הצילו את הזהות העברית!

 

 

 

הקורא יוני ארד קרא את התגובות למאמר "הפורנוגרפיה של אתר "קדמה ".
במיוחד הוא שם לב לתגובה של עודד ישראלי :

"יש לי שתי תעודות זהות

 יש לי שתי תעודות זהות האחת יהודית, השניה ישראלית. לשמחתי הן משלימות זו את זו, ועולות בקנה אחד – בניגוד  לתעודות הזהות שהיו לסבים שלי בפולין וברומניה.

הזהות היהודית שלי היא זהות עמוקה ושורשית שמתחברת וממשיכה את הזהות היהודית הקדומה, החל מן המיתוסטוריה של יעקב אבינו ומשה רבנו, דרך ההיסטוריה הממשית של כותבי המיטתוסטוריה הזו בימי בית ראשון ושני, ודרך ההיסטוריה המסובכת והמעורפלת של אילו מבין אבותי שחיו בגולה ושימרו את הזהות היהודית הזו – דור ועוד דור, איש במקומו ובדרכו. יש לציין כי במרכזה של הזהות הזו עומד נרטיב הסטורי ברור, ישנם מנהגים ברורים ("משמרי זהות") שבעלי הזהות הזו מחוייבים בהם (להבדילם מבעלי זהויות אחרות), וישנו גם ייעוד היסטורי משותף שעליו חלמו כל בעלי הזהות היהודית הזו לאורך הדורות, ובאופן רשמי לפחות: הם עדיין חולמים ומצפים שיתגשם באחרית הימים…

הייעוד ההיסטורי המשותף הזה, הוא זה שעליו נאמר בשירת התקווה: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה – עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו…" וגו' …

כאן אני מגיע לזהות הישראלית שלי: הזהות הזו היא דבר חדש בעולמנו. ההיסטוריה שלה הולכת רק שישים שנה אחורה, ואם נתעקש, נוכל ללכת עוד קצת, עד ימי ראשית הציונות, שנמצאים רק מאה ושלושים שנה אחורה. בניגוד לזהות היהודית הותיקה שהיא בעלת מסגרת מגובשת, עם נרטיב מגובש, ייעוד מגובש וכללים מגובשים, הזהות הישראלית הזו – כיאה לזהות שעדיין נמצאת בשלבי התגבשות מבחינה הסטורית – היא זהות אורירית, חמקמקה ולעיתים קרובות אפילו מסוכסת עם עצמה, ואין לה שום "ייעוד" של ממש… למעשה, כשאני חושב על זה, עיקר הגדרתה של הזהות הישראלית שאובה מתעודת הזהות הכחולה אשר מבין נושאיה יש אנשים בני תתי-זהויות שונות: יהודים, ערבים, דרוזים צ'רקסים, ושאר בני עמים,לאומים ודתות שונות שמצאו עצמם עם תעודת זהות "ישראלית" בכיס…

לכאורה זה עשוי להשמע כאילו אני סולד מן הזהות הישראלית שלי ואולי מנסה להתנער מההכרה בעצם קיומה. ברם, לא כך הדבר. מבחינתי הזהות הישראלית שלי היא ההמשך הישיר של הזהות היהודית שלי, היא הדבר שעליו חלמו אבותי היהודים כשהתפללו בתפילת שמונה-עשרה "תקע בשופר גדול לחרותנו". אני אראה עצמי כישראלי גאה ומאושר כל עוד המדינה מניפה את דגל המגן-דוד ואת סמל המנורה, וכל עוד היא מאפשרת לבני עמי, היהודים, לנהל את חייהם בעצמם – ללא כפיפות ותלות בגחמותיהם של בני עמים אחרים כגון אלו שרדפו את אבותיינו בגולה השכם והערב (גם בארצות הנוצרים וגם בארצות המוסלמים, אגב).

אני בהחלט מודע לעובדה שבין נושאי הזהות הישראלית ישנם גם כאלו שאינם נושאים את תעודת הזהות היהודית. כדבר הזה קורה בכל מדינה כמעט, שבה יש רוב בעלי זהות אתנית ולאומית מסוימת ומיעוט בעלי זהות אחרת. מבחינתי יש לעשות את המירב כדי שבעלי הזהויות האחרות הללו יוכלו לחיות בשקט ובטחון ובשוויון זכויות אזרחי מקסימאלי, וגם יש לעודד ולפתח גשרים ומכנים משותפים אזרחיים ותרבותיים שיאפשרו להם למצוא את מקומם בתוך הזהות ה"ישראלית" המורחבת. ברם, בניגוד גמור לכל מני יהודונים שחושבים – כמיטב המסורת הגלותית – שיש צורך לבטל את הזהות היהודית "הצורמת" רק כדי שהגויים ירגישו בנוח, אני ממש לא מתכוון לעשות זאת. בכוונתי לשמור על זהותי היהודית ועל הזיקה החזקה של לזהות של מדינת ישראל, ואם יש מישהו שזה מפריע לו הוא מוזמן לחפש לו מדינה אחרת שתתאים יותר לזהותו הלאומית (או האחרת). לי, כיהודי, יש רק מדינה אחת שהיא באמת "שלי".

נ.ב.

הייתי רוצה להודות לכמה מהמגיבים והמגיבות שהזכירו לי דבר מה חשוב. בחלק מהתגובות שלי לעיל תליתי את הנטייה לפורר את הזהות היהודית בגורמים "ציונים" ושכחתי גורמים אחרים שלהם דווקא היה תפקיד יותר מרכזי וחשוב בתהליך הפירור הזה…

כוונתי היא, כמובן, לגורמים שאינם בדיוק ציונים, אבל הם "תפסו טרמפ" על הפרוייקט הציוני ו/היוו תוצר לוואי שלו. צריך לזכור שבאירופה, בעיקר, היו הרבה מאוד יהודים שהיו בתהלכי התבוללות אשר ניסו בכל כוחם לברוח מהזהות היהודית המעיקה של אבותייהם ושניסו כל-הזמן להוכיח לגויים שהם בדיוק כמוהם "אזרחי העולם הנאור החדש". הרבה יהודים כגון אלו מצאו את עצמם מוקאים ונבעטים מהחברה האירופית והם הגיעו לפה בעל-כרחם… אבל העובדה שהם מצאו מקלט במדינה היהודית – שהוקמה על-ידי יהודים עבור היהודים – לא ממש הפכה אותם ליהודים טובים ונאמנים יותר. אותם יהודים שניסו לברוח בגרמניה או ברוסיה מזהותם היהודית כדי לשאת-חן בעיני הגויים שם, הם אלו שמנסים להמשיך באותה מגמה פה – הם, או צאצאיהם ו/ממשיכי דרכם הרוחנית.


ולהלן תגובתו של יוני ארד.  

הצילו  את הזהות העברית

מאת יוני ארד

 

לעודד ישראלי שלום

קראתי את המאמר "הפורנוגרפיה של אתר קדמה" וגם את התגובות. בסופו על עניין, שמתי לב שהתחיל להתפתח שם דיון על זהות, ואתה פירסמת תגובה מרתקת בשם "יש לי שתי תעודות זהות".

 כתבת על כך שיש לך בעצם שתי זהויות – האחת יהודית והשנייה ישראלית.

 ובכן, אם כבר מדברים על תעודות ועל מסמכים רשמיים, אז אני לא חושב שתעודת הזהות הישראלית היא ספציפית מספיק בשביל להגדיר את הזהות שלי. באופן רשמי, להיות ישראלי זה לאו דווקא עניין של זהות תרבותית, אלא עניין של אזרחות. כלומר, ישראלי הוא כל מי שמחזיק בדרכון ישראלי, שהוא בעצם מסמך האזרחות המגדיר את כולנו כישראלים באופן חוקי. הדרכון הישראלי (וגם תעודת הזהות) הם מסמכים רשמיים המשותפים לי וגם, למשל, לערביי ישראל – כך שמבחינה זאת כולנו ישראלים. אבל לעומת זאת, מבחינת הזהות התרבותית, דווקא יש סוגים שונים מאוד של ישראלים, כיוון שלמרות הישראליות המשותפת לכולנו, זהותם התרבותית שונה לחלוטין משלי (ולתרבויות כידוע – אין דרכונים). הם ערבים-ישראלים (או פלסטינים-ישראלים אם זה מה שמוצא חן בעיניהם) ואילו אני מגדיר את עצמי כעברי-ישראלי.

חשוב לי לציין שאני מגדיר את עצמי דווקא כעברי-ישראלי ולא כיהודי-ישראלי, כיוון שזהותי התרבותית רחוקה גם מזהותם התרבותית של רוב האזרחי היהודים הדתיים וגם המסורתיים החיים בישראל. אותם אני בהחלט כן מגדיר כיהודים-ישראלים (ולא עברים-ישראלים כמוני). אתה, אגב, למרות שאינך דתי, מצליח כנראה להנות משני העולמות (אשריך!): אתה גם יהודי-ישראלי וגם עברי-ישראלי (ובעצם, ההסבר הזה מקביל לדוגמת שתי "תעודות הזהות" שלך, ואתה גם לא היחיד, כי אצל רבים מאזרחי ישראל, דתיים וחילונים, יש גם מהיהודי וגם מהעברי). אני, לעומת זאת, אזרח ישראלי בדיוק כמוך, אבל אני רק עברי-ישראלי וללא זהות תרבותית יהודית או "מנהגים משמרי זהות יהודית" כפי שציינת. אבל – אינני חושב שהזהות התרבותית העברית-ישראלית שלי היא מינורית או "אורירית" כפי שכתבת, או שחייב להיות לה "יעוד" כלשהו. זהותי האישית, מה לעשות, קשורה לתבנית נוף ילדותי, ולשמחתי הנוף הזה היה (ועודנו) מלא דווקא בתרבות עברית-ישראלית עשירה ומגוונת. כפי שכתבתי, זהות תרבותית לא באמת יכולה להיות שאובה רק מהיות האדם בעל דרכון ואזרחות (וגם לא מתעודת הזהות הכחולה כפי שטענת). הזהות התרבותית קשורה לשפה ולתרבות שגדלים עליה ונחשפים אליה מילדות, ובמקרה שלי – בעיקר ספרים בעברית, מוזיקה ישראלית, אמנות לסוגיה הרבים, מגוו של בידור, וגם עיצוב, אדריכלות, טלויזיה, עיתונות, אוכל, צבא, ספורט, ושאר סוגי פולקלור ותרבות היחודיים לחיי היום יום במדינת ישראל ולשפה העברית במאה ומשהו השנים האחרונות (וכמובן, יש גם חשיבות מרובה לתרבות הפופולרית על סוגיה השונים).

כמובן שכל זה לא מנע ממני להמשיך ללמוד, לחוות ולהתעניין גם בתרבות היהודית העשירה והמגוונת ובהיסטוריה היהודית המרתקת כל כך, ולמען האמת, זה לא מנע ממני (וגם לא ממך) להתעניין גם בתרבויות אחרות ולהנות גם מהישגיהם של אנשי תרבות לא יהודים לאורך ההיסטוריה. וגם זה חלק ממני. אבל בכל זאת – וגם אם תקרא לי "תינוק שנשבה" ושאר טיעונים מסוג זה – עדיין לא אגדיר את עצמי כיהודי מבחינת הזהות התרבותית שלי. בעצם, אני יהודי בעיקר כי אחרים מגדירים אותי כיהודי. ואם תתעקש, אז אולי גם מבחינה גנטית אני יהודי. אבל מבחינת הזהות וההשתייכות התרבותית – אני הרבה יותר עברי מאשר יהודי.

ומה לעשות, המדינה היחידה המתאימה לזהותי זאת היא מדינת ישראל – ולכן ארצה להמשיך לחיות פה גם אם זה מרגיז יהודים רבים אשר חושבים ש"התיוונתי". העניין הוא שבעצם לא התיוונתי, אלא "התעברתי" (מלשו "עברי") ולכן אין לי מה לחפש ביוון ולא בשום מדינה אחרת פרט לישראל. בשום אופן אינני עושה זאת בכוונה כדי להוכיח משהו לגויים או כדי להראות שאני דומה להם – כי אני ממש לא (ובתכלס, גם הם לא בדיוק דומים אחד לשני). האמת פשוטה הרבה יותר – נולדתי וגדלתי פה לתוך הזהות הזאת. זה מי שאני ואין לי מה להתבייש בזה – אלא להיפך.

ואם יבואו כל מיני יהודים וירצו לגרש אותי בטענה שזאת המדינה "שלהם" ולא של אנשים כמוני – אאלץ להיאבק בכך, בדיוק כפי שאאלץ להילחם בערבים שטוענים שאני צריך לעוף מפה כי זאת בכלל מדינה ערבית. לי, בכל מקרה, אין מדינה אחרת בה אני יכול לדבר עברית ולחיות את זהותי ותרבותי העברית-ישראלית.

עכשיו, קראתי את תגובותיך מהעבר הלא רחוק (נעים מאד, אני גם ארז לפעמים) ואני יודע שאתה מאמין בכל לבך ונלחם בחירוף נפש (וירטואלי) על הגשמת היעוד ההיסטורי אשר עליו חלמו אבותינו המשותפים במשך הדורות. בין השורות, אני רואה שנושא הנאמנות לזהותם של אבותינו הינו נושא שהוא ממש ייהרג ובל יעבור אצלך, והאמת שזאת זכותך ואני מכבד אותך (וגם אותם), אבל תרבותי, מה לעשות, שונה מתרבותם של אבותינו ואין כאן שו אלמנט של בגידה, בדיוק כפי שאמריקאי לא צריך להרגיש שהוא בוגד בזהותם התרבותית של אבותיו האירים (או האיטלקים, למשל) רק בגלל שהוא עכשיו אמריקאי גאה. ואגב, בהחלט יש כאלו שהם בכל זאת גם איטלקים וגם אמריקאים מבחינת הזהות התרבותית (ממש כפי שאתה גם יהודי-ישראלי וגם עברי-ישראלי), אבל מצד שני, יש גם רבים שהם אמנם ממוצא איטלקי, אבל בסופו של דבר הם אמריקאים לחלוטין מבחינת הזהות התרבותית (בדיוק כמו שאני ממוצא יהודי אבל עברי-ישראלי לחלוטין). חשוב לי מאוד, אגב, בדיוק כמו לך, שישראל תמשיך להיות בית לכל יהודי בעולם – אולם חשוב לי גם שהיא תהיה בית לכל עברי-ישראלי. ובדיוק כפי שאני מקווה שתגן על בעלי חיים ופרחים בסכנת הכחדה, וגם על תרבויות נדירות, כך הייתי רוצה גם שתגן על הזהות התרבותית העברית-ישראלית מפני איומים מבית ומחוץ.

ואגב, יש בהחלט סיכוי שהתרבות העברית-ישראל
ית תיעלם. פצצת אטום או שתיים – ושלום שלום ולהתראות בחלום (וגם זכות שיבה ערבית או מדינת הלכה יהודית יכולות לעשות את העבודה). ולעומת זאת, פצצה או לא פצצה שחס וחלילה תשמיד את ישראל, עדיין יש סיכוי גבוה ביותר שיהודים וגם תרבות יהודי ישארו בעולם בכל מקרה דורות רבים אחר כך. אמנם, יש התבוללות, אבל עדיין, יהודים רבים ברחבי העולם ממשיכים לנהוג במנהגים משמרי זהות יהודית כפי שכתבת, והם עושים זאת במקביל לכך שהם מקדמים את התרבות היהודית המודרנית למקומות חדשים – מספרות יהודית מודרנית ועד אנימציה. אני לעומת זאת, לא נוהג במנהגים משמרי זהות יהודית ואינני חושב שתרבותי העברית-ישראלית היא בהכרח המשך ישיר לתרבות היהודית ההיסטורית, אלא זהות תרבותית חדשה, מגוונת ומרתקת, שהיא תוצר לוואי (ולא רע בהכרח) של מדינת ישראל ושל תחיית השפה העברית.

חשוב לי לציין שאולי דבריי אלו על הזהות התרבותית העברית-ישראלית נשמעים אזוטריים, אבל בעצם, הנושא הזה מבעבע מתחת לפני השטח. אני תמיד מחייך לגלות בכתבות אינטרנט או בדיונים על תרבות בישראל את מבחר המגיבים (בד"כ יהודים דתיים או מסורתיים) הקופצים מייד כנשוכי נחש וטוענים ש"אין דבר כזה תרבות ישראלית". כנראה ש"תוצר הלוואי" הזה מכניס אותם ללחץ…

בסופו של דבר, זהות לאומית עברית-ישראלית יחודית היא תופעה מעניינת גם מבחינה פוליטית. הרי גם לשונאי ישראל ברחבי העולם עדיף להתעלם מכך שיש פה סוג חד של זהות לאומית ותרבות חדשה הייחודית לשפה ולמקום (ולכן גם דורשת הגנה פן תיכחד). מבחינתם – עדיף כמובן שנישאר כולנו "סתם" יהודים "רגילים" כמו שהיינו פעם או דומים לאלו שיש במקומות אחרים בעולם, ואז בעצם, אין כביכול שום מכשול תרבותי שימנע מאיתנו לעזוב את ישראל ולחזור בקלילות "למקומות שבאנו מהם" ולהשתלב בהם בחזרה, כי הרי "יהודים יש בהרבה מקומות בעולם ולאו דווקא רק בישראל" ואז גם אין צורך להגן על הדבר העברי היחודי והספציפי שנוצר רק פה. כמובן שמייד תקפוץ ותגיד שבעצם באנו מפה ולכן גם אין לנו צורך לחזור לשום מקום – ואין לי בעייה עם זה. אני פשוט חושב שזהות לאומית תרבותית חדשה לחלוטין שומטת קצת את הקרקע מתחת לרגליהם של אין ספור המתווכחים על "מי היה פה קודם" ולמי יש (או אין) זכות היסטורית להיות פה. אני חושב שעם כל הכבוד לזכויות היסטוריות (ויש הרבה כבוד), צריך לכבד גם את הזכויות של ההווה – הקשורות במיוחד לזהות התרבותית המיוחדת שנוצרה וקיימת רק במקום הזה.

לכן, אני יוצא בקריאה נרגשת לכל אזרחי ומדינות העולם: הגנו על התרבות העברית-ישראלית מהכחדה (ולדעתי היא תיכחד, כפי שאמרתי, אם יהיה רוב ערב במדינת ישראל, או אם רוב יהודי דתי יכפה פה מדינת הלכה, או אם מיעוט ערבי ילחץ על הכפתור). אני קורא גם לך, עודד, וליהודי ישראל: הגנו עליי! במקום לזעוק שאני בוגד במסורת האבות היהודית, הייתי רוצה שתגנו על פרח הבר המיוחד, הנדיר והעדין שנקרא זהות עברית-ישראלית. היא לא דבר רע והיא אפילו חלק ממכם. אין לה, אגב, שום קשר ליונתן רטוש ולתרבויות כנען והמזרח הקדום. ואגב, עודד, אתה, כמו רבים אחרים, בהחלט מוזמן (כמובן!) להמשיך ולדבוק במקביל גם בתרבות ובמסורת היהודית ("מנהגים משמרי זהות" כפי שכתבת) ואני אשמח להגן עליך ועל המשך התרבות היהודית בארץ ישראל בדיוק כפי שהייתי רוצה שתגן עליי ועל זהותי. אתנגד לכל מי שירצה למחוק את המסורת ואת התרבות היהודית הנפלאה או כל סוג של תרבות אחרת, כי בסופו של דבר, ריבוי דרכונים תרבותיים עדיף בעיניי על ריבוי דרכונים פיזיים – אבל זה כבר נושא לדיון אחר…

 

ראו גם

הפורנוגרפיה של אתר "קדמה "

מה אפשר לעשות על תרבות כצורך קיומי

ממוסקבה באימה

אלונה דניאל היא אחת היוצרות הבולטות שאותן הביאה לנו העלייה הרוסית. וזכרה של רוסיה ושל התרבות הרוסית על כל הגדולה שלה וגם האימה הקיומית שלה וממנה נשאר טבוע עמוק ביצירתה לפחות זאת המוקדמת יותר.
אלא שדווקא פזמונים אלו שלה העוסקים ברוסיה ובעזיבתה לא זכו להצלחה בישראל המזרח התיכונית שרוסיה האירופית היא ממנה והלאה בהשוואה לשירים מקומיים יותר כמו "על גגות תל אביב".

הדיסק השני של אלונה דניאל"זאבים " העוסק ברוסיה ובעזיבתה נתקל בקבלת פנים קרירה מהקהל והביקורות נכשל כישלון חרוץ מסחרית והיוצרת המאוכזבת השתתקה ולא הוציאה דיסק חדש עד לאחרונה ממש כאשר הוציאה לבסוף דיסק שלישי לאחר שנים של שתיקה יצירתית.
מבקר הפזמונים של האתר חיים מזר שאינו מקבל את חוות הדעת המבטלת הכללית על שירי אותו דיסק עסק כבר במאמר קודם בפזמון המרכזי של אותו דיסק "זאבים ".

וכעת הוא חוזר בחלק השני של סדרת מאמרים על אלונה דניאל לשני פזמונים נוספים מאותו הדיסק שהם לכאורה הניגוד האחד של השני "מוסקבה "המתאר את העבר הרוסי המצמרר ו "בקוטב הבננות " המתאר את ההווה הישראלי הלכאורה ( אבל רק לכאורה ) הקל יותר. 

 


חלק א:העזיבה

 

מוסקבה

מילים ולחן: אלונה דניאל

ביצוע:אלונה דניאל

רק בחלום חוזרת לשם
מלטפת קוצים של עץ האשוח
על מיטה עירומה סיביר נרדמה
רק עורבים ושבבים יעופו ברוח

בין העצים זאבים גוססים
רוח חורף תאסוף אותך בדרך
על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה
וצללים של רובים
מחליפים משמרת

כלב שמירה שומר על שומרים
והשומרים שומרים על דממה
ופניהם מוכרות לי למרות האימה
כוכבים מוכרים,רובים מוכרים

בין העצים…

רק בחלום חוזרת לשם
רק בחלום סודי ביותר
על הריסים השלג נמס
אם אני אתעורר אתעורר בהסגר

 

 ממוסקבה באימה :
חוויות מרוסיה ויציאה ממנה 


 מאת חיים מזר

אלונה דניאל אישה צעירה לא חוותה על בשרה את אימי תקופת החושך של ברה"מ. של ימי האופל הסטליניסטי ומי שבאו אחריו, הגם שהמשטר שלהם היה מרוכך יותר. אבל היא בהחלט חושבת עליהם.

.בשיר שלושה בתים ופזמון חוזר במבנה של בית ,פזמון חוזר,בית, פזמון חוזר,בית.

בית ראשון:

רק בחלום חוזרת לשם
מלטפת קוצים של עץ האשוח
על מיטה עירומה סיביר נרדמה
רק עורבים ושבבים יעופו ברוח

בית זה פותח במילים "רק בחלום".למה רק בחלום.צירוף זה של מילים הוא ביטוי שכוונתו כי אדם מוכן לממש יעד מסוים או להגיע למקום כל שהוא רק בחלום,הוא בעצם אומר שהוא לא יעשה זאת. המקום שאליו מגיעים בחלום הוא סיביר. מקום ההגלייה אליו סטלין שלח את כל מתנגדיו ואת כל מי שחשב שהתנגד לו. 20 מליון מאזרחיה של רוסיה הושמדו בגולאגים של סיביר. שם אי אפשר לחגוג את יום השנה האזרחי מכיוון שעץ האשוח הופשט מכל הדרו וכל מה שנשאר מהעלווה שלו זה רק קוצים, עץ עירום.כשם שהעץ הוא עירום כך גם המיטה עירומה. המיטות העלובות של אסירי המחנות שלא היה להם עם מה להתכסות. בעלי הכנף היחידים הם העורבים. מהיכן מגיעים שבבי העצים? מקומם הטבעי הוא הנגרייה. רמז מפורש לאמרתו של סטלין "כשמנסרים עץ נופלים שבבים".כלומר כדי להגיע לחשודים האמיתיים מנקודת מבט של סטלין יש להרוג אנשים נוספים. זאת הדרך הבטוחה לפגוע בחשודים האמיתיים.לא להשאיר להם שום סיכוי להימלט.

פזמון חוזר:

בין העצים זאבים גוססים
רוח חורף תאסוף אותך בדרך
על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה
וצללים של רובים
מחליפים משמרת

בעל חיים נוסף הוא הזאב. בלילות שומעים את קריאות הזאבים ואלה גוססים כי אין להם מה לאכול. הכל קפוא ואין בנמצא מקום בו יוכלו להזין את עצמם. לצד קריאות הזאבים שומעים את נהמת הרוח ואין זה קול נעים. זהו קול מקפיא כי הקור העז שהרוח מביאה עימה הוא קור מקפיא.שום דבר לא עומד בפניה. היא מפילה כל דבר שנקרה בדרכה וקוברת כל מה שהיא סוחפת.הרוח אינה קופאת על שמריה.היא מגיעה למוסקבה בירתה של ברה"מ. היא אמנם לא מטילה את חיתתה כמו בסיביר אבל מרגישים אותה."על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה" הקיפאון אינו רק אקלימי ,אלא גם חברתי. רמז לקיפאון שנכפה על ידי המשטר הטוטליטרי. הדבר הערני היחידי הוא חילופי המשמרות ועל מה שומרים? על הקרמלין ,מרכזה הפוליטי של ברה"מ ועל המוזיליאום,המקום בו נמצאו בעבר גופותיהם החנוטות של סטלין ושל לנין.ואיך מתבצעת השמירה? התיאור בבית השני.

בית שני:

כלב שמירה שומר על שומרים
והשומרים שומרים על דממה
ופניהם מוכרות לי למרות האימה
כוכבים מוכרים,רובים מוכרים

שתי השורות הראשונות מתארות בתמציתיות גאונית את כל מהותו של המשטר הקומוניסטי. "כלב שמירה שומר על שומרים/ והשומרים שומרים על הדממה". אי אפשר לטעות במי מדובר .בקג"ב, המשטרה החשאית הבנויה מנגנונים מנגנונים השומרים ומפקחים אחד על השני להבטיח שאף אחד לא יגיד מילה מיותרת. ברקע נמצאים "צללים של רובים" ה"מחליפים משמרת". הכל מטיל אימה והפנים של אותם חיילים מוכרים, כשם שמוכרים הכוכבים ממעל והרובים על הקרקע. סטטיות טוטלית שלא משאירה שום שביב של תקווה ושינוי.

בית שלישי:

רק בחלום חוזרת לשם
רק בחלום סודי ביותר
על הריסים השלג נמס
אם אני אתעורר אתעורר בהסגר

השורה הראשונה בבית זה היא השורה הראשונה המופיעה בבית הראשון והשורה השנייה מפרטת את מהות החלום. זהו חלום אישי שרק הכותבת מכירה אותו כי יש בו דבר מה אישי הנרמז בשורות האחרונות. ידיעה שעם פקיחת העיניים מהחלום רואים שלג נמס.המקום בו מתעוררים הוא מחנות ההסגר ואלה היו בסיביר. חזרה כמעט מלאה לבית הראשון. מי מבין אלה שהכירה שהה שם? הסבים והסבתות .סיפורים ששמעה מהם ונחרתו בזיכרונה.קטעי ספרות שקראה בנושא ומלווים אותה תמיד.אולי לחזור לשם רק כדי להיזכר בסבים ובסבתות .אולי לחוות מה שהוא שהלך שם לאיבוד.

