קומיקס ב"נסיך הקטן".

 

מחר יום ג 'התשיעי לשישי  בשעה 8 בערב ,יתקיים בחנות הספרים -בית הקפה "הנסיך הקטן " בסמטה פלונית בתל אביב ,אירוע קומיקס בהנחייתי.

האירוע יכלול דיון בין שניים מענקי הקומיקס הישראלי  אורי פינק  יוצר סדרת "זבנג " ,וזאב אנגלמאייר ,ואנוכי על מצב הקומיקס בארץ ובעולם בעבר ובהווה ובעתיד.

הציבור מוזמן.

רחל אחותו של הגואל

 

  

הספד על רחל רלב"ג מאת אחיה החורג בן אימה אליהו לנדה.הפריט היחיד שממנו אפשר ללמוד כיום שהיא חייתה אי פעם.

 

 

 

 יש אנשים שמשאירים את חותמם על העולם בספרים ,ביוזמות שונות ,במבצעים . עליהם כותבים ואותם זוכרים. ויש אנשים (והם הרוב המוחלט ) שחיו  פעלו ,סבלו ושמחו ומתו ונשכחו כאילו לא היו מעולם.

.אלא אם כן כעבור זמן קם מישהו שמתעניין בחייהם ובקיומם ומנציח אותם ובכך מקים את זכרם שוב  ( לזמן מה לפחות ) לתחייה.   

: אישה מהסוג השני הייתה  דודתה של סבתי ,רחל,  אחותו  החורגת של הרב אליהו לנדא "גואל התנ"ך " אחותו מאותה האם בתיה בריינה אך מאב אחר

.רחל נפטרה ללא ילדים וכל מה שנשאר אחריה היה מאמר הספד מצמרר של אחיה בכתב העת "גנזי ירושלים ". מאז היא נשכחה גם בידי צאצאי משפחתה..

לי נודע על עצם קיומה רק לאחר שמצאתי במקרה מאמר זה ,בכתב עת מצהיב מזוקן.ושאר בני משפחתי לא שמעו את שמעה מעולם. .

ומן הסתם רחל הייתה ממשיכה להתקיים רק  כהערת שוליים בסיפורו של אחיה .

היא חיה.היא מתה.והיא נשכחה זהו . .

עד שבאו בתיה ומיכה כרמון שבסגרת חקירותיהם על תולדות משפחתם ניתקלו באיזכור של רחל במאמר באתר זה ,   עקבו אחריה וחשפו את סיפורה ואת סיפור משפחתה. של רחל רלב"ג

 

מיכה כרמון   הוא מורה מזה  שנים רבות שפרש לגימלאות.

בתיה היא עובדת משרד הפנים.שניהם עוסקים כעת בחקר תולדות משפחותיהם שהתברר שהן קשורות גם למשפחתו של בעל האתר..

ולהלן מחקרם על חייה של רחל רלב"ג ועל משפחתה .

 

 

 

רחל אחות הגואל

 סיפורה של משפחת רלב"ג- גבריאלוביץ משפחת אביה של רחל, בתה הבכורה של בתיה בריינה
מאת

מיכה ובתיה כרמון
פתח דבר

בשנה האחרונה מקדישים אנו שעות רבות בחיפושים אחר שורשי משפחתנו.

החלטתנו הייתה לנסות ולהגיע-ככל שנוכל -לכל שורשי המשפחות- מכל הצדדים ומכל הכיוונים ולא לתת העדפה לאף צד אפילו צד זה ידוע ומפורסם יותר בתולדות הישוב.

רצוננו הוא לתת בידי ילדינו ונכדינו את המפתח להכרת משפחתם שבאמצעותו יוכלו-אם ירצו- להמשיך ולחקור עוד ועוד.

משפחת רלב"ג הינה משפחת אימו של מיכה מצד סבתו, חיה שטמפפר לבית לוי אשר הייתה נכדת נכדתו של ראש המשפחה בארץ- גבריאל שטוקליישקבר אשר הגיע ארצה עם תלמידי הגר"א בשנת 1809.
חיה היתה נשואה לשלמה שטמפפר בן אחיו של  יהושע שטמפפר אחד ממייסדי פתח-תקוה.

לא כאן המקום לפרט ולספר את הסיפורים והתגליות אליהם הגענו ועל ההתרגשויות הגדולות שתקפו אותנו כאשר הצלחנו לפצח עוד ועוד תעלומות.

אלו חוויות שמגלות לך פתאום שאנשים אשר הכרת אותם שנים במסגרות שונות הם למעשה בני משפחתך, אנשים שלא היית מעלה בדעתך כי יש קשר בינך ובינם הם למעשה בשר מבשרך,אתה קשור אליהם וערב להם וזוהי אולי תמצית החשיבות בחיפוש אחר שורשים.

 

הגענו לאתר במקרה כאשר אנו מנסים להתחקות אחר מסורת משפחתית שקשרה אישה בשם חווה שהייתה לפי מסורת זו נינתו של הגאון מוילנה לאברהם בנו של גבריאל שטוקליישקבר.

על חווה לא גילינו דבר אך למדנו על בתיה בריינה ועל בתה רחל שהשתייכה למשפחתנו ועל נישואיה של בתיה בריינה לנכד הגאון.

הגילוי העציב אנשים מסוימים במשפחה שחשבו שהנה הקשר הישיר שלהם לגאון נקטע.
אחרים, ממשיכים לדבוק בחווה ,אך שמחים ללמוד גם על רחל ואחיה אליהו, בן-נין הגאון.

בדפים אילו נביא את סיפורה של רחל, ביתה של בתיה בריינה מנישואיה הראשונים לאברהם בנימין רלב"ג, נספר עליה, על דמויות בולטות מקרב בני משפחתה ונתרכז בין השאר בנושא הרוקחים במשפחת אביה, נושא אשר הועבר אליהם מסבה –זאב וולפינזון ואחיו הצעיר-יהושע.

כזכור-בתיה בריינה הייתה ביתו של זאב וולפינזון ולאחר נישואיה לאברהם בנימין רלב"ג נוצר קשר משפחתי בין המשפחות אשר היו קשורות בקשרי ידידות עמוקים עוד קודם לכן.

שתיהן היו שייכות לאותה קבוצת משפחות אשר הגיעו ארצה עם תלמידי הגר"א והיו פעילות בקרב הקהילה הפרושית בירושלים.

בעלה הראשון של בתיה בריינה נפטר בחו"ל, בתיה בריינה, שהייתה כבר אם לרחל הקטנה, נישאה בשנית לאלעזר לנדא נכד הגר"א וילדה לו בן יחיד בשם אליהו.

האם והבן אליהו הקדישו את חייהם לאיתור והוצאת כתבי הגר"א רחל הבת הבכורה נותרה זנוחה, אומללה ומרירה.

קשייה גברו לאחר מות בנותיה ובעלה בגיל צעיר. היא מאנה להינחם עד למותה.

זהו סיפור על משפחה שחייתה בירושלים ואשר רבים מצאצאיה עדיין חיים בעיר זו.

וכאן מתחיל סיפורנו

 

בין המשפחות הראשונות שעלו ארצה עם תלמידי הגר"א הייתה גם משפחתו של גבריאל שטוקליישקבר מן העיירה סטוקלישוק- בנו של ר' דן משקלוב.

בית כנסת בעיירה סטוקלישוק.
סטוקלישוק הינה עיירה בדרום מזרח ליטא מוקפת באגמים ויערות
יהודים החלו להתיישב בה בתחילת המאה ה-18 כאשר באמצע המאה ה-19 היו בה כ-500 יהודים.
בבית הקברות בהר הזיתים מצויים קבריהם של עוד מספר יהודים מן העיירה אשר עלו ארצה בתקופתו של ר' גבריאל מהם ר' יעקב יהודה בן אריה שנפטר ב-1862 והינדה בת שלמה זלמן שנפטרה ב-1863.

המתנדבים היהודים בסטוקלישוק של אגודת מכבי- האש (מאחר והבתים בעיירות היו בנויים עץ עשו השריפות שמות בבניינים)

ר' גבריאל נולד בשנת 1785 היה תלמיד חכם בקיא להפליא בכתבי הקודש עד שכינוהו "די שאפע ספורים"-ארון הספרים.
הוא סיים את קריאת הש"ס חמישים וחמש פעמים ונהג לומר "כשאגיע לבית דין של מעלה וישאלוני למדת תורה? אענה הן"- הן בגימטריא=55.

 

על פי הספר " מוסד היסוד"-תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א וכן על פי מסורות המשפחה עלה גבריאל לארץ בשנת 1809 והתיישב בצפת ומשם עבר לירושלים זאת לא לפני שהשיא בחו"ל את ביתו שרה לבנימין בנו של ר' לייב חסיד דיסקין.

בנימין, בנו של לייב חסיד שנישא לשרה –בתו של גבריאל-, הפך לרב ידוע בוילקוביסק,גרודנה ובסוף ימיו בלומז'ה.

הרב יהושע לייב דיסקין "הרב מבריסק"

לבני הזוג שרה ובנימין דיסקין נולדו מספר ילדים אשר אחד מהם היה יהושע יהודה לייב דיסקין שנודע בכינויו הרב מבריסק אף הוא כיהן ברבנות עד שעלה ארצה ומיד הפך לאחד ממנהיגי הקהילה.

בעזרת אשתו השנייה-שרה- שנודעה בכינוייה "הרבנית מבריסק" ואשר הייתה ידועה בחוכמתה ובקנאותה –בנה את בית היתומים שנקרא על שמו.

לגבריאל היו שני ילדים נוספים אריה לייב ואברהם,

אנו מביאים לפניכם שרטוט חלקי ובו מופיעים שמותיהם של שלושת הדורות הראשונים במשפחתו של גבריאל וזאת על מנת להקל על ההתמצאות

 
 
שושלת רלב"ג  

כאשר עלה גבריאל לארץ עלו יחד עימו גם ידידיו הטובים ומחותניו יהודה לייב חסיד דיסקין ,אשתו וביתם בת החמש- רבקה.

כשלוש שנים לאחר שעלתה משפחת דיסקין לארץ והתיישבה בצפת נפטרו ההורים במגפת החולירע ונקברו בבית הקברות העתיק בצפת, ביתם רבקה נמסרה לחסותו של גבריאל.

לא ידוע בדיוק מתי -אך גבריאל חזר לחו"ל מסיבה כלשהי יתכן וחזר כדי להביא ארצה את בנו אריה לייב בן ה-13 על מנת להשיאו לביתו היתומה של יהודה לייב חסיד דיסקין בשנת 1819.

 

לנו ידוע בוודאות כי אריה לייב הגיע ארצה בשנת 1819 (עובדה זו מצוינת גם במפקד מונטיפיורי).

עם נישואי אריה- לייב לרבקה היו עתה שניים מילדיו של גבריאל נשואים לשניים מילדיו של יהודה לייב חסיד, זוג אחד –שרה ובנימין דיסקין נותר בחו"ל וזוג אחד רבקה ואריה-לייב ,התבסס בירושלים.

אריה לייב כינה עצמו בשם רלב"ג שהוא קיצור הכינוי ר' לייב בר' גבריאל והוא אבי שושלת רלב"ג הידועה בארץ ישראל.

בשנת 1844 חזר לארץ (או אולי הגיע אז לראשונה) הבן אברהם שהיה כבר בעל משפחה, והתיישב בירושלים עם ילדיו דן – ובאשה בת הארבע.

 

באשה ,נכדתו של גבריאל,(הבובע באשה ירוזלימסקי ) בזקנתה
כאשר הגיע אברהם לירושלים היה אריה לייב רלב"ג אחיו, אב לילדים –בנו הבכור נקרא אליעזר דן והיה "הצבר הראשון"  של עדת הפרושים בירושלים -לימים הפך להיות רב גדול ומורה הלכה.

 
 

קטע מתוספת מיוחדת של עיתון החבצלת ובה נאום ההספד שנשא ר' אליעזר דו בשם רבני ירושלים על השר משה מונטיפיורי

Damesek Eliezer

עמוד השער של אחד מספריו של אליעזר דן רלב"ג שיצא לאחרונה על ידי נינו

וכאשר עלה ארצה בן דודו המהר"יל דיסקין הפכו השנים לידידים עד כדי כך שהמהר"יל ביקש להיקבר בצמוד לבן דודו וידידו הטוב.

קבריהם של המהרי"ל דיסקין ושל אליעזר דון רלב"ג במרומי הר הזיתים

איננו יודעים אם גבריאל הגיע ארצה על מנת לבקר את בני משפחתו, כל שאנו יודעים בוודאות- כי חזר ארצה לצמיתות בשנת 1852 .הוא התיישב בירושלים ,עסק בלימוד תורה,ונפטר בשנת 1857 תוך כדי לימוד בבית המדרש הישן שליד חורבת ר' יהודה החסיד. הוא נקבר, כאמור למעלה,בהר הזיתים.

 

מצבת הקבר של אליעזר דן רלב"ג.

מחוץ לאליעזר דן  רלב"ג נולדו לאריה לייב בנו של גבריאל עוד בנים.

אחד מהם –אברהם בנימין נשא לאישה את בתיה בריינה בתו של זאב וולפינזון ונולדה להם בת בשם רחל.

רחל

 
שושלת היוחסין  של רחל רלב"ג
 
 

אזכור אריה לייב בן גבריאל כאחד מראשי העסקנים של הישוב בירושלים יחד עם אביו של זאב וולפינזון.
מתוך הספר "מוסד היסוד"

משפחת וולפינזון ומשפחת רלב"ג השתייכו לאותה חבורה.

החותמת של זאב וולפנזון

זאב וולפינזון ,אליעזר דו ואריה לייב רשומים זה לצד זה ברשימות העסקנים בישוב בירושלים באותה התקופה (ראה הרשימות מן הספר "מוסד היסוד" המופיעות למעלה).
נשואים אילו של בנו של איש הציבור אריה- לייב לבתו של העסקן זאב וולפינזון ,אשר הוריהם הכירו איש את רעהו ככל הנראה, עוד מחו"ל ועלו יחדיו ארצה ,היו אך טבעיים.

אלא שהגורל לא אפשר לבני הזוג הצעירים לבנות את משפחתם ולהתבגר זה לצד זו.

זמן לא רב לאחר לידת רחל, נסע אברהם בנימין ללומז'ה, למשפחת דודתו,שרה, אשר בעלה בנימין ובנו -משה יהושע,שהיה בן דודו, ואשר עלה לאחר מכן לארץ-שימשו שם ברבנות.

בהיותו בחו"ל הוא חלה ונפטר ושם גם נקבר.

רחל הייתה בת חמש כאשר נפטר אביה. דודה אליעזר דן רלב"ג מונה כאפוטרופסה וסייע בגידולה לצד משפחת אימה- משפחת וולפנזון.

 אבל …על פי ספרה של מאירה אליעז היה זה דווקא הדוד יעקב שרהזון –בעלה של שרה –אחותו של אברהם בנימין -שאסף את הילדה אל ביתו.

ככל הנראה הייתה התגייסות של בני המשפחה המורחבת לסייע לאלמנה ולבתה.

סיפור נישואיה השניים של בתיה בריינה לאלעזר נכד הגר"א פורט באתר זה בהרחבה וכן פורט סיפור לידתו של אליהו ומסעות החיפושים של השניים אחרי כתבי הגר"א .

אנו נתרכז כאן ברחל ובמשפחתה לא לפני שנוסיף שבני משפחתו של הבעל הראשון אברהם בנימין רלב"ג המשיכו לתמוך ולסייע לבתיה בריינה גם במסעות החיפושים שלה.

כך מסר בידיה הרב דיסקין מכתבי המלצה לאחיו הרבנים בחוץ לארץ כאשר הוא מדגיש כי מדובר באלמנתו של בן דודם (ש"ב-שאר בשר).

כך ממליץ עליה הרב יעקב שפירא אשר בתו שיינה- מלכה הייתה נשואה לבנו של אליעזר דן- יהוסף.
זהו אותו המכתב שהוצע לאחרונה למכירה במכירה פומבית.

יהוסף –בעלה של שיינה מלכה – ניקרא על שם סבו, הגיאוגרף הידוע, הרב יהוסף שוורץ.

הרב יהוסף שוורץ; ‏ (1804–1865) שד"ר, מראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

בתו של יהוסף שוורץ-צביה –נישאה לאליעזר דו רלב"ג לאחר מות אשתו הראשונה אשר ילדה לו בן יחיד-אריה- לייב.

מזלה של רחל, בתה של בתיה בריינה ושל אברהם בנימין רלב"ג- לא שפר עליה, בהספד שכתב עליה אחיה מצד אימה–אליהו לנדא ,מתוארת ילדה יפה וטובת לב שהייתה אהובה מאד על אביה החורג- אלעזר- בעלה השני של אמה בתיה בריינה.

ניתן אולי לשער שהבת הוזנחה מעט עקב העסקנות של האם .
או אולי חשה הבת היתומה כי אחיה שהיה נינו של הגאון תופס את מקומה בליבה של האם ובני המשפחה?
סבה, זאב וולפינזון, רכש חלקה בבית הקברות בהר הזיתים וכאשר לא הצליח לשלם דאג אליעזר דו- אפוטרופסה לפירעון החוב תוך שהוא משתמש בכספי הנדוניה של רחל שהועברו על שמה מירושת אביה.

האם גם עובדה זו פגעה בה ואולי מנעה ממנה שידוך הולם?.

רחל נישאה לאברך ר' שלמה הכהן מפרסבורג-וילדה שתי בנות שנפטרו בגיל צעיר, כך גם בעלה.

