לגעת באלמוות

בשורה מדהימה

:ידידה סופרת שעליה כתבתי באתר זה בעבר מדווחת שמחזאית מוכרת פנתה אליה ואל אימה גם היא סופרת ידועה שגם עליה כתבתי באתר זה בעבר .

היא מתכוונת וכנראה גם בהשראת אותן שתי כתבות לכתוב מחזה על חיי שתיהן שאולי ,מי יודע , יעלה מתי שהוא בעתיד אם יהיה מוצלח מספיק בבית לסין או בתיאטרון אחר.
בנתיים המחזאית חופרת ומחפשת כל פריט מידע אפשרי על שתי הנשים סורקת כל אירוע אפשרי בחייהן ונוברת וחוקרת עד שיהיה לה שלד חזק מספיק להצגה.
הידידה הסופרת מדווחת שעצם התחקור בידי המחזאית הוא עבורה כיוצרת וסופרת וחוקרת ספרות בפני עצמה אירוע מלמד מעין כמוהו מאחר שהיא כעת יכולה לראות איך סופר אחר מסתכל עליה ורואה את סיפור חייה שלה . .
"אבל " אומרת הידידה " המחזאית כבר הודיעה שאולי יהיה עליה לשנות את המניעים והגורמים לכמה אירועים חשובים בחיינו,מאחר שבמציאות המניעים לאירועים לא היו חזקים ודרמטיים מספיק בשביל הקהל הרחב  בכלל אולי יהיה עליה לשנות כמה דברים בסיפור חיינו כדי שהסיפור יהיה חזק יותר ונגיש יותר עבור קהל הצופים. "
"וזה לא מפריע לכן שהיא משנה בהדרגה את סיפור חייכן ובהשלכה הופכת אותכן לדמויות שונות מאלו שאתן במציאות ?"
"זה לא מפריע לי "פוסקת הידידה" כיוצרת אני מבינה אותה בהחלט ,היא האלה של המחזה והכל חייב לפעול בו רק בהתאם לשיקוליה ורצונותיה ובהתאם לצרכים הדרמטיים שלה,והחיים הם לא מספיק דרמטיים וגם לא משכנעים מבחינה אמנותית ואז היוצר חייב לשנות אותם בהתאם לצרכיו"
וזה באמת לא מפריע לכן שאם ההצגה תועלה בסוף מאות ואלפי אנשים יצפו בגרסה כנראה בידיונית שלכן ושל סיפור חייכן ?זה לא מפריע לכן שאנשים יראו אותכן דרך המשקפיים הבדויים של המחזאית ?
"זה קצת הפריע לי בהתחלה " אומרת הידידה" הרי אני אדם אמיתי מציאותי ופתאום אנשים יתחילו לחשוב עלי כדמות בהצגה. אבל במחשבה שנייה היגעתי למסקנה שדרך יצירות כאלו אני בעצם יכולה להתקרב לאלמוות. הרי רק בזכות זה שפלובר כתב ספר בדיוני בשם"מאדאם בובארי " יש כמה אנשים שידועים שהייתה דמות אמיתית שהוא ביסס עליה את הסיפור .אם הוא לא היה כותב את הרומאן איש לא היה זוכר אותה ולא חושב עליה היום. ויש עוד מליון דוגמאות כאלו. .
אז אנשים יזכרו אותנו בגלל ההצגה הזאת אז עוד דרך להתקרב לאלמוות..
אם כמובן המחזה בכלל יהיה טוב.


יש בזה משהו .
את יודעת מה "אני מעיר " אז אולי תציעי למחזאית שתכניס גם אותי להצגה כאחת הדמויות.
אני יכול להיות הישראלי שחוקר את חיי שתיכן או משהו מאין זה כפי שהמצב במציאות. זה יכול להכניס קצת דרמה נוספת".
אני אעביר את זה למחזאית
היא צוחקת " והיא תחשוב ותחליט " היא הרי האלה של ההצגה ועל פיה ישק דבר".
אני מחזיק אצבעות.

היום היגיע לבסוף

חופשיים , חופשיים סוף סוף ,סוף סוף חופשיים ,אלוהים תודה לבסוף אנו חופשיים !
( מתוך שיר ספיריטואל ישן )

ב-1963 נתן המנהיג השחור המפורסם מרטיןלותר קינג נאום מפורסם, אחד המפורסמים ביותר של המאה העשרים בשם "יש לי חלום " שבו דימיין חברה עתידנית שבה שחורים ולבנים חיים שויון ובאחווה.
קינג נרצח כמה שנים לאחר נאום זה ומאז הואשמו האשמות שהנאום היה בחלקו פלגיאט של נאום ידוע פחות .אולם האיש ונאומו הפכו לאיקונים . חלומו (שבעצם היה סדרה של חלומות )  המשיך לחיות אחריו בהשראת נאומו נכתבו כמה שירים ידועים ובהם פזמון של להקת אבבה השוודית ו"יש לי חלום " של   יחיאל מוהר ומשה וילנסקי ששר  יהורם גאון

לאחרונה התמנה לנשיא ארה"ב בן תערובת בן שם ברק חוסיין אובמה אדם הרואה את עצמו כתלמידו ויורשו של מרטין לותר קינג ובמידה רבה ניתן לאמר שבו אותו נאום מפורסם אכן התגשם.
ולרגל בחירתו של אובמה לנשיא חיים מזר חוזר אל השיר היפה מכולם  שנכתב בהשראת הנאום של קינג  שירו של דן אלמגור "יום יבוא ". שיר שהושמע במסגרת מחזמר יוצא דופן "אל תקרא לי שחור".מחזמר ישראלי מראשית שנות השבעים שעסק בנושא מאבקם של השחורים לשויון שהיה משולב במוטיבים תנכיים רבים וחזקים מאוד.

מוטיבים שאותם ניתן למצוא גם בפזמון הזה.

יום יבוא

מילים: דן אלמגור

לחן: בני נגרי
שרים  : רותי נבון ואחרים
מהמחזמר "אל תקרא לי שחור".

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

 

 

 

המנון לאחווה בין הגזעים 

מאת
 חיים מזר  

יום יבוא  הוא תקווה לעתיד לבוא שבו לא תהיה אפליה בין לבנים לשחורים.אופן השירה הוא שילוב לא שגרתי בין אסרטיביות לאינטונציות ווקליות שבהם הקול של מי ששר אותו מועצם על מנת שכולם יטו אוזניהם ויקשיבו למילות השיר. יש כאן דרישה להקשבה.מבחינת המבנה בשיר חמישה בתים המחולקים לשני חלקים .חלק ראשון- בית ראשון,בית שני,פזמון חוזר,חלק שני-בית שלישי,בית רביעי,בית חמישי פזמון חוזר.הביטוי הדומיננטי לאורך השיר הוא "יום יבוא" הבא להדגיש שאכן יתממש.ועד כמה מתקרבים לכך?

חלק ראשון:

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
תחושת הזמן בבית הראשון היא כללית,הצהרה וידיעה כי היום המיוחל יבוא. תחושה המלווה כל אדם באשר הוא.מהי אותה תחושה? תיאורה ניתן בבית השני."לא יושפל שום אדם/על גזעו וצבעו".שוויון מלא בין גזעי האדם השונים. בפזמון החוזר נעשית השוואה בין החולמים למשה. יכולה להשאל השאלה לשם מה באה השוואה זו? משה בעומדו על הר נבו ראה את הארץ המובטחת ולא יכול היה להגיע אליה. הוא נמצא על סיפה ולא נכנס לתוכה. ההובלה אליה היא בידי יורשו.,
.הדור הבא יהיה בר מזל. הכוונה בשיר זה היא שבני הדור הזה יזכו להגיע לארץ המובטחת ,לא במובן הפיזי של המילה ,אלא לארץ ששוררים בה נורמות אחרות.יש לשים לב למידת ההתקרבות בשני הבתים הראשונים והפזמון החוזר.בבית הראשון ההתייחסות למימד הזמן היא כללית.ידיעה כי אכן היום המקווה יגיע ובמהירות. בבית השני נאמר על יום זה כי "הוא קרב והולך בנתיבו".המרחק אליו התקצר ובפזמון החוזר נאמר "כך אראינו ואין זה חלום". נמצאים על סיפו .מרחק של פסיעות ספורות ולא בכדי השורה האחרונה בפזמון החוזר מסתיימת בסימן קריאה.פותחים את הדלת והחלום מתממש.

חלק שני:

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
העקרון של הזמן המיוחל פועל גם בחלק זה של השיר.בהתחלה מדובר על כך ש"היום יבוא במהרה" כפי שנאמר בבית השלישי.אם בבית הראשון המילה "במהרה" מופיעה בשורה השניה ,בבית זה היא מועברת לשורה הראשונה,לקצר את זמן ההמתנה. בבית החמישי בשורה הראשונה מדברים על קרבתו הרבה ובשורה האחרונה היא נאמרת בזמן הווה.אם בהשמעה הראשונה של הפזמון החוזר ישנה תחושה של זמן הווה,בבית החמישי כבר נמצאים בתוכו. בהשמעה החוזרת של הפזמון החוזר נמצאים שוב בעתיד. "יום יבוא,יום יבוא".תחושה של התפכחות שלאירוע זה דרוש הזמן שלו. יש צורך בהבשלה ובמוכנות לאותו רגע מיוחל.

אם בבית השני ישנה התייחסות כללית לשוויון בין הגזעים, בבתים השלישי והרביעי ההתייחסות היא ללבנים ולשחורים. הכתובת היא ברורה,ארה"ב. ההתייחסות המפורשת לכך מוצאת את ביטויה באזכור של פעמון החרות הנמצא בפילדלפיה,אחד הסמלים המובהקים לחירותה של ארה"ב ולעצמאותה. ב-1837 הוא הפך לסמלה של התנועה לביטול העבדות בארה"ב. לפעמון כסמל יש גם משמעות דתית מאחר וישנה בו התייחסות למקורות. חקוק עליו הפסוק "וקראתם דרור לכל יושביה"(ויקרא כה 10).צלצולו של הפעמון הוא שיביא להתעוררות של כולם ויקרין מהילתו על סביבתו. הוא יהווה מקום התכנסות ,מעין משכן קודש לחירות. הצירוף של המילים "דרור יקרא" הוא גם שירו של רבינו אדונים הלוי בן לבראט("דונש") המבקש מהאל להגן על עם ישראל,להכרית את אויביו ולהביא לישועתו של עם ישראל וכפי שנאמר בשירו "שעה שוועת בני עמי".

המוטיב הדתי מתעצם בבית השלישי  בו נאמר כי היום המבוקש יהיה "יום של חג לאדם השחור/יחייך אז האל ממרומי מושבו".משפט בעייתי מבחינה תיאולוגית. אם האל יחייך באותו יום ,המשמעות היא שעד לאותו יום לא חייך.כאילו שהבאת השוויון לשחורים היתה מחוץ ליכולתו של הכל יכול. משעה שהגיע היום מיוחל הוא חש תחושת הקלה והייתה לו סיבה טובה לחייך.

כשם שבני האדם זקוקים למצב של מוכנות למצבים חדשים ,גם אם הם חיוניים ,כך גם אלוהים.

ודרך סיפורם של השחורים בארה"ב נעשית האנשה של האל.

ראו גם

יום יבוא הקליפ המקורי

יום יבוא גרסת נינט טייב ובן שרעבי

יום יבוא גירסה פרודית

דן אלמגור בלקסיקון הסופרים

בני נגרי

אריאנה מלמד על"אל תקרא לי שחור "

יש לי חלום נאומו של מרטין לותר קינג

יש לי חלום הטקסט בעברית

תארו לכם:פזמון מקביל מאת ג'ון לנון
 

פרץ ויינרייך קריקטוריסט ושורד.

פרץ ויינרייך

פרץ ויינריך זוכה פרס "עיפרון הזהב " צילם אלי דסה.

הופיע באתר מוזיאון הקריקטורה והקומיקס

לאחרונה זכה בפרס "עיפרון הזהב " לשנת 2008 של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון הקריקטוריסט ומידי הפעם הקומיקסאי פרץ ויינרייך.

בנימוקיהם למתן הפרס כתבו חברי הועדה: "פרץ היינריך, 83, הוא ותיק הקריקטוריסטים בישראלואחד הפוריים ביותר שהמדינה ידעה. היינריך תעד בכשרונו את מאורעות הימים גם בימי החשיכה של העם היהודי בפולין ומאוחר יותר בכלא הרוסי, במחנות הפליטים בקפריסין ובישראל מתחילתה ולאורך הזמן. הפרס מוענק לו על תרומתו לתחום הקריקטורה בישראל כבכיר הקריקטוריסטים".  
ווינרייך הוא הזוכה השני של הפרס הניתן על מפעל חיים ,בשנה שעברה זכה בו הקריקטוריסט והמאייר שמואל כץ.
ולרגל הזכייה להלן ראיון מקיף עימו המפורסם כאן באדיבות מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון .

פרץ ויינרייך פורטריט עצמי.

פרץ ויינרייך נולד בורשה פולין ב-1925 הוא היגיע למדינת ישראל עם הקמתה והפך לאחד הקריקטוריסטים הפוריים ביותר שאותם ידעה מדינת ישראל בתחומים שונים וליווה במשך עשרות רבות של שנים את קוראי עיתוני "דבר " ו"על המשמר " ומוספי הילדים שלהם עם קריקטורות מענייני היום.

איך התחלת לצייר ?
פרץ : כשהייתי בן חמש.הורי רצו לקנות לי מתנה ואני ביקשתי עפרונות ומאז איני מפסיק לצייר. את העפרונות כמובן החלפתי במשך הזמן.
הייתי נוהג לבקר גם בגן החיות בוארשה ולהסתכל בבעלי החיים שם ובעיקר בקופים ולראות כמה שהם דומים לבני האדם. דרך עין מבודחת כמובן.
. מצאתי שהשימפנזות הן הרציניות ביותר ואילו הבבונים הם המצחיקים ביותר.
וכך ציירתי אותם כשהייתי בן 9 בלבד. אבל עד היום אני אוהב להמשיך לבקר בגני החיות,ולצייר בצורה מבודחת כזאת גם את בני האדם.
את הציורים היגשתי למורה שלי בבית הספר והיא התלהבה מהם מאוד . .כעבור זמן מה נודע לי שציורי זכו במקום ראשון בתחרות ציור מקומית וזה היה העידוד הראשון שלי להמשיך לצייר.
אלא שאז פלשו הנאצים לפולין ופרץ מצא את עצמו במלחמת שרידה איומה.
הוא מצא עצמו בורשה הכבושה  בידי הנאצים  ושם צייר את הקריקטורות הראשונות שלו של חיילים נאצים וקציני אס אס רצחניים .
בין השאר ראה שם קצין גרמני הגוזז את זקנו ושפמו של יהודי ומשאיר חצי להשפילו ועז עומד וצוחק .את זה ועוד ציורים של הצורר הנאצי צייר אז פרץ. והם מתארים היטב את האימה והזוועה של התקופה .
פרץ : הקריקטורה הראשונה שלי צויירה בגיל 27 מתארת את מפלת הנאצים שנראתה באופק.ציירתי את כובע הפלדה שלהם ועליו סמל אס אס ומתחתיו גופת ילד יהודי עם מגן דוד. אחרי המלחמה הפכתי את הכובע באיור לסיר לילה שעליו יושב ילד יהודי.
הקריקטורה הזאת שלא פורסמה מעולם הייתה הנקמה שלי.

ב-1939 הוא נמלט לברית המועצות ביחד עם קבוצת נערים.
פרץ: ברוסיה העבירו אותי למחנה עונשין וכלאו אותי עם עוד 40 איש בתא קטן עם צוהר קטן. נתנו לנו צלחת אוכל אחת ליום.
חתמתי על מסמך שהתברר לי בדיעבד שבו אני מודה שאני "אלמנט מסוכן לחברה הסובייטית".
נשפטתי שם לשלוש שנים בכלא , אבל למזלי כקטין קיבלתי הקלה והועברתי למוסד סגור לעבריינים קטינים ( המקום שעליו כתב המחנך הסובייטי הידוע אנטון מקרנקו את "הפואמה הפדגוגית " שלו שתורגמה לעברית בידי אברהם שלונסקי) .
לבסוף הודות להסכם שיתוף פעולה בין סטלין ובעלות הברית שוחררו אסירים פולניים רבים ואני בינם.

ושם הרוסים גילו את כישרון הציור שלו.
ב1944- תוך שהמלחמה משתוללת סביבו הוא למד ציור בבית ספר לאומנויות . ותוך כדי כישרונותיו נוצלו למאמץ המלחמה הוא צייר סיסמאות וכרזות לעידוד המורל ולמען החיילים בחזית עבור ברית המועצות וצייר קריקטורות של היטלר.
ויינרייך : נהגתי לצייר את היטלר על כל קיר אפשרי אבל הרוסים משום מה לא אהבו קריקטורות ( אולי חששו שיבוא יום והן יכוונו כנגדם …) ולא איפשרו לי לצייר להנאתי . אבל בסך הכל תנאי חיי השתפרו.
את קורות חייו בתקופה זאת בה היה עסוק במאבק בלתי פוסק על חייו פירסם ויינריך בספר מאוייר בשם "הישרדות ".
ב-1945 השתתף בתערוכה הראשונה שלו על נושא גרמניה הנאצית .
לאחר המלחמה חזר לפולין ומצא את ורשה חרבה והבין שאין לו לאן לחזור. הוא החליט לעלות לארץ ישראל.
וב-1947 עלה בספינת מעפילים לארץ ישראל אך נתפס והוגלה לקפריסין. פרץ וינריך החל את קריירת הקריקטוריסט שלו במחנות המעפילים הכלואים בקפריסין שם כבר נמצאו שני עמיתים שהחלו גם הם את הקריירה שלהם שם :שמואל כ"ץ ומ.אריה.

פרץ ויינרייך (Peretz Weinreich), לעת ערב בביתן, מתוך האלבום "בגרוש קפריסין"

שם הימשיך בלימודי האמנות שלו וצייר את הקריקטורות הראשונות שלו מחיי מחנה השבויים ושלח אותם בידי שליחי הסוכנות לארץ ישראל שם היתפרסמו בידי העיתונים ידיעות אחרונות ודבר השבוע . כתוצאה פרץ החל להתפרנס ולעבוד למחייתו מציור קריקטורות כבר במחנות קפריסין .
ויינריייך :זכור לי קטע שבו רציתי לצייר קריקטורה נגד בווין שר החוץ האנטישמי של בריטניה . אך אי אפשר לצייר באוויר ללא אמצעים לבסוף אלתרתי בד ברזנט עשיתי צבע מצמיג שרוף ומזרדים כתושים של עץ עשיתי מכחול ציירתי כרזה גדולה ואפילו קיבלתי פרס ראשון ומכתב הערכה על הציור.
שנתיים שהיתי במחנה המעצר בקפריסין שם גם למדתי עברית וקורס ובאמנות ולאחר השנתיים האלו עליתי לישראל
.
פרץ נטל חלק בתערוכה -תחרות הנעילה של אמני המחנות מקפריסין ב-1948 וזכה בה בפרס ראשון עבור קריקטורה שלו שהייתה "תמונת בן-צבי סל ישראלי מפורסם ,ושליח בצלאל להדרכה בסמינר הפיסול וציור בקפריסין בו למד פרץ .
לבסוף היגיע ויינרייך לישראל ושם החל לעבוד באופן קבוע כקריקטוריסט ב"למרחב " וב"דבר " ב"דבר השבוע " השבועון של "דבר " שם עבד' בין השנים 1953-1990 וב"ידיעות אחרונות " ובשבועון צה"ל במחנה הפועל הצעיר "תפריט" "אורים להורים " ומ-1973 ב"על המשמר " שם התפרסמו ציוריו בטור המערכת מידי יום ביומו עד לסגירתו ב-1992 בכל יום התפרסמו ארבע הקריקטורות שלו .אחת פוליטית שנייה כלכלית שלישית ספורטיבית ( פעם בשבוע ) ורביעית "כללית ". בנושאי קוריוזים שונים.
ניתן להניח שרק ב"על המשמר " ששם צייר וינריך שלוש קריקטורות מידי יום וכ70 קריקטורות מידי חודש וכ-800 לשנה הוא פירסם סך הכל כחמש עשרה אלף או שש עשרה אלף קריקטורות במשך קרוב לעשרים שנה.

היו קריקטורות שלך שעברו צנזורה ?
פרץ: הקו שלי אף פעם לא היה קיצוני ,לא ימני ולא שמאלי. אף פעם לא היגשתי קריקטורת "כאסאח " תמיד נהגתי במתינות גם כאשר המסר היה חריף.
למען האמת לא היה מקרה שפסלו קריקטורה שלי ובכל מקרה הייתי מגיש תמיד שתי אלטרנטיביות שאחת מהן הייתה מתקבלת .תמיד נהגתי לפי קו המערבת לפי מה שבעל העיתון היה מזוהה עימו.

היו נושאי "טאבו" עבורך בקריקטורות? כאלו שמנעת לחלוטין מלעסוק בהם? .
פרץ: היו מנהיגים ופרשיות שלא רציתי לעסוק בהם בן גוריון למשל היה טאבו .הייתה לי ביקורת עליו בתקופות שונות למשל כשפרש ממפא"י והקים את רפ"י שנכשלה.

רציתי לאייר אבל במערכת אמרו לי "עם בן גוריון אל תתחיל ".
מעולם לא ציירתי אוייבים  גם את יאסר עראפת בצורה וולגרית בלתי אסתטית. אצלי לא תמצא אותו בצורת כלב נובח כפי שהיה אצל אחרים …
אבל נכון שהוא שאני רואה בקריקטורה לא רק מסר אלא גם השקפה.

פרץ ויינרייך כעיתוני הילדים

רשימה של פרץ ויינרייך בשבועון הילדים הארץ שלנו " על עבודתו בשבועון.

פרץ גם עבד באופן קבוע במשךשנים רבות  בעיתוני הילדים "דבר לילדים " הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" ואף פירסם סיפורי קומיקס בהמשכים.

