לימודי הספרות של עודד כרמלי

ראיון גדול עם המשורר עודד כרמלי במוסף הארץ עורר בי כמה הירהורים על מצב לימוד הספרות היום באוניברסיטאות.


כתבה מעניינת של לא פחות מארבעה עמודים מופיעה היום במוסף הארץ על המשורר עודד כרמלי .הכתבה של אחד ,דורון חלוץ, פורשת את עולמו הפנימי של כרמלי לפני הציבור הרחב ובין השאר אנו מגלים שהצניעות אינה אחד מצדדיו החזקים ומחשיב את עצמו כ"המשורר הכי חשוב מאז חזי לסקלי " ( למה חזי לסקלי ? הנ"ל אם כי התפרסם תקשורתית אפילו לא היה משורר חשוב במיוחד ). .
אולי אבל את זה לא כרמלי יקבע אלא אנשים אחרים .דעתו שלו בעניין אינה אובייקטיבית ועדיף היה אם היה  נמנע להצהיר על חשיבותו העצומה ומשאיר זאת לאחרים כמו גבריאל מוקד.
עם זאת היה קטע מיוחד בראיון איתו שעורר את ענייני
"לפני כחודש פרש כרמלי מלימודיו לתואר בשני בספרות באוניברסיטת תל אביב בטרם השלים זכאותו לתואר. הוא אומר
"לא פגשתי שם אנשים בגילי ועם תחומי עניין דומים ,אלא המון מורות שבאו לעשות תואר שני כדי לקבל עוד כסף ממשרד החינוך. החומר שלמלמדים שם לא מעניין אותי .אני לא מוכן לקחת ארבע שעות סמסטריאליות של מזרחיות בספרות .אין דבר כזה טקסט מזרחי ,רק טקסט טוב וטקסט רע .הם פוסט מודרניים שם ,באים מקליקה סגורה ,לא צריך לקרוא ספר אחד כדי לקבל תואר. יש קורס מבוא לספרות המאה העשרים ואין אף מילה אחת על סארטר.רק פוקו ,דלז וגואטרי ,ומגדר .זה חוג לסוציולוגיה של הספרות לא לספרות .
מה היית אתה מלמד?
כרמלי :הייתי מלמד על ז'אנרים על תחבולות ספרותיות ,שסטודנטים יבינו למה כשהם קוראים א"ב יהושע זה עובד עליהם . בעבר הייתה שאלת היפה ,מה יפה ? היא הוחלפה בשאלת האמנות ,מהי אמנות ,האם ספר מסויים הוא יצירת אמנות ? ואז הדיון הספרותי מוחלף בדיון מגדרי או מזרחי : סופרים כמה נשים או כמה מזרחים יש בספר ,או דנים מדוע ספר אחד הפך לקאנוני וספר אחר לא. אבל דיון ספרותי צריך להישאר ברמת הטקסט ,והתחבולות הספרותיות .
עכשיו שימו לב לתגובתו של העיתונאי שאינה שאלה כלל:
דורון ברוש : לך קל לדבר .אתה גבר ,לבן ,מעמד ביניים גבוה ,בקיצור ההגמון שהקודים של הקאנון נראים לכך כהדבר הכי מובן מאליו.
כרמלי : כל הדיון הזה מנסה לגזול מאיתנו היוצרים את האוטונומיה שלנו .כאילו מכיוון שאני בא מכפר סבא ,אז באיזשהו דטרמניזם ברור שהספר שלי יצא כך וכך .מוסד הקאנון פשט את הרגל כי אין היום מי שיכול להכתיב ולהמליך. מבקרי הספרות הם סטודנטים שמקבלים 200 שקל לרשימה ובאוניברסיטה ממילא לא מתעסקים בשירה עכשוית ".
בעניין הזה לפחות אני מוצא שכל מילה של כרמלי היא זהב טהור.
לעניות דעתי כל ההתעסקות שהוא מתאר במזרחיות ובמגדר שהיא תוצר של תרבות התלונה שהייתה פופולארית במערב בשנות ה-70 ה-80 וה90 כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק להרחיק מהספרות כל מי שיש לו עניין אמיתי בה.

ברור אגב שבלימודים אלו  שכן מנסים ליצור קאנון חדש אבל כזה שערכים ספרותיים "טהורים " הם ממנו והלאה והשיקולים לבחירתו הם פוליטיים טהורים. בכך אין שום דבר שיכול לעורר את עניינו של חובב הספרות האמיתי.  

למי לעזאזל יש עניין לעסוק כל הזמן בתלונות  על קיפוח במקום ביצירות שיש להן ערך סגולי משל עצמן ללא קשר לאיזה שהוא נושא פוליטי עכשווי?  או שהיה עכשווי בעשורים הקודמים ?

 לחובבי ספרות אמיתיים בוודאי שלא וזאת עוד דרך להרחיק אותם מלימוד הספרות באוניברסיטה.

נשאלת השאלה:  איך בכלל נוצר המצב שאותו מתאר כרמלי שבו לימודי המגדר והמזרחיות למעשה השתלטו לחלוטין על לימודי הספרות ? וכפי שהוא מראה מעקרים אותם ?
התשובה היא אולי משום שאלו שהלכו ללמוד בעשורים הקודמים בספרות שהפך יותר ויותר למקצוע משני שהלך ואיבד את חשיבותו עסקו בעיקר בנושאים האלו שנראו יותר "אופנתיים " וכנראה משום שידעו שדרכם יוכלו להשיג יותר תשומת לב תקשורתית של קרנות שונות ,אקדמאית וכו'. וגם משום שהדברים האלו באמת היו בנפשם והעסיקו אותם.
אחרי כמה שנים ככל שמספר הנכנסים למחלקה בספרות באקדמיה מצטמצם והולך כל חוקרי וחוקרות המגדר והמזרחיות הם מה שנשאר בסגל .

 מאחר שיש מעט מאוד תלמידים חדשים מוכשרים שנכנסים והמוכשרים שכן מנסים כמו כרמלי מוברחים מיד גם בידי לימודי המגדר והמזרחיות האלו  לא נראה שהמצב הזה הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין.
והתוצאה התדרדרות נוספת ונמשכת ברמה וביכולת המשיכה של המחלקות האלו.

ראו גם

ראיון עם עודד כרמלי

תפילת השכבה למחקר הספרות העברית

קיסמים במדורה : פוצ'ו והפלמ"ח

הופיע בגירסה מקוצרת מאוד בעיתון "העיר" גיליון 1490 בשם "פיקאצ'ו ".

 חג לחובבי הפלמ"ח והקומזיצים . בימים אלו יצאה לאור מהדורה חדשה ומורחבת של הספר "חבורה שכזאת " שמחזיר את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת  להשיג תרנגולת היית צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה בקומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום.
להלן חלק ראשון בסדרה של שתי כתבות על הסופר פוצ'ו. החלק הזה עוסק בראיון מקיף על הסופר על  ספרי הפלמ"ח וחבורה שכזאת " שלו. וחושף גם את הקשר שלו שהיה או לא היה לסדרת הקומיקס "הגולם ". החלק השני יעסוק בסיפורי איה הג'ינגית והמורה שמילקיהו .ויופיע בהמשך.

מי שרוצה שקרוא גירסה מקוצרת ופשוטה של מאמר זה ראו "מין חבורה שכזאת "

"יודע אתה .לא היה לי נעים לאמר לך.אין זה יפה להלל אדם בפניו,אך בכל זאת הייתי רוצה שתדע שאני חייבת לך תודה .בזכותך אני חיה. "
"מה סליחה לא שמעתי ".
"כן כן.בזכותך ובזכות חבריך בפלמ"ח. אתם הנוער העברי. אתם העתיד שלנו. אתם המניחים יסוד לחיינו. אתם המגינים עלינו מכל צר ומבטיחים אותנו מאויב . רק בזכותם אנו זוקפים קומתנו.. "
יוסיניו מרגיש רע.האם הסחרחורת שנחתה על ראשו נובעת ממאמץ העבודה בשמש ,או משפע המחמאות שאינן מגיעות לו ? ..הוא מנצל הפסקת נשימה שלה ,ומשנה את הנושא .
"האם יש לך סיפוק מהעבודה ?"  הוא זורק שאלה
( חבורה שכזאת היינו " ע' 58)

אנחנו חיים בזמנים קשים ולכן קשה למצוא הומור ספרותי? לא נכון, והנה הוכחה: מצל ענני האיום של
מלחמת העצמאות ברא פוצ'ו (ישראל וייסלר) חבורה בלתי נשכחת של צעירים די מטורללים, מכורים לתעלולים דביליים, אך הכרחיים לגמרי, ובעיקר יצר הומור נקי, בריא וחמוד של חיי חבורה. העולם המאיים יכול היה לחכות, לפחות עד שנתאהב בהם.
אריאנה מלמד "

הקדשה מפוצ'ו בעותק של"חבורה שכזאת היינו".

יום חג לחובבי הפלמ"ח .כמה חודשים בלבד לאחר הוצאת מארז סרטים מיוחד של כל הסרטים המבוססים על ספריו של ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו ובראשם העיבוד הקולנועי לספר "חבורה שכזאת " בכיכובם של יוסי בנאי ובומבה צור יוצאת כעת לחנויות מהדורה חדשה מורחבת ומעודכנת של הקלאסיקה הסזפרותית המפורסמת עצמה "חבורה שכזאת " בהוצאת אורנית.
השם הוא קצת שונה. הפעם זה "חבורה שכזאת היינו " ובה חושף המחבר פוצ'ו פרטים חדשים ובלתי ידועים עד כה על גיבוריו וחיי האהבה שלהם ואפילו ( קחו נשימה עמוקה ) חושף לבסוף את שמו הבלתי ידוע עד כה של המספר האנונימי של הסיפור שנמנע לחלוטין לחשוף את עצמו במהדורות הקודמות.
"חבורה שכזאת :פרקי הוואי בהכשרה מגוייסת " הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר על הפלמ"ח. הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד. המהדורה הנוכחית היא  המהדורה ה-21

שלו והוא  נמכר עד כה בקרוב למאה אלף עותקים.  מבין כל ספריו  של פוצ'ו רק "איה הגי'נגית"  נמכר יותר
"חבורה שכזאת"  הוסרט בשנות השישים בידי זאב חבצלת,סרט שכיום נחשב לאחד מהסרטים היותר חשובים של שנות השישים בישראל  ישנו מי שטוען כפי שנראה  בהמשך שהוא סרט הבסיס לסרטו המפורסם של אורי זוהר "מציצים ".

ומאוחר יותר הוסרט גם ספר המשך שלו "יוסלה איך זה קרה"..  .
והעטיפה שלו הפכה לנושא לבול סמל ברור להפיכתו לקלאסיקה. ..
ההצעה לבול הייתה שלי . .לפני כמה שנים פנו אלי מהשירות הבולאי וביקשו הצעות לספרים שעליהם אפשר יהיה לבסס סדרה של בולים המבוססת על קלאסיקה מהספרות הפופולארית . היצעתי את חסמבה ,את חבורה שכזאת ואת שמונה בעקבות אחד . ( עוד הצעות שלא התקבלו היו דנידין קופיקו וצ'יפופו ועזית הכלבה הצנחנית וחבל  אולי בסדרה הבאה של בולים כאלו….. )את "חבורה שכזאת"  היצעתי במחשבה שזהו הספר הידוע המוכר והפופולארי ביותר הקיים הן על הווי הפלמ"ח והן על הווי הקיבוץ בספרותנו .השירות הבולאי הסכים.

העלילה

" חבורה שכזאת :פרקי הוואי בהכשרה מגוייסת " הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר על הפלמ"ח
זהו ספר שמתאר את עלילותיהם המבדחות של חבורת פלמחניקים בקיבוץ ששמות כולם חוץ מהגיבור המספר חסר השם הם וריאציה של יוסף ( יוסי פס יוסקה יוסלה יוסיניו )  הוא  מתאר את מעללי הבחורים הצעירים שמתאמנים בסתר להגן על המדינה שבדרך,רגע לפני שהמדינה קמה וצבאות ערב בפתח העסוקים מידי פעם בלחימה והרבה יותר מכך ברדיפה אחרי בנות הקיבוץ  תרנגולות ושיגועים אחד של השני . בלמצוא דרכים חדשות להתחמק מעבודה בפאלחה ולהשיג ארוחה לילית, החבר'ה גונבים תרנגולות מהלול וכשהם נתפסים הם משתמשים בשלל תירוצים כדי לצאת מהתסבוכת . הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד . מחזירים את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת להשיג תרנגולת הייתה צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה במדור קומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום.
".הספר מתאר נאמנה את שלל הטיפוסים בקיבוץ – המזכיר,מפקד המחלקה,האחראי על הפאלחה,האחראי על הגפנים כל אחד קנאי לגידוליו ואבוי לאיש שיתפס גונב ענבים או ירקות או תרנגולות.  אך גיבורינו הנועזים והעוקצניים מצליחים תמיד.. .
הספר מספר בהיתממות ובאירוניה דקה שבדקות שהיא לפעמים בדיעבד מתגלה כאכזרית ממש מלווה בקריצת עיין ממזרית עלילות גבורה במשלט ורק בין השורות אתה מבין שהמדובר בנערים מפוחדים שרוצים לחיות ולאהוב דברים שאותם לא חוו באמת. ספר שזכה להצלחה גדולה בזמנו, במשך שנים לאחר הופעתו הספר נחשב למעין ספר נוער "לא תיקני", שמתאר בצורה הומוריסטית ומושכת את כל נושא "החברה בהכשרה", הלא הם אנשי הפלמ"ח הצעירים, שאותם הכיר המחבר מניסיונו האישי. לאורך השנים
.ולרגל צאת המהדורה החדשה והמורחבת של ספרו של פוצ'ו להלן  ראיון מקיף  על "חבורה שכזאת  הספר  ,האגדה, המיתוס ,הסרט והמהדורה החדשה.  .

 

פוצ'ו.צייר אורי ויסלר.

…הוא היה מוביל אוטו בזבל במלחמת סיני ועלה בדרגה במלחמת ששת הימים הוא היה נהגו של הרמטכ"ל דאז יצחק רבין ,במלחמת יום כיפור היה חייל דמה במלחמת לבנון הוא כבר היה צופה בטלוויזיה ובמלחמת המפרץ היה ו עריק.  

(תיאור הומוריסטי של הקריירה הצבאית של פוצ'ו כפי שניתן על ידיו  )

ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו יליד 1930 ( עכשיו חשבו בן כמה הוא ) התנדב לפלמ"ח בגיל 18 ונזרק ישר לקרבות מלחמת העצמאות.  הוא היה  בפלוגה ד', הגדוד הראשון של חטיבת יפתח ולחם בעמק הירדן ובנגב.. עם פרוץ מלחמת העצמאות לחם בעמק הירדן ובנגב. בקרבות עמק- הירדן היה מסופח לגולני. בנגב השתתף בקרבות חירבת מחאז, בפיצוץ גשר סניד, בהתקפה על חוליקאת והנסיגה, בכיבוש באר-שבע .
כשהשתחרר הלך כמצופה להקים קיבוץ את נתיב הל"ה שם חי בשנים 1949-1953 ושם עבד כמרכז המטעים. אך נראה שארבע שנים בקיבוץ הספיקו לו בהחלט. ומאז הפך ליושב עיר. אחר כך למד חקלאות באוניברסיטה העברית והשתלם בתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב והיה מורה לטבע בבית ספר חקלאי כפר גלים ואת עלילותיו כפלמחניק וכקיבוצניק' תיאר בטרילוגית ספרי חבורה שכזאת.
ובסיפוריו אלה העדיף פוצ'ו להציג את אנשי הפלמ"ח האמיצים כבחורים צעירים שטופי שובבויות וגם כן כן כן שמתעניינים בנשים אם כי לא הרבה יוצא להם מזה.

פוצ'ו בערב לכבוד "חבורה שכזאת ".

"פוצ'ו הוא בכיר היוצרים ההומוריסטיים בספרות הילדים והנוער בישראל.הוא מתאר את חיי היום יום של ילדים ונערים בעיר ובכפר על תעלוליהם חלומותיהם השגיהם ותסכוליהם –אלה נושאים המאפיינים את סיפוריו השובביים החביבים כל כך על הקוראים הצעירים בשל סגולותיהם ההומוריסטיות הממזגים בתוכם פרקי הווי קלילים תעלולים קונדסיים תעלומות מבדחות ואירוניה דקה. ואלה מתוארים בסגנון תוסס דשן רווי הומור רענן מלווה בקריצות של טוב לב."
אוריאל אופק
 
פוצ'ו

ציור מאת דני קרמן

א.א. מאיפה הכינוי פוצ'ו ?
:פוצ'ו :  יש לכך שתי גירסאות.

על פי גרסה אחת,בבית הספר תמיד קיבלתי על החיבורים "מספיק בקושי " ,אז פעם  בכיתה כתבתי על יציאת בני ישראל ממצרים ורציתי לכתוב בשפה תנכית ,"ויאמר משה לעם פוצו לכם ! "וכשהמורה  לתנ"ך (והוא היה המורה שלימים ביססתי עליו את הדמות של המורה שמילקיהו ) החזיר את החיבורים אמר "לישראל ויסלר אין מה להעיר חוץ מ"פוצו לכם". זאת גירסה אחת.

 גירסה שנייה שאולי היא קצת יותר נכונה שבמשחק כדורגל היה עוד ישראל אחד,והוא התחיל לקרוא לי כך כדי לקצר ובעקבותיו שאר החברה אולי משום שכל השמות הטובים יותר כבר היו תפוסים ואני נתקעתי עם מה שנשאר.
על הספר הראשון שלי לא ידעתי איך לחתום ,ישראל ויסלר נשמע לי יומרני מדי ,הרי אני לא סופר ,כתבתי ספר אחד במקרה ופחדתי שיתייחסו אליו יותר מדי ברצינות אז כבר חתמתי עם הכינוי שלי .

הסופר היידי שלום עליכם .מקור השראה עיקרי של פוצ'ו .

א.א. כולם מזהים אותך עם הפלמ"ח. אתה בכלל היית בפלמ"ח או שאתה כתבת על סצנה זרה לך ?
פוצ'ו: עובדתית כמעט שלא הייתי בפלמ"ח.
אבל באמת הייתי בפלמ"ח עוד מכיתה ו' הייתי אז בקיבוץ גבעת חיים בחופש. וראיתי שם בקצה הקיבוץ כמה אוהלים. שאלתי "מי נמצא שם " אמרו לי "פלמחניקים ". שאלתי מה הם עושים ואמרו לי "ביום הם מתאמנים ובלילה הם סוחבים תרנגולות ועושים קומזיצים ".

חבורת אנשי פלמ"ח עם נשקם.


האמת  העובדתית היא ש"חבורה שכזאת" התחיל להיהגות אצלי עוד לפני שבכלל נכנסתי לפלמ"ח.
התחלתי לכתוב על אנשי הפלמ"ח  עוד בבית הספר וכתבתי עליהם את החלום שלי משהו בנוסח של שלום עליכם הסופר הגלותי שהיה הסופר החביב עלי מכולם אולי גם משום שנולדתי ברחוב שנקרא על שמו.אבל לא רק.

הייתי נודד בעיירה  הגלותית שלו כתריאבליקה וצוחק ובוכה.ואמרתי לעצמי הלוואי שהייתי יכול לכתוב כמוהו .מאז אני מנסה. אם הצלחתי אתה תשפוט.

 

פוצ'ו הצעיר.

כן לעניות דעתי אפשר לראות בדמויות של "חבורה שכזאת " גלגולים מוצלחים של הדמויות של שלום עליכם . "הנעבכים " מהעיירה ,יוסי פס מהיר הדיבור נראה כמבוסס  גם על הדמות של "מנחם מנדל "  הסוכן הנוסע הערמומי של שלום עליכם  ביוסקה הקשוח והאניגמטי יש משהו מ"טוביה החולב " ובדמויות האחרות יש משהו מ"מוטל בן פייסי החזן ". כולם נראים כדמויות עליזות יותר ופחות  מהעיירה שאיך שהוא היגיעו לקיבוץ  ושעל מנת לשרוד כנגד הפוגרום המאיים , עליהם להילחם על חייהם.

 פוצ'ו : אצלי התקופה המחתרתית התחילה בסוף הגימנסיה .אבי הקבלן תפס אותי פעם בהפגנת פועלים של האחד במאי מטעם השומר הצעיר .
פוצ'ו החליף אז תנועת נוער נעשה מ"כ של חינוך גופני והדביק  בשעות הפנאי כרוזים אנטי מנדטוריים .
פוצ'ו : בגלל גילי הצעיר נכנסתי לפלמ"ח רק בשנה האחרונה של קיומו כשזה כבר עמד על סף הפירוק אבל בשנה הזאת הספקתי לקלוט באופן מרוכז קטעי הווי בידור וצ'יזבטים של שבט הפלמ"ח ממש ברגע שעמד על סף ההכחדה. אחרי המלחמה הייתי בהכשרה בעין חרוד התערבבנו עם ההכשרה של הפלמ"ח והתערבבנו והיינו לחבורה אחת .