היא מיאנה להינחם וכמו רחל המקראית נשאה את השכול והכאב עימה עד ליום מותה בשנת 1933 בבית- הזקנים שבכניסה לירושלים.

האם חש אחיה אליהו אשמה על שתפס את מקומה בלב אימו?
האם הבין את כאבה של ילדה יפה ועדינה אשר אבדה את כל היקרים לה ואשר כמהה לאהבה וזו נגזלה ממנה פעם אחר פעם?.
ילדה שכל כך השתדלה ורצתה להיות נאהבת והנה בני משפחתה מכל צדדיה זוכים לחיבה והערצה ורק היא נותרת עם כאבה?

ייתכן שזו הסיבה שדחפה את האח אליהו לכתיבת ההספד הנוגע ללב.

ואולי היה זה הספד של אח קטן שגדל בזרועות האחות הגדולה וחש אליה רגש חם כשם שחשים אחים קטנים לאחיותיהם הבוגרות?

זהו סיפורה של רחל רלב"ג צאצאית לשתי משפחות של מייסדים,משפחות רלב"ג ווולפינזון, משפחות מפורסמות בתורה ובעבודה שנפטרה אומללה ובודדה ,חולה ומרת- נפש בירושלים.

משפחה של רוקחים

בית  מרקחת בראשית המאה.

לא נסיים את סיפורנו לפני שנספר על אחת מתוצאות הקשר המשפחתי שהיה בין משפחות וולפינזון ורלב"ג.

כידוע –מימן זאב וולפינזון פתיחת בית- מרקחת עבור אחיו הצעיר יהושע.

לרב אליעזר דן רלב"ג שהיה גיסה של בתיה בריינה ודודה-אפוטרופסה של רחל היה בן בגילו של יהושע וולפינזון שנקרא על שם סבו-אריה לייב.
הילד היה בנה של חיינה ,אשתו הראשונה של אליעזר –דן.
אימו של הילד נפטרה בגיל צעיר והילד היתום שהה ככל הנראה גם בביתם של קרובי המשפחה- בני משפחת וולפניזון -ופיתח יחד עם יהושע, חברו, שהיה אף הוא יתום-את השאיפה לרכוש את מקצוע הרוקחות.

יהושע וולפנזון ,אחיו של זאב וולפנזון .מראשוני הרוקחים היהודים בירושלים.
אך בעוד יהושע וולפינזון מאס בעבודת הרוקחות ועבר לעסוק בתחומים אחרים- צלל אריה לייב לתחום זה ,הפך להיות רוקח ידוע בירושלים והנחיל מקצוע זה לרבים מבני המשפחה.

 

אריה לייב מפרסם בעיתון "החבצלת" בשנת 1889 תודה לכל אילו שסייעו בידו לעבור את בחינות ההסמכה ברוקחות.

 
 

את המקצוע הנחיל בראש ובראשונה לבניו וכן לבן משפחתו וולוול ירושלמי(בנה של בת דודתו של אביו באשה ירושלמי) אשר נתייתם מאביו וגדל בבית אביו של אריה-לייב ובבית דודתו, שרה שרהזון.

וולוול העביר המקצוע לבני אחותו , מריל לוי (פישל ומרדכי –מוטקה) ,שהפכו לרוקחים ידועים בירושלים והם העבירו מקצוע הרוקחות לאחרים מבני המשפחה.

מקצוע הרוקחות המשיך להתגלגל במשפחה כך הפך גם גיסם של פישל ומוטל-שלמה שטמפפר –בעלה של אחותם,חיה,בן למשפחת שטמפפר הידועה- לרוקח בירושלים ובחדרה.

כך גם ניהל בנו של פישל ד"ר שמריהו לוי במשך עשרות שנים בית מרקחת בשכונת הבוכרים בירושלים.

.הם אינם היחידים- שושלת הרוקחים שתחילתה בזאב וולפנזון מוצגת כאן לפניכם.

 

סוף דבר

זהו קצה קצהו של סיפור משפחתו של בעלה הראשון של בתיה בריינה –אברהם –בנימין רלב"ג ,ושל בתה רחל.

צאצאיו של ר גבריאל בר' דן משקלוב מתגוררים בחלקם הגדול בארץ. ניתן למצוא אותם בישובים שונים כאשר עיסוקיהם מתפרסים על פני כל קשת העיסוקים אותם ניתן להעלות על הדעת.

בין צאצאיו ניתן למצוא אנשי אקדמיה רבים כפרופ' למשפטים אליאב שוחטמן,אנשי תקשורת כדנה ספקטור,אנשי עסקים כארנון מילצ'ן פוליטיקאים כאברהם בורג ועוד רבים רבים .
וכמובן שמצויים ביניהם גם רבנים ומורי הלכה רבים מאד.

לפני שנים מספר הצטרף למשפחה ילד קטן ושמו בישראל אליעזר- דן לאו אשר מלבד היותו נכדו של הרב ישראל מאיר לאו הרי הוא דור שישי לאליעזר דן  רלב"ג ודור שמיני לר' גבריאל שטוקליישקבר שהיה חברו של אברהם וולפנזון וסבו של אברהם בנימין אשר היה בעלה הראשון של בתיה בריינה ואביה של רחל אחותו-מצד אימו- של אליהו לנדא  בן נינו של הגר"א.

נספחמאת אלי אשד  :לאחרונה התברר שמלבד ההספד של אחיה רחל רלב"ג מאוזכרת גם בחוברת נדירה מאוד ( שאינה נמצאת בשום ספרייה בארץ) של הרבנית וייסבקר בשם "תולדות משפחת רלב"ג" .שם מסופר על רחל  שהתחנכה בביתו של אליעזר דן שעל פי הכתוב במקומות אחרים שימש כאפוטרופסה והוא זה ששילם את חובו של  זאב וולפינזון עבור קניית חלקת הקבורה לנפטרים האשכנזיים  בהר הזיתים  וזאת מכספי הנדוניה שלה שהותיר לה אביה.ושם מצוטטים  מפיה הדברים שאמר גבריאל אבי  סבה  שאם ישאלוהו בשערי גן העדן אם למד ומה למד  ,יענה הן (הן בגימטריה =55)כלומר חמישים וחמש פעם סיים את לימוד הגמרא..ומסתבר שבענף כלשהו של משפחת רלב"ג עדיין זכורים סיפורים שבעל פה הקשורים אליה.דהיינו בניגוד למה שחשבתי רחל לא נמחקה לחלוטין מהזיכרון האנושי.  

וראו גם

חייו הכפולים של זאב וולפנזון :סבה של רחל

מסעי החיפושים של אלעזר לנדה ואישתו בתיה בריינה :על אימה ואביה החורג של רחל

גואל התנ"ך :על אליהו לנדא אחיה של רחל רלב"ג

 

אליעזר דן רלב"ג דודה של רחל

 

בלוג משפחתובלוגיה :בלוג לחקר תולדות משפחות

 

 

פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

אתר העמותה לחקר המשפחה היהודית  

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

 

 

אליהו לנדא אחיה של רחל

אליהו לנדא אחיה של רחל רלב"ג.

נגד הספרות העיתונאית

ניסים כץ הוא עיתונאי ומרצה לתקשורת שיוצא בקריאה נואשת  כנגד מה שהוא מכנה "הספרות העיתונאית ". ז'אנר שאותו הוא מאפיין היטב ברשימה זאת .

 

כנגד ספרות עיתונאית

מאת ניסים כץ

כבר כמה ימים שקשה עליי שנתי. אני זוכר בדיוק את הלילה שבו הכול החל. זה היה ביום שישי בערב, קצת לפני חצות הליל, עת קראתי את מדור הספרות במוסף של אחד מהעיתונים הגדולים, ושם גיליתי, למורת רוחי, כי הספר של ליהיא לפיד "אשת חיל" דחק בתרועות רמות של ניצחון כביר את ספרו של דוד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" מהמקום הראשון בדרוג רבי המכר. מכיוון שאני יודע שאחותי קנתה את הספר, רצתי בבהילות לטלפון ולמרות השעה המאוחרת, ביקשתי ממנה אם אפשר לסור אליה כדי לתהות על תוכנו.

חזרתי הביתה במהירות ועוד באותו הלילה גמעתי אותו בשקיקה. התחוור לי, לא להפתעתי הרבה, כי הספר הוא לא יותר מאשר טקסט פופולארי פוסט מודרני המתאים לדפוסי הצריכה החומרניים שמתבטאים ברעב לאוכל רוחני "תרבותי" של לעיסה מהירה והופעה של מחסור בגירוי נוסף, בדומה ללוח המשדרים בטלוויזיה.

על ז'אנר "הספרות העיתונאית"

בעידן שבו "תרבות" היא לא יותר מאשר מילה מכובסת למוצר צריכה קפיטליסטי, הנתון לחוקי המשחק של היצע וביקוש, הספרות הופכת במהרה ללא יותר מאשר בידור. האצבע נעשית קלה יותר על המקלדת, וכתוצאה מכך מודפסים להם כיום יותר ויותר ספרים במשקל נוצה, שכל מה שהם עושים הוא לרדד את השפה ולהוריד את המושג ספרות מפנתיאון הקודש שלו. לאיטו, הז'אנר שהחל תופס את מקומו בשוק הספרות המקומי הוא ז'אנר "הספרות העיתונאית". ספרות זו, למראית עיין נראית כמשגשגת ומצליחה בקרב הקהל, אך בסופו של דבר גורמת בדיוק את ההפך- "הסופר" הוא לא יותר מאשר שרבטן זול של מילים, והעובדה שהוא נחשב לרב מכר היא רק עובדה למצב העגום של טעמיו האסטטיים של קהל הקוראים.

וכעת אני מהלך בין הטיפין כדי לא לערבב בין קודש לחול, אך נשווה לצורך העניין את הספר של ליהיא לפיד לספרה של וירג'יניה וולף – "אל המגדלור". אין ספק כי שני הספרים בנושאים המעסיקים את המין הנשי משחר ההיסטוריה- נשיות, אמהות, חובה ויצירה, קרי חלומות ואשליות וניפוצם של אילו בחי היום יום של הזוגיות והנישואים, הקושי והדילמות היום יומיות באומנות אחזקת המשפחה.
בניגוד לספרה של ליהיא לפיד, ספרה של וירג'יניה וולף מלא בתיאורים מרשימים, הסצנות מורכבות מאד והדמויות למרות שנראה שהן חלולות, פשטניות ויום יומיות הן מתוארות כמורכבות עד כדי פריטה מדוקדקת של נבכי נפשם המסועפת.

כעת, לבטח, יקפוץ זעמם, עברם וכעסם של כהני הדת הפוסט מודרנית. הם יתקפו אותי בתואנות שדיון זה הוא דיון אנכרוניסטי, לא הוגן, מתחסד, וצדקני מאין כמוהו. טענתם היא שבתרבות הבתר- מודרנית אין אמות מידה לשפוט מה בין "תרבות נמוכה" ל"תרבות גבוהה", משום שאין פרוצדורת שיפוט אפריורית שבהם נוכל לומר מה עדיף על מה. מסופקני עם הנני יכול לשכנעם כי הטיעון שלהם כורת את הענף שעליהם הם יושבים. הם ימשיכו להיות צודקים ואני, בינתיים, שנתי תמשיך לנדוד בלילה.

מפגש מוסרט של הסלון

 

אחת לכמה שבועות אני וחברים מקיימים מפגש סלון לשיחות דיונים ,ומשחקי חברה  בעינינים שונים ומשונים. מרומו של עולם ועד בינו ובינה. 

לאחרונה אחת המשתתפות רותי יוניז במאית של סרטים דוקומנטריים עבור ערוץ החדשות המקומיות צילמה קטע מהמפגש הכולל קטע נגינה של אחת המשמתתפות המוזיקאית אסיה רודשטיין .

.גם היום ,יום שבת ה-6.6 2009 יתקיים מפגש כזה ומי שמעוניין- לבוא מוזמן ליצור איתי קשר.

 

קטע מצולם מהמפגש

דודו טופז ואני

דודו טופז מתקשר לבית המשפט מתא הכלא שלו. 2009

סיפור הפגישה שלי עם דודו טופז לפני מספר שבועות שבמהלכה ביקש ממני לכתוב ספר על חייו ולהיות איש סודו האינטימי ביותר.

 

דודו טופז בצילום של מגזין "העולם הזה" 1981.

החדשות אכן מצמררות :דודו טופז  הבדרן המצליח ביותר בתולדות ישראל הודה שהיה האחראי לתקיפתם האלימה של שלושה אנשי תקשורת ש"פגעו " בו בצורה זאת או אחרת ותיכנן פגיעה בנוספים.
התקיפה המצמררת מכל היא של שירה מרגלית אישה שלה ככל הנראה היה קשר מועט ביותר עם טופז ועדיין אירגן את הכאתה לפני בנה וככל הנראה צפה בה מותקפת.
את כל התקיפות האלימות האלו אפשר לכנות כ"שפלות " אולם במקרה הספציפי הזה השפלות  הייתה החמורה מכל,  ואתה שואל את עצמך על מה הוא בדיוק חשב כשהורה על תקיפה כזאת של אישה שבסך הכל דחתה הצעה שלו.
רק לפני חודש הייתה לי פגישה עם דודו טופז.
מישהו מטעמו פנה אלי והודיע לי שטופז מעוניין לדבר עימי בטלפון . דיברנו. הוא הודיע לי שקרא כתבה שלי על טופז באינטרנט ואהב אותה. וזאת הסביר מאחר שלא תקפתי אותו בצורה עיוורת אלא מצאתי בו גם דברים טובים.

אכן.אותה כתבה שלי היא ככל הנראה הכתבה המעמיקה ביותר שנכתבה אי פעם על דודו טופז שכן כל מה שנכתב עליו אי פעם היה רכילותי ותו לא.

נפגשנו ליד ביתו בצפון תל אביב. הוא שאל האם אהיה מוכן לכתוב ספר על חייו ? הספר ידרוש מפגשים יום יומיים עימו שבהן יספר לי את מחשבותיו האינטימיות ביותר ויספר לי על חייו והספר שיצא מהפעילות המשותפת הזאת הוא יחליט אם לפרסם אותו בחייו או לאחר מותו או בכלל לא.
טופז סיפר לי שידיד שלו מעוניין לכתוב עליו ספר כזה וכך גם הסופר רם אורן וכרגע הוא שוקל אותי כמועמד מתאים. גיליתי עניין.
תוך כדי השיחה עבר במקום הזמר צביקה פיק והחליף כמה מילים עם טופז .
"מה אתה חושב עליו? " שאל אותי טופז
"אני כותב  עליו עכשיו עבודה לאוניברסיטה " אמרתי , ולדעתי את מיטב יצירתו הוא יצר בשנות השבעים .מאז הוא רק התדרדר יצירתית . מבחינה יצירתית אולי עדיף היה שיחפש אפיק חדש שהוא לא ניסה עדיין ליצירתו,מוזיקה קלאסית או משהו מעין זה ואולי זה ישחרר ממנו פרץ חדש של יצירתיות".

דודו טופז בחן את צביקה פיק שישב לא רחוק ואמר :

הוא אדם שעושה מה שהוא רואה לנכון ולא שם על דעות של אחרים. בעיני הוא אישיות חזקה".

בהמשך השיחה טופז סיפר לי את מה שידוע לכל העולם ולא היה חידוש מרעיש גם עבורי  שהוא שואף בכל מעודו לחזור לערוץ 2 וכועס על ראשי הערוץ על שהם מסרבים לקבלו חזרה בידים פתוחות.
הוא חקר האם בתור מי שפעיל באינטרנט אוכל לארגן עצומה לראשי ערוץ 2 שתקרא להחזרתו לערוץ .לא התלהבתי.  
"מר טופז למה אתה מתעקש כל כך לחזור לערוץ 2? אתה את שלך כבר עשית שם והיגעת לשיא שממנו אפשר רק לרדת. עדיף לדעתי לעזוב בשיא ולעבור למשהו אחר.
למה שלא תנסה להיכנס לתחום אחר כמו הפוליטיקה ? יש שם מחסור באנשים טובים. אם אתה שואל אותי הטלוויזיה וערוץ 2 היגיעו לשיאם לפני כמה שנים והיום הם בהתחלת הירידה שלהם .לדעתי עדיף לך לעבור למשהו אחר שבו תוכל לגלות יצירתיות מסוג חדש.
טופז נאנח : זה מה שאני מכיר זה מה שאני יודע. באינטרנט למשל אני לא מבין כלום אפילו לא גולש כמעט. בפוליטיקה אני לא חושב שאוכל להשתלב יש יותר מידי אכזריות ותקיעת סכין בגב האחד של השני שאני לא מסוגל לעמוד בה.

  
מהשיחה התברר לי דבר אחד בניגוד למה שכותבים היום מה שהיה חסר כל כך לדודו טופז זה לא כמו שכותבים האהבה של הקהל  של נשים וכו'. כזאת הייתה לו יותר ממספיק לאורך השנים.
 

הדבר שבאמת חסר לו היה הכבוד.

הוא רצה בכל מאודו שאנשים יכבדו אותו בגלל אמנותו ויצירתיותו ולא רק בגלל יופיו.ונראה לי שהדבר שבאמת הטריף עליו את דעתו הייתה העובדה שדברים שבהם היה גאה כמו המחזמר "משה" זכו לבוז כללי מצד הביקורת .הוא רצה לזכות בכבוד מהאינטליגנציה בדומה לזה שלו זכה בזמנו אביו שעבודתו הייתה כמקריא מיצירות מופת ספרותיות ושאותו הזכיר שוב ושוב במהלך השיחה.