פרץ פירסם במוסף "ידיעות אחרונות לתלמיד " סיפורים מצויירים בהמשכים על חיי  יהודים מפורסמים כמו פרופסור אינשטיין , ונשיא המדינה הראשון חיים וייצמן ואחרים .

הוא גם אייר  שם גרסאות בהמשכים .של סיפוריו הידועים של שלום עלייכם לילדים כמו "האולר".   
כן  יצר עבור "דבר לילדים "  את אחד מסיפורי הקומיקס הבודדים על מלחמת יום הכיפורים
יוסי וענת במלחמת יום כיפור " כרך מד ,1974. חוברות 22-31. ב10- חלקים.עלילות שני ילדים במלחמה. 
 עבור "דבר לילדים " הוא יצר סדרות  של סיפורי קומיקס פירסומיים על נושא הרלבנטי מאוד אז ועוד יותר  היום של ביזבוז המים.

אלו היו

"הספארי של גדי" כרך מד, 1974. חוברות 42-53.
"דליה ודורון במבצע מים " מאת פרץ וינריך . כרך מה חוברות 14-18.

דליה שי ודורון והמרגלים. כתב וצייר פרץ וינרייך . כרך מה' חוברות 45-49.

 עד היום הוא השתתף בכ20 תערוכות שונות.
צייר עשרות אלפי קריקטורות ואיורים ונתן הרצאות רבות בנושאי ציור ואיור וקריקטורות נושא שעליו אף חיבר חוברת עבור רשות השידור. הוא אייר עשרות ספרים בתחומים שונים .
היום הוא קריקטוריסט במקום יוצא דופן אולי יחיד במינו.

 יש לו פינה קבועה בספריה העירונית של כפר סבא ששם מזה שנים מציג קריקטורות בנושאים אקטואליים בוערים שמתחלפות אחת ליום או או יומיים בהתאם לרצונו של הקריקטוריסט.

איזה קריקטורות שלך זכורות לך במיוחד?
ויינרייך : יש שתיים כאלו שאף פעם לא מתיישנות
האחת קריקטורה של יצחק רבין ז"ל שציירתי חצי שנה לפני שנרצח.
ראיתי בטלוויזיה תוכנית שבה השיב למראיין שהוא לא מעלה על דעתו אפשרות שיתנקשו בו.
אני מאוד התרשמתי לרעה מהשאננות שלו וציירתי קריקטורה שלו שהופיעה בחו"ל ובה הוא מעשן ומעלה טבעות עשן באוויר ואחת הטבעות הופכת ל"או " לטינית וזה האות הראשונה באופטימיות ורואים מאחוריו חלון פתוח וכתוב "טרור " וה"און " במילה טרור יורה כדור שמנפץ את המילה אופטימיות .
זה הופיע חצי שנה לפני שהוא נרצח.
הקריקטורה השנייה היא של יאסר עראפת מגיש כמלצר אוכל לשני צרכנים שהם העולם הרחב והעולם הערבי . בצלחת לעולם הרחב הוא מגיש יונת שלום .בצלחת לעולם הערבי נקניק פרוס .וכתבתי "סאלאמי לעולם וסאלאמי לערבים ". ונראה לי שהקריקטורה הזאת נשארה אקטואלית כשהייתה גם לאחר מות עראפת עם יורשיו
.
מה לדעתך ההבדל בין הצייר והקריקטוריסט ?
פרץ :לדעתי קריקטוריסט חייב להיות צייר. אבל צייר לא חייב להיות קריקטוריסט .כדי להיות קריקטוריסט טוב ולצייר קריקטורות טובות חייב הקריקטוריסט שיהיה לו רעיון מסויים. אין קריקטורה בלי רעיון שמבטא את דעתו של הקריקטוריסט על המצב שאותו הוא מתאר.לעומת זאת הצייר אינו חייב שיהיה לו רעיון מסויים בציוריו.
הקריקטורה היא מין ציור היתולי שתמיד בולט בו יסוד ההגזמה והיא צריכה להציג רעיון מאירועי המדינה והעולם בצורה מצחיקה ומובנת בראי עקום כמובן . ולי לאורך השנים ברוך השם תמיד היה לי רעיון אחד או שניים או שלושה או יותר כל יום כי יש לי נטייה משונה לראות את הראי העקום בכל דבר ובכל מצב.
.
 נספח : ספרים מאת פרץ ויינריך

הקריקטורה כז'אנר תקשורתי . הוצאת הטלוויזיה החינוכית. 2001 ( סקירה מקיפה על תחום הקריקטורות ,ספר נדיר שאינו קיים באף ספריה גדולה)

הישרדות

.הוצאה עצמית 2005. ( סיפור חוויותיו של פרץ במלחמת העולם השנייה ופרשת עלייתו לארץ ישראל ,ספר נדיר ביותר שאינו קיים באף ספרייה גדולה ).

ספרים שאייר פרץ ויינרייך

 

יעקב חורגין ירושלים ושמרון : סיפור היסטורי.הוצאת יזרעאל , 1965 .( צירו עטיפה בלבד ) 
 מרגלית ואוריאל עקביא ; משחקי למוד  ציורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, תשכ"ו 1966 ‬

חכמות הצברים הקטנים /א. גד [=גדליהו אמתי] ; ציורים – פרץ וינריך תל אביב : יזרעאל, (תשל"ב).. ‬

חיות מספרות /הנסח העברי : א. גד [=אמתי גדליהו] ; איורים: פרץ וינריך. ‬ יזרעאל, (תשל"ב).

צפורה פוזין כוכבים בגינה :ספורים לילדים /[  ; איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, [תשל"ג]


 זאב דומניץ  צעצועי דורון, ועוד ספורים /[] ; איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, [תשל"ג] ‬


יבגני שוורץ אלפונית /תרגום ועבוד: מלכה פישקין. איורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, 1974

מרים חרותי . דני רני ואיל /ציורים: פרץ וינריך ‬ תל-אביב : יזרעאל, תשלה 1974.
מרגלית עקביה . שחק בעברית :משחקים ללימוד העברית ללא קריאה וללא כתיבה ‫ תל-אביב : יזרעאל, תשל"ז 

 עורכים – שרה ומאיר אהרוני אישים ומעשים בישראל :ספר היובל /; [איורים – פרץ ויינריך]. ‬ כפר סבא : מקסם, תשנ"ח 1998. ‬. שני כרכים . 928 עמודים.

מאיר אהרוני ( עורך ) ישראל 2000/ איורים :פרץ וינריך כפר סבא : מקסם, 2000 תש"ס. 

 יעקב ברזילי  על חלקת בטנך הלבנה :שירי אהבה וארוטיקה /; איורים: פרץ ויינרייך ‬ ירושלים : כרמל, , תשס"ב, 2002 ‬ 
שרה ומאיר אהרוני (  עורכים:)  מי ומה בישראל /, איורים: פרץ ויינרייך ככפר סבא : מקסם, תשס"ד, 2003 ‬

גילי ברנר להביא את השמש לסיגל /מאייר: פרץ ויינריך כותרות, 2004 ‬ ‬


מאיר כרמון מסע ללא שם /[אייר פרץ ויינרייך; עריכה: פנינה כרמון] ‬, תל-אביב : סער, תשס"ד, 2004 

 שרה ומאיר אהרוני  ( עורכים:)  תעשייה וכלכלה בישראל /  [איורים: פרץ ויינרייך]. ‬ כפר-סבא : מקסם, תשס"ו 2005 

 שלמה שרגאי רסיסי חוכמה :[ציטטות מגדולי עולם] /; איורים – פרץ ויינרייך. ‬ קרית גת : דני ספרים, [2005]. ‬ 


 שלמה שרגאי רסיסי הומור /; איורים – פרץ ויינרייך. קרית גת : דני ספרים, [תשס"ה].

‬ ‬
יוד הלכה לאבוד /שלמה שרגאי ; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ קרית-גת : דני ספרים, [תשס"ו] 2006. ‬

שרה אהרוני . הדיג והסירה / איורים – פרץ ויינרייך. ‬‬ כפר-סבא : מקסם, 2006 
 

שרה אהרוני תחרות השפות ; איורים – פרץ ויינרייך [כפר-סבא] : מקסם, [תשס"ו] 2006 

  /שרה אהרוני הילדה שלא ידעה להגיד לא; איורים – פרץ ויינרייך כפר סבא : מקסם, 2006. ‬ 
 שרה אהרוני שתי חברות /; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ כפר-סבא : מקסם, [תשס"ו] 2006. ‬ 
 שרה אהרוני   ככה אני חושב / ; איורים: פרץ ויינרייך. ‬ כפר-סבא : מקסם, 2006. ‬ 
 אילה יפתח-ולבה מי ראה את המזגאויר? /; איורים – פרץ ויינרייך. ‬ תל-אביב : גוונים, תשס"ז 2006

בנוסף  פרץ אייר ספרי מחקר ולימוד בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כגון:

ספר מחקר על ספורט על כול היבטיו.מבוא ללוגיקה ספרי לימוד באנגלית למתחילים ומתקדמים. ואחרים.  

 

 

 

 ראו עוד מאמרים על ויינרייך:

 

דוד בן אשר "מהתופת הנאצית אל פסגת ההומור"   ירוק בכפר גליון 305 3.2.2006

אירית מרק "ההיסטוריה בצל הקריקטורה " קול הכפר 21.3.2008

דורית גבאי "קו החיים" מעריב תרבות 2.1.2009 ע' 3.

 
ראיון באנגלית עם פרץ

  

הישרדות :סיפורו של פרץ ויינריך

 

פרץ ויינריך זוכה פרס "עיפרון הזהב"

http://www.cartoon.org.il/article/Exhibition1.aspx

 

וגם

צייר המלחמות והשלום : על שמואל כץ הזוכה הראשון בפרס עיפרון הזהב

 

הקריקטוריסט וגיבורו.מאת פרץ ויינרייך

 

הכאב של ברכה רוזנפלד

 

ירון  ליבוביץ מבקר ספר שירה חדש של המשוררת ברכה רוזנפלד,"אימי מציירת" ( הוצאת עקד ,2008) ספר הנוגע בחוויות אישית כואבות במיוחד .  

 

מה עושים עם הכאב " – ברכה רוזנפלד אמי מציירת

מאת ירון ליבוביץ
כאב הוא אחד החוויות הבלתי נפרדות מחייו של אדם. אי אפשר לזרוק אותו החוצה או לעקוף אותו. הדרכים להתמודד עמו הם בגדר הכרח בל יגונה. כמה שזה מכמיר לב, מדהים אותי אלו דרכים עשויים אנשים כדי לשאת את הכאב שלהם. לעתים רבות מדי, כאב לא נשאר אצל האדם שנתקל בו. יש פעמים שכאב עובר בירושה. אנשים שעברו התעללות יכולים להעיד על כך. גם ניצולי שואה וגם בנים או נכדים לניצולי שואה. נושא ההתמודדות עם הכאב של אנשים קרובים אליך שורה על ספר השירים החדש של ברכה רוזנפלד אמי מציירת.

 

ברכה רוזנפלד

רוזנפלד מקדישה את הספר לאמהּ "הציירת הפסלת והסופרת, לנה פיינבורג לבית לילי נהיים".

נראה שהאם נמצאת בכל שירי הספר, הן בשירים שבהם הדוברת השירית עוסקת בחוויותיה של האם והתמודדותה עם הזיכרונות והן בשירים שבהם הדוברת השירית מדברת על מערכת היחסים המיוחדת שלה עם הזיכרונות של האם. בשירים האלה אנו מגלים מעט על המורכבות של אותה מערכת יחסים.
את המורכבות הזאת ניתן לגלות כבר בשיר הראשון שבספר "את האש בחלונות" (עמ' 5):" את האש בחלונות/ את הדלתות הבוערות/ והגגות בלהבה/ נושאת אמי/ בתוך ידה/ ואני/ בפי/ מכבה/ לשון חרוכה צועקת מים." האם בשיר הקצר והטעון הזה מתוארת כמי שחיה את הזיכרונות של עברה, המתוארים בתמציתיות כחלקי בית בוערים, כנראה כתוצאה ממלחמה, בצורה מאד אינטימית וקרובה, היא נושאת אותן בתוך ידה. הדוברת השירית מנסה לעזור לאם בכך שהיא מכבה את האש בפיה. השורה האחרונה שבשיר מביעה את הנסיבות יוצאות הדופן שבהן האם והבת נמצאות. הסימביוזה המוזרה הזאת של אם ובתה באה לידי ביטוי גם בשירים אחרים בספר.
בשיר "התבגרות" (עמ' 7) הסימביוזה הזאת מקבלת צורה ברורה יותר וקשה יותר. בשיר הדוברת השירית מדברת על נשיאת זיכרונותיה של האם, המדומים לאבנים, כמו קנגורו שקופצת ובתוכה גורה שלא היא ילדה. הדימוי הזה מזכיר לי דימוי דומה הלקוח מתוך שיר של יהודה עמיחי שבו אביו של הדובר השירי תופר לו גורל מכתונת פסים אבל הגורל לא גדל עמו. גם כאן אנו רואים דימוי של משא כבד שיש לו גם סימן של אינטימיות וכוונה טובה, שניתן מהורה לצאצא שהצאצא מתקשה לשאת אותו.
השירים של ברכה רוזנפלד מתאפיינים בפשטותם היחסית ובישירות הכובשת שלהם. הדימויים שלה הם בדרך כלל לקוחים מעולם הטבע ומעולם הציור, שרוזנפלד בודאי מכירה מאמה, שהיא מעידה שהיא ציירת. לעתים ניתן לגלות דימויים ממסורת יוון ורומא. כמו האל יאנוס (עמ' 9) בעל שני הראשים שאחד מהם פונה לעבר ואחד מהם לעתיד וגם מן המסורת היהודית, כמו מתפילת "ונתנה תוקף" (עמ' 17).
יש לציין ששירים רבים מתוך ספרה של רוזנפלד עוסקים באמה, ומדברים על עולם הזיכרונות המסויט של אמה, שכפי הנראה לקוחים ממלחמת העולם השנייה והשואה. אנו רואים כאן רכבות ואש ומטוסים מפציצים ויתמות.
ומה שמפתיע אותי זה האיפוק היחסי שהדימויים האלה מתגלים בו לפנינו. השירים האלה חודרים מתחת לעור באיפוק ובישרות שלהם.

ראו גם

ברכה רוזנפלד בלקסיקון הסופרים

עוד על ברכה רוזנפלד

יהודית מליק שירן על שיר של ברכה רוזנפלד

שלמה שפירא על ערב ההשקה של "אימי מציירת "

אש בשדה הקוצים :

 

 

מפלגת "לזוז " היא מפלגה חדשה עם מצע מוכר לכאורה.מטרתה להילחם בשחיתות בשירות הציבורי

והיא בהחלט לוקחת בחשבון את האפשרות של שחיתות פוליטית ומתכוננת לכך .

מפלגה חדשה ושמה "מפלגת "לזוז " מתמודדת בבחירות לכנסת. רוב המתמודדים הרצים ברשימתה הם אנשים אנונימיים.

אבל זה בהחלט לא לרעתה ,בהחלט יש מקום לפנים חדשות בפוליטיקה הישראלית.

הצרה היא שכבר נתקלנו בעבר במפלגות עם פנים לא מוכרות ובעיקר נכווינו.אבל תמיד יש מקום לקוות לטוב.

על אף ההיסטוריה הגרועה של מפלגות חדשות של "אנשים יפים" יש למפלגה זו יתרונות מסוימים. מייסדיה של המפלגה הם אמנון זאבי כלכלן ויועץ פיננסי, ויעלה זאבי, מורה לחינוך מיוחד בעברה, וכיום יועצת עסקית.
ומאחר שהמייסדים אינם מבקשים שררה לעצמם, אלא מבקשים לתקן את המצב במדינה. באופן ייחודי וכחלק מתפיסת העולם של מייסדיה, המפלגה אינה נתמכת מתרומות, אלא רק מכספי המייסדים אשר כחברי מועצת המפלגה, לא העמידו את עצמם ברשימה לכנסת.
בראש הרשימה הם הציבו את ידידם ישראל שטרקמן, שעד כה התפרסם בציבור בעיקר הודות להשתתפותו בתוכנית של חיים הכט "יצאת צדיק", בה התגלה שטרקמן כאחד הצדיקים ואף הפך ליועץ של התוכנית.

להלן ראיון שקיימתי עם אמנון זאבי, אחד ממייסדי המפלגה:

כיצד נולד הרעיון להקים את המפלגה ? 
: הרעיון הראשוני של המפלגה לא היה שלי אלא של חברת מפלגה מסוימת, שהיא במקרה אשתי. היא זאת שהעלתה את הרעיון של המפלגה ושנינו החלטנו להשקיע את חסכונותינו בהקמת המפלגה. עד כה השקענו 125,000 ₪.

אתם הממנים היחידים של המפלגה ?
בהחלט. כל הפעילויות שלה ממומנות מחסכונותינו ,אף אחד אחר גם לא המתמודדים שרצים לכנסת לא משלם עבורה.

הזוג זאבי מייסדי ומממני מפלגת"לזוז".

זה לא קשה לממן מפלגה בתקופה כלכלית קשה כל-כך?
בהחלט . אבל אנחנו מרגישים שהעתיד של הילדים שלנו חשוב כל כך שעלינו להשקיע בו הכל גם את חסכונותינו.

למה אתה ואשתך לא רצים  בעצמכם בראשות המפלגה שהקמתם לכנסת ? 
: ההיגיון שמאחורי הרעיון שלנו הוא כזה: לכל המפלגות שהגיעו לכנסת יש מצעים יוצאים מהכלל והן מבטיחות שמיים וארץ. כשבדקתי את המצעים מצאתי וראיתי שכולם דומים ופונים ללב הקונצנזוס. אבל לאחר הבחירות אף מפלגה לא מקיימת את הבטחותיהן יפות .
ולכן האנשים מיואשים מהפוליטיקה ולא מוצאים סיבה להצביע.

על פניו מצע המפלגה אינו חדשני במיוחד. המטרה הראשונה והעיקרית של מפלגת "לזוז " היא לחוקק חוק שכר מקסימום לנבחרים בפוליטיקה ולבכירים העובדים בשירות הציבורי, שמעבר לו לא יקבלו שכר גבוה יותר.
הכספים שישתחררו, ישמשו מנוף להגשמת המטרות שבקונצנזוס הציבורי כמו: קידום החינוך באמצעות צמצום דרסטי של מספר התלמידים בכתות והשקעה בהכשרת מורים.
מאבק בתאונות הדרכים, הקטנת מיסים – תמריץ להרחבת עסקים קיימים ולהקמת עסקים חדשים. קידום בריאות הציבור, עם שימת דגש על מניעת המחלות ולא על רק הטיפול בהן, כמו הדרכה לתזונה נכונה, עידוד הנקה, עידוד הספורט העממי, השקעה במגרשים ובציוד לספורט, סלילת שבילי אופניים, מסלולים להולכי רגל ועוד.
חוקים ירוקים.
זהו מצע, שכמדומה, אין שום מפלגה מימין או משמאל שתתנגד לו.

אלי . קשה להגיד שהחוקים שאתם מציעים הם חדשניים במיוחד אין כאן שום דבר שאי אפשר למצוא אותו במצעים של מפלגות אחרות.
זאבי : נכון, אלו אינם חוקים חדשניים. אלו הם חוקים של שכל ישר וכולם יודעים שצריך אותם.
אבל עינייך הרואות משום מה בכנסת ובממשלה איש לא עושה דבר בעניין.
אנחנו נעשה
אני מציג רעיון פשוט להבנה שהוא מהלך פוליטי ריאלי ליישום, ולמרות כל הקשיים הצפויים, אני חושב שבפוליטיקה אפשר לשנות ואני רוצה לשכנע את הרוב הדומם, האנשים הפשוטים, שאיכפת להם ממה שקורה סביבם להצביע עבורנו ,כדי שנוכל להבטיח שבכנסת נטפל בכל הנושאים שמעסיקים ומטרידים אותם.
אני ואשתי הגענו למסקנה שלא נוכל להסתכל בעיניהם של נכדינו אם לא נעשה את המאמץ הזה למען עתידם ועל כן החלטנו להקים את המפלגה במייסדים יש בני משפחה שלנו , חברים וחברים של חברים. אנשים טובים ששואפים לשינוי,

אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית, בעלי תארים אקדמאיים ועובדי כפיים, אשר משמשים בתפקידים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, שכירים ועצמאיים. הנבחרת הזאת כוללת משרתים בקבע, קצינים וחיילים ששרתו ביחידות המובחרות, במודיעין, בחילות השדה, בחיל האוויר ובחיל הים.
יש ביניהם מהנדסים, פסיכולוגים, כלכלנים, משפטנים, דוקטורנטים לפסיכולוגיה, ביולוגיה ומחשבים.מה שמשותף לכולנו, במפלגה צעירים כמבוגרים, זו האכזבה הגדולה מהדרך בה מתנהלת המדינה, חשש גדול לגורלה ורצון עז לשנות את המציאות, הרעה הזאת, לטובה.

מהו חוק שכר המקסימום ולמה הוא כל-כך חשוב?

כל מי שנכנס למסגרות הפוליטיות הקיימות: כנסת, ממשלה, מועצת עיר, נהנה מיידית משכר ותנאים מפליגים ומשום כך הוא נמצא ברמת סיכון גבוהה להדבקות במחלה הממארת של השחיתות. לחולים קשה לרפא את עצמם, בעיקר כשאינם רוצים.
משום כך בחרנו, אנחנו, לטפל במחלה מחוץ למערכת.
בכלל לדעתנו ,גובה השכר והתנאים הנלווים של הח"כים, צריכים להיקבע באמצעות גוף חיצוני ולא באמצעות חברי הכנסת שהם בעלי אינטרס בעניין .לצערנו ולצער כולנו, לא ראינו הצלחות בנקודות חשובות אלה.ובזה אנחנו רוצים לטפל.