 

 

חלק ב' ההגירה

בקוטב הבננות

מילים ולחן: אלונה דניאל

ביצוע:אלונה דניאל

 

באנו הנה מרחוק,מארץ השלגים
והיום אנחנו חוגגים ת'הישגים

באנו,ראינו,כבשנו
באנו,ראינו,כבשנו

פיזמון:
בקוטב הבננות החיים קלים
קופים,ג'ירפות ופילים
בקוטב הבננות החיים יפים
יש כאן את כל מה שצריך
וכל זה שלנו  

אל תבואו לבקרנו,עם או בלי פרחים
כי עם טיפוסים כמונו לא משחקים

אנחנו באנו,ראינו,כבשנו
באנו,ראינו,כבשנו

פיזמון

כן בקוטב הבננות החיים קלים
וכולם שמחים,רק הקופים מתוסכלים

בגלל שבאנו,ראינו,כבשנו גם אותם
באנו,ראינו,כבשנו גם אותם

פזמון


"בקוטב הבננות מתאר את העלייה הרוסית לארץ ואת התחושה המתלווה לכך. בשם השיר יש כדי להסביר את המהפך שהמחברת מרגישה ואפשר לראות בכך רצון לספר מה הרגישו אחרים שהגיעו ממדינות חבר העמים לארץ. לפחות בסביבה הקרובה למחברת. בשיר שישה בתים ופזמון חוזר במבנה של שני בתים, פזמון חוזר,שני בתים פזמון חוזר,שני בתים ,פזמון חוזר.כל הבתים הם בני שתי שורות כל אחד ובפזמון החוזר חמש שורות. על השורה האחרונה חוזרים ארבעה פעמים.

בית ראשון:

באנו הנה מרחוק,מארץ השלגים
והיום אנחנו חוגגים ת'הישגים

בית זה מתאר את המקום ממנו באו המחברת ועולי מדינות חבר העמים ואת תחושותיהם. שורה ראשונה מתארת את ארץ הלידה.מקום מרוחק וזר. מקום בו תמיד שורר חורף. בשורה השניה אווירה של שמחה יש סיבה לחגוג.הם הגיעו לארץ ומרגישים בבית. המילה האחרונה היא מילת סלנג.צירוף מקוצר של צמד המילים "את ההישגים".עדות לכך שהעולים התערו בארץ.

בית שני:

באנו,ראינו,כבשנו
באנו,ראינו,כבשנו

שתי השורות זהות והן וריאציה על אמירתו של יוליוס קיסר. לאחר שכבש את בריטניה שלח לסנט ברומא דו"ח קצר ובו שלוש מילים בלבד:"באיתי,ראיתי,ניצחתי". כך גם העולים:" באנו,ראינו,כבשנו ".האמירה היא בלשון רבים ובמקום המילה "ניצחנו" הם משתמשים במילה "כבשנו".לא היתה זו מלחמה בה ניצחו אויב,אלא מלחמה על הרכשת הרגלי חיים חדשים.

צילמה יפעת פלד
פזמון חוזר:

בקוטב הבננות החיים קלים
קופים,ג'ירפות ופילים
בקוטב הבננות החיים יפים
יש כאן את כל מה שצריך
וכל זה שלנו
]

הפזמון החוזר הוא הנגדה למה שהיה במדינות חבר העמים ותחושת השתחררות. הקוטב במקרה זה מציין קרבה לקוטב הצפוני שחלקים מרוסיה נמצאים בו ותנאי החיים הפיזיים ובעבר גם הפוליטיים שהיו קשים עד בלתי אפשריים. בארץ נמצא הקוטב ההפוך. כאן חם והבננות מייצגות את האקלים שהרי ניתן לגדלן רק במקום חם. מסיבה זו החיים קלים. גם בעלי החיים המוצגים כאן, מקומם הטבעי באזורים חמים.ג'ירפות למשל לא חיות חיי בר בערבות סיביר. החיים בארץ כפי שנאמר בשורה השלישית הם יפים. התחושה היא שהכותבת יודעת להעריך את מה שהיא מקבלת בארץ ולא בכדי חוזרים על השורה האחרונה ארבעה פעמים. תחושת שייכות שאי אפשר לטעות בה.

בית שלישי:

אל תבואו לבקרנו,עם או בלי פרחים
כי עם טיפוסים כמונו לא משחקים

בית זה מתייחס לחבלי הקליטה .השורה הראשונה מספרת סיפור זה:"אל תבואו לבקרנו,עם או בלי פרחים". דרישה שלא יטיחו בהם ביקורת בין שזה עם פרחים או בלי. לקבל אותם כמות שהם.הסיבה-"כי עם טיפוסים כמונו לא משחקים".רמיזה לתגובות אפשריות שלהם,כפי שידעו להתנגד לשלטונות הרוסיים.אזכור ברור לסרובניקים. גם פה הם ידעו להציג את יכולתם. להביע מורת רוח כלפי יחס עוין כלפיהם.

בית רביעי:

אנחנו באנו,ראינו,כבשנו
באנו,ראינו,כבשנו

בית זה הוא חזרה על הבית השני.ההבדל היחידי הוא תוספת המילה "אנחנו" הבאה להדגיש את הזהות הקולקטיבית שלהם. תחושת הביחד של אלה אשר באו ,ראו וכבשו. הצליל הנשמע במילה הוא של גאווה.

בית חמישי:

כן בקוטב הבננות החיים קלים
וכולם שמחים,רק הקופים מתוסכלים

בית זה הוא המשכו של הפזמון החוזר.הוא פותח במילה "כן" כדי להדגיש עד כמה טוב להם ובה במידה עד כמה שמחים שעלו לארץ. היחידים שאינם שמחים הם הקופים שנמצאים מתוסכלים. מי הם הקופים? הקופים הם אלה הנמצאים בכלובים בגני חיות. הנמשל האפשרי הוא האוכלוסייה המקומית בארץ. העולים זרים להם מכיוון שזה מקרוב באו ואולי מקנאים בהם קינאה רבה ולא מפרגנים להם. תופעה שהייתה שכיחה בגל העלייה הרוסית בשנות ה-70 של המאה ה-20. עולים אלה קיבלו סל קליטה רחב מאוד מה שעורר את קנאתם של תושבי הארץ. קנאה כלפי העולים של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הייתה בשל הפער האינטלקטואלי והפער ההשכלתי הרחב.

אלונה דניאל , "ליל הבכורה", הופעת השקה , מוסיקה ישראלית

בית שישי:

בגלל שבאנו,ראינו,כבשנו גם אותם
באנו,ראינו,כבשנו גם אותם

בית זה הוא הרחבה של הבית הרביעי.הוא פותח במילה "בגלל" ובשורה השנייה ישנה תוספת " גם אותם". הם כבשו את חלקם בארץ בגלל שבאו אליה. בכך הם כבשו לעצמם חלק ונחלה בארץ ישראל. הם כבשו את החיים היפים והקלים.קלים בהשוואה למה שחוו ברוסיה. לגמרי קלים לא,בשל חבלי עליה הנובעים מקשיי קליטה חברתיים ומציאת תעסוקה ראויה והולמת ליכולות ולצרכים האינטלקטואליים שלהם. הזכות שלהם לא קטנה מזו של תושבי הארץ הוותיקים.

ראו גם

 

קליפ בקוטב הבננות
ספיישיאל להקת טאטו של אלונה דניאל

אלונה דניאל בויקיפדיה
אלונה דניאל במומה

האתר של אלונה דניאל

ראיון עם אלונה דניאל
אלונה תשיר לנו סולו
אלונה דניאל חוזרת בתוכנית של ערוץ 2

מרוסיה בדיכאון

רוסי לבן : אלונה דניאל על זו'ל ורן

 

ערב גולדפיש

 

ערב השקה לספ השירים החדש ר "גולדפיש " של  המשוררת דפנה שחורי יתקיים היום 21.3 בשעה שבע וחצי בערב ב"חללית " רחוב הירקון מספר 70 בתל אביב.
בין המשתתפים שיקריאו מהספר 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשוררת דפנה שחורי ,

 

ראה תמונה בגודל מלא

 

עורך הספר רן יגיל

 

 

 

 

 המשורר יחזקאל נפשי ,  

 

 

המשורר מרדכי גלדמן  

 

הסופר ראובן מירן  

 

 

ואחרים .

אחראית המוזיקה :היוצרת והזמרת יסמין אבן  

הקהל מוזמן.לערב מרתק.  

מארי קירי -הפואמה

שטר עם פניה של מרי קירי המדענית והאישה הפולניה  המפורסמת ביותר של כל הזמנים.

מארי קירי שגילתה יחד עם בעלה פייר את תופעת הרדיאקטיביות היא המדענית המפורסמת ביותר של כל הזמנים.   ועל כך הייתה זוכת פרס נובל הראשונה .

ולה ולבעלה יש גם את הכבוד המפוקפק להיות האנשים הראשונים שמתו כתוצאה מהרדיואקטיביות.

ולהלן פואמה  של אן מייקלס על המדענית הדגולה שהראתה  לראשונה שלמחציתו של המין האנושי יש מקום גם בעולם המדע אבל שילמה על כך בבבריאותה ולבסוף בחייה. 

אן מייקלס (1958-), משוררת ומספרת קנדית. למדה באוניברסיטת טורונטו, שבה היא מלמדת כיום. ספר שיריה הראשון משקלם של תפוזים (1986) זכה בפרס הקומונוולת. גם ספר שיריה השני ברֵכת הכורים זכה לפרסים אחדים.

באתר זה הופיעה כבר הפואמה שלה "האסטרונום " על המדען  מהמאה ה-16 יוהנס קפלר

הפואמה תורגמה בידי גיורא לשם  ומופיעה כאן בפרסום בכורה עולמי..

 

 

 

 

החקר השני

מאת אן מייקלס

תרגום גיורא לשם

"אתמול בבית הקברות, לא הצלחתי להבין את המלים 'פייר קירי'
החקוקות באבן."
_ מרי קירי, 1906

 


הָאֱמֶת אוֹהֶבֶת לְהִסְתַּתֵּר
בַּנִּגְלֶה. אֲפִלּוּ אָז,
לְבַדֵּנוּ עַל הַגֶּשֶׁר, בִּבְדִידוּת
הַתְּשׁוּקָה, יְרֵחֵנוּ הֵצִיף
אֶת גֵּאָיוֹת טְרוּיֵר. אֲפִלּוּ אָז
שְׁרִיר הַלַּחַן הַמִּשְׁיִי
הִתְפַּתֵּל מֵעַל מַיִם, מְחַכֶּה
לְהִשָּׁמַע: מֵעַל הַוִּיסְלָה, הַבְּיֶוְר,
הַסֵּין. גֶּשֶׁם מָשׁוּךְ בְּיָדַיִם אִי־נִרְאוֹת
עַל זְקָנֵי אֶדֶר, חָפַר לְתוֹךְ סוֹלְלוֹת נָהָר,
סָחַט אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה בְּאֶגְרוֹפָיו _
כְּאִלּוּ יָדַע שֶׁיּוֹם אֶחָד אֶשְׁלַח אֶת יָדַי
בְּעַפְרָה אַבְקָתִית חוּמָה
מְנֻמֶּרֶת בִּמְחָטִים שֶׁל אָרְנֵי בּוֹהֶמְיָה,
אֶעֱמֹד אַרְבָּעִים־וַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים מִתַּחַת לְמִטְרִיּוֹת אוֹ רְטֻבָּה
מִתַּחַת לְשֶׁמֶשׁ, מַפְרִידָה אֶת הַכֹּהַל הַכָּחֹל
מִהֶבֶל פִּיהָ הַמַּר שֶׁל הַפִּיצְ'בְּלֶנְדֶה.
כָּל־כָּךְ לַחֲרֹךְ לִפְנַי־ולִפְנִים, שָׁנִים, לְהַגִּיעַ
אֶל הַצֶּבַע הַהוּא. כְּבַיָּכוֹל כְּבָר הִכִּיר גֶּשֶׁם פּוֹלָנִי
אֶת גַּנֵּנוּ הַמּוּצָף בְּפָּרִיז: חִכִּיתִי
כַּאֲשֶׁר הוּבַלְתָּ
הַבָּיְתָה מֵרוּ דוֹפִין, מַחֲצִית גֻּלְגֹּלְתְּךָ
הִתְקַשְּׁתָּה לְמִדְרָכָה; לַהֲבוֹ שֶׁל אוֹר יָרֵחַ
עַל גְּרוֹנוֹת הַפְּרָחִים, בָּשָׂר וָרֹד
רָווּי, פִּיּוֹת אַרְגָּמָן פְּעוּרִים,
צְעָקוֹת שֶׁנֶּהְפְּכוּ לֶעָפָר עַל לְשׁוֹנוֹתֵיהֶם.
גּוֹן דְּיוֹנוֹן טָחוּב כִּיעָרוֹת מִנְיֶר וְפּוֹרְט רוֹיַל
שֶׁתֵּאַרְתָּ, מַנְחֶה אוֹתִי אֶל שְׁנָתִי: אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא
מְלַמֵּד אוֹתִי לֹא לִפְחֹד
מִן הַקַּרְקַע, לְהוֹדוֹת
לִשְׁבִילֵי הַכִּשָּׁלוֹן שנבחשו עַל־יְדֵי תּוֹלָעִים
שֶׁהִפְגִּישׁוּ אוֹתָנוּ,
לְסָרֵב לַתַּכְרִיךְ, בִּמְקוֹמוֹ, לַעֲטוֹת אוֹתְךָ
בְּעֻזְרָד, בְּאִירוֹס, בַּאֲרִיג הָאֲדָמָה
הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.

טֶרֶם כְּלוּלוֹתֵינוּ
עָמַדְתִּי מֵעַל הַנָּהָר
פּוֹכֶרֶת אֶת יָדַי
כְּאִלּוּ אִבַּדְתִּי דְּבַר־מָה כָּל־כָּךְ יָפֶה
עוֹרִי הָיָה מֻכְתָּם. כַּמָּה דּוֹמִים
זִנּוּק הָאֱמוּנָה וְזִנּוּק
הַפַּחַד. כַּאֲשֶׁר צִפּוֹר
חָתְמָה אֶת שְׁמָהּ בָּרָקִיעַ. אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא
חַשְׁתִּי בְּךָ מִבְּעַד לִבְגָדַי, בְּדוֹמֶה לִנְשִׁיקַת הָרַדְיוּם
מִבְּעַד לְכִיס אֲפוּדָתוֹ שֶׁל בֶּקֶּרֶל, הַנְּשִׁיקָה שֶׁלֹּא שָׁכַח מֵעוֹדוֹ,
שֶׁחָרְכָה אֶת בִּטְנוֹ.

פָּתַחְתִּי לִרְוָחָה אֶת מְעִילְךָ
בְּחַפְּשִׂי אוֹתְךָ. נִשַּׁקְתִּי אֶת צֵל בִּגְדְּךָ וְשָׁמַרְתִּי
אֶת דָּמְךָ מִתַּחַת לְצִפָּרְנַי. צָעַקְתִּי עַל אִירֶן
עַל שֶׁסָּגְרָה סֵפֶר שֶׁהִשְׁאַרְתָּ פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחָן.

כְּכָל שֶׁהִתְאָרְכוּ חַיֵּינוּ הַמְשֻׁתָּפִים, אָהַבְתִּי
אוֹתְךָ יוֹתֵר. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
יָצַקְתִּי דְּבַר־מָה טָהוֹר יוֹתֵר
לְתוֹךְ אֲגַנִּים וְכַדִּים. צָפִיתִי בְּךָ
רָכוּן עַל שֻׁלְחָנְךָ כְּצוֹרֵף,
מַתְקִין דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. חֶדְוַת
הָרִכּוּז, הַיְסוֹדוֹת
שֶׁאֲלֵיהֶם שׁוֹקַעַת הָאַהֲבָה. אוֹ־אָז
יָדֵינוּ לֹא חָדְלוּ לָנוּעַ, עוֹרֵנוּ
הָיָה צֶמֶר, כְּפָפוֹת אֲרֻכּוֹת אָכְלוּ
אוֹתָנוּ עַד הָעֶצֶם. פָּתַחְנוּ אֶת הַדֶּלֶת
לָאָאוּרוֹרָה בּוֹרֵלִיס, לְקַרְחוֹנִים, לֶהָרִים
רְחוֹקִים הַסְּדוּרִים בָּאִצְטַבָּאוֹת.
הַמִּשְׁקָע הַכָּחֹל הַנִּצְמָד כְּרֵיחַ,
מְעַרְפֵּל אֶת הַכֹּל בְּהֶבְלוֹ.
בַּלַּיְלָה, בָּעֲבוֹדָה, יָשַׁבְנוּ כְּאִלּוּ
מִתַּחַת לְכוֹכָבִים. הַתַּזְקִיק הַזּוֹהֵר
שֶׁל הַזְּמַן.

צָחַקְתָּ כַּאֲשֶׁר סִמַּנְתִּי סִפְרֵי בִּשּׁוּל
בְּאוֹתָהּ קַפְּדָנוּת שֶׁבָּהּ רָשַׁמְתִּי הֶעָרוֹת בַּמַּעְבָּדָה
אַךְ בִּשְׁבִילִי הָיָה זֶה הַיְנוּ הַךְ: אוֹתָם
פִּרְטֵי אַהֲבָה _ לְמוֹסֵס, לְסַנֵּן, לֶאֱגֹר
עַד שֶׁתִּקְטָן הָאֱמֶת וְתַתְאִים
לַלָּשׁוֹן. גּוּפִי דּוֹאֵב מֵעֲמִידָה
בֶּחָצֵר, בּוֹחֶשֶׁת. אוֹ מֵהִתְמַתְּחוּת
מִתַּחְתֶּיךָ.
לַיְלָה מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת בֶּחָצֵר
בִּסְקֶה, מְנוֹרוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת,
רַגְלַיִם עֵצִיּוֹת מְשַׁיְּפוֹת אַבְנֵי מִרְצֶפֶת
כַּאֲשֶׁר אָבִיךָ עָקַב בְּכִסְאוֹ אַחְרֵי הַיָּרֵחַ.
מַקְשִׁיבָה לְזֶמֶר בַּסְּחִיפוֹת הַכֵּהוֹת שֶׁמֵּעַל הַנָּהָר
בְּיָדְעָהּ שֶׁאֵין זֶה מְשַׁנֶּה, יָדְךָ
יְשֵׁנָה לְצִדִּי, אִם אַתָּה חוֹשֵׁב
עַל מְלָחִים חִיּוּנִיִּים אוֹ עַל מִסְפָּרִים אֲטוֹמִיִּים אוֹ עַל פְּעוּלוֹתָיו
הַסּוֹדִיּוֹת שֶׁל אוֹר הַיָּרֵחַ: זֹאת הָיְתָה אוֹתָהּ אַהֲבָה,
זוֹהֶרֶת בְּזִכָּרוֹן, פְּשׁוּטָה כָּעוֹר.

כָּל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹגְעִים בּוֹ
נִשְׁרָף וְנֶאְכָּל, בֵּין אִם אֲנַחְנוּ מִתְמַסְּרִים
וּבֵין אִם לָאו, אוֹתוֹ יוֹם אַפְּרִיל מִתְפָּרֵשׂ עַד דַּק,
אוֹתָהּ שְׁעַת אַחֲרֵי־צָהֳרַיִם חָרְפִּית
מִתְעַבָּה עַד חֲשֵׁכָה. הָיִיתִי בַּת שְׁלשִׁים־וּשְׁמוֹנֶה.
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּפְתְּחָה דֶּלֶת
צִפִּיתִי לְךָ. בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים הִחְבֵּאתִי אֶת בְּגָדֶיךָ
הַצְּפוּדִים מִדָּם.
רַק הָרְחוֹב הֵבִין. הִתְהַלַּכְתִּי
וְעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, הִתְמַסַּרְתִּי לְאֵל
הַחַשְׁמַלִּיּוֹת, הַסּוּסִים, הַמּוֹנִיּוֹת.


אַתָּה הַזְּכוּכִית שֶׁמַּדְמִימָה
עָלִים לַחִים, אֶת דִּמְמַת נְהַר הַחֹרֶף.
אֵינֶנִּי רוֹאָה עוֹד אֶת הָעוֹלָם
בְּעֵינֶיךָ, אַךְ אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ
בָּעוֹלָם: אִי־נִרְאוּת שֶׁמְּכוֹפֶפֶת אֶת הֶעָנָף;
הַיָּרֵחַ מִתְנוֹדֵד, אַךְ חָצוּי;
עוֹר נָמוֹג מִתַּחַת לַקַּרְנַיִם.
כַּאֲשֶׁר אַלְבֶּרְט הָיָה בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הוֹכָחָה
הִשְׁלִיךְ לְפֶתַע מִכְּתֵפוֹ אֶת יַלְקוּטוֹ
כְּדֵי לְהַעֲמִיק מַבָּט נוֹקֵב בְּנִקְרוֹת אֶנְגָּדִין,
לוֹפֵת אֶת זְרוֹעִי, בְּהִתְרַגְּשׁוּת: "עָלַי לָדַעַת
מַה קּוֹרֶה לַנּוֹסְעִים
כַּאֲשֶׁר הַמַּעֲלִית נוֹפֶלֶת אֶל תּוֹךְ רֵיקָנוּת" _
וְאָחַזְתִּי בִּבְנוֹתֵינוּ, פּוֹחֶדֶת
שֶׁתִּצְחַקְּנָה עַד כְּדֵי נְפִילָה מֵעֵבֶר לַבְּלִימָה _
עָלֶיךָ חָשַׁבְתִּי כַּאֲשֶׁר חָצִינוּ
אֶת מַעֲבַר מָז'וֹלָה.

אֲנִי לוֹקַחַת אֶת בְּנוֹתֵינוּ
אֶל הַנְּהָרוֹת שֶׁאָהַבְתָּ.
אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לְאֹרֶךְ הַבְּיֶוְר
שֶׁבּוֹ בִּלִּיתָ לֵילוֹת שְׁלֵמִים
בְּדֵיג רַעְיוֹנוֹת מִתּוֹךְ הַמַּיִם.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עוֹר כָּסוּף,
אִי־נִרְאֶה בַּזֶּרֶם, אַף כִּי
אֲנִי מַפְרִידָה בֵּין הַדָּם הַקַּר הַבָּהִיר
לַנָּהָר חֲסַר הַצֶּבַע. אִי־נִרְאֶה
כְּחַמְצָן שֶׁאוֹטֵם מַיִם וְקֶרַח,
וְעַל כֵּן הַקַּו בֵּין הַנָּהָר וְהַשָּׁמַיִם
לֹא יִקָּטַע, מֵימָן שֶׁקּוֹשֵׁר אֶת עַצְמוֹ
בְּכִוּוּן אֶחָד, מִתַּחַת לְלַהֲבֵי גּוֹלְשִׁים.
נָע בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר בְּכָל פְּסִיעָה אִטִּית.
אֵין דָּבָר שֶׁמְּחַמֵּם כִּתְנוּעָה,
מְהִירוּת בְּתוֹךְ יְרֵכֵינוּ.

אֲנִי מְסֻגֶּלֶת לִמְצֹא אוֹתְךָ
רַק בְּהִתְבּוֹנְנִי עָמֹק יוֹתֵר, וְכָךְ הָאַהֲבָה
מַנְחָה אוֹתָנוּ אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם.

יָדַי צוֹרְבוֹת
כָּל הַזְּמַן.

 

  נספח : ביבליוגרפיה בעברית על מרי ופייר קירי

 

 

מרי קירי היא המדענית היחידה שעליה הופיעו כמה וכמה ספרים בעברית.שלא לדב

 על האיזכורים המרובים שלה בספרים כלליים על תולדות המדע וגדולי עולם .

 

ואלו הם

 

 

אוו  קירי    מאדאם קירי  מצרפתית – מרים וגבריאל  טלפיר תל אביב :   גזית,   1943. מהדורות נוספות יצאו לאור ב-1944 , 1946 1958 ו1965.

בתה של מגלת הרדיום מספרת את תולדות חייה של אמה. היא נעזרת בקטעי יומנים ומכתבים, בזכרונותיה היא ובדברי אמה  

( ספר נוסף של אוו קירי בתה של מרי קירי שתורגם לעברית הוא  מחזית לחזית / מאנגלית יצחק עברי   סדרת "מן המוקד "   תל אביב :   עם עובד,   תש"ד 1944. ספר מסעות ברוסיה ,סין  ,הודו ובורמה..הספר יצא במקביל לספר על מארי קירי .  )

, אילין   ביגלנד  פרשת חייה של מרי קיורי /   תרגם מאנגלית שלמה טנאי ; עיטורים – פ' סטוקס מיי  תל אביב :   אנקור,   תשי"ט

 אליס תורן    חייה של מאדאם קיורי /   מאנגלית אלה אמיתן; ציורים פ. קאסטילון  תל-אביב :   יזרעאל,   1965

המרכז הישראלי להוראת המדעים    מרי קירי וגילוי הרדיואקטיביות :   לכבוד 100 שנה להולדתה.. מאמרים שהועתקו מ-UNESCO FEATURES, אוקטובר 1967, מס' 512".     [ירושלים] :   המרכז הישראלי להוראת המדעים, 1967. . חוברת .
 

 

 יפה, ברנרד    מכור-המצרף לכור האטומי    מרחביה :   ספרית פועלים,   1972. תולדות הכימיה.

, אמיליו   סגרה  מקרני רנטגן ועד קווארקים : פיסיקאים מודרניים ותגליותיהם עברית עמנואל לוטם /    ירושלים :   כתר,   1986

 

, נעמי  פסחוף   מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות /   מאנגלית: עמוס כרמל  תל אביב :   משכל,   1999

 

 , ברברה  גולדסמית   גאונות אובססיבית : העולם המדעי והאישי של מארי קירי

/ מאנגלית: נעה בן-פורת    תל-אביב :   אריה ניר,   תשס"ה 2005.
 