בסופו של דבר העניין לא הסתייע ,טופז היגיע  למסקנה שאני איני הכותב המתאים לצרכיו.ונפרדנו לשלום .אם כי פירסמתי כאן רשימה שלו על איך אפשר לחסוך במים.
עכשיו מתברר שבמהלך הזמן הזה שבו ישבנו ודיברנו על גורלו בחיים הוא גם תיכנן מעשי פשע .

אני מניח כמעט בוודאות שברגע זה ממש יושב הסופר רם אורן וכותב רומן על כוכב בידור הדומה דמיון מדהים לדודו טופז ו ש"כל קשר בינו ובין אירועים שהתרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט". וכך בסופו של דבר אולי יתממש משהו מהספר שאותו תכנן טופז.


אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכך שהרי הכל כבר נאמר .זה שכוכב הבידור שהתגאה במעשיו הטובים למען הציבור יביא להכאתה של אישה חסרת מגן בגלל לא כלום היא אכזבה איומה בשבילי שכן חשבתי ברצינות שאדם כמו דודו טופז יכול לתרום משהו בתחום הפוליטיקה לא פחות מאנשים רבים שנמצאים שם היום.אבל …

גם מנקודת השפל האיומה ביותר אפשר לחזור אם אתה מתאמץ מספיק.
אם דודו טופז יקרא אותי הייתי ממליץ לו לרצות את העונש שיפסק לו מה שלא יהיה ולאחר מכן לא לחשוב על מה שהיה ומה שאבד אלא להתחיל לעמול למען הקהילה ולמען החברה.לא לחשוב רק על עצמו ועל מעמדו ועל מה שאיבד  אלא איך לעזור לאחרים.

אז הוא ימצא שגם מהבור העמוק ביותר אפשר בסופו של דבר  לצאת.
ואז ימצא שהוא בסופו של חשבון זוכה לכבוד.

 

דודו טופז בעטיפת "דיוקן מקור ראשון" 2008

ראו גם

מדודו טופז ועד משה רבנו

מדוד המלך ועד דודו טיפז

דודו טופז בויקיפדיה

תוכנית החיסכון במים של דודו טופז

דודו טופז בשיאו , 1995 .צילם מיכה קירשנר

 

כישפה את עצמה לדעת : רחל חלפי על המכשפות

 

המשוררת  רחל חלפי הוציאה לאחרונה בהצעתו של כותב שורות אלו ספר שלם של שירי מכשפות. במקור היא צירפה לספר הקדמה אולם זאת הורדה מהמהדורה המודפסת מסיבות שונות
.אז הנה לראשונה  בדפוס ההקדמה של רחל חלפי.
סקירה על שירי המכשפות של רחל חלפי תבוא בהמשך.

 

איך הן קרו לי?

בשולי מכשפות

מאת רחל חלפי

‏שואלים אותי: מדוע מכשפות?
איך הן קרו לי?
‏בעצם, אין לי מושג.
‏ובכל זאת, אנסה.
‏יום אחד באביב 1975 ‏, הן ,החלו לדבר אלי, שם, אצל שולחן-האוכל הזעיר שלי בירושלים, ששימש לי גם שולחן עבודה. הן דיברו בקול רם, במילים ברורות, בתנופה. כל שיר, שנרשם אז במהירות, נפתח בכותרת כמו:
‏"מכשפה נופלת", "מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", "מכשפה שלא ריפדה את חייה". היה בהן כוח – שבי לא היה. היה בהן גם כוח לומר את חולשתן.
‏כשנשאלתי אחר כך איך דווקא מכשפות – לא היה לי הסבר. גם לא ידעתי על מכשפות יותר מצעירה ממוצעת שקראה עליהן בשנותיה הרכות בספרי הילדים, או ממי שקראה בבית הספר כמה שורות על 'ציד- מכשפות'. בשבילי אז ,מכשפה היתה אשה עם כוח. אשה שלא אכפת לה לא להיות נחמדה ויפה. אשה מכוערת, כלומר יפה באופן אחר .אשה רעה, ואולי בעצם טובה. לפעמים אשה מוקעת. כמעט-תמיד אשה מוקאת. ותמיד – קשת-יום-ולילה. אשה עפה. אשה ש'לא שמה'. כלומר: 'לא שמה' על מה שרובנו שמים. אבל כן שמה-מאוד על דברים אחרים.
‏המכשפות ההן שלי דיברו מן השוליים האפלים של התודעה. בכל פעם שמכשפה דיברה אל העט שלי, היתה זאת אשה אמיצה. אשה שנוטלת את המטאטא הביתי של היומיום – וממריאה. בלי פחד-גבהים. וגם עם פחד-גבהים, ועם פחדים רבים אחרים. אבל עם אומץ לדבר אותם. ובכן, אשה ממריאה, טסה, עפה. וגם, לפעמים, אשה שחזרה מן הטיסה הזאת – שבורה. מרוסקת.
‏אותו פרק מכשפות נכתב אז כמתוך הרגשה של דחיפות, במשך כמה ישיבות קצרות על פני ימים ספורים. מאוחר יותר, בעת שהות-לימודים בארצות הברית, פגשתי מישהי שסיפרה לי שממש באותו שבוע יצא ספר-מחקר על מכשפות. כדאי לקרוא, אמרה. על שאלתי מדוע כדאי, היא השיבה כי המחקר מגלה שרבבות ה 'מכשפות' שהועלו על המוקד ועונו באירופה ובארצות-הברית במשך מאות בשנים – לא היו אלא נשים יוצאות דופן .
‏מאוחר יותר הבנתי ,ביני לביני, כי רדיפתן ייצגה, בין השאר, את הפחד מפני יוצא-הדופן.
‏וכל ה'מכשפות' האלה שילמו מחיר כבד מאוד על היותן מה שהיו:
‏חייהן!
‏אחר כן, לאחר שחזרתי ארצה, חיכיתי במשך כשנתיים שזוג ידידים שלי בניו יורק, אלינור ויהודה, ישלחו לי, כפי שהבטיחו, את ספר-המחקר הזה. חשתי כי הוא יוכל ,אולי, להעניק מסגרת צוננת ומוצקה לטקסטים הבוערים האלה.
‏מדוע הרגשתי צורך להאחז באיזו ידית מוצקה יותר, צוננת יותר? גם את זאת אני מנסה עכשיו להבין. ולמרות שאני עוצרת את שטף הכתיבה עכשיו, ושואלת את עצמי שוב ושוב – הנה, אחרי כמה דקות של בהייה בחלל שסביבי , אני חוזרת אל העט וכותבת: "אני לא יודעת".


‏חיכיתי לספר.הוא לא הגיע. הזמן חלף. מחזור המכשפות כבר היה בדרכו לדפוס – תחילה, בכתב העת 'פרוזה', ואחר כן בספרי השני,נפילה חפשית (1979). וכיוון שספר-המחקר ההוא עדיין בושש לבוא, וכיוון שלא עמד לרשותי כל רקע היסטורי – המצאתי, בלית בררה, ממש לפני ההורדה של השירים לדפוס, 'דמויות' ו 'פרשיות' פסבדו-היסטוריות ושיבצתי אותן בשולי השירים. הנה 'הערה היסטורית' אחת מני רבות, שהופיעה בשוליו של אחז השירים, 'מכשפה מתלוננת ליד חלון': "מוקדש לפנלופה ליז , שנכלאה, הולקתה בשוטים, והורעבה למוות באנגליה של המאה ה-14." והנה הערה פסבדו-מדעית של 'רשימת-מקורות', אותה שיבצתי בהקדמה הקצרה למחזור המקורי: "הפרשיות והשמות בהערות למחזור זה נשענים בחלקם על איזכורים ב'אנציקלופדיה לחקר קשרים עם השטן ופמלייתו' (צרפת, המאה ה18- ‏), מאת האב רוז'ה סידום, האב פדרו זה לה נרנחה ‏והנזירה מונסה ברסלונה אסתר ."
‏‏אפשר להבין מדוע רבים מבין הקוראים אז סברו כי אכן, ה'הערות' מתארות דמויות ופרשיות אמיתיות. זמן לא רב לאחר פירסום הספר , בראיון מוקלט בגלי צה"ל , סיפרתי על לידתן של ה'פרשיות' וה'דמויות'‏האלה – דמויות ופרשיות שאף אם רכיביהן נרקחו ביורת-הדמיון, הרי בעיני היתה בהן אמת.
‏במהלך השנים, בתוך אוסף השירים שלי, מקלעת השמש – ויתרתי על רב ההערות שליוו את פרסומיהם הראשונים של השירים. דומה היה לי שאין עוז צורך באלה.


‏לאחר הכתיבה הקדחתנית של המחזור הראשון שראה אור ,ירזו המכשפות שלי למחתרת והמשיכו להיכתב, אי-פה אי-שם, בשקט.
‏לבד מן השיר ,'בלוז מנשפה שמנה', שנדפס בספרי החמישי, אהבת הדרקון (1995‏), כל טיוטות שירי המכשפות שבאו לאחר "נפילה חפשית" נותרו במגירות. קרוב לוודאי ששם היו ממשיכות לרבוץ בשקט, בחושך .
‏ממש לאחרונה, נוספה לקבוצת שירים זו חטיבה גדולה של שירי מכשפות חדשים. גם הם הגיחו באחת. היה זה מכוחו של מקרה: לפני חודשים ספורים, בשיחה מקרית עם השחקנית חנה מרון, כשסיפרתי לה שאני עומדת להקליט כמה משירי ,היא אמרה לי כי היתה רוצה להצטרף להקלטה ולקרוא שירים שונים שלי, ובעיקר את 'שירי המכשפות'. שמחתי מאד. אולי גם משום ששירי המכשפות שלי כמעט שלא זכו עז כה להתייחסות. והנה, שחקנית וקריינית גדולה – אוהבת אותם! שמחתי בשביל המכשפות. והמכשפות, כנראה, גמלו לי בשמחה. ומרב שמחה, הן הרימו ראש, זינקו מריבצן ותבעו להיכתב עוד ועוד .וכך ,בתוך ימים ספורים, נוספו הרבה מכשפות חדשות. ואולי בפרץ הזה היתה גם אמירת תודה למפגש ולהיכרות שלי עם כשרונה ואישיותה של חנה מרון , שהשכילה בקריאתה – להאיר ולחשוף ברצף הרב -קולי הזה עוד פינות חבויות.
‏עכשיו, כשאני מחזיקה בידי את 'עדר המכשפות' הזה ומקשיבה לקולותיו , נזמה לי שאני מבינה יותר את הקולות האלה: קולות העולים מן הצל . קולות הצללים שבירכתי הנפש.
‏והנה, עכשיו , כשאני יושבת וכותבת שורות אלה עליהן – ולא הן כותבות אותי – וכשאני מנסה שוב ושוב לרדת לפשרן , אולי אני מבינה יותר את הצורך שנעור בי אי-אז, באביב הירושלמי ההוא, באותה הרפתקת-נעורים שהולידה את המכשפות הראשונות שלי – להיענות לאותן דמויות שתבעו אז שאשמיע את קולותיהן. ונדמה לי גם שאני מבינה קצת יותר את הצורך המתמשך בתוכי לכתוב אותן, לנסות בתוכי עוד ועוד את הקול 'האחר'. את קולה של ה'דמות האחרת', זו שהיא בדרך כלל מושתקת.
‏ואם רק האזנתי לאחרת .ולאחרות שבתוכי, לאחרת ולאחרות שמחוצה לי, והשמעתי בעבורן את קולן-קולי- דיני.
*
‏אבל ,במבט נוסף, אני רואה שכל הדיבורים האלה אינם אלא ניסיון מאוחר לתרץ ,להסביר את מה ששום הסבר לא יסביר.
‏אני גם רואה שאין לי, בעצם, מושג מדוע, ואיך, המכשפות קרו לי. ואולי האמת הפשוטה היא – שכל המכשפות האלה פשוט רצו להיות.
‏פשוט כישפו את עצמן לדעת.
‏רחל חלפי
אוגוסט 2008

 

ראו גם

הכישוף של רחל חלפי

ציידי המכשפות

משפטי המכשפות

עצוב להיות מכשפה:על הצגה על מכשפות

שובן של המכשפות : סקירה על מחזור שירי המכשפות

תודה ליואב איתמר.

 

השידור האחרון של גדי סוקניק

להלן תרגיל קטן שהיגשתי לקורס בשיטות מחקר טקסטואליות במחלקה בתקשורת באוניברסיטה בניסיון ניתוח שידור טלווויזיה . :שידור החדשות האחרון של שדרן החדשות בכיר לשעבר של ערוץ 2 גדי סוקניק מה-1 באוגוסט 2007 .

  במשך שש שנים מ-2001 ועד 2007 תפס גדי סוקניק  את מקומו של חיים יבין כשדרן החדשות הנצפה ביותר של ישראל.

ככל הנראה נקודת השיא של הקריירה שלו כולה   הייתה  כאשר נשיא המדינה דאז משה קצב טרח להתנפל עליו  בצעקות במיוחד במהלך נאומו המפורסם כנגד עולם התקשורת ,  כמי שהרגיז אותו באופן מיוחד ויותר מכולם  כשדרן הראשי מהדורת החדשות הנצפית ביותר של ישראל .
ולהלן תרגיל שבמהלכו ניסיתי לפרש את דבריהם ותגובותיהם של סוקניק ועמיתו .דני קושמרו בזמן השידור האחרון שבו יהיה סוקניק האיש הנצפה ביותר בישראל. 

השידור  האחרון של גדי סוקניק

תרגיל בשיטות מחקר טקסטואליות

,תרגיל זה מתבסס על מאמרם של מיכל חמו ושושנה בלום קולקה
From Observation to Transcription and Back: Theory, Practice, and Interpretation in the Analysis of Children's Naturally. Occurring Discourse.

במאמר יוצאות החוקרות מתוך נקודת ההנחה שאין לחקור שיחת ילדים ( ובהשלכה של כל קבוצה ) מתוך נקודת מבט פסיכולוגית ,או אנתרופולוגית תרבותית דהיינו "מבחוץ " וכביכול מלמעלה " .אלא הן מאמצות את ההנחה שיש לחקור שיחת ילדים מפרספקטיבה כפולה .יש להתייחס לשיח בין הילדים כבעל משמעות כפולה ובו זמנית .המשמעות האחת שלו היא בתוך התרבות הספציפית של קבוצת הילדים והמשמעויות המקובלות עליהם שהם פיתחו מה "אמיתי " ומה "דמיוני " בין בני הקבוצה בלבד.

אבל יש להתייחס לשיח גם מפרספקטיבה אחרת ,הילדים מתאמנים בזמן השיח בכניסה לעולמם ולתרבותם של המבוגרים כך שהם מדברים גם כמו "ילדים בעולמם הפרטי " וגם כמבוגרים קטנים " הלומדים כיצד יש להתנהג ולדבר בעולם המבוגר" והם עוברים מסוג השיח האחד לשני מרגע לרגע .
דהיינו יש חלקי שיח המיועדים רק לחברים במסגרת עולם הילדים ויש סוג שיח שכביכול מיועד גם למבוגרים אם במקרה ישמעו אותו .

ולדעתי אפשר ליישם תיאוריה זאת גם לקטע דיאלוג הזה בין שני שדרנים מבוגרים שעבור אחד מהם גדי סוקניק לשעבר שדרן ראשי וסלבריטאי בערוץ 2,זהו השידור האחרון שלו כקריין ראשי בתוכנית החדשות הנצפית ביותר של ערוץ 2 .
והנה תעתיק שיחה של הקטע הראשון מהשידור .המשוחחים הם השדרן דני קושמרו וגדי סוקניק.  

1 שדרן:

 עכשיו חשיפה קטנה: שימו לב לכיסא הזה ועל מה שכתוב עליו "גדי בלבד"!. בשמונה המהדורה המרכזית.עם יונית לוי ובפעם האחרונה גם עם גדי סוקניק ,

תקריב של פניו של השדרן נראה בתחילה כאדיש ומחייך קצת, החיוך נראה כמלאכותי ואף עצבני במקצת
הוא עובר כביכול מיד מההודעה על סוקניק להודעה הרשמית על המהדורה עם יונית לוי אולם יש שינוי  בחדות בקול כשהוא עושה זאת.

2 שדרן :
אתה לוקח את הכיסא הביתה או מה ?
השדרן פונה לגדי סוקניק ומחייך בשלב מסויים הוא מרים את ידו שבדרך כלל נשארת חבויה מה שמראה אולי על חוסר ביטחון מסויים גדי סוקניק פונה אליו מהכיסא ומחייך גם הוא אך החיוך נראה לי עצבני ולא אמיתי הוא נראה יותר כהעוויה של הפה.
3 גדי סוקניק :
יצטרכו למחוק את הטיפקס…. 

 גדי סוקניק פונה אל המצלמה משתמש הרבה בידיו בשפת גוף חזקה ונמרצת להמחשה שלדעתי מביעה על חוסר נוחות או עצבנות מסויימת.
4 השדרן : :ה….. מה שלומך ?

בשלב הזה הה… של השדרן מראה על בילבול מסויים  מה בעצם לאמר ברגע משמעותי כל כך בחייו של עמיתו.הוא מחפש מילים לאמר ,אם כי פניו כרגע שומרות על הבעה כביכול שלווה.
אבל זאת נקטעת לרגע וכמדומה שהוא שואל את עצמו ולא רק את סוקניק מה פתאום עלה על דעתו של סוקניק לבצע צעד מדהים ולא הגיוני כל כך .
5 גדי סוקניק :
מצויין. תשאל למה וככה ?
גדי  סוקניק מנסה לשדרר אווירה של ביטחון של מי שיודכ בדיוק מה שהוא עושה  ,אבל מניף את ידו ומראה על שפת גוף חזקה למרות ניסיונו לשדר לצופה שלווה וביטחון בצעדיו.
6
השדרן : למה וככה זה כתוב על הכיסא ?
. השדרן מניף את ידו בניסיון ליצור הומור ולשבור את המתח.