אבל האם אינכם חוששים שהגבלת משכורות בשירות הציבורי ובפוליטיקה רק תגרום לבריחה של אנשים טובים מהם ? הרי גם כך קשה למשוך אנשים טובים באמת לפוליטיקה . 

אני בטוח שבמקום כל נבחר ציבור, או בכיר בסקטור הציבורי, שמקבל שכר ותנאים מפליגים, תמצא טובים ממנו שישמחו לעשות את אותה עבודה בחצי המחיר. תמיד תוכל למצוא אנשים טובים לתחומים האלו.לדעתי אם הם ידעו שהם מוגבלים יותר במה שהם יכולים לקבל הם ידאגו יותר לצרכי הציבור ויעשו פחות לביתם. בכל מקרה ברור לנו שמהחיסכון שיגרם כתוצאה מחוק שכר המקסימום, הכסף יוכל לעבור לאנשים שבאמת זקוקים לו ובאמת עושים דברים למען הציבור, המורים, הרופאים והאחיות, העובדים הסוציאליים והשוטרים. כל המקצועות החשובים באמת שהעובדים בהם מקבלים משכורות משפילות ונוטשים אותם בהמוניהם. להם מגיעות משכורות גבוהות .


האם השכר הגבוה אינו תמריץ גם לשירות הציבורי? האם שכר הולם לאנשי המגזר הציבור איננו מונע שחיתות?

: אתה צודק, אבל בוא נשאל מה לדעתך זה שכר גבוה הולם. יש אחוז אחד שמקבל סכומים מטורפים. לפי דו"ח רכלבסקי משנת 2002 יש 1900 איש שקיבלו שכר של יותר מ-35 אלף שקל בחודש, ומדובר בשנת 2002 כאשר היה משבר כלכלי נוראי במדינה. לדעתי יש להוריד את שכר המקסימום בשירות הציבורי. סכום המקסימום פתוח לדיון, אבל אנחנו רוצים שיהיה דיון רציני בנושא הזה.
פרט לכך, שכר גבוה מעולם לא מנע מהמושחתים להמשיך ולגנוב.

מהם הנושאים הבוערים מבחינתכם? 

מבחינתנו הנושאים החשובים לטיפול הם אלו שבקונצנזוס, אבל איש אינו עושה דבר לגביהם:
א. לשפר את החינוך להקטין את מספר הילדים בכיתה.
ב. לפעול לצמצום תאונו
ת הדרכים
ג. להקטין את המיסים, לעידוד הפעילות הכלכלית
ד. לתת שכר ראוי לשוטרים, למורים, לרופאים לאחיות ועוד. לכל המגזרים הללו מגיע לקבל יותר וחלק מהם עוזב לקנדה לארה"ב בגלל השכר הנמוך והמערכת המושחתת.
ה. הקטנת שכר הבכירים, שזו גם תרומה ישירה לצמצום הפערים הכלכליים

הרעיון שלנו הוא להבהיר לציבור הרחב, שניתן לשנות את המערכת. אנחנו אומרים שברגע שאנחנו מקטינים את שכר הבכירים זאת התחלה. זה מנוף לשינויים מבניים שיעזור לאנשים במערכת לסגור משרדים מיותרים שרק זוללים כסף ואין בהם צורך מיוחד. להפסיק עם הנוהג הנפסד של שרים בלי תיקים וסגני שרים ומאות סגני ראשי ערים, המקבלים משרות רק לצרכים קואליציוניים. לא מקובל עלינו שהכסף הציבורי ילך לדברים מעין אלו.
למשל: יש עיריות רבות שאפשר היה לאחד ולחסוך בכך כסף בלי שהיעילות תיפגע. אבל זה לא קורה. במקום זה כל עירייה מייצרת תאגידים שהם ממלכות של אנשים שזוללים עוד ועוד כסף ציבורי מה שהלך פעם לפקיד בעירייה היום זה תאגיד עם דוברים יועצים ויחצנים בלי סוף עם משכורות עתק ואת אף אחד מהם לא באמת צריך. ואיפה שבאמת זקוקים לכסף הזה הוא לא מגיע.

 

ההגרלה


המועמדים ברשימה לכנסת נבחרו בהגרלה מתוך מאגר של אנשים ראויים ואינם חלק ממועצת המפלגה. הם הפקידו שטר בטחון על סך 4 מיליון שקלים המבטיח שיקיימו את מצע המפלגה ויכהנו קדנציה אחת בלבד. הם אינם "פוליטיקאים" במובן הרע של המילה ומעוניינים לשרת את הציבור.

האם הגרלה נראית לכם דרך לבחור מועמדים טובים באמת? 

ההגרלה נראית לי כברירת מחדל מצויינת להתחלה של רעיון. באתונה ערש הדמוקרטיה, משרתי הציבור נבחרו בהגרלה בארה"ב, מושבעים שחורצים גורלו של נאשם לחיים, או למוות, נקבעים בהגרלה.

כיצד נבנה המאגר ממנו בחרתם את האנשים?

בקבוצה בבסיסית היו עשרות של ידידים וידידים של ידידים. במקור נבחרו 14 איש שמתוכם נשארו ארבעה.


למה רק ארבעה ? מה הרתיע אותם כל כך ?

ברגע שאנשים התבקשו לחתום על שטר ביטחון של ארבעה מיליון שקלים ולהפקידו במועצת המפלגה הם נרתעו. אבל האמונה ברעיון והדאגה לגורל המדינה היוו תמריץ מספיק לחתימה של ארבעה צדיקים .

הגיליוטינה

האם אתה בוטח בהם ? מה מבטיח שלא תהיו כמו עוד מפלגות של אנשים שאיש לא שמע עליהם קודם שנבחרו ,בילו זמן בכנסת נהנו מזכויות ומפרסום תקשורתי של חברי כנסת והתפרקו לאחר מכן מבלי לתרום דבר? 

תראה את האנשים אלו אני מכיר וסומך עליהם . אבל איך הם יהיו בכנסת אני יודע בדיוק כמוך. הם אנשים טובים ואני מקווה לטוב וצריך לתת להם הזדמנות להוכיח את עצמם כמו לכל אדם אחר. בכל מקרה יש כאן רעיון שהוא החשוב ולא האנשים שתפקידם ליישומו .

נניח שאנשיך נבחרו לכנסת כיצד תמנע מהם לעבור למפלגה אחרת תמורת תשלום גבוה מספיק לאחר שנכנסו לכנסת בכספיכם  ולשים את חזונכם לצחוק?

 הציבור זוכר היטב שזה מה שקרה במפלגות אחרות כמו"צומת " ו"הגימלאים" שבהן חברי כנסת בגדו

במצעם ובמפלגתם וצחקו בפרצופם של בוחריהם עבור משרד ממשלתי או מכונית מיצובישי

 תוך כדי שהם "מקימים" מפלגה חדשה,כביכול ,  וכך עוקפים בקלילות  כל חוק שקיים בעניין. 

אני סומך על כל האנשים האלו ומשוכנע שהם יעשו כל מה שיכולתם להעביר את החוקים הנדרשים.

אבל… אם חס וחלילה יקרה המקרה, הלא סביר, והם יערקו למפלגה אחרת או יחליטו פתאום בכנסת ליצור מפלגה חדשה  לאחר שהיגיעו לכנסת בכספי  ויבגדו בהבטחותיהם לבוחרים כי אז… הם ישלמו את המחיר. שטר הביטחון מתנופף על ראשם כמו גיליוטינה. שטר ביטחון זה מחייב אותם לקיים את מה שהם מבטיחים לציבור.

שטר ביטחון על מה ? כנגד מה ?
: שטר הביטחון מבהיר שהם מחוייבים לבצע כחברי כנסת את הוראות הנהלת המפלגה.  
יש לנו כלל ברור במצע המפלגה . אנחנו נהיה מוכנים להשתתף בקואליציה עם כל מפלגה רק אם תתקבל דרישתנו של חקיקת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי. בזה מתחיל הכל. ועד שיושג החוק הם יצביעו נגד הממשלה בכל עניין כספי. ניכנס רק לקואליציה שתקבל את חוק שכר המקסימום בשירות הציבורי שאנחנו נדרוש .
ואם חברי הכנסת שלנו יפרו את ההבטחה הבסיסית הזאת לבוחר הם חייבים לשלם את שטר הביטחון.

האם אתה מודע לכך שחוק החסינות של חברי הכנסת קובע ששום דבר שהמועמד התחייב לו לפני שהיה חבר כנסת לא תופס לאחר שנבחר? גם שטר הביטחון הזה לא יהיה תקף.  

 צריך להבין השטר הזה תופס גם כנגד חוק החסינות של חברי הכנסת. שטר הביטחון היה חסר תוקף לפי החוק, אם הייתי כותב שהם צריכים לעשות כך וכך. אבל אז לפי חוק החסינות הם לא מחוייבים לכלום . אבל השטר שהם חתמו עליו הוא שטר פתוח שלא כתוב על מה שהוא ניתן, ואותו אי אפשר גם לפי חוק החסינות להפר .
אני לא חושב שהמפלגות שיציעו להם הצעות, יוכלו להציע להם סכומים שעולים על הסכום הזה שיצטרכו לשלם, אם יעזבו את המפלגה או את הדרך והברורה שלה.
***
בשלב מסויים רשימת "לזוז," דרשה לפסול את כל הרשימות שהוגשו לוועדת הבחירות המרכזית ב-28 בדצמבר. זאבי הסתמך בדרישתו זאת על סעיף בחוק הבחירות לכנסת הקובע כי הרשימות יוגשו לוועדה לא יאוחר מהיום ה-47 לפני הבחירות שחל ביום חמישי, ה-25 בדצמבר. לכן, לטענתו, כל הרשימות שהוגשו באותו יום, ובכלל זה הליכוד, מרצ וקדימה היו צריכות להיפסל. 

הגשנו תלונה בעניין זה לוועדת הבחירות וקיבלנו תשובה. הסתבר שיש סעיף נידח בחוק שחגים דוחים את ההגשה ויש לקחת בחשבון כל מיני חגים יהודיים ומוסלמיים ונוצריים שיכולים להביא לדחייה של תאריכים. לי התשובה הזאת עדיין נראית מבולבלת משהו ובהחלט לא לפי רוח החוק, כי ההגשה נדחתה ליום ראשון, שהוא השבתון של הנוצרים, אבל החלטתי לעזוב את העניין."

איך אתם מעבירים את המסרים שלכם ? אתם מקיימים חוגי בית ? 
אנחנו לא מקיימים עצרות עם וחוגי בית אנחנו מקיימים את כל הקשר שלנו עם ציבור הבוחרים באמצעות רשת האינטרנט. מהבחינה הזאת אנחנו חדשניים. אבל כמובן נשאר לראות אם זה יהיה יעיל מספיק. חבל לי שהתקשורת אינה מדווחת כלל על פעילות המפלגות הקטנות, ושלא מזמינים אותנו לפאנלים הפוליטיים בבתי הספר התיכוניים כמו את המפלגות הגדולות. האם זאת דמוקרטיה אמיתית לתת פתחון פה רק למפלגות הגדולות ?
ברור לנו שחלק גדול מהאזרחים מיואשים מהאפשרות לשינוי.
אנחנו פותחים צוהר של רוח טובה, אנחנו אומרים קחו את גורלם בידכם הצטרפו אלינו וככל שעוד ועוד יצטרפו אלינו אנחנו נהיה כמו אש בשדה קוצים שמטהרת ומנקה את השחיתות . .
שימו "נץ" בקלפי ואנחנו נראה לכולכם שאפשר לעשות שינוי.
תנו לנו להיות האש בשדה הקוצים.


Lazuz2008@gmail.com

הטל. של אמנון  זאבי הוא 0546551181

האתר של מפלגת "לזוז "
מצע המפלגה
מפלגת לזוז בויקיפדיה

 

ימיו האחרונים של פידל קסטרו

 

 

מבזק חדשות :

נשיא קובה לשעבר, פידל קסטרו, הטיל ספק בטור חדש שכתב סביב האפשרות שיוכל לעקוב ארבע שנים מהיום אחר אירועי השעה. קסטרו כתב כי הוא מחשיב עצמו בר-מזל על שהתאפשר לו להיות עד לאירועים האחרונים, אך הוסיף: "אני מעריך שלא אהנה מהפריבילגיה הזו ארבע שנים מעכשיו, כשברק אובמה יסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית".שמועות רבות נפוצו לאחרונה על מצבו של קסטרו בן ה-82, שלא נראה בציבור מאז נותח במעיו ביולי 2006.

ויש האומרים שקסטרו קרוב למוות .

ירון אביטוב כתב בהזמנתי את הסיפור הזה המנסה להיכנס לראשו של המהפכן הקובני והמנהיג הלטיני מאריך הימים מכולם.
ירון אביטוב הוא המומחה הגדול ביותר בספרות העברית לקובה,וחי שם במשך שנים עד שהוכנס לבית כלא קובני ולמד להכיר שם גם את צדדיה הנעימים פחות של קובה.
עד היום פירסם למעלה מ-60 סיפורים רשימות ומאמרים העוסקים בקובה ובאנשיה . . הוא  פרסם ארבעה ספרים על קובה, ביניהם "האורות של מיאמי", הוצאת כרמל/עמדה, "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, ו"יומה", הוצאת גלורי.
בימים אלה רואה רומן סיפורים חדש שלו, "הומלס", העוסק בחייו הסהרוריים של הומלס ברחובות תל אביב, בהוצאת עמדה/כרמל)
האתר גאה לפרסם סיפור זה בפרסום בכורה עולמי וביום שבו פירסם קסטרו טור באינטרנט שהוא מברך את נשיא ארה"ב אובמה .

ימיו האחרונים של פידל קסטרו

מאת
ירון אביטוב

"קובני שיכור אחד עומד ברחוב וצועק: 'פידל קסטרו משוגע, פידל קסטרו משוגע.'

השוטרים הורגים אותו ממכות והוא מתחנן בפניהם: 'מה אתם רוצים ממני? יש בקובה הרבה פידל קסטרואים.'

'כן,' אומרים לו השוטרים, 'אבל פידל קסטרו המשוגע יש רק אחד."
(בדיחה קובנית )


בודד שכב בחדרו המסויד לבן, לבן יותר מזקנו הלבן, בחדרו הנזירי הנראה כמו חדר מתים יותר מאשר לשכה מפוארת של נשיא לשעבר, נשיא שחלש על ארצו יותר מכל נשיא אחר במאה העשרים. החדר הזכיר תא בכלא. היה בו רק צוהר קטן, והוא היה נטול קישוטים או תמונות שיזכירו לו את עברו, גם לא תמונתו עם צ'ה, אלא רק ריהוט נזירי ממש כמו החדר עצמו: שולחן עץ וכיסא עץ, שכאשר כוחותיו עוד הרשו לו, שימשו אותו כדי לכתוב את רשימותיו לעיתון "גראנמה"(( ביטאון המפלגה הקומוניסטית הקובנית) רדיו ישן ובלה מזוקן אף יותר ממנו, שקיבל בירושה מאמו, שהתנגדה למהפכה ורכבה על סוסה לקדם את פני המהפכנים שרצו להפקיע ממנה בשמו את החווה שלה. בת חווה אמיצה, נזכר באמו, ממנה ירש את האומץ. לא היתה לו ברירה, אלא להפקיע ממנה את החווה כפי שהפקיע מכולם, הגם שראול דיבר על לבו שלא יעשה זאת.
ברדיו הישן התנגנו נעימות של שלישיית מאטאמורוס, שפעם אמו אהבה ושגם הוא אהב לפני שנסע ללמוד משפטים בהוואנה, ואחר-כך עלה להרים כאלמוני וירד מהם כמהפכן המפורסם בעולם. על הקיר היה קבוע כלוב, ובו תוכי שצרח מדי שעה עגולה, כמו שעון קוקייה שמעולם לא מכזיב: "ויוה פידל! ויוה לה רבולסיון!", מבלי לדעת ששניהם עומדים לגווע: פידל במיטה, והמהפכה ברחוב.


בבוקרו של השני לינואר 2009, העירה אותו האחות מוקדם מהרגיל ודרשה בשלום הה'פה קומנדנטה( המפקד העליון. בספרדית כותבים JEFEאבל בקובה הוגים את זה ה'פה.) הגם שידעה מראש את התשובה. בכל פעם שרצתה להזכיר לו עד כמה היא מעריצה אותו, הוא נהג להסותה בידו הגרומה, שנתקעו בה במרוצת השנתיים האחרונות מחטים יותר מבזרועו של נרקומן: "שה, שה, אני לא הקומנדטה יותר, ואסור שאף אחד יידע שאני כאן. זה סוד."
"אחיך בטלפון," אמרה האחות. "האם מותר להעביר לך את השיחה?"
"אמרתי לך שהיום אני לא רוצה שיעבירו לי שיחות. אני לא רוצה לפגוש אף אחד ולראות אף אחד, ותגידי לאחי שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה."
"תגיד לו אתה," נבהלה האחות. שלא יטילו עליה את האחריות. "הוא רוצה לדבר איתך, היום זה יובל החמישים למהפכה והוא רוצה לשאול אותך אם…"
"טוב, תעבירי לי אותו," השיב באי-רצון.
"ה'פה קומנדטה," שאג אחיו בחדווה בטלפון, חדווה של אדם שהמתין כמעט חמישים שנה בנחישות ובנחשיות כדי לתפוס את השלטון. "היום אנחנו חוגגים בכיכר המהפכה, ורוצים לדעת האם תזכה אותנו בכבוד לבוא לבימת הכבוד?"
"ראוליטו, איך אוכל לבוא, אם בקושי אני כבר יכול לצאת מהמיטה…" פנה אליו בקולו האיטי והסדוק, שכמו הופק מגרון חרב של אדם שתעה ממושכות במדבר וצמא היה לכל טיפת מים.
ראול נדרך. מדוע הוא קורא לי ראוליטו ולא ה'פה קומנדנטה, או לפחות סניור פרזידנטה? עתה, משהפך סוף-סוף לנשיא, מן הראוי היה שאחיו, בכור ובכיר ממנו ככל שיהיה, יפנה אליו בתוארו הרשמי, אולם התואר הזה הרי מעולם לא נלקח מהקשיש המרותק למיטתו, שיישאר לנצח הה'פה קומנדטה.
"…אסור שהעם יראה אותי במצבי," שמע ראול את הקשיש ממשיך ללחשש. "ומה יגידו האמריקנים?"
"אז אולי לפחות תקליט הודעה לאומה," ביקש ראול. "חמישים שנה, ה'פה קומנדנטה! זהו אירוע שחובה שייזכר וארבעים ותשע שנה מתוכן… חמישים שנה מתוכן… זה אתה."


לרגע, חש הזקן געגועים עזים לימים שבהם ניצב תמיד על בימת הכבוד, והכול הקיפו אותו בהערצה. אבל רק לרגע, ואז הכול התפוגג והוא החליט לעמוד בשבועתו, שיהיה מה שיהיה – שוב לא ייראה בציבור. הזקן הבודד, המסתגר, מסתגר כאילו הוא קשיש מסויט ממלחמות המסתגר ברחוב צמח, עצם בעייפות את עיניו, וניסה לשחזר את עברו המהפכני:

 כיצד פרץ בראש 150 מורדים למחנה מונקדה, תוך שהוא מנצל את העובדה שאלף מחייליו של פולחנסיו באטיסטה ששמרו על המקום היו שתויים, וכיצד שמונים מנאמניו נהרגו ו-32 מהם נעצרו והוא ביניהם; וכיצד נשפט לחמש-עשרה שנות מאסר וזכה לחנינה אחרי שנתיים, וגלה למקסיקו ופגש את צ'ה גווארה; ובשני בדצמבר 1956 הפליג עם שמונים ואחד מנאמניו בספינה החבוטה "גראנמה", נחת במזרח קובה ונתקל באש חיילי באטיסטה שהרגו שבעים מאנשיו, אך והוא ואחד-עשר משליחיו וביניהם אחיו ראול ויד ימינו צ'ה נמלטו להרי הסיירה מאסטרה, וניהלו משם מערכה שהפכה למיתוס. שנים-עשר הנועזים הקובנים, כמו שנים-עשר השבטים היהודיים.

 

פידל קסטרו מכריז על הניצחון .ינואר 1959.

והחשוב מכל, כיצד ירד מפסגת הפיקו טורקינו כמו האל מן ההרים, והתייצב בשני לינואר חמישים ותשע על מרפסת בניין העירייה בכיכר קרלוס מנואל דה סספדס בסנטיאגו דה קובה והכתיר את עצמו כמשיח הקומוניסטי של קובה, בעוד המעריצים מריעים לו בהתלהבות. ואחר-כך המשיך לבירה הוואנה יחד עם גדודי המהפכנים, שהגיעו ברכבת שעליה השתלט צ'ה בסנטה קלארה, עיר שלימים תהפוך למוזיליאום שבו ייטמנו עצמותיו של צ'ה ואולי גם ביום מן הימים עצמותיו שלו.

פידל קסטרו עם צ'ה גווארה

ראוליטו היה תמיד צמוד אליו, יד ימינו. הוא לא העריך אותו כמו את צ'ה או את קמילו סיינפואגוס, אבל הוא היה היחיד ששרד לאחר מכן בכל הטיהורים הרבים שערך שסילקו מהדרך לעולמים את קמילו, שמטוסו צלל לים עשרה חודשים לאחר ניצחון המהפכה, באוקטובר 59, ואת צ'ה, שנשלח באפריל 65 לייצא מהפכות רחוק ככל האפשר מכיכר המהפכה של הוואנה, ואת כל סגניו האחרים, סגנים לשעה, שלא ידעו להפוך לעדת אומרי הן. תמיד נאמן היה עליו הפתגם שהוא עצמו טבע: "אין אויב מרושע יותר ממי שקראת לו ידיד". כולל ידיד לנשק, ידיד למהפכה. רק ראוליטו ניצל מהטיהורים האלה, כי היה אח ולא רק ידיד, וגם היחיד שהיה ערמומי דיו כדי לא להתנגד להחלטותיו או לנשוף בעורפו. היחיד שידע תמיד לומר הן, כאילו אימץ את ססמת הבחירות של דויד בן-גוריון "אימרו כן לזקן".