 

וחוץ מאלו פרקים הודות המאדאם קירי הופיעו בין השאר בספרים הנ"ל :

 

 א. ב  נון,.    גדולי עולם    תל-אביב :   יוסף שרברק,   תשי"ב

 , הנרי  הנרי טומס ודנה לי טומס; קורות נשים דגולות /  עברית: שלמה שטמפפר       תל-אביב :   המתמיד,   תשט"ז.1956

 

 

  ג'יימס מקלצ'לאן … [ואחרים]; אוקספורד – ביוגרפיה מדעית לנער /   תרגם עמוס כרמל ואחרים   תל-אביב :   משכל,   1999

 

 גיל מיכאלי     100 אישים: חלונות לתרבות /    תל-אביב :   ידיעות אחרונות

ברג, מלוין    המדענים הגדולים :   על כתפי ענקים  מאנגלית – בת-שבע שפירא /    <<תל-אביב :   ספרי עליית הגג,   2004 תשס"ד  1999/

 

 

 

 

ראו גם

מארי קירי בויקיפדיה

האסטרונום :עוד פואמה מאת אן מייקלס

 

 

 

שתי ערים : יודפת ופומפי

 ביקורת על הספר אדמה שחורה מאת נטלי מסיקה ,הוצאת"דופן , 2008. 340 עמודים .

 

הארכיאולוגית נטלי מסיקה שחפרה בערים יודפת  בישראל ופומפי באיטליה פירסמה לאחרונה רומן היסטורי על ימיהן האחרונים של שתי ערים אלו ובמרכזו עומד מסתורין הקשור לחורבן העיר יודפת במצור הרומאי  וכיצד הוא מתקשר גם לחורבן העיר פומפי שבאיטליה כתוצאה מהתפרצות הר געש.  

 

לפני כ-2000 שנה בשנת 79 לספירה חרבה ,עיר רומאית עשירה בשם פומפי בהתפרצות הר געש נוראית.

 היא נשכחה מלב  עד שנחשפה בחפירות ארכיאולוגיות במאה ה-18 ומאז הפכה לאטרקציה תיירותית מהבולטות באירופה. בראש ובראשונה מאחר שאנשי העיר "השתמרו " בתנוחות מותם הנורא כשמסביבם השתמרו ציורי קיר ופסלים מחיי העיר העליזה והמאושרת שנותנת לנו תמונה חיה ביותר של הדרך שבה חיו הרומאים מבני המעמד העליון והתחתון במאה הראשונה לספירה.

הסופר הבריטי בולבר לייטון פירסם רומן היסטורי מפורסם על חורבן העיר בשם "ימי פומפי האחרונים " שהפך לסוג של קלאסיקה והוסרט פעמים רבות ( ותורגם לאחרונה שוב לעברית).כתוצאה מהספר והסרטים פומפי החרבה זכתה לסוג של הנצחה בתרבות המאות ה-19 וה-20 .

שנים עשר שנים לפני פומפי וליתר דיוק בשנת 67 לספירה חרבה העיר יודפת ביהודה. אלא שהיא חרבה בידי אדם ולא בידי הטבע וליתר דיוק לאחר מצור שנמשך 47 ימים בידי הצבא הרומאי ומפקדו אספסיאנוס לעתיד קיסר רומא. סיפורה של יודפת לא השתמר בצורה מושלמת כל כך כמו פומפי בטבע ,אלא רק בכתביו של מפקד העיר יוסף בן מתתיהו שנמלט מהעיר לאחר חורבנה והפך לשבוי של הרומאים ולאחר מכן משתף פעולה עימם. כתוצאה מכתביו של יוסף סיפורה של העיר היה ידוע לכל נוצרי במשך 2000 שנה ושימש בעינהם סמל נוסף לחורבן העם היהודי .

מבחינת היהודים עצמם יודפת מעט ונשכחה להוציא את הימנון תנועת ביתר של זאב ז'בוטינסקי .ובו ניתן למצוא את המילים הבאות :- "ביתר הנלכדה, יודפת, מסדה, תרומנה בהוד והדר… למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר"..

 

פרט לכך ניתן להזכיר  ספר לילדים על העיר שכתב שרגא גפני בשם "מצור יודפת " את ההצגה של תיאטרון "תאיר" על יודפת וחורבנה ושניים שלושה רומנים שהתחברו על חיייו של מפקד העיר יוסף בן מתתיהו.וזהו פחות או יותר.למרות מות הגבורה של תושבי יודפת הם מעולם לא זכו לפרסום ולהנצחה בימינו של לוחמי מצדה אם כי אלו למעשה לא נלחמו כלל ברומאים בניגוד לתושבי יודפת והעדיפו להתאבד ללא קרב.
וזה בהחלט מעורר הרהורים לגבי הזכרון והשיכחה ההיסטורית לגבי מי ראוי לזכור אותו ומי שלא.
וכעת יצא לאור רומן היסטורי חדש בשם "אדמה שחורה " שמנציח את תושבי יודפת העניים והשכוחים ,וגם את תושבי פומפי העשירים והשבעים לפני חורבנם.

הארכיאולוגית

טולינקה
המחברת שזהו ספרה הראשון היא יוצאת דופן.
נטלי מסיקה היא ארכיאולוגית במקצועה שנטלה חלק בחפירות הן ביודפת והן בפומפי. כך שניתן לאמר שיש לה עניין מקצועי ומן הסתם גם אישי באותם ערים מתות ובתושביהם הקבורים שאת שלדיהם חשפה במשך השנים ואת העניין הזה היא מנסה להעביר כסופרת לקוראים.
מסיקה נתקלה בין ציורי הקיר המרובים בפומפי בתמונה של נערה שהזכירה לה מאוד את אלו שבהן נתקלה ביודפת בארץ ישראל. דבר שכמובן הוא אפשרי וסביר בהחלט שהרי מן הסתם רבים מהאנשים שנשבו ביודפת סיימו את חייהם כעבדים של המשפחות בפומפי ומצאו את מותם בהתפרצות הר הגעש הנוראה שם. וזה נתן לה את הרעיון ל"אדמה שחורה ". .

שתי ערים  


מסיקה כתבה בספרה "אדמה שחורה " רומן היסטורי מיוחד במינו הכתוב משלושה נקודות מבט של אנשים בשלוש פרקי זמן שונים . של אישה יהודיה בעיר יודפת על סף לאחר חורבנה של עשיר רומאי ממוצא יווני הרץ למשרה פוליטית בעיר פומפי שעל סף חורבנה כמה שנים מאוחר יותר ושל צעיר יהודי המנסה לברר עובדות לגבי חורבן יודפת וכמה שנים מאוחר יותר.
במרכז הספר עומדת תעלומה מה הייתה הסיבה האמיתית לחורבנה של העיר יודפת במרד הגדול ?האם היא נכבשה בידי הרומאים לאחר מצור ארוך ומתיש בלבד כפי שתיאר זאת מפקדה ההיסטוריון המפורסם יוסף בן מתתיהו,שכאשר הוא מתאר את מצור יודפת הוא מתאר אירועים שאותם חווה על בשרו ולכן יש לו כל מניע לא להיות אובייקטיבי לגביהם ? או שמה נפלה כתוצאה מפרשת בגידה ?
מסיקה בחרה לתאר את הסיפור מכמה נקודות מבט : זאת של הצעיר מעין " בלש " החוקר אחרי שנים מה בעצם קרה שהוא מן הסתם גם הדובר של הסופרת הארכיאולוגית והקורא המודרני אלא גם מנקודת מבטם הסובייקטיבית של המשתתפים באירועים הדרמטיים אישה בת יודפת שהפכה לשפחה של משפחה רומאית וקצין רומאי שחווה את ההתקפה .וסיפוריהם השונים חושפים את העובדה שמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על נפילת יודפת אינו מה שקרה במציאות.
.בספר מסיקה החליטה לחבר בין שתי הערים ובין שתי פרשיות החורבן אבל נשאלת השאלה מהן בעצם נקודות החיבור בין שתי הסיפורים ?
הצרה עם הספר ששתי העלילות על יודפת ועל פומפי לא מתקשרות ולא מתחברות באמת. כל אחת מהן הייתה זכאית לספר בפני עצמה.למה הדבר דומה? לספר שמתאר שתי עלילות מקבילות של חיי אנשים שחווים בחייהם חורבן הן כתוצאה ממלחמה  ביוגוסלביה בשנות התשעים  ולאחר מכן כתוצאה מהצונאמי של שנת 2004.

אבל בין שני האירועים חוץ מזה שהתרחשו בבהבדל של כמה שנים ,אין קשר מיוחד.
מסיקה עושה מאמץ הירואי לחבר בינהן על ידי דמויות משותפות ועל ידי סיטואציה כביכול דומה של משפחה העומדת בפני חורבן.אולם פרט לחורבן המתקרב אין בהן שום דבר דומה באמת.

כאן ביודפת משפחה ענייה בארץ כבושה המחולקת בידי רעיונות פנאטיים מטורפים של מלחמת בני אור בבני חושך והנמצאת במלחמה אכזרית ,שם משפחה בארץ קפיטליסטית עשירה של בירוקרט העסוקה בהשגת כוח פוליטי. המטרה של מסיקה היא לתת לקוראים תחושת  קרבה עם הדמויות השונות מעולמות ומערים שונות כל כך.
ואכן היא מצליחה להעביר היטב את הדמות של הפוליטיקאי מפומפי ממוצא יווני נמוך שהצליח לשפר את מעמדו וחש הזדהות מוחלטת עם האימפריה הרומאית עם כל זה שהוא שונא את הרומאים עצמם ובז להם.התוצאה הסופית דומה בשני המקרים :חורבן העיר. אולם לגיבורה לשפחה מיודפת יש לפחות את הסיפוק העלוב של צפייה בחורבן עיר של משעבדיה ( סיפוק שהקורא שמסיקה מצליחה לקרב אותו לבני המשפחה הרומאית אינו חש ביחד איתה ).
נשאלת השאלה האם מסיקה בחרה בדרך הנכונה לספר את הסיפור? יש היגיון בבחירתה לתאר את העלילה ממגוון של קולות וזוויות ראייה שונות ומנוגדות כמו "רשומון ". אולם עבור הקורא העלילה אינה מתחברת באמת ועדיף היה לספר את הסיפור בצורה פשוטה ומסודרת יותר.
בכל זאת לזכותה של מסיקה עומדת הנקודה שהיא מצליחה לקרב את הדמויות ואת הערים מהתקופה הרחוקה אלינו ונותנת לנו אפשרות להזדהות עם כולן.
תושבי יודפת ופומפי הקדומים אינם מוצגים בדרך של"שחור ולבן "טובים ורעים" רומאים עשירים ומושחתים העוסקים כל ימיהם באורגיות ויהודים עניים ואמיצים "אלא כאנשים בעלי רצונות ותקוות אהבות ושנאות מורכבים למדי. היא גם מצליחה להראות היטב את העובדה שהחברה היהודית של יודפת והן החברה הרומאית של פומפי היו מורכבות מקבוצות ושכבות שונות מאוד זו מזו ואף בעלי אידיאולוגיות מנוגדות . מעל לכל במהלך הסיפור היא מצליחה לתת לנו תמונה חיה בפרטי פרטים של חיי היום יום של האדם הממוצע ביודפת שביהודה ובפומפי הרומאית.
וכמדומה שלקוראים הישראליים המודרניים יהיו כאלו שיוכלו להזדהות דווקא עם תושבי פומפי העיר המפותחת החומרנית והרועשת כקרובה יותר להתנסויותיהם וכאלו שיוכלו להזדהות דווקא עם יודפת העיר הכפרית אחוזת האמונות הדתיות הרדיקליות.
גם לזאת ולגם לזאת יש מקבילה במציאות המודרנית העכשווית.
,הספר בהחלט ראוי לקריאה ולו רק בגלל יכולתה של מסיקה להקים לתחייה לנגד עיניו של הקורא המודרני את תושבי הערים הקדומות ואת אורח חייהם ולהראות לו שלמרות הדברים השונים ביננו ובינהם הם לא באמת שונים.

ולסיום ספויילר חמור אבל הכרחי .מי שאינו רוצה לדעת פרט חשוב על עלילת הספר עדיף שלא יקרא מכאן .ספויילר

ספויילר

ספויילר

יש לי בעיה קשה עם  הצורה שבה בחרה מסיקה לחשוף את פרשת הבגידה בעיר יודפת.

היא חושפת כמעט באופן אגבי את  קלפיה ואת העובדה שיודפת נפלה כתוצאה מבגידה של  לא אחר מאשר מפקדה יוסף בן מתתיהו ההיסטוריון לעתיד שמסר עדות שקר בספרו לגבי כל מה שהתחולל שם  כבר משלב מוקדם בספרה. 

 ובכך פגעה אנושות בתעלומה שבלב העלילה  ומנעה מהספר את האפשרות להיהפך לסיפור מסתורין מרתק באמת עם סיום דרמטי ופוקח עיניים עם הייתה חושפת   את העניין רק לקראת הסיום כמקובל בסיפורים  בלשיים. 
 

פסל של יוסף בן מתתיהו

נספח :

פומפיי בשפה העברית

פומפיי

בעברית הופיע ספרו של בולבר לייטון "ימי פומפיי האחרונים " בארבעה תרגומים שונים לאורך השנים.

בעברית הופיע גם הרומן המודרני של תומאס הריס"פומפי " ( בתרגום מרדכי ברקאי ,הוצאת זמורה ביתן ,2006)  שמתאר גם הוא את חורבן העיר אך בצורה שונה עד כמה שאפשר משעשה זאת בולוור לייטון בסגנון של איש סוף המאה העשרים .

ראו עליו :

שושי סלונימסקי על בחזרה לימי פומפי

רחל פייג וישניה על "לרגע פומפי חוזרת לחיים "

פאר פרידמן על פומפי נחרבה פעמיים

ב

ואפשר להזכיר גם רומן מתח עברי ,  ספרו של דני ונשטיין    חופשה איטלקית :   רומן מתח מקורי /    רמת גן :   נירם,   תשס"ז 2006 על קבוצת מטיילים ישראלים באיטליה שמוצאת את עצמה מעורבת בחיפושים אחרי חפץ קדוש לנצרות שהתגלה בחפירות פומפיי.בידי עמיתיה של נטלי מסיקה.

 נספח 2 : סרטי ימי פומפי האחרונים

לא פחות מעשרה  סרטי קולנוע וטלוויזיה שונים נעשו על חורבן העיר פומפי . רובם מבוססים על ספרו של בולוור לייטון ,אם כי כמה מהם רק לקחו את השם ויצרו עלילה שונה לחלוטין .

1. בויים בידי רוברט ויליאם פאול  מחלוצי הקולנוע ב1898 או 1900 בבריטניה
2.במאי לואיג' מאגי 1908

3. גיאובני וירוטי 1908
4. אנריקו וידאלי . 1913


5.  במאי מאריו קאסאריני 1913

דיסק

6.  במאי אמלטו פאלרמי . 1926

.7  במאי ארנסט שודסאק 1935 לסרט זה שבויים בידי במאי "קינג קונג" אין פרט לשם שום קשר לעלילת ספרו של בולבר-לייטון.

 

8.  במאים :מריו בוננארד וסרג'יו ליאונה . 1959

9 מיני סדרה ,1984 תמונות מגרסת 1913 .הגירסה המפורטת ובאופו יחסי הנאמנה ביותר לספרו של בולבר לייטון.

10. המלכה הלוחמת . בכיכובה של סיביל דאנינג .1987. הגירסה המדהימה מכל של סיפור ימיה האחרונים של פומפי .המלכה העברייה בירניקה ( פילגשו של טיטוס כובש ירושלים וקיסר  רומא ) מגיעה במקרה לפומפיה ובין אורגיות שונות וקרבות בלתי פוסקים צופה בחורבנה של פומפי.

ביקורת מפורטת יש כאן

10 .פומפי היום האחרון . 2003

ראו גם

 הספר "אדמה שחורה"

בלוג ארכיאולוגיה להמונים של נטלי מסיקה  

הבלוג של נטלי מסיקה במארקר
האתר של נטלי מסיקה

לבנות את העבר דורון בר אדון על "אדמה שחורה "

יותם יעקובסון על "אדמה שחורה"

בלוגר על "אדמה שחורה "

עולמות מתנגשים

ארכיאולוגיה ואדמה שחורה

נטלי מסיקה על פומפי והרקולניום

נטלי מסיקה על ביקור בבית סנטור בפומפי

פומפי בויקיפדיה

מי יציל את פומפיי

יודפת בויקיפדיה

תיאור כיבוש יודפת בידי יוסף בן מתתיהו

טיול ביודפת העתיקה

יוסף בן מתתיהו בויקיפדיה

האתר של יוסף בן מתתיהו

הסופר המכשף :על ימי פומפי האחרונים

יודפת כנגד שלומית


"ימי פומפי האחרונים "מאת בורילוב.

אלונה דניאל ועדר הזאבים

חיים מזר יוצא למסע ארוך בשלג ובכפור ,  לאי שם בעומק ניבכי עולמה הסיוטי  והמצמרר של היוצרת –זמרת אלונה דניאל ואל שורשיה הרוסיים כפי שתוארו בתקליטה השני מ-1992" זאבים "  אלבום שאת קליפ  שיר הנושא עבורו צילמה דניאל בעת ביקורבמוסקווה.

זהו החלק הראשון מסדרה של שני מאמרים על אלונה דניאל .

זאבים

מילים ולחן: אלונה דניאל

ביצוע:אלונה דניאל

בכפרים הרחוקים כלבים מייללים
כשלאור הכוכבים אנחנו מטיילים
איזו חבורה נחמדת,לא להתקרב
אף אחד עוד לא הצליח לביית זאב

איש לא בא בקצה היער לחפש חברה
שם דולק ירח,מנורת החקירה
את הליטופים השאירו לכלבי השמירה
כי את כף ידו לא תקבלו בחזרה

עדר זאבים לא יודע פחד
אנו רגילים לצוד את הצייד
אף על פי שזאבים הולכים ביחד
הזאב הוא לא חבר של אף אחד
צמרות עצים שורטות את השמיים
אנו מתחתם עכשיו כי אין ברירה
שלח את הבדידות שלך על פני המים
היא תמיד תשוב אלייך בחזרה

והנה עוד אחד שמסתלק ולא חוזר
הנה עוד כוכב נפל מתחת לגדר
מי שחי לבד,אוכל לבד ומת לבד
את נפילתו לא יחלק עם אף אחד

עדר זאבים…

מי הם הזאבים?

מאת חיים מזר

 

"זאבים " השיר המרכזי בתקליטה השני בשם זה  של אלונה דניאל מ-1992   הוא שיר חידתי.

 לא ברור מי הם הזאבים.מאין הם באים ולאן הם הולכים? לא ברור האם הם בבחינת משל למה שהוא אחר ואם כן למה? ביטויים שמופיעים בשיר כמו מנורת החקירה, כלב שמירה, יכולים לרמוז על הישימון הסיבירי וחדרי חקירות של הק.ג.ב. באם זה כך אפשר להבין זאת על רקע מוצאה של אלונה דניאל-רוסיה. אם פירוש זה הוא נכון אפשר לראות בשיר שני רבדים.רובד אחד הוא הסיפור המתואר מבחינה טקסטואלית ,דרך הפשט.רובד שני ,יציאה מתוך הנרטיב למה שהוא אחר,דרך הדרש. נדבך על גבי נדבך,כתיבה שהיתה אופיינית לזמר המחאה הרוסי ולדימיר ויסוצקי.

יתכן גם שסיפור הזאבים הוא סיפור אישי של הכותבת שיש לו אולי גם נגיעה לקרובים אליה.מבחינת האמירות הצפונות בשיר יש בו מימד אקלקטי. השיר בנוי במבנה של שני בתים בני ארבע שורות כל אחד,פזמון חוזר בן שמונה שורות, בית בן ארבע שורות ופזמון חוזר.

בית ראשון:

בכפרים הרחוקים כלבים מייללים
כשלאור הכוכבים אנחנו מטיילים
איזו חבורה נחמדת,לא להתקרב
אף אחד עוד לא הצליח לביית זאב

זהו בית בעל אופי תיאורי.נוף מרוחק ומקפיא ושמיים בהירים. למרות שמוזכרים כפרים אין שום התייחסות לבני אדם. ההתייחסות היא כלפי בעלי חיים. כלבים וזאבים. הכלבים קרוב לוודאי קשורים ברצועות למלונות. אין הם חופשיים.האם מסיבה זו הם מייללים? והזאבים? מתוך הנאמר בשורה השלישית "איזו חבורה נחמדה" נראה שהחבורה היא במצב רוח מרומם. בשורה השניה הזאבים מדברים בגוף ראשון רבים.מקורה של השמחה היא בביטחון העצמי שלהם."אף אחד עוד לא הצליח לביית זאב".ישנה כאן הנגדה לכלבים שאותם כן ניתן לביית.

בית שני:

איש לא בא בקצה היער לחפש חברה
שם דולק ירח,מנורת החקירה
את הליטופים השאירו לכלבי השמירה
כי את כף ידו לא תקבלו בחזרה

בית זה מוקדש כולו לכלבים ואלה כלבים מאוד מסויימים. אלה כלבי שמירה.על מה הם שומרים? תשובות אפשריות הן בסיס צבאי או מחנה מעצר. תיאור המקום הולך ומתמקד מהמבט הפנורמי של קצה היער עד למגע עם הכלבים. קצה היער,מקום מבודד ומרוחק כמו הכפרים הרחוקים בבית הראשון. השמים נקיים מעננים שהרי הירח דולק.על פניו הכוונה היא לירח מלא המאיר את פני השטח,אבל המילה דולק יכולה לקבל פירוש נוסף.מי שהוא הדליק אותו.לא צבע הכסף האפרורי המקובל שלו. האם זה נעשה בזדון? בדרך של הנגדה, באותה שורה מוזכרת מנורת החקירה .מנורה אחת עם אור בוהק ונקודתי. מעין צילום תקריב לעבר הנחקר או החוקר בלי לראות את פניהם. אין שום התייחסות לנחקר ספציפי. מי שמנסה להתקרב לאותו מחנה וללטף את כלבי השמירה מסתכן בנפשו. הכלבים ינגסו בידו ויקרעו אותה לגזרים. היללות שהוזכרו בבית הראשון הן יללות הרעב של הכלבים. אותו אחד או אלה המענים את האלמוני או האלמונים, מענים גם את כלבי השמירה בכך שאינם מספקים להם מזון .ההרעבה נועדה להפוך אותם לקטלנים ולמנוע מכל מי שנמצא מחוץ למחנה,כל ניסיון להתקרב.

פזמון חוזר:

עדר זאבים לא יודע פחד
אנו רגילים לצוד את הצייד
אף על פי שזאבים הולכים ביחד
הזאב הוא לא חבר של אף אחד
צמרות עצים שורטות את השמיים
אנו מתחתם עכשיו כי אין ברירה
שלח את הבדידות שלך על פני המים
היא תמיד תשוב אלייך בחזרה


הפזמון החוזר מתייחס כל כולו לזאבים. ההתייחסות אליהם היא ברמה הקבוצתית וברמת הפרט.השורה הראשונה מתייחסת לזאבים בגוף שלישי רבים ובשורה השניה בגוף ראשון רבים.התייחסות בשורה השישית היא בגוף ראשון רבים. בשורה השביעית ובשורה השמינית ההתייחסויות הן בגוף שני יחיד. הזאבים אמנם פועלים כקבוצה ,אבל אין ביניהם אינטראקציה וכפי שזה נאמר בשורה הרביעית " הזאב הוא לא חבר של אף אחד.השורות השישית והשביעית מתארות תמונה פסטורלית,עצים אשר אמיריהם גבוהים, חזרה ליער שבבית השני.האם הזאבים הם בקצה היער או בתוכו? האם זה נכפה עליהם מכוחה של איזו שהיא מציאות ? לא ניתן לכך שום הסבר. בשורה השביעית נאמר "שלח את הבדידות שלך על פני המים".משפט הנשען על ביטוי שלקוח מעולמה של היהדות האומר "שלח את לחמך על לחמך על פני המים". מתוך מטרה שמישהו ימצא את השולח וינסה ליצור איתו קשר.בשיר זה נשלחת הבדידות.הזאב למרות המסגרת העדרית שלו הוא בודד.זאב בודד.אבל בסופו של דבר אין נמען. הבדידות חזרה לבעליה.

בית שלישי:

והנה עוד אחד שמסתלק ולא חוזר
הנה עוד כוכב נפל מתחת לגדר
מי שחי לבד,אוכל לבד ומת לבד
את נפילתו לא יחלק עם אף אחד

בית זה מתאר בצורה בוטה לאן מובילה הבדידות.הבודדים נופלים זה אחר זה. ההמחשה היא באמצעות תיאורם של כוכבים נופלים,תופעה אסטרונומית של גרגרי אבק הנכנסים לאטמוספירה,מתלהטים בשל החיכוך ובסופם נשרפים. תופעה אסטרונומית נוספת היא גשם של מטאורים.ישנן תקופות במהלך השנה בהן חודרים מאות גרגרי אבק לאטמוספירה ורובם נשרפים אחד אחרי השני. בהתחלה הבזק אור גדול ולאחר מכן כלום. התקשורת המינימלית שבין הזאבים המשוטטים סופה שהיא נעלמת והבדידות הופכת לנחלתו של כל זאב באשר הוא. לזאב הבודד אין עם מי לחלוק את הבדידות לאיזה שהוא ביחד. כפי שזה נאמר בשורה האחרונה" היא תמיד תשוב אליך בחזרה". והסיבה- בשורה השלישית "מי שחי לבד,אוכל לבד ומת לבד".ביטוי ישראלי למהדרין .ביטוי זה יחד עם הביטוי הקודם הנשען על המקורות היהודיים מעידים על התערותה אולי השלמה  של המחברת בחברה הישראלית ולכאורה על יכולתה להשאיר את כל הסיוטים שתיארה בפזמון מאחוריה.

 

ראו גם

קליפ הפזמון "זאבים "

אלונה דניאל בויקיפדיה
אלונה דניאל במומה

האתר של אלונה דניאל

ראיון עם אלונה דניאל
אלונה תשיר לנו סולו
אלונה דניאל חוזרת בתוכנית של ערוץ 2

מרוסיה בדיכאון

רוסי לבן : אלונה דניאל על זו'ל ורן

 

 

עשר שנות טיולי פנויים פנויות

עשר שנים מלאו לחברת הטיולים שעימה אני יוצא לטייל בארץ באופן קבוע.

וזה זמן טוב כמו כל זמן אחר לנסות להעריך עד כמה היא מצליחה במטרתה :להפגיש  אנשים שונים שלא היו נפגשים לעולם לולא הטיול.

