עיר ללא הפסקה : השתקפותה של תל אביב בפזמונים

מאה שנה מלאו לעיר תל אביב ולרגל התאריך מומחה הפזמונים של האתר  חיים מזר ביצע ביצע מחקר  על הדרך שבה משתקפת העיר תל אביב בפזמונים שונים לאורך העשורים.

 

עיר ללא הפסקה :השתקפותה של תל- אביב בפזמונים

 מאת  חיים מזר  

שתי ערים מרכזיות בישראל ירושלים מזה ותל-אביב מזה. כל אחת מייצגת פנים שונות בהוויה הישראלית.על ירושלים כתבו שירים רבים המתארים את אופייה של העיר כבירת ישראל וכעיר בעלת משמעות דתית.עיר עם מורשת היסטורית.תל-אביב עיר חדשה ,תחילתה בראשית המאה ה-20.היא חילונית ומייצגת הוויה שונה לחלוטין.תוססת,נמרצת ומלאת חיות. לא בחינם היא הוגדרה כעיר בלי הפסקה גם עליה נכתבו מספר שירים. יוצגו וינותחו מספר שירים הנוגעים ברבדיה השונים של העיר.

1. גן השקמים

מילים: יצחק יצחקי
לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

היה היו כאן פעם שקמים,
חולות מסביב וגם נוף.
העיר תל אביב של אותם הימים
היתה בית בודד על החוף.
ויש לפעמים נערכו ישיבות
מתחת שקמים אז בצל,
וליד העצים צחקו הבנות
וענו בזמרה: "הי ילל".

כן, זהו, כן, זהו,
זה גן השקמים.
היו גם כאלה
אי אז בימים.

גדלה תל אביב מסביבה פרוורים
הכל בה תוכנן ונבדק.
נבנו בה כבישים נשכחו השקמים
והלבין אז ראשם מאבק.

הכל כאן נבנה בקצבו של הדור –
חנויות ובתי שחקים,
אך רק אם נפנה מבטנו אחור,
ניזכר בשקמים ירוקים.

כן, זהו, כן, זהו…

היום השקמים נעלמו ואינם –
רק שלט את שמם עוד מזכיר,
כמה ציפורים וספסל מיותם
ניצב בליבה של העיר.
ומושך הוא אליו, כשהערב יורד
ועולים במרום כוכבים,
קבצן מן הרחוב או הלך בודד
או זוג צעירים אוהבים.

כן, זהו, כן, זהו… 

גן השקמים  מתאר את צמיחתה של העיר ואת הגעגועים לימיה הראשונים.התחושה המועברת בשיר היא שבמהלך בניינה הלך משהו לאיבוד. בשיר ארבעה בתים ופזמון חוזר.בית בן שמונה שורות,פזמון חוזר ,שני בתים ארבע שורות כל אחד ופזמון חוזר,המוטיב החוזר בכל הבתים הוא גן השקמים כסמל לאותו משהו שהיה ואיננו עוד.

בית ראשון:

היה היו כאן פעם שקמים,
חולות מסביב וגם נוף.
העיר תל אביב של אותם הימים
היתה בית בודד על החוף.
ויש לפעמים נערכו ישיבות
מתחת שקמים אז בצל,
וליד העצים צחקו הבנות
וענו בזמרה: "הי ילל".


בית זה מתאר את ימיה הראשונים של העיר כשהנופים הדומיננטיים היו שקמים,חולות ובית בודד.בית בודד היה רק אותו בית שהוקם לראשונה ב-1909.לאחר מכן נבנו עוד ועוד בתים. מכל מקום מספר הבתים באותה עת היה קטן. האוכלוסייה היתה קטנה והיחסים היו אינטימיים ופמיליאריים.גם עיר קטנה צריך לנהל.בכל מקום פרנסי העיר מטבע הדברים מתכנסים בתוך מבנה ודנים בבעיות השוטפות ובתוכניות העתידיות. כל זאת בהליך עבודה מסודר רשמי ומכופתר. פה לא,מכיון שהכל היה קטן. האווירה היתה נינוחה .ההתייחסות היתה רצינית אבל ברוח טובה.במרחק מה מעץ השקמים שמתחת לענפיו התקיימו הישיבות, אפשר היה לשמוע את שירתן של הבנות.קשה לדמיין כיום ישיבות של מועצת העיר על רקע משובת נעורים ושמחת חיים של צעירות.האם הכל היה כה מחבק ומחויך? קשה להאמין.בתוך אותה נוסטלגיה שאין לבטלה, כי יש לה חשיבות בפני עצמה ,ישנה אידיאליזציה לא מעטה.

 

פזמון חוזר:

כן, זהו, כן, זהו,
זה גן השקמים.
היו גם כאלה
אי אז בימים

בפזמון החוזר ההתמקדות בגן השקמים מייצגת את המשהו החמקמק אך חשוב "אי אז בימים" .הראשוניות,חדוות היצירה,תחושת שליחות והרצון לבנות משהו חדש שיתקע יתד ותהיה לו המשכיות .לא מפעל חד פעמי.

בית שני:

גדלה תל אביב מסביבה פרוורים
הכל בה תוכנן ונבדק.
נבנו בה כבישים נשכחו השקמים
והלבין אז ראשם מאבק.

בית זה מתאר תמונה שונה .השלווה הפסטורלית שתוארה בבית הראשון נעלמה כלא היתה,לא בית בודד.לא קבוצת בתים,אלא פרוורים פרוורים בתכנון קפדני וכל אלה מרושתים בכבישים. החולות שמסביב נעלמו ובמקומם מבנים וצירי תחבורה.. ומה עם גן השקמים? הם נשכחו,חלק נשארו ורבים נעקרו. אלה שנשארו איבדו מהירוק שלהם. צבעם דהה והצבע השולט בהם הוא לובנו של האבק,רמז לבעיות סביבתיות המלוות את בניינה של העיר.האם התכנון המדוקדק המוזכר בשורה השניה הביא זאת בחשבון?

בית שלישי:

הכל כאן נבנה בקצבו של הדור –
חנויות ובתי שחקים,
אך רק אם נפנה מבטנו אחור,
ניזכר בשקמים ירוקים

בית זה מתייחס לפן אחר של העיר,הקצב. הלאט לאט נעלם והוא הוחלף במקצב אחר.זה אינו מקצבו של אדם אחד או קבוצת אנשים,אלא של דור אחר. עיר גדולה עם יחס שונה לזמן. תכיפות האירועים גדולה.העיר קיבלה אופי אחר, "חנויות ובתי שחקים, מסחר,עסקים ודיירים המאבדים את הקשר עם הקרקע מכיון שהם גרים בקומות הגבוהות. אין להם את האפשרות להסתכל מבעד לחלון ולראות את הנוף בגובה הדשא.האופק יכול להראות רק מהקומות העליונות. בקומות התחתונות הוא מוסתר על ידי הבתים הסמוכים, אך ישנו אופק נוסף.האופק של הזמן,להביט אחורה בזמן במבט עורג ולראות מהיכן הכל התחיל.מאותו בית בודד או קבוצת בתים נמוכי קומה שהיו מסביב. זאת בקשה לא לשכוח את אותה נקודת התחלה ולשמור על אותם שקמים המייצגים דבר מה כה חשוב מהווייתה הראשונית של העיר.

בית רביעי:

היום השקמים נעלמו ואינם –
רק שלט את שמם עוד מזכיר,
כמה ציפורים וספסל מיותם
ניצב בליבה של העיר.
ומושך הוא אליו, כשהערב יורד
ועולים במרום כוכבים,
קבצן מן הרחוב או הלך בודד
או זוג צעירים אוהבים.

בית זה מדבר על ההווה(בזמן כתיבת השיר).אין שקמים ,אולי רק מעטים .יש שלט כתזכורת עלובה למה שהיה בעבר. יודעים היכן הם היו. במקום שנמצא היום מרכזה של העיר.שלט וספסל מיותם מכל מי שישבו עליו בעבר,אולי אנשים שטיילו במקום ובאו לפוש בצילם של עצי גן השקמים,אולי אותן ישיבות המוזכרות בבית הראשון ומי יושב עליו היום? קבצן,הלך בודד,זוג צעירים .כל אחת מדמויות אלה מייצגת קבוצה דמוגרפית שונה. אחד שאין לו שום דבר מלבד כיסיו למלאם בנדבות, האדם הבודד החי בגפו והזוג האוהב .אזכורו של זוג זה בא מתוך תקווה שהצעיר והצעירה יצקו תוכן ממשי לאותה נוסטלגיה.

2. תל אביב
מילים: יהודה אופן
לחן: אריס סאן

 שר:אריס סאן

המגדל ענן קורע
צריף על שפת הים שוקע
זו העיר היא תל אביב.
הנמל יצא לפנסיה
אין תפוז ואין ולנסיה
זה הכרך הוא תל אביב

תל אביב תל אביב תל אביב
ים כחול עיר בחול תל אביב
תל אביב את הכל תל אביב
רק אחת כמוך אני יודע

ערב ערב מתעוררת
זו העיר ומתאפרת
ים אדם צמא רעב
אל האשליות שואף
בשמיים מעליו
נוצצים לו כוכביו

תל אביב תל אביב תל אביב
ים כחול עיר בחול תל אביב
תל אביב את הכל תל אביב
רק אחת כמוך אני יודע

עיר פלאפל פיצה סטייקים
עיר בת אלף דיסקוטקים
זו העיר היא תל אביב
משיך מוניס עד התקווה
גם צעיר וגם ותיק כבר
זה הכרך הוא תל אביב

תל אביב תל אביב תל אביב
ים כחול עיר בחול תל אביב
תל אביב את הכל תל אביב
רק אחת כמוך אני יודע

ערב ערב מתרגשת
עיר בכל צבעי הקשת
חלונות הראווה
לעניים תאווה
והנערות יפות
ובלב אלפי תקוות

תל אביב תל אביב תל אביב
ים כחול עיר בחול תל אביב
תל אביב את הכל תל אביב
רק אחת כמוך אני יודע 

  תל אביב   מתאר במשיכת מכחול את חיי הלילה של תל-אביב.שיר מלא שמחת חיים עם נגיעה קלה בנהנתנות.עיר שכראי וטוב לגור בה.בשיר ארבעה בתים ופזמון חוזר במבנה של בית,פזמון חוזר,בית וכך הלאה. כל בית מתייחס לפן אחר של העיר.

בית ראשון:

המגדל ענן קורע
צריף על שפת הים שוקע
זו העיר היא תל אביב.
הנמל יצא לפנסיה
אין תפוז ואין ולנסיה
זה הכרך הוא תל אביב

בית זה מתייחס לעברה של העיר, תוך הצגת הסמלים שייחדו את העיר במחוזות הזמן שחלף ,מגדל קרוע, צריף המציל על החוף, הנמל והתפוזים שגודלו בפרדסים של יפו. וכפי שנאמר בצורה ציורית ומבריקה "הנמל יצא לפנסיה אין תפוז ואין ולנסיה" בבית זה לא נשמעים געגועים לעבר ,אלא מעין התייחסות תעודית ומחוייכת למה שהיה. היום כרך סואן במובן המלא של המילה.

פזמון חוזר

תל אביב תל אביב תל אביב
ים כחול עיר בחול תל אביב
תל אביב את הכל תל אביב
רק אחת כמוך אני יודע

חזרה על שם העיר שש פעמים ותיאור מיקומה סמוך לחוף הים.חלק מרכזי בהוויה התל-אביבית הוא הים,ים של קיץ בו אפשר לראות ולפגוש אנשים רבים ולא מעט נשים צעירות. השורה האחרונה חושפת את התייחסות הכותב אליה "רק כמוך אני יודע" .העיר היא כמו אישה.היא האחת האולטימטיבית .שום דבר לא יכול להשתוות אליה.

בית שני:

ערב ערב מתעוררת
זו העיר ומתאפרת
ים אדם צמא רעב
אל האשליות שואף
בשמיים מעליו
נוצצים לו כוכביו

בית זה מתאר את חיי הלילה בעיר.מה עושים כל ערב לאחר יום העבודה? יוצאים לבילויים. השורה הראשונה פותחת במילים "ערב ערב מתעוררת".בשעות היום פעילות רבה.עירות של עבודה,של פרנסה,של ניהול משק בית.בלילה העירות היא מסוג אחר.עירות של ציפייה למה שהוא שונה. ציפיות למימושן של אשליות,כל אחד עם האשליות שלו ואין מדובר באדם אחד ,אלא ברבבות לשם כך מתאפרים להראות אחרת .להתאפר בשביל להראות ולמשוך תשומת לב.

בית שלישי:

עיר פלאפל פיצה סטייקים
עיר בת אלף דיסקוטקים
זו העיר היא תל אביב
משיך מוניס עד התקווה
גם צעיר וגם ותיק כבר
זה הכרך הוא תל אביב

בית זה הוא תיאור מאפייניה של העיר.המרחב הגיאוגרפי שלה משיך מוניס בצפון עד שכונת התקווה בדרום. המרחב הדורי צעירים ומבוגרים. המרחב הקולינארי פלאפל, פיצה וסטייקים. מרחב הבילויים- דיסקוטקים – המקום המרכזי בו הצעירים בילו במרחב הלילי של העיר. השורה המסיימת "זה הכרך הוא תל-אביב" זהה לשורה האחרונה בבית הראשון.יידוע מודגש שאין לטעות בו.

בית רביעי:

ערב ערב מתרגשת
עיר בכל צבעי הקשת
חלונות הראווה
לעניים תאווה
והנערות יפות
ובלב אלפי תקוות

תיאור מפורט יותר של חיי הלילה .העוצמות חזקות יותר .הבית השני פותח במילים "ערב ערב מתעוררת" והשורה פותחת בבית זה "ערב ערב מתרגשת" באוויר שורה תחושה של אקסטטיות .ציפיות לקראת משהו אחר.אם בבית השני נאמר "אל האשליות שואף" בבית זה נאמר "ובלב אלפי תקוות". בבית השני ישנה ידיעה שמה שרוצים הוא אשלייה,כאן ישנה תקווה ,משהו קצת יותר ריאלי.לא משהו שאיננו בר השגה,אולי בכל זאת קיימת אפשרות כי התקווה תתממש.בעיר ישנן הרבה אפשרויות .יש בה מכל צבעי הקשת.חלונות ראווה,נערות יפות .רבים יוכלו לממש חלק מציפיותיהם.זאת עיר עם אווירה של כיף.

3. תל אביב אינה מודאגת

מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
היא בטח לא קוראת עיתון,
היא לא צריכה בושות.
היא בטח לא כונה שעון
לפי החדשות.
כדאי שמישהו יזכיר לה
לומר יפה תודה
לאלה שעושים עכשיו את כל העבודה

וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם
ממזרח לרמת גן ומערבה מן הים

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
תמיד סומכת על הנס
על קלף הסיכויים
עכשיו תורה להתגייס לחודש מילואים.
למרות הרבה זיהום אויר
שומרת על מורל
אולי מפני שראש העיר היה גם גנרל.

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
העיר הזאת טובה ליום
ללילה בלי שנה
אותה אם שוב ארצה לנשום
אחזור בעוד שנה
אני חוזר אל הבסיס
אי שם, מול שדה תלתן.
לי יש אשראי גם בלי כרטיס
מעבר לגוש דן

וגם אני הייתי פעם תל אביבי… 

תל אביב אינה מודאגת  מתאר את דאגתו של הכותב מהמתרחש בעיר בה גר בעבר.תל אביב היא עיר החיה בתוך בועה ואינה ערה לסכנות האורבות לפתחה.עיר החיה את הרגע.בשיר שלושה בתים ופזמון חוזר .המבנה של השיר הוא בית,פזמון חוזר,שני בתים ,פזמון חוזר.ארבע השורות הראשונות בשלושת הבתים זהות.

בית ראשון:

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
היא בטח לא קוראת עיתון,
היא לא צריכה בושות.
היא בטח לא כונה שעון
לפי החדשות.
כדאי שמישהו יזכיר לה
לומר יפה תודה
לאלה שעושים עכשיו את כל העבודה

בארבעת השורות הראשונות מתוארים היחסים המנוגדים בין הכותב לבין העיר. הכותב מודאג והעיר עצמה שאננה. הכותב שואל באם יש לה סיבה טובה לכך.באם היה איזה שהוא אירוע שיש סיבה טובה לחגוג אותו או שמא חוגגים כל הזמן ללא שום הצדקה? הנאה צרופה לשמה,איזו שהיא תחושה של אופוריה שלא ברור מה מקורה והרי אי אפשר לחגוג כל הזמן.יש צורך לחזור לשגרה היומיומית.עיר שניתקה עצמה במתכוון מהמתרחש סביבה. היא לא מעוניינת לדעת שום דבר,לא לקרוא עיתון ולא להתעדכן בחדשות והשעון כאילו מראה תמיד את אותה השעה.למה "היא לא צריכה בושות?".האם קרה דבר מה קשה שהיא רוצה להדחיק או לשכוח? כל זה עלול יום אחד לפרוץ החוצה.יש מי שמשקיע ממרצו ומיכולותיו המקצועיות על מנת שהעיר תתפקד ותספק את אותם משאבים לאותה חגיגה מתמשכת, כביכול בלי קץ.מן הדין שיהיה מי שיביא זאת לתשומת ליבה בטרם יהיה מאוחר מדי. נבואת זעם בסולם מאוד מאוד מינורי.

פזמון חוזר:

וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם
ממזרח לרמת גן ומערבה מן הים

הכותב מספר שהוא גר בעבר בעיר ומתאר את גבולותיה הגיאוגרפיים של תחושת הבועתיות.אזור מתוחם וקטן מאוד.מרחב מנטלי שגבולו הצפוני ברידינג,גבולו הדרומי ביפו,גבולו המזרחי ברמת גן וגבולו המערבי בחוף הים. ללא שום ענין במה שנעשה בערים השכנות ובמה שנעשה מעבר לים. מין שילוב של אוטיזם, נהנתנות ובורות מרצון.

בית שני:

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
תמיד סומכת על הנס
על קלף הסיכויים
עכשיו תורה להתגייס לחודש מילואים.
למרות הרבה זיהום אויר
שומרת על מורל
אולי מפני שראש העיר היה גם גנרל.

השורה החמישית בבית זה "תמיד סומכת על הנס" מעידה על כך שמתחת לפני השטח של רצפת הנהנתנות קיימת איזה שהיא תקווה שהמצב הלא בריא יתרפא מעצמו. קיים איזה שהוא סיכוי ולו הקלוש ביותר שהמצב ישתפר בזכות מי שעומד בראשה, איש עם רקע צבאי. רמז ברור לראש העיר שלמה להט-צ'יץ שלפני כניסתו לחיים הציבוריים היה אלוף פיקוד הדרום. העיר צריכה לצאת למילואים. להיכנס למסגרת של מה שהוא דומה למסגרת צבאית .יותר סדר ,יותר קשיחות .זאת הדרך להתמודד עם אותן מצוקות כדוגמת בעיית זיהום האוויר המוזכרת בבית זה.

בית שלישי:

אני מודאג
אך תל אביב אינה מודאגת
אולי זה חג
אך תל אביב תמיד חוגגת.
העיר הזאת טובה ליום
ללילה בלי שנה
אותה אם שוב ארצה לנשום
אחזור בעוד שנה
אני חוזר אל הבסיס
אי שם, מול שדה תלתן.
לי יש אשראי גם בלי כרטיס
מעבר לגוש דן.

למרות ההדחקות והבעיות מן הדין שהעיר תתעורר .ניכר בו בכותב שהוא אוהב אותה ורוצה לחזור אליה. האם שיר זה נכתב בעת שהיה במסגרת צבאית או שמא המילה בסיס יכולה גם להתפרש כמקום ישוב אחר בו הוא גר מכיון שמאז שעזב את תל-אביב כפי שנאמר בפזמון החוזר? הסיום של הבית "לי יש אשראי גם בלי כרטיס מעבר לגוש דן" מעיד על כך שקיימת בידיו האפשרות לחיות מחוץ לה ויש בה פוטנציאל מגנטי המחבר אותו אליה.

 


 4. יש לי סימפטיה

 

מילים: מאיר ויזלטיר

לחן: שלמה גרוניך
שרה  :נורית גלרון

יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב

כמו בשירו של אהוד מנור "תל אביב אינה מודאגת" גם יש לי סימפטיה מראה את חיבתו של הכותב לעיר. למרות חולייה של העיר, יש בה מה שהוא הממגנט אליה את הכותב. בשיר ארבע בתים שהמוטיב החוזר בהם הוא המילה סימפטיה.הסימפטיה היא הן כלפי העיר והן הדרים בה. שתי השורות בבית הראשון משתמשות במילה קונצפציה להמחשת מצבה של העיר, אמנות קונצפטואלית היא זרם באמנות, בו היוצר מדגיש את הרעיון שביצירתו לעיתים תוך שימוש באותיות ,מילים ומשפטים.בסגנון יש איזה שהוא קונצפט. לעיר עצמה אין בכלל קונצפט.מין מצב אמורפי בלי איזה שהוא רציונל לא עכשווי ולא לעתיד לבוא. תחזוקתה של העיר לא טובה."טיח נופל,תריס מתייפח,אוטובוס מתייפח" וכפי שנאמר בבית השלישי "מאורת פיח נואשת,נדנדת פח רועשת" העיר משוועת לעזרה ותושביה עושים הרבה על מנת לשפר את פניה. מצד אחד מתאמצים ומתעקשים ומצד שני מתייאשים. חסרה כאן יד מכוונת שתוציא את העיר מתחלואיה ,לצאת מהאמורפיות לתוך מסגרת שכן תהיה בה קונצפציה.

5.חומת תל אביב

מילים: ירונה כספי

לחן: ירונה כספי

 

 שרה ירונה כספי

קצרות זרועות החמלה
מושטות ואינן מגיעות
מושטות ללא כוונת אמת
קצרות הזרועות, קצרות הזרועות
הצהרות שכולם כבר מכירים
עפות כמו ציפורים אל החושך
באין מטרה לדרך נדודים
אל מרתפי האשפה של ההבטחות
במסווה הדאגה ואת המרחק החסר
משלימות המילים הריקות
שזרעו תקוות גדולות
בארצי הגוועת
במסווה הדאגה ואת המרחק החסר
משלימות המילים הריקות
שזרעו תקוות גדולות , תקוות גדות
קצרות זרועות החמלה
מושטות ואינן מגיעות
מושטות ללא כוונת אמת
קצרות הזרועות, קצרות הזרועות
זאת חומת המגן דרכה אני מסתכלת
חומת תל אביב , חומת תל אביב
בשמים זיקוקים שמתפוצצים בהמון
אורות זוהרים שמספרים על ארץ אחרת
שהיתה לתפארת ונמוגה בסיבוב הכדור
בשמים זיקוקים שמתפוצצים בהמון
אורות זוהרים שמספרים על אגדה אחרת
תקוות גדולות , תקוות גדולות.