אמנם במקרה של פוצ'ו הפלמ"ח לא השאיר עליו רישום של מהלכי קרבות טקטיים אלא בעיקר מצבור ניחוחות של תרנגולות מתבשלות בסירים מאולתרים מחביות.
פוצ'ו מבחינתי זה היה הכי כיף לגור באוהלים לסחוב תרנגולות מלולים לעשות קומזיצים ליליים וטיולים מפרכים .אלא שכשהיגעתי לסרדפנד כולי מלא הערצה ראיתי פתאום גם פלמחניק אחד רודף אחרי פלמחניק אחר ושומו שמיים מקלל אותו והשני עושה לו "נא " עם היד. ואלו היו גיבורי האומה האנשים שכל הישוב העריץ אותם .אבל בסך הכל היינו גם ילדים. ואת כל זה ניסיתי להעביר ב"חבורה שכזאת".

כתיבה בשכיבה

 

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות  צצו אצל פוצ'ו מחדש  רצונות  ילדות כמוסים להיהפך לסופר.ועם סופר אז בסגנון של הסופר החביב עליו שלום עליכם שפוצ'ו העריץ את הצירוף של סבל והומור ביצירתו ושהם השפעה עיקרית עליו.

אלי : איך היגעת לכתוב לבסוף את חבורה שכזאת ?

פוצ'ו : את "חבורה שכזאת" כתבתי בין 1948-1950 כשהייתי חבר בקיבוץ "נתיב הל"ה " מיד לאחר מלחמת העצמאות .שם הייתי חבר במשך ארבע שנים אולי כדי להימלט מהמסגרת הבורגנית החונקת שהכין לי אבי הקבלן. ואז פתאום חשתי דחף בלתי נשלט להוציא את כל הסיפורים שהסתובבו בבטן וגרמו לי כאבי בטן עצומים. הייתי חייב להשתחרר איכשהו ..

חיפשתי דרך איך לספר ולתאר את כל הווי הזה של הפלמ"ח בבשורת סיפורים שונים ,אבל שיהיה קשר התחלה וסוף .ניסיתי להסתכל גם מן הצד המצחיק ,אבל בהחלט לא רק. רציתי לעסוק לא רק בחבר'ה עליזים אלא לעסוק גם באלו שנפלו ולצבוט בכך את הלב ובכלל הספר נכתב לזכר חבר שלי שנפל כשהיה בן 17 ולכתוב נגד זה שאנשים מתים צעירים כל כך.
חשבתי על אחד בהכשרה שהיה קצת ביש גדא ומאז נהפך לרופא בגיבעתיים והוא המודל ליוסיניו.
כל שאר הדמויות היו שילוב של כמה אנשים .אחת משתי הדמויות ששמשה למשל מודל ליוסי פאס הייתה של עיראקי שלא היה שמן כלל.
עוד החלטה שקיבלתי הייתה שאכתוב פשוט כמו שאני מדבר.בספרות אז היה מקובל סיגנון בומבסטי שלא היה מקובל עלי.

פוצ'ו אז החל לכתוב ושיחזר את חיי הפלמ"ח כפי שהוא הכיר אותם או שמע עליהם של קומזיצים התבגרות מינית מזמוזים בשמירה ואין ספור מתיחות. אבל גם הרבה יותר מזה.

פוצ'ו :  תדע  שבניגוד למה שמקובל לחשוב "חבורה כזאת"  אינו ספר מצחיקני. כתבתי אותו לזכר חבר שנפל. מעולם לא כתבתי מתוך מטרה של ליצנות. המציאות שמצטיירת היא זאת שמצחיקה ,אבל בהחלט אין כוונה רק או בכלל להצחיק. בספר הזה בכל אופן עוד לא כתבתי על המלחמה.היא התחילה כשהוא נגמר.
הייתי אז  בחור צעיר אלמוני ואנונימי  בן 19 ואת הספר כתבתי ממש בחשאי בקיבוץ מפני שהתביישתי שהחברה' בקיבוץ יראו אותי עוסק בדבר לא מכובד תמהוני חשוד ורכרוכי כמו כתיבה.

 מה עוד שתיפקדתי שם כמצחיקן החבר'ה ופשוט לא יכולתי להכריז על עצמי כסופר הדור מבלי שכולם יתחילו לצחוק אבל מהסיבות הלא נכונות . .
מקום הכתיבה הסודי שלי היה חירבה נטושה ופרוצה ,אחד מבתי האבן ההרוסים של הכפר הערבי הנטוש בית נטיף שאליו הייתי מתחמק על פי רוב לאחר לילות של שמירה. הייתה לי אז כלבת זאב והייתי מתנדב הרבה לשמירה ומזייף הרבה בשמירה כדי שיהיה לי זמן לכתוב.
כיסאות ושולחנות  לא היו לנו אז בקיבוץ רק מיטות ברזל וארונות קש הייתי כותב בשכיבה על הרצפה,לכן חבורה שכזאת הוא אחד הספרים היחידים בתולדות המין האנושי שנכתבו בשכיבה ולא בישיבה.

 ש"י עגנון אגב היה כותב בעמידה וזהו חוץ מזה שהוא זכה בפרס נובל לספרות ואני עדיין  לא , אחד ההבדלים הבסיסים ביני ובינו.
ואת הדפים החבאתי מתחת לבלטות  מחשש לעין  צופיה של קיבוצניק שיגנוב אותם ויקריא אותם לפני החבר"ה  כפי שהדמויות שלי עושות בספר זה ליומנים של זה.

 

כשהספר היה גמור הצעתי אותו להוצאת "הקיבוץ המאוחד " המכובדת בתל אביב.

התביישתי להיכנס ופשוט למסור את המחברת וניסיתי לטחוב אותה לתוך תיבת מכתבים , אבל המחברת הייתה עבה ולא נכנסה לתיבה למרות מאמצי הנואשים להכניס ולהכניס. לי לא היה נעים מפני כל האנשים שעברו והסתכלו על הקיבוצניק המוזר שמנסה נואשות להכניס משהו לתיבה אז כבר חזרתי איתה לקיבוץ מיואש.
לקח לי עוד חודש עד שאזרתי אומץ שוב נסעתי עוד פעם העירה ומסרתי את המחברת לידי המזכירה של ההוצאה.
הם החזיקו את כתב היד חצי שנה,ואני במשך החצי שנה הזאת ערב ערב הייתי מחכה לטנדר של המשק שהיה מביא את הדואר בציפייה נסערת לתשובה. 

אחרי חצי שנה כשהבנתי שהם איבדו את הכתובת שלי ,עזרתי עוז נסעתי להוצאה כדי לקבל את כתב היד בחזרה .
הם חיפשו וחיפשו וחיפשו וחיפשו,בארון זה ובארון אחר במגירות ובתאים וגם בסלים.באיזה שהוא שלב כל ההוצאה מהמזכירות ועד לעורכים הראשיים, הועמדה שם על הרגליים, ולבסוף לאחר כמה שעות של חיפושים נמרצים מצאו אותה אי שם קבורה בתוך האבק.
הם החזירו לי אותה ללא בעיות מיוחדות ואפילו לא ביקשו להשאיר לעיון נוסף.
סך הכל הם היו סימפטיים אמרו לי שסך הכל פה ושם יש שם קטעים נחמדים אבל בשביל שיצא ספר צריך עוד הרבה לעבוד. באופן כללי הם חשבו שהספר אינו בשל מספיק ואין סיכוי שיעורר עניין בין כל גל ספרי הפלמ"ח ששטף את השוק.אבל הם הבטיחו שאם אשתדל מאוד ואתאזר בסבלנו אולי אפשר יהיה לפרסם פרק אחד או אפילו שניים ב"מבפנים " בטאון התנועה הקיבוצית "מתי שהוא בעתיד".
אז טמנתי את הדפים במגירה למשך שמונה שנים. עד שקראתי בעיתון על תחרות ספרותית שעורכת הוצאת מסדה בין סופרים צעירים."פרי ביכורים " הם קראו לזה. הוצאתי את הדפים כתבתי את הספר בפעם השלישית מחדש ושלחתי אותו שוב.בתקווה..

פוצ'ו כבר זכה בעבר לפרסים ספרותיים זוטרים בעילום שם . וחשב אולי מי יודע ?ושלח את כתב היד
וזכה בפרס אשר ברש. או יותר נכון בחצי פרס.
פוצ'ו : הסופר אהרון מגד היה זה שתמך בספר וחשב שיש בו פוטנציאל אמיתי. אבל שופט אחד לחץ על ספר אחר ,של סופרת שהוא הכיר את אביה . מגד ערך בצורה נמרצת מאוד את כתב היד הוציא הרבה פרקים ורצה להוציא גם את הפתיחה והסיום שעוסקים במותו של חבר שהוא חשב שאינם מתאימים לרוח הכללית של הספר. ונילחמתי עליהם . והוא זה שנכנע לבסוף.
השם המקורי  שננתי לספר אגב היה "שחיטה לא חוקית " אבל מסדה סירבו טענו שזה לא מתאים לספר שקונים לבר מצווה. ואולי צדקו.

אלי :מה עשית עם כספי הפרס ?
פוצ'ו:  קניתי עימו אופנוע ישן ששימש אותי נאמנה שנים רבות.

אימו של הסופר בכל אופן לא התלהבה מהזכייה.
פוצ'ו :בבית הורי השכירו חדר למשורר הידוע עמנואל הרוסי והוא ומשפחתו גרו אצלנו כשלוש שנים ושכר הדירה העיקרי שהוא שילם לנו היה כרטיסי כניסה חינם לתיאטרון המטאטא. שלוש שנים אלו הספיקו לאימי ללמוד היטב מהו שכרם של סופרים ואנשי רוח .ולכן כשיצא סוף סוף ספרי "חבורה שכזאת " אמר :הוי וי רק זה חסר לי אתה רוצה לכתוב ספרים –בבקשה אבל רק אחרי העבודה!".

"חבורה שכזאת נדפס מאז ב20 מהדורות הופץ בכמאה אלף עותקים  והוסרט.

התגובות

 
 
 
 

"בצבעים עזים ורעננים ,בכישרון תיאורי מובהק ובחוש הומור מקורי מגולל המחבר פרקים פרקים מהווי החיים של בני הארץ על מרקם יחסיהם .הראיה ריאליסטית מהולה האירוניה דקה הוא מתאר את היחסים בין הנערים לביו עצמם,בינם לבין עולם המבוגרים ובינם לבין הטבע הסובב אותם –בעבודה ובשיעורים ,במסיבות ובמתיחות ,אך תוך כדי תיאור ההווי היומיומי הרצוף מעשי שובבות מתבלטים הערכים הנעלים של אחרוה ורעות חיבה לטבע ופשטות היחסים .

מנימוקי שופטי ועדת פרס אשר ברש")

" (
אלי :זכית לשבחים על הספר ?

פוצ'ו  הייתה היסטריה הספר קיבל הרבה מחמאות. יש לי הוכחות אפילו מספר השיאים של גינס על אחד שקרא את "חבורה שכזאת"  עם תפרים בבטן והתפוצץ  מרוב צחוק.
אני בעצמי לא ידעתי שאני כל כך מפורסם. בתנועות הנוער היו מצטטים אותי בקיבוצים עשו מזה הצגות . פגשתי אנשים במוסך ובמקומות אחרים שציטטו לי קטעים שלמים מהספר . אילו ידעתי על זה אז אולי הייתי מנסה להתחיל יותר עם בחורות .
אבל מפקדי הפלמ"ח כמו יגאל אלון לא אהבו את הרוח הליצנית שבו ואת ההתעלמות מהמשימות הלאומיות שלמענם נוצר הפלמ"ח. הצמרת של הפלמ"ח מעולם לא התייחסה לספר

יגאל אלון מפקד הפלמ"ח


כשמפקד הפלמ"ח הנערץ יגאל אלון והמשורר חיים גורי הביאו ב1959 לפרסום את "אלבום הפלמ"ח " פוצ'ו שפירסם שנתיים קודם לכן את "חבורה שכזאת " וזכה עליו בפרס אשר ברש לא נכלל משום מה ברשימת המשוררים והסופרים של הפלמ"ח שנמנו שם אישים כמו חיים גורי וחיים חפר משה שמיר ויהודה עמיחי. .
פוצ'ו: כשהכינו את אלבום הפלמ"ח עורכת האלבום אראלה הורוביץ שהייתה מאז המאיירת  הקבועה של ספרי רצתה להכניס גם אותי.אבל אמרו לה "הוא לא סופר מספיק רציני רק סופרים רציניים". הכניסו אותי רק בתור תמונה של פלמחני'ק.
אז לא הייתי רציני מספיק בשבילם אבל היום כבר כוללים אותי בין סופרי הפלמ"ח. .אולי בגלל זה שמבין כל ספרי הפלמ"ח דווקא "חבורה שכזאת " שרד את השנים והוא מבוקש עד היום.
אני הערצתי את יגאל אלון אבל הפעם היחידה שטפח על שיכמי הייתה רק כעבור 25 שנה בחגיגות ה-75 שנה של כפר תבור .אני כתבתי מחזמר לכבוד הכפר ואלון היה שם .אמרו לו "בוא תכיר את פוצ'ו " והוא אמר "את פוצ'ו מכירים "ובאותה הזדמנות טפח על שכמי .

יגאל אלון ומשה דיין עם יצחק שדה מפקד הפלמ"ח.

למרות היחס המזלזל הזה עובדה היא שפוצ'ו קיבל  גלויה חתומה בידי משה דיין ובני ביתו :

חבורה שכזאת הסרט

"לא נערוך את חשבון הניצחונות ולא נמנה את מעללי הגבורה ,רק לבטי בראשית וצער של מה בכך ,רוח היתולים שאינה מנחשת את יום המחר וקומץ נערות ונערים בטרם המבחן הגדול ".
( יוסי בנאי מקריין בסרט "חבורה שכזאת " .( ( בנאי מגלם שם את תפקיד "יוסיניו) )

"חבורה שכזאת " הוא  הספר הראשון ו היחיד על חיי הפלמ"ח שהוסרט.  בסרטו של זאב חבצלת "חבורה שכזאת" (( 1963) על חבורת פלמ"חניקים צעירים בקיבוץ ערב קום המדינה, גיבורי הסרט "חבורה שכזאת", הינם מחד, גיבורים אלטרואיסטיים המגייסים את תושייתם ואת אומץ ליבם למען הקולקטיב, אולם מאידך, הם חברמנים אגוצנטריים שאינם נרתעים מללעוג לאחרים ולבעוט במוסכמות שמסביב ."חבורה שכזאת"  היה הסרט הישראלי החשוב הראשון שנוצר בעקבות ספר ביחד עם " ניני " בכיכובו של אריק איינשטיין  החשוב הרבה פחות  מאותה השנה  .

הסרט הצטרף לספר כאחד היסודות האמנותיים הבולטים שהזינו את המיתוס של הפלמ"ח כהתגלמות של הישראלי היפה.


אז מה יותר מעניין? הספר או הסרט?

פוצ'ו ענה תשובה מפורטת: "אהבתי את הספר 'חבורה שכזאת', אבל לא את הסרט. העלילה עוסקת בפלמ"חניקים בני 18 ומי שלוהק לתפקיד הראשי הוא בומבה צור שגם לא היה קרוב לגיל הזה".

האמת היא שבומבה צור היה זה שליהק את עצמו לתפקיד .

בזמן שפוצ'ו לימד חקלאות וטבע בכפר גלים היגיע השחקן בומבה צור ידידו למסקנה שהוא בעצם במאי ושיוסי פס הפלמחניק השמן שמסדר את כולם הוא דיוקן מדוייק שלו עצמו .בתחילה הוא ניסה לארגן הצגה בעניין ביובל של קיבוץ עין חרוד ובתור מחזמר ב"הבימה " אבל ללא הצלחה מיוחדת .לבסוף החליט שהכי טוב ללכת בגדול בסרט .והבטיח לפוצ'ו שיתחלקו ברווחים .פוצ'ו הלווה לו כסף לסרט וכתב תסריט בעצמו. אולם זה עבר שינויים דרסטיים שכללו תוספת \סצינה של העלאת מעפילים וכמה קרבות הרצף הפנימי של היצירה המקורית נפגע אנושות.

פוצ'ו בצילומי "חבורה שכזאת ".

פוצ'ו:  המפיק נבון קיבל תסריט מבומבה צור,הלך למבקר קולנוע ואמר לו :במקום שתקטול אחר כך תתקן עכשיו את התסריט .וזה אכן תיקן –לא בחינם. ואחר כך הלך לשני ולשלישי .ואחרי שעבר שמונה תסריטאים שהכניסו שיפוצים שונים ומשונים בתסריט יצא משהו איום ונורא. ורק בגלל שהעורך דוד פרלוב השמיט ממנו כל מיני קטעים זה היציל אותו קצת.לא יותר מדי .
הסרט נכשל מיסחרית. אך הייתה לו השפעה גדולה. במשך שנים רבות הוא היה מוקרן בקביעות בטלווזייה מידי יום העצמאות.

המבקר משה צימרמן  בספרו " אל תגעו לי בשואה " מקדיש מקום רב  ואנרגיה עצומה להתקפות על הסרט   שמהקריאה בספרו אפשר לקבוע כי מרט את עצביו של צימרמן  באופן מיוחד עם תמונת "הצבריות " שהוא מציג.  הוא  טוען שלסרט ולספר שעליו התבסס הייתה השפעה גדולה על עיצוב תמונת עולמם של רבים מאלה שגדלו בארץ בשנות החמישים והשישים .אלה ראו אתה חברה הישראלית כאוסף של צברים עוקצניים ,שובבים ונועזים,המשמשים כמושא לקינאתו של מי שנולד מוקדם מידי או מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. וכתוצאה נידונו לא להשתייך לעולם הצברי הנכסף.

"חבורה שכזאת " לדעתו צריך להיחשב ל"סרט הבורקאס"  הראשון מאחר שבו מופיעה אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בקולנוע הישראלי יוסיניו שהוא גם זה משמיע לראשונה את המושג בורקאס בקולנוע הישראלי .

נראה שעיקר זעמו  של צימרמן יוצא בניתוח הביקורתי על העובדה שהאנשים המבוגרים הגלותיים מחו"ל כמו הקיבוצניק גוטהרץ מעריצים כל כך בספר ובסרט את הנוער הפלמחניקי ,הערצה שניתן להעריך שלדעתו לא היגיעה להם כלל וכלל. צימרמן מסביר כי במרכזו של הסרט תפיסת עולם ואמונה כי כל אחד רוצה יכול וחייב להיקלט באותה החברה.וזאת חרף העובדה שבמבט ראשון היא מצטיירת כסגורה בררנית ומערימה קשיים בפני אלו החפצים להפוך חלק ממנה. לראייה מביא הסרט את סיפור תהלך היקלטותו של יוסיניו המזרחי בגילומו של יוסי בנאי בקרב החבורה .

המסר  הזועם של צימרמן הוא שהסרט הוא גרוע ומסוכן גם כי נשא מסר של חברת "כור ההיתוך " שמעוניינת לקבל את כולם .
צימרמן ממשיך וקובע שחבורה שכזאת היה מקור השפעה מכרעת על הסרט מפורסם של אורי זוהר "מציצים "( המופיע בעטיפת ספרו עדות לחשיבותו המרכזית בעיניו )  שבו זוהר וחבריו הם לדעתו למעשה חיקוי של חבורת הפלמחניקים החברמנים של חבורה שכזאת ומנסים לחיות על פי המודל שהם מציגים בהתגודדויות ארוכות של החבר"ה ,במיני קומזיצים על החוף ,בניסיונות למצוא נשים ומזונות שימתיקו את תוגת הבדידות ובאופן כללי מנסים לשחזר את ההווי המוצג בספר ובסרט "חבורה שכזאת " על חוף תל אביב.


בעקבות "הנסיונות " להסריט את "חבורה שכזאת " נכנס בפוצ'ו חיידק הקולנוע והוא נסע ב-1962 ללמוד תסריטאות בלונדון . כשחזר יצר סרט לילדים בשם "אולי תרדו שם" ( בבימוים של פוצ'ו ואמציה חיוני 1964) ובהשתתפות אורי זוהר ועודד קוטלר ואריק איינשטיין וכל מיני ילדים מתנדבים וקשישים . הסרט תיאר את הרפתקאותיהם של חברות ילדים שמסייעים לנווד זקן ( השחקן החובב יהודה גור אריה ) ליבנות ספינה על גג של בית. הם משיטים את הספינה וזאת מתנגשת בסירה אחרת ושוקעת ..


.אך הסרט המעניין והמוזר נכשל מסחרית ופוצ'ו החליט לחזור לעולם הספרות.