7 גדי סוקניק : זה בגלל שכל הכיסאות פה מסמרטטים מהר מאוד בדסק . כי עובדים עליהם 24 שעות כל הזמן והכיסא הזה שומר על הגב יציב והכיסא היחיד שנשאר נוח לי . אז סימנתי אותו כדי שלא יקחו לי גם אותו!

 גדי ממשיך לבטא כאן שפת גוף חזקה ונינוחה יותר של מי שבטוח במה שהוא עושה ומפגין חוש הומור. הוא מזיז את ידיו ומרים אותם שוב ושוב .
8 השדרן : ה…. שמע אתה איש קר רוח למדי אני יודע עד כמה אתה מתרגש הלילה בכל זאת ?

השדרן מחייך,מניד את ראשון בהסכמה כביכול עם סוקניק ונראה כמתרשם מביטויי הביטחון של סוקניק
אבל הה….. מראה שוב על חוסר ביטחון מה לאמר בדיוק במצב כזה
בנתיים תוך כדי שהוא מדבר השדרן שומר על מעין חיוך קבוע שהוא יותר מעין העוויה של הפנים. 
כביכול הוא נהנה לשמוע  ומתרשם מכל דבר שיש לסוקניק לאמר .
9 סוקניק :: בואנה! אם אתה תמשיך ללחוץ עלי ככה אז בסוף באמת אני אתרגש כמו שצריך. .אני מניח שהמפלס יעלה לקראת המהדורה….בעיקר לקראת סיומה.. .
– גדי ממשיך להפגין ביטחון ומחייך אבל מתנשם בחוזקה וכמדומה שהשימוש בסלנג "בואנה " מראה שהוא פחות בטוח משהיה רוצה שהצופים יחשבו.הוא מניף את ידו תוך כדי הדיבור. המטרה היא לנסות להפגין"עסקים כרגיל"
אבל כאן במילים הראשונות של המשפט הוא נראה פחות בטוח מעצמו משהוא נראה קודם לכן ולאחר מכן כאילו לו עצמו יש מחשבות שניות בעניין.
10 השדרן : טוב אנחנו נשתדל לעשות קצת מאמץ ה….חוזרים להיסטוריה."

השדרן מהנהן כאילו הוא כיבכול מבין את סוקניק ופונה בנמרצות וביתר ביטחון לסיכום "חוזרים להיסטוריה ".

והתוכנית עוברת לסגמנט הבא בתוכנית שעוסקת במפגש של סוקניק עם בנימין נתניהו בנסיבות מקבילות כמה שנים קודם לכן כאשר עזב את עבודתו בערוץ הראשון למה שהתברר לבסוף כשדות ירוקים יותר.ובכך יש ניסיון נוסף מצד סוקניק לשכנע את הצופים שהוא יודע בדיוק מה שהוא עושה.

סיכום ומסקנות

בצפייה בקטע נראה לי שהשיחה בין סוקניק והשדרן השני אין טיבה ככברה. השדרן השני אם כי שומר על ארשת פנים חייכנית נראה כשואל את עצמו איזו שטות נפלה על סוקניק לעזוב את תוכנית החדשות היוקרתית ביותר בטלוויזיה ואת יונית לוי בעבור עתיד לא בטוח מחוץ לחיק החמים של ערוץ 2. חוסר הביטחון שלו מופגן בכעכועים החוזרים ונשנים שלו שמראים שהוא מידי פעם מוצא את עצמו חסר מילים בפני מה שנראה לו כהחלטה אידיוטית  באופן קיצוני של עמיתו

.
גדי סוקניק לעומתו מנסה להפגין ארשת ביטחון של מי שיודע היטב מה שהוא עושה ושקל היטב את התוצאות וההשלכות האפשריות,וכבר היה שם במצב הזה כאשר עזב משרה דומה בערוץ הראשון.

 אולם שפת הגוף שלו נראית כמצביעה על חוסר ביטחון בהחלטתו .
בהתבסס על המאמר שהוזכר למעלה של חמו ובלום –'קולקה שקובעה שיש למעשה שני סוגי שיח במסגרת שיח קבוצתי או דיאלוג האחד הוא פנים קבוצתי והשני מיועד יותר ל"צרכי חוץ" נראה לי שזה בהחלט נכון במקרה הזה שבו יש שיח שנראה מכוון כולו כלפי חוץ אל הצופים מצד השדרנים ומיועד להם.
אבל למעשה נראה שבמקרה הספציפי האישי הזה של שדרן שעוזב נראה שהיה גם שיח פנימי שאם כי השומעים שמעו אותו הם לא בהכרך הבינו את מלוא משמעויותיו שהיו יכולות להיות מובנות רק לשדרנים עצמם ואולי לעוד כמה אנשים "שמבינים " אבל לא לצופה הרגיל בתוכנית שאין לו את הידע הפנימי שישנו לאנשים האלה.
נראה לי שלא הצלחתי להעתיק את הדו שיח במדויק מאחר שהוא כלל גם שיח לא מילולי שהיה בעל משמעות ובמקרים מסויימים כנראה רק לשני האנשים שיודעים דברים שלא בהכרך מובנים לצופים כמו העניין עם הכיסא שנראה כאילו הוא מבוסס על בדיחה פרטית וותיקה בין סוקניק ועמיתו עם משמעויות משנה שונות שכנראה אינן מוכרות לאף אחד' מלבדם.

כפי שאפשר לראות מהתעתיק אני פירשתי את הדו שיח כמראה על חוסר ביטחון והתרגשות מצידו של סוקניק ומצד המנחה לגבי המשמעויות ועצם הנכונות של צעדו.
אולם זוהי פרשנות אישית בלבד שלמעשה אינה נתמכת במילים עצמן אלא כנראה מהנחות יסוד שיש לי לגבי החששות של אנשים ושדרנים וותיקים לעזוב משרה נחשקת של שדרן ראשי במהדורת החדשות הנצפית ביותר זאת של ערוץ 2 .
אני מפרש את שפת הגוף ואת הכיעכועים השונים של השדרן כמראות על חוסר ביטחון וחוסר ודאות כזה. אולם אין בכך הוכחה חותכת לנכונות מסקנתי זאת שאותה אפשר להשיג רק מקריאת מחשבות של שני הדוברים השדרן וגדי סוקניק או עם ראיונות מפורטים עימם לאחר השידור. .

הפרשנות שלי היא הפרשנות שלי והיא בהחלט אינה מכסה את כל האופציות לגבי מה שבעצם נאמר באותו דו שיח פנימי שהיה מובן רק לסוקניק ועמיתו.

בכל מקרה גדי סוקניק כיום ירד ממעמד הסלבריטי שהיה לו בתקופתו בערוץ 2 הוא שוב אינו דמות בולטת בתקשורת הישראלית ואפילו מדורי הרכילות הפסיקו לעקוב אחריו.

ספק רב עם בעתיד הוא יעורר באופן מיוחד את זעמה ותסכולה של איזו דמות בולטת כפי שאירע במקרה של משה קצב.
,

 

וראו גם

השידוור האחרון של גדי סוקניק
גדי סוקניק בויקיפדיה

כתבות על גדי סוקניק

תיקון שבועות

 

ד"ר אלי שי , מחבר הספר "משיח של גילוי עריות " אחד המומחים הגדולים ביותר לנושאי השבתאות והפרנקיזם ואחד המומחים הגדולים ביותר כיום לנושא המיסטיקה והקבלה בספרות ובתרבות העברית,וגם ראש פורום מיסטיקה באתר "ynet " מצטרף לצווות הכותבים הקבוע של האתר .
יצירתו הראשונה שתתפרסם כאן היא בהחלט לא טיפוסית למה שיתפרסם בהמשך  ,זהו שיר על חג השבועות .

לעתיד נפרסם כמה מממאמריו הישנים של הד"ר שי שראו אור בעיתונות הכתובה וליחם בהחלט לא נס. וגם דברים חדשים. .

 

השבעות קליפות המתקנים

אלי שי

וכל (אותו) הלילה ערב חג הנ"ל
היינו עושים התקנות
במו ידיים מתקינים
מברישים מטאטאים מסמרטטים
מפיקים קולות הצחצחות
תאך תאך תאך דופקים נקיונות
מתחסדים חסודים עם קונינו
וככה עושים תיקונים כבדים
מנגרים שולחנות שבורים עקומים
קרועים לא ערוכים בכלל
ואחר כך נחים קצת
כבר בקושי מסוגלים לקחת אוויר נגמר הנשימה
אבל בולעים מים מהברז גולו גולו בשלוקים חזקים
עושים לעצמנו מעט נעים נעימה מנעמים קטנים
מרא מרא שיקוי ממותק מנעומה
כוסות פלסטיק במזנון מקלות מלוחים ערכיים כמו שפעם
בורקס רוגלאך מעמולס שומשומין כיבודים צנועים
עושים הנעמות בהפסקות אומרים רות רותי
בחייתאק אל תעברי עכשיו על נקי
אחרי מה שגמרנו חתיכת ריצפה ההיא
תני שתתייבש שתנוח דעתנו שנפוש קימעא
תלכי מסביב לבל נתייגע לגמרי לגמרי
עד כלות עד חלות
אני ומושיקו העוזרת בית עורפה והמנקים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן
והאדון מפקח יגאל תגאל ועובד משק נחום תקום ת"ק פרסה
ואחר כך שוב חוזרים לעשות התקנות
שולפים איש נעלו
סוחטים סמרטוטים יחפים אל תוך אסלות
מקרצפים אריחי הקרמיקה מזויפה
צועקים מים מים נתזים תשפוך עוד
עובדים בבולמוסים מפזרים אבקות רם ספציאל מתייגעים
כמו פועלים שחורים זרים
מתי שבעלהבית נסע
חופשת סקי בחגים התחלת הקיץ
והשאיר אותנו לעבוד רצה קצת התקררות
לבדנו בחצי חינם מתפחדים מן משטרת הגירה
עושים עבודה שלנו בלט בלט מתגנבים בשו שו
והייתי אומר לחברים המתעייפים עלי
כפרת עוונות נשמה אחים שלי
תאכלו תפוחין מזן קדיש לוז
בשביל ההתחסנות תקנחו בחלווה קון לוקום
קצת לאכול מן הלחם לצבוט הפיתה
עם מלפפון כבוש להשיב רוח של הנפש
להחליק על הקיבה בעבור ההתקנחויות
והייתי מסניף טקסטים משכפול המסמכים
למען הישאר ערים כל הלילה
מריח הספירט של הזירוקס
הקדום בחברותא של המיתותא
בניחותא במתיבתא דתהומא רבה
ועוד פעם שוטפים אקונומיקה עוצמתית
אייג'קס אייג'קס בריחות הפריחה
יורדים על הליכלוכים רצח
מתקינים בלי הפסקה
עד שכל החורים התחילו יוצאים
אלו הג'וקים קינג סייז לא אמריקנים גדולים
מה קוראים אותם תיקנים
וככה היינו עושים השבעות שם
נקיונות מצרפים הבלאטות
משפיעים שפע וואקס אור הצחצחות
שוטפים בזרנוקים
ועוד משתטחים ממש על הספונג'ות
בכריעת אפיים בהשתחוויה
והיו שם סופרים מה שנחשבים
ומשוררים נעימי זמירות מנוקדות
שורוק שורוק חולמים חסרים
ומניין תלמידי חכמים שלמים שבלכתם
תיכף כותבים מזכירים עליהם אוי לספינה וככה
שאבד הקפיטן שלה ואויה וכאלה
מתבקשים במיידי למתיבתא דמעלה
והיו גם אנשי רוח שמשפיעים בוא נגיד מפוח רוחות
סליחה על הביטוי במחילה והשבעות
ומשפיעים התקהלויות דעות
והיו מראות חשבונות הנפשות
וכל זני מתקנות מקצועיות
מעבירות סדנאות
נשים צדקניות מתוקנות כהלכה
ואפילו מקובלות מגדריות נחושות
חסודות כוסיות קורקטיות מריחות פאטצ'ולי מוגזם
מתרגלות טאנטרה ברוח מקורות התושב"ע והבת של השל
מקריעות טקסטים מאללות מילים בעלמא
בעורבא פרח בכאלם פאדי בבילבול המוחות בתנוחת הלוטוס
זורמות ממקום של הקשבה ומלאות
שנוסעות למזרח מתרחקות וחוזרות מוארות
ומנעימות לרות מרא מרא שיווא קרישנה ועוברות הלאה
במקלעת השמש בפקעת הצ'אקרה
אבל בעלות הבוקר אלא מה ככלות כל הניקיונות
עייפים לאללה מרוטים כמו ספונג'ות סחוטות
מדיפים אקונומיקה פורטה
ראינו פתאום אללה יסתור באור המדמדם עלינו
קליפה קשה עבה מה קוראים אותה עוגי מגולוונת
צימחה לנו ספחת מגובנת על עור כפות היידיים
לא עזרו כל קירצופים שבעולם
בורית לבונה ואפילו כלים שפכטל
וסכיני גילוח פירמה ג'ילט לא הועילו כלום
לנתק כוח קליפה מגובננת גרועה הזו
קליפה דינוזאורית ממותא אחת
יה אללה שלה כמה מגעילה לא גאולה
דבקה בנו להדבקה קוראת לדבק הרע
מגיפה אור החיים עולית בתריסים
ועורפה אמרה על הפנים של החבל על הזמן הלך עלינו הקלף אבל אני באמת לא מבינה איך התהפך גלגל אחרי כל התיקנאות נמרצה הזאת והניקיונות הממושכות
זה לא יתכן חארם עלינו ועוד בערב חג בלי לישון
ככה לעשות לא מאמינה כולה זה מה יצא בסוף .

ראו גם

המשיח מאיזמיר

קומיקס לא רק למבוגרים : סיפורי הקומיקס של ארז צדוק

הקומיקס נחשב בעיני רבים ( מבוגרים בדרך כלל ) כז'אנר שמיועד רק לילדים .האמת היא שהוא כבר מזה שנים לא כזה, הרוב המוחלט של היוצרים בו בחו"ל ובישראל מפרסמים סיפורים המיועדים לבני גילם ( גילאי 20-30-40 ) ולילדים קשה מאוד למצוא בו חומר המתאים לגילם . ארז צדוק הוא יוצר קומיקס צעיר שמנסה להשלים את הפער המתעצם.

ארז צדוק הוא קומיקסאי צעיר ומוכשר שפירסם את הקומיקסים "זולה" ואת "מקס ", בהוצאת פריקומיקס. החוברת מיועדת לילדים וגם לקהל בוגר יותר, אך צעיר בנפשו ( כמו מרבית חובבי הקומיקס עלי אדמות אני מניח )
ולהלן סקירה על החוברות שפירסם עד כה.
הזהרה : המבקר בהיותו מבוגר אינו בהכרך קהל היעד של חוברות אלו ולכן לא בהכרך מבין אותן כמו קהל היעד הטבעי שלהן.

זולה הוצאת פריקוטמיקס ,2007 30 עמודים
מקס הוצאת פריקומיקס ,2008 30 עמודים
כתב וצייר ארז צדוק

זולה


"זולה " הוא סיפור פשע ומתח הומוריסטי המזכיר קצת את סירטי אינדיאנה ג'ונס וגם סרטים אחרים ) , זולה התפרסם במקור כמדור בהמשכים בירחון "זבנג". כך שהחוברת היא בעצם אוגדן שמרכז את כל הפרקים.
זהו סיפור על עולם של בעלי חיים אנושיים שיוצאים לחלץ אוצר משן דרקון
. בראש המשלחת עומד פרוייד ברוז אומלל שעורר את זעמו של קטמון החתול בוס של כנופיית פשע כשהעז לשדוד אותו ונשלח לביצוע המשימה המסוכנת שבסופה יחוסל. ביחד עם שתי "חתולות צמרת " נקבות חייתיות סקסיות
אבל אליה וקוץ בה יש מתחרה משעלי השועל מנהל מוזיאון שמזכיר את אינדיאנה ג'ונס הארכיאולוג
במסע משתתפים גם שני פושעים מגניבים אריה ונמר שמזכירים יותר מכל דבר אחר את הרוצחים השכירים מהסרט של קוין טרנטינו "ספרות זולה "
בדרך הם נתקלים בשלד חי שמפתיע גם אותם ושאר מרעים בישים לפני שהם משיגים את ביצת הזהב במיטב מסורת אינדיאנה ג'ונס וגוברים על הרעים.

החוברת הזאת היא יוצאת דופן בכך שהיא מיועדת במופגן לקהל הצעיר יותר של ילדים בני אני מניח 10-12 .קהל שאכן יש מעט מאוד קומיקסים שמיועדים לו ספציפית להוציא כמובן את המקום שבו הופיע בהמשכים במקור "מגזין זבנג" של אורי פינק שמיועד לקהל הזה.
הסיפור הוא קולאז' של השפעות מיצירות קולנועיות שונות והקומיקס אם כי הוא מיועד לילדים יש בו רמזים מופגנים לאלימות וסקס , אבל לא חשוב. גם ילדים קטנים היום מודעים היטב לקיומם של כאין אלה .