פידל וראול קסטרו

וכאשר הגיע הרגע המיוחל, הוא קרא לראוליטו ללשכתו ואמר לו שאחרי ההחלקה-נפילה האחרונה שלו בפומבי, ואחרי הבושות שעשו לו הצילומים שפורסמו בכל רחבי העולם, ואחרי שהרופאים הודיעו לו שהוא חייב לפרוש ולעבור ניתוח, אם חייו עוד יקרים לו, הוא מעביר לו זמנית את סמכויות השלטון, אבל הוא זה שיקבל, כמובן, את כל ההחלטות מאחורי הקלעים. שלא יעלה בדעתו של ראול, שהוא יישאר בתפקיד לאורך זמן. מיד לאחר הניתוח, שבוע-שבועיים לכל היותר, הוא יתייצב שוב על רגליו כמגן המהפכות בכל רחבי העולם.

 

פידל וניקיטה חרושצ'וב שליט ברית המועצות

המהפכה היתה יקרה לו תמיד יותר מחייו. הוא רצה למות תמיד כמהפכן על משרתו, אבל בשנים האחרונות הרופא הפך לבן הלוויה הכי צמוד אליו וליחיד שהוא נאלץ לשמוע בקולו. דווקא הוא שלא נשמע מעולם לאיש, גם לא לניקיטה המאריקה (הכוונה לניקיטה חרושצ'וב. מאריקה – מתרומם. כך כונה חרושצ'וב בהפגנות הקובניות שארגן קסטרו נגד התקפלותו של שליט ברית-המועצות בעת משבר הטילים)
, ובטח שלא לג'ון קנדי, חזיר אף יותר מכל החזירים של מפרץ החזירים, האיש שכנגדו כמעט והצליח לחרחר מלחמת עולם.


אבל תמונות העבר היטשטשו, הקולות התעממו, ונשמעו לו רחוקים מתמיד. קולות המהפכה, קולות התהילה, והוא רק שמע את עצמו משתנק ומחרחר, ואת קולו של ראוליטו המבוהל: "ה'פה קומנדנטה, ה'פה קומנדטה, איפה הרופא?"
"תפסיק לקרוא לי ה'פה קומנדטה, אני אחיך, האיש שהרכיב אותך על אופניו ב-26 ביולי 1953 עד למבצר מונקדה בסנטיאגו דה קובה!"
ואחרי שנשימתו התייצבה אמר לאחיו: "ראוליטו, אני חלש… אני צריך לנוח… אין לי כוח לשום נאומים עכשיו ולשום הקלטות."
"אפילו לא של חמש דקות? אפילו בן-לאדן מקליט לפעמים הודעות. זה חשוב לעתיד האומה!"

"קראחו, לעזאזל, זה חשוב לעתיד האומה או לעתיד שלך? אתה זוכר מה אמרתי לך לפני פחות משנתיים? אני מוסר לך זמנית את ההנהגה, ועליך להתמודד עם כל המתנגדים מבית ומחוץ, הגוסאנוס, התולעים האלה ממיאמי, כפי שאני הצלחתי להתמודד איתם."
"ה'פה קומנדנטה, רק לדקה. הודעה קצרה."

"אפילו לא לשנייה הרמנו, אח. אני סוגר, די, תלך לכיכר, תעלה לבמה ותנאם כפי שלימדתי אותך מאז שהיית נער. מקסימום תיקח נאום שלי מלפני שלוש שנים ותלמד אותו בעל-פה!"

הזקן נראה נסער מתמיד, והאחות שהציצה פנימה הזעיקה את הרופא, זה שציווה עליו לפרוש, זה שהרגיש שהוא הקומנדטה האישי שלו, של זה שהיה ה'פה קומנדנטה של עם שלם, שפיקד על יותר מאחד-עשר מיליון קובנים. הרופא נכנס, העיף מבט מודאג בקשיש, והורה לאחות להזריק לו זריקת הרגעה בישבנו. הקשיש לא התנגד, הסיר את מכנסיו וחשף בפניה את אחוריו.

 או-הו, עם כמה נשים הוא שכב! הן חשפו בפניו את מערומיהן, ועכשיו, בגילו, עליו לחשוף את מערומיו בפני אחות רחמנייה. מעולם לא שש להינשא. בניגוד לראוליטו, שמצא לו אישה מהפכנית שאיתה התמיד כל חייו, הוא לא הצליח למצוא אישה כלבבו. את הילד הבלתי חוקי שנולד לו, ושהיה ממונה על תכנית סודית עלומה, שלח לצרפת אחרי שהכזיב. בתו הכזיבה אף יותר כשיצאה לארצות-הברית והצהירה שהיא מתנגדת לו. יותר מאחד-עשר מיליון ילדים יש לו, והפחות שמביניהם היה מוצלח בעיניו אף יותר מילדיו שלו. במיוחד חרה לו על בתו הבוגדנית. מבנו לא ציפה להרבה, אולם ממנה ציפה לגדולות ונצורות. מדוע היא לא יכולה היתה להיות כמו הבת של צ'ה, הרופאה הארגנטינאית, שבאה לחיות בהוואנה וקיבלה על עצמה את חוקי המהפכה?
הוא התנחם בכך, שגם בניו של ראוליטו לא טובים בהרבה מילדיו שלו, למרות שגדלו בבית מהפכני. הולך ופוחת הדור. תפוחים רקובים רבים יצאו מבתים מהפכניים, וגם מהבתים שלהם.

הרופא והאחות יצאו מהחדר, וביציאה האחות, שהחזה הזקור שלה קרץ לו, זרקה לעברו חיוך נשי קטן, חיוך שרמז לו שהיא רוצה לשכב לצדו על הסדינים הצחורים שמדי בוקר היא מחליפה לו, ואחר, חוזרת אחר-הצהריים כדי לשאול האם הוא רוצה שתחליף לו אותם שוב, כאילו היא מחליפה לו את חיתוליו. הוא הגבר הזקוף, הנישא, המרומם מעם, האיש הכריזמטי שכולם נרעדו לשמע קולו. הוא! ואיפה הוא עכשיו? שוכב במיטה כמו פגר, מחשב כמו חתול את קיצו לאחור וזקוק לאחות סיעודית, שעושה לו כל הזמן עיניים, כאילו הוא לא חצי-פגר. אולי היא רוצה להינשא לו כמו אותה צעירונת, שהתחתנה עם הזמר הקשיש קומפיי סגונדו מהלהקה הפרו-אמריקנית השנואה עליו, ה"בואנה ויסטה סוסיאל קלוב", כמדומה בעיקר על-מנת לזכות בירושתו. הזמר היה בגיל 93 כשהתחתן איתה ונולדה לו בת לעת בלותו, ואילו הוא רק בן 83, ככה שאולי האחות הזו חושבת שהם יוכלו לחיות עשר שנים ביחד ולהוליד כמה ילדים.


האחות הציצה שוב ואמרה: " ה'פה קומנדטה, השידור הישיר מתחיל בעוד דקה. האם אתה רוצה לשמוע? שאכוון לך את תדר התחנות?"
"תודה, אבל אני מסוגל לעשות את זה לבד,"
גער בה ברוגז.
האם עד כדי כך הוא נראה לה חסר ישע, כמו הקולונל הקשיש בספרו של ידידו גבריאל גרסיה מארקס, "אין לקולונל מי שיכתוב עליו", או כמו הפטריארך ב"סתיו של פטריארך". אילו היה לו כוח, היה קורא שוב את הרומנים האלה ומדמה בלבו שידידו שהולך ומזדקן בעצמו, כתב אותם עליו. גרסיה מארקס נשבע לו פעם, שלעולם לא יכתוב נגדו ולעד יישאר סופר החצר שלו. וגם כשרדף את סופרי ארצו, כלא ועינה אותם, והכול ציפו ממארקס שייצא בהכרזה נגדו, זה עמד בשבועתו, כיאה לסופר וגבר אמיתי.
מארקס כנראה לא הסכים עם אמירתו של הסופר הגוואטמלי הגולה, אאוגוסטו מונטרסו: "בפני סופר לטיני ניצבות שלוש ברירות: הגליה, כליאה או הלוויה," והוא בחר דווקא באפשרות הרביעית – לזכות בפרס נובל, גיחך הזקן לעצמו.

 


השידור החל. הזקן האזין לנואמים הראשונים, שניסו ללבות התלהבות בקהל המיוגע מחמישים שנות מהפכה. ואז הגיעו תורו של אחיו. הזקן רצה לשמוע עד כמה הוא הצליח ללמוד בעל-פה את נוסח נאומיו הישנים. לנאום שבע, שמונה ואחת-עשרה שעות כמוהו, נאומים שבגינם זכה לכינוי "פידל של שבע השעות" מצד גרסיה מארקס, וללעג מצד אויביו שכינו אותו "אל פריקו", התוכי ("אל פריקו אסטה דאנדו מואלה, התוכי ממשיך לקשקש," נהגו לומר) – אחיו בוודאי שלא יהיה מסוגל. הרי לעומתו, נחשב תמיד ראול לשתקן ונחבא אל הכלים. הלוואי ויוכל לנאום לפחות למשך מחצית השעה. קולו של ראול נשמע מונוטוני ועייף, כמעט כמו קולו שלו. הוא חזר שם על הססמאות הישנות על המהפכה והקרבות המהפכניים, שאיש כבר לא זכר חוץ אולי משניהם ומכמה ספרים מצהיבים, על השוויון, על מפרץ החזירים, על האימפריאליזם ועל האמריקנים, ולא חידש למעשה דבר.


הזקן ניסה להאזין קצת, אבל מכאוביו גברו. עליו לקרוא לאחות שתתקע לו זריקת משככת כאבים. אילו כוחו היה במותניו כמו פעם, היה יוצא אל הכיכר. עשרות האלפים מחכים עכשיו לו ולא לאחיו. כולם נשאו תפילה קומוניסטית לאלי המהפכה, שהוא יאזור כוחות ויגיח ממחבואו, המחבוא שאיש לא יודע עליו למעט כמה מאנשי סודו, ויתייצב על הבמה, כפי שנהג במשך 48 שנה, ויישא עוד נאום חוצב להבות. אבל במקומו, הם קיבלו את מי שהכול קוראים לו "פידל לעניים", האיש שהנהיג כמה רפורמות סלולריות וחשב שבכך הוא יקנה את לבו של ג'ורד דאבליו בוש ויגרום לו להפסיק את האמברגו ולהוציא את קובה מרשימת שבע המדינות התומכות בטרור.
הקולות העולים מכיכר המהפכה נשמעו לזקן הבדול מעמו רחוקים כמו הדיה של המלחמה הקרה, רחוקים כמו הדיה של המהפכה עצמה. האיש שכונה פעם נציגו של "האח הגדול" עלי אדמות האזין בחצי-אוזן לנאומו של אחיו הקטן. הדקות נקפו וראוליטו לא סיים. האם הוא יתגלה בכל זאת כתלמידו הנאמן והמצטיין, כמו תלמידיו של ישו שהפיצו את תורתו?

פידל עם הוגו צ'וואס שליט ונצואלה.

 

מחשבותיו נדדו. הזקן נזכר בפעם האחרונה שתלמיד נאמן אחר שלו, הוגו צ'אבס, הגיע לבקרו. אז יכול היה להצטלם איתו ולעשות את כל השואו הנדרש, אבל לא עתה, אפילו לא בעבור חגיגות יובל החמישים. לפתע נשמעו נקישות חזקות על הדלת, נקישות של בעל בעמיו, של אחד שמכיר בכוחו.
"סניור פרזידנטה מבקש לדבר איתך בטלפון ולראיין אותך לתוכנית הרדיו שלו," הציצה האחות.
"איזה פרזידנטה?" השתומם הזקן, הגם שרק לנשיא אחד, מלבד לאחיו, הוא התיר להתקשר אליו או לבקרו.
"שוב הוא רוצה להצטלם איתי," מחה, "ולהראות אחר כך לכל העולם את התמונה שלי כהוכחה לכך שאני חי? שיחשבו מה שהם רוצים. שיילך מצדי להצטלם עם אחמדיניג'אד!"
"אבל הוא אומר שהוא רוצה לברך אותך לרגל חמישים שנות המהפכה."
"שיברך את אחי… תגידו לו שאני ישן," מלמל ונזכר בשיחתו האחרונה עם צ'אבס.
"קומו אסטאס לוקו, מה נשמע משוגע?" שאל אותו צ'אבס.
"מי שמדבר," הרשה לעצמו הזקן צחוק קטן. הרי לשניהם קוראים "אל לוקו".
"תגיד, אפשר לספר עליך ברדיו את הבדיחה על פידל קסטרו המשוגע?" שאל צ'אבס.
"עזוב, לבדיחה הזו יש כבר זקן יותר ארוך משלי. תמציא כבר משהו חדש. בכל דבר ועניין אתה מנסה לחקות אותי כמו תוכי, ותוכי אחד כבר יש לי. אני לא צריך שני," אמר וניתק.
"אבל מה סניור פרזידנטה יחשוב?" נזעקה האחות והעירה אותו משרעפיו, "שהה'פה קומנדטה ישן דווקא ברגע שההיסטוריה חוגגת חמישים שנה?"
"שיחשוב מה שהוא רוצה. אין לי כוח עכשיו לדבר עם אף אחד, גם לא איתך. ותשכחי מזה שאני אתחתן איתך, כך שאת יכולה להפסיק לנענע."
"אני בכלל לא מנענעת
," אמרה האחות בטון נעלב, ושבה ולבשה את מדי האחות המעומלנים שמתחתם פעם חזה מזדקר ולב קובני אוהב.

בעוד פחות משעה יבוא שוב הרופא לבדוק אותו, ואולי גם להורות להזריק לו עוד זריקה. אבל אין כבר סיבה לבדוק. הדיאגנוזה היא סופית. פשוט צריך לחכות. כפי שחיכו כמעט 49 שנים עד לפרישתו, עכשיו מחכים כולם שימות והלוואי ויחכו גם למותו 49 שנה, צחקק הזקן לעצמו. הראשון שישמח על מותו, כך נדמה היה לזקן, יהיה ראוליטו. כן, דווקא הוא. הוא ירגיש אז חופשי יותר לפגוש את ברק אובאמה ולהתחנף אליו כדי שיבטל את האמברגו.
את בואו של הרופא בישרו תמיד צווחותיו של התוכי הנאמן, התוכי הזקן אף יותר ממנו, התוכי שרכש מאז שמתנגדיו החלו לכנותו: "אל פריקו", בשל נאומיו הארוכים, ושאותו אימן לשמש ככפילו.
התוכי לא רגיל היה לראות את אדוניו שוכב ימים רבים כל כך בחוסר מעש במיטה, מתפתל ונאנח. בעבר, אדוניו נהג להקדיש לו תשומת לב רגעית רק בשעת היקיצה והשינה, או בשעה שהכניס נשים למעונו המתחלף והציג לו אותן בגאווה כדי לקבל את אישורו. מדי שבוע או חודש החליף את מעונו, מפחד המתנקשים, אבל תמיד-תמיד נטל עימו לכל דירה שאליה עקר, או לכל מלון שבו התארח, את התוכי הנאמן, שאותו כינה "פידליטו". התוכי הנעים לו מזמירותיו: "ויוה פידל! ויוה לה רוולוסיון!", ולעיתים אף נאם באוזניו נאומים ארוכים יותר אף מאלו שלו, שאותם למד בעל-פה. התוכי היה תלמידו המובהק ביותר, אף יותר מראוליטו, הוגו צ'אבס וכל האחרים.
התוכי הצווחני השמיע באוזניו רק דברים שאהב לשמוע, ומעולם לא הקשה עליו בשאלות קשות. אבל עתה ניכר היה שהוא מודאג.
-למה הרופא הזה בא לכאן כל כך הרבה פעמים. יש לו ריח של מוות, היה נדמה לו שהתוכי שואל.
"הוא בא לבדוק אותי, פידליטו. הוא קובני, הרופא הזה. הציעו לי רופא אמריקני ורופא רוסי, אבל תמיד חשבתי שהרופאים שלנו הם הכי טובים. ראית איך הם הצילו את מאראדונה, אז חשבתי שיצילו גם אותי."
-להציל אולי לא, אבל יאריכו לך עוד קצת את החיים.
"יאריכו לי אולי את הייסורים," גיחך הזקן, "

כי מה שווים החיים, כשאתה לא שולט בכולם אלא כולם שולטים בך."

-א-הה, עכשיו אתה מרגיש מה שהעם שלך הרגיש חמישים שנה איתך.
ניכר היה שפידליטו רוצה לשאול אותו עוד משהו שמעולם לא העז לשאול.
-האם אתה מתחרט על משהו?
הזקן רצה לומר לפידליטו, שהוא לא מתחרט על שום דבר, לא על כשלונות המהפכה ובטח שלא על הצלחותיה. לא על הדחת פולחנסיו באטיסטה המושחת, ולא על כך שהפך לבסוף לרודן מושחת כמוהו.

פידל עם מנהיגי ונצואלה ובוליביה הרואים את עצמם כתלמידיו וממשיכיו.

לילה אחד ראה בחלומו את האיש שהדיח, באטיסטה, האיש ששדד ארבעים מיליון דולר מקופת המדינה רגע לפני שברח לרפובליקה הדומיניקנית, מתקרב אליו בצעדי מחול איטיים ורוצה לחבקו: "אחי אתה!", והוא נרתע ממנו כנשוך נחש. לא, הוא לא התחרט – לא על המהפכה ולא על ההוצאות להורג, לא על גרגירי האורז  שחילק לעניים ולא על הרעב, ולא על החינוך והרפואה חינם וביעור הבערות, ולא על משבר הטילים ולא על החרם האמריקני ועל שהתייצב נגד נשיאים אמריקניים רבים בעוד שהוא נשאר על כנו, ולא על הגליית צ'ה ולא על חיסולו של קמילו, ולא על הגזרות הרבות שהטיל על האזרחים וסגירת שערי קובה בפני אלה הרוצים לצאת, ולא על ביטול הקומוניזם ולא על שינוי שיטת המשטר לסוציאליזם דולרי ופתיחת המדינה מחדש לתיירות, לזנות, סרסרות ושחיתות, שאותם ניסה לבער עם עלייתו לשלטון. לא, הוא לא יכול היה שלא לשלוח אלפים אל מותם, ורבבות לגולאגים ולעינויים, והוא לא יכול היה למנוע את הכרישים מלטרוף את כל מאות האלפים שניסו לברוח ברפסודות אל חופי מיאמי השנואה. מה רוצים ממנו? האם הוא זרק אותם לכרישים, כפי שאידי אמין זרק את מתנגדיו לתנינים? לא. אז מדוע טוענים שהמהפכה ניצחה, אבל הוא הפסיד והעם הפסיד?
כמו מרחוק שמע את קולו של אחיו ברדיו הישן, ולא ידע האם זהו ראוליטו שמדבר, או שמא אלה הן המחשבות הפורחות מראשו כמו יונים מהשובך.


לא, הוא לא מתחרט, רצה לצעוק.
הערב רד והוא חש מיוגע מתמיד. התוכי הביט בו בדאגה ועפעף בכנפיו כמו יפיופית המעפעפת בריסיה בהזמנה. או-הו, כמה רצה שהתוכי הזה יהיה עכשיו אישה יפה, שאיתה הוא ימצא כוחות להתעלס. אבל התוכי עפעף שוב, והפעם בדאגה.
"מה אתה חושב? מה אתה אומר?" לכסן הקשיש מבט לעבר הציפור מעוטרת הנוצות.
"ויוה פידל! ויוה לה רבולוסיון!" חזר התוכי על עצמו כיאה למי שהוא.
"איזה ויוה?" מלמל הקשיש חסר האונים. "פידליטו היקר, אני הולך למות. כל הרופאים שגייסתי, כל המיליונים שהוצאתי וכל המיליונים שסרים למרותי לא עוזרים להציל אותי."
-אבל הרי הופעת ברשימת מאה העשירים בעולם של המגזין "פורבס", אז מה אכפת לך לבזבז קצת כסף על תרופות. למי חשבת להוריש את כל הכסף הזה? למהפכה? להמונים? לעניים? היה נדמה לו שהוא שומע את התוכי מדבר.
"למהפכה?" צחק הקשיש. "רציתי להוריש את זה לך… אתה היחיד שהיית נאמן לי באמת…"
-אפילו לאחיך לא תוריש משהו?
"גם הוא לא היה נאמן לי באמת. הוא מנצל עכשיו את החולשה שלי כדי לבצע רפורמות.
הוא רוצה להיות כמו גורבאצ'וב המיארדה, החרא. לחסל את המהפכה, את הקומוניזם, את כל מה שבניתי בחמישים… בארבעים ותשע שנה…"
-אבל תשמע איך הוא מדבר עכשיו ברדיו. הוא לא אומר את כל הדברים האלה, אלא מדבר רק בשבחי המהפכה."
"אבל זה לא מה שהוא חושב באמת… הוא פשוט סופר את הימים, ואחרי שאמות, הוא רוצה להרוג גם אותך…"
התוכי הזדעזע עד עמקי נשמתו הציפורית. לבו היה זעיר בממדיו, אך ענק ברגשותיו.
–אז תשחרר אותי, אדון, תשחרר אותי… אני כלוא כאן כמו העם שלך, ולא יכול לצאת לחופשי. כמוהם, אני כלוא בכלוב, וכל ההבדל הוא, שלהם אתה נותן מדי יום אורז ופריחולס ורוצה שהם ישמיעו לך בכל בוקר את הססמה: "חלוצים של הקומוניזם נהיה כולנו כמו צ'ה", ולי אתה נותן זרעונים ורוצה שאגיד לך כל בוקר: "ויוה פידל!" וככה אולי תגיע עד לגיל מאה עשרים. תן להם לצאת לחופשי וגם לי!
"ולמה?" התקצף הקשיש, "כדי שתיסע ליומה ותעזוב אותי. לא ולא, כאן חיית וכאן תמות, כמוני!"

