בריאת העולם נוסח המאה ה-21

 

"הכפיל הוירטואלי " של משה מנשהאוף הוא ספר מדע בדיוני מקורי שמתמודד עם הנושא הגרנדיוזי מכל בסיפורה  של חבורת מדענים שבוראים  עולם שלם בזעיר אנפין ובתוכו בני אדם וצריכים להחליט מה הלאה.

האם המדע הבדיוני גווע ? יש רבים שחושבים כך ומצביעים על העובדה שכיום רוב ספרי המד"ב שנמכרים בחנויות הם למעשה סיפורי פנטזיה על כישוף ויצורים על טבעיים ולא דווקא על רעיונות מדעיים מדהימים ומרחיבי  אופקים ותיאורים של חברות בעתיד,ומעלים את השאלה האם ציבור הקוראים הצעיר לפחות איבד כל עניין בנפלאות המדע והטכנולוגיה בעתיד לבוא.
גם בספרות הישראלית קשה יותר ויותר למצוא רומנים שעוסקים במדע בדרך זאת או אחרת.
אבל יש יוצאי דופן.

משה

 הסופר והמו"ל משה מנשהאוף פירסם לאחרונה ספר בשם "הכפיל הוירטואלי " שהוא רומן מדעי בדיוני כמו מהסוג הישן הקלאסי שבמרכזו עומד תיאור של ניסוי מדעי מדהים עם השלכות שלא יאומנו ממש.
זהו ספר המדע הבדיוני השני של מנשהאוף.

אופוריה


ספרו הקודם של הסופר  היה "אופוריה " (כינרת ,1994) . גם הוא ספר מדע בדיוני שעוסק בתיאור מאמציו של איש שלום להביא שלום לעולם ולחסל את קבוצות הטרור האידיאולוגיות השונות באמצעות טכנולוגיות על ממקור עלום.
בספר היו רעיונות מעניינים בהחלט ובראש ובראשונה בתיאור האידיאולוגיה החדשנית שעומדת מאחורי קבוצות הטרור, הדיקיוניזם " המבטלים את הצידוק לשיטה הדמוקרטית המוכרת לנו בטענה שאבד עליה הכלח והיא נשלטת בידי מומחים ביחסי ציבור ופרסומאים המשעבדים למעשה את האזרח הפשוט ולכן לא הוגנת באמת שכן זה שזוכה בבחירות מצליח לא בגלל היותו הטוב ביותר אלא בזכות יכולתו להשיג  את התועמלנים ופירסומאים הטובים ביותך לשירותו,כך שהמאבק הוא לא בין מתמודדים אלא בין אנשי יחסי ציבור. במקום זה הם טוענים שיש לבחור שיטה חלופית לדמוקרטיה המוכרת לנו שבה הפרט מביע את דעתו על כל דבר .האידיאולוגיה שלהם מתבססת על ההנחה שהמין האנושי היגיעה לשלבים מתקדמים בחי החברה והטכנולוגיה אבל מצד שני הצטמצמו תחומי הידיעה המקצועית של האדם .עם זאת הוא יכול להיחשף לכל מידע שידרוש בכל רגע שיחפוץ הוא יכול לחיות בכל מקום ולראות כל דבר.. אך בשל מגבלותיו אין ביכולתו להשתלט על כל המידע.לכן יש לייחס חשיבות רבה יותר לתחומי בקיאותו מאשר לתחומים אחרים ולתת לו אפשרות להשפיע בתחומים אלו. .
וכך האידיאולוגיה המרכזית של הדיקיוניזם היא של …..שלטון שבו כל מי מבין בנושא מסוים יוכל להצביע ולהביע את דעתו באותו נושא בלבד . מלאכת המיון והבקרה תעשה בידי אמצעים ממוחשבים אובייקטיביים מערכות תקשורתיות ממוחשבות והם יקבעו באיזה תחום כל אדם יוכל לשפוט. ולחוות את דעתו או להביע את נטייתו. האמצעי האובייקטיבי הזה יציג לפני הציבור את הנושאים הנדונים ואף יבחר ויכשיר אנשים פוטנציאליים אשר ימלאו בעתיד תפקידים שנקבעו מראש. הם שיסווגו את הדעות המושמעות בידי המומחים בכל נושא ויעריכו את מידת חשיבותן.
מה שנותר לעשות הוא רק לסלק את אנשי המשטר המסורתיים לפנות את הבמה לסוג משטר חדש מותאם יותר לצרכים החדשים של האדם והעולם. ואכן מפלגות הדיוקניזם במקומות שונים יוצאות למלחמת חרמה בדמוקרטיה באמצעות אירגוני טרור שונים שמקבלים את רעיונותיהם ותופסות את מקומו של הקומוניזם והאיסלאם הקיצוני בעולם שלנו כמציגות חלופה רעיונית לדרך השלטון
.( אופוריה ע' 52-55) .. .

אולם מנשהאוף לא ידע לפתח את הסיפור כהלכה.

כך למשל הוא הקפיד להשאיר בסוד את הזהות של המקור העלום של טכנולוגיות העל גם עד הסיום ורק חשף שהמדובר בזקן מוזר ויצר רושם שהוא עצמו הסופר אינו יודע : מי האיש ?

 היו רמזים שאולי הזקן הנ"ל אינו אלא האידיאולוג שיצר את האידיאולוגיה של הדיקיוניזם  ומת בצורה מסתורית בראשית הספר.אבל זהו רק ניחוש. מנשהוף לא באמת טרח להסביר זאת לקורא שמסיים את הקריאה מאוכזב ומתוסכל.

הכפיל הוירטואלי

הכפיל הוירטואלי   ( כתב ווב, 2008) עוסק במדענים החוקרים את פרשת פיצוץ בבניין של חברת הייטק ומגלים תגלית מדהימה החברה עסקה ביצירת יקום חדש ובתוכו בבני אדם לכל דבר החיים במציאות וירטואלית וההשלכות הן שלחברה עומדת על סף יצירת יקום חדש ותושביו הרעיון מדהים ומרתק בני אדם שמשחקים למעשה את תפקיד האלוהים ,אלא שבאיזה שהוא שלב מתברר שהטכנולוגיה המדהימה מבוססת על רמז ממקור מסתורי ועלום שנשאר בלתי ידוע למדענים ומן הסתם גם למחבר ולמעשה בלתי מובן. כך שמה שעושים המדענים נשאר גם בלתי מובן להם ובכך הספר יוצא מתחום המד"ב שמבוסס על ההבנה האנושית אל תחום הפנטזיה . .
אלא שצרה צרורה באיזה שהוא שלב מנשהאוף איבד את עצביו וכנראה מצא שהרעיון שהוא מתאר גדול מידי (ואולי גם מזעזע מידי ) ולא העז להמשיך עד הסוף עם הרעיונות שיצר דהיינו תיאור היקום החדש והתפקיד שמשחקים בו בוראיו צוות המדענים במקום זה הפרקים האחרונים של הספר מתברר לקורא לא התרחשו ב"מציאות " אלא הן חלק מרומן שכותב אחד הגיבורים שמתאר מה היה יכול לקרות אבל אין לו מושג אם כן זה מה שהתרחש.
וכאן הסיפור נקטע ללא סיום ברור באמת וללא ניסיון להסיק מסקנות מוסריות חברתיות או משהו מהניסוי המדהים .
חבל. אם הסופר היה מעיז ללכת עם הרעיון שלו עד הסוף הספר היה יכול להיות מדהים ממש בהשלכותיו.

כפי שהוא עכשיו זהו רעיון מעניין לספר שלא באמת מחזיק את עצמו. אלא אם כן יחליט המחבר לכתוב לו ספר המשך שבו ילך עם הרעיונות והשלכותיהן עד הסוף כמתבקש.
בכל מקרה ההשלכות של הספר הן מדהימות וכמובן  לאחר הקריאה אי אפשר להתחמק מהתמיהה  שמה היקום שלנו הוא אולי תוצר של מדען כזה מאיזו חברה כזאת מיקום אחר.

ראו גם  .

הכפיל הוירטואלי פרק מהספר

פרטים על הספר

"הכפיל הוירטואלי " בסוכן תרבות

אופוריה

פרטים על המחבר

הטקסט של אופוריה בגוגל

הוצאת "כתב"

הבובה המזמרת: רשימה על הפזמון הזוכה באירוויזיון 1965-ירון ליבוביץ'

 

השבוע יועלה במוסקבה בירת האימפריה הקומוניסטית לשעבר אותו מבצר של התרבות הקפיטליסטית הרקובה , תחרות האירווזיון. ולרגל האירוע להלן ניתוח של חוקר הפילוסופיה היהודית והמומחה לפזמונים ירון ליבוביץ של אחד משירי האירוויזיון הבולטים ביותר של שנות השישים,  הזוכה באירוויזיון 1965  . הלא הוא "בובת שעווה בובת קש"של סרז' גינזבורג ובין השאר מראה לראשונה שיש דמיון מעניין בינו ובין שיר ידוע של המשוררת הישראלית דליה רביקוביץ'.

ונשאלת השאלה האם הושפע הפזמון האיורוויזיוני המפורסם מהשיר של רביקוביץ' שקדם לו בכמה שנים טובות ?

 

 

 

 

 

 

Poupée de cire, poupée de son

כתב והלחין

סרג' גיינזבורג

שרה

פראנס גאל

 

Une poupée de son
Mon cœur est gravé dans mes chansons
Poupée de cire poupée de son

Suis-je meilleure suis-je pire
Qu'une poupée de salon
Je vois la vie en rose bonbon
Poupée de cire poupée de son

Mes disques sont un miroir
Dans lequel chacun peut me voir
Je suis partout à la fois
Brisée en mille éclats de voix

Autour de moi j'entends rire
Les poupées de chiffon
Celles qui dansent sur mes chansons
Poupée de cire poupée de son

Elles se laissent séduire
Pour un oui pour un nom
L'amour n'est pas que dans les chansons
Poupée de cire poupée de son

Seule parfois je soupire
Je me dis à quoi bon
Chanter ainsi l'amour sans raison
Sans rien connaître des garçons

Je ne suis qu'une poupée de cire
Qu'une poupée de son

Je n'suis qu'une poupée de cire
Qu'une poupée de son
Sous le soleil de mes cheveux blonds
Poupée de cire poupée de son

Mais un jour je vivrai mes chansons
Poupée de cire poupée de son
Sans craindre la chaleur des garçons
Poupée de cire poupée de son.

 

 

 

 

Doll of Wax, Doll of Sawdust) *

English translation ©2006 Alex Chabot

 

I am a doll of wax

A doll of sawdust
My heart is etched in my songs
Doll of wax doll of sawdust

Am I better am I worse
Than a mannequin
I see the bright side of life
Doll of wax doll of sawdust

My records are a mirror
Where anyone can see me
I'm everywhere at once
Smashed in a thousand shards of voice

Around me I hear laugh
Rag dolls
Those that dance to my songs
Doll of wax doll of sawdust

They let themselves be seduced
For a yes for a name**
Love is not just in songs
Doll of wax doll of sawdust

Alone sometimes I sigh
I ask myself what good
Singing about love this way without reason
Without knowing anything about boys

I'm nothing but a doll of wax
Only a doll of sawdust Je suis une poupée de cire
I'm nothing but a doll of wax
Only a doll of sawdust
Under the sun of my blond hair
Doll of wax doll of sawdust
But someday I'll live my songs
Doll of wax doll of sound
Without fear of the warmth of boys
Doll of wax doll of sawdust

 

בובה של שעווה או בובה  של קש?

מאת ירון ליבוביץ'
לי אישית שמורה פינה חמה בלב לתחרות הזמר של איגוד השידור האירופי, או בקיצור לאירוויזיון. בתור ילד אני זוכר את עצמי עוקב בקנאות שנה בשנה אחרי התחרות הזאת ושיריה. אני זוכר שאני אהבתי לשמוע את השירים ורציתי לדעת על מה הם שרים שם. אני מודה שטעמי המוזיקלי שינה את פניו במשך השנים. אני עכשיו מבין שרוב שירים אירוויזיוניים אלה, הם לא יצירות מופת של פופ. בכל זאת, אני זוכר לשירים המתקתקים האלה עוד זכר נעורים.
היה זה יגאל רביד שאמר בתוכנית על שירים אלה שאיש לא התיימר מעולם ששירים אלה יהיו יצירות מופת. ברובם שירים אלה הם פזמוני פופ קליל, שהוגשו לתחרות זמר כדי לנצח בה. הדגש פה זה על המילה "ברובם". מקצת הפזמונים הם יותר מפזמוני פופ קלילים והם מביאים אפילו לידי מחשבה. דוגמא מובהקת לכך היא השיר הזה, בובת שעווה בובת קש, שייצג את לוקסמבורג בתחרות האירוויזיון של שנת 1965.

השיר הזה השאיר רושם רב בזמנו ומשאיר רושם גם בימינו. השיר, בסופו של דבר זכה בתחרות של אותה שנה. זאת ועוד, במסגרת האירוע המיוחד לכבוד האירווויזיון Congratulations שנערך ב – 2005 נבחר השיר הזה לאחד מארבע עשר שירי האירוויזיון הטובים ביותר של כל הזמנים. בערך של השיר בוויקיפדיה מוזכרים שירים משפות זרות, חמישה עשר במספר, שהם גרסה מתורגמת שלו, אחד מהם הוא גרסה מתורגמת לעברית (ועל זה נדבר בהמשך). לא רק זאת אלא גם זאת, השיר הזה היה הראשון שזכה באירוויזיון שהוא לא היה בלדה מלודרמטית. עובדה זאת היוותה שינוי מרענן כנראה בתולדות התחרות, דבר שהוסיף לרושם הגדול שהוא השאיר ונוסף לכל, נושא השיר, בובה או דבר מה מלאכותי דומה בעל הרגשה מדומה של אושר, הפך להיות השראה לגיטימית לשירי אירוויזיון אחרים. שיר אחד הוא השיר שייצג את בריטניה ב1967, והוא "בובה על חוט" בפי סנדי שו, ושיר נוסף הוא שיר שזכה לטור באתר הזה, "פרימה בלרינה", השיר שייצג את גרמניה בתחרות של 1969 והושר בפי סיו מלמקויסט.

 

היוצר

סרג' גינזבורג כותב ומלחין הפזמון

על כותב השיר סרג' גיינזבורג, ראוי לומר כמה מילים. כנראה גם הוא היה אחת הסיבות לכך שהשיר השאיר רושם עז. גיינזבורג היה פזמונאי שידע לכתוב שנסונים מעולים, כמו "האקורדיון", אבל הוא התפרסם יותר בפרובוקציות שלו, כמו השיר הסונט בהימנון הצרפתי המרסייזה, והמציג אותו כשיר מליטריסטי, שלא לדבר על השיר המאד אירוטי שהוא ביצע עם ג'ין בירקין.
"בובה של שעווה בובה של קש " עצמו רצוף בכפלי לשון ובביטויים רבי משמעות, דבר המקשה על התרגום, דבר שהמתרגמים של השיר בערכים שלהם באינטרנט הזכירו לא פעם. שם השיר, שמופיע במהלך השיר בכל בית מבתיו לפחות פעמיים, גם הוא בעל משמעות כפולה. Poupee de cire, poupee de son שתורגם בעברית כבובת שעווה בובת קש" מדבר על בובה ש- cireו- sonהיא החומרים שמהם היא עשויה. Cire פירושו שעווה. המילה son פירושה סובין או נסורת עץ הדומה לסובין, שהוא חומר שבו נוהגים למלא את בובות הבד הרכות המיועדות לילדים. מעניין לציין שהצירופים הללו סותרים זה את זה, בכך שהחומרים האלה מיועדים לבניית בובות השונות זה מזה תכלית שינוי. בובה אחת קשוחה ובובה שניה היא רכה. אבל במילים האלה שעווה ונסורת עץ מסתתרת משמעות אחרת. המילים האלה עשויות להיות לקוחות מעולם השירה ואולי גם עולם ההקלטות. שעווה, או ליתר דיוק סוג של שעווה שממנו עשו בעבר תקליטים ונקראו בצרפת תקליטי שעווה, והמילה השניה son, ניתנת לתרגום גם כ"קול". השיר מדבר על "בובת קול", כלומר על בובה שיכולה להשמיע קול, זאת אומרת בובה שיכולה לדבר וגם לשיר. (להלן נתייחס לשם השיר כ"בובת שעווה, בובה מזמרת"). לבובה מדוברת יש מנגנון דיבור די פשוט בד"כ, המסוגל לומר משפטים ספורים בלבד והמופעל ע"י חוט המחובר לצווארן של בובות אלה. כפי העולה מהשיר הבובה שלפנינו היא בובה שיש לה מנגנון מתוחכם יותר שיכול להפיק שירים שלמים ומדובר בבובה מתוחכמת.
ובכן, בבית הראשון של הפזמון הבובה מציגה את עצמה:
"אני בובת שעווה, בובה מזמרת
ליבי חקוק בשיריי
בובת שעווה , בובה מזמרת
האם אני טובה יותר, האם אני גרועה יותר מבובה מיוחסת?
אני רואה את החיים דרך משקפיים ורודים בוהקים
בובת שעווה בובה מזמרת."
נראה מן הבית הזה שהבובה מאד כנה וגלויה בכל מה שקשור אליה וזאת נימה שאנו נראה גם בהמשך הפזמון. הבובה מצהירה שמחשבותיה הכמוסים, ליבה, חרותים בשיריה, כלומר שהיא לוקחת ברצינות את מה שהיא שרה ושאין לה מה להסתיר. היא מביעה בגלוי את חוסר בטחונה באשר למעמדה, האם היא בובה מיוחסת. (poupee de salon) הביטוי הזה יכול להתייחס לבובה שחייה בחברה הגבוהה של סלונים ספרותיים או אולי לבובה של סלונים לאופנה. כלומר הדוברת תוהה האם בסך הכל בובת ראווה רגילה. אבל עם התהיות שלה נראה שהיא רואה את העולם כמקום טוב לחיות בו והיא מרוצה מעצמה ומחייה. "אני רואה את החיים דרך משקפיים ורודים בוהקים". שורה זאת במקור הצרפתי היא שוב דוגמה לכתיבתו של גיינזבורג בכפל לשון. Je vois la vie en rose bonbon. הוא בעצם שילוב של שני ביטויים. Voir la vie en rose פירושו לראות את החיים דרך משקפיים ורודים, או אם תרצו "הכל טוב". וrose bonbon פירושו סוג של צבע ורוד בוהק כלומר צבע ורוד פסטל, או אם תרצו "ורוד סוכריה", ביטוי המקביל לביטוי באנגלית "ice cream colour ".