מקס

 


החוברת החדשה יותר של צדוק "מקס " מיועדת גם היא לקהל הזה.
חוברת זאת נוצרה במקור ב-2003 כחוברת "מגירה " שניתנה חינם לכל מי שביקש .
לאחר כמה שנים צדוק חזר אליה וכתב וצייר אותה מחדש שוב כחוברת מקצועית נמכרת בחנויות.
זהו סיפורו של תלמיד התיכון המגניב מקס שפוגש בחורה יפהפייה בביתה ספר והוא כמובן נדלק עליה ,אך מוצא לתדהמתו שבריון הכיתה "בוקי האיום " האימתני מעוניין בה גם הוא.ואם כי אין לו אומץ לגשת אליה בעצמו הוא דואג להפוך את חייו של כל מי שיש לו אומץ לכך לבלתי נסבלים באמצעות סדרה של מהלומות יבשות.
איך יתגבר מקס על בוקי האיום ? עד שיתגבר עליו הוא נאלץ להימלט מכריש אימתני אגב גלישה בים בקטע לא רלבנטי לסיפור העלילה ולבסוף מכין תוכנית להבסתו בעורמה של הבריון אך זאת מסתיימת בלא כלום
(ספויילר ספויילרס פויילר !!!!)
הוריו של מקס עוזבים את השכונה מאחר שראו שכל כך קשה לו שם והוא יאלץ לעזוב את בית הספר ואת הילדים ששם. סיום מתוחכם אך גם מאכזב שבו כל מה שתוכנן ובוצע למעשה הסתיים בלא כלום .הסיום הזה אין לי ספק יאכזב גם את הקוראים הצעירים שיישארו מאוכזבים כמו מקס ,הם ציפו לראות את מקס המתוחכם מערים על הבריון ובמקום זה הם מקבלים סיום שבו הכל נפסק לרגל מעברו של מקס מהשכונה.
עבור מבוגרים הייתי מקבל סיום כזה כחלק מהחיים , אילו הייתי קורא ילד הייתי זורק את החוברת בזעם לפח.
קומיקסים לילדים
פרט לשני יוצאי הדופן האלו יש מעט מאוד קומיקסים בשוק שמיועדים לקהל הצעיר יותר שהרי רוב הקומיקסאים מעדיפים לכתוב ולצייר עבור קבוצת הגיל שלהם ( בני העשרים –שלושים –ארבעים בדרך כלל ) והיצירות שלהם ללא קשר לאיכויותיהם הן כמעט תמיד בהחלט לא מתאימות לילדים .
וזהו שינוי דרמטי אפשר לאמר מדהים לעומת המצב שהיה קיים לפני עשרות שנים הן בחו"ל והן בישראל כאשר קומיקס נחשב כמיועד אך ורק לילדים ואפשר היה למצוא אותו אך ורק בעיתוני הילדים . כאשר כבר הופיעו סיפורי קומיקס בשבועונים שנועדו במופגן למבוגרים כמו "רותי " של דוש בשבועון "העולם הזה" הם בדרך כלל היו קצרי ימים ולא השאירו חותם רב .ואחת הסיבות שיוצרים
"חשובים" נמנעו מלעסוק בקומיקס הייתה מאחר שזה נחשב "מיועד לילדים ".
וכיום כאשר סופרים כמו אתגר קרת ואחרים כותבים קומיקס הן עושים זאת במטרה ברורה להראות לכל שזהו "לא רק מדיום לילדים אלא גם מבוגרים יכולים להיהנות ממנו".
הם כבר לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד ,אני מעריך ש-90 אחוז מכלל הקומיקסים היום מיועדים בלעדית לקהל הזה.
אז היום המצב התהפך. קומיקס היום הוא ברובו "מדיום לצעירים ולמבוגרים ". .ויש מעט מאוד יצירות שמיועדות לקהל הילדים ושאין בהם אלימות וסקס מוגזם.
ארז צדוק מנסה למלא את החסרון הזה .
עד כמה הוא הצליח ?

 אני כמבוגר נהניתי מסיפוריו במידה סבירה מאחר שהיו בהם כל מיני קריצות עין של התרבות הפופולארית שאני כמבוגר היכרתי ונהניתי מהם.

נראה לי שילדים יהנו עוד יותר מהעלילה המפותלת והמתפתלת המלאה בשינויים דרמטיים ומהירים ובהומור אם כי יש מקום לשיפור ביצירת הסיפור הראשון שלא באמת ריתק אותי ו"מקס " שהתחיל כהבטחה מסקרנת לסיפור על חיי בית ספר הסתיים באכזבה גדולה בניסיון נואש להצחיק ניסיון שנכשל.
יש לקוות שהוא יצליח יותר בפעם הבאה. .
יש לקוות שיהיו יותר סיפורים מסוג זה שיייעודו לקהל הצעיר יותר שיש מחסור גדול ביצירות קומיקס טובות המיועדות לו מהסוג שפעם היו בארה"ב מאת יוצרים כמו קרל ברקס שכתב סיפורי קומיקס על דונאלד דאק שנחשבים היום כיצירות מופת. אבל האמת היא שכיום גם בארה"ב יש מחסור ביצירות קומיקס טובות באמת לילדים,ככל שקומיקס ההופך שם לז'אנר ל"מבוגרים בלבד". יש לקוות שמצב כזה לא יקרה גם בישראל .ו"זולה " ו"מקס " הוא דוגמה טובה של מה אפשר לעשות בתחום זה

אבל אנחנו מחכים ליצירות טובות עוד יותר מהניסיונות הראשונים ההססניים של צדוק בתחום הזה שיראו שיש מקום גם לקומיקס לילדים. .

ראו גם

פרטים על ארז צדוק
האתר של ארז צדוק

הבלוג של ארז צדוק

ראיון עם ארז צדוק
אמיתי סנדי על ארז צדוק

מקס

הרפתקאותיהם של שירית ורענן מאת ארז צדוק

חלומות האימה של קתולה'ו

The Necronomicon by Christian Matzke

 

לפני עשרות שנים חי ופעל בארה"ב סופר האימה המפורסם והמשפיע ביותר של  המאה העשרים ה.פ.לאבקראפט שיצר מיתוס שלם על ישויות אדירות עוצמה מכוכבים ומימדים אחרים ששלטו בכדור הארץ לפני מליארדי שנים ועזבו .אבל יום אחד בעתיד הן תחזורנה .ויש כתות שמנסות להחזירן באמצעות ספרי כישוף מפחידים ואדירי עוצמה כמו הנקרונומיקון .

 הסיפורים של לובקראפט לכדו את דמיונם של אלפים .אפשר להגיד שיצר סוג אמונה חדש. לסיפורים של לובקרפט נכתבו מאות המשכים בידי סופרים אחרים .
הנקרונומיקון הוא ספר בדיוני אבל היום קיימות כמה וכמה גרסאות שונות שלו בשוק .
הסופר המומחה בקבלה  מיסטיקה כישוף ואירגונים חשאיים  אלכסנדר ריבלקה כתב סיפור פנטזיה שמביא את הנקרונומיקון  לראשונה  _( אבל לא לאחרונה ?) לתל אביב .

לבקשתי הסיפור תורגם לעיברית בידי פבל יצקוב. ומופיע כאן לראשונה בעברית.

 

המתרגם פאבל יצקוב הוא סטודנט להיסטוריה של העולם המערבי באוניברסיטת בר אילן.
הוא חובב פנטזיה, מד"ב ובעיקר משחקי תפקידים. ושחקן וותיק וידוע של משחקי תפקידים מגיל 10. בשנים האחרונות הוא משחק בעיקר במשחק התפקידים של "קריאתו של קתולהו" ובהרחבה שלו "דלתה גרין" שמבוססים על כתביהם של ה.פ. לאבקראפט וממשיכיו. הוא משמש בעיקר כמנחה של קבוצות משחק. דוגמה למשחקים שהריץ בביגור (כנס משחקי התפקידים הגדול בישראל), שנערך בפסח האחרון: יש כאן  
הוא פירסם מספר מאמרים שהופיעו באתרי אינטרנט שונים:

 

 

 

 

חלומות האימה של קתולה'ו

 

מאת

אלכסנדר ריבלקה
(מסדרת "הבלש האינטרנטי")
הופיע במקור ברוסית ב"וסטי " ב-1998.

תרגם מרוסית: פבל יצקוב

החיים בפני עצמם הם איומים ונוראיים ועם זאת, כשאנו לומדים עליהם ולו מעט, אנו מגלים אמיתות שטניות כאלה שגורמות לחיים האלה להיראות איומים ונוראים פי מאה.

ה.פ. לאבקראפט

"אין שום קתולהו,אין שום עיר בשם ר'לייח והאסטור שאין לנקוב בשמו אף פעם לא נשא לאישה את שוב-ניגוראת'. זה הכול סיוטים של עם שנעלם מזמן".

פרק 1 – שוב- ניגוראת- העז האפלה מן היערות בעלת אלף הצאצאים

לפעמים קשה לתפוס את הגבול הדק שמעבר לו החלום (ומה הם החיים אם לא חלום מתמשך?) הופך לסיוט מפלצתי. בשבילי זה התחיל כשראיתי אצל אחד המכרים שלי דיפלומה תלויה על הקיר. דיפלומה של אוניברסיטת מיסקטוניק.
"ואני חשבתי שאוניברסיטת מיסקטוניק זו בסך הכול המצאה של ה.פ. לאבקראפט" אמרתי, בעודי בוחן את התעודה שהעידה שידידי אכן קיבל תואר של דוקטור למטפיזיקה של ימי הביניים מאוניברסיטת מיסקטוניק.
"ואולי הנקרונומיקון הוא גם כן המצאה של לאבקראפט?" הוא שאל בגיחוך.
"כמובן. אתה רוצה להגיד לי שלא?" אמרתי בפליאה. "הספר של הערבי המטורף עבדול אל האזרד – האם הוא לא התקיים רק בדמיונם של סופר האימה האמריקני, המטורף לא פחות, וידידיו?"

 

"תבדוק באינטרנט, אותו אתה כל כך אוהב, ואתה תימצא שם את "הנקרונימיקון", תמצא שם את הספר השחור של פון יונץ על הפולחנים חסרי השם, ועוד הרבה דברים שלא הייתה מאמין בקיומם בלי לראות אותם במו עיניך. אוניברסיטת מיסקטוניק נמצאת במדינת מסצ'יוסטס, וגם את האתר שלה תוכל למצוא באינטרנט".
דבריו נגעו בי, כי אין דבר באינטרנט שלא יכולתי למצוא. כשחזרתי הביתה, הקשתי את הכתובת של מנוע החיפוש החדש:
להפתעתי, החיפוש על המילה Necronomicon העלה הרבה קישורים, הרבה יותר ממה שציפיתי, ויותר מזה, במערכת הפורומים היה פורום המוקדש לספר הנורא הזה – news:alt.necronomicon.
זה היה משהו שלא ציפיתי לו. הדבר הכי מפתיע היה, שבאחד האתרים הופיע הטקסט המלא המתורגם לאנגלית של ה"נקרונומיקון"! ואני הייתי בטוח שלא ה"נקרונומיקון" – הספר לזימון הרוחות – וגם לא המחבר שלו, התימני עבדול אל – האזרד, לא היו קיימים במציאות.
אני לא אמסור לכם את הכתובות בהן נמצא הטקסט של ה"נקרונומיקון", כדי שלא תסתבכו באירועים בהם אני הסתבכתי. כמובן שתוכלו למצוא אותו בעצמכם, אבל בלי עזרתי, כדי שמה שיקרה לכם לא יהיה עול כבד על מצפוני.
הורדתי את הטקסט של הספר למחשב (בנוסף לכמה טקסטים על אל- האזרד) והתחלתי לקרוא.
דרך אגב, האדם שפרסם באינטרנט את הטקסט של ה"נקרונומיקון" הסתיר את שמו האמיתי תחת הכינוי "קורונר" – כך קוראים באנגליה לחוקר של מקרים של מוות בטרם עת.

The Necronomicon
עבדול אל- האזרד, כפי שהיה כתוב באחד האתרים, היה משורר ומיסטיקן מהעיר צנעה שבתימן. במשך עשר שנים הוא ערך מסעות במקומות המסתוריים ביותר במדבריות ערב, למד אצל המכשף האגדי יאק – טואובה (השם לא ערבי, כפי ששמתי לב, כנראה שהוא היה אחד מהמכשפים הפגאניים), ביקר בהריסות של אירם והעיר חסרת השם – הריסות שנשארו בקצוות העולם המוכר של אותו הזמן מהציביליזציות האבודות של שומר ואשור. התוצאה של המסעות האלה היה הספר "כיתאב אל אזיף", הידוע לאירופאים בשם ה"נקרונומיקון". "ספר לזימון המתים", כך תירגם את שמו אחד המלומדים של קונסטנטינופול תיאודור פילטאס.
איבן – חאליקן, הביוגרף הערבי של אל האזרד, מתארך את כתיבת ה"נקרונומיקון" לשנת 730. בשנת 738 "הערבי המטורף" (כך כינו את המחבר של ה"נקרונומיקון" בני תקופתו וכנראה בצדק) נפח את נשמתו. איבן – חאליקן מתאר את מותו כך: "נרצח על ידי זוועה בלתי נראית כלשהי בשוק של דמשק".זה, אם להודות על האמת, גרם לי לתחושת פקפוק – מאיפה הביוגרף יודע שאל האזרד נרצח אם הזוועה הייתה בלתי נראית? עם זאת החלטתי שלא להתעמק בנושא, כדי לא ללכת בעקבותיו של הערבי המטורף. נמשיך. ב-1228 הגרסה היוונית תורגמה ללטינית, ב-1501 אלד מנוצי, המייסד של בית הדפוס הראשון באיטליה, הדפיס את הגרסה היוונית של ה"נקרונומיקון". ב-1583 ג'יון די, האלכימאי והמיסטיקן האנגלי, מצא את הגרסה הלטינית של ה"נקרונומיקון" בעת ביקורו בפראג בהזמנת הקיסר רודולף ה-2 ותרגם אותו לאנגלית שלוש שנים מאוחר יותר (מעניין אם הגרסה שאני אקרא היום היא התרגום של ג'יון די או תרגום מאוחר יותר?).


ג'יון די נתן לחיבור של הערבי המטורף את השם "ספר השמות המתים" – השם הזה נשמע לי השם המתאים ביותר מבין השמות לספר ששמעתי. דרך אגב, מה פירוש השם המקורי, "כיתאב אל אזיף"? אני לא דובר ערבית (ובנוסף מדובר כנראה בניב התימני של השפה הערבית) ולכן הפיתרון שנראה לי הכי פשוט היה לגשת לבית הכנסת התימני הקרוב ביותר ולבקש מהבאים לשם תרגום.
מצאתי כיפה (יש לי שתי כיפות – את השחורה אני שם בלוויות ואת הלבנה בחתונות ובר מצוות. אחרי מחשבה, בחרתי את השחורה) והלכתי לבית הכנסת כשבדיוק הגיע הזמן לתפילת "מנחה" (בתי כנסת בתל אביב פשוט סגורים בשעות אחרות של היום).
אחרי חיפושים מצאתי בית כנסת תימני ונכנסתי פנימה. היו שם 9 אנשים – חסר אחד למניין.
"אתה תהיה העשירי!"- אמר לי בשמחה תימני צעיר, כנראה האחראי על בית הכנסת או השמש.
"מתחילים את התפילה!" הוא צעק למשתתפים.