התוכי צווח לעזרה, אבל כל מה שהצליח להפיק ממקורו היה מה שאדונו לימד אותו: "ויוה פידל!" הזקן שאל את עצמו האם צווחותיו של התוכי יצליחו להשיבו לחיים, כמו בפעמים הקודמות שכבר פרפר בין חיים למוות. אבל אחרי כמה צווחות, התעייף התוכי ושמט אף הוא את מקורו, כאילו מתוך הזדהות עם אדוניו, שנראה כמי שעומד אף הוא להשתתק לנצח.
שוב כבר לא ילעיגו לו ההמונים: אל פריקו אסטה דאנדו מואלה!
התוכי כבר לא מקשקש, לא הוא ולא כפילו בעל הכנף.
בכוחותיו האחרונים, סובב הזקן את הכפתור וחיפש תחנת רדיו קתולית שתקרב אותו לאלוהים, שממנו התרחק כל חייו הבוגרים. אבל כל שהצליח למצוא היו רק את הנעימות המתוקות של שלישיית המאטמארוס. אולי טוב לו למות ככה, חשב, כשהמלאכים מנגנים למראשותיו. הוא ניסה לבדוק האם מבעד לחלון כבר זורח הכוכב הראשון, ונזכר באמירתו הידועה: "צ'ה זרח בשמי קובה כמו כוכב, ולמרות שהוא חסר – נוכחותו תמיד מורגשת".
האם גם נוכחותי שלי תורגש אחרי שאסתלק? שאל הזקן את עצמו.
יותר משש מאות פעם ניסו המתנקשים לחסלו ולא הצליחו, ורק המתנקש הגדול מכולם, מלאך המוות, יצליח במשימתו. כמו מרחוק שמע קול שירה עולה מהרדיו: "בסאמה, בסאמה מי מוצ'ו…" וידע שהפעם מלאכית המוות היא זו שנושקת לו על שפתיו.

6.1.2009

 

ראו גם

פידל קסטרו בויקיפדיה

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

פידל, קסטרו ואיגנסיו רמונט פידל : אוטוביוגרפיה / מספרדית – יורם מלצר ; עורך הספר ומחבר המבואות – יובל אל תל אביב : משכל, 2007

קטע מהספר

יורם מלצר על פידל קסטרו

מאגר הנאומים של פידל קסטרו

638 ניסיונות לחסל את פידל קסטרו

גן העדן המורעל :50 שנות פידל קסטרו והמהפכה הקובנית בספרות העברית

פידל קסטרו קורא בעיתון המכריז על מותו.

לא בבית ספרנו.

 

 

מערכת החינוך נמצאת בקריסת מערכות טוטלית והיא כיום שרויה באנרכיה מוחלטת קובעת עינת וילף בספרה החדש. בחזרה לאלף בית "  כל עשרות או מאות  הרפורמות שבוצעו בעשרות השנים האחרונות נכשלו כולן  ורק הרעו את המצב .

אז מה אפשר לעשות ? האם יש פיתרון ?

עינת וילף טוענית יש פיתרון פשוט לכאורה  אך גם קשה מאין כמוהו.

 והחלופה  לפיתרון זה? 

קריסה מוחלטת ובלתי נמנעת של מערכת החינוך. 

 

 

אי אז ב1996 הייתי מעורב  ביחד עם ציון שורק בכתיבת חוברת עבור הסתדרות המורים בשם "שינויים בגישות ארגוני המורים בשאלת מיקצוע ההוראה :גישות שונות לסוגית התמקצעות ההוראה".

 החוברת בדקה את הסיבות להתדרדרות התדמיתית של מקצוע ההוראה וסקרה גישות שונות שהוצעו בחו"ל כדי לעצור זאת ולחזק מחדש את מעמד המורה. הגישה שהוצעה בידינו הייתה להציג את ההוראה כ"פרופסיה " גם מאחר שזה מה שהיה מקובל אז בארה"ב.

 החוברת קבעה שיש לעודד גישה זאת של "התמקצעות ההוראה"כאמצעי לשיפור מעמדם של המורים בחברה.
ציון שורק מאז היה אחראי לתוכנית הסתדרות המורים לשיפור מצב המורים שכיום מיושמת בידי משרד החינוך.
אולם האם מצב המורים ומעמדם בחברה אכן השתפר בנתיים ?
כלל וכלל לא נהפוך הוא.

ב-13 השנים מאז פירסום החוברת מעמד המורים  רק התדרדר והלך וכיום יש מחסור חמור שרק מתחזק והולך במורים מחסור שסימניו רק החלו להיות מורגשים ב-1996 אך מורגשים היטב בשנת 2009.
ללא קשר להתמקצועותה של ההוראה הרושם היום בציבור הרחב ובציבור המורים הוא שההוראה נמצאת בשפל חמור שלא היה כמוהו.
המצב הנוכחי בתחום ההוראה ובתי הספר מתועד היטב בספרה החדש של עינת וילף שאותו כתבה עם אימה מירי וילף , "
בחזרה לאלף -בית : הדרך להצלת מערכת החינוך (ללא תוספת תקציב " העוסק בתיאור ללא כחל ושרק  ומצמרר למדי עבור כל מי שלמד בבתי ספר בישראל לפני שנות השמונים את מצב בתי הספר בישראל דהיום ועדש כמה הוא גרוע ורק הולך ומתדרדר.  
היא גם מציעה פתרונות משלה .
עינת וילף היא כיום המועמדת מספר 14 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. ב-2003 היא פירסמה ספר חזון לגבי עתידה של החברה הישראלית בשם "
מקימים לוחמים ואנחנו ".
ספרה החדש הוא בגדר הפתעה שכן היא עוסקת בו בניתוח חסר רחמים בצד האפל של החברה הישראלית זהד שיכול למנוע הגשמת כל רעיון שאותו היציעה בספרה הקודם.
ולהלן ראיון עם עינת וילף בנושא.

 

עינת וילף את ראית את הנתונים החמורים על המצב הירוד של תלמידי ישראל במקצועות  הלימוד השונים שבבחינה בינלאומית נמצא שהם באחד המקומות האחרונים מבין המדינות שנבדקו. לדעתך זה עוד יחמיר ?
עינת : במדיניות הקיימת אין שום סיבה טובה שזה ישתפר, שום רפורמה מהסוג שאנחנו רגילים אליהן לא תעזור . המצב רק יחמיר .
אז מה דעתך על מצב החינוך היום בישראל ? האם היית מגדירה אותו כנסבל ?:
עינת: בכלל לא . הייתי מגדירה אותו כנתון במצב של קריסה ,אפשר לאמר בגסיסה נמשכת ומתגברת . מערכת החינוך הציבורית נמצאת במצב חרום. בבתי הספר קשה מאוד לקיים לימודים סדירים. תלמידים רבים אינם לומדים כיוון שהם נתונים לטרור של תלמידים בריונים. המורים עומדים חסרי אונים מול הבריונים האלימים – תלמידים והורים – כיוון שהם מסורסים בידי חוקים לא הגיוניים, חוזרי מנכ"ל מיותרים, רפורמות לא יעילות ואף מזיקות, והתערבות בלתי פוסקת של גורמים חיצוניים שאין להם הבנה רבה לגבי המצב האמיתי בשטח   המפריעים להם במקרה הטוב ושמונעים מהם לבצע  את תפקידם כמורים ומחנכים במקרה הרע.
מערכת החינוך היא מערכת מדממת ולא מתפקדת שנמצאת במצב חמור ביותר .
וצריך להבין הקריסה היא תוצר של תרבות שלמה של שקר והתעלמות מהמצב כפי שהוא. הציונים והזכאויות לבגרויות הם בחלק ניכר מאוד תוצר של העתקות רמאויות ואיומים על מורים בידי הורים ותלמידים .
כולם יודעים את זה אבל מתעלמים וההצעות לפיתרון הן כולן לא רלבנטיות יקרות ולעיתים מסוכנות ממש.
במקום לטפל ביסודות הרעועים של המערכת משקיעים בדברים לא רלבנטיים .
אבל הרי ידוע שדווקא מועברים תקציבים גדולים למערכת החינוך ?
עינת : מתוך כ-30 מיליארד שקלים שמהווים את תקציבה השנתי של המערכת, במקרה הטוב ביותר מנוצלים 20 אחוז כלומר 20 מיליארד שקל יורדים לטמיון. הסיבה היא שהזמן של המורים והתלמידים מתבזבז כתוצאה מכישלון המערכת לייצר אווירה של לימודים. הלימודים מתקיימים תוך רעש בלתי פוסק, הפרעות מתמידות לשיעור ומתי מעט תלמידים מגיעים מוכנים לשיעור וקשובים במהלכו. . כך נעלמים לפחות 80% מתקציב החינוך לחור השחור של השיעור שבו מורים בקושי מצליחים ללמד ותלמידים בקושי לומדים. הבעיה אינה תקציבים – היא בזבוז משווע שלהם.

גם במדינות המערב האחרות יש בעיות חמורות במערכת החינוך לדעתך זה מסיבות דומות ?
עינת: מדינות בכל העולם מתמודדות עם בעיות בתחום החינוך, אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו גם מידרדרים באופן יחסי לאחרים . בכל מקרה צריך להפסיק להסתכל כל הזמן מה קורה במדינות האחרות. קשה להגיד שכל מיני רפורמות שיושמו כאן בעקבות ניסיונות במדינות אחרות התגלו כהצלחה גדולה. צריך לראות מה הצליח אצלנו ולהשתמש בזה כמודל . לא צריך לקחת מודלים ממדינות אחרות, אלא פשוט למצוא כאן בישראל מורים שהשיטות שלהם עובדות ולהשתמש בהם כמודלים לשינוי.



איך את מסבירה את הכישלון של מערכת החינוך הישראלית ?
עינת :אחת הסיבות העיקריות היא שכל פעם שראשי המערכת מנסים לשפר משהו במערכת החינוך , הם לא לוקחים בחשבון כלל את מי שהם המשאב העיקרי של המערכת – את המורים . במקום לנצל את הידע, הכישורים והניסיון שלהם , מתייחסים אליהם בזלזול כאל פועלים שחורים האמורים ליישם מדיניות של גורמים חיצוניים. רק המורים יכולים לדעת מהן הבעיות האמיתיות ורק המורים המנוסים והטובים יכולים להציע פתרונות.
הגורם היחיד שעוצר היום את קריסתה המוחלטת של המערכת הם המורים ולא אף אחד אחר . וכוחם של המורים הולך ותש.
שרים ואנשי מנהל החינוך ממשיכים בביצוע רפורמות גרנדיוזיות חסרות טעם שאותן הם מבצעים תוך גישה של זילזול מוחלט במורים.
והשנאה למורים והזלזול בהם ובידע שלהם היא בעוכריה של המערכת.

האם כוונתך שראשי המערכת מזלזלים ובזים למורים ?
עינת : בהחלט. היגענו למצב שבו ברור לכולם במשרד החינוך שהבעיה היא כביכול מורים גרועים.
זו טעות חמורה. זה לא ברור בכלל . הבעיה האמיתית היא לא המורים הגרועים.

יש כאלה,אבל הם מתי מעט וזו לא הבעיה..
הבעיה היא שהמערכת משתקת את המורים הטובים או אלה שיכלו להיות טובים אילו היו להם תנאים מינימאליים לפעול. מורים שהיו יכולים להיות מורים טובים ואף מצוינים נאלצים לפעל בהתמודדות אינסופית נגד הורים ותלמידים שחותרים תחת סמכותם ללא כל גיבוי וללא כלים לפעולה. בתנאים אלה הם כמעט לא באים לידי ביטוי.
מורים אלה בתנאים אחרים ובמערכת אחרת היו מוצאים מעצמם את המירב ואז גם היה מתברר שהמירב הזה הוא הרבה מאוד.
אלי :ומה עם כל  עשרות הרפורמות שהוצעו לאורך  עשרות השנים האחרונות  במערכת החינוך ? האם הם לא שיפרו משהו ?
עינת: כל מאות ואלפי ההצעות הבלתי פוסקות לשינויים עוסקות בתוכניות הלימודים בשינויים תקציביים ובשינויים מבניים. אלו פתרונות בכיוון הלא נכון. במקרה הטוב ביותר הם יביאו ,אולי לשינויים קטנים פה ושם וגם כן לא לטווח הארוך.. הצעות אלה מגיעות גם בדרך כלל ממי שאינם יודעים מה באמת קורה בשטח. ההצעות לשינוי לא נותנות תשובות לבעיות האמיתיות החשובות שבלעדיהן שום דבר לא יפתר באמת.
מהן לדעתך הבעיות המרכזיות והאנדמיות ביותר של מערכת החינוך הישראלית ?
איזה צעדים בסיסיים יש לעשות כדי לפתור אותן ?

עינת : צריך להבין שכל הרפורמות השונות ניתנות מהמניעים החיוביים ביותר אבל בסופו של דבר התוצאה היא רק אחת ויחידה :
בילבול מוח  מיותר נוסף  והפרעה נוספת למורים בעת ביצוע תפקידם  במקצוע התובעני ביותר והחשוב ביותר שקיים.

 אז  כל ועדה חדשה מציעה רפורמה היסטורית ומרחיקת לכת.
זה יפה מאוד אבל ….
קודם כל לפני כל רפורמה נדרש שיהיה שקט בכיתה כשהמורה נכנס.
שלא יהיו הררי זבל בדרך לשיעור .
ששיעור יתחיל בזמן.
שתלמידים יגיעו לשיעור בזמן.
שיותר משני אנשים מבין 40 התלמידים יקראו את החומר לפני השיעור.
שתלמידים יוכלו לדבר בכיתה בלי שיעליבו אותם.
אם הדברים האלו יבוצעו ,אז ורק אז אפשר להתחיל לחשוב על איזו שהיא "רפורמה ".
אי אפשר לדבר על רפורמות בסביבה אלימה מלחיצה ומכוערת ובמצב של הפקרות וכאוס כפי שבתי הספר שלנו הם כיום. .

את יכולה להצביע על איזו שהיא רפורמה בעשרים 40 או חמישים השנים האחרונות שכן הצליחה לשפר במשהו באיזה שהוא תחום את מצב מערכת החינוך לעומת מה שהיה בעבר??
עינת : נראה לי שכל הרפורמות נעשו עם הכוונות הטובות ביותר בעולם. אבל לא נראה לי שיש איזו שהיא רפורמה ששיפרה את המצב באמת.קשה להגיד שיש תחום שאפשר להצביע בו על  איזה שהוא שיפור לאורך שנים לעומת המצב כפי שהיה לפני נניח חמישים שנה. .

האם לדעתך מצב מערכת החינוך לפני נניח חמישים שנה היה טוב יותר מאשר הוא היום ?

עינת :היא בהחלט הייתה טובה יותר..המערכת האקדמאית היום מתקיימת על השגי אותם שנים . אבל כפי שעיניך רואות השגי התלמידים היום לאחר עשרות שנים של רפורמות בלתי פוסקות שהתבססו על רפורמות מארה"ב ומגון ארצות אחרות אינם מתקרבים אפילו להשגים של התלמידים בשנות החמישים והשישים
לא צריך לחזור למצב שהיה לפני  50 שנה אבל כן צריך להשקיע במי שלומד ולא במי מפריע.


איפה ומתי החל לדעתך הכשל הגדול הבסיסי ( אם יש או היה כזה ) בתחום מערכת החינוך שממנו הכל רק ממשיך להתדרדר ?
עינת : הכשל החל בשנות השמונים ובגלל כמה סיבות:
גם בגלל קבלת פילוסופיות מחו"ל של העמדת התלמידים במרכז ודרישות מהמורים להתמקד בילדים בודדים ולא בשיפור הלימודים של כלל הכיתה .וגם בגלל פרוייקט האינטגרציה שהיה פרוייקט חיובי ביותר במהותו ,אבל כושל ביישומו – משרד החינוך היה נחוש להראות שכל הילדים מצליחים במידה שווה ולכן המורים קיבלו הוראות להתעלם מכישלונות של ילדים ומהתפרצויות של אלימות והתוצאות נראו מיד .

איך זה שעם כל כך הרבה תוכניות , וועדות ושני אירגוני מורים איש לא מצליח לעשות שום דבר בנושא כה בסיסי והכל רק ממשיך להתדרדר ?
עינת : משום שאף אחד מקובעי המדיניות לא קולט באמת מהן הבעיות האמיתיות בבתי הספר. והבעיות האמיתיות הן התדרדרות המשמעת בתי הספר גם והתדרדרות בסמכות ובכבוד למורים .
שרים וחברי כנסת אינם רוצים לעשות רפורמות קטנות. הרי לאף אחד מהם אין כוח להתעסק במשמעת בבתי הספר. .עוד לא נולדה ועדה שעסקה בנושא הניקיון בכיתות ובצילצולי הסלולארי בכיתה בזמן שיעור ובתביעות הורים המלוות באיומים להעלאת ציונים. . ועדות מעדיפות להכריז על שינויים גרנדיוזיים כשבשטח רמת היישום שלהם אפסית . .כל "הגדולים" עסוקים במהפכות שיירשמו על שמן ולא מבינים שהעבודה האמיתית היא בפרטים הקטנים – הלא חשובים לכאורה -אבל החשובים מכל .


אני אתן לך דוגמה
אולי ראית את הסרט " קרטה קיד"?

: לא
עינת . זה היה סרט על נער שבא ללמוד את אמנות הקראטה ממורה מומחה. לתדהמתו המורה המומחה שלח לתחילה לבצע שורה של עבודות שחורות כגון צביעת גדרות – לכאורה חסרות כל קשר לקרטה ולכאורה וללא מטרה. הנער היה מאוכזב מאוד ולא הבין מה הקשר בין המלאכות השחורות האלו ובין אמנות הקראטה.
רק לקראת סוף הסרט התברר שהכל היה מתוכנן ושמאחורי כל תנועה שהנער ביצע בעת צביעת הגדרות הייתה מחשבה והייתה כוונה.
הנער גילה שמבלי דעת במהלך כל השעות שבהן עסק בעבודה שחורה הוא למד את השליטה באמנות הקראטה.
והמסר הזה נכון גם לגבי מערכת החינוך בכללותה : כדי לממש את עבודת החינוך עצמה צריך לצבוע תחילה הרבה מאוד גדרות בדרך.
אין קיצורי דרך, אין חינוך בנפרד ממשמעת ניקיון אי אלימות אסתטיקה נימוסים ועמידה בזמנים. כל אלו חיוניים להצלחה . אין לך אותם אז אין לך חינוך ולמידה בכלל.

 ואני טוענת : לא לכל  נער ונערה יש את הזכות  שהיא חובה להיות חלק ממערכת החינוך הממלכתית.

 יש כאלה שבהתנהגותם מוציאים את עצמם מן הכלל ומפריעים לכלל ולכן אינם זכאים להימנות עם התלמידים במערכת זאת .

אני אומרת שהמערכת חייבת להבהיר דבר פשוט לכלל התלמידים  ולהבהיר זאת היטב גם להוריהם :

"אתם אינכם מסוגלים לעמוד בכללים  שנקבעו ולהימנע מלהפריע לחבריכם  ולמורים ? 

אז אין לכם מקום בבית ספרנו."   

קיבלת תגובות מאנשי מערכת החינוך על הספר ?
עינת : בהחלט .והן די זהות .
בכל פעם שאני נפגשת עם מורים מהשטח הם אומרים לי "כל מילה בספר שלך נכונה ומדוייקת " .
בכל פעם שאני נפגשת עם קובעי מדיניות הם מסרבים להאמין למה שאני מתארת. הם כולם אומרים לי "אה תשמעי זה לא כל כך גרוע" .
ובכן כל מילה בספר שלי נכונה. וזה בדיוק גרוע כמו שאני מתארת.
מסתבר שיש נתק אדיר בין קובעי המדיניות האחרים בתחום החינוך ובין המורים בשטח .קובעי המדיניות פשוט לא מבינים באמת מה עובר המורה כל יום

היה לי מקרה של קובע מדיניות שהייתה לו בת מחנכת . ורק בעקבות קריאת הספר שלי בפעם הראשונה הבת שלו ניגשה אליו ואמרה לו מה המצב האמיתי בשטח בבית הספר שלה ואחרים .הוא לא האמין למשמע אוזניו. בפעם הראשונה בעקבות הספר שלי הם יכלו לנהל שיחה כנה על מה באמת מתרחש.

אירגוני המורים לא עושים דבר כדי לתקן את המצב ?
עינת : אירגוני המורים לא עושים דבר בעניין כי הם כבר מזה שנים רבות התרגלו לחלוטין לעסוק בנושא מאבקים להעלאת השכר למורים ותו לא ולא בשינוי היחס למורים במערכת. רק לאחרונה ניכרת הפנמה בקרב ארגוני המורים שיש להם אחריות לייצג את המורים כקובעי מדיניות ולא רק כוועד עובדים.

 אלי : לדעתך  ההורים הם בין אלה שגורמים נזק  חמור ביותר למערכת החינוך.  
עינת : מדובר במעט הורים אבל נזקם עצום. יש הורים בעל מעמד ציבורי כוח וקשרים שעושים שימוש לרעה במעמד שלהם ופוגעים אגב כך במערכת החינוך וגם בעתיד ילדיהם.
שמעתי סיפורים רבים מהמורים שהוציאו ילד מהכיתה כי הוא הפריע להם ולחבריו או התנהג באלימות של ממש.
הילד התקשר אז מיד להוריו בסלולארי . התברר ההורים שלו היו תורמים לראש העיר חברים של שר או ראש הממשלה ואלו כבר דאגו להתקשר למנהל שמיד מיהר לתקוף את המורה על שבחוצפתו העז להוציא ילד מיוחס כל כך מהכיתה ובכך הרס את מעמדו של המורה בכיתה לתמיד.
ומקרים כאלו הם לא מועטים בכלל .כל מורה יכול לספר לך עליהם.
צריך להבין שהורים אלה חושבים שהם דואגים לילדיהם אבל פוגעים גם ביכולת של הילדים שלהם להתבגר ולפתור בעיות וגם מזיקים לשאר הילדים וכמובן למורה. יש הורים שמאיימים על המורים וגם על המנהלים שהם יגרמו לפיטוריהם . הם מתלוננים בלי סוף בכל גורם במערכת החינוך ומחוצה לה ואף פונים לתקשורת.

