמַן לֹא בַּזְמַן
אֵימָתַי יָאִירוּ לָנוּ
זְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת
בַּזְמַן הָאַחֵר
הַמְּאַחֵר.

שם השיר הוא "הם". מי הם אותם "הם"? גם לאחר קריאת השיר התשובה לא לגמרי ברורה. בניגוד לסגנונו הרגיל של בן הראש, השיר הזה הוא כתב חידה של ממש. השיר פותח את ספר השירים "לחם החלום" וכתוצאה מכך הוא מוצג ללא הקשר קודם. על ידי כך נמנעת האפשרות של מתן פרשנות לשיר על פי רוח השירים שקדמו לו בספר. כך נשמרת מלוא מידת החידתיות של השיר. מהו היחס של הכותב אל אותם "הם"? האם מדובר בחבריו? יריביו? האם הוא מכיר אותם? על מנת לנסות להשיב על שאלות אלו אבחן את התיאורים בהם משתמש המשורר כשהוא בא לאפיין את "הם".

הֵם הַהוֹלְכִים בַּדְּרָכִים

הם אלו שהולכים בדרכים, בניגוד ל"אנחנו" הפסיביים, שיודעים לאפיין אותם, אך לא הולכים בדרכים בעצמנו. ההבדל הזה בין "הם" ו"אנחנו" עשוי לנבוע מכך ש"הם" רוצים ללכת בדרכים בעוד "אנחנו" לא רוצים ללכת בהן. לחלופין, ההבדל יכול לנבוע מסלקציה מצד "הדרכים" עצמן, המאפשרות ל"הם" ללכת בהן, אך מונעות זאת מ"אנחנו". בכל מקרה, העובדה ש"הם" הולכים בדרכים יכולה לשמש בסיס להערצה כלפי אותם הם. מצד שני ייתכן שמדובר ביחס מליצי כלפיהם, כלומר, שימוש בלשון סגי נהור, בבחינת הם הולכים בדרכים אך לא מגיעים לשום מקום. אם כך, התיאור הפותח בשיר מציע שתי אופציות לאפיון יחס המשורר כלפי "הם". מצד אחד ייתכן שהוא מעריץ אותם אך מצד שני ייתכן שהוא בז להם.

הַנּוֹגְעִים בָּאֱמֶת

גם ביטוי זה מעיד על הערצה כלפי "הם", זאת מפני שיש להם יכולת מיוחדת לגעת באמת. לחלופין, גם כאן ייתכן שמדובר בביטוי מליצי הנאמר בלשון סגי נהור, ביטוי המעיד על זלזול ב"הם".

הַנּוֹגְעִים בַּזְמַן לֹא בַּזְמַן

התיאור המורכב הזה יכול להתפרש בכמה דרכים שונות:
1. "הם" נוגעים בזמן, אך התזמון שלהם גרוע ולכן הם נוגעים בו בזמן הלא הנכון, הם נוגעים בו מוקדם מדי או מאוחר מדי. מהפירוש הזה נובע יחס של זלזול כלפי אותם "הם".
2. "הם" נוגעים במשהו שהוא זמן ולא זמן באותו זמן, כלומר הם נוגעים במשהו נצחי, משהו על זמני. מהפירוש הזה נובע יחס של הערצה כלפי אותם "הם".

בסיכומו של דבר הביטוי מעיד מצד אחד על הערצה כלפי "הם", מצד שני זלזול כלפיהם.

הַהוֹלְכִים יְחֵפִים מֵעַל הַחוֹל הַשּׂוֹרֵף

כאשר אדם הולך יחף על חול שורף הדבר יכול להעיד על כך שהוא על-אנושי בכך שהוא חסין להשפעת החול השורף. לחלופין, הדבר יכול להעיד על כך שהוא טיפש בכך שהוא מכחיש את פגיעותו ואנושיותו ואינו מגן על עצמו כראוי.

השימוש במילה "מעל" ראוי להתייחסות, משום שטבעי יותר היה "על". אנשים הולכים בדרך כלל על חול ולא מעליו. יש כאן רמז להליכה שלא נוגעת בחול. ייתכן שהחול במהותו הוא שורף, אך "הם" לא נשרפים ממנו כי הם הולכים מעליו בלי ממש לגעת בו. הדימוי הזה נקשר אסוציאטיבית לישו והליכתו על המים. לסיכום, הביטוי "הולכים יחפים מעל החול השורף" מעיד על שניוּת כלפי "הם". המשורר מביע הערצה אליהם בשל היותם על-אנושיים, אך מביע גם בוז כלפיהם על כך שהם לא מגנים על עצמם ולכן עלולים להישרף.

הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רוֹאִים בּוֹ אוֹר

מצד אחד יש ל"הם" יכולת מאגית לראות אור במקום בו יש חושך ולכן הם מושא להערצתו של המשורר. מצד שני האור אינו אמיתי אלא רק יציר דמיון של אותם "הם". הם משלים את עצמם שהם רואים אור במקום בו יש למעשה חושך.

הַהוֹלְכִים בַּזְמַן לֹא בַּזְמַן

התיאור הזה דומה לתיאור "נוגעים בזמן לא בזמן" אך לא זהה לו. "הולכים בזמן לא בזמן" יכול להתפרש בכמה דרכים:
1. "הם" הולכים בתוך הזמן, אבל התזמון שלהם לא טוב. הפירוש הזה דומה לפירוש הראשון ל"נוגעים בזמן לא בזמן".
2. "הם" הולכים במשהו שהוא זמן ולא זמן. הפירוש הזה דומה לפירוש השני ל"נוגעים בזמן לא בזמן".
3. "הולכים בזמן" במובן של מפנים את מקומם בזמן, "לא בזמן" כלומר, יש כאן היפוך. "הם" כביכול מפנים את מקומם בזמן, אך הם עושים זאת לא בזמן, כך שבשורה התחתונה הם לא מפנים את מקומם בזמן. ההיפוך שיש כאן מדגיש את העובדה שהם לא מפנים את מקומם. בהתחלה זה נדמה שהם מפנים את מקומם, אבל אז מסתבר שלא כך הדבר, מפני שההליכה שלהם שכביכול נעשית בזמן, נעשית למעשה לא בזמן. ההיפוך הזה מעצים את התחושה של אי פינוי המקום של אותם "הם".

אֵימָתַי יָאִירוּ לָנוּ

יש כאן התחלה של שאלה. מצד אחד השאלה הזאת מביעה תקווה, ציפייה, כמיהה, לכך שאותם "הם" יאירו "לנו". מצד שני היא מביעה טרוניה על כך ש"הם" אינם מאירים "לנו". יש כאן סרקזם במובן שייתכן שהם מאירים, אך האור לא מגיע "אלינו". העובדה שאין אור, מקנה לשאלה אופי של שאלה רטורית. נוסף לכך השימוש במילה "אימתי" במקום במילה הנפוצה יותר "מתי", מעיד על אופייה המליצי של השאלה. השימוש במילה "לנו" משווה לשאלה אופי של "וישחקו הנערים לפנינו", בבחינת, בואו תראו לנו מה אתם מסוגלים. בסיכומו של דבר שוב יש כאן דואליות בין הערצה וזלזול. "הם" נערצים בכך שעיני הכותב נשואות אליהם והוא תולה בהם תקווה להאיר. מצד שני אופי השאלה מעיד על כך שהמשורר לא מאמין שאי פעם התקווה שלו מהם תתממש, ועל כן הם מושא לבוז מצידו.

זְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת

"זמירות חדשות" הוא ביטוי שמשמעותו התחדשות. כאשר בוחנים כל מילה בו בנפרד אפשר לראות שמדובר באוקסימורון. זמירות הן ניגונים שחוזרים על עצמם באופן קבוע, וזה בניגוד לדבר חדש. לכן "זמירות חדשות" הוא לא סתם ביטוי למשהו חדש, אלא הוא ביטוי שאומר שהקבוע הוא חדש. יש בזה רצון לשנות מציאות אחת קבועה למציאות אחרת קבועה. המשורר אינו רוצה שלא יהיו זמירות בכלל, אלא שיהיו זמירות חדשות, ואלו, יהיו לקבועות. הוא אינו מתנגד לכך שיש סדר בדברים, הוא לא מייחל למציאות בה הכול משתנה כל הזמן, הוא מבקש להחליף את הסדר הקיים בסדר חדש.

בַּזְמַן הָאַחֵר

מצד אחד הכוונה היא לעתיד ומצד שני הכוונה היא לזמן שונה בתכולתו, כלומר, זמן שיקרו בו דברים אחרים, שיהיו בו "זמירות חדשות". הזמן האחר, הוא גם במובן של עידן אחר, כזה שיהיו בו דברים שונים בתכלית.

הַמְּאַחֵר.

הזמן הזה, שהמשורר מייחל אליו, מאחר לבוא.

מי הם "אנחנו" בשיר? האם הכוונה היא לקורא השיר והמשורר, כיחידה המרכיבה את ה"אנחנו"? לפי פירוש זה המשורר מנסה לאגד את הקורא אל תוך יחידת ה"אנחנו". בכך הוא מנסה לגרום להזדהות מצד הקורא. ומה אם הקורא שייך לאותם "הם"? במקרה כזה הקורא הוא גם "הם" וגם "אנחנו". יש כאן ניסיון להעביר את הקורא מחלקת ה"הם" אל חלקת ה"אנחנו" והכחשת האפשרות שהקורא שייך ל"הם". המשורר לא רוצה לקבל את האפשרות הזאת והוא מנסה לגדור את הקורא בתוך "אנחנו".

בקשר לביטוי "זמירות חדשות" מי שאמור להביא זמירות הוא משורר. לכן יש כאן חשיבות לעובדה שכותב השיר מצפה מגורם חיצוני להביא זמירות, בעוד שזהו בעצם תפקידו שלו. המשורר מביע טרוניה כלפי אותם "הם" שהם כביכול מושא להערצתו, אך למעשה מושא לזלזול מצידו, על שהם לא מביאים איתם את בשורת השירה. כתוצאה מכך הוא עצמו נאלץ לשאת בנטל ולהביא את הזמירות האחרות. הוא נאלץ ליטול על עצמו את שליחות המשורר להביא את בשורת השירה. לכן השיר הזה הוא השיר הפותח את הספר. השיר נותן את הרקע ואת ההצדקה לקיומו של הספר. הוא מתאר מצב בו האנשים הנערצים ביותר, הם אלו המאכזבים ביותר, והם לא מביאים שינוי ולא משתנים. לכן הוא נאלץ לצאת לדרך.

הניגוד בין "הם" ובין "אנחנו" יחד עם היותם של "הם" על-אנושיים, משמעותו שהמשורר מצהיר בעקיפין שבדרך שלו הוא יהיה אנושי, לא על-אנושי כמו אותם "הם". בכך שהוא אנושי הוא מוותר על ההערצה שהיא נחלתם של "הם" בשל היותם על-אנושיים. בכך שהוא אנושי הוא גם נמנע מהזלזול שהוא מנת חלקם בשל היותם נוגעים באמת רק לכאורה, בשל היותם נשרפים מהחול השורף עליו הם הולכים יחפים, בשל היותם מדמים לראות אור במקום בו יש חושך, בשל חוסר יכולתם לצעוד עם הזמן ולחיות אותו, בשל חוסר יכולתם לעמוד בציפיות כלשהן לחידוש. הוא מוותר הן על ההערצה והן על הזלזול, ובוחר בדרך האנושיות, דרך בה הוא יגע באמת עד כמה שידו משגת ולא יותר מכך, בה הוא יצעד בזמן כן בזמן, ולא יתנתק מהזמן, בה הוא לא יהלך יחף מעל חול שורף כקוסם, בה הוא יראה אור היכן שיש אור וחושך היכן שיש חושך. כתוצאה מכך, לא הם אלא הוא זה שיאיר זמירות חדשות ויחולל את השינוי המיוחל. יש בשיר הזה ענווה בשל ההודאה באנושיות, מצד שני יש בו התנשאות על אותם "הם" בכך שדרכם היא כדרכו של תקליט שבור, בעוד שדרכו תוביל בסופו של דבר לכך שיישמעו זמירות חדשות.

ראו גם :

הנודד הנצחי מלוסנה

השירה כמאמר פוליטי

שני גאונים בעולם מחשיך

ולטר בנימין - גרשום שלום: חליפת מכתבים

הופיע בעיתון "מקור ראשון ".

סקירה על הספר "וולטר בנימין גרשם שלום –חליפת מכתבים 1933-1940 תרגום מגרמנית הראל קין הוצא רסלינג 2008

 

קוריוז : יום אחד הסתובבתי לי בעיר וניגש אלי בחור והודיע לי שאני נראה בדיוק כמו הפילוסוף הידוע וולטר בנימין וחקר :האם אהיה מוכן להשתתף בסרט סטודנטים על חייו של בנימין בתפקיד האיש הדגול ?
נתתי את הסכמתי בשקיקה .וודאי וודאי שאשמח לגלם בסרט את וולטר בנימין
בכל רגע נתון
אבל לצערי מאז לא שמעתי מהבמאי.
בכל מקרה אם הוא קורא כתבה זאת,ההסכמה עדיין בתוקף.
קוריוז נוסף :יש לי ידיד דמות מוכרת בחוגי הספרות בתל אביב ובחוגי בית הקפה הנסיך הקטן וגם בחוגי האקדמיה בתחום המשפטים  שנראה בכפילו של חוקר הקבלה גרשום שלום הצעיר.

 כך שכשאנו הולכים ביחד אנו נראים כמו וולטר בנימין וגרשום שלום ….
וכן היה ביננו דיון גם על הנושא הזה,האם יש כאן גילגול נשמות כלשהו ? כנראה שלא .אבל עדיין …
העניין בהחלט מעורר מחשבות.
וכן אני בהחלט מרגיש קרבה רוחנית גדולה הן לשלום והן לבנימין מסיבות שאולי יתבררו לקוראים שמכירים אותי מכתבה זאת.וגם מסיבות נוספות.
ולהלן לפניכם כתבה על ספר שעוסק בחליפת המכתבים בין וולטר בנימין וגרשום שלום.כתבה נוספת על גרשום שלום גדול חוקרי היודאיקה של זמננו ובלש חובב לבדו תופיע בקרוב .

היום מהפרספקטיבה של ראשית המאה ה-21 ברור שגרשום שלום היה גדול חוקרי היודאיקה בתקופה שהייתה תור הזהב של המחקר בתחום זה במאה העשרים,תור זהב שלמרבית הצער על פי מה שנראה באקדמיה שלנו נראה שהסתיים.