חומה במשמעותה המילונאית היא קיר שנועד להגן על עיר מפני פלישה וחדירה לתוכה. החומה היא אמצעי מגן מפני מי שרוצים להכנס לעיר,לבוז אותה ולהכרית את תושביה.המילה חומה יכולה גם לשמש כמטאפורה למי שסוגרים את עצמם .הם בונים סביב עצמם חומה דמיונית אך מורגשת היטב כדי למנוע איזה שהוא קשר עם סביבתם. אנשים אלה חיים בתוך עולמם הפרטי לעיתים מיוסר ולא מעוניינים לשתף אחרים בתחושותיהם. שם השיר מופיע פעמיים ברצף באותה שורה.מאחר והשיר לא מתאר מצב של מלחמה ברור שהוא בבחינת המחשה להלך רוח מסוים די בעייתי.בשיר בית אחד .הדברים נאמרים ברצף עם מספר שורות החוזרות על עצמן פעמיים.

ארבעת השורות הפותחות מופיעות שוב בשורות 16-19 ואפשר לחלק את השיר לשני חלקים על פי מיקומן של שורות אלה. חלק ראשון שורות 1-15 ושורות 16-27 חלק שני.מהשורות הראשונות אפשר להבין שקיים מצב מצוקה .לא נאמר של מי .יש מי שמציגים נכונות להושיט עזרה,אבל זה למראית עין בלבד מכיון שהזרועות של מושיטי העזרה קצרות מדי. עושה רושם של רצון לעזור ולא מתכוונים לכך באמת. מה שיש הוא הצהרות שכולם כבר מכירים.ההצהרות הגיעו ל"מרתפי האשפה של ההבטחות". קשה שלא לראות למי מכוונים הדברים.לפוליטיקאים האומרים דבר אחד ועושים דבר אחר, שעה שארצה של הכותבת. גוועת. אטימות מוחלטת מצידם של בעלי המשרות הציבוריות.התקוות הגדולות שרבים חיכו למימושן נמוגו. אפילו מראית העין נעלמה. זאת קריאה להתעורר בטרם יהיה מאוחר מדי.אחרי הגוויעה בא המוות.

בחלק השני של השיר אומרת הכותבת "זאת חומת המגן דרכה אני מסתכלת/ חומת תל- אביב,תל-אביב". העיר תל-אביב מוקפת בחומה שהקימה סביב עצמה כדי שלא להיות בקשר עם מבקשי העזרה. הזרוע המושטת לעזרה היא קצרה כדי שאפשר יהיה להחזיר אותה פנימה במהירות לצד הפנימי של החומה כדי שמבקשי העזרה לא ינסו להיאחז בה. בעיר עצמה זיקוקים בהם משתמשים באירועים חברתיים שונים ובהתפוצצויותיהם הם מספרים על ארץ בעלת עבר אחר אנושית יותר, אמפטית יותר .עבר שהמילה חמלה היתה חלק מהותי מהווייתה ועתה היא "אגדה אחרת". אגדה על ארץ שהיתה קיימת ,ארץ שלתקוות הגדולות היה בסיס ריאלי ועתה הם לא יותר מאשר "מרתפי אשפה של הבטחות".

הכותבת נוגעת בבעיה בסיסית.במה שמתרחש בין חומותיה של תל-אביב ,ניכור ועוד פעם ניכור. ניכור חברתי ואטימות אוזניים לנוכח מה שמתרחש מעבר לחומות. לא פלא שהנאמר בשורה ה- 13 "ארצי הגוועת" בא לומר מה שהוא לא קל. אם הניכור לא יפסק ,גם המתנכרים יפגעו והנזקים יהיו בלתי הפיכים..

 

שומר המורשת של הגאון מוילנה

קובץ:Slonim, Paradna Street.jpg רחוב בעיר סלונים בביולורוסיה .ראשית המאה העשרים.

לפני זמן מה פירסמה הסופרת כליל זיסאפל מאמר גדול על מסע השורשים שלה לעיר סלונים בביילורוסיה בעקבות משפחתה שהם  צאצאיו של מייסד חסידות סלונים . זוהי שושלת חסידות שפעם הייתה בולטת מאוד בליטא ושכיום ידועה בעיקר בהתפלגותה לשתי שושלות שונות ושתי חסידויות שונות  ומסוכסכות בינהן באופן תמידי ולעיתים אלים למדי .אחת החסידויות נקראת כיום " חסידות סלונים" והשנייה נקראת" חסידות סלאנים " למען ידעו הכל מיהו מי . זיסאפל חפרה במאמר את ההיסטוריה המעניינת של הישוב היהודי בעיר ותוך כדי  הזכירה אגב אורחה אדם בשם יעקב משה  שהיה ידוע כיריבו המר של אבי משפחתה מייסד השושלת החסידית של סלונים אך  היא לא ידעה למסור פרטים נוספים  בנושא. אז הנה קצת יותר פרטים על היריב המר הנ"ל שהיה נכדו של הגאון מוילנה ושומר ומפיץ מורשתו הרשמי  והמוסמך. והוא במקרה  גם  סבו של אביה של סבתי.  במשך חמישים שנה דאג נכדו של הגאון מוילנה יעקב משה מהעיר סלונים להוצאה לאור של כתבי היד של סבו והפך למשמר ולמפיץ של מורשתו ופירסם תוך כדי כמה וכמה ספרים משלו על מסעות בני ישראל במדבר ולוח זמנים של שושלות מלכי ישראל ויהודה. . ובמקביל ניהל מאבק עז  כנגד מי שראה בהם כאויבי המורשת, הלא הם  החסידים שצצו גם בעיר מגוריו סלונים .והוא ניהל מאבק חסר פשרות נגד מי שהפך להיות מייסד חסידות סלונים המפורסמת. ועל פי מסורת משפחתית מסוימת  ניהל מאבק כזה אפילו  בתוך משפחתו שלו כאשר גילה  שאחד מבניו הפך לחסיד.

כליל זיסאפל בבית הקברות בעיירה סלונים. …המרתו  של אברהם ויינברגר מייסד חסידות סלונים ,לחסידות לא היתה דבר של מה בכך. התהליך התרחש בצנעה, שכן "בעדה, בה ראשי-המדברים היו מתנגדים מובהקים וקנאים כר' יעקב-משה נכד הגר"א , ובישיבה שעמדה כולה בסימן ישיבת וולוז'ין ונוסדה לפי הוראת גדול תלמידי הגר"א ר' חיים – לא יתכן שהיו מסכימים לריש מתיבתא הנוטה לחסידות… כליל זיסאפל .נינתו של האדמו"ר". לפני זמן מה פירסמה הסופרת כליל זיסאפל מאמר גדול על מסע השורשים שלה לעיר סלונים בביילורוסיה בעקבות משפחתה צאצאיו של מייסד חסידות סלונים שושלת חסידות שפעם הייתה בולטת מאוד בליטא ושכיום ידועה בעיקר בהתפלגותה לשתי שושלות שונות ושתי חסידויות שונות  ומסוכסכות בינהן באופן תמידי ולעיתים אלים למדי . אחת החסידויות  הנמצאת בירושלים נקראת כיום " חסידות סלונים" והשנייה הנמצאת בבני ברק  נקראת" חסידות סלאנים " למען ידעו הכל מיהו מי . שני השמות הם כמובן וריאציות של שם  עיר המקור בבילורוסיה.   ורק לאחרונה אחד ממנהיגי חסידות גור הרב ליצמן ,טעם גם הוא מנחת ידם של אנשי חסידות"סלונים" כאשר בא להתפלל בבית הכנסת שלהם. זיסאפל חפרה במאמר את ההיסטוריה המעניינת של הישוב היהודי בעיר ואגב כך הזכירה אגב אורחה אדם בשם יעקב משה לנדא שהיה ידוע כיריבו המר של אבי משפחתה ומייסד השושלת החסידית,אם כי היא לא ידעה למסור פרטים בנושא. אז הנה קצת יותר פרטים על היריב המר הנ"ל שהיה בנו של מייסד חקר המדרשים אברהם וילנר  ונכדו של החכם היהודי  המפורסם מהמאה ה-18 הגאון מוילנה ושומר ומפיץ מורשתו והוא במקרה גם  סבו של אביה של סבתי יעקב משה מסלונים 1779-1849

קטע מהקדמה שכתב יעקב משה מסלונים לפירוש הגר"א על ספר הזוהר. ( הקטע לא

פורסם לבסוף אולי בגלל שהמחבר חש שהוא אישי מדי).

לאברהם וילנר בנו של הגאון מוילנה ואישתו שרה בת רבי נח מינדס היו שתי בנות אחת מהם נקראה חנה ובן הבן היה יעקב משה מסלונים הרי"מ בנו של אברהם ונולד בוילנה בשנת תק"מ 1779. הוא הפך לנכדו המפורסם ביותר של הגר"א ואחד הרבנים הידועים ביותר של תקופתו. אין  לנו הרבה מידע על צעירותו וחינוכו  של יעקב משה אבל אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים  שאביו אברהם חינך אותו במסורת הגר"א. לאמיתו של דבר  הוא  הרבה להסתופף   אצל סבו הגר"א שבניגוד למקובל עליו כמי שמעולם לא גילה עניין במיוחד בבני משפחתו והעדיף להקדיש את כל זמנו לתורה וללימודים הראה ליעקב משה  חיבה יתרה  ולימד אותו אישית.   יעקב משה מספר לנו שהיה הנכד החביב על סבו הגר"א ובן בית אצלו. מצד שני הוא סיפר ש" מעיד אני שמיים וארץ שלא הייתי בוילנה שלוש שנים ובבואי לפניו לא שאלני על אודותיי ולא שלום בני ביתי". . מן הסתם יחסו של הגר"א לא התקבל באדישות מוחלטת בידי בני המשפחה. במקורות שבידינו מצויין שהם קיבלו זאת ממש בגאווה כאות לגדולתו. אך ניתן לתהות בעניין ….

תמונת הגאון מוילנה שהייתה תלוייה בביתו של יעקב משה בסלונים.ולכן יש הרואים בה את התמונה האותנטית ביותר /של הגר"א.

העורך המגיה  והפרשן

כבר בגיל 18 הנכד חיבר ספר משלו על מסכת שמחות כפי שעשה לפניו אביו אברהם שבהיותו בן 18 כתב ספר "רב פעלים " על מדרשי חז"ל. יעקב משה נשא לאישה את הינדה ( ואולי היה שם האישה   מינדע?  אליהו לנדא נכדו שחקר את תולדות המשפחה כתב שהשם של האישה נטול בספק ויש לברר אותו  ) בת הרב הגביר חיים יהושע'ס מהעיר סלונים בביילורוסיה של היום.ומשמה נלקח גם מעתה שם משפחתו של יעקב ושם צאצאיו. והודות לכך חי בפרנסה טובה כרב הראשי של העיר סלונים בליטא בה כיהן כל חייו .הוא קבע את שולחנו סמוך לשולחן חותנו שהחזיקו בעין טובה. . כפי שציין בעצמו "אנוכי בדרך נחני ה' ממקום קדוש ..הון ועושר ארוחת מלך נתנה לי דבר יום ביומו "

רב בסלונים

  . הפליא לעשות מכל חכמי סלונים כמחבר ,כמגיה כפרשן וכמו"ל היה הרב יעקב משה בנו של  ר' אברהם ונכדו של הגר"א.

לו סלונים הלומדית –פרשנית הייתה תורמת לספרות הרבנית רק מה שהרב יעקב-משה הספיק לעשות במפעלו הכביר ,כי אז תרומה זאת בלבד הייתה כבר מנציחה את שמה של סלונים לדורות בספרות הזאת..". (  קלמן ליכטנשטיין "פנקס סלונים כרך ראשון " ע' מט)

 הרב יעקב משה התבלט כאחד מראשי הקהל בסלונים  הוא הקפיד ללמד בדרכי הלימוד והתורה שקיבל מאביו אברהם  וסבו הגר"א. וקבע בבית המדרש שבו לימד מנהגי תפילה על פי  תיקוני הגר"א ( מנהגי התפילה שהם היום מקובלים בישראל כ"מסורת ארץ ישראל ")   מנהגי התפילה  שקבע בסלונים לפי תיקוני הגר"א נשמרו  שם עד ימי השואה וחורבן הקהילה בסלונים . מובן מאליו שיותר מכל בביתו שמרו בקפדנות ובחומרה דקדקנית  על מנהגי ומסורת הגר"א. גם לאחר שהתישב בסלונים היה נוהג לבקר בוילנה באופן קבוע  את  בני משפחתו.

 ידוע לנו שהוא חזר לוילנה לאחר פטירת אביו  אברהם וספד לאברהם בבית הכנסת שבו נהג אברהם להתפלל באופן קבוע.

הקדמה בקובץ התורני "ישורון " על יעקב משה מסלונים.

אחר פטירת אברהם אביו רוב כתבי היד של הגר"א כל מקצועות התורה עברו אליו בירושה מאברהם ועימם כתבי היד העתיקים האחרים שהיו ברשות הגר"א וגם כתב הצופן המפורסם של אברהם וילנר   ( רק חלק זעיר עבר לקרובי משפחה אחרים ) ומעתה עליו הוטל העול הקשה והמסובך של הוצאת כתבי היד של הגר"אולמעשה  חייו היו קודש להוצאת כתבי הגר"א.

.הוא היה נוסע שוב ושוב  לוילנה מסלונים לטפל בכתבים אלו.

יעקב הכין לבסוף  רשימה מפורטת של כתבי הגר"א הנקראת "רשימת סלונים ".אמנם רשימה זאת לא שרדה  אבל היא אבן הפינה למחקר הביבליוגראפי של כתבי הגר"א.

במשך קרוב לחמישים שנות שבתו בסלונים הוא הגיה והוסיף הערות ופירושים הקדמות לביאורים מרבים של הגר"א.רשימת הספרים שהכשיר לדפוס כוללת 16 שמות. סך הכל היו 39 מהדורות של כתבי הגר"א שבהן היה יעקב משה לנדא מעורב לרוב כעורך או כותב המבוא וההקדמה.  הוא הוציא לאור כמה  מכתבי הגר"א  עם הקדמות וביאורים משלו  בהם ספר המתמטיקה שאותו חיבר הגר"א "האיל המשולש " סביר להניח שאילולה שקידותו ומסירותו של יעקב משה היו רוב תורותיו ופירושיו של הגר"א נידונים לגניזה .ללא הבנתו וחריפותו ספק אם היה יכול להכשיר את הכתבים לדפוס מאחר שבחלקם היו קטועים ומשובשים והוא נחשב לאחד מגדולי המגיהים והמבקרים של כתבי הגר"א. ובכתבי יד שערך ניתן למצוא בכתב ידו ביקורות קשות כנגד גרסאות שונות שבהן נתקל של דברי וכתבי הגר"א מתלמידים שונים. הוא היה בעל הזכויות להוצאת כתבי היד והיה זה שנתן את  הסכמתו לאחרים להדפסתם.

הוא סייע בכך עוד בימי חייו של אברהם . ועסק בכך  כל חייו לאחר פטירת אביו.

הסופר

 אלא שכמו אביו אברהם, יעקב משה מסלונים התבלט גם בזכות עצמו ולא רק כנכד הגר"א. הוא פירסם ביאורים והגאות על מדרש רבא ועל ידי כך המשיך בדרכו המקורית של אברהם בעיסוק במדרשי חז"ל  והוסיף ביאורים שונים לצורת הארץ וגבולותיה של הגר"א .. הוא פירסם גם חידושי תורה משלו כמו הספר "פני משה "שמכיל הגהות על הירושלמי ואת "גבולות הארץ " שכלל מפה של ארץ ישראל ותוכנית של בית המקדש בירושלים המבוסס על תיאורי הגאון מוילנה  שאותה צייר כנראה יעקב עצמו .

ציור של בית המקדש  המיוחס ליעקב משה מסלונים

מחקרים משלו שהופיעו שנים רבות לאחר מותו ערוכים ומורחבים בידי נכדו אליהו לנדא כללו את לוח חשבון השנים של  תקופת

השופטים ומלכי ישראל ויהודה : מימות יהושע עד חורבן בית ראשון .

הוא גם  כתב את  ספר  מסעות ישראל : מארץ מצרים עד בואם לארץ נושבת, מברר גבולי מצרים, סדר מסעות וחניות בני ישראל במדבר ארבעים שנה, תחומי הגבולים וחלוקת הארץ לשבטיהם" שאליהם צירף ציורים של בית המקדש לעתיד לבוא ומפות משלו שמראות על יכולת איורית מסויימת.ספר זה יצא לאור  ; ערוך ומסודר על ידי נכדו אליהו  לנדא… בירושלים שנת תרצ"ח נדפס ונכרך עם אדרת אליהו פירוש על נביאים כתובים . ויצא שוב ב- הוצאת מוסד הרב קוק ,תש"א .ובפעם השלישית בידי נינו של יעקב משה  המו"ל יעקב אלעזר  לנדא בשנת תשל"ג.

עד היום נשארו חיבורים שלו בכתב יד שעוד לא ראו אור בדפוס.

המאבק נגד החסידות

"בעיר סלונים התפרסם שמו של רבי אברהם  וינברגר שנעשה רבם של חסידי סלונים והללו ראו בו צדיק ובעל מופת. פנה אל החסידים רב "מתנגד" מפורסם בסלונים שנודע עד למרחוק בעוינותו לחסידים בכלל ולרב אברהם  בפרט ואמר להם : "הלא אברהמ'לי היה רק עד לאחרונה אדם פשוט כמוני וכמוכם וביקרתי בביתו ומעולם לא עלה על דעתי שהמדובר בגדול הדור. והכיצד זה נעשה לפתע צדיק בעל מופתים ?" וענו לו החסידים בגאווה :

"האם יודע כבודו הרב מה ההבדל בין רב של מתנגדים ורב של חסידים ?רבי אברהם  שליט"א רבם של חסידי סלונים הוא בעל מופתים. האם אתה כבודו הרב מסוגל גם אתה לעשות מופתים ?" תקע הרב שונא החסידים מבט מקפיא בחסידים ואמר להם :

"כתוב בתורה בספר דברים פרק יג פסוק ב' "אות או מופת " ללמדך :מי שיודע אות אין הוא יודע מופת. מי שיודע מופת אין הוא יודע אות "… ( ליפסון" דור מדור" )

כצאצאו וכיורש של הגאון מוילנה חש עצמו יעקב משה לנדא מחייב להמשיך במלחמת החורמה שלו בחסידות וזאת התבססה על כתב חרם שפורסם כנגד החסידים בוילנה בהסכמת הגר"א :   "רדו לעומק ליהושפט,לעומקה דדינה ,לבער הקוצים מכרם ה' צבאות כלבני ישראל להדפם ולרודפם ברדיפות מלאות הזעם ,להחרימם ולעקור שורשם בנפשם ומעודם לעקור אותם ולשרש אותם כדין עבודה זרה.צא תאמר להם היכנס אל תאמר להם המה הקהל מורידין ולא מעלין. לדכאם ולמוגגם כמוץ לפני המים ולהתאמץ להפרידם איש מאחיו לבלי יתחברו ויתקשרו יחד חבר בוגדים ומנגדים נגד תורתנו הקדושה.

ובכל מקום שהם מצויים לשלחם מן המחנה כדין זב ומצורע.את כל אלה יאות לנו למיעבד להון וכך היא חובתנו ויפה לנו.לבלי לשים לדרך פעמיו לכת בחבורתם להתחבר עימהם ולעמוד בקהל עדתם או לאכול משחיטתם ולבוא בברית עימהם.

לא יחמול איש עליהם ולא יחנם לתת עדת חנף גלמוד והשומע להם ימתח על העמוד ". באותה התקופה המסתפחים והמתקרבים לחסידות בעיר סלונים שבה נשמר החרם בקפדנות  היו מסתירים בשלב הראשון את צעדיהם והיו נתונים לרדיפות ונגישות מצד משפחתם וחוגי מכיריהם.

היו מקרים בעיר שחתנים שהיו סמוכים על שולחנות חותניהם נאלצו לעזוב אותם משנתגלתה כפירתם החסידית . והרבה חסידים בעיר היו חיים חיי "אנוסים " ורק מעטים העיזו לחשוף את חסידותם בפרהסיה ולצאת לבקר בגלוי בערים אחרות את הרבי החסידי שלהם כמקובל אצל חסידים בכל מקום. אלא שדווקא בעיר סלונים מכל המקומות הוקמה החסידות הליטאית החזקה ביותר ,חסידות סלונים. מקימה של חסידות זאת היה אברהם בן יצחק מתתיהו וינברג שנודע בלמדנותו והתמנה לראש ישיבה בסלונים,ישיבה שהייתה מוסד מתנגדי חשוב ביותר ושלוחה של הישיבה המפורסמת שהקים תלמידיו של הגר"א חיים מוולוז'ין .אלא שמהר מאוד הושפע בידי החסידים והפך להיות לחסיד בתחילה חסידותו הייתה בסתר. בעיר שבה היה יעקב משה אחד הרבנים הראשיים החסידים לא יכלו להרים ראש.

ככל הנראה בגלל לחצו הכלל לא מתון של יעקב משה ותומכיו לחץ שנמשך במשך שנים נאלץ לבסוף וינברגר לעזוב בגיל צעיר יחסית גיל 40 את משרתו הרמה בראשות הישיבה , לאחר שהתגלה עניין חסידותו שפסל אותו בעיניהם לחלוטין למשרה כזאת. וינברגר שימש מאז  כמלמד פרטי פשוט וחי חיי עוני ומחסור במשך 15 שנה עד שב1858 תשע שנים לאחר פטירתו של יריבו יעקב משה לנדא הוכר רשמית כראש חסידות קוברין למעשה הקים בסלונים חסידות משלו. וזה היה השג נדיר למעשה חסר תקדים בתולדות החסידות הוא הקים חצר חסידית חשובה ורבת השפעה שהמטה שלה נמצא בעיר שהייתה נתונה עד אז בשליטה מתנגדית מוחלטת של נכדו של הגר"א ושל תומכיו. לימים וינברגר נחשב לאישיות הדגולה ביותר מבין צדיקי החסידות הליטאית בדורו . ניתן לאמר שהמאבק בינו ובין יעקב משה  נשאר ללא הכרעה ברורה  או הסתיים בניצחון שניהם. אמנם מצד אחד החסידות שרדה ואף התעצמה בעירו של נכד הגר"א והפכה לזרם העיקרי של החסידות בליטא.