 

 

לאחרונה מלאו עשר שנים לקיומה של חברת "עופרים " חברה לטיולים מאורגנים של פנויים ופנויות.,ובאופן כללי גם אנשים אחרים שאינם שייכים דווקא למגזר המתרחב הזה באוכלוסייה ,אבל בעיקר של פנויים –פנויות .
עם החברה הזאת אני מטייל באופן קבוע באופן יחסי מזה עשר שנים מאז ימי האינתיפאדה הראשונים כאשר היינו יוצאים באוטובוסים חצי ריקים .
גם לשם הטיולים עצמם וחילוץ העצמות הנלווה עימם וגם בתקווה להכיר מישהי .
בשלב הזה הייתי איתם כמעט בכל פינה ברחבי הארץ , מדן ועד אילת, מהגולן ועד הנגב הייתי איתם בברצלונה, הייתי איתם בוארנה , והייתי איתם במקומות אחרים .ומן הסתם אמשיך לנסוע עימם גם בעתיד .
ואכן היכרתי דרך עופרים בחורות אבל למרבית הצער שום דבר לטווח הארוך . אבל אני ממשיך
אחרי הכל תמיד יש את התקווה שמשהו רציני יצא מהטיול הבא.
לפעמים אני שואל את עצמי מה אני עושה בטיול ברגע שאני רואה את המשתתפים והמשתתפות האחרים ומן הסתם הם שואלים את עצמם את אותה השאלה. .
אבל לרוב הטיול שווה בפני עצמו ומבטל או מטשטש את האכזבה. בכל מקרה אין ספק שזה עדיף על עוד פגישה עיוורת מאכזבת באיזה בית קפה ששם אני שואל עצמי את אותה השאלה בעצמה כאשר אני רואה את הבאה למפגש והתשובה היא הרבה פחות טובה .
מידי פעם הטיולים האלו אף זוכים לתשומת לב תקשורתית


אני זוכר שבאחד הטיולים שהשתתפתי בהם הייתה גם העיתונאית דנה ספקטור היא כתבה לאחר מכן רשימה לעגנית מתבקשת במדור שלה ב"שבע ימים " שאז התמקד והתמחה בחיי הפנויים פנויות ( והיום עוסק בעיקר בטיפול בתינוק ובחיתולים ) על הטיול ומשתתפיו כמוני שאותם הציגה כחבורה עלובה שכל שומרת נפשה תרחק ממנה .

 


מטיול אחר שבו השתתפתי כמה שנים לאחר מכן יצאה עוד כתבה,סימפטית יותר של יעל מירב שהופיעה במגזין הפנויים והפנויות של ישראל "מותק : ירחון לאהבה ,זוגיות ויחסים שעסק במסע של "עופרים " לאתר הקדוש ביותר על הפנויים והפנויות של ישראל ,קברו של הרב יונתן בו עוזיאל בעמוקה שביקור בו אמור להיות סגולה להשגת זוגיות ( אם כי זה מעולם לא עבד לגבי אף אחד שאני מכיר ) שבה התראיינתי לדעתי לגבי טיולים מאין אלה.

למה דווקא הרב הזה שעל פי "המסורת "( שיש לי ספקות רבים לגביה )  נשאר רווק כל חייו יכול להיות אפקטיבי יותר לגבי פנויים פנויות אם הוא לא הצליח לעזור לעצמו בנושא זה בחייו ,זה עדיין לא ברור לי
הטענה שמושמעת בקבר היא שדווקא הוא כרווק נצחי מבין יותר בעולם הבא את צרכיהם של הרווקים מאשר רבנים דגולים אחרים שהיו נשואים כל חייהם וכל נושא הרווקות והרווקים יהיה מהם והלאה גם בעולם הבא.

.
אשרי המאמין. אבל יש המאמינים ומאמינות  ועובדה זה אחד מהאתרים המבוקרים ביותר ,אם כי למיטב ידיעתי איש עוד לא עשה סקר כמה אנשים אכן  מצאו בן זוג מיד  לאחר ביקור בו.

"ובאמת למה אני ממשיך?
בדרך כלל אין בטיולים אנשים יוצאי דופן מבחינה אינטלקטואלית. המטיילים והמטיילות הם מקבץ של "עמך " מורות, מנהלות חשבונות ,אנשי חברת חשמל,פקידות גברים ונשים רגילים ולכאורה לפחות שגרתיים שכמוהם כמעט לא יוצא לי להיפגש בחיי היום יום.
רוב ידידי ומקורבי הם אנשים שונים לחלוטין מחוגי המדע ספרות והאמנות והבוהמה.
זאת עבורי גם הזדמנות טובה לשבת ולדבר עם אנשים מסוג שונה לגמרי .
בכל זאת אני תמה יש עשרות אלפי של פנויים פנויות בגוש דן בלבד,קהל פוטנציאלי ענק ,,אבל אני נתקלתי בטיולים המרובים שעשיתי אולי רק בכמה מאות ( שכן רבים מהם חוזרים ) למה באופן יחסי כל כך מעט מהם מגיעים לטיולים כאלה ? .
ראיינתי בנושא את ראש חברת עופרים ומורה הדרך והמנהל הכמעט קבוע עופר :

.למה אתה נמצא בעסק הזה דווקא?
במקצועי אני מורה דרך ויש לי תעודה בלימודי ארץ ישראל . אני אוהב את העסק הזה ואוהב טיולים ורוצה לראות אנשים מתחתנים אני בכל חודש בחתונה . אני עצמי התחתנתי דרך הטיולים האלו שלי והיום יש לי שני ילדים .
כמה זוגות אתה מעריך היכירו והתחתנו דרך הטיולים שלך ?
בערך 40 זוגות ובממוצע חתונה לחודש של אנשים שהיכירו דרך טיולים שלי .

וכמה אנשים באופן כללי יצאו לטיולים שלך ?

עד עכשיו אני מעריך כ15 אלף .. בשנים האחרונות יש גידול  ענק במספר הפונים אלי בגלל אתר האינטרנט שהוא הגורם המרכזי שאנשים חדשים באים אלי דרכו . .

כמה אתה מעריך הם החוזרים לטיולים שוב ושוב מכלל האנשים שטיילו דרכך? :
בערך 40 אחוזים אפילו 50 אחוז תלוי בתדירות יש 10 אחוז שבאים ברציפות טיול אחרי טיול יש שבאים אחת לשנה וחודרים אחרי כמה חודשים שבאים מכירים נעלמים וחוזרים לקשר הבא
יש שוויון במספר הבנים והבנות בטיולים ?
.הרבה פעמים יש יותר בנות מבנים ובמיוחד ככל שעולים בגיל . בטיולים של הליכה ושל קיאקים של מאמץ גופני יש יותר בנים .בטיולים רוחניים ומיסטיים לאיזורים כמו צפת וקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה שמבקשים בקשות לחתונה יש תמיד הרבה יותר בנות .
לא כל כך מובן לי למה בנים לא באים יותר לטיולים כאלו הם צריכים לדעת שהמבחר של הבנות בהן הוא הרבה יותר גדול .
איזה טיולים הם המצליחים ביותר ?
טיולי חג האהבה בטו באב הם המצליחים ביותר והפופולאריים ביותר ,כנראה אז אנשים חשים צורך מיוחד לקום ולטייל בדרך כלל כמאה איש ואז באים שווה בשווה וכמובן הנופשים שאנו עושים באילת הם פופולאריים מאוד . וכך גם טיולי חו"ל.
לצאת לטיולים ארוכים יותר לאילת לחו"ל מגדיל את הסיכויים כי זה מגדיל את ההיחשפות ונוצרים חברויות מדהימות שנמשכים אחרי הטיולים גם אם לא זוגיות .
ככל שהטיולים אורכים יותר זמן המחיצות בין האנשים נופלות והאנשים מכירים יותר טוב כמעט מכל נופש באילת יש חתונה מכל הנופשים האחרונים שהיו יצאה חתונה .

אני אתן לך דוגמה למשל כשיצאנו בטיול לעיר וארנה בבולגריה
יצאנו לחתונה בולגרית ומדריכים ביקשו מתנדב שהיה חתן בולגרי ואחד הבחורים התנדב להיות החתן הבולגרי ולקחו אותו וגילחו אותו שידכו לו בולגרית מקומית ויפהפייה ובסופו של הטיול הוא הכיר מישהי אחרת מירושלים והתחתנו בתוך 8 חודשים וזה הביא לו מזל טוב .
כלומר מי שמעיז מי שמתאמץ מי שמשקיע מצליח.

ובכל זאת למה כל כך מעט באופן יחסי באים אליך מכלל הפנויים –פנויות ? הרי יש עשרות אלפים פנויים פנויות בארץ ?

עופר: כי פנויים ופנויות מפחדים לטייל ולהכיר. הם בטלנים . הם מעדיפים את הנוחיות והעצלנות של האינטרנט שאתה יכול לשבת על הבית בכורסה וכביכול להכיר אנשים חדשים בלחיצת עכבר . הם לא מבינים שזה לא באמת יעיל ושטיולים עדיפים על מנת להכיר אנשים באמת . .
לדעתי טיול אחד מקביל ל-30 או 40 פגישות עיוורות שאיתו אתה תקוע עם אדם אחד במצב של ראיון עבודה מעצבן . וזה לא מצב טבעי כששני אנשים מנסים לעשות את ההצגה הטובה ביותר שהם יכולים ובאים עם ציפיות ופרפרים בבטן.ובסופו של דבר יוצאים מאוכזבים .
בטיול לעומת זאת אתה פוגש אנשים במצב הנורמאלי הטבעי שלהם ולא יכולים לשחק 12 שעות אה יכול לראות מי עוזר מי נחמד ויש לך אפשרות להיעזר. ובכל מקרה אתה יוצא עם ההנאה על עצם הטיול .כלומר בכל מקרה הרווחת . .
אין ספק שבטיול צריך להשקיע וזה לא קל פיזית ונפשית אבל אם משקיעים זה מוצלח יותר מאשר דרך האינטרנט ולכן באים יחסית מעט שמתלבטים ומפחדים ושואלים את עצמם למה הם נטשו את הנוחיות של האינטרנט איפה שהם יכולים להעלות אלפי שמות של בחורות בלחיצת עכבר .
אבל כשאתה עובר את הטיולים אתה מבין שהם סוג של סדנה שמקדמת אותך ומביאה אותך למקום אחר טוב יותר אם לא היו לך חברים קודם אתה מרחיב את החברים יש עוד אנשים שאתה מכיר זה יכול להביא לשינוי בחיים בסופו של דבר כל שינוי שאה עושה בחיים מתבטא גם בדברים אחרים . ומי שבא יותר מכמה פעמים זה אומר שהוא בא להכיר באמת ומוכן לשינוי וכשאדם מתאמץ ומזיע אז גורם לו מבפנים לרצות להכיר יותר ואז הוא גם מכיר יותר כשהוא מוכן
.

אני יכול לאשר שהטיולים מאורגנים היטב אחרת לא הייתי ממשיך איתם מזה עשר שנים .
בת זוג עוד לא מצאתי דרכם .אבל אולי גם זה עוד יבוא .
וגם אם לא גם ההנאה והלימוד מהטיול עצמו ומהכרת האנשים שמשתתפים בו היא גם כן משהו .
וזה הרבה מאוד.

ראו גם

אתר  טיולי עופרים

קבר יונתן בן עוזיאל
המבול בים השחור :רשמים מטיול בוארנה

 

דייג הסיפורים :המינגווי,פידל קסטרו ו"הזקן והים "

 

"

,  "בקובה כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס".

(" ירון אביטוב )

"הזקן והים " של ארנסט המינגוי הוא הרומן המפורסם ביותר שנכתב על קובה מאז ומעולם סביר להניח שאם מישהו בעולם בשישים  השנים האחרונות שמע על קובה מספר דווקא הרי מירב הסיכויים הם שיהיה זה מ"הזקן והים ". שגיבורו הוא הקובני המפורסם ביותר בעולם הספרות  אם כי יוצרו הוא לצערם של הקובנים ינקי מארה"ב דווקא.

.
זהו סיפורו של דייג קובני זקן היוצא  לדוג את הדג הגדול ביותר בו נתקל בימי חייו.

הספר זכה לפרס נובל הוסרט והוא כיום אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של המינגוי שחי כמה וכמה שנים בקובה.
בישראל הספר נלמד בבתי הספר ותורגם כמה פעמים לעברית.

hemingway-castro-1960.jpg
בקובה עצמה הספר ומחברו הם אנשים נערצים וכנראה גם על השליט לשעבר של קובה פידל קסטרו .
עובדה במשרדו הפרטי טרח קסטרו לתלות על הקיר לצד דיוקן מצויר של אחד מסגניו  בימי המהפכה ומכתב בחתימת ידו של המהפכן האגדי מהמאה ה-19  בוליבר, גם  תצלום עם הקדשה של המינגווי מציג לראווה דג חרב ענקי.,

ההקדשה הייתה "לדוקטור פידל קסטרו שתתפוס אחד כזה בקוחימר .בידידות ארנסט המינגווי ". תצלום ניתן לקסטרו מהמינגווי בעת תחרות דיג ב1960 שבה זכה קסטרו בפרס שאותו היגיש לו המינגווי עצמו .
קסטרו עצמו  טען תמיד שקיבל השראה מהמינגווי ומספריו.
הוא סיפר שתמיד אהב את ספריו של המינגווי וקרא כמה מהם יותר מפעם אחת.ובראשם את  "למי צלצלו הפעמונים" ו"הזקן הים "


הוא טען בראיונות שלספרו המפורסם של המינגווי "למי צלצלו הפעמונים " על מלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים הייתה השפעה מכרעת עליו הוא קרא את הרומן לפחות שלוש פעמים ובראש ובראשונה את הקטעים שתיארו את מלחמת הגרילה בספרד ומאבקם של לוחמי גרילה בשטח שנמצא כביכול בשליטת האוייב. הוא טען שהספר שבו הכל מתואר בצורה ריאליסטית משכנעת ומדוייקת כל כך איפשר לו ולחבריו המורדים לדמיין כיצד אפשר להתמודד עם מצב כזה במציאות.
קסטרו סיפר " לקחנו עימנו אל הגבעות את "אל מי צילצלו הפעמונים " ולמדנו ממנו על מלחמת הגרילה וגם כשהיכרנו כבר את חיי הגרילה במציאות בגלל הפעילות השוטפת שלנו חזרנו שוב ושוב לספרו של המינגווי כדי לבדוק בו דברים וכדי לקבל ממנו השראה".

 

את המינגווי עצמו קסטרו פגש רק פעמיים  קסטרו סיפר שהפגישות שלהם היו קצרות והוא היה שמח אילו הזדמן לו להכיר אותו טוב יותר.
המינגווי מצידו שרשם לעצמו לאחר סילוקו של רודן קובה בטיסטה"הלך לו הבן זונה " רחש אהדה לקסטרו והביע כלפיו את הערצתו בהזדמנויות שונות. הוא אמר על מהמהפכה של קסטרו שזוהי "מהפכה טובה וישרה "וחשב שהיא הדבר הטוב ביותר שאירע לקובה מאז ומעולם.
הוא אף אמר שהוא מקווה שהקובנים לא יראו בו ינקי אלא קובני כמוהם ונישק את דגל קובה כשאמר זאת. אבל בסופו של דבר נאלץ המינגווי לעזוב את קובה לאחר שהבין שהמשך נוכחותו שם פוגעת באינטרסים של ארה"ב..

בכל מקרה המינגווי נשאר דמות נערצת בקובה בכלל ועל קסטרו בפרט.
או לפחות כך זה נראה.
המומחה הגדול בעולם הספרות הישראלי לענייני קובה ירון אביטוב כתב מאמר מקיף ומרתק על המינגווי בקובה של היום   שבו הוא מציג נקודת מבט שונה על המינגווי קסטרו וקובה.ומטיל ספק בכל האמור למעלה.

 לדעתו כל זה  אינו אלא מיתוס שנוצר בקפידה בידי פידל קסטרו. 

האומנם?

הקורא ישפוט .

אי בזרם: פידל, המינגוויי ו"הזקן והים"

מאת ירון אביטוב

(מאמר זה נכתב במיוחד לבקשתו של בלש הספרות אלי אשד והוא עיבוד של פרק מספרי "יומה", הוצאת גלורי, (עורכת: יעל ישראל) 2004, ושל מאמר שפרסמתי בשעתו בירחון "מסע עולמי", דצמבר 2005.
מספריי האחרים על קובה: "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, 2001, "מדריך קובה", אסטרולוג, 2001; "האורות של מיאמי", כרמל/עמדה, 2005. בימים אלה ראה אור רומן חדש שלי "הומלס", הוצאת עמדה/כרמל, שעוסק בחייו הפיקרסקיים של הומלס ברחובות תל אביב. עורכת: יעל ישראל: עורכי "עמדה": רן יגיל, עמוס אדלהייט ואריק א.).

בחזרה אל "הזקן והים "

לאחרונה "הזקן והים"  יצא בתרגום מחודש ב"ידיעות אחרונות" (בשיתוף "פן"), במסגרת מפעל התרגום המחודש של ספרי המינגוויי. ההבדלים בין התרגומים אינם גדולים ועיקרם הנמכת השפה, לעתים שלא לצורך ("הדג, אמר הזקן בקול. הדג, עליך למות… כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?" נכתב בתרגום המקורי, והפעם: "דיג, אתה תהיה חייב למות בכל מקרה. אתה חייב להרוג גם אותי?", עמ' 66), אבל ב"ידיעות" הולכים בכל זאת על בטוח כשמתחילים ב"הזקן והים", הטוב בספרי המינגוויי. שלוש פעמים קראתי בעבר את הנובלה, וגם בפעם הרביעית הוקסמתי ממנה (למעט ארכנות יתר, לטעמי, בנושא הבייסבול), אם כי הפעם חוויית הקריאה הייתה שונה, כמעט אינטימית. קראתי את הספר כאילו אני קורא על השכונה שבה התגוררתי ועל שכנים שהכרתי. כמה מטובי ידידיי בקובה היו דייגים, עם אחד מהם, זקן בן 80, יצאתי לא פעם לשוט בנחל והוא ניסה ללמד אותי לדוג, עד שהתייאש. "שנינו דייגים", סיכם לבסוף, "אני דג דגים ואתה דג סיפורים".
המשל על מאבקו ההרואי של הדייג הקטן בדג הגדול ובכרישים האימתניים מתואר כאן כמעין מאבק תנכ"י של דוד בגוליית. המאבק מסתיים גם בניצחון וגם בהפסד. במאמצים על-אנושיים מכניע הזקן את הדג, אך נכנע לכרישים שטורפים את בשרו של הניצוד. הוא שב אל החוף באפיסת כוחות רק עם שלד של הדג, אבל עצם החזרה, כנגד כל הסיכויים, מהווה ניצחון גדול לרוח האדם. על הנובלה נכתבו תילי תילים של פרשנויות, אבל כל אחת מהן לא תצליח לגמד את הסיפור האנושי הפשוט, רב-הקסם ורב-העוצמה, שלא נס ליחו במשך השנים.
שלושה אי דיוקים קטנים מצאתי בתרגום החדש. בנובלה מוזכרת "הבתולה מקוברה" (עמ' 14), והכוונה ל"וירחן דה לה קרידד", בתולת החסד מאל קוברה; בעמ' 17 מוזכרת כאן גם בירה הטואי (קמץ בה"א וחיריק ביו"ד). השם הנכון הוא אטואיי (פתח באל"ף וסגול באל"ף), בירה הקרויה על שם צ'יף אינדיאני שנלחם בספרדים והועלה על המוקד. מסופר כאן גם על ענק מצ'יאנפואגוס (50), והתעתיק שגוי: הכוונה היא לסיינפואגוס, עיר נמל המרוחקת שלוש שעות מהוואנה. כיוון שעד לרגע כתיבת שורות אלה לא הצלחתי להשיג את המהדורה האנגלית, אינני יודע האם מדובר באי דיוק של המתרגם או של המינגוויי עצמו. לגבי שניים מאי הדיוקים, אני מעריך שאלה הן טעויות של המינגוויי, שחי בהוואנה וספק אם ביקר באל קוברה, המרוחקת עד מאוד ממנה, או הכיר את סיפורו של אטואיי, הצ'ה גווארה של האינדיאנים. הסופר האמריקני התעניין במוחיטו ובדקירי יותר מאשר בסיפור הכחדתם של האינדיאנים באי. אבל המינגוויי לא לבד. בעקבותיו באו לקובה מיליוני תיירים שסלסה, צ'יקאס וקובה ליברה (המשקה) והמסלול בעקבות המינגוויי מעניינים אותם יותר מאשר קובה ליברה, סיסמת החופש.

ובזמן שאני קורא את הספר שוג אני נזכר בקובה .

 

הזקן האמיתי מהים

חודש נובמבר 2002. במהדורת החדשות בערוץ הראשון של הטלוויזיה הקובנית שודר ראיון ארוך לעייפה עם "אל ה'פה קומנדטה" פידל קסטרו, לרגל פסטיבל הסרטים הבינלאומי של הוואנה שהתקיים באותו שבוע בהוואנה הבירה, בהשתתפות סטיבן שפילברג. קסטרו מיומן היה בהפקת אירועים בינלאומיים כאלה, שנועדו למשוך תיירות. אבל את האמת על קובה לא פוגשים, כמובן, בפסטיבלים וגם לא בערוץ הראשון.
כיאה למעמד, העלה קסטרו במסגרת הראיון זיכרונות על "ידידו" המנוח, הסופר האמריקני חתן פרס נובל, ארנסט המינגוויי. כשעקבתי אחר פרצופיהם הקשובים של אנשי הקולנוע בפסטיבל הוואנה, שהסכיתו כמו עדר של חסידים שוטים לדברי ההבל שקסטרו השמיע על המינגוויי, הבנתי את מלוא המשמעות של הביטוי: "מאחז עיניים". הצביעות זעקה כמעט מכל מילה שהשמיע קסטרו. בעוד אחד מאחרוני העריצים בעולם, האיש שחיסל ועינה אלפים, ביניהם סופרים רבים, שוחח עם קהל המורכב מאנשי קולנוע מערביים, על ספרות והמינגוויי, התרפק על זכרו של הסופר המפורסם והתפאר במערכת יחסיו "הטובה" איתו, ואף התגאה ביחסו הסובלני כביכול לאנשי הרוח של ארצו, נשלחו קלגסי מנגנון העריצות שלו לבצע גל של מעצרים נגד קבוצה גדולה של סופרים, עיתונאים ומתנגדי המשטר.

הם הואשמו בעבירות שונות, שמהותן חתרנות נגד המשטר ושיתוף פעולה עם ארצות-הברית. שמונים מהם נידונו במשפטי ראווה מהירים למאסרים של עשרים עד עשרים ושמונה שנים! אפילו קומוניסט מובהק כמו חתן פרס נובל, הסופר ז'וזה סראמאגו מפורטוגל, נמנה עם אלה שהוקיעו את פידל בעניין.


במהלך הראיון הטלוויזיוני הוצג צילום משותף של פידל והמינגוויי: שניהם גבוהי קומה וזקנם מלבין. זקנו של פידל הפך לסמל הכי חשוב שלו ושל המהפכנים, שכונו אז הברבודוס, ואף לסמל בינלאומי כה משמעותי, עד שהסי-איי-אי רצה לגרום בשעתו בכל מיני אמצעים לנשירתו. גם זקנו של המינגוויי נחשב לסמל בקובה, ובזכותו הוא ידע גם ימים של קירבה עם פידל ומהפכניו, עד שהכול השתנה.
על תהפוכות גורלו של המינגוויי בקובה, לא טרח כמובן מראיין החצר של הערוץ הקובני לשאול את פידל, והוא אפשר לו להפליג בשבחיו של "פאפא המינגוויי". וכך שכח פידל לציין בראיון את העובדה המרכזית בסיפור האהבה בין המינגוויי לקובה: תרומתו העצומה של הסופר האמריקני לפרסומה של קובה בעולם באמצעות "הזקן והים" וכמה מהרומנים האחרים שלו, לא הפריעה בעצם למשטר לסלקו, לאחר יותר מעשרים שנות מחייה באי, כשנותקו היחסים בין קובה לארה"ב, 1961. "פאפא המינגוויי" שב לביתו באיידהו, חטף דיכאון, טופל בחשמל והתאבד בירייה כעבור חצי שנה, בגיל 63. לא מעטים מבני משפחתו של המינגוויי התאבדו, ואולם חוקרי הספרות והנפש לא יתקשו בוודאי למצוא את הקשר בין גירושו מקובה להתאבדותו, שאולי לא היתה יוצאת אל הפועל אילו נשאר בגן-העדן האהוב עליו.
המינגוויי התאבד רק לאחר שהבין שלא יוכל עוד לשוב לעולם לאחוזתו לה-ויחייה, הסמוכה להוואנה. לאחר מותו הפכה האחוזה למוזיאון ארנסט המינגוויי, וכל אותם המקומות שבהם התגורר, אכל ובעיקר שתה דקירי או מרגריטה הפכו לאבן שואבת לתיירות דולרית.


*
"ועכשיו מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו"

 (ארנסט המינגוויי, "הזקן והים", הוצאת "עם עובד", עמ' 67)
עשרה חודשים לפני שצפיתי בראיון הטלוויזיוני עם פידל, נפטר בגיל 104 גריגוריו פואנטס, הדייג הקובני הזקן שהעניק השראה לדמותו של הזקן ב"הזקן והים", ספרו הידוע של המינגוויי. ידיעה זו הופיעה רק באותיות טל ומטר בעיתונות ההקובנית.

 איש לא ריאיין את פידל בנושא.
הבית של פואנטס שוכן בקוהימר, כפר דייגים שהפך לפרבר של הוואנה ומרוחק כ-20 ק"מ ממנה. כדי להגיע לשם צריך לנסוע במנהרה המחברת בין שני חלקי העיר ולצאת אל האוטופיסטה. מהכביש המהיר פונים ימינה לפי השילוט, מטפסים על גשר עילי ופונים בכביש צר אל קוהימר. רק המבצר הקטן – אחד משרשרת המבצרים שבנו הספרדים במאה ה-17 בקובה (מבצרים גדולים ומרשימים ממנו בהרבה אפשר לפגוש בהוואנה ובסנטיאגו דה קובה) והבתים הסמוכים למפרץ רומזים שקוהימר היה פעם כפר נידח. מעברו השני של המפרץ נבנו שיכונים רוסיים כמו בכל עיר אחרת בקובה. המפרץ ריק מסירות דייג, ובמקרה הטוב מתנדנדת שם סירה אחת, אבל הרחבה שליד המבצר הומה בדרך כלל מרכבי תיירים. בקוהימר, כך נדמה, אפשר לפגוש כיום יותר תיירים מאשר דייגים.
על המפרץ משקיף פסלו של המינגוויי, והוא לא הפסל היחיד שלו שאפשר לפגוש בהוואנה. בקובה, כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס. קולמבוס גילה אמנם את האי, אבל המינגווי גילה אותו לתיירים וזה מה שחשוב יותר. בארצות-הברית, זכרו של המינגוויי התעמעם במקצת, הגם שזכה בפרס נובל, והוא שב לתודעה יותר בזכות נכדותיו היפות מאשר בזכות ספריו. אבל בקובה, הארץ שהיתה למולדתו השנייה, מעמדו נישא פי כמה מאשר בארץ הולדתו, והוא עבורה אייקון תרבותי, כפי שארנסטו (צ'ה) גווארה הוא עבורה אייקון אידיאולוגי. סיפור אהבתו של המינגוויי לקובה הוא יוצא דופן. לאזרחי קובה אין זה מוזר כלל וכלל, שדווקא אזרח של אויבתם המושבעת המטילה עליהם אמברגו, הופך למיתוס כה גדול בארצם. בדיחה ידועה מספרת, שבקובה אוהבים רק נשיאים אמריקניים שדיוקניהם מעטרים שטרות של דולרים. דיוקנו של המינגווויי לא מעטר אמנם שום שטר, אולם גם כך הוא אהוב שם, בין השאר משום שהוא מכניס לקופת המדינה המרוששת ירקרקים רבים. לא צריכה להיות עם זה שום בעיה, אלמלא נשכח פרט קטן וחשוב: המינגוויי נאלץ למעשה לעזוב את קובה שלא מרצונו, אולם עובדה זו לא הפריעה, כאמור, לקסטרו לעשות שימוש ציני בזכרו.