גרשום שלום ייסד לבדו תחום מחקרי שלם חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית שהוא כיום התחום הידוע והפופולארי ביותר בקרב הציבור הרחב של היודאיקה כולה. מחקריו המרובים בנושא כללו ספר מקיף ומפורסם על שבתי צבי .וכמדומה שהוא יותר מכל אחד אחר תרום ל"פופולריזציה " של תחום הקבלה בקרב הציבור הרחב גם זה הלא יהודי . . קשה לחשוב על חוקר אחר מתחום היודאיקה שהשפיע בצורה כזאת על סופרים שמחוץ לתרבות היודאיקה כמו הסופר בורחס וחוקר הספרות הרולד בלום.
אם אפשר לדבר על איזה שהוא מקביל במדעי היודאיקה שזוכה מתלמידיו להערצה מהסוג שלה זוכים בחוגים החרדיים נחמן מברסלב או הרבי מלובביץ' או הגאון מוילנה או בציונות הרצל ז'בוטינסקי ובן גוריון הרי גרשום שלום הוא האיש .
ובהתאם בשנים האחרונות מתפרסמים ביוגרפיות עליו של תלמידים כמו יוסף דן
שלום עצמו היה מודע היטב וכל חייו לחשיבותו.הוא שמר כמויות עצומות של חומר עבור הביוגרפים של העתיד ואכן בשנים האחרונות מתפרסמות חליפות מכתבים שלו עם אימו ועם חוקרים אחרים כמו מורטון כהן ויומניו כפי שאין על שום חוקר יודאיקה אחר ונראה שפרסומים אלו יימשכו גם בעתיד . וזאת הוכחה ברורה לכך שגרשום שלום נראה כ"ענק רוחני " יוצא מגדר הרגיל שכל מילה שלו היא חשובה וראויה לפירסום . .
. ולאחרונה מתפרסמת בהוצאת רסלינג התכתבותו עם האיש שהיה חברו החשוב והמוערך ביותר של שלום, האיש שהיה כה חשוב בעיניו עד שטרח לכתוב ספר שלם על תולדות מערכת היחסים שלהם הפילוסוף ומבקר הספרות וולטר בנימין שבדרכו שלו הפך לדמות משפיעה בעולם התרבות של סוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21 כמעט או יותר מכמעט כמו גרשום שלום .

 
בנימין נודע בימי חייו בעיקר בשל פעילותו כמבקר ובשל חיבוריו הפילוסופיים. כמבקר סוציולוגי ותרבותי שילב בין רעיונות של מיסטיקה יהודית ומטריאליזם היסטורי, ובכך תרם תרומה חדשה לפילוסופיה המרקסיסטית. הוא היה ידוע בקשריו עם אסכולת פרנקפורט של מחקר ביקורתי. אולם רק שנים לאחר מותו ב-1940 החל פרסומו הגדול בתחומי ההגות והביקורת המודרנית והוא הפך לאחד הדמויות המרכזיות של החשיבה של המאה העשרים. מאמרו "משימת המתרגם" הוא אחד מהטקסטים התיאורטיים הידועים ביותר בנושא התרגום. הוא כתב ספרים בתחומים שונים ומגוונים שנחשבים יצירות מופת בתחומי האסתטיקה למשל ספר על המשורר בודליר וספר על ההיסטוריה של הצילום . ספרו " יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני / [: תרגם שמעון ברמן ספרית פועלים, (תשמ"ג 1983)נחשב היום לטקסט בעל חשיבות עליונה בתחומי מדעי הרוח ומצוטט רבות בספרים על מוסיקולוגיה למשל וכיום כשהשיעתוק המכני התרחב מעל ומעבר למה שמישהו חשב שאפשרי בימיו של בנימין הספר הוא חשוב מאי פעם . יצירותיו של בנימין הן כיום חלק חיוני מארון הספרים של כל מבקר תרבות . .

לשלום היו ידידים רבים שהיו משכמם ומעלה מבחינה אינטלקטואלית ,מרטין בובר ,ש"י עגנון ורבים אחרים . אולם דומה שלאיש מהם לא הייתה השפעה גדולה עליו כמו לבנימין והקשר בינהם אם כי קשה להגדירו כסימביוטי הייתה לו השפעה עצומה על חיי שניהם. אישתו של שלום פניה טענה פעם שבנימין היה האדם שהיחיד שבעלה אהב באמת .


ביומנו מ1917 /שבו תיאר את פגישתו הראשונה עם בנימין הוא תיאר אותו כאדם של "גדולה ברורה ואבסולוטית ואת המפגש בינהם תיאר כ"התנסות החשובה ביותר בחיי התנסות ששינתה אותי ב אופן מוחלט" הוא האדם היחיד שבעולם שיכול להיות נביא האלוהים וכנביא הוא טיהר את רוחי כפי שרק נביא אמת יכול ". מילים שלא יאומנו ממש משלום בעל התדמית הרציונאלית והסקפטית של ההיסטוריון שהוא שמר עליה תמיד .אבל עובדה הוא כתב אותן ביומנו. ".
לשניים היו נקודות דמיון בכך ששניהם חשו תיעוב כלפי הלמדנות האקדמאית השגרתית ואל הערכים של המעמד הבינוני היהודי הגרמני של התקופה וכל אחד מהם היה מוכן ללכת בכיוונים שנחשבו "לא ראויים ונחותים" בעיני האקדמאי הממוצע של התקופה.
שלום בכך שפתח בחקר תרבות המיסטיקה היהודית נושא שבעיני קודמיו בחכמת ישראל נחשב לנושא בזוי ממש .
וולטר בנימיו מצידו לצד דברי ההגות הפילוסופיים המעמיקים שלו היה אחד ההוגים הראשונים שעסקו ברצינות בחקר וניתוח של ספרות הילדים עוד תחום שלא נחשב ראוי להתייחסות רצינית באותה התקופה . הוא אף כתב תסכיתי רדיו לילדים אם כי לא העריך אותם במיוחד אבל אסף באינטנסיביות ספרי ילדים.
מצד שני לשניהם היה ידע כללי עצום בתחומי התרבות והספרות השונים שלא להרבה אקדמאים היה כמוהו . שניהם היו ביבליופילים אובססיביים שחיפשו כל חייהם אחרי ספרים נדירים עם משיכה לספרים אזוטריים ומוזרים במיוחד. לשניהם הייתה משיכה אל האזוטרי והנדיר ואל רעיונות לא מקובלים ( כמו נומרולוגיה ) שנראתה היטב במחקריהם השונים .
אבל מטבע הדברים היו בינהם גם הבדלים רעיוניים בסיסיים.
:בנימין העמיד במרכז מענייניו והגותו את השפה האנושית כדרך לבטא משהו מהחוויה האלוהית שממנה גלה האדם .
גרשם שלום לעומת לא האמין שיש אפשרות כלשהיא לגילוי אמיתי של דבר האל. לדעתו האדם אינו יכול לדעת את המשמעות האמיתית האל עצמו כפי שהאל מבין אותה אבל המשמעות ניתנה לו על ידי דורות של פרשנים שניתחו ופרשו שוב ושוב את הטקסטים עליו ובכך יצרו עבור דבר האל מה שלא יהיה משמעות משלהם . עבור שלום"האל הוא חסר משמעות אבל נותן משמעות ". ורק דרך הפרשנות אפשר להגיע לאמת או איזו שהיא אמת.
. שלום האמין שלמרות כל הרעיונות השונים והמנהגים ביהדות בסופו של דבר אפשר לאחד את כולם ולשלב את כולם לאחדות וזה יכול להתבצע רק בידי אדם כמוהו "פותר חידות" שמתפקידו לפענח לפתור ןלשלב את כל החידות והבעיות שהפרשנים עצמם לאורך הדורות אינם מסוגלים לפתור. מאחר שרק הוא בקץ כל הדורות של ההגות המיסטית ( ובזמנו של שלום דומה היה שההגות הקבלית היגיעה לסיומה ודועכת אם כי כיום בתקופה של התפרצות חדשה של הגות זאת כמובן אנו יודעים שלא כך היה הדבר ) יכול בסופו של דבר על ידי חקירותיו לראות ולפענח את התמונה השלמה והמלאה ולהבין אותה כפי שאף אחד לפניו לא יכול היה להבין .
בנימין לעומת זאת היה אופטימי הרבה פחות משלום האמין שהאמת שבורה לחלוטין אי אפשר יהיה לעולם לחבר אותה מחדש ליותר מקרעים וניתן לצפות רק בחלקים קטנים ממנה אם בכלל .הוא בהחלט לא האמין בניגוד לשלום שאי פעם אפשר יהיה לפענח את האמת .
ההתכתבות
מכתבים היום הם דבר ההולך ונעלם גם מאחר שהאי מייל הולך ומחליף את המכתב המודפס ואי מיילים מטבעם נוטים להיות קצרים בניגוד למכתבים הארוכים והמפורטים. ועם זאת קשה למצוא תחליף להתכתבות בין שני אישים שמציגה לא רק את רעיונותיהם אלא גם כיצד חשו והרגישו ב"נעלי בית " ויכלו להשמיע את דעותיהם וטענותיהם באופן חופשי מכל צנזורה ו"מה יגידו ".
התמונה המצטיירת אז היא לעיתים קרובות שונה מאוד ממה שמצפה הקורא למצוא על האישים הנ"ל על סמך ספריהם "הרשמיים".
וכך הוא בהתכתבות הזאת בין שני ענקי ההגות של המאה העשרים.
בספר זה מובאת ההתכתבות שאותה קיימו השניים בשנים1933 -1940 כאשר וולטר בנימין ברח מהמשטר הנאצי לצרפת וניסה לבנות שם את חייו שלום שהה בארץ ישראל והקים שם את חקר הקבלה
לכל מי שמתעניין בפרטי חייהם הרי הספר מהווה נקוד השלמה חשובה לספרו של שלום שמתאר את תולדות היחסים בינם.

חלק מההתכתבות נראה היום לכאורה בנאלי למדי. שיחות על אנשים המוכרים לשניהם , דיונים רבים על בעיות פרנסה וויכוחיים בפוליטיקה ( בנימין נטה למרקסיזם ושלום ניסה להניא אותו מכך ) אבל אין בהם עניין רב למי שאינו מומחה לתולדות חייהם.
חלק מעניין בהתכתבות היא תיאור המצב בפלסטינה ובאירופה .בנימין מתאר ללא כחל ושרק את חייו כאינטלקטואל גולה בצרפת.שלום מצידו מתאר את המצב בפלסטינה ורמז יותר מפעם אחת שעל בנימין לעבור לשם,אבל הוא גם מודה שספק אם בנימין יוכל למצוא שם פרנסה .ונראה שזאת הייתה הסיבה העיקרית מדוע לא עבר בנימין לפלסטינה .סיבה אחרת מן הסתם הייתה הקשר העמוק שאותו חש עם התרבות האירופית ושאותו התקשה לשבור במעבר ליבשת אסיה בכל זאת עם היה עובר בנימין לפלסטינה היה מציל את חייו.ולנו לא נותר אלא להצטער שהוא לא קיבל את ההחלטה הזאת ..
נקודה מעניינת בהתכתבות היא החשיבות העצומה שאותה ייחס בנימין לספרייתו שאותה הצליח איך שהוא להעביר לצרפת בקושי רב ובמאמצים אדירים כמעט הרואיים. ובגורלה עסק רבות.החשיבות הרבה שאותה שני האנשים יחסו לספרים ולעולם הרוח יוצאת היטב מהמכתבים והקורא אינו אלא יכול להצטער על כך שהיום אין הרבה אנשים כאלו.
. אבל יש גם דיונים מדהימים ממש בין שני האינטלקטואלים האדירים.
אנ
חנו לומדים על פן בלתי ידוע ביצירתו של שלום שכתב שירה ושלח כמה דוגמאות ממנה לידידו.
יש דיון מעניין ביותר על סופר פרנץ קפקא שהיה חביב על שניהם אבל כל אחד מהם הבין אותו בצורה המנוגדת לחלוטין.שניהם ראו בו כמי ששייך למסורת המשיחית אבל הם פירשו אותו בצורה מנוגדת כלאחד לפי השקפתו משל קפקא הוא דובר השקפתו הרעיונית . .עבור שלום קפקא הוא תוצר של מסורת
הפרשנות היהודית של העולם. עבור בנימין קפקא מראה על השבירה וחוסר היכולת של האיחוי של התורה ושל הגלות השוררת בכל.הבריאה .זהו דיון עמוק ומעניין אם כי יש לי ספק רב אם מישהו מההוגים האלו אכן כיוון לדעותיו של קפקה עצמו שמן הסתם היה מופתע לקרוא את הפרשנויות המנוגדות של כל אחד מהם לדעותיו.
עוד נקודה מעניינת,ומדהימה ממש במכתבים היא של כוח הניבוי שלא יאומן ממש של שלום שכבר מהימים הראשונים הבין איזה אסון עומד הנאציזם להביא על העולם. .כבר במכתב מ1933 כשהיטלר היה רק כמה חודשים בשלטון שלום כבר חזה את האפשרות שמצבם של היהודים יגיע לכדי שפיכות דמים ושמתרחשת באן ""קטסטרופה בהחלט במימדים היסטוריים גלובליים ואנו יכולים להבין אתה את שנת 1492 "(שנת גירוש ספרד א.א. ( ע' 50)
ובמכתב האחרון שאותו שלח שלום לבנימין תוך כדי דיון במאמר תוהה שלום כיצד תיראה אירופה לאחר היעלמותם של היהודים.
כשאתה קורא את המילים האלו אתה נדהם מכושר הנבואה של גרשום שלום שהוכיח את עצמו כנביא אמת .בשנת 1940 עדיין היה רעיון השמדת כלל יהודי אירופה רעיון במוחם של היטלר והימלר ותו לא. ועידת ואנזה שאירגנה את ביצוע הרעיון הזה התכנסה ב-1942 . אבל נביא האמת גרשום שלום ב-1940 כבר ניחש והבין בדיוק כיצד כל העסק עומד להסתיים.
וזה היה המכתב האחרון ששלח לבנימין שמת תוך כדי ניסיון בריחה מצרפת הכבושה בידי הגרמנים.
נשאלת השאלה : האם הספר מוסיף לנו משהו רק אם אנו מתמחים בתולדות חייהם של האישים האלה? האם הוא מוסיף רק רכילות אישית? או שיש בו תרומה הן להבנת יצירתם הגדולה של האישים האלה, הן להיסטוריה של התקופה ולתרבות בכלל??
והתשובה היא שאכן יש בו משום מפתח להבנת רעיונויהם של שני אישים אלו במהלך שנות השלושים ,למשל בדיון שקיימו על קפקא שיש בו כדי להראות את הצדדים השונים והמנוגדים של רעיונתיהם על המשיחיות.

זהו ספר כבד וקשה אולם בסופו של דבר שווה בהחלט לקרוא אותו על מנת לראות שני אינטלקטואלים שגם בזמן שהם"בנעלי בית" מעלים כבדרך אגב תובנות יוצאות מהכלל בענייני תרבות פילוסופיה יהדות ופוליטיקה וחוזים כמעט כבדרך אגב את העתיד לבוא תוך כדי נתינה של תיאור מעניין ומפורט של חייהם של אינטלקטואלים גולים החרדים הן לספריהם והן לעתיד התרבות כולה בעולם ההולך ומחשיך סביבם.

נספח : פרשת יצחק לאור והשמוק האקדמאי

 

המבקריצחק לאור פירסם גם הוא מאמר על ספר זה והמאמר הוא גרוע ביותר גם בסטנדרטים הרגילים של לאור. הסיום  האירוני (?)" שלו  ". תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר."‏‏[

הסיום הזה שבו לאור קובע שטוב מותו של בנימין באירופה מאשר שהיה חס וחלילה ניצל וחי כאקדמאי כמו שלום ולאור בישראל הוא מטופש פשוטו כמשמעו.
אתה תוהה על מה בדיוק חשב לאור כשכתב סיום כזה ועל מה חשב בני ציפר העורך כשאישר לפרסם סיום כזה. 
לא ניתן אלא לנחש ששלום אם כי החזיק בדעות שאינן שונות כלל מאלו של לאור כאחד מאנשי תנועת "ברית שלום " שקראה למדינה דו לאומית עורר את זעמו של לאור וזאת בגלל שלמרות הכל העז להחשיב את עצמו כציוני וזה חטא חמור שאין עליו כפרה בעיני לאור. ומה שחמור לא פחות הוא העז לזלזל בחנה ארנדט אחת מהגיבורות של לאור. 
ואם לאור שונא כל כך אדם שהיה בעצם קרוב לו בדעותיו הפוליטיות לא ניתן אלא להצטמרר מהמחשבה מה הוא חושב על אנשים שאינם קרובים לו בדיעותיו.