בפזמון החוזר הנימה הגלויה והאופטימית נשארת, כולל הגילוי על מידת החשיפה של רגשותיה של הבובה לעיני כל.
"תקליטיי הם ראי
שבו כל אחד יכול לראות אותי
אני בכל מקום בעת ובעונה אחת
שבורה לאלפי רסיסים של קול."
תקליטים דאז עשויים באמת להיות שקופים כמו ראי שאדם יוכל לראות את השתקפותו בהם. המוטיב של השבר מופיע כאן בנימה שעל פניה נראית עולצת. הבובה מודיעה שבתקליטה אפשר לראותה דרך פנים רבים שלה, הדימוי שעולה בדעתי הוא דימוי של קליידוסקופ. גם פה נראה שאין לה מה להסתיר. ושוב השורה "שבורה לאלפי רסיסים של קול." מדגימה את הכתיבה הדו משמעית של גיינסבורג. "brisee en mille eclats de voix" גם היא מורכבת משתי ביטויים נפרדים. Briser en eclats פירושו "לשבור לרסיסים", ואילו eclats de voix פירושו "צעקות". הדבר המפתיע פה הוא שהמוטיב של השבר, או של האדם השבור, בדרך כלל מצביע על הד עצוב, על דבר שהוא רע, ואילו כאן נראה שהבובה מתייחסת להיותה שבורה לאלפי רסיסים בשיוויון נפש אם לא בשביעות רצון.
בבית השני נקודת ההסתכלות של הבובה מתרחבת והיא מספרת לנו על קהל המאזינים שלה, ואני מודה שהבית הזה משאיר בי רושם לא נוח:
מסביבי, אני שומעת את צחוקן של בובות הסמרטוט
אלה הרוקדות לצליליהם של שירַי
בובת שעווה בובה מזמרת
הן מתירות עצמן להתפתות ל"כן", לשֵם
האהבה איננה רק בשירים
בובת שעווה בובה מזמרת."
מבית זה עולה נימה מתנשאת מצד הבובה כלפי המאזינות שלה, "אלה שרוקדות לשירים שלה", שהיא קורא להן בובות סמרטוט, לזכותה יאמר שיכול להיות שזה אירוניה עצמית כי בהחלט אפשרי שגם הבובה עלולה להחשב בובת סמרטוט. לקראת סוף הבית הבובה גם מנדבת לנו תובנה שתגיע לפיתוח בבית הבא, שאהבה היא חוויה שיש לחוות אותה ולא רק לשיר אותה. גם בבית הזה ניתן לראות דוגמא של כפל לשון, או ליתר דיוק צירוף מלים העשוי להשמע בשני דרכים. "הן מתירות עצמן להתפתות ל"כן", לשם." כלומר נכנעות בקלות לפיתוי כל שהוא, בצרפתית הוא נשמע:" Elles se laissent seduire pour un oui, pour un nom", אבל הוא עשוי להשמע כ:non' 'Elles se laissent seduire pour un oui, pour un, כלומר, הן מתירות עצמן להתפתות ל"כן", ל"לא".
עד כאן הבובה הדוברת עושה רושם של בובה המודעת למה שהיא עושה, היא מרוצה פחות או יותר ממה שהיא וחחסה למאזינותיה הוא במקרה הטוב דו – ערכי ובמקרה הפחות טוב מזלזל, בבית השלישי אנו שומעים בבירור על ספקות גלויים מפי הבובה על עצמה:
"כשאני לבדי לעתים אני נאנחת
אני אומרת לעצמי: "לשם מה זה טוב
לשיר כך על אהבה ללא סיבה
מבלי לדעת דבר על בנים?"
אני רק בובת שעווה בובה מזמרת
מתחת לשמשו של שערי הבלונדידני
בובת שעווה בובה מזמרת."

 

בבית זה אנו נתקלים בשאלה שבה הבובה מתחבטת לפעמים, שהיא האם יש טעם לשיר שירים על אהבה מבלי לחוות אותה בעצמך, או לפי השקפתה של הבובה, מבלי לצאת עם בנים. לבובה הדוברת בשיר, שכאן אנו יודעים את צבע שערה, שהוא בלונדיני, יש לעתים רגעים של התפכחות והטלת ספק. התהיות האלה מביאות את הבובה לידי מסקנה הבאה לידי ביטוי בחצי הבית האחרון החותם את השיר:
"אבל יום אחד עוד עוד אחיה על פי שירי
בובת שעווה בובה מזמרת
מבלי לפחוד מפני חומם של בנים
בובת שעווה בובה מזמרת".


הבובה הזאת ששרה שירים על אהבה לבובות שאולי דומות לה והיא עם שערה הבלונדיני, מושא התשוקה של כל בן צעיר בעל פצעוני בגרות, תאזור עוז ותצא להגשים את ייעודה: לצאת עם בחורים ולחוות את האהבה.
נימה צינית זאת של דברי אלה היא אולי איננה הקריאה היחידה של הפזמון הלא פשוט הזה. ניתן בהחלט לראות אותו כווידוי כן של בובה מזמרת המחליטה להתלבט בקשר למעשיה ועושה חשבון נפש לגבי המשך דרכה. בהחלט אפשר לפרש אותו כשיר תמים, או לייתר דיוק, הבובה אולי מתכוונת למה שהיא אומרת. אך מצד שני לא ניתן להתחמק מהמחשבה שהשיר הזה הוא תמים רק לכאורה, מכיוון שהדוברת, לפי דבריה היא, עוד לא חוותה את הדברים שעליהם היא שרה. הדבר הזה מביא למחשבה האם דבריה הם רציניים. הדבר דומה בעיני להחבטויות של טוני סופרנו למשל, שהולך לפסיכולוג בגלל חרטות, אבל עדיין ממשיך להיות מי שהוא. השיר הזה בהחלט יכול להיות שיר אירוני שבא ללעוג לאותם בנות ששרות שירים על אהבה אבל אינן יודעות מהי. העובדה שפרנס גל התנכרה לשיר הזה בהמשך הקריירה שלה, ואף סירבה לשיר אותו בהופעות.

דליה רביקוביץ' והבובה.

המשוררת הישראלית דליה רביקוביץ'

 

נושא הבובה, כאמור, המשיך להיות נושא פופולרי בתחרויות הבאות של האירוויזיון, אולם הנימה שם היתה פחות אמביוולנטית ופחות אירונית. בשיר "בובה על חוט" שייצג את בריטניה ב1967 וזכה, הנימה היא נימה של השלמה ואולי של ביקורת עצמית של אישה מפוכחת. ובשיר "פרימה בלרינה" שייצג את גרמניה ב1969 הנימה היא אמפטית, אולי אפילו סימפטית, מצד איש המתבונן בבובה בחמלה מן הצד.

וחוץ מאלה הרשו לי להציג שיר מספר עברית של דליה רביקוביץ' שבו מופיעים המוטיבים של בובה שהיא מתוחכמת, שנשברת ומרכיבים אותה מחדש כל פעם, שיש לה שער בלונדיני, אבל הנימה שבשיר היא אחרת לגמרי. מדובר בעצם על שיר מחאה.
כוונתי לשירה הידוע "בובה ממוכנת", המופיע בספר שיריה הראשון אהבת תפוח הזהב שיצא לאור בשנת 1959. למען הסר ספק אינני טוען שיש השפעה בין השירים, אני טוען שאותם המוטיבים יכולים להיות בשימוש כדי להביע מחשבות שונות לחלוטין. ברשותכם אביא את השיר כאן במלואו:
"בובה ממוכנת
בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לשברים
ונסו לאחות את שברי ביד מאֻמֶּנֶת."
"ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וציתני,
אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת."
"ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות
אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים
ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים."
"והיה לי שער של זהב והיו לי עינים כחולות
והיתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן
והיה לי כובע של קש עם קשוט דובדבן."
את השיר הזה בחרתי להביא במלואו כדי להדגים שבשיר הזה קיימים כל המוטיבים הקיימים בשיר של סרז' גיינסבורג אולם הנימה היא אחרת. יש כאן בובה ממוכנת עם שער בלונדיני שאומנם לא שרה אבל רוקדת, היא נשברת ומתקנים אותה. אבל בשיר של דליה רביקוביץ' הנימה היא מרירה וקוראת תיגר בשקט האצור שלה. יש לציין עם זאת שהקריאה הפמינסטית של השיר הזה היא קריאה אחת אפשרית, קיימת גם קריאה אקזיסטנציאליסטית של השיר הזה אבל זה לא המקום כאן לדון בשירה של רביקוביץ'.
ונדמה לי שאי אפשר לסיים את הטור הזה ללא כמה מילים על הגרסה העברית של השיר "בובת שעווה בובת קש".

 

אל תכעסי זה לא אסון

מילים חיים חפר

מול ביתך אשב שנה ואזמר לך פזמון
אם אזייף באיזה רבע טון
אל תכעסי זה לא אסון
לא אקח דבר אל פי, אף לא גרגיר של מזון
ואם אמות ככה מרזון
אל תכעסי זה לא אסון.

אעשה זאת כדי שאת
יהיה לך קצת עלי איכפת
כדי שפעם בחיי
תביטי רק אלי אלי.

אם אחד יזמין אותך לסרט או תיאטרון
תכף אתפוס אותו בגרון
אל תכעסי זה לא אסון
אם פתאום ארד לכביש כמו מוכה עיוורון
ואדרס על ידי שוסון
אל תכעסי זה לא אסון.

אעשה זאת…

אם יחסר לך פעם גרוש, סמכי עלי בנדון
מתוך הבנק אז אגנוב מליון
אל תכעסי זה לא אסון
אם תחליטי שאני אינני בא בחשבון
תכף אקפוץ דרך החלון
אל תכעסי זה לא אסון.

אעשה זאת כדי שאת
יהיה לך קצת עלי איכפת
כדי שפעם בחיי
תביטי רק אלי אלי
וזה הסוף של הפזמון.

 

ה"תרגום" של חיים חפר נקרא "אל תכעסי זה לא אסון". משתמש בדימיון של מילים אלה למילות השיר במקור. בעברית השיר הוא בסך הכל דבריו המבדחים של חולה האהבה המוכן להשתטות כדי להצהיר על אהבתו למושא אהבתו. תופעה זאת של תרגום שהוא לא תרגום הוא דבר שהיה נפוץ ביצירתו של חיים חפר.אבל פרט לכך אין בו שום דבר הראוי לזיכרון כמו הפזמון המקורי

 

. ראו גם

הפזמון באירויזיון
בובה של שעווה בובה של קש בויקיפדיה

סרג' גינזבורג

פראנס גאל

גרסאות שונות של הפזמון
"עושה חשקללמוד צרפתית :יובל דרור על הפזמון

אל תכעסי זה לא אסון : קליפ 

המשוררת דליה רביקוביץ'

 

ועוד  רשימות על פזמוני אירוויזיון:

 

הטרובדור :משירי זמר נודד :על הפזמון המנצח באירוויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה : על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1969

שמשון אולי תתבגר :על הפזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

 

הבלדה של ג'וני בלו :עוד פזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

אלוהים תהיה בן אדם :על השיר הישראלי באירוויזיון 1988

אירוuיזיון 1965

טריויזיון

פורום אירוויזיון בתפוז

מלנכוליה צרפתית בחום הישראלי : על עוד פזמון צרפתי מפורסם משנות השישים

 

והייתם כאלוהים :אמונות ב"מסע בין כוכבים"

הופיע באתר NRG

לרגל היציאה למסכים של הסרט החדש בסדרת "מסע בין כוכבים " להלן סקירה על היחס לדתות לאמונות עכשוויות ועתידניות  לאלים ולישויות עליונות באופן כללי ב"מסע בין כוכבים" ובמוחם של יוצריה .

 

"מסע בין כוכבים " היא המדריך הטוב ביותר הקיים למציאות התרבותית והדתית החדשה. (רוברט אנטון וילסון ) בימים אלה עולה על המסכים לשמחת המעריצים סרט  קולנוע חדש  ה-11 במספר בסדרת המדע הבדיונית הקלאסית "מסע בין כוכבים" .   מאז שהוקרנה לראשונה בספטמבר 1966. סדרה מפורסמת זאת עסקה במסעותיהם במאה ה-23 של אנשי צוות ספינת הכוכבים אנטרפרייז בפיקודו של קפטין קירק ברחבי הגלקסיה בחיפושים אחרי תרבויות חדשות ועולמות לא ידועים במקומות ש"בהם לא דרכה רגל אדם ". ומאז יצירתה עברו הסדרה תכניה ויחסה לנושאים שונים שעל הפרק גלגולים שונים ומוזרים בסדרות ההמשך השונות שלה "מסע בין כוכבים : הדור הבא" "מסע בין כוכבים :חלל עמוק 9" "מסע בין כוכבים וויג'ר שהתרחשו בתקופה מאוחרת יותר במאה ה-24 " ו"אנטרפרייז" שמתרחשת בתקופה מוקדמת יותר במאה ה-22 כמו גם בסרטי הקולנוע שנעשו על פיה ( בימים אלו עובדים על הסרט ה-11 בסדרה שהוא "מקדימון " העוסק בימיו הראשונים של קפטין קירק בחלל ) ובמגוון אדיר של ספרים וחוברות קומיקס. .ואחד הגלגולים המעניינים ביותר שאותם עברה הסדרה לדורותיה השונים שבהם היה היחס לנושא הדת והאמונה והאלוהות/יות . לכאורה "מסע בין כוכבים " נמנעה במודע מלעסוק בנושאים דתיים כדי לא להרגיז אף אחד בציבור האמריקני הידוע בדתיותו העמוקה , ותסריטאים וסופרים של ספרים וקומיקסים קיבלו הוראות חמורות להתרחק מנושאים אלו עד כמה שרק אפשר. עד כמה שידוע לנו היהדות והנצרות והאיסלאם והבודהיזם וההינדוהיזם ייתכן ששוב אינן קיימות במאות ה-22 ה-23 וה-24 מאחר שהן אינן מוזכרות באף פרק. אולי לתאר אותם בעתיד של הפדרציה יכול להיות עניין ומסוכן למדי בהווה של המאה העשרים וראשית המאה ה-21. . אבל מתחת לפני השטח הסדרה עסקה הרבה מאוד בנושאים של אמונה .

הגלגול הראשון.