המינגוויי ביקר לראשונה באי ב-1928, כשהוא בגיל 30, והירבה לבקר בו עד שהתיישב בו באורח קבע בשנת 1939, לאחר שובו ממלחמת האזרחים בספרד. בתחילה התגורר במלון "אמבוס מונדוס" בהוואנה, לאחר מכן העתיק את מגוריו לאחוזה "לה ויחייה" הסמוכה לעיר, אבל את קוהימר הפך המינגוויי, חובב הדייג, לביתו השני ואת הדייגים לחבריו הטובים. הכול כינו אותו כאן "פאפא המינגוויי". מכאן יצא למסעות הדייג שלו עם חברו גריגוריו, שהיה הסקיפר של ספינתו "פילאר" – מסעות ששימשו לו לאחר מכן השראה לכתיבת ספריו "הזקן והים" ו"איים בזרם".
כששאלתי פעם את נכדו של גריגוריו, האם הוא משוכנע ש"הזקן והים" נכתב על סבו, הוא השיב: "בטח שזה עליו. המינגוויי לא היה יכול לכתוב את זה על אף אחד אחר".

 

המינגוויי עצמו הדגיש לא פעם בראיונות עימו, שדמותו של הזקן מספרו המפורסם, העוסק במאבקו ההירואי של דייג קובני זקן בדג הענק שנלכד בחכתו ואחר-כך בכרישים, אינה מבוססת על אדם מסוים אחד, אלא היא שילוב של מספר דמויות של דייגים מקוהימר. בספר שם המינגוויי בפי אחד הגיבורים מחמאות לזקן: "רבים הם הדייגים הטובים, וכמה מהם גדולים במעלה, אך אתה אחד ויחיד (עמ' 22)".

 

הזקן כאנדרטה

האחד והיחיד היה פואנטס, שהצליח לנכס לעצמו את דמות הזקן, למרות שהיה רק בן 54 עם צאת הספר לאור. אבל גם אם המינגוויי לא עיצב את הדמות ממש בהשראתו, ניתן לומר שבסוף ימיו התגלגלה בו דמות הזקן מן הספר במלואה.

 

 

גרגוריו פואנטס ומבקרים מארה"ב

לקוח http://www.keywestfishtales.com/key-west-fishing-charter.html

 

בו ביום בשעות שלאחר הצהריים באה חבורה של תיירים וישבו בטרסה", עמ' 140.

 

את גרגוריו פואנטס, פגשתי כשכבר היה זקן וחולה מאוד.
ובשנה האחרונה לחייו ביקרתיו פעמים מספר.
כל מקומי יכול להצביע על הדרך לביתו של הדייג הזקן, שבערוב ימיו דג תיירים יותר מאשר דגים. כבר בספר מנבא המינגוויי את היום שבו יבואו התיירים לחפש את הזקן והוא כותב על תיירים המתרשמים מחוט השדרה של הדג הענק שלכד הזקן לקחו אותי אליו בגרוטאה מקרטעת, שגילה כמעט כגילו של הזקן. בן 104 היה כשפגשתיו לראשונה בקוהימר, הסמוכה להוואנה. לחיצת ידו האיתנה הסבירה כיצד הצליח במאבקו עם הדג הגדול בנובלה האלמותית של רעו לדייג ולשתייה, ארנסט המינגוויי, שחי בקובה יותר מעשרים שנה והתאבד בירייה בביתו באיידהו ב-1961

 ביתו של פואנטס צבוע כולו מחדש. הוא ישב בכיסא הגלגלים ובקושי דיבר, ולמראהו נזכרתי בתיאורו של הזקן בספר, כאשר הנער, כאן בתפקיד הנכד, מכסה אותו בשמיכה
: "הכתפיים… זקנות מאוד, וגם הצוואר היה עדיין חזק, והקמטים לא בלטו כשהזקן ישן וראשו שמוט קדימה" (עמ' 15)

גרגוריו פואנטס

. כאשר הזכרתי את שמו של המינגוויי, אורו מעט פני גרגוריו והוא התרצה לספר כיצד יצא איתו לים.

החיבור בין פואנטס לבין המינגוויי היה בשלושה מישורים: הדייג, השתייה והנשים .
פואנטס אהב מאוד להצטלם מתחת לציור שלו ושל המינגוויי, ובמיוחד להצטלם עם נשים. "גם בגילו הוא אוהב נשים", ציין נכדו. חוץ מנשים, אהב גם סיגרים. הסיגר לא מש מפיו, ובכל פעם שכבה, אץ-רץ הנכד להציתו מחדש. "הבית כאן הוא כמו מוזיאון", אמר הנכד, "וסבא שלי כמו אנדרטה".
הזקן התרצה לספר כיצד יצא עם המינגוויי לים וכיצד לימד אותו לדוג. ביציאה, השאירו לו האורחים תשר נדיב שאיפשר לתעשיית "הזקן" להמשיך ולשגשג.
שלושה שבועות לאחר ביקורי האחרון אצלו, נפטר פואנטס בגיל מופלג מאוד, 104, אולם גם לאחר מותו פתוח הבית למבקרים, והנכד דואג שלא רק המינגוויי יהפוך למיתוס אלא גם סבו גריגוריו – מיתוס שאיש, אגב, אינו משוכנע שהוא נכון בכלל, כדרכם של מיתוסים רבים אחרים הבנויים על אגדות ומסורות עממיות. חלק מהתיירים לא יודעים כלל שהזקן מת, לחלקם זה לא משנה כלל. נכדו של גריגוריו ממולח מספיק כדי להמשיך במסורת.
*


המינגווי כאנדרטה

 

"הדג," אמר הזקן בקול. "הדג, עליך למות… כלום הכרח הוא שתמית גם אותי?"

 (שם, עמ' 101)
הבית של פואנטס בקוהימר הוא רק אחת מתחנות חייו של המינגוויי בקובה, שכמעט כל תייר המגיע לאי רואה חובה לעצמו לבקר בהן. הוואנה וסביבותיה מלאה מקדשים לזכרו של המינגוויי, שהפכו אתרים של עלייה לרגל. אם האמריקנים יחזרו לכאן יום אחד בהמוניהם, יהיה קשה לתקוע כאן סיכה, אבל בינתיים לא צפוף מדי. העיקרון הוא שיחזור של מסלול חייו של המינגוויי: כאן הוא שתה ("אל פלורידיטה" ו"בודגיטה דל מדיו"), כאן הוא ישן (חדרו במלון "אמבוס מונדוס"), כאן הוא התגורר ("לה ויחייה"), כאן הוא יצא לדוג (קוהימר).
במסלול התיירותי הזה יש פוטנציאל רב, אולם למי שיסייר בו נכונה אכזבה מסוימת: קוהימר, כאמור, כבר מזמן לא נראה כמו כפר דייגים (מסעדות דגים, מאידך, יש); לבית שבו התגורר אסור להיכנס; בבארים שבהם היסב אפשר לשתות משקאות שממילא יש בכל באר אחר, רק ששם דורשים מחיר כפול עבור הישיבה.
. המינגוויי נחשב לשתיין מאוד כבד. הוא החל לשתות בבוקר וסיים רק באישון ליל. בקובה גילה את המוחיטו, הרום והקובה ליברה, משקאות חריפים האופייניים לאי, שהעשירו את תפריט השתייה שלו, אבל לא בחל, כמובן, גם בדקירי ובמרגריטה וכל השאר. הבארים האהובים עליו היו פזורים על חצי קילומטר מרובע בהוואנה וייחה ומיוחסת לו האמירה: "המוחיטו שלי ב'לה בודגיטה' והדקירי שלי ב'אל פלורידיטה'" – כתובת ששמורה בחתימתו בפאב "לה בודגיטה" ברחוב אמפרדאדו 207, סמוך לקתדרלה. זהו באר עממי, וזהו סוד חינו, אבל אלמלא המינגוויי ישב כאן ספק אם תיירים אחרים היו פוקדים דווקא אותו.
הבאר "פלורידיטה", ברחוב אוביספו (השיינקין של הוואנה) פינת מונסרטה, ליד פארקה סנטרל, הוא יוקרתי הרבה יותר (כיסאות עור, נברשות) ושוררת במקום אווירה של סרט אפל בשנות ה-30. המינגוויי, שהנציח את המקום בספרו "איים בזרם", הוא כאן מיתוס אלכוהולי, וחבל מתוח מונע מהמבקרים את הגישה לכיסא שעליו נהג לשבת, שזוכה כאן למעמד של כיסא אליהו. איש לא יושב עליו יותר. מחכים לתחיית המתים ולשובו של המינגוויי, שבינתיים צילומיו ניבטים אל המבקר מן הקירות.
*


"בחצות הלילה עמד להילחם… הם באו להקה שלימה"

 (שם, עמ' 130)
המעלית העתיקה במלון "אמבוס מונדוס" נתקעה בדיוק ביום שרציתי לבקר בחדרו של המינגוויי. עליתי ברגל, וכך קיימתי את מצוות עליית הרגל כלשונה. המלון, רחוב אוביספו פינת מרסדס בהוואנה וייחה, שופץ ונפתח מחדש ב1997-. אולי בגלל העובדה שהמינגוויי התגורר כאן, תעריפי הלינה יקרים כמעט כמו במלון הלאומי "נסיונל" . עשר שנים לסירוגין התגורר המינגוויי במלון וחדרו נשמר בקפדנות: מכונת הכתיבה, הספרים, הניירות. שווה ביקור גם בגלל החדר וגם בגלל המעלית.
משעה שביקוריו של המינגוויי בקובה הפכו תכופים יותר, הוא החליט לנטוש את המלון ורכש ב-1940 את אחוזת לה ויחייה, הסמוכה להוואנה. שרוי עדיין תחת הרושם של מלחמת האזרחים בספרד, שבה השתתף, המשיך המינגוויי במלחמתו נגד הפאשיזם גם בקובה. הספינה שלו "פילאר", מצוידת בכלי נשק, שייטה סמוך להוואנה בחיפוש אחרי כלי שייט נאציים. אבל מהר מאוד היא עברה הסבה לספינת תענוגות ודייג (כיום שמורה הספינה ב"מוזיאון המינגוויי" שהוקם באחוזתו לשעבר). כאן, באחוזה, כתב את "הזקן והים" שזיכה אותו בנובל ב-1953. באחוזה מצא גם את אושרו, אבל כאשר שלטונו של הרודן פולחנסיו באטיסטה התערער, השפיע הדבר גם על המינגוויי. פטרול ממשלתי ירה למוות באחד מכלבי האחוזה שלו ב-1958.


המינגוויי נטש לאיידהו, ביתו השני, שם שמע על נצחונו של קסטרו שהוכרז כשליט קובה בראשון בינואר 1959. המינגוויי חזר לקובה, הכריז על תמיכתו בקסטרו ובמהפכה שלו, אבל זה לא עזר לו. כאשר נותקו היחסים בין קובה לארצות-הברית בינואר 1961, הוא נאלץ לעזוב את האי, הפעם לתמיד. ממשלת קובה הפקיעה את האחוזה שלו. שישה חודשים לאחר מכן, ב-2.7.1961, התאבד בירייה בביתו באיידהו, לאחר שעבר סידרה של טיפולי חשמל.
בביקור במקום אפשר להתרשם מיופיה של האחוזה, אולם הכניסה לבית הסופר עצמו אסורה. מבחינה זו, במלון אפשר לראות יותר. על השער כתובת ישנה: "אין כניסה למבקרים, אלא בתיאום מראש." הדברים נשארו תקפים גם לאחר מותו של המינגוויי. מי שיתעקש יוכל להציץ פנימה ויראה שהבית מכיל מזכרות מקרבות, ראשי חיות מפוצלחים, ציורים, ספרים, וכמובן גם שולחן משקאות.
ויש גם תחנה נוספת, כזו שהמינגוויי עצמו לא עבר בה אבל שהוקמה לזכרו – מרינה המינגוויי. בקובה מאמינים שהמינגוויי הוא עדיין שם מספיק מושך למשוך בעלי יאכטות להוואנה. המרינה מרוחקת עשרים דקות נסיעה מהעיר וכוללת מעגן ליאכטות, פינות דייג ושעשועים וכן בתי מלון, שאחד מהם קרוי, כמובן, "אל וייחו אי אל מאר" (הזקן והים). המרינה מארחת תחרויות דייג וסירות מירוץ. מי שישוט כאן בסירת דייג או מירוץ, יוכל לפנטז שהוא שט על גבי "פילאר" ולצדו הזקן גריגוריו הנאבק בדג הענק.


*
"היו קוראים לים בשיחתם EL MAR, והוא מין זכר… ואילו הזקן היה מהרהר בה תמיד כמין נקבה"

(שם, עמ' 29)
אם המינגוויי יקום יום אחד מן המתים וישוב לבקר בקובה, ייקחו גם אותו, כמתוך הרגל, לביקור בכל אותם אתרים שאליהם לוקחים את כל התיירים: אחוזת המינגוויי, הפאבים של המינגוויי, אמבוס מונדוס, ועוד.

המינגוויי יביט מן הסתם על כל זה משועשע ויגיד למדריך:

 "אל תשכח לקחת אותי גם לקוהימר, שם כתבתי את 'הזקן והים', כדי לבקר את גריגוריו פואנטס…"
"גריגוריו מת," יעדכן אותו המדריך.
"אם כך," ישיב לו המינגוויי, "תנו גם לי למות בשקט."
רק אז יבין המדריך הקובני מיהו הגבר גבה הקומה ובעל הזקן הכסוף הניצב מולו. מבלי להתבלבל, כאילו שמר את ההפתעה האמיתית לסיום, הוא ינצל את הרגע ויכריז בפני קהל שומעיו: "ועכשיו בואו ותראו את המינגוויי האמיתי!"
ואולם אחרי המסחור המכוער שעשו ממנו הקובנים, המינגוויי כבר לא יהיה אמיתי לעולם. לאחר מותו הפך אותו המשטר לסמל-תרבות, הפאפא של קובה, ובעיקר למיצג תיירותי של איש אחד, איש מת אמנם, שציווה במותו את הדולר לקובה. שכן, גם ממנו, כמו מצ'ה גווארה, ידע המשטר להפיק תעשייה של מזכרות ואתרים מניבי דולרים. ארנסטו וארנסט, שניהם סולקו או נפלטו מקובה, ומצאו את מותם זמן לא רב לאחר מכן.
להשלמת סיפור חייו המרתק של מי שהפך לסמל הגבריות האמריקנית, אך בחר לבלות את שנותיו האחרונות דווקא בקובה, מומלץ לבקר לא רק בתחנות חייו באי אלא, כמובן, גם לקרוא את ספריו. הקובנים עצמם, למרבה הצער, לא מרבים לקרוא או ללמוד בהם. בחנויות הספרים קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג את ספריו, ולא התפלאתי לשמוע מכמה מהעובדים באתרי המינגוויי שהם לא יודעים אפילו במה הספרים עוסקים. "הזקן והים" הוא אולי מהיצירות הכי ידועות בעולם, אבל לא מהידועות בקובה, שלא לדבר על יצירותיו האחרות.
"המינגוויי ידע לכתוב ולשתות ואני יודע רק לשתות," אמר לי בארמן ב"פלורידיטה". "לא קראתי את הספרים שלו".
ביציאה מהבאר נטפל אליי קובני וביקש דולר "בשם המינגוויי", אבל גם הוא הודה שלא קרא כלל את ספריו. "שמעתי שיש לו כאן שתי מסעדות. תביא לי ספר שלו. על מה הוא כתב, ספרי בישול?"
"לא, את 'הזקן והים'."
"על מושב זקנים לא מעניין אותי לקרוא," צחק הטפיל.

hemingway-castro-1960.jpg

1960: Fidel Castro and Ernest Hemingway during "The Ernest Hemingway Fishing Competition"

Photograph: Andrew Saint-George/Magnum

http://www.guardian.co.uk/travel/gallery/2008/dec/02/cuba-fifty-years-revolution-photography?picture=340180280

וגם מדריך קובני התוודה באוזניי פעם, שלא טרח לקרוא את המינגוויי עליו הוא מספר לתיירים. "אם מישהו כאן קרא שורה אחת של המינגוויי, אני אתפלא מאוד. אבל כל עוד הממשלה מרוויחה מזה וגם אנחנו – למי אכפת?"
"האם לדעתך פידל קסטרו קרא את המינגוויי?" שאלתי אותו.
"מתי היה לו זמן. כשהמינגוויי קיבל פרס נובל, פידל נעצר על ידי באטיסטה וישב בכלא, אחר כך הוא שוחרר וגלה למקסיקו והתחיל שם לארגן מהפכנים. בשנת 1956 הוא חזר לקובה והתחיל במהפכה שלו בסיירה מאסטרה, ושם בטח לא היה לו זמן לקרוא ספרים."
"אבל להצטלם עם המינגוויי היה לו זמן,"
הערתי.
"זה בטח. הוא אהב להצטלם עם כולם, אבל אם תשאל אותי," אמר המדריך, "הוא אולי קרא רק את 'הזקן והים' וגם זה בספק, אבל לא את הספרים האחרים שלו."
אילו המינגוויי היה יכול, הוא היה רוקח מזה רומן על סופר מפורסם, שפסליו מקשטים כל פינה, אבל איש כבר לא קורא את ספריו.

 אילו היה כותב אותו, איש לא היה מאמין לו מלבד חברו גריגוריו פואנטס , אבל את האנדרטאות הקימו בקובה להמינגוויי האמריקני ולא לפואנטס, בן המקום. בזכות אתרי התיירות שהוקמו בהוואנה על שמו של האייקון התרבותי, מגלגל משטר העריצות של קסטרו דולרים רבים, תוך שהוא עושה שימוש ציני בזכרו של הסופר, שסולק למעשה מהאי כאשר נותקו היחסים בין שתי המדינות. מאידך, בארה"ב התכרסם במשך השנים מעמדו הספרותי של חתן פרס נובל, שהנחיל לספרות את הסגנון המינימליסטי ש"שינה את פניה של הפרוזה האנגלית" (מן העטיפה).

המינגווי על קובה בשפה העברית.

הספר הקלאסי של המינגווי "הזקן והים " תורגם לעברית שלוש פעמים. ומכיוון שהפך לחומר לימוד בבתי הספר הופיעו עליו גם ספרי עזר בעברי.
תרגום ראשון "אהוד רבין "( על פי גרסה אחת המדובר באח של יצחק רבין על פי גרסה שנייה המדובר בשם בדוי של יצחק שנהר ) עם עטיפה ואיורים של אביגדור אריכא ,ספריה לעם הוצאת עם עובד, 1954 26 מהדורות עד 1988.
תרגום שני : אברהם יבין איורים אביגדור אריכא . תל-אביב : עם עובד, 1994
תרגום שלישי . אלון אלטרס סביון : פן הוצאה לאור וידיעות אחרונות, תשס"ה 2005
.

הזקן והים / ארנסט המינגווי

 ספרי עיון בעברית על "הזקן והים"  

 

  אברהם בנימין  יפה    המינגוואי והזקן והים /    תל אביב :   ג' גפני,   תשכ"ו.

סטנלי קופרמן הזקן והים מאת ארנסט המינגוויי: (מורה דרך ביקורתי המסייע להבנה מלאה של היצירה/ עברית יוסף כרוסט הערות והנחיות ללמוד ולקריאה תל-אביב : אור-עם, תשל"ה
1975
,בלהה רובינשטין הזקן והים : מדריך לבחינות הבגרות / תל-אביב : מכון ישראלי להשכלה, תשל"ו 1976

גורל, יונתן    הזקן והים מאת א. המינגוי :   תדריך לתלמידי בתי-הספר ולניבחנים הניגשים לבחינות בגרות    תל-אביב :   מהות,   תשל"ט 1979

עוד ספרים של המינגווי בעברית על קובה :

ארנסט,המינגווי איים בזרם : רומן

תרגום ראשון : תרגם אהרון אמיר תל-אביב : עם עובד, תשל"ב 1972

איים בזרם
תרגום שני: יואב כ"ץ הוצאת פ"ן ,2006

רומן שבמרכזו תומס הדסון, אמן והרפתקן, על רקע של הוואנה בימי מלחמת העולם ה-2 [
סקירה על הספר

 

יש ואין
ארנסט המינגוויי;יש ואין " מאנגלית: יואב כ"ץ; [עריכה לשונית: דליה טסלר]. — תל-אביב : פן, ספרי חמד וידיעות אחרונות, 2008

.
סיפורו של הארי מורגן הנאלץ להבריח סחורות ובני אדם בין קובה לארה"ב. הרפתקאותיו מתפתלות בין עולמם של בעלי יאכטות עשירים לבין בקתות עוני לחופי פלורידה בשנות השפל הכלכלי הגדול

ראו גם :
נוריתה על יש ואין

קסטרו והמינגווי

לקוח מ

http://seattletimes.nwsource.com/html/entertainment/2002137224_valeriehemingway03.html

ראו גם

הזקן והים בויקיפדיה

 

חומרים בעברית על "הזקן והים "

 

ימין האחרונים של פידל קסטרו

 

גן העדן המורעל :50 שנות פידל קסטרו והמהפכה הקובנית בספרות העברית

 


 

מכון הכושר ואני

מכון כושר תל אביב חדר כושר גוף ראשון

מכון הכושר "גוף ראשון " בארלוזורוב 62 בתל אביב שבו אני משתדל לשהות לפחות פעמיים-שלוש  בשבוע בניסיון נואש לשמור על בריאותי..

 

ככול שחולפות השנים ואני מוצא שאני מבלה יותר ויותר זסן ליד המחשב כך גם גדל הצורך שלי להקדיש כמות זמן מתרחבת לבילוי במכון הכושר שלי בניסיון נואש לתקן את הנזק הבריאותי והגופני שנגרם כתוצאה. אלא שחלקים גדולים  מידי מהאוכלוסייה בחברה מערבית כולה  לא עושים זאת גם הם והתוצאה  היא ריבוי רק גדל והולך של אנשים שמנים חולים ומכוערים .

מתעמלים במכון  הכושר "גוף ראשון " בתל אביב.

לפני כמה שבועות נמסרה לי בשורה קשה: אהרון ערשי, מנהל מכון הכושר הוותיק ביותר במדינה "מכון הכוח" במשך יותר משישים שנה, הלך לעולמו.

אהרון ערשי היה תימני זקן ואדיר כוח בגיל השמונים ומעלה שנראה בעשרים או שלושים  שנה צעיר יותר בעל ידע אולטימטיבי בכל מה שקשור בפעילות גופנית וטיפול בבעיות גב.

נהגתי להתעמל במכון הכושר שלו ברחוב ארלוזורוב במשך שנים ושוחחתי אגב כך עם אהרון שהיה מספר לי על תולדות המכון, ומראה לי תמונות של הסלבריטאים השונים כמו מני פאר ורבים אחרים שפקדו את מכונו ( אפילו ארנולד שוורצנגר !) .אולם לאורך השנים שבהם התאמנתי במקום המכון הישן והמיושן מאוד למראה הלך והתרוקן מאנשים עד שזה נעשה מביך להתאמן באולם ריק לגמרי. אני אוהב שיש אנשים סביבי כאשר אני מתעמל. ולבסוף וגם אני עברתי ממנו למכון כושר אחר – "גוף ראשון" שבו אני נמצא עד היום .


עבורי הספורט בהוא בגדר הכרח אם כי כמי שיושב יותר מידי שעות ליד המחשב אני תמיד מרגיש שאני לא מתעמל מספיק.

 לדרגה של רפי צור הספורטאי הישראלי האולטימטיבי אני אולי לא אגיע אבל לפחות אני יכול להתאמץ קצת או הרבה בכיוון.
וכך שנראה שהיום גם יש צורך  בחברה המערבית כולה אולי יותר מאי פעם במקום שנקרא מכון הכושר.

 ידידים שחוזרים מארה"ב מדווחים לי שרוב האנשים שם שמסתובבים ברחובות הם אנשים שמנים למראה ושונים לחלוטין מהכוכבים הנוצצים שאנו רואים במסכי הטלוויזיה ובסרטים מהוליווד.

 

 וזה באופן פרדוקסלי דווקא בתקופה שבה אנשים מודעים יותר מאי פעם לחשיבות של הגוף ושל הפעילות הגופנית.
נתונים: על פי נתוני ארגון מועדון הבריאות והכושר העולמי ענף זה נכון לשנת 2005, הפך לתעשיית ענק המגלגלת כ12 מילירד דולר בשנה בארה"ב בלבד. שם נמצא ענף הכושר המפותח בעולם למרות ואולי בגלל ששם כמדומה נמצאות גם כמויות ענק של גברים ונשים שמנים בצורה קיצונית כתוצאה המרביצה מתמשכת ליד הטלוויזיה והמחשב ואכילה של מזון מהיר.
ארה"ב מאופיינת בריבוי רשתות של מכוני כושר, המונות מליוני מנויים ורבים מהם מנוהלים בידי מנהלים שאין להם קשר מיוחד לענף הספורט ומבחינתם המכון הוא עסק לכל דבר. מעריכים שעד שנת 2010 צפוי הענף למנות 100 מיליון לקוחות בכל רחבי העולם.
אם בשנות השישים כאשר מכוני הכושר החלו להתפתח הם היו נחלת גברים בעיקר הרי דומה שכיום הנם נחלתם השווה של בני שני המינים במיוחד מאחר שהחברה המודרנית שלנו והסרטים מהוליווד וסדרות
הטלוויזיה עם גיבורות הפעולה הסקסיות והאלימות שלהם מעודדת את האישה להיות שרירית וספורטיבית לא פחות מהגבר.


רק בשנות התשעים החלו מכוני הכושר בישראל  להתפתח למה שאנו מכירים היום וכיום יש המעריכים את מספר מכוני הכושר בישראל בכ-1200 מתקנים :מועדונים ללא כוונות רווח בבתי ספר במתנ"סים ובמגורי יוקרה עד למרכזי ספורט ומועדונים גדולים ומפוארים המשרתים אלפי לקוחות ויש המעריכים את מספר המתאמנים בהם ב650 אלף.
מכוני הכושר המודרניים נבדלים מחדרי הכושר הישנים כמו זה של מכון הכוח בגודלם במגוון השירותים שהם מציעים ובעיקר בתחום השירות והמקצועיות .
אחד מחדרי הכושר המאובזרים והרציניים ביותר מן השורה הראשונה, בכל איזור תל-אביב הוא מכון הכושר "בגוף ראשון" בו אני מתאמן. הנה ראיון שערכתי עם בעלי המקום רונן ואייל.  