בכל אופן היה במאמרו של לאור קטע ספציפי אחר :
" אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת, אלמלא ידענו, כי אז הספר הזה היה באמת רק מסמך מרתק ונוגע ללב".
הקטע הספציפי הזה עורר סערה אם כי לדעתי לא מהסיבות הנכונות.

 אנשים התלוננו הכיצד מעז לאור לכנות את שלום הדגול"שמוק אקדמאי מצוי ". ויש בכך צדק.( אם כי יש שיטענו שאותו הדבר בדיוק אפשר לטעון לגבי לאור עצמו )
עם זאת ראוי לציין שלאור כינה כך גם את הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ( אגב ידיד ומאהב של חנה ארנדט )  "היידגר, שהיה לא רק שמוק אלא גם חסר חוש הומור".  
ולא ידוע לי שכאן מישהו השמיע צפצוף של מחאה על השימוש במילה כזאת במוסף ספרותי מכובד.
כאן כנראה הייתה הסכמה כללית של הקוראים עם לאור בעניין היותו של הנאצי היידגר "שמוק".

.ניתן לנחש מהשימוש שתכוף של לאור במילה שהוא מרבה להשתמש בה באופן כללי מבלי שהדבר יעורר בדרך כלל סערה.
העניין הוא שברגע שאתה מתחיל לנקוט בניבולי פה ומילות עלבון לשמן כלפי מישהו אין לכך סוף

עדיף לנמק תמיד בפירוט כשתוקפים מישהו גם אם הוא שנוא עליך במקום להשמיע כנגדו ניבולי פה.

 גם אם  הוא הנאצי היידגר.  גם אם הוא הנאצי היטלר

אבל בעיני זה לא עניין שראוי לעורר סערה ציבורית.
עניין חמור בהרבה הוא טענתו של לאור ש" אבל כזה ( גרשום שלום .א.א )( הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת, "…
ובכן מסתבר שטענתו זאת של לאור שגויה.  
איטה שדלצקי עורכת קבצי המכתבים של שלום כתבה בתגובה :
ברשימתו "משני עברי הים" ("תרבות וספרות", 20.10) מבסס יצחק לאור את התקפתו הבוטה נגד גרשם שלום על טענת כזב, כאילו לא עמד בהבטחתו לפרסם את חליפת המכתבים שלו עם חנה ארנדט על ספרה "אייכמן בירושלים" ופירסם רק את מכתבו שלו.
ולא היא: בהסכמה מתועדת בין שניהם התפרסמו שני המכתבים, תגובתו של שלום לספר ותשובתה של ארנדט, ארבע פעמים ובשלוש שפות: בשפת המקור, בגרמנית, בביטאון של ארגון עולי מרכז אירופה בארץ ב-16 באוגוסט 1963, וב-Neue Zuericher Zeitung ב-20 באוקטובר 1963, בעברית בעיתון "דבר" מיום 31 בינואר 1964, ובאנגלית בכתב העת Encounter, גיליון 224, 1964."

כאן יש באמת דבר חמור יותר מהשימוש במילה "שמוק ",כאן ישנה השמצה שקרית המבוססת על חוסר בדיקה של העובדות.

אם בדבר בסיסי כזה הוא טועה במה עוד יצחק לאור טועה כשהוא תוקף אנשים ?
לתשומת ליבך מר  יצחק לאור הערה :

 

אתה יכול לנבל את פיך בעל פה ובדפוס  כמה שאתה רוצה נגד שנואי נפשך.

 אם זה עושה לך טוב על הנשמה תמשיך עוד ועוד כמה שאתה רוצה.
אבל כשאתה תוקף את מישהו ועוד מישהו בדרגתו של שלום הקפד שהאשמותיך נגדו יהיו מבוססות על עובדות מוצקות בלבד.
ולא אתה יוצר רושם שהשנאה מעוורת את עיניך ואינך אלא מנבל פה ילדותי ותו לא.

ראו גם
משני עברי הים : יצחק לאור נגד גרשום שלום

זאב גלילי על הפרשה
רחל אליאור על ההשתלחות בגרשום שלום

איתה שדלצקי עונה ללאור

הספר וולטר בנימין וגרשום שלום -חליפת מכתבים

הספר באימאגו

הספר באנגלית באמזון
קטעים מחליפת המכתבים

נעמה צהל על הספר

מתי שמואלוף על הספר 

ספר על ולטר בנימין

גרשום שלום

וולטר בנימין

איך ללמד קבלה

 

The Correspondence of Walter Benjamin and Gershom Scholem, 1932-1940

הזמרת מדונה והאר"י הקדוש מצפת

עטיפת ספר על מדונה שיצא לאור בעברית בהוצאת "כינרת "ב-1986.  

הזמרת המפורסמת מדונה היא כידוע גם מעריצת תורת הקבלה המפורסמת ביותר בתבל השפעתה של תורה זאת ( או לפחות גרסה מסויימת מאוד שלה ) ניכרת היטב ביצירות שונות שלה . ואולי יותר מכל השפעה זאת ניכרת בפזמון שנוי במחלוקת במיוחד שלה בשם "יצחק ".
חוקר הפילוסופיה היהודית והמומחה למוזיקה קבלית ירון ליבוביץ יצא לבדוק שיר זה ואת את השערורייה שעורר בקרב חוגים מסויימים  שאף השמיעו את הטענה "שיש איסור הלכתי " על פיזמון מעין זה .האומנם ?
מאמר זה הוא פתיחה לפרוייקט שיופיע כאן בקרוב על"הקבלה של מדונה ".

 

יצחק

ISAAC
מאת

מדונה

וסטיוארט פרייס
שרים
מדונה
ויצחק סינוני

מהאלבום
Confessions on a Dance Floor

Written by Madonna and Stuart Price
Produced by Madonna and Stuart Price
Additional vocals by Yitzhak Sinwani

Im nin'alu
Daltei n'divim
Daltei n'divim
Daltei marom
[Even if the gates of the rich will be closed,
the gates of heaven will not be closed]

Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Staring up into the heavens
In this hell that binds your hands
Will you sacrifice your comfort
Make your way in a foreign land

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Remember, remember, never forget
All of your life has all been a test
You will find the gate that's open
Even though your spirit's broken

Open up my heart
And cause my lips to speak
Bring the heaven and the stars
Down to earth for me

Im nin'alu
Daltei n'divim

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim
Kolam baruchu ya'alu
[The creator is living above the angels
And they are all nourished from his spirit]

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim

(Yitzhak Sinwani spoken:)
The generous truly know
What will be given
If they don't stop, you know
The gates of heaven are always open
And there's this God in the sky and the angels
How they sit, you know, in front of the light
And that's what it's about

מאדונה והאר"י הקדוש :ISAAC" של מדונה: וריאציה על נושא מפורסם

מאת ירון ליבוביץ
"

הפזמון Isaac  של מדונה הלקוח מתוך אלבומה Confessions on a Dance Floor  עורר פולמוס לפני כשלוש שנים.
השיר עוסק לכאורה במקובל המפורסם  מהמאה ה-16 יצחק לוריא האר"י,

צילום: יורם כהן

הרב רפאל כהן .היום מועמד של מפלגת ש"ס לכנסת .

 ככל הנראה מעורבותה של  הזמרת מדונה בשיר גרמה לרב רפאל כהן, ראש ישיבת האר"י בצפת, להצהיר בפני עיתונאי ששאל אותו בנושא הפזמון מבלי ששמע אפילו את השיר ש" חל איסור הלכתי לעשות שימוש בשמו של האר"י הקדוש לשם עשיית רווחים. המעשה שלה פשוט לא מתאים, ולא נותר לי אלא לרחם עליה בגלל העונש משמים שהיא תקבל. האר"י הוא קדוש וטהור, ואנשים לא צנועים לא יכולים לשיר עליו".
משום מה הרב כהן לא מצא לנכון לציין איפה במקורות היהודיים נמצא אותו איסור הלכתי חמור שהוא דיבר עליו.
עניין "האיסור ההלכתי"  החמור פורסם בחו"ל ועורר שם הדים שהיגיעו גם לידיעתה של מדונה.
מדונה בתגובה טענה שאין מדובר בפזמון באר"י הקדוש כלל אלא בשמו של יצחק סינוני איש מרכז הקבלה והפייטן שמשתתף אתה בביצוע השיר ובהופעות.

מדונה טענה ש"האבסורד הוא שזה לא מה שהם חושבים שזה. זה לא שיר על יצחק לוריא. איני יודעת דבר על יצחק לוריא, לכן אינני יכולה לכתוב עליו שיר. השיר נקרא 'יצחק' מפני שזה שמו של האדם עליו אני שרה. אני חושבת שמישהו החליט לצאת ולהכריז שאני קשורה במעשה אסור, וזה פשוט לא נכון".

נסיונות של עיתונאים לבדוק את העניין עם יצחק סינוני  ועם חברי מרכז הקבלה של מדונה בלונדון ובלוס אנג'לס  מצאו שהללו,  משום מה ,  מסרבים בתוקף להסביר במה בדיוק עוסק השיר אם הוא עוסק באר"י או לא.
כפי שנראה בהמשך מבט חטוף במילים מעמיד בספק רב את הטיעון שהשיר אינו עוסק באר"י הקדוש אלא באדם בן ימינו .
כנראה שמדונה נבהלה מן ההד השלילי שהשיר יצר על הרב  בצפת ועל כן היא יצאה עם התירוץ הקלוש הזה.
נראה שלמעשה שיקרה בתגובתה לתקשורת מחשש אותו "איסור הילכתי " .

האם קיים  איסור הלכתי על פזמונים על האר"י ?

 

קודם כל, יש לבדוק את טענת הרב כהן שגרמה לבהלה כזאת אצל מדונה. . האם אכן חל איסור הלכתי להשתמש בשמו של האר"י לשם עשיית רווחים ? 

ביצעתי בדיקה בעניין. בדקתי בספרי הלכה , במאגרי מידע בתקליטורים , ובאינטרנט . בשום מקום לא הוזכר איסור מעין זה על האר"י או כל אישיות דתית יהודית אחרת.
שאלות בנושא בפורומים דתיים וחרדיים שונים באינטרנט לא העלו אף אחד שידע על או שמע את שמעו של איסור הילכתי מעין זה.
שאלתי  את שועי רז  מרצה לפילוסופיה ותלמיד חכם ידוע שאני מכיר וגם את הרב  שלי שלמה שפר הרב של אוניברסיטת בר אילן   .  שניהם נדהמו ואמרו שמעולם לא שמעו על איסור הילכתי כזה.
שועי רז העיר שאיסור כללי מעין זה היה מביא אוטומטית לפסילת פזמונים ידועים על רבנים דגולים כמו  שמעון בר  יוחאי ורבי עקיבא ושלום שבזי  שנמכרים בתקליטים ובדיסקים ושאיש לא היה מעלה על דעתו למצוא בהם פגם בעולם הדתי .
יש להדגיש, שהטענה לא הייתה שאין ליצור שירים על האר"י עקב "חרדת קודש", כלומר שיש נושאים שצריך להתייחס אליהם בצורה שלא תביא לידי זילות.
אפשר אולי להתווכח על השאלה האם למדונה "מותר" לכתוב שירים על האר"י.
אולם שוב זאת לא הייתה הטענה של הרב כהן. הטענה שלו הייתה שיש "איסור הלכתי " להשתמש בשמו של האר"י לצורך רווח.
וזאת, אם אכן העיתונות מסרה את דבריו נכונה, טענה שגויה.
.חבל שהדברים נאמרו בצורה כזאת.  חבל שהרב אמר את דבריו בלי שטרח אפילו להאזין לשיר לפני שיצא למתקפה עליו.
ואם דבריו של הרב כהן נמסרו בצורה שגויה מצער שלא טרח להכחיש את הדברים השגויים שנמסרו בשמו ובכך הביאו להטעיית אנשים לשווא. שכן אין שום איסור הלכתי מעין זה .
לא מן הנמנע שהפרשה הזאת רק הביאה לכך שמדונה וזמרים אחרים ימנע ולהבא ליצור שירים נוספים על דמויות יהודיות מחשש ל"אותו איסור הלכתי " דמיוני וזה חבל.
בכל מקרה אני חושב שהייתה כאן סערה בכוס מים..

יצחק


"יצחק "  עצמו מעניין למדי מבחינה מוסיקלית, לטעמי, וניתן לזהות בו שלוש שכבות.

 ביסוד השיר עומד הפיוט "אם ננעלו" של ר' שלום שבזי, שבזמנו זכה לגרסה ידועה של הזמרת עפרה חזה ושמושר כאן בפי הפייטן יצחק סינואני. נעימת הליווי המבוססת על הלחן של הפיוט מורכבת מסולם של צלילים יורדים. והלחן מזכיר לחנים של מוסיקה צופית. בכלל, ניתן לומר שהקטע הזה נועד המשרה אוירה מדיטטיבית, שהמילים עשויות לשמש כמנטרה. המלים עצמם, מלבד מילות הפיוט המשמשים כאמור, בסיס, הם פשוטות יחסית והפונות לדמות שאליו הזמרת פונה שהיא, יותר מקרוב לודאי, האר"י.
המילים עצמן, מתאימות לאיש אשר למד דברים רבים ומדהימים בקבלה, דברים שהשאירו עליו רושם חזק, וזה בא לידי ביטוי במילות השיר: "לוטש עינים מעלה אל תוך השמים/ בתוך גיהינום זה הכובל את ידיך/ התקריב את נוחותך/ ותפלס דרכך בארץ נכר// נאבק עם החשכה שלך/ מלאכים קוראים בשמך/ התוכל לשמוע את שהם אומרים/ האם תהיה עוד מי שהנך//.

המילים, כך נראה, מיועדות לאדם הנחשב כדמות חלוצית המחפשת דרכים אל תוך הלא – נודע. נראה גם שהיא דמות מיוסרת הנלחמת עם עצמה. הפניה אל אותה דמות נמשכת גם בבית הבא:" זכור, זכור, אל תשכח/ כל חייך היו ניסיון/ עוד תמצא את השער הפתוח/ גם אם נשברת לך הרוח/". בבית הרביעי מדובר כבר על בקשה ישירה: "פתח את לבי לרווחה/ והבא את שפתי לדבר/ הבא את השמים והכוכבים/ למטה אל האדמה למעני/".

השיר הזה נשמע כמו תפילה או בקשה, ונראה שהדמות היא לכל הפחות בשיעור הקומה של האר"י וכנראה היא אכן הרב יצחק לוריא הלא הוא הארי"י הקדוש שהשיר נכתב במטרה לכבדו .

פסק הדין
,"יצחק" לא הרשים אותי במיוחד.אמנם הוא קטע עשוי היטב, כמו רוב היצירה של מדונה. היא לא מקורית אבל היא טובה בלקחת מוטיבים ידועים ולעשות מהם מוצרים שהם נעימים לאוזן בדרך כלל.
הצרה היא שהקטע הזה מנסה לייצר אוירה ניו – איג'ית מיסטית משהו. אני דווקא אהבתי יותר את היצירה המוקדמת  הריאליסטית שלה.