 "סליחה, אבל יש לי לפני זה שאלה אחת- מה פירוש המילים "כיתאב אל אזיף?"".
הוא עשה תנועה עם הכתפיים:"לא יודע, אני נולדתי בישראל".
"תישאל את הרב מטוף" והוא החווה לי לעבר יהודי זקן וכהה עור בעל זקן שיבה מתולתל. הוא בדיוק קם כדי לגשת אל הבמה. הצלחתי לתפוס אותו לפני שהוא התחיל בתפילה.
"אולי תוכל לתרגם לי את המילים "כיתאב אל אזיף"?"
הוא זרק אלי מבט מהיר וחשדני: "למה אתה שואל?"
"אתה קורא אנגלית?" עניתי אני בשאלה על שאלה.
"לא. הפירוש של זה הוא:"ספר על הרפואה". "כיתאב" לא מזכירה לך את המילה "כתב", כלומר "את הכתוב"?"
"נכון. תודה רבה".
"תישאר, כדי שיהיה לנו מניין בשביל התפילה?"
"כמובן, כמובן".
הם החלו להתפלל וגם אני לקחתי איזה סידור כדי להיות כמו כולם… בהפסקות בין חלקי התפילה, כאשר הרב מטוף הרים את הראש כדי לראות אם המתפללים מספיקים לקרוא אחריו – שמתי לב שהוא עוקב אחרי במבטו. עם זאת, יכול להיות שזה היה רק הדמיון שלי שעבד שעות נוספות אחרי השיטוטים שלי באינטרנט היום.
לקראת סוף התפילה, נכנסו לבית הכנסת עוד שני תימנים (החלטתי כך ע"פ החזות שלהם, הם היו כהים ובעלי שיער מתולתל כמו שאר הנוכחים), מה שפטר אותי מלהישאר גם לתפילת "ערבית".
מיהרתי הביתה, ל"נקרונומיקון". לפני שיצאתי הספקתי להסתכל בטקסט של הספר שהדפסתי בחופזה במדפסת – ריפוי היה הדבר האחרון שספר זה נועד לו.
אם כבר מדברים על כך שבאינטרנט צריכה להיות איזושהי צנזורה, דבר ראשון הייתי אוסר את קיומם של אתרים המפיצים טקסטים שכאלה – הרי הם ממש מפיצים מחלות נפשיות.
קורונר פתח את הגרסה שלו ל"נקרונומיקון" באזהרה נבונה, כתובה באותיות גדולות: ""הנקרונומיקון" הוא ספר מאגי, אשר משחרר כוחות פסיכולוגיים אשר עלולים להכריע אתכם! זה לא משחק!" אח"כ היה ציטוט מספר איוב:"יקללו אותה המקללים את היום, המוכנים לעורר את הלויתן".
בחושבו את משימת הפחדת הקורא הפוטנציאלי למושלמת, קורונר פתח את המבוא עם הצגת הדמויות, אשר רבות מהן היו מוכרות לי מספריו של לאבקראפט.
אם להודות על האמת, מעולם לא הייתי מעריץ של סופר האימה הזה – היצירה שלו נראתה לי יותר מדי תלושה מהמציאות. לא שיערתי שהמקור ליצירתו הזוועתית של "האמריקני המטורף",שנקרא לו כך בדומה ל"ערבי המטורף" (הגם שנסיבות מותו של לאבקראפט היו מסתוריות לא פחות), הייתה המציאות של החיים עצמם.
אזאתות', שוב- ניגוראת, יוג- סותות', זהו שמם של האלילים מהפנתיאון השומרי אשר הופיעו ב"ספר השמות המתים". וקתולהו- בכל זאת זכרתי דבר מה על הדמות האהובה ביותר של לאבקראפט. דמוי אדם ענקי עם פרסות, ראש של תמנון וכנפיים של עטלף – ודאי תוצר של הזיה מטורפת.
תיאור המפלצות עייף אותי והחלטתי לצאת לטייל, לנשום קצת אויר צח (לקראת הערב מזג האוויר בת"א נהיה קצת יותר קריר) ובדרך גם לשתות איזה בקבוק בירה. חיפושי אחר בירת ה"גינס" הכהה , הבירה האהובה עלי, הובילו אותי לרחוב על יד בית הכנסת התימני שביקרתי בו לפני כשעה וחצי.
בחצר, למרות השעה המאוחרת, הייתה התקהלות של אנשים. התקרבתי ואז פנה אלי האחראי על בית הכנסת: "טוב שעברת על יד. תוכל שוב להשלים את המניין? פשוט כמה מהאנשים צריכים לצאת לעבוד במשמרת לילה."
"מה, עוד לא התפללתם מעריב?" שאלתי בפליאה.
"לא, יש אצלנו לוויה. אנחנו חייבים מניין בשביל לומר קדיש".
לא היה לי נוח לסרב, למרות שאני לא סובל הלוויות. נכנסתי לחצר בית הכנסת. שם, על שולחן שהוצא החוצה עמד ארון הדומה לארון קבורה, אשר היה סגור משום מה. מסביב עמדו אותם האנשים שראיתי בזמן תפילת "מנחה" באותו יום, לא ראיתי שם לא נשים ולא ילדים.
"איפה הקרובים של הנפטר?" שאלתי בלחש את האחראי (הוא הציג את עצמו כיעקב).
"לא היו לו כאן קרובים. הוא עלה מתימן רק לפני כמה חודשים, ולפי השמועות, כל משפחתו נשארה שם". בזמן שדיברנו הרב מטוף אמר קדיש.
"ממה הוא מת?"
שאלתי "ולמה הוא בתוך ארון ולא על אלונקה?"
"ככה יותר טוב" ענה לי יעקב בחוסר ודאות. "למה שאלתה על ה"כיתאב אל אזיף מקודם?" הוא שאל במפתיע.
"הרי אמרת שאתה לא יודע מה זה ה"כיתאב אל אזיף"" תקפתי במקום לענות.
"אני לא יודע את התרגום של זה אך על הספר שמעתי. ומאיפה אתה שמעתה עליו?" שאל התימני.
"מצאתי אותו באינטרנט" עניתי בהתחמקות "בשפה האנגלית. אתה קורא אנגלית?"
"בקושי" הוא הודה.
הרב סיים לומר "קדיש" והגיע אוטובוס כדי להוציא את הארון עם הנפטר מחצר בית הכנסת. כבר פחדתי שאני אצטרך לנסוע איתם לבית הקברות, אבל אז חזר עוד תימני והייתי פטור מלהשתתף בטקס המייגע של ההלוויה .
הייתי בטוח שגם הרב מטוף ייגש אלי כדי לשאול על "ספר השמות המתים", אך הוא רק נתן בי מבט נוקב בלי לומר שום דבר.


כשיצאתי מחצר בית הכנסת, קניתי שני בקבוקי "גינס" וחזרתי הביתה כדי לשקוע שוב בחיפושי באינטרנט אחר מפלצות שפרצו מדפי ה"נקרונומיקון" למרחב הווירטואלי.
די מהר מצאתי אתר מוזר בשם "מועדון המעריצים של שוב – ניגוראת" שהפיץ מידע על המיתולוגיה של "ספר השמות המתים". מצאתי אתר של "כנסיית השטן "  בכתובת:  http://www.churchofsatan.com/Pages/FAQnecronomicon.html   שהיה אוקיאנוס בלתי נדלה של מידע – לא ציפיתי שהמפלצות של ה"נקרונומיקון" יהיו כל כך פופולאריות.
מעריצי קתולהו אפילו איחדו את האתרים שלהם והקימו Web Ring שאותו מצאתי באתר  http://www.webring.com/hub?ring=cthulhu והוא איגד לא פחות מ-270 אתרים. שם גיליתי שלמעריצי קתולהו יש פורום משלהם: news:alt.horror.cthulhu . אימתו של קתולהו.
מה יכול היה לעניין את העולם המערבי המודרני באלילים שומריים כה עתיקים? הגם שלאבקראפט תיאר לא סתם פולחנים, שהתקיימו בשומר, אלא את הגרסה שלהם שנוצרה במדבריות ערב החוליות, כשלשם נדחקו שרידי התרבות האדירה הזאת מפעם. בערים שקמו בנאות המדבר, שהיו מופרדות אחת מהשנייה ע"י מדבר שכמעט לא ניתן היה לעבור בו, הדת השומרית הפכה לבדיחה אכזרית שדרשה דם וקורבנות אדם.
תימן בכלל הייתה מפורסמת בכל המזרח התיכון בדרווישים ובמכשפים שלה. הם העבירו את סודות הקאסטה רק לנבחרים והענישו באכזריות את מי שגילה אותם. יהודי תימני אחד שהכרתי סיפר לי (גרתי אז בקיבוץ), איך הוא מצא ניירות עם תיאורי כשפים בין הניירות שהותיר אביו לאחר מותו.
הוא לקח את כולם לגניזה – מקום קבורה לטקסטים קדושים.
"יותר טוב הייתה נותן אותם לי" אמרתי לו. התימני רק גיחך – הניירות כנראה היו בערבית.
מה הוא בעצם ה"נקרונומיקון" אם לא עצות לאלו הרוצים לזמן רוחות נוראיות שפעם סגדו להם שאריות השומרים שנדחקו למדבר? האקלים האכזרי הוליד אמונה אכזרית לא פחות.
אך האם יכול להיות שהאמונות הנוראיות האלה היו קיימות עד היום? היה כבר די מאוחר והחלטתי לשאול את השאלה הזאת את המכר שלי, זוכרים, את זה שהיה בוגר אוניברסיטת מיסקטוניק – המוסד שלפי לאבקראפט היה המרכז לחקר סודות של תרבויות נשכחות.
האם אני באמת צריך להסביר לכם למה ישנתי לא טוב בלילה ההוא?
בבוקר חלף במוחי הרעיון ללכת לשאול שאלות בבית הכנסת התימני – אבל הם מתפללים כל כך מוקדם ואני כל כך אוהב לישון… אם לומר בפשטות, ב-6 בבוקר הרמתי את הראש מהכרית, חשבתי על בית הכנסת ושוב חזרתי לישון – הפעם עד השעה תשע וחצי.
אחרי ארוחת הבוקר חשבתי שוב על בית הכנסת והחלטתי בכל זאת ללכת לבקר, אולי הוא יהיה פתוח. הגם שלא היו לי שום הזמנות דחופות והמכר שלי עבד עד הצהריים באוניברסיטת בר אילן.
בית הכנסת התימני היה בכל זאת סגור, אבל דבר אחד הפתיע אותי. במשך זמן רב לא יכולתי להבין מה בדיוק, עד שלא קלטתי – יום למחרת ההלוויה בד"כ תולים על דלת בית הכנסת את המודעה הבאה: "ברוך דיין אמת. בתאריך הזה והזה (תאריך עברי ואח"כ גם לועזי) נפטר הזה והזה (זיכרונו לברכה). אתמול הרי הייתה ההלוויה (נכחתי באמירת הקדיש), אבל היום אין לכך שום זכר. אני מתכוון – אין מודעה, דבר מאוד מוזר. לא פחות מוזרה הייתה העובדה שהמת שכב לא על אלונקה עטוף בטלית אלא בארון – ארון קבורה של ממש.
זה לא יכול להיות מנהג תימני עתיק – אחת הסיבות לכך שבישראל לא קוברים את המת בארון קבורה זה המחסור בעץ. ככל שידוע לי, במובן זה תימן אינה עשירה יותר מישראל.
"יכול להיות שמישהו פשוט לא רצה שאנשים יראו איך נראה המת אחרי המוות" חשבתי לעצמי "וגם ממה הוא מת?".
את כל השאלות האלה החלטתי לשמור לערב שבו אני אנסה שוב את הסבלנות של באי בית הכנסת.
לפני הצהריים עסקתי בבניית אתרי אינטרנט של חברות (אפילו הזמנות לא דחופות יש לעשות בזמן), אח"כ נסעתי לבקר את ידידי – אותו בוגר של אוניברסיטת מיסקטוניק.
קוראים לו דן והוא אדם עב בשר למראה – מה שהופך אותו ליוצא דופן בקרב האמריקאים הרזים ששומרים בפנאטיות על המשקל שלהם. אף פעם לפני זה לא שאלתי אותו איפה הוא למד, אבל עכשיו אני מבין – לטיפוס מוזר כל כך מתאימה אוניברסיטה מוזרה לא פחות, שרבים חושבים שהיא פרי הדמיון בלבד.
תפסתי את דן אוכל – הוא בלס צלחת שלמה של שיבולת שועל עם חלב. הוא משום מה חושב שאכילת שיבולת שועל הוא מתכון טוב להרזיה. ביקרתי פעם ברוזנות יורקשיר ובחוות שם האכילו חזירים בשיבולת שועל לקראת הפסחא. עם זאת, אני אף פעם לא מספר את זה לדן, כדי לא לנפץ לו את האשליות על כך שביום מן הימים הוא ירזה (בכלל מסוכן לנפץ לאנשים את האשליות).
הצגתי בפניו בקצרה את השאלות שלי, חברי השמנמן ניקה את הפירורים מהסנטר שלו, התיישב בכורסא שחרקה בקול מסכנות (ומה רציתם, זה 300 פאונד של משקל חי) והתחיל בסיפור:
– "אתה רוצה לדעת מה קרה לאמונות העתיקות היום? חשבתה פעם מה מסמלים האלילים העתיקים הללו? שוב- ניגוראת, התיש השחור…"
"זה אותו התיש שהיהודים הפילו מהצוק במדבר, אותו התיש שהיוונים סגדו לו בחגיגות הפראיות לכבוד אל השוכרות דיוניסוס… אח"כ התיש הגיע לאירופה- ועשה שם הרבה צרות…"
"לו סגדו המכשפות בזמן ההילולות הליליות שלהן ואינספור בני אדם הועלו על המוקד בגלל זה.
תולדה קודרת של התודעה האנושית- זו שוב- ניגוראת. אם יש משהו קבוע ומתמשך על פני כדור הארץ – זה לא מע
ה ידי האדם (הרי אפילו הפירמידות ייעלמו פעם) אלא פרי השכל האנושי.
בטח כאלה כמו שוב- ניגוראת – אותו דבר אפל, לא מודע, שמסתתר במעמקי מוחנו".
"אותו הדבר אני יכול להגיד גם על יוג-סותות , השומר על המפתח לשער (השער המוביל לצד האפל של התת מודע כמובן) ועל אזאתות , המבעבע והכופר הנמצא במרכז היקום (ומה הוא מוחנו, אם לא יקום קטן – ובכל אחד מאיתנו חי לו אזאתות) וכמובן על קתולהו, הישן במעמקי האוקיאנוס השקט בין הריסות העיר העתיקה רל'ייח".
– "אז בגלל זה גם היום יש באינטרנט מעריצים רבים של אלים עתיקים"?
– "כמובן! אף אחד לא הכיר את התת מודע האנושי טוב כמו השומרים, אפילו לא פרויד".
-"ומה הפירוש של שמות האלילים, איך הם נוצרו? בהקדמה ל"נקרונומיקון" מובאות כמה גירסאות של השמות.לזה שנקרא ב"ספר השמות המתים" קתולהו, השומרים קראו קתל- הו או קותולו, לאזאתות הם קראו אזג-תות ושוב- נגוראת …"
פה דן קטע אותי:
-" כמו שאתה יודע, השפה השומרית לא נכללת בקבוצת השפות השמיות. (פה הוא עבר לדבר בעברית- לפני זה דיברנו באנגלית). עם זאת, האם המילה שוב, לא מזכירה לך את השורש ש.ו.ב , שפירושו "חזרה"? וניגורת את המילה "לגור" – כלומר "גר". בקיצור, שוב – ניגוראת הוא זה שתמיד חוזר למקום מגוריו. בשם "יוג – סותות" אתה יכול להבחין במילים "הסתה" או "שטנה". זהו השטן בדת היהודית והנוצרית".
– "וקתולהו?"
-" פה אנו שומעים את המילים "קטל הוא". קתולהו – הוא מי שקוטל".
הגנבתי מבט לשעון – רציתי עוד להספיק להגיע לבית הכנסת התימני.
-" אתה ממהר לאנשהו, מוריארטי?" – שאל דן ששם לב לתנועה שלי.
– "כן, אני רוצה עוד להספיק לדבר היום עם מישהו שמכיר את קתולהו יותר טוב ממך".
-" יותר טוב ממני?" – דן קם מהכיסא באנחה כבדה – "זה בלתי אפשרי".
– "אז תגיד לי למה בטקסט תמיד מקשרים את שוב – ניגוראת עם אלף הצאצאים ? למה הם מתכוונים?"
– "אין פשוט מזה. אלף הצאצאים – זה המאמינים שלו, שכל הזמן מתחלפים. שוב – ניגוראת לא נולד אתמול ולא ימות מחר, ויהיו לו מאמינים כל זמן שהאנושות תהיה קיימת."
למרות שהיה נדמה לי שדן באמת סיפר לי הכול על האלילים השומריים, בכל זאת החלטתי לגשת לבית הכנסת – אני לא אוהב לשנות את התוכניות שלי.
בבתי כנסת בדרך כלל מקבלים את הבאים בשמחה, אך כשהופעתי השתרר במקום שקט מתוח.
זה לא מצא חן בעיני ולכן ניגשתי אל השמש בהחלטיות.
– "איך עברה ההלוויה אתמול?" שאלתי בעזות פנים.
– "בסדר" הוא ענה לי בחוסר רצון.
"משום מה אני לא רואה את המודעות שנהוג לפרסם במקרים כאלו"
הוא לא ענה לי, אך הרב מטוף קם ממקומו וניגש אלי.
"שוב באתה כדי לשאול על ה"כיתאב אל אזיף"?" שאל הרב.
– "כן, למה?"
– "חבל שאתה מתעניין בזה" הוא הסתובב ורצה להתרחק, אבל אני עצרתי אותו בשאלה:
"מה הייתה סיבת המוות של הנפטר מאתמול?"
– "הוא נרצח" ענה לי הרב בלי להסתובב – "אבל זה עניין פנימי של הקהילה ואין אנו מוכנים לדבר על כך עם זרים".
– "זה לא מעשה טלפיה של שוב – ניגוראת במקרה, נכון? או של מישהו מהצאצאים שלה
?"
השאלה גרמה גם לשמש, גם לרב ועוד לכמה מהשומעים לקפוא במקומם.

פרק 2- יוג – סותות' נאפלפת'אגן!


כשהוא שמע שאני מכיר את שוב – ניגוראת, גם אם משמועות בלבד, הרב מטוף חזר אלי, כשהוא קורא לפני זה לעוד קשיש, אותו לא ראיתי מקודם בבית הכנסת. גם הוא היה יהודי תימני, עורו היה כהה מאוד ושיער ראשו מקורזל (שיערו היה לבן כולו, דבר שהעיד על גילו הרב, שיערם של התימנים נעשה לבן בדרך כלל בגיל מאוחר).
-"אתה יודע על שוב- ניגוראת? מאיפה?"
-"לא קראתם אף פעם את לאבקראפט? ומה עם רוברט הווארד?" – הייתי בטוח שהם לא קראו אותם, אך היה לי נחמד להעמיד רבנים מכובדים בפני שאלות קשות.
כמובן שצדקתי. נתתי נאום קטן על סופר האימה האמריקאי (הרב מטוף תירגם חלקים מסוימים לערבית בשביל שהתימני הקשיש יבין אותם יותר טוב). ובדרך הייתי צריך להסביר גם מהו האינטרנט.