בית הכנסת של סלונים.

אבל מצד שני… הייתה זאת חסידות שהייתה קרובה מאוד באופיה וברעיונותיה  למתנגדים מבית מדרשו של הגר"א חסידות זאת אימצה לעצמה רבים מהערכים שהיו אופיניים לחוגי תלמידיו של הגאון מוילנה ויותר מכל את יחסם ללימוד התורה ואת החשיבות שייחסו לישוב ארץ ישראל והייתה קרובה מבחינות אלו אליהם יותר מאשר לשאר תלמידי הבעש"ט .

אם נרצה הייתה כאן מעין דרך מחברת בין חסידות ומתנגדות שהפכה כמעט זהה לדרך הקלאסית של המתנגדים ולימים קלטה יסודות חשובים מהאידיאולוגיה של תנועת המוסר המתנגדית..

 עם חסידות כזאת יכלו תלמידי הגר"א לחיות בעיר אחת. סביר להניח שאם הייתה זאת חסידות מיסטית מהסוג הרגיל כי אז היו מנהיגיה מסולקים מהעיר ככופרים. גם כיום חסידי סלונים בולטים בין כלל החסידים בדמיונם החיצוני ל"מתנגדים " הפרושים. ביום חול במעיל פתוח שמבעדו נגלית לראווה ציצית צמר גדולה ובולטת. על ראשם כובע לבד כמו של גור והפאות קצרות ומאחורי האוזניים כמו אצל הליטאים.וזה כנראה מראה גם הוא על הקירבה הרוחנית הגדולה יחסית.

מאבק משפחתי

 ..צא תאמר להם.  היכנס אל תאמר להם….

המאבק המר חדר גם למבצרו של יעקב משה אל משפחתו ואל ילדיו . על פי אגדה חסידית רבי שלמה מקרלין חזה על פי הזוהר שלגר"א יהיו נינים חסידים. ואכן לפי מסורת משפחתית של משפחת שצ'ראנסקי  נינו של הגר"א  ובנו של יעקב משה ,  יצחק הפך לחסיד.

 יצחק יחד עם אחיו אלעזר סייע ליעקב-משה להכין את כתבי הגר"א לדפוס. אלא  שאז קרה מקרה איום ונורא מבחינת המשפחה . יצחק כמה שנים לאחר חתונתו גר בעיר קאוונה ו"טעם מטעם החסידות שמשכה אותו בעבותות"  עד שנסע לעיר קוצק אל הרבי  החסידי שם.

למעשה הפך לחסיד בגלוי.

 עבור משפחת הגר"א הייתה זאת השפלה שלא תתואר.

 כשנודע הדבר בקרב בני המשפחה ישבו עליו "שבעה" .

למעשה נודה.

 על פי תיאור של בן משפחת שצ'רנסקי  במכתב שנשלח לגנאלוג חיים פרידמן :

"קרובים נעשו לרחוקים ואוהבים נהפכו לשונאים.הוא הפך להם לבושה שיש דבר כזה במשפחה ומחקו אותו מכל הספרים שהדפיסו לבל ייזכר לא עזרתו ולא קרבתו . עד שהוכרח לברוח למדינת פולין ושינה שם משפחתו לשצ'רנסקי. ומאז גם הוא לא רצה לשמוע ממשפחתו במרוצת השנים נשכח משאר נכדי הגר"א."

 

א.א. : חיים פרידמן חוקר גנאלוג של בני משפחתו של הגר"א אתה חשפת ופירסמת  את הסיפור הזה בספר הגנאלוגי שלך על בני משפחת הגר"א אם כי לא הופיע בשום מקור קודם. האם הוא נראה לך אמין?

 חיים פרידמן :הסיפור אכן בעייתי מבחינתי אבל הוא גם  מובא ממקור אמין ביותר שאי אפשר לדחות אותו כלאחר יד.  בני משפחת שצ'רנסקי הם היום אנשים בולטים מאוד בעולם החרדי.

נכדו של יצחק ,יהודה אריה ליביש שרצ'נסקי שהיה חסיד היה גם ממנהיגי מרד גטו ורשה נגד הנאצים למרות שהיה חסיד ומבוגר יותר משאר המנהיגים. הוא נשבה בידי הנאצים והרג את עצמו ואת שוביו בפיצוץ.

 מאיר שרצ'נסק'י היה ממיסדי  הסמינרים של "בית יעקב" בתל אביב ובמדינת ישראל כולה.הוא גם כתב ספרים רבים ובהם ספר על גדולי החסידות.

וכיום בנו של מאיר הרב בנימין שצ'רנסקי מנהל סמינר "בית – יעקב" הישן בירושלים– הוא אחת הדמויות הבולטות בקהילה החרדית.

כמו כן במכתב שבו קיבלתי את הסיפור יש רשימה מדוייקת של הדרך שבה נמסר הסיפור מדור לדור. וגם מוזכר שמו של אלעזר אחיו של יצחק ופעילותו בעזרה ליעקב משה בעריכת והדפסת כתבי היד של הגר"א. זהו פרט  ידוע רק למומחים בנושא  שקשה להאמין שהם היו יודעים אותו אם הסיפור היה מומצא מהאוויר. ככל הנראה בני המשפחה ניפגשו בשלב מסויים עם אליהו לנדא שקיבל את אמינות הסיפור. צריך גם להבין שלא ייתכן שאנשים ממשפחה בולטת כל כך בעולם החרדי יספרו סיפור מומצא על אבי משפחתם שהוא סבל נידוי מאביו אם לא היו דברים בגו. כך שהחלטתי שהמדובר בפרשיה אמינה ושילבתי אותה בספר ואת בני משפחת שצ'רנסקי כחלק מצאצאי הגר"א. 

 אלי : איך אתה מסביר את הפרשה אם התרחשה ? האם זה נראה לך סביר שהאב יטיל נידוי על בנו וישב עליו שבעה משום שעבר לחסידות ? פרידמן :זה דווקא אפשרי בהחלט. צריך להבין שיעקב משה מסלונים היה מחוייב לחלוטין לתורת הגר"א . ומן הסתם דווקא הוא כמנהיג הקהילה נכדו של הגאון מוילנה ובנו של אברהם וילנר מייסד חקר המדרשים שגילה שבביתו ובמשפחתו צץ לו חסיד נסתר, היה חייב לפעול בדרך הקשה ביותר האפשרית גם לו עצמו על מנת להראות לכל שאין משוא פנים במאבק בין החסידים והמתנגדים. גם כאשר הדבר נוגע למשפחתו ולמשפחת הגר"א  ולו עצמו. ואם לא היה עושה זאת הייתה סמכותו בקהילה נפגעת פגיעה קשה כאשר היה נודע ברבים יש לו בן שבגד ועבר לחסידות. לנו היום זה אכן נראה אכזרי מאוד וחסר כל טעם. אבל דברים כאלה בהחלט קיימים בעולם החרדי אפילו היום. 

 בראשית המאה ה-21 מכל צאצאיו של יעקב משה מסלונים דווקא צאצאי הבן המוחרם והמנודה יצחק ששמו נמחק מספרי המשפחה הם המכובדים והמוכרים ביותר בעולם החרדי.

אם היינו חיים בתרבות בודהיסטית הייתי אומר שיש כאן איזה שהוא סוג של קארמה.

בניו של יעקב משה לנדא היו

1. אליהו לנדא ( בעתיד שינו צאצאיו את שמם לל"לנדי " ) נולד ב1800 בסלונים שם גם חיו משפחתו וצאצאיו שנתפזרו בעולם .פרט לכך לא ידוע עליו דבר . 2. אלעזר לנדא 3. נח לנדא או נח מיאשינוסבקי( על שם נח ליפשיץ אבי סבתו ) נולד ב1819 בסלונים נישא פעמיים ונפטר ב1873 .חמש בניו פלוס שתי בנותיו היגרו לאמריקה שם נקראו סאנסטיין . 4. יצחק שצ'ארנסקי . עבר לחסידות והפך לחסיד של הרבי מקוצק. דבר שהייתה בו השפלה שלא תתואר לבני משפחת הגר"א שנידו אותו,סירבו לראות בו ובמשפחתו חלק ממשפחתם ומחקו את שמו מספרי הזכרון המשפחתיים. צאצאיו היו חסידים.

יעקב משה נפטר בסלונים ביום "ג בטבט טר"ט ב- 17.1  שנת 1849 בנו אלעזר ירש את משרתו כרב בסלונים ,ולאחר כמה שנים נטש את סלונים  ועלה לארץ ישראל.

אבל נכדו של יעקב משה ,אליהו לנדא שנולד  בירושלים בארץ ישראל היה בין מייסדי ומנהלי "כולל סלונים " שטיפל בצאצאי תושבי העיר הזאת שעלו לארץ ישראל ושמר  על קשרים עם יהודי סלונים  עד חורבנה הסופי  של הקהילה שם בשואה .

ועל מצבתו של יעקב משה בסלונים נכתב יפה נוף כלילת תפארת עין העדה גאון האדרת קיים התורה במקהלות בית ה' בימים ובלילות משאו ומתנו באמונה שלשלת יחוסו בשושנה הרב יעקב משה אב הרועים בהמאוה"נ ( בן המאור הגדול ) ר' אברהם נטע שעשועים נכד הגאון החסיד במפעלים אליהו הזכור לטוב במעלליו הכ"כ טבת שנת טר"ט ל"ק רבים ושלמים לבשו שק החסד העירו עבור נשמתו מצוותיו תצמדנה לנו וצדקתו תנצב"ה

נביאים וכתובים עם ביאור הגר

פירוש של הגר"א הוצא לאור בידי יעקב משה מסלונים נכדו.

ראו גם

יעקב משה מסלונים  בויקיפדיה

ספר "מסעות ישראל " מאת יעקב משה מסלונים

האיל המשולש :ספר הנדסה וטריגונומטריה של הגר"א עם הקדמה של יעקב משה מסלונים

סלונים

אתר סלונים העיר סלונים בויקיפדיה  אתר יזכור על סלונים חסידות סלונים בויקיפדיה כליל זיסאפל חוזרת לסלונים נינתו של האדמו"ר גירסה חתוכה בהארץ

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה על סבו של יעקב משה מסלונים

ספרי הגר"א

הגאון מוילנה והמוסד

מלחמת עולם :המתנגדים נגד החסידים

,כתב הצופן של אברהם וילנר על אביו של יעקב משה מסלונים

מסעי החיפושים של אלעזר לנדה ואישתו בתיה בריינה :על בנו של יעקב משה מסלונים  

גואל התנ"ך :על אליהו לנדא נכדו של יעקב משה מסלונים

בלוג משפחתובלוגיה :בלוג לחקר תולדות משפחות

פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

אתר העמותה לחקר המשפחה היהודית  

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

ביבליוגרפיה

פנקס סלונים

העיר סלונים עיר קטנה ולא מוכרתבאמת בביולורוסיה  זכתה שעליה יחוברו ארבעת הכרכים המקיפים ביותר על קהילה יהודית במקום כלשהוא ב"פנקס סלונים " .ארבעה כרכי ענק כל אחד מהם בגודל של  כרך אנציקלופדיה שמתעדים את ההיסטוריה שלה ואת חורבנה בשואה  ביחד עם צילומים ומסמכים מרובים .העורך והכותב הראשי של ארבעת כרכי הענק היה הסופר קלמן ליכטנשטיין שתיעד את ההיסטוריה של הקהילה מראשיתה במאה החמש עשרה ועד חורבנה בשואה בכרך הראשון.וחקר ובדק עבור זה מאות ואלפי מקורות והיגיע עד כרכי החוקים והמשפטים של בתי המשפט הפולניים והרוסיים . הכרך השני תיעד את חורבן הקהילה בשואה הכרך השלישי הביא זכרונות וכתבות מהעיתונות היהודית על העיר משנת 1860 ועד לשקיעתה וחורבנה . וכולל אוסף של כתבות מסלונים בעיתונות העברית מ1859 ועד 1905  למעשה כל מאמר שהופיע בעיתונות העברית והיידית עליה לאורך השנים הכרך הרביעי מביא יצירות ספרות שנכתבו בידי בניה.

פנקס סלונים: / (עורכי הכרך – קלמן ליכטנשטיין, יחזקאל רבינוביץ תל אביב הוצאת ארגון עולי סלונים בישראל: ), [תשכ"ב-תשל"ט].הופיע בארבעה כרכים בין 1961 ו-1979. הספר ברובו בעברית ומקצתו ביידיש. דברי הספר לתמונות גם באנגלית. ספר (א). תולדות הישוב היהודי בסלונים … מאת קלמן ליכטנשטיין. — סלאנים און אירע יידן … פון קלמן ליטענשטיין. — זכרונות. — סלונים, היה היתה עיר (קובץ תמונות( ספר ב. השמדת הקהלה. — דפי הנצח של השואה . ספר ג. זכרונות, קורספונדנציות לעתונות, ידע עם רשימת עולי סלונים, דפי הנצחה. (תשל"ב ספר ד. מדורים מוקדשים לאישים, זכרונות, ידע-עם, אנתולוגיה ספרותית, פנקסים ותעודות, דפי הנצחה. (תשל"ט Chaim

Freedman,   Eliyahu’s branches :the descendants of the Vilna Gaon and  his                     family,  Avotaynu, 1997

, Nei  Rosenstein    Gaon of Vilna and his cousinhood  : Computer Center for Jewish Genealogy, 1997

צבי אשד שלשלת הדורות למשפחת לנדא  לבית הגאון מוילנה –החל מן שלמה שלמן ואשתו טריינא הורי הגאון מילנא .,הוצאת המחבר . מהדורה ראשונה 1998,מהדורה שנייה 2003.

  

עמנואל אטקס יחיד בדורו : הגאון מווילנה – דמות ודימוי. ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1998 תשנ"ח

הקובץ התורני "ישורון " פירסם בכרך ה' שלו משנת 1999 חלק שלם בשם "עטרת יעקב " שהוקדש לחייו וכתביו של הרב יעקב משה מסלונים. הרב שלמה גאטעסמאן "תולדות רבי יעקב משה מסלאנים ז"ל " ישורון-מאסף תורני כרך ה' תשנ"ט באותו הכרך הופיעו במדור "עטרת יעקב " הקדמות של הרב יעקב משה לפירוש הגר"א על הזוהר לביאור הגר"א לספרה דצניעותה לספר "איל משולש " מאת הגר"א כן פורסמו שם הגהות של על מדרש רבה –בראשית וליקוטים על התורה וש"ס מכתב יד המיוחס לו . רפאל שוח"ט "פירוש ר' יעקב משה מסלונים נכד הגר"א לשיר השירים " דעת כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה מספר 50-52 2003 תשס"ג ע' 291-316. אהרון ( אלן ) נדלר "הסינתזה בחסידות סלונים בין חסידות ללימוד תורה בנוסח המתנגדים " בתוך "ישיבות ובתי מדרשות " בעריכת עמנואל אטקס מרכז זלמן שזר, 2006 ע' 395-407 כליל זיסאפל "נינתו של האדמו"ר מוסף הארץ 14.11. 2008 נספח 2: רשימת הדורות

הדור הראשון

החבר יוסף מאובן ( שם קדום של בודפסט ) "אוד מוצל לגזרת גרוש וינה 1559"

מנהיג באירגון החשאי "בני ציון ". הוגלה בידי הקיסר פרדיננד הראשון  מוינה לעיר פראג . מוצאו לפניו אינו ידוע . שם אישתו אינו ידוע.

הדור השני

רבי פתחיה ( משה)( בן החבר יוסף . חזן ונאמן הקהילה בעיר פראג סופר סת"ם וסופר הקהילה .נפטר בה' בשב"ט שנ"ס ( 1598 )

הדור השלישי

הרב נפתלי הירש בן פתחיה ( נפטר 1601 ) סופר הקהילה בפראג .ספרא בן ספרא . אישתו על פי גרסה אחת מרת טעלצא  בתו של בתו של מאיר קלנצנבוגן

 נכדה של שאול וואהל שהיה מלך ליום אחד בפולין .

 אחיו  של נפתלי – יששכר בער מחבר ספרים על הזוהר.   ובמקביל מהצד השני הרב דוד אשכנזי בן החבר יעקב אשכנזי "ידע מלאכת חרש וחושב". או בן מרדכי אשכנזי, היה ראש ישיבה בלמברג בפולין _( נפטר 1645)

הדור הרביעי

הרב משה רבקש בן נפתלי הירש הסופר ( 1596-1671) רב ופרנס בוילנה מחבר ספרים כמו "באר הגולה "(פרוש ענק לספר "שולחן ערוך " של משה קארו ) ועוד ועוד. היגר מהעיר פראג לוילנה שבליטה. ,חי במשך תקופה מסויימת בעיר אמסטרדם לפני שחזר לוילנה .

ומהצד השני רב הקהילה של וילנה רבי משה קרמר  בן דוד אשכנזי . אב בית הדין וראש ישיבה

(ורב ראשי בוילנה . 1590-1688) שם אישתו ליאבה בת הרב יוסף בן אליקים גצל הלפרין מלמברג .

הדור החמישי

פתחיה בן רבי משה רבקש. פרנס בוילנה . ( 1610-1672 )

הדור השישי

בתו של פתחיה נשאה לאליהו חסיד בנו של משה קרמר ראש הקהל דיין ופרנס וגבאי הצדקה הגדולה בוילנה . ( נפטר 1710)

הדור השביעי

יששכר דב ( או בר ) בן אליהו החסיד ובתו של פתחיה .

אחיו רבי צבי הרש אבי משפחת ריבלין

הדור השמיני

שלמה זלמן בן יששכר דב

( נפטר 1758)

אשתו טרינא בת מאיר בן בנימין זאב מהעיר זלץ

הדור התשיעי

אליהו מוילנה בן שלמה זלמן ובן טריינה ( 1720-1797) ידוע בכינויו "הגאון מוילנה " הגר"א . נחשב לגדול חכמי ישראל ב-800 השנים האחרונות .

שם אישתו חנה בת יהודה ליב מקידן אחיו יששכר דב

אח נוסף אברהם רגולר שניהם מחברי ספרים שונים .

הדור העשירי

אברהם וילנר

בנו השביעי והידוע ביותר של הגאון ( 1765-1808) ( ויש האומרים שנולד בשבט תקי"ח 1758 ותאריכים אחרים אולם זהו התאריך הנכון על סמך מסמכים שהתגלו לאחרונה ).  ערך ( לעיתים עם  אחיו יהודה לייב ) את ספרי הגאון מוילנה והביאם לדפוס , במקביל יסד את מחקר ספרות האגדה והמדרשים. שם אישתו שרה מינדס ליפשיץ בת נוח מינדס שם אחיו יהודה לייב.סייע לאברהם לערוך ולהדפיס את כתבי הגאון מוילנא.

הדור ה11

יעקב משה לנדא בן אברהם ( 1779-1849) . רב בעיר סלונים .

  עסק בעריכת ובהוצאת כתבי היד של הגאון מוילנא ביחד עם ספרים שונים משלו.

שם אישתו הינדה בת חיים בן יהושע לנדא מהעיר סלונים .

הדור ה12

–אלעזר לנדא ( 1812-1874) נולד בסלונים ביולורוסיה נפטר בירושלים . רב בעיר סלונים .מורה בישיבה "עץ חיים " בירושלים. אישתו השנייה בתיה בריינה בת זאב וולפנזון

בנו של אברהם וולפנזון

הדור ה13

 

אליהו-יצחק לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג( 1873-1946) ( ידוע גם בכינוי רבי אליהו מאמקאס)

.אישתו אסתר בתו של הרב משה זילברמן ונכדתו של מנהיג הקהילה מוני זילברמן

הדור ה-14

חנה טריינא לנדא( 1900—1975) אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן אחיה : יעקב לנד"א מו"ל .

הדור -15

צבי אשד (  -27 לפברואר 1925 -30 לנובמבר 2003 ) אישתו רחל בלנק בת המנהיג הציוני ד"ר אליהו בלנק אחיו משה אשד ( 1926-2007) ממגלי דרך בורמה

הדור ה-16 לחבר יוסף הגולה בפראג  דור שמיני לגר"א

אלי אשד בלש תרבות

למי אני מצביע

עבור מי אני אצביע בבחירות ?

שאלה טובה .אני עדיין מתלבט וכנראה אחליט רק ברגע האחרון ליד הקלפי מאחר שאני בהחלט מתכוון להצביע .

המפלגה המועדפת בעיני היא זאת ששמה דגש על חינוך ותרבות מעל ומעבר לכל דבר אחר.

לא ראיתי שיש איזו שהיא מפלגה ששמה דגש על הנושאים האלו .

יש בין מועמדי מפלגת העבודה את עינת וילף ששמה דגש על נושא החינוך.אולם אני לא מתלהב כלל מהשמות הראשונים ברשימה  ובעיקר מאהוד ברק שבהחלט לא הוכיח את עצמו  כמנהיג לא צבאי  בעבר.

אלא שהמצב גרוע יותר מבחינתי במפלגות האחרות.כולם שמים דגש מוחלט על ענייני כלכלה וביטחון ומתעלמים מחינוך ותרבות .

כך שייתכן שאחרי הכל אבחר במפלגת העבודה כברירת מחדל או במפלגת"לזוז " שקוראת ליתר השקעה בחינוך .

ההחלטה כאמור תהיה רק ברגע האחרון.   

גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל

 

מה עומד להיות עתידם של הבדואים בישראל ?

נטלי גוטמן משוררת ומורה בבית ספר בדואי בנגב מביאה נקודת ראיה מיוחדת משלה למצב הפוליטי היום בין יהודים וערבים בדואים  וכיצד ניתן לשנותו.

"…עולם חסר דימויים, נטול אופי עובדתי…בחינת מוסד אילם, מעשה בלא פירוש…- מבנה גדול וחדל ניע, המבנה הזה איננו דראמה ואיננו ידיעה. הוא הנקודה שבה ההיסטוריה מוקפאת בקטגוריה הטראגית שבאה לכוננה כמו גם להחשידה."
מישל פוקו
(תולדות השיגעון בעידן התבונה, עמ' 10, כתר, 1972)

"סכלות מתנצחת עם עצמה,- כותב פוקו במאה ה-20,- מתגוננת בטענה שהיא קרובה לאושר ולאמת יותר מדעת…היא המתגברת על אהבה… ואם אושר לא יביא , הרי לפחות יביא להם (לשוטים) את תמונת גורלם או אמיתם".