פוצ'ו בימי צקלג

"

"…אתה מכיר את פוצ'ו ? היציג יודקה לפני ברזילי ,בכל דקדוקי הטקס ,בחור גזוז ,ראשו מצמיח ראשי מסמרים ,ולחייו מגודלות ספיח זקן  שחור ,רבוץ לרגליהם בשוחה שאצל שדה –הקברים לפניו מוצב המקלע –" "מה נשמע ? אמר לו ברזילי ברכת נימוסין –"כלום " השיב הלה לשלום-אין פרנסה " ואחר כך הפנה גבותיו אל יודקה –"מה עם הנבלה " –"הנבלה?  " –ההוא .המצרי . –אה ,ההרוג " שוכב. "לעזאזל " מסביר פוצ'ו לברזילי " אני מצאתי אותו .כאן שכב סרוח כל הלילה .ולא ידעתי . האיר הבוקר והנה הוא  מונח .ימח שמו .מעוקם כאילו היה זוחל ,תקוע בין הקברים כאילו יצא מאחד . אי אפשר היה לסבול .תפסתי אותו ברגליים ,יהיה מה שיהיה,אמרתי ,הפסקתי לנשום ,וגררתי את הזה לאחור .מסריח וגועל עד להקיא ….".

 

( מתוך "ימי צקלג " מאת ס. יזהר " ע' 766 ) .

ספרו השני של פוצ'ו "אני פחדן אני " ( הוצאת מסדה 1966) תיאר את אנשי חבורה שכזאת בקרבות במערכת חרבת "מחז " בנגב הספר הוא ההמשך הישיר של חבורה שכזאת ומופיעות בו אותם הדמויות . מעניין  שהפלמחניקים שמתוארים בספר ובראשם המחבר פוצ'ו הם אותם אנשים שהשתתפו בקרבות בנגב שאותם תיאר ס.יזהר בספרו הענק והמפורסם הרבה יותר "ימי ציקלג " ספר של 1156 עמודים הארוך ביותר בספרות העברית שיצא לאור בשני כרכים כבדים ב1958. הספר שנכתב ממש במקביל אך שיצא לאור שנים לפניו.הוא הספר השונה ביותר האפשרי מספרי "חבורה שכזאת " ברצינותו ובכובד הראש שבו.

.יזהר בכל אופן הכניס את פוצ'ו וחבריו כדמויות ל"ימי צקלג , אלא שמי  שקרא את שני הספרים לא יאמין שהמדובר באותם האנשים.

שבעה ימים בנגב על

"ימי צקלג"  של יזהר הנחשב ליצירת מופת של הספרות העברית מתאר שבעה ימים בחייהם של קבוצת חיילים המסתערים וכובשים גבעת חרסית החולשת על שדה תעופה החיוני לשחרור הנגב. והסיפור מתואר במבנה של מונולוגים  פנימיים של החיילים.

פוצ'ו עצמו מופיע בו לקטע קצר וביזארי באופן מיוחד של  הומור שחור משחור שבו הוא מתואר כתקוע עם גופה מרקיבה ומסריחה של הרוג מצרי  ומחפש דרכים שונות ומשונות  כיצד להיפטר ממנה ,קטע  שאינו זוכה לחיבתו של פוצ'ו האמיתי שאינו מזהה את עצמו  עם הדמות ב"ימי צקלג".
.בשני הספרים מתוארות אותן התקפות אכזריות על אותה הגבעה –חרבת מאחז –בנגב החולשת על שדה תעופה ( היא עברה שש פעמים מדי ליד במאבק בין הישראלים והמצרים ) וכמו ימי צקלג גם הוא ערוך כסדר הימים. אך כאמור  קשה להעלות על הדעת שני ספרים שונים יותר.
פוצ'ו: גיבור הספר שהוא אני חשש שהוא יפחד מאוד בקרבות ולכן הספר נקרא כפי שהוא .אבל כשהיגיע הרגע הוא דווקא היה אמיץ מאוד.סחב פצועים ונשאר על המשלט . כך שכל הקוראים מבינים שבוודאי היו עוד "פחדנים" כמוהו . כמו בשיר "אליפלט" טמבל טמבל טמבל הוא זה שזחל מול האש וזרק את הרימון . אבל נכון הוא שרוב הסיפורים האחרים של התקופה היו יותר הירואיים .אני כתבתי על מה שהיה בלי להשוויץ כמו שזה היה באמת .


יש דמויות שמופיעות גם אצלך ב"חבורה שכזאת " וגם אצל ס. יזהר?
פוצ'ו הדמות הבולטת מחבורה שכזאת בימי צקלג זה מם כף שנקרא אצלו גידי ואצלי נקרא גדי. כל שאר הדמויות מופיעות בשמות אחרים אבל רוב הדמויות שמופיעות אצלי מופיעות גם אצלו. אבל הן שונות מאוד.
מה אתה חושב על "ימי צקלג"  ?
פוצ'ו קראתי אותו אבל הגיבורים שלו זה לא אנחנו,אלו לא החברה האמיתיים שהיינו שם והלכנו לקרב הם כולם ס.יזהרים קטנים .הפוצ'ו שמופיע אצלו זה בכלל לא אני,זה מישהו אחר לגמרי שנושא את אותו שם. אין לי מושג מאיפה הוא לקח אותו.
ידעת שהוא כותב על פרשת הקרבות ההיא ?
פוצ'ו : במהלך הכתיבה של "אני פחדן אני " נודע לי שהוא כותב ממש במקביל את ימי צקלג. הוא היה אז חבר כנסת והיה לו הרבה זמן פנוי ככל הנראה אז . קראתי פרק ממנו שהופיע בעיתון תוך כדי כתיבה ואז עשיתי עימו תחרות בלי שהוא בכלל ידע מי יגמור קודם והוא ניצח ובגדול כי הוא היה חבר כנסת ולא היה לו כלום מה לעשות והוא היה פנוי  הוא גמר את הספר של 1158 עמודים בזמן קצר יחסית.

אם היו שמים אותי בכנסת הייתי גומר לפניו. הספר שלי פורסם רק שבע שנים אחריו ומעולם לא זכה לאותה תשומת לב,אם כי לדעתי הוא הרבה יותר אמיתי. הוא היחיד בטרילוגיה שלא הוסרט. והייתי שמח אם היו מסריטים גם אותו יום אחד.

אלא שלמרות שבדיעבד ברור שפוצ'ו כתב את הספרים המצליחים ביותר מבחינת המכירות על הפלמ"ח וספרו "אני פחדן אני"  הוא למעשה האחרון שנכתב למשך שנים עד מלחמת העצמאות עד שהופיעו ספריה של נתיבה בן יהודה בשנות השמונים , הוא לא באמת הוכנס למועדון האקסקלוסיבי של סופרי הפלמ"ח " שהיו מי שכינו אותם "פייטני החאקי " .

יוסלה איך זה קרה.

יוסלה איך זה קרה
"הרומאן מתאר בתנופה רחבה קטע –חיים אותנטי שמציאות ודמיון-יוצר משמשים בו בהרמוניה.חיי קיבוץ ספר צעיר שחבריו מתלבטים בבעיות ביטחון ,חברה ,גיבוש ומילוי חייהם בתוכן מספק . ההומור הציבורי מוסיף גוון של שובבות ,שיקסום לקוראים הצעירים ,גלריית הדמויות מוצגת בבהירות מפתיעה ומסייעת לקורא להכיר את דמות על ייחודה וחולשותיה. היצירה מצטיינית בערכים אנושיים ולאומיים ויש בה אהבת מולדת פשוטה וטיבעית. הספר יעניק לקוראיו הנאה רבה שמהולה בחומר למחשבה.
( נימוקי של צוות השופטים ,אוריאל אופק' א"ב יפה ומ.גיורה שזיכו את כתב היד של "יוסלה איך זה קרה " בפרס אקו"ם לשנת תשל"ב )

הספר השלישי בטרילוגיית "חבורה שכזאת " יוסלה-איך-זה-קרה :רומן בתולים ( 1973 הוצאת מסדה ) שהוסרט גם הוא וזכה לפרס גם הוא פרס אקו"ם . ומתאר הווי של קיבוץ צעיר והורמונלי בשם תל מוץ בשנות החמישים שאליו מגיעים גיבורי "חבורה שכזאת " לאחר סיום מלחמת השחרור . הספר עוסק בין השאר בצעירה עירונית בלונדינית המגיעה לקיבוץ של האקס פלמחניקים וגואלת את כל גברברי הקיבוץ מבתוליהם. עוד סיפור עוסק בחיזוריו העקשניים של יוסל'ה אחרי צעירה שמסרבת לחיזוריו התכופים ומסרבת להיהפך לבת זוגו אבל הוא מסרב לאמר נואש.
פוצ'ו : הספר מבוסס על חוויותי האמיתיות בקיבוץ ששהיתי בו "נתיב הל"ה בשנות החמישים ,.קצת אחרי שעלינו על הקרקע .יום אחד היגיעה בחורה שחקנית נחמדה כזאת. ותוך חודש היא שכבה עם חצי מהמשק .אני אומר חצי מהמשק כי החצי השני היו בנות. איך שהיא היגיעה אלינו החבר'ה הריחו שזאת מישהי שאפשר לשכב איתה .אמנם היו לנו חברות הבנות הפלמחניקיות שהיו איתנו אבל הן לא הבינו אותנו כמו שהיא הבינה.ואז אחרי חצי שנה ,מישהו הלשין וכינסו כינוס דחוף בועדת החברה של הקיבוץ ,והחליטו שלאחת כזאת אין מקום אצלנו בקיבוץ כי היא מקלקלת את הבנים הטהורים.
אם זה היה תלוי בי לא רק שלא הייתי מגרש אותה אלא הייתי נותן לה להדליק משואה ביום העצמאות כי אנחנו חזרנו בתולים ממלחמת העצמאות. בחורים צעירים שלא ידעו איך לגעת בבת. באותם ימים לא היה מקובל לשכב סתם כך עם בת אלא אם הייתה חברה שלך ורצית להתחתן עימה .נכון גרנו ביחד בנים ובנות בחדר אבל היו כללים ברורים מאוד.מה שהיה חשוב היה טוהר הנשק וטוהר המידות .לפעמים בשמירות היינו מחכים עד שהבחורה שלידינו תירדם קצת כדשי לשלוח אליה ידיים אבל לא יותר מזה.
לא מזמן דיברתי עם חיים חפר ואמרתי לו שמכל השירים שלו אני אוהב שורה בשירו "דודו " "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר ,צחק הוא עד לב השמיים " איזה יופי איזה תיאור ציורי ואז חלף על פניו של חיים ענן של יגון והוא אמר על דודו שהיה חברו הטוב "ואתה יודע מה באמת הכי מצער שדודו מת בתול ".
והנה היגיעה אחת ,הגאולה והשמועה עברה מפה לאוזן .האישה הזאת היא הסיפור המרכזי של הספר והסרט וזה יוצא מצחיק עם כי במאמת זה היה גם די עצוב.
יוסלה איך זה קרה ? - אמנים שונים
  

"יוסלה איך זה קרה " הוסרט גם הוא ב-1989 בבימויו של טל רון על דפי תסריט של פוצ'ו . בכיכובו של דב נבון. ואפשר למצוא אותו כמו את שני הסרטים האחרים על פי פוצ'ו במארז סרטים מיוחד.


פוצ'ו חזר להתרפק לימי הפלמ"ח  בספרו שאפשר לאמר שהוא הרביעי בטרילוגיית חבורה שכזאת " "אהבה בליל הפשפשים "  ( הוצאת אורנית ,1993 עם איורים של בנו אורי ויסלר ) אוסף של כמאה צ'יזבאטים מימי הפלמ"ח  על איך סחבו  אז תרנגולות איך פוצצו מכונית תופת איך סרסו את מוחמד האנס ועוד הכל בחן ובהומור שישכיב מצחוק את הפלמחניקים שביננו ואולי גם אחרים.

ההתקפות

בכל זאת לא כל הפלמחניקים והפלמחניקיות הוותיקים התלהבו מתיאוריו של פוצ'ו את הפלמ"ח.
לאורך השנים ההצלחה של "חבורה שכזאת" הייתה כזאת שהספר "חטף " התקפות נזעמות מכיוונים שונים.
התקפה בולטת אחת הייתה של הסופר  הפלמחניק לשעבר יורם קניוק שפירסם בגיליון שבע ימים של ידיעות אחרונות במרץ 87 במלאת 30 שנה לספר התקפה ארסית בשם "פלמ"ח על מקל ".

יורם קניוק

קניוק כתב : "הוצאת מסדה מוציאה לאור מחדש את הספר "חבורה שכזאת " במשך 30 שנה בשלושים אלף עותקים. אני לא מאמיו ושאלתי מומחים שאישרו לי שהווי ההכשרה המתואר על ידי פוצ'ו קיבל פתאום תנופה.
קניוק התלונן שפוצ'ו סירק את הפלמ"ח במסרק יפה אבל הפלמ"ח המסורק שלו  לא היה זה שנלחם בעניות ובמכאוב .קניוק האשים את פוצ'ו שהוא שיפץ את הפלמ"ח והפך אותו לחבורה של נערים יפים וטהורי נפש "פוצ'ו צייר תמונה ורודה של ההכשרה והמקום הראוי לו הוא בפינת הקיטש של הסלון". מה שבסוף ידעו זה כמה שהיו כולם דומים ,חבורה שכזאת כזאת ,חברה 'ה נחמדים שהלכו יחד ושתו וגנבו תרנגולות ,ורצו למות למען המולדת"  .
האומנם ? כמדומה שהכתבה הנרגזת של קניוק לא מתבססת כל כך על הספר עצמו כמו על עצם פרסומו והצלחתו.

עוד התקפה ארסית באה מכיוונה של הפלמחניקית הוותיקה נתיבה בן יהודה ,שגם היא חיברה ספרים על התנסויותיה השונות בפלמ"ח.

פוצ'ו : לפני זמן מה פגשתי את נתיבה בן יהודה שאותה אני מכיר מגימנסיה הרצלייה וכידוע לך היא כתבה ספרים משלה על חוויותיה כפלמחניקית שהם לא בדיוק אורתודוכסיים וכללו גם התנסויות מיניות עם אנשי משק שונים שלנו הזכרים הפלמחניקים לא היו כל כך.
היא נגשה אלי בפנים צוהלות ואמרה לי :הא פוצ'ו איזה יופי שאני רואה אותך ! איזה צירוף מקרים נפלא ! בדיוק אתמול קיבלתי קסטה של "חבורה שכזאת" וראיתי את הסרט .מה אני אגיד לך ?מה אני יכולה להגיד ?חרא של סרט!!! זה מה שהיה הפלמ"ח ?רק קומזיצים ותעלולים ?ואיפה הקרבות ?ואיפה המעפילים שהבאנו ! ואיפה הגשרים שפוצצנו ! ?
רציתי להגיד לה שאני לא היסטוריון והספר עוסק רק בפן אחד של הפלמ"ח בהוואי ועל השאר שיכתבו האחרים.אבל היא הייתה כל כך נסערת עד שלא הצלחתי לענות לה כהלכה.
המשכתי להחזיק בדעתי זאת עד לפני כמה חודשים.מה ששינה אותה לבסוף היה מפגשי עם תלמידים בבתי הספר. .הסתבר שיש כמה מורות שזוכרות לטובה את חבורה שכזאת וקראו בנעוריהן ,ואלו מדרבנות את התלמידים לקרוא את הספר לקראת המפגש עם מחבר הספר .מהמפגש הזה יצאתי לבסוף בהרגשה שאולי מפקדי הפלמ"ח ונתיבה הם אלו שצדקו .כי מי ששואב את ידיעותיו על הפלמ"ח רק מתוך ספר זה לוקה בחסר .עובדה שתגובות התלמידים מאותם המפגשים היו של "איזה כף היה לכם ! איזה חיים עשיתם! איזה קומזיצים " וכו'.
כל זה חילחל לתוכי לבסוף ולאחר שנים שלא נגעתי כלל בספר אמרתי לעצמי זכיתי והספר מאריך ימים אז הבא ואשדרג אותו ואשלב בין הפרקים גם פרקי לוחמה שיכולים להצביע עם הפלמ"ח בכללותו .בכתיבה מחדש השתדלתי לשמור על רוח ההומור שציינה את הגרסה הראשונה ,ועם זה ביגרתי יותר את גיבורי הסיפור שהם שוב לא אותם ילדים תעלולנים בלבד מהגרסה הראשונה. 
הוספתי חמישה פרקים ושידרגתי קטעים נוספים
אפילו העזתי לגלות לבסוף איך היו בפלמ"ח היחסים בינו לבינה וכמעט חשבתי לקרוא לו במהדורה החדשה "מין חבורה שכזאת " אבל בסוף ויתרתי על זה." .

;וכאמור הספר חושף לבסוף פרט שהיה עד כה סוד כמוס.
פוצ'ו : בספר החדש הכנסתי את עצמי כדמות של המספר יותר. במהדורה הראשונה אין לי שם בעלילה עכשיו יש.

שמי בסיפור הוא ספי כדי להתאים עם כל שאר היוסים שמופיעים בספר.
ומה אתה מתכנן לעתיד ?

פוצ'ו : היום אני מתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה שחלק חשוב ממנה יהיה חוויותי האמיתיות בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות ותתבסס על היומן שכתבתי באותה התקופה.

פוצ'ו

אגב זה נכון שהיית הנהג של יצחק רבין ?
פוצ'ו .לא נכון. נכון שכתבתי זאת בספר הצ'יזבאטים שלי "אהבה בליל הפישפשים ".
דווקא הייתי הנהג של האלוף גורודיש בטעות התנודבתי בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים להיות הנהג שלו.למרות שיצא לו שם של מפקד קשה מאין כמוהו והיה ידוע שנהג שלו שעשה שגיאה כלשהיא היה אצלו מורד מיד מהרכב באמצע הדרך ומתבקש לחזור ברגל לבסיס.
איכשהו הוא היה פה ושם אפילו נחמד ודווקא הסתדרנו. אף אחד לא צייץ אז על כך שיש לו נהג מיוחד בכוננות בשביל האישה ונהג מחליף בשביל לקחת אותו חזרה מהליקופטר. הוא היה גיבור ישראל אז.

 פעם ביקשתי חופש והוא הבטיח לסדר לי בתנאי שאכתוב המנון לחטיבה 7 לרגל ביקור של רבין כתבתי בבית הראשון "ענן אבק עלה אל הרקיע ורעד אדמה מהר להר " לבית האחרון היה סיום אוטופי :"בבוא השלום הטנקים עוד ימשכו מחרשות בסיני . "אבל גורודיש לא אהב את השינוי מארטילריה לחקלאות ונאלצתי לשנות גירסה בפקודה. (את ההמנון המלא תוכלו למצוא כאן )

אז מה לך וליצחק לרבין ?איך נולד הסיפור הזה ?
פוצ'ו :באמת הסעתי את הרמטכ"ל רבין שלידו אגב גרתי כילד קטן ברחוב המגיד בתל אביב במשך חמש דקות תמימות מיד עם תום מלחמת ששת הימים ביחד עם גורודיש בדרך עפר מהמסוק אל משטח המסדרים למסדר ניצחון של החטיבה בסיני.
לכן יכולתי לכתוב שהייתי נהגו של רבין ואין מה להגיד זאת הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

פוצ'ו והגולם

 
הגולם ופוצו 2
 
 
קטעים מסיפורי סדרת הקומיקס "הגולם "  שנכתבו בידי פוצ'ו

אבל ביקום אחר פוצ'ו בהחלט היה הנהג של יצחק רבין במשך שנים …
פוצו' מופיע כדמות בסיפור ההיסטוריה החלופית "הגולם " ששם הוא היה נהגו של יצחק רבין גם במלחמת השחרור וגם במלחמת ששת הימים ,כפי שלא היה מעולם בעולם שלנו.
אחת הסיבות להופעתו כדמות היא במחווה לקודמו של אורי פינק ככותב קבוע ב"מעריב לנוער" שעסק ראשון בסדרת "איה הג'ינגית " שלו במגוון הנושאים שבהם עסק פינק שנים מאוחר יותר בסדרת "זבנג" שלו על מורים מוטרפים ותלמידים מוזרים בבית ספר עירוני.
והייתה כאן גם מחווה לקריירה האמיתית של פוצ'ו ככותב אמיתי של סיפורי קומיקס בעיתוני ילדים כמו "דבר לילדים " ידיעות אחרונות לילדים " ו"פילון ".