ספינת החלל "אנטרפרייז " תוקפת מקדש יווני בנשק אנרגיה ,מסר ברור על דעתם של יוצרי הסדרה לגבי מה שאותו מקדש סימל. . בגלגול הראשון של "מסע בין כוכבים " משנות השישים הייתה זאת סדרה רציונליסטית שגיבוריה טסו מכוכב לכוכב ולא הסתירו את הזלזול המתנשא שלהם לדתות השונות של אנשי כוכבים שונים בידעם היטב שהדתות האלו כולן טועות ומטעות ,בהשוואה לדת המדע של הפדרציה .מעבר לכך הם לא החזיקו בשום אמונה פרט לניצחון הבלתי נמנע של המדע והקדמה בכל רחבי הגלקסיה . וכך האפיזודות המוקדמות של מסע בין כוכבים היו מלאות באידיאולוגיה של הערצת המדע ,הבלתי נמנעות של הקדמה ,וניצחונם הסופי והמוחלט של ההיגיון וההשכלה . הדת תוארה בפרקים אלו כאחד מהחטאים של העבר הרחוק של המין האנושי ביחד עם המלחמה העוני והדעות הקדומות של המין האנושי גדל עליו ועבר אותו לדברים טובים יותר. אמונות דתיות נמצאו כעת רק בין הגזעים הפרימיטיביים שאותם ביקרה ספינת החלל אנטרפרייז בכל פרק .ביקום של מסע בין כוכבים רק האדם יצר את החוקים והאדם גם שבר את החוקים (שלו עצמו ). עם זאת ב"מסע בין כוכבים " הופיעו כמה וכמה גזעים שאפשר לכנותם כבעלי "כוחות אלוהיים ". בסטאר טראק יש כמה סוגים של גזעים . יש את ה"רגילים" כמו בני האדם הקלינגונים הרומולאנים והוולקנים שהם בערך באותה רמה של התפתחות ( אם כי הוולקנים הם בערך קצת יותר ). יש את אלה שהם קצת יותר מכך ברמה של עוצמה אך לא הרבה יותר כמו המייסדים משני הצורה של הדומיניון, שהובסו לבסוף בידי גזעי הפדרציה ובעלי בריתם בסדרת "מסע בין כוכבים :חלל עמוק 9 " . . יש את אלה שהם בדרגה גבוהה בהרבה של עוצמה כמו הבורג ויריביהם מין 4872 מיקום האחר דמויי ה"נוסע השמיני " מסדרת סרטי האימה המפורסמת שהופיעו ב"וויגי'ר " שבכוחם להשמיד את הפדרציה ושכניה , אך בסופו של דבר זה לא בלתי אפשרי להתגבר גם עליהם. עם טכנולוגיה פחות או יותר "רגילה ". האל אפולו,  אל טיפוסי  במצב טיפוסי של מגלומאניה בסדרת "מסע בין כוכבים". ישנם יצורים שהיציגו את עצמם כאלים בפני בני האדם הפרימיטיביים כמו האל היווני אפולו שהתגלה כחייזר בעל טכנולוגיה עליונה ותו לא.הניתנת  להבסה בידי טכנולוגיה עתידנית. ולבסוף יש את אלה שהם הרבה הרבה יותר מכך שהם בגדר ישויות עליונות ושאינן ניתנות כלל להשוואה עם הגזעים של הפדרציה וניתן לקרוא להם אם נירצה באמת "ישויות אלוהיות ". . בסדרה המקורית בשנות השישים פגשו אנשי צוות האנטרפריז כמעט בכל פרק שלישי בגזע שניתן לכנותו עליון ובמונחים של "מסע בין כוכבים " הכוונה לגזעים שהם למעשה בגדר אינטילגנציות של אנרגיה טהורה . היו עוד גזע אחד או שניים כאלה וגם ב"דור הבא"ובסדרות שבאו לאחריה. אולם בסדרות החדשות יותר אנחנו כבר מתמקדים בעיקר בשניים או שלושה גזעים "קבועים " של ישויות עליונות שעימם נמצאת הפדרציה ואנשי צוות האנטרפרייז בקשר כמעט רצוף. ובהם נדון בהמשך.

האלוהים האמיתיים של מסע בין כוכבים

פרקי הסדרה המקורית של שנות השישים הושפעו מאוד מהפילוסופיה הומניסטית של היוצר אתאיסט מוצהר,לפחות לכאורה , בשם ג'ין רודנדברי  שזכה בחוגי החובבים של הסדרה בכינוי "הציפור הגדולה של הגלקסיה " רמז להיותו "הבורא " של הסדרה ושל היקום שלה. אבל רודנדברי גם נודע (ובחוגים מסויימים לשימצה ) ביחסו המזלזל והעוין לדת מכל סוג שהוא . בראיון למגזין "ההומניסט " ב1991 כינה רודנדברי את הדתות כ"שטויות ובעיקר אמונות תפלות וכישופיות ".וליחס זה הייתה השפעה עצומה לדרך בה היציגה הסדרה את נושא הדת . הוא שב וחזר וסיפר כל חייו את הסיפור כיצד מטוס שהטיס כטייס בשנות החמישים נחת נחיתת אונס במדבר בסוריה וחייו וחיי הנוסעים שהטיס היו בסכנה עצומה .למרות זאת ,חזר וסיפר רודרנדברי , בכל הזמן שהוא והנוסעים טעו במדבר לא התפלל לעזרה מאלוהים כי ידע שאין מה להתפלל למשהו שאינו קיים ,וכי האדם יכול לסמוך רק על עצמו.והוא צדק בסופו של דבר הם מצאו עזרה וניצלו ודיעותיו קיבלו אישור . דהיינו בשלב זה רודנדברי היה אתאיסט. אבל נראה שלאורך השנים חל שינוי בדיעותיו.לפחות לכאורה . למרות העוינות עצומה לדתות המאורגנות שחש רודנדברי בשלבים מאוחרים של חייו בהחלט האמין בקיומו של סוג כלשהו של אלוהים .או בכל אופן ישות עליונה כל שהיא שהוא כינה "הכל " כוח החיים של היקום שאותו זיהה עם האלוהות . למעשה זהו סוג של אמונה פנתיאיסטית . הוא טען שאם כי הוא דוחה את הדת בוודאי בסוג היהודי נוצרי שלה הוא מקבל את רעיון האלוהיות . בסדרת ראיונות שניהל עם הנזירה לשעבר יוון פרן קבע רודנדברי שהוא רואה באלוהות מקור השראה למין האנושי לצאת מעצמו ומגבולותיו הצרים בחיפוש אל הבלתי נודע וליצור יצירות מופת למעשה זהו החלק היצירתי באנושות . . האנושות קבע רודנדברי זקוקה לאל על מנת להיות האנושות . אבל …. "אולי זאת הישות האלוהית שבתוכנו שאותה אנו מכנים האלוהים " אמר רודנדברי . דהיינו האלוהים האמיתי הוא אם נרצה, בני האדם עצמם . יש בכך הרבה מן המאפיינים של חשיבת הניו איג' של היום ובעיקר זאת שהייתה נפוצה בקליפורניה שהשפיעה על רודנדברי וגם הושפעה ממנו ומסדרת "מסע בין כוכבים " מאוד. למעשה רודנדברי התעניין מאוד בנושא וברעיון של האלוהות וביטא את עניינו זה בצורות שונות לאורך ימי הסדרה . וכך אין זה מפתיע שגם פרקי  הסדרה המקורית של "מסע בין כוכבים " שאותה הפיק רודנדברי  מלאים  וגדושים  ביצורים עליונים בעלי כוחות כמו אלוהיים ,אם כי אלו מתגלים תמיד כפגומים בצורה כלשהי ,לא פחות ואולי אף יותר מבני האדם של האנטרפרייז. ישויות כאלו ניתן למצוא גם בכמה מהספרים שהתבססו על הסדרה כמו "מסע לעולם מטורף" של סטיבן גולדין  לדעתי הרומן הטוב ביותר של "מסע בין כוכבים שתורגם לעברית  שבו נתקל צוות הספינה בגמד כל יכול בן הגזע האורגני  המסוגל לברוא כל מה שברצונו .אך זה מסתבר לא מספיק . הגמד בעל הכוחות הכמו אלוהיים  מתברר לבסוף ,  זקוק לקהל מבקרים אוביקטיביים  שיעריך ( או ישלול ) את מאמציו ויצירותיו השונות כדי שלאלו תהיינה משמעות אמיתית עבורו. וזה  אגב לעניות דעתי מסר שיש לו משמעות גם עבור יוצרים באופן כללי לא רק כאלו שהם בעלי כוחות אלוהיים. The God Thing את הרעיון הזה ביטא רודנדברי בצורתו השלמה ביותר בתסריט שכתב ושלא הופק למה שאמור היה להיות סרט קולנוע הראשון המבוסס על "מסע בין כוכבים מ-1975. תסריט זה עסק במפגש של ספינת האנטרפרייז בישות שמציגה את עצמה כאלוהים של התנ"ך שחוזרת על מנת לגאול לטענתה את המין האנושי , שמופיעה בצורות שונות ולבסוף בתור ישו כפי שהתגלתה לכאורה בדורות קודמים , ומתגלה לבסוף כסוג של שטן שגורש ממימד אחר. הסיפור נדחה בידי חברת פאראמונט שחששה בין השאר שהוא מעורר מחלוקת מידי ועלול לפגוע בצופים דתיים .גם בגלל כמה הערות מזלזלות שבוטאו בו כלפי הדרך שבה תוארה האלוהות בידי האנושות בידי הוולקני מר ספוק שהעיר שהאלוהים כפי שהוא מצטייר בתנ"ך הדורש שמהאנשים יעבדו אותו הצורות ספציפיות מאוד הוא ישות אינפנטילית וילדותית למדי. התסריט מעורר המחלוקת היה אמור לצאת בגירסה של ספר  The God Thing  פרי עטו של רודנדברי ושותפים שונים לכתיבה אך זה ,מסיבות שונות , לא יצא לאור עד היום . קובץ:Star trek 1.jpg אם זאת כמה אלמנטים מהתסריט המקורי נשמרו בסרט הראשון שנעשה לבסוף "מסע בין כוכבים הסרט" מ-1979 ( ושרודנדברי עיבד אותו גם לספר שתורגם לעברית ) שבו פוגשת האנטרפרייז ספינה כמו אלוהית שמסתבר שמוצאה מספינת החלל "וויג'ר " מכדור הארץ של המאה ה-עשרים שכעת חוזרת לכדור הארץ לאחר שעברה שינויים טכנולוגיים מדהימים בידי גזע על טכנולוגי כלשהו על מנת להיפגש ולהתאחד עם "הבורא" שהם למעשה לא אחרים מאשר יוצריה , בני האדם מכדור הארץ .רמז ברור מאוד לגבי דיעותיו של רודנדברי בשאלה מיהו האלוהים האמיתי ….. מעניין שסיפור דומה למדי הוצג לבסוף גם בסרט החמישי של מסע בין כוכבים"הגבול הסופי " שביים וכתב ויליאם שאטנר שבו פוגשת האנטרפרייז איש דת וולקני כריזמטי שהוא לא אחר מאשר אחיו החורג של מר ספוק הרציונאלי והיפוכו המוחלט העובד ישות עליונה שמכריזה על עצמה כאלוהים ( משהו בדומה לאלוהים התנכי ) אך שמתגלית כמרושעת במושגינו ויש להשמידה. מעניין שבשלב זה רודנדברי שתמך כל כך ברעיון החיפוש אחרי האלוהים בעבר התנגד כעת לנושא זה כרעיון לסרט. למרות ( ואולי בגלל?) שהיה דומה מאוד לתסריטו המקורי שלא הוסרט מעולם . אבל בשלב זה רודנדברי כבר התנגד לכל התייחסות ברורה לנושא הדת והאלוהות ב"מסע בין כוכבים " בניגוד מוחלט לעמדותיו שלו בעבר. הסרט הנ"ל,אגב היה כישלון נחרץ כפי שחזה רודנדברי שיהיה ונחשב עד היום לאחד הגרועים שבכל סרטי הסדרה . . מותו של רודנדברי ב1991 הביא לשינויים דרמטיים בגישה האנטי דתית לפחות לכאורה שיצר בסדרות השונות של מסע בין כוכבים שאותם יצרו אנשים חדשים כמו ריק ברמן ורון מור. לפתע פתאום האחיזה חנק של הרציונליזם נשברה ובמקומה התגלה עניין חדש ברוחניות של גזעים שונים. בגילגולים החדשים של מסע בין כוכבים כבר היו התייחסויות מרובות יותר וחיוביות לאמונות שונות, כולל אמונות אינדיאניות, ולרעיונות שונים של ניו אייג' ששוב לא הוצגו כשגויות מעיקרן אלא כמבטאות תפיסות שיש בהן אמת פנימית משלהן לא פחות מזו של "דת המדע". . לראשונה הוצגה התייחסות סימפטית לאמונות המיסטיות של עמים שונים של כדור הארץ, האינדיאנים ,שאחד מהם צ'קוטאי הקצין הראשון בסדרה וויג'ר נשאר נאמן לאמונותיו השמאניות הרוחניות בפרקים השונים . צ'קוטאי העדיף לסמוך על מדריכי הרוחות שלו יותר מאשר על ההיגיון והמדע של הפדרציה . אפילו הוולקנים אנשי ההיגיון המושלמים שייצגו את המדע בסדרה היתגלו הן בסרטי הקולנוע כמו "החיפוש אחרי ספוק"  והן בסדרות כמו " "אנטרפרייז " כיצורים רוחניים מאוד בעצמם עם מגוון מבלבל של אמונות רוחניות על טבע הנשמה שלא היה ניתן להעלותן על הדעת בסדרה המקורית של שנות השישים . בגילגולים החדשים של מסע בין  כוכבים אמנם  נמנעו  מלציין במפורש איזוהי האמונה האמיתית (הרמז היה שכולן אמיתיות בדרכן שלהן ) אבל המסר היה כעת ברור :רוחניות גם כזאת שנראית כמנוגדת למדע, זה דווקא דבר טוב וחיובי .

דתות חייזריות ב"מסע בין כוכבים"

ישות לכאורה אלוהית בסרט הקולנוע "מסע בין כוכבים :הגבול האחרון"  בשנות השמונים והתשעים יחס זה לדת עבר שינויים גדולים בראש ובראשונה בגלל התסריטאי והמפיק רון מור ( לעתיד היוצר והמפיק של  הגרסה החדשה של "גלקטיקה" ) . " שיצר עבורה כמה דתות "חיזריות ".זה היה בגדר העזה גדולה מאוד מאחר שעיסוק רציני בדת מכל סוג היה עד אז בגדר דבר שלא יראה ב"מסע בין כוכבים". בסדרות החדשות יותר של מסע בין כוכבים " היקום של הפדרציה של מסע בין כוכבים מתואר כשורץ ושופע דתות בדתות שלכל אחת מהן יש אמינות משלה .( הדתות היחידות שחסרות עד כה הן כאמור הדתות המונותיאיסטיות מכדור הארץ של היהדות והנצרות והאיסלאם ….) מור יצר דת מורכבת מאוד עבור הקלינגונים גזע לוחמני בסדרת "מסע בין כוכבים :הדור הבא" שהייתה דת כמו ויקינגית באופייה עם עולם הבא המיועד ללוחמים ובסדרה נרמז שיש לה אמיתות אובייקטיבית . מור העצים את העיסוק בדת לדרגות שלא נודעו עד אז בסדרה "מסע בין כוכבים :חלל עמוק 9 " שעסקה בדת של כוכב הלכת באג'ור, דת המתבססת על מאבק בין יצורי אנרגיה טובים ורעים בני אותו גזע דת שהסיפור מאחוריה התגלה ככל שהסדרה התפתחה כאמיתי מאוד . הנביאים הם לכאורה גזע חייזרי לחלוטין בעל מושגי זמן שונים מאלה שלנו . אך בהמשך מתברר שהוא מחולק למעשה לשני סוגים : הנביאים והפה ריט שהמניעים שלהם שלהם דומים מאוד לאלה של מלאכים ושדים במיתולוגיה שלנו 5. מטרת הנביאים היא לשמר את הקיים ומטרת הפה ריט ( כפי שמתגלה בפרק האחרון בסדרה "חלל עמוק 9 ") היא לגרום ליקום להישרף לנצח . כלומר יש כאן מוסריות ורשע שהם במונחים המוכרים לנו של שימור הקיים ושל הרס לשמו . העלילה המרכזית של סדרת "מסע בין כוכבים "חלל עמוק 9" הייתה סיפור מתמשך שבמרכזו עמד הגילוי של מפקד תחנת חלל שהאמונה של אנשי כוכב חיזרי שאותו סובבת תחנת החלל שהוא "המשיח" שבא להושיעם היא נכונה. בפרק המסיים של הסדרה הוא מקבל על עצמו את האמונה הזו ומת בשמה….. תפיסה סיפורית כזאת הייתה כמובן בלתי אפשרית בטלביזיה האמריקנית 30 שנה קודם.

ישות כמו אלוהית במסע בין כוכבים

עוד גזע שהופיע בסדרה שהוא לכאורה לפחות בעל משמעויות תיאולוגיות הוא הגזע של קיו  אורח קבוע בפרקי סדרות מסע בין כוכבים השונות. זהו גזע שיכול לעשות הכל. ובניו אולי יותר מכל בני גזע אחר שבהם ניתקלנו בסדרה זאת לגילגוליה השונים הם קרובים למושג "כל יכולים " ו"אלוהיים ".). קיו הוא הישות העליונה היחידה שמופיעה באופן קבוע בפרקי הסדרה ונמצאת בקשר קבוע פחות או יותר עם צוות האנטרפרייז כמו גם עם "חלל עמוק 9 " ועם ספינת החלל "וויג'ר ". קיו עצמו מופיע בתחילה כמי שמזלזל במין האנושי ובז לו ומתעב אותו ועורך לו משפט על "פשעיו " בפרק הפיילוט של "מסע בין כוכבים הדור הבא". אך בהמשך בפרקים נוספים אנו מגלים שלאמיתו של דבר הוא מוקסם מהגזע האנושי ומגלה יותר ויותר שיש לו מה ללמוד ממנו . אנשי האנטרפרייז עצמם ובראשם פיקארד מתייחסים לקיו עצמו כמטרד כמעט בזילזול שכן מתברר להם פעם אחרי פעם שללא כוחותיו הוא אינו שווה הרבה,בדומה לדרך שבה הוצג "האלוהים " בתסריט המקורי שלא הופק של רודנדברי כישות שאם כי היא מציגה את עצמה כאלוהית הרי היא קרובה הרבה יותר לשטן. אך קיו האלוהי הולך ומתפתח לאורך הסדרות השונות של "מסע בין כוכבים " עד שלבסוף בפרקים המתקדמים יותר של "וויאג'ר "הוא יוצא למאבק בבני גזעו שלו המשועממים והעייפים אחרי קיום נצחי שבו עשו הכל. ובפרק האחרון שהוא מופיע בו בוויג'ר הוא מביא את בנו כדי שילמד משהו מבני האדם בהיפוך מוחלט של הופעתו הראשונה . וזה אולי אחד המסרים המרכזיים של הסדרה: בני האדם יכולים בסופו של דבר להיהפך לאלוהים,יש להם בהחלט את הפוטנציאל ,אבל מצד שני גם להיות אלוהים זה לא כזה תענוג גדול מרגע שהתנסית בכל . בסופו של דבר גם לאלוהים או לכל הפחות ליצורים דמויי האלוהים כמו הקיו יש הרבה מה ללמוד מבני האדם שהם האלוהים האמיתיים שאין בלבדם על פי תפיסתו של ג'ין רודנדברי.