לא אהבתי את השיר הזה מכיוון שלטעמי הוא יומרני מדי. המלים של השיר בנאליות. ומדונה מנסה להיות כאן רוחנית איטלקטואלית, אבל בסופו של דבר, המלים הם בסך הכל חיבור של מתלמדת של קבלה בשנה הראשונה שלה.
אני מודה שאני צריך לשמוע את "קרן אור" שלה שנחשב האלבום הטוב ביותר שלה, אבל אני אישית אוהב יותר את התקליטים הראשונים שלה שהיו מוסיקה לריקודים טובה עם מלים סבירות אבל לא יותר מזה.

קישורים רלבנטיים

יצחק שיר של מדונה על האר"י הקדוש

יצחק הקליפ המקורי של מדונה

בריטני ספירס שרה את "יצחק"

על השיר "אם ננעלו"
דיון על מדונה והשיר" יצחק"

מדונה והרב שלום שבזי

יצחק סינוני

דיון בחו"ל על מדונה והשיר על יצחק לוריא

רבני צפת נגד מדונה

תגובתה של מדונה לרבני צפת

תגובה על טענות רבני צפת

מדונה טובה ליהודים ( ולאר"י הקדוש )

תגובות יהודיות לפזמון

דן ללחמן מבקר את המופע של מדונה

ליאור ניב מבקר את האלבום של מדונה

יצחק ואסתר :נדב טסלר על "יצחק "

אם ינעלו קליפ של עופרה חזה

מדונה בויקיפדיה

פורום מדונה 
 

צייר שלמה כהן.

נבואתה של תרצה אתר

בלדה על נערי שגדל הוא אחד משיריה המוזרים ביותר של המשוררת תרצה אתר אם לא המוזר ביותר
מאחר שזהו שיר נבואה על חייו של בנה.
וזהו השיר של תרצה אתר שעימו מזוהה בנה הזמר נתן סלור יותר מכל. כנראה לא במקרה זהו השיר היחיד שכתב מישהו מהמשפחה שסלור שר באלבומו.
. .ולהלן קטע מראיון שניהלתי עם נתון סלור בעניין
א.א. בתקליט שלך יש שיר אחד ויחיד של תרצה אתר שאתה שר והוא שיר שאמור להיות עליך הבלדה על נערי שגדל" “ זהו שיר מוזר מאוד.

סלור :אני מכיר את השיר הזה מגיל 14 בערך ואני נזכר שיום אחד בשיעור פיתוח קול של המורה שלי רחל הוכמן באה עם ספר של סשה ארגוב והחליטה שנעבוד דווקא על "נערי שגדל "והתנגדתי מיד.
במשך שנים אמרו לי שהשיר נכתב עלי כשהייתי בן כמה חודשים ואני הוא נערי שגדל.
חברה של אימא שלי הפסיכולוגית זיוית אברמסון אמרה לי שזה שיר שעל אם שרוצה להתחתן עם בנה מן תסביך אדיפאלי .זהו ספק שיר אהבה לילד ספק שיר אהבה לגבר על אישה רוצה להינשא לבן שלה .
א.א. : איך אתה מרגיש כשאתה שר היום שיר אהבה מוזר כזה שנועד לך בבגרות ושבמידה מסויימת חוזה את עתידך באיזו שהיא צורה ?
נתן: מוזר מוזר מאוד אבל אני עושה ניתוק רגשי ומתייחס אליו כשיר אהבה באופן כללי ולא כשיר אהבה מטורף לבן .
אכן מהשיר קשה להבין שהמדובר על אם שכותבת על בנה הוא נקרא כמו שיר של נערה לאהובה ,רק אלוהים יודע על מה בדיוק חשבה תרצה אתר כשכתבה אותו .ואפשר להבין שלבן דווקא יהיו קשיים עם שיר כזה שאפשר גם להבין אותו כשיר צופן  על בנה הילד שמתאר את חייו העתידיים . 
.יש שם נבואה אחת מאוד ספציפית לגבי עתידו של נתן שלפחות בעת כתיבת שורות אלו לא התגשמה. כך שבשלב זה עוד לא ברור עם "הבלדה על נערי שגדל " יתגלה לבסוף כנבואי לגבי נתן סלור.

 

חיים מזר  לקח את השיר ולהלן  פרשנותו המיוחדת .  

בלדה על נערי שגדל

מילים: תרצה אתר
לחן: סשה ארגוב

שרהאילנה רובינא

הס באפיקו הנחל שט,
רוח בו נושבה קלילה.
בלב הכפר בקתת עצים בדד
ניצבת לה, עוטפה שלגים ואפילה.

ואני לא אישן,
כי עצוב הלילה.

נערי הקט עצים יכרות
יום וליל ירבה עמל
עוד נער קט הוא, וידיו ריקות,
אך לי נשבע להיות לי בעל, כשיגדל.

נערי, גדל מהר,
נערי שלי, גדל!

אט חולף הזמן עוטף סודות.
עלומי חולפים איתו.
ונערי גדל וייף מאוד.
וביום אחד נשא אישה יפה כמותו.

אך אני עד עולם,
לא אשכח אותו.

רוח על הנחל רץ, גועש,
בכנפיו נישאו ימי.
בלב הכפר בקתת עצים לי יש,
ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש.

בל יקרב איש אלי,
פן תאכלנו האש!

נקמתה של אם מאוכזבת

 

מאת חיים מזר 

"הבלדה על נערי שגדל "  מתאר את יחסה של אם לילדה ותחושותיה כלפיו מקטנות עד להתבגרותו, ציפיותיה ממנו והאכזבה .בשיר שמונה בתים,ארבעה בתים בכול אחד מהם ארבע שורות וארבעה בתים קצרים שתי שורות כל אחד הבאים לסירוגין בית ארוך ,בית קצר ,כאשר כל בית מתייחס לבית הקודם לו.

הבית הראשון הוא בעל אופי תיאורי.הסביבה המתוארת היא פסטורלית ושקטה. לכאורה הכול רגוע,אבל מתחת לשלווה מסתתר מה שהוא לא שקט. רמיזה לכך ניתנת בשורה האחרונה.הבקתה "עוטפה שלגים ואפילה".סערת שלגים כיסתה את הבקתה בשלג והבקתה עצמה מסתירה סוד.מהו אותו סוד? מי שגרה בבית זה מתארת את תחושותיה בבית השני. היא לא מסוגלת לישון, מה שהוא מציק לה ולא נותן לה מנוחה.היא מרגישה בעצבות.

בבית השני אישה זו מתייחסת לבנה.מהתיאור הניתן אפשר לראות כי הוא זה שדואג לאחזקת הבית, מביא עצים לחימום ועובד קשה לשם כך למרות גילו הצעיר.הוא למעשה ממלא את תפקיד הבעל .אין שום התייחסות לבעל,אביו מולידו.הבן הבטיח לה דבר אחד להיות לה לבעל לכשיגדל. במובן מסוים אמירה זו מזכירה את שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" בו האוהב מבקש מאהובתו כי תהיה לו לאם ולאחות. בשיר זה המקרה הוא הפוך. הנער נשבע לאמו כי יהיה לה לבעל כשיגדל. התפתחה כאן מערכת יחסים לא תקינה בין האם לבנה. האם ניסתה לכפות את עצמה עליו. מעין יחסים אדיפליים כלפיה. מערכת יחסים פרברטית לחלוטין. לא פלא שבבית הקצר היא באה אליו בדרישה שיגדל מהר.היא רוצה אותו כגבר על מנת להגיע ליחסי אישות מלאים. הוא הרי הבטיח להיות לה לבעל.

בבית החמישי הנער גדל,אך הוא אינו חפץ בה כאישה. מנער הפך לגבר יפה תואר והוא מצא לו אישה יפה כמוהו.איתה הוא מתחתן. משפט המפתח בבית זה הוא השורה הראשונה "אט חולף הזמן עוטף סודות". לזמן יש תוכניות משלו,שונות וסותרות את תוכניותיה של האם. האם,בבית השישי, מצהירה כי לעולם יהיו לה זכרונות ממנו.

הבית השביעי הוא חזרה חלקית על תיאור הבקתה.הבקתה בודדה והאם חיה בבדידות.היא כולה אש.נראה כי דעתה נטרפה עליה.עיניה רושפות אש ובבית האחרון אש זו פורצת החוצה במלוא עוצמתה. בהתנהגותה האם משדרת אזהרה.מי שיתקרב אליה, האש תאכל אותו. היא רוצה לנקום בכל מי שאפשר.את אותה ההבטחה שנתן לה הבן בצעירותו הפר בהתבגרו. הוא הבין שאהבת אישה איננה אהבה לאם. היא לא הייתה מוכנה להבין זאת.היא הרגישה נבגדת. עולמה חרב עליה והיא נוקמת בכולם. הפרברסיה שיעבדה אותה לחלום לא מציאותי בעליל.

בלדה על נערי שגדל : הקליפ

תרצה אתר

סשה ארגוב

אילנה רובינא
נתן סלור

חיזיון של יחזקאל נפשי

 

בימים אלו פורסם גיליון המגזין הספרותי "עמדה " מספר 18 ובו נמצא את קטע הפרוזה השירית המעניין הזה של המשורר יחזקאל נפשי .

חיזיון.

שיר שתחילתו בשנת 1998 וסיומו בשנת 2001  

 מאת  יחזקאל  נפשי

 אַתָּה תִּוָּלֵד בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לְנוֹבֶמְבֶּר אֶלֶף תֵּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְשֶׁבַע. גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת יָקִישׁ עַל חַלּוֹנוֹת בַּיִת הַחוֹלִים הָאֶזְרָחִי, וְאִמְּךָ תֵּאָנֵק לְאַחַר שָׁלֹשׁ-עֲשָׂרָה שָׁעוֹת לֵדָה, בַּשָּׁעָה שֶׁיָּנִיחוּ אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר בְּיָדֶיהָ. הִיא תִּכְתֹּב אֶת תַּאֲרִיךְ הַלֵדָה הָעִבְרִי עַל פִּסַּת נְיָר, י"ד בְּכִסְלֵו, בְּצֵרוּף אִיּוּר מְטֻשְׁטָשׁ שֶׁל פָּנֶיךָ וּמִסְפַּר מִלִּים אוֹדוֹת עַצְבוּתָהּ. אַתָּה תִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לְאַחַר שָׁנִים בְּאַקְרַאי, כְּשֶׁלְּפָנֶיךָ יוּנַח הַתִּיק הָרְפוּאִי מֵאוֹתָהּ הָעֵת, וְהַפִּתְקִית הַמְּהוּהָה תִּשָּׁמֵט אֶל שֻׁלְחַן הָרוֹפֵא. אַתָּה תִּתְעַצֵּב עַל כָּךְ וְזֶה יַכֶּה בְּלִבְּךָ. גַּם זֶה יִתְרַחֵשׁ בַּחֹרֶף. אֲנִי אָטִיל מוּם מוֹלָד בְּגוּפְךָ וַאֲנַתֵּץ אוֹתוֹ. אֶשְׁלֹל מִמְּךָ אֶת הַהֲנָאוֹת וַאֲבוֹדֵד אוֹתְךָ מִן הָאָדָם בִּכְלִמָּה גְּדוֹלָה. אוּלָם תַּחַת זֹאת, עֶבֶד תִּהְיֶה לַנְּשָׁמָה וּלְרוּחַ הָאָדָם. אַתָּה תַּעֲבֹד אֶת הַטֶּבַע וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לַבַּיִת. לַעֲצֵי הַיַּעַר תִּקְרָא בְּשֵׁם אַחִים. הַנָּהָר הַיָּרוּק יִהְיֶה אָחוֹת לֵךָ. שָׁנָה וְחֵצִי שֶׁתּהא סָפוּן בְּבַיִת הַחוֹלִים בַּמַּטָּרָה לְתַקֵּן אֶת גּוּפְךָ הַשָּׁבוּר, אַךְ בַּשָּׁעָה שֶׁתֵּצֵא מִשָּׁם, תָּבִין כִּי לֹא הִשְׁתַּנְּתָה בְּמְּאוּם. תָּבִין כִּי הַפְּגָם הוּא בְּנַפְשֵׁךָ וְאֵין לְתַקְּנוֹ. אֲנִי אֶשְׁלַח אוֹתְךָ הַרְחֵק מִן הַמָּקוֹם בּוֹ נוֹלַדְתָּ בְּחִפּוּשׂ אַחֵר הָאֱלֹהִים וְהַיֵּשׁוּת. אַתָּה תָּתוּר בּוֹ שָׁנִים רַבּוֹת. תַּעֲמֹל בָּעֲבוֹדוֹת כַּפַּיִם מִן הַיָּד לַפֶּה, עַד לַשָּׁעָה בָּהּ תָּבִין כִּי הַנְּסִיעָה הִנָּהּ בְּעֶצֶם נְסִיעָה לְעֵבֶר עַצְמְךָ. אַתָּה תָּבִין כִּי הָאֱלֹהַּ אוֹתוֹ בִּקַּשְׁתָּ כָּל-כָּךְ שׁוֹכֵן בְּקִרְבְּךָ וְלוֹ שְׁמוֹת רַבִּים. תָּבִין כִּי רְזֵי הַנּוֹף וְהַטֶּבַע הֵם גּוּפוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים וְהוּא סָמוּךְ לְךָ כָּל הָעֵת. אֲנִי אַעֲנִיק לְךָ לֵב רָחָב וּרְגָשׁוֹת גְּדוֹלִים. אַתָּה תִּכְתֹּב שִׁירִים אֲחָדִים לְאוֹר הַנֵּר, וְנָשִׁים יֹאהֲבוּ אוֹתְךָ בְּשֶׁל כָּךְ. דֶּרֶךְ כְּתִיבָתְךָ, אַתָּה תִּסְלֹל דַּרְכֵּךָ לְלִבָּם, אַךְ תָּמִיד אוֹתִיר אוֹתְךָ בְּלֹא כְּלוּם. אַחַת לְאֵיזֶה זְמַן יֻצַּג דְּיוֹקָנְךָ עַל-גַּבֵּי הָעִתּוֹנִים. חוֹקְרֵי סְפֶרוֹת יִכְתְּבוּ יִלְמְדוּ אוֹדוֹת עֲבוֹדוֹתֶיךָ וְאוֹרֵחַ חַיֶּיךָ הַשּׁוֹנֶה. בַּעֲלֵי מוֹעֲדוֹנִים יְזַהוּ אוֹתְךָ, וִיבַקְּשׁוּ שֶׁתְּכַנֵּס לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם. הֵם יַשְׁקוּ אוֹתְךָ לְלֹא תַּשְׁלוּם. יְבַקְּשׁוּ לְהִצְטַלֵּם לְצִדְּךָ בַּתְּמוּרָה. נְשֵׁיהֶם הַשְּׁתוּיוֹת יַעַרְגוּ לְךָ וְיִרְכְּנוּ לְצִדְּךָ, יִלְחֲשׁוּ הַבְטָחוֹת וּדְבָרִים גַּסִּים. אַךְ סָמוּךְ לַשַּׁחֲרִית,  בִּבְדִידוּתְךָ, תִּתְבּוֹנֵן לְעֵבֶר הַיָּרֵחַ הַדָּהוּי מִבַּעַד לְאֶשְׁנָב צַר וְתִתְחַנֵּן, תִּתְפַּלֵּל עַל רַחֲמִים לְנַפְשְׁךָ, עַל קִיּוּם הֶגְיוֹנִי בָּעוֹלָם לֹא הֶגְיוֹנִי, עַל קִיּוּם כָּלְשֶׁהוּ בְּתוֹךְ הָרִיק. אַתָּה תִּחְיֶה בְּתוֹךְ הַזְּוָעָה הַזּוֹ וְתַתְחִיל לִשְׂנֹא אֶת הָעוֹלָם. אַתָּה תִּוָּלֵד יְהוּדִי, תַּהֲפֹךְ נוֹצְרִי וּבּוּדְהִיסְט וְאַחַר תָּשׁוּב לֶאֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים. אֲנִי אַעֲנִיק לְךָ כָּךְ וְכָךְ סְפָרִים. שִׁירֶיךָ יְתֻרְגְּמוּ לְשַׁפּוֹת אַחְדוּת, אַךְ גַּם לְאַחַר כָּל זֹאת, אַתָּה תִּוָּתֵר בְּלֹא הַיְּדִיעָה מִי אַתָּה וּמַהוּ גּוֹרָלְךָ. אֲנִי אַפְרִיד אוֹתְךָ מֵאִמְּךָ וְאֶטַּע זָרוּת בְּנֵיכֶם. אֲנִי אֶגְרֹם לְךָ לְהָטִיחַ בָּהּ דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁל זַעַם, רַק בִּכְדֵי שֶׁבַּבְּקָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ עָלֶיךָ לְאַחַר מִכֵּן, אַתָּה תִּבְכֶּה ְתִנָּחֵם עַל כָּךְ, תִּצְטַעֵר עַל הַאֵם שֶׁאִבַּדְתָּ בְּמוֹ יָדֶיךָ. אֲנִי אֶגְרֹם לְךָ לְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹתָהּ הַאֵם מֶשֶׁךְ שְׁאֵרִית חַיֶּיךָ. אַתָּה
תִּרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ
 בְּכָל נַעֲרָה וְנַעֲרָה שֶׁתֶּחֱצֶה אֶת סַף בֵּיתְךָ, שֶׁתָּלוּן לְצִדְּךָ. לִבְּךָ יִהְיֶה נָתוּן לָאִשָּׁה אַחַת. זְמַן מַה תִּתְגּוֹרְרוּ יַחְדָּו וְהִיא תִּשָּׂא יֶלֶד בְּרַחֲמָהּ. בַּשָּׁעָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ אֶת יָדָהּ, נָפְשָׁה הַשַּׁבְרִירִית תִּתְעַרְעֵר וְאָבִיהָ יַרְחִיק אוֹתָהּ מֵעָלֶיךָ. לְהַבָּא, כְּשֶׁתָּשׁוּב וְתַבִּיט בְּפָנֶיהָ  מִבַּעַד לְקִיר הַזְּכוּכִית, לֹא תְּזַהֶה אֶת הָאִשָּׁה עִמָּהּ בִּקַּשְׁתָּ לִבְנוֹת לְךָ חַיִּים. אַף הִיא, הִיא לֹא תְּזַהֶה אוֹתְךָ מִן הַמִּטָּה הַמֶּמְשַׁלְתִּית עֲלִיָּה תִּשְׁכַּב. זִכָּרוֹן זֶה יִלְוֶה אוֹתְךָ שָׁנִים רַבּוֹת, וְיַרְתִּיעַ אוֹתְךָ בְּכָל פַּעַם שֶׁתְּבַקֵּשׁ לִבְנוֹת מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ. אַתָּה תִּשְׂכֹּר חֶדֶר קָטָן בְּפַאֲתֵי עֲיָרָה נִדַּחַת, וְתָשׁוּב לִהְיוֹת מְנֻתָּק מִן הַהֲנָאוֹת. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ אֶת הַסֵבֶל  וְתַאדִיר אוֹתוֹ, בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁבְּכָךְ נִתַּן יִהְיֶה לְךָ לְהַעֲצִים אֶת עוֹלָמָהּ הַנֶּפֶשׁ, לְהַאדִירָהּ. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ לַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת קָרוֹב אֶל הָאֱלֹהִים. אַתָּה תִּקְרָא לְזֶה סַגְפָנוּת. תִּקְרָא וְתַשְׂכִּיל. תְּבַקֵּשׁ אֶת הַרָמְבַ"ם וְאֶת חֶזְיוֹנוֹתָיו שֶׁל יוֹחָנָן. תִּקְרָא אֶת נִטְּשָׁה וְשְּׁטַיינְמָן, וְתֵדַע עַד מָה אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר. עַד מָה אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר. עַד מַה הִנְּךָ הֶדְיוֹט בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְשֻׁלָּל כָּל יְכֹלֶת. אַתָּה תָּבִין, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר עַד מַה בִּכְלָל, גְּדוֹלָה אָזְלַת יָדוֹ שֶׁל הָאָדָם לְחוֹלֵל דָּבָר מַה בַּעַל מַשְׁמָעוּתִיּוֹת בַּיְּקוּם הַזֶּה שֶׁהוּא לֹא לוֹ. עַד מָה אַתָּה חַלָּשׁ. אַתָּה תְּבַקֵּשׁ אֶת הַמָּוֶת וְתִכְתֹּב מִסְפַּר רְשִׁימוֹת תֵּאוֹלוֹגְיוֹת אוֹדוֹת מְצִיאוּתוֹ בְּחַיֶּיךָ. תְּבַקֵּשׁ אֶת בּוֹאוֹ. תְּבַקֵּשׁ אֶת הַיְּדִיעָה אַחַר הַצָּפוּן מֵאֲחוֹרָיו. אֶת שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת, הַאִם כָּלַל יְשָׁנָה הִשָּׁאֲרוּת לַנֶּפֶשׁ בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל הַיְּקוּם. בְּתוֹךְ הָאֵינוּת. תְּבַקֵּשׁ לִכְתֹּב עַל כָּךְ, וְטֶרֶם מוֹתְךָ, תָּבִין כִּי אֶת כָּל שֶׁכָּתַבְתָּ, כִּי כָּל הִרְהוּרֶיךָ וְהַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ אֲשֶׁר שָׁקַדְתָּ עֵירֹם בַּלֵּב וְנֶפֶשׁ לְמוּל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה, 
הָיוּ בְּעֶצֶם לָרִיק. תָּבִין כִּי אַתָּה כְּלִי מִשְׂחָק בִּידֵי הָאֱלֹהוּת. כִּי אַתָּה בֵּן חֲלֹף עֲרִירִי. אָדָם מְבֻגָּר לְלֹא אֵם אִשָּׁה וְיֶלֶד. תָּבִין כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ. לְגַמְרֵי לְבַדְּךָ. תְּבַקֵּשׁ חַיֵּי נֶצַח.