והנה פרק מתוך הספר "הגולם " העוסק בפוצ'ו

הגולם  בדרך בורמה

הגולם ופוצו 2

לאחר שפיטר את חנוך שכר רשף את הכותב הצעיר ישראל ויסלר המוכר יותר בכינויו פוצ'ו, וזה יצר עבורו תדמית חדשה ל"גולם".
"יוסי הוא חבר צעיר בהכשרה בקיבוץ אי שם בדרום הארץ. רוב הקיבוצניקים מזלזלים בו וחושבים שהוא אינו אלא נער לא יוצלח. איש מהם אינו יודע שלאמיתו של דבר יוסי הוא הוא "הגולם", הלוחם האמיץ למען היישוב, שהראה את נחת זרועו לאלפי ערבים ובריטים ועזר לאלפי מעפילים להגיע אל חופי הארץ".
(מתוך "הגולם בערבות הנגב", חוברת 293 , 1948)

בסיפורים אלה הפך יוסי הילד לנער יוסי הפלמ"חניק. המוטיבים של ה"אקשן" והפנטזיה, שהיו מרכזיים כל כך ביצירותיו של קורצברג, צומצמו, ואת מקומם תפסו התעלולים ומעשי הקונדס של יוסי וחבריו בקיבוץ. רק מדי פעם הופרה שגרת הנערים והם נקראו להשתתף בפעולות של הפלמ"ח נגד הבריטים והערבים, שבמסגרתן נאלץ יוסי להפוך לגולם. אך דומה שפוצ'ו לא הרגיש בנוח עם הדמות הפנטסטית של הגולם והעדיף להשתמש בה מעט ככל שיכול – דבר שכמובן לא מצא חן בעיני הקוראים וגם לא בעיני רשף. הוא פיטר את פוצ'ו בסוף שנת 1949.
מספר פוצ'ו:
"את אוריאל רשף פגשתי בתל אביב ב-1947. בדיוק סיימתי אז את גימנסיה הרצליה וחיפשתי מה שקוראים היום 'ג'וב'. רשף חיפש מישהו שיכול לצייר ואולי גם לכתוב, ולאחר פגישה קצרה במשרדו הוא קיבל אותי לעבודה. בתוך זמן קצר התברר שאין לי כישורים של צייר, ורשף הורה לי להתמקד בכתיבה. את הציור, הוא אמר לי, תשאיר לי. כתבתי סיפורים על הגולם בפלמ"ח, בהכשרה, בקיבוץ ועוד. המשכתי בזה כל זמן מלחמת העצמאות. ביד אחת אחזתי בקת הרובה – או בהגה בימים שהסעתי את יצחק רבין – וביד השנייה בעט.
תיארתי את הרפתקאותיו של הגולם בקרבות מסביב לירושלים בסיפור שהיה פופולארי במיוחד ואותו זוכרים רבים מבני התקופה " הגולם בדרך בורמה " ובו תיארתי כיצד דרך בורמה שהיצילה את ירושלים מהכיתור והמצור מתגלית בידי הגולם ושני ידידים פלמחניקים, גידי ויוסקה,   תוך כדי מסע הרפתקאות לילי רגלי עמוס סכנות במרוץ כנגד הזמן וכנגד שדים ערבים שונים שמנסים לבלום את השלישייה, לפני שהערבים יחריבו את ירושלים כולה.
והיו גם סיפורים על הגולם בעמק הירדן ובנגב, במקומות שבהם אני נלחמתי.
כמובן שהסיפורים היו על מה שהקהל רצה לקרוא. יחידות חמושות של אלפי ערבים מתנפלות על יחידה זעירה של פלמ"חניקים עשויים ללא חת, ואז ברגע האחרון, כשהכול נראה אבוד, מופיע הגולם ומחסל את הנבלים הערבים. היה גם סיפור אחד שבו הגולם שימש כנהג של רבין. תוך כדי נסיעה צץ פתאום כוח ערבי ממארב בצד הדרך ומסתער על הג'יפ שבו נסעו. לאחר מאבק ממושך הם כמעט מצליחים להרוג את רבין, אבל הגולם כמובן מציל אותו ברגע האחרון. רבין לא אהב את הסיפור הזה. בכל פעם שילדים היו מזכירים אותו בפניו הוא היה נעשה אדום, אבל הוא נרגע קצת לאחר שהבין עד כמה ילדים נהנים ממנו. אגב, זאת היתה אחת הפעמים הראשונות, ואולי הפעם הראשונה ממש, ששמו של יצחק רבין הופיע בכלי תקשורת כלשהו. אחר כך אני ורשף הסתכסכנו, הוא לא רצה לשלם לי את ההעלאה שביקשתי, וחוץ מזה אני לא ראיתי את עתידי בכתיבה אנונימית על אדם חסר פרצוף, אז עזבתי את 'הגולם'."
א"א: "איך אתה רואה את התקופה הזאת בחייך?"
פוצ'ו: "בדיעבד, היה משהו טהור ותמים בגולם. משהו שאתה לא נתקל בו בדמויות הגיבורים שהנכדים שלי אוהבים למשל. אתה יודע מה? אני חושב שבאיזשהו אופן כשסיפרתי את עלילותיו של הגולם בסוף שנות ה-40 אולי ביקשתי להציג דרכו את הדמות של ידידי יצחק רבין. כשאני חושב על זה, יש ביניהם הרבה דמיון."
(מתוך ראיון עם ישראל ויסלר).
בראשית שנות ה-50 נפתחה תקופה חדשה בחייהם של רשף והגולם

ביבליוגרפיה

יוסי בן –ברוך "מתל –צקלג " ועד ציר עכביש ": וריאציות אישיות " עיתון 77 פברואר 1984
ישראל ויסלר פוצ'ו "המורה שמילקיהו בספרות ובמציאות "ספרות ילדים ונוער חוברת 118-119 מרס 2004. ע' 25-28.

הבלוג של פוצ'ו

פוצ'ו באתר דף דף

חבורה שכזאת היינו

הפתיחה של "חבורה שכזאת היינו"

עדינה בר אל על "חבורה שכזאת היינו "

פוצ'ו באתר הפלמ"ח

פוצ'ו בויקיפדיה 

פוצ'ו בלקסיקון הסופרים בהווה

פוצ'ו בלקסיקון הסופרים

קובי קמין על פוצ'ו

דיון על פוצ'ו

פוצ'ו וחטיבת יפתח

משה הרפז על פוצ'ו וס.יזהר

 

מארז הסרטים של פוצ'ו

 

אראלה מאיירת של פוצ'ו 

מסביב למדורה פזמון על הפלמ"ח

איפה הן החבורות ההן

נספח

קטע הומוריסטי של פוצ'ו הלקוח מספר "איה הג'ינגי'ת שלו " האח הקטן והאמיץ" ושבו יש מעין סיכום לקהל הרחב לגבי כל מה שיש לו להגיד על הפלמ"ח.

 
 

תוכנית החיסכון במים של דודו טופז

ברז מים

 

 

זיכרון : הספר המפחיד ביותר שקראתי בילדותי הרחוקה היה ספר שהופיע בראשית שנות השישים בהוצאת ספרי כיס בשם "מצפן". הספר נקרא "החורף האחרון" מאת סופר בריטי מאת צ'רלס אריק מיין, ועסק במאבק ההישרדות של תושבי העולם בעתיד שבו אין יותר גשמים כתוצאה מההשפעות הבלתי צפויות של פיצוץ רעיני כל שהוא. כמדומני נותרה לבסוף רק קבוצה קטנה של מליונרים פוליטיקאים ומדענים במחבוא תת קרקעי.
הספר הנ"ל יצא במהדורה חדשה בעברית בהוצאת "היפריון " (המוציאה לאור של מגזין המדע הבדיוני "פנטסיה 2000") בגירסה חדשה ושונה של המחבר והפעם תחת שם חזק הרבה יותר "צמא".
העלילה בכל אופן נשארה כשהייתה רק אולי קצת מפחידה יותר אם זה בכלל אפשרי: על המאבק הנואש של האוכלוסייה בעולם שבו המים הם מצרך שהולך ונעלם. ואחת המחשבות שהיו לי כשקראתי בספר הייתה :אם הם רק היו מוצאים דרך למחזר את המים ,אילו ….

הספר הטוב ביותר שעוסק בהתמודדות עם מחסור במים הוא כמובן "חולית" של פרנק הרברט. גיבורי הספר כידוע מזכירים ומבוססים לא במעט על הערבים והטוארגים של ימינו והאסטרטגיות שמוצעות שם לשמירת מים הן לכל הפחות תמריץ למחשבה עבור הקוראים כיצד יש לפעול במקרה של משבר מים אמיתי כאשר ההתפלה עוד לא עובדת..
בכל אופן שני הספרים האלה נשארו עימי עד עצם היום הזה כשנים מהספרים המבעיתים ביותר שקראתי אי פעם ,ומדי פעם יש לי חלומות זוועה שבהם אני נאלץ לחיות את העלילה בעולם שאין בו מים.

.ולמרבית הצער המחסור הזה הולך ומתגשם כיום ורוב האוכלוסייה אף אינה מודעת לכך. והסיוט עושה רושם כהולך ומתגשם . אבל זוהי בעיה שאפשר להתמודד עימה אם רק ינסו באמת.
בנושא חיוני זה האתר שמח לארח את האמן והבדרן הידוע דודו טופז המוכר ממופעי הבידור שלו בטלוויזיה.
מה שידוע הרבה פחות הוא שטופז גם עוסק בכתיבה של ספרים ומחזות ועוסק גם בהמצאות
וכעת הוא עוסק בבעיה החמורה ביותר העומדת על סדר היום הלאומי שלנו בעיית המחסור ההולך וגובר במים.

דודו טופז מציע פתרון שעל פניו נראה פשוט מאוד ויישומי מאוד,

ואני קורא לרשויות המתאימות להאזין לדבריו: ולישם אותם  לפני שכולנו נתחיל לחיות בגרסה של כוכב הלכת המדברי אראקיס:

איך לחסוך במים

מאת דודו טופז .

 

 

 

 

 

 

 

כולנו מתקלחים . יש כאלה שעושים זאת פעם ביום ויש כאלה שעושים זאת פעמיים –שלוש ואפילו יותר .

שיהיו בריאים כולם .אבל בנתיים מרוב ניקיון הם מבזבזים לנו מים חיים.
כולנו מכירים את הרגע שבו אנחנו עומדים מחוץ למקלחת פותחים את זרם המים , ומחכים בסבלנות שיגיעו המים החמים.
חשבתם כמה זמן זה אורך ?
בדקתי. זה אורך כארבעים שניות.
. עשיתי ניסיון – שמתי מתחת למקלחת דלי שמכיל עשרים ליטרים הוא התמלא פעמיים עד שהיגיעו המים החמים.
אתם קולטים ?
40 ליטר מים נקיים וטהורים ירדו לביוב לפני שהתחלתי לעשות מקלחת .
תכפילו ב40 ליטרים בשישה מליון תושבי המדינה ותגיעו למספר האסטרונומי של מאתיים וארבעים מליון ליטר מים ביום.
240 מיליון ליטר מים מבוזבזים. 240 מיליון ליטר הם מאתים ארבעים אלף קוב.
ישנה דרך פשוטה וזולה לחסוך את המים הללו. :
על קרקעית המקלחת יוצב מיכל שקוף שתופס את כל שטח המקלחת ( בערך 70 ס"מ מרובעים)
ובגובה של כ20 ס"מ.
בראש אותו מיכל יהיה פתח שניתן יהיה לסגור אותו באמצעות פקק פשוט.
לפני שאת/ה נכנס למקלחת את/ה פותח/ת את הפקק נותן למים לזרום אל תוך המיכל , היגיעו המים החמים –את/ה סוגר/ת את הפקק עולה על המיכל ( שעשוי מחומר פלסטי קשיח ) , מתקלח/ת עם מי הסבון והשמפו , המים עם הסבון והשמפו זורמים לצידי אותו המיכל אל הביוב הנמצא מתחת למיכל . בתום המקלחת חסכת 40 ליטר מים טהורים ונקיים .שיכולים לשמש לצרכים שונים בבית כגון השקיית צמחים ,שטיפת מרצפות ,בישול ,וכדומה .
יתרה מזאת –מכיוון שברוב הבתים נמצאים השירותים בחדר של המקלחת ניתן לחבר צינור ממיכל שבמקלחת אל המיכל ההדחה שבשירותים ( שמכיל תשעה ליטרים של מים ).
בבית ממוצע מורידים את המים בשירותים בין עשר עד עשרים פעמים ביום !
מדובר בכמות אדירה של תשעים עד 180 ליטרים של מים ביום המבוזבזים רק כדי להדיח את צרכינו לביוב .
הרי ניתן להשתמש במים של המקלחת כדי למלא את מיכל ההדחה ולחסוך כמויות אדירות של מים.
אני פונה בזאת אל אנשי מועצת המים בישראל שטרחו והכינו עשרות סרטוני הסברה עם פניהם הנסדקות של סלבריטאים שונים ובוודאי הוציאו על כך מאות עשרות אם לא מאות אלפי שקלים . תתקשרו אלי דרך האתר הזה ואראה לכם איך אפשר לפתור את הבעיה בצורה פשוטה יותר ויעילה יותר וזולה יותר שתחסוך הרבה מים לתושבי מדינת ישראל ולעולם כולו.

עד כאן דודו טופז . דעתי היא שיש להקשיב להצעתו ובכלל מן הראוי היה אם כלי התקשורת היו משתמשים במישהו כמוהו על מנת לחזק את המודעות הצבורית לבעית המחסור במים ואיך ניתן להתמודד עימו. בעידן המודרני של הידוענים יש כנראה צורך בידוען מהמדרגה הגבוהה ביותר כדי להבהיר לציבור עד כמה בעיית ההיתמודדות במחסור במים ועם השינויים האקלימיים והאקולוגיים  היא באמת מסוכנת וכיצד יש לחסוך במים.

ערוץ 2 האם שומע ?

ראו גם

מדודו טופז ועד משה רבנו

מדוד המלך ועד דודו טיפז

דודו טופז בויקיפדיה

הבלוג של דודו טופז

התחממות כדור הארץ והשלכותיה על מדינת ישראל חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

"מסביב למדורה " של נתן אלתרמן ופרשת המרד בצה"ל.

לרגל יום העצמאות להלן דיון על אחד הפזמונים המפורסמים ביותר על הפלמ"ח . הפזמון הקלאסי  של נתן אלתרמן "מסביב למדורה .שהקליפ שלו הוא אחד הקליפים הטלווזיוניים המעולים ביותר   של פזמון כל שהוא.
ובוודאי הקליפ הטוב ביותר  שנעשה אי פעם  לפזמון כל  שהוא של להקה צבאית .  פזמון שהוא גם הפזמון היחיד בתולדות המדינה שהביא למרד (כן מה שאתם קוראים ) של הלהקה הצבאית שהייתה אמורה לבצע אותו כנגד האחראים עליה .
פרשה ידועה לשימצה  ששימשה מאז כבסיס לסרט הידוע של אבי נשר "הלהקה " והמחזמר  בשם זה שהתבסס עליו.

 

מסביב למדורה

מילים נתן אלתרמן
לחן יאיר רוזנבלום

שרים דורית ראובני

ולהקת פיקוד מרכז

אומתם לא היתה להם אם
לא ידעה בצאתם לדרך
היה לילה עמוק ונושם
כתמיד בניסן, הירח.
וישבה שם עדת נערים בני בלי שם
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם עלי רגל של אש
מדורה חגה נעה ברוח
לא יותר אך בכתב האומה העיקש,
אותו לילה נחרט עלי לוח

את העול הפשוט כעפר
הם נשאו בלי הבט אחורה
לא תקע לפניהם השופר
לא לוטף קדקודם בליל חורף
לא בשני שרוולים הקשורים לצוואר
רק הסוודר חיבקם מעורף

נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר
מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים
נוצרות אגדות זה החומר

מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו

אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה הבינוה

"מסביב למדורה של נתן אלתרמן הוא אולי הפזמון המפורסם ביותר על הפלמ"ח. וידוע בגירסתו המושרת על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז.

השיר נכתב ופורסם לראשונה במדור "טור השביעי " של אלתרמן ב-7 במאי 1948 לרגל מלאת שבע שנים לפלמ"ח. ובתוך שבוע לאחר פירסום השיר הזה בעיתון "דבר" תוכרז ותוקם מדינת ישראל .
ב7 במאי יום פירסום השיר הזה ב"הטור השביעי " חגג הפלמ"ח שבע שנים לקיומו בעצרת המונים, שנערכה בתל אביב.

אלא שבדיוק חמישה חודשים לאחר מכן ב-ב-7 בנובמבר 1948 הורה ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח ולמעשה על פירוקו.
הפלמ"ח התקיים אם כך בדיוק שבע שנים וחמישה חודשים.

הפיזמון היום נקרא כמו פזמון מיתי על אירגון אגדי שהיה פעם ואיננו עוד וקשה להאמין בקריאה כיום שהמדובר באירגון שהיה בן שבע שנים בלבד.ושיפסיק להתקיים בתוך חמישה חודשים בדיוק מיום פרסום השיר.  אלתרמן עצמו מן הסתם לא העלה זאת על דעתו כשכתב את השיר ,אבל גם עם לא חשב על כך במודע השיר היום נקרא כאלגיה למשהו שהיה ואיננו עוד. .
הפזמון הוא מעריץ אך בו זמנית אי אפשר לטעות בכך שיש בו גם אירוניה מסויימת כלפי האירגון שאותו הוא מתאר. עם כל ההערצה והחיבה יש גם רמזים ברורים לויכוחים וחילוקי דעות שהיו אז לאלתרמן עם סופרי ואנשי הפלמ"ח.
בפזמון אלתרמן מציין את העובדה שהפלמ"ח צמח בסערת ויכוחים ללא קונצנזוס ציבורי "אומתם לא הייתה להם אם לא ידעה בצאתם לדרך "
אבל זה לא באמת חשוב מבחינתו .

מה שחשוב הוא שאחר שבע שנים בלבד הפלמ"ח הפך לאגדה והוא מסביר את המרכיבים המדויקים של האגדה או המיתוס הזה :
נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר
מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים
נוצרות אגדות זה החומר

אלתרמן ממשיך להלל ולשבח את הפלמ"ח אבל גם מציין כבדרך אגב לעגנית כי הם עצמם וסופריהם ( והכוונה הספציפית היא למשוררים חיים חפר וחיים גורי אנשי הפלמ"ח ) עושים זאת היטב "יפה מאיתנו".
המשורר אף לא מהסס לנזוף בפלמ"ח המיתי הזה כשהוא מציין בלעג שהפלמ"ח תמיד תובע בלעדיות ו"אינו משאיר כל מלאכה שללא משלנו" .
דהיינו אלתרמן אינו מעריץ עיוור.

אבל הוא מסיים בדברי הערצה אמיתיים
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה ,הבינוה .
ואכן שבוע לאחר פרסום הפזמון הזה הוכרזה מדינת ישראל .
סביר להניח שהפזמון היה נשאר בין שאר טורי "הטור השביעי " ונשאר זכור רק לחוקרים ויודעי ח"ן ( הוא פורסם בכרך א' של "הטור השביעי " בכתבי אלתרמן ) .
אך למזלו הוא הוצא מ"הבוידם" בידי יאיר רוזנבלום איש להקת הנח"ל שהחליט להלחין את הפזמון הקשה והמסובך מאין כמוהו ביחד עם פזמון נוסף ארוך ומורכב מאוד מ"הטור השביעי"" נאום תשובה לרב חובל איטלקי ".
.וזאת בדיעבד החלטה מדהימה ,אני לא מעלה על דעתי שמלחין היום היה מנסה להלחין פזמונים כאלו עם מילותיהם המסובכות והקשריהם המסובכים עוד יותר שלא היו יכולים להיות מובנים לקהל של שנות השבעים ללא הסברים מפורטים.

.אלא שההצלחה של רוזנבלום בהלחנת "מסביב למדורה " הייתה אפילו גדולה מידי.
"מסביב למדורה " גרם לשערורייה שאיש לא העלה על דעתו כמוה. .

המרד בלהקת הנח"ל


תקליט מופע "הפלנחניק" של להקת הנח"ל שבו היה אמור "מסביב למדורה" להיות  השיר המרכזי  לולא מרד שפרץ בלהקה.

"מסביב למדורה " אמור היה להיכלל בתוכנית" הפלנחניק " של להקת הנח"ל בשנת בבימוים של יאיר רוזנבלום ודני ליטאי ב-1971 . הנח"ל ציין בתוכנית זאת מלאת שלושים שנה להקמת הפלמ"ח . זאת הייתה הפקה גרנדיוזית במונחי הימים ההם,והלחנה של השיר "מסביב למדורה " שכזכור נכתב במיוחד לרגל שבע שנים להקמת הפלמ"ח " נראתה כמתאימה במיוחד.

קצין החינוך של הנח"ל, סא"ל זאב פלג, כתב בתוכניה:
"הרגשנו כי זכינו להעמיד הפעם תוכנית בלתי שגרתית, קצת יותר רצינית ומחייבת שיתוף והזדהות מסוימת מצד הקהל. חפצים אנו כי הנוער המתחנך בשורותינו יספוג אותו משב רוח נעים והתמים, ואותה אחוות הרעים והנכונות להקרבה אשר אפיינה את דור הפלמ"ח בשעתו ואת צה"ל כיום".
התכנית חולקה לשני חלקים שבה החלק הראשון הוקדש להווי הפלמ"ח .בוצעו בו מחרוזת משירי הפלמ"ח הקלאסיים   גרסה חדשה של הפזמון "הפרוטה והירח "  את " מעבר לנהר"  של טשרניחובסקי ורובינשטיין ,את"היו זמנים "" של חיים חפר ומשה וילנסקי " ,וגם  עיבוד מרגש  ל"שיר הרעות "  של חיים גורי וסשה ארגוב בליווי חליל גיטרות ומנדולינה .