 

ראו גם

דת במסע בין כוכבים 

האם מסע בין כוכבים היא אנטי דת ?

הרומן של רודנדברי על האלוהות

    רודנדברי כאתאיסט

  מסע בין כוכבים הסדרה ששינתה את פני העולם

מוסר של ישויות עליונות במסע בין כוכבים

מהארון ואל החלל החיצון

מציאות וירטואלית במסע בין כוכבים

מסע בין כוכבים ואני

האלים של גלקטיקה

מה קרה לחבר יוסף?

תגלית מרעישה בתחום הגנאלוגיה לפחות עבור צאצאי משפחת הגאון מוילנה שאנוכי נמנה עליהם וגם צאצאי משפחת ריבלין שחוגגים השנה 200 שנה לעלייתם כולנו צאצאים של אותו האדם מהמאה ה-16 ,החבר יוסף.

וכעת דור נוסף נחשף במשפחה ופרטים נושפים נחשפו על איש המסתורין שנחשב עד כה למייסד המשפחה ,אבל בו בזמן הפרטים החדשים שנחשפו עליו  רק  מעמיקים את המסתורין  סביבו עוד יותר.

"מוצאו לפניו אינו ידוע "

.עד לאחרונה היה ידוע שהדור הראשון של משפחת הגאון מוילנה ,מצד אחד  ,הוא "החבר יוסף מאובן  " או כפי שמכנים אותו קרובי הרחוקים במשפחת ריבלין מסיבותיהם הידועות להם בלבד "יוסף החבר הקדוש " . והם מוסיפים ומעירים שבגלל שמו הוא כנראה היה "מגולי ספרד " וכיוצא באלה טענות מסופקות .
החבר יוסף הנ"ל על פי התיאור הקצר שהיה בידינו מפי צאצאו הרב משה רבקש היה ככל הנראה במקור איש העיר "אובין " ( שהוא שם קדום לבודפסט בירת הונגריה דהיום ) אנחנו יודעים שהוא חי בעיר וינה עד שהוגלה משם בידי ממשלת הקיסר פרדיננד הראשון בסביבות שנת 1550 לעיר פראג,על פי גרסה אחת בגלל הנהגת אירגון חשאי כלשהו בשם "בני ציון " שמסיבה זאת או אחרת עורר את חששות השלטון.
ידוע שבנו  רבי פתחיה היה סופר סת"ם בקהילת פראג וקברו ידוע ונמצא שם עד היום .וההנחה הייתה שגם החבר יוסף מת שם וכפי שכתוב בספר היוחסין המשפחתי ". מוצאו לפניו אינו ידוע".
ובכן לא עוד .
שם אביו וגם שם אחיו של החבר יוסף הוא כעת ידוע. וגם פרטים על נסיבות מותו .
התלמיד חכם יוסף ברוך  שכטר ( בעצמו צאצא של הגאון מוילנה שמישפחתו  מוזכרת  בספרו הענק בנושא של חיים פרידמן  והוא בעצמו צאצא של הגר"א כ" יוסף ברוך בן מנחם שלום בן פינחס בן גיצא בת יצחק בן יעקב יוסף בן אליהו "שהיה נכד או נין של הגאון מוילנא " )  שחשף את העניין באי מייל ששלח אלי  מדווח שחתן אחות אמו המומחה  בשושלות יוחסין, דוב בעריש וועבער הוא זה שאיתר בספר בשם תולדות הגאון ר' דוד לידא אשר נדפס בברעסלוי  בשנת תרצ"ח ע"י  ר' אברהם אבא אייזנער את הפרטים שהיו בלתי ידועים עד כה לחוקרי תולדות שושלת הגר"א.

רבי דוד לידא הנ"ל הוא צאצאו של הרב משה רבקש מצאצאיו של החבר יוסף.
ושם אנו מגלים פרטים חדשים ומפתיעים על החבר יוסף. שאותם שמע מחבר הספר אברהם אבא אייזנער מדודו זקנו משה הירש אייזנער ,וכרגע אין סיבה מיוחדת לפקפק בהם.
אנו מגלים שם את שם אביו של החבר יוסף שהיה פתחיה משה מקרעמניץ,

אמרי בינה - יששכר בער ב"ר פתחיה משה
אנו מגלים שלאותו פתחיה משה יש עוד בן,אחיו של החבר יוסף , והוא ישכר בער   שהוא האדם הראשון בקהילות היהודיות של מזרח אירופה שדן ברצינות בספר  הקבלי ה"זוהר " מספרד ומחבר ספרים
"יש שכר",( פראג שס"ט " 1609 )  הכולל דינים והנהגות מן "הזוהר  על פי סדר "השולחן ערוך ". ".

"אמרי בינה,"((פראג שע"ה, 1611  ) שהוא פירוש למילים הזרות השונות המופיעות ב"הזוהר " ובסופו מפתח ותקציר ראשונים מסוגם של המעשיות השונות של "הזוהר.

"מקור חכמה"( פראג שע"ה ,1611  ) הכולל מאמרי זוהר מתומצתים ומתורגמים לעברית מסודרים על פי סדר העלילה של סיפורי המקרא.

( כל הספרים האלו כמובן נכתבו שנים רבות לפני שנדפסו לראשונה והופצו תחילה רק בכתבי יד ).

פתחי יה - רבי יששכר בער ברבי פתחיה משה

ו" ספר פתחי יה",  שהוא ספר מפתח ראשון מסוגו לחכמת הקבלה.

ו
"כי כך שמע מפי דודי זקני צבי הירש אייזנער שמחבר "ספר פתחי יה"  הוא דודי זקני ."

עטיפות הספרים "אמרי בינה " ו"מקור חכמה "  הן  בין הראשונות בכלל שכוללות את סמל המגן דוד שכידוע השימוש בו כסמל יהודי מובהק החל בפראג ,וייתכן  וגם סביר שהשימוש בו  כסמל מיוחד ליהודים הוא הרעיון המקורי של בני המשפחה תוצאה של עיסוקיהם המיסטיים והקבליים השונים.

אייזנער מוסיף עוד כמה דברים מעניינים אם כי לא ברורים כלל וכלל.
עוד מה ששמע מדודו זקנו , היה שר' פתחיה הסופר מפראג בנו של החבר יוסף נקרא על שם ר' פתחיה בן ר' ישראל איסרלין ( 1390 -1460 ) [בעל תרומת הדשן] רב מפורסם בגרמניה במאה ה-15.

והוא [בן ר' איסרלין] נקרא פתחיה על שם זקינו אבי ר' איסרלין שגם כן היה שמו [איך לא…] פתחיה,
והוא מציין שר' מנחם מאניש חיות היה גם כן נכד לר' פתחיה הראשון [הלא הוא כפי הבנתי אבי ר' איסרלין. והמסקנה היא לכאורה שפתחיה בן יוסף החבר היה אולי נין של אותו רב איסרלין מפורסם מהמאה ה-15.
אבל …נשאלת השאלה . למה הוא השמיט ולא כתב בבירור ובמפורש שר' פתחיה משה מקרעמניץ נקרא על שם אבי  ר' איסרלין, ההיגיון אומר שאם היה צאצאו של איסרלין.הרי  הוא זה שנקרא על שם אותו פתחיה הראשון.
אבל כמובן אין את מי לשאול, ר' אברהם אבא אייזנער כבר אינו בחיים הרבה שנים
.והתשובה היא מן הסתם שהרב אייזנער בעצמו לא היה בטוח אם פתחיה משה אכן היה בנו או נכדו של הרב איסרלין ואם בכלל היה קשור אליו שאחרת היה כותב זאת במפורש ובמפורט ובהנאה גדולה ,ולכן בגלל הספקות כתב זאת גם הוא בעצמו במכוון בצורה לא ברורה כדי שקוראי העתיד יסיקו את מה שהם רוצים בעצמם.

הוא עצמו נשאר בלתי מחויב.

מותו של החבר יוסף

 

אולי החבר יוסף הוא  היוסף ב"ר משה מקרעמניץ שחיבר "ספר  נחמד ובאור יפה " ביאור על פירוש רש"י ופסוקי התורה " שיצא לאור בעיר פראג.   וספרים נוספים כמו "ביאור על ספר שערי דורא " התפרסם בפרג בשנת שסט ( עםעטיפה זהה לזאת של ספרי יששכר בר דבר האומר דרשני )  וביאור על ספר מצוות גדולשיצא גם הוא בשנת שס"ה בונציה ".

אייזנער מוסיף עוד פרט מעניין ועד כה בלתי ידוע בחוגי המשפחה .
החבר ר' יוסף נהרג עקהד"ה ( על קידוש השם ) בקהילת הקודש אובין.
וזה מפתיע.
ההנחה הייתה אם כי זה בעצם לא כתוב בשום מקום במפורש שהחבר יוסף בא במקור מאובין הלא היא ק"ק ( קהילת קודש )  בודפסט ומשם עבר לוינה ומשם עבר לפראג ושם ככל הנראה סיים את חייו כגולה כפי שסיים שם את חייו בנו פתחיה שמצבתו קיימת שם עד היום .

וכאן כתוב שהוא סיים  את חייו באובין .
אבל זה לא בהכרח סותר.הוא יכול היה לחזור מפראג לבודפסט בנסיבות שכרגע איננו יודעים את פרטיהן.
אבל העניין עדיין מפליא. החבר יוסף היה "אוד מוצל מגזירת וינה " וכנראה מגורש או גולה .אם היה בגלות בפראג קשה להאמין שהשלטונות היו מאפשרים לו לחזור לבודפסט.

אם כי זה  גם לא בלתי אפשרי.  אנחנו  פשוט לא יודעים.
ואולי נמלט או עבר בחשאי מפראג לבודפסט מסיבותיו הבלתי ידועות ?
בכל אופן על פי המסורת המשפחתית המתוארת בספר הזה החבר יוסף  מת שם "על קידוש השם ".

על מה ולמה אנחנו כרגע איננו יודעים אבל ברור שזה היה בנסיבות אלימות.
אולי חוסל בידי השלטונות נציגיו של הקיסר פרדיננד הראשון שרדפו אחריו מפראג ?
מותו של החבר יוסף היה אם כך אלים והמסתורין סביבו רק מעמיק.ודורש מחקר נוסף .

והשושלת המעודכנת היא כעת זאת :

הדור הראשון

פתחיה משה מקרעמניץ . אולי צאצא של הרב מהמאה החמש עשרה ישראל איסרלין

הדור השני

החבר יוסף מאובין ( שם קדום של בודפסט ) "אוד מוצל לגזרת גרוש וינה 1559"  ". הוגלה בידי הקיסר פרדיננד הראשון מוינה לעיר פראג . . שם אישתו אינו ידוע. אחיו והוא יששכר בער בעל מחבר ספרים "יש שכר", "אמרי בינה", ""מקור חכמה", "  ו ספר פתחי יה",".

. מת בנסיבות אלימות בעיר אובין.-בודפסט לאחר שעזב ( נמלט  ?) מפראג.  .

הדור השלישי

רבי פתחיה ( משה)( בן החבר יוסף . חזן ונאמן הקהילה בעיר פראג סופר סת"ם וסופר הקהילה .נפטר בה' בשב"ט שנ"ס ( 1598 )

הדור הרביעי

הרב נפתלי הירש בן פתחיה ( נפטר 1601 )
סופר הקהילה בפראג .ספרא בן ספרא .
אישתו על פי גרסה אחת מרת טעלצא  בתו של מאיר קלנצנבוגן 

נכדה של שאול וואהל שהיה מלך ליום אחד בפולין .

אחיו  של נפתלי – יששכר בער מחבר ספרים על הזוהר.
ובמקביל מהצד השני
הרב דוד אשכנזי בן החבר יעקב אשכנזי "ידע מלאכת חרש וחושב". או בן מרדכי אשכנזי, היה ראש ישיבה בלמברג בפולין _( נפטר 1645)

הדור החמישי

הרב משה רבקש בן נפתלי הירש הסופר ( 1596-1671)
רב ופרנס בוילנה מחבר ספרים כמו "באר הגולה "(פרוש ענק לספר "שולחן ערוך " של משה קארו ) ועוד ועוד. היגר מהעיר פראג לוילנה שבליטה. ,חי במשך תקופה מסויימת בעיר אמסטרדם לפני שחזר לוילנה .

ומהצד השני רב הקהילה של וילנה רבי משה קרמר  בן דוד אשכנזי . אב בית הדין וראש ישיבה

(ורב ראשי בוילנה . 1590-1688) שם אישתו ליאבה בת הרב יוסף בן אליקים גצל הלפרין מלמברג .

הדור השישי

פתחיה בן רבי משה רבקש. פרנס בוילנה . ( 1610-1672 )

הדור השביעי

בתו של פתחיה נשאה לאליהו חסיד בנו של משה קרמר ראש הקהל דיין ופרנס וגבאי הצדקה הגדולה בוילנה . ( נפטר 1710)

הדור השמיני

יששכר דב ( או בר ) בן אליהו החסיד ובתו של פתחיה .

אחיו רבי צבי הרש אבי משפחת ריבלין

הדור התשיעי

שלמה זלמן בן יששכר דב

( נפטר 1758)

אשתו טרינא בת מאיר בן בנימין זאב מהעיר זלץ

הדור העשירי

אליהו מוילנה בן שלמה זלמן ובן טריינה ( 1720-1797) ידוע בכינויו "הגאון מוילנה " הגר"א . נחשב לגדול חכמי ישראל ב-800 השנים האחרונות .

שם אישתו חנה בת יהודה ליב מקידן
אחיו יששכר דב

אח נוסף אברהם רגולר
שניהם מחברי ספרים שונים .

הדור האחד עשר

אברהם וילנר

בנו השביעי והידוע ביותר של הגאון ( 1765-1808) ( ויש האומרים שנולד בשבט תקי"ח 1758 ותאריכים אחרים אולם זהו התאריך הנכון על סמך מסמכים שהתגלו לאחרונה ).  ערך ( לעיתים עם  אחיו יהודה לייב ) את ספרי הגאון מוילנה והביאם לדפוס , במקביל יסד את מחקר ספרות האגדה והמדרשים.
שם אישתו
שרה מינדס ליפשיץ בת נוח מינדס
שם אחיו יהודה לייב.סייע לאברהם לערוך ולהדפיס את כתבי הגאון מוילנא.

הדור השנים עשר

יעקב משה בן אברהם ( 1779-1849) . רב בעיר סלונים .

עסק בעריכת ובהוצאת כתבי היד של הגאון מוילנא ביחד עם ספרים שונים משלו.

שם אישתו הינדה בת חיים בן יהושע לנדא מהעיר סלונים .

הדור השלוש עשרה

–אלעזר לנדא ( 1812-1874) נולד בסלונים ביולורוסיה נפטר בירושלים . רב בעיר סלונים .מורה בישיבה "עץ חיים " בירושלים.
אישתו השנייה בתיה בריינה
בת זאב וולפנזון

בנו של אברהם וולפנזון

הדור הארבע עשרה.

אליהו לנדא  "גואל התנ"ך " מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג( 1873-1946) ( ידוע גם בכינוי רבי אליהו מאמקאס)

.אישתו אסתר בתו של הרב משה זילברמן ונכדתו של מנהיג הקהילה  בירושלים  שמואל  מוני זילברמן

הדור החמש עשרה

חנה טריינא לנדא( 1900—1975)
אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן
אחיה : יעקב לנד"א מו"ל .