 

  •  

    ראו גם :

    יחזקאל נפשי בלקסיקון הסופרים

    יחזקאל נפשי בויקיפדיה

    סערת נפשי

  • "ציפור הנפש" רן יגיל על יחזקאל נפשי

    מדף הספרים של יחזקאל נפשי

     

    כל הלילה :יסמין אבן מבצעת שיר של יחזקאל נפשי

    יחזקאל נפשי מקריא שיר של רפי ויכרט

    חסדו של האלוה :עוד שיר מאת יחזקאל נפשי

  •  

  • תפילת השכבה למחקר הספרות העברית .


     

    חוקרת הספרות זיוה שמיר מעלה כאן קינה על גסיסתה של חקר הספרות בעולם האקדמיה ומזהירה מפני חורבנו המוחלט בעתיד הקרוב מאוד.

     מאמר שפורסם גם בכתב העת "כיוונים חדשים".

     

    רקויאם למחקר הספרות העברית .

     

    מאת  פרופסור זיוה שמיר

    המשבר

    בשנות מִפנה האלף השלישי מסתמן מול עינינו משבר הולך ומתמשך בההשכלה הגבוהה בישראל ובמוסדותיה. בתחומי מדעי הרוח בכלל, ובלימודי הספרות בפרט, הפך משבר זה לקריסה של ממש – קריסה שסופה ותוצאותיה מי ישורם. המשבר בתחומיה של הפקולטה למדעי הרוח לא פסח אמנם על רבות מהאוניברסיטאות בעולם כולו, אלא שלגבינו "צרת רבים" אינה יכולה להציע נחמה כלשהי. להיפך, לגבינו המשבר הלוקלי והגלובלי של ההשכלה הגבוהה בכלל, ושל החוגים במדעי הרוח בפרט, הפך לבעייה קיומית, שהרי בלי עדיפות רוחנית ואינטלקטואלית (ולא רק בלי עדיפות מדעית וטכנולוגית), מעטים סיכוייו של עם קטן ומוקף איבה לשרוד ולנהל חיים ראויים לשמם. משבר זה מציב לפנינו מציאוּת חדשה, שבּה ייתכן, להוותנו, שלא ירחק היום ומרכז הכובד של אותם תחומים העוסקים בתולדות עם ישראל ובתרבותו כבר לא יהיה בגבולותיה של מדינת ישראל, או גרוע מזה – אפשר שתחומים חשובים אלה, שעמל של דורות הושקע בהם, יילכו לבית עולמם מאין להם דורש.
    חלפה-עברה להם המציאוּת האקדמית של שנות השישים של המאה הקודמת, ימי הזוהר של המוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם ובישראל. בשנים אלה סיימו ילידי שנות הארבעים (פרי תופעת ה-"baby boom" שפקדה את ארצות המערב ואותנו לאחר מלחמת העולם השנייה) את בחינות הבגרות שלהם. המוני הסטודנטים, שהידפקו אז על דלתות המוסדות להשכלה גבוהה והציפו את כל חוגיהם, הביאו לפריחה חסרת תקדים בכל הדיסציפלינות. מיד עם סיום לימודיהם, נקלטו הבוגרים והמוסמכים בשוק העבודה, ששיווע לבעלי השכלה גבוהה – למהנדסים, לרופאים, למורים, ועוד ועוד.

    למעשה, לכל צעיר בעל השכלה אקדמית ראויה לשמה חיכתה משרה הולמת בשוק העבודה, הן בארצות המערב והן בישראל (בארץ התנסינו אמנם במחצית השנייה של שנות השישים בתקופה קצרה של מיתון, אך מלחמת-ששת-הימים הביאה לה קץ, והביקושים לכוח אדם מיומן גברו אז ביתר שאת). אמת, בזמן שבארץ התגייסו סטודנטים רבים ויצאו למלחמה, אף נאבקו על זכותם להיבחן במועד ג', ידעו האוניברסיטאות במערב תופעות אנרכיסטיות של מהומות סטודנטים, ורבים מהצעירים חוו חוויות פסיכודליות של דור "ילדי פרחים". אף על פי כן, בדיעבד ניתן בהחלט לראות בשנות השישים את תור הזהב של המוסדות להשכלה גבוהה, הן בארצות המערב והן אצלנו בישראל.

    המצב הנוכחי

    חלפו כארבעים שנה ויותר. אותם "ילדי פרחים" מזדקנים, בני גילם של ביל והילארי קלינטון, עדיין לא פרשו לגימלאוּת. ילדיהם הבוגרים – ילידי שנות השישים, השבעים והשמונים – אינם רואים בהכרח באוניברסיטאות או במכללות משאת-נפש וקרש-קפיצה להתקדמות אישית ולהצלחה כלכלית. שוק העבודה אף אינו פורש לפני דור ההמשך "שטיחים אדומים" ואינו פותח לפניהם חלון הזדמנויות כלשהו. לפיכך, צעירים, שאילו חיו ופעלו בדור הוריהם היו בוחרים בלימודי ספרות עברית, למשל, מעדיפים כיום לפנות אל אותם מקצועות מתַגמלים שמציעה העיתונות הכתובה והמשודרת, לרבות ענפי היחצ"נות והפרסום – חלקם תחומים פרוצים, שאינם מחייבים השכלה פורמלית כלשהי. יש מהם שפונים לעולם ה"show business", בין שכמבַצעים ובין שכמפיקים, ואף כאן חשובים הכישרון והקשרים יותר מן הדיפלומה. אותם צעירים, שאילו חיו ופעלו לפני שנות דור, היו מן הסתם פונים לחוגים למדעים המדויקים, פונים כיום לענפי ההייטק, העסקים וההשקעות, שאף בהם הניסיון והידע המעשי נחשבים וחשובים יותר מן התואר והתעודה. הללו בזים לא אחת לתמימותם של הוריהם, שהתאמצו ורכשו בעמל רב השכלה אקדמית מעמיקה, כדי לדשדש כל ימיהם במה שנראה לבניהם כדשדוש במי אפסיים. אלה מהצעירים שבכל-זאת טורחים ורצים אחר הגלימה, לא אחת מניחים את מגילת הקלף במגרה, ובוחנים במשך שנים על גבי שנים את יתרונותיהם וחסרונותיהם של תחומי עיסוק חלופיים, עד שהדינמיקה של החיים תוליך אותם לאן שתוליך.
    הללו אף מגלים לא אחת שהוריהם, שהקימו משפחה בגיל צעיר למדי, תופסים עדיין כאמור את רוב המשרות הנחשבות, וכתוצאה מכך אין המשק מחכה לדור הבנים בזרועות פתוחות.

    מתוך ייאוש, פונה חלק מבני "דור האיקס" לבטלה מאונס, לחיים של אבטלה ושל גימלאוּת בטרם-עת. כתגובת-נגד לנישואיהם המוקדמים של הוריהם, הללו אף דוחים את גיל הנישואים ואת גיל ההורות, לאין תכלה ולאין תוחלת. כידוע, באירופה צעירים רבים בוחרים לחיות על קצבת אבטלה, באין להם עבודה או עיסוק כלבבם, ובארץ התופעה ידועה גם כן, וחמורה שבעתיים, בהתחשב בחוסן הלאומי ההולך ונחלש. מצב החוגים ההומניסטיים בכלל, והחוגים לספרות עברית בפרט, משקף תופעה סוציו-אקונומית זו ביתר שאת, כי בעידן הגלובליזציה וההפרטה, רבים מהצעירים תרים כיום אחר רווחיות, לאו דווקא אחר רוח, או אחר מדעי הרוח; ואלה מהם המחפשים רוחניוּת – מעדיפים לא אחת למצוא אותה באותן "מכללות" חסרות כל ערך אקדמי, המציעות ללא כל תנאי קבלה לימודים ביהדות מתקדמת, בדתות המזרח הרחוק, במיסטיקה ובקבלה, ולא בחוגים למדעי הרוח של האוניברסיטאות הגדולות, הדורשים מאמצים מחייבים והתמצאות בביבליוגרפיה ענפה ומעמיקה. .