לצד אלו הולחנו בידי יאיר רוזנבלום  ובני נגרי מספר פזמונים חדשים שעסקו  תולדות הציונות ובפלמ"ח כמו  אין זו אגדה " של יורם טהר לב ובני נגרי  שעסק בהרצל   " הללויה לקפ"פ"  של אבי קורן ובני נגרי   "בלדה על יצחק שדה שכתב חיים גורי והלחין רוזנבלום   וכאמור שני שירים מהטור השביעי של אלתרמן " נאום תשובה לרב חובל איטלקי " ו"מסביב למדורה" שככל הנראה היה אמור להיות קטע השיא של התוכנית כולה.
החלק השני  של התוכנית הקליל יותר בהשוואה לחלק הפלמח"י המסובך והמורכב  נקרא "היה היה" וכלל שירים שונים המבוססים על סיפורים קלאסיים לילדים כמו " מי היה החולם "  של עלי מוהר ויאיר רוזנבלום שהתבסס על "עליסה בארץ הפלאות ".

"פלנחניק "החל לרוץ על הבמות במאי 1972 כהפקת השיא של להקת הנח"ל. וברבות הימים אף הניב ספיישל טלוויזיוני ותקליט כפול במהדורה נפתחת וחגיגית שהוקלט בהופעה חיה.
זאת הייתה התוכנית הגדולה האחרונה של הלהקה, שחתמה את תקופת הזוהר שלה.

אך במקור בשלבי הכנתה     היה שלב שבו היו ספקות לגבי עצם הצגתה ובאופן ספציפי בגלל "מסביב למדורה". שלבסוף אף לא נכלל בתוכנית.
בלהקת הנח"ל פרץ מרד של ממש כנגד יאיר רוזנבלום אחד משני מנהליה שהואשם על ידי חברי הלהקה השונים שהוא כפה עליהם יותר מידי משמעת ויותר מידי עונשי משמעת מעליבים ומשפילים
. הגורם הישיר למרד,הטריגר שהביא לפריצתו או אם נרצה "הקש ששבר את גב הגמל " והביא להעלאת כל התיסכולים של חברי הלהקה על השולחן היה סירובם הנרגז של חברי הלהקה לרצונו של רוזנבלום, שהזמר החדש באופן יחסי גידי גוב ישיר את הפיזמון סולו, הם כולם רצו להשתתף בפזמון המיוחד הזה,ומן הסתם היו בינהם מי שחשבו שלהם מסיבות של וותק ויוקרה "מגיע" הרבה יותר לשיר כסולו את הפזמון החשוב ביותר של התוכנית. .
מה קרה כתוצאה מהמרד שנוי במחלוקת .
.לפי גירסת יאיר רוזנבלום הוא בתגובה פרש מרצונו בזעם מהכנת התוכנית בגלל תמיכתו הנמרצת בגידי גוב כזמר סולו ,
לפי גירסה אחרת הוא "התפוטר" מן הלהקה וגידי גוב היה בכלל אחד מראשי המורדים כנגד רוזנבלום . וישנן גם גירסאות אחרות לגבי מה שבדיוק קרה שם כנראה כמספר האנשים שהיו מעורבים ב"מרד". ..
בכל אופן מה שברור הוא שאת מקומו של רוזנבלום תפס המוזיקאי בני נגרי .

"הלהקה " הכרזה המקורית מ-1978.

כל הפרשה זכתה שבע שנים לאחר מכן  לעיבוד קולנועי בסרט "הלהקה " של אבי נשר  ( 1978) שבה ניתנת גירסה דרמטית של האירועים האלו ושם כזכור גידי גוב מגלם את ראש " המורדים " בבמאי שאותו מגלם טוביה צפיר.
אם האירועים אכן התרחשו כגירסת יאיר רוזנבלום הרי יש בכך אירוניה אכזרית שהרי לטענתו המרד נגדו התחולל משום שהוא התעקש לתמוך ולקדם את גידי גוב כנגד דעת שאר חברי הלהקה אכולי הקינאה בגוב הצעיר והבלתי ידוע.
יאיר רוזנבלום הזועם והמתוסכל נטש את להקת הנח"ל שאותה הביא לשיאים בלתי ידועים עד אז. אבל הוא נקם את נקמתו.הוא העביר את הגורם הישיר למרד כנגדו את "מסביב למדורה " לידי צוות הווי חטיבת הצנחנים ושלישת פיקוד המרכז ששרו אותו בתוכנית "אחרי לצנחנים " ב-1971 . זמרת הסולו של השיר הייתה דורית ראובני .

בכך לא תמו גילגוליו של השיר הוא הושר שוב ב1972 בידי להקת פיקוד' המרכז בתוכנית "שר מי ששר אחרון " ושוב הסולנית הייתה דורית ראובני שהיציעה להשתמש בו שוב .


הפזמון זכה להצלחה גדולה אם כי לא זכה בתואר "שיר השנה " של "קול ישראל " כפי שהיגיע לו ,בתואר זה זכה באותה השנה פזמון אחר של הלהקה מאותה התוכנית ועם אותה הסולנית דורית ראובני "היום היום ". "מסביב למדורה" היגיע רק למקום השלישי במצעד הפזמונים …

תמונה של יצחק שדה מייסד הפלמ"ח עם יגאל אלון ומשה דיין .מופיעה בקליפ של "מסביב למדורה".

הקליפ הטלוויזיוני של הפזמון הוא אחד המרשימים ביותר אי פעם,  בוודאי הקליפ הטוב ביותר שנעשה לפזמון כל שהוא של להקה צבאית  ואין אף קליפ אחר שאפילו מתחיל להתקרב אליו באיכויותיו..

זהו קולאז' של תמונות קלאסיות של הפלמ"ח שנפתח בתמונה מהממת של להקת פיקוד המרכז בדמות אנשי פלמ"ח שלושים שנה קודם לכן ומעצים את התחושה שהמדובר בשיר אגדי על אירגון מיתי.

וכשאנו רואים את הקליפ של הפזמון שומעים אותו שוב היום אין מנוס מהמחשבה שזהו אחד הפזמונים המיתיים פשוטו כמשמעו המרשימים ביותר של התרבות הישראלית ,והסרט שנוצר על פי האירועים הדרמטיים שליוו את העלאתו על הבמה "הלהקה " גם הוא היום אחד הסרטים המיתיים המרשימים ביותר של התרבות הישראלית בתארו חיי להקה צבאית ולא לשווא הועלה בגילגול חדש על הבמה כמחזמר.
תהליך המיתיזציה עבד כאן שעות נוספות.
אבל עלי להודות הייתי מעוניין לשמוע יום אחד גם את גידי גוב שר את הפזמון שאותו היה אמור לשיר במקור וכתוצאה מכך פרץ המרד המתועד ביותר בתולדות יחידה צבאית של צה"ל.

ראו גם

מסביב למדורה -הקליפ

דן מירון על מסביב המדורה

נתן אלתרמן והפלמ"ח

יאיר רוזנבלום ולהקת הנח"ל

חלק ב'

דני סנדרסון מתאר את פרשת המרד בלהקת הנח"ל

האתר של דורית ראובני זמרת "מסביב למדורה "

דורית ראובני בויקיפדיה

דורית ראובני במומה

פלמ"ח בויקיפדיה

הלהקה של אבי נשר

יאיר רוזנבלום

נתן אלתרמן בויקיפדיה
עוד על נתן אלתרמן

פורום מוזיקה עברית בתפוז

וראו גם עוד פזמון מלחמתי מפורסם

גבעת התחמושת

מציאות זה טוב ,הולודק זה רע : מציאות וירטואלית ב"מסע בין כוכבים".

לרגל הקרנתו של סרט חדש בסדרת המדע הבדיוני הגדולה מכולן "מסע בין כוכבים " סרט החוזר לחייהם של גיבורי הסדרה המקורית כאנשים צעירים בתחילת הדרך שלהם ,  הרי אני פותח פרויקט חדש באתר:

 פירסום של כמה מאמרים הקשורים בסדרה, פרויקט שיגיע לשיאו בפירסום בשלבים של

 עבודת התזה שלי מהתואר השני שעסקה

בגילגוליה של סדרת "מסע בין כוכבים " במדיום המודפס .

והפעם מאמר על היחס המשתנה והאמביולנטי מאוד לנושא "המציאות הוירטואלית "

בסדרות השונות של מסע בין כוכבים. 

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של כל הסדרות החדשות של מסע בין כוכבים שמבדילות בינהם ובין הסדרה המקורית משנות ה-60 , הוא מכשיר ה"הולודק" . אותו מכשיר שבאמצעותו יכול חבר צוות בספינה ( או בתחנת חלל ) ליצור כל סביבה מלאכותית שירצה עם שיחזור מושלם של כל תקופה היסטורית ,  ימי הביניים , המערב הפרוע , שנות ה-30 בשיקאגו או שנות ה-50 בלאס ווגאס וכו' וכו' כאשר כל שמגביל אותו זה דמיונו הפרוע או הפחד שבהולודק יקרה אחת מאותן תקלות אינסופיות שעלולות לכלוא בתוכו את המשתמש או לגרום לסימולציות לפתח תודעה עצמית ולגלות שהן סימולציות וכו' וכו'.
בסידרה המקורית משנות ה-60 טכנולוגיה כזאת לא הייתה בנמצא אם כי לאמיתו של דבר ג'ין רודנדברי המפיק חשב על הרעיון עוד בשנות ה-60 ותיכנן להכניס משהו מעין זה לחדר "הבידור" של הצוות המקורי , דבר שלא יצא לפועל מחוסר תקציב.


אבל בשנות ה-70 בסדרה המצויירת של מסע בין כוכבים שבה לא היו כל בעיות תקציב לגבי שום דבר ( חוץ מלגבי אנימציה ברמה סבירה ) הוצגה טכנולוגיה מעין "הולודקית " בפרק בשם PRACTICAL JOKER
שבו אינטליגנציה זרה משתלטת על מחשב האנטרפרייז וגורמת לו לשבש את הפעילות של מחלקות שונות על הספינה כולל בחדר הבידור ששם אנו מגלים כמה מאנשי הצוות שנמצאים בפעם הראשונה ( והאחרונה ) בסביבה וירטואלית מסוג זו שאנשי הדור הבא נמצאים בה לעיתים כה קרובות, והמחשב משבש את פעולתה כפי שקורה בסיפורים כה רבים של הדור הבא וויאג'ר ו"חלל עמוק 9 .
אבל זהו יוצא דופן שאינו מעיד על הכלל ואל יהי הדבר קל בעינכם שכן אי השימוש במציאות הוירטואלית מראה על הבדלים פילוסופיים ותרבותיים משמעותיים ביותר בין הדור של הסדרה המקורית ובין ה"דור הבא".

אשליות זה רע

מציאות וירטואלית מופיעה כבר בפרק הפיילוט הראשון של "מסע בין כוכבים "הכלוב " שנעשה ב-1964 עם צוות שונה מהצוות המוכר לנו פרט למר ספוק . למי שאינו זוכר: העלילה עוסקת בנחיתה של אנשי צוות האנטרפרייז בראשות קפטין פיק וסגניתו "מספר 1 " בכוכב הלכת טאלוס 4 . שם מתברר שהתושבים שולטים בטכנולוגיה שאין בינה ובין ההולודק המוכר לנו כל הבדל . הם לוכדים את הקפטין ומכריחים אותו לחיות במציאויות וירטואליות שונות שאי אפשר להבדיל בינהם ובין המציאות ה"אמיתית" בנסיון לשבור את רוחו של הקפטין ו"לאלף" אתו כדי שיחייה באושר עם אישה שנמצאת בכוכב . אך הקפטין מתגלה כבלתי ניתן לשבירה ומצליח להשתחרר לבסוף.

בדיאבד אנו מגלים שלטאלוסיאנים הייתה פעם תרבות מפותחת ביותר שאף יצאה לחלל וחקרה את הכוכבים. אך לאחר שגילו את טכנולוגיית "האשליות" שלהם העדיפו לחיות יותר ויותר בתוך האשליה עד שתרבותם התנוונה לחלוטין, והם אף שכחו כיצד יש לטפל במכונות המתוחכמות של העבר , וכעת הם עומדים על סף הגוויעה הסופית . . קפטין פיק עוזב את כוכב הלכת כשהוא מזועזע ממה שקרה לטאלוסיאנים שנתנו לטכנולוגיה המוזרה הזאת להשתלט עליהם.


הפילוט הזה נעשה מחדש כסיפור של הצוות "הרגיל " של מסע בין כוכבים בפרק בשם THE Menagerie  שבו הוצג הסיפור החדש במסגרת סיפור על חטיפתו של קפטין פיק שהוא כעת שבר כלי נכה ואילם בידי ספוק על מנת להחזיר אותו לטאלוס 4 . טאלוס 4 כמסתבר הוא עכשיו העולם היחיד בכל היקום הידוע שעצם הטיסה אליו עונשה מוות בידי הפדרציה ! בכל זאת ספוק שובר את החוקים ומביא את פיק בחזרה לטאלוס 4 שם יוכל לחיות חיים של אשליה שיהיו טובים יותר מחייו העלובים הנוכחיים .
נשאלת השאלה מדוע הטילה הפדרציה עונש דרקוני כל כך כנגד הטיסה לטאלוס 4 ? איזה אסון כבר יצמח אם אנשים יבקרו אצל אותה תרבות גוועת ? התשובה שאיננה נאמרת במפורש בפרק אבל היא ברורה מאליה הוא פחדה של הפדראציה שבני האדם ( ושאר גזעי הפדרציה ) ילמדו את הטכנולוגיה הטלוסיאנית של המציאות הוירטואלית ואז עלולים לשקוע בתוכה כפי שקרה לטאלוסיאנים ולהתנוון בסופו של דבר .
משהו מעין זה אנו שומעים בדברי הנציג הטאלוסיאני לקפטין קירק בסוף הפרק כאשר הוא אומר לקירק שלפיק יש את החיים שלו ( חיים של אשליה מוחלטת עם נערה יפיפייה שבמציאות היא אשליה של זקנה מכוערת) ולקירק יש את החיים האמיתיים של הפעילות בלתי פוסקת , חיים שהם עדיפים . המסר היה
ברור: עדיף חיים מציאותיים ופעילים אם גם לא כל כך טובים אך שיוצרים התפתחות בלתי פוסקת על
חיים מושלמים ואידיאליים שכל כולם אשליה ורק מביאים לניוון ושקיעה . ניתן לאמר שמסר זה היה אחד המסרים העיקריים של הסדרה המקורית .

קובץ:Star trek 7.jpg
משום כך אני לפחות מצאתי את גורלו של קפטין קירק בסרט הקולנוע השביעי בסדרה "דורות " טראגי במיוחד . שכן נגזר עליו  שם לחקות את קפטין פיק ולחיות במשך עשרות שנים ב"גן העדן " של ה"נקסוס " שכל כולו אשליה. יש שיאמרו שהיה זה רק סיום מתאים לקריירה המפוארת של קירק אני מצאתי את זה מחליא ומתסכל ממש ועומד כול כולו כנגד הפילוסופיה של קפטין קירק כפי שבוטאה שוב ושוב במהלך הסדרה המקורית שעדיפה עשייה ויצירה על פני ישיבה בבטלה אם גם באושר ועושר .אלא שלא נראה שהמפיקים והתסריטאים תפסו זאת כך. ולאמיתו של דבר גורל זה משקף את כל השינוי הדרסטי שחל בסדרה לגבי השימוש במציאות וירטואלית של אשליות .

הולודק זה טוב


דומה שהפדראציה כולה עברה שינוי מחשבתי דראסטי בעניין זה שהרי אחרת איך נסביר שבתקופת הדור החדש יש הולודק בכל ספינה ובכל תחנת חלל ?
ההולודק הוא למעשה אותה הטכנולוגיה עצמה שבה השתמשו הטאלוסיאנים , ושעוררה בפדראציה פחד כה רב עד שהטילה עונש מוות כדי למנוע את האפשרות שילמדו את סודותיה .והנה כעת היא מאפשרת לה להיות זמינה למעשה לכל אחד ( וזאת למרות שכבר ידוע לה איזה סכנות נובעות מכך כפי שמראות התקלות שמתרחשות בהולודקים בכל פרק שני ,ושהיו צריכים כבר מזמן לגרום לפירוקם כמסוכנים מדי לשימוש ).
ודומה שההשלכות שמהן חששה הפדראציה במקור כבר מתחילות להיות ניכרות מכל בחינה . אנשי הדור החדש הם הרבה פחות הרפתקניים ואקטיביים מאנשי ה"דור הישן ". הם יוצאים פחות למחקרים בכוכבי לכת בלתי ידועים ( מה שמילא חלק כה נכבד מזמנם של אנשי הצוות בסדרה המקורית ) ועוסקים הרבה יותר בכוכבי לכת שידועים כבר . את רוב זמנם הפנוי הם מעדיפים לבלות" בפנים " ב"הולודק " בסביבות המלאכותיות שדמיונם יוצר על פני שהות "בחוץ" בעולמות אמיתיים . וכבר אנו רואים בפרקים  אנשי צוות " מכורים" כמו ברקלי שמתקשים לצאת מההולודק ומספרם של אלה מן הסתם ילך ויגדל ב"עתיד" של מסע בין כוכבים .
בדיוק כמו שקרה בטאלוס 4.


סביר להניח שהשינויים האלה בסדרה משקפים גם את השינויים ב"עולם האמיתי " שיוצר את "מסע בין כוכבים ". שנות ה-60 של הסדרה המקורית היו שנים אקטיביות מאוד של היציאה לחלל ולירח שבהם הסתכלו ב"עיין עקומה " על תרבות ההיפים שהעדיפו את החיים תחת השפעה של סמים על פני מציאות אקטיבית והרפתקנית .
שנות ה-80 וה-90 לעומת זאת הן שנות משחקי המחשב , והאינטרנט והמציאות הוירטואלית ההשקעות והעניין בתעשיית המחשבים ובאינטרנט הולכות וגודלות כל הזמן. יש משחקים כמו "סקנד לייף " ואחרים שמשמעותם היא קיום שלם ברשת האינטרנט  וכמובן אי אפשר להיזכר בכל תוכניות הריאליטי בנוסח "האח הגדול " בהייה מטומטמת בחייהם של אנשים אחרים וכאלו שאפילו אינם מעניינים במיוחד.
אני מניח שהשלב הבא של תוכניות הריאליטי יהיה שלב שניחזה כבר מזה עשרות שנים –בהייה בחייהם של אנשים שהם בהחלט מעניינים וחיים בסיטואציות מסוכנות ומרתקות מעין כמוהן .ובמקביל לעומת זאת יש ירידה ברורה בעניין בתוכניות החלל האמיתיות ובהרפתקאות אקטיביות לא מתוסרטות שהן בהחלט אמיתיות ודורשות יציאה לסביבות מסוכנות בחלל מתחת לים וכו'.
….. והסדרות החדשות יותר  של "מסע בין כוכבים " משקפות את השינוי הזה בפרספקטיבה בעולם האמיתי של סוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21.
אינני יכול אלא לתמוה : האם צדקה הפדרציה כאשר ניסתה לאסור ואפילו באיומי מוות את טכנולוגיית המציאות הוירטואלית של הטאלוסיאנים , מחששה למה שזה עלול לגרום לטווח הארוך?

וראו גם

הולודק בממורי אלפא " האנציקלופדיה של סטאר טראק

הולודק בויקיפדיה

מסע בין כוכבים ויקיפדיה

מסע בין כוכבים הסדרה ששינתה את פני העולם
מוסר של ישויות עליונות במסע בין כוכבים

מהארון ואל החלל החיצון

מסע בין כוכבים ואני
חוזה הריאליטי שואו

Holodeck is bad for your life ? virtual reality in the Star -Trek series

 

 

 

Holodeck is bad for your life?

 Virtual reality in the "star-trek " series  

 

By

Eli Eshed

 

The subject of the "virtual reality " is very much a part of a controversy in the various series of "Star Trek " over the years .In the original series  at the 60s  it appeared as a incredibly dangerous and destructive idea ,  In the 80s and the 90s on the other hand it appeared in the form of the Holodeck as harmless fun.

   I propose that those changes in perspective about this subject also reflect a very clear changes in the perspective of the culture that product Star-Trek .

 

 One of the most prominent features of all the later Star Trek series that differentiates them from the original series dating from the 60s is the “Holodeck” machine. This machine enables a crewmember  of either a space ship or a space station to create a perfect-looking artificial environment according to his desire. It can reconstruct any historical period: the ‘Wild West’, the 30s in Chicago, the decade of the 50s in Las Vegas, etc. There are no limits to its power except for the user’s own imagination or else the fear that the “holodeck” machine can suffer one of its endless malfunctions which might imprison the user or cause the simulated characters to develop a consciousness of their own and thus discover they are not real after all.
In the original series made during the 60s such technology was yet unavailable, although the producer, Gene Roddenberry did, in fact, think about this idea at that time. He planned to include such a machine within the “entertainment’ hall of the crew; a plan that was not realized for lack of funds.