הדור השש- עשרה

צבי אשד (  -27 לפברואר 1925 -30 לנובמבר 2003 )
אישתו רחל בלנק
בת המנהיג הציוני ד"ר אליהו בלנק
אחיו משה אשד ( 1926-2007) ממגלי דרך בורמה

הדור ה-17  לפתחיה משה מקרעמניץ הדור השש עשרה לחבר יוסף הגולה בפראג  דור שמיני לגר"א

אלי אשד בלש תרבות

וראו גם

תולדות הגאון ר' דוד לידא

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה 

הגאון מוילנה והמוסד

,כתב הצופן של אברהם וילנר   

מסעי החיפושים של אלעזר לנדה ואישתו בתיה בריינה :

גואל התנ"ך :על אליהו לנדא

בלוג משפחתובלוגיה :בלוג לחקר תולדות משפחות

פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

אתר העמותה לחקר המשפחה היהודית 

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

ריקודים בחולות :מצב המחול הישראלי בראשית המאה ה-21

 

אני שמח לארח באתר את תמי כץ לוריא משוררת וגם רקדנית מורה למחול ויוצרת עצמאית בתחום הריקוד והמחול , שמפרסמת כאן מאמר סקירה מעמיקה  על מצב המחול בראשית המאה ה-21 בישראל ומנתחת את המגמות המסתמנות בו.מאמר שיופיע בעתיד גם בדפוס בכתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד.
תמי כ"ץ לוריא,שבימים אלו פירסמה ספר שירה חדש ,איננה רק היסטוריונית של סצינת המחול בישראל ,ומאמרה כאן הוא הרבה יותר מסיכום. הוא בגדר פתיחה חדשה , שכן תמי כ"ץ לוריא מצטרפת לצוות האתר כמבקרת המחול שלו ומכאן ואילך תפרסם בו מאמרי ביקורת מעמיקים חריפים חדים ונוקבים על מופעי ולהקות מחול וריקוד מסוגים שונים ,המתבססים על הבנתה והכרותה ארוכת השנים עם תחום המחול מבלי לשאת פנים לאף אחד.
לאנשי סצינת המחול אם אתם רוצים מאמר ביקורת על מופע שלכם הקפידו מכאן ואילך להכין כרטיס זוגי עבורי או עבור תמי כ"ץ לוריא.
אפשר לשלוח הודעה באי מייל של האתר.

 

 

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21

 

מאת

תמי כץ לוריא

 

כל כך רציתי לרקוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִרְקוֹד עַד

שֶׁנֶּהֱפַךְ לְמִקְסָם סְרָק

הַתַּרְגִּילִים נַעֲשוּ קָשִים וְרֵיקִים

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הָיוּ בַּחֲמִישִׁית

וְעָשִיתִי אַנְטֱרֶשָׁקָטְר

אֲבָל הָיִיתִי רַק פֶּה אָדוֹם סָגוֹל שֶׁל מְכַשֵׁפָה

וְהָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁבָּצוֹת

מֻכְרָחוֹת לְחִבּוּק

לְיָם דָּם כָּחוֹל שֶׁיָּצוּף תַּחְתֵּיהֶן וִיְסַמֵּן

שֶׁעוֹד לא נִגְמַר

 

מתוך הספר "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף " ( הוצאת אבן -חושן ,2009)  

האם המשפט: "השוליים הפכו למרכז" משקף את המהלך שעבר המחול האמנותי הישראלי העכשווי

ב- 20-15 השנים האחרונות, ואשר מגיע לשיאו בעיקר בתקופה האחרונה? זו שאלה. שהעסיקה אותי לגבי המחול הישראלי כיום, בעת בה השמות "החמים" ביותר, אלה המבוקשים גם בחו"ל, הם היוצרים היותר "פרינג'ים". ושאלות נוספות הן :"שוליים"- באיזה מובן? ו"הפכו למרכז" – של מי?

בחינת הדרך, אותה עשה המחול האמנותי הישראלי, אשר נוצר "יש מאין", מציגה מסלול עקלקל של חיפושי דרך, חיקויים, ייאוש וריצה כנגד כל הסיכויים, עד הגיעו למה שהוא היום: אחד מהתחומים המובילים באמנות הבמה, ואחד מהשגרירים הטובים  ביותר שלנו בעולם: רענן, לא מנסה להתיפייף ולהתחכם, אמיתי, כן.

 

להקת בת שבע

 

סקירה קצרה מראה, שבשנות ה-20 של המאה שעברה שלט בארץ המחול האקספרסיבי האירופאי, ששם את הדגש על תוכן ולא על צורה. בשל היותו סגנון חפשי ומלא הבעה, אשר לא נתון למרותה של טכניקה מדויקת ומחמירה, הוא היווה את הסגנון המועדף באקלים החלוצי של ארץ ישראל. דמויות מפתח במחול בשנים אלה היו גרטרוד קראוס ותלמידיה השונים.

בשנות ה-60 חל שינוי בתפיסה של המחול האמנותי, עם העדפה ברורה של סגנון המחול האמריקאי, בעיקר זה של מרתה גרהם, והתבטא בהקמת להקת מחול "בת שבע". מהלך זה לווה בהתמקצעות המחול, כחלק ממגמה רווחת בכלל בארץ, של חיקוי התרבות האמריקאית, והעדפתה על פני זו האירופאית.

להקת "בת שבע "צילום ממופע.

 

 

להקת "בת שבע"." בהיותה בת טיפוחיה של מרתה גרהם (שאף בחרה את רקדני הלהקה בעצמה), נסקה במהירות, וזכתה לתשומת לב עולמית. בישראל היא היותה סמל ומותג לאיכות ולמקצועיות.

 חשוב להזכיר, שבעת אימוץ סגנונה של גרהם בישראל, כאילו היה האוונגרד של המחול, באמריקה עצמה כבר היה המחול הפוסט -מודרני בשיאו, ויצא , בין השאר, נגד גרהם.

 

עד אמצע שנות ה-80 היה בישראל הסגנון ה"גרהמי" הסגנון ה"נחשב" והתרכז בלהקות הגדולות ("בת שבע, "בת דור"), אשר הציגו רפרטואר סולידי וחסר תעוזה של תלמידיה השונים של גרהם.

סגרה - רוח קדים (באדיבות אתה במה)

להקת ענבל

 

בנוסף פעלו: להקת הבלט הישראלי, שהייתה רפרטוארית גם היא והייתה על טהרת הבלט הקלאסי, להקת "ענבל" שהציגה עבודות אתניות של שרה לוי תנאי, והלהקה הקיבוצית, שהציגה רפרטואר עולמי, ולעיתים יצירה מקומית. רוב הלהקות הללו התבססו על כוריאוגרפים ומנהלים אמנותיים מחו"ל, ורוב הרקדנים היו גם הם "תוצרת חוץ". היה ניסיון להראות שהרקדנים הרוקדים בלהקות שלנו הם "כמו בחו"ל", ואף היוצרים הישראלים המעטים שיצרו במסגרת הלהקות, יוצרים "כמו בחו"ל".

הייתה גם תחושה שהרקדנים מחפשים ביטוי ליכולותיהם, ולא הכוריאוגרפים מחפשים שפה, או רוצים לבטא אמירה, כאשר הדגש היה על הצורה ולא על התוכן (בניגוד לתקופה הקודמת). לרקדן שלא הצליח להתקבל לאחת מהלהקות הגדולות לא הייתה כמעט אפשרות לרקוד. בשנים אלה גם פעל המחול כבועה מנותקת מאירועים פוליטיים וחברתיים.

להקת עינבל במחזמר לילדים "דוד וגולית ". צילם צביקה וקראם.

 

 

בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975  את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב-  1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.


 

בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975  את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב-  1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.

משנות ה-70 פעלו גם מספר יוצרים במה שנחשב אז פרינג', ביניהם "הלהקה הקאמרית" של רנה שחם, רות אשל, רות זיו אייל, נאוה צוקרמן, אושרה אלקיים, הדה אורן, מירל'ה שרון, פלורה קושמאן, רחל כפרי ורונית לנד. יוצרים אלה היו צריכים להיאבק על האפשרות ליצור ולהופיע, ולהביא קהל, בהעדר תמיכות ממסדיות. הפרינג' לא היה "באופנה".

 

המחול בשנות השמונים

 

להקת רקדנים מודרנים בפעולה.

 

 

בת בבת עם פעילותן של שש הלהקות הגדולות ("בת שבע", "בת דור", "קול ודממה", "להקת המחול הקיבוצית", "הבלט הישראלי", "ענבל") הסתמנו, בתחילת שנות ה-80, מגמות חדשות בדצנטרליזציה של המחול, ועידוד היצירה המקומית. אחת מבמות הפרינג' המעטות בתחילת שנות ה-80 הייתה "במת רקנאטי" במוזיאון תל אביב . אכסניות זמניות נוספות לפרינג' היו בימת "צוותא", פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אירועי מיצג, או מופעי מוסיקה חדשניים שאירחו מחול. מסגרת נוספת שתרמה לעידוד היצירה המקורית, ופועלת עד היום, היא "גוונים במחול".  היא התקיימה לראשונה בעיר רמלה בשנת 1984 בניהולה האמנותי של הגב' אלידע גרא. עם השנים ביסס "גוונים במחול" את מעמדו וקנה לו אחיזה איתנה במרקם היצירה הישראלית בתחום המחול. "גוונים במחול" נדד מרמלה למרכז 'דוהל' בשכונת התקווה, ומשם למרכז 'סוזן דלל' , שהוקם בשנת 1989, והוכרז כמרכז המחול של ישראל. רבים היוצרים אשר החלו את דרכם במסגרת זו ביניהם : ליאת דרור וניר בן גל, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל, יסמין גודר, עמנואל גת, רונית זיו, שלומי ביטון, ענת דניאלי, רננה רז, נעה ורטהיים ועדי שעל ("ורטיגו"), איציק גלילי, יוסי יונגמן ועוד רבים. מסגרת נוספת, שיועדה לכוריאוגרפים שהשתתפו  ב"גוונים", והעניקה להם דחיפה נוספת היא "הרמת מסך", הפועלת עד היום, ומהווה את הבמה המרכזית של היוצרים העכשוויים. בבסיס הרעיון של במת "הרמת מסך", עומדת השאיפה לאפשר ליוצרים צעירים עצמאיים, שאינם עובדים בלהקה ממוסדת, להציג עבודות בבכורה, תוך שחרורם מההיבטים הלוגיסטיים והכלכליים של ההפקה, כמו: הפקת המופע, תפעול ההצגה, שווק, פרסום ועוד. בנוסף, זוכים היוצרים לליווי אמנותי צמוד, ומקבלים 70% מן ההכנסות.

ראה תמונה בגודל מלא

 

 

 

 

 

אוהד נהרין  .צילם יוסי לונג.

השינוי הגדול שחל בסוף שנות ה-80 היה לא רק בעידוד להתפתחות היצירה המקומית בפרינג', אלא חיפוש אחר ביטוי אישי גם בלהקות הגדולות. זו הייתה שעתן האחרונה של הלהקות הרפרטואריות. עם מינויו של  אוהד נהרין לכוריאוגרף ומנהל האמנותי של להקת "בת שבע" (1990), הפכה "בת שבע" ללהקה בעלת שפה ייחודית הסובבת סביב יוצר אחד. שפתו הייחודית של נהרין, שנמנה על אחד מחמשת הכוריאוגרפים הטובים בעולם, העלתה את רף היצירה המקורית בארץ, ועודדה אחרים לחיפוש שפה משלהם, אם כי זכתה להרבה חיקויים. אוהד נהרין הוא אחד היוצרים המוכשרים, והמשפיעים ביותר על היצירה הישראלית העכשווית במחול. הוא סלל את הדרך לחיפוש שפה אישית וייחודית, ישראלית ו"צברית" מחד גיסא, אך אוניברסלית ומנותקת מזמן ומקום, מאידך גיסא. הוא יוצר אסתטיקה תנועתית ובו בזמן שובר אותה. אם בשנות ה-90 הציג יצירות רב תחומיות, שהיו "שואו" שלם, ועל הבמה נראו מסכים, מכונות רעש, פעלולים, רקדנים שרים ומדברים, ואפילו פרה שנחתה מהתקרה, הרי שבשנים האחרונות הוא פונה יותר לחקר התנועה, לזיכוכה, ולפילוסופיה שלה. "להקת המחול הקיבוצית" הפכה גם היא ללהקה סביב הכוריאוגרף רמי באר. "קול ודממה" פעלה מאז ומעולם כלהקה של יוצר יחיד, משה אפרתי, עד שנסגרה בשנת 2001."קול ודממה", שייחודה היה בשילוב רקדנים חרשים ושומעים, התאפיינה בשפתו המיוחדת והאנרגטית של משה אפרתי, אשר שילב תנועה טהורה  עם  מרכיבים תיאטרליים, ומרכיבים רב תחומיים נוספים. להקת מחול "בת דור" המשיכה להיות להקה רפרטוארית, עד לסגירתה הסופית לפני מספר שנים. "הבלט הישראלי" ממשיכה להיות להקה רפרטוארית.

החיפוש אחר שפות תנועה חדשות נבע והושפע גם מהגעתן לארץ של להקות פרינג' מחו"ל, אשר הלהיבו את קהל הצופים ועוררו את התעניינותו במחול הפוסט מודרני. סגנונה המיוחד של פינה באוש, ששורשיו במחול האקספרסיבי האירופאי, והמשלב בין ביטוי אישי לשפת תנועה בעלת אופי אנושי יומיומי, זכה לחיקויים ואינטרפרטציות רבות. בעקבותיה יוצרים רבים החלו ליצור מה שנקרא "תיאטרון מחול", כאשר שפת התנועה התרחבה וכללה בתוכה אמצעיים תיאטרליים שונים. יוצרים נוספים שהגיעו לישראל והשפיעו היו לינדסי קמפ, קיי תאקיי, להקת סנקאי ג'וקו, מרדית' מונק, ועוד. חל שינוי גם בתפיסת הרקדן ותפקידו ביצירה: אם פעם רקדן היה צריך רק לבצע, ומצוין, הרי שעכשיו הוא היה גם שותף פעיל ליצירה, בעל כישורים רבים כמו יכולת אימפרוביזציה, תיאטרליות, ועוד. ככל שנכנסו ליצירות הפוסט מודרניסטיות מרכיבים נוספים על התנועה עצמה, היו לרקדן יותר הזדמנויות לבטא את כשרונותיו השונים, מעבר לטכניקת הריקוד עצמה.

 המחול בשנות התשעים

מחול, אסימון 13, אוגוסט 2006

מתחילת שנות ה-90 נראה שהצורך ליצור הוליד מסגרות חדשות, והמסגרות עודדו ליצירה. יוצרים רבים, שהחלו דרכם ב"גוונים למחול" ו"הרמת מסך" הקימו "קבוצות מחול", אשר פעלו כלהקות, אך עבדו כל פעם לקראת פרויקט בודד, כאשר הרקדנים התחלפו כמעט בכל פרויקט. חלק מהן הפכו לקבוצות מחול מסודרות וקבועות יותר, ביניהם : יסמין גודר, ענבל פינטו, נעה דר, אמיר קולבן, ניב שינפלד, עמנואל גת, ענת דניאלי, יוסי יונגמן, עידו תדמור, יורם כרמי, ועוד. ליוצרים צעירים ניתנה אפשרות להעלות את עבודותיהם על במות שונות, ביניהן תיאטרון "תמונע" שהוקם ברח' שונצינו בת"א בשנת 1999, ע"י היוצרת נאוה צוקרמן, שעד אז פעלה ללא בית קבוע. "תמונע" הוקם כמרכז תרבות בין תחומי, השם לו למטרה לקדם אמנות לא ממסדית ואמנים עצמאיים, על ידי מתן במה איכותית בה הם יוכלו לחשוף את יצירתם. המרכז נותן במה לכל אותם אמנים עצמאיים בכל התחומים, הפועלים ללא מסגרת תומכת קבועה ועסוקים בחיפוש ובחידוד שפה בימתית אישית, ייחודית וחדשנית. ב"תמונע" מוצגים מופעי מחול עצמאיים מספר פעמים בחודש, ופסטיבל המחול "אינטימדאנס" אחת לשנה. מסגרות נוספות, הפועלות כיום הן: "מחול אחר" של "סוזן דלל, "על חבל דק" של "בית תמי", "ניסוי כלים" ב"בכורי העיתים", "פסטימחול" ב"צוותא", תיאטרון המעבדה ו"מחול שלם" בירושלים. גוף תומך נוסף הוא "עמותת הכוריאוגרפים", שהוקמה בשנים האחרונות על ידי יוצרים עצמאיים מהבולטים ביותר בישראל, מתוך רצון לקדם את יצירתם האישית ואת תחום המחול בארץ ובחו"ל. מטרת חברי העמותה, הינה להגיע למגוון רחב של סוגי קהלים בארץ, לנסות ולהפוך את המחול העכשווי לתרבות מרכזית יותר בארץ וכמו כן, להגדיל את התקציבים לעשייה.

המחול בשנות ה-2000

להקת מחוןל עכשווית במופע בביאנלת בת ים.

 

 

נראה כי המגמה הברורה המסתמנת כיום במחול הישראלי האמנותי, גם בפרינג' וגם בלהקות, היא האמירה האישית, הישירה, הבוטה, הלא מתיפייפת. הרקדן ויכולותיו אינם הסיבה ליצירה, והכוריאוגרפים אינם מנסים להראות רקדנים שיהיו טובים ובעלי טכניקה "כמו בחו"ל". החיפוש הוא המניע ליצירה, והשפה והאמירה נמצאים במרכז היצירה. הכוריאוגרף אינו מנסה לבדר את הקהל, ואינו מנסה להציג אסתטיקה ויופי כמטרה לשמה. הוא מנסה לאתגר את הקהל, להפעיל את דמיונו, ולעיתים לבחון אותו ואת סבלנותו. הוא מנסה לגרום לו לחשוב ולחוות גם את הרגשות הלא נעימים שלו. כוריאוגרפים רבים מנסים להרחיב את גבולות המחול, בעיקר לתחום התיאטרון (תיאטרון "קליפה", למשל), אך גם לווידאו, ווידאודנס, ותחומים נוספים.