יש הורים שידועים כגרועים במיוחד מבחינת המורים ?
עינת : הסיוט הגדול ביותר של מורים ומנהלים הוא הורים עורכי דין שיש להם ילדים בעייתים. האנשים הללו פשוטו כמשמעו עלולים להתגלות כמסוכנים. הם מסוגלים להביא לשיתוקו של בית ספר עם מכתבי איום ועם תביעות.

הם לא תופסים שבהתערבות שלהם הם רק מזיקים לילדים שלהם ומחבלים ללא תקנה באפשרות שלהם להתחנך כהלכה.
כל זמן שהילדים האלימים יודעים שהוריהם מגנים עליהם ויכולים לכפוף את מערכת החינוך לדרישותיהם הם רק מקצינים את התנהגותם ופוגעים בילדים האחרים ובמערכת .
חלק מהאחריות למצב הנוכחי הוא תוצר של אותה קבוצה קטנה אך מסוכנת של הורים שמשגעים את המערכת זוהי קבוצה קטנה. אבל די בקומץ הקטן הזה כדי ליצור אנרכיה.
אז מה צריך לעשות כנגדם ?אולי יש לעשות נגדם סנקציות? אולי עם ההורה עורך הדין פותח במסע האיומים שלו צריך לזרוק מיידית את הבן שלו לכל הרוחות מבית הספר שימצא לעצמו מקום אחר ששם יוכל לאיים על אנשים ?
עינת : צריך להבין שהמדובר בקומץ קטן של הורים..
מה שהמערכת צריכה לעשות זה לעמוד כחומה בצורה מול הטרור שההורים האלו מפעילים ולהבהיר שהם אינם יכולים ללמד את הילד אם ההורה שלו נוהג באופן זה. הם אינם צריכים לצאת נגד ההורה, אלא פשוט לומר שהם אינם יכולים ללמד את הילד. 

אסור שלהורה כלשהו ללא קשר  לכספו או מעמדו  וקשריו,  אפילו עם ראש הממשלה או נשיא ארה"ב ,  יהיה איזה שהוא מגע אלים או מאיים עם מורה.
המורים צריכים לקבוע את מידת ההתערבות של ההורים ואם הם רוצים בכך הם צריכים להיות מסוגלים לדרוש שהורים ייפגשו איתם רק בימי הורים ובפגישות שנקבעות מראש באופן מסודר.
לא יעלה על הדעת שמישהו חוץ מהגורמים המקצועיים במערכת החינוך והם בלבד יהיה במצב שהוא יכול לתת הוראות למורה.
המורה חייב לדעת שיש מאחוריו מערכת שנותנת לו גיבוי מוחלט

וילדים והורים שאינם מסוגלים להבין זאת אין להם מקום בבית ספרנו. 

 


האם בכלל בעידן האינטרנט באמת עוד יש צורך במורים או בכיתות ? האם לא עדיף שתלמידים ילמדו מהבית ב"שלט רחוק" עם מחשבים במקום עם מורים בעלי ידע מיושן כפי שהוצע בעבר ? ?

עינת: אני בהחלט לא חושבת שאבד הצורך במורים . :בעניין זה כדאי לזכור שבכל פעם שהוכנס איזה שינוי טכנולוגי תמיד כולם אמרו הנה הנה הנה זה ישנה ללא הכר את מערכת החינוך. כשהוכנס הרדיו אמרו מערכת החינוך שוב לא תהיה כבעבר. כשהוכנסה הטלוויזיה אמרו הינה עכשיו הכל יהיה ושונה וכפי שאולי זכור לך החלו בבתי הספר להקדיש כמה שעות בשבוע לצפייה בטלוויזיה הלימודית .
לא נראה לי שזה באמת שינה מבחינת רמת התלמידים .ואותו הדבר עם האינטרנט היום שכל כך מדברים בשבחיו..בסופו של דבר אנחנו נשארים עם מה שהיה לנו במשך 2000 שנה ויותר. אין תחליף לאינטראקציה בין מורה ותלמיד. הטכנולוגיה יכולה לעזור ולסייע אבל מלבד מתי מעט בעלי יכולת לימוד עצמאית ייחודית, אנשים ובמיוחד ילדים, זקוקים ליד מכוונת כדי ללמוד.

מה היית מציעה דבר ראשון לשר או לשרת החינוך הבא/באה לעשות מיד לאחר היכנסו לתפקידו בעניין ? אם תיכנסי למשרד החינוך מה הדבר הראשון שאותו תעשי ?
עינת : הצעד הראשון יהיה להכריז על מצב חרום למשך שנתיים .בשנתיים אלה יש לעצור כל רפורמה, כל תכנית לימוד חדשה וכל מהלך שיכול להסיט את תשומת הלב מטיפול מעמיק בבעיות היסוד. יש לפרסם כללי התנהגות ארציים שיחייבו את כלל התלמידים והמורים בבתי ספר, עם כלים ברורים שיאפשרו למורים להתמודד עם הפרות של הכללים.

ומכאן ואילך יש להקדיש יום-יום ושעה שעה לוודא שהכללים נאכפים ושלא נותנים לאלימות להתפרץ ולהפקרות להתפשט.

 תוצאות המדיניות צריכות להתברר תוך חודשים ספורים. אין צורך לחכות שנים. השנתיים נדרשות לייצוב המערכת כדי שאפשר יהיה להמשיך לאחר מכן לשיפורים נוספים שאפשריים רק במצב שהמערכת יוצאת ממצב ההפקרות. זה הדבר היחיד שיכול להצליח ואם באמת תהיה נחישות ביישום זה גם יצליח.

המדיניות הנדרשת ברורה ופשוטה אך היישום דורש חוט שדרה מפלדה.
מה החזון שלך למערכת החינוך הישראלית ?

עינת : לעתיד הייתי רוצה שבתי הספר יהפכו למרכז של מגוון פעילויות עבור התלמידים כשלתלמידים בוגרים יש תפקיד מרכזי בניהול הפעילויות, במיוחד אחר הצהריים. אפשר לקיים בתי ספר שיש בהם ימי לימוד ארוכים איכותיים שנותנים ביטוי לכישרונות השונים של התלמידים, תוך השענות על התלמידים עצמםאבל זה אפשרי רק לאחר שנצא ממצב החרום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

את רצה כעת לכנסת . אם תיבחרי באיזה כיוונים את מתכננת לפעול משם ?

 עינת : אם אהיה בכנסת אחת ממשימותיי העיקריות תהיה ליצור גב חזק עבור המורים שלא ירגישו את עצמם מופקרים בקרב כנגד הורים וילדים אלימים אנוכיים ופקידים עיוורים לנעשה סביבם.
אעזור לכל שר חינוך מי שלא יהיה ולא משנה מאיזו מפלגה בביצוע הצעדים הנחוצים להצלתה של מערכת החינוך מהאנרכיה שבה היא שרויה כעת.

 

ראו גם

השגים נמוכים של תלמידי ישראל בבחינה בינלאומית בשנת 2008

עינת וילף בויקיפדיה

בחזרה לאלף בית

תדע כל מורה עבריה :טלי סגל על הספר

שלמה יונה על הספר

בלוגר על "בחזרה לאלף בית "

ראיון של בועז כהן עם עינת וילף על בחזרה לאלף בית

וגם כאן

דיון על הראיון במארקר

הורים צעד אחד אחורה בבקשה: עוד ראיון עם עינת וילף

עינת וילף על : תנו למורים ללמד

עינת וילף על : החור השחור של תקציב החינוך
עינת וילף נואמת על חינוך

הצהרת העקרונות של עינת וילף

האתר של עינת וילף

החזון של עינת וילף

רצה לטווח הארוך :עינת וילף לכנסת

מקימים, לוחמים ואנחנו / עינת וילף

שפת הירטימה ה"שפה של אף אחד"

 

לרגל הקרנת הסרט של הבמאית דנה לוי " "שפה של אף אחד" ( 2007)  בסינמטק . להלן  כתבה על נשוא הסרט רון בן אמנון האיש שבמשך למעלה מ40 שנה יצר שפה מומצאת כולה שלו שפת הירטימה.שפה שהוא היה האדם היחיד שידע לדבר בה ( אבל לא בצורה שוטפת) אך לא דיבר בה כי לו היה לו עם מי לדבר איתה.
. אבל הוא הצליח להעלות משהו ממנה לאינטרנט ויצר עבורה  מילונים  שנימצאים כיום בספריה הלאומית ואף תירגם בה את התנ"ך  כך שהיא נשארה אחריו.
 

לפני מספר שבועות ב- ב-4.11.2008 הלך לעולמו בגיל 77 אדם מיוחד במינו בשם רון בן אמנון שבמשך למעלה מ-30 שנה עמל על דבר אחד :יצירת שפה מקורית משלו "ירטימה ( Iartima, Yartima(), "השפה של אף אחד ".
זאת הייתה שפה שהוא שאף שתשמש כשפה בינלאומית לקירוב בני האדם.שפה שרק הוא ידע לדבר בה ( אבל לא בצורה שוטפת כפי שהודה ) אך לא דיבר בה כי לו היה לו עם מי לדבר איתה.
לדעתו שאמנם יש להודות שהייתה משוחדת זאת הייתה השפה האולטימטיבית משום שהייתה "פונטית, גמישה, נשמעת טוב, וחשוב מכל – היא אמיתית, אף אחד לא דיבר בה מעולם".
מי היה ממציא השפה החדשה רון בן אמנון ?

יוצר הירטימה

 

רון בן אמנון יוצר שפת הירטימה, גיבור הסרט "שפה של אף אחד".

רון ישראל  בן אמנון  נולד בצ'כוסלובקיה  ב1930 ושרד את השואה. לאחר מלחמת העולם השנייה עלה למדינת ישראל .
בישראל לא אירעו בחייו אירועים הרי גורל. בכל זאת  הוא שהה ארבעה חודשים בבית הסוהר באשמת זיוף וגניבה במקום שבו עבד כמנהל חשבונות. לאחר מכן אושפז במשך כשנה בבית חולים לחולי נפש.
לאחר ששוחרר משם חיפש את מזלו בחו"ל ונדד באירופה .

לבסוף חזר לישראל לטענתו בהשראת הסרט "אקסודוס " בכיכובו של פול ניומן שעורר בו געגועים לישראל במיוחד לאחר ששמע את אחד הצופים אומר לחברו "לישראל יש תוחלת "ואז הבין שסר מהדרך ושעליו לחזור לישראל.

 
ספרו היחיד  של רון בן אמנון.
למרבית הצער אין בספר זה מילה אחת על או של פרוייקט חייו העיקרי של בן אמנון ,שפת הירטימה.

. הוא חזר נשא אישה ולמעשה לא עבד יותר במשך שנים רבות. במשך תקופה זאת הוא כתב ספר זכרונות בשם "שורש מארץ ציה " ( שהוצא לאור בעזרתו של המו"ל עזרא נרקיס בשנת  -2004) שבו תיאר את חייו במהלך השואה ולאחריה עד ראשית שנות השישים כאשר כתב את הספר ומשם לקוחים הפרטים שלמעלה.

"ספר חוויותיו של ניצול שואה ששרד את התופת והגיע לישראל. הוא נותר נוכרי במשך עשרות שנים, נהדף ממעגל החיים והפך להיות 'שורש מארץ ציה' – כי, כשורש, היה מזונו דל ממים. הוא נותר חסר מולדת גם בתוכו והפך נוכרי אף לעצמו.דרמה אנושית מרתקת לכל קורא ובמיוחד למי שהשואה מדברת אליו."( מתיאור של הספר באתר "ספר טוב)"

 ולמי שהשואה אינה מדברת  אליו כלל כמוני מקריאה בספר זה לא נראה שהוא עבר הרבה חוויות יוצאות דופן בהשוואה לאלו של פליטי שואה אחרים.ואין זה ברור לחלוטין למה טרח לכתוב ולפרסם את הספר הזה.

היה זה דווקא דבר שאותו אינו מזכיר כלל בספר מאחר שככל הנראה החל לעסוק בו רק לאחר שסיים את כתיבתו שבגללו הוא מעניין ומיוחד. יצירת שפת הירטימה..ודווקא על זה מן הראוי היה שיכתוב ספר שעליו חשב אך למרבית הצער מעולם לא כתב.

השפה של אף אחד

דפים בשפת הירטימה.

שפת הירטימה התבססה בעיקרה על שפת אימו של בן אמנון הצ'כית אבל גם על עברית אנגלית וגרמנית וכמובן על מילים שהמציא בעצמו.
הירטימה נוצרה בילדותו של בן אמנון כמשחק מילים וכשפת קוד בינו ובין חבריו. אז יצר טבלאות סודיות של מילים לתקשורת ולחליפת מכתבים עם חבריו לכיתה בתיכון. שפה מומצאת מהסוג שאותו המציאו ילדים רבים במקומות שונים.
דוגמה מפורסמת במיוחד היא שפת האלף בית בשיר הזוכה באירויזיון 1978 "אבניבי של "אהוד מנור ונורית הירש.
אך כמעט בכל מקרה ילדים שהמציאו שפה מעין זאת בילדותם שכחו אותה לאחר זמן קצר .

לא כך היה במקרה של בן אמנון
בבגרותו כאשר חיפש משהו לעשות עם חייו נזכר בן אמנון בשפה מהילדות ומתוך דחף שלא היה ברור אפילו לו עצמו החליט לשכלל את הקוד ולהפוך אותו לשפה של ממש.
ומה שהחל כתחביב הפך לעיקר עיסוקו שכן היה לו הרבה זמן פנוי כי הוא לא עבד במשך למעלה מ40 שנה וכל זמנו הוקדש לירטימה. לעבודה על יצירת ופיתוח שפה זאת הוא הקדיש כמעט את כל זמנו מ-1963 ועד מותו ב- 2008 תקופה 45 שנה שבמהלכה יצר כ-800 אלף מילים.

הוא תרגם תחילה מילים ממילון אנגלי לירטימה ולאחר מכן מילים נוספות ממילון אלקלעי העברי .

 

 אמנם   זאת הייתה שפה שאיש לא דיבר בה מלבדו ובגלל שלא היה לו עם מי לדבר עימה לא יכול לדבר בה בעצמו .אבל זה לא הפריע לו להמשיך בפרוייקט הענק שלו.
לבן אמנון היו תקוות גדולות עבור הירטימה.

הוא קיווה ששפת הירטימה תיהפך לשפה בינלאומית שאינה קשורה לתרבות מסויימת תעזור להביא שלום עולמי .
יש לי תחושה שלא עבדתי לחינם" כתב בדף של שפת הירטימה באינטרנט   "ושלירטימה יש סיכוי כאשר יגיע הזמן ותוקם וועדה עולמית לקביעת האינטר-שפה לאנושות"……… התרגום של Iartima הוא 'השפה של אף אחד'. אם תתקבל, תהפוך השפה ל-Yartima, 'השפה של מיליונים'. כמעט אותה מילה, ועדיין שונה לגמרי. הבחירה מוטלת עליך, אנושות".  

ספק רב אם זאת אכן הייתה הסיבה האמיתית לפיתוח השפה. הוא עסק בכך כי זה עניין אותו .נקודה.. אבל לקוות אפשר תמיד.
להלן  קטע מראיון קצר שקיימתי עם בן אמנון בחיייו ב-2007  שנה לפני מותו.
למה החלטת ליצור שפה חדשה ?
בן אמנון : כי זה משך אותי זה היה דרך להעביר את הזמן ואחר הוקסמתי בידי העניין והחלטתי שאם כבר אז יש להמשיך הלאה ועד הסוף ויצרתי שפה חדשה. חשבתי אולי זאת תיהפך לשפה בינלאומית אבל בסופו של דבר היא קיימת כי היא עניינה אותי .

יש כבר שפה מלאכותית האספראנטו למה לא להישאר עם אספרנטו ?
בן אמנון: אני מכיר את אספרנטו זאת שפה מכוערת ואפשר ללמוד אותה בכמה חודשים.השפה שלי יפה הרבה יותר.

  מילון לשפת הירטימה .

התנ"ך בשפת  הירטימה.

 
לפני מותו בן אמנון הספיק לתרגם את רוב ספרי התורה את "בראשית" את "שמות" ואת "במדבר" ( אך לא "ויקרא" ואת "דברים" מאחר שאותם מצא מלאים בחוקים שלא עניינו אותו ואולי גם מצא שהם מסובכים מידי לתרגום) ואת ספרי נביאים ראשונים את "יהושע" "שופטים" את "שמואל א'" ו"שמואל ב'" ואת "מלכים א'" ואת "מלכים ב'" עד פרק י"ז הפרק העוסק בהגליית עשרת השבטים של ממלכת ישראל בידי אשור.

תרגום המקרא לירטימה

כן תרגם את "מגילת רות". אולי משום במהדורות הלועזיות של התנ"ך מגילת רות באה לאחר ספר שופטים ואולי בגלל ששם בת זוגו במשך שנים רבות. שעודדה אותו לפתח את השפה היה רות.

סך הכל תרגום התנ"ך של בן אמנון לירטימה כולל 255 עמודים מודפסים ועוד כ30 עמודים בכתב יד. הוא סיפר שתרגום התורה מינוס "ויקרא " ו"דברים " לקח לו שנה שלמה.   ב-2007 כאשר ראיינתי אותו הוא היגיע לסוף ספר שופטים.סביר להניח שבעוד שנתיים שלוש נוספות אם היה ממשיך לחיות. היה משלים את תרגום התנ"ך כולו. ואחר כך מן הסתם היה ממשיך לתרגום יצירות נוספות. אבל זה לא קרה.

 
 

תרגום התנ"ך נשאר היצירה הספרותית היחידה בשפה זאת להוציא תרגום שיר אחד

Where Have All the Flowers Gone"מאת פיט סיגר שפורסם במגזין הספרותי "מעיין "גליון 3 2007 .

וזהו  ככל הידוע הטקסט היחיד בירטימה שקיים בדפוס. ומאחר שאין מי חוץ מבן אמנון שמבין שפה זאת אין דרך להעריך את איכותו הספרותית.

 
 

ירטימה במדיה

בשנותיו האחרונות מצא בן אמנון עזרה בקרובי משפחה שונים לפרסום שפתו.

הוא הצליח להעלות את הירטימה לאינטרנט באמצעות קרוב משפחה האנימטור טל פולקמן שהקים לירטימה אתר באינטרנט כך שהיום אפשר למצוא מידע על הירטימה ברשת.

באתר זה נמצא קליפ שהעלה בן אמנון שנה לפני מותו ליוטיוב ושבו הוא מדבר בירטימה. ככל הידוע לי זהו קטע הוידאו היחיד ברשת של שפת הירטימה ועל אף שהוא קצר הוא מכיל מידע חשוב על ההגיה הנכונה של השפה העלומה הזו שהייתה מן הסתם נכחדת לחלוטין לולא הקטע הזה. עם זאת יש לזכור שגם בן אמנון עצמו לא דיבר היטב בשפה שהמציא. ..

.פירסום נוסף לבן אמנון ולירטימה הביאה נכדתה של אישתו במאית הסרטים הדוקומנטריים דנה לוי שהחליטה ליצור סרט על פרויקט השפה המומצאת השלו ויצרה עליו סרט בשם "שפה של אף אחד"( 2007")  שאותו ניתן להשיג היום כדי וי די בחנות "האוזן השלישית ".

בסרט מרואיין בן אמנון ומסביר את יצירת השפה מתועדים רגעים כמו מסירת המילון של השפה לספריה הלאומית בירושלים  עלמנת שתהייה נמגישה לציבור הרחב..

 וגם נחשפת חיבתו של בן אמנון ללבוש שמלות וחצאיות בסגנון הסקוטים.

דנה לוי.צילום טל שני

ראיון עם דנה לוי הבימאית של " שפה של אף אחד":
למה יצרת את הסרט?

 דנה לוי : האמת שהתחלתי את הסרט כי רציתי לבקר את סבתא שלי יותר וידעתי שבלי תירוץ טוב, זה לא יקרה. התחלתי לחקור את רון, בן זוגה, על השפה שהמציא. תמיד ידעתי על זה אבל אף פעם לא חקרתי אותו לעומק על זה. ראיתי שיש לו הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לעולם והרגשתי שאני יכולה לעזור לו לספר את סיפורו. עינין אותי להבין מה גורם לאדם לקום ולכתוב שפה חדשה ולהקדיש לזה את כל חייו? גם רון וגם סבתא שלי, שניהם ניצולי שואה, תמיד היו דמויות מאד מיסתוריות בעיני, שלא הרבו לדבר, והם סיקרנו אותי מאד. אולי חשבתי שאוכל ללמוד משהו על עצמי דרכם
וכך לפני מספר שנים החלטתי לעשות סרט על רון, סבי החורג. שעמל על שפה שהמציא כבר 40 שנה, 5 שעות ביום, בתקווה שיום אחד תשמש את כל העולם כשפה בינלאומית. ". חשבתי שזה נושא מעניין לסרט, והאינטלקטואליזם מקבלים ניסוח ייחודי ורב עוצמה..

איזה דברים עיניינו אותך במיוחד במהלך יצירת הסרט ?

 לוי:יש בי צד שמזדהה עם רון, רון הוא אאוטסיידר אולטימטבי.
לא קל להיות אאוטסיידר בחברה הישראלית, יש כאן תרבות של חבר'ה. תרבות של עדר. והנה בא אדם שלא מתכחש לכך שהוא יוצא דופן, לא אכפת לו שמסתכלים עליו ברחוב כשמתחשק לו ללכת עם חצאית. הערצתי אותו על זה, על זה שפשוט עשה מה שהתחשק לו בלי להתחשבן. זה חופש אמיתי. וזה מה שרציתי להראות. שלהיות לא נורמלי- זה בעצם הכי נורמלי שיש, כלומר הכי שפוי. כי יש בזה כנות עצמית.
בהמשך הסרט הוא כבר יותר מתחשבן , בעיקר בהשפעת הבשלנית, שמאד ערה לתגובות מהסביבה ורק רוצה שהכל יראה "נורמלי".