אלו התמונות. ב-2008 לפיהן הדור הצעיר יוצר את עולמו.

בינתיים, תהליך קריטי של איבוד התדמית מתרחש אצל ערבי עזה. כתוצאה מכאבם על כך שלאחר מלחמות מצאו את עצמם בחלקת אדמה קטנה יותר, הם כלאו את  ראשיהם בתוך אידיאולוגיה של ייאוש.את  עיקר החיים מיקדו באגירת שעות בטלות למלאן בתסכולים וברחמים עצמיים, בסלידה כלפי היושבים מאחורי הגבול, בחינוך יום-יומי לטינה ולשנאת השכנים, וביצירה בתודעה הכלל ערבית את תדמיתם כסובלים נצחיים , כדי להצדיק את פעולתם באיסוף אובססיבי של נשק קטלני.

 אולם, מתבהר היום כי הם גם בזבזו בגישה זו את נקודות החיוב גם מול האלוהים– בראייה בלתי-מתפשרת זו הפשיטו את משפחותיהם מכבודן האחרון ווידאו  את גורל ילדיהם כפושטי יד חסרי מחר, וככל שנתרמו ונתמכו בידי העולם, כך גברה השחיתות בקרבת מנהיגיהם והעמיקה פערים בין טוב לרע כבין החיים והמוות.

בכך ניצחו את הדעת – בהחלפת נושא הוויכוח לסמל אחר- מהחיים אל "אפסות ההוויה שלא נחשבת יותר לקץ", כדברי פוקו.
וככל שנרגשת הסכלות כובשת הלבבות במקומות החשופים לכך, מתרחק השלום בין השניים, כי גם התבונה ההומאנית המודרנית מצדה הופכת לקיצונית בדרישותיה אל החיים…

גששי החיים


בחלקו האחר של הקו המפריד יושב יחד עם יהודים ישראלי אחר- ערבי- בדואי בעל מסורת שומרת גבולות. איך תראה אותו  העין המודרנית? כאתגר? או לחלופין, כמצע אמיד שורשים – להשתלב  בתוכו?

 אולי סופו של הישראלי להתפקח עד להתבוללותו בשוליו האלה שהצליחו לעצור סחיפות אפורות בעבר וגם הפעם? לכאן באים ובוא יבואו כל ערבי ישראל ופלסטינאיים, מוסלמים ונוצרים, צפונים, דרומיים, ירושלמים- הזקוקים לכתף סובלת כל, מחפשי פרנסה, בית חם, סיפור טוב, תה חזק… מקור למשיכה נצחית.

 

 גם היהודי אף המנוכר ביותר ככצאצא של משה רבנו שחי בין בין המדינים הבדואים של ימי קדם  ,   ירגיש קירבה  כלפי תושבי המדבר ויבקר בהנאה בביתם.

הערבי מכל מוצא, אומנם  עלול לחוש התנשאות בלתי מוצדקת על הבדואי    אך כולם יקבלו את זכותם ההיסטורית והטבעית של הבדואים לקביעת חוקי ההישרדות כאן, זכותם הבלעדית והבלתי מעורערת להיות סמל למשפחת גששי החיים, שמחייה ומנווטת בנחישות ובאומץ לב את ילדיה בין אבני המדבר המחוספס… פרימיטיבית היא – לא! מדרדרת? מדי פעם, כשמדרדרים סביבה, אבל היא הקץ המיישר את הנופלים והסובלים.

ואף על פי כן, אין די בתרבות עם נודד כדי לתרום לקידמה, מקומו נידח – אפס קולות השפעה. נראה כמובן מאליו, שבעידן המהפכות הגדולות שאיבה מבאר מיושן אסורה, כמעט.
אולי, חסרה כאן רוח אחידה שבהתייצבה לוועידת השוויון בין התרבויות השכנות בארץ תשרוד את המיון הראשוני. ערבי ישראל ועמם גם הפלסטינאים, לדוגמה, קובעים את צבע הצדק בארץ זו. קל להיאחז בעוגן הבדואי, להתקרב ולהשתקם בקרבתו,

 אבל להיות בדואי לא מתכוונים – זו משימה קשה , אפילו לאלה שיצרו קירבה משפחתית עמו…
מי אמור להיפגע מזה? היוזמה לא תבוא מבחוץ, אז למי לבוא בטענות?
מחמד אלחמאמדה, מנהל בית הספר תיכון מראשית ההשכלה התיכונית באזור הבדואי – כ-20 שנה, טוען כי דרוש זמן כדי שבסבלנות ובמקוריות ישלים האדם את המשימה של הפיכת תכונותיו המעשיות כרועה צאן לתכונות כלל שימושיות כשל ישראלי מצוי…
נראה בבירור, כי במקרה הטוב, למרות הקידמה שגרמה לשיפור בתנאי החיים, השינוי החיוני מתחולל בקו המקביל לנתיב המקורי.

במקרה הרע, בלבו של איש המרחקים הפתוחים מתיישבות להקות של שיקולים זרים, ושכלו יוצא לקראתם בקלות ומסתבך בשבילים רגשיים הידועים לשמצה… תחנות משבר, מעין בעיות ילדות, קשיי התבגרות ועוד, אלה סימני דרך שבהתפתחות כל חברה. אבל כשהרגש קובע גם את סדר היום, כעורק ראשי, כל העיסוקים השקולים מיותרים , רק העיסוק הנרגש בחורבן נתבע לו הקיום, לכך הוקרב שיקול הדעת. כעת, הישרדותו הטבעית של האדם פחות רלוונטית, המקום פונה להתנגדותו, אם לא אלימה, אז לפחות, רועשת. זאת בשעה שנדרשים צעדים שקולים ובמימדים שטרם הכיר איש. מחסומי הלב מעכבים את הערוצים האקדמיים, יתרונות תרבותו נשכחו ורק מגבולותיו נחשפות. אדם בעל זהות ערבית-בדואית מתמסר להזדהות עם זעקות הסובלים, בכך משפיע על ילדיו ועל עתידו, כי בינתיים, מבחוץ, שופטים את עמו כלא בוגר לשותפות, לפי הנראה כמטען חולשותיו…

אף  שפוליטיקת ההישרדות הטבעית בסגנון הבדואי שונה לחלוטין מזו של העזתים, דעת הקהל הבדואית  במובהק נוטה לכיוון ההתנגדות נוסח פלסטינאים (וכך בכל המגזרים הערביים), מדוע לא הפוך- כפי שידעו זקני השבטים הבדואים?

 מנקודת המשבר שפקד את שני הפלגים- בדואים ופלסטינאים- משנות ה-50 קשה היה לנהוג אחרת. לא שפר גורלם ונלקחו האדמות מבדואים במסגרת של החלטה מדינית בלתי-מתחשבת וגורפת, ולא בשל עימות עימם (כפי שקרה עם פלסטינאים). הייתה זו טעות, וחרף כך המשיכו המשפחות הבדואיות את דרכן השקטה בשלום ובסבלנות עם השכנים החדשים. זו המסורת- לקבל את האובדן, וכדי לעצור התפרצות רגשית של כעס וטינה היו נוקטים באמצעי ענישה חד-פעמיים, כגון, למשל, רצח על כבוד המשפחה – כהרתעה וכסימן לסוף הסכסוך, מעין אישור להמשך החיים מנקודה זו שמיצה את עצמה, צנועים וגאים, שומרי סדר ושפיות דעת הקהילה.
היחסים בין בדואים ויהודים נבלמו מצדם ומיוזמתם של האחרונים, טוען מחמד, כשברקע עומדות פרשיות שונות כמו על גניבות מישובים יהודיים.
נוכל להוסיף לכך גם את השוני הרב במנהגים שקשורים לגבר ואישה.
אם כי, לדבריו של מחמד , התהליכים המהותיים כרוכים בהתבשלות הדרגתית, ואילו תובנה זו אינה תורמת לצד הממריץ. מצערת גם ההצפה בדוגמאות שליליות מחיי המיעוטים שלא מאפיינת את רוח המסורת, אולם הכירות שטחית זו קובעת רושם של קיום תודעת הסתירה, כביכול, עם רציונאל המציאות המודרנית.
החברה הגלובלית מנצחת בזכות הרגלי למידה מסודרים, אם כי, אין זה תנאי יחיד לשלומה. כדברי הנשיא הנבחר בארה"ב אובמה: "רק מי שאוהב את המדינה יכול לשנותה!" אם כן, יש לבדוק את עצמנו. בדואים וערבי ישראל טוענים שאין ביכולתם לאהוב את שני הצדדים- את הישראלי ואת הפלסטיני, כל עוד הם מעומתים – הרי משפחותיהם מעורבים בקרבת דם, שפה ודת עם היושבים בצדו השני של הגבול. בנוסף, בארץ המובטחת ליהודים, חסרים להם זכויות, זאת ברמות שונות- אישית, חברתית, מקצועית. אך גם זה לא המוקש, אלא שכדי לאהוב את המדינה הם, כמונו, צריכים היסטוריה חיובית משותפת בינינו- להתמלא בה, להיזכר ולהיאחז בה כהישג. כלומר, זקוק האדם לעולם הדימויים מן העבר שיאפשרו נחמה בהווה, שיהיו מקור לסיפורי אם ואב, להעבירם לבנים ולנכדים להשלים תמונת כבוד האבות.
בהעדר ההיסטוריה לכלל התושבים, כל פעם שקורה משהו, כמו טעויות ביורוקרטיות, למשל, נמחקים בהינף יד את הישגי הדמוקרטיה, אף החיוניים והחיובים ביותר.
כך לדוגמה, בתיהם של בדואים ששרתו בצבא נהרסו, והמשתחררים עצמם לא השתלבו בשוק העבודה, גם האקדמאים לרוב נאלצים להסתפק בעבודה במגזרים הערביים בלבד, כך כולם הופכים למורים או לפוליטיקאים מקומיים…
על רקע זה הלב יוצא אל העזתים, בזמן העימות האלים, מעטים התפנו לשיקולים שכליים ושפטו באכזריות את המדינה התוקפת…היה נראה שכל התומך במה שקרא בתקשורת כפשעים נגד העם הפלסטיני, בדעת הקהל הערבי הורשע בתואר "משתף פעולה"- אלה הם אבו מאזן וחבריו ברשות, מצריים כולה, ועוד היד נטויה.
אז, מדוע לא נשמעה הזדהות עם המדינה שמצופה מאזרחיה, ואם לא מתוך אהבה, אז מתוך כבוד? האם התוקפנות המסיבית תרמה לכך? ואם הייתה פחות חזקה התגובה, ההזדהות הייתה מתעוררת? הצעירים בטאו זאת בגלוי- אפילו השם ישראל הומצא, טענו, אין ארץ אחרת, מלבד, פלסטין . ההתנגדות רגשית מאוד וטוטאלית הדומה ברוחה לאידיאולוגיה שמשדרים ערוצים ערביים כולל את כל הנימוקים התעמולתיים. הכעס שלט במגזר והלב ביקש תשובה למות הילדים בעזה, בסרט האימים בשידור חי על מסכות הטלוויזיה רצו כל יום מספרי הקורבנות… והתפרצו הקולות: לא – לא ירו על ישראל, גם לא ב-48 , לכן אין לה זכות להגנה עצמית, היהודים סתם פחדנים, וכל האדמות האלה שלקחו מסבתא שלי, אין כל מטרה אחרת במלחמה, חוץ מהבחירות המתקרבות… ואילו הסיפור כולו הוא על סבלו של העם שסגור ומסוגר בשטח קטן, שלא מגיעה אליו שום עזרה ואין לו כסף, גם בארצות אחרות לא מקבלים אותו בכבוד, פלסטינאים הם קורבנות שכאילו התחלפו עם היהודים שסבלו פעם בגולה. זהו קו המחשבה.
הבדואים בסיפור הזה נראים כנבלעים מכל הצדדים- מהיהודי המנוכר, מהערבי המתנשא, הם לא הספיקו להיבנות לפי הכללים המודרניים, וקיבלו עד כה מקום אחרון בסולם ההשפעות במדינה.
בדומה ליהודים שזכו לכינוי "עם הספר", ישנו גם שם ששמור להם -"עם השורדים האולטימטיביים". לפי רוברט ארדרי:
"החכמה היא לשרוד אפילו בתוך עולם שיצרנו במו ידינו" .
(ציידים כבני-אדם, זמורה, ביתן, 1981).


השבר הוא לא בעם- לא בזקנים ולא בצעירים- כלומר, לא בעבר, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו, הוא חסר שבמנהיגות- שבר בקו הגברי, בשל החסר הרעיוני, הפסיקו להרגיש כרופא מציל נפשות -ולא ממית- בשעת צרה…
איפה נעלמו המבוגרים שיעבירו לצעירים את רוח הדברים עם נימה אופטימית? איך יחיו הצעירים הבדואים עם המחשבה שהמדינה אינה לצדם, שתוקפנותה נובעת ממשחקי כוח קטלניים לקראת הבחירות, או גרוע מזה, היא מבצעת פשע של גזענות יהודית אופיינית!

זקני הדור לא תמיד מצליחים להוריש לנכדים את יכולת ההשקעה המוסרית המאפשרת הסתגלות מופלאה. זה קרה גם ליהודים. הצניעות המסורתית אבדה להם… באים עם דרישות לא לעצמם- למדינה. וכך בנפשותיהם של הצעירים הבדואים מתחולל מאבק. אומץ הלב המסורתי השומר על מה שאלוהים נתן, התחלף עם פיזור דעת שאין בכוחו להתנגד ליהירות אלימה. הלא חבל על אוצר אנושי מתחיל זה שנותר קרוע-לב בלא אשליות מתוקות?
לגבר, כדאי לו להיות, בדומה לאב בדואי, איש שקט המביא לילדיו בכל מחיר רק את החלק הטוב שבמעשה החוקי, כדי שידע הבן כי יש לו תמיד הגב- אבא והמדינה להגן עליו. זו הגבורה, כך יגיד המבוגר ויקים מטה ההסברה – ללמד על כל הצדדים, להרגיש את הנפש היהודית כמו הנפש הערבית, ויאסור פגיעה באדם בכוונה תחילה, ואת העיסוק באדמות שנלקחו, שהיום, כביכול, חייב עבורם להימצא תשלום – נפש יהודית אחת – עבור פיסת אדמה, או 15 נפשות ערביות, העיקר שאותה אחת, היהודית, תשלם… הכול על סמך ועל פי סיפורים היסטוריים – גביית מחיר הזיכרון.

ואילו, האב הבדואי יחסוך ברגשות שווא, ידרוש מילדיו למידה ושקידה, שלא יישאר זמן לעיסוק אחר. הן המורה כמו ההורה, לא יקבל דרישות מילדים, הרי זה  סימן לחולשה לבוא בטענות למי שמחזיק אותך בחיים! זהו הכיוון המסורתי האולטימטיבי, אין בו חדש, נותר רק לספחו לתובנות של העידן המודרני.
בינתיים אבד לבדואי הצעיר כושר ההסתפקות במועט, יכולת ההקשבה, פעם היו אלה עקרונות לשמירה עצמית- בזכות השוויון שאפשרו בין השקט הנפשי והלשוני.
היום לומד הנער כי המרד הרגשי נגד תהליכים שקורים במדינה, עדיף לו מהתמודדות אינטליגנטית דמוי מסורתית אישית, שקטה וקשה לביצוע.
מי יציל אותו מהתרבות החצויה? ילדים הופכים לקלפי מיקוח בידי קהילות קיצוניות. ואין אישור לשיחות נפש חברתיות. יצעקו קצת, יגלגלו עיניים בכעס, מילת גנאי תיזרק כנגד דמות יהודית, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, יבשלו הילדים את הסיפורים הנוראיים כמו גם המהנים בלבם פנימה.

תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל אמר מול תלמידי גדרה:
כדי שילדי חן-יונס ובית-לאיה יוכלו להיפגש ולנהל שיחות חולין וללמוד ביחד אתנו, צריך להסיר את האיום מעל. ביום זה נוכל לפתור בעיות בכל הרמות של הידברות.

מה אפשר לעשות


לכשנשככה ההתפרצות האלימה, שאלת ה-"איך?" צמחה וגברה – איך להגיע ל"רמות", והאיום עודו בתוכנו?
אולי, זו השעה של דובר שפת החינוך, תפקידו בלהיות עוף מוזר שרוחו תרחף מעל הסכסוכים כרוח הקודש הנועדה לשיקום צלקות בחברה. חייב מישהו להמציא גשרים מעל התהום, שיתמזל לילדינו לעבור חפשי מצד לצד וכך ללמוד את הפעולה החיונית, ראשית כל בדמיון, ולבסוף להביאה למציאות. הרי כך מתחילים לחיות.
דחוף דרוש מישהו שיקריב את עצמו להגנה על הדור הצעיר הזה. אז, ביום חדש יצמחו גם מנהיגים חברתיים מסוג אחר – שיספקו עורף בלתי- פוליטי, בלתי- תלוי, יצירתי דיו לעמוד בהתפרצויות מכל סוג בלי שיאבד את תדמיתו. סגולותיו יהיו מספיקות ליצירה מאפס כוחות, באומץ-הלב הנלמד "כאגד של תכונות: נכונות להעז, להתמיד, להגיב על אתגר. זו היכולת להתגבר על האינסטינקט העמוק ביותר שלך להישרדות האישית לטובת אינטרס של ערכים גדולים יותר… היכולת לבטל נטיותיך האישיות מפני שיקול-דעת של מישהו אחר…הרי זו היכולת לשמור אמונים…ולא הייתה לנו, כמין אנושי, שום אפשרות לשרוד בלעדיו…" (רוברט ארדרי, שם)
היכולת תהיה נצחונו.
אולם פיסקת המלכוד היא הסביבה הנתונה. בחוסר ביטחון חשדני נוהג המבוגר כאשר נמנע מלצאת להסברה על טבע השקרים והמניפולציות. אם כן, גורלם של ילדינו הרכים כל כך, עדיין, נתון בידי החלשים. במצב הנוכחי לא ילמדו על אומץ-לב מהו? ואל העתיד לא יביטו מחוסרי התקווה והציפייה לצדק.
בינתיים, בהעדר רוח האומץ, בלא במת יתרון – להגיע בשיחה אל רמות אפשריות של אופטימיות, נותרת דמות פגועה היא, הזהות של המיעוט הערבי. בעיני כל.
וזו בעיה במשמעותה הכפולה, כי מולה מצטיירת הזהות היהודית כמדרון נוח להתנגשות. היהודי מואשם גם כשהוא מת, לכן גם בסגירת מעברים, בבדיקות ארוכות של אוטובוסים ותיקים, בגזענות, בשואה… הוא הפחדן שבמקום להתעמת נעזר בסבלנות. רק כששוב נכנסים למיטתו, מבקשי נפשו, אז, בכאב, קם הגולם על יוצרו.
ולמרות זאת, כבר נכתב רבות על השלום שקשר בין בני-אדם חופשיים, על יכולתם להתחיל לחיות יחד מנקודת חיוב הכי פשוטה שהושגה, בלא זיכרונות שווא על מעשים והחלטות שלא צלחו , תוך כדי הליכה הומאנית כבני-חורין, בעקבות עצמם בלבד…
זה כבר קורה בחוגים המתעוררים של העולם הערבי, על הזרמים האלה כותבים במאמרים הערביים. אבל ישראל כולה תוכל לסמוך על הצעירים הבדואים והערבים אם הם עכשיו, חרף הכאב ירגישו מוגנים בתוכה. גם מעצמם.
כך אצל סרטר:
"בתשתית תמיד מצויה החירות האנושית… סדר הדברים הקבוע בחברה, אפילו שמוכתב על ידי מסורות עתיקות הנמשכות דורות רבים, נתמך הוא על ידי הכרעותיהם החופשיות של בני-אדם… המוחלטות המחייבת לפעול באורח מסוים היא הונאה עצמית".
לקום בבוקר ולהודות לשם אלוהי זה- "בני-חורין", שמזכיר לבדואים ולערבים כי ישראלים הם, ושנאמנות ואהבה תורמות נקודת זכות להיסטוריה המשפחתית שלהם בדורות וגם היום, וכל עוד יתנהגו כשווי זכויות, ילדי העתיד של כולנו יגנו עלינו בשדה הקרב ובמחנה השלום, אם ייקראו לדגל…

נטלי גוטמן

27/01/09

 

ראו גם מנטלי גוטמן :

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

 

יסנין שלי

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים

 

הפולניות בקומיקס העברי

הקוף הישראלי קופיקו פוגש במקבילו הפולני "טיטוס " בציור של האמן הפולני קריסטוף אוסטרובסקי

שאלה שהתקבלה מתחקירנית ידועה

אני עובדת עכשיו על תערוכה חדשה  בנושא פולנים בארץ ותהינו האם אתה מכיר או יכול להמליץ לנו על סטריפים, יצירות, גליונות של קומיקס על פולנים בישראל. כלומר: העלייה ההמונית מפולין והשתלבותה בתרבות: קרפיונים באמבטיה, בדיחות על פולניות, נימוס פולני, טיפוסים פולנים, הומור פולני וכו'.

אין לי אף קצה חוט. היוצר היחיד שאנו מכירים שהוא פולני וכבר השגנו חומרים עליו הוא יוסף באו אך תהיתי אם אתה מכיר עוד או שיש לך רעיונות.

תשובה :
לצערי ככל שאני מגלגל במוחי איני נזכר בשום דבר כזה בקומיקס.לילדים או למבוגרים  
המטרה שלהם הייתה הרי ליצור טיפוסים עבריים צבריים הפוך עד כמה שאפשר מ"הפולנים " 

 אז מן הסתם דווקא שם הם התרחקו עד כמה שאפשר מהסטריאוטיפ הזה.שאותו ראו כלחלוטין לא במקום אם לא בזוי .
לעניות דעתי התרבות הפופולארית בכלל החלה להשתמש בסטריאוטיפים של הפולניות רק משנות השבעים עם סרטי אסקימו לימון וכו' ורק אז הוא קיבל איזה סוג של לגיטימציה מוגבלת (מאוד) 
ובכלל  כל הפריחה של "הפולניות " היא רק מהשנים האחרונות ,אבל היא בגדר לא קיימת בשנות השלושים הארבעים החמישים והשישים.