 

 
 
  יסמין גודר במופע
 

 רקדנית בולטת היא יסמין גודר, שמעידה על עצמה שכל יצירה שלה מתחילה בחיפוש, ובשאילת שאלות. הגוף כסוג של חומר גלם להכלה, הוא מושא המחקר שלה, הגוף המכיל את האדם שבתוכו, והגוף ככלי הבעה. ההתעמקות באדם כוללת הגעה למקומות אפלים ולא נעימים, ליצרים, שהם אפלים, אבל בעצם מוכרים לכולם. היצירה לא מפחדת לגעת בהם, או לחקור את הרוע והכיעור שבאדם ובתנועה, והעיסוק בהם, לדבריה, מקנה סוג של שחרור. סגנון תנועתה מהיר חד ותזזיתי. תכני יצירתה פסיכולוגיים.

התאורה הייתה הגורם הצורני הדומיננטי, והמקורי ולא התנועה

סער עזימי בקטע מחול

 

 סהר עזימימציג מחול פיסי ובוטה, ובוחן יחסים בצורה כוחנית ומלאת עצמה פיסית ופסיכולוגית. לדבריו, מה שמייחד את המחול הישראלי כיום זה: "יצר, כוח, הישרדות… קשר חזק לאדמה, לרקוד כאילו אין מחר…להעמיק לתוך תחושות, גם מלוכלכות…." .

רננה רז בקטע מחול .צילום איריס נשר.

 רננה רז  בוחנת קשר למסורת ולישראליות, גם אם זה קשר מאתגר, ביקורתי ומלגלג.

 

הידרה

להקת המחול ענבל פינטו

 

לעומת היוצרים הללו, מציגים ענבל פינטו ואבשלום פולק עולם מקורי דמיוני, פנטסטי, קרקסי ומלא הומור, אסתטי ומרהיב, מנותק מזמן ומקום.

לדברי נאוה צוקרמן, המחול הישראלי כיום מתאפיין ביוצרים צעירים בעלי שפה ייחודית, שאינם מנסים להיות אף אחד אחר, ולכן מצליחים בעולם: " אנחנו מי שאנחנו… לא מנסים למצוא חן …ולכן אנחנו מצליחים, כי זה אמיתי…וזה עובר לקהל…"

 

ומה לעתיד ?

גרטרוד קראוס רוקדת בחולות.

 

אני שואלת את עצמי אם המחול העכשווי מצליח כל כך, כיוון שמצא את מקומו. הסגנון הישיר, הבוטה, המחוספס מתאים לנו מבחינה מנטלית, וגם  מבחינה פיסית. הרקדנים שלנו אינם דקיקים ועדינים. אין לנו סבלנות לאמן את הגוף שלנו מגיל צעיר, ולמשך שנים רבות. אנחנו רוצים "כאן ועכשיו". אנחנו סוף סוף מבינים שאנחנו זה מי שאנחנו, לא דומים לאף אחד.

 

אפשר לומר, שהתהליך שעבר המחול הישראלי האמנותי הוא תהליך התבגרות, שהחל בשנות השישים. המחול בישראל  החל דרכו כתינוק, המנסה ללמוד ולהתפתח על ידי חיקוי הסביבה שלו, ואינו מודע ל"אני" שלו, אלא רק דרך חיקוי. הוא עבר תהליך של ניסוי וחיפוש אחר "אני" משלו, שלווה בלא מעט תהיות ואכזבות, אך הגיע למקום משל עצמו.אלא שהמחול, שהיה בעל קול יחיד בינקותו, אינו יחיד עוד, וככל שגדלה קהילת יוצרי המחול, כן התרבו הקולות שבתוכה, והם מורכבים יותר.

 

אפשר לראות שגם הקהל עבר תהליך של התבגרות. במשך השנים נוצר בארץ סוג של  סקרנות ורעב ליצירה המקורית, ויש יותר קהל למחול. נאוה צוקרמן אומרת: "הקהל תמיד היה שם, אינטליגנטי ומקסים, רק שלא פנו אליו…הוא בא לחוות חוויה… כשלא התעקשו והביאו לו, הוא לא חווה את החוויה…משהו בקהל השתנה, בתפיסה של מה זה מחול…". התרחבות המחול לכיוונים שונים, והפיכתו לעיתים לרב תחומי, תרמה רבות גם היא לגדילתו של קהל המחול.

אם-כן, האם השולים הפכו למרכז? לדעתי, במובן התוכן, ובמובן הביצוע, התשובה היא כן. ישנה התעניינות גוברת ביוצרים צעירים ומסקרנים, לפעמים יותר מאשר בלהקות המרכזיות. אין לנו יותר להקות רפרטואריות. רוב הרקדנים ישראלים. אנחנו לא מחפשים בחוץ אלא יותר בפנים. רואים את הישראליות שלנו בכל תנועה שאנחנו עושים. יש קהל לפרינג'. הסגנון והתכנים שפעם היו פרינג' הפכו כיום למרכז, גם בלהקות. לצערי, במובן הכלכלי אין הדבר כך, כי רוב היוצרים הצעירים בפרינג' חיים מהיד לפה, מבחינת היצירה שלהם. בעוד שתי הלהקות הגדולות ("בת שבע", "להקת המחול הקיבוצית") מתוקצבות, בפרינג' ישנה חגיגה של "הרמת מסך" פעם בשנה, אבל אחר כך מה? שוב על היוצרים לדאוג לעצמם לעוד הופעות, לממן בכוחות עצמם סטודיו לחזרות, ולרוב לנדוד בין אולמות הסטודיו השונים, לעשות חלק גדול מעבודת ההפקה, העריכה, התפאורה, והתלבושות בכוחות עצמם, בלי לציין את הרקדנים שפעמים רבות אינם מקבלים שכר כלל. פעמים רבות הניסיון של היוצרים הצעירים לגעת בתחומים רבים (עיצוב תלבושות, עריכת מוסיקה, תפאורה ועוד) נובע מחסר וחסכון, ולא מרצון או כשרון. עם הפריחה הגדולה של המחול, עלינו להבין שהשחיקה היא הסכנה הגדולה לקיומו של מחול חדשני, רענן ובועט.

שאלה נוספת היא: בעידן הרייטינג, הטלוויזיה והסלבריטיז, השוליים שהפכו למרכז: למרכז של מי? בוודאי לא של החברה הישראלית. המחול, שהפך ליותר מתוחכם, האם יוכל בצורתו הנוכחית להיות במרכז של החברה או שנמשיך לראות במופעים את קהל ה"בראנג'ה" המוכר? נראה, שהסיכויים בינתיים קטנים, גם אם נעשה ניסיון למנף את המחול, בזמן האחרון, באמצעות תכניות הטלוויזיה "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים". ניסיון זה, גם אם יש הטוענים נגדו ש"אינו מציג את המחול האמיתי" ושהוא "וולגריזציה של המחול", יכול להוות כלי שיעזור למחול להתקרב לקהל הרחב.

 

 

תודה לנאווה צוקרמן, סהר עזימי ויסמין גודר.

 

 

ביבליוגרפיה
אשל, רות (2003), המרד הגדול והשיבה אל השורשים, 'מחול עכשיו' 10, עמ' 17-11.
אשל, רות (2005), עד מתי בן חורג? הרהורים על 'הרמת מסך' 2004, 'מחול עכשיו' 12, עמ' 9-7.
לנד, רונית (1988-1987), המחול העכשווי הלא ממוסד בישראל בעשר בשנים האחרונות, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 47-46.
מנור, גיורא (1981), תמונת מצב של המחול הישראלי, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 8-5.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון הקרוב ,גיליון 50 השנה של כתב העת "עכשיו"

 

 

וראו גם

"ריקוד דיבור "אתר על מחול

ביקורות ריקודים שונים

 

עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא

תמי כץ לוריא שרה על ריי צ'רלס

תמי כץ לוריא בעקבות נאומי נשיא איראן

ציירה עליזה חרותי

טרויויזיון

לרגל אירוויזיון מוסקווה אנחנו גאים לפרסם מאמר ראשון מפרי עטה של לא אחרת מאשר זמרת שנות השבעים הידועה מרגלית הדרי שהתפרסמה בין השאר בקליפ הגולם ובקליפים מוכרים נוספים. והמאמר עוסק באירועי טריוויה שונים ומעניינים שאירעו באירוןיזיונים השונים. .
מרגלית תחזור לאתר גם ברשימות נוספות בעתיד

דברים שלא ידעתם (ואולי כן) על האירוויזיון

מאת מרגלית הדרי

זמרת העבר מרגלית הדרי

1.
כאשר נשלחו חברי להקת "כוורת" לאירוויזיון, הותר רק לששה מהם לעלות על הבמה, על פי חוקי התחרות.
על כן, יוני רכטר נשלח על תקן מנצח.

 

2
"אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק נשמע כמו שיר אהבה בין גבר לאשה, אך למעשה נכתב כשיר אהבה לרעיון השלום בין  ישראל והערבים. וזאת  למרות שכל רעיון הסכמי שלום עם הערבים נראה בזמן שבו הושר באירוויזיון 1976 כהזוי לחלוטין ,וכל מה שהיה אז היה רק הסכם הפסקת אש בין ישראל ומצרים.

רק כמה שנים לאחר מכן כאשר ביקר הנשיא סאדאת בישראל  ב-1979. ,הפך השיר ההזוי מ-1976 לרלבנטי ואקטואלי.

3
השיר "הללויה"  מאירוויזיון 1979 נכתב במקור עבור "הכל עובר חביבי". "חביבי" הקליטו את השיר כסקיצה והחליטו ש"תודה אך לא תודה". ביג מיסטייק! השיר בוצע, כמובן, בפי "חלב ודבש" וזכה במקום הראשון…
למרבה הצער זכיית השיר סיבכה את המלחין קובי אשרת בסאגה משפטית סבוכה וארוכת שנים בה מעורבים גם גלי עטרי ושלמה צח, מפיק הלהקה. המשפט הסתיים  רק לפני כשנה וחצי.

4
את "הלילה" של הכל עובר חביבי, שייצג את ישראל ב-81 הלחין שוקי לוי, שהוא נושא לכתבה בפני עצמו. לוי, חברו הטוב של חיים סבן, הלחין במהלך שנות ה-80 את אותות פתיחה לסדרות אנימציה מוכרות ואהובות ("המפקח גאדג'ט", "לאקי לוק" ורבים אחרים) והפיק את הסדרה "קיד וידאו".
בהמשך הפיק את הסדרה המגה-מצליחה "פאוור רינג'רס",  ובמשך שנים רבות עעמל על מחזמר בנושא מצדה ולאחרונה הלחין מחזמר בנושא השואה (??) אשר עורר תגובות רבות ובעיקר מעורבות.
5
"עולה עולה", שירו של יזהר כהן, היה מיועד במקור לפסטיבל שירי הילדים, אך לבסוף מצא עצמו
בקדם .עובדת טריויה ידועה – אחד מזמרי הליווי של יזהר כהן ב"עולה עולה" היה הזמר אדם.

6.
בשנת 86 התרחש אסון צ'רנוביל, בדיוק בתקופה בה נסעו מוטי גלעדי ושרי צוריאל לאירוזוייון בנורבגיה,
דבר שעורר דאגה רבה לשלומם בארץ. זוכת הארוויזיון באותה שנה היתה ילדה בת 15 מבלגיה, אשר על פי השמועות הייתה בעצם בת 13.

7.
בשנת 87 ייצגו את ישראל נתן דטנר ואבי קושניר כ"צמד הבטלנים".
כיצד הכירו דטנר וקושניר? ובכן, על פי השמועות, הקשר ביניהם נוצר בנסיבות פחות נעימות – דטנר כעס כאשר שמע כי שחקן צעיר(קושניר) משתמש ללא רשות בדמותו של "החתול שמיל" בהצגות הילדים שלו. אולם, למרבה ההפתעה, התקרית הולידה את הידידות בין השניים. "צמד הבטלנים" לא היה רק שיתוף פעולה חד פעמי לצורך האירוויזיון – בהמשך הופקו מופע וסרט קולנוע בכיכובו של הצמד.
8.
בשנת 88 נסעה ירדנה ארזי, עם השיר "בן אדם", שלטענת רבים הזכיר מאד את "אדון עולם" של צמד רעים. הזוכה באותה שנה זכתה לקריירת המשך מפוארת – סלין דיון משויץ, אשר ניצחה בהפרש של נקודה אחת את בריטניה.
9
שנת 1989  היתה שנה ברוכת ילדים: גילי נתנאל בן ה-13, וילדה בת 12 ממדינה נוספת העלו שאלות האם יש להגביל את גיל המשתתפים. יחד עם גילי נסעה גם הזמרת גלית מיכאל בורג. שמועות סיפרו על כעסים בתוך ההפקה, על כך שגילי וגלית נראו יותר כמו ילד וזמרת ליווי מאשר צמד "מאוזן". שנתיים אח"כ גלית בורג הקימה את להקת "טרמפ" עימה הופיעה ה"טלרוק" בחולון, וגם התחרתה על תואר "נערת גלגל המזל" ב-95.

10.
בשנת 91 זוכים אורנה ומשה דץ במקום השלישי עם "כאן", אך למעשה מדובר במקום השני – כי קרולה משוודיה (שזכתה במקום הראשון) ואמינה מצרפת (מקום שני) זכו במספר זהה של נקודות. קרולה הופכת לחברה טובה של הדצים ומגיעה מדי פעם לביקור בישראל. שנה אח"כ זוכה "כאן" לגרסת כיסוי מפתיעה של פורטיס (במסגרת פרוייקט "שוב יוצא הזמר" של גל"צ בפורים 92)

11.
בשנת 93 – מיני שערוריה . שרה'לה שרון ולהקת "שירו" מופיעים באירוויזיון, ובסוף השיר נדחפת לפריים זמרת הליווי, כמו היתה חברה בלהקה. במהלך החודשים הקרובים מוציאה אותה זמרת אלבום סולו, בתיקווה שיזכרו אותה מלהקת "שירו".
עוד באותו אירווזיון – בריטניה שולחת את כוכבת האייטיז, סוניה, בת טיפוחם של "סטוק אייטקן ווטרמן". המנצחת היא ניהם קואנה האירית, אשר השתתפה לפני כן בפסקול "הקומיטמנטס".

12.
בשנת 95 זוכה באירווזיון "נוקטורנו", קטע אופראי המזכיר יצירות קלאסיות, ובכך יוצר סגנון חדש באירווזיון: מדינות רבות ינסו לחקות את "נוקטורנו" בשנים הבאות. אנחנו שלחנו את "אמן" של ליאורה.
מישהו כבר טען אז שהשיר דומה מדי לשיר אחר…. אבל בעצם, זה קורה כל הזמן: טענות של העתקה נשמעו גם כלפי "הללויה", "דיווה", "הדליקו נר", "להאמין" ועוד. . . כך שלעולם אין לדעת מתי מדובר בטענת אמת.
13
ולסיכום נזכיר שרק לאחרונה מצא בית המשפט שהזמר והמלחין צביקה פיק אשם בהעלמת הכנסת מאלון לוין האיש שעיבד מוזיקלית את "דיווה" הפזמון הזוכה באירויזיון 1998 ". צביקה פיק הודיע שהוא יערער,ונשאלת השאלה האם העניין יגרר כתוצאה עוד עשר שנים נוספות  וישבור לבסוף גם את השיא של זוכה האירוויזיון הקודם "הלולייה " באורך זמן של דיונים משפטיים ? .

וראו גם
מרגלית הדרי קליפ משנות השבעים

 

 

ועוד' פזמוני אירוויזיון

 

הטרובדור :משירי זמר נודד :על הפזמון המנצח באירוויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה : על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1969

שמשון אולי תתבגר :על הפזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

 

הבלדה של ג'וני בלו :עוד פזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

אלוהים תהיה בן אדם :על השיר הישראלי באירוויזיון 1988

פורום אירוויזיון בתפוז

הרצל ואטלנטיס

הופיע בשם "עיני תחזה את ארץ העתיד היפה העליזה " מוסף הספרות של הארץ  8.5.2009

לרגל ה-4 במאי  יום הרצל היום היחיד בשנה בלוח השנה הישראלי  המוקדש לסופר מדע בדיוני:להלן כתבה על הסיפור  שהפך גם למחזה הטוב והמפורסם ביותר של הרצל ,"סולון בלידיה " סיפור מדעי בדיוני על המצאה שמשנה את חייה של אומה ועל השלכותיה החברתיות המזעזעות. סיפור שהוא היום רלבנטי יותר אף מהזמן שבו נכתב.

סולון בלודיה -המהדורה הגרמנית המקורית.