למה זה חשוב להגיע למכון כושר ?האם יש היום יותר מודעות בקהל הרחב לגבי מכוני הכושר מאשר לפני 10 שנים ?

רונן מבעלי מכון הכושר "גוף ראשון".

רונן:למכוני כושר יש חשיבות עצומה. לאוכלוסיה יש יותר מידי ילדים שמנים שחיים בצורה לא בריאה ויותר קשה להכניס את אותם לאורח בריא. לדעתי צריך להכניס את המודעות לכך. צריך ללמד אותם ספורט כמו שמלמדים אותו להבריש שיניים בבוקר ובערב. כמשהו שלא רשות אלא חובה.
מבחינתנו זה סוג של שליחות.לא מדובר רק בבריאות גופנית אלא גם בבריאות נפשית. אנשים שמתמידים בחדרי כושר הם אנשים שמצליחים בחיים באופן כללי כי האימונים דורשים כוח רצון. הדרוש לכל דבר בחיים. מחקרים הראו שעובדים המבצעים פעילות גופנית קבועה הם בעלי תפוקה טובה יותר ויכולת קבלת החלטות טובה יותר הם נוטים פחות להיעדר מהעבודה גם בגלל עצם המשמעת שהאימונים קבועים מכניסים בהם, ובמידה רבה הם שבעי רצון יותר מחבריהם חסרי הפעילות. וביננו אתה גם לא באמת זקוק למחקרים כדי לראות זאת. אין צורך לאמר שפעילות גופנית גם נותנת הרגשה טובה יותר בחיי היום יום . אנשים בפעילים נהנים בדרך כלל מתחושת בריאות טובה יותר ,מערנות וכושר ריכוז גבוהים יותר, מרמת עייפות פחותה ומהערכה עצמית גבוהה .והם נוטים גם להיות רגועים ושלווים יותר מאשר במצב של העדר פעילות ואימונים .

איך אתם מאפיינים  את היחס בין המינים במכון שלך ? יש כמקובל יותר גברים ?

 

אייל שני מנהל ב"גוף ראשון "

אייל: תתפלא. זה בדיוק ההפך. בבגוף ראשון תמיד היו יותר נשים. המכון התחיל כמקום לנשים בלבד. לדעתי , בכלל יש כנראה יותר נשים שמתאמנות במכון הכושר מאשר גברים כי יש להן יותר עניין ביופי ובאופן מיוחד כאן בתל אביב שיש כל כך הרבה רווקות שחשוב להן מאוד איך הן נראות.

עוד אוכלוסיה שהיא בולטת מאוד במכוני כושר ומן הסתם גם ב"גוף ראשון " היא אוכלוסיית ההומואים.  

אייל : זאת עובדה . במכוני הכושר יש הרבה יותר מתאמנים הומואים מסטרייטים, משום שהם מודעים ומחשיבים את היופי החיצוני שלהם יותר מאשר הגברים הסטרייטים.
תשמע אם אתה עובר במועדוני ההומואים אתה תראה בדרך כלל טיפוסים שריריים מוצקים בנויים היטב בעוד שאצל הסטרייטים תמצא אחוזים גדולים יותר של אנשים שלא נראים מי יודע מה מבחינה חיצונית וגופנית.  ההומואים מודעים מאוד לחשיבות של מכוני הכושר. כתוצאה הם נראים יותר טוב מהסטרייטים.

גם סלבריטאים מתאמנים הרבה אצלכם במכון ?

אייל :וודאי הרי סלבריטאים לפחות שחקנים וזמרים וכיוצא באלה מודעים יותר למראה החיצוני שלהם מאשר האדם הרגיל והוא למעשה כלי עבודה מבחינתם .אז וודאי שהם חייבים להיות בחדרי כושר.
אצלנו תמצא את נועה תשבי כשהיא בארץ,השרה לשעבר יולי תמיר , רן דנקנר הסופר אתגר קרת ,ניצן הורביץ, גיא מרוז, דניאל סלומון ועוד ועוד.אצלנו תמצא גם שחקנים וגם סופרים ועיתונאים.

 

איך הייתם מאפיינים את הגילאים אצלכם ?

אייל : יש כאן מגוון גילאים, אבל פחות בני נוער, משום שאין חוגים נפרדים לבני נוער.

חשבתם לפנות לילדים?

רונן : חשבנו, ניסינו, וזה לא הצליח. הגענו למסקנה שמכון כושר כפי שאנו מפעילים אותו כיום לא מתאימים לילדים כי מה שהם צריכים זאת אווירה של מוזיקה ובמבה ולא דווקא של מכון כושר.

 

יש לכם מדיניות של אירועים במכון מעבר למה שקשור להתעמלות ולספורט?

רונן :כן. ישנה מדיניות כזאת. אנו בהחלט רוצים ליצור אינטראקציה בין האנשים שמשתייכים למכון מעבר לאמירת "שלום" שלום" אחד לשני. חשוב לנו שתהיה להם תחושת שייכות חזקה למועדון מעין בית שני ומוקד של בילוי שיהנה מנאמנותם.
חשוב לנו שהאנשים יתמידו לבוא ואנו יוצרים להם גירויים כדי שלאנשים יהיה כיף מעבר לאימונים הבה נודה על האמת ,עבור חלק לא קטן מהאנשים אימוני הכושר הם לא דבר כזה כיף.
ואנו יוצרים את זה באמצעות מסאז'ים וטיולים או בבית הקפה במכון, חטיפים וטלוויזיה שבה אפשר לצפות תוך כדי אימונים .

אייל מנהל המכון ואישתו אירנה   ,מדריכת כושר.

 

אכן אני יכול להעיד שהמקום היחיד כמעט שבו אני צופה בטלוויזיה באופן קבוע לאחר שאיבדתי כמעט כל עניין במדיום בשנים האחרונות זה במכון הכושר.בעת הריצה על ההליכון או ישיבה על אופני הכושר..רק שם אני עוד מתעדכן במה שקורה עם הסדרות הבודדות שנשארו חביבות עלי.

 


***
אייל : עשינו גם טיולים. הטיולים היו מאוד מהנים והם בהחלט עוד חלק של הפעילות הגופנית שאנחנו מספקים ללקוחות זאת פעילות שנמשכת גם השנה. אנחנו עושים מסיבות במשך השנה,וגם הרצאות שקשורות לנושאי תזונה, חן, וספורט .למשל הרצאות על תזונה נכונה ,ומיתוסים בהתעמלות ובספורט.



ידוע לכם על מיקרים של אנשים שיצרו קשרים זוגיים במכון ?

רונן : האדם שעומד לפניך אייל התחתן עם אישתו שפגש אותה במכון. ויש כמה וכמה מקרים אחרים. ידוע לנו שהיו הרבה מקרים של סקס מזדמן.

אבל אנחנו מעדיפים לא להיכנס לפרטים כדי לשמור על הפרטיות של המעורבים. אבל בהחלט היו וכנראה גם בכלל לא מעט.

 

 

 

אילו דברים מייחדים את "גוף ראשון" לעומת מכוני כושר אחרים ?

אייל :הנטייה כיום במכון הכושר הישראלי הממוצע היא להיות חלק מרשת של מכונים. המכון עצמו מנוהל בדרך כלל בידי מנהל שאין לו בהכרח עניין מיוחד בספורט ובהתעמלות. עבורו זה עוד ג'וב, והוא יסתלק משם ברגע שימצא משהו אחר. בכל אותן רשתות ענק תמצא מועדונים של אלפי אנשים, והיחס שם הוא בהתאם ,יש שם אדישות וניכור בין ההנהלה והמתעמלים כי למי באמת איכפת כשיש לך אלפי אנשים שנכנסים ויוצאים?
אצלנו זה שונה, ואולי גם ייחודי. בשנים האחרונות אנחנו מנהלים את המקום, כי זה מה שאנחנו אוהבים לעשות וכאן למעשה מרכז החיים שלנו. תמצא אותנו כאן כמעט כל הזמן. עבורינו הספורט הוא החיים.
כבר מזמן הגענו להחלטה שאנחנו לא מתרחבים לרשת, אם כי היו הצעות כאלה, אלא מעדיפים להתמקד במקום עצמו ולשפר אותו. לדעתי אנחנו נותנים למתעמלים יחס אינטימי אישי וחם יותר מכל מה שהם יכולים לקבל מרשתות המנוכרות אבל אנחנו נותנים את כל אותם שירותים שהם נותנים וצורה יותר אישית. בוא אני אספר לך משהו: רון פרשט, הקוסם, מתעמל אצלנו ושסיפר לנו שקיבל מהום ספייס מכתב שיש לו מנוי חינם. הוא אמר להם "לא, תודה, אני מעדיף את 'גוף ראשון'".וזה מראה שיחס אישי מההנהלה הוא גורם ישיר להתמדה אצל המתעמלים.

האם ניתן לדבר על אופנות חדשות בתחום הזה ?

רונן : ודאי שיש. גם הספורט משתנה כל הזמן,או יותר נכון לומר כל הזמן מתווספים דברים חדשים.כזכור לך בשנות השמונים האירובי היה הדבר החם ביותר וכולם דיברו רק עליו. מאז האירובי נשאר,אבל הוא כבר לא כל כך לוהט.
היום החידוש האחרון הוא מאמנים אישיים למתעמל שעובדים איתו באופן קבוע מדריכים אותו ולוחצים עליו לשפר את עצמו דבר שאולי לא יוכל לעשות ביוזמתו שלו . דבר שלא היה קיים עד השנים האחרונות.
לנו ב"גוף ראשון " יש חדר אימונים מיוחד רק למאמנים אישיים. ברמה שעולה על כל מקום אחר .

עוד נושא חדש שמקבל תשומת לב גוברת והולכת זה נושא התזונה והקשר שלה לכושר גופני . פעם לא היה את העניין של מודעות לתזונה לפני ואחרי אימון להוציא אצל מקצוענים . היום זה אחד הדברים שאנחנו מעבירים בייעוץ מיוחד.
כן אנחנו שמים דגש בשנים האחרונות למודעות בצורך בשיתוף הפעולה בין מאמנים מתחומים ספציפיים שונים.

 
איזה חוג או קורס הוא המבוקש ביותר?

אייל : מבחינת מספרי הנרשמים הפילאטיס הוא המבוקש ביותר בשנתיים שלוש האחרונים כמו שהיה פעם האירובי, אבל זה יותר עבודה על עיצוב הגוף ועל הנשימה . לפני זה היה הקיקבוקס המבוקש ביותר.

מעניין שהיום יש ירידה בעניין באירובי, ואל תשאל אותי למה. הרי הוא לא איבד מאומה מערכו כמגדיל כושר גופני. אולי זה עניין של אופנה.

יש חוגים חדשים שאתם מכניסים ?
רונן :אנחנו כל הזמן מנסים לחשוב על דברים חדשים ולהכניס אותם כבלוני ניסוי ולראות יתפסו .לפעמים הם זוכים להצלחה ולפעמים לא .  היו דברים שניסינו ולא המשכנו  כמו חוגי סלסה עם מדריך קובני לפלמנקו או אמנות הקרב הברזיליאנית קפוארה. לפעמים אנחנו מבינים את הסיבות ולפעמים לא
לאחרונה היכנסנו סוג אימון חדש שהוא חידוש שלנו. אימון מחזורי שמתקיים בקבוצות קטנות ובו מתבצע אימון מסוגים שונים במשך 30 דקות במגוון תחנות . נראה אם זה יתפוס אצל הקהל..אם לא נחשוב על משהו אחר.אנחנו לא רואים שום סיבה מדוע יש לקפוא על השמרים.


המאמנת לימור

בין השאר יש ב"גוף ראשון" מאמנת קשוחה יוצאת דופן, אשת תקשורת במקצועה, שהפכה למאמנת ספורט כחלק משינוי בחיים ובקריירה. לימור דהן הייתה בעברה אשת תקשורת, שדרנית בגלגל"ץ, סמנכ"ל רדיו תל אביב ועד היום מרצה בחוגים בתקשורת במיכללות וכותבת קבועה בכתבי העת של הקהילה הלסבית.בעת כתיבת שורות אלו היא החלה לתת הרצאות בגוף ראשון בנושאי ספורט.

מה פתאום הפכת את אשת תקשורת מצליחה למאמנת כושר מכל הדברים ?

לימור דהן

לימור דהן ,מפיקה ,מרצה ומאמנת כושר.

לימור : בהתחלה לא הייתי ספורטיבית בכלל ,הייתי אישה כבדה עם בעיות בריאות.
עד שיום נורא אחד הייתה לי פגישה טראומטית אצל הרופא. הגעתי לבדיקות כלליות, והוא אמר לי בפירוש שאם אני ממשיכה לחיות בדרך שבה חייתי לא אאריך ימים. זה הכה בי כמו ברק. בעיקר התעצבתי כיוון שחשבתי שאני לא מסוגלת לשנות שום דבר. לא להפסיק לאכול, לא להפסיק לעשן ובטח שלא לעשות שום דבר שקשור בפעילות גופנית. אחרי ההלם הראשוני התחלתי לבדוק את עצמי.
התחלתי להבין שאין מחר, אין זמן לחכות יותר שנס יתרחש עם הגוף שלך והבריאות שלך אלא צריך לקחת אחריות כאן ועכשיו וזה מחזיק אותי עד היום
הפחתתי מעט בסיגריות שהייתי צורכת בכמויות , והתחלתי ללכת מדי יום ברגל לעבודה. פתאום גיליתי שזה עושה לי טוב, והתעקשתי ללכת לכל מקום ברגל. אחר כך ההליכה הזו הפכה לריצה של כמה דקות, ובהדרגה הפכתי את זה למשהו שגרתי. כך מצאתי את עצמי מתעמקת יותר ויותר בפעילות גופנית, נהנית ממנה ולומדת הרבה על הגוף שלי, שלא מזמן היה משהו שלא ממש עניין אותי".
הבנתי עכשיו שהגוף שלי זה המקום הראשון שאני גרה בו.והחלטתי שזה חשוב יותר מכל התעסקות אינטלקטואלית . הבנתי שיש חיים אחרים מחוץ לעולם התקשורת ועשיתי הסבה מקצועית דבר שלא הייתי חולמת עליו כמה שנים קודם .והפכתי מטיפה לאורח חיים ספורטיבי שהוא בעיני אורח חיים שפוי והפכתי למאמנת כתהליך תראפויטי מאחר שאני באה מרקע הפוך של אשת תקשורת שלא מקפידה בכלל ודווקא למישהי כמוני הכניסה לעולם הספורט כופה מסגרת מסויימת שעוזרת לי לשמור על עצמי כי באתי ממקום מאוד לא בריא .
והיום כשאני עובדת אני גם עושה משהו שאני אוהבת וגם מרוויחה מזה בריאותית. חצי שנה אני עובדת כמאמנת לאחר שסיימתי את הלימודים כמאמנת. אני רוצה להראות לכולם שלא צריך להיות גנטית אצנית כדי שנראה בסדר ונרגיש בסדר ונהיה בריאים . היום אני מרגישה שמעולם לא הייתי בריאה יותר ואני בת 40.

 

המתעמלת

 

הזדמנות זאת ראיינתי גם את אחת המתאמנות.קרן שפירא מתאמנת בגוף ראשון לומדת לתואר שני בתרפיה ואמנות ומנהלת של ניידת ברחבות של עמותת על"ם לנוער בסיכון

כמה זמן את מתעמלת בגוף ראשון?

קרן: אני כאן שבעה חדשים.
ומה השתנה בחייך בתקופה הזאת ?

קרן : לפני שנה שקלתי 95 קילו היום אני שוקלת 62 קילו .ירדתי בשלושים ק"ג בתוך שנה.

זה שינה את חייך?

קרן : ועוד איך שזה שינה את חיי. זה שינה את ה דימוי העצמי הגופני שלי נותן לי כוחות גופניים נפשיים ולהכיר אני יכולה ליותר להכיר אנשים חדשים עכשיו.

איך זה קרה? יום אחד קמת בבוקר והחלטת להרזות ?

קרן : לא בדיוק .לא היה לי את הכוח הנפשי ללכת רחוק כל כך בעצמי. תבין לרדת במשקל זה קשה, זה אולי בין המשימות הקשות ביותר לביצוע, היא מצריכה כל כך הרבה משאבים, כאלו שקשה לך להאמין שיש לך וכאלו שבכלל שכחת שהיו לך פעם לפני שהקילוגרמים שלטו בך.הייתי צריכה עזרה.
לכאורה היום יש הרבה שיטות לרדת במשקל, מליון טכניקות, אינספור משפטי מנטרה, מאמנים, ספרים, קלטות, מדריכים פשוט הכל מהכל, ובכל זאת,לך תדע מה יעשה לך טוב, לך תחליט מה יהיה הכי מהיר, מה יהיה הכי קל, מה יהיה הכי בשבילך.

האמת היא, שאין לי ניסיון בתחום וגם לא ממש הבנה, אבל מה שכן יש לי זה יכולת לזהות משהו טוב כשאני רואה אותו- וזיהיתי אותו כשראיתי את החברה הטובה שלי, הולכת וקטנה- נפטרת מקילוגרמים עודפים, מצרה היקפים לבלי היכר, ואם בכך לא די, בתהליך הדיאטה הזה ראיתי אותה גם הולכת וגדלה (במובן המטאפורי)- מתעצמת, מתחזקת, ומתמלאת באופטימיות, הבנה ואמפטיה.
אז פניתי כמוה למאמן אישי מהמכון ושמו ברוך והוא בשיטת הקסם שלו שהיא מצד אחד הרבה החדרת מוטיבציה וכל הזמן לדחוף את הרף כלפי מעלה ומצד שני לעמוד על הראש ולנדנד כמו אומנת ודורש ומקפיד שהמתאמנים יראו מחוייבות. אחרת כנראה זה לא ילך הוא החדיר בי את ההבנה שזה 20 אחוז השקעה שלו ושמונים אחוז השקעה שלי . היום אני מרגישה כאדם חדש אני מרגישה ככושר אני רוצה לעסוק היום בכושר. הוא נתן לי טיפים חשובים על תזונה .אני מרגישה שאני אוכל להמשיך גם בלעדיו. אבל אני בהחלט מתכוונת להמשיך עם מאמנים אחרים. בכל מקרה אני לא מוכנה בשום אופן לחזור להיות מה שהייתי עם כל הקילוגרמים העודפים.

 

 

לסיכום, רונן, האם אתה רואה היום יותר מודעות אצל אנשים לגבי הכושר הגופני מאשר לפני 10 שנים נניח?

רונן : .אני לא רואה הרעה דרסטית  אבל אני גם בהחלט  לא רואה שיפור .
מה שאני כן רואה הוא הרבה יותר ילדים שמנים ופחות ספורטיביים ברחובות ואנשים בעלי כושר ירוד שמתגייסים לצה"ל.
אז לדעתי הנחיצות במכוני הכושר גדלה בהשוואה ללפני עשרים שנה כשהקמנו את "גוף ראשון".מה שאנו עושים כאן במכון הכושר זה
להציל חיי אנשים לא פחות.

עד כאן אנשי "גוף ראשון". לכל אדם ואדם מומלץ להתעמל בביתו או במכון כושר. ומכון "גוף ראשון" הוא אחד הטובים ביותר.

 אני מפחד לחשוב מה היה קורה היום איתי עם לא הייתי מתחיל להתעמל במכון כושר באופן קבוע לפני שנים.
וההמלצה היא לכל אחד ואחד מכם לבוא ולהתעמל.

 

 

ראו גם

האתר של גוף ראשון

מה אוכלים לפני אימון כושר

איך משיגים בטן שטוחה וקוביות ?

פציעות ואימוני כושר

אתר מאמרים זוזה על כושר

חוק מכוני כושר
פורטל ספורט

פורטאל פילאטיס ישראל

לימור דהן ועוד מדריכי כושר

פורום חדרי כושר של תפוז

פורום כושר ואימון גופני של נארג

פורום כושר פעילות גופנית ורפואת ספורט של נאנה

פורום כושר גופני של אסימון

פורום כושר קרבי

רוץ רפי רוץ! סיפורו של ישראלי צעיר שהתאמן כמו שצריך

מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר ?

.

נימרוד הצייד. פסל של יצחק  אחד משני הסמלים  והמיתוסים  העיקריים  של התנועה "הכנענית " מיסודו ובהנהגתו של יונתן רטוש.  

היה היה פעם בעבר הלא כל כך רחוק  משורר ומתרגם שכינה את עצמו יונתן רטוש.והוא יצר אידיאולוגיה ותנועה קטנה של אנשים שזכו בידי יריביהם לכינוי "התנועה הכנענית ".

הם האשימו אותם בכל מיני דברים מהקרבת קרבנות לאלים ועד לקיום אורגיות מוזרות על שפת הירקון. 
 אותה תנועה קראה ליצור עם חדש בארץ ישראל שיתנתק לחלוטין מיהדות הגולה ותרבות שלהם בז רטוש בכל ליבו  וויחזור לשורשים של העם העברי הקדום  הקדם תנ"כי בארץ ישראל. שאותו העריץ.

האידיאולוגיה הזאת שהיייתה אנטי דתית קיצונית  אם כי הייתה לה השפעה גדולה על יוצרים ואמנים שונים התקבלה בפלצות בידי רוב האוכלוסייה ודומה שנעלמה לחלוטין .

New SVG image

האות אל"ף באלף בית הקדום.סמל התנועה הכנענית.

 

 או לפחות כך זה נראה כלפי חוץ.

 לאלה שלא הבינו. 

אלא שבדיקה מעמיקה מראה  שלאמיתו של דבר לאידיאולוגיה ולקבוצה של רטוש היו השפעות בלתי נראות אבל עמוקות על תופעות שונות בתרבות ובחברה הישראלית המודרנית.השפעות שנמשכות ואף מתחזקות עד עצם היום הזה, לעין ערוך יותר ממה שרוב המשקיפים העלו על דעתם. .

וכעת מועלית השאלה :האם היה קשר בין המיסטיקה הקבלית   של ספר "הזוהר" ובין יונתן רטוש ?

כל קשר כזה נראה על פניו מופרך לחלוטין שהרי רטוש לכאורה סלד מכל מיסטיקה וכל מה שהיה קשור ליהדות "הגלותית.

 ומה יכול להיות גלותי יותר מספר "הזוהר " ספר מיסטי שנכתב בארמית בגלות ספרד בימי הביניים?
אבל מצד שני ייתכן שיונתן רטוש דווקא יכול היה להזדהות עם הזהות הבדויה שאותה יצר לעצמו מחבר הזוהר של תושב הגליל במאה השנייה לספירה, ועם השפה החצי בדויה שיצר ארמית שאיש לא כתב כמוה מעולם.
וכאן נשאלת שאלה נוספת :מדוע הצליח המיתוס שנור בספר "הזוהר " להיאחז בלבבותיהם של המונים לאורך מאות שנים ,בעוד שהמיתוס שאותו יצר רטוש בשיריו ובמאמריו לא זכה,לכאורה לפחות,  לכל הצלחה מעבר לקבוצה קטנה ושולית ?

 האתר גאה לפרסם בנושא זה את מאמרו של חוקר הקבלה המפורסם פרופסור יהודה ליבס מחבר ספר מחקרי שלם על ספר היצירה ,מאמר  שהופיע בימים אלו גם בספרו החדש בהוצאת כרמל  "עלילות אלוהים-המיתוס היהודי -מסות ומחקרים"

 
 

מיתוס תיקון האלוהות: קבלת הזוהר ושירת רטוש

מאת  פרופסור יהודה ליבס

אני
 

 יונתן רטוש וספר הזוהר -היסודות הדומים

ההשוואה דלהלן בין ספר הזוהר ליונתן רטוש תתבסס בעיקר על החלק העמוק, החדשני והמיתי ביותר של הזוהר, החלק הקרוי 'אידרא רבא', ומצד שני על שירו הפרוגרמטי ביותר של רטוש – 'ההולכי בחושך'. סבורני שהשוואה כזאת עשויה להרים תרומה להבנת כל אחד משני המקורות ומעמד המיתוס בתוכו, ולספק דוגמא מבהירה למיתוס התיקון והתחיה ולזיקה אפשרית שבין שני האספקטים שלו – הסיפור האלהי (כלומר 'המיתוס' במובן הראשוני של המלה), והאידיאולוגיה הלאומית. ההשוואה תעסוק בדומה ובשונה שבשני המקורות, אבל מאחר שעצם הרעיון של השוואה כזאת עשוי להתמיה, ראיתי לנכון להצביע תחילה על היסודות הדומים, שיהיה מובן במה מדובר.
בתיאורו של מיתוס התיקון של אידרא רבא עסקתי באריכות במקום אחר, לא אוכל לחזור כאן על הנאמר שם, ואסתפק בתיאור כללי של מה שנוגע לענייננו תוך הפנית הקורא למחקר האמור.

הכינוס למען תיקון האל

 

 אידרא רבא היא תיאור של כינוס ריטואלי, שעניינו תיקון דתי. בראש וראשונה תיקון האלהות עצמה, הזקוקה לכך בדחיפות.

בראשית האידרא (דף קכח ע"ב) מתואר האל (בבחינתו העליונה הנקראת 'אריך אנפין' או 'עתיקא קדישא'(כפי שהיה קודם התיקון, בלתי ניתן להשגה ('לית דידע ליה') ומכוסה בקרום שאינו נפסק. מצב זה מתואר כקלקלה – קלקלה באל העליון עצמו שממנה קלקלה בכל העולמות התחתונים, שכן, לפי פתגם פוליטי שימושי, אין עם בא על תיקונו אם אין המלך נתקן תחילה (קלה ע"א).