    ההתמוטטות

    לאחרונה, התבשרנו כי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים נרשמו לשנת הלימודים תשס"ט שמונה עשרה תלמידים בלבד. הסופרים א"ב יהושע ועמוס עוז, שלמדו בחוג מפואר זה בשנות החמישים, ובו נתגלו ניצני כישרונותיהם, המוּכּרים כיום היטב ברחבי העולם כולו, יודעים לספר כי באותן שנים למדו באוניברסיטה העברית בכל חוגי הפקולטה למדעי הרוח כתשע מאות תלמידים – בהם מאתיים (!) תלמידים בחוג לספרות עברית. אוניברסיטת תל-אביב, מצִדה, ויתרה לאחרונה על קיומה של יישות אקדמית הקרויה "החוג לספרות עברית", והקימה חוג משולב בשם "החוג לספרות", המאגד בתוכו את החוגים לספרות עברית ולתורת הספרות. במקביל הפכה אוניברסיטת תל-אביב מקבץ של חוגים במדעי היהדות, הסובלים מריבוי פרופסורים חסרי סטודנטים, לחוג מורחב אחד. כך הצליחה לצלוח במידת-מה את הגל העכור של השנים האחרונות.
    גם בעולם הולכים כיום צעירים בעלי נטיות הומניסטיות ואמנותיות ללמוד קולנוע, תאטרון, עיתונות, ושאר תחומים שיש בהם בדל סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, ואינם בוחרים בלימודי ספרות דווקא. ישנן כיום אוניברסיטאות לא מעטות בבירות המערב, שיש בהן חוג לתאטרון, אך כבר אין בהן חוג לספרות (אם כי המוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר עדיין אינם מעלים בדעתם לבטל את החוג לספרות, והם ממשיכים לבחור את תלמידיו של חוג זה בקפידה, אף ביתר קפידה מאשר בחוגים למשפטים ולמנהל עסקים).
    בתחום הספרות העברית הופכת הדילמה של הצעיר המוכשר קשה שבעתיים: החוגים ההולכים ומצטמצמים כבר שנים שאינם קולטים סגל צעיר, וגם התלמיד המצטיין ביותר לא ייקלט היום באקדמיה, חרף כישוריו וכישרונותיו; מכוני מחקר נסגרים, או שאינם קולטים כוחות חדשים; מוספים לספרות בעיתונות היומית נסגרים, או מצטמצמים והופכים למקבץ של מבזקי ידיעות ושל רכילות טריוויאלית; אפשרויות התעסוקה הולכות ומצטמצמות, הולכות ופוחתות, ובמקביל יכול הצעיר המוכשר, שבחר ללמוד ספרות עברית, לראות כיצד ידידיו, בני גילו, שהשתלבו באחת מרשתות הטלוויזיה המפיקות תכניות קיקיוניות וחסרות משקל סגולי מינימלי, משתכרים היטב, זוכים לקידום, להערכה וליוקרה.
    מאחר שהאוניברסיטאות מפטרות כל איש סגל חסר קביעוּת, וקביעוּת באוניברסיטה במדעי הרוח מושגת לא אחת לאחר עשרים שנות עבודה ויותר, יוצא שהתחום הופך לתחום "גריאטרי". רוב העוסקים בחקר הספרות העברית הם בגיל העמידה ומעבר לו. מחקר אקדמי הוא כידוע כעין מרוץ שליחים, שבו "דור לדור יביע אומר", וכשקוטעים את המרוץ הזה, מסיגים את התחום לאחור, ופוגעים בו פגיעה פטלית. אפשר ששנים רבות, אולי אפילו דורות רבים, יידרשו לשיקום המצב, וסיכוני הקריסה רבים מסיכויי השיקום.

     

    מקרה קליני

    ואף זאת: נוצר "מעגל קסמים" אבסורדי, המונע מהצעירים להשתלב בבסמינרים למורים, שהפכו בשנים האחרונות למכללות. במוסדות אלה, העומדים תחת עינה הבוחנת של המועצה להשכלה גבוהה, גם אם מתפנה תקן כלשהו, אין ממהרים לאיישו במורה חדש שאינו בעל תואר שלישי לפחות, כדי לעמוד בדרישות המל"ג ולקבל את ברכתה. את התואר השלישי במדעי הרוח משיג בדרך-כלל צעיר ישראלי בשנות הארבעים לחייו. יוצא אפוא שצעירים כבני 25-30, המבקשים להתחיל את חייהם הבוגרים, אינם יכול להשתלב באחד הסמינרים, כבעבר, וניסיונות ההשתלבות שלהם עלולים לקלוע אותם למצב חסר מוצא. מאחר שאיש מהצעירים בימינו לא יהמר על חייו ועל עתידם עד גיל חמישים, הוא הגיל הממוצע שבו זוכה איש הסגל האקדמי של מדעי הרוח בקביעות, תוך סיכון שבגיל זה ייזרק מהאקדמיה בחוסר כול, יוצא שהתמחות בחקר הספרות העברית איננה יכולה להוות פיתוי ומוטיבציה לאדם מוכשר שצריך לפלס את דרכו בחיים. הלה יעדיף להמר על מסלול קידום אחר, בטוח ומבטיח יותר, שאינו מאיים להשאירו בחוסר כול בתום שנות מאמץ מרובות.
    החוגים במדעי הרוח בכלל, ובספרות עברית בפרט, נמצאים אפוא במלכוד שקשה לדעת מה קדם בו למה – התרנגולת או הביצה. החוגים המתרוקנים מסטודנטים הופכים את סגל ההוראה לסגל עייף ומבוגר, שרוב הישגיו מאחוריו, וסגל כזה אינו מושך תלמידים חדשים, המחפשים תחומים חדשים ורעננים. אותם צעירים מעטים, המוצאים דרכם אל המוסדות המדולדלים להשכלה גבוהה, מחפשים חוגים שיפתחו לפניהם אפשרויות תעסוקה, ומדירים את רגליהם מן החוגים לספרות. בהיעדר סטודנטים, סגל ההוראה המזדקן של החוגים הבלתי מבוקשים הללו מחפש לעצמו אפיקי ביטוי חדשים, ואינו נותן את כל חילו למחקר, כבעבר. כך, אנו עדים לאחרונה לאנשי סגל בכיר מן החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות שהפכו ליועצי תקשורת של פוליטיקאים ברמה המוניציפלית והארצית; לפרופסורים שהפכו "עט להשכיר" בשירות הוצאות הספרים; למרצים שהפכו למנחים בסדנאות יצירה פופולריות; ואפשר למנות עוד אפיקים חדשים כאלה ואחרים, שאינם מבטיחים בהכרח אופקים חדשים.

    * הקריסה

    הקריסה המורגשת בחוגים אקדמיים כדוגמת החוגים לספרות עברית כרוכה גם בשינוי שיטות המחקר וההוראה, ושוב אין לדעת בוודאות מה קדם למה: התרנגולת או הביצה. האם הולידה החולשה הנוכחית את האנרכיה בתחומי המחקר, או שמא האָפנות החדשות הרחיקו את התלמידים וגרמו לקריסת הדיסציפלינה המתרחשת מול עיננו הרואות. בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים, בשיא המתח הבין-גושי, פרחה אצלנו בחוגים לספרות, באיחור של שנות דור, אָפנת "הביקורת החדשה" (new criticism), שזכתה אמנם לא אחת לקיתונות של בוז מצד ותיקי החוקרים של אותם ימים, אך בדיעבד אפשר לקבוע שהיא זו שנתנה לחוגים לספרות דיסציפלינה ייחודית, ודאית ומוצקה, שאינה נחלתם של חוגים אחרים. דיסציפלינה זו צמחה מתוך המצב הגלובלי: בגוש המזרחי אסור היה לדבר על הרובד התמטי-אידאי של היצירה, ונתפתחו בו כלים פורמליסטיים דקים ומדויקים לעיסוק במרקם הצורני של הטקסט. בארצות המערב, שימשו שיטות ביקורתיות אלה, העוסקות בטקסט "מתוכו", לקליטה מהירה של סטודנטים חסרי מכנה משותף תרבותי. באותן שנים, הטקסט הספרותי נדון כ-unseen, מבלי שהעוסקים בו יתחשבו ברקעו ובהקשריו ההיסטוריים, החברתיים, הפוליטיים.
    לאָפנה ביקורתית זו היו כאמור חסרונות לא מעטים, אך היא סייעה ליצירתם של כלים דיסציפלינריים מובהקים. אילו המשיכו העוסקים בתחום חקר הספרות לשכלל כלים אלה ולבנות על גביהם נדבכים חדשים, אפשר היה להנחילם לחוג לכל העוסקים באמנויות המילוליות – בעיקר לאלה העוסקים בתאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה – אך גם לכל העוסקים בניתוחם של טקסטים מורכבים – מהיסטוריונים ואנשי מדעי החברה והמדינה ועד למשפטנים לסוגיהם. תחום חקר הספרות ידע בעבר להקנות לבעליו יכולת לנתח טקסטים ברגישות, בדקוּת ובמיומנות, וראוי שהכלים שנתפתחו בתחום זה יישמרו ויהיו נחלת הרבים. דא עקא, השיח הבין-תחומי, שהשתלט בשנים האחרונות על כל חלקה טובה, כמעט וביטל את האפשרות הזו, כי הדיסציפלינה כמעט שאבדה בתוך שלל האפשרויות החדשות שהשיח הבתר-מודרני מציע לחובביו. עיסוק בין-תחומי הוא עניין טוב ומבורך, בתנאי שקיימת ברקעו דיסציפלינה מוצקה. בלעדיה, אין מחקר, כי אם "שיח" בלתי מחייב. תחומי דעת חדשים, שהתפתחו בחוגים לספרות בדור האחרון, כגון לימודי נשים ולימודים בתר-קולוניאליסטיים, יכולים היו להיות תחומי מחקר פורים ומפרים, אלא שהם על-פי-רוב אינם כאלה, כי רוב העוסקים בהם יודעים מראש את תוצאות תחקיריהם, ולשים את העובדות כדי שתתאמנה לתבניות מוכנות מראש. הללו נועצים את החץ, ומשרטטים סביבו את מעגלי המטרה, והם עצמם מדברים על "שיח", לא על "מחקר". אפשר שבעתיד ייערכו בתחומי הדעת אלה מחקרים רציניים ואמינים, אך בשלב הפורמטיבי שבו מצויים תחומים אלה, שבו העיסוק פוליטי יותר מאשר אקדמי, מעידים החיבורים על מבוכה גדולה הגובלת באבדן כיוונים.

      חרחורי הגסיסה

    מחוגים בעלי דיסציפלינה מוצקה ותכנית לימודים מושכלת הפכו החוגים לספרות עברית לאוסף מקרי של קורסים, שבהם אין היצירה ויוצרה משמשים אלא קולב לתליית דעות פוליטיות קיצוניות, שבינן לבין האובייקט הנחקר אין ולא כלום. הפוליטיזציה הנפרזת של החוגים למדעי הרוח בכלל, ושל החוגים לספרות עברית בפרט, גורמת למחקר פשיטת רגל מתמשכת, שכּן פוליטיקה ומחקר הם תרתי דסתרי: לכל פוליטיקאי יש באמתחת תשובות מוכנות מראש לכל שאלה עם סימן קריאה בסופן, ואילו החוקר חייב לצאת למחקרו בידיים נקיות ועם סימני שאלה בלבד, אף להיות מוכן לשנות את דעתו לפי תוצאות המחקר. לעתים מתעורר החשד שהתחומים הפוסט מודרניים הם הזנייה של האקדמיה, כי הללו משרתים אינטרסים של "מיעוטים" מדוכאים ומתחנפים אליהם כדי לשלוט בהם ובממונם. זהו סוג של קולוניאליזם במסווה אנטי-קולוניאליסטי, וניתן לראות שחלק ממשרדי האקדמיה הפכו למטה של עסקנים, עטויי גלימה אקדמית, המשתמשים במתקני האוניברסיטה ובתקציביה לקדם את מטרתם הפוליטית. כך יצא שמחוגים בעלי דיסציפלינה הפכו החוגים במדעי הרוח והחברה, והחוגים לספרות עברית בתוכם, לחוגים שרלטניים שבהם הולכים ומתרבים העוסקים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה בלי ידע סדור בתחומים אלה, ובינתיים בעלי "השיח" הללו שוכחים ומשכיחים את מאגר הידע הדיסציפלינרי הייחודי שעליו היה צריך להישען כל חוג לספרות ראוי לשמו.

    המוות מתקרב ?

    המצב הגיע לידי כך, שספק גדול הוא בעיניי אם החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות הגדולות בארץ היו זוכות כיום לאישור המועצה להשכלה גבוהה, אילו נבדקה מחדש תכנית הלימודים שלהם. דור שקיבל את האישור להעניק תארים מן המוכן, בעקבות הישגיו המושכלים של קודמיו, שולט היום ברמה באוניברסיטאות בארץ, ושוכח לחלוטין מהו המנדט שניתן לכל חוג מן המועצה להשכלה גבוהה. ומסימניה הבולטים של העת החדשה: כבר שנים שלא יצא במקומותינו ספר פנורמי, שאי אפשר לחוקר הספרות העברית בלעדיו, כדוגמת "השירה העברית בספרד ובפרובאנס" מאת חיים שירמן, "משנת הזוהר" מאת ישעיהו תשבי, או "הסיפורת העברית 1880 – 1980" מאת גרשון שקד, וספק אם ייצאו ספרים כאלה בעתיד הנראה לעין (למען הגילוי הנאות ייאמר כי גם בעולם הרחב כבר שנים שלא יצא ספר אקזמפלרי בחקר הספרות כדוגמת "אנטומיה של הביקורת" מאת נורתרופ פריי – ספר שכל העוסק בתחום חייב להכירו, אך בעולם אין המצב קריטי כפי שהוא אצלנו). אצלנו תחיית הספרות העברית הייתה היונה שבישרה עם ענף זית בפיה את אביב העם, ובראה את המציאות העברית החדשה, לרבות את המציאוּת הישראלית הריבונית. תל-אביב הייתה שם של ספר עוד בטרם עמדה על תִּלה העיר העברית הראשונה. סביב הספרות העברית והישגיה התפתחו ענפים של ביקורת ומחקר, שניזונו מהספרות הרנסנסית הזו והזינו אותה, והיום הצינורות הללו נסתתמו. יש לדאוג שלא תהפוך הספרות העברית לעורב המבשר את בשורת הכיליון והקץ. בתוך כך יש לערוך בדק-בית באותם חוגים המטפחים את התרבות העברית לסוגֶיה ולדורותיה ולהביא להבראתם ולשיקומם, שאם לא – אנא אנו באים?

    ראו גם

    קריסת החוג לספרות באוניברסיטת ירושלים

    קריסת מדעי הרוח באוניברסיטאות

    בין האישי והפוליטי: קומיקס וקריקטורה מכאן :

     

    ביום ראשון ה-21.12 2008 יתקיים באקדמיה לאמנויות "בצלאל" כנס על נושא "בין האישי לפוליטי :קומיקס וקריקטורה מכאן ".

    ובין שאר הרצאות מעניינות תינתן שם הרצאה משלי בפאנל הראשון באודיטריום 222 בנושא "קומיקס עברי משנות השלושים ועד השבעים ".

    ובמהלך ההרצאה אראה שמשך  כמה עשרות שנים התפתחה לה בארץ תופעה מיוחדת  של קומיקס עברי בשחור לבן שיוצריו היכירו והתיחסו   זה ליצירות  של  זה ובנו עליהם , ושהיגיעה לשיא של תחכום  במהלך שנות השבעים .

    אך מאז נשכח  עידן הקומיקס הראשון  לחלוטין . ונוצר סוג קומיקס חדש ששוב אי אפשר לקרוא לו "עברי " אלא "ישראלי " בלבד והוא מתקיים בנתק מוחלט מהיצירות של העידן הראשון , גם מאחר שיוצרים מאוחרים וצעירים  יותר מודעים ומכירים רק יצירות של שנות השמונים ואילך ובעיקר יצירות  זרות  ורק אליהם הם מתיחסים ומושפעים ביצירתם . זאת בניגוד לנעשה בארצות זרות ששם יוצרי הקומיקס מכירים ומודעים בדרך כלל לשלבים השונים של התפתחות הז'אנר בארצם ומתיחסים אליהם בצורות שונות.

    הקהל מוזמן

    ראו

    בין האישי והפוליטי

    הגמגום ותורת היצירה על פי חביבה פדיה

    image_pedaya

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    חביבה פדיה היא חוקרת קבלה  שהיא גם משוררת ,צירוף שהוא נדיר למדי בקרב חוקרי הקבלה.