סולון : מה אספר לך ילדתי החביבה ? איך הגעתי מצרימה ? במצרים שהיתי בפעם הראשונה זמן ארוך יותר. זו היא ארץ לוטה אגדות . …שוחחתי על כך לעיתים תכופות עם ידידי המצרים  מיודעי היו פסנופיס איש הליופוליס וסונכיס מצוען מצרים –כוהנים הם השנים . לאנשים חכמים ונבונים אלה עלי להודות על ראשית ידיעותיי בדבר אטלנטיס.
אומפלה: אטלנטיס?
סולון : כן זה היה אי . הוא הבהיק בזיוו בימי קדם הנפלאים מעבר לעמודי הרקולס אבל נמחה –נמחה מעל פני הים ושקע תהומה ! יען כי כה נהדר היה …
אומפלה ( מהרהרת ) יען כי כה נהדר היה?
סולון : אנשי אטלנטיס היו גאים ומאושרים בתרבות והשכלה מופלגים היו מכל שאר בני האדם בעולם –וביום  אחד שקע האי –כאושר ימים נפלאים כחלום…
תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 246) .

הרצל כסופר מדע בדיוני

צייר אבי כץ.

לפני שהפך למנהיג ציוני היה תיאודור הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום " מדע בדיוני" ו"עתידנות ". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים "רואה המחשבות " היה סיפור בגוף ראשון על טלפט שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם והוא מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים " שאותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.
להרצל יצא בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת. הוא היה מודע היטב לחסרונות של הטכנולוגיה.
ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר  המונחית " על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות, תפיסה שהייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

איור ל"ספינת האוויר המונחית "מתוך הספר "בתקוע השופר".

גישה ספקטית זאת לגבי השגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום הוא הסיפור "סולון בלידיה" ( 1900) שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך אותו למחזה . זהו ככל הנראה המחזה היחיד שלו שניתן לקריאה גם היום.

המחזה האחר של הרצל שתורגם "הגטו החדש " .הופיע בהוצאת "ירון גולן".

כל שאר מחזותיו של הרצל קומדיות ודרמות הן יצירות של זמנם שאין בהם עיניין לאף אחד חוץ מוינאי של סוף המאה -19 .
לא במקרה "סולון בלידיה " הוא גם המחזה היחיד של הרצל שהוצג בארץ בידי תיאטרון "אוהל " ( המחזה הציוני שלו "הגטו החדש " שהוא המחזה הנוסף של הרצל שתורגם לעומת זאת לא זכה לכך מעולם). ובמשך שנים רבות היה הסיפור חומר קריאה במקראות בתי הספר בישראל.
זהו גם הסיפור היחידי הידוע לי שפיתח את הסיפור המקורי של יצירת הסיפור המקורי על  היבשת האבודה אטלנטיס , על ידי המדינאי סולון,כפי שסיפר אותו הפילוסוף אפלטון,ובסיפור על אטלנטיס  מהעבר הרחוק יש רמזום עכשוויים לימיו של הרצל וגם לעתיד.

ימי האטלנטיס חוזרים

Solon before Croesus, Croeseus painting by Gerard van Honthorst. 1624

בסיפור ובמחזה "סולון בלידיה " השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

סולון מחוקק יווני מאתונה במאה השישית לפני הספירה שביקר במצרים שם שמע על אטלנטיס ובלידיה.

 

בסיפורו הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה שבאסיה הקטנה בראשות המלך קרויסוס העומדת לפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי .
למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה אשר אכן מגשימה את כל טענות הממציא –היא מספקת אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ.

אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים.

הרצל מתאר בפירוט בסיפור וביתר פירוט במחזה את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה. ושינויים אינם לטובה.

הלידיאנים שאינם נאלצים לעבוד למחייתם נהפכים לעצלנים רודפי תענוגות ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם . סולון שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.

סולון :….הוי לשנות את בני האדם אתה חפץ –להיטיבם לתקנם ? שימה זאת אל ליבך : כעבור אלף שנים יהיו בני האדם מה שהם כיום. יתכן כי יחבשו בגדים אחרים וינעלו נעלים אחרות –אבל תחת מלבושיהם החדשים נשארים הם מה שהיו . הוי הוזה הזיות חביב שכמוך ! מוטב כי תבקש לך אושר לבדך , קנה לך אהבת עלמה אצילת –רוח ושכח את בני האדם ,ואז יהיה לך אי אטלנטיס משלך אשר לא ישקע כל ימי חייך. ….
אויקוסמוס : לא סולון …צופה אני בחזון רוחי לאחרית ימים יפים יותר ,מאש אתה סולון חולמם לקול המית מיטרי נבלך . הבה נצא לקראת ימים יפים אלה ! ( רואה בחזון ) עיני תחזה את ארץ העתיד ,היפה העליזה ערים פורחות ומזהירות ,גנים ופרדסים בהם האהבה תיתן ריח ניחוח …מפעלים מפוארים עולים ומשגשגים ,החיים מפתחים את תמציתם בשיא האמנות הנה הם חוזרים אלינו שנית ימי אטלנטיס . ( עומד בזרועות נשואות ופניו מוסבים למחצה , צופה למרחקים )
( תיאודור הרצל סולון בלידיה ע' 247-248 )

 

"סולון בלידיה " בתיאטרון "אוהל "

את המחזה הדמיוני הזה חיבר הרצל על רקע ההווי היווני האגדתי של המאה השישית לפני הספירה ובחר בתור גיבורים דמויות היסטוריות אשר הפכו כמעט לאגדתיות: קרויסוס מלך לודיה העשיר, סולון איש אתונה, המחוקק והוגה-דעות, איסופוס, ממשל-המשלים המפורסם. אליהם הוסיף המחבר דמות בדויה, אבקוסמוס, ממציא הקמח המלאכותי, אשר נשא את עיניו לאומפלה, בתו של המלך קרויסוס. גם בסיטואציה רומנטית זו יש יסוד אגדתי מובהק. על אף הדמויות ההיסטוריות, המופיעות במחזה, הרי הוא, למעשה, משל-אגדה, ואפשר לזהות בו    בכמה מהדמויות  פורטריט עצמי  תיאודור הרצל המדינאי-המנהיג.

בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר,
בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

ההבדל בין הרצל וסופרי מדע בדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא שהרי הם יודעים כל ידע שיש היום בידי אדם אחד רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים.
אלא הם היו ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה וזאת הרצל העדיף לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר
.אם אכן היה ממשיך בכוון זה בסיפור כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני ז'אנר "ההיסטוריה החלופית " שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.

.בואה החלום הגדולקרסוס וסולון  האם הסיפור של הרצל עדיין רלבנטי ?
ניתן לומר כי "סולון בלודיה" של הרצל הולך ומתגשם בימינו, אך לא בלידיה הקטנה אלא בכפר הגלובאלי של החברה הפוסט-תעשייתית. ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם , גם עם כל התחזיות של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על "הנאנו טכנולוגיה" הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל.וגם עם כל החששות של חוקרים שונים מ"העלמות העבודה " עבור מספר עצום של עובדים שישארו חסרי תעסוקה.
הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום " ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנו טכנולוגיה.. הרצל רואה בעבודה את הכוח המניע בחיי-האדם, המעורר אותו ליצירה, למחשבה ולעליה מתמדת.
בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר של יצירת אוטופיה שבסיפור זה הרצל מתגלה כספקני למדי לגבי סיכוייה , ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם .יש בסיפור זה מקבילה ברורה לגירסאות המודרניות של סיפור אטלנטיס הממלכה שהושמדה ביגלל הניצול הלא מוסרי של המדע והטכנולוגיה שלה. ודומה שיש בו גם כמה מחשבות לא נעימות על דרכו שלו בתנועה הציונית שמטרתה הייתה ליצור אוטופיה מעין "אטלנטיס חדשה " בארץ פלסטינה.סולון : ובכן אויקוסמוס העודך מאמין כי אפשר להביא אושר לבני האדם ..השומע אתה את כל הרעש והמהומה שם למטה ? כל זה חוללה מתנת האלים שלך …
אויקוסמוס …יכול אני רק להאמין כי לנסותני אתה אומר סולון! ..

.אכן רוגנים הם ומשתוללים הם מחוסר דעת .אנוכי אפקח את עיניהם לראות נכוחה.
סולון ( רכות ) הכן ניחשת ומצאת אוקוסמוס.

 זה היה רק נסיון אוקוסמוס אהבתיך כאשר הנך . הוי בעל חלומות יקר ממאושרי העם! ראוי אתה גם לחלום שלך …מעולם לא היית מאושר יותר אוקוסמוס ואם גם תאריך ימים לזקנה ושיבה לא תהיה מאושר יותר ( נוטל את הגביע ) .אויקוסמוס! שתה את גביע היין הזה המוגש לך על ידי קריסוס שתה לשלומה של האנושות והגית באהובתך אומפלה! …
אויקוסמוס ( מתנודד מעט) כי כן ! כה טוב ונעים לי …הולך ורב האור בספירות העליונות… שומע אני את חרוזיך סולון איך היה הדבר. חפצתי לשמוע אותם שנית ..( שר) ".הנה הם חוזרים שנית ימי האטלנטיס" ( נשען בבת צחוק על המסעד) .
סולון ( בהסתכלו בפני הגוסס ): העתים חלפו –ימי עתיד יפים מאלה תבשר החביב ותיעלם בחן הזיות …בואה החלום הגדול !.
אויקוסמוס ( נרדם מתוך חיוך של אושר על שפתיו )
אסופוס ( מתקרב חרש לשמע השיר אל משכב אויקוסמוס מעמץ את עיני המת ובוכה
) .
( תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 262) .

ביבליוגרפיה
"סולון בלידיה"  המחזה והסיפור תורגמו לעברית כמה פעמים

1. "בזיעת אפיך תאכל לחם " מערכון בשתי תמונות לפי סיפורו של הרצל עבוד דרמטי נ.ב( בנרי ) בתוך הרצל ביאליק –ילקוט מערכונים " (תל אביב המרכז לתרבות של הסתדרותה עובדים ) תש"ו ע' 24-32 .
1. סולון בלוד :מחזה בשלוש מערכות : תירגם אהרון ורדי , הוצאת העולם ,1947.
2. סולון בלודיה :חזיון בשלוש מערכות .תרגם בן ציון ידידיה ,הוצאת מ.ניומן ,1949.הוצג בתרגום זה על ידי תיאטרון "אוהל ".
3. היכל בורבון :תמונות, הווי מן הפארלאמנט הצרפתי הכרך 6 של כתבי הרצל ,הוצאת מ.ניומן , 1961.
4. סולון בלודיה : מעובד על-פי ספורו של תיאודור הרצל בידי מיכל כ"ץ . פרוייקט נט"ע , תל אביב : אוניברסיטת תל-אביב, תשל"ג. נוספו חוברת לתלמיד וגם חוברת למורה

ראו גם :

מאמר על "סולון בלידיה "

דויק, דניאלה .   סולון היהודי :   הרצל ורעיונותיו המדיניים בראי יצירתו הספרותית..  בתוך : ישראל בארצו, קובץ מאמרים ליובלו של ישראל שצמן. עורכים: יוסף גייגר, חנה מ. כותן, גיא ד. שטיבל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה; החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשע 2010  (תשע) 277-293

אתרים רלבנטיים הם :
חוזה מדינת היהודים

סולון בלודיה בויקיפדיה

 

סולון נותן את כוס המוות.תמונה מאת הכטקופף מ"מיקראות ישראל ".

מהותה של האהבה

נטלי גוטמן מורה ומשוררת עוסקת בקטע פואטי  חושפני זה במהות האהבה ובמהות חייה שלה.  

אני רואה בצורה ברורה

פנייה לירית בשני פרקים

 

מאת נטלי גוטמן

1.

הקדמה פרוזאית

אני רואה בצורה ברורה, כי כל מה שחשוב לי נמצא באזור שאין בו מבקרים, לפחות לא בשעות קיומי, בשיא הכרתי, כשאני מצליחה לפעול בשסע הזה, ורק בו אני עצמי מהנה… המרחק מסתורי, והוא בין תיאוריה למעשה, אין מגשר ביניהן, אלא אזור עצמו כתעלה של אופציה, בלבד, לחיי היישום.
כל מבוגר תופס מרחק ממני וממנו, כאילו אנחנו שתינו בור תובעני חונק חסר משיכה. אבל לי רק בו פיתויים לחיים- שם הדמיון והאומץ מחוברים יחדיו ואותי זה הופך לנצחית, כמו שנצחי המוח הצעיר, טרם התבגרותו הסופית.
זכיתי לחיות בתוך הבאר הצלולה הזו מגיל רך, עם השנים השתכללתי בלהביא לצלילות תועלת – הנתפסים על הקירות התלולים- וגילם מתחת ל-18 – יתעצמו לידי, שטופים ברגישותם, בכאב המתוק של עילוי עצמי. הידד לנתפסים הנצחיים! אך לצערי, גילם צעיר…

בדידותי מבוגרת, כמו אהבתי הטוטאלית לניצוץ של יופי במחשבה, אף אם הכי ראשונית, היא מחשבת האדם, תענוג משכר להיות נוכח ברגעים אלה, להיות סדק באטימות וטחב למקוריות המצליחנים, כל אחד מושא אהבתי…אך הזמן מועט – נתפסים בקסם הבאר בצעירותם בלבד. המאושרים בנוכחותי, מחוץ לבאר המילוליות הגדולה ישתנו, ישכחו את הרוב, יוותרו על העילוי, יפגעו במשותף לנו – באישי יחצבו את המקובל, בו ישרדו וישיאו לחיים.
מדוע, לכל הרוחות, גם השווים לי בכישורי ההשקעה, מאבדים חשק לתקשורת פילוסופית-שירית ?! איפה נעלמת הסולידריות של מוחות? ככל שניסיתי לשבור זרות ולזכות בהזדהות פעילה, התפרשתי כחייזר נקבי ברמות שונות ורבות. מיזמים מרתקים, בית-ספר או תיאטרון ייחודיים – אימפריית השירה והפילוסופיה, לא מצאו מלבדי בעלים, בכך נושאת אני את שיגעוני היישומי בשקט. כמו בילדות- התפלאות ומהומה רבה, אך אף אחד לא מעיז לצאת איתי, כאילו פסל הייתי קלאסי שתמיד יישאר במקומו להביט בו, בלי להצטרף אליו או להשתתף ביופיו.
מי אני שלא דרוש לך לידי לעשות מעשה?! אפילו תרגיל נקודתי של נתינה באמצעות המקצוע המוצהר שלך! העולם כולו של האחרים מצפה ואתה משתהה – במקרה הטוב, או לא מעוניין – במקרה האחר. גם בשעת הכושר שלך לא תרצה להקריב מעשה בוגר? נכון הוא שהמסגרת הרשמית לא תקלוט את החסד שבמעשיך בשל אי-ההגדרה הסופית… אך זו המשימה- להיקלט ולסרס את המגדל הגבישי שמנציח את הרס בבל כל שנות ההתבטלות והאדישות התועלתנית שלך התקפה רשמית.

בצעירותי חיפשתי אשמה בתוכי (מצאתי לרוב) אבל לא היה לי די, נותרתי שקועה בטרגדיה של אדם שחושב טרגדיה ויוצר חלומות של צעירים שמתאהבים בהם צעירים בלבד…
האשמתי את בדידותי עצמה בכל תוצאותיה, ועדיין, בגילי הקרוב למחצית המאה, דבר לא השתנה – אהבה בשפע רק בעולם היונק, וזרות מקפיאה ובוגרת להפליא בסביבתי הקרובה, הרחוקה והאקדמית.
הכי הרבה רוח נעשה מתוך החושניות הגברית, לעומתו, הישות הנשית הכנה כלל לא הביע חיוך מאולץ של תמיכה.
מה קורה כאן? לא חסרים כישורים למצב היישומי שממתין מזמן, ההישגים שצברו פסיכולוגים, אמנים, פילוסופים עד כה – על כף היד הממוחשבת… לא בקשתי תוספת הערצה- ניסיתי לייסד אורח חיים רוחני אמיד, מעל וכנגד הקרע של מעגל הדמדומים הבטלני, לכבוד הבאים לנשום ברוח…ללא לאומניות או חולשה טבעית מכל סוג אחר. סתימות ישנות נפתחות אם מניחים לחוש האוניברסליה האקזוטית להתעורר נואשות, כרונית.