Nevertheless, in the 70s, in the animated series of Star Trek where the budget did not present a problem (except for achieving a satisfactory level of animation), a technology which resembles the “Holodeck”, is shown in the section called “Practical Joker”. There an alien intelligence exerts controls over the computer of the “Enterprise” and causes disturbances in the activity of various departments on the spaceship, one of which is the “entertainment Hall”. It is there that we find certain crewmembers that for the first (and last) time experience being in a virtual environment of the kind characters of the next generation so often enjoy. The computer disrupts this activity as in many plots of the next generation of “Voyager” and “Deep Space 9”..

 However this is unusual and does not represent the situation  of the "old Generation"  in general.

Don’t treat it too lightly, since the non-use of virtual reality is an indication of significant philosophical and cultural differences between the creative generation of the original series and that of the “Next Generation”.

Illusion is Bad.

Virtual reality was portrayed as existing in the first pilot episode of Star Trek, “The Cage”, which was produced in 1964 with a different crew than the one we are familiar with, except for Mr. Spock. For those who do not remember it: the plot is about the arrival of the “Enterprise” crew, headed by Captain Pike  and his female second-in-command (“No. 1”) to the planet Talus 4. There it becomes clear that its natives have a technology exactly like that of the “Holodeck” we know. They capture the Captain and force him to live through various virtual realities that cannot be differentiated from our “real” one while they try to break his psyche and “tame” him so that he will live happily with a local woman. The Captain, however, proves to be invincible and succeeds finally to free himself.

Image:STTheCage.jpg

We find out later on that the Talusians once had a highly developed culture. They had had space flight and had explored the stars, but after they discovered their technology of “illusions” they preferred to dwell more and more within the illusory worlds they created until their culture had completely deteriorated. They even forgot how to manipulate the complex machines of past ages and are now facing extinction. Captain Pike  leaves this planet, shocked by the fate of the Talusians who let this strange technology control them.

Menagerie.jpg image by startrektev
This pilot episode was redone as a story with the “usual” Star Trek crew in the episode called “The Menagerie”, in which the story is acted out within the plot of Captain Pike’s kidnapping. He is shown as a mute and crippled individual aided by Spock who helps to bring him back to Talus 4. This planet is portrayed as the only world in the whole universe such that a flight to it is punished by a death penalty issued by the Federation! Nevertheless, Spock breaks the rules and brings Pike  back to Talus 4 so he can live an illusory life that would be better than his present miserable life.
One can ask why had the Federation decided to inflict such a Draconian punishment on a flight to Talus 4?

What kind of harsh calamity can happen if people would visit this dying culture? The answer to it is not given literally in this episode but it is self-understood. It is the fear of the Federation that people (and the races represented in the Federation) will learn the Talusian technology of virtual reality and they might sink in it, as happened to the Talusians, and finally deteriorate.
Something of the sort is said by the Talusian representative to Captain Kirk at the end of this episode, when he tells Kirk that Pike lives his own life (a totally illusory life with a beautiful girl who in reality is the illusory life of an ugly old woman). Kirk, however, enjoys a real life of unceasing activity, which is a better life. The message is clear: better to live a real and active life, even if not so pleasant, that includes continuous development, instead of a perfect, ideal life that is based upon illusion and leads only to deterioration and decline.

 It is possible to state that this message constituted one of the main issues of the original series.

קובץ:Star trek 7.jpg
For this reason I, for my part, consider the fate of Captain Kirk in the the seventh  movie Generations especially tragic, since he was compelled to parallel the fate of Captain Pike and live for decades in the “Paradise” of the “Nexus” that is all illusion. Some would say that it was just a fitting ending for Kirk’s brilliant career, but I found it to be sick and frustrating. This ending stands in complete contradiction to Captain Kirk’s own philosophy, as repeatedly expressed throughout the original series, that doing and creating is better than a lazy existence, even when one is both happy and rich. The producers and scriptwriters were probably unaware of this and in fact such a fate reflects the drastic change that occurred in this series in regard to the use of virtual reality and illusion.

A Holodeck is a Good Thing.


Seemingly the Federation in general underwent a drastic ideological change in this respect, since how can we otherwise explain the fact that in the period of the “next generation” every space ship and space station possesses a “Holodeck”?
The Holodeck is in fact the same technology the Talusians used and that the Federation feared to such an extent that it proclaimed that anyone who uses it would be put to death. This measure was taken to deter people from learning its secrets, but now the same Federation allows it and actually makes this technique available to all. (This decision does not make sense considering the fact that they already know the dangers due to the numerous malfunctions that occur in Holodecks every other episode. Therefore these machines had to have been dismantled long ago as too dangerous for use).


It seems that the results the Federation had dreaded earlier are already discernible by various symptoms. The protagonists of the new generation are much less adventurous or active than those of the “old generation”. They do not set out so often to explore new uncharted planets (a task that filled considerable time for crewmembers in the original series), and deal more with planets that are already known to them. They choose to spend most of their free time “indoors” in the Holodeck, within the artificial environments their imagination conjures up rather than dweoutside” in the real worlds. We see in episodes in which crew mwembers such as Barclay   experience difficulties in disengaging themselves from the Holodeck and that their number would probably increase in the following programs of Star Trek

. This is exactly what has happened in Talus 4.
It is reasonable to suppose that these changes in the series reflect the changes in the “real world” that created Star Trek. The decade of the 60s, when the original series was produced, was an extremely active one during which men developed space flight and reached the Moon. The culture of the Hippies, who preferred to live under the influence of drugs instead of experiencing an active and adventurous life, was not appreciated at that time.
The decades of the 80s and the 90s, however, are those in which computer games flourished, as well as the Internet and virtual reality. More and more people prefer to stay home by their computer and the wonderful world it offers rather than set out and face a hostile world. While investments in the space program dwindle together with public interest therein and at the same time investments and interest in the computer industry and Internet are progressively growing stronger, the new Star Trek series naturally reflect this change in perspective.
I cannot but wonder : whether the Federation was right in trying to prohibit the use of the Talusian technology that produces virtual reality (even threatening death to those who go to Talus), because it dreaded future consequences? .

 

 

see also

Holodeck

STAR TREK SERIES

 

 

עשרים שנות "סייבר-קוזן "

סייבר קוזן היסטוריה

עשרים שנה מלאו לפנזין הוותיק ביותר של ישראל "סייבר קוזן " בעריכתו של אהרון שיר . פנזין שהוא גם המגזין הפעיל הוותיק ביותר שלישראל בתחום המדע הבדיוני

וזאת תופעה מדהימה ,פנזינים לרוב שורדים במקרה הטוב ביותר שנים בודדות אם גם זה. צריך עקשנות נדירה כדי להוציא גיליון אחרי גיליון ללא כל אפשרות רווח במשך עשרים שנה ,אבל "סייבר קוזן " עומד בכך .

מזה עשרים שנה מידי חודש בחודשו ללא הפסקה מחולק הפנזין כארבעה עד שישה דפים משוכפלים של מאמרים על מדע בדיוני לרוב באנגלית לרוב ביקורת ספרים של שיר בתחום המדע הבדיוני ,רובם מעניין, ספרים משנות השמונים והתשעים .וקשה למצוא ספרים עדכניים יותר מכך.

ובמשך עשרים שנה מאז הקמתו המגזין יצא בדייקנות של שעון מידי חודש בחודשו מבלי להחסיר אף גיליון.

הפנזין הוותיק הוא שריד של חוג הרצאות בנושאי מדע בדיוני שהתקיים ברחובות במשך שנים בבית דירת משפחת סילברמן ולאחר מכן בביתו שלאהרון שיר. במסגרת זאת הושמעו הרצאות על נושאים כמו מוזיקה במדע בדיוני ,מדע בדיוני ביידיש .שם הושמעה ההרצאה הראשונה אי פעם של מי שהפך להיות סופר מותחנים ידוע אורי אדלמן . .שם הושמעו הרצאות של אישים כמו ד"ר אילנה גומל ד"ר אמנון סטופ וגם שלי.שם השתתפו דמויות כמו אלון איצקוביץ' חובב קומיקס שמאז יצר תקליטור שבו ליקט את כל גליונות מגזין הקומיקס הוותיק "בוקי "

.

החוג הפסיק להתקיים בשנות התשעים אבל סייבר קוזן למרבית ההפתעה ממשיך להתקיים וכבר זמן כפול מקיומו של החוג המקורי .

אהרון שיר איש מכון ויצמן בפנסיה נזכר:

סייברקוזן התחיל בפברואר ה-1989 בתור מודעה פשוטה על הפגישה החודשית של החוג למדע בדיוני ברחובות. ההודעה הוותיקה ביותר שתמרה אצלי אגב היא מהפגישה הרביעית שהייתה במאי 1989.

לאורך הזמן התחלתי להוסיף חומר מודפס מאמרים ורשימות שמשתתפי החוג סיפקו לי.

אחרי כמה חודשים כשהתברר שהחוג מצליח ועומד לשרוד עוד זמן רב , הקמנו דיון והצבעה בחוג לגבי שם של החוג. משתתפי החוג, חסרי דמיון, בחרו לקרוא לחוג "מדע בדיוני רחובות". אני, בתור עורך דפי המודעה החודשית, בחרתי שם עם יותר מעוף: "CyberCozen". הייתה אז מודה של מד"ב שנקרא "סייברפאנק" (CyberPunk), ואני בחרתי שם שהזכיר את זה. לכן, רק כחצי שנה אחר הגיליון הראשון, קבלנו שם.

בשנים רבות סייברקוזן כלל חומר גם באנגלית וגם בעברית. אבל ב-1996 נוסדה האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. מאז קיימים כמה מקומות בישראל שבהם אפשר לפרסם חומר בעברית, ולכן סייברקוזן היום מפרסם מאמרי בקורת ומחשבה רק באנגלית.

ב-1999 ערכתי חוברת עשור של סייבר קוזן שכלל מבחר חומרים מהעשור הראשון של קיומו גם לרגל העובדה שאהרון שיר העורך נחבר באותה השנה כאורח כבוד בכנס "איקון " השנתי של חובבי המדע הבדיוני דאז. . איש לא העלה על דעתו שהמגזין ישרוד לפחות עוד עשור נוסף …אבל עובדה.

הגיליון הנוכחי של סייברקוזן הוא Vol. XXI, No. 3; March, 2009

סיימנו כבר 20 שנה, כלומר 20*12 = 240 גיליונות, ועוד 3.

באפריל 2009 מלאו למגזין 244 גליונות

אילו שינויים חלו במגזין בעשר השנים האחרונות ?

אהרון שיר : השנוי העיקרי בסייברקוזן מאז סגירת החוג הוא דלות התרומות. הפגישות של החוג עודדו אנשים לתרום חומר למגזין. ההרצאות סיפקו חומר למגזין. היום מעטים האנשים שתורמים חומר. מאז שהחלטתי שיש בארץ מספיק מקומות לפרסום חומר בעברית והפסקתי לפרסם בעברית, יש עוד פחות חומר.

במשך שנים נהניתי מאוד מהסיפורים של לאוניד רזניק, אבל שנים הוא לא נתן לי סיפורים בתרגום לאנגלית. או שהוא הפסיק לכתוב, או שהוא כותב רק ברוסית ולא מתרגם.

אכן הפנזין מפרסם היום בעיקר מאמרי ביקורת של שיר על ספרים שונים שהוא קורא ,לרוב ספרי מדע בדיוני מסורתיים על מחקרים בעולמות אחרים ,ספרי "מסע בין כוכבים "וכיוצא באלו. נדיר למצוא שם מאמרי ביקורת על ספרי פנטסיה.

איך אתה רואה את היחס לספרות המדע הבדיוני בעולם בעשרים השנים האחרונות ?

 אהרון שיר : נראה שבעולם יש פחות ופחות עניין במדע בדיוני. בעיקר קוראים רק פנטזיה. אומרים לי בחנות לספרים משומשים ברחובות שאנשים לא קונים מד"ב, רק פנטזיה. גם בארץ נראה שהכנסים של האגודה מתרכזים יותר ויותר על פנטזיה. אולי המדע היום הגיע למצב מעבר לכל דמיון.

היום יש כ-65 מינוים של סייברקוזן, ששה מהם בחו"ל. כחצי מקבלים בדואר רגיל, חצי בדואר אלקטרוני. חלק מהם זורקים ישר לפח בלי לקרוא, בוודאי.

חשבת ליצור לסייבר קוזן אתר באינטרנט?

לגבי אתר באינטרנט, רציתי אתר עם מנוע חיפוש. כך אם אדם רוצה את כל המאמרים על ספרים של JACK MCDEVITT יוכל למצוא. או כל מאמרים שנכתבו על ידי SARA BECK. לא מצאתי מישהו מוכן לבנות מנוע חפוש.

בכל אופן חובב המדע הבדיוני הרוסי -OLEG SVERDLOV שלו יש אתר ברוסית, הציב את החוברות הישנות של CYBERCOZEN באתר מיוחד ברשת .

ד"ר אמנון סטופ קורא וותיק של סייבר קוזן מחווה את דעתו :

אני יכול להגיד שנהניתי לקרוא על מדע בדיוני בתקופה שלא היו פרסומים כאלו בארץ והיה בלתי אפשרי להשיג גם

מגזינים באנגלית – לפני אמזון ואינטרנט.

סייבר קוזן היה המקור היחיד למעשה למידע מדע בדיוני בארץ.

במיוחד היו מענינות ההמלצות של אנשים אחרים והסקירות של ספרים, ואפילו

גיליתי באופן כזה ספרים וסופרים.

נדמה לי למשל שאת סדרת מיילס וורקוסיגן של Bujold גיליתי מהמלצה בסייברקוזן, אך כיום, כשיש אינטרנט ואפשר להזמין ספרים ולקרוא המלצות של אנשים וסקירות ספרים מכל העולם, קשה יותר להעריך את התרומה של סייברקוזן. .

בהחלט היה שווה להעלות את כל ארכיון המאמרים של סייבר קוזן לרשת ,אבל זה דורש עבודה ומאמץ וצריך שמישהו יקח על עצמו לעשות זאת בהתנדבות.

בכל מקרה המדובר במונומנט מעורר התפעלות ,יראה ממש, לעקשנות ולנחישות של אדם אחד אהרון שיר שמידי חודש בחודשו שולח את הפנזין שלו ואת בשורת המדע הבדיוני כפי הבנתו לחובבי מדע בדיוני שונים.

מי שמעוניין בעותק של סייבר קוזן או לכתוב בו מוזמן ליצור קשר עם אהרון שיר.

האי מייל של אהרון שיר

asheer@netvision.net.il

מאמר  של דותן דימט ממגזין "המימד העשירי " על חוג רחובות ועל "סייבר קוזן "

ראו גם ברשת

אתר סייבר קוזן ברשת

גיליון מיוחד :המיטב של סייבר קוזן :ערוך בידי אלי אשד

ראיון עם אהרון שיר באנגלית

נעמי וינר על חוגי מד"ב

היסטוריה אלטרנטיבית  או דבר ימי הלפלפים בארץ הקודש מאת אלי הרשטיין

העבר וההווה של העתיד : מגזינים של מדע בדיוני בישראל

שמשון אולי תתבגר ?:פזמון של אמלי סטאר מאירוויזיון 1981

 

לרגל תחרות  אירויזיון 2009  והפעם בעיר שאיש לפני 40 חמישים שנה לא היה מאמין שתחרות כזאת תתקיים בה אי פעם ,מוסקווה , צוות מבקרי  האתר דן  בכתבות שונות  בכמה פזמוני אירוויזיון נבחרים ומובחרים שמרכיבים את  המיטב ( המזערי זה נכון אבל עדיין קיים ) של התחרות במשך למעלה מחמישים שנותיה .

 והפעם אנחנו חוזרים לאירוויזיון של 1981 עם עוד פזמון שכמו "ג'וני בלו " של גרמניה  באותו אירויזיון היה ראוי לזכות במקום הראשון לעין ערוך יותר מהפזמון שזכה. אבל הוא היגיע רק למקום השלוש עשרה במה שבדיעבד נראה כחוסר צדק מזעזע ממש .
זהו השיר שייצג את  בלגיה "שמשון ודלילה" שהושר בפלמית בידי הזמרת אמלי סטאר. ופזמון זה הוא יוצא דופן באירווזיון מאחר שהוא אחד פזמונים הבודדים בתולדות האירויזיון ואולי היחיד בכלל שהושפע בתכניו בצורה כל שהיא מהתנ"ך מהסיפור הקלאסי על שמשון ודלילה שהוצג כמובן בגירסה מודרנית מאוד .

שימו לב לפתיחת הקליפ שלו שנראית כלקוחה ישירות מסרט תנכ"י. .
חיים מזר חוזר אל "שמשון ודלילה " ומראה שמאחורי הפזמון הפשוט לכאורה עומד מצב לא פשוט בכלל. .

.

Samson

Lyrics by: Kick Dandy, Penny Els

Music by: Kick Dandy, Giusepe Marchese
Performed by: Emly Starr

Language: Dutch
Placing: 13th(40 points)

Talks a lot about conquests
About disloyal love
You know what to concoct
For every beautiful woman

Ooh…playboy, I’d rather forget you
Ooh ooh…no one can give you love

Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson,forget your wild hairs
Find yourself a Delilah
Samson

You care more about your strange friends
With whom you build castled in the air
With friends you want to find joy
Though I really love you

Ooh…playboy, I want to live with you
Ooh ooh…no one can give you love

Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson,forget your wild hairs
Find yourself a Delilah
Sharing your love is too much

I’m your Delilah(if you want to)
I’m longing for you
The true Delilah(if you want to)
Your only wife

Ooh…playboy, I want to live with you
Ooh ooh…no one else can give you love

Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson ,I take your wild hairs gladly
Gladly along with me

שימשון אולי תתבגר קצת ?

מאת חיים מזר

 

השיר שייצג את בלגיה באירוויזיון ב-1981 נקרא"שמשון ודלילה " והוא מתאר את אהבתה וחיזוריה של אישה לגבר והוא מסרב להתבגר ולהתמסד. שמות הדמויות בשיר הם שמשון ודלילה.
בשיר מתואר גבר בעל עולם תוכן פרטי בצורה מוגזמת עד כדי חוסר נכונות לשתף את האישה שלצידו .והוא ממנה לחלוטין לחוד ובנפרד במקום לחיות עימה ביחד.

Samson. I love you
Samson
(http://www.digiloo.net/?1981be)
בית ראשון:

Talks a lot about conquests
About disloyal love
You know what to concoct
For every beautiful woman

בית זה הוא מבוא למתואר בהמשך.מתואר גבר בעל אפיונים מצו'איסטיים מובהקים. כל אישה היא אובייקט אותו יש לכבוש.אהבתו לכל אישה היא זמנית.אין הוא נאמן לאף אחת. כאשר הוא רואה אישה יפה הוא רוכש את ליבה באמצעות נזיד אותו הוא מכין.

בית שני:
Ooh…playboy, I’d rather forget you
Ooh ooh…no one can give you love

האישה מכנה אותו גבר שעשועים וכי היא מעדיפה לשכוח אותו ובנשימה אחת אומרת שאף אחת לא יכולה להעניק לו את האהבה כמוה.ניכר כי היחס שלה כלפיו הוא אמביוולנטי.

בית שלישי:
Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson,forget your wild hairs
Find yourself a Delilah
Samson

האישה פונה אליו בבקשה שהיא בעצם דרישה שיתחיל להתבגר.יש לו אלפי סיפורים ואין אפילו דלילה אחת.היא מבקשת ממנו לשכוח מהשיער הארוך(רמז למחלפות השיער של שמשון).שיפסיק להיות פרא אדם ויהפוך לאדם מיושב בדעתו.הבקשה שימצא לעצמו דלילה היא יותר מרמז שהיא רוצה להיות הדלילה שלו.

בית רביעי:
You care more about your strange friends
With whom you build castled in the air
With friends you want to find joy
Though I really love you

בבית זה מתוארת המסגרת החברתית שלו.דאגתו היא לחברים הזרים שלו ויש לשים לב למילה "זרים" שבאנגלית משמעותה היא גם מוזרים.עם חברים אלה הוא בונה מגדלים באוויר ואיתם הוא רוצה לשמוח. מצטיירת דמות של אדם לא מציאותי מין פיטר פן ולמרות זאת היא אוהבת אותו.

בית חמישי:

Ooh…playboy, I want to live with you
Ooh ooh…no one can give you love

בית זה הוא חזרה על הבית השני,אלא שכאן המילה "מעדיפה" מוחלפת במילה "רוצה",מה שבא להראות עד כמה אהבתה אליו היא חזקה.