רון בן אמנון בצילום מהסרט

מה גילית במהלכו על גיבורו ?
לוי:עם הזמן גיליתי שהוא דמות הרבה יותר מענינת ומורכבת ממה שחשבתי. יום אחד לדוגמא , כשסבתי כבר היתה בכסא גלגלים וכבר לא דיברה, ביקש שאצלם אותו. כשהתחלתי לצלם, הוא נעמד ולתדהמתי ראיתי שהוא לובש חצאית. הוא פתח לפניי ארון שלם מלא בגדי נשים ופאות. הוא סיפר שכבר 20 שנה מתלבש כך מדי פעם.
סבתי לא אהבה את זה בכלל, אך בסוף חייה כבר לא יכלה להתנגד ורון ניצל את ההזדמנות ללבוש חצאיות מדי יום
בדרכו הפשוטה והססגונית רון ניפץ את כל הסטריאוטיפים והמיתוסים המוכרים העומדים בבסיס החוויה הישראלית. מבעד לעיניו, מושגי ניצול השואה, הציוני הגברי, העבריין, חולה נפש, הטרנסג´נדר, וכן מושגי הזקנה .
למעשה מה שגיליתי היה שהוא בעצם ממציא לעצמו את הזהות. שהמצאת הזהות שלו היא פרויקט חייו. הוא שינה את שמו מאיוון לישראל, כדי לשכוח את העולם הישן באירופה, מצד שני הוא גם לא מרגיש שייך לישראליות אז הוא ממציא שפה חדשה שאינה מחוברת לאף תרבות ורק הוא מבין. וגם את זהותו המיני הוא לא מקבל כמובן מאליו. הוא בוחר ללבוש בגדי נשים. כל אילו דברים שלא ידעתי עד שעשיתי את הסרט. כשהצופים רואים אותו עומד פעם הראשונה מולי בחצאית, זו גם הפעם הראשונה שאני רואה אותו כך, והמבוכה שלי ניכרת.

אם היית עושה אותו היום היו דברים שהיית משנה בו ? או מוסיפה בו ?

לוי:קשה לי לענות על השאלה הזו, זהו סרטי הארוך הראשון שעשיתי, והוא נעשה כמעט ללא תקציב. כמעט כולם עבדו עליו בהתנדבות. למדתי הרבה מהעשייה שלו. צילמתי אותו במשך 5 שנים.
זהו סרט אישי, קשה לי להתרחק ולומר שיכלתי לעשות אותו אחרת.


הסרט מומלץ בהחלט ולו רק בגלל נושאו המדהים של האיש שהקדיש את חייו ליצירת שפה מומצאת .
יוצרה של שפת הירטימה גווע ,אבל השפה נשארת אחריו כמונומנט לעקשנות וליצירתיות האנושית.

בעתיד הקרוב אעלה כתבה נוספת באתר זה על עוד שפות מומצאות מאין אלו כולל שפות מומצאות שהומצאו במדינת ישראל.

נספח :כמה  מילים בירטימה

בירטימה מדינת ישראל =- היבראיקה

שמות ספרי התנ"ך בירטימה
.

HE RAINA SAIVAI – The Holy Bible

DENET – Genesis בראשית
MIRENO – Exodus שמות
Dei Bol – Numbers במדבר
Yosua – Yoshua יהושע
Dei Daiori – Judges שופטים
S a m u (I/II) – Samuel – שמואל (א-ב)
C U N D E I – Kings מלכים (א' והתחלת ב')
R u t – Ruth רות

ראו גם :
בן אמנון מדבר בירטימה

הספר "שורש מארץ ציה "

הסרט "שפה של אף אחד "

על דנה לוי

האתר של דנה לוי

 

נשיאים שחורים בבית הלבן

חלומות מאבי

הופיע בגירסה מקוצרת  במגזין "פירמה " מספר 108 דצמבר 2008 בשם "רואים שחורות "

השבוע  ביום ה-20 לינואר 2009 קורה דבר בארה"ב דבר שאפילו סופרי המד"ב הנועזים ביותר התקשו לחזות אותו ,הושבע נשיא שחור בבית הלבן.
ולרגל ההשבעה הנה סקירה על התחזיות _המועטות עד להדהים ..( אפשר לספור אותן על אצבעות שתי ידיים ) של האירוע בתרבות הפופולארית ספרות בקולנוע ובקומיקס.ונשאלת השאלה הגדולה : עד כמה הכינה תרבות זאת את הציבור לאפשרות המדהימה באמת של נשיא שחור בבית הלבן ?  ובהזדמנות זאת : עצה למשרד החוץ  לנשיא דיפלומטים לשרים ולראשי הממשלה המתכוננים לפגוש את אובמה ,קראו רשימה זאת בעיון רב, כאן יש רשימת ספרים וחוברות שמן הראוי שתרכושו עבורו כמתנות בעת  המפגש וכך תופיעו כמביני עניין.

דבר נפל בארה"ב ,דבר חסר כל תקדים.
נבחר שם נשיא שחור, בראק חוסיין אובאמה, לראשונה בתולדותיה ולמרות פחדיהם של אלפים מתושבי ארה"ב.
אמריקנים רבים קמו ביום לאחר הבחירה והירגישו שהם נמצאים בספר או בסרט מדע בדיוני , וכי העתיד אכן היגיע לבסוף. חובבי מדע בדיוני שונים הסתובבו ברחובות כשהם אומרים לכל מי שפגשו "אמרנו לכם " באותו הבעה שהם שומרים לימים שבהם מודיעים על שיבוט של דינוזאטור או גילוי של חיים על כוכב לכת אחר.

אבל …האמת המרה היא שהיו ספרי וסרטי מדע בדיוני מועטים ביותר שחזו דווקא את זה..


אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים  בספירה אבסולוטית את הספרים והסרטים שעסקו בנשיא שחור בארה"ב.

יש פי מאה או פי אלף הרבה יותר יצירות שעוסקות נניח במפגשים עם חייזרים בעתיד או במסעות בזמן מאשר באפשרות שבבית הלבן ישב נשיא שחור ( או בן תערובת ).
על האפשרות של אישה נשיאה לעומת זאת דווקא דנו רבות בספרות ובטלוויזיה עד כדי סדרה שלמה "גבירתי הנשיא " מ-2005 בכיכובה של גינה דיוויס.
איך שהוא נשיא ממין נקבה נראה הרבה יותר סביר מנשיא שחור עור.

הנשיאים | פרופ´ אברהם דיסקין

גם מן הסתם מאחר שהנשים הם מחצית מהמין האנושי או מהאומה האמריקנית. וכך כאשר הילארי קלינטון רצה למועמדות המפלגה הדמוקרטית היא נראתה בשבועות הראשונים למרבית המשקיפים כבעלת סיכויים גבוהים יותר מאשר בראק אובאמה …..

 

גם סופרי המד"ב הידועים שאמורים לעסוק באפשרויות הקיצוניות והביזאריות ביותר ביצירותיהם עסקו באפשרות כזאת רק לעיתים נדירות גם מן הסתם מאחר שהיו מודעים לקשר הקלוש בין הקהילה השחורה והפוליטיקה והעובדה שלאורך השנים היו רק מעט מאוד סנטורים שחורים.
( אבל מצד שני ..כדאי לציין שאפשר גם לספור על אצבעות שתי ידיים יצירות וסרטים שעוסקות בנשיא יהודי בבית הלבן למרות הדומיננטיות היהודית בהוליווד וכנראה זה לא מקרי ….) .
סביר להניח שעוד סיבה למיעוט המוחלט של הופעת יצירות שבהן שחור מופיע כמנהיג הוא בגלל היחס השלילי הגזעני שהיה קיים ועדיין קיים בתרבות האמריקנית לשחורים.

השחור כאויב


לאורך ההיסטוריה האמריקנית הופיעו שוב שוב ספרים וסרטים שהזהירו מפני אפשרות השתלטות של "השחורים " על ארה"ב כאחד האסונות האולטימטיביים שהרפובליקה עלולה לספוג. הופיעו יצירות גזעניות רבות שהיציגו את השחור כפוליטיקאי דמגוג  אנס המהווה איום על נשים לבנות .

ידוע לשימצה בעניין זה סרטו האילם של ד.ו גריפית"הולדתה של אומה "( 1915) שמתאר דמגוג שחור המסית שחורים להתנפל על לבנים ובעיקר על לבנות עד שאלו ניצלות בידי הרוכבים לבושי הגלימות של ארגון הקו קלאס קלאן הגזעני.

The Birth of a Nation Poster
הסרט שימש זרז לתחייתו של אירגון זה שאחת ממטרותיו היא למנוע את הופעתם של פוליטיקאים שחורים כמו אלו.

נשיא אמריקני שחור נוסח ברזיל


היה זה דווקא בברזיל ששם הופיע כנראה לראשונה ספר שדמיין לראשונה נשיא שחור לארה"ב

היה זה ב1926 ברומן בפורטוגזית בשם "הנשיא השחור" שאותו כתב סופר הילדים הברזיליאני ז'ז'ה בנטו מונטאידו לובטו  ( 1882-1948) .

לובטו ידוע כגדול סופרי הילדים של ברזיל ואולי של דרום אמריקה כולה. וגם לעברית תורגם ספר שלו בשם "חבורת ה'קן הכחול ". (  1921 תרגום ועבוד יהודית  וזלי גורביץ ,הוצאת עמיחי 1977 הספר אגב לא תורגם מהמקור בספרדית אלא מעבוד הספר ברוסית. של  י א. טיטיאנובה) סיפור שבו חבורת ילדים פוגשים את גיבורי אגדות העם המפורסמות ביותר.

לובטו שהה שנים אחדות בארה"ב ובעקבות שהות זאת כתב ספר על ארה"ב בשנת 2228 . אך מי שמצפה לספר הומניסטי מוקדם מסופר ילדים  מפורסם זה צפוייה לו אכזבה מרה.
הרומן מתחיל כסיפורו של מדען שממציא מכשיר דרכו אפשר לראות את העתיד לבוא.של ארה"ב בשנת 2228 שם יש תקשורת אלקטרונית דומיננטית שם נשיא לבן מכהן נאבק על משרתו כנגד מתחרה שחור ומתחרה אישה פמיניסטית אוליו אסטור.  המתחרה השחור ג'מס רוי וייט זוכה בבחירות.
לכאורה יש כאן תחזית מוצלחת . אלא שלובטו לא היה כזה נביא גדול..

הוא דווקא חזה הפרדה מוחלטת בין גזעים בארה"ב של העתיד ( כפי שהיה בזמנו) ומנהיג בן תערובת כמו אובמה שנולד לאם לבנה ואב שחור לא עלה על דעתו כלל.


לאמיתו של דבר הספר מסתיים בצורה גזענית עד להדהים.הנשיא השחור מת בצורה מסתורית וכנראה נרצח לפני יום כניסתו לשלטון.

הנשיא הלבן הקודם חוזר לשלטון לאחר בחירתו בבחירות חוזרות משתמש בטכניקות של סטריליזציה על מנת להביא לסופו של הגזע השחור בארה"ב .
הספר אגב לאור הצלחתו של אובמה הוצא מ"הבוידם "בברזיל והפך שם לרב מכר כספר "נבואי " למרות המסר הגזעני הקיצוני שבו שמעמיד  באור תמוה ומצמרר  ביותר את סופר הילדים האהוב של ברזיל ושל דרום אמריקה כולה  ומעלה שאלות חמורות ומטרידות  לגבי היצירות שכתב לילדים.

הנשיא סמי דייויס

 

 
בקולנוע האמריקני הועלתה לראשונה האפשרות של נשיא שחור בסרט מוזיקלי קצר של 20 דקות בשם"רופוס ג'ונס לנשיאות " ב-1933 בכיכובו של הכוכב לעתיד סמי דיוויס ג'וניור בן השמונה נרדם בחיקה של אימו במציאות הקשה של השפל והאם חולמת על בנה שהוא נשיא ארה"ב חלום המלווה בשירים וריקודים . אמנם המסר לצופה שכל זה יכול להיות רק חלום ופנטזיה ותו לא אך עדיין זה ו סרט מושך ומעניין גם היום.
אבל שחור כנשיא ? זה יכול היה להישאר עבור האמריקנים לבנים ושחורים רק כחלום בהקיץ.או סיוט בלהות של גזענים.
עד לשנות השישים.

נשיא כמינוי של הפליה מתקנת


בארה"ב הופיעה אז התנועה לזכויות האזרח שקראה לשוויון זכויות לאזרח השחור. וצצו מנהיגים שחורים ובראשם מרטין לותר קינג שהישמיע ב1963 את נאום"יש לי חלום"  המפורסם שלו. אחד המפורסמים בתולדות ארה"ב. נאום שהראה לראשונה שלשחורים יכולים להיות מנהיגים נותני השראה שאינם נופלים מאלן והלבנים.


עוד מנהיג מפורסם באותה תקופה היה מלקולם אקס שאמנם היה ונשאר שנוי במחלוקת בדיעותיו הקיצוניות ובלט גם ספורטאי המתאגרף מוחמד עלי שהרבה להתבטא בשאלות פוליטיות הפך לפוליטיקאי ויצר תדמית חדשה של מנהיג ואיש ציבור שחור.
שנת מפתח בשינוי התדמיתי הזה הייתה שנת 1964 ב–2 ביולי 1964 נחקק בידי ממשל ג'ונסון החוק לזכויות האזרח בארצות הברית, חוק זה אסר על כל קיום של אפלייה במקומות ציבוריים, מתקנים ציבוריים ובתי ספר ציבוריים.
וכנראה לא במקרה הופיעו באותה השנה שתי יצירות ששיקפו את הרוחות המשתנות ותיארו לראשונה שחור כמועמד לנשיאות וכנשיא מכהן.

אחד מהם היה ספרו של סופר רבי המכר היהודי המפורסם אירוינג וואלס,  THE MAN ( שם ספר משעמם ולא רלבנטי באופן מיוחד שתורגם לעברית בידי "אבנר כרמלי "( הלא הוא שרגא גפני מחבר "דנידין הרואה ואינו נראה "הספורטאים הצעירים " וסדרות רבות אחרות )  בצורה מוצלחת יותר כ"שחור ולבן " ב-1969.

זה היה הרומן שתיאר לראשונה את הנושא שאיש לא העלה על דעתו עד אז של שחור בבית הלבן.
בסיפור הנשיא ושני האנשים שאמורים לתפוס את מקומו נהרגים בתאונות בו זמנית.
הנשיאות עוברת לפוליטיקאי דוגלאס דילמן שמשמש אז כנשיא הסנאט תפקיד של כבוד בלבד ללא כל עוצמה אמיתית. .פוליטיקאי שהוא במקרה שחור ונבחר למשרה ההיא כאפליה מתקנת.
כהונתו של דילמן פרופסור לשעבר המתאפיין באישיות אינטלקטואלית קרה ( ההפך הגמור והמוחלט מכל מה שמצופה בעיני הציבור ממנהיג שחור שנראה בדרך כלל כמעין "פנתר שחור " אלים ומתלהם ) מתאפיינת בהתעצמות בגזענות הן של לבנים והן של פעילים שחורים קיצוניים ובנסיון התנקשות מצד שחור דווקא שמאשים את הנשיא השחור בכניעה ללבנים.
בשלב מסויים הוא מועמד לדין בפני הסנאט על האשמות שקריות שהטריד מינית מזכירה , במקרה שמזכיר במקצת את מה שקרה לעתיד עם הנשיא קלינטון ולבסוף יוצא בשלום על חודו של קול ממשפט ההדחה בעזרתו של עורך דין יהודי מבריק שבדיאבד מזכיר את עורך הדין היהודי המפורסם אלן דרשוביץ . .
הספר של וואלאס הוא אכן נבואי מבחינות רבות אם כי לא דווקא לגבי אובמה אלא לגבי אירועים של משטר קלינטון.
דמות השחור שלו הוא למעשה לבן שהוא במקרה שחור. ומבחינה זאת הוא מזכיר את גישתו העל גזעית של אובמה. אלא שהנשיא שחור שלו אינו נבחר הוא פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון בזמן של משבר לאומי .כנראה גם וואלאס התקשה עדיין להאמין ב1963 באפשרות של נשיא שחור שיזכה בבחירות על פני מועמד לבן.

 הנשיא לעתיד אובמה ליד פסלו של סופרמן.

אובמה הוא חובב קומיקס ובין השאר ידוע כמעריץ של ספיידר מאן וקונאו הברברי.


חשיבה עתידנית עוד יותר הראתה בשנת 1964 חוברת קומיקס דווקא.
אמנם לא באחת החוברות הידועות דווקא ,לא בסיפורי סופרמן על הגיבור החייזר מכוכב קריפטון ובטמאן או ספיידר מאן שהיו פופולאריים אז שתיארו גיבורי על מגלקסיות ויקומים אחרים אבל איך שהוא לא העלו על דעתם נשיא שחור. אובמה עצמו סיפר שהוא היה חובב של דמויות הקומיקס "ספיידר מאן וקונאן הברברי ומן הסתם סופרמן שהם טרח להצטלם על רקע פסלו .

 

האפשרות הזאת הוצעה דווקא במקום לא צפוי לחלוטין בחוברת קומיקס של אירגון נוצרי קתולי בשם "אוצר הבידור והעובדות"שחולק בבתי ספר קתוליים חינם אין כסף המגזין שם דגש על ערכים "נוצריים " של פטריוטיות אמונה שויון ואנטי קומוניזם ".. ושם במהלך ינואר עד יוני 1964 פורסם סיפור קומיקס בהמשכים על מסע הבחירות לנשיאות בעתיד הרחוק של שנת 1976 של מושל  ניו יורק טימוטי רטיגראו שהוצג כפוליטיקאי קתולי טוב חכם ובעל עקרונות.

במהלך עשרת גליונות הסיפור רטיגראו היגיע כשני בבחירות בניו המפשייר שרד ניסיון התנקשות בחייו ולבסוף זכה במועמדות ממפלגתו . .
.אלא שעם הסיפור הייתה בעיה קטנה המושל נראה לרוב מרחוק ומעולם לא הוצג ישירות.ורק בתמונה האחרונה של הפרק האחרון גילו הקוראים המופתעים שהמועמד לנשיאות אחרי עלילותיו עקבו הוא אדם שחור.

למרבית הצער הקומיקס נמנע לענות על השאלה האם המועמד השחור אכן נבחר לנשיאות ב1976.

אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שכאן לראשונה בהיסטוריה הוצג סיפורו של מועמד שחור לנשיאות ארה"ב.

 פוליטיקאי שחור כגיבור על

ב1966 החלה חברת מרוול קומיקס להציג לפני קוראיה גיבור חדש ""הפנתר השחור" גיבור על כושי שהיה גם מנהיג פוליטי , נסיך מנהיג מדינה שחורה סופר טכנולוגית באפריקה.

למעשה"הפנתר השחור "  היה גיבור העל הראשון מאיזה שהוא צבע שהיה גם פוליטיקאי עיסוק שלא היה מקובל עד אז על גיבורי על. .
זמן קצר לאחר הופעת הדמות הזאת בסדרת"הפנטסטיק פור " צץ בארה"ב אירגון הפנתרים השחורים שלפעילים שחורים מיליטנטיים ( שבהשראתו 'קם גם אירגון בשם זה בישראל עם אישים כמו צ'רלי ביטון ) ונראה שהם לקחו את השם מדמות הקומיקס.
מארוול קומיקס כתוצאה נאלצה לשנות את כינויה של הדמות מ"הפנתר השחור " " לפנתר " סתם כדי לא להרגיז אף אחד.

ברק אובמה חובב הקומיקס מן הסתם היה מודע היטב גם לדמות זאת.

נשיא שחור בספרות המדעית הבדיונית.


בניגוד לצפוי בספרות המדע הבדיוני הרגילה היו מעט מאוד תיאורים של נשיאים שחורים בעתיד.
דוגמה נדירה אחת הייתה ספרו של פיליפ ק. דיק( הידוע היום בעיקר בגלל סרטים שונים שנעשו על פי ספריו כמו "בלייד ראנר" ) מ- 1966 The Crack in space שבו מתמודד שחור מגיע בשנת 2080 לראשונה לנשיאות וזוכה להצלחה הודות לפתיחה של שער ליקום אחר. עולם שהוא הפיתרון לבעיית האוכלוסייה בכדור הארץ והמתמודד השחור ג'ים בריסקין מנצל זאת למען הקמפיין שלו.
דיק גם בעיצומן של שנות השישים הליברליות בבירור היה פסימי מאוד לגבי הסיכויים של השחורים בפוליטיקה האמריקנית. הוא לא האמין שמועמד שחור יוכל לרוץ לבחירות לפני 2080. .

אולי סופרי המד"ב השונים חשבו שזה רעיון שהוא באמת יותר מידי פנטסטי עבור הקוראים מעל ומעבר לחייזרים פולשים וערים מעופפות.

 ג'ימס ארל ג'ונס ריצ'רד פריור כנשיאי ארה"ב


שנות השבעים היגיעו והן היו אופטימיות הרבה פחות לגבי הצלחות של שחורים בפוליטיקה הארצית בעיקר בגלל ההתעצמות של הזרמים המיליטנטיים בחברה השחורה שלא רצו כל שיח ושיג עם החברה הלבנה . .הן החלו עם עיבוד לסרט של ספרו של וואלאס בכיכובו של ג'מס ארל ג'ונס שעובד בידי רוד סרלינג (שהתפרסם עד אז וכנראה לא במקרה בעיקר כיוצר סדרת הפנטזיה "תחום הדימדומים" שתיארה סיטואציות דימיוניות שונות המתרחשות בחיי היום יום) ב-1972.
בסרט דמותו של דילמן היא חזקה הרבה יותר מאשר בספר. בספר הוא רק שורד את כל מה שקורה לו ויוצא איך שהוא בשלום בסיום ממשפט ההדחה בעיקר הודות לעורך הדין היהודי המוצלח שלו. .