השאלות, אבל, רבות כל כך, למשל, האם זה הוגן לגייס צעירים למסע רוחני טרם מצאו את דרכם האישית? המותר להפכם לשותפים כשהם בשלבים הרכים של החיים, עדיין? אני בוגרת יחידה לידם, חשה כמו קורצ'ק, היוכלו לסמוך עלי שלא אמות להם טרם הושג דבר? ואני, האם אוכל למצוא בהם את החסר לי?
חדש לי המצב, אין תשובות, כי לא מוכר לי ניסיון כזה. תמיד חיו אנשי רוח כמבודדים או כמשתייכים לחוג בוהמי שעימו ידעו להתרומם מעל המציאות… אבל כך, "אל הבוקר הזה , אל הבוקר הרצחני הזה, לבד?" אבידן שרטט זאת ב"החמצה", ונדמה התכוון להחמצת דור כולו, וזה שבא אחריו, ובא אחרי זה…

הבה, ננסה. המעשה קיים באלפי צורות מבודדות, נממש אותו בתמצות בזכות הטכנולוגיה והנוחות שבתקופת החסד הזו בין המלחמות. נוכל להספיק, אבל מלמטה של מטה, מהחית השורש- לשגע באמצעותו את הצעירים, לספק אותם, להספיק להם.
הזמן, והפרצוף שלו עוד לא מפלצתי, ויהיה מוכן בדקות ספורות של הטבלה רגשית ושכלית, להיזרע ולהתקיים בבסיס הפוליטיקה. לא עמוס עוז ולא ניצן הורוביץ, אבוד להם, כי בהומאניות שלהם חסרה מקצועיות. היישום אפשרי רק כהשקעה, בדומה לזו של גידול ילדים- יום-יומית. לשם גידול פרא אינטלקטואלי במסגרות לא מוגדרות בחלל ובזמן , נדרש צוות רוחות בעל מסר אחיד, תומך בוגרים של תומכי הבוגרים.
הזמן זו לא בעיה, למצוא אותו ולמלא בו את החסר. ותמיד יהיה חסר.
אני כאן עם תלמידיי הנזרקים לעולם כל שנה כמו גרגירי חול היידגריאניים, ללא משמעות לקיומם. ובים המשמעויות כאן, עכשיו ומזמן אני מחפשת במאי ועוד כמה נפשות כואבות.

אוטיזם- כשהוא בתוך משפחה או מדינה, זה לא בדיוק חולי מולד. אדם קרוב שהתבגר ואז התגלה כאוטיסט בהתנהגותו, מיהו? מעולם לא הוגדר כחולה ולא ייגדר… כך, אמא שלא "רואה במטר" את ילדיה והם גדלים יתומים בהיותה מתקיימת במידה רבה של הצלחה פיסית – מדברת ומתפקדת בכל התחומים, מלבד האחד הזה – החברתי… האוטיזם המדיני, רגשית, נרכש לאורך שנים מאושרות, באדישות שיטתית של התרחבות הקיר בין האדם וסביבת קרוביו- זו חסימת ראייה שכלית מודעת. אדם–קיר הוא לעצמו כסופו של המקור שהוא נושאו.
כחיידק. ולאו, דווקא, משותף לסובבים. הוא ורצונו בו. שלווה ואושר, ואלוהים השומר. כי את הבלתי- אפשרי עבורו לא חייב לשאת – כלל לא ייחשף אליו, לכן גם לא ייענש. מסופק כהבל, גם את סופו הפיסי יקבל כנתון קוסמי בלא מרד או חרטה, מונע מלהרגיש אשמה על הסערה שלא בידיו – של האוטיסט הלא מולד – מסוג משפחתי או מדיני. אך היא נחלת קרוביו – הסובלים, המתפרעים בזעקתם לעזרה, ואין שומע, אין ישועה מאדם יקר שגילם בחייו קיר, אשר ניצב כאנדרטה חיה וחוקית למוות נפשי, לידו כל יצור מוכה תחושת קרבה של בשר ודם יסבול בעל כורחו….

2. שיר אהבה

ושוב, איבדתי גבולות? שוב הקולות שלי כלל לא בפנים?
האם אני עצמי אדע את התוצר, אדע כטוב, או שתיבלע במעשיי רעה?
מיהם שידאגו ויפקחו על המילים שלי…?
הוריי? הם רחוקים בזמן… אולי הורי התלמידים שלי, שבנוגע למותר מלאים פשרות, ובוודאי גם הם לא יגאלו אותי מן האסור…. גם תלמידיי שחשו סם שפתי כמוסיקה, היום כבר רחוקים מהוריהם. אז, איך אדע גבולות לאהבה?
אם לא אחיה עד אז? עד למועד שתתייצב מול הגברים מהבאר, ילדה, והיא דומה לי? במבט ובשפה – עברית של הגופה תנוע כמו שלי- בהפתעה, בשוני רב מהשגרה כה מקובלת שוב ככלל, לא מהנה… עכשיו, השכם אני זקוקה לה! שתשלוט בי, תבטל בי את העוז המיותר מפאת חירות, ולוגיקת שרות… לא, לא כדי למות – להשתחוות, רק במפתן נכון סומך על הגבולות, ואת השאר לשאת בגאווה דמומה, מבלי לפגוע איך שהו
ברון, בטון העצמאות הלא תלויה בי, לא שלי, לא קיומי, לא רק.
עם כל הכבוד לחכמתי, היא רק תירוץ הישרדותי שאין בו כורח של העל-טבעי, אולי. מה פרוש- מקצוע? שמא, נולדתי קוראת בהשתאות שירה ופיסיקה ורוב הזמן מוצאת בם רק סיבות לאהבה?
הפילוסופיה, אולי זאת עבודה שמתפרשת כמקצוע הוראת אהבתי לילדים קטנים? והם גדלים מהר, כאזובי תחומי, בכדי שאצטרך לשכוח סיבות לאהבה, ומדוע חשובים היו לי ילדים. ומה נותר?
הצורך בעצמי נואמת הבאר היישומית, היות ומים שם עומדים לנצח, אני לבד נוטלת בה ידיי…

18.04.09

 

ראו גם מנטלי גוטמן

 

יסנין שלי

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים

 

 

גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

 

 

היחצן מוטי מורל מאיים על ציבור העיתונאים בישראל

יש סיכוי להסבר. מוטי מורל.

מוטי מורל מאיים על ציבור העיתונאים

צילם זאב גלילי  

התגלגל לידי גיליון של גלובס מאפריל 2009 עם ראיון מעניין עם מוטי מורל ורענן צור שני היחצנים המפורסמים שנטשו את הנשיא  לשעבר  קצב לאחר הנאום הגדול השני ( ואולי האחרון?)   של חייו.
ויש עניין במה שיש לצמד חמד זה להגיד איך צריך " לטפל " בעיתונאים שמעיזים לפתוח את הפה על הלקוחות העשירים של היחצנים הנ"ל. כפי  שעשו למשל בסרטוני תגובה של  לסרט תיעודי שנעשה על משפחת העשירים עופר ועיקר מטרתו הייתה לפגוע באמינותו של העיתונאי מיקי רוזנטל ו"הודלף "לאינטרנט
שאלה :
אתם מרגישים שהעיתונאים נעשו לכוחניים יותר בשנים האחרונות ?
מורל כן זה תהליך שהתחיל מהמקומונים שבהגדרה עוסקים בנושאים פחות דרמטיים ולכן נאלצים לנפח דברים ולהפוך כל דבר למשבר עצום ..וזה עבר לתקשורת הארצית ,גם כי יש תחרות מי יותר חריף ודרמטי ..וגם כי עיתונאים מקומיים עברו לעיתונים הארציים והתקשורת הפכה ליותר אגרסיבית וחודרנית .
אלו הם כמובן הבל הבלים והטענות מגוחכות ומטופשות. ראויות רק לילדים מפגרים אבל הן  מתפרסמות בראש חוצות בעיתון מכובד.

.אובייקטיבית העיתונאים היום הם בעלי פחות כוח והשפעה משהיה להם מלפני עשרים שנה שלושים שנה מאחר שמשכורתם היא כזאת שאינם יכולים לחשוב ברצינות לאיים על מישהו עשיר ובעל השפעה מחשש פן יבולע  להם.כפי שקורה במקרה של מיקי רוזנטל.  .
והחשש הזה כפי שמסתבר מדבריהם המאיימים של הצמד חמד יש לו כיסוי .

. שאלה איך מתמודדים עם עיתונאי תאב כוח?  
צור:  יש שיטה מצויינת והיא להגיע אל העיתונאי דרך בן בת הזוג שלו .בדרך כלל לאנשים שלוקים בשיכרון כוח ,יש אדם שמסוגכ להעמיד אותם במקומם וזה בן בת הזוג שכנראה בבית יש לו יותר כוח מאשר להם .לכן אם אתה מגיע לרמת תקשורת טובה עם בני הזוג ,הם יכולים בבית ברבע עיניים , להיכנס בו ולהרגיע אותו ,זה כלי לא רע בכלל .
מורל " כשאדם או גוף מתחיל להתנהג ברהב מגיע שלב שמערכות אחרות בולמות אותו..אם יש לך כוח ,אתה חושב שאתה מעל לחוק ומותר לך לעשות מה שאתה רוצה .זה יכול לקחת שנה או עשור אבל בסופו של דבר מישהו יעצור אותך ואתה תיפול.

 

 "יש שיטה מצויינת והיא להגיע אל העיתונאי דרך "בן /בת הזוג שלו ".

 ומה אז?
עושים לה או לו  שטיפת מוח כנגד בן הזוג העיתונאי ? ואולי משלמים לו/לה כדי שתפעל בדרך הנכונה כנגדו ?

מה בדיוק ? .
לי משום מה זה מזכיר את השיטות המיוחסות לאירגון הסיינטולוגים במקרים ידועים בחו"ל שידוע בטקטיקות ההפחדה שהוא מפעיל כנגד אנשי תקשורת שם ,תמהני אם יש איזו שהיא השפעה ,אחד משני היחצ"נים הנ"ל אגב ידוע בעניין שלו בסינטולוגיה.
לי כל ההצהרות האלו נראות כאיום לא מרומז  על צבור העיתונאים . רק שבמקרה הזה המאיים הוא עושה דברו של העשיר בעל הכוח .
האיום הוא ככל הנראה מכוון ספציפית נגד מיקי רוזנטל שהעז לצאת בשם זכות הציבור לדעת  נגד הלקוחות העשירים של הצמד בני משפחת עופר אבל למעשה כל אחד ואחד מאיתנו העיתונאים אם "נעז" לפתוח את הפה כנגד הלקוחות  העשירים של היחצנים העשירים  .
היחצנים הם אנשי המילים היפות שאין להם כיסוי . הם  יכולים  להפריח הבלים מטורפים לאוויר בלי שלאף אחד לא יהיה איכפת הם אינם עיתונאים  שאחראים  לדיוק של דבריהם ואוי להם  אם נתפסו בשקר ,שלא לדבר על כך שמשכורתם  היא גבוהה מי אלף או פי אלפיים מזאת של העיתונאים  והנזק שיגרם להם  בתביעת דיבה הוא כתוצאה קטן בהרבה.
בימים אלו מסתבר היחצ"ן הופך ליותר מסתם קשקשן ושקרן בשירות לקוחותיו, הוא הופך לבריון ומאיים בראש חוצות ובגאווה שחצנית  על החופש של העיתונאי ועל חופש הדיבור של כולנו .

עוד שלב בעימות המתעצם בין היחצנים  והעיתונאים  נחצה.

ראו את הראיון

וראו עוד על כך

כתבה על משרד מוטי מורל

היחצן רני רהב מחווה את דעתו המקצועית על תפקודם של מורל וצור

מוטי מורל ותורת הסיינטולוגיה

העיתונאי אייל טל התדרדר ליחצנות

מיקי רוזנטל ,עיתונאי לוחם למען זכות הציבור לדעת כנגד משפחות עשירים ויחצניהם.

לימודי הספרות של עודד כרמלי

ראיון גדול עם המשורר עודד כרמלי במוסף הארץ עורר בי כמה הירהורים על מצב לימוד הספרות היום באוניברסיטאות.


כתבה מעניינת של לא פחות מארבעה עמודים מופיעה היום במוסף הארץ על המשורר עודד כרמלי .הכתבה של אחד ,דורון חלוץ, פורשת את עולמו הפנימי של כרמלי לפני הציבור הרחב ובין השאר אנו מגלים שהצניעות אינה אחד מצדדיו החזקים ומחשיב את עצמו כ"המשורר הכי חשוב מאז חזי לסקלי " ( למה חזי לסקלי ? הנ"ל אם כי התפרסם תקשורתית אפילו לא היה משורר חשוב במיוחד ). .
אולי אבל את זה לא כרמלי יקבע אלא אנשים אחרים .דעתו שלו בעניין אינה אובייקטיבית ועדיף היה אם היה  נמנע להצהיר על חשיבותו העצומה ומשאיר זאת לאחרים כמו גבריאל מוקד.
עם זאת היה קטע מיוחד בראיון איתו שעורר את ענייני
"לפני כחודש פרש כרמלי מלימודיו לתואר בשני בספרות באוניברסיטת תל אביב בטרם השלים זכאותו לתואר. הוא אומר
"לא פגשתי שם אנשים בגילי ועם תחומי עניין דומים ,אלא המון מורות שבאו לעשות תואר שני כדי לקבל עוד כסף ממשרד החינוך. החומר שלמלמדים שם לא מעניין אותי .אני לא מוכן לקחת ארבע שעות סמסטריאליות של מזרחיות בספרות .אין דבר כזה טקסט מזרחי ,רק טקסט טוב וטקסט רע .הם פוסט מודרניים שם ,באים מקליקה סגורה ,לא צריך לקרוא ספר אחד כדי לקבל תואר. יש קורס מבוא לספרות המאה העשרים ואין אף מילה אחת על סארטר.רק פוקו ,דלז וגואטרי ,ומגדר .זה חוג לסוציולוגיה של הספרות לא לספרות .
מה היית אתה מלמד?
כרמלי :הייתי מלמד על ז'אנרים על תחבולות ספרותיות ,שסטודנטים יבינו למה כשהם קוראים א"ב יהושע זה עובד עליהם . בעבר הייתה שאלת היפה ,מה יפה ? היא הוחלפה בשאלת האמנות ,מהי אמנות ,האם ספר מסויים הוא יצירת אמנות ? ואז הדיון הספרותי מוחלף בדיון מגדרי או מזרחי : סופרים כמה נשים או כמה מזרחים יש בספר ,או דנים מדוע ספר אחד הפך לקאנוני וספר אחר לא. אבל דיון ספרותי צריך להישאר ברמת הטקסט ,והתחבולות הספרותיות .
עכשיו שימו לב לתגובתו של העיתונאי שאינה שאלה כלל:
דורון ברוש : לך קל לדבר .אתה גבר ,לבן ,מעמד ביניים גבוה ,בקיצור ההגמון שהקודים של הקאנון נראים לכך כהדבר הכי מובן מאליו.
כרמלי : כל הדיון הזה מנסה לגזול מאיתנו היוצרים את האוטונומיה שלנו .כאילו מכיוון שאני בא מכפר סבא ,אז באיזשהו דטרמניזם ברור שהספר שלי יצא כך וכך .מוסד הקאנון פשט את הרגל כי אין היום מי שיכול להכתיב ולהמליך. מבקרי הספרות הם סטודנטים שמקבלים 200 שקל לרשימה ובאוניברסיטה ממילא לא מתעסקים בשירה עכשוית ".
בעניין הזה לפחות אני מוצא שכל מילה של כרמלי היא זהב טהור.
לעניות דעתי כל ההתעסקות שהוא מתאר במזרחיות ובמגדר שהיא תוצר של תרבות התלונה שהייתה פופולארית במערב בשנות ה-70 ה-80 וה90 כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק להרחיק מהספרות כל מי שיש לו עניין אמיתי בה.

ברור אגב שבלימודים אלו  שכן מנסים ליצור קאנון חדש אבל כזה שערכים ספרותיים "טהורים " הם ממנו והלאה והשיקולים לבחירתו הם פוליטיים טהורים. בכך אין שום דבר שיכול לעורר את עניינו של חובב הספרות האמיתי.  

למי לעזאזל יש עניין לעסוק כל הזמן בתלונות  על קיפוח במקום ביצירות שיש להן ערך סגולי משל עצמן ללא קשר לאיזה שהוא נושא פוליטי עכשווי?  או שהיה עכשווי בעשורים הקודמים ?

 לחובבי ספרות אמיתיים בוודאי שלא וזאת עוד דרך להרחיק אותם מלימוד הספרות באוניברסיטה.

נשאלת השאלה:  איך בכלל נוצר המצב שאותו מתאר כרמלי שבו לימודי המגדר והמזרחיות למעשה השתלטו לחלוטין על לימודי הספרות ? וכפי שהוא מראה מעקרים אותם ?
התשובה היא אולי משום שאלו שהלכו ללמוד בעשורים הקודמים בספרות שהפך יותר ויותר למקצוע משני שהלך ואיבד את חשיבותו עסקו בעיקר בנושאים האלו שנראו יותר "אופנתיים " וכנראה משום שידעו שדרכם יוכלו להשיג יותר תשומת לב תקשורתית של קרנות שונות ,אקדמאית וכו'. וגם משום שהדברים האלו באמת היו בנפשם והעסיקו אותם.
אחרי כמה שנים ככל שמספר הנכנסים למחלקה בספרות באקדמיה מצטמצם והולך כל חוקרי וחוקרות המגדר והמזרחיות הם מה שנשאר בסגל .

 מאחר שיש מעט מאוד תלמידים חדשים מוכשרים שנכנסים והמוכשרים שכן מנסים כמו כרמלי מוברחים מיד גם בידי לימודי המגדר והמזרחיות האלו  לא נראה שהמצב הזה הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין.
והתוצאה התדרדרות נוספת ונמשכת ברמה וביכולת המשיכה של המחלקות האלו.

ראו גם

ראיון עם עודד כרמלי

תפילת השכבה למחקר הספרות העברית