בית שישי:
Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson, forget your wild hairs
Find yourself a Delilah
Sharing your love is too much

בית זה שונה מהבית השלישי בכך שהשורה האחרונה הוחלפה. בבית השלישי בשורה האחרונה ישנה רק מילה אחת והיא "שמשון" ואפשר לשמוע בסופה סימן קריאה שיש בו גם אסרטיביות וגם דרישה כי ישתנה. בשורה האחרונה בבית השישי היא אומרת כי רצונה לחלוק איתו אהבה. מצידו זה יותר מדי.רמז לכך כי הפן האגואיסטי שלו חזק מדי. הוא חושב רק על עצמו.

בית שביעי:
I’m your Delilah(if you want to)
I’m longing for you
The true Delilah(if you want to)
Your only wife

האישה מספרת על עצמה.היא הדלילה שלו.היא מתגעגעת אליו והיא האישה היחידה שלו. מבחינתה היא האישה האולטימטיבית וברקע,בסוגריים,נאמר משפט אחד.אם רק ירצה.

בית שמיני:
Ooh…playboy, I want to live with you
Ooh ooh…no one else can give you love

בית זה דומה לבית החמישי.ההבדל הוא בשורה השניה בה מוספת מילה אחת המדגישה עד כמה אין מי שישווה לה מבחינת האהבה שהיא רוצה להעניק לו.

בית תשיעי:
Samson, hundreds of stories
Without a Delilah
Samson ,I take your wild hairs gladly
Gladly along with me

כמו בבית השישי ישנה כאן התייחסות למחלפות השיער שלו.ההקבלה לסיפור המקראי היא ברורה.היא לוקחת את שיערו.בסיפור המקראי דלילה גוזרת את מחלפות שיערו של שמשון ומביאה אותו לאיבוד כוחו. אולי גם המספרת בשיר זה נוקטת בצעד דומה מתוך תקווה שיאבד מכוחו ובדרך זו תביא להתמסדותו. את השיער היא לוקחת לעצמה בשמחה. יש כאן שילוב נרמז של הרצון לכבוש את ליבו,לרסנו ולאירוטיות.

בית עשירי:

Samson, I love you
Samson

בבית זה משפט אחד בלבד ואפשר לשמוע בו סימן קריאה וגם רכות עד כמה היא אוהבת אותו.

אבל האם גם שמשון אוהב אותה ?

ראו גם

שימשון הקליפ
שמשון הפזמון בויקיפדיה

אמלי סטר בויקיפדיה

האתר של אמלי סטאר/

אירוויזיון 1981

ועוד' פזמוני אירויזיון

הטרובדור :משירי זמר נודד :על הפזמון המנצח באירוויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה : על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1969

אלוהים תהיה בן אדם :על השיר הישראלי באירוויזיון 1988

הבלדה של ג'וני בלו :עוד פזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

מתאבד בעזה: האופרה שמשון ודלילה

 

Ben Gurion’s Golem

אני שמח לבשר על פירסומו של המאמר האקדמאי הראשון על הספר שלי ושל אורי פינק "הגולם :סיפורה של סדרת קומיקס ( מודן 2003)המאמר המקיף מאוד  נכתב בידי החוקר הישראלי אלון ראאב לאחר ראיונים ארוכים שקיים איתי ועם אורי  פינק ופורסם לאחרונה בקובץ המאמרים באנגלית
THE JEWISH GRAPHIC NOVEL
המאמר עוסק גם ברומן הקומיקס של אילנה זפרן על תולדות הקהילה הלסבית בישראל והחלק השני שלו העוסק בזפרן יופיע בנפרד בקרוב באתר זה.

האתר גאה  לפרסם בפירסום בכורה בישראל את המאמר הלמדני  המקיף והפרטני ביותר שנכתב מאז ומעולם על יצירת קומיקס ישראלית כלשהי ואחד המקיפים ביותר שנכתבו על יצירה ישראלית מכל סוג.

יש לקוות שמאמרים מחקריים נוספים מסוג זה יופיעו בעקבותיו בעברית ובשפות אחרות. .

Ben Gurion’s Golem and Jewish Lesbians: Subverting Hegemonic History in Two Israeli Graphic Novels

by
Alon Raab

Appeared in

THE JEWISH GRAPHIC NOVEL

In the past decade a new wave of Israeli graphic artists has emerged, whose works address a range of issues (urban alienation, suicide, the appearance of new subcultures, class fissures, and the unrelenting violence between Israelis and Palestinians, among others). Among these developments, Eli Eshed and Uri Fink’s Hagolem: Sipuro shel comics Israeli (The Golem: The Story of an Israeli Comic) and Ilana Zeffren’s Sipur varod (Pink Story) have produced of the most accomplished and innovative graphic novels.

While one graphic novel focuses on a mythical superhero and the other on a young lesbian artist, they share a strong commitment to interrogating important Israeli historic and cultural events as well as myths, while shining their light on neglected identities and issues.
With a self-referential outlook, they employ drawings, montage, and collage to suggest that the story the novels’ tell is part of a world of outside influences, to be interpreted in a new way, forming new relationships. The Golem “plays” with the received story, the founding myths of the Israeli state and society, while Pink Story commemorates hitherto voiceless communities and offers a more intimate account of the individual’s sense of identity and belonging. United by their questioning of a variety of political icons and societal conventions, these works creatively probe the master Zionist story. That story, formulated over a century ago by politicians, educators, artists, and writers, is succinctly presented in Israel’s Declaration of Independence as an unbroken 4,000-year Jewish connection to the land and a divine claim to it, culminating in the establishment of the state and the creation of a new kind of society and individual, free from the shackles and deformities of the Diaspora. Against this narrative, both books demonstrate that Israeli history is not a single, monolithic thread with a redemptive trajectory, and that there is much that should be reconsidered. They accomplish this task with an intensely critical but ultimately affectionate approach, often accompanied by infectious humor.

The Golem

In their mockumentary The Golem, Eshed and Fink’s conceit is the purported rediscovery of the most popular Israeli comics series of the past seventy years. With the musculature of the typical superhero and a featureless, bucket-shaped head with a Star of David on his brow, the Golem never fails to come to the rescue of his people whenever danger lurks, battling everyone from Yasser Arafat to space invaders. Created by a character named Uriel Reshef (continued posthumously by his three sons), the series, the reader is told, entertained and informed generations of Israeli children. Eshed and Fink, ardent fans, rescue it from oblivion, and in their history describe Reshef’s life and prolific output — both entirely fictional — as well as the Israel his series was created in and ultimately helped shape

Eli Eshed a detective of culture

. Eli Eshed,
self-described “cultural detective,” and Uri Fink, an artist and teacher, are highly regarded bastions of the Israeli comics scene. In newspaper articles, radio talks, and his books

Tarzan beeretz hakodesh: gilgulav shel melach hakofeem basafa haivrit (Tarzan in the Holy Land: The Transformations of the King of the Apes in the Hebrew Language)
and Metarzan vead Zbeng: Hasipur shel hasifrut hapopularit haivrit (From “Tarzan” to “Zbeng”: The Story of the Popular Literature in Israel), Eshed illuminates biblical mysteries, dime-store novels, and Hebrew science fiction.

The prolific   Uri Fink created his first comic series, Sabraman, at the age of fifteen and is best known for his book Zbeng, which is popular among Israeli youth and was made into a TV series and a long line of successful commercial products.

He is also the creator of such characters as Super Schlumper and Fink! and the daily political strip Shabtai.

The Golem  is a loving homage to the power and influence of comics, part of a recent examination of the form that includes the works of Michael Chabon and Jonathan Lethem.

One hundred and twenty-eight small squares on the book’s front and back covers provide a glimpse of the metamorphoses of the hero and his society, offering a taste of the stories and characters populating its pages: from a young and robust Ben Gurion ordering the Golem on a secret mission deep behind enemy lines to a contemporary Golem waving the two appendages of every self-respecting modern Israeli, a laptop and a cell phone. In the middle of the cover stands the Golem, a solid block ready to leap into action.

The book begins with Eshed’s fictitious statement revealing how he first encountered the series and how, like most Israelis who came of age in the late sixties and early seventies, he grew up on it, eagerly awaiting its weekly appearance so he could rush to buy it from the neighborhood stationery shop. Now as an adult, he finds old copies in a second-hand bookstore and is enthralled all over again, even as he is struck by the shortcomings of both the series and its creator.
The Golem is constructed as a chronological record, closely following the development of the series, the lives of its various editors and writers, and its reception. Interviews commenting on the work are included alongside photographs of the characters, line drawings, and reproductions of panels from the series. The book successfully blends historical events and people with the imaginary. Eshed adroitly presents the writing and speaking patterns, phrases, and styles of the various characters, and Fink has perfect pitch in creating the visual tone of each era, including early Zionist iconography, 1940s-style socialist realism, 1960s psychedelia, and contemporary advertising.

golem4

Fink re-creates the newspapers and journals of Israel across the decades, each with its unique style of graphic representation — primitive designs and fonts included — while interpolating characters into actual historical photos and paintings in a way that would make the best Stalinist artists proud. Eshed and Fink take images familiar to most Israelis and play with them. The authors’ success in mimicry can be seen in the fact that well-known literary critic Menachem Ben was fooled into believing that the series and its creator existed. An example of their technique is their use of the traditional Jewish New Year card, sold in street stands, that features religious or patriotic symbols. Here, a 1959 card displays the military’s Independence Day parade, tanks roaring, with a male paratrooper and gun-toting female soldier proudly marching beneath a large Israeli flag. Into this scene Fink interjects the Golem, an integral part of the action and of the new state (fig. 13.1).
The name “golem” naturally evokes the rich history of the many creatures that preceded this one. First appearing in Psalms 139:16 as golami, the word has been translated as “my unformed limbs” or “embryo.” In the Talmud, assembled in the fourth century CE, the word denotes “unshaped matter” or “unfinished creation.” We are told that “Rava b’ra gavra” (Rava created a man). The sage sent him to Rav Zeira, who tried to engage him in conversation, but this golem was unable to speak or show signs of thought. Rav Zeira then commanded him to return to dust. According to the eleventh-century biblical and Talmudic scholar Rashi, the golem was created by combining the letters of God’s name as revealed in the Sefer Yetzira (Book of Creation), a seminal kabbalistic text written between the third and sixth centuries CE. Throughout Jewish lore, the golem has drawn comparisons to humans, as in a well-known passage from the Pirkei Avot: “Seven things apply to a golem and seven to a wise person. A wise person does not speak before one who is greater than he in wisdom or years; he does not interrupt his fellow; he is not rushed to respond; he asks relevant questions; he answers accurately; he discusses first things first and last things last; on what he did not hear, he says ‘I did not hear’ and he admits the truth. The opposite is true of the golem.” This designation of the creature as a boor is still retained in Yiddish as leymener geylem (a clay golem) and in modern Hebrew, where the word refers to someone stupid and clumsy.
The figure of the Golem has inspired tales, works of art, films, plays, and musical compositions, the most famous centering on the Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, who in sixteenth-century Prague created a protector for the city’s Jews. In the past decade, several Israeli artists have added their interpretations of the myth. These include Ido Shemi, whose art exhibition Shomrey Israel (Guardians of Israel) brings the creature together with a soccer fan; Rami Dotan and Yasmin Even, who created musical tributes; and Sarha Blau, whose Shomer lev haadama (Guardian of the Earth’s Heart) envisions two golems, one created by an orthodox woman in contemporary Tel Aviv and the other by her grandmother in the Warsaw Ghetto. The grandmother invokes a golem to fight the Nazis, while the young heroine hopes her Golem will satisfy her sexual needs, which are unmet by Israeli men.


Eshed and Fink’s golem, like the title character in Woody Allen’s classic film Zelig, has the knack of appearing at important events in his nation’s history. These include the many conflicts, starting with the riots of 1936-39 and continuing with the revolt against the British, the war of 1948, and other bloodletting culminating in the second Intifada

. For example, on a tattered page of a “1940 issue,” printed in black and poorly registered blue, a group of young Israeli hikers exploring their ancestral homeland are stopped at gunpoint by a British soldier, in Khaki and handlebar mustache, and his Arab ally, broadly drawn with a hooked nose and dagger unsheathed. Suddenly the Golem appears, shielding the innocent teens from the enemy’s fire and chasing the attackers away. The Golem proclaims that wherever there is inequality and a threat to Jews, there he will be.

An ostensibly 1960 issue portrays (this time in full color), a terrorist siege at the state’s nuclear reactor. One of the hostages, a young man exposed to radiation, metamorphoses into the Golem, raising the prospect that in an extraordinary situation anyone could become the Golem.

The page is filled with dynamic close-ups, and the compositions contrast each character’s vantage point. The dominant colors are yellow and brown, but the heroic blue of the young man’s shirt has foreshadowed his transformation into the Golem. Throughout the series, indelible portraits of Israeli society are conveyed through the inclusion of particular politicians, cultural figures and media stars — richly emblematic of their times. David Ben Gurion, Moshe Dayan, Golda Meir, Yitzhak Rabin, Menachem Begin, Shimon Peres, and Ariel Sharon all get their due. Always accompanied by the Golem, they are summarized in a few lines, their defining actions those that were supported at the time by most Israelis, actions that are still described in textbooks.

On a cover representing 1966, the Golem and Ariel Sharon burst into action. Sharon, cradling an Uzi with the Golem behind him, charges forward with a raised fist. The issue’s title, Hagolem eem Arik basela Haadom (The Golem with Arik at the Red Rock), is emblazoned in a starburst at the bottom of the page. The background is a low-resolution image of Petra, a Nabataen city in southern Jordan carved into the rock, which until the Six-Day War attracted young Israeli men, as reaching it was viewed as proof of one’s courage and manhood. Sharon’s head is bandaged dashingly, an allusion to the famous photograph of him, taken seven years later during the Yom Kippur War, when his head was grazed by an Egyptian bullet.

Events in the series are often carried to fantastic extremes. In Hagolem matzil et Megilat Haatzmaoot (The Golem Saves the Declaration of Independence Scroll), the hero single-handedly stops gangs of Arab marauders aided by a djinn, who are trying to break into the gathering of Jewish leaders at Tel Aviv and prevent Ben Gurion from declaring the birth of the new state. On the cover, the Golem unveils the nation’s new flag, posed with hand on hip, his arms the size of tree-trunks (plate 8). The colors of his cape correspond with those of the flag. Behind him we see the well-known photograph of the middle-aged and elderly leaders gathered on the podium. Their rigidity and formal attire contrast with his bursting energy and vitality. As a creature of fantasy, the Golem interjects into Israeli history a sense of playfulness and a powerful note of wish-fulfillment. Later, the Golem receives the first prime minister’s thanks and is invited to add his signature to those of the founders of the nation. When asked who he really is, he replies, “I am every Hebrew youth fighting for our ancestors’ home, every fighter risking his life for the independence of the nation.”


More often than not, Eshed and Fink do tend to ignore controversial actions. Thus Sharon is praised for his leadership of commando Unit 101 — but the Sabra and Shatila massacres go unmentioned. Similarly, the authors mostly ignore unsavory personality traits. So while Sharon’s courage in battle is lauded, the qualities that inspired the title of Uzi Benziman’s Lo otser beadom (The Man Who Does Not Stop at the Red Light), an Israeli biography, are nowhere to be found. (This exclusion of negative traits does not, however, extend to Rabin’s rumored fondness for alcohol which the authors gleefully portray). In addition to the Israeli prime ministers and generals, we find other public figures, including Isser Harel, who led the Secret Service and received respect and adulation for commanding Adolf Eichmann’s capture. Here Harel, a supposed neighbor of Reshef, is gently mocked, drawn as a big-eared and drab bureaucrat who blesses the Golem’s plan to find King Achav’s lost scrolls, who is friendly to children but delights in spying on his neighbors. This portrayal is in accord with recent revelations of Harel’s use of extra-legal measures to spy on political opponents of the Ben Gurion government as well as on average Israeli citizens.
Throughout the book we also encounter well-known literary and cultural personalities, some appearing under their own names, others disguised. Among the former are Israel Weisler (also known as “Puchu”) — a beloved children’s author who embodied the spirit and values of the Palmach generation, with their emphasis on courage, sacrifice for the good of the collective, and mischief. Other writers mentioned include Leah Goldberg, Avraham Even Shoshan, David Grossman, and Doron Rosenblaum.

Among the disguised personalities are Yakov Churgin, the prolific writer who appears here as Yaakov Moked, the editor of a magazine for which Reshef briefly works. Churgin is today a forgotten figure, but in the early years of the state his historical works for children, many set during ancient Jewish revolts, enjoyed critical and popular success, as they evoked a heroic past. Most cultural figures are referenced in the text only, except for Pinchas Sadeh, a writer of the artist’s struggle against society and a re-teller of Chassidic tales who for many years, as “Amatzya Yariv,” earned his living writing comics and pulp fiction, and who is shown in a passport photo. We see also photos, taken perhaps from historical archives, that express through clothes and activities the spirit of the period, without connection to the men and women mentioned.

One exception is David Tidhar, known as the first Hebrew detective, an immensely popular recounter of his own adventures and a compiler of pioneer biographies. Several issues are devoted to Tidhar, who is drawn in the tradition of the American private eye, as a figure lurking in a city alley, gun in hand.

Politicians are sometimes drawn looking pensive, like Zeev Jabotinsky, leader of the pre-state right-wing bloc, but mostly strike dynamic poses, like general and politician Moshe Dayan. On an August 1967 cover, Dayan flies through the air to pound Egyptian president Gamal Abdel Nasser, his cape evoking Superman.

Another disguised writer in the book is the “creator” of The Golem, Uriel Reshef. According to Eshed, the name Reshef is the Hebrew equivalent of the German word Fink but no one served as a direct model.

writer Shraga Gafni a model for the Golem creator

However, it is impossible not to think of Shraga Gafni. Better known by his pen names Avner Carmeli and On Sarig, Gafni was one of the most popular writers for youth during the first four decades of the state of Israel.

His many book series include tales of the invisible boy Dani Din, , and the star soccer players Alon Levi and Rafi Givon from Hasportaeem hatzeereem (The Young Athletes). The characters often risk their lives in the service of the nation, and the books contain many of Gafni’s extreme nationalistic ideas, commented on recently by critics. As noted earlier, following Reshef’s death, his three sons take over the publishing franchise, but, bickering over ideology and finances, they run it into the ground. The sons are clearly representative of pivotal figures of Israeli society: the hot-headed settler, the glib advertising macher (mover and shaker), and the tortured artist.

In conversation, Fink alerted me to their real-life models. Michael, the fanatical settler, was inspired by Michael Netzer

.  Born in the United States to a Jewish mother and Arab father as Mike Nassar, Netzer moved to Israel and created the comic-book character Uri On (the name means “my light and strength”), who excelled at fighting any Arab or Jew who dared to stand in the path of rebuilding the Third Temple. The second son, Erez, is a fast talker who clearly resembles Erez Tal, star of Israeli fluff radio and television shows modeled on American hits.

The third son is Yirmi, an avant-garde artist modeled on the graphic designer and comic-book creator Yirmi Pinkus
. Each son creates a competing version of the Golem according to his own interests and values. Michael produces Hagolem neged mezimat Oslo (The Golem Against the Oslo Plot), in which Prime Minister Yitzhak Rabin is described as traitor intent on destroying the state, and readers are urged to deal with him by any means necessary. The Golem is drawn ready to pounce on Rabin, shown wild-haired and holding a bottle and a half-empty glass. After taking care of the Israeli leader, the Golem attacks a giant djinn and a timid-looking dove carrying an olive branch in its beak.

(This episode contrasts sharply with an earlier issue in which Rabin, a young commander of the 1948 war, is saved from Arab fighters’ bullets by the quick intervention of his jeep driver–the Golem).
Along with Israel’s many wars and skirmishes, we encounter societal conflicts such as the hostility between the Israeli political right and left, which stretches back to the pre-state days, as in an issue from the late 1930s, where the moderate leadership of the Yishuv is attacked for not taking a militant stand against the British occupiers. Such allusions are sometimes achieved by direct mention of the “traitors” in the text and sometimes by drawings. In an April 1939 issue, the plot unfolds during the days of the Second Temple. A young fighter is ready to blow himself up with a mysterious powder as long as he can take with him some Roman soldiers and their “traitorous” Jewish supporters.
Israel-Diaspora relations are also portrayed. In a story from the 1950s, the days of mass immigration and “the ingathering of the tribes of Israel,” the Golem travels to the far corners of the Earth in search of the lost Jewish communities. In Japan he finds the tribe of Naftali, and in Kazakhstan, the sons and daughters of Asher, who help him obtain secrets of the Soviet space program. After overcoming agents sent by Nasser, and anti-Semites in many locales, he leads the lost tribes to the promised land. Each tribe possesses a powerful treasure, including the Ark of the Covenant, King Solomon’s chair, and Moses’ staff, and gladly returns them to their true owner — the new state of Israel.

In one story, the Golem is forced to fight “Mau-Mau,” who is depicted as a black, spear-wielding savage with a large bone stuck through his hair. Elsewhere, he battles a giant and succeeds in snatching his medallion, a large Star of David. At that, a heavenly voice announces that the spirit of King Solomon is contained within, having waited 3,000 years for a Jewish hero to release it and unify the twelve tribes.