 עם זאת בהחלט ייתכן שהסטריאוטים "הפולניים " היו קיימים בחוברות בדיחות והומור שונות,תחום שאותו אני מכיר פחות. ומן הסתם היה קיים בהצגות ההומור על הבמה בתיאטראות .

אבל בסדרות ההומור שאני כן  מכיר כמו "גמד " משנות החמשים והשישים  לא זכור לי שנתקלתי בבדיחות מיוחדות על "פולנים " ו"פולניות".

על אירופים אחרים אנגלים וצרפתים רוסים וגם אמריקנים בהחלט כן ,בהמונים .

אבל על הפולנים ( כמו על הגרמנים ) לא זכורה לי אפילו בדיחה אחת. או אפילו איזה שהוא איזכור מיוחד .

לא בחוברות הבדיחות.

אולי העמים הספציפיים הללו נחשבו ככאלו שאינם יכולים לעורר כל  צחוק בקרב הקוראים הפוטנציאליים?

אני בכלל לא בטוח שכל הסטראוטיפים האלו שמיוחסים כיום לפולנים בכלל יוחסו להם אי פעם איפה שהוא לפני שנות השמונים של המאה העשרים. גם לא בפולין.

 לאמיתו של דבר כל "הפולניות " הזאת של גרבוז ועירית לינור ושת' תמיד נראתה לי כדבר מזוייף ומומצא בידי עיתונאי שהיה צריך למלא כמה שורות אז הוא התחיל לדבר על "פולנים מיתיים" פרי המצאתו כמו שעשה בזמנו ז'ארי במחזה "המלך אובו " שמתרחש "בפולין כלומר בשום מקום".

כדאי להזכיר גם את יהודי ליטא שכל קשר בינם ובין התרבות הליטאית שסבבה אותם היה מקרי בהחלט,מאחר הייתה להם תרבות נפרדת כולה שלהם.
ליחס להם "ליטאיות " בהקשר של התרבות הליטאית הכללית תהיה שגיאה גסה .
כנ"ל לגבי יהודי פולין הדתיים והחרדים ( שהיו הרוב ) שהיה מעט מאוד קשר בינם ובין התרבות הפולנית וליחס להם איזו שהיא "פולניות " מומצאת רק מעורר גיחוך.
לכל היותר אפשר לאמר שהיה קשר למיעוט היהודי חילוני בפולין ובין התרבות הפולנית ,אבל כאמור נראה לי שרוב או כל הסטריאופים בנושא לא נוצרו קודם ל- 15 או 20 השנים האחרונות לכל המוקדם. .
מה היו הסטיריאוטיפים שכן היו קיימים בנושא הזה לפני 50 או 80 שנה שנה אין לי מושג אבל כנראה היו חסרי קשר למה שנקרא היום "פולניות " שהיא פרי המצאתם של כמה עיתונאים זריזי עט בתל אביב והיא קשורה יותר לנעשה בצפון או מרכז תל אביב מאשר לורשה.

 

מאידך אם מישהו מהקוראים כן מכיר וזוכר משהו  שעוסק ב"סטריאוטיפים"הפולניים שקודם לשנות השמונים ,הוא מוזמן להביא זאת לכאן.

וראו עוד בנושאים אלו :

 

ביקור הסופרים הפולניים בישראל

פנטזיות פולניות בשפה העברית

 

 

הקיסר והחבצלות

File:Shapur valerian.jpgFile:Cameo Shapur Valerianus Bab360 CdM Paris.jpg

 

המלך הפרסי שפור מביס את הקיסר הרומאי ולריאנוס .

 

בשנת 260 לספירה התחולל קרב ענק,  קרב אדסה ,  בין הרומאים ומנהיגם הקיסר ולריאנוס ובין הפרסים בראשות המלך שפור . הרומאים הובסו תבוסה גדולה והקיסר ולריאנוס נשבה בידי האוייב . לראשונה  ובפעם היחידה בתולדות רומא היה קיסר רומאי בידי האוייב. . הוא עונה בשבי והוצא להורג.
המשורר אנתוני הכט כתב פואמה על הפרשיה הנשכחת שתורגמה בידי המשורר והמתרגם גיורא לשם .

אנתוני הכט (2004-1923) נולד בניו יורק להורים יהודים גרמנים. בהיותו סטודנט בבארד קולג' בניו יורק התוודע אל שירתם של סטיבנס, אודן, אליוט ודילן תומס והחליט להקדיש את עצמו לשירה, למרות הסתיגות הוריו. ב-1944, בהשלימו את חוק לימודיו בקולג', התגייס לצבא האמריקני. השתתף בקרבות רבים בגרמניה, צרפת וצ'כוסלובקיה. חוויתו העזה במלחמה היתה שחרור מחנה הריכוז פלוסנבורג, באפריל 1945. על כך סיפר: "המקום, הסבל, סיפורי הכלואים היו מעבר להבנה. שנים לאחר מכן הייתי מתעורר כשאני זועק." עם תום המלחמה חזר אל ספסל הלימודים בקניון קולג', בהדרכתו של ג'ון קראו ראנסום. בשנים ההן התוודע אל המשוררים רוברט לואל, רנדל ג'ארל, אליזבת בישופּ ואלן טייט. קובץ שיריו הראשון, כינוס של אבנים, ראה אור ב-1954. הכט זכה בפרס רומא (1951), בפרס פוליצר לשירה (1968), בפרס בולינגן (1983) ובפרסים חשובים אחרים. התפרנס למחייתו מהוראת שירה במוסדות אקדמאים אחדים. רק מעט מאוד משירתו ראה אור עד כה בתרגום עברי.

האתר גאה לפרסם את התרגום בפרסום בכורה עולמי.

 

 

 

ראי את חבצלות השדה

מאת אנתוני הבט

תרגם גיורא לשם

וְכָעֵת. נִסָּיוֹן.
אַל תִּהְיִי מְתוּחָה; הֵרָגְעִי.
הַבִּיטִי בַּפְּרָחִים שֶׁבַּאֲגַרְטַל הַזְּכוּכִית.
כֵּן, הֵם יָפִים וּטְרִיִּים. אֲנִי זוֹכֵר
שֶׁפַּעַם נָתַּתִּי פְּרָחִים לְאִמִּי, דּוֹמִים בְעֶצֶם לְאֵלֶּה
)הַאִם אֵלֶּה נַרְקִיסִים אוֹ חֶלְמוֹנִיּוֹת?(
וְקִוִּיתִי שֶׁתָּפִיק מֵהֵם קְצָת עֹנֶג
אוּלָם זָכִיתִי לְהַבָּעַת־רָצוֹן מוּכָנִית
דֻּגְמַת זוֹ שֶׁבָּהּ שִׁבְּחָה פַּעַם בַּטֶּלֶפוֹן יְדִידָה כָּלְשֶׁהִי
עַל הִתְחַשְּׁבוּת אוֹ טַעַם טוֹב אוֹ מַשֶּׁהוּ,
וְכַאֲשֶׁר הִנִּיחָה אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, פָּנְתָה אֵלֵינוּ וְאָמְרָה,
"אֱלֹהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא נוּדְנִיקִית!"
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁנִּסְּתָה לְהוֹכִיחַ לָנוּ כַּמָּה הִיא יְשָׁרָה,
לְפָחוֹת כְּלַפֵּנוּ. אַךְ הָרשֶׁם
הָיָה בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ, וְכָעֵת אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב
שֶׁהִיא יוֹדַעַת מַהוּ ישֶׁר. "אִמְּךָ זוֹנָה,"
אָמַר מִישֶׁהוּ, שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עִם כֻּלָּם,
אִם כִּי אוּלַי גַּם לָזֶה, אַךְ
לְכָךְ שֶׁהִיא אִבְּדָה כָּל רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד,
וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֹּאת הָאֱמֶת.

אַךְ זֶה לֹא מַה שֶּׁרָצִיתִי לוֹמַר.
מַה הַדָּבָר שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר?
כַּאֲשֶׁר אָמַר אֶת זֶה עַל אִמָּא, הָיִיתִי מֻכְרָח לִצְחֹק,
מַמָּשׁ כָּךְ, זֶה קָלַע לְהַפְלִיא לָאֱמֶת.
אֵיפֹה הָיִיתִי?
שִׁכְבִי. הֵרָגְעִי.
Valerian

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקיסר  הרומאי ולריאנוס.

 

הוֹ, כֵּן. כָּעֵת אֲנִי זוֹכֵר מַה זֶּה הָיָה.
זֶה הָיָה מַה שֶּׁרָאִיתִי שֶׁהֵם עָשׂוּ לַקֵּיסָר.
הֵם תָּפְשׂוּ אוֹתוֹ, אַתְּ יוֹדַעַת. כּוֹלֵל הַנְּשָׁרִים וְכָל הַשְּׁאָר.

המלך הפרסי שפור מקבל את כניעתו של הקיסר הרומאי ולריאנוס. ציור מאת אנגוס מקבריד.

הֵם הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ, וְכָרְכוּ עַל צַוָּארוֹ קוֹלַר בַּרְזֶל.
הֵם בָּנוּ כְּלוּב מִכִּידוֹנֵינוּ שֶׁנִּלְקְחוּ שָׁלָל,
וְהִנִּיחוּ אוֹתוֹ בִּפְנִים, עֵירֹם וּמְרֻתָּק בַּקּוֹלָר,
וְהִצִּיגוּהוּ לְרַאֲוָה לְעֵינֵי כָּל מַחֲנֵה הָאוֹיֵב.
וַאֲנִי הָיִיתִי כָּבוּל לִכְלוֹנָס וְאָנוּס לִצְפּוֹת
כַּאֲשֶׁר הוּצָא הַחוּצָה וְהֻלְקָה בִּידֵי אֶחָד מֵאֲלוּפֵיהֶם
וְאַחַר־כָּךְ נִכְפָּה לְהָצִיעַ אֶת גַּבּוֹ הָרָצוּעַ
כְּכַן לְמֶלֶךְ הַבַּרְבָּרִים
בְּטַפְּסוֹ עַל סוּסוֹ,
וּלְאַחַר מִכֵּן לִכְרֹעַ עַל אַרְבְּעוֹתָיו לִהְיוֹת כֵּס־מַלְכוּת

 

File:Naqsh- e Rostam VI relief Shapur Ist.jpg

הקיסר ולריאנוס כורע לפני המלך הפרסי שפור .תבליט פרסי משירז שבאיראן.

כַּאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שפור קִבֵּל אֶת שַׁגְרִירֵינוּ
לָדוּן בִּשְׁאֵלַת הַכֹּפֶר.
כַּמּוּבָן שֶׁהוּא לֹא רָצָה כֹּפֶר.
וַאֲנִי הָיִיתִי קָשׁוּר לִכְלוֹנָס וְאָנוּס לִצְפּוֹת.
דַּי לְעַכְשָׁיו. שִׁכְבִי. נַסִּי לְהֵרָגַע.
הֵם לֹא הִרְפּוּ בְּמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם.
הוּבַלְנוּ לִמְחוֹזוֹתֵיהֶם הַמְרֻחָקִים בְּיוֹתֵר.
זֶה חָזַר וְנִשְׁנָה כָּל הָעֵת, וְתָמִיד נֶאֶלַצְּנוּ לִצְפּוֹת,
הָאֲחֵרִים וַאֲנִי. אֵיךְ הֶחֱזִיק מַעֲמָד, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
וְאַחַר־כָּךְ לְפֶתַע
לֹא הָיוּ עוֹד הַלְקָאוֹת אוֹ הַשְׁפָּלוֹת,
רוֹפְאוֹ הָאִישִׁי שֶׁל הַמֶּלֶךְ טִפֵּל בְּגַבּוֹ,
נָתְנוּ לוֹ בְּגָדִים נָאִים, וְהַקּוֹלָר הוּסַר,
וְהֵם הִתְיַחֲסוּ לְכֻלָּנוּ בַּאֲדִיבוּת מֻפְגֶּנֶת.
כַּאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ לְעִיר בִּירָתָם
גַּבּוֹ הִגְלִיד לְגַמְרֵי.
הֵם פֵּרְקוּ אֶת הַכְּלוּב –
אִם כִּי לֹא הֶחֱזִירוּ לָנוּ אֶת כִּידוֹנֵינוּ, כַּמּוּבָן.
אַחַר־כָּךְ, בְּאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁעַת מִנְחָה חַמָּה בְּמַאי,
הֻצְּעַדְנוּ אֶל הַכִּכָּר הַמֶּרְכָּזִית.
הַהֲמוֹנִים כְּבָר הָיוּ שֶׁם, וְהַכְּלוֹנְסָאוֹת נְעוּצִים,
וַאֲלֵיהֶם שׁוּב נִכְבַּלְנוּ בִּתְנוּחוֹת הַצְּפִיָּה הַיְּשָׁנוֹת.
וְהוּא הוּצָא הַחוּצָה כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בֶּעָבָר, וְהֻפְשָׁט,
וְנִכְבַּל מְפֻרְקָד עַל שֻׁלְחָן מַלְבֵּנִי עֲנָק
כְּדֵי שֶׁרַק רֹאשׁוֹ יוּכַל לָנוּעַ.
אַחַר־כָּךְ נָאַם הַמֶּלֶךְ קְצָרוֹת בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן,
וְהֵם הִגִּיבוּ בְּפִרְצֵי הִתְרַגְּשׁוּת מְשֻׁלְהָבִים,
וְהַנְּאוּם תֻּרְגַּם בִּשְׁבִילֵנוּ לְאַחַר מִכֵּן.

File:HumiliationValerianusHolbein.jpg

עינוייו של הקיסר ולריאנוס .ציור מאת הנס הולביין הבן .1521.

 

זֶה הָיָה גְּזַר־הַדִּין. עָמְדוּ לִפְשֹׁט אֶת עוֹרוֹ חַיִּים,
בְּאִטִּיּוּת רַבָּה כְּכָל הָאֶפְשָׁר, לְהַרְבּוֹת מַכְאוֹב,
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ אֲמוּרִים לִצְפּוֹת. רוֹפְאוֹ הָאִישִׁי שֶׁל הַמֶּלֶךְ,
זֶה שֶׁטִּפֵּל בְּגַבּוֹ, קָרַב
עִם מַגַּשׁ סַכִּינָיו הַכִּירוּרְגִיִּים.
הֵם הֵחֵלוּ בְּרַגְלָיו.
וְנֶאֱסַר עָלֵינוּ לַעֲצֹם אֶת עֵינֵינוּ
אוֹ לְהָסֵב אֶת מַבָּטֵנוּ לַצְּדָדִים. כַּאֲשֶׁר סִיְּמוּ, כַּעֲבוֹר שָׁעוֹת,
הָעוֹר נִמְסַר לְאֶחָד מֵחֲרָשֵׁי הָאֻכָּפִים
לְעִבּוּד וּלְמִלּוּי וְלִתְפִירָה. וּלְשֵׁם מָה?
בִּשְׁבִיל בֻּבָּה מִפְלָצְתִּית בְּגֹדֶל טִבְעִי, מְמֻלֵּאת בִּגְבָבָה,
בְּעוֹרוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר הָרוֹמִי, וָלֶרְיָנוּס,
עִם מְכִתּוֹת שֶׁל אֵם־הַצְּדָפָה מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם,
וְקוֹנְכִיּוֹת צְבוּעוֹת שֶׁהֻכְנוּ מִבְּעוֹד מוֹעֵד
כְּצִפָּרְנֵי הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם,
תְּפוּרָה בְּתַךְ צְלָבִי גַּס בְּסוֹבְכֵי הַשּׁוֹקַיִם
וּבְמַעֲלֵה הַגַּב עַד אֶמְצַע הָרֹאשׁ,
מוּקַעַת מִתֹּרֶן הָאַרְמוֹן עַל חֶבֶל בָּרוּחַ;
וּנְעָרוֹת רַכּוֹת הוּבְאוּ לְשָׁם בִּידֵי אִמּוֹתֵיהֶן
לְהִתְוַדֵּעַ לָאֲנָטוֹמְיָה הַגַּבְרִית.
מוֹתוֹ אָרַךְ שָׁעוֹת.
הֵם הָיוּ מְאֹד סַבְלָנִיִּים.
וְעִמּוֹ חָלַף מִן הָעוֹלָם כְּבוֹדָהּ שֶׁל רוֹמִי.

כִּכְלוֹת הַכֹּל, נִפְדֵּיתִי בְּכֹפֶר. אִמָּא שִׁלְּמָה תְּמוּרָתִי.
עָלַיִךְ לָנוּחַ כָּעֵת. אַתְּ חַיֶּבֶת. הִשָּׁעֲנִי לְאָחוֹר.
הַבִּיטִי בַּפְּרָחִים.
כֵּן. אֲנִי מַבִּיט. הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי כְּמוֹתָם.

 

ראו גם

הקיסר ולריאנוס בויקיפדיה

המלך שפור מפרס

 

האסטרונום :עוד פואמה בתרגומו של גיורא לשם

 

קומנדנטה חורחה בוש :אפוקליפסה קומית

חמישים שנה מלאו למהפכה הקובנית ולרגל האירוע  כתב בהזמנתי הסופר המומחה לענייני קובה ירון אביטוב סיפור של היסטוריה חלופית המדמיין מה היה קורה אילו ג'ורג' בוש הבן היה מתמנה לאחר עזיבתו את נשיאות ארה"ב למנהיג קובה.
האתר גאה לפרסם את הסיפור הזה בפירסום בכורה עולמי.

ירון אביטוב  פרסם ארבעה ספרים  ולמעלה משישים סיפורים מאמרים ורשימות שונות על קובה , ביניהם "האורות של מיאמי", הוצאת כרמל/עמדה, "הלילה של סנטיאגו", אסטרולוג, ו"יומה", הוצאת גלורי. בימים אלה רואה רומן סיפורים חדש שלו, "הומלס", העוסק בחייו הסהרוריים של הומלס ברחובות תל אביב, בהוצאת עמדה/כרמל) .

באתר זה פורסם כבר סיפור קודם שלו על ימיו האחרונים של שליט קובה פידל קסטרו .

קומנדטה חורחה בוש (אפוקליפסה אלטרנטיבית)

מאת
ירון אביטוב

חודש לאחר שפרש מהבית הלבן, והותיר אחריו שובל של השמצות, קיבל חורחה בוש, שבאמריקה קוראים לו ג'ורג', הצעה מפתיעה מאוד מהוועד הקובני להגנת המהפכה: להתמנות לנשיא קובה במקום פידל קסטרו, שגזר על עצמו  תענית דיבור במנזר מהפכני על פסגת הפיקו טורקינו.
חורחה בוש החליט להיענות להצעה, וכעבור ימים אחדים נחת בקובה יחד עם אחיו ג'ב מושל לשעבר , נאמן לשיטת הנפוטיזם הקובני הגורסת שבראש כל מהפכה חדשה צריכים להתייצב שני אחים, האחד מבוגר והשני צעיר יותר, האחד נשיא והשני סגנו לכל דבר ועניין.
חורחה בוש, שחיפש בנרות מקבילה לצ'ה גווארה כדי להשלים את הטריומוויראט המהפכני, שקל למנות את אביו כיועץ, אולם כיוון שאביו לא מהווה סמל מהפכני, הוא החליט להעניק חנינה כללית לאוסמה בן לאדן, שאותו הכיר מלימודים ומעסקים מפוקפקים אחרים, והציע לו ולבלוני החמצן שלו לשמש כיועציו המיוחדים. זקן הרי ממילא כבר יש לו, ואפשר לתקוע לו סיגר נצחי בזווית הפה ולתלות את הפוסטר שלו בלא מעט בתים (ממילא, הוא שמע שבדרום אמריקה כבר תולים את הפוסטר שלו).

מקסימום – אמר חורחה בוש לעצמו, וסימן לעצמו ביומן להתחיל לגדל אף הוא זקן ולהורות זאת גם לאחיו – אם בן לאדן לא יגלה כלפיו נאמנות ויתחיל לחתור תחתיו, הוא ימנה אותו כשליחו למהפכות נידחות, ושם כבר ידאג להדליף לסי.אי. איי על מקום הימצאו, ואלה ידאגו לחסלו כשינתקו אותו מבלוני החמצן.
"ה'פה קומנדטה!" קיבלו אותו מאות אלפי קובנים משולהבים בשדה התעופה. הם המתינו שהאיש הכי שנוא על משטרו של קודמו, יפצח במהפכה האמריקנית שלו ויהפוך את קובה, כמו את פורטו-ריקו לפניה, למדינה ה-51 של ארצות-הברית.


מחורחה בוש ציפו הקובנים לרפורמות מרחיקות לכת, כאלה שפידל לא היה מסוגל להן: לפתוח את שערי קובה להגירה, להחזיר את הגולים על מנת שישקיעו וישתקעו, להפוך מחדש את הזנות השורצת ממילא בכל פינה ואת ההימורים לחוקיים. בקיצור, אמריקניזציה מוחלטת כמו בימי באטיסטה העליזים.
"ויוה חורחה! ויוה לה רבולוסיון!" שאגו ההמונים והרבה אלכוהול קובני – מבירה אטואיי ועד קובה ליברה – נשפך ברחובות.
כבר בלילה הראשון סידרו לחורחה בוש שתי רקדניות מולטיות עסיסיות של להקת הטרופיקאנה, והוא ביקש לדאוג גם לחבריו הטובים, אלי הנפט מטקסס. לכבודם, המירו מיד את שם מועדון הטרופיקאנה ל"טקסס". בעיניים מזוגגות משתייה, הודה חורחה בוש למארחיו החמים ולמארחותיו החמות עוד יותר. בצו נשיאותי ראשון קבע: כל סרסור קובני מצוי יכול להפוך לברוקר בבורסה של וול סטריט, וכל זונת רחוב לכוכבנית בהוליווד. אתאיסטים מצווים בצו הנשיאותי להפוך למאמינים אדוקים לא רק בחסוס כריסטו, ישוע המשיח, אלא גם בקדושת המלחמה הבאה. חורחה בוש גם הורה לפתוח את כל בתי הקזינו שנסגרו לאחר ניצחון המהפכה, והמוני אמריקנים – בעצם אלה שעוד לא איבדו את כספם בוול סטריט או בבנקים שפשטו רגל, ואלה שלא איבדו את פרנסתם או את בתיהם בקדנציה השערורייתית שלו כנשיא המעצמה מספר אחת בעולם, יצבאו על השערים כשלצידם מכרכרות מולטיות עירומות למחצה שמפזילות מבט לעבר חלציהם השופעים וארנקיהם השופעים עוד יותר.