לאחר שסיימתי את ההרצאה המאולתרת שלי, הקשישים החליפו ביניהם מבטים, החליפו כמה מילים בערבית, הרב מטוף פנה אלי:
-"אולי אני לא צריך לספר לך על זה, אבל אנחנו בצרות עכשיו, ואני חושב שאתה יכול לעזור לנו. האדם שקברנו אתמול, אכן נרצח על ידי מאמינים של האלילים העתיקים."
– "עכשיו אתה מפתיע אותי. הייתי בטוח שאלילי העבר נכחדו יחד עם השומרים."
-"זה לא לגמרי נכון. בתימן, במיוחד בצפון האבוד בין מדבריות ערב, חיות קבוצות של עובדי אלילים והן לא מעטות כפי שאתה חושב."
– "כמובן, אלה בעיקר ערבים…" התחיל להסביר לי הרב הזקן (מאוחר יותר גיליתי ששמו כרמי), אבל קטעתי אותו:
"האם הערבים התימנים הם לא מוסלמים?"
– "אלה שעוסקים בזה- הם לא מוסלמים. אך יש גם מספר קטן של יהודים שהתפתו לעבודת האלילים של השדים הקדמונים…".
גם הפעם, לא הייתה לי ברירה אלא לקטוע את הרב למרות שידעתי שזה לא מנומס.
– "האם שוב- ניגוראת, יוג- סותות' וקתולהו האיום קיימים במציאות? הייתי בטוח שאלה בסך הכול אלגוריות, רמזים".
הרב כרמי הביט ישר לתוך עיני.
-"כמובן, רמזים… שום דבר בעולם הזה לא קיים באמת, חוץ מהקדוש ברוך הוא. אבל אותי לימדו מילדות לפחד משדים, שאורבים במדבר. אז ככה, יש כמה קבוצות שסוגדות לשדים שונים, שמתחרות ביניהן. אנשים מסוימים מהקבוצות האלה נמצאים עכשיו בישראל."
– "אבל אתה אמרתה שרוב הסוגדים לשדים (בשביל הנוחות התחלתי לקרוא לפנתיאון העתיק שדים) – הם ערבים?"
– "מי בודק את המסמכים?"
– סתר אותי הרב מטוף.
– "המסמכים שלנו כתובים ערבית – מי יכול לדעת מה כתוב שם? כל תימני יכול לבוא לארץ בהצהירו שהוא יהודי. יש כמובן מספר קטן של אזרחים מקומיים שעובדים בסוכנות ובשגרירות, אבל הם לא מעזים להתעסק עם חברי כתות: לעמוד בדרכם – פירושו מוות בטוח. חוץ מזה, הרי יש גם עובדי אלילים יהודים. מה שמושך אותם לישראל זה היכולת לתקשר בקלות מכאן עם קבוצות דומות במערב. הקבוצות הללו, כמו שאמר הרב כרמי, מתחרות ביניהן. הן מתחרות על הכול- על הקרבת קורבנות, על קהל המאמינים אך בעיקר – על ספרים עתיקים, שמתוארים בהם טקסים איומים לזימון שדים."
– "האם יש דרך לזהות את חברי הכתות מבחינה חיצונית?" התעניינתי.
-"רוב היהודים התימנים הם אנשים דתיים. הם חובשי כיפה – עובדי האלילים לעומת זאת אף פעם לא חובשים כיפה וכמובן לא שומרים על מצוות היהדות. אבל זה כמובן לא יכול לשמש כסימן זיהוי.
יהודי אחד (קרוב משפחה של אחד מחברי הקהילה), בהיותו בתימן הצטרף לסוגדים לקתולהו. הוא הגיע למעמד די גבוה בין חברי הכת, לפני שנתפס לאחרונה על כך שהוא מכר ספר עתיק לאמריקאים תמורת דולרים. זה עוד יכול היה להיגמר בסדר לולי הסוגדים לקתולהו לא היו חושדים שהתיירים האמריקאים סוגדים ליוג – סותות'. בתימן ריחפה מעל ראשו סכנה של מוות בטוח ואז הוא הגיש מסמכים לשגרירות הישראלית כדי לעזוב. במשך כמה חודשים, עד שהוא קיבל ויזה, הוא הסתתר בהריסות של אירם, העיר ההרוסה העתיקה בדרום המדבר שנחשבת למקודשת ליוג- סותות' ושהסוגדים לקתולהו לא היו מעזים להופיע בה. אך ידו של קתולהו השיגה אותו גם בישראל."
"הוא לא היה שייך לבית הכנסת הזה במקרה?" הבנתי סופסוף.
– "אצל יהודי תימן לא נהוג להתאסף בחגים בבית, לכן כל חבורה של כמה משפחות בונה בית כנסת משלה, שבו עורכים בר – מצוות, בריתות וכו'. אנשים זרים לא הולכים לבית כנסת שכזה. כנראה, לאותו מאמין של קתולהו היו קרובים בישראל (למי מהיהודים אין קרובים)… אבל את האשכבה שלו הם העדיפו לעשות בבית כנסת אחר".

 

H.R. Giger's Necronomicon
כדי לא למשוך תשומת לב… אבל של מי? אך את השאלה הזו לא שאלתי- כנראה פשוט מעשה זהירות מצד הקהילה.
-"איזה ספר הוא מכר?"
-"משהו על הזימון של יוג-סותות'"- ענה לי הרב מטוף. "אני הם יצליחו לצאת מהעולם שבו הם לכודים עכשיו."
– "אולי הם פשוט רוצים לרצות אותם ולמצוא חן בעיניהם?" לא מתעניין בדברים כאלה. מה שמוזר הוא שעוד יש מטורפים שסוגדים לשדים הנוראיים האלה. כמה רע הם יכולים לגרום, אם  הם יצליחו לצאת מהעולם שבו הם לכודים עכשיו."

– "אולי הם פשוט רוצים לרצות אותם ולמצוא חן בעיניהם?"

– "– "האם אפשר לרצות שדים על ידי קורבן אדם? זה רק מגביר את התיאבון שלהם."
– "אבל מה אתם רוצים ממני? במה אני יכול לעזור לכם בעניין הזה שנמשך כבר אלפי
שנים ונדמה לי שלא יגמר מחר?"
– "אנחנו יודעים שהספר העתיק הזה נמצא עכשיו בישראל, מפה הולכים להעביר אותו לאמריקה. אך לא במטוס או בספינה- הספר העתיק עלול למשוך את תשומת הלב של המכס. את עובדי האלילים מעניין רק הטקסט עצמו, לכן הספר יישאר כאן ואת הטקסט יעבירו לארצות הברית בעזרת תקשורת מחשבים. אתה אדם מודרני, וכמו שהתרשמתי, מבין לא רע במחשבים, ולעומת זאת הזקנים שלנו ראו חשמל בפעם הראשונה רק בישראל.
"אם הייתה יכול למצוא את כתב היד הזה… איך אתה קורא לזה?… ברשת המחשבים… ויותר טוב את המקור עצמו – אז היינו מחזירים אותו למאמיני קתולהו כדי שהם יעזבו אותנו בשקט
",- אמר הרב מטוף והשמש של בית הכנסת הוסיף:
-"יש לנו אמצעים לשלם לך"
"המ…" עניתי בפליאה "אני באמת מבין ברשתות מחשב, אבל למה אני צריך להתעסק בזה? אתם יכולים בסופו של דבר לפנות למשטרה!"
– "תחשוב בעצמך, אם נבוא למשטרה ונתחיל לספר להם על שדים עתיקים, הם רק יצחקו עלינו. חוץ מזה, למשטרת תל אביב יש מספיק עיסוקים ועד שהיא תטפל בזה, התוצאות יכולות להיות בלתי הפיכות."
-"כן"
אמר הרב כרמי בהרהור "אם הם יצליחו לזמן את יוג – סותות', זה יהיה איום ונורא".
לעזאזל, כל הזמן אני נקלע למצבים כאלה, שבהם אני מסתכן בלשבור לעצמי את הצוואר! איך הם תמיד מוצאים אותי?
-"אני יכול לפחות לחשוב על זה עד הבוקר?" – הפתעתי אפילו את עצמי בשאלה וזה במקום לענות בלא החלטי.
"אתה יכול עד הבוקר" ענה לי הרב מטוף.
-"פנגלוי מגלבאפן קתולהו ר'לייח וגאח נאגל פתאגן" אמרתי לפרידה. שיננתי את הביטוי הזה במשך רבע שעה בבוקר, לא ברור למה והנה זה השתמשתי בו.
אבל לא הצלחתי להפתיע בזה את הרב כרמי. הוא צחקק ואמר: "לא חשבתי שאתה מדבר בשומרית. הפירוש של זה זה: בבית הזה של ר'לייח המת מחכה קתולהו הישן".
אמרתי שלום ויצאתי מבית הכנסת. מה שאף פעם לא האמנתי בו זה שדים. בנוסף, אני יודע טוב מאוד את מקורן של רוב הרוחות באנגליה. האריסטוקרטים שלנו חיים בבתים מאוד גדולים, לעתים קרובות גם מאוד עתיקים, איפה שחיים 6-7 בני אדם (כולל משרתים) ב 20- 30 חדרים.
בלילה, כאשר המעברים חורקים תחת משקל השנים, הבעלים המפוחדים מדמיינים שאלה רוחות אבותיהם שמשוטטים בחדרים.
-"איפה שנמצא הלא ידוע, תצפה לאימה" אמר כריסטופור קולומבוס.
אני אישית הייתי פוחד לגור בבית כזה.
אחרי שהתרחקתי שני בלוקים מהבית כנסת (ועד הבית נשאר רק לחצות את הכביש ועוד שלושה בלוקים בערך) שמתי לב שעוקבים אחרי.
קיבלתי את זה בירושה (לא את זה שעוקבים אחרי, אלא את הערנות), מאבא, שרוב חייו עבד בלונדון כבלש פרטי. כדי לוודא אם באמת עוקבים אחרי, או שזה פשוט העצבים שלי שמתעתעים בי, חציתי את הכביש שממול לחניה ובזמן שעבר אוטובוס ארוך, הסתתרתי מאחורי אחת המכוניות. האדם שכנראה עקב אחרי חצה גם הוא את הכביש, כשהוא מפיר את כל חוקי התנועה האפשריים ועצר, כשהוא מביט לצדדים.
-"מה זה לעזאזל" חשבתי לעצמי "באמצע תל אביב, עיר גדולה ומודרנית… נוסעים אוטובוסים של אגד, יש מסחר בדיזנגוף סנטר… ואני, כמו אידיוט, יושב מתחת למכונית ורודף אחרי מאמין של קתולהו. קתולהו לא קיים ואם היה קיים, הוא מת מזמן… והמאמין שלו הולך בעקבותיו."

קמתי בפתאומיות ויצאתי מאחורי האוטו.
-"שלום, חבר!" צעקתי לאדם שחיפש אותי. הוא היה, כמו שציפיתי, כהה עור, בעל חזות תימנית, עם איזה עיניים מטורפות. רציתי להשתמש בביטוי שהשתמשתי בו בבית הכנסת היום, אבל משום מה לא יכולתי להיזכר בו. בסוף, פשוט אמרתי:"קתולהו, ר'לייח…".
בלי לומר מילה, הוא הוציא סכין – סכין תימנית כבדה עם להב מעוקלת. אבל הכושר הגופני אצל חברי הכת היה כנראה לא משהו- הוא ניסה לדקור אותי עם הסכין ואני תפסתי לו את היד תחת בית השחי שלי והבאתי לו כמה מכות חזקות בפנים עם המרפק שלי ואח"כ נתתי לו מכה באף עם העצמות הבולטות של האגרוף (הוא התמלא בדם).
אחר כך הוצאתי את הסכין מידיו וחתכתי לו חתך ברגל – הוא נפל ופגע בחוזקה עם ראשו באספלט. חזרתי הביתה בריצה והוצאתי מהמחבוא את ה"מגנום" שנשאר אצלי אחרי הקרב עם סוכני האף. בי. איי. עכשיו לא הייתה לי ברירה, אלא לקבל את ההצעה של הרב מטוף – כשאני בונה על זה שהם יסתירו אותי לכמה ימים, עד שאני אמצא את כתב היד העתיק. או עד שעובדי השדים לא יסגרו חשבון עם כל מי שיודע על העסק הזה – כולל אותי.
החלטתי להצטייד בכמה שיותר דברים, כדי לא לחזור הביתה עד שאני אדע בוודאות שזה בטוח.
לקחתי את המחשב הנייד (הוא לא משוכלל כל כך, אבל עם מודם טוב בפנים ועם אותן תוכנות החיפוש כמו במחשב הביתי), את ה"גניוס" (זה מחשב כיס, גם הוא עם מודם וגישה לאינטרנט – יכול להיות שימושי למשלוח דחוף של דואר אלקטרוני…), את הטלפון הנייד כמובן…
בנוסף ל"מגנום" לקחתי גם אקדח גז (האמת שנשאר לי רק בלון גז אחד) ואלה מתקפלת. נראה לי שזה הכול. כשיצאתי מהדירה נעלתי את הדלת טוב טוב, בשני סיבובים של המנעול. אני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לחזור לפה.
במרחק של חצי בלוק מהכניסה לבניין, ברחוב אפלולי, עמדה איזה דמות בודדה, שהחלה להתקרב לעברי בהחלטיות ברגע שיצאתי. העברתי את התיק עם הציוד ליד שמאל והוצאתי את ה"מגנום" – לא רציתי להיכנס לקרב פנים אל פנים כדי לא לפגוע במחשב.
אבל האדם שהתקרב אלי (כבר ראיתי שזה כנראה תימני לפי החזות שלו) הראה לי כפות ידיים ריקות, כסימן לכך שהוא לא מתכוון לתקוף. עם זאת לא מיהרתי להאמין בכוונות הטובות שלו.
-"אדין נא זו!" – צעקתי לעברו בשומרית (לא, אני לא מדבר שומרית, את הביטוי הזה ראיתי באחד מהאתרים של מאמיני קתולהו ופירושו "תסתלק אל המדבר"). במקור השתמשו בו לגירוש שדים.
"יוג – סותות' נאגל פתאגן?" הוא שאל אותי.
"אני לא מאמין של יוג- סותות'" עניתי בעברית. – "יהיה לך יותר טוב אם תעזוב אותי במנוחה, לפני שאני יורה לך כדור בראש. קדימה, תסתלק.
-"אני עובד את קתולהו הגדול" הוא אמר במבטא כבד -"בשביל מה באתה אל בית הכנסת? אתה בלש פרטי?"
-"אפשר לומר גם כך".
-"והם שכרו אותך כדי שתמצא את כתב היד?"
-"אל תישאל יותר מדי שאלות" – לא רציתי להסביר למאמין של קתולהו את פרטי המשימה שלי. ה"מגנום" דרך אגב נשאר מכוון לבטן שלו במשך כל השיחה –"יותר טוב תגיד לי האם כתב היד הוא עבה?"
-"לא ממש, בערך ארבעים עמודים
" הוא ענה לי לאחר שנייה של מחשבה.

Crypt of Cthulhu #23

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.
-"באיזו שפה הוא כתוב?"
-"חלק בשומרית, חלק בשפה שבה דיברו תושבי העיר ר'לייח ששקועה עכשיו במעמקי האוקיאנוס השקט. אבל הכול כתוב באותיות ערביות".
-"אני אשתדל למצוא את הספר, אבל אז תעזבו במנוחה את היהודים התימנים?"

-"בודאי" הוא הניד את ראשו בחיוב – "תחזירו לנו את הספר וקתולהו הגדול לא ישכח אתכם".
-"תסתלק" אמרתי לו – "אין שום קתולהו,אין שום עיר בשם ר'לייח והאסטור שאין לנקוב בשמו אף פעם לא נשא לאישה את שוב-ניגוראת'. זה הכול סיוטים של עם שנעלם מזמן".
"אבל הסיוטים האלה ממשיכים לרדוף אותנו" חשבתי לעצמי.
-"האדון טועה"- הוא אמר לי עם קידה, הסתובב והלך מבלי להביט אחורה.
כשהייתי בטוח שהוא נעלם מאחורי הפינה, תחבתי את האקדח מתחת למעיל, חציתי את הכביש ונבלעתי בין הבתים הישנים של התחנה המרכזית הישנה של תל אביב.
לא אהבתי את חוסר ההיגיון של מה שקרה – באמצע עיר מודרנית עומדים שני אנשים, אחד מהם מחזיק מחשב נייד ביד – ומדברים בשפה מתה לחלוטין. אפילו יותר מתה ממה שהעברית הייתה עד לאחרונה.

פרק 3 – תושבי העיר ר'לייח


אני לא אפרט איך מצאתי את הרב מטוף, זה לא היה קשה. הגעתי לבית הכנסת התימני, ביררתי אצל השכנים איפה גר השמש וכשמצאתי אותו ביקשתי ממנו שייקח אותי לרב. כשהוא שמע את הסיפור שלי, הוא התקשר לאחד הקרובים שלו ולקחו אותי למושב מרוחק, שגרים בו בעיקר יהודים תימנים.
שם תפסתי את אחד החדרים האחוריים של בית כפרי גדול, חיברתי את המחשב לרשת – והרגשתי בבית. הרי ביתי האמיתי הוא לא לונדון ולא תל אביב, אלא האינטרנט, המרחבים חסרי הגבולות של הסייברספייס. אם משהו נמצא באינטרנט, אני אמצא את זה. כבר בדרך, במכונית, התחלתי לחשוב.
ארבעים עמודי טקסט – זה יותר מדי מכדי להעביר את זה לארצות הברית ישירות דרך המודם, אם בנוסף לכך לוקחים בחשבון את האיכות של קווי הטלפון בארץ. רוב הסיכויים שהם ינסו לשלוח את כתב היד בדואר אלקטרוני. אז יש שתי אפשרויות – לסרוק כל עמוד ולשלוח את זה כתמונה (אבל אז בכל זאת צריכים רזולוציה מאוד גבוהה, כדי שאפשר יהיה לקרוא את מה שכתוב שם – וזה אומר קבצים גדולים מאוד) ובנוסף לכך תמונות שמועברות דרך האינטרנט משתבשות, גם אם במקצת. כלומר, האפשרות הכי טובה – זה לשכתב את כל הטקסט באותיות לטיניות ולהעביר את כולו, כקובץ אחד. זה מבטיח מינימום שיבושים של הטקסט, דבר שחברי הכת צריכים להיות רגישים אליו במיוחד. זה ייקח כמה ימים (אם זה לא נעשה עד עכשיו). לפחות גיבשתי דעה בדבר מה שעלי לחפש.
עכשיו (על זה חשבתי כבר כשישבתי מול המחשב) איפה לחפש? אם מדובר בטקסט מאוד חשוב למאמיני יוג-סותות', אז רוב הסיכויים שהם ישלחו אותו לא לכתובת דואר אלקטרוני פרטית, אלא לכתובת הדואר האלקטרוני של הכת. איך למצוא אותה? לפי צ'יסטרטון הזקן: בשביל להחביא עץ כרות, יש לכרות את כל היער והמקום הכי טוב להחביא גופה, הוא תחת ערימה של גופות אחרות.