    ואולי נכון יותר להגדיר אותה כ"משוררת שהיא  גם חוקרת קבלה"?  
    במחקריה היא  מנסה להראות שהקשר בין מקובלים ושפתם  ועצם דרך  חשיבתם ובין ומשוררים ולשונם לאורך הדורות הוא חזק הרבה יותר ממה שחוקרי קבלה אחרים מוכנים להודות בו .
    ולהלן מאמר שלה בנושא זה שהופיע במקור במגזין הספרותי "דקה".
    מאמר זה משמש כ"יריית פתיחה"  לפרוייקט גדול שיופיע באתר בהמשך ובו אעסוק בסדרה של מאמרים בחוקרי קבלה ידועים  שונים כמו מייסד המחקר הקבלי המדעי גרשום שלום , המסכם הגדול של המחקר הקבלי יוסף דן  באנשים שלכאורה קשורים רק פריפריאלית לקבלה כמו הזמרת מדונה , ובחביבה פדיה עצמה המשוררת חוקרת הקבלה,ובהקשרים שבין מחקריה הקבליים ועל מקובלים כאנשי שירה ויצירותיה הספרותיות השונות.

    גם וגם (גמגום) – על פואטיקה ודיסוננס

    מאת חביבה פדיה

    בגמגום המילה היא כמו יהלום שעטוף בעפר. תינוק הרובץ בדם שפיר ושלייה. מילה עם כל הלכלוך שמסביבה. תכשיט שהסוגר והמנעול שלו אינו מוסתר מאחורי הצוואר בעורף.


    בגמגום מנוע שמטרטר ואז אתה זוכר שהנסיעה מתנהלת בכוח הדלק והמנוע. תינוק שמייבב ומהמיית המלמולים בוקעת פתאום המלה. הגאים שמנסים. חריקות בקול הראשוני.

    גמגום, כמו מלמול, שורש מרובע בשפה העברית שנובע מהכפלת הגאים. חלק מהם באים מחיקויים ראשוניים של מוזיקה, או מחיקויים של צרימות במוזיקה, או העתקה של צבעים. שפה של תינוקות היא מוזיקה, מלמול. שפה של גדולים היא כאב, גמגום. למשל :לגמגם, לזמזם, לרשרש, לקשקש, לדמדם (טיפות של דם נוטף? סימן של תודעה שרוטה), וגם לטמטם (טומטום בלשון חכמים הוא חסר הגדרה מינית), למלמל, למרמר, לשכשך, לחרחר (נשימה בקושי, כמו גוסס אבל לחרחר ריב ומדון), ללכלך (פעמיים לֵך) וכמובן, “לבמבם” המודרני(מה”בם-בם” החסידי) ולהמהם, קרובים של לזמזם.

    זה היה באותו יום שהרהרתי בתולדותיו המקוצרים של הסבל כשנזכרתי בתהליך העלייה המיוסר של המלה תוך כדי גיהוקים, שיהוקים ובחילות מהמצב הבוצי המלוכלך לעור נושם, וכמה הרבה צריך בשבילם לדרדר, לחרחר, לגרגר, לירוק דם.

    גמגום מכיל את המלים: גם וגם. שתי קצוות. שני מצבי קצה: לפני המלה ואחרי המלה. אז מה הגמגום משקף את היכולת או את אי היכולת להכיל גם אותי וגם את הקצה המנוגד לי, או להרגיש גם את עצמי וגם את מה שהכי רחוק … מאחורי הפרגוד. איווי המלה או עקיפת המלה וכל זאת רק כדי לשוב ולהרגיש שהיא יקרה.

    וזה מפחיד. הרווח שבאמצע, גם… וגם…, הרווח שהוא הניסיון לשאוף רוח, ומה זה משנה מה מרוויחים מזה, מהרוח.

    מצב הלחץ והמלכודת לפני אמירת המלה; מיתרי הקול מתכווצים. נוצרת הצרה. אין רווח בין המיתרים. נוצר רווח באמצע המלה. השירה מביאה את הרוח בתנופה אחת גורפת: נולד הדיבור. לפני המלה, התחלת החיים, מלמול של תינוק. אחרי המלה, סוף החיים, חרחור של גוסס. גמגום יוצר “פוקוס” על המלה. גמגום מאריך את האוזן להקשיב. דורש אורך רוח. המגמגם חייב להיות סבלן לעצמו. להאריך את אפו עם עצמו בזמן שהדיבור מתארך ומייסר.

    המילון אומר: “גמגום הנו דיבור מהוסס ומקוטע. ישנה חזרה על קטעי המלה, על הברותיה. ישנו גמגום ראשוני: חזרה נטולת מאמץ על צליל או הארכת הגייתו. ישנו גמגום שניוני, מאמץ והתפצלויות רבות לפני הדיבור”.

    למגמגם יש פצעים פתוחים בתוך המלה. כואב שלא להצליח לדבר רהוט, לסבול מתחושת העילגות ואי-המובנות. אבל כל מום – נמצא בקצה שלו היתרון. אין מגבלה שלא מקושר אליה העומק שאותו היא, ורק היא, מסוגלת לעבד. יצורי אנוש יכולים לעבור ממצב המגבלה למצב היתרון. זהו אחד היתרונות הגבוהים ביותר של המצב האנושי כמלכודת. להתעסק באמנות הקיום.

    ר’ נחמן מברסלב, בסיפורו “שבעת הקבצנים” ידע זאת בוודאי. דווקא הקבצן כבד הפה – מתנתו היא שירים וחידות נפלאים מאוד.

    המגמגם-השר הוא ההשלמה של העיוור-הרואה. האחד בתחום הקול והשני בתחום התמונה. המראה והדיבור. שניהם מהווים סמן קיצוני של מגבלות התרבות ויכולותיה. צריך לאבד משהו כדי להוסיף. להחסיר כדי להתגעגע. לגעות מעומק הלב. לאבד משהו במישור הסובייקטיבי כדי לתת משהו לקולקטיב. ללמוד לעבד את האבדן. אבדן העין הרואה. אבדן המלה הרהוטה כדי ללמד אנשים להוליד מחדש עין רואה ואוזן שומעת. להרגיש שהפה הכבד מלא ומבעבע את תחושת האילמות המכאיבה שמקדימה את לידת המלה.

    המגמגם השר – אם זו אלגוריה או מטפורה, המגמגם השר – היא בנויה קודם כל על ממשות: כי בשירה תמיד הגמגום נעלם. יותר מזה, ענקים שבזמרים היו מגמגמים בדיבור. יש הסברים פיזיולוגיים ליכולת המעבר המדהימה מגמגום לשירה, התרווחות מיתרי הקול כששרים. הרוח, הזרימה של האוויר, המלודיה כמייצרת רצף-על. יש תיאוריות אחרות הקשורות להמיספרות.

    דוגמאות לזמרים, חזנים ומוזיקולוגים, שהגמגום לא היה זר להם, הם זמר הטנור בנימינו ג’ילי, החזן מאיר שושן, הזמר יהודה פוליקר, הזמרת ויקטוריה חנה, המלחין והיוצר רוברט אשלי תסמונת טארט  החזרה על המלה או על הגמגום עצמו אינה אלא הכנה של מיתרי הקול לדיבור, על מנת שלא יצמדו ויתקעו. הזרמת אוויר פסיבית מונעת את נעילת מיתרי הקול.

    אומר הפסיכולוג: “אלה שמגמגמים באמצע הדיבור, פשוט מצרים לפני מלים קשות או צלילים קשים. זו הסיבה שכששרים אין גמגום כי הרצף המלודי אינו מאפשר השהייה.”

    רוח ורוח הקודש: תרגול הזרמת אוויר כפרקטיקה המיועדת להתרפאות מגמגום והשירה הנבואית כזרימה של האוויר האולטימטיבי, רוח הקודש.

    השירה שהיא תולדת הרוח היא כולה נשימה, זרימה, בית החזה מתרחב. תיבת תהודה של מקשים פתוחים. אין נעילה.

    מתי ולמה אנו מחפשים במודע את הלכלוך, טמטום, צמצום, גמגום? זה קורה בצורות שונות, ובכל תקופה בדרכים שלה. במוזיקה, היפ- הופ, ראפ בראשיתה, כשאלה שמדברים לתוך השירה באים בהתחלה מהצד, מהפריפריה, עם תרבות קצה ששורטת את האמצע הבטוח, מותירה בו חלל וקרע, מדברת לאמצע, לתוך השירה שלו. כך עשו מוזיקאים שחורים שבאו עם מכשירי רדיו, ומתוך המדרכות, עם השריטה של התקליט שמהווה מימוש המטפורה של השריטה במוח; ואיך משהו שבא עם עוצמות של קצה נהפך לאמצע, למיין-סטרים, ושוב מתבקש הצורך בחלל פנוי. הגמגום אינו עוד גמגום.

    במציאות הסובלת מעריצות הדיבור, שיבושו של הדיבור אינו קל ולא נעים. זהו מאבק
    חיים שלם למי שסובל מגמגום ממשי. אבל הלא ישנן גם תופעות שבע בדיבור, מניאריזם לשוני, גמגום גנדרני כמו נשימה מלאכותית נוספת. אבל גמגום כאקט לא גנדרני, בא ומקלף, מסיר שכבות, ממרק, מתגלה הצבע שמתחת לצבע.

    ישנם סוגים שונים של גמגום: משפטים שחודרים לתוך הדיבור כמו ממציאות אחרת, מלים שנשברות, הגאים שהופכים למחסום. הדיבור כפעולת תקשורת חברתית, תקשורת בין אישית, הוא ציר רוחב שנחתך לפתע בציר אנכי, כמו מכת ברק מלמעלה, תקשורת מרובד אחר, ציר חיתוך אנכי, אלוהי, הקורע את הדיבור שבנוי לרוחב שורות שורות של לבנים, יוצר בתוכו רווחים, הפרעות, ונועץ בו מלמעלה סכינים. עכשיו האיש שמגמגם-שר, או אולי הנביא, משמש כמו סולם יעקב בין שמים וארץ והאותיות נדחפות לרדת בזו אחר זו כמו מלאכים, אבל בגלל הצפיפות על השלבים הן רצות בזו אחר זו ולא כתובות שלמות ביחד.

    בסך הכול הגרון הוא סולם יעקב כשהוא שעון לרוחב, סולם של מיתרים צפופים, שלבים עקומים או גמישים, או מגיבים, וכל פעם נוצר המאמץ לקחת את הסולם הזה ולהשעינו לגובה. להלל, ליילל, לייחל. המלאכים שעולים ויורדים הם אותיות. לפעמים השלב חסר. יש רווח גדול מדי, קטן מדי. לפעמים אפשר להתגבר על סכנה להתדרדר בקפיצה למעלה.

    הסדרת הדיבור. על הבעל שם טוב נמסר שדיבר מחוץ לשיטה. כמו שכתיבה יכולה לצאת מחוץ לשורה, הדיבור שלו יצא מחוץ לשורה, התפרע. הוא לימד את עצמו להאחז בשורות קבועות של פסוקים כמו כל מאגיקון, כדי לא להיות אחוז בדיבור, לא להתנבא בכל רגע, והוא היה מסוגל גם לרפא בדיבורים.

    התנא הקדום סיפר שאם שָׁגְרָה תפילתו בפיו היה יודע שהחולה יתרפא ואם נטרפה בפיו, נלעסה, גומגמה, ידע שהחולה ימות. שָׁגְרָה: המלה יצאה החוצה כמו מים חיים. נטרפה: נאכלה, נלעסה, נדבקה בתוך הפה. משה לא חשב את עצמו לאיש של דברים אלא לכבד פה וכבד לשון. התחושה שהפה כבד מאוד במלים, מתפקע. התחושה של ההיריון כאלם המלה לא הייתה זרה לו. הוא בא בתוך הערפל לשמוע את הדיבור.

    הפיכת הפה למעבדה של הדיבור. איך מרגישים דיבורים כמו דברים? כמו חפצים מתנועעות המלים בפה. הפה שהוא כמו מעבדת האוכל הראשונה והוא מעבדת הקול. מלת הפה ומילת המעור (כך ספר יצירה מגדיר: מעור מלשון ערייה). מה החיתוך ומה הברית שיערכו בפה כדי שימלל. ההחתמה בקדושה ובטהרה, מה פשרה בהולדת מלים, בתשוקת דיבור, באיווי לדיבור כחיבור.

    שירי ילדים ושירי עם, מאיפה הם זוכרים את ספר היצירה? “יש לנו גולם במעגל”, “שניים סינים עם כינור גדול … שונום סונום עם כונור גודול … שינים סינים עם כיניר גידיל…” הטיית המלים בניקודים. ניקוד הוא הנשמה, הרוח החיה.

    ויקטוריה חנה שרה את ספר היצירה ומתפילות הושענא. גמגום נהפך לכלי של הדגשת אות ושל הדגשת מלה, מישוש המלה. גלגול המעגל, מעגל האותיות, המעגל המקיף את הגולם שנולד מהאדמה. מעגל הפה המעוגל ממנו נולדת המלה, מדממת עדיין בגמגומה. מעגל שם בן ע”ב אותיות: שלשות סדורות של חיתוכי מלים בציר אנכי. לשחק במלים כמו בחומרים. זיכרון שרירותי שיעצור את ההתפרקות. פריצות דרך מרוחב השיטה אל ה”אנך”. ויקטוריה עומדת ומתפללת לאלוהים כשכל הילדים לועגים או צוחקים. הדיבור הרחב, הדיבור כמו קיר נשבר והיא בוראת את הדיבור כסולם. לא הורד אליה סולם אך היא מעלה סולם.

    אבל הסולם הוא גם סמל. סמל לזיכרון על-דורי בנוי שלבים שלבים, נחווה כאורך. אף פעם לא נוכחים כולם יחד. איש מעביר לאיש.

    לפעמים בהגירה אין מקום ואין רווח: לא באדמה ולא בשמים. שמים את הסולם על כתף ועוברים. אין מקום, צפוף למעלה, שם מיוצגת אידיאולוגיית הרוב. מניחים לרגע לרוחב. אין מקום, צפוף גם למטה. כאן בנויים הרבה אתרי זיכרון שליטים. מצופפים ומקצרים. השירים נפגעים מחירשות. חותכים את הסולם, סולמות נופלים.

    “ראיתי שקייסים צעירים מגמגמים” מספר  משה בר יודא (על פרויקט ההקלטות שלו בראיון במוסף הארץ, 10 במרץ 2006 ). איך תפילה גם היא מתביישת? גם היא מגמגמת? הופכת לחרחור. הקייסים הזקנים מלמדים, אבל הצעירים כבר שומעים את הלעג מתגנב. גמגום חייב לקרוע את הטמטום החברתי. גמגום חייב להתנגד לצחוק העדרי, לחירשות העקרה. גמגום הוא כמו מלוכה כשהדיבור הוא עריצות אביונה.

     

    ראו גם 

    היגיע הזמן לאמר "אני " אחרת .מסה מאת חביבה פדיה שהיא מעין המשך למאמר זה

    האתר של חביבה פדיה
    חביבה פדיה בויקיפדיה

    פרטים על חביבה פדיה

    חביבה פדיה בלקסיקון הספרים

     

    ג'ימס בונד ב"גלובוס"

     

     

    ג'ימס בונד .ציור מאת חיים קנו

     

    ביום שבת ה-20.12.2008 תשודר במסגרת התכנית "גלובוס " בערוץ הראשון בשעה17.05 תוכנית מיוחדת על הסוכן החשאי ג"ימס בונד עם דוד ויצטום ,אורן  נהרי בהשתתפותי.