פגם זה נראה בעיניי כמשקף את ההשקפה הפילוסופית על האל, שהוא בעיניהם מרוחק ונמנע ההשגה, ותיקונו הוא אכן בדרך של מיתיזציה. במהלך האידרא מתקנים החברים את האל בהעניקם לו דמות אנתרופומורפית. הם מתארים (ובכך גם יוצרים! ) את אברי פניו – כגולגולתו ומצחו עיניו ואוזניו שערו וזקנו (זה האחרון מתואר באריכות מיוחדת, על כל שלוש עשר תלתליו הנקראים תיקונים). פגם אחר ויסודי של האל היה פגם הרווקות, והוא שהביא לאסון החורבן שהאידרא באה לתקנו. ואכן האלוהות המתוקנת יש בה איזון של זכר ונקבה ('מתקלא'), ושיא תיקונה הוא בזיווגם. ושוב, הרווקות היא דרך מיתית להביע את תמונת האל הפילוסופית האנטי-מיתית, הנחשבת עקרה ומרוחקת, כי האל המיתי מצטיין דווקא במיניותו.
גם בשירו של רטוש נמצא תיקון כזה. אלהי ישראל בימיו הוא מת עקר ואנמי, וזקוק לתיקון בדרך המיתיזציה. והוא התיקון המבוטא בשורות הבאות (שורות 69-51):
הוא אל חיי / זה קול אלי / נצב צופה בערפל / אשר נקומה ונעירו / אשר נקומה ונחיו / אשר נדע בטא שמו/ בפה מלא, בהתקדש / בקול גדול ובהתגודד / ובקרבן דמים מקרב לב, / אשר נשיב לו את אחיו / וגברותו ואת אוניו / אשר נשיב לו נשותיו / וכל בניו בני אלים, / ואת אביהו אל הים / שכן אפיק תהומותים, / והוא עומד צופה לאות / צופה לאלהים חיים / עולים מארץ ומאוב / בקרא בכח ובקול / יהוה עזוז וגבור / יהוה איש מלחמה / קומה יהוה ויפוצו אויביך / וינוסו משנאיך מפניך.
הביטוי בשפתיים של השם המפורש ככתיבתו הוא מסימני 'העולם הבא', הוא עולם העתיד המתוקן, כבר בתלמוד (פסחים נ ע"א), אך להמשך התיאור של תיקון האל בשיר ההולכי בחושך (שורות 81-74) לא מצאנו מקבילה בספרות המסורתית אלא בזוהר ובקבלה שבעקבותיו:
מאשפתות יקום אביון / וזה הדל מעפרותיו / והתנער כמו שמשון / אשר צמחו מחלפותיו / יאחז בעמודי עולם / הוא עולמו אשר צחה / ומקימי מעפר דל / מאשפתות ירים אביון /
האל הדל הקם מעפרותיו, ואף מוקם על ידי המקובל, הוא תמונה רגילה בקבלה. שם מתייחס ציור זה לבחינה התחתונה באלהות הנקראת שכינה, ומכונה לעתים קרובות בכינוי 'דל'. בבוא הגאולה היא מתנערת מעפר הגלות, וגם הזוהר משתמש כאן באותם פסוקים המצויים ברקע שירו של רטוש: 'מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון' (שמ"א ב, ח) ו'התנערי מעפר קומי שבי ירושלם' (יש' נב ב). ובכך עוזר לה גם המקובל, בשר ודם, בעת הריטואל המשיחי של 'תיקון חצות', המתחיל בישיבה בעפר ובמהלכו מתנער ממנו המקובל.
גם הסמל של צמיחת שער האלוהות בשעת תיקונה מצוי כבר לפני רטוש.

לעניין זה מוקדש חלק ניכר של ספרות האידרא ומקורות קרובים לה. חברי האידרא מתקנים את שערות ראשו וזקנו של האל, והוא עיקר תיקונו. השוואה מפורשת לשמשון לא מצאנו באידרא, אבל לפי ההקדמה שלפני האידרא (קכז ע"א-ע"ב) כל עניין תיקון האידרא קשור לתיקון הנזיר (לפיכך הובאה האידרא דווקא בפרשת נשא, פרשת הנזיר ), ששמשון משמש לו דוגמה עיקרית.
באשר לדרך התיקון, אומר רטוש (שורות 109-95):
אסוף את כל הניצוצות / הפח אוד ואוד בער / עד יעל תבערה גדולה / כל קדם זה החי ועד, / ואת חיי אתן באש / ואת חיי כלכם אתן / חיי בני ובני בני / בנפש חפצה אתן – / דם בכור במסדה / ודם צעיר בסף השער. // ומן האש הבוערה / ובעתרת עבי דם / יעלה עלה באש / ובענן אדון חיי / אדון אלים ואנשים / …

איסוף הניצוצות הפזורים בהוויה כסמל לתיקונה הוא מן הציורים הידועים ביותר של קבלת האר"י. אך מה באשר לקורבן האדם?

גם רעיון זה איננו זר לאידרא, שבמהלכה יצאו בדבקות נשמותיהם של שלושה מן החברים (קמד ע"א-ע"ב), והדבר נתפס בזוהר ופותח בקבלת האר"י כתיקון האלהות, וכאמצעי הכרחי לזיווג הזכר והנקבה האלהיים.

אבל בכך לא תמה ההקבלה. דברי רטוש 'דם בכור במסדה ודם צעיר בסף השער' יש בהם אזכור ברור של קללת יהושע על בונה יריחו: 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' (יהושע ו, כו), או של מימושה בבני חיאל בית האלי (מ"א טז, לד). אזכור כזה מצאנו גם באשר למות השלושה באידרא, וכבר היא איננה מתחשבת בנימת הקללה שבה נקט יהושע, ומתייחסת לכך כאל קרבן קדוש.
ואציג כאן עוד הקבלה אופיינית בין הזוהר ורטוש, שאיננה לקוחה מן האידרא ומן 'ההולכי בחושך', ואינה קשורה למיתוס התיקון, אלא לתיקון המיתוס ולהחייאתו. באחד ממאמריו דן רטוש בפסוק (תה' ח, ב): 'יהו"ה אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', ובין השאר אומר בזה הלשון:
התיבה "אשר" מנוקדת בקמץ וצרה [כנראה כתב כך בטעות בהשפעת תיקונו המוצע בהמשך, וצריך להיות "חטף פתח וסגול". י"ליבס ] כרגיל בהוראה של הקידומת "ש" ואין צריך לאמור שמלה זו "אשר" לפני מלת הציווי וההפצרה "תנה" ובסמוך אחרי הפסקה הקודמת לה כולה אין בה שום הוראה ושום טעם בשני מובניה של מלה אחרונה זו… שני הקטעים [הפסוק דלעיל וכן דב' לג, כט. י"ל] יתבררו היטב ובפשטות רק אם נזכור את האלהות, או את התואר האלהי, "אשר" (אלף קמוצה שין צרויה דוגמת השם הפרטי אשר) צורת הזכר מלשון אשרה (או אשרת) האלה הראשונה במפחרת אלי צור ואוגרת (אוגרת היא ראס שמרה מפחרת היא שם קיבוצי לאלים מעין פנתיאון), בין שנראה ב"אשר" שבפסוקים אלה אחד מתאריו של יהוה ובין שהמדובר הוא באל אחר, הנה גם שני השירים יסתברו על הלב ועל האוזן כאחת.
פירוש דומה לאותו פסוק נמצא בספר הזוהר, ועוד לפני שמצאתיו יכולתי לשער את הימצאו שם, מתוך הכרות עם דרך המחשבה והדרש של הספר. ראה זוהר ח"ב, מט ע"ב:
'ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ'… 'אשר תנה הודך על השמים'. 'אשר נתת' מבעי ליה [= היה צריך לומר. י"ליבס ] או 'תנה הודך'. מהו 'אשר תנה הודך' אלא דא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא, ודוד בעא בעותיה למנגד מניה על השמים [תרגום: אלא זה הוא סוד הנהר העמוק מכל, ודוד נשא תפילתו להאציל ממנו על השמים], ודא [= וזה] הוא 'אשר', כד"א [= כמא דאת אמר = כמו שאתה אומר, שמות ג, יד] 'אהיה אשר אהיה'.
הנה גם רטוש וגם הזוהר עומדים על הקושי של שימוש במילת הזיקה 'אשר' לפני הציווי 'תנה', ושניהם פותרים זאת באותה צורה: לדעת שניהם יש לפרש 'אשר' לא לפי הקריאה הרגילה אלא כשם עצם פרטי המשמש כינוי לכח אלוהי.

לפי הזוהר כוח זה הוא אחת מעשר הספירות (היא ספירת בינה המכונה כאן, כמו במקומות אחרים, 'הנהר העמוק', והיא משפיעה שפע על ספירת תפארת המכונה כאן 'השמים'), ולפי רטוש הוא האל 'אשר'.

 אבל גם הבדל זה מצטמצם, באשר אף רטוש מודה שאולי יש לראות ב'אשר' לא אלוהות נפרדת אלא אחד מכינויי יהו"ה. שני המקורות מסתמכים בדבריהם על מערכת חיצונית שבה משמשת המלה 'אשר' באופן זה. רטוש מגייס לעזרתו את הספרות האוגריתית, והזוהר רומז לספרות הקבלית הרגילה לפרש כך את הפסוק 'אהיה אשר אהיה', כגון בזוהר ח"א, טו ע"א (במקום אחר, ח"ב, פה ע"א, כותב הזוהר: '"אשר" אתר דכלא מאשרין ליה'. כלומר הוא מפרש את שם הספירה באופן דומה לפירוש השם הפרטי 'אשר' בבראשית ל, יג; גם רטוש רמז כאן לשם פרטי זה). להקבלה זו ומשמעותה עוד נשוב בפרקים הבאים, שבהם ישתלבו גם יסודות דומים נוספים.
במקום אחר (ח"א מט ע"א), אף מלמדנו הזוהר, בדומה לרטוש במובאה דלעיל, ש'אשר' הוא הזכר של 'אשרה', הידועה כאלילה כנענית. יתר על כן: לדעת הזוהר שם גם 'אשרה', כמו 'אשר' (ואף 'בעל'), היא שם קדוש בעיקרו, וגם לכך, בודאי, לא יתנגד רטוש (אומנם לדעת הזוהר קדושתו של שם זה בטלה בגלל השימוש שעשו בו הכנענים, ובנקודה זו בודאי ייפרדו דרכיהם של השנים, הזוהר ורטוש). כידוע, הצירוף 'יהוה ואשרתו' נתגלה לאחרונה בחפירות סיני, והחוקרים החדשים מאשרים את דעת הזוהר בדבר מעמדה הקדום של האשרה כבת זוגו של אלהי ישראל.

פשר הדמיון בין הזוהר ובין רטוש


דמיון בולט זה, מה משמעותו ?

האם אפשר להניח השפעה ישירה של ספר הזוהר על יונתן רטוש למרות הקושי הנובע מן האידיאולוגיה הכנענית (ונדון בו להלן), אין להוציא זאת מכלל אפשרות, שכן רטוש התעניין בקבלה.

זאת אפשר ללמוד ממאמריו העוסקים בחיים נחמן ביאליק, שעיקרם (מלבד מליל – חידושו למוטיב – האהבה הזרה) חשיפת היסודות הקבליים ביצירות ביאליק (ועוד נשוב לכך בהמשך. לא אעסוק כאן בשאלה באיזה מידה צדק רטוש בהצבעתו על יסודות אלה אצל ביאליק). לשם עיון זה פרש רטוש בפרטות גם את יסודותיה התיאורטיים של הקבלה. אך עם כל זאת אין דבריו פרי עיסוק עצמאי במקורות הקבלה. כפי שהוא מעיד בפירוש במכתב שכתב לפרופ' תשבי לשם התייעצות על פרט מסוים במחקר ביאליק, הוא קרא שניים מספרי גרשום שלום (אחד מהם הוא Major Trends in Jewish Mysticism ) ו'משנת הזוהר' של תשבי, וכן  את ספר 'שערי אורה' לר' יוסף ג'יקאטילה, שנחשב על ידו (כמו על ידי רבים אחרים, ושלא בצדק) כמין מילון גרידא להבנת הסמלים הקבליים, והוא הסתפק ברפרוף דרכו, כפי שהעיד בעצמו: 'עיינתי במדת מה בכמה ספרי מפתח בקבלה', והוא מודה כי כדי להבין את ביאליק על בוריו 'אולי צריך אדם לקנות בקיאות שלמה בתורת הסוד של המקובלים… והוא הרבה יותר ממה שהגעתי אליו אני וממה שאומר אני להגיע אליו'.

את הסיכום הנזכר על יסודות הקבלה ערך רטוש, כפי שהוא מעיד בעצמו, 'בעיקר לפי ספרו של ישעיהו תשבי "פרקי זוהר", ובמידה רבה פחות או יותר בלשונו'.

אך מוזר מאוד , דווקא קטעי התיקון של האידרא אינם תופסים מקום חשוב בספרי שלום ותשבי, והקטעים הנוגעים לענייננו אינם מתורגמים בספרו של תשבי. ובכלל, האלמנט המשיחי של האידרא לא עלה במחקר אלא במאמרי שנתפרסם בשנת תשמ"ב, ואיננו מצוי בספרי שלום ותשבי. ועוד, נראה שהעיון הסיסטמאטי של רטוש בספרים אלה, זמנו סמוך למכתב אל תשבי, כלומר בשנת 1973 זמן רב אחרי 'ההולכי בחושך',
בכל זאת, כמה ביטויים בשיר נלקחו ישירות ובמודע מן הקבלה. המדובר במונחים קבליים מפורסמים כמו איסוף הניצוצות שנזכר לעיל (על מוטיב קבלי זה מדבר רטוש גם במחקרו על ביאליק), ואולי גם ההתנערות מהעפר שרטוש יכול היה לדעת עליה מתוך השיר 'לכה דודי', אף שאולי אין כאן אלא שימוש במליצה המקראית. צירוף אחר בשיר שמקורו בודאי בספרות המיסטיקה היהודית הקדומה שמתקופת התלמוד הוא 'אני צופה אל הכבוד' (שורה 37), כי הצפייה בכבוד היא מונח טכני חשוב ביותר בספרות זו. (והשוה את הכותרת 'שירי התגלות' שנתן רטוש לחטיבה אחת שבקובץ 'שירי חרב'.)
אך עיקר הדמיון בין שני הטקסטים, יש לתלותו לא בהשפעה ישירה אלא בקרבה שברוח.

 לשניהם משותפת שאיפת התחייה ונטייה אל המיתוס, ואפשר לצפות ששיכורי תחיה בדרך המיתוס יצמיחו פירות דומים. ואף הרבה יותר מכך. גם הזוהר (שהוא פירוש לתורה ולמגילות) וגם רטוש, לפי האידיאולוגיה שלו, מתכוונים לחיות מיתוס המצוי בטקסט משותף, הוא המקרא. אין להתפלא אפוא אם שתי נשמות שנגזרו משורש המיתוס הגיעו לדברים דומים, שחלקם באמת גנוזים במקרא. רטוש אף נעזר לשם כך במחקר החדש של המקרא וארצות הקדם, ולזוהר, בנושאים רבים, היתה מסורת חיה שהיה יכול לעוררה ולפתחה. דוגמא לדמיון שמקורו בכך אפשר לראות בהתייחסות החיובית, שהובאה לעיל, שנוקטים שני המחברים כלפי מות בניו של מייסד יריחו, וראיית מות זה כקרבן, ולא כעונש, כפי שמוצג העניין במקרא. ואכן חוקרי המקרא מצאו כאן שריד למנהג קרבן אדם בעת יסוד עיר, ורמזים להתייחסות חיובית לעניין זה נמצאים גם בספרות התלמודית. דוגמאות נוספות לעניין זה נראה להלן, כשנדון במעמדם של אלי כנען.
ענין הפירוש דלעיל על 'אשר תנה הודך על השמים' הוא בודאי מסוג זה. רטוש לא ראה את דברי הזוהר, ואיננו אלא מנסה לרדת לעומק השכבה המיתית שמעבר למה שמקובל לחשוב כפשט המקרא, ממש כמו שעשה הזוהר, ובאותה שיטה פרשנית! כאן רטוש עוד הרחיק לכת ביומרת האמפתיה שלו עם השכבה הראשונית של המקרא. בהמשך לדבריו שצוטטו לעיל בפרק הקודם, הוא כותב:
מאחר שהפסוק הראשון [תה' ח, ב] הוא פתיחה למזמור בתהלים, כאמור, וחלקו הראשון מ'יהוה' עד 'הארץ' משמש סיום למזמור זה, יש מקום לסבור כי לפנינו נוסח מקובל של פתיחת מזמור וסיומו. על כל פנים אנסה לערוך את הפסוק מן הברכה [דב' לג, כט] בתוך נוסח פתיחה וסיום זה. והרי הקטע:
כאן מביא רטוש שילוב של הפסוק מדברים בתוך הפסוק מתהלים, כששני הפסוקים מפוסקים ומנוקדים לפי ההוראה החדשה, ויוצרים כעין מזמור. אמנם בדברים דלעיל רטוש אף לא טען שמזמור כזה היה אי פעם בנמצא, שכן אין לו שמץ של ראיה לכך, וציין במפורש שזה שילוב עצמאי שלו ('על כך פנים אנסה לערוך'), אבל לאחר שהביא את המזמור הערוך הוא מתייחס אליו כאל חידוש של מזמור עתיק ומקורי, ואומר:
דומה שאבותינו הקדומים עובדי יהוה ואשר הטיבו אף השכילו לערוך דברי שיר בני טעם וקצובים יפה. ואם רק לא נחשוש לקרוא את הדברים כפשוטם, רשאים בעלי המנגינות שלנו אף לחבר מנגינה לזמר מלחמה קדום וחגיגי זה המובא למעלה. הוד קדומים לו.
אכן, רטוש כלל שיר זה גם בקובץ 'שירי חרב' שלו, ושם קרא לו בפשטות בשם: 'זמר מלחמה עתיק'. וזהו פרט המעיד על הכלל: לעיתים קרובות נראים חלקים משירת רטוש, במידה זו או אחרת. כניסיון של כתיבת מחדש של שירים עתיקים שאבדו.
מקרה מובהק של חדירה כזאת מצד רטוש אל לפנים מפשט המקרא נמצא גם בראשית השיר 'ההולכי בחושך'. השיר פותח בהתגלות 'כבוד יהוה' לעיני המשורר בהיותו בעמק הירדן. האל מתגלה לו בתופעת טבע, בענן התלוי מעל הרי הגלעד, ומואר באור השמש השוקעת. בתיאור מקסים זה מושפע המשורר גם מן התפיסה התנכית, כפי שהוארה על ידי חוקרים בעזרת מקבילות אוגריתיות ואחרות, של האל התנכי, שמרכבתו העננים, ותיאוריה הם תיאורי ענן.

הפער האידאולוגי בין הזוהר ובין רטוש

 

קובץ:Danziger, Itzhak, Nimrod, 1939.jpg

הפסל של נמרוד הצייד ,סמל של התנועה הכנענית.


כל זיקה בין רטוש לבין הקבלה תמוהה היא מלכתחילה, שהרי היא עומדת בניגוד לאידיאולוגיה 'הכנענית', השוללת את כל יצירת הגלות 'היהודית'.

רטוש היה מודע לכך, וחשיפתו את היסודות הקבליים אצל ביאליק שימשה לשם הוקעתו של ביאליק כסופר 'יהודי', ומכאן בלתי רלוואנטי לספרות העברית החדשה. טענות כאלה, הרגילות במאמריו הספרותיים של רטוש, מתבטאות גם בשם הקובץ המכיל אותם: 'ספרות יהודית בלשון העברית'.

 אבל הקורא בזהירות את מחקרי ביאליק עשוי להתרשם שאהבת המיתוס קלקלה לעתים את שורת האידיאולוגיה, ובניגוד לעמדתו המוצהרת, האלמנט הקבלי נחשף כאן לעתים מתוך אהבה, במשפטים כגון: 'בסמולת המינית של הקבלה מהדהד המיתוס של האלים בתור כוחות עליונים של ההפראה והלידה'. רטוש הרגיש כנראה שיש משהו משותף בינו לבין הקבלה, המדגישה כמוהו את המיתוס והתחייה.
אילו ידע רטוש את הקבלה ממקורות ראשוניים, אולי היה מרכך את עמדתו כלפיה. אבל רתיעתו הראשונה גרמה לו להיזקק לה רק ממקורות משניים, ולעתים תוך התנצלות אף על עצם ההיזקקות. ספרי העזר והסיכום, כגון אלה של שלום ותשבי, מעצם טבעם אינם רק גשר אלא גם מחסום.

 הקורא בזוהר גופו יגלה לפניו מיתוס זוהר הצומח אורגנית מן השכבות המיתיות העמוקות שבמקראות. אבל התיאור העיוני של תורה זו אינו אלא 'משנת הזוהר', הרצוף הנחות עיוניות וסכמות הנראות כשרירותיות למדניות יבשות. מזווית כזאת של הסתכלות על הקבלה יכול היה רטוש להגיע למסקנה שכל יצירה המושפעת ממנה לא תוכל לדבר אל הנוער העברי, ואינה אלא עניין למלומדי האוניברסיטאות. ומסקנה זו בדיוק הסיק לגבי יצירת ביאליק, כתוצאה מחשיפתו את האלמנטים הקבליים שבתוכה.

מה בין משה דה ליאון לבין יונתן רטוש?

לו רצה, יכול היה רטוש לרכך גם את משפטו לגבי החו"ליות של הקבלה.

 ספר הזוהר נכתב אומנם בספרד, אבל לא במקרה יוחס על ידי מחברו לתנא ארץ ישראלי, ר' שמעון בר יוחאי, והתיימר להיכתב בארץ. ואולי קצת כמו רטוש עצמו, שאף על פי שנולד בחו"ל ושם עברו עליו עשר שנותיו הראשונות, טרח לציין שהוא 'מגידולי הארץ', ולהרחיב את הגדרת העם העברי כדי שתכלול גם אותו:

 לא רק 'ילידי הארץ' שייכים לעם זה אלא גם 'גידוליה'. הוא אף התהדר בכך שלא דיבר בילדותו אלא עברית, אף שהאמת היתה שונה במקצת. ויותר מכך אפשר לומר על קבלת האר"י, פסגתה השניה של הקבלה. זאת אמנם נוצרה בארץ ישראל, ולא במקרה: מחוללה עלה ארצה ממצרים (לשם ירד עם אמו בילדותו) כדי ליצור קבלה זו, ומתוך הזדהות עם ר' שמעון בר יוחאי.

יונתן רטוש הצעיר

אמנם ברוב יצירות רטוש אין מקום רב לחיפוש אחר זיקה קבלית, אבל 'ההולכי בחושך' מתאים לכך יותר. שכן בזה השיר, עם עמדתו המהפכנית כנגד הדת היהודית המקובלת, אפשר להבחין גם יסוד של המשך ותיקון של דת זו, גם אם רטוש היה מתכחש לכך לחלוטין, כפי ששלל כליל את הטענות שהאידיאולוגיה 'הכנענית' אינה רק שלילת הציונות אלא גם פיתוחה הקיצוני. רציפות זו מתבטאת בזהותו של האל העיקרי שעליו מדובר בשיר זה (כמו ברוב הקובץ 'שירי חרב') שאינו הבעל ואלי כנען המאכלסים בדרך כלל את שירי רטוש, אלא יהו"ה (גם אם חלק מתיאוריו מושפעים מתיאורי הבעל הכנעניים), ושרוב המקורות ושיבוצי הלשון שבו הם מקראיים, ואף מן היהדות המאוחרת, ולא כתבי אוגרית. ייתכן שפשר הדבר בפרגמטיות מסוימת שנקט בה רטוש בשיר זה, שהוא פרוגרמטי ביותר, וייתכן גם שהמחשבה השיטתית שחויב בה בשיר פרוגרמטי כזה, דינה שתביא לתוצאות מסוג זה.

 

 ויש לזכור שתנועתו של רטוש נתכנתה בפיו 'עברית' ולא 'כנענית'. מכל מקום, הקבלה פורצת לתוך השיר, גם במודע וגם בלי ידיעת המחבר.

המשפחה האלוהית

"יהוה ואשרתו" ציור מהמאה השמינית לפני הספירה.

וכאן ישאל השואל:

אמנם יהו"ה הוא האל העיקרי ב'ההולכי בחושך', אבל איננו האל היחיד! רטוש מצרף אליו פנתיאון שלם (שורות 198-216):
ואיש ואיש ואלהיו / ועיר ועיר ואלתה / בכל גבעה, עם כל מעין / על אילנות הקדמונים / עלי במות הראשונים / עשתרְת לנפש נערה / ואשרת לאם הבית / וענת עזוזת לב / לגדוד יוצא למלחמה – / אלי דמשק וצידון / חלב, כלנה וכרכמיש / וסלע, קיר, רבת עמון / וכל אלי ערי חופי / אלי הרי, בקעה ועמק / ואלהי כל מישורי / אלי פרת ראש נהרים / וכל אלי נהרותי / כל נועדי בהר מועד / אשר בירכתי צפון.

ולפני כל אלה, כפי שכבר ראינו, משיב רטוש ליהו"ה את משפחתו (שורות 60-65):
אשר נשיב לו את אחיו / וגברותו ואת אוניו / אשר נשיב לו נשותיו / וכל בניו בני אלים, / ואת אביהו אל הים / שכן אפיק תהומותים, / …
בודאי, סינקרטיזם פוליתיאסטי כזה שונה הוא מאוד מתורת הקבלה, שעניינה שימור ופיתוח של המסורת המיתית היהודית. אבל כדי להגדיר בדיוק את ההבדל, יש לציין גם את הדמיון, שגם מכאן אינו נעדר.

שהרי גם הקבלה, במובן ידוע, החזירה לאל את משפחתו – נשותיו ובניו, אביו ואמו.

מערכת האלהות הקבלית מצוירת כמשפחה הכוללת אב ואם בן ובת, כפי נאמר בפירוש רב באידרא זוטא (זוהר ח"ג, רצא ע"א): 'י"ה אב ואם… בן ובת ו"ה'. כאן, אמנם, השם המפורש יהו"ה כולל את המשפחה כולה, ולא כמו אצל רטוש. אבל ברוב המקורות הזוהריים והקבליים השם המפורש מיוחד דווקא לבן. כידוע, גם קשריו הסקסואליים של הבן אינם נפקדים מן הקבלה, שכן ה'בת', הנקראת גם 'שכינה', אינה רק אחותו של הבן, אלא גם בת זוגו. דווקא קשר אחרון זה הוא עיקר העניין הקבלי.

 כפי שהטיב לסכם רטוש בעצמו: 'המליל המרכזי ב"זוהר" הוא סוד הזיווג'.

 גם ללשון הרבים של 'נשותיו' יש מקבילה בספר הזוהר, המדבר לעתים על שתי שכינות, ועל האל הזכרי כמצוי בין שתי נקבות, (ובדוגמתו גם הצדיק בשר ודם).
שלא כרטוש, הקבלה מדגישה שמעבר לריבוי משפחתי זה מצויה אחדות הרמונית, ההופכת את המשפחה לדמות אחת (או העתידה לאחד ביניהם בימות הגאולה). אמנם, בנוגע לכמה וכמה ציורים מיתיים שבזוהר פירוש הרמוניסטי זה איננו עולה בנקל, למרות מאמציהם המרובים של המקובלים שבאו אחריו, ושעיקר עיסוקם לא היה ביצירת המיתוס אלא בפרשנותו. מעניין שהיו גם בתוך המסורת הקבלית מי שקדמו לרטוש והבליטו דווקא את היסודות הפוליתיאיסטים שבזוהר, והם המקובלים השבתאיים.

 אצל אחדים מאלה מצינו מיתוס בוטה ביותר הכולל בין השאר תחרויות סקסואליות בין בני הזוג האלוהיים, מעשי אונס הומוסקסואליים וכדומה. אחרים, כוונתי לאסכולה של השבתאי מיכאל קרדוזו, נשארו צמודים ביותר לפרשנות הזוהר, וכל חטאם היה שהסיקו במפורש את המסקנות המשתמעות מכמה מיתוסים זוהריים.
בוודאי, לא נמצא בקבלה את הסינקרטיזם המפורש והבוטה של רטוש, הכולל את שמות האלים שהוא מבקש לצרף ליהו"ה. אמנם גם הזוהר הרשה לעצמו לפתח את המיתוס שלו בעזרת השפעות מבחוץ, כגון מן הדת הנוצרית, אבל אלו נבלעו והפכו למקשה אחת עם תורתו הקבלית.