Throughout the evolution of the series and the many adventures of the Golem, we experience changing Israeli attitudes and values. The first comics, set in the 1930s, featured Yoska Tractor, a precursor to the Golem. By day the hero works on a kibbutz and at night fights marauding Arabs. In later ones, created by Reshef’s son Yirmi, the hero is dressed in suit and tie, wears fashionable sunglasses, and occupies a condominium in one of Tel Aviv’s new glass-and-steel towers. His place is furnished with a couch, an abstract expressionist painting, and a houseplant. Tired of fighting for his people, this yuppie Golem has artistic aspirations and talks of his need for expressing his “inner self” but is interrupted by the crass calls of commerce and the need to create catchy advertising jingles to make a living. He sleeps with a beautiful woman and is surrounded by gadgets, but sex and money fail to fill the emptiness at the heart of his existence.

These developments artfully mirror tectonic shifts in Israeli society. In the pre-state years, the ideal was the New Hebrew, a pioneer, often a kibbutznik, who milked cows during the day, guarded the settlement at night, and still managed to dance around the fire and sing shirey moledet (songs of love to the land). In the materialistic and individualistic present, the hero to emulate is the start-up entrepreneur, the star athlete, or the fashion model. The changes of values, attitudes, and behaviors are reflected in all aspects of life, whether the world of sports, culture, or politics. A succinct manifestation of these changes in values is exemplified by the actions of Israeli General Staff chief Dan Chalutz (his name means “pioneer”) on July 12, 2006. After three Israeli soldiers were kidnapped by the Hizzbaleh, an event that served as the pretext for the second Lebanon war, Chalutz still made time to call his broker and instruct him to sell stocks.

It must be noted that while The Golem does an excellent job of re-creating historical figures and events, it does so through stereotypical portrayals of women, Sephardic Jews, and especially Palestinians. (This is hardly surprising as, until the last decade, women were underrepresented as artists in Israeli comics, and when they appeared as characters it was often along fairly predictable lines.) Examples include descriptions of Reshef’s wife, Mira Bloom, as a “homely woman” (oddly the two accompanying photographs show her as a handsome woman) and the character Juliette Chanoch, the “man-hating” feminist illustrator who works on the comic for a brief time and dabbles in witchcraft. The main female character in the book is Lilith, who serves as the hero’s sidekick, and her portrayal is more complex. In Jewish lore, Lilith occupies a special place as queen of the demons, snatcher of babies, and seductress of men. Here, with her exaggerated breasts and buttocks, she is a femme fatale and a fighter.

Lilith also serves as an extension of the myth of the brave and beautiful gun-toting Israeli woman soldier, which is so popular in the literature of the state of Israel as a symbol of the new state and a statement about female liberation. The reality, however, was different, as most women served in the military as secretaries or parachute folders, and their entry into border patrol units and the ranks of pilots is a very recent one, preceded by court battles to ensure equality and counter the pervasive atmosphere of sexual discrimination and harassment.
As for Sephardic Jews, this group was long ignored or marginalized in Israeli children’s literature, especially in canonic stories such as Hasamba, Yigal Mosenzon’s multivolume series starring a group of youngsters fighting internal and external enemies under the command of blond-haired and blue-eyed Yaron Zehavi, while the Sephardic kids are relegated to minor roles or doomed to die. Regrettably The Golem, preserves this traditional marginalization. As for Palestinians (and all other Arabs), though portrayed with some frequency, they also do not fare well. One of the eternal enemies is the evil Djinn, raised from the lamp in which he dwells by a series of murderous leaders and fighters, starting with the Grand Mufti of Jerusalem, Haj Amin al-Husseini. In another issue, Nasser vechanit hagoral (Nasser and the Lance of Fate), the Egyptian leader is holding a pitchfork in hell, declaring himself Hitler’s heir and vowing to destroy the Golem with black magic. Arafat, with his trademark sunglasses and beard stubble, also appears, one arm strangling the terrified Lilith, the other aiming a cutlass at her exposed breast. Other Arabs are presented as dangerous enemies intent on the murder of all Israelis, and are drawn as caricatures with hooked noses and hateful eyes. This echoes the portrayal of Arabs in Israeli works for children in the early years of the state. In light of the many literary works that suggest new models for Jewish-Arab interaction, this stereotypical portrayal is disappointing.


The book’s whirlwind tour through the Israeli political and cultural landscape raises questions about its politics and its stand on the issues that divide the country. Eshed and Fink’s planned weekly Web strip about the Golem and Lilith is aimed at educating Jewish teenagers in Israel and abroad whose knowledge of Israeli history and Judaism is limited. According to Eshed, “The series will be an exaggerated and ironic version, mythic if you wish, of the state of Israel.” Does the book, too, share this goal? Is there a clearly thought-out political agenda? Or is it, as sociologist and cultural historian Oz Almog wrote about Fink’s earlier comic Zbeng, a work that is ideologically hard to pin down, open to various interpretations?
According to Fink, “The main role of my comic series Zbeng was to entertain, but there were also many political messages, including being pro-peace, pro the Oslo peace agreements, pro openness to the world, and also against religious control and against all attempts to compel people to be other than they are.” The show’s line of merchandise included a school diary which contained imaginary holidays and memorial days, such as “a day of mourning to mark Netanyahu’s rise to power.” The progressive ideas and jibes, as well as an openly gay character, elicited letters of protest from religious and nationalistic readers.

On the other hand, Fink’s later work Sabraman neged haSatan (Sabraman Against Satan) led to accusations from leftist readers that he was flirting with fascism and glorifying power. These divergent readings inevitably result from the fact that Zbeng, as Almog has noted, mocks sacred cows of all political stripes (including the character of a “politically correct” peace protester ready to go on strike at the flimsiest excuse) and expresses an anti-ideological attitude prevalent among secular Israeli youth, who view cultural battles and grand political declamations with cynicism and suspicion. The Golem reinforces this attitude.

It is interesting to compare the approach to Israeli history in The Golem with that of two recent American graphic novels of diametrically opposed viewpoints, Joe Sacco’s Palestine and Marv Wolfman and Mario Ruiz’ Homeland: The Illustrated History of the State of Israel. Sacco based his stories on what he heard during his sojourn among the Palestinians of Gaza. The few Israelis that Sacco included are one-dimensional, highly negative figures. In contrast, in Homeland, authors Wolfman and Ruiz, president of the evangelical Christian Valor Comics, depict the Jewish right to the Land of Israel – from God granting the land of Canaan to Abraham until the present day – as a paean to classic Zionist historiography. The two American books wear their political sentiments on their sleeves, and there can be no mistaking their agendas;

in contrast, The Golem is far more ambiguous. It contains political elements and critical observations, but goes beyond the old political divisions and ideological certainties. In simplifying and banalizing momentous historical events such as the creation of the state and figures such as Hitler, The Golem opens these topics for re-interpretation and a more conscious look from our new vantage point. The way Eshed and Fink manufacture the cultural fabric of each era helps awaken the reader to his or her own contemporary perspective. “Our goal with the book was to present various mythologies of the state but not necessarily to smash them,” Eshed has stated. At times it is difficult to determine what the authors think of divisive issues such as relations between secular and religious Jews, the growing economic inequality in Israeli society, or the question of the occupied territories. They seem to enjoy the process of discovery and sharing their enthusiasm with readers, wishing to entertain and present comics as a normative cultural creation, albeit one that canonic culture has until recently viewed as inferior.
Where there is criticism, it is presented with irony, allowing the reader to reach his or her own conclusions. This open-ended quality and lack of dogmatic judgment are perhaps what is most sophisticated about The Golem, considering the highly polarized society (culturally and politically) that inspired it.

Between 1977, the year of the political mahapach (overturn) that ended the Labor movement’s hegemony and brought to power the political right, and 1993, the year the Oslo agreements were signed and the prospect of peace with the Palestinians seemed a reality, well-known literary scholar Gershon Shaked produced his voluminous survey of Hebrew literature. Taking 1880 as his departure point and continuing to 1980, he presented the vast body of literature as a Zionist project, an ideologically-coherent literature, which mostly followed the Zionist metanarrative. While there were always writers and works outside the national norms, it is in the past decade that voices countering the accepted story have proliferated and gained popularity

. The Golem and Pink Story are two such voices. Their heroes belong to the new Israeli reality. The Golem began as the model of Zionist manhood, the ultimate sabra committed to his nation, risking his life for its survival. But at the end of his journey, he is not willing to risk his materialistic existence for any ideal. While he lives the hedonistic life of a Tel Aviv professional, he might as well be living anywhere in the world. Zeffren’s personal story and that of the Israeli gay and lesbian community are of individuals who until recently were mostly viewed as sick, ostracized from any historical account worth preserving and telling. Now, however, these individuals are moving steadily into acceptance by the new Israeli society, which more willingly pays attention to various lifestyles, personal choices, and perspectives.
In the 1960s and 1970s, the Israeli Wax Museum served as an accurate barometer of the status of Israel’s cultural heroes. Located in the country’s tallest building, the Shalom Tower in Tel Aviv, the museum’s pantheon re-created well-known personages and scenes from the peoples’ life. Side by side they dwelled: Herzl on his Basel hotel balcony during the first Zionist conference, uttering his dictum (about creating a Jewish state) “If you will it, it is not a dream,” and Tzvika Pik, Israel’s first glam rock star, androgynous in his look and high-pitched singing; General Dayan, triumphantly entering the Lion’s Gate of Jerusalem’s Old City, and footballer Mordechai Spiegler, scoring with one of his legendary “banana” kicks. The museum is now closed, its wax figures languishing in a dusty warehouse or perhaps, like the original Golem, returned to their elements. Eshed, Fink, and Zeffren would have approved of the colliding images of these icons and their stories, and their importance in expressing and shaping the nation’s consciousness of itself. In its place, Israeli graphic novels like The Golem and Pink Story journey through Israeli history and society, meshing high culture with popular culture, reconciling army leaders and drag queens. Along the way, they create new and exciting perspectives on a turbulent country.

see also

THE ISRAELI SUPER HEROES OVER THE AGES

 

HEBREW SUPERHEROES

THE GOLEM

THE GOLEM STORY OF ISRAELI STRIP

The Golem strips in English

Eli Eshed

URI FINK

ISRAEL AND ISRAELIES IN COMIX

Yasmin Even’s song about the Golem can be heard on   https://www.youtube.com/watch?v=_5fyCML2h00

הבלדה של ג'וני בלו-פזמון מאירוויזיון1981 בהשוואה לפזמון "נאטור בוי "

 

 

ESC 1981 logo.png

 

 

 

לקראת אירוויזיון מוסקבה המתקרב אנחנו ממשיכים בפרויקט שירי האירוויזיון שלנו שבו אנחנו סוקרים כמה ממיטב פזמוני האירוויזיון של כל הזמנים ,אם כי לא בהכרך כאלו שזכו במקום הראשון. .
מבקר הפזמונים של האתר חיים מזר חוזר אל תחרות האירוויזיון של 1981 ויסקור משם שני פזמונים בולטים במיוחד ,אך שלא זכו אם כי כל אחד מהם היה ראוי לזכייה לעין ערוך מהפזמון המפגר העלוב שהיגיע למקום הראשון בניסיון מאוחר לקבוע לבסוף צדק היסטורי כל שהוא.
ותחילה השיר שהיגיע למקום השני באירוויזיון 1981 השיר של גרמניה"  ג'וני בלו " פזמון שהפך לאחד הפופולאריים ביותר בגרמניה

.וכדאי לציין שיוצריו יצרו לפניו את אחד הפזמונים הגדולים אי פעם של האירוויזיון "ג'ינג'יס חאן " שגם בו נדון בהמשך.

חיים מזר דן ב"ג'וני בלו " בהקשר לפזמון דומה של נט קינג-קול "נער הטבע " על עוד ילד פלא.

 

 

"ג'וני בלו"

1981 – Germany

 

Lyrics by:

Bernd Meinunger
Music by

:

Ralph Siegel

 

Performed by:

Lena Valaitis

Conductor: Wolfgang Rödelberger
Language: German
Placing: 2nd (132 points)

Johnny Blue

Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
We love all your words and music
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
Singing songs for everyone

He was blind from the first day
And prayed there was some way
A blind boy could play children's games
There was never a friend who
Poor Johnny could turn to
The boys in the town called him names

And teased him:
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
See the colors of the rainbow
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
How the children made him cry

His guitar was an old one
A present from someone
And no one could take it away
He heard all kinds of music
And learned how to use it
To make a new song every day

He told them:
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
Here's a song about my rainbow
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
All the children sang along

And in no time he found words to rhyme
(Blue, Blue, Blue, Johnny Blue)
Made for music created with help from above
(We love all your words and music)
Painting pictures, all in harmony
(Blue, Blue, Blue, Johnny Blue)
Follow happiness and love

Because out of his darkness
Came beautiful sunshine
To light up and touch everything
Now his name is a legend
And millions of people
Will run to hear Johnny Blue sing

Oh Johnny
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
We love you the whole world over
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
And it's only just begun

Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
We love all your words and music
Blue, Blue, Blue, Johnny Blue
Singing songs for everyone

(Blue, Blue, Blue, Johnny Blue)
And it's only just begun

 

הבלדה של ג'וני בלו : ילדי פלא הצופים מבחוץ והרואים הכל

מאת

חיים מזר

" ג'וני בלו " בנוי מעשרה בתים כאשר בחלק מהבתים מופיע שמו של מושא השיר מספר פעמים כמעט לסירוגין בית כן ,בית לא.השיר בנוי במתכונת של סיפור .יש התחלה,אמצע וסוף.מבנה ליניארי ואפשר להתייחס אליו כאל בלדה.אם נרצה הבלדה של ג'וני בלו. הבית הראשון הוא מבוא לסיפורו של ג'וני בלו. מסופר על כך שבכל העולם מקשיבים לשירים שלו .למה מקשיבים? על כך בהמשך השיר.

 

בבית השני מסופר על ילדותו .בשל עיוורונו לא היו לו חברים ואף אחד לא רצה לשחק איתו.מסיבה זו מרבית הזמן הוא שהה בבית. אם היה יוצא החוצה,היו לועגים לו בשל המום שלו.היו הולכים בעקבותיו וצועקים עליו.בבית השלישי ניתן הסבר להתנהגותם של הילדים. בסוף הבית מופיעה אמירה נדושה אבל נכונה כי ילדים יכולים להיות אכזריים. מתוך מטרה להקניט ולהעליב היו שואלים אותו מה צבע השמש.

בבית הרביעי חלה התפתחות .מי שהוא נתן לו גיטרה ישנה,לא חדשה. נותן הגיטרה אולי מתוך רחמים מסרה לידיו.הנער העיוור ידע להפיק ממנה את המירב.ניתנה לו הזדמנות לבטא באמצעותה את כל רחשי ליבו. התברר עד כמה רגיש היה וידע לגעת בלב של כולם. הגיטרה היתה החבר שלו והוא דיבר איתה. הגיטרה היתה לו לפה.מה שהעיניים לא ראו, האוזניים לא רק שמעו,אלא ראו גם ראו. הוא ידע גם לשיר. שילוב זה בין השירים,הקול והאצבעות הפורטות על הגיטרה ביטאו עולם של תקווה,שמחה ובכי.
בבית החמישי מתואר המפגש הראשון שלו עם סביבתו כזמר וכנגן. המילים הראשונות ששר הם "מה צבע השמש?" שאלת ההקנטה שהופנתה אליו הפכה לפתיח של שירתו.כאן נפתח הקשר הראשון שלו עם סביבתו. קשר טעון ומרגש מאין כמותו. כל הילדים הקשיבו לו ברוב קשב.

בבית השישי מתרחב מעגל המקשיבים לו.התברר שאף אחד לא יכול לנגן כמותו. קרוב לוודאי שהיו רבים שידעו לנגן,אבל לא במיומנות ובעוצמה הרגשית שהיתה טבועה בו, אשר חיכתה להזדמנות הראשונה לפרוץ החוצה.בשירים ובנגינה שלו הוא נגע בלב של כולם,גם המבוגרים.ברקע נשמעת השאלה "מה צבע השמש?" והיא מתגמדת לנוכח יכולותיו המופלאות.במוזיקה שלו הוא צבע את הכל ושכח מכאביו.

בבית השביעי מעגל השומעים הלך והתרחב.עשרות אלפים מילאו את אולמות הקונצרטים לשמוע את נגינתו.בקסם שהיה טמון בו הוא חדר ללב של כולם ונתן להם להאמין בעתיד טוב. מתוך האפלה האובייקטיבית שהיה שרוי בה הוא בנה את עצמו.יכולתו המופלאה הלכה והתעצמה כפי שמתואר בבית השמיני. האזנה למוסיקה שלו לא נפסקת.בבית התשיעי מסופר כי כל הזמן אנשים חזרו שוב ושוב לשמוע את שירתו ונגינתו. אין מה שישווה ליופי של נגינתו. יתרה מכך,כולם שרים את שירים וכל העולם מקשיב לשירתו. הבית העשירי הוא חזרה על שתי השורות האחרונות של הבית התשיעי .רמיזה לכך ששירתו לא פסקה ולא תפסיק להדהד.

לצד המבנה הליניארי של השיר קיים גם מבנה מעגלי. המעגל הראשון הוא המעגל של הילדים המתעמרים בו. משעה שהוא החל לנגן ,צלילי הגיטרה פרצו מעגל זה .הם מושמעים לראשונה בבית הרביעי ובכל בית מתווסף מעגל מקשיבים נוסף וגדול יותר.משל לאבן הנזרקת לבריכה ומרגע לרגע המעגלים הולכים וגדלים. האבן הנזרקת לבריכה היא הרגע בו הנער העיוור קיבל במתנה את הגיטרה.

פוסטר הסרט שבו הושמע לראשונה הפזמון "נער הטבע" ב-1948.

נער הטבע

Nature Boy

 

 

Words and Music by Eden Ahbez

There was a boy…
A very strange enchanted boy.
They say he wandered very far, very far
Over land and sea,
A little shy and sad of eye
But very wise was he.

And then one day,
One magic day, he passed my way.
And while we spoke of many things,
Fools and kings,
This he said to me,
"The greatest thing you'll ever learn
Is just to love and be loved in return."

~interlude~

"The greatest thing you'll ever learn
Is just to love and be loved in return."

ג'וני בלו מזכיר מאוד בתכניו את  "נער הטבע "אחד השירים המפורסמים והיפים ביותר של נט קינג-קול.שיר ובו שני בתים בלבד כאשר את שתי השורות האחרונות של הבית השני שרים פעמיים. השיר בנוי במתכונת של אגדה בסגנון של היה היה פעם פעם. מדובר בסיפור עלילה פשוט שמתחתיו מבקשת לפרוץ החוצה חוכמת חיים שיש בה הרבה רגישות.
בבית הראשון מסופר על ילד זר בעל קסם מוזר אשר סיפרו עליו שהוא נע ונד רחוק מאוד מעבר לארץ ולים(איזה ארץ,איזה ים?).ילד ביישן שהעצב ניבט מעיניו.האם עבר משהו קשה וטראומטי אשר ניסה לברוח ממנו? לצד אותה עצבות הוא ניחן בחוכמה יוצאת דופן הרבה מעבר לגילו.בבית השני המספר כותב כי פגש בנער זה שסיפר לו דברים רבים ועל אנשים רבים מלכים וטיפשים. השיר מתייחס לשני סוגי אנשים בלבד בלי להתייחס למגוון סוגי האנשים.אחד בעל עוצמה ומתוקף מעמדו יכול לחרוץ גורלות ומנגד אדם חסר בינה לחלוטין. לכולם כאחד משותף דבר אחד מאוד בסיסי.להעניק אהבה ולקבל בחזרה אהבה. לא משנה מי הוא מי ומה מעמדו.

"ג'וני בלו".ו"נער הטבע"  הם שני אנשים שונים אחד מהשני,נמצאים בשולי החברה כל אחד בשל אילוץ אחר,אך יחד עם זאת רגישים ושונים בצורה בלתי רגילה.לקלוט בחושיהם החדים וברגישות יוצאת דופן את מאווייה ורגשותיה האמיתיים של החברה .שניים אלה מוצגים בשני שירים מתקופות שונות ומארצות שונות. הראשון שיר גרמני שהוצג באירוויזיון ב-1981 ,השני שירו של נט קינג-קול. מ-1947  שני השירים כאחד מציגים נושא אוניברסלי.דווקא זה שיצא או הוצא מהמסגרת מסוגל לחוש בפעימות הלב הנסתרות מהעין,בזרמים התת-קרקעיים המניעים חברה והחיוניים לקיומה.

 

ראו גם :

 

ג'וני בלו הקליפ

ג'וני בלו בויקיפדיה

הפזמון "נער הטבע"

הפזמון בויקיפדיה

האירווויזיון של 1981

 

 

ועוד' פזמוני אירויזיון

 

הטרובדור :משירי זמר נודד :על הפזמון המנצח באירוויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה : על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1969

אלוהים תהיה בן אדם :על השיר הישראלי באירוויזיון 1988

ESC 1981 logo.png