הצעד הבא של חורחה בוש יהיה להכריז על עצמו כריצ'רד לב הארי, לפתוח במלחמת קודש נוצרית ולצאת למסע צלב מודרני. חורחה בוש התלבט קשות בין מלחמה קרה, מלחמה בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטאן, באיראן או במזרח התיכון, אבל לבסוף בחר לתקוף דווקא את מולדתו לשעבר, אחרי שהכניס אותה לרשימת שבע המדינות התומכות בטרור, שעתה הפכה לרשימת השמונה. בעזרת טייקונים טקסניים, החליט חורחה בוש לסדר לקובה כמה בארות נפט וגם כמה סוללות טילים שהשיג בדרך לא דרך, כדי שתהיה עילה טובה לפרוץ המלחמה. יותר מאלף גולים קובנים, שחזרו לארצם לאחר מינויו של חורחה בוש, עשו את הדרך חזרה וניסו לפשוט על מיאמי ומפרץ סן פרנסיסקו, אבל נהדפו על ידי המגינים האמריקניים.

 

חללים רבים נותרו בשטח, והשאר נשלחו למחנה החינוך מחדש בגואנטנמו, הסטאלג האמריקני של המאה העשרים ואחת. חורחה בוש הציע עסקת חליפין: שחרורם של הגיבורים, תמורת כמה נערות גוגו שיודעות לעשות את העבודה לבית הלבן.

בעזרת חורחה בוש, הצליחה למעשה קובה להגשים את כל מה שפידל חלם עליו ולא ידע להשיג: משבר טילים חדש, פצצת אטום שאותה הבריחו לו חבריו דרך הגדר המחוררת של הבסיס הצבאי בגואנטנמו, ולבסוף גם מלחמה עולמית קטנה ונחמדה שהחריבה סופית את האי האקזוטי הזה, היודע לעשות אהבה יותר מאשר מלחמה.

 
כתב צבאי אמריקני קשיש, שחווה על בשרו את כל המלחמות, נחת באי ימים אחדים לאחר שהתפוגגו ענני הקרינה האחרונים של פצצת ההירושימה שהוטלה עליו. חבריו התריעו בפניו על הסכנות הכרוכות בביקור באי הסובל מקרינה, אבל הכתב לבש שכפ"ץ ומסכת אב"כ והפליג אליו ברפסודת עץ, אלא רק שבכיוון ההפוך: דהיינו בקו מיאמי-הוואנה. הטיסות לאי וממנו כבר בוטלו מזמן.
המראה הראשון שהתגלה לעיניו היו גופות רבות – גברים שחמחמים ויפהפיות אקזוטיות מרקיבות – זרועות לאור חופי הקוקוס. השאהידים החמאסניקים, אמר הכתב המנוסה לעצמו, היו יכולים למצוא כאן הרבה יותר מ-72 הבתולות שעליהם הם חולמים ביום של הפצצה, אלא שהצרה שהבתולות הגן-עדניות הללו כבר איבדו מזמן את בתוליהן.
"ויוה חורחה! ויוה לה רבולוסיון!" צעק הכתב בתקווה שמישהו מהמתים ישיב לו, אבל הוא נענה רק במשקי כנפי העיטים הצוללים על הגוויות כמו מטוסי קרב מנמיכי טוס.
הכתב הוותיק החל לפסוע לעבר העיר החרבה.

 

ראו גם

גן העדן המורעל :50 שנות פידל קסטרו והמהפכה הקובנית בספרות העברית

הבלוג של ירון אביטוב

ימיו האחרונים של פידל קסטרו :עוד סיפור מאת ירון אביטוב.

קנאותו של יעקב חורגין

הופיע בגיליון "עמדה " מספר 19"

 

בימים אלו יצא גיליון חדש מספר 19 של המגזין הספרותי הוותיק והמשובח "עמדה". ובו נמצא גם מאמר זה שעוסק בסופר יעקב חורגין .סופר שפעם לפני שנים רבות היה  פופולארי מאוד בקרב הילדים ובני הנוער של המדינה הודות לרומנים ההיסטוריים גדושי ההרפתקאות המזימות והיצרים שלו. וגם הודות לספרי הבלשים והפנטזיה שחיבר סיפורים שהוא היה מן הראשונים והיחידים מבין הסופרים "הנחשבים " שעסקו בכתיבתם לנוער .

לעומת זאת הוא היה פופולארי הרבה פחות בקרב המבקרים הספרותיים שראו בו ולא בלי בלי סיבה כסופר של הימין הקיצוני,ודעה זאת גרמה להדחקתו ממרכז הסצינה הספרותית אל השוליים הנדחים שלה והוא נשכח .
אבל בניגוד לסופרים רבים אחרים ההשכחה לא הייתה לתמיד.

שמו הועלה מחדש מתהום  הנשיה  בשנות השמונים בידי המבקרים הנחשבים גרשון ושקד וחמוטל בר יוסף ,אבל אלו העדיפו להתמקד בסיפוריו למבוגרים המלאים יצרים ומזימות אבל שגם לא היו מסוכנים פוליטית והם ראו בהם פריצת דרך.

מספרי ההרפתקאות שלו לילדים הם העדיפו להתעלם.

חורגין זכה לראות לפני מותו את שמו מועלה שוב בחוגים הספרותיים כסופר חשוב.
ולאחר מכן נשכח חורגין שוב.

עד שהוקם לתחייה בדרך עקומה כלשהיא במסגרת הספר"הגולם :תולדותיה של סדרת קומיקס " שלי ושל אורי פינק ( הוצאת מודן 2003) כבסיס לדמות הקיימת בהיסטוריה חלופית של מדינת ישראל שבה הקומיקס זכה להצלחה גדולה הרבה יותר מזאת שבה זכה בעולם שלנו ובעולם ההוא המקביל של יעקב חורגין היה האחראי ליצירת תעשיית הקומיקס וסדרת "הגולם ". .
וכעת זוהי הזדמנות לחזור ליעקב חורגין שוב .

אל יעקב חורגין  האמיתי ואל כתביו שעוררו בזמנם את הזעם הפוליטי הרב ביותר ממתנגדים ספרותיים ולהעלות שוב את השאלה האם אכן היה חורגין ימני קיצוני מסוכן ? או שמה מדובר בסופר מורכב יותר משנראה במבט ראשון ?

הסופר יעקב חורגין בצעירותו

לפני כמה שנים חיברתי ביחד עם הקומיקסאיאורי פינק ספר בשם "הגולם –תולדות סדרת קומיקס " תולדותיה הבדיוניים של סדרת קומיקס שהחלה בשנות השלושים במגזין בשם "הלפיד שלנו ".
אותו מגזין כפי שתואר בספר נערך בידי אדם אקסצנטרי במקצת וקנאי לאומני בשם "יעקב מוקד " סופר ידוע בשנות השלושים , רוויזיוניסט קיצוני ידיד של הבלש דוד תדהר ומחבר ספר הרפתקאות  אידיאולוגי קיצוני לילדים בשם "הקנאים הצעירים ". והוא היה האחראי ליצירת סדרת קומיקס בשם "הגולם" .
דמות בשם יעקב מוקד לא הייתה קיימת למיטב ידיעתי . גם לא מגזין בשם "הלפיד שלנו ".

אבל פרט לכך קורות חייו  של אותו "יעקב מוקד" הועתקו בשינויים קלים מאוד  מדמות אמיתית מאוד הסופר והעורך יעקב חורגין שבאמת היה כל הדברים האלו.

או לפחות כך זה נראה.

יעקב חורגין ( 1898-1990)  היה במקצועו מורה ובפוליטיקה שלו איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה לתנועת העבודה וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא .
.הוא היה מוכר היטב בחוגיו חוגי הימין וגם כמחבר סיפור ילדים אהוב,אבל בחוגי הספרות "הנחשבים "של הממסד הספרותי היחס אליו היה במקרה הטוב מזלזל ולעיתים אף גרוע מכך. הוא נחשב למעין דמות שוליים.
והיו לכך שתי סיבות עיקריות.
וחת הסיבות לכך היה שהרבה לעסוק בז'אנרים ספרותיים שנחשבו כנחותים כמו הספרות הבלשית והספרות הפנטסטית .

סופר הבלשים

ועכשיו ילדים שקט / יעקב חורגין

חורגין היה אחד הראשונים בספרות העברית שכתבו סיפורי בלשים לילדים ,והיה לו בכך גם מניע איש.
מילדותו ולאורך כל חייו הוא היה ידידו הטוב של הבלש העברי הראשון דוד תדהר שעימו שיתף פעולה בפרויקטים שונים.. בין השאר הוא כתב את החוברות שאותן הוציא תדהר על דמויות שונות בתולדות הישוב ובהן חוברת על תולדות שכונת נוה צדק.בתל אביב

נוה צדק - למלאת 55 שנה לקיומה
חורגין הושפע מאוד מידידו הבלש שעליו התפרסמו סיפורים בלשיים שונים ( עם כי עד כמה שידוע לי הוא עצמו לא נטל חלק בכתיבתם משום מה ) ומדיעותיו של תדהר על הצורך בפיתוח כשרונות בלשיים בנוער העברי וכתוצאה החל לכתוב ספרי בלשים.

הבלש משכונת הצריפים - ועוד סיפורים / יעקב חורגין
כך למשל .פירסם חורגין את הבלש משכונת הצריפים, ( שהופיע לראשונה בעיתון "הבוקר לילדים " בעריכתו כבר ב-1944)( סיפור שבו שוטר בתקופת המנדט מזעיק חבורת ילדים לסייע לו בחקירה שמטרתה ללכוד גנב של שעון .. השוטר, כמו תדהר בשעתו, מעניק כאן הכרה מוחלטת לעיסוקם של ילדים בבילוש לטובת היישוב היהודי ".

הבלשים מכיתה וו / יעקב חורגין

שנים לאחר מכן לאחר מכן חורגין חיבר עוד ספר בלשי לילדים בשם "הבלשים מכיתה ו" סיפור בסיגנון "אמיל והבלשים " של אריך קסטנר שהתבסס על סיפורים שסיפר לתלמידיו וגיבוריו היו אותם תלמידים . מכיתה ו אמיתית בבית הספר הכרמל בתל אביב . אם כי זכו לשמות אחרים בסיפור.
הילדים הנ"ל מציבים מארבים מבצעים מעקבים חודרים למקומות מסוכנים ולבסוף בדרך בלתי צפויה מוציאים את הצדק לאור. .

הפנטסיסט

עוד ז'אנר שחורגין הרבה לעסוק בו ולא נחשב כמקובל אז היה מה שמכונה היום סיפורי פנטזיה לילדים ואז כונו סיפורי אגדות
הוא פירסם  סיפורים כמו "חלום ליל הפסח " ( 1943) שבו מלכת הכינרת מגלה לנער את אוצרות מלכי ישראל הגנוזים . את הקובץ  "טירת הכסף ( 1945) סיפורים ואגדות על דייגים יתומים ורוזנים .

והבולט מכולם "יהלום הפלאים ( 1955) קובץ  סיפורי גוזמאות משעשעים על גמדים ילדים ושאר יצורים . על ספר זה זכה בפרס למדן לספרות ילדים והשופטים הסבירו שסיפוריו הדמיוניים "רצופים מעשי נסים ונפלאות גוזמאות והמצאות קונדסיות המתרחשות בעולם רב הרפתקאות ותהפוכות המסתיימות במפלתם של עריצים ובניצחון החלשים והנרדפים.

יעקב חורגין מרד החמורים
שם נימצאים סיפורים על נסיכה כושית המשתוקקת להיות לבנת עור ( סיפור שהיום מן הסתם היה נחשב ללא פוליטיקלי קורקט) ,סיפור על גמדים נועזים שגירשו ענק שחור מן העמק שלהם את הסיפור "מרד החמורים" שבו החמורים מורדים בבניה אדם כל שזמן
שהם משתמשים במילה חמור כמילת גנאי. סיפור בעל השלכות מצמררות אגב אם כי אלו אינן עוברות כלל כמובן בסיפור המבדח לילדים.
ויש שם גם את סיפורי הגוזמאות של הדון נתן גוזמאי מודרני שאוהב נסיעות ומרבה לספר על הנפלאות וההרפתקאות שעבר במסעותיו. למשדל על תחרות צעקות שערך עם מלך שבה כל אחד מהם כמעט החריב את העולם בעוצמת צעקותיו האדמה החלה לרעוד השמיים כמעט שנפלו אלא שנעשה נמס פיו של המלך נסתם באגוז קוקוס וכך ניצל העולם. .

אבל הז'אנר שבזכותו חורגין התפרסם יותר מכל היה הודות לסיפורי הרפתקאות  יצירות עזי מבע לילדים ולנוער

הרומנטיקן

הרומניים ההיסטוריים של חורגין   היו סיפורי ההרפתקאות  החשובים הראשונים לילדים שנכתבו בארץ ישראל והיו קודמיהם ובמידה מסויימת אבותיהם האידיאולוגיים של ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון וספריו של שרגא גפני –אבנר כרמלי
אפשר גם למצוא בספרים ההיסטוריים שלו רמזים שונים למצב העכשווי שבו נכתבו וכמה מהם היו כמו אלגוריות למצב זה .
מאידך חורגין היה רומנטיקן ,אוהב דמויות של גיבורים ניצחונות ואהבה .סיפורים שתמיד נראו כמתאימים יתר לבני נוער . בסיפורים אלה חורגין הירבה לתאר דמויות מופת של לוחמים למען ארצם בעלי שאיפת חרות אדירה שעל פי התפיסה המקובלת של יצירותיו נועדו לשמש כמודל לקוראים .
הדמויות של חורגין הן יצריות ופרימיטיבות "מזרחיות " כמו אלו שבסיפוריו המודרניים,אבל בניגוד לסיפורים למבוגרים הן גם מעורבות עד לצווארן בתככים פוליטיים משני היסטוריה זאת בניגוד לגיבורי סיפוריו המודרניים שכל תככיהם השונים הם רק בתחום המשפחה והסביבה המיידית . .
"עלינו להגביר בילדינו את רגש הגאווה על עברם המפואר ביחד עם רגשי הערצה לגבורות שנעשו וזאת כדי לעקור מהם כל רמז שעקת הימים עשויה להוליד בנפשות רכות " " כתב באנתולוגיה של סיפורים היסטוריים שערך בשם "שלשלת הגבורה " מ-1946 .דהיינו לסיפוריו הייתה מטרה מוגדרת ביותר של יצירת תודעה לאומית חזקה .
אבל דומה שיש אצלו אמביולנטיות עזה בעניין זה .
ואולי מקור אמביולנטיות זאת שמוצאה אולי גם בביוגרפיה האישית שלו .
יעקב חורגין שמש כמתורגמן עבור הצבא התורכי ולאחר מכן הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה "חרש" את ארצות המזרח והיכיר היטב את ההואי הערבי והמזרח, אהב אותו י והטיב לתארו .לפי ראיון שקיים בסוף חייו הוא אף התאהב בשלב מסוים בפלחית ערביה יפה וכתוצאה היו איומים על חייו ..הוא סיפר שחש מקורב אליהם חשב בשפתם וחלם בשפתם והרגיש מקורב אליהם יותר מאשר אל החלוצים הציונים שבאו מרוסיה . .
לא בדיוק הטיפוס של הרוויזיוניסט הקנאי שניתן היה לצפות מספר כמו "הקנאים הצעירים
.

הוא בכל אופן התפרסם וגם לשמצה כמי שקרא מעל דפי העיתון לילדים שערך "בוסתנאי לנוער " למסע של נקם נגד הערבים המחריבים . ומאמרי העורך שלו בכתב עת זה היו מלאים תדיר בפאתוס לאומי מסוג זה. וכתוצאה סולק לבסוף מעריכת כתב עת בידי משה סמילנסקי שהסתייג מדיעותיו הרביזיוניסטיות .
לעתיד טען שלא היה רביזיוניסט ממש אלא מקורב אליהם ואל משוררים קיצוניים יותר כמו אורי צבי גרינברג שהיה מבאי ביתו ולא אהב ערבים כלל . ואם נרצה נסחף אחריהם אל מה שלא היו דיעותיו הטבעיות . הוא גם חש כל ימיו כמי שנרדף בידי אנשי תנועת הפועלים בגלל דעותיו הפוליטיות וללא קשר ליכולותיו הספרותיות ,וזה עוד הוסיף שמן למדורת הכעס.
האם זהו רק תיאור מאוחר או שאכן כך חש בזמן אמיתי ?
קשה לדעת . אבל בקריאה שנייה הרומנים ההיסטוריים שלו אכן נראים מורכבים יותר מהצפוי כלפי אדם שנודע כ"רביזיוניסט "
ספריו הראשונים היו כולם לכאורה אלגוריות על צורך במאבק בכובש זר והקוראים בני הזמן הבינו בדיוק למה הכוונה הם דיברו על הצורך להיאבק בכובש הבריטי ובאויב הערבי.

גלריה אמריקנית / יעקב חורגין

עטיפה של קובץ סיפורים ורשימות של חורגין על  יהודי ארה"ב.הוצאת ניב 1964.

בשנות החמישים והשישים הוא היה בגדר סופר נשכח ושכוח. הוא המשיך לפרס םספרים וסיפורים בעיקר במגזינים נידחים של הימין כמו "האומה "  ,אבל איש בביקורת הספרותית לא התייחס אליו.

לכל היותר עסקו בו כסופר לילדים.

בשנות השבעים צצה תחייה של התעניינות בחורגין ובסיפוריו על הישוב הספרדי הישן בארץ ישראל בידי החוקרים כמו גרשון שקד וחמוטל בר יוסף. הם ראו בסיפוריו כסיפורים אותנטיים ויוצאי דופן על הישוב הישן חפים מכל האידיאולוגיה שהייתה באותה תקופה אבן יסוד ביצירות של סופרים אחרים ידועים הרבה יותר כיום .בסיפורים אלו הוא הציג את אנשי אותו היישוב כאנשים ייצריים מאוד ועזי נפש מאוד והם מלאים באלמנטים סקסואליים נועזים לגבי התקופה. אפשר לאמר שחורגין זכה לרהבילטיציה ספרותית

עטיפת קובץ סיפורים של חורגין שיצא לאור ב-1999 עם התחדשות העניין הביקורתי בו .

אבל שום עניין מקביל לא צץ בסיפוריו ההיסטוריים שנראו כיצירות אידיאולוגיות המיועדות לילדים , " יצירות "שהעלו על נס את הלאומיות המתחדשת בארץ ישראל ולפחות אחד מהם זוהה עם אידיאולוגיה ימנית קיצונית דוחה במיוחד.
ואכן יש אמת בכך.
אבל אני מבקש להראות במאמר זה שאין זאת כל האמת ויש ביצירותיו ההיסטוריות של חורגין אמביולנטיות שאינה ניכרת ממבט ראשון .ואולי לא לחלוטין הייתה ברורה גם למחבר עצמו .אבל היא בהחלט הייתה שם .

בספרו הראשון חומת אגריפס ( 1932) מתואר גיבור הספר המלך אגריפס הראשון שמתכנן מרד ברומא האדירה ושמלם על כך לבסוף בחייו כאיש הססן ובעל אופי חלש שאינו מסוגל להיאבק עם האינטריגות שאליהן הוא נקלע ועם התלהבות הקנאים הרואים בו את מושיעם ולבסוף שולח יד בנפשו.
ניתן לראות בנושא הספר המאבק בקיסרות הרומאית השליטה רמז ברור לצורך להיאבק באימפריה הבריטית השליטה ,אבל הדמויות הן רחוקות מאוד מלהיות הרואיות או אף סימפטיות במיוחד לקורא. זהו רומן קודר מאוד גם אם לאומי ובדעותיו ובמרכזו עומד היחיד הנהרס בניסיונו להשיג עצמאות לאומית. היו שראו באגריפס אליגוריה לזאב ז'בוטינסקי .
אבל ניתן לתהות: האם הדמות של אגריפס והתלבטויותיו משקפות במידה מסויימת את אלו של חורגין עצמו שנקלע לחוגים הרוויזיוניסטיים וזוהה עימם אך כפי שהודה בסוף חייו לא חש עימם הזדהות שלמה ?

הקנאים

הקנאים הצעירים - כותרת / יעקב חורגין
.זהו אחד מקנאי גליל קדומים
על משמרתו קפא –ועוד הפצעים חיים עליו
וכולו עוד כמחכה לפקודה אלי נקם
ואולי זה יוחנן ,יוחנן מגוש חלב?
מתוך "בין הרי נפתלי ( בם ארצי כו באדר תרפ"ו)
ספרו ההיסטורי הבא של חורגין הוא הידוע ביותר וללא ספק האידיאולוגי והנחרץ ביותר .והוא אולי יותר מכל ספר אחר שכתב חורגין אחראי  חתדמיתו כסופר של הימין הקיצוני.
זהו "" הקנאים הצעירים: ספור הסטורי. ( 1935) ספר שאולי קיבל השראה מהספר של אריך קסטנר "אמיל והבלשים " בתיאור של חבורת נערים "הקנאים הצעירים " נערים יתומים ובני שבויים המתאחדים כדי לפתור בעיה . והבעיה כאן היא פתיחת מאבק נגד הכובש האכזר הרומאים המדכאים שבהם אפשר למצוא רמזים ברורים מאוד לבריטים של המנדט .
סיפור זה מתאר בגוף ראשון ( ובכך היה ספר זה חידוש גדול בספרות הילדים העברית ואולי גם ראשון מסוגו ) את עלילותיו של נער בשם גרא,הנמלט מעבדות שאליה הובאה משפחתו בידי עבד בוגדני המצטרף לחבורת נערים נועזים "נערים פרועים מזויינים בקשתות בחיצים ובפגיונות " וחדורי להט לאומי. אלו הם  הקנאים הצעירים', בראשותו של הלוחם המפורסם יוחנן מגוש חלב, .

מות היסטורית אמיתית של אחד מראשי המרד הגדול המופיע בספר כדמות אב לצעירים וגיבור מופתי ונערץ על הקנאים הצעירים .
בצאתם להילחם ברומאים כמה שנים לפני המרד הגדול הללו אינם מהססים להילחם ולהרוג ועושים זאת בלהט קרב. גרא מתאר את פעולות הסיור והפשיטות על הרומאים של הקנאים הצעירים וכיצד לבסוף נעשה למפקדם תחת הנהגתו של יוחנן .