 

cthulhu1
כך גם עכשיו – עובדי שדים עתיקים מסתתרים בין חובבי פנטזיה שוחרי שלום. כמובן, אם באינטרנט לא היו קיימים אינספור "מועדוני מעריצים של קתולהו", אם חברה שלמה בעלת השם הדו משמעי "כאוסיום" (אתם יכולים לראות אותה באתר http://www.chaosium.com/) לא הייתה מייצרת מוצרים שנועדו למעריצים – חברי הכתות היו נראים בזמננו כמטורפים מסוכנים במקרה הטוב.
ואולי גם לאבקראפט והאוורד היו עובדי שדים מהפנתיאון השומרי העתיק? הרי היצירות שלהם הן אלה שגורמות לחברי הכתות להרגיש בנוח בעולם המודרני.
כשהתיישבתי מאחורי המחשב, החלטתי לפעול בדיוק בצורה הזו – לבדוק תיבות דואר אלקטרוני של אתרים שקשורים בדרך כלשהי עם יוג – סותות' (זה קודם כל), קתולהו, האסטור… וכו'.
רק חיפוש שכזה היה בעל סיכויים כלשהם להצליח. אגב, רק שתדעו – אפשר בקלות להיכנס לתיבת הדואר האלקטרוני שלכם דרך המחשבים של ספק האינטרנט שלכם. האפשרות הזו הופיעה רק לאחרונה – תודות למבנה הייחודי של "חלונות 95" והדפדפן "אינטרנט אקספלורר". נראה לי שמישהו מנסה בכוח לקדם דווקא את הגרסה הזו של "חלונות", כדי לשלוט בעזרתה על כל המחשבים בעולם . אני ממשיך להשתמש בגרסה "3.11", למרות שנעשה יותר ויותר קשה למצוא תוכנות שמתאימות לה.

 


במשך שלושה ימים לא זזתי מהמחשב, אפילו את האוכל הביאו לי לחדר. כמה דברים ראיתי בזמן הזה… למשל הקמפיין "למען בחירתו של קתולהו לנשיא ארצות הברית" (לא, לא השתגעתי, למרות שיכולתי, תראו בעצמכם באתר http://www.cthulhu.org/) באתר הזה היו בטוחים, שבבחירות לנשיאות ארצות הברית, קתולהו יהיה הבחירה הפחות גרועה מבין השתיים.
במה שנוגע אלי, אני מסכים – יצא לי להיתקל בשירותים החשאיים האמריקאים בעת חקירת המקרה של הכת "שערי שמיים". קתולהו בעצמו לא היה ממציא תוכנית כזו, אם הוא היה מנהיג את העם האמריקאי ואם הוא כן היה ממציא… טוב נו, לפחות הוא לא יתחיל עם המזכירות.
בקיצור, בסוף היממה השלישית של החיפושים, כשהעיניים האדומות שלי כבר נסגרו מעצמן (הרי גם לא ישנתי!) מצאתי את כתב היד באחת מתיבות הדואר. היה לי מזל – הנמענים (הם קראו לעצמם ישירות בשם "מועדון החברים של יוג- סותות'", דמיינו לעצמכם איזו חוצפה, אבל את הכתובת שלהם אני לא אגלה לכם) עוד לא אספו את הדואר האלקטרוני מהמחשבים של ספק האינטרנט.
כמו שציפיתי, כתב היד הועתק מחדש באותיות לטיניות ונשלח כקובץ אחד. הוצאתי אותו בזהירות מהמחשב של הספק – כך שכאילו אף אחד לא קיבל שום דבר.
אחרי שביצעתי את הפעולה הזו, מיד, בלי לזוז מהלפטופ, נפלתי אחורה והתחלתי לנחור (הבחור התימני שהיה בחדר סיפר אחר כך, שהוא בקושי הספיק לשים לי כרית מתחת לראש).

 


ישנתי כמעט 10 שעות, אבל בלי זה לא הייתי יכול להמשיך את העבודה. אחר כך הכול היה בעצם פשוט – בכל הודעה, ששולחים דרך הדואר האלקטרוני, אוטומטית מופיעה הכתובת של השולח. אפשר כמובן למנוע זאת על ידי פעולה פשוטה, אבל זה לא כתוב בספרים העתיקים, לכן חברי הכת לא ידעו על זה שום דבר. הכתובת מורכבת משני חלקים – שם המשתמש ושם הספק של האינטרנט. במאגר הנתונים של החברה יש את הכתובות של כל המשתמשים (אני מבקש סליחה מכל מי שמרגיש שאני מסביר דברים בסיסיים). בקיצור, חצי שעה אחרי שהתעוררתי, כתובת השולח הייתה אצלי ביד. המחשב שממנו נשלח הטקסט של כתב היד, לפי הכתובת, נמצא איפשהו במרכז תל אביב. כמובן, יכול להיות שאת ההודעה שלח מישהו ששילמו לו בשביל זה – אבל אז, מי תירגם את האותיות הערביות ללטיניות? מתכנת שכיר שראה את הטקסט הערבי יכול היה לדווח על כך למשטרה ( אולי זה החמאס שמבקש את זה?). בעלי הבית שבו גרתי דיווחו על המציאה לרב מטוף ואמרו שייקחו אותי בערב לתל אביב. כדי להרוג את הזמן, שלחתי הודעה בדואר האלקטרוני לבחור אחד מאוניברסיטת מיסקטוניק (דן נתן לי את הכתובת שלו) והזמנתי אותו להיכנס לערוץ צ'אט מיוחד שפתחתי בשביל זה – #cthulhu. הוא הופיע שם די מהר, כשהוא בוחר את הכינוי "הפרעה השחור" – ידעתי שכך נקרא ניארלטהוטפ, שליח השדים העתיקים. היינו לבד בערוץ (למרות שלא היה לי ספק שמהר מאוד ימלאו אותו המוני מעריצים).
-"למה בארצות הברית יש כל כך הרבה מעריצים של אלילים שומריים עתיקים?" – שאלתי את "הפרעה השחור".
-"אנשים מאמינים שהם באמת קיימים" הוא ענה לי.
-"היו קיימים?"
-"קיימים עד היום. הם הגיעו אלינו מהחלל. ואולי, ממימדים אחרים. גם היום, בחלל על יד כדור הארץ, חי לו האסטור ובמעמקי האוקיאנוס השקט, על יד איי פונאפו, קתולהו ישן בין הריסות העיר אדירת המימדים ר'לייח, שנבנתה על ידי גזע שהיה קיים הרבה לפני האדם המודרני. קתולהו ישן במשך עשרות אלפי שנים וחולם חלומות. כאשר כוחות טקטוניים אדירים מרימים את קרקעית האוקיאנוס, הגלים הטלפתיים של המוח שלו חודרים דרך המים ואז אנשים מתחילים להשתגע.
בכל כדור הארץ מתחילות מהפכות, מלחמות, מופיעים פולחנים מפלצתיים. יכול להיות שעכשיו זה הזמן שבו כל האנושות צופה יחד עם קתולהו בחלומות המפחידים שלו."
-"אבל אם אלה רק חייזרים, בשביל מה נושאים אליהם תפילות, בשביל מה עורכים טקסים חסרי טעם?"
-"המזון שלהם – זה המחשבות האנושיות. כל עוד חיים אנשים שמאמינים בהם, שחושבים עליהם- יחיו גם שליטי העבר, כמו שקראו להם הסופרים האמריקאים. והם, בעלי היכולות הטלפתיות, יעשו הכול כדי שלא ישכחו אותם."
-"אבל מה יהיה אם קתולהו יתעורר?"
-"הוא באמת ישן? או שזה אנחנו שישנים? בכל מקרה, הוא לא נרדם אתמול, שקוע בשינה בכוחם של מאגים עתיקים ונקווה גם שלא יתעורר מחר. העיקר – אל תעירו אותו."
"הפרעה השחור" עזב את הצ'אט בפתאומיות.
-"גרסא מעניינת"- חשבתי לעצמי – "משהו כמו סרטי מדע בדיוני אמריקאים" – "האנגר 18".
בערב, כמו שהבטיחו לי, הגיע הרב מטוף. ברכב ישבו איתו שני בחורים לבושים במדי צבא עם תגי יחידה קרועים ורובים מקוצרים.
אולי הם מתכוונים לחסל אותי כעד לא רצוי? גירשתי את המחשבה הזאת מהראש (עם זאת, הורדתי את ניצרת הביטחון של ה"מגנום" שהיה בכיס של המעיל שלי לכל מקרה).
התיישבנו ברכב.
-"אולי תצטרף אלינו וניסע לכתובת שמצאת?" – הציע הרב, "אנחנו מאוד צריכים את העזרה שלך".
-"בסדר, אבל אתה לא חושב שחסרים לנו אנשים לסוג כזה של ביקור?"
-"הבחורים האלה משרתים ביחידות מובחרות, כל אחד שווה עשרה אנשים
".
אני רק משכתי בכתפיים. זמן מסוים נסענו בלי לדבר, אחר כך הראיתי לרב מטוף את הטקסט שהדפסתי ושאלתי:
-"מה כתוב פה? על מה כל הסיפור הזה?"
הוא לקח את הדפים, הסתכל בהם והניד בראשו:
-"טקסים לזימון יוג – סותות'. שטויות. הנה כאן למשל:
יוג – סותות' מכיר את השער,
יוג – סותות' – הוא השער,
יוג – סותות' – המפתח ושומר השער,
אתמול, היום ומחר – כל זה יוג – סותות'.
טקסים רגילים של עובדי אלילים".
אחרי השיחה עם "הפרעה השחור" הסתכלתי על הדברים האלה קצת אחרת, אבל לא אמרתי כלום.
הגענו לאחד הבתים, שנמצא ברחוב שקט במרכז תל אביב (רק מי שמכיר את העיר הזו טוב, יכול להבין איך זה שבמרכז תל אביב יכול להיות רחוב שקט). משהו גרם לי לדריכות…
אה, נזכרתי שקראתי בעיתון לאחרונה שלא רחוק מהמקום הזה נמצאה כניסה לקטקומבות.

יצאנו מהרכב (הבחורים נעו בדממה מוחלטת). הרב נשאר ברכב. נכנסנו לתוך הבניין – הדירה, כמו שציפיתי, הייתה בקומה הראשונה.
-"שנדפוק?" שאלתי בלחש. אחד מהבחורים הנהן:-"נגיד שאנחנו ממשטרה צבאית".
צלצלנו (על הדלת אפילו היה פעמון), אחר כך דפקנו.
אף אחד לא פתח, יותר מזה, מאחורי הדלת לא נשמע אף קול.
-"טוב, המשימה שלנו נעשית יותר קלה"- אמרתי.
"תן לי את הסיכה מהכיפה…" – ביקשתי מאחד הבחורים.
לאחר שחיטטתי כמה דקות במנעול, הצלחתי לפתוח אותו ונכנסנו לדירה.
היא הייתה מאוד לא מסודרת ונראתה יותר כמו תחנת מעבר מאשר מקום מגורים. את המחשב מצאנו מיד, אבל כתב היד העתיק לא היה על ידו.
-"כנראה הספיקו לקחת אותו. חבל מאוד" – אמרו הבחורים.

-"בואו נבדוק פה היטב. אם הם כבר העבירו את הטקסט דרך האינטרנט, בשביל מה הם צריכים להחביא את כתב היד?" התחלנו לסרוק את הדירה. בחדר שאמור לשמש כחדר השינה (עמדו בו ארבע מיטות), פתחתי לרווחה ארון בגדים גדול…
הציפה אותי תחושה של קור. בארון, במקום בגדים, היו מדרגות עץ לולייניות, שירדו למטה, אל תוך החושך. הבחורים הורידו מיד את הרובים מהכתפיים, שיחררו את הנצרות ובלי לומר מילה החלו לרדת למטה. הלכתי אחריהם, למרות שמאוד לא רציתי (האקדח היה דרוך כמובן).
המדרגות ירדו כחמש מטר מתחת לאדמה אל תוך מנהרה שקירותיה היו מקושטים בציורים זוועתיים (הדלקנו פנס כיס קטן) שאחרי מבט אחד בהם, העדפתי לא להסתכל שוב.
ממרחק נשמעו קולות חלושים, שהזכירו שירה ללא מנגינה או דקלום. הלכנו בעקבות הקולות, ואחרי שעברנו 25-30 מטר, ראינו אולם מעוגל למחצה, מואר בלפידים, שלאורך קירותיו עמדו אנשים (אחד מהם פגשתי לא מזמן – עכשיו הפנים שלו היו חבושים) ובמרכז היה אדם לבוש בגדים מוזרים שהקריא בקול מתוך מחברת משהו לא מובן. מהאולם, כמו זרועות מגופו של תמנון, יצאו כמה מנהרות, שקועות בחושך מוחלט. אבל משם נשמעו יללות נוראיות בקצב מתאים למה שהאיש הקריא! לא רק אני פחדתי. כדי להתגבר על הפחד הבחורים צעקו:
-"כולם לשכב על הרצפה! ידיים מאחורי הראש!" ושיחררו כמה צרורות את תוך המנהרות. פה גם אני יריתי (זה היה מסוכן לירות באולם, כדי שלא להיפגע מריקושט, שפוגע ממגנום 45 לא פחות טוב מאשר מאקדח רגיל). המנהרות המשיכו ליילל כאילו שום דבר לא קרה, חברי הכת נשכבו בחלקם על הרצפה וחלקם ניסו לתקוף אותנו, כך שהייתי צריך לאחוז בקנה של האקדח ולהשתמש בו כמו בפטיש. ציפיתי שהכהן ינסה להיעלם בתוך אחת המנהרות, אבל הוא כנראה פחד ממה שהיה שם לא פחות ממני. הוא רץ ישר לעברי – וקיבל מכה בראש עם הידית של האקדח. גם הבחורים לא בזבזו זמן והשתמשו בידיים, ברגליים ובכתות של הרובים.
חטפתי את כתב היד מידיו הנחלשות של הכהן וראיתי, שמתוך המנהרה זוחל עשן שחור ושמנוני. הוא התערבל ויצר ענן דוחה למראה.
-"רוצו!" צעקתי תוך כדי שאני מנופף במחברת והתחלנו לרוץ במהירות אל הירידה לקטקומבות, עלינו במדרגות, סגרנו את דלתות הארון הכבדות וחסמנו אותם עם המיטה – כך שאם מישהו היה רוצה לרדוף אחרינו, זה לא היה פשוט כל כך.
את כתב היד נתתי לרב – כבר לא עניין אותי מה הוא יעשה איתו. בהתחלה רציתי להשתמש בשכר שקיבלתי תמורת עבודתי כדי לנסוע לבקר בלונדון, אבל אחר כך שיניתי את דעתי- הרי גם מתחת ללונדון יש קטקומבות. אני רוצה לנסוע, לעזוב את תל אביב לחצי שנה בערך , כדי לשכוח את הסיוט הזה – אבל לעיר שמתחתיה אין קטקומבות.
לא סתם כתב עבדול אל האזרד המטורף ב"ספר השמות המתים"

: "העין לא יכולה לראות את הנמצא במערות התת קרקעיות התחתונות, כי הפלאות שלהם הם בלתי מושגים ונוראיים. מקוללת האדמה שבה המתים קמים לתחייה בגלגולים מוזרים. חוטא הוא השכל, הנמצא מחוץ לראש הנושא אותו.
איבן שאקאבאו ביטא חוכמה גדולה כשהוא אמר: אשרי הקבר, שאין בו מכשף. אשרי העיר, שמכשפיו שוכבים באפר. אמונה עתיקה אומרת, שנשמה שנמכרה לשטן, לא ממהרת לעזוב את הקבר, אלא מזינה ומלמדת את התולעת המכרסמת, עד שמהרימה והתולעה פורצת צורת חיים מפלצתית חדשה ואוכלי הנבלות העלובים רוכשים עורמה, כדי להזיק וכוח, כדי להרוג. מעברים רבים נחפרים בסתר איפה שהיו מספיקים החורים שבאדמה ואלה שנולדו לזחול, ילמדו ללכת."

 

ראו גם

Necronomicon

קישורים,

הנקרוונומיקון -טקסט שומרי מלא מתורגם ( מזוייף )

 

ה.פ.לאבקראפט בויקיפדיה

המיתוס

עוד מאמרים של פאבל איצקוב

סיפור אוטוביוגרפי עליו כשחקן
דף המאמרים שלו

 

השוואה בין לאבקראפט וטולקין:

טולקין בראי האקטואליה:

מאמר על תולדות משחקי התפקידים החיים בארץ:

ביקורת על הסרט "משמר הלילה" :

": ביקורת על הסרט "אימורטל":

. וראו גם

 

מלחמת בני ארץ בבני השחת

הגולם והנקרונומיקון :משחק התפקידים 

 

מותה המסתורי של ג'וסטין פרנק 

 

אלכסנדר ריבלקה בין אמונה לכישוף