הזוהר יכול היה להיעזר כאן ביסודות המשותפים ליהדות ולנצרות, ואף גם רטוש הסתמך הרבה על המצע המשותף של הספרות המקראית והאפוס הכנעני.

 אכן גם מצע משותף זה שב ועולה אף בספר הזוהר, שהמיתוס המונותיאיסטי שלו כולל יסודות רבים, שניתן לזהותם במיתולוגיות של עמים עתיקים אחרים בתקופה העתיקה. כך למשל צף ועולה בזוהר רמז רחוק למלחמות האלים העתיקות, העברת הירושה מדור אחד של אלים למשנהו, ומלחמות הטיטאנים. אבל כל זה איננו בדרך של שאילה סינקרטיסטית, אלא העלאת השורשים המיתיים בתוך הדת היהודית. מי שיחפש בזוהר את שמו של 'אל' לעומת 'בעל' ו'ענת' לא ימצאם כאן, אלא רק את מקבילתם היהודית, בעלת האופי המונותיאיסטי, בדבר 'עתיקא קדישא', 'זעיר אנפין' ו'השכינה'. ובמקום הטיטאנים – 'מלכי אדום'. וכדאי לציין שגם האופי המונותיאיסטי של מיתוסים אלה איננו מיוחד ליהדות באופן בלעדי, ומצוי גם בדתות אחרות, גם אם נחשבות הן ל'פגאניות'.

 רטוש בין מיתוס ואידיאולוגיה

 

יונתן רטוש

 

אבל נותרה עוד שאלה, והיא עקרונית ונוקבת אף יותר מן הקודמת שבדבר הפער האידיאולוגי בין המיתוס של רטוש למיתוס הקבלי. האם המיתוס בשירת רטוש הוא בכלל מיתוס במובנה הדתי של המילה?

האם רטוש מתייחס 'ברצינות' וביחס דתי אל האלים המאכלסים את שיריו, או שאין זו אלא צורת התבטאות לבטא אידיאולוגיה לאומית מסוימת, או השקפה על בעיה אנושית אחרת?

כל חוקרי רטוש שראיתי שנגעו בשאלה זו, ענו עליה בשלילה, ולא ייחסו למיתוס הרטושי משמעות דתית אמיתית.

וכך כתב, למשל, ידידיה יצחקי, במאמרו על 'ההולכי בחושך':
גם רטוש מכוון לתחיה לאומית, על פי דרכו, בעקבות תחיית המיתוס. ברם, קשה להניח שהוא אכן רואה במיתוס הכנעני נוכחות דתית, ממש שבממש, כפי שרואה קורצווייל את המיתוס היהודי אצל א.צ. גרינברג. יש להניח שרטוש, עם שהוא מבקש להעניק לה משמעות פוליטית, רואה בתחיית המיתוס העברי-כנעני סמל אידאי, ההופך בשירתו לאמצעי אומנותי רב עוצמה. לא רק המיתוס עצמו, ולא רק ההיסטוריה הם סמל לאידאה ולהשקפת עולמו של רטוש, גם תחיית המיתוס וניכוח ההיסטוריה משמשים בידיו סמל פוליטי ואמנותי כאחד. אפשר להניח שרטוש מבקש להחיות, בפועל, את תודעת המיתוסים העבריים והפיכתם לגורם תרבותי פעיל, שישמש יסוד לתרבות עברית חדשה, מתפתחת, בדומה לתפקידו של המיתוס היוני בעיצוב תרבות אירופה. לזאת, כנראה, מכוון השימוש האינטנסיבי במוטיבים מיתולוגיים בשירת רטוש בכללה, ובשיר "ההולכי בחושך" בפרט. אלא שאין בכך די כדי להפוך את המיתוס לממש, למציאות, והוא נשאר בגדר פיקציה, וככל הנראה גם לגבי רטוש עצמו.
יעקב שביט ייחס למיתוס הרטושי ממשות גדולה יותר מאשר אצל שאר החוקרים. הוא מתפלמס כנגד דן מירון שסבר שהמיתוס אצל רטוש משמש רק כעולם דימויים ומטפורות לביטוי עמדתו האישית ולהגדרה של מצבים אנושיים 'מודרניים', וקובע לעומת זאת ש'המיתוס בשביל רטוש הוא רב תפקודי, שכן הוא עולם מלא, לגיטימי ורלונטי לביטוי חויותיו ותודעתו של האדם העברי-המודרני'. אבל בין 'תפקודיו' הרבים של המיתוס גם שביט לא מנה את זה הדתי. גם בשבילו אין המיתוס הרטושי מיתוס במשמעות הראשונה של המלה.
לא אכחד, למיתוס בשירת רטוש תפקודים רבים. הן 'אנושיים מודרניים' והן אידיאולוגיים. התפקוד הלאומי האידיאולוגי בולט במיוחד בשיר 'ההולכי בחושך', שהוא, כאמור, שיר פרוגרמטי ביותר, ומוקדש לתחייה הלאומית העברית, ורב מניינו של השיר (או של ה'מזמור', כפי שכינהו רטוש), אינו עוסק בצד המיתי, ואפשר לומר שהאידיאולוגיה היא עיקר השיר, והמיתוס אלמנט משני, בעל תפקיד באידיאולוגיה הלאומית. ובכלל, האידיאולוגיה היתה עיקר אצל רטוש, והוא החשיב אותה אף יותר מאשר את שירתו (ולא כמו מבקריו), כפי שכתב במפורש לעדיה גור חורון (= אדולף גורביץ). ואף השקפתו על ההיסטוריה – גם היא 'מיתוס' במשמעות של המונח הרגילה במדעי החברה – לא שלטה על האידיאולוגיה שלו, שהצטיינה תמיד ברציונליזם, אלא נשלטה על ידה. בניגוד לחורון, האידיאולוג השני של 'הכנעניות', שהגיע לכך מתוך מחקר ההיסטוריה, רטוש אימץ את ההיסטוריולוגיה (כך כינה זאת רטוש עצמו במכתב הנזכר) של חורון כיוון שהתאימה להשקפתו האידיאולוגית. דוגמא מעניינת להבדל זה שבין שני השותפים אפשר למצוא במחלוקת שביניהם בעניין חניבעל, שחורון ראה בו גיבור עברי, מתוך השקפתו ההיסטורית, ורטוש שלל תואר זה ממנו מכיוון שלא היה בן הארץ.

עם כל זאת אינני מסכים לדעת החוקרים הנזכרים. שם התואר 'חילוני' המתקשר תמיד לרטוש ולתנועתו לפחות איננו מדויק. רטוש הוא יוצרו של מיתוס דתי חדש, ובכך הוא אולי דתי יותר מהרבה דתיים. הדרישה המשתמעת מדברי החוקרים, שמיתוס דתי 'ממשי' צריך להיות מנותק מתפקוד אנושי, היא השקפה רומנטית של מי שאין עיסוקם בחקר המיתוסים הקלאסיים גופם, ואין הם יודעים, כי אלה תמיד משמשים גם 'תפקודים' אנושיים. כך בוודאי כשמדובר במיתוס היהודי ובאידיאולוגיה של תחייה לאומית. המיתוס היהודי קישר תמיד בין מצב האומה למצב האלהות, כך במקרא ובדברי חז"ל ובקבלה, ואף לתיקון שבאידרא נודעת משמעות של תיקון לאומי ומשיחי. ומאידך גיסא גם בשיר 'ההולכי בחושך', בצד תקומת העם מדבר רטוש – ומתכוין לדבריו! – גם על תקומת האל. ובהקשר זה אציין ששם השיר 'ההולכי בחושך' מציין, לפי דעתי, בראש ובראשונה את האל, ולא את העם, כפי שסבר יהושע פורת; וכן הכינוי 'מזמור', שקבע רטוש לשיר זה בכותרת משנית, מעיד על האופי הדתי שביקש המשורר לשוות לשירו. המשמעות הלאומית של המיתוס אינה מפחיתה את הצד הדתי שבו אלא מחזקת אותו, כי אל של עם, הקם לתחייה בתחייתו, עושה רושם ממשי יותר מדימוי פרטי של משורר. אמנם בזוהר הצד הדתי המיתי הוא העיקר, והאספקט הלאומי נלוה אליו, ואצל רטוש ההפך הוא הנכון, והוא מוסיף נופך דתי לאידיאולוגיה הלאומית שלו. בכך מאפיינים שני המקורות את תקופותיהם: בימי הביניים הדת היתה העיקר, ובמאה האחרונה – האידיאולוגיה הלאומית והחברתית. כידוע, גם תנועת לאומיות אחרות בזמן החדש ליוו את האידיאולוגיה שלהן בהחייאת המיתוס הקדום. אבל בשאלת ממשותם הדתית של מיתוסים אלה, יש לבדוק כל מקרה לגופו. כי הדמיון התרבותי והשפעת הסביבה אינם אלא רקע להופעת היחיד, וידיעתם לא תמצה את יצירתו.
אפשר לטעון בצדק שממיתוס אמיתי לאומי חברתי יש לצפות שיווצר גם אתוס, ריטואל או פולחן. אכן, קבלת ספר הזוהר הצמיחה יבול רב בשטח זה: ההנהגות הכוונות והתפילות הקבליות, ששינו את פרצופה של הדת היהודית במאות השנים האחרונות, ואין לכך מקבילה אצל רטוש. אבל חיסרון זה נעוץ לא בכוונתו של רטוש, אלא בחוסר הצלחתה החברתית של 'דתו', ועל הסיבות לכך נצביע בהמשך. רטוש עצמו רצה כנראה ליצור גם אתוס דתי (עם ההסתייגות שתובא להלן). התחלה צנועה בכיוון זה אפשר לראות בשירו 'את נשמת' (בתוך הקובץ 'בארגמן'), הפונה אל פנתיאון אלי כנען, ונכתב כעין תפילת 'רקווים' לעילוי נשמת אביו, ושחוגים חילוניים מסויימים אימצוהו כתחליף ל'אל מלא רחמים'. ואפשר גם לצרף לעניין זה את 'זמר המלחמה העתיק' שנידון לעיל, שרטוש שילב מפסוקי התנ"ך המזכירים את 'אשר', והציע, כזכור, ל'בעלי המנגינות שלנו' לחבר לו מנגינה. ועוד נזכור ששם המאמר שבו הציע רטוש את פירושו לפסוקים אלה הוא 'אשר אלהינו'.
אמנם לא כל 'תפקודו' של המיתוס אצל רטוש הוא במישור הלאומי. צד זה, שמובלט יותר בשיר 'ההולכי בחושך', איננו עיקר בשירים מיתיים אחרים של רטוש, וביניהם כאלה שהגיעו לרמות שירה נשגבות בהרבה על 'ההולכי בחושך', שהוא השיר הפרוגרמטי ביותר, אבל איננו הטוב שבשירי רטוש. בשירים אלה משמש המיתוס גם מטרות אחרות, כגון לשם הדגשת מצבו הקיומי של האדם בכלל או הארוס ויחסי שני המינים בפרט, וכבר הצביעו על כך החוקרים. יתרה מזאת, בתחילת דרכו של רטוש מצאנו שהמיתוס שימש לו אפילו לשם אידיאולוגיה אתיאיסטית. כך בשיר 'קרבן מנחה' (בקובץ 'חופה שחורה'), ששם, במקביל לאל הנילוס ולמולך העתיקים, היום: 'לא אב ולא רבון! אני רבון ואב, / דורך במתי-עב, קובע מזלות!'. אבל רב גוניות מטרותיו של המיתוס גם היא מיסודות מהותו, ובשיר זה עסקינן במיתוס של האלהת האדם, ולא ברעיון המופשט של האתיאיזם. לשם רעיון מופשט אין צורך במיתוס, ומיתוס שכולו מגויס לעניין אחד איננו מיתוס. כך אשיב גם למי שיטען כנגד הסתירות בפרטי המיתוס של רטוש: במיתוס אין לחפש עקביות, לא אצל רטוש ואף לא בספר הזוהר. לרטוש יש כמובן תודעה של מי שבעצמו יצר את המיתוס, כפי שאפשר ללמוד הן מעצם דרכו השירית והן מהגדים מפורשים כגון זה דלעיל: 'אני רבון ואב, דורך במתי עב, קובע מזלות'. את ההשראה ליצירה כזאת קיבל רטוש משיכרון המלים שלו וההיעזרות בחומרים העתיקים, כשכבות המיתיות שבתנ"ך ובכתבי אוגרית, והן בהשגה בחלום לילה, כפי שאפשר ללמוד משירו 'חלום', בקובץ 'שירי חרב', ששם קבע רטוש כי החלום 'בורא חיים / אלים ואנשים'.

רטוש בבית קפה שנות השישים.

גם בתודעה זו יש אמנם כדי להחליש את תוקף המיתוס בעיני כמה קוראים, אבל באמת לא קשיא: אפילו יומרתו של אדם ליצור מיתוס, אין בה כשלעצמה סתירה לממשותו, שהרי גם המיתוסים העתיקים נוצרו בידי אדם, וחודשו במודע. כך, למשל, מחברי הטראגדיות העתיקות, כסופוקליס ואוריפידס, לא היססו לשנות את המיתוסים העתיקים ולהתאימם לצורכם. וכן גם ספר הזוהר, שלא רק נהג כך למעשה, אלה גם ניסח תיאוריה, מיתית אף היא, המוכיחה את מודעותו ליסוד החידוש והיצירה שבמיתוס: המילה המתחדשת מפיו של המקובל הנאמן יש בה כוח לארוג וליצור שמים חדשים וארץ חדשה. אכן, גם על רטוש אפשר אולי לומר מה שאמר הזוהר על גיבורו (ח"ג, עט ע"ב): 'עליה כתיב [= עליו נאמר, קהלת י, יז] "אשריך ארץ שמלכך בן חורין". מהו "בן חורין" דזקיף רישא לגלאה ולפרשא מלין ולא דחיל [תרגום: שמרים ראש לגלות ולפרש דברים ואינו ירא]. מהו "מלכך" דא הוא רשב"י מאריה דאורייתא מאריה דחכמתא [= זה הוא ר' שמעון בר יוחאי בעל התורה בעל החכמה]'. 'בעל' פירושו כאן: מי שעושה ברכושו, ואף באשתו, כרצונו.
ועוד גורם חשוב מחשיך את העיניים מלראות את היסוד הדתי אצל רטוש. הנטייה למחשבה במסגרות וקטגוריות חברתיות קבועות, וחוסר אמון במי שחורג מהן. בעיני הציבור שלנו אין 'דתי' אלא התומך בדת היהודית, והמתנגד לה הריהו 'חילוני', ואם הוא מדבר על אלי כנען – שידבר. חוסר הבנה כזה מצינו גם בהתייחסות לאידיאולוגיה המיוחדת של רטוש, שבדרך כלל לא הוכרה ככזאת, ועשאוה סניף לאויביה המובהקים, כגון קורצווייל שראה בה ביטוי קיצוני של הציונות החילונית, או אחרים שסיפחוה ל'פעולה השמית'.
קביעתי בדבר מעמדו של המיתוס אצל רטוש נשענת בראש ובראשונה בפשטות גמורה על דברי רטוש עצמו, ועל המיתוסים שהוא מביא בשיריו. לדעתי הרוצה לכפור בממשותם הוא המוציא מחברו ועליו הראיה. אמון זה מתחזק עם הצלחת ההשוואה דלעיל בינו לבין המיתוסים הקלאסיים, כגון זה של הזוהר, ובמיוחד כאשר השוואה זו העלתה קרבה שברוח יותר מאשר שאילה ספרותית. אם המיתוס של רטוש מתאים לקטגוריות הקלאסיות, אין כל סיבה לנהוג בו בשונה ממה שאנו נוהגים בהם. אמנם, בכל אלה אין הוכחה גמורה, כי זו איננה אפשרית במקרים כאלה, התלויים בראש וראשונה בהתרשמותו האישית של הקורא מן האמת הפנימית שבמקור. ואכן, מכורתה של קביעתי היא ברושם שהשאירה עלי יצירת רטוש בכללה, ובפרט השירים המיתיים. מאז שעמדתי על דעתי מיתוסים דתיים מוצאים מסילות לנפשי, וכבר בימי נעוריי התלהבתי מן המיתוס שבשירי רטוש, וחשתי בהם אמת דתית, כלומר נוכחות של אישיות אלהית, ואיני יכול שלא להתקומם כנגד הקביעה שאין אלה אלא 'פיקציה'.
ועוד. השיר 'ההולכי בחושך' פותח, כאמור, בהתגלות דתית, ובציון נסיבותיה האישיות, הזמן והמקום. וגם עדות זו קשה לפתור בלא כלום. וזה לשונה:
אני ראיתי את כבוד יהוה / בירח התמוז / בשחר ליל אהבים / במלחמיה היפה / אשר בעמק הירדן /
ציון הזמן והמקום אופייני להתגלויות מיסטיות, וראש לכולן מראה מרכבת יחזקאל הפותח במלים (יח' א, א):
ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחודש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים.
הד להתגלות זו נמצא גם לקראת סוף 'ההולכי בחושך', בתיאור תקומתו העתידה של האל (שורות 733-724):
אז דורש דמים ירח מנחה / והופיע אור עננו / ודרך במתי ארץ / ראשי מצוקים יפסע / כגיבור מתרונן מיין / כאביר שוטף במלחמה / בסופה ובשערה דרכו / ועל אויביו יתרונן / ההרים ירקדו כאלים / גבעות כבני צאן.

האמון במיתוס של רטוש נשען גם על עמוד נוסף. לדעתי, רטוש לא יכול היה להתמיד ברדיקאלית האידיאולוגית שלו בלא אמונה דתית.

 הוזים אידיאולוגיים קיצוניים לא חסרו אמנם בימי תחיית עמנו, אבל אף אחד מהם גם אינו מתקרב לדרגתו של רטוש.

רטוש התכוון לא רק לשכנע את הישוב לוותר על זיקתו היהודית, אלא אף לכבוש את המזרח התיכון כולו, עד לנהר הפרת, ולהטמיע את כל תושביו הערביים בתרבות העברית החדשה. וזאת על בסיס הישוב העברי הקטן בלא כל סיוע של עלייה חדשה, שלא האמין באפשרותה, כי כפר באידיאולוגיה הציונית ובכוחה.

באמונה זו, הבזה לניחומי הנוסטלגיה של העבר הקרוב וקשרי המשפחה, ונקייה לחלוטין (יותר מכל אידיאולוגיה אחרת במחננו) מכל שמץ של גזענות, באמונה זו נשאר רטוש כל חייו, ולא נטשה, ולא הסכים לכל פשרה, אף שנוכח שהוא כמעט בודד במערכה.

 אופיו העיקש של רטוש לא יספק אלא חלק של ההסבר. לפנינו אמונה דתית ונאמנות דתית. ולא רטוש לבדו נזקק לסיוע דלעילא – שהרי איך יכבשו החיילים העבריים המועטים את המזרח כולו, ודאי בעזרתו של 'יהוה עזוז וגבור / יהוה איש מלחמה / קומה יהוה ויפוצו אויבך / וינוסו משנאיך מפניך' ('ההולכי בחושך' שורות 70-73). ואולי בעזרת אחותו, בתולת ענת יבמת לאומים: 'וענת עזוזת לב / לגדוד יוצא למלחמה – / אלי דמשק וצידון / …' (שם שורות 205-207. 'אלי' מנוקד באלף צרויה, אבל לדעתי נרמזת כאן גם משמעות הקריאה ההומופונית בחטף סגול).
ובכל זאת יש משהו בהרגשה הכללית, שממשות המיתוס הרטושי פחותה בהרבה מממשותו המיתוס הזוהרי. אבל אין די בכך כדי לבטל כליל את הממשות המיתית אצל רטוש. ושוב, ביטול כזה מקורו באי הבנה נכונה של אופי המיתוס בכלל. כאשר מדובר במיתוסים אין להסתפק בקביעה אם הוא 'ממשי' או לא, באלה יש להבחין בדרגות שונות של תוקף אונטולוגי. בעניין זה עסקתי באריכות במקום אחר, ושם ניסיתי לסווג את גלגוליו של המיתוס היהודי במקורותיו הקלאסיים לפי מידת תוקפו האונטולוגי של כל שלב.

האם הטיף רטוש לחידוש פולחן הכעל והעשתורת ?

פורת, יהושע , שלח ועט בידו‏

 מעמדו השולי, האינסטרומנטאלי, המשתנה והשרירותי משהו של המיתוס אצל רטוש יסווג אותו בלא כל ספק בתחתית הסולם הנ"ל, ועם זאת, סבורני, רטוש הוא מן היוצרים בעלי דרגת המיתיות הגבוהה ביותר בספרות העברית החדשה.
עם היותו של המיתוס מרכיב חשוב בעולמו הרוחני של רטוש, גם הוא חש כנראה בחולשתו האונטולוגית היחסית. לפיכך רטוש לא עשה מאמצים רבים להנחיל את תחושתו הדתית לחסידיו, שכנראה לא היו מוכשרים לכך, והמיתוס הדתי לא היה ליסוד מהותי באידיאולוגיה של התנועה 'הכנענית', ונשאר כנופך אישי בלתי מחייב המיוחד למשורר יונתן רטוש.

אכן מצינו באחד מגליונות 'אלף' (נובמבר-דצמבר 1950) תשובה לשאלה 'המטיפים אנו לחידוש פולחן בעל ועשתורת'.?

 התשובה היא שלילית, והמיתוס הכנעני מוצג רק כמורשת תרבותית לאומית שיש לדעתה. התשובה איננה חתומה וכנראה איננה של רטוש, שלא השתתף כלל באותו גיליון (אולי המשיב הוא אהרון אמיר).
כאן יימצא גם השורש להבדל הגדול בהצלחתו ההיסטורית של המיתוס של רטוש לעומת המיתוס של ספר הזוהר. בעוד שהזוהר השפיע עמוקות על הרגשתם הדתית של דורות רבים, וגרם לשינוי מעמיק של הדת היהודית, הרי המיתוס של רטוש, עם גאוניותו של האיש ועומק החוויה שביטא, השפיע על מעטים בלבד, והשפעה חיצונית בלבד. האידיאולוגיה 'הכנענית' נחלה כישלון חרוץ בציבור הישראלי, ולא כל שכן ניצני הדת הרטושית, שאף עצם קיומה לא הוכר אפילו אצל החוקרים. אין כאן המקום לתיאור הסיבות לכישלון זה הנעוצות ברובן בהלכי הרוח של החברה. אבל מקצת האשם תלוי ביצירת רטוש בעצמה, וההשוואה לזוהר תעזור לחידוד העניין ובירורו.

המיתוס של הזוהר

המיתוס של הזוהר, עם מהפכניותו והתנערותו, צומח אורגנית מן המסורת הקודמת, והתגבש על ידי קבוצה חשובה של מקבלי המסורת ומוסריה, בלב היהדות. מצב זה התבטא גם באידיאולוגיה של בני הקבוצה, שאת חידושיהם כינו בשם 'דברים חדשים-עתיקים', ואף בשם שקראו לעצמם: 'מקובלים', כלומר: מקבלי מסורת. שינוי אורגאני כזה, בעל שורשים עמוקים, כאשר נעשה בידי יוצרים בעלי השראה, הוא שגרם את השינוי ביהדות. ולא רק הזוהר, אלא שאפילו שבתי צבי, המהפכן הרדיקלי של היהדות, צמח מתוך מעמקי המסורת היהודית והסתמך עליה, ומכאן ההצלחה הגדולה שנחלה תנועתו בראשיתה.

המיתוס של רטוש

 


לא כך אצל רטוש. עם כל גאון רוחו, הריהו איש אחד. והאידיאולוגיה הקיצונית שלו, שהעבר הקרוב ביותר שהיא מכירה בקשר עמו הוא מלפני אלפיים וחמש מאות שנה, קשה לה להתקבל על דעתה של אומה אורגאנית, המקיימת מגע מתמיד עם עברה.

התנועה הרוחנית 'הכנענית' היתה יכולה להיות מורכבת רק מאנשי רוח מרמתו של רטוש, המסוגלים ליצור תרבות כמעט יש מאין (אכן, בשירת רטוש מצאנו גם ביטויים רבי עוצמה של מודעות ליחידותו, שהוא מתייחס אליה באופן אמביוולנטי: בתחושת חטא מהולה בגאוה ). בשביל הציבור הרחב, אידיאולוגיה כזאת פירושה היחיד הוא חוסר כל תרבות, וזהות לאומית המושתתת על כוחניות ואדמיניסטרציה בלבד.

אידיאולוגיה זו לא חסרה גם פרכה פנימית גלויה לעין: התרבות העתיקה לא יכלה לקום לתחייה אלא בתיווך של ההיסטוריה התרבותית היהודית, שלולי היא, אפילו השפה העברית לא יכלה להיות שפתו של רטוש. מסיבה זו, אפילו חלק ניכר מתלמידי רטוש המובהקים נטשוהו לטובת אידיאולוגיות פחות רדיקאליות, המכירות ברציפות כלשהי בין היהדות והציונות לבין התחייה העברית (כנראה, גם הם לא ייחסו רצינות לאמונתו הדתית). וכפי שראינו, רטוש עצמו לא יכול לעמוד בתביעה זו, ויש ביצירתו יסודות רבים מן היהדות המאוחרת. מכל מקום, אין לפקפק בעוצמתה של יצירת רטוש, ולא בעצמת המיתוס שלו – מיתוס תיקון האלהות, שעל ממשותו המיתית למדנו מן האידרא, כפי שנלמד מרטוש פרק על האידיאולוגיה של התחייה הכרוכה במיתוס זוהרי זה. אין להירתע מהשוואות בין יוצרים בעלי נטיות דומות גם אם הם שייכים לתקופות רחוקות זו מזו והם בעלי רקע רוחני שונה בתכלית. השוואה כזאת, אם תביא בחשבון את כל ההבדלים שברקע ובאישיות, תוכל להעמיק את הבנתנו את היסוד המיתי והדתי, שלעולם איננו חדל מרוח האדם.

ראו גם

יונתן רטוש בויקיפדיה

יונתן רטוש זכרונותיו של בן

השיבה לאבו דיס :חיים גורי על יונתן רטוש

מילון התחדישים של יונתן רטוש

יונתן רטוש בפיסבוק

עוד על התנועה הכנענית

הכנענים בויקיפדיה

יפים הם הלילות בארץ כנען :על אהרון אמיר

איתן איתן משורר כנעני

בראשית הייתה פלסטין -כנענות ערבית

טרזן בארץ הקודש

עוד על חקר הקבלה

פנחס שדה היוצר כאלוהות- על עוד יוצר קבלי

האתר של פרופסור יהודה ליבס

יהודה ליבס חוקר קבלה שנוי במחלוקת

חוקר הקבלה גרשום שלום

איך ללמד קבלה

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 482 שכבר עוקבים אחריו