    התוכנית תעסוק בתולדותיו בספריו ובסרטיו  ובשחקניו ובמשמעויותיו השונות לאורך הדורות של הסוכן החשאי המפורסם מכולם .

    הקהל מוזמן לצפות.

    ילד עם קוף מול הגלובליזציה

     

     

    מעטים הם הפזמונים המרשימים באמת מבחינת מילותיהם שהושמעו כאן בשנים האחרונות .אולי בגלל שרוב הפזמונים כיום נכתבים בידי הזמרים שלהם ואלו לרוב אינם מסוגלים לחבר אפילו שתי מילים זו לזו.
    .אבל יש גם יוצאי דופן.
    "ילד עם קוף" של מאיר גולדברג הוא ללא ספק אחד הפזמונים המרשימים ביותר של השנים האחרונות ועוצמתו בולטת בדיעבד כאשר המשבר הכלכלי הגלובלי רק הופך אותו לרלבנטי הרבה יותר מאשר היה כאשר נוצר ב-2002 .
    העיתונאי מטיף המוסר נתן זהבי למשל נוהג להשתמש ב"ילד עם קוף" בכל פעם שהוא משמיע בתוכנית הרדיו שלו נבואת זעם שחורה במיוחד.
    חיים מזר  מוכן להרחיק לכת ולהשוות את הפזמון הזה אפילו עם שיריו של אורי צבי גרינברג.
    הגזמה פרועה ? או ניתוח הגיוני ובלתי נמנע של איכות הפזמון ? אתם תשפטו .

     

     

    ילד עם קוף

    מילים: מאיר גולדברג
    לחן: יסמין אבן,

    נתן סלור
    ביצוע: נתן סלור

    כלכלת העולם בעירום משתזפת
    מרוב עניים לא רואים את החוף
    בברזיליה זרימת שוק ההון מטפטפת
    בסאן פאולו מופיע ילד עם קוף
    ברחוב, באמצע הרחוב
    ילד עם קוף
    כלכלת העולם מחזיקה במשקפת
    שמחת עניים משתמשת בתוף
    בניו דלהי חולקים השרים בתוספת
    בסרי לנקה מופיע ילד עם קוף
    על החוף ממש על החוף
    ילד עם קוף

    ילד עם קוף ותיבת נגינה
    בקרוב בכל עיר ורחוב ושכונה
    בכמה תקנה מנגינה ישנה מילד עם קוף?

    כלכלת העולם בפרווה מתקררת
    מרוב עניים הכדור מתקרר
    במוסקבה תקרת המסים מתקלפת
    בקמצ'טקה הטיח כמו שלג נושר
    ובדרום מזרח אסיה תופר ילד עבד
    בגדי כדורגל לילד אחר
    ובפער אפשר להחזיק מאהבת
    לתמוך בה פיננסית כמה שיותר
    ולבלוע אותה ולתפוס במתניה
    לנשוך צוארה ירכיה לטרוף
    ואותה להמיר כמו שער מטבע
    כמו איש עסקים, כמו ילד, כמו קוף
    בלי לחשוב, ממש בלי לחשוב, כמו ילד עם קוף

    כלכלת העולם בעולם מטיילת
    ובני עניים מכינים לה אגרוף
    בירושלים חצי ממשלה מתבטלת
    בירוחם מופיע ילד עם קוף
    ברחוב, באמצע הרחוב, ילד עם קוף

    ילד עם קוף ותיבת נגינה
    המבט, המבט הוא מכת מדינה
    בכל מדינה ורחוב ושכונה
    בקרוב, ילד עם קוף.

    מגפת העוני

    מאת חיים מזר

     

    צילום: אריאל גלבוע

    מאיר גולדברג כותב מילות "ילד עם קוף".

    "ילד עם קוף" מתאר עוני חובק עולם על דרך ההנגדה בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. השיר הוא אזהרה לבעלי ההון כי אם לא יעשו מעשה,לא ירחק היום והם יצטרפו לאלה שאין להם. גלובליזציה של העוני.בשיר חמישה בתים המתארים פער זה בכל העולם.שני בתים ארוכים ושלושה בתים קצרים, כאשר הבתים השני והחמישי בגלל הדמיון הטקסטואלי ביניהם הם מעין פזמון חוזר.בכל הבתים חוזר המוטיב של ילד עם קוף. מבחינת העוצמה הוויזואלית וחריפות המסר השיר מזכיר את שירתו של אורי צבי גרינברג.בשיר ישנם מרכיבים של משנה פוליטית-כלכלית.

    בית ראשון:

    כלכלת העולם בעירום משתזפת
    מרוב עניים לא רואים את החוף
    בברזיליה זרימת שוק ההון מטפטפת
    בסאן פאולו מופיע ילד עם קוף
    ברחוב, באמצע הרחוב
    ילד עם קוף
    כלכלת העולם מחזיקה במשקפת
    שמחת עניים משתמשת בתוף
    בניו דלהי חולקים השרים בתוספת
    בסרי לנקה מופיע ילד עם קוף
    על החוף ממש על החוף
    ילד עם קוף

    בבית זה שני חלקים ,אחד מתייחס לברזיל והשני להודו.שתי מדינות ענק מבחינת הגודל והאוכלוסייה שלהן. סרי לנקה היא אי קטן ושכנה של הודו. שני חלקי השיר פותחים במילים "כלכלת העולם" המכניסות את הקורא ללב העניין ללא הקדמות מיותרות ומה קורה לכלכלת העולם? בפתיח נאמר "כלכלת העולם בפרווה משתזפת". התיאור מתייחס לבעלי ההון שמצבם הכלכלי מאפשר להם להנות מכל טוב ומשפע בלתי נדלה.העירום הוא לא במובן האירוטי,אלא משל לכך שהם משוללי כל דאגות.אדם ממוצע צריך להתמודד לא פעם עם דאגות שונות ואלה כאילו עוטפות אותו שכבה אחר שכבה.הסרת הדאגות משחררת אותו מנטל כבד ומעיק.העניים גרים בחוף מכיוון שזה המקום היחידי שנשאר להם לגור בו,תחת כיפת השמים.מאחר שהצפיפות ברבעי העוני הפכה לבלתי נסבלת.על החוף הם יכולים לפחות לנשום קצת אוויר נקי ולא מעופש.מהתיאור הכללי עובר השיר למקומות ספציפיים. בברזיליה זרימת שוק ההון מטפטפת.הכסף זורם בכמויות בלתי מוגבלות ובעליהם לא מרגישים בחסרונו.כמו טפטפות המזרימות מים להשקעת שדות, כך גם כספם זורם לאפיקי השקעה שונים,אבל הוא לא מושקע במקומות הנכונים.משום מקום מופיע ילד עם קוף.הילד מנסה להרוויח את מטה לחמו בנותנו הצגות רחוב עם קוף.

    החלק השני של השיר, כמו בחלק הראשון,עובר מהכללי לפרטיקולארי. מהעולם למקומות ספציפיים."כלכלת העולם מחזיקה במשקפת". המשקפת משמשת לצפייה למרחקים. לאיזה כיוון מסתכלים ולצורך מה? על כך לא נמסר שום דבר. התחושה היא שבעלי המשקפת מנותקים מהסביבה המיידית שלהם. השורות הבאות מתייחסות למקומות מסוימים. הפעם בצד השני של הגלובוס.ניו-דלהי וסרי לנקה.העניים משמחים את עצמם עם תוף .זה מה שיש להם להקל במקצת את העוני המכאיב .לחוף של סרי לנקה הגיע הילד עם הקוף מרחוב בסאן פאולו.אין לו ממי לקבל כסף על שעשועיו עם הקוף. כל מה שנשאר לו הוא לשמח במקצת את העניים .להוסיף חיוך למקצבו של התוף.

    בית שני:

    ילד עם קוף ותיבת נגינה
    בקרוב בכל עיר ורחוב ושכונה
    בכמה תקנה מנגינה ישנה מילד עם קוף?

    יסמין אבן המלחינה של ילד עם קוף"


    בבית זה בוקעת אזהרה לעולם כולו.העוני יגיע לכל מקום,לכל עיר,לכל רחוב ,לכל שכונה. האם לדייריהם של מקומות אלה יהיה בכלל כסף לשלם לילד על כך שהוא מנסה לשעשע אותם? הילד עם הקוף הוא בבחינת אזהרה למי שבידם כלכלת העולם? עליהם להתעורר ולנהוג ביתר תבונה, שאם לא כן השמחה היחידה בה יוכלו להשתתף היא שמחת עניים.

    בית שלישי:

    כלכלת העולם בפרווה מתקררת
    מרוב עניים הכדור מתקרר
    במוסקבה תקרת המסים מתקלפת
    בקמצ'טקה הטיח כמו שלג נושר
    ובדרום מזרח אסיה תופר ילד עבד
    בגדי כדורגל לילד אחר
    ובפער אפשר להחזיק מאהבת
    לתמוך בה פיננסית כמה שיותר
    ולבלוע אותה ולתפוס במתניה
    לנשוך צוארה ירכיה לטרוף
    ואותה להמיר כמו שער מטבע
    כמו איש עסקים, כמו ילד, כמו קוף
    בלי לחשוב, ממש בלי לחשוב, כמו ילד עם קוף

    נתן סלור הזמר  של "ילד עם קוף"

    בבית זה המילים "כלכלת העולם" מופיעות רק פעם אחת ומיד עוברים לתיאור הפרטיקולרי. ההתמקדות היא בחלקים המזרחיים של אסיה מצפונה ועד לדרומה.למשפט הפותח "כלכלת העולם בפרווה מתקררת" יכולות להיות שתי משמעויות.משמעות אחת היא הפרווה כסמל סטאטוס של בעלי ההון הלובשים את הבגדים היקרים ביותר.
    משמעות שנייה הפוכה .

    העוני התחיל לחלחל אל הרבדים העליונים של החברה.בעלי ההון איבדו חלק מרכושם והאפשרות היחידה להתחמם בחורף היא הפרווה היקרה אותה הם לא יכולים או לא רוצים למכור. כדור הארץ מתחיל להרגיש את הצינה.הקור העז הוא הן במובן המטאפורי והן במובן הפיזי-שינוי אקלימי חריף פורץ לכל עבר. הקור בא גם מכיוונם של העניים המפיצים אותו מכיוון שפשוט קר להם.אין להם בתים ולא אמצעים לחמם את עצמם. כשם שבבית הראשון "בברזיליה זרימת ההון מטפטפת", כך גם הקור מטפטף ומתחיל להיות מורגש בכל מקום.עד כמה הקור פועל את פעולתו? מוסקבה מקום קר מאוד בחורף ואין בעיר זו ממי לגבות מיסים. מנגנון הגבייה מתכווץ ושיעור הגבייה מתחיל לרדת. "תקרת המיסים" מאבדת גובה. בקמצ'טקה, הקצה המזרחי ואחד הצפוניים של רוסיה סמוך לאזור הארקטי,אי אפשר לתחזק את המבנים.התחזוקה יקרה מדי והכל מתחיל להתפרק, הטיח מתפורר ונושר.הוא כמו שלג.השוואה רבת משמעות בין צבעו של הטיח לזה של השלג.

    בשורות הבאות ההתייחסות היא לאנשים ספציפיים לא במובן השמני ,אלא לקבוצות אנשים הנמצאות משני צידי המתרס.ילד מול ילד ובעל הון מול מאהב
    ת.ילד אחד מוחזק בתנאי עוני ונאלץ לתפור בגדי ספורט לילד אחר במערב השבע(עדיין) כדי שזה יוכל לשחק כדורגל בלי שזה האחרון יהיה מודע למקום ייצורם של הבגדים אותם הוא לובש. רמיזה מפורשת לתעשיות הטקסטיל שהועברו למזרח הרחוק במסגרת הגלובליזציה.
    במקביל לכך בעל ההון מחזיק במאהבת והוא עושה בה ככל העולה על רוחו.משעה שהוא מגיע לסיפוקו הוא יכול להעביר אותה בבחינת מטבע עובר לסוחר .המאהבת היא בעלת ערך כלכלי משתנה.חפצון מוחלט של האישה.כך חוזרים לנורמות של העת העתיקה,עבדים ושפחות. בעל העסקים בלהיטותו הפיננסית ובנהנתנותו איבד את בגרותו הרגשית משול לילד ולקוף. הוא הפסיק לחשוב . אם הילד עם הקוף מבקש להרוויח כסף מינימלי על מנת שיוכל לשרוד ועדיין חסר את הבגרות הרגשית,בעל ההון בתאוותו הבלתי פוסקת איבד בגרות זו והפך לאדם אטום החי בתוך בועה העלולה להתפוצץ כל רגע.

    בית רביעי:

    כלכלת העולם בעולם מטיילת
    ובני עניים מכינים לה אגרוף
    בירושלים חצי ממשלה מתבטלת
    בירוחם מופיע ילד עם קוף
    ברחוב, באמצע הרחוב, ילד עם קוף

    עטיפת אלבום פזמונים של מאיר גולדברג.

    כמו בבתים הקודמים, כך גם בית זה השורה הראשונה מתארת את הנתק בתוכה חיה כלכלת העולם.היא "בעולם מטיילת". בעלי ההון לא ערים ולא מודעים למה שנמצא מחוץ לבועה.אלה שאין להם מכינים את מתקפתם "ובני עניים מכינים לה אגרוף". הכל יתפוצץ כפי שנרמז בבית הקודם.אטימות זו אינה רק נחלתו של העולם,אלא גם נחלתה של מדינת ישראל. "בירושלים חצי ממשלה מתבטלת " ומה עם חצי הממשלה השני? האם הוא טוב יותר,אם בכלל ועד כמה? סימני שאלה אלה רבים ובמקום אחד בארץ,בירוחם,אחת מערי הפיתוח על מלוא המשמעויות הכלכליות והחברתיות שלה,מופיעה האזהרה הנמצאת בבתים הקודמים , ילד עם קוף.
    תיאור כניסתו של הילד עם הקוף הוא הדרגתי.שם הישוב, רחוב, אמצעו.אם כי לא נמסר באיזה רחוב .זה יכול להיות בכל רחוב.

    בית חמישי:

    ילד עם קוף ותיבת נגינה
    המבט, המבט הוא מכת מדינה
    בכל מדינה ורחוב ושכונה
    בקרוב, ילד עם קוף.

    בית זה מתייחס לאוניברסליות של הילד עם הקוף. גם כאן התיאור הוא הדרגתי. המדינה,הרחוב השכונה. המבט תקף בכל מקום. מבט חלול שישתרש בכל מקום. המקסימום שהילד משדר מבחינת עצמו הוא לשרוד ברמה של ילד.המילה הראשונה בשורה האחרונה היא "בקרוב" היא בבחינת אזהרה נוספת עם מספר סימני קריאה.על כלכלת העולם להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. אם לא תתעשת הגלובליזציה של העוני תלווה ברגרסיה קוגנטיבית ברמת החברה וברמה הפרטנית כאחד.האם העולם זקוק לקרל מרקס חדש?

     

    מאיר גולדברג משורר ותמלילן  לקוח מבלוג הגלריה

     

    "ילד עם קוף " הקליפ

    ילד עם קוף -השמעה

    מאיר גולדברג בויקיפדיה

    מאיר גולדברג באתר מומה

    נתן סלור

     

    יסמין אבן

    שגיא נאור על ילד עם קוף

    "חי את הרגע " עוד פזמון של נתן סלור ויסמין אבן

    הרשמה

    קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

    הצטרפו אל 462 שכבר עוקבים אחריו