הספר מסתיים בתיאור דוחה מאוד בעיני הקורא היום של חיסולו של עבד בוגדני שבגד בבני משפחתו של גרא.הספר בזמנו היה הצלחה עצומה אולי רומן ההרפתקאות המצליח הראשון שנכתב בארץ ישראל.וגם סיפור החבורה הראשון בספרות הילדים  העברית .

ובכך פתח ז'אנר חדש ולעתיד מצליח מאוד שכלל סדרות ידועות כמו חסמבה ו"הבלשים הצעירים ". שגיבוריהם הצעירים הם כמו הקנאים הצעירים גם הם נערים שואפי הרפתקאות הששים לקרב והורגים באוייב ללא היסוס קל שבקלים . סיפור זה כמו סיפוריו האחרים של חורגין הצטיין בקצב המהיר וגדוש התעלומות ובדמויות המרשימות שהוצגו בו .
.מן הסתם היה לספר זה השפעה גדולה על אנשי אירגוני המחתרת האצ"ל והלחי" שחורגין תמך בהם אידיאולוגית .נערים צעירים קראו אותו בשקיקה ואחר כך הצטרפו לתנועות המחתרת שבהן ראו ולא בלי צדק  את יורשותיהן המודרניות של קבוצות "הקנאים הצעירים" של ימי קדם.

הוא עוד זכה  בשנים האחרונות במהדורה חדשה בהוצאת כתר .

אבל היום כאשר אנחנו קוראים על האידיאולוגיה הקנאית של הקנאים הצעירים היא אינה יכולה להזכיר לנו אלא את זאת של האירגוניה האיסלאמיים הקיצוניים ביותר ושל החמאס..
לכאורה הספר מציג עמדה אידיאולוגית קיצונית שלא יכולה להיות ברורה יותר ממנה .

אבל הספר הבא שאותו פירסם חורגין היה מבחינה זאת בגדר הפתעה .

ירושלים בלהבות כרך ב' / יעקב חורגין
הספר הבא שאותו פירםס חורגין שנה לאחר מכן שהוא מבחינת הזמן שהוא מתאר המשך ישיר ל"קנאים הצעירים " הוא הטרילוגיה "ירושלים בלהבות "( 1936) המתארת את המרד הגדול וחורבן בית שני . יוחנן מגוש חלב הוא אחת הדמויות המרכזיות גם כאן .וגם גרע מופיע שוב הפעם כדמות משנה של עוזרו הנאמן של יוחנן .
אבל …
שום דבר מהתיאור הסימפטי המעריץ של יוחנן מגוש חלב לא נשאר בטרילוגיה זאת . יוחנן מתואר בה כאדם הפכפך ולא אמין ובסופו של דבר מסוכן ולא יעיל,אולי אף לא שפוי לגמרי בדעתו …. וכאחד האחראים לכישלון המרד וחורבן ירושלים .הוא מתואר כמי שעסוק יותר במזימות ובתככים כנגד שנוא נפשו מנהיג המרד שמעון בר גיורא תוצאה של רדיפת כבוד אובססיבית מאשר בלחימה ברומאים. הדמות שלו רחוקה מאוד מלהיות דמות מופת למישהו וגרא גיבור הספר הקודם הוא עוזר נאמן אבל מטומטם משהו .רברסיה מזעזעת ממש עבור מי שהיכיר אותו מהספר הקודם ( שנכתב כמסופר בידיו בגוף ראשון ) .
אין ספק שטרילוגיה זאת הייתה הגדר הפתעה לקוראי "הקנאים הצעירים " שללא ספק ציפו לעוד מאותו הדבר ,עוד סיפור לחימה הרואית ברומאים .וחורגין ימשיך להציג את דמותו של יוחנן כדמות מופת .
אבל חורגין משום מה לא סיפק את הציפיה הטבעית הזאת . …..
.
בבירור יש כאן עמדה לא עקבית ומביוולנטית וסותרת .
האם ניתן לראות בכך מעין שניות בהשקפותיו של חורגין עצמו לגבי הצורך במרד בבריטים ?
האם היה אדם שמצד אחד תמך במרד בזמנים שונים  ומצד שני בזמנים אחרים  חשש ממנו וממנהיגיו וחשש שהם רק יביאו לחורבן גדול כמו זה שב"ירושלים בלהבות ?"
אחרי הכל עלינו לזכור שהמדובר באדם שכיבד והעריך את אנשי הישוב הערבי שאותו היכיר היטב כפי שניכר מסיפוריו ולא הייתה לו כלפיהם את העוינות הבסיסית שהייתה לרויזיוניסטים רבים שבאו מאירופה . אולי לא הזדהה לחלוטין עם העמדות של התנועה הרויזיוניסטית כלפי הערבים אם כי הדבר לא ניכר אלא רק בסיפוריו .
אלו בכל אופן המשיכו לעסוק בצורך להיאבק בצוררי העם .

עטיפת "אל המלוכה " מאת יעקב חורגין.

וכך בספרו אל המלוכה (1944) על נעוריו וראשית מלחמתו של המלך לעתיד שאול בן 'קיש בפלישתים,וכיצד פגש באת אשת חייו. .ובו מתואר מאבקו של העם בצרים עליו וניתן לראות בכך רמזים למאבק שבשלטון המנדט .

ספרים אחרים שלו עוסקים בתולדות היהודים בגולה :

טרילוגיית "בין חייתו אדם"  ( הכוללת את הספרים "בין חייתו אדם 2. בלב ים . 3. הפדות ". 1938-1940) עוסקת  בגולה בתקופת גלות ספרד ובה מתואר בקווים חזקים ביותר הדיכוי של עם ישראל בגולה והמסקנה שהפיתרון יכול להימצא רק בארץ ישראל .

""הנביא מאיספהן "  ( 1951) העוסק במשיח השקר היהודי אבו –עיסי שחי בפרס במאה השמינית לספירה

לאחר שקמה לבסוף מדינת ישראל השתנה אופי סיפוריו.
כל האוויר הה"לאומית רוויזיוניסטית " כמו נעלמה מהם והם הפכו לבעלי אופי שונה מאוד.

מעם קרנות המזבח רומן היסטורי / יעקב חורגין

ספרו מעם קרנות המזבח (1958) על אחרית ימי  המלך דוד ומצביאו יואב בו צרויה הוא ספר  קודר מאוד העוסק בתככים האינסופיים בחצר המלוכה של המלך הגווע ובראשם של בניהו בן יהוידע שואף הכוח.תככיםהמביאים לחיסולו של הלוחם הזקן יואב שאין שני לו בשדה הקרב אבל הוא עיוור כנגד תחככנים ערמומיים מוגי לב.

הספר היציג את הדמויות התנכיות בצורה שלילית ומפתיעה.הספר מתאר את סופו של שלב תולדות הממלכה שעוברת מהשלב מהפכני לשלב הבירוקרטי שלה והגיבורים הוותיקים כמו יואב ששוב אינם מתאימים למשטר החדש והבירוקרטי מסולקים בכפיות טובה גמורה. רמז ברור למשטר של מדינת ישראל.

למרכות שהוא יועד לבני הנוער הוא באמת מתאים יותרלמבוגרים .

בספר זה וביצירות אחרות מהתקופה ניכרת השפעת סופרים חדשים כמו משה שמיר ובעיקר ספרו של שמיר  על ימי דוד  "כבשת הרש"

.ירושלים ושומרון / יעקב חורגין

אבל חורגין שכבר נחשב אז בחוגי הספרות מזה שנים  ל"מי שהיה " מעולם לא זכה לאותה תשומת הלב  הספרותית שלה זכה אז  משה שמיר.

הרומן ההיסטורי הבא של חורגין היה :
ירושלים ושומרון(1968). בספר זה מתאר חורגין את מסעו של הנער יהוא לעתיד מלך ישראל ביחד עם ידידיו בידקר (שלישו לעתיד) ואלישע ( לעתיד תלמידו של אליהו והנביא הקנאי לעתיד( ממקום הולדתם ביהודה אל ממלכת ישראל .
הספר הוא למעשה חסר עלילה אמיתית ,הוא בעיקר תיאור האירועים הדרמטיים ( אך הלא כל כך חשובים ) שקוראים להם בדרכם עד שבסופו יהוא נעשה לחייל צעיר בצבא המלך אחאב .הסוף אינו באמת הסוף, שכן יריב מר שמקים לעצמו יהוא נמלט ובבירור מתכונן לנקום ביהוא ובחבריו ואחאב ואיזבל עצמם אינם מופיעים כלל והסיפור כאילו נקטע.
.לא מן הנמנע שספר זה היה רק הפתיח לטרילוגיה שחורגין אולי תכנן לכתוב על חיי יהוא ,טרילוגיה שבה הספר השני אמור היה לתאר את סיפור הקריירה הצבאית שלו . ורק הספר השלישי את תיאור האירועים שהביאו להתמלכותו,אך אם אכן היה פרוייקט מתוכנן כזה הוא מעולם לא הובא לידי הגשמה.
כך או כך יהוא וחבריו ועמיתיהם עובדי ה' מתוארים בצורה סימפטית מאוד ,וכך גם מאבקם בנביאי הבעל ובכוהני העגל . אחד הדברים היפים בספר זה הוא התיאור החי מאוד של היריבות הפנאטית בין כוהני האמונות השונות וסכסוכיהם הבלתי פוסקים .

מה שמפליא בקריאה חוזרת בספר   הוא עד כמה היריבות שמתוארת שם בין קבוצות מאמיני נביאים וכוהנים שונים מזכירה מאוד את המצב כיום במדינת ישראל ,הרבה יותר מאשר את המצב ששרר כאשר חורגין כתב את ספרו בשנות השישים.

גם התיאור של חיי היום יום בממלכות יהודה וישראל גם אם אינו מתאים למציאות ההיסטורית הוא עדיין מעניין מאוד.
מה שמעניין בספר הוא תיאור החברה המוזרה של ממלכת ישראל הקדומה והדתות הצבעוניות והמסוכסכות שבתוכה שמתוארות בעין לעגנית אך עם זאת גם סובלנית מאוד .בדומה לסיפוריו של חורגין על המזרחיים המודרניים הפרימיטיביים הערמומיים בעלי המזימות האינסופיות ועם זאת הסימפטיים כל כך .

ספורו התנכי האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות על לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה פוגשים בבני שבטים אפריקניים ובמלכת שבא וחוזרים עימה לממלכת ישראל ואל שלמה ".זהו סיפורו ה"סימפטי " והאופטימי " ביותר של חורגין ואולי שיקף את הזמן שבו הוא חי של אופטימיות חסרת גבולות בזמן שלאחר מלחמת ששת הימים .

מעניין שמכל ספריו לנוער כמדומה שדווקא האחרון הוא העליז והאופטימי ביותר באמת.

יעקב חורגין פרופסור לאונרדו

לאחריו לא פירסם חורגין יותר רומנים היסטוריים .וכאשר התגלה מחדש בשנות השמונים היה זה כאמור רק הודות לסיפוריו מהחיים המודרניים.
הדמויות בסיפוריו של חורגין הגיבורים השליליים וגם החיוביים הם כולם מקבילים של בני המזרח שאותם תאיר בסיפוריו על ההווה אלו אנשים יצריים שמסרבים לתת לשכל הישר ולהיגיון לשלוט בחייהם שנותנים לדמיונות ולמזימות המורכבות לשלטו בחייהם .כך הדבר לגבי שאולה מלך הנועז ולאבו עיסי הנביא החולמני שלמעשה נשלט בידי אחרים ובוודאי ובודאי לגבי יוחנן מגוש חלב בסדרת "ירושלים בלהבות ". אפשר לראות בכך הצגה סטריאואטיפית ואף גזענית של אנשי המזרח

.אבל זאת תהיה שגיאה גסה .שהרי גם הדמויות החיוביות בעיני חורגין כמו  המלך שאול "באל המלוכה " מוצגים  בדיוק בדרך זאת.

יש לזכור בתחום שבו השפיע חורגין יותר מכל על הקוראים בזמנו היה דרך הסיפורים ההיסטוריים שלו ואלו היו שנואים במיוחד על חוגים שונים בישוב מאחר שנראו כמשקפים דעות אידיאולוגיות קיצוניות במיוחד.
אלא שקריאה מעמיקה בהם מראה שאין זה מדוייק ויש בהם גישה אמביולנטית יותר משאפשר לראות ממבט ראשון .
יש אם כך מקום להערכה חדשה של סיפוריו ההיסטוריים של יעקב חורגין ,סיפורים שהם רחוקים מאוד מלהיות יצירות לאומניות פשטניות "פשיסטיות "  כפי שהוערכו עד כה בידי החוקרים המועטים  שטרחו לעיין בהם וניתן למצוא בהם אלמנטים משותפים לסיפוריו המודרניים שזכו בשנים האחרונות להערכה ביקורתית רבה.

יעקב חורגין בזיקנתו.

נספח : יעקב חורגין ביקום חלופי


להלן קטע מהספר"הגולם " מאת אלי אשד ואורי פינק " קטע העוסק בסופר ובעורך יעקב מוקד" דמות המבוססת ישירות על יעקב חורגין.

 ולאמיתו של דבר המחשבה הראשונה  שלי הייתה להשאיר את השם המפורש "יעקב חורגין "..
אלא שהקומיקסאי אורי פינק אדם זהיר ומפוכח הזהיר מפני הסתבכויות משפטיות אפשריות עם קרובי משפחה נזעמים ועורכי דין תאבי בצע  שלא יבינו את כל  הדקויות של יקום מקביל
 והיסטוריות חלופיות  וכו'  לכן השם שונה.

 הסיבה לבחירה ביעקב חורגין כמודל לדמות חשובה בספר הייתה ההנחה שדווקא

 סופר ועורך  זה שתרם לז'אנרים לא קונבנציונליים כמו "הסיפור הבלשי

 הפנטזיה והסיפור ההיסטורי יהיה גם האיש המתאים ביקום החלופי  יותר מכל

 

סופר אחר של התקופה לעמוד מאחורי יצירת סדרת קומיקס על נושאי גבורה ופנטזיה.

 

 יש לנו גולם! הגולם" כמדור שבועי 
 

 

קטע מ"ה'קנאים הצעירים " סידרת קומיקס מאת יעקב מוקד ואוריאל רשף ביקום חלופי , ומאת אורי פינק ביקום הלא חלופי.

המגזין "הלפיד שלנו" היה פרי מוחו ויצירתו של עורכו הסופר והמחנך יעקב מוקד.
מוקד היה מקורב מאוד לחוגי התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי, ובספרי הילדים שלו הִרבה לשים דגש על ערכים כמו אומץ לב, גבורה והקרבה עצמית למען האומה והלאום בתקופות היסטוריות שונות. בשנים 1935-1939 ערך מוקד את מגזין הילדים "בוסתנאי לנוער", אך לבסוף התפטר מתפקידו מכיוון שחש שבעלי העיתון אינם מאפשרים לו להחדיר את הערכים הלאומיים הנוקשים שרצה לקדם. "רכרוכיים", כינה אותם בזלזול בראיון שנתן לפני מותו.
מוקד: "ראיתי שאין לי מה לחפש ב'בוסתנאי', הפקידים שניהלו שם את העניינים צינזרו כל מה שרציתי לעשות, את כל סיפורי אומץ הלב והגבורה של נערים עבריים גיבורים שלוחמים ומשמידים ערבים, בריטים, רומאים, נוצרים, ושאר צוררי ישראל.

 הם דחו את כל הסיפורים האלהבטענה שהם עלולים לעורר את חמתה של הצנזורה של השלטון הבריטי. גם הקשרים שהיו לי עם תנועת האצ"ל לא מצאו חן בעיניהם, כי הם חששו שזה  עלול להזיק להם.

אז קמתי והתפטרתי, והקמתי את 'הלפיד שלנו'."
שאלה: "האם יש אמת בשמועות שהמגזין מומן כולו או בחלקו מכספם של גורמים מקורבים

 לתנועת האצ"ל, שהיו מעוניינים שהמגזין יעביר לנוער את עמדותיהם בתחומים שונים?"
מוקד: "יכול להיות שפה ושם הגיעו כמה לירות גם מכיוונים כאלה, אני כבר לא זוכר.

 אני על כל פנים מעולם לא נתתי לאיש להכתיב לי את הקו של המגזין, שתמיד האמין בנאמנות חסרת פשרות ללאום היהודי כשליט היחיד בארץ ישראל עצמאית ומשוחררת מכל כובש זר.

היה חשוב לי להטמיע בילדים את הגאווה הלאומית, את הביטחון שארץ ישראל היא ארצם שלהם וששום אדם זר – לא בריטי, לא ערבי ולא אחר – אינו רשאי לומר להם מה עליהם לעשות."
(מתוך ראיון שנתן יעקב מוקד כמה חודשים לפני מותו לאלי אשד ).

למוקד היו כמה רעיונות רדיקליים לגבי המגזין החדש שלו, שהחל לצאת לאור מדי שבוע. הוא החליט לפרסם סיפורי הרפתקאות ארוכים בהמשכים שיעסקו בנושאים היסטוריים שונים ושיהיו מלווים בשפע איורים כדי למשוך את הקוראים.
כמאייר של הסיפורים בחר מוקד באוריאל רשף הצעיר והזול שהתגורר בשכנות, ושציוריו,

ששמו דגש על דמויות הרואיות נפוחות שרירים, מצאו חן בעיניו.

בתוך זמן קצר הצליח רשף לשכנע את מוקד להכניס למגזין מדור של סיפורים מצוירים לגמרי ("קומיקס" בלעז), שבשבילם המציא מוקד הקנאי לשפה העברית את המונח "עלילונים".

רשף עצמו העדיף את המונח הלועזי "קומיקס", וניסה להחדיר אותו ככל יכולתו.
סיפורי הקומיקס הראשונים במגזין התבססו על ספרו של מוקד "הקנאים הצעירים" שראה אור בשנת 1935 וכעת הופיע כסדרת עלילונים בהמשכים.

הסיפורים תיארו את עלילותיה של חבורת נערים גיבורים מימי בית שני הנלחמים בכובש הרומאי הדקדנטי והמרושע.

נערים אלה לא היססו להתאבד במהלך פעולותיהם ובלבד שיצליחו לקחת עימם לקבר כמה נבלים רומאים, יוונים או יהודים בוגדים, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". הסדרה זכתה להצלחה סבירה בקרב הקוראים הצעירים, אם כי מחנכים רבים שדעותיהם הפוליטיות היו שונות מדעותיו של מוקד התנגדו בתוקף לרעיון של "הנערים המתאבדים".

סיפור אחד, שבו פוצץ עצמו אחד "הקנאים הצעירים" ביחד עם אויביו בעת ביצוע המשימה,התקבל בעוינות גדולה במיוחד.

 מחנכים רבים חשבו שסיפורים מן הסוג הזה עלולים להזיק לדור הצעיר וליצור תרבות של "קדושים מתאבדים".
מוקד לא נרתע מהביקורת, ולאחר "הקנאים הצעירים" הנחה את רשף לאייר סדרה נוספת מסוג זה – "ירושלים בלהבות", שגם היא התבססה על טרילוגיה של סיפורים שפירסם בעבר.

סדרה זו תיארה את עלילותיהם של הלוחמים ברומאים בימי המרד הגדול, הקנאים והסיקריקים, ששוב הוצגו כמי שאינם מהססים לבצע מעשי טרור גם כנגד בני עמם ואף להתאבד למען המטרה הגדולה – שחרור העם והארץ מהכובש האלילי המנוול.
רשף לא אהב את הסיפורים האלה, שהיו כולם פרי עטו של העורך,

וניסה לשכנע את מוקד שיש מקום גם לסוג אחר של עלילונים במגזין, כאלה שיתבססו על דמות הרואית עכשווית ושלא יהיו בהם מסרים פוליטיים כל כך ברורים, קיצוניים ושנויים במחלוקת.
לאחר שמכתבי הקוראים הראו שהם אינם מתלהבים במיוחד מן הסדרות ההיסטוריות הספוגות בדם שלו, נכנע מוקד והחליט שהגיע הזמן לנסות סדרה מסוג אחר.

תחילה ניסה סדרה בשם "הבלש דוד", שהתבססה על דמותו של ידיד מימי נעוריו של מוקד,

הבלש הפרטי העברי הראשון בארץ ישראל דוד תדהר.

באותם ימים פורסמו בישראל חוברות דמיוניות רבות שהיו מבוססות על דמותו של תדהר, אך רשף היה היחיד שפירסם את מעלליו בצורת קומיקס. בסיפורים אלה הוצג דוד כבלש כל יכול, שבסיועם של עוזריו, סעדיה התימני וירמיהו הרומני, היה פותר תעלומות שנציגי משטרת המנדט עמדו חסרי אונים לעומתן. אך הסדרה לא זכתה להצלחה גדולה בקרב הילדים, שמשום מה נשארו אדישים כלפי "הבלש דוד" ויריביו הנוראים "התליין מקורפו" ו"מאמא טומיגאן".
רשף שב והציע למוקד לפרסם במגזין סדרה שתהיה מבוססת על הדמות שעליה חשב זה שנים – הגולם – והפעם מוקד הסכים. הסיפור הראשון של הגולם פורסם בגיליון ינואר 1940, ג' טבת תרצ"ט.
בנוגע להשתלשלות המדויקת של האירועים יש גרסאות סותרות:
מוקד: "ידעתי שהמגזין זקוק למשהו חדש ורדיקלי, היות שעמדנו על סף פשיטת רגל בעיקר כתוצאה מתעמולה עוינת שהופצה נגדנו בידי חוגים שמאלניים ביישוב

[כאן נחתכו קטעים שדנו בפירוט בזהותם ובמעשיהם הנפשעים של חוגים אלה כנגד 'הלפיד שלנו'. א"א]. הגעתי למסקנה שאנחנו זקוקים לדמות של גיבור שתהיה מודרנית יותר מזו של הקנאים הצעירים ופנטסטית יותר מזו של הבלש דוד – דמות שתלמד את הנוער ערכים לאומיים של אומץ וגבורה במסגרת סיפורי מתח ופנטזיה על רקע העולם המודרני. חשבתי שזו צריכה להיות דמות מן המסורת היהודית, אבל בה בעת שתהיה דמות מודרנית לגמרי. מעין בר כוכבא עכשווי שיוצא לעסוק באתגרי דור ההתיישבות – העלאת מעפילים והגנה על המולדת מפני מבקשי רעתה כמו הנאצים, הבריטים והערבים – וכל זה יהיה מלווה במוסר השכל לקורא, ללמדו שגם הוא יכול. נתתי לאוריאל רשף, המאייר של המגזין, הוראות כלליות ליצור דמות מעין זו.
"אוריאל רשף בא אלי עם סקיצות של כל מיני דמויות, אבל אף אחת מהן לא מצאה חן בעיני. זאת תמיד היתה הבעיה איתו, הוא אף פעם לא הצליח להבין את הרעיונות שלי. רק לאחר שבועות של דיונים הוא הצליח להבין מה אני רוצה, וכך נוצרה לבסוף הדמות המפורסמת והקלאסית של הגולם.
"בינתיים המגזין היה על סף פשיטת רגל, כי התברר שאף אחד לא קונה את הגליונות. חשבתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? באתי אל רשף ואמרתי לו: 'קדימה, תצייר עלילון על הגולם בדיוק על פי ההוראות שנתתי לך' – וההמשך ידוע. הסיפור הראשון שפורסם נמכר כמו לחמניות חמות, ומאז לא הסתכלנו לאחור. לדעתי הגולם הוא אחת הדמויות הידועות והאהובות ביותר שיצרתי. אבל להגיד לך את האמת, אני עצמי מעדיף את הקנאים הצעירים. אני חושב שהם היו צריכים להפוך לדמויות ידועות יותר ממה שהן היום. מהם היה לנוער באמת הרבה מה ללמוד."

(מתוך ראיון עם יעקב מוקד).

הערך על יעקב חורגין באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו כרך ג' ,מאת דוד תדהר ידידו הטוב של

חורגין.

 נספח 2 :  רשימה ביבליוגרפית של הסיפורים ההיסטוריים של יעקב חורגין

(הרשימה מסודרת באופן כללי לפי סדר התקופות המתוארות ולא לפי סדר ההוצאה לאור פרט למקרים של קבצי סיפורים קצרים  )

ציור מאת מ.אריה

יעקב חורגין .בשכבר הימים: סיפורים הסטוריים.( הוצאת עמיחי , 1968)
. צייר מ.אריה.. קובץ סיפורים היסטוריים .כולל את :
1"המדיינית" . על בני ישראל במדבר ומשיכתו של אחד מהם למדינית המביאה לרציחתו בידי הכהן האלים פנחס .
2."יעל אשת חבר הקיני ".
3. "ואמת הקיסר לעולם ". על הקיסר נירון .
4. "כרוניקה ישנה ". סיפור על האשמת היהודים בהרעלת בארות בעיר בגרמניה בשנת 126.4. 5. "רק מהתלה " סיפור על התעללות של אציל גרמני ביהודי בימי הביניים .
חורגין , יעקב ( עורך ) שלשלת הגבורה :דמויות וסיפורים מדברי ימי עמינו (אל המעיין , 1946.) .איורים צבי מלבנצ'יק כולל ספורים מאת : יעקב הלפרין, ש. פרוג, יעקב פיכמן, יעקב חורגין, א. שמאלי, שלמה סקולסקי הופיע גם בשם "גיבורי עמנו ".
בקובץ זה בעריכתו מופיעים גם סיפוריו של חורגין
• (
• יהודה המכבי וניקנור היוני- יעקב חורגין סיפור הקרב של יהודה המכבי במצביא הסורי ניקנור ונצחונו הגדול עליו.
• "הלביא של בר כוכבא" על נער החולם בהקיץ שהוא שומע את סיפורו של בר כוכבא מפי נושא כליו.

• הבלש משכונת הצריפים  ועוד סיפורים ( הוצאתש.שרברק 1957 )

• כלל גם כמה סיפורים היסטוריים "ביום החורבן " על טיטוס כובש ירושלים הרומאי הנמלט בבהלה מירושלים המלאה בעיניו כשפים.
• סודו של האביר השחור " על צלבן המגיע לירושלים וגילה שהוא בן לאם יהודיה.

אל המלוכה .( יזרעאל , 1944.)
ימי צעירותו של שאול המלך וראשית מאבקו בפלישתים . .

מעם קרנות המזבח: פרשה תנ"כית , עמיחי , 1958."
סיפור המזימות להמליך את שלמה או אדוניהו בסוף תקופת דוד וחורבנו של יואב בן צרויה.

בשליחות המלך שלמה איורים: אורי-בן יהודה , יזרעאל , 1970 ,"
שני לוחמים עבריים יוצאים בשליחות שלמה לאפריקה ולשבא וחוזרים עם מלכת שבא.

. ירושלים ושומרון:ספור הסטורי( יזרעאל 1965) עטיפה מאת פרץ ויינריך .
שלושה נערים , יהוא אלישע ובדקר ( המספר את הסיפור ) מגיעים מיהודה לישראל ומצטרפים לצבא הישראלי ומוצאים עצמם מעורבים במאבקים של התקופה.

 3 סיפורים היסטוריים (עמיחי, 1950.)
. התוכן: –I. הורדוס החולה.-

-2. מארע בארמון דפניס, על יוסף בן מתתיהו

3:מותה של בירוניקה. על בירוניקה אחות אגריפס השני ועל פגישתה עם מורד יהודי שבא להרגה לאחר שגורשה מהקיסר טיטוס שהפך אותה לפילגשו. .
הנובלות ההיסטוריות האלו למרות שפורסמו בספר שלכאורה נועד לילדים למעשה התאימו יותר לבני נוער ולמבוגרים בגלל נושאיהם הקודרים הטראגיים באמת.
חומת אגריפס שטיבל , 1932 .
על מאבקו של אגריפס הראשון לחידוש עצמאות הארץ בימי הקיסר קלאודיוס
חורגין , יעקב הקנאים הצעירים (הוצאת יזרעאל ,ספריית "דורות " . 1935)
בשני כרכים . יצא במהדורה חדשה בהוצאת כתר ,1989 עם איורים של יעקב גוטרמן .
סיפורו המפורסם ביותר של חורגין על נער צעיר שנשבה עם הוריו בידי הרומאים ונמכר לעבדות .הוא מצטרף לחבורת קנאים צעירים בראשותו של יוחנן מגוש חלב ונוקם ברומאים.
ירושלים בלהבות : מבוכה / ירושלים בלהבות /מות גיבורים. ספריית "דורות " יזרעאל , 1936.שלושה כרכים .
טרילוגיה על המרד הגדול ברומאים ואחריתו הגיבורים הם המורדים שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב.
"אפרודיטי במצדה " סיפור שהופיע בכתב העת "האומה " גיליון 19 ,ינואר 1967
סיפור קצר על כיצד שוכר הורדוס את שירותיו של פסל יוני מפורסם לפסל עבורו פסל של אישתו המתה מרים .

"הרפתקה בירושלים " האומה חוברת 36 דצמבר 1972 יהודי מתבולל בימי הקיסר קליגולה נשלח בידי הרומאים למשימת ריגול בבית המקדש אך נחטף בדרך בידי מורדים יהודים .

  הנביא מאיספהן (הוצאת יזרעאל , 1951.) .
סיפור של משיח שקר יהודי אבו –עיסי בפרס .במאה השמינית המוצא עצמו נלכד בין תומכיו ומתנגדיו היהודיים בין עובדי האש הפרסיים ובין המוסלמים . .

בין חיתו אדם :סיפור ספריית "דורות " (הוצאת יזרעאל , 1938 ).
חלק ראשון בטרילוגיה על תלאותיה של משפחת הרופא דון דייגו בימי האינקביזיציה וגירוש ספרד.
חורגין ,יעקב בלב הים ספריית "דורות ", "ישראל בגולה "(הוצאת יזרעאל ,1939).
חלק שני של טרילוגיית "בין חייתו אדם ".
חורגין ,יעקב הפדות ספריית דורות "ישראל בגולה "( הוצאת יזרעאל , 1940 .).
חלק שלישי בטרילוגיית "בין חייתו אדם ".

סםרים נוספים של חורגין כוללים את

גלריה אמריקנית,ניב 1964

פרופסור לאונרדו ,כתר 1990

על יעקב חורגין

אופק ,אוריאל ספרות הילדים העברית 1900=1948 : כרך שני זמורה –ביתן , 1988
אשד, אלי "המקרא בסיפורת העברית" בתוך על הפרק :כתב עת למורים לתנ"ך מספר 15 אוקטובר 1998 . הופיע ברשת בשם בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר הסיפור המקראי.
באתר קולמוסנט http://kulmosnet.co.il/articles/eshed/mikra/mikra.htm

אשד, אלי מטרזן ועד זבנג :הסיפור של הספרות הפופולארית בישראל בבל , 2002
אשד, אלי ואורי פינק הגולם סיפורו של קומיקס ישראלי מודן ,2003.
ברגסון ,גרשון שלושה דורות בספרות הילדים העברית
יסוד 1966
כנעני ,דוד "עבר בהווה " ( על הסיפור ההיסטורי בעברית ) " בתוך בינם לבין זמנם :מסות על הספרות העברית החדשה ספריית הפועלים ,1955.
מטלון ,רונית "הקנאי הצעיר –פגישה מחודשת עם יעקב חורגין " מוסף הארץ 21.8.1987
נגיד ,חיים "יעקב חורגין הסופר שהקדים את חסמבה " מעריב 14.2.90
שנפלד , רות מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס ,1986.
שקד ,גרשון הסיפורת העברית -1880-1980 :כרך שני-בארץ ובתפוצה 1 הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1983 ,ע' 98-113. ( הפרק על חורגין בספר זה מבוסס על סדרת מאמרים שאותם פירסם שקד עליו בעיתונות וובו גילה אותו כביכול לראשונה לפני קהל הקוראים המודרני ) .

ראו גם
יעקב חורגין בלקסיקון הסופרים

דוד תדהר ידיד ושותף של יעקב חורגין

נוה צדק למלאת55 שנה ליסודה :חוברת מאת יעקב חורגין

בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר הסיפור המקראי

לגעת באלמוות

בשורה מדהימה

:ידידה סופרת שעליה כתבתי באתר זה בעבר מדווחת שמחזאית מוכרת פנתה אליה ואל אימה גם היא סופרת ידועה שגם עליה כתבתי באתר זה בעבר .

היא מתכוונת וכנראה גם בהשראת אותן שתי כתבות לכתוב מחזה על חיי שתיהן שאולי ,מי יודע , יעלה מתי שהוא בעתיד אם יהיה מוצלח מספיק בבית לסין או בתיאטרון אחר.
בנתיים המחזאית חופרת ומחפשת כל פריט מידע אפשרי על שתי הנשים סורקת כל אירוע אפשרי בחייהן ונוברת וחוקרת עד שיהיה לה שלד חזק מספיק להצגה.
הידידה הסופרת מדווחת שעצם התחקור בידי המחזאית הוא עבורה כיוצרת וסופרת וחוקרת ספרות בפני עצמה אירוע מלמד מעין כמוהו מאחר שהיא כעת יכולה לראות איך סופר אחר מסתכל עליה ורואה את סיפור חייה שלה . .
"אבל " אומרת הידידה " המחזאית כבר הודיעה שאולי יהיה עליה לשנות את המניעים והגורמים לכמה אירועים חשובים בחיינו,מאחר שבמציאות המניעים לאירועים לא היו חזקים ודרמטיים מספיק בשביל הקהל הרחב  בכלל אולי יהיה עליה לשנות כמה דברים בסיפור חיינו כדי שהסיפור יהיה חזק יותר ונגיש יותר עבור קהל הצופים. "
"וזה לא מפריע לכן שהיא משנה בהדרגה את סיפור חייכן ובהשלכה הופכת אותכן לדמויות שונות מאלו שאתן במציאות ?"
"זה לא מפריע לי "פוסקת הידידה" כיוצרת אני מבינה אותה בהחלט ,היא האלה של המחזה והכל חייב לפעול בו רק בהתאם לשיקוליה ורצונותיה ובהתאם לצרכים הדרמטיים שלה,והחיים הם לא מספיק דרמטיים וגם לא משכנעים מבחינה אמנותית ואז היוצר חייב לשנות אותם בהתאם לצרכיו"
וזה באמת לא מפריע לכן שאם ההצגה תועלה בסוף מאות ואלפי אנשים יצפו בגרסה כנראה בידיונית שלכן ושל סיפור חייכן ?זה לא מפריע לכן שאנשים יראו אותכן דרך המשקפיים הבדויים של המחזאית ?
"זה קצת הפריע לי בהתחלה " אומרת הידידה" הרי אני אדם אמיתי מציאותי ופתאום אנשים יתחילו לחשוב עלי כדמות בהצגה. אבל במחשבה שנייה היגעתי למסקנה שדרך יצירות כאלו אני בעצם יכולה להתקרב לאלמוות. הרי רק בזכות זה שפלובר כתב ספר בדיוני בשם"מאדאם בובארי " יש כמה אנשים שידועים שהייתה דמות אמיתית שהוא ביסס עליה את הסיפור .אם הוא לא היה כותב את הרומאן איש לא היה זוכר אותה ולא חושב עליה היום. ויש עוד מליון דוגמאות כאלו. .
אז אנשים יזכרו אותנו בגלל ההצגה הזאת אז עוד דרך להתקרב לאלמוות..
אם כמובן המחזה בכלל יהיה טוב.


יש בזה משהו .
את יודעת מה "אני מעיר " אז אולי תציעי למחזאית שתכניס גם אותי להצגה כאחת הדמויות.
אני יכול להיות הישראלי שחוקר את חיי שתיכן או משהו מאין זה כפי שהמצב במציאות. זה יכול להכניס קצת דרמה נוספת".
אני אעביר את זה למחזאית
היא צוחקת " והיא תחשוב ותחליט " היא הרי האלה של ההצגה ועל פיה ישק דבר".
אני מחזיק אצבעות.

היום היגיע לבסוף

חופשיים , חופשיים סוף סוף ,סוף סוף חופשיים ,אלוהים תודה לבסוף אנו חופשיים !
( מתוך שיר ספיריטואל ישן )

ב-1963 נתן המנהיג השחור המפורסם מרטיןלותר קינג נאום מפורסם, אחד המפורסמים ביותר של המאה העשרים בשם "יש לי חלום " שבו דימיין חברה עתידנית שבה שחורים ולבנים חיים שויון ובאחווה.
קינג נרצח כמה שנים לאחר נאום זה ומאז הואשמו האשמות שהנאום היה בחלקו פלגיאט של נאום ידוע פחות .אולם האיש ונאומו הפכו לאיקונים . חלומו (שבעצם היה סדרה של חלומות )  המשיך לחיות אחריו בהשראת נאומו נכתבו כמה שירים ידועים ובהם פזמון של להקת אבבה השוודית ו"יש לי חלום " של   יחיאל מוהר ומשה וילנסקי ששר  יהורם גאון

לאחרונה התמנה לנשיא ארה"ב בן תערובת בן שם ברק חוסיין אובמה אדם הרואה את עצמו כתלמידו ויורשו של מרטין לותר קינג ובמידה רבה ניתן לאמר שבו אותו נאום מפורסם אכן התגשם.
ולרגל בחירתו של אובמה לנשיא חיים מזר חוזר אל השיר היפה מכולם  שנכתב בהשראת הנאום של קינג  שירו של דן אלמגור "יום יבוא ". שיר שהושמע במסגרת מחזמר יוצא דופן "אל תקרא לי שחור".מחזמר ישראלי מראשית שנות השבעים שעסק בנושא מאבקם של השחורים לשויון שהיה משולב במוטיבים תנכיים רבים וחזקים מאוד.

מוטיבים שאותם ניתן למצוא גם בפזמון הזה.

יום יבוא

מילים: דן אלמגור

לחן: בני נגרי
שרים  : רותי נבון ואחרים
מהמחזמר "אל תקרא לי שחור".

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!

 

 

 

המנון לאחווה בין הגזעים 

מאת
 חיים מזר  

יום יבוא  הוא תקווה לעתיד לבוא שבו לא תהיה אפליה בין לבנים לשחורים.אופן השירה הוא שילוב לא שגרתי בין אסרטיביות לאינטונציות ווקליות שבהם הקול של מי ששר אותו מועצם על מנת שכולם יטו אוזניהם ויקשיבו למילות השיר. יש כאן דרישה להקשבה.מבחינת המבנה בשיר חמישה בתים המחולקים לשני חלקים .חלק ראשון- בית ראשון,בית שני,פזמון חוזר,חלק שני-בית שלישי,בית רביעי,בית חמישי פזמון חוזר.הביטוי הדומיננטי לאורך השיר הוא "יום יבוא" הבא להדגיש שאכן יתממש.ועד כמה מתקרבים לכך?

חלק ראשון:

יום יבוא, יום יבוא
במהרה, בקרוב הוא יבוא
זאת ידע כל אדם
בעמקי לבבו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא!

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא, הוא יבוא.

הוא יבוא, זה היום
כך אראינו ואין זה חלום
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
תחושת הזמן בבית הראשון היא כללית,הצהרה וידיעה כי היום המיוחל יבוא. תחושה המלווה כל אדם באשר הוא.מהי אותה תחושה? תיאורה ניתן בבית השני."לא יושפל שום אדם/על גזעו וצבעו".שוויון מלא בין גזעי האדם השונים. בפזמון החוזר נעשית השוואה בין החולמים למשה. יכולה להשאל השאלה לשם מה באה השוואה זו? משה בעומדו על הר נבו ראה את הארץ המובטחת ולא יכול היה להגיע אליה. הוא נמצא על סיפה ולא נכנס לתוכה. ההובלה אליה היא בידי יורשו.,
.הדור הבא יהיה בר מזל. הכוונה בשיר זה היא שבני הדור הזה יזכו להגיע לארץ המובטחת ,לא במובן הפיזי של המילה ,אלא לארץ ששוררים בה נורמות אחרות.יש לשים לב למידת ההתקרבות בשני הבתים הראשונים והפזמון החוזר.בבית הראשון ההתייחסות למימד הזמן היא כללית.ידיעה כי אכן היום המקווה יגיע ובמהירות. בבית השני נאמר על יום זה כי "הוא קרב והולך בנתיבו".המרחק אליו התקצר ובפזמון החוזר נאמר "כך אראינו ואין זה חלום". נמצאים על סיפו .מרחק של פסיעות ספורות ולא בכדי השורה האחרונה בפזמון החוזר מסתיימת בסימן קריאה.פותחים את הדלת והחלום מתממש.

חלק שני:

יום יבוא במהרה
פעמון החרות דרור יקרא
ושחורים ולבנים יתכנסו מסביבו
יום יבוא, יום יבוא, יום יבוא.

יום יבוא, יום של אור
יום של חג לאדם השחור.
יחייך אז האל ממרומי מושבו.
הוא יבוא, הוא יבוא, הוא יבוא!

הוא קרב, זה היום
ועם בוקר נקום ופתאום
גם אנחנו פתאום בני אדם ככולם
אז נדע
הוא כבר בא, הוא כבר בא, הוא כבר בא!

יום יבוא, יום יבוא
זאת ידע כל אחד בלבבו.
אם נמות כמשה על פסגת הר נבו
לא נשכח, הוא מוכרח
הוא יבוא!
העקרון של הזמן המיוחל פועל גם בחלק זה של השיר.בהתחלה מדובר על כך ש"היום יבוא במהרה" כפי שנאמר בבית השלישי.אם בבית הראשון המילה "במהרה" מופיעה בשורה השניה ,בבית זה היא מועברת לשורה הראשונה,לקצר את זמן ההמתנה. בבית החמישי בשורה הראשונה מדברים על קרבתו הרבה ובשורה האחרונה היא נאמרת בזמן הווה.אם בהשמעה הראשונה של הפזמון החוזר ישנה תחושה של זמן הווה,בבית החמישי כבר נמצאים בתוכו. בהשמעה החוזרת של הפזמון החוזר נמצאים שוב בעתיד. "יום יבוא,יום יבוא".תחושה של התפכחות שלאירוע זה דרוש הזמן שלו. יש צורך בהבשלה ובמוכנות לאותו רגע מיוחל.

אם בבית השני ישנה התייחסות כללית לשוויון בין הגזעים, בבתים השלישי והרביעי ההתייחסות היא ללבנים ולשחורים. הכתובת היא ברורה,ארה"ב. ההתייחסות המפורשת לכך מוצאת את ביטויה באזכור של פעמון החרות הנמצא בפילדלפיה,אחד הסמלים המובהקים לחירותה של ארה"ב ולעצמאותה. ב-1837 הוא הפך לסמלה של התנועה לביטול העבדות בארה"ב. לפעמון כסמל יש גם משמעות דתית מאחר וישנה בו התייחסות למקורות. חקוק עליו הפסוק "וקראתם דרור לכל יושביה"(ויקרא כה 10).צלצולו של הפעמון הוא שיביא להתעוררות של כולם ויקרין מהילתו על סביבתו. הוא יהווה מקום התכנסות ,מעין משכן קודש לחירות. הצירוף של המילים "דרור יקרא" הוא גם שירו של רבינו אדונים הלוי בן לבראט("דונש") המבקש מהאל להגן על עם ישראל,להכרית את אויביו ולהביא לישועתו של עם ישראל וכפי שנאמר בשירו "שעה שוועת בני עמי".

המוטיב הדתי מתעצם בבית השלישי  בו נאמר כי היום המבוקש יהיה "יום של חג לאדם השחור/יחייך אז האל ממרומי מושבו".משפט בעייתי מבחינה תיאולוגית. אם האל יחייך באותו יום ,המשמעות היא שעד לאותו יום לא חייך.כאילו שהבאת השוויון לשחורים היתה מחוץ ליכולתו של הכל יכול. משעה שהגיע היום מיוחל הוא חש תחושת הקלה והייתה לו סיבה טובה לחייך.

כשם שבני האדם זקוקים למצב של מוכנות למצבים חדשים ,גם אם הם חיוניים ,כך גם אלוהים.

ודרך סיפורם של השחורים בארה"ב נעשית האנשה של האל.

ראו גם

יום יבוא הקליפ המקורי

יום יבוא גרסת נינט טייב ובן שרעבי

יום יבוא גירסה פרודית

דן אלמגור בלקסיקון הסופרים

בני נגרי

אריאנה מלמד על"אל תקרא לי שחור "

יש לי חלום נאומו של מרטין לותר קינג

יש לי חלום הטקסט בעברית

תארו לכם:פזמון מקביל מאת ג'ון לנון
 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 474 שכבר עוקבים אחריו