בסרט לעומת זאת הוא יוזם ומפעיל ומתגלה כמנהיג אמיתי.הסרט מסתיים בהודעתו שהוא מתכוון להתמודד בבחירות הבאות לנשיאות ולנצח ובתמונה האחרונה של הסרט הוא עוד ליד הדגל האמריקני כשהקהל הלבן מריע לו . עתידו הפוליטי אולי אינו ברור אך ניצחונו המוסרי ברור מאוד.
אולם הסרט זכה להצלחה מועטה. וג'מס ארל ג'ונס התפרסם לעתיד הרבה יותר כ"קול" של מנהיג כוחות הרשע דארת וואדר בסדרת המדע הבדיוני "מלחמת הכוכבים " של ג'רג' לוקאס.לא בדיוק דמות ששחורים יכלו להזדהות עימה או לבנים להתפעל ממנה.
ובכך הסתכמה התעניינותה של המדיה ברעיון הנשיא כשחור במהלך שנות השבעים להוציא מופעים קומיים של הקומיקאי ריצ'רד פריור שהיציג את עצמו כנשיא שחור במסיבת עיתונאים התנהג בדיוק כמו שמצפים ששחור יתנהג כטיפוס תאוותני חובב לבנות שממנה את אנשי הפנתרים השחורים לתפקידים בכירים בקבינט .
שום אדם לבן לא היה בוחר בנשיא כזה. גם המנהיגים השחורים במציאות כמו לואיס פרחאן מנהיג האירגון השחור החזק והבולט "האומה המוסלמית " נראו בדרך כלל כטיפוסים קיצוניים ומסוכנים לא כאלה שבוחר לבן שפוי כלשהו ירצה לראות בבית הלבן ..
בשנות השבעים והשמונים הטלווזייה והקולנוע האמריקנים היציגו שחורים במגוון תפקידים ,ובראש ובראשונה כשוטרים כבלשים וכמפקדי משטרה בסדרות כמו"שאפט " ואחרות אבל כמעט בשום מקום לא הוצג שחור כפוליטיקאי וכמנהיג.

נשיאה שחורה בבית הלבן

שנות השמונים היגיעו והרעיון של נשיא שחור החל להיראות כטיפה יותר מציאותי.
פה ושם צצו כמה סופרי מדע בדיוני בודדים מאוד' שהעלו בדעתם את הרעיון ובראשם סופר המדע הבדיוני רוברט הינליין שהיציג בשנת 1980 מאמר ספקולטיבי בשם “Over the Rainbow בקובץ הסיפורים שלו
” Expanded Universe () 1980)  שהעז ללכת רחוק יותר מכל אחד לפניו כאשר חזה נשיאה שחורה(!!!!) לארצות הברית אישה שהייתה שחקנית טלוויזיה ידועה שהחלה את דרכה הפוליטית כסגנית נשיאה.

בסיפור היא מתמנה לנשיאה לרגל מותו הפתאומי של קודמה .ואם כי לאיש אין ציפיות ממנה ( היא קיבלה את התפקיד רק כדי למשוך בוחרים )היא מתגלה כנשיאה מעולה פותרת בעיות של זיהום וסמים מסרבת להיכנע לקבוצות האינטרסים המיוחדים וגם לקבוצות של השחורים המקצועיים.ואפילו לוקחת את המין האנושי לחלל.


הדמות של הנשיאה השחורה  כנראה מבוססת באופן ספציפי מאוד על דמותה של השחקנית נישל ניקולאס שגילמה את קצינת התקשורת אוהורה ב"מסע בין כוכבים " והפכה לאשת יחסי ציבור אפקטיבית מאוד של נאס"א .

בדיעבד  מנקודת המבט של ראשית המאה ה-21 הדמות  מזכירה במקצת את מזכירת המדינה הקשוחה של ארה"ב בימיו של בוש הבן קונדוליזה רייס שבהחלט הושפעה מסדרת הטלווזייה "מסע בין כוכבים " וקיבלה  בחוגי הממשל  האמריקני את הכינוי "וולקנית"  גם בגלל גישתה הקרירה לבעיות חוץ.

אבל פרט לסיפור זה …קשה להצביע על סיפורים בולטים נוספים מאותה התקופה שעסקו בנשיאים או נשיאות של ארה"ב בצבע שחור.גם בז'אנר המדע הבדיוני.

בנתיים  חלו שינויים דרמטיים  בחברה האמריקנית   וביחסה לשחורים.

ב-1982 הפך הזמר השחור מייקל ג'קסון לזמר המצליח ביותר ובעל האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה.

ב-1984 חיפש המנהיג השחור ג'סי ג'קסון את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב כצפוי הוא נכשל. אבל עצם הצגת המועמדות הראתה שחל איזה שהוא שינוי. הפוליטיקה האמריקנית הייתה מוכנה כעת להעלות על דעתה את עצם האפשרות של מועמד שחור לנשיאות.

באותה השנה הפך ביל קוסבי לשחקן בעל השכר הגבוה ביותר בארה"ב הודות לסיטקום "משפחת קוסבי" וזה הראה על שינוי שמתרחש איפה שהוא . משפחת קוסבי הייתה סדרה מסוג חדש בכך שהראתה זוג הורים שחורים, בעל (ביל קוסבי ) שהוא רופא מצליח ואישתו (פליסיה ראשאד ) שהיא עורכת דין מצליחה כאנשי מקצוע מצליחים ואינטליגנטיים.
עד אז היה נדיר לראות הורים שחורים מצליחים כאלו בטלוויזיה האמריקנית.
ובמהרה הופיעה עוד סדרה שהראתה איש מקצוע שחור שהתגלתה כנבואית ממש.


ב1987 בעונה השנייה של הסדרה המצליחה "פרקליטי ל.א" על משרד פרקליטים בלוס אנג'לס הופיע כדמות קבועה השחקן בלייר אנדרווד בתור עורך דין שחור מוכשר ושחצן בשם ג'ונתן רולינס. הדמות הייתה של שחור אינטלקטואלי כמעט תפקיד מסוג שנדיר היה למצוא עד אז בטלוויזיה האמריקנית, שבעברו כסטודנט למשפטים היה עורך כתב העת היוקרתי למשפטים של אוניברסיטת הארוארד, תפקיד ששום שחור לא החזיק בו לפניו.
ואכן באותה תקופה לא היה שום סטודנט למשפטים שחור שהחזיק בתפקיד יוקרתי כל כך.
אלא שבתוך שלוש שנים זה השתנה..
סטודנט שחור בהרוארד בשם ברק אובמה קיבל את התפקיד ב-1990 ובכך החל פירסומו בתקשורת האמריקנית שהקפידה באותם ימים להשוות בינו ובין הדמות הטלוויזיונית של רולינס.
ניתן אכן לתמוה האם אובמה קיבל השראה מהדמות הדמיונית של רולינס בפרקליטי אל אי.
אבל בשלב זה איש לא העלה על דעתו לחשוב ברצינות על שחור כמנהיג או אפילו שומו שמיים נשיא ארה"ב.

הנשיא השחור בהיסטוריה החלופית

ואפשר להזכיר גם כקוריוז   רומן  של היסטוריה חלופית שניסה  לחזות מה היה קורה אילו השחורים לא היו סובלים מאפליה  מאז ימי מלחמת האזרחים. .

book cover of   Fire on the Mountain   by  Terry Bisson
בספרו של טרי ביזון Fire on the Mountain  מלחמת האזרחים האמריקנית נגמרה בצורה שונה מאוד ולשני חלקי ארה"ב יש מכאן ואילך נשיאים שחורים לפני שהם יוצאים למאדים בשנות החמישים של המאה ה-20.

מרתין לותר קינג בין הכוכבים

השינוי האמיתי מבחינת המדיה בנושא זה חל לא בספרות ולא בקולנוע אלא בטלוויזיה ולא במפתיע בכלל בסדרת מדע בדיוני המתרחשת בעתיד הרחוק של המאה ה-24 .
זה היה בסדרת ."מסע בין כוכבים חלל עמוק 9" שרצה במשך שבע עונות מ-1993 במרכזה עמדה דמות ראשונה מסוגה בטלוויזיה האמריקנית , מנהיג שחור של תחנת חלל בנג'מין סיסקו ( אברי ברוקס ) שמתגלה לאורך שבע עונות הסדרה כבעל כישורים של מנהיג פוליטי וצבאי דיפלומאט העומד בראש מאבק גלקטי כנגד מעצמה עויינת ואדירת כוח "הדומיניון ".


ובפרקים האחרונים בסדרה כדמות בעלת יעוד משיחי העומד להכריע קרב בין שני גזעים בעלי כוחות על.
אם נרצה הייתה כאן הקדמה מעניינת לדמות המשיחית של אובמה כיום . מבחינת הטלוויזיה והתרבות הפופולארית האמריקנית כולה בנג'מין סיסקו היה חסר תקדים.מעולם לא הוצג שחור כזה בתרבות הפופולארית האמריקנית.
הוא פותח עידן חדש. מעין מרתין לותר קינג בין הכוכבים.

ובנתיים הופיע רומן שבו הוצג מרטין לותר קינג עצמו כמנהיג ארה"ב.

book cover of   The Two Georges   The Novel of an Alternate America   by  Richard Dreyfuss and   Harry Turtledove

זה היה רומן של היסטוריה חלופית של הסופר ידוע של ז'אנר זה מארטין טרודלוב שחיבר עם שחקן הקולנוע מרטין דריפזס ( כוכב סרט האימה "מלתעות " וסרט המד"ב "מפגשים מהסוג השלישי ") בשם  שני הג'ורג'ים " ( 1995) "שבו בעולם שבו ארה"ב מעולם לא מרדה באנגלים  מרתין לותר קינג הוא המושל של מושבת אמריקה הצפונית במאה העשרים החלופית בעולם שבו אחד ריצ'רד ניקסון הוא סוחר מכוניות משומשות מתוסכל.

בקולנוע וככל הנראה בהשפעתה המכרעת של "חלל עמוק 9"  החלו להתייחס לאפשרות של נשיא שחור בעתיד תמיד במצבי משבר כמו אלה שבהם טיפל בנג'מין סיסקו בכל פרק

קובץ:FifthElementHeDvd.jpg

וכך ב1997 יצא למסכים הסרט דובר האנגלית אך שלא במקרה שלבמאי צרפתי "האלמנט החמישי" שמתרחש בשנת 2263 בו ברוס ויליס ולוחמת בלונדינית יוצאים להציל את העולם מידי חייזרים בעולם שבו יש נשיא פדרציה שחור הנשיא לינדברג ( תום ליסטר הבן )הנשיא הנ"ל שגולם בידי מתאגרף לשעבר שמצא את עצמו במאבק נגד כעולם שלם של כוחות הרשע נהג להשמיע את דבריו בנהמות כמעט לא מובנות כיאות למאגרף לשעבר .

נשיא שחור הופיע ב-1998 בסרט "פגיעה קטלנית " " עם מורגן פרימן שגילם לראשונה בקולנוע מאז ג'מס ארל ג'ונס נשיא שחור מעורר כבוד  תום בק בעולם שעומד בפני התנגשות עם כוכב שביט ומעורר את כולם עם נאום נשיאותי מזהיר . .ובניגוד לסרט של ג'מס ארל ג'ונס לא היה שום איזכור של גזעו במהלך הסרט. זה לא היה רלבנטי לעלילה של הסרט ולתפקיד וגם בכך הייתה התקדמות.
אמנם "פגיעה קטלנית " היה סרט זניח ששקע לחלוטין בצילו של"ארמגדון " על אותו הנושא ובכיכובו של ברוס ויליס.והנשיא השחור שבו עורר מעט מאוד הדים לחיוב או לשלילה.

שני אלו לא באמת היו יצירות חשובות.  הם בגדר קוריוזים ואין להשוות אותם להשפעה המצטברת של פרקי "חלל עמוק 9".

מאז הופיעו עוד כמה סרטים שבהם הופיע נשיא שחור. אף לא אחד מהם הציג נשיא מהסוג שאיזה שהוא אמריקני מאיזה שהוא צבע ירגיש בטוח כאשר הוא יחשוב עליו שוהה בבית הלבן.

"ראש המדינה"  משנת 2003 שבה תאונת מטוסים הורגת את המועמדים הדמוקרטיים המנהיגים הדמוקרטיים שמשוכנעים שהתבוסה בבחירות היא בלתי נמנעת מחליטים למנוע אותה ממישהו מאנשיהם הרגילים בוחרים בשחור ובאחיו כנשיא וכסגנו כדי שיחטפו את כל ההאשמות אלא  שהללו בניגוד לכל הציפיות הודות לחוכמת חיים  ועורמה טבעית זוכים בנשיאות

ובסרט בשם "אידיוטיקרטיה" משנת 2006 שני אנשים מזמננו מתעוררים בארץ מאות שנים בעתיד שבו כלל האוכלוסייה הפכו למטומטמים מוחלטים  הנשלט בידי נשיא שחור לשעבר כוכב סרטי פורנו ומתאגרף האוהב לירות במכונת יריה כאשר הוא נואם

זה נשאר בידיה של הטלוויזיה להעלות את האפשרות של נשיא שחור לארה"ב ביפני הקהל הרחב בצורה שתעורר תשומת רחבה.

הנשיאים השחורים של "24"

בשנות ה-2000 החלו לחול בעולם האמיתי שינויים גדולים עם שחורים כמו קולין פאואל ואחריו קונדוליסה רייס שקיבלו תפקידים פוליטיים מרכזיים כמזכירי המדינה בקבינט הנשיא בוש.
אבל כמדומה שהיתה זאת סדרת המתח "24" " בכיכובו של קיפר סטרלנד " שהחלה ב-2002 שבה הוצג לראשונה לפני הקהל הרחב האפשרות של מועמד שחור לנשיאות ושל נשיא שחור,ולא אחד אלא שניים כאלו.


בה לראשונה הוצג מועמד שחור לנשיאות דיויד פלמר (דניס הייזברט) שגם זוכה בנשיאות ומחזיק בה למרות איומים שונים. אך לבסוף מת בהתנקשות מחייו בראשית העונה החמישית ,התנקשות שמתברר  בפרק המסיים של העונה  שיוזמה  היה הנשיא המכהן ….
אך אחיו וויין פלמר ( די בי. וודסייד) נבחר גם הוא לנשיא אלא שגם הוא כמעט נהרג מנסיון התנקשות ומשאיר את סגנו לשלוט.
כך ש24 היצמיחה לא נשיא שחור אחד אלא שניים.
מעניין שבפרופילים של דמויות אלו שהופיעו באתרים הרשמיים של הסדרה באינטרנט בידי פוקס סופר לנו ששניהם היו כוכבי ביזבול.דיויד פלמר היה כוכב ביזבול בג'רג'טאון ווין פלמר הלך לסטנפורד על מילגה מביסבול . דהיינו שיניהם היגיעו לפוליטיקה מתחום מוכר יותר של השגיות שחורה.
יש לציין בכאב לב שלמרות שדיויד פלמר הוצג כאדם בעל תכונות נעלות אין להגיד שהוא הצטיין יותר מידי בכהונתו ובהחלט לא הראה עצמו כנשיא שהוא אפילו ברמה ממוצעת למרות כל הטענות כנגד ולמרות הצגתו ב"24 כ"דמות נערצת . ..

Haysbert
הוא התגלה כמי שסומך יותר מידי על אישתו המניפולאטורית.  פעולותיו כוללות  אישור של תקיפה לא חוקית ביוגוסלביה שהביאה לגל של חטיפות רציחות וניסיונות התנקשות.  ומאוחר יותר הודח באופן זמני בידי הקבינט שלו בהפיכת חצר חסרת תקדים בהיסטוריה האמריקנית.

וחוסר היעילות של שירותי הביטחון שלו הביא להתפוצצות גרעינית עוינת ראשונה בשטח ארה"ב.
אחיו של פלמר היה ללא כל ספק גרוע בהרבה כנשיא ונבחר לנשיא למרות רומן מחוץ לנישואין שהסתיים בסחיטה שניים או שלושה רציחות חטיפה והתאבדות .
כך שלמרות ששתי הדמויות האלו הן חיוביות ביותר במהותן קשה לאמר שהן הצליחו במיוחד  או בכלל בביצוע תפקידיהם הבכירים ב"24".
"24" קבעה גם שנשיאים אלו יהיו תחת איומים בלתי פוסקים על חייהם יותר מנשיא לבן ממוצע אפילו כזה שמופיע ב-"24". .
עם כל זאת ניתן להניח שהדמויות  של המנהיגים השחורים סיסקו  מ"חלל עמוק 9" ופלמר מ-"עשרים וארבע" נתנו לאמריקנים רבים אפשרות להתייחס בפתיחות רבה יותר לאפשרות של השחור כמנהיג פתיחות שהביאה לבסוף לבחירתו של אובמה.

מאפיינים בולטים של נשיאים שחורים

מהרשימה הקצרה מאוד  הזאת של ספרים,קומיקסים  וסרטים  וסדרות טלוויזיה על מנהיג שחור ישנם שלושה דברים שמתבלטים לגבי מנהיגים השחורים הבדיוניים :
הם צצים בדרך כלל בזמן של משבר לאומי או גלובאלי.

הם קרים ושקולים בזמן של משבר הרבה יותר מהמנהיג הממוצע או מהסטריאוטיפ הממוצע של השחור. אולי בגלל שהם מודעים לכך שחובת ההוכחה על כשירותם לתפקיד היא גדולה יותר מאשר לגבי נשיא לבן ממוצע?

יש לגביהם תמיד חשש של התנקשות בחייהם. חשש שלעיתים קרובות מתממש..

מעניין לציין ששתי הדמויות הבולטות ביותר מבין המנהיגים   השחורים הבדיוניים  מצאו את מותם  מכדורי מתנקש כפי שנהרגו בחיים האמיתיים מרתין לותר קינג ומלקולם אקס.

סיסקו נהרג בפרק האחרון של"חלל עמוק 9 " במהלך קרב בין גזעי על, ודיויד פלמר נרצח בידי מתנקשים.

עד כמה הושפע אובמה מכל הדמויות האלו ?
סביר להניח שהדמות של דיויד פלמר ב"24" אכן  שימשה כמקור השראה לאובמה לגבי הדרך בה עליו להתנהג ולתפקד בציבור.. כפי ששימשה קודם לכן הדמות של רולינס ב"פרקליטי אל אי".

השחקן שגילם את פלמר עצמו חושב כך.
האם אכן כך היה ?

רק אובמה ויועציו יודעים.

אובמה מזכיר את דיויד פלמר בצורה מדהימה בכך ששניהם בשנות ה-40 לחייהם שניהם היו סנטורים ושניהם יודעים להעביר נאומים בסגנונו של ג'ון קנדי שהוא מעין מודל .שניהם שומרים על רגשותיהם לא מתפרצים גם בזמן של משבר והם אינטליגנטיים מאוד.
ייתכן  גם שהדמות של בנג'מין סיסקו מחלל עמוק 9 משמשת כמקור השראה לא כל כך לאובמה עצמו כמו לאנשים השונים הרואים בו דמות משיחית כמעט.

וסביר להניח שהם מקשים מאוד בכך על אובמה ,שכן לא משנה עד כמה שיהיה טוב כנשיא גם אם יהיה טוב בצורה סבירה ואף יותר מכך הוא לעולם לא יוכל להגשים את הציפיות העכשוויות ממנו כמעט כמשיח.כך שנגזר עליו לאכזב את הציפיות ממנו.

בכל מקרה לא ניתן אלא לקוות שהוא יוכיח את עצמו כמוצלח ויעיל יותר משני הנשיאים השחורים הטרגיים של -. 24

ראו  עוד נשיאים שחורים גם

נשיא שחור בספר עתידני ברזיליאני ב-1928

מועמד שחור לנשיאות בקומיקס מ-1964

שבעה נשיאים שחורים בקולנוע ובטלווזיה

סמי דיויס הבן כנשיא ארה"ב

ג'מס ארל ג'ונס כנשיא ארה"ב

ריצ'רד' פריור כנשיא ארה"ב

מורגן פרימן כנשיא ארה"ב המתמודד עם פגיעת מטאור ענק בסרט "פגיעה קטלנית "

מסע בין כוכבים חלל עמוק 9

אובמה חובב מד"ב וקומיקס

נאום ההכתרה של ברק אובמה 20 בינואר 2009 כנשיא השחור הראשון של ארה"ב

וגם על מה שיכול היה להיות ( ואולי עוד יהיה ?)

הילארי קלינטון לנשיאות

.

הלחש של דפנה שחורי

 

המשוררת דפנה שחורי  פירסמה בימים אלו ספר שירה חדש "גולדפיש " בעריכת רן יגיל בהוצאת כרמל -עמדה. .
ומספר זה אנו מוציאים שיר של מעין "לחש נחש " כישופי מותאם לעידן הטכנולוגי שאולי משקף את עניינה של שחורי בכישוף הטמון במילים.

אלף־למד־וו־נון־סופית

מאת דפנה שחורי

אֲפִלּוּ הַמַּחְשֵׁב שָׁכַח אוֹתְךָ
לְפֶתַע שָׁכַחְנוּ אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ
בְּבַת אַחַת סֹמֶק לָבָן
כִּי לֹא הִצְלַחְנוּ לְתַקְתֵּק:
אָלֶף
לָמֶד
וָו
נוּן
סוֹפִית.
בְּרֶגַע אֶחָד קוֹץ בָּרֹאשׁ
נָחָשׁ הִכִּישׁ אֶת הַשֵּׁם
וּלְלֹא אַזְהָרָה מֻקְדֶּמֶת
יָד עֲלוּמָה רָחֲצָה בִּיסוֹדִיּוּת
אֶת שְׁבָבֵי הַהֲגִיָּה

ראו גם

דפנה שחורי בלקסיקון הסופרים

הבלוג של דפנה שחורי

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו