ריקודים בחולות :מצב המחול הישראלי בראשית המאה ה-21

 

אני שמח לארח באתר את תמי כץ לוריא משוררת וגם רקדנית מורה למחול ויוצרת עצמאית בתחום הריקוד והמחול , שמפרסמת כאן מאמר סקירה מעמיקה  על מצב המחול בראשית המאה ה-21 בישראל ומנתחת את המגמות המסתמנות בו.מאמר שיופיע בעתיד גם בדפוס בכתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד.
תמי כ"ץ לוריא,שבימים אלו פירסמה ספר שירה חדש ,איננה רק היסטוריונית של סצינת המחול בישראל ,ומאמרה כאן הוא הרבה יותר מסיכום. הוא בגדר פתיחה חדשה , שכן תמי כ"ץ לוריא מצטרפת לצוות האתר כמבקרת המחול שלו ומכאן ואילך תפרסם בו מאמרי ביקורת מעמיקים חריפים חדים ונוקבים על מופעי ולהקות מחול וריקוד מסוגים שונים ,המתבססים על הבנתה והכרותה ארוכת השנים עם תחום המחול מבלי לשאת פנים לאף אחד.
לאנשי סצינת המחול אם אתם רוצים מאמר ביקורת על מופע שלכם הקפידו מכאן ואילך להכין כרטיס זוגי עבורי או עבור תמי כ"ץ לוריא.
אפשר לשלוח הודעה באי מייל של האתר.

 

 

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21

 

מאת

תמי כץ לוריא

 

כל כך רציתי לרקוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִרְקוֹד עַד

שֶׁנֶּהֱפַךְ לְמִקְסָם סְרָק

הַתַּרְגִּילִים נַעֲשוּ קָשִים וְרֵיקִים

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי הָיוּ בַּחֲמִישִׁית

וְעָשִיתִי אַנְטֱרֶשָׁקָטְר

אֲבָל הָיִיתִי רַק פֶּה אָדוֹם סָגוֹל שֶׁל מְכַשֵׁפָה

וְהָאֶצְבָּעוֹת מִשְׁבָּצוֹת

מֻכְרָחוֹת לְחִבּוּק

לְיָם דָּם כָּחוֹל שֶׁיָּצוּף תַּחְתֵּיהֶן וִיְסַמֵּן

שֶׁעוֹד לא נִגְמַר

 

מתוך הספר "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף " ( הוצאת אבן -חושן ,2009)  

האם המשפט: "השוליים הפכו למרכז" משקף את המהלך שעבר המחול האמנותי הישראלי העכשווי

ב- 20-15 השנים האחרונות, ואשר מגיע לשיאו בעיקר בתקופה האחרונה? זו שאלה. שהעסיקה אותי לגבי המחול הישראלי כיום, בעת בה השמות "החמים" ביותר, אלה המבוקשים גם בחו"ל, הם היוצרים היותר "פרינג'ים". ושאלות נוספות הן :"שוליים"- באיזה מובן? ו"הפכו למרכז" – של מי?

בחינת הדרך, אותה עשה המחול האמנותי הישראלי, אשר נוצר "יש מאין", מציגה מסלול עקלקל של חיפושי דרך, חיקויים, ייאוש וריצה כנגד כל הסיכויים, עד הגיעו למה שהוא היום: אחד מהתחומים המובילים באמנות הבמה, ואחד מהשגרירים הטובים  ביותר שלנו בעולם: רענן, לא מנסה להתיפייף ולהתחכם, אמיתי, כן.

 

להקת בת שבע

 

סקירה קצרה מראה, שבשנות ה-20 של המאה שעברה שלט בארץ המחול האקספרסיבי האירופאי, ששם את הדגש על תוכן ולא על צורה. בשל היותו סגנון חפשי ומלא הבעה, אשר לא נתון למרותה של טכניקה מדויקת ומחמירה, הוא היווה את הסגנון המועדף באקלים החלוצי של ארץ ישראל. דמויות מפתח במחול בשנים אלה היו גרטרוד קראוס ותלמידיה השונים.

בשנות ה-60 חל שינוי בתפיסה של המחול האמנותי, עם העדפה ברורה של סגנון המחול האמריקאי, בעיקר זה של מרתה גרהם, והתבטא בהקמת להקת מחול "בת שבע". מהלך זה לווה בהתמקצעות המחול, כחלק ממגמה רווחת בכלל בארץ, של חיקוי התרבות האמריקאית, והעדפתה על פני זו האירופאית.

להקת "בת שבע "צילום ממופע.

 

 

להקת "בת שבע"." בהיותה בת טיפוחיה של מרתה גרהם (שאף בחרה את רקדני הלהקה בעצמה), נסקה במהירות, וזכתה לתשומת לב עולמית. בישראל היא היותה סמל ומותג לאיכות ולמקצועיות.

 חשוב להזכיר, שבעת אימוץ סגנונה של גרהם בישראל, כאילו היה האוונגרד של המחול, באמריקה עצמה כבר היה המחול הפוסט -מודרני בשיאו, ויצא , בין השאר, נגד גרהם.

 

עד אמצע שנות ה-80 היה בישראל הסגנון ה"גרהמי" הסגנון ה"נחשב" והתרכז בלהקות הגדולות ("בת שבע, "בת דור"), אשר הציגו רפרטואר סולידי וחסר תעוזה של תלמידיה השונים של גרהם.

סגרה - רוח קדים (באדיבות אתה במה)

להקת ענבל

 

בנוסף פעלו: להקת הבלט הישראלי, שהייתה רפרטוארית גם היא והייתה על טהרת הבלט הקלאסי, להקת "ענבל" שהציגה עבודות אתניות של שרה לוי תנאי, והלהקה הקיבוצית, שהציגה רפרטואר עולמי, ולעיתים יצירה מקומית. רוב הלהקות הללו התבססו על כוריאוגרפים ומנהלים אמנותיים מחו"ל, ורוב הרקדנים היו גם הם "תוצרת חוץ". היה ניסיון להראות שהרקדנים הרוקדים בלהקות שלנו הם "כמו בחו"ל", ואף היוצרים הישראלים המעטים שיצרו במסגרת הלהקות, יוצרים "כמו בחו"ל".

הייתה גם תחושה שהרקדנים מחפשים ביטוי ליכולותיהם, ולא הכוריאוגרפים מחפשים שפה, או רוצים לבטא אמירה, כאשר הדגש היה על הצורה ולא על התוכן (בניגוד לתקופה הקודמת). לרקדן שלא הצליח להתקבל לאחת מהלהקות הגדולות לא הייתה כמעט אפשרות לרקוד. בשנים אלה גם פעל המחול כבועה מנותקת מאירועים פוליטיים וחברתיים.

להקת עינבל במחזמר לילדים "דוד וגולית ". צילם צביקה וקראם.

 

 

בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975  את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב-  1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.


 

בנוסף למהלך המרכזי הנ"ל, היו מספר ניסיונות של רקדנים וכוריאוגרפים, שיצאו מהלהקות הגדולות, ליצור לעצמם מקום אחר ליצירה, ולבטא את עצמם בצורה עצמאית. בשנות ה-70 רנה שיינפלד עזבה את "בת שבע" והעלתה את "חוטים של סולו". משה אפרתי עזב גם הוא את "בת שבע" והקים ב-1975  את "להקת מחול אפרתי", ואחר כך את "קול ודממה". ב-  1982 יצאו מספר סולנים של להקת "בת שבע", מתוך מחאה על העלאת עבודות "סנוביות" של יוצרים מחו"ל, לטובת הקמת להקה חדשה שתורכב מרקדנים- יוצרים, והקימו את להקת תמ"ר, אשר עבודותיה עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים, וקיימה הופעות גם תחת כיפת השמיים.

משנות ה-70 פעלו גם מספר יוצרים במה שנחשב אז פרינג', ביניהם "הלהקה הקאמרית" של רנה שחם, רות אשל, רות זיו אייל, נאוה צוקרמן, אושרה אלקיים, הדה אורן, מירל'ה שרון, פלורה קושמאן, רחל כפרי ורונית לנד. יוצרים אלה היו צריכים להיאבק על האפשרות ליצור ולהופיע, ולהביא קהל, בהעדר תמיכות ממסדיות. הפרינג' לא היה "באופנה".

 

המחול בשנות השמונים

 

להקת רקדנים מודרנים בפעולה.

 

 

בת בבת עם פעילותן של שש הלהקות הגדולות ("בת שבע", "בת דור", "קול ודממה", "להקת המחול הקיבוצית", "הבלט הישראלי", "ענבל") הסתמנו, בתחילת שנות ה-80, מגמות חדשות בדצנטרליזציה של המחול, ועידוד היצירה המקומית. אחת מבמות הפרינג' המעטות בתחילת שנות ה-80 הייתה "במת רקנאטי" במוזיאון תל אביב . אכסניות זמניות נוספות לפרינג' היו בימת "צוותא", פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אירועי מיצג, או מופעי מוסיקה חדשניים שאירחו מחול. מסגרת נוספת שתרמה לעידוד היצירה המקורית, ופועלת עד היום, היא "גוונים במחול".  היא התקיימה לראשונה בעיר רמלה בשנת 1984 בניהולה האמנותי של הגב' אלידע גרא. עם השנים ביסס "גוונים במחול" את מעמדו וקנה לו אחיזה איתנה במרקם היצירה הישראלית בתחום המחול. "גוונים במחול" נדד מרמלה למרכז 'דוהל' בשכונת התקווה, ומשם למרכז 'סוזן דלל' , שהוקם בשנת 1989, והוכרז כמרכז המחול של ישראל. רבים היוצרים אשר החלו את דרכם במסגרת זו ביניהם : ליאת דרור וניר בן גל, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל, יסמין גודר, עמנואל גת, רונית זיו, שלומי ביטון, ענת דניאלי, רננה רז, נעה ורטהיים ועדי שעל ("ורטיגו"), איציק גלילי, יוסי יונגמן ועוד רבים. מסגרת נוספת, שיועדה לכוריאוגרפים שהשתתפו  ב"גוונים", והעניקה להם דחיפה נוספת היא "הרמת מסך", הפועלת עד היום, ומהווה את הבמה המרכזית של היוצרים העכשוויים. בבסיס הרעיון של במת "הרמת מסך", עומדת השאיפה לאפשר ליוצרים צעירים עצמאיים, שאינם עובדים בלהקה ממוסדת, להציג עבודות בבכורה, תוך שחרורם מההיבטים הלוגיסטיים והכלכליים של ההפקה, כמו: הפקת המופע, תפעול ההצגה, שווק, פרסום ועוד. בנוסף, זוכים היוצרים לליווי אמנותי צמוד, ומקבלים 70% מן ההכנסות.

ראה תמונה בגודל מלא

 

 

 

 

 

אוהד נהרין  .צילם יוסי לונג.

השינוי הגדול שחל בסוף שנות ה-80 היה לא רק בעידוד להתפתחות היצירה המקומית בפרינג', אלא חיפוש אחר ביטוי אישי גם בלהקות הגדולות. זו הייתה שעתן האחרונה של הלהקות הרפרטואריות. עם מינויו של  אוהד נהרין לכוריאוגרף ומנהל האמנותי של להקת "בת שבע" (1990), הפכה "בת שבע" ללהקה בעלת שפה ייחודית הסובבת סביב יוצר אחד. שפתו הייחודית של נהרין, שנמנה על אחד מחמשת הכוריאוגרפים הטובים בעולם, העלתה את רף היצירה המקורית בארץ, ועודדה אחרים לחיפוש שפה משלהם, אם כי זכתה להרבה חיקויים. אוהד נהרין הוא אחד היוצרים המוכשרים, והמשפיעים ביותר על היצירה הישראלית העכשווית במחול. הוא סלל את הדרך לחיפוש שפה אישית וייחודית, ישראלית ו"צברית" מחד גיסא, אך אוניברסלית ומנותקת מזמן ומקום, מאידך גיסא. הוא יוצר אסתטיקה תנועתית ובו בזמן שובר אותה. אם בשנות ה-90 הציג יצירות רב תחומיות, שהיו "שואו" שלם, ועל הבמה נראו מסכים, מכונות רעש, פעלולים, רקדנים שרים ומדברים, ואפילו פרה שנחתה מהתקרה, הרי שבשנים האחרונות הוא פונה יותר לחקר התנועה, לזיכוכה, ולפילוסופיה שלה. "להקת המחול הקיבוצית" הפכה גם היא ללהקה סביב הכוריאוגרף רמי באר. "קול ודממה" פעלה מאז ומעולם כלהקה של יוצר יחיד, משה אפרתי, עד שנסגרה בשנת 2001."קול ודממה", שייחודה היה בשילוב רקדנים חרשים ושומעים, התאפיינה בשפתו המיוחדת והאנרגטית של משה אפרתי, אשר שילב תנועה טהורה  עם  מרכיבים תיאטרליים, ומרכיבים רב תחומיים נוספים. להקת מחול "בת דור" המשיכה להיות להקה רפרטוארית, עד לסגירתה הסופית לפני מספר שנים. "הבלט הישראלי" ממשיכה להיות להקה רפרטוארית.

החיפוש אחר שפות תנועה חדשות נבע והושפע גם מהגעתן לארץ של להקות פרינג' מחו"ל, אשר הלהיבו את קהל הצופים ועוררו את התעניינותו במחול הפוסט מודרני. סגנונה המיוחד של פינה באוש, ששורשיו במחול האקספרסיבי האירופאי, והמשלב בין ביטוי אישי לשפת תנועה בעלת אופי אנושי יומיומי, זכה לחיקויים ואינטרפרטציות רבות. בעקבותיה יוצרים רבים החלו ליצור מה שנקרא "תיאטרון מחול", כאשר שפת התנועה התרחבה וכללה בתוכה אמצעיים תיאטרליים שונים. יוצרים נוספים שהגיעו לישראל והשפיעו היו לינדסי קמפ, קיי תאקיי, להקת סנקאי ג'וקו, מרדית' מונק, ועוד. חל שינוי גם בתפיסת הרקדן ותפקידו ביצירה: אם פעם רקדן היה צריך רק לבצע, ומצוין, הרי שעכשיו הוא היה גם שותף פעיל ליצירה, בעל כישורים רבים כמו יכולת אימפרוביזציה, תיאטרליות, ועוד. ככל שנכנסו ליצירות הפוסט מודרניסטיות מרכיבים נוספים על התנועה עצמה, היו לרקדן יותר הזדמנויות לבטא את כשרונותיו השונים, מעבר לטכניקת הריקוד עצמה.

 המחול בשנות התשעים

מחול, אסימון 13, אוגוסט 2006

מתחילת שנות ה-90 נראה שהצורך ליצור הוליד מסגרות חדשות, והמסגרות עודדו ליצירה. יוצרים רבים, שהחלו דרכם ב"גוונים למחול" ו"הרמת מסך" הקימו "קבוצות מחול", אשר פעלו כלהקות, אך עבדו כל פעם לקראת פרויקט בודד, כאשר הרקדנים התחלפו כמעט בכל פרויקט. חלק מהן הפכו לקבוצות מחול מסודרות וקבועות יותר, ביניהם : יסמין גודר, ענבל פינטו, נעה דר, אמיר קולבן, ניב שינפלד, עמנואל גת, ענת דניאלי, יוסי יונגמן, עידו תדמור, יורם כרמי, ועוד. ליוצרים צעירים ניתנה אפשרות להעלות את עבודותיהם על במות שונות, ביניהן תיאטרון "תמונע" שהוקם ברח' שונצינו בת"א בשנת 1999, ע"י היוצרת נאוה צוקרמן, שעד אז פעלה ללא בית קבוע. "תמונע" הוקם כמרכז תרבות בין תחומי, השם לו למטרה לקדם אמנות לא ממסדית ואמנים עצמאיים, על ידי מתן במה איכותית בה הם יוכלו לחשוף את יצירתם. המרכז נותן במה לכל אותם אמנים עצמאיים בכל התחומים, הפועלים ללא מסגרת תומכת קבועה ועסוקים בחיפוש ובחידוד שפה בימתית אישית, ייחודית וחדשנית. ב"תמונע" מוצגים מופעי מחול עצמאיים מספר פעמים בחודש, ופסטיבל המחול "אינטימדאנס" אחת לשנה. מסגרות נוספות, הפועלות כיום הן: "מחול אחר" של "סוזן דלל, "על חבל דק" של "בית תמי", "ניסוי כלים" ב"בכורי העיתים", "פסטימחול" ב"צוותא", תיאטרון המעבדה ו"מחול שלם" בירושלים. גוף תומך נוסף הוא "עמותת הכוריאוגרפים", שהוקמה בשנים האחרונות על ידי יוצרים עצמאיים מהבולטים ביותר בישראל, מתוך רצון לקדם את יצירתם האישית ואת תחום המחול בארץ ובחו"ל. מטרת חברי העמותה, הינה להגיע למגוון רחב של סוגי קהלים בארץ, לנסות ולהפוך את המחול העכשווי לתרבות מרכזית יותר בארץ וכמו כן, להגדיל את התקציבים לעשייה.

המחול בשנות ה-2000

להקת מחוןל עכשווית במופע בביאנלת בת ים.

 

 

נראה כי המגמה הברורה המסתמנת כיום במחול הישראלי האמנותי, גם בפרינג' וגם בלהקות, היא האמירה האישית, הישירה, הבוטה, הלא מתיפייפת. הרקדן ויכולותיו אינם הסיבה ליצירה, והכוריאוגרפים אינם מנסים להראות רקדנים שיהיו טובים ובעלי טכניקה "כמו בחו"ל". החיפוש הוא המניע ליצירה, והשפה והאמירה נמצאים במרכז היצירה. הכוריאוגרף אינו מנסה לבדר את הקהל, ואינו מנסה להציג אסתטיקה ויופי כמטרה לשמה. הוא מנסה לאתגר את הקהל, להפעיל את דמיונו, ולעיתים לבחון אותו ואת סבלנותו. הוא מנסה לגרום לו לחשוב ולחוות גם את הרגשות הלא נעימים שלו. כוריאוגרפים רבים מנסים להרחיב את גבולות המחול, בעיקר לתחום התיאטרון (תיאטרון "קליפה", למשל), אך גם לווידאו, ווידאודנס, ותחומים נוספים.

 

 
 
  יסמין גודר במופע
 

 רקדנית בולטת היא יסמין גודר, שמעידה על עצמה שכל יצירה שלה מתחילה בחיפוש, ובשאילת שאלות. הגוף כסוג של חומר גלם להכלה, הוא מושא המחקר שלה, הגוף המכיל את האדם שבתוכו, והגוף ככלי הבעה. ההתעמקות באדם כוללת הגעה למקומות אפלים ולא נעימים, ליצרים, שהם אפלים, אבל בעצם מוכרים לכולם. היצירה לא מפחדת לגעת בהם, או לחקור את הרוע והכיעור שבאדם ובתנועה, והעיסוק בהם, לדבריה, מקנה סוג של שחרור. סגנון תנועתה מהיר חד ותזזיתי. תכני יצירתה פסיכולוגיים.

התאורה הייתה הגורם הצורני הדומיננטי, והמקורי ולא התנועה

סער עזימי בקטע מחול

 

 סהר עזימימציג מחול פיסי ובוטה, ובוחן יחסים בצורה כוחנית ומלאת עצמה פיסית ופסיכולוגית. לדבריו, מה שמייחד את המחול הישראלי כיום זה: "יצר, כוח, הישרדות… קשר חזק לאדמה, לרקוד כאילו אין מחר…להעמיק לתוך תחושות, גם מלוכלכות…." .

רננה רז בקטע מחול .צילום איריס נשר.

 רננה רז  בוחנת קשר למסורת ולישראליות, גם אם זה קשר מאתגר, ביקורתי ומלגלג.

 

הידרה

להקת המחול ענבל פינטו

 

לעומת היוצרים הללו, מציגים ענבל פינטו ואבשלום פולק עולם מקורי דמיוני, פנטסטי, קרקסי ומלא הומור, אסתטי ומרהיב, מנותק מזמן ומקום.

לדברי נאוה צוקרמן, המחול הישראלי כיום מתאפיין ביוצרים צעירים בעלי שפה ייחודית, שאינם מנסים להיות אף אחד אחר, ולכן מצליחים בעולם: " אנחנו מי שאנחנו… לא מנסים למצוא חן …ולכן אנחנו מצליחים, כי זה אמיתי…וזה עובר לקהל…"

 

ומה לעתיד ?

גרטרוד קראוס רוקדת בחולות.

 

אני שואלת את עצמי אם המחול העכשווי מצליח כל כך, כיוון שמצא את מקומו. הסגנון הישיר, הבוטה, המחוספס מתאים לנו מבחינה מנטלית, וגם  מבחינה פיסית. הרקדנים שלנו אינם דקיקים ועדינים. אין לנו סבלנות לאמן את הגוף שלנו מגיל צעיר, ולמשך שנים רבות. אנחנו רוצים "כאן ועכשיו". אנחנו סוף סוף מבינים שאנחנו זה מי שאנחנו, לא דומים לאף אחד.

 

אפשר לומר, שהתהליך שעבר המחול הישראלי האמנותי הוא תהליך התבגרות, שהחל בשנות השישים. המחול בישראל  החל דרכו כתינוק, המנסה ללמוד ולהתפתח על ידי חיקוי הסביבה שלו, ואינו מודע ל"אני" שלו, אלא רק דרך חיקוי. הוא עבר תהליך של ניסוי וחיפוש אחר "אני" משלו, שלווה בלא מעט תהיות ואכזבות, אך הגיע למקום משל עצמו.אלא שהמחול, שהיה בעל קול יחיד בינקותו, אינו יחיד עוד, וככל שגדלה קהילת יוצרי המחול, כן התרבו הקולות שבתוכה, והם מורכבים יותר.

 

אפשר לראות שגם הקהל עבר תהליך של התבגרות. במשך השנים נוצר בארץ סוג של  סקרנות ורעב ליצירה המקורית, ויש יותר קהל למחול. נאוה צוקרמן אומרת: "הקהל תמיד היה שם, אינטליגנטי ומקסים, רק שלא פנו אליו…הוא בא לחוות חוויה… כשלא התעקשו והביאו לו, הוא לא חווה את החוויה…משהו בקהל השתנה, בתפיסה של מה זה מחול…". התרחבות המחול לכיוונים שונים, והפיכתו לעיתים לרב תחומי, תרמה רבות גם היא לגדילתו של קהל המחול.

אם-כן, האם השולים הפכו למרכז? לדעתי, במובן התוכן, ובמובן הביצוע, התשובה היא כן. ישנה התעניינות גוברת ביוצרים צעירים ומסקרנים, לפעמים יותר מאשר בלהקות המרכזיות. אין לנו יותר להקות רפרטואריות. רוב הרקדנים ישראלים. אנחנו לא מחפשים בחוץ אלא יותר בפנים. רואים את הישראליות שלנו בכל תנועה שאנחנו עושים. יש קהל לפרינג'. הסגנון והתכנים שפעם היו פרינג' הפכו כיום למרכז, גם בלהקות. לצערי, במובן הכלכלי אין הדבר כך, כי רוב היוצרים הצעירים בפרינג' חיים מהיד לפה, מבחינת היצירה שלהם. בעוד שתי הלהקות הגדולות ("בת שבע", "להקת המחול הקיבוצית") מתוקצבות, בפרינג' ישנה חגיגה של "הרמת מסך" פעם בשנה, אבל אחר כך מה? שוב על היוצרים לדאוג לעצמם לעוד הופעות, לממן בכוחות עצמם סטודיו לחזרות, ולרוב לנדוד בין אולמות הסטודיו השונים, לעשות חלק גדול מעבודת ההפקה, העריכה, התפאורה, והתלבושות בכוחות עצמם, בלי לציין את הרקדנים שפעמים רבות אינם מקבלים שכר כלל. פעמים רבות הניסיון של היוצרים הצעירים לגעת בתחומים רבים (עיצוב תלבושות, עריכת מוסיקה, תפאורה ועוד) נובע מחסר וחסכון, ולא מרצון או כשרון. עם הפריחה הגדולה של המחול, עלינו להבין שהשחיקה היא הסכנה הגדולה לקיומו של מחול חדשני, רענן ובועט.

שאלה נוספת היא: בעידן הרייטינג, הטלוויזיה והסלבריטיז, השוליים שהפכו למרכז: למרכז של מי? בוודאי לא של החברה הישראלית. המחול, שהפך ליותר מתוחכם, האם יוכל בצורתו הנוכחית להיות במרכז של החברה או שנמשיך לראות במופעים את קהל ה"בראנג'ה" המוכר? נראה, שהסיכויים בינתיים קטנים, גם אם נעשה ניסיון למנף את המחול, בזמן האחרון, באמצעות תכניות הטלוויזיה "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים". ניסיון זה, גם אם יש הטוענים נגדו ש"אינו מציג את המחול האמיתי" ושהוא "וולגריזציה של המחול", יכול להוות כלי שיעזור למחול להתקרב לקהל הרחב.

 

 

תודה לנאווה צוקרמן, סהר עזימי ויסמין גודר.

 

 

ביבליוגרפיה
אשל, רות (2003), המרד הגדול והשיבה אל השורשים, 'מחול עכשיו' 10, עמ' 17-11.
אשל, רות (2005), עד מתי בן חורג? הרהורים על 'הרמת מסך' 2004, 'מחול עכשיו' 12, עמ' 9-7.
לנד, רונית (1988-1987), המחול העכשווי הלא ממוסד בישראל בעשר בשנים האחרונות, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 47-46.
מנור, גיורא (1981), תמונת מצב של המחול הישראלי, שנתון 'מחול בישראל', עמ' 8-5.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון הקרוב ,גיליון 50 השנה של כתב העת "עכשיו"

 

 

וראו גם

"ריקוד דיבור "אתר על מחול

ביקורות ריקודים שונים

 

עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא

תמי כץ לוריא שרה על ריי צ'רלס

תמי כץ לוריא בעקבות נאומי נשיא איראן

ציירה עליזה חרותי

טרויויזיון

לרגל אירוויזיון מוסקווה אנחנו גאים לפרסם מאמר ראשון מפרי עטה של לא אחרת מאשר זמרת שנות השבעים הידועה מרגלית הדרי שהתפרסמה בין השאר בקליפ הגולם ובקליפים מוכרים נוספים. והמאמר עוסק באירועי טריוויה שונים ומעניינים שאירעו באירוןיזיונים השונים. .
מרגלית תחזור לאתר גם ברשימות נוספות בעתיד

דברים שלא ידעתם (ואולי כן) על האירוויזיון

מאת מרגלית הדרי

זמרת העבר מרגלית הדרי

1.
כאשר נשלחו חברי להקת "כוורת" לאירוויזיון, הותר רק לששה מהם לעלות על הבמה, על פי חוקי התחרות.
על כן, יוני רכטר נשלח על תקן מנצח.

 

2
"אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק נשמע כמו שיר אהבה בין גבר לאשה, אך למעשה נכתב כשיר אהבה לרעיון השלום בין  ישראל והערבים. וזאת  למרות שכל רעיון הסכמי שלום עם הערבים נראה בזמן שבו הושר באירוויזיון 1976 כהזוי לחלוטין ,וכל מה שהיה אז היה רק הסכם הפסקת אש בין ישראל ומצרים.

רק כמה שנים לאחר מכן כאשר ביקר הנשיא סאדאת בישראל  ב-1979. ,הפך השיר ההזוי מ-1976 לרלבנטי ואקטואלי.

3
השיר "הללויה"  מאירוויזיון 1979 נכתב במקור עבור "הכל עובר חביבי". "חביבי" הקליטו את השיר כסקיצה והחליטו ש"תודה אך לא תודה". ביג מיסטייק! השיר בוצע, כמובן, בפי "חלב ודבש" וזכה במקום הראשון…
למרבה הצער זכיית השיר סיבכה את המלחין קובי אשרת בסאגה משפטית סבוכה וארוכת שנים בה מעורבים גם גלי עטרי ושלמה צח, מפיק הלהקה. המשפט הסתיים  רק לפני כשנה וחצי.

4
את "הלילה" של הכל עובר חביבי, שייצג את ישראל ב-81 הלחין שוקי לוי, שהוא נושא לכתבה בפני עצמו. לוי, חברו הטוב של חיים סבן, הלחין במהלך שנות ה-80 את אותות פתיחה לסדרות אנימציה מוכרות ואהובות ("המפקח גאדג'ט", "לאקי לוק" ורבים אחרים) והפיק את הסדרה "קיד וידאו".
בהמשך הפיק את הסדרה המגה-מצליחה "פאוור רינג'רס",  ובמשך שנים רבות עעמל על מחזמר בנושא מצדה ולאחרונה הלחין מחזמר בנושא השואה (??) אשר עורר תגובות רבות ובעיקר מעורבות.
5
"עולה עולה", שירו של יזהר כהן, היה מיועד במקור לפסטיבל שירי הילדים, אך לבסוף מצא עצמו
בקדם .עובדת טריויה ידועה – אחד מזמרי הליווי של יזהר כהן ב"עולה עולה" היה הזמר אדם.

6.
בשנת 86 התרחש אסון צ'רנוביל, בדיוק בתקופה בה נסעו מוטי גלעדי ושרי צוריאל לאירוזוייון בנורבגיה,
דבר שעורר דאגה רבה לשלומם בארץ. זוכת הארוויזיון באותה שנה היתה ילדה בת 15 מבלגיה, אשר על פי השמועות הייתה בעצם בת 13.

7.
בשנת 87 ייצגו את ישראל נתן דטנר ואבי קושניר כ"צמד הבטלנים".
כיצד הכירו דטנר וקושניר? ובכן, על פי השמועות, הקשר ביניהם נוצר בנסיבות פחות נעימות – דטנר כעס כאשר שמע כי שחקן צעיר(קושניר) משתמש ללא רשות בדמותו של "החתול שמיל" בהצגות הילדים שלו. אולם, למרבה ההפתעה, התקרית הולידה את הידידות בין השניים. "צמד הבטלנים" לא היה רק שיתוף פעולה חד פעמי לצורך האירוויזיון – בהמשך הופקו מופע וסרט קולנוע בכיכובו של הצמד.
8.
בשנת 88 נסעה ירדנה ארזי, עם השיר "בן אדם", שלטענת רבים הזכיר מאד את "אדון עולם" של צמד רעים. הזוכה באותה שנה זכתה לקריירת המשך מפוארת – סלין דיון משויץ, אשר ניצחה בהפרש של נקודה אחת את בריטניה.
9
שנת 1989  היתה שנה ברוכת ילדים: גילי נתנאל בן ה-13, וילדה בת 12 ממדינה נוספת העלו שאלות האם יש להגביל את גיל המשתתפים. יחד עם גילי נסעה גם הזמרת גלית מיכאל בורג. שמועות סיפרו על כעסים בתוך ההפקה, על כך שגילי וגלית נראו יותר כמו ילד וזמרת ליווי מאשר צמד "מאוזן". שנתיים אח"כ גלית בורג הקימה את להקת "טרמפ" עימה הופיעה ה"טלרוק" בחולון, וגם התחרתה על תואר "נערת גלגל המזל" ב-95.

10.
בשנת 91 זוכים אורנה ומשה דץ במקום השלישי עם "כאן", אך למעשה מדובר במקום השני – כי קרולה משוודיה (שזכתה במקום הראשון) ואמינה מצרפת (מקום שני) זכו במספר זהה של נקודות. קרולה הופכת לחברה טובה של הדצים ומגיעה מדי פעם לביקור בישראל. שנה אח"כ זוכה "כאן" לגרסת כיסוי מפתיעה של פורטיס (במסגרת פרוייקט "שוב יוצא הזמר" של גל"צ בפורים 92)

11.
בשנת 93 – מיני שערוריה . שרה'לה שרון ולהקת "שירו" מופיעים באירוויזיון, ובסוף השיר נדחפת לפריים זמרת הליווי, כמו היתה חברה בלהקה. במהלך החודשים הקרובים מוציאה אותה זמרת אלבום סולו, בתיקווה שיזכרו אותה מלהקת "שירו".
עוד באותו אירווזיון – בריטניה שולחת את כוכבת האייטיז, סוניה, בת טיפוחם של "סטוק אייטקן ווטרמן". המנצחת היא ניהם קואנה האירית, אשר השתתפה לפני כן בפסקול "הקומיטמנטס".

12.
בשנת 95 זוכה באירווזיון "נוקטורנו", קטע אופראי המזכיר יצירות קלאסיות, ובכך יוצר סגנון חדש באירווזיון: מדינות רבות ינסו לחקות את "נוקטורנו" בשנים הבאות. אנחנו שלחנו את "אמן" של ליאורה.
מישהו כבר טען אז שהשיר דומה מדי לשיר אחר…. אבל בעצם, זה קורה כל הזמן: טענות של העתקה נשמעו גם כלפי "הללויה", "דיווה", "הדליקו נר", "להאמין" ועוד. . . כך שלעולם אין לדעת מתי מדובר בטענת אמת.
13
ולסיכום נזכיר שרק לאחרונה מצא בית המשפט שהזמר והמלחין צביקה פיק אשם בהעלמת הכנסת מאלון לוין האיש שעיבד מוזיקלית את "דיווה" הפזמון הזוכה באירויזיון 1998 ". צביקה פיק הודיע שהוא יערער,ונשאלת השאלה האם העניין יגרר כתוצאה עוד עשר שנים נוספות  וישבור לבסוף גם את השיא של זוכה האירוויזיון הקודם "הלולייה " באורך זמן של דיונים משפטיים ? .

וראו גם
מרגלית הדרי קליפ משנות השבעים

 

 

ועוד' פזמוני אירוויזיון

 

הטרובדור :משירי זמר נודד :על הפזמון המנצח באירוויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה : על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1969

שמשון אולי תתבגר :על הפזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

 

הבלדה של ג'וני בלו :עוד פזמון שהיה ראוי לזכות באירויזיון 1981

אלוהים תהיה בן אדם :על השיר הישראלי באירוויזיון 1988

פורום אירוויזיון בתפוז

הרצל ואטלנטיס

הופיע בשם "עיני תחזה את ארץ העתיד היפה העליזה " מוסף הספרות של הארץ  8.5.2009

לרגל ה-4 במאי  יום הרצל היום היחיד בשנה בלוח השנה הישראלי  המוקדש לסופר מדע בדיוני:להלן כתבה על הסיפור  שהפך גם למחזה הטוב והמפורסם ביותר של הרצל ,"סולון בלידיה " סיפור מדעי בדיוני על המצאה שמשנה את חייה של אומה ועל השלכותיה החברתיות המזעזעות. סיפור שהוא היום רלבנטי יותר אף מהזמן שבו נכתב.

סולון בלודיה -המהדורה הגרמנית המקורית.

סולון : מה אספר לך ילדתי החביבה ? איך הגעתי מצרימה ? במצרים שהיתי בפעם הראשונה זמן ארוך יותר. זו היא ארץ לוטה אגדות . …שוחחתי על כך לעיתים תכופות עם ידידי המצרים  מיודעי היו פסנופיס איש הליופוליס וסונכיס מצוען מצרים –כוהנים הם השנים . לאנשים חכמים ונבונים אלה עלי להודות על ראשית ידיעותיי בדבר אטלנטיס.
אומפלה: אטלנטיס?
סולון : כן זה היה אי . הוא הבהיק בזיוו בימי קדם הנפלאים מעבר לעמודי הרקולס אבל נמחה –נמחה מעל פני הים ושקע תהומה ! יען כי כה נהדר היה …
אומפלה ( מהרהרת ) יען כי כה נהדר היה?
סולון : אנשי אטלנטיס היו גאים ומאושרים בתרבות והשכלה מופלגים היו מכל שאר בני האדם בעולם –וביום  אחד שקע האי –כאושר ימים נפלאים כחלום…
תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 246) .

הרצל כסופר מדע בדיוני

צייר אבי כץ.

לפני שהפך למנהיג ציוני היה תיאודור הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום " מדע בדיוני" ו"עתידנות ". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים "רואה המחשבות " היה סיפור בגוף ראשון על טלפט שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם והוא מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים " שאותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.
להרצל יצא בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת. הוא היה מודע היטב לחסרונות של הטכנולוגיה.
ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר  המונחית " על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות, תפיסה שהייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

איור ל"ספינת האוויר המונחית "מתוך הספר "בתקוע השופר".

גישה ספקטית זאת לגבי השגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום הוא הסיפור "סולון בלידיה" ( 1900) שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך אותו למחזה . זהו ככל הנראה המחזה היחיד שלו שניתן לקריאה גם היום.

המחזה האחר של הרצל שתורגם "הגטו החדש " .הופיע בהוצאת "ירון גולן".

כל שאר מחזותיו של הרצל קומדיות ודרמות הן יצירות של זמנם שאין בהם עיניין לאף אחד חוץ מוינאי של סוף המאה -19 .
לא במקרה "סולון בלידיה " הוא גם המחזה היחיד של הרצל שהוצג בארץ בידי תיאטרון "אוהל " ( המחזה הציוני שלו "הגטו החדש " שהוא המחזה הנוסף של הרצל שתורגם לעומת זאת לא זכה לכך מעולם). ובמשך שנים רבות היה הסיפור חומר קריאה במקראות בתי הספר בישראל.
זהו גם הסיפור היחידי הידוע לי שפיתח את הסיפור המקורי של יצירת הסיפור המקורי על  היבשת האבודה אטלנטיס , על ידי המדינאי סולון,כפי שסיפר אותו הפילוסוף אפלטון,ובסיפור על אטלנטיס  מהעבר הרחוק יש רמזום עכשוויים לימיו של הרצל וגם לעתיד.

ימי האטלנטיס חוזרים

Solon before Croesus, Croeseus painting by Gerard van Honthorst. 1624

בסיפור ובמחזה "סולון בלידיה " השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

סולון מחוקק יווני מאתונה במאה השישית לפני הספירה שביקר במצרים שם שמע על אטלנטיס ובלידיה.

 

בסיפורו הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה שבאסיה הקטנה בראשות המלך קרויסוס העומדת לפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי .
למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה אשר אכן מגשימה את כל טענות הממציא –היא מספקת אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ.

אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים.

הרצל מתאר בפירוט בסיפור וביתר פירוט במחזה את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה. ושינויים אינם לטובה.

הלידיאנים שאינם נאלצים לעבוד למחייתם נהפכים לעצלנים רודפי תענוגות ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם . סולון שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.

סולון :….הוי לשנות את בני האדם אתה חפץ –להיטיבם לתקנם ? שימה זאת אל ליבך : כעבור אלף שנים יהיו בני האדם מה שהם כיום. יתכן כי יחבשו בגדים אחרים וינעלו נעלים אחרות –אבל תחת מלבושיהם החדשים נשארים הם מה שהיו . הוי הוזה הזיות חביב שכמוך ! מוטב כי תבקש לך אושר לבדך , קנה לך אהבת עלמה אצילת –רוח ושכח את בני האדם ,ואז יהיה לך אי אטלנטיס משלך אשר לא ישקע כל ימי חייך. ….
אויקוסמוס : לא סולון …צופה אני בחזון רוחי לאחרית ימים יפים יותר ,מאש אתה סולון חולמם לקול המית מיטרי נבלך . הבה נצא לקראת ימים יפים אלה ! ( רואה בחזון ) עיני תחזה את ארץ העתיד ,היפה העליזה ערים פורחות ומזהירות ,גנים ופרדסים בהם האהבה תיתן ריח ניחוח …מפעלים מפוארים עולים ומשגשגים ,החיים מפתחים את תמציתם בשיא האמנות הנה הם חוזרים אלינו שנית ימי אטלנטיס . ( עומד בזרועות נשואות ופניו מוסבים למחצה , צופה למרחקים )
( תיאודור הרצל סולון בלידיה ע' 247-248 )

 

"סולון בלידיה " בתיאטרון "אוהל "

את המחזה הדמיוני הזה חיבר הרצל על רקע ההווי היווני האגדתי של המאה השישית לפני הספירה ובחר בתור גיבורים דמויות היסטוריות אשר הפכו כמעט לאגדתיות: קרויסוס מלך לודיה העשיר, סולון איש אתונה, המחוקק והוגה-דעות, איסופוס, ממשל-המשלים המפורסם. אליהם הוסיף המחבר דמות בדויה, אבקוסמוס, ממציא הקמח המלאכותי, אשר נשא את עיניו לאומפלה, בתו של המלך קרויסוס. גם בסיטואציה רומנטית זו יש יסוד אגדתי מובהק. על אף הדמויות ההיסטוריות, המופיעות במחזה, הרי הוא, למעשה, משל-אגדה, ואפשר לזהות בו    בכמה מהדמויות  פורטריט עצמי  תיאודור הרצל המדינאי-המנהיג.

בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר,
בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

ההבדל בין הרצל וסופרי מדע בדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא שהרי הם יודעים כל ידע שיש היום בידי אדם אחד רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים.
אלא הם היו ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה וזאת הרצל העדיף לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר
.אם אכן היה ממשיך בכוון זה בסיפור כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני ז'אנר "ההיסטוריה החלופית " שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.

.בואה החלום הגדולקרסוס וסולון  האם הסיפור של הרצל עדיין רלבנטי ?
ניתן לומר כי "סולון בלודיה" של הרצל הולך ומתגשם בימינו, אך לא בלידיה הקטנה אלא בכפר הגלובאלי של החברה הפוסט-תעשייתית. ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם , גם עם כל התחזיות של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על "הנאנו טכנולוגיה" הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל.וגם עם כל החששות של חוקרים שונים מ"העלמות העבודה " עבור מספר עצום של עובדים שישארו חסרי תעסוקה.
הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום " ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנו טכנולוגיה.. הרצל רואה בעבודה את הכוח המניע בחיי-האדם, המעורר אותו ליצירה, למחשבה ולעליה מתמדת.
בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר של יצירת אוטופיה שבסיפור זה הרצל מתגלה כספקני למדי לגבי סיכוייה , ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם .יש בסיפור זה מקבילה ברורה לגירסאות המודרניות של סיפור אטלנטיס הממלכה שהושמדה ביגלל הניצול הלא מוסרי של המדע והטכנולוגיה שלה. ודומה שיש בו גם כמה מחשבות לא נעימות על דרכו שלו בתנועה הציונית שמטרתה הייתה ליצור אוטופיה מעין "אטלנטיס חדשה " בארץ פלסטינה.סולון : ובכן אויקוסמוס העודך מאמין כי אפשר להביא אושר לבני האדם ..השומע אתה את כל הרעש והמהומה שם למטה ? כל זה חוללה מתנת האלים שלך …
אויקוסמוס …יכול אני רק להאמין כי לנסותני אתה אומר סולון! ..

.אכן רוגנים הם ומשתוללים הם מחוסר דעת .אנוכי אפקח את עיניהם לראות נכוחה.
סולון ( רכות ) הכן ניחשת ומצאת אוקוסמוס.

 זה היה רק נסיון אוקוסמוס אהבתיך כאשר הנך . הוי בעל חלומות יקר ממאושרי העם! ראוי אתה גם לחלום שלך …מעולם לא היית מאושר יותר אוקוסמוס ואם גם תאריך ימים לזקנה ושיבה לא תהיה מאושר יותר ( נוטל את הגביע ) .אויקוסמוס! שתה את גביע היין הזה המוגש לך על ידי קריסוס שתה לשלומה של האנושות והגית באהובתך אומפלה! …
אויקוסמוס ( מתנודד מעט) כי כן ! כה טוב ונעים לי …הולך ורב האור בספירות העליונות… שומע אני את חרוזיך סולון איך היה הדבר. חפצתי לשמוע אותם שנית ..( שר) ".הנה הם חוזרים שנית ימי האטלנטיס" ( נשען בבת צחוק על המסעד) .
סולון ( בהסתכלו בפני הגוסס ): העתים חלפו –ימי עתיד יפים מאלה תבשר החביב ותיעלם בחן הזיות …בואה החלום הגדול !.
אויקוסמוס ( נרדם מתוך חיוך של אושר על שפתיו )
אסופוס ( מתקרב חרש לשמע השיר אל משכב אויקוסמוס מעמץ את עיני המת ובוכה
) .
( תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 262) .

ביבליוגרפיה
"סולון בלידיה"  המחזה והסיפור תורגמו לעברית כמה פעמים

1. "בזיעת אפיך תאכל לחם " מערכון בשתי תמונות לפי סיפורו של הרצל עבוד דרמטי נ.ב( בנרי ) בתוך הרצל ביאליק –ילקוט מערכונים " (תל אביב המרכז לתרבות של הסתדרותה עובדים ) תש"ו ע' 24-32 .
1. סולון בלוד :מחזה בשלוש מערכות : תירגם אהרון ורדי , הוצאת העולם ,1947.
2. סולון בלודיה :חזיון בשלוש מערכות .תרגם בן ציון ידידיה ,הוצאת מ.ניומן ,1949.הוצג בתרגום זה על ידי תיאטרון "אוהל ".
3. היכל בורבון :תמונות, הווי מן הפארלאמנט הצרפתי הכרך 6 של כתבי הרצל ,הוצאת מ.ניומן , 1961.
4. סולון בלודיה : מעובד על-פי ספורו של תיאודור הרצל בידי מיכל כ"ץ . פרוייקט נט"ע , תל אביב : אוניברסיטת תל-אביב, תשל"ג. נוספו חוברת לתלמיד וגם חוברת למורה

ראו גם :

מאמר על "סולון בלידיה "

דויק, דניאלה .   סולון היהודי :   הרצל ורעיונותיו המדיניים בראי יצירתו הספרותית..  בתוך : ישראל בארצו, קובץ מאמרים ליובלו של ישראל שצמן. עורכים: יוסף גייגר, חנה מ. כותן, גיא ד. שטיבל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה; החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשע 2010  (תשע) 277-293

אתרים רלבנטיים הם :
חוזה מדינת היהודים

סולון בלודיה בויקיפדיה

 

סולון נותן את כוס המוות.תמונה מאת הכטקופף מ"מיקראות ישראל ".

מהותה של האהבה

נטלי גוטמן מורה ומשוררת עוסקת בקטע פואטי  חושפני זה במהות האהבה ובמהות חייה שלה.  

אני רואה בצורה ברורה

פנייה לירית בשני פרקים

 

מאת נטלי גוטמן

1.

הקדמה פרוזאית

אני רואה בצורה ברורה, כי כל מה שחשוב לי נמצא באזור שאין בו מבקרים, לפחות לא בשעות קיומי, בשיא הכרתי, כשאני מצליחה לפעול בשסע הזה, ורק בו אני עצמי מהנה… המרחק מסתורי, והוא בין תיאוריה למעשה, אין מגשר ביניהן, אלא אזור עצמו כתעלה של אופציה, בלבד, לחיי היישום.
כל מבוגר תופס מרחק ממני וממנו, כאילו אנחנו שתינו בור תובעני חונק חסר משיכה. אבל לי רק בו פיתויים לחיים- שם הדמיון והאומץ מחוברים יחדיו ואותי זה הופך לנצחית, כמו שנצחי המוח הצעיר, טרם התבגרותו הסופית.
זכיתי לחיות בתוך הבאר הצלולה הזו מגיל רך, עם השנים השתכללתי בלהביא לצלילות תועלת – הנתפסים על הקירות התלולים- וגילם מתחת ל-18 – יתעצמו לידי, שטופים ברגישותם, בכאב המתוק של עילוי עצמי. הידד לנתפסים הנצחיים! אך לצערי, גילם צעיר…

בדידותי מבוגרת, כמו אהבתי הטוטאלית לניצוץ של יופי במחשבה, אף אם הכי ראשונית, היא מחשבת האדם, תענוג משכר להיות נוכח ברגעים אלה, להיות סדק באטימות וטחב למקוריות המצליחנים, כל אחד מושא אהבתי…אך הזמן מועט – נתפסים בקסם הבאר בצעירותם בלבד. המאושרים בנוכחותי, מחוץ לבאר המילוליות הגדולה ישתנו, ישכחו את הרוב, יוותרו על העילוי, יפגעו במשותף לנו – באישי יחצבו את המקובל, בו ישרדו וישיאו לחיים.
מדוע, לכל הרוחות, גם השווים לי בכישורי ההשקעה, מאבדים חשק לתקשורת פילוסופית-שירית ?! איפה נעלמת הסולידריות של מוחות? ככל שניסיתי לשבור זרות ולזכות בהזדהות פעילה, התפרשתי כחייזר נקבי ברמות שונות ורבות. מיזמים מרתקים, בית-ספר או תיאטרון ייחודיים – אימפריית השירה והפילוסופיה, לא מצאו מלבדי בעלים, בכך נושאת אני את שיגעוני היישומי בשקט. כמו בילדות- התפלאות ומהומה רבה, אך אף אחד לא מעיז לצאת איתי, כאילו פסל הייתי קלאסי שתמיד יישאר במקומו להביט בו, בלי להצטרף אליו או להשתתף ביופיו.
מי אני שלא דרוש לך לידי לעשות מעשה?! אפילו תרגיל נקודתי של נתינה באמצעות המקצוע המוצהר שלך! העולם כולו של האחרים מצפה ואתה משתהה – במקרה הטוב, או לא מעוניין – במקרה האחר. גם בשעת הכושר שלך לא תרצה להקריב מעשה בוגר? נכון הוא שהמסגרת הרשמית לא תקלוט את החסד שבמעשיך בשל אי-ההגדרה הסופית… אך זו המשימה- להיקלט ולסרס את המגדל הגבישי שמנציח את הרס בבל כל שנות ההתבטלות והאדישות התועלתנית שלך התקפה רשמית.

בצעירותי חיפשתי אשמה בתוכי (מצאתי לרוב) אבל לא היה לי די, נותרתי שקועה בטרגדיה של אדם שחושב טרגדיה ויוצר חלומות של צעירים שמתאהבים בהם צעירים בלבד…
האשמתי את בדידותי עצמה בכל תוצאותיה, ועדיין, בגילי הקרוב למחצית המאה, דבר לא השתנה – אהבה בשפע רק בעולם היונק, וזרות מקפיאה ובוגרת להפליא בסביבתי הקרובה, הרחוקה והאקדמית.
הכי הרבה רוח נעשה מתוך החושניות הגברית, לעומתו, הישות הנשית הכנה כלל לא הביע חיוך מאולץ של תמיכה.
מה קורה כאן? לא חסרים כישורים למצב היישומי שממתין מזמן, ההישגים שצברו פסיכולוגים, אמנים, פילוסופים עד כה – על כף היד הממוחשבת… לא בקשתי תוספת הערצה- ניסיתי לייסד אורח חיים רוחני אמיד, מעל וכנגד הקרע של מעגל הדמדומים הבטלני, לכבוד הבאים לנשום ברוח…ללא לאומניות או חולשה טבעית מכל סוג אחר. סתימות ישנות נפתחות אם מניחים לחוש האוניברסליה האקזוטית להתעורר נואשות, כרונית.

השאלות, אבל, רבות כל כך, למשל, האם זה הוגן לגייס צעירים למסע רוחני טרם מצאו את דרכם האישית? המותר להפכם לשותפים כשהם בשלבים הרכים של החיים, עדיין? אני בוגרת יחידה לידם, חשה כמו קורצ'ק, היוכלו לסמוך עלי שלא אמות להם טרם הושג דבר? ואני, האם אוכל למצוא בהם את החסר לי?
חדש לי המצב, אין תשובות, כי לא מוכר לי ניסיון כזה. תמיד חיו אנשי רוח כמבודדים או כמשתייכים לחוג בוהמי שעימו ידעו להתרומם מעל המציאות… אבל כך, "אל הבוקר הזה , אל הבוקר הרצחני הזה, לבד?" אבידן שרטט זאת ב"החמצה", ונדמה התכוון להחמצת דור כולו, וזה שבא אחריו, ובא אחרי זה…

הבה, ננסה. המעשה קיים באלפי צורות מבודדות, נממש אותו בתמצות בזכות הטכנולוגיה והנוחות שבתקופת החסד הזו בין המלחמות. נוכל להספיק, אבל מלמטה של מטה, מהחית השורש- לשגע באמצעותו את הצעירים, לספק אותם, להספיק להם.
הזמן, והפרצוף שלו עוד לא מפלצתי, ויהיה מוכן בדקות ספורות של הטבלה רגשית ושכלית, להיזרע ולהתקיים בבסיס הפוליטיקה. לא עמוס עוז ולא ניצן הורוביץ, אבוד להם, כי בהומאניות שלהם חסרה מקצועיות. היישום אפשרי רק כהשקעה, בדומה לזו של גידול ילדים- יום-יומית. לשם גידול פרא אינטלקטואלי במסגרות לא מוגדרות בחלל ובזמן , נדרש צוות רוחות בעל מסר אחיד, תומך בוגרים של תומכי הבוגרים.
הזמן זו לא בעיה, למצוא אותו ולמלא בו את החסר. ותמיד יהיה חסר.
אני כאן עם תלמידיי הנזרקים לעולם כל שנה כמו גרגירי חול היידגריאניים, ללא משמעות לקיומם. ובים המשמעויות כאן, עכשיו ומזמן אני מחפשת במאי ועוד כמה נפשות כואבות.

אוטיזם- כשהוא בתוך משפחה או מדינה, זה לא בדיוק חולי מולד. אדם קרוב שהתבגר ואז התגלה כאוטיסט בהתנהגותו, מיהו? מעולם לא הוגדר כחולה ולא ייגדר… כך, אמא שלא "רואה במטר" את ילדיה והם גדלים יתומים בהיותה מתקיימת במידה רבה של הצלחה פיסית – מדברת ומתפקדת בכל התחומים, מלבד האחד הזה – החברתי… האוטיזם המדיני, רגשית, נרכש לאורך שנים מאושרות, באדישות שיטתית של התרחבות הקיר בין האדם וסביבת קרוביו- זו חסימת ראייה שכלית מודעת. אדם–קיר הוא לעצמו כסופו של המקור שהוא נושאו.
כחיידק. ולאו, דווקא, משותף לסובבים. הוא ורצונו בו. שלווה ואושר, ואלוהים השומר. כי את הבלתי- אפשרי עבורו לא חייב לשאת – כלל לא ייחשף אליו, לכן גם לא ייענש. מסופק כהבל, גם את סופו הפיסי יקבל כנתון קוסמי בלא מרד או חרטה, מונע מלהרגיש אשמה על הסערה שלא בידיו – של האוטיסט הלא מולד – מסוג משפחתי או מדיני. אך היא נחלת קרוביו – הסובלים, המתפרעים בזעקתם לעזרה, ואין שומע, אין ישועה מאדם יקר שגילם בחייו קיר, אשר ניצב כאנדרטה חיה וחוקית למוות נפשי, לידו כל יצור מוכה תחושת קרבה של בשר ודם יסבול בעל כורחו….

2. שיר אהבה

ושוב, איבדתי גבולות? שוב הקולות שלי כלל לא בפנים?
האם אני עצמי אדע את התוצר, אדע כטוב, או שתיבלע במעשיי רעה?
מיהם שידאגו ויפקחו על המילים שלי…?
הוריי? הם רחוקים בזמן… אולי הורי התלמידים שלי, שבנוגע למותר מלאים פשרות, ובוודאי גם הם לא יגאלו אותי מן האסור…. גם תלמידיי שחשו סם שפתי כמוסיקה, היום כבר רחוקים מהוריהם. אז, איך אדע גבולות לאהבה?
אם לא אחיה עד אז? עד למועד שתתייצב מול הגברים מהבאר, ילדה, והיא דומה לי? במבט ובשפה – עברית של הגופה תנוע כמו שלי- בהפתעה, בשוני רב מהשגרה כה מקובלת שוב ככלל, לא מהנה… עכשיו, השכם אני זקוקה לה! שתשלוט בי, תבטל בי את העוז המיותר מפאת חירות, ולוגיקת שרות… לא, לא כדי למות – להשתחוות, רק במפתן נכון סומך על הגבולות, ואת השאר לשאת בגאווה דמומה, מבלי לפגוע איך שהו
ברון, בטון העצמאות הלא תלויה בי, לא שלי, לא קיומי, לא רק.
עם כל הכבוד לחכמתי, היא רק תירוץ הישרדותי שאין בו כורח של העל-טבעי, אולי. מה פרוש- מקצוע? שמא, נולדתי קוראת בהשתאות שירה ופיסיקה ורוב הזמן מוצאת בם רק סיבות לאהבה?
הפילוסופיה, אולי זאת עבודה שמתפרשת כמקצוע הוראת אהבתי לילדים קטנים? והם גדלים מהר, כאזובי תחומי, בכדי שאצטרך לשכוח סיבות לאהבה, ומדוע חשובים היו לי ילדים. ומה נותר?
הצורך בעצמי נואמת הבאר היישומית, היות ומים שם עומדים לנצח, אני לבד נוטלת בה ידיי…

18.04.09

 

ראו גם מנטלי גוטמן

 

יסנין שלי

הבלדות הבעייתיות של נטלי גוטמן

לזכרו של ישראל פוליאקוב

דאלי קירקגור וגם כמה אחרים

 

 

גששי החיים :העתיד הבדואי בישראל

מה לעשות עם העזתים ?

 

הייתי בכנס הסטלגים

 

 

היחצן מוטי מורל מאיים על ציבור העיתונאים בישראל

יש סיכוי להסבר. מוטי מורל.

מוטי מורל מאיים על ציבור העיתונאים

צילם זאב גלילי  

התגלגל לידי גיליון של גלובס מאפריל 2009 עם ראיון מעניין עם מוטי מורל ורענן צור שני היחצנים המפורסמים שנטשו את הנשיא  לשעבר  קצב לאחר הנאום הגדול השני ( ואולי האחרון?)   של חייו.
ויש עניין במה שיש לצמד חמד זה להגיד איך צריך " לטפל " בעיתונאים שמעיזים לפתוח את הפה על הלקוחות העשירים של היחצנים הנ"ל. כפי  שעשו למשל בסרטוני תגובה של  לסרט תיעודי שנעשה על משפחת העשירים עופר ועיקר מטרתו הייתה לפגוע באמינותו של העיתונאי מיקי רוזנטל ו"הודלף "לאינטרנט
שאלה :
אתם מרגישים שהעיתונאים נעשו לכוחניים יותר בשנים האחרונות ?
מורל כן זה תהליך שהתחיל מהמקומונים שבהגדרה עוסקים בנושאים פחות דרמטיים ולכן נאלצים לנפח דברים ולהפוך כל דבר למשבר עצום ..וזה עבר לתקשורת הארצית ,גם כי יש תחרות מי יותר חריף ודרמטי ..וגם כי עיתונאים מקומיים עברו לעיתונים הארציים והתקשורת הפכה ליותר אגרסיבית וחודרנית .
אלו הם כמובן הבל הבלים והטענות מגוחכות ומטופשות. ראויות רק לילדים מפגרים אבל הן  מתפרסמות בראש חוצות בעיתון מכובד.

.אובייקטיבית העיתונאים היום הם בעלי פחות כוח והשפעה משהיה להם מלפני עשרים שנה שלושים שנה מאחר שמשכורתם היא כזאת שאינם יכולים לחשוב ברצינות לאיים על מישהו עשיר ובעל השפעה מחשש פן יבולע  להם.כפי שקורה במקרה של מיקי רוזנטל.  .
והחשש הזה כפי שמסתבר מדבריהם המאיימים של הצמד חמד יש לו כיסוי .

. שאלה איך מתמודדים עם עיתונאי תאב כוח?  
צור:  יש שיטה מצויינת והיא להגיע אל העיתונאי דרך בן בת הזוג שלו .בדרך כלל לאנשים שלוקים בשיכרון כוח ,יש אדם שמסוגכ להעמיד אותם במקומם וזה בן בת הזוג שכנראה בבית יש לו יותר כוח מאשר להם .לכן אם אתה מגיע לרמת תקשורת טובה עם בני הזוג ,הם יכולים בבית ברבע עיניים , להיכנס בו ולהרגיע אותו ,זה כלי לא רע בכלל .
מורל " כשאדם או גוף מתחיל להתנהג ברהב מגיע שלב שמערכות אחרות בולמות אותו..אם יש לך כוח ,אתה חושב שאתה מעל לחוק ומותר לך לעשות מה שאתה רוצה .זה יכול לקחת שנה או עשור אבל בסופו של דבר מישהו יעצור אותך ואתה תיפול.

 

 "יש שיטה מצויינת והיא להגיע אל העיתונאי דרך "בן /בת הזוג שלו ".

 ומה אז?
עושים לה או לו  שטיפת מוח כנגד בן הזוג העיתונאי ? ואולי משלמים לו/לה כדי שתפעל בדרך הנכונה כנגדו ?

מה בדיוק ? .
לי משום מה זה מזכיר את השיטות המיוחסות לאירגון הסיינטולוגים במקרים ידועים בחו"ל שידוע בטקטיקות ההפחדה שהוא מפעיל כנגד אנשי תקשורת שם ,תמהני אם יש איזו שהיא השפעה ,אחד משני היחצ"נים הנ"ל אגב ידוע בעניין שלו בסינטולוגיה.
לי כל ההצהרות האלו נראות כאיום לא מרומז  על צבור העיתונאים . רק שבמקרה הזה המאיים הוא עושה דברו של העשיר בעל הכוח .
האיום הוא ככל הנראה מכוון ספציפית נגד מיקי רוזנטל שהעז לצאת בשם זכות הציבור לדעת  נגד הלקוחות העשירים של הצמד בני משפחת עופר אבל למעשה כל אחד ואחד מאיתנו העיתונאים אם "נעז" לפתוח את הפה כנגד הלקוחות  העשירים של היחצנים העשירים  .
היחצנים הם אנשי המילים היפות שאין להם כיסוי . הם  יכולים  להפריח הבלים מטורפים לאוויר בלי שלאף אחד לא יהיה איכפת הם אינם עיתונאים  שאחראים  לדיוק של דבריהם ואוי להם  אם נתפסו בשקר ,שלא לדבר על כך שמשכורתם  היא גבוהה מי אלף או פי אלפיים מזאת של העיתונאים  והנזק שיגרם להם  בתביעת דיבה הוא כתוצאה קטן בהרבה.
בימים אלו מסתבר היחצ"ן הופך ליותר מסתם קשקשן ושקרן בשירות לקוחותיו, הוא הופך לבריון ומאיים בראש חוצות ובגאווה שחצנית  על החופש של העיתונאי ועל חופש הדיבור של כולנו .

עוד שלב בעימות המתעצם בין היחצנים  והעיתונאים  נחצה.

ראו את הראיון

וראו עוד על כך

כתבה על משרד מוטי מורל

היחצן רני רהב מחווה את דעתו המקצועית על תפקודם של מורל וצור

מוטי מורל ותורת הסיינטולוגיה

העיתונאי אייל טל התדרדר ליחצנות

מיקי רוזנטל ,עיתונאי לוחם למען זכות הציבור לדעת כנגד משפחות עשירים ויחצניהם.

לימודי הספרות של עודד כרמלי

ראיון גדול עם המשורר עודד כרמלי במוסף הארץ עורר בי כמה הירהורים על מצב לימוד הספרות היום באוניברסיטאות.


כתבה מעניינת של לא פחות מארבעה עמודים מופיעה היום במוסף הארץ על המשורר עודד כרמלי .הכתבה של אחד ,דורון חלוץ, פורשת את עולמו הפנימי של כרמלי לפני הציבור הרחב ובין השאר אנו מגלים שהצניעות אינה אחד מצדדיו החזקים ומחשיב את עצמו כ"המשורר הכי חשוב מאז חזי לסקלי " ( למה חזי לסקלי ? הנ"ל אם כי התפרסם תקשורתית אפילו לא היה משורר חשוב במיוחד ). .
אולי אבל את זה לא כרמלי יקבע אלא אנשים אחרים .דעתו שלו בעניין אינה אובייקטיבית ועדיף היה אם היה  נמנע להצהיר על חשיבותו העצומה ומשאיר זאת לאחרים כמו גבריאל מוקד.
עם זאת היה קטע מיוחד בראיון איתו שעורר את ענייני
"לפני כחודש פרש כרמלי מלימודיו לתואר בשני בספרות באוניברסיטת תל אביב בטרם השלים זכאותו לתואר. הוא אומר
"לא פגשתי שם אנשים בגילי ועם תחומי עניין דומים ,אלא המון מורות שבאו לעשות תואר שני כדי לקבל עוד כסף ממשרד החינוך. החומר שלמלמדים שם לא מעניין אותי .אני לא מוכן לקחת ארבע שעות סמסטריאליות של מזרחיות בספרות .אין דבר כזה טקסט מזרחי ,רק טקסט טוב וטקסט רע .הם פוסט מודרניים שם ,באים מקליקה סגורה ,לא צריך לקרוא ספר אחד כדי לקבל תואר. יש קורס מבוא לספרות המאה העשרים ואין אף מילה אחת על סארטר.רק פוקו ,דלז וגואטרי ,ומגדר .זה חוג לסוציולוגיה של הספרות לא לספרות .
מה היית אתה מלמד?
כרמלי :הייתי מלמד על ז'אנרים על תחבולות ספרותיות ,שסטודנטים יבינו למה כשהם קוראים א"ב יהושע זה עובד עליהם . בעבר הייתה שאלת היפה ,מה יפה ? היא הוחלפה בשאלת האמנות ,מהי אמנות ,האם ספר מסויים הוא יצירת אמנות ? ואז הדיון הספרותי מוחלף בדיון מגדרי או מזרחי : סופרים כמה נשים או כמה מזרחים יש בספר ,או דנים מדוע ספר אחד הפך לקאנוני וספר אחר לא. אבל דיון ספרותי צריך להישאר ברמת הטקסט ,והתחבולות הספרותיות .
עכשיו שימו לב לתגובתו של העיתונאי שאינה שאלה כלל:
דורון ברוש : לך קל לדבר .אתה גבר ,לבן ,מעמד ביניים גבוה ,בקיצור ההגמון שהקודים של הקאנון נראים לכך כהדבר הכי מובן מאליו.
כרמלי : כל הדיון הזה מנסה לגזול מאיתנו היוצרים את האוטונומיה שלנו .כאילו מכיוון שאני בא מכפר סבא ,אז באיזשהו דטרמניזם ברור שהספר שלי יצא כך וכך .מוסד הקאנון פשט את הרגל כי אין היום מי שיכול להכתיב ולהמליך. מבקרי הספרות הם סטודנטים שמקבלים 200 שקל לרשימה ובאוניברסיטה ממילא לא מתעסקים בשירה עכשוית ".
בעניין הזה לפחות אני מוצא שכל מילה של כרמלי היא זהב טהור.
לעניות דעתי כל ההתעסקות שהוא מתאר במזרחיות ובמגדר שהיא תוצר של תרבות התלונה שהייתה פופולארית במערב בשנות ה-70 ה-80 וה90 כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק להרחיק מהספרות כל מי שיש לו עניין אמיתי בה.

ברור אגב שבלימודים אלו  שכן מנסים ליצור קאנון חדש אבל כזה שערכים ספרותיים "טהורים " הם ממנו והלאה והשיקולים לבחירתו הם פוליטיים טהורים. בכך אין שום דבר שיכול לעורר את עניינו של חובב הספרות האמיתי.  

למי לעזאזל יש עניין לעסוק כל הזמן בתלונות  על קיפוח במקום ביצירות שיש להן ערך סגולי משל עצמן ללא קשר לאיזה שהוא נושא פוליטי עכשווי?  או שהיה עכשווי בעשורים הקודמים ?

 לחובבי ספרות אמיתיים בוודאי שלא וזאת עוד דרך להרחיק אותם מלימוד הספרות באוניברסיטה.

נשאלת השאלה:  איך בכלל נוצר המצב שאותו מתאר כרמלי שבו לימודי המגדר והמזרחיות למעשה השתלטו לחלוטין על לימודי הספרות ? וכפי שהוא מראה מעקרים אותם ?
התשובה היא אולי משום שאלו שהלכו ללמוד בעשורים הקודמים בספרות שהפך יותר ויותר למקצוע משני שהלך ואיבד את חשיבותו עסקו בעיקר בנושאים האלו שנראו יותר "אופנתיים " וכנראה משום שידעו שדרכם יוכלו להשיג יותר תשומת לב תקשורתית של קרנות שונות ,אקדמאית וכו'. וגם משום שהדברים האלו באמת היו בנפשם והעסיקו אותם.
אחרי כמה שנים ככל שמספר הנכנסים למחלקה בספרות באקדמיה מצטמצם והולך כל חוקרי וחוקרות המגדר והמזרחיות הם מה שנשאר בסגל .

 מאחר שיש מעט מאוד תלמידים חדשים מוכשרים שנכנסים והמוכשרים שכן מנסים כמו כרמלי מוברחים מיד גם בידי לימודי המגדר והמזרחיות האלו  לא נראה שהמצב הזה הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין.
והתוצאה התדרדרות נוספת ונמשכת ברמה וביכולת המשיכה של המחלקות האלו.

ראו גם

ראיון עם עודד כרמלי

תפילת השכבה למחקר הספרות העברית

קיסמים במדורה : פוצ'ו והפלמ"ח

הופיע בגירסה מקוצרת מאוד בעיתון "העיר" גיליון 1490 בשם "פיקאצ'ו ".

 חג לחובבי הפלמ"ח והקומזיצים . בימים אלו יצאה לאור מהדורה חדשה ומורחבת של הספר "חבורה שכזאת " שמחזיר את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת  להשיג תרנגולת היית צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה בקומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום.
להלן חלק ראשון בסדרה של שתי כתבות על הסופר פוצ'ו. החלק הזה עוסק בראיון מקיף על הסופר על  ספרי הפלמ"ח וחבורה שכזאת " שלו. וחושף גם את הקשר שלו שהיה או לא היה לסדרת הקומיקס "הגולם ". החלק השני יעסוק בסיפורי איה הג'ינגית והמורה שמילקיהו .ויופיע בהמשך.

מי שרוצה שקרוא גירסה מקוצרת ופשוטה של מאמר זה ראו "מין חבורה שכזאת "

"יודע אתה .לא היה לי נעים לאמר לך.אין זה יפה להלל אדם בפניו,אך בכל זאת הייתי רוצה שתדע שאני חייבת לך תודה .בזכותך אני חיה. "
"מה סליחה לא שמעתי ".
"כן כן.בזכותך ובזכות חבריך בפלמ"ח. אתם הנוער העברי. אתם העתיד שלנו. אתם המניחים יסוד לחיינו. אתם המגינים עלינו מכל צר ומבטיחים אותנו מאויב . רק בזכותם אנו זוקפים קומתנו.. "
יוסיניו מרגיש רע.האם הסחרחורת שנחתה על ראשו נובעת ממאמץ העבודה בשמש ,או משפע המחמאות שאינן מגיעות לו ? ..הוא מנצל הפסקת נשימה שלה ,ומשנה את הנושא .
"האם יש לך סיפוק מהעבודה ?"  הוא זורק שאלה
( חבורה שכזאת היינו " ע' 58)

אנחנו חיים בזמנים קשים ולכן קשה למצוא הומור ספרותי? לא נכון, והנה הוכחה: מצל ענני האיום של
מלחמת העצמאות ברא פוצ'ו (ישראל וייסלר) חבורה בלתי נשכחת של צעירים די מטורללים, מכורים לתעלולים דביליים, אך הכרחיים לגמרי, ובעיקר יצר הומור נקי, בריא וחמוד של חיי חבורה. העולם המאיים יכול היה לחכות, לפחות עד שנתאהב בהם.
אריאנה מלמד "

הקדשה מפוצ'ו בעותק של"חבורה שכזאת היינו".

יום חג לחובבי הפלמ"ח .כמה חודשים בלבד לאחר הוצאת מארז סרטים מיוחד של כל הסרטים המבוססים על ספריו של ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו ובראשם העיבוד הקולנועי לספר "חבורה שכזאת " בכיכובם של יוסי בנאי ובומבה צור יוצאת כעת לחנויות מהדורה חדשה מורחבת ומעודכנת של הקלאסיקה הסזפרותית המפורסמת עצמה "חבורה שכזאת " בהוצאת אורנית.
השם הוא קצת שונה. הפעם זה "חבורה שכזאת היינו " ובה חושף המחבר פוצ'ו פרטים חדשים ובלתי ידועים עד כה על גיבוריו וחיי האהבה שלהם ואפילו ( קחו נשימה עמוקה ) חושף לבסוף את שמו הבלתי ידוע עד כה של המספר האנונימי של הסיפור שנמנע לחלוטין לחשוף את עצמו במהדורות הקודמות.
"חבורה שכזאת :פרקי הוואי בהכשרה מגוייסת " הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר על הפלמ"ח. הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד. המהדורה הנוכחית היא  המהדורה ה-21

שלו והוא  נמכר עד כה בקרוב למאה אלף עותקים.  מבין כל ספריו  של פוצ'ו רק "איה הגי'נגית"  נמכר יותר
"חבורה שכזאת"  הוסרט בשנות השישים בידי זאב חבצלת,סרט שכיום נחשב לאחד מהסרטים היותר חשובים של שנות השישים בישראל  ישנו מי שטוען כפי שנראה  בהמשך שהוא סרט הבסיס לסרטו המפורסם של אורי זוהר "מציצים ".

ומאוחר יותר הוסרט גם ספר המשך שלו "יוסלה איך זה קרה"..  .
והעטיפה שלו הפכה לנושא לבול סמל ברור להפיכתו לקלאסיקה. ..
ההצעה לבול הייתה שלי . .לפני כמה שנים פנו אלי מהשירות הבולאי וביקשו הצעות לספרים שעליהם אפשר יהיה לבסס סדרה של בולים המבוססת על קלאסיקה מהספרות הפופולארית . היצעתי את חסמבה ,את חבורה שכזאת ואת שמונה בעקבות אחד . ( עוד הצעות שלא התקבלו היו דנידין קופיקו וצ'יפופו ועזית הכלבה הצנחנית וחבל  אולי בסדרה הבאה של בולים כאלו….. )את "חבורה שכזאת"  היצעתי במחשבה שזהו הספר הידוע המוכר והפופולארי ביותר הקיים הן על הווי הפלמ"ח והן על הווי הקיבוץ בספרותנו .השירות הבולאי הסכים.

העלילה

" חבורה שכזאת :פרקי הוואי בהכשרה מגוייסת " הוא ככל הנראה הספר המצליח והמוכר ביותר על הפלמ"ח
זהו ספר שמתאר את עלילותיהם המבדחות של חבורת פלמחניקים בקיבוץ ששמות כולם חוץ מהגיבור המספר חסר השם הם וריאציה של יוסף ( יוסי פס יוסקה יוסלה יוסיניו )  הוא  מתאר את מעללי הבחורים הצעירים שמתאמנים בסתר להגן על המדינה שבדרך,רגע לפני שהמדינה קמה וצבאות ערב בפתח העסוקים מידי פעם בלחימה והרבה יותר מכך ברדיפה אחרי בנות הקיבוץ  תרנגולות ושיגועים אחד של השני . בלמצוא דרכים חדשות להתחמק מעבודה בפאלחה ולהשיג ארוחה לילית, החבר'ה גונבים תרנגולות מהלול וכשהם נתפסים הם משתמשים בשלל תירוצים כדי לצאת מהתסבוכת . הספר שאולי יותר מכל אחד אחר נתן לפלמ"ח את תדמיתו לעתיד . מחזירים את הקורא אחורה לזמן שבו על מנת להשיג תרנגולת הייתה צריך לתפוס ולשחוט אותה ולבשל אותה במדור קומזיץ עם החבר'ה ולא בדרך הפשוטה יותר אך הרומנטית הרבה פחות של קנייה בסופר או באינטרנט כפי שקורה היום.
".הספר מתאר נאמנה את שלל הטיפוסים בקיבוץ – המזכיר,מפקד המחלקה,האחראי על הפאלחה,האחראי על הגפנים כל אחד קנאי לגידוליו ואבוי לאיש שיתפס גונב ענבים או ירקות או תרנגולות.  אך גיבורינו הנועזים והעוקצניים מצליחים תמיד.. .
הספר מספר בהיתממות ובאירוניה דקה שבדקות שהיא לפעמים בדיעבד מתגלה כאכזרית ממש מלווה בקריצת עיין ממזרית עלילות גבורה במשלט ורק בין השורות אתה מבין שהמדובר בנערים מפוחדים שרוצים לחיות ולאהוב דברים שאותם לא חוו באמת. ספר שזכה להצלחה גדולה בזמנו, במשך שנים לאחר הופעתו הספר נחשב למעין ספר נוער "לא תיקני", שמתאר בצורה הומוריסטית ומושכת את כל נושא "החברה בהכשרה", הלא הם אנשי הפלמ"ח הצעירים, שאותם הכיר המחבר מניסיונו האישי. לאורך השנים
.ולרגל צאת המהדורה החדשה והמורחבת של ספרו של פוצ'ו להלן  ראיון מקיף  על "חבורה שכזאת  הספר  ,האגדה, המיתוס ,הסרט והמהדורה החדשה.  .

 

פוצ'ו.צייר אורי ויסלר.

…הוא היה מוביל אוטו בזבל במלחמת סיני ועלה בדרגה במלחמת ששת הימים הוא היה נהגו של הרמטכ"ל דאז יצחק רבין ,במלחמת יום כיפור היה חייל דמה במלחמת לבנון הוא כבר היה צופה בטלוויזיה ובמלחמת המפרץ היה ו עריק.  

(תיאור הומוריסטי של הקריירה הצבאית של פוצ'ו כפי שניתן על ידיו  )

ישראל ויסלר הלא הוא פוצ'ו יליד 1930 ( עכשיו חשבו בן כמה הוא ) התנדב לפלמ"ח בגיל 18 ונזרק ישר לקרבות מלחמת העצמאות.  הוא היה  בפלוגה ד', הגדוד הראשון של חטיבת יפתח ולחם בעמק הירדן ובנגב.. עם פרוץ מלחמת העצמאות לחם בעמק הירדן ובנגב. בקרבות עמק- הירדן היה מסופח לגולני. בנגב השתתף בקרבות חירבת מחאז, בפיצוץ גשר סניד, בהתקפה על חוליקאת והנסיגה, בכיבוש באר-שבע .
כשהשתחרר הלך כמצופה להקים קיבוץ את נתיב הל"ה שם חי בשנים 1949-1953 ושם עבד כמרכז המטעים. אך נראה שארבע שנים בקיבוץ הספיקו לו בהחלט. ומאז הפך ליושב עיר. אחר כך למד חקלאות באוניברסיטה העברית והשתלם בתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב והיה מורה לטבע בבית ספר חקלאי כפר גלים ואת עלילותיו כפלמחניק וכקיבוצניק' תיאר בטרילוגית ספרי חבורה שכזאת.
ובסיפוריו אלה העדיף פוצ'ו להציג את אנשי הפלמ"ח האמיצים כבחורים צעירים שטופי שובבויות וגם כן כן כן שמתעניינים בנשים אם כי לא הרבה יוצא להם מזה.

פוצ'ו בערב לכבוד "חבורה שכזאת ".

"פוצ'ו הוא בכיר היוצרים ההומוריסטיים בספרות הילדים והנוער בישראל.הוא מתאר את חיי היום יום של ילדים ונערים בעיר ובכפר על תעלוליהם חלומותיהם השגיהם ותסכוליהם –אלה נושאים המאפיינים את סיפוריו השובביים החביבים כל כך על הקוראים הצעירים בשל סגולותיהם ההומוריסטיות הממזגים בתוכם פרקי הווי קלילים תעלולים קונדסיים תעלומות מבדחות ואירוניה דקה. ואלה מתוארים בסגנון תוסס דשן רווי הומור רענן מלווה בקריצות של טוב לב."
אוריאל אופק
 
פוצ'ו

ציור מאת דני קרמן

א.א. מאיפה הכינוי פוצ'ו ?
:פוצ'ו :  יש לכך שתי גירסאות.

על פי גרסה אחת,בבית הספר תמיד קיבלתי על החיבורים "מספיק בקושי " ,אז פעם  בכיתה כתבתי על יציאת בני ישראל ממצרים ורציתי לכתוב בשפה תנכית ,"ויאמר משה לעם פוצו לכם ! "וכשהמורה  לתנ"ך (והוא היה המורה שלימים ביססתי עליו את הדמות של המורה שמילקיהו ) החזיר את החיבורים אמר "לישראל ויסלר אין מה להעיר חוץ מ"פוצו לכם". זאת גירסה אחת.

 גירסה שנייה שאולי היא קצת יותר נכונה שבמשחק כדורגל היה עוד ישראל אחד,והוא התחיל לקרוא לי כך כדי לקצר ובעקבותיו שאר החברה אולי משום שכל השמות הטובים יותר כבר היו תפוסים ואני נתקעתי עם מה שנשאר.
על הספר הראשון שלי לא ידעתי איך לחתום ,ישראל ויסלר נשמע לי יומרני מדי ,הרי אני לא סופר ,כתבתי ספר אחד במקרה ופחדתי שיתייחסו אליו יותר מדי ברצינות אז כבר חתמתי עם הכינוי שלי .

הסופר היידי שלום עליכם .מקור השראה עיקרי של פוצ'ו .

א.א. כולם מזהים אותך עם הפלמ"ח. אתה בכלל היית בפלמ"ח או שאתה כתבת על סצנה זרה לך ?
פוצ'ו: עובדתית כמעט שלא הייתי בפלמ"ח.
אבל באמת הייתי בפלמ"ח עוד מכיתה ו' הייתי אז בקיבוץ גבעת חיים בחופש. וראיתי שם בקצה הקיבוץ כמה אוהלים. שאלתי "מי נמצא שם " אמרו לי "פלמחניקים ". שאלתי מה הם עושים ואמרו לי "ביום הם מתאמנים ובלילה הם סוחבים תרנגולות ועושים קומזיצים ".

חבורת אנשי פלמ"ח עם נשקם.


האמת  העובדתית היא ש"חבורה שכזאת" התחיל להיהגות אצלי עוד לפני שבכלל נכנסתי לפלמ"ח.
התחלתי לכתוב על אנשי הפלמ"ח  עוד בבית הספר וכתבתי עליהם את החלום שלי משהו בנוסח של שלום עליכם הסופר הגלותי שהיה הסופר החביב עלי מכולם אולי גם משום שנולדתי ברחוב שנקרא על שמו.אבל לא רק.

הייתי נודד בעיירה  הגלותית שלו כתריאבליקה וצוחק ובוכה.ואמרתי לעצמי הלוואי שהייתי יכול לכתוב כמוהו .מאז אני מנסה. אם הצלחתי אתה תשפוט.

 

פוצ'ו הצעיר.

כן לעניות דעתי אפשר לראות בדמויות של "חבורה שכזאת " גלגולים מוצלחים של הדמויות של שלום עליכם . "הנעבכים " מהעיירה ,יוסי פס מהיר הדיבור נראה כמבוסס  גם על הדמות של "מנחם מנדל "  הסוכן הנוסע הערמומי של שלום עליכם  ביוסקה הקשוח והאניגמטי יש משהו מ"טוביה החולב " ובדמויות האחרות יש משהו מ"מוטל בן פייסי החזן ". כולם נראים כדמויות עליזות יותר ופחות  מהעיירה שאיך שהוא היגיעו לקיבוץ  ושעל מנת לשרוד כנגד הפוגרום המאיים , עליהם להילחם על חייהם.

 פוצ'ו : אצלי התקופה המחתרתית התחילה בסוף הגימנסיה .אבי הקבלן תפס אותי פעם בהפגנת פועלים של האחד במאי מטעם השומר הצעיר .
פוצ'ו החליף אז תנועת נוער נעשה מ"כ של חינוך גופני והדביק  בשעות הפנאי כרוזים אנטי מנדטוריים .
פוצ'ו : בגלל גילי הצעיר נכנסתי לפלמ"ח רק בשנה האחרונה של קיומו כשזה כבר עמד על סף הפירוק אבל בשנה הזאת הספקתי לקלוט באופן מרוכז קטעי הווי בידור וצ'יזבטים של שבט הפלמ"ח ממש ברגע שעמד על סף ההכחדה. אחרי המלחמה הייתי בהכשרה בעין חרוד התערבבנו עם ההכשרה של הפלמ"ח והתערבבנו והיינו לחבורה אחת .

אמנם במקרה של פוצ'ו הפלמ"ח לא השאיר עליו רישום של מהלכי קרבות טקטיים אלא בעיקר מצבור ניחוחות של תרנגולות מתבשלות בסירים מאולתרים מחביות.
פוצ'ו מבחינתי זה היה הכי כיף לגור באוהלים לסחוב תרנגולות מלולים לעשות קומזיצים ליליים וטיולים מפרכים .אלא שכשהיגעתי לסרדפנד כולי מלא הערצה ראיתי פתאום גם פלמחניק אחד רודף אחרי פלמחניק אחר ושומו שמיים מקלל אותו והשני עושה לו "נא " עם היד. ואלו היו גיבורי האומה האנשים שכל הישוב העריץ אותם .אבל בסך הכל היינו גם ילדים. ואת כל זה ניסיתי להעביר ב"חבורה שכזאת".

כתיבה בשכיבה

 

בשנים שלאחר מלחמת העצמאות  צצו אצל פוצ'ו מחדש  רצונות  ילדות כמוסים להיהפך לסופר.ועם סופר אז בסגנון של הסופר החביב עליו שלום עליכם שפוצ'ו העריץ את הצירוף של סבל והומור ביצירתו ושהם השפעה עיקרית עליו.

אלי : איך היגעת לכתוב לבסוף את חבורה שכזאת ?

פוצ'ו : את "חבורה שכזאת" כתבתי בין 1948-1950 כשהייתי חבר בקיבוץ "נתיב הל"ה " מיד לאחר מלחמת העצמאות .שם הייתי חבר במשך ארבע שנים אולי כדי להימלט מהמסגרת הבורגנית החונקת שהכין לי אבי הקבלן. ואז פתאום חשתי דחף בלתי נשלט להוציא את כל הסיפורים שהסתובבו בבטן וגרמו לי כאבי בטן עצומים. הייתי חייב להשתחרר איכשהו ..

חיפשתי דרך איך לספר ולתאר את כל הווי הזה של הפלמ"ח בבשורת סיפורים שונים ,אבל שיהיה קשר התחלה וסוף .ניסיתי להסתכל גם מן הצד המצחיק ,אבל בהחלט לא רק. רציתי לעסוק לא רק בחבר'ה עליזים אלא לעסוק גם באלו שנפלו ולצבוט בכך את הלב ובכלל הספר נכתב לזכר חבר שלי שנפל כשהיה בן 17 ולכתוב נגד זה שאנשים מתים צעירים כל כך.
חשבתי על אחד בהכשרה שהיה קצת ביש גדא ומאז נהפך לרופא בגיבעתיים והוא המודל ליוסיניו.
כל שאר הדמויות היו שילוב של כמה אנשים .אחת משתי הדמויות ששמשה למשל מודל ליוסי פאס הייתה של עיראקי שלא היה שמן כלל.
עוד החלטה שקיבלתי הייתה שאכתוב פשוט כמו שאני מדבר.בספרות אז היה מקובל סיגנון בומבסטי שלא היה מקובל עלי.

פוצ'ו אז החל לכתוב ושיחזר את חיי הפלמ"ח כפי שהוא הכיר אותם או שמע עליהם של קומזיצים התבגרות מינית מזמוזים בשמירה ואין ספור מתיחות. אבל גם הרבה יותר מזה.

פוצ'ו :  תדע  שבניגוד למה שמקובל לחשוב "חבורה כזאת"  אינו ספר מצחיקני. כתבתי אותו לזכר חבר שנפל. מעולם לא כתבתי מתוך מטרה של ליצנות. המציאות שמצטיירת היא זאת שמצחיקה ,אבל בהחלט אין כוונה רק או בכלל להצחיק. בספר הזה בכל אופן עוד לא כתבתי על המלחמה.היא התחילה כשהוא נגמר.
הייתי אז  בחור צעיר אלמוני ואנונימי  בן 19 ואת הספר כתבתי ממש בחשאי בקיבוץ מפני שהתביישתי שהחברה' בקיבוץ יראו אותי עוסק בדבר לא מכובד תמהוני חשוד ורכרוכי כמו כתיבה.

 מה עוד שתיפקדתי שם כמצחיקן החבר'ה ופשוט לא יכולתי להכריז על עצמי כסופר הדור מבלי שכולם יתחילו לצחוק אבל מהסיבות הלא נכונות . .
מקום הכתיבה הסודי שלי היה חירבה נטושה ופרוצה ,אחד מבתי האבן ההרוסים של הכפר הערבי הנטוש בית נטיף שאליו הייתי מתחמק על פי רוב לאחר לילות של שמירה. הייתה לי אז כלבת זאב והייתי מתנדב הרבה לשמירה ומזייף הרבה בשמירה כדי שיהיה לי זמן לכתוב.
כיסאות ושולחנות  לא היו לנו אז בקיבוץ רק מיטות ברזל וארונות קש הייתי כותב בשכיבה על הרצפה,לכן חבורה שכזאת הוא אחד הספרים היחידים בתולדות המין האנושי שנכתבו בשכיבה ולא בישיבה.

 ש"י עגנון אגב היה כותב בעמידה וזהו חוץ מזה שהוא זכה בפרס נובל לספרות ואני עדיין  לא , אחד ההבדלים הבסיסים ביני ובינו.
ואת הדפים החבאתי מתחת לבלטות  מחשש לעין  צופיה של קיבוצניק שיגנוב אותם ויקריא אותם לפני החבר"ה  כפי שהדמויות שלי עושות בספר זה ליומנים של זה.

 

כשהספר היה גמור הצעתי אותו להוצאת "הקיבוץ המאוחד " המכובדת בתל אביב.

התביישתי להיכנס ופשוט למסור את המחברת וניסיתי לטחוב אותה לתוך תיבת מכתבים , אבל המחברת הייתה עבה ולא נכנסה לתיבה למרות מאמצי הנואשים להכניס ולהכניס. לי לא היה נעים מפני כל האנשים שעברו והסתכלו על הקיבוצניק המוזר שמנסה נואשות להכניס משהו לתיבה אז כבר חזרתי איתה לקיבוץ מיואש.
לקח לי עוד חודש עד שאזרתי אומץ שוב נסעתי עוד פעם העירה ומסרתי את המחברת לידי המזכירה של ההוצאה.
הם החזיקו את כתב היד חצי שנה,ואני במשך החצי שנה הזאת ערב ערב הייתי מחכה לטנדר של המשק שהיה מביא את הדואר בציפייה נסערת לתשובה. 

אחרי חצי שנה כשהבנתי שהם איבדו את הכתובת שלי ,עזרתי עוז נסעתי להוצאה כדי לקבל את כתב היד בחזרה .
הם חיפשו וחיפשו וחיפשו וחיפשו,בארון זה ובארון אחר במגירות ובתאים וגם בסלים.באיזה שהוא שלב כל ההוצאה מהמזכירות ועד לעורכים הראשיים, הועמדה שם על הרגליים, ולבסוף לאחר כמה שעות של חיפושים נמרצים מצאו אותה אי שם קבורה בתוך האבק.
הם החזירו לי אותה ללא בעיות מיוחדות ואפילו לא ביקשו להשאיר לעיון נוסף.
סך הכל הם היו סימפטיים אמרו לי שסך הכל פה ושם יש שם קטעים נחמדים אבל בשביל שיצא ספר צריך עוד הרבה לעבוד. באופן כללי הם חשבו שהספר אינו בשל מספיק ואין סיכוי שיעורר עניין בין כל גל ספרי הפלמ"ח ששטף את השוק.אבל הם הבטיחו שאם אשתדל מאוד ואתאזר בסבלנו אולי אפשר יהיה לפרסם פרק אחד או אפילו שניים ב"מבפנים " בטאון התנועה הקיבוצית "מתי שהוא בעתיד".
אז טמנתי את הדפים במגירה למשך שמונה שנים. עד שקראתי בעיתון על תחרות ספרותית שעורכת הוצאת מסדה בין סופרים צעירים."פרי ביכורים " הם קראו לזה. הוצאתי את הדפים כתבתי את הספר בפעם השלישית מחדש ושלחתי אותו שוב.בתקווה..

פוצ'ו כבר זכה בעבר לפרסים ספרותיים זוטרים בעילום שם . וחשב אולי מי יודע ?ושלח את כתב היד
וזכה בפרס אשר ברש. או יותר נכון בחצי פרס.
פוצ'ו : הסופר אהרון מגד היה זה שתמך בספר וחשב שיש בו פוטנציאל אמיתי. אבל שופט אחד לחץ על ספר אחר ,של סופרת שהוא הכיר את אביה . מגד ערך בצורה נמרצת מאוד את כתב היד הוציא הרבה פרקים ורצה להוציא גם את הפתיחה והסיום שעוסקים במותו של חבר שהוא חשב שאינם מתאימים לרוח הכללית של הספר. ונילחמתי עליהם . והוא זה שנכנע לבסוף.
השם המקורי  שננתי לספר אגב היה "שחיטה לא חוקית " אבל מסדה סירבו טענו שזה לא מתאים לספר שקונים לבר מצווה. ואולי צדקו.

אלי :מה עשית עם כספי הפרס ?
פוצ'ו:  קניתי עימו אופנוע ישן ששימש אותי נאמנה שנים רבות.

אימו של הסופר בכל אופן לא התלהבה מהזכייה.
פוצ'ו :בבית הורי השכירו חדר למשורר הידוע עמנואל הרוסי והוא ומשפחתו גרו אצלנו כשלוש שנים ושכר הדירה העיקרי שהוא שילם לנו היה כרטיסי כניסה חינם לתיאטרון המטאטא. שלוש שנים אלו הספיקו לאימי ללמוד היטב מהו שכרם של סופרים ואנשי רוח .ולכן כשיצא סוף סוף ספרי "חבורה שכזאת " אמר :הוי וי רק זה חסר לי אתה רוצה לכתוב ספרים –בבקשה אבל רק אחרי העבודה!".

"חבורה שכזאת נדפס מאז ב20 מהדורות הופץ בכמאה אלף עותקים  והוסרט.

התגובות

 
 
 
 

"בצבעים עזים ורעננים ,בכישרון תיאורי מובהק ובחוש הומור מקורי מגולל המחבר פרקים פרקים מהווי החיים של בני הארץ על מרקם יחסיהם .הראיה ריאליסטית מהולה האירוניה דקה הוא מתאר את היחסים בין הנערים לביו עצמם,בינם לבין עולם המבוגרים ובינם לבין הטבע הסובב אותם –בעבודה ובשיעורים ,במסיבות ובמתיחות ,אך תוך כדי תיאור ההווי היומיומי הרצוף מעשי שובבות מתבלטים הערכים הנעלים של אחרוה ורעות חיבה לטבע ופשטות היחסים .

מנימוקי שופטי ועדת פרס אשר ברש")

" (
אלי :זכית לשבחים על הספר ?

פוצ'ו  הייתה היסטריה הספר קיבל הרבה מחמאות. יש לי הוכחות אפילו מספר השיאים של גינס על אחד שקרא את "חבורה שכזאת"  עם תפרים בבטן והתפוצץ  מרוב צחוק.
אני בעצמי לא ידעתי שאני כל כך מפורסם. בתנועות הנוער היו מצטטים אותי בקיבוצים עשו מזה הצגות . פגשתי אנשים במוסך ובמקומות אחרים שציטטו לי קטעים שלמים מהספר . אילו ידעתי על זה אז אולי הייתי מנסה להתחיל יותר עם בחורות .
אבל מפקדי הפלמ"ח כמו יגאל אלון לא אהבו את הרוח הליצנית שבו ואת ההתעלמות מהמשימות הלאומיות שלמענם נוצר הפלמ"ח. הצמרת של הפלמ"ח מעולם לא התייחסה לספר

יגאל אלון מפקד הפלמ"ח


כשמפקד הפלמ"ח הנערץ יגאל אלון והמשורר חיים גורי הביאו ב1959 לפרסום את "אלבום הפלמ"ח " פוצ'ו שפירסם שנתיים קודם לכן את "חבורה שכזאת " וזכה עליו בפרס אשר ברש לא נכלל משום מה ברשימת המשוררים והסופרים של הפלמ"ח שנמנו שם אישים כמו חיים גורי וחיים חפר משה שמיר ויהודה עמיחי. .
פוצ'ו: כשהכינו את אלבום הפלמ"ח עורכת האלבום אראלה הורוביץ שהייתה מאז המאיירת  הקבועה של ספרי רצתה להכניס גם אותי.אבל אמרו לה "הוא לא סופר מספיק רציני רק סופרים רציניים". הכניסו אותי רק בתור תמונה של פלמחני'ק.
אז לא הייתי רציני מספיק בשבילם אבל היום כבר כוללים אותי בין סופרי הפלמ"ח. .אולי בגלל זה שמבין כל ספרי הפלמ"ח דווקא "חבורה שכזאת " שרד את השנים והוא מבוקש עד היום.
אני הערצתי את יגאל אלון אבל הפעם היחידה שטפח על שיכמי הייתה רק כעבור 25 שנה בחגיגות ה-75 שנה של כפר תבור .אני כתבתי מחזמר לכבוד הכפר ואלון היה שם .אמרו לו "בוא תכיר את פוצ'ו " והוא אמר "את פוצ'ו מכירים "ובאותה הזדמנות טפח על שכמי .

יגאל אלון ומשה דיין עם יצחק שדה מפקד הפלמ"ח.

למרות היחס המזלזל הזה עובדה היא שפוצ'ו קיבל  גלויה חתומה בידי משה דיין ובני ביתו :

חבורה שכזאת הסרט

"לא נערוך את חשבון הניצחונות ולא נמנה את מעללי הגבורה ,רק לבטי בראשית וצער של מה בכך ,רוח היתולים שאינה מנחשת את יום המחר וקומץ נערות ונערים בטרם המבחן הגדול ".
( יוסי בנאי מקריין בסרט "חבורה שכזאת " .( ( בנאי מגלם שם את תפקיד "יוסיניו) )

"חבורה שכזאת " הוא  הספר הראשון ו היחיד על חיי הפלמ"ח שהוסרט.  בסרטו של זאב חבצלת "חבורה שכזאת" (( 1963) על חבורת פלמ"חניקים צעירים בקיבוץ ערב קום המדינה, גיבורי הסרט "חבורה שכזאת", הינם מחד, גיבורים אלטרואיסטיים המגייסים את תושייתם ואת אומץ ליבם למען הקולקטיב, אולם מאידך, הם חברמנים אגוצנטריים שאינם נרתעים מללעוג לאחרים ולבעוט במוסכמות שמסביב ."חבורה שכזאת"  היה הסרט הישראלי החשוב הראשון שנוצר בעקבות ספר ביחד עם " ניני " בכיכובו של אריק איינשטיין  החשוב הרבה פחות  מאותה השנה  .

הסרט הצטרף לספר כאחד היסודות האמנותיים הבולטים שהזינו את המיתוס של הפלמ"ח כהתגלמות של הישראלי היפה.


אז מה יותר מעניין? הספר או הסרט?

פוצ'ו ענה תשובה מפורטת: "אהבתי את הספר 'חבורה שכזאת', אבל לא את הסרט. העלילה עוסקת בפלמ"חניקים בני 18 ומי שלוהק לתפקיד הראשי הוא בומבה צור שגם לא היה קרוב לגיל הזה".

האמת היא שבומבה צור היה זה שליהק את עצמו לתפקיד .

בזמן שפוצ'ו לימד חקלאות וטבע בכפר גלים היגיע השחקן בומבה צור ידידו למסקנה שהוא בעצם במאי ושיוסי פס הפלמחניק השמן שמסדר את כולם הוא דיוקן מדוייק שלו עצמו .בתחילה הוא ניסה לארגן הצגה בעניין ביובל של קיבוץ עין חרוד ובתור מחזמר ב"הבימה " אבל ללא הצלחה מיוחדת .לבסוף החליט שהכי טוב ללכת בגדול בסרט .והבטיח לפוצ'ו שיתחלקו ברווחים .פוצ'ו הלווה לו כסף לסרט וכתב תסריט בעצמו. אולם זה עבר שינויים דרסטיים שכללו תוספת \סצינה של העלאת מעפילים וכמה קרבות הרצף הפנימי של היצירה המקורית נפגע אנושות.

פוצ'ו בצילומי "חבורה שכזאת ".

פוצ'ו:  המפיק נבון קיבל תסריט מבומבה צור,הלך למבקר קולנוע ואמר לו :במקום שתקטול אחר כך תתקן עכשיו את התסריט .וזה אכן תיקן –לא בחינם. ואחר כך הלך לשני ולשלישי .ואחרי שעבר שמונה תסריטאים שהכניסו שיפוצים שונים ומשונים בתסריט יצא משהו איום ונורא. ורק בגלל שהעורך דוד פרלוב השמיט ממנו כל מיני קטעים זה היציל אותו קצת.לא יותר מדי .
הסרט נכשל מיסחרית. אך הייתה לו השפעה גדולה. במשך שנים רבות הוא היה מוקרן בקביעות בטלווזייה מידי יום העצמאות.

המבקר משה צימרמן  בספרו " אל תגעו לי בשואה " מקדיש מקום רב  ואנרגיה עצומה להתקפות על הסרט   שמהקריאה בספרו אפשר לקבוע כי מרט את עצביו של צימרמן  באופן מיוחד עם תמונת "הצבריות " שהוא מציג.  הוא  טוען שלסרט ולספר שעליו התבסס הייתה השפעה גדולה על עיצוב תמונת עולמם של רבים מאלה שגדלו בארץ בשנות החמישים והשישים .אלה ראו אתה חברה הישראלית כאוסף של צברים עוקצניים ,שובבים ונועזים,המשמשים כמושא לקינאתו של מי שנולד מוקדם מידי או מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. וכתוצאה נידונו לא להשתייך לעולם הצברי הנכסף.

"חבורה שכזאת " לדעתו צריך להיחשב ל"סרט הבורקאס"  הראשון מאחר שבו מופיעה אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בקולנוע הישראלי יוסיניו שהוא גם זה משמיע לראשונה את המושג בורקאס בקולנוע הישראלי .

נראה שעיקר זעמו  של צימרמן יוצא בניתוח הביקורתי על העובדה שהאנשים המבוגרים הגלותיים מחו"ל כמו הקיבוצניק גוטהרץ מעריצים כל כך בספר ובסרט את הנוער הפלמחניקי ,הערצה שניתן להעריך שלדעתו לא היגיעה להם כלל וכלל. צימרמן מסביר כי במרכזו של הסרט תפיסת עולם ואמונה כי כל אחד רוצה יכול וחייב להיקלט באותה החברה.וזאת חרף העובדה שבמבט ראשון היא מצטיירת כסגורה בררנית ומערימה קשיים בפני אלו החפצים להפוך חלק ממנה. לראייה מביא הסרט את סיפור תהלך היקלטותו של יוסיניו המזרחי בגילומו של יוסי בנאי בקרב החבורה .

המסר  הזועם של צימרמן הוא שהסרט הוא גרוע ומסוכן גם כי נשא מסר של חברת "כור ההיתוך " שמעוניינת לקבל את כולם .
צימרמן ממשיך וקובע שחבורה שכזאת היה מקור השפעה מכרעת על הסרט מפורסם של אורי זוהר "מציצים "( המופיע בעטיפת ספרו עדות לחשיבותו המרכזית בעיניו )  שבו זוהר וחבריו הם לדעתו למעשה חיקוי של חבורת הפלמחניקים החברמנים של חבורה שכזאת ומנסים לחיות על פי המודל שהם מציגים בהתגודדויות ארוכות של החבר"ה ,במיני קומזיצים על החוף ,בניסיונות למצוא נשים ומזונות שימתיקו את תוגת הבדידות ובאופן כללי מנסים לשחזר את ההווי המוצג בספר ובסרט "חבורה שכזאת " על חוף תל אביב.


בעקבות "הנסיונות " להסריט את "חבורה שכזאת " נכנס בפוצ'ו חיידק הקולנוע והוא נסע ב-1962 ללמוד תסריטאות בלונדון . כשחזר יצר סרט לילדים בשם "אולי תרדו שם" ( בבימוים של פוצ'ו ואמציה חיוני 1964) ובהשתתפות אורי זוהר ועודד קוטלר ואריק איינשטיין וכל מיני ילדים מתנדבים וקשישים . הסרט תיאר את הרפתקאותיהם של חברות ילדים שמסייעים לנווד זקן ( השחקן החובב יהודה גור אריה ) ליבנות ספינה על גג של בית. הם משיטים את הספינה וזאת מתנגשת בסירה אחרת ושוקעת ..


.אך הסרט המעניין והמוזר נכשל מסחרית ופוצ'ו החליט לחזור לעולם הספרות.

פוצ'ו בימי צקלג

"

"…אתה מכיר את פוצ'ו ? היציג יודקה לפני ברזילי ,בכל דקדוקי הטקס ,בחור גזוז ,ראשו מצמיח ראשי מסמרים ,ולחייו מגודלות ספיח זקן  שחור ,רבוץ לרגליהם בשוחה שאצל שדה –הקברים לפניו מוצב המקלע –" "מה נשמע ? אמר לו ברזילי ברכת נימוסין –"כלום " השיב הלה לשלום-אין פרנסה " ואחר כך הפנה גבותיו אל יודקה –"מה עם הנבלה " –"הנבלה?  " –ההוא .המצרי . –אה ,ההרוג " שוכב. "לעזאזל " מסביר פוצ'ו לברזילי " אני מצאתי אותו .כאן שכב סרוח כל הלילה .ולא ידעתי . האיר הבוקר והנה הוא  מונח .ימח שמו .מעוקם כאילו היה זוחל ,תקוע בין הקברים כאילו יצא מאחד . אי אפשר היה לסבול .תפסתי אותו ברגליים ,יהיה מה שיהיה,אמרתי ,הפסקתי לנשום ,וגררתי את הזה לאחור .מסריח וגועל עד להקיא ….".

 

( מתוך "ימי צקלג " מאת ס. יזהר " ע' 766 ) .

ספרו השני של פוצ'ו "אני פחדן אני " ( הוצאת מסדה 1966) תיאר את אנשי חבורה שכזאת בקרבות במערכת חרבת "מחז " בנגב הספר הוא ההמשך הישיר של חבורה שכזאת ומופיעות בו אותם הדמויות . מעניין  שהפלמחניקים שמתוארים בספר ובראשם המחבר פוצ'ו הם אותם אנשים שהשתתפו בקרבות בנגב שאותם תיאר ס.יזהר בספרו הענק והמפורסם הרבה יותר "ימי ציקלג " ספר של 1156 עמודים הארוך ביותר בספרות העברית שיצא לאור בשני כרכים כבדים ב1958. הספר שנכתב ממש במקביל אך שיצא לאור שנים לפניו.הוא הספר השונה ביותר האפשרי מספרי "חבורה שכזאת " ברצינותו ובכובד הראש שבו.

.יזהר בכל אופן הכניס את פוצ'ו וחבריו כדמויות ל"ימי צקלג , אלא שמי  שקרא את שני הספרים לא יאמין שהמדובר באותם האנשים.

שבעה ימים בנגב על

"ימי צקלג"  של יזהר הנחשב ליצירת מופת של הספרות העברית מתאר שבעה ימים בחייהם של קבוצת חיילים המסתערים וכובשים גבעת חרסית החולשת על שדה תעופה החיוני לשחרור הנגב. והסיפור מתואר במבנה של מונולוגים  פנימיים של החיילים.

פוצ'ו עצמו מופיע בו לקטע קצר וביזארי באופן מיוחד של  הומור שחור משחור שבו הוא מתואר כתקוע עם גופה מרקיבה ומסריחה של הרוג מצרי  ומחפש דרכים שונות ומשונות  כיצד להיפטר ממנה ,קטע  שאינו זוכה לחיבתו של פוצ'ו האמיתי שאינו מזהה את עצמו  עם הדמות ב"ימי צקלג".
.בשני הספרים מתוארות אותן התקפות אכזריות על אותה הגבעה –חרבת מאחז –בנגב החולשת על שדה תעופה ( היא עברה שש פעמים מדי ליד במאבק בין הישראלים והמצרים ) וכמו ימי צקלג גם הוא ערוך כסדר הימים. אך כאמור  קשה להעלות על הדעת שני ספרים שונים יותר.
פוצ'ו: גיבור הספר שהוא אני חשש שהוא יפחד מאוד בקרבות ולכן הספר נקרא כפי שהוא .אבל כשהיגיע הרגע הוא דווקא היה אמיץ מאוד.סחב פצועים ונשאר על המשלט . כך שכל הקוראים מבינים שבוודאי היו עוד "פחדנים" כמוהו . כמו בשיר "אליפלט" טמבל טמבל טמבל הוא זה שזחל מול האש וזרק את הרימון . אבל נכון הוא שרוב הסיפורים האחרים של התקופה היו יותר הירואיים .אני כתבתי על מה שהיה בלי להשוויץ כמו שזה היה באמת .


יש דמויות שמופיעות גם אצלך ב"חבורה שכזאת " וגם אצל ס. יזהר?
פוצ'ו הדמות הבולטת מחבורה שכזאת בימי צקלג זה מם כף שנקרא אצלו גידי ואצלי נקרא גדי. כל שאר הדמויות מופיעות בשמות אחרים אבל רוב הדמויות שמופיעות אצלי מופיעות גם אצלו. אבל הן שונות מאוד.
מה אתה חושב על "ימי צקלג"  ?
פוצ'ו קראתי אותו אבל הגיבורים שלו זה לא אנחנו,אלו לא החברה האמיתיים שהיינו שם והלכנו לקרב הם כולם ס.יזהרים קטנים .הפוצ'ו שמופיע אצלו זה בכלל לא אני,זה מישהו אחר לגמרי שנושא את אותו שם. אין לי מושג מאיפה הוא לקח אותו.
ידעת שהוא כותב על פרשת הקרבות ההיא ?
פוצ'ו : במהלך הכתיבה של "אני פחדן אני " נודע לי שהוא כותב ממש במקביל את ימי צקלג. הוא היה אז חבר כנסת והיה לו הרבה זמן פנוי ככל הנראה אז . קראתי פרק ממנו שהופיע בעיתון תוך כדי כתיבה ואז עשיתי עימו תחרות בלי שהוא בכלל ידע מי יגמור קודם והוא ניצח ובגדול כי הוא היה חבר כנסת ולא היה לו כלום מה לעשות והוא היה פנוי  הוא גמר את הספר של 1158 עמודים בזמן קצר יחסית.

אם היו שמים אותי בכנסת הייתי גומר לפניו. הספר שלי פורסם רק שבע שנים אחריו ומעולם לא זכה לאותה תשומת לב,אם כי לדעתי הוא הרבה יותר אמיתי. הוא היחיד בטרילוגיה שלא הוסרט. והייתי שמח אם היו מסריטים גם אותו יום אחד.

אלא שלמרות שבדיעבד ברור שפוצ'ו כתב את הספרים המצליחים ביותר מבחינת המכירות על הפלמ"ח וספרו "אני פחדן אני"  הוא למעשה האחרון שנכתב למשך שנים עד מלחמת העצמאות עד שהופיעו ספריה של נתיבה בן יהודה בשנות השמונים , הוא לא באמת הוכנס למועדון האקסקלוסיבי של סופרי הפלמ"ח " שהיו מי שכינו אותם "פייטני החאקי " .

יוסלה איך זה קרה.

יוסלה איך זה קרה
"הרומאן מתאר בתנופה רחבה קטע –חיים אותנטי שמציאות ודמיון-יוצר משמשים בו בהרמוניה.חיי קיבוץ ספר צעיר שחבריו מתלבטים בבעיות ביטחון ,חברה ,גיבוש ומילוי חייהם בתוכן מספק . ההומור הציבורי מוסיף גוון של שובבות ,שיקסום לקוראים הצעירים ,גלריית הדמויות מוצגת בבהירות מפתיעה ומסייעת לקורא להכיר את דמות על ייחודה וחולשותיה. היצירה מצטיינית בערכים אנושיים ולאומיים ויש בה אהבת מולדת פשוטה וטיבעית. הספר יעניק לקוראיו הנאה רבה שמהולה בחומר למחשבה.
( נימוקי של צוות השופטים ,אוריאל אופק' א"ב יפה ומ.גיורה שזיכו את כתב היד של "יוסלה איך זה קרה " בפרס אקו"ם לשנת תשל"ב )

הספר השלישי בטרילוגיית "חבורה שכזאת " יוסלה-איך-זה-קרה :רומן בתולים ( 1973 הוצאת מסדה ) שהוסרט גם הוא וזכה לפרס גם הוא פרס אקו"ם . ומתאר הווי של קיבוץ צעיר והורמונלי בשם תל מוץ בשנות החמישים שאליו מגיעים גיבורי "חבורה שכזאת " לאחר סיום מלחמת השחרור . הספר עוסק בין השאר בצעירה עירונית בלונדינית המגיעה לקיבוץ של האקס פלמחניקים וגואלת את כל גברברי הקיבוץ מבתוליהם. עוד סיפור עוסק בחיזוריו העקשניים של יוסל'ה אחרי צעירה שמסרבת לחיזוריו התכופים ומסרבת להיהפך לבת זוגו אבל הוא מסרב לאמר נואש.
פוצ'ו : הספר מבוסס על חוויותי האמיתיות בקיבוץ ששהיתי בו "נתיב הל"ה בשנות החמישים ,.קצת אחרי שעלינו על הקרקע .יום אחד היגיעה בחורה שחקנית נחמדה כזאת. ותוך חודש היא שכבה עם חצי מהמשק .אני אומר חצי מהמשק כי החצי השני היו בנות. איך שהיא היגיעה אלינו החבר'ה הריחו שזאת מישהי שאפשר לשכב איתה .אמנם היו לנו חברות הבנות הפלמחניקיות שהיו איתנו אבל הן לא הבינו אותנו כמו שהיא הבינה.ואז אחרי חצי שנה ,מישהו הלשין וכינסו כינוס דחוף בועדת החברה של הקיבוץ ,והחליטו שלאחת כזאת אין מקום אצלנו בקיבוץ כי היא מקלקלת את הבנים הטהורים.
אם זה היה תלוי בי לא רק שלא הייתי מגרש אותה אלא הייתי נותן לה להדליק משואה ביום העצמאות כי אנחנו חזרנו בתולים ממלחמת העצמאות. בחורים צעירים שלא ידעו איך לגעת בבת. באותם ימים לא היה מקובל לשכב סתם כך עם בת אלא אם הייתה חברה שלך ורצית להתחתן עימה .נכון גרנו ביחד בנים ובנות בחדר אבל היו כללים ברורים מאוד.מה שהיה חשוב היה טוהר הנשק וטוהר המידות .לפעמים בשמירות היינו מחכים עד שהבחורה שלידינו תירדם קצת כדשי לשלוח אליה ידיים אבל לא יותר מזה.
לא מזמן דיברתי עם חיים חפר ואמרתי לו שמכל השירים שלו אני אוהב שורה בשירו "דודו " "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר ,צחק הוא עד לב השמיים " איזה יופי איזה תיאור ציורי ואז חלף על פניו של חיים ענן של יגון והוא אמר על דודו שהיה חברו הטוב "ואתה יודע מה באמת הכי מצער שדודו מת בתול ".
והנה היגיעה אחת ,הגאולה והשמועה עברה מפה לאוזן .האישה הזאת היא הסיפור המרכזי של הספר והסרט וזה יוצא מצחיק עם כי במאמת זה היה גם די עצוב.
יוסלה איך זה קרה ? - אמנים שונים
  

"יוסלה איך זה קרה " הוסרט גם הוא ב-1989 בבימויו של טל רון על דפי תסריט של פוצ'ו . בכיכובו של דב נבון. ואפשר למצוא אותו כמו את שני הסרטים האחרים על פי פוצ'ו במארז סרטים מיוחד.


פוצ'ו חזר להתרפק לימי הפלמ"ח  בספרו שאפשר לאמר שהוא הרביעי בטרילוגיית חבורה שכזאת " "אהבה בליל הפשפשים "  ( הוצאת אורנית ,1993 עם איורים של בנו אורי ויסלר ) אוסף של כמאה צ'יזבאטים מימי הפלמ"ח  על איך סחבו  אז תרנגולות איך פוצצו מכונית תופת איך סרסו את מוחמד האנס ועוד הכל בחן ובהומור שישכיב מצחוק את הפלמחניקים שביננו ואולי גם אחרים.

ההתקפות

בכל זאת לא כל הפלמחניקים והפלמחניקיות הוותיקים התלהבו מתיאוריו של פוצ'ו את הפלמ"ח.
לאורך השנים ההצלחה של "חבורה שכזאת" הייתה כזאת שהספר "חטף " התקפות נזעמות מכיוונים שונים.
התקפה בולטת אחת הייתה של הסופר  הפלמחניק לשעבר יורם קניוק שפירסם בגיליון שבע ימים של ידיעות אחרונות במרץ 87 במלאת 30 שנה לספר התקפה ארסית בשם "פלמ"ח על מקל ".

יורם קניוק

קניוק כתב : "הוצאת מסדה מוציאה לאור מחדש את הספר "חבורה שכזאת " במשך 30 שנה בשלושים אלף עותקים. אני לא מאמיו ושאלתי מומחים שאישרו לי שהווי ההכשרה המתואר על ידי פוצ'ו קיבל פתאום תנופה.
קניוק התלונן שפוצ'ו סירק את הפלמ"ח במסרק יפה אבל הפלמ"ח המסורק שלו  לא היה זה שנלחם בעניות ובמכאוב .קניוק האשים את פוצ'ו שהוא שיפץ את הפלמ"ח והפך אותו לחבורה של נערים יפים וטהורי נפש "פוצ'ו צייר תמונה ורודה של ההכשרה והמקום הראוי לו הוא בפינת הקיטש של הסלון". מה שבסוף ידעו זה כמה שהיו כולם דומים ,חבורה שכזאת כזאת ,חברה 'ה נחמדים שהלכו יחד ושתו וגנבו תרנגולות ,ורצו למות למען המולדת"  .
האומנם ? כמדומה שהכתבה הנרגזת של קניוק לא מתבססת כל כך על הספר עצמו כמו על עצם פרסומו והצלחתו.

עוד התקפה ארסית באה מכיוונה של הפלמחניקית הוותיקה נתיבה בן יהודה ,שגם היא חיברה ספרים על התנסויותיה השונות בפלמ"ח.

פוצ'ו : לפני זמן מה פגשתי את נתיבה בן יהודה שאותה אני מכיר מגימנסיה הרצלייה וכידוע לך היא כתבה ספרים משלה על חוויותיה כפלמחניקית שהם לא בדיוק אורתודוכסיים וכללו גם התנסויות מיניות עם אנשי משק שונים שלנו הזכרים הפלמחניקים לא היו כל כך.
היא נגשה אלי בפנים צוהלות ואמרה לי :הא פוצ'ו איזה יופי שאני רואה אותך ! איזה צירוף מקרים נפלא ! בדיוק אתמול קיבלתי קסטה של "חבורה שכזאת" וראיתי את הסרט .מה אני אגיד לך ?מה אני יכולה להגיד ?חרא של סרט!!! זה מה שהיה הפלמ"ח ?רק קומזיצים ותעלולים ?ואיפה הקרבות ?ואיפה המעפילים שהבאנו ! ואיפה הגשרים שפוצצנו ! ?
רציתי להגיד לה שאני לא היסטוריון והספר עוסק רק בפן אחד של הפלמ"ח בהוואי ועל השאר שיכתבו האחרים.אבל היא הייתה כל כך נסערת עד שלא הצלחתי לענות לה כהלכה.
המשכתי להחזיק בדעתי זאת עד לפני כמה חודשים.מה ששינה אותה לבסוף היה מפגשי עם תלמידים בבתי הספר. .הסתבר שיש כמה מורות שזוכרות לטובה את חבורה שכזאת וקראו בנעוריהן ,ואלו מדרבנות את התלמידים לקרוא את הספר לקראת המפגש עם מחבר הספר .מהמפגש הזה יצאתי לבסוף בהרגשה שאולי מפקדי הפלמ"ח ונתיבה הם אלו שצדקו .כי מי ששואב את ידיעותיו על הפלמ"ח רק מתוך ספר זה לוקה בחסר .עובדה שתגובות התלמידים מאותם המפגשים היו של "איזה כף היה לכם ! איזה חיים עשיתם! איזה קומזיצים " וכו'.
כל זה חילחל לתוכי לבסוף ולאחר שנים שלא נגעתי כלל בספר אמרתי לעצמי זכיתי והספר מאריך ימים אז הבא ואשדרג אותו ואשלב בין הפרקים גם פרקי לוחמה שיכולים להצביע עם הפלמ"ח בכללותו .בכתיבה מחדש השתדלתי לשמור על רוח ההומור שציינה את הגרסה הראשונה ,ועם זה ביגרתי יותר את גיבורי הסיפור שהם שוב לא אותם ילדים תעלולנים בלבד מהגרסה הראשונה. 
הוספתי חמישה פרקים ושידרגתי קטעים נוספים
אפילו העזתי לגלות לבסוף איך היו בפלמ"ח היחסים בינו לבינה וכמעט חשבתי לקרוא לו במהדורה החדשה "מין חבורה שכזאת " אבל בסוף ויתרתי על זה." .

;וכאמור הספר חושף לבסוף פרט שהיה עד כה סוד כמוס.
פוצ'ו : בספר החדש הכנסתי את עצמי כדמות של המספר יותר. במהדורה הראשונה אין לי שם בעלילה עכשיו יש.

שמי בסיפור הוא ספי כדי להתאים עם כל שאר היוסים שמופיעים בספר.
ומה אתה מתכנן לעתיד ?

פוצ'ו : היום אני מתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה שחלק חשוב ממנה יהיה חוויותי האמיתיות בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות ותתבסס על היומן שכתבתי באותה התקופה.

פוצ'ו

אגב זה נכון שהיית הנהג של יצחק רבין ?
פוצ'ו .לא נכון. נכון שכתבתי זאת בספר הצ'יזבאטים שלי "אהבה בליל הפישפשים ".
דווקא הייתי הנהג של האלוף גורודיש בטעות התנודבתי בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים להיות הנהג שלו.למרות שיצא לו שם של מפקד קשה מאין כמוהו והיה ידוע שנהג שלו שעשה שגיאה כלשהיא היה אצלו מורד מיד מהרכב באמצע הדרך ומתבקש לחזור ברגל לבסיס.
איכשהו הוא היה פה ושם אפילו נחמד ודווקא הסתדרנו. אף אחד לא צייץ אז על כך שיש לו נהג מיוחד בכוננות בשביל האישה ונהג מחליף בשביל לקחת אותו חזרה מהליקופטר. הוא היה גיבור ישראל אז.

 פעם ביקשתי חופש והוא הבטיח לסדר לי בתנאי שאכתוב המנון לחטיבה 7 לרגל ביקור של רבין כתבתי בבית הראשון "ענן אבק עלה אל הרקיע ורעד אדמה מהר להר " לבית האחרון היה סיום אוטופי :"בבוא השלום הטנקים עוד ימשכו מחרשות בסיני . "אבל גורודיש לא אהב את השינוי מארטילריה לחקלאות ונאלצתי לשנות גירסה בפקודה. (את ההמנון המלא תוכלו למצוא כאן )

אז מה לך וליצחק לרבין ?איך נולד הסיפור הזה ?
פוצ'ו :באמת הסעתי את הרמטכ"ל רבין שלידו אגב גרתי כילד קטן ברחוב המגיד בתל אביב במשך חמש דקות תמימות מיד עם תום מלחמת ששת הימים ביחד עם גורודיש בדרך עפר מהמסוק אל משטח המסדרים למסדר ניצחון של החטיבה בסיני.
לכן יכולתי לכתוב שהייתי נהגו של רבין ואין מה להגיד זאת הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

פוצ'ו והגולם

 
הגולם ופוצו 2
 
 
קטעים מסיפורי סדרת הקומיקס "הגולם "  שנכתבו בידי פוצ'ו

אבל ביקום אחר פוצ'ו בהחלט היה הנהג של יצחק רבין במשך שנים …
פוצו' מופיע כדמות בסיפור ההיסטוריה החלופית "הגולם " ששם הוא היה נהגו של יצחק רבין גם במלחמת השחרור וגם במלחמת ששת הימים ,כפי שלא היה מעולם בעולם שלנו.
אחת הסיבות להופעתו כדמות היא במחווה לקודמו של אורי פינק ככותב קבוע ב"מעריב לנוער" שעסק ראשון בסדרת "איה הג'ינגית " שלו במגוון הנושאים שבהם עסק פינק שנים מאוחר יותר בסדרת "זבנג" שלו על מורים מוטרפים ותלמידים מוזרים בבית ספר עירוני.
והייתה כאן גם מחווה לקריירה האמיתית של פוצ'ו ככותב אמיתי של סיפורי קומיקס בעיתוני ילדים כמו "דבר לילדים " ידיעות אחרונות לילדים " ו"פילון ".

והנה פרק מתוך הספר "הגולם " העוסק בפוצ'ו

הגולם  בדרך בורמה

הגולם ופוצו 2

לאחר שפיטר את חנוך שכר רשף את הכותב הצעיר ישראל ויסלר המוכר יותר בכינויו פוצ'ו, וזה יצר עבורו תדמית חדשה ל"גולם".
"יוסי הוא חבר צעיר בהכשרה בקיבוץ אי שם בדרום הארץ. רוב הקיבוצניקים מזלזלים בו וחושבים שהוא אינו אלא נער לא יוצלח. איש מהם אינו יודע שלאמיתו של דבר יוסי הוא הוא "הגולם", הלוחם האמיץ למען היישוב, שהראה את נחת זרועו לאלפי ערבים ובריטים ועזר לאלפי מעפילים להגיע אל חופי הארץ".
(מתוך "הגולם בערבות הנגב", חוברת 293 , 1948)

בסיפורים אלה הפך יוסי הילד לנער יוסי הפלמ"חניק. המוטיבים של ה"אקשן" והפנטזיה, שהיו מרכזיים כל כך ביצירותיו של קורצברג, צומצמו, ואת מקומם תפסו התעלולים ומעשי הקונדס של יוסי וחבריו בקיבוץ. רק מדי פעם הופרה שגרת הנערים והם נקראו להשתתף בפעולות של הפלמ"ח נגד הבריטים והערבים, שבמסגרתן נאלץ יוסי להפוך לגולם. אך דומה שפוצ'ו לא הרגיש בנוח עם הדמות הפנטסטית של הגולם והעדיף להשתמש בה מעט ככל שיכול – דבר שכמובן לא מצא חן בעיני הקוראים וגם לא בעיני רשף. הוא פיטר את פוצ'ו בסוף שנת 1949.
מספר פוצ'ו:
"את אוריאל רשף פגשתי בתל אביב ב-1947. בדיוק סיימתי אז את גימנסיה הרצליה וחיפשתי מה שקוראים היום 'ג'וב'. רשף חיפש מישהו שיכול לצייר ואולי גם לכתוב, ולאחר פגישה קצרה במשרדו הוא קיבל אותי לעבודה. בתוך זמן קצר התברר שאין לי כישורים של צייר, ורשף הורה לי להתמקד בכתיבה. את הציור, הוא אמר לי, תשאיר לי. כתבתי סיפורים על הגולם בפלמ"ח, בהכשרה, בקיבוץ ועוד. המשכתי בזה כל זמן מלחמת העצמאות. ביד אחת אחזתי בקת הרובה – או בהגה בימים שהסעתי את יצחק רבין – וביד השנייה בעט.
תיארתי את הרפתקאותיו של הגולם בקרבות מסביב לירושלים בסיפור שהיה פופולארי במיוחד ואותו זוכרים רבים מבני התקופה " הגולם בדרך בורמה " ובו תיארתי כיצד דרך בורמה שהיצילה את ירושלים מהכיתור והמצור מתגלית בידי הגולם ושני ידידים פלמחניקים, גידי ויוסקה,   תוך כדי מסע הרפתקאות לילי רגלי עמוס סכנות במרוץ כנגד הזמן וכנגד שדים ערבים שונים שמנסים לבלום את השלישייה, לפני שהערבים יחריבו את ירושלים כולה.
והיו גם סיפורים על הגולם בעמק הירדן ובנגב, במקומות שבהם אני נלחמתי.
כמובן שהסיפורים היו על מה שהקהל רצה לקרוא. יחידות חמושות של אלפי ערבים מתנפלות על יחידה זעירה של פלמ"חניקים עשויים ללא חת, ואז ברגע האחרון, כשהכול נראה אבוד, מופיע הגולם ומחסל את הנבלים הערבים. היה גם סיפור אחד שבו הגולם שימש כנהג של רבין. תוך כדי נסיעה צץ פתאום כוח ערבי ממארב בצד הדרך ומסתער על הג'יפ שבו נסעו. לאחר מאבק ממושך הם כמעט מצליחים להרוג את רבין, אבל הגולם כמובן מציל אותו ברגע האחרון. רבין לא אהב את הסיפור הזה. בכל פעם שילדים היו מזכירים אותו בפניו הוא היה נעשה אדום, אבל הוא נרגע קצת לאחר שהבין עד כמה ילדים נהנים ממנו. אגב, זאת היתה אחת הפעמים הראשונות, ואולי הפעם הראשונה ממש, ששמו של יצחק רבין הופיע בכלי תקשורת כלשהו. אחר כך אני ורשף הסתכסכנו, הוא לא רצה לשלם לי את ההעלאה שביקשתי, וחוץ מזה אני לא ראיתי את עתידי בכתיבה אנונימית על אדם חסר פרצוף, אז עזבתי את 'הגולם'."
א"א: "איך אתה רואה את התקופה הזאת בחייך?"
פוצ'ו: "בדיעבד, היה משהו טהור ותמים בגולם. משהו שאתה לא נתקל בו בדמויות הגיבורים שהנכדים שלי אוהבים למשל. אתה יודע מה? אני חושב שבאיזשהו אופן כשסיפרתי את עלילותיו של הגולם בסוף שנות ה-40 אולי ביקשתי להציג דרכו את הדמות של ידידי יצחק רבין. כשאני חושב על זה, יש ביניהם הרבה דמיון."
(מתוך ראיון עם ישראל ויסלר).
בראשית שנות ה-50 נפתחה תקופה חדשה בחייהם של רשף והגולם

ביבליוגרפיה

יוסי בן –ברוך "מתל –צקלג " ועד ציר עכביש ": וריאציות אישיות " עיתון 77 פברואר 1984
ישראל ויסלר פוצ'ו "המורה שמילקיהו בספרות ובמציאות "ספרות ילדים ונוער חוברת 118-119 מרס 2004. ע' 25-28.

הבלוג של פוצ'ו

פוצ'ו באתר דף דף

חבורה שכזאת היינו

הפתיחה של "חבורה שכזאת היינו"

עדינה בר אל על "חבורה שכזאת היינו "

פוצ'ו באתר הפלמ"ח

פוצ'ו בויקיפדיה 

פוצ'ו בלקסיקון הסופרים בהווה

פוצ'ו בלקסיקון הסופרים

קובי קמין על פוצ'ו

דיון על פוצ'ו

פוצ'ו וחטיבת יפתח

משה הרפז על פוצ'ו וס.יזהר

 

מארז הסרטים של פוצ'ו

 

אראלה מאיירת של פוצ'ו 

מסביב למדורה פזמון על הפלמ"ח

איפה הן החבורות ההן

נספח

קטע הומוריסטי של פוצ'ו הלקוח מספר "איה הג'ינגי'ת שלו " האח הקטן והאמיץ" ושבו יש מעין סיכום לקהל הרחב לגבי כל מה שיש לו להגיד על הפלמ"ח.

 
 

תוכנית החיסכון במים של דודו טופז

ברז מים

 

 

זיכרון : הספר המפחיד ביותר שקראתי בילדותי הרחוקה היה ספר שהופיע בראשית שנות השישים בהוצאת ספרי כיס בשם "מצפן". הספר נקרא "החורף האחרון" מאת סופר בריטי מאת צ'רלס אריק מיין, ועסק במאבק ההישרדות של תושבי העולם בעתיד שבו אין יותר גשמים כתוצאה מההשפעות הבלתי צפויות של פיצוץ רעיני כל שהוא. כמדומני נותרה לבסוף רק קבוצה קטנה של מליונרים פוליטיקאים ומדענים במחבוא תת קרקעי.
הספר הנ"ל יצא במהדורה חדשה בעברית בהוצאת "היפריון " (המוציאה לאור של מגזין המדע הבדיוני "פנטסיה 2000") בגירסה חדשה ושונה של המחבר והפעם תחת שם חזק הרבה יותר "צמא".
העלילה בכל אופן נשארה כשהייתה רק אולי קצת מפחידה יותר אם זה בכלל אפשרי: על המאבק הנואש של האוכלוסייה בעולם שבו המים הם מצרך שהולך ונעלם. ואחת המחשבות שהיו לי כשקראתי בספר הייתה :אם הם רק היו מוצאים דרך למחזר את המים ,אילו ….

הספר הטוב ביותר שעוסק בהתמודדות עם מחסור במים הוא כמובן "חולית" של פרנק הרברט. גיבורי הספר כידוע מזכירים ומבוססים לא במעט על הערבים והטוארגים של ימינו והאסטרטגיות שמוצעות שם לשמירת מים הן לכל הפחות תמריץ למחשבה עבור הקוראים כיצד יש לפעול במקרה של משבר מים אמיתי כאשר ההתפלה עוד לא עובדת..
בכל אופן שני הספרים האלה נשארו עימי עד עצם היום הזה כשנים מהספרים המבעיתים ביותר שקראתי אי פעם ,ומדי פעם יש לי חלומות זוועה שבהם אני נאלץ לחיות את העלילה בעולם שאין בו מים.

.ולמרבית הצער המחסור הזה הולך ומתגשם כיום ורוב האוכלוסייה אף אינה מודעת לכך. והסיוט עושה רושם כהולך ומתגשם . אבל זוהי בעיה שאפשר להתמודד עימה אם רק ינסו באמת.
בנושא חיוני זה האתר שמח לארח את האמן והבדרן הידוע דודו טופז המוכר ממופעי הבידור שלו בטלוויזיה.
מה שידוע הרבה פחות הוא שטופז גם עוסק בכתיבה של ספרים ומחזות ועוסק גם בהמצאות
וכעת הוא עוסק בבעיה החמורה ביותר העומדת על סדר היום הלאומי שלנו בעיית המחסור ההולך וגובר במים.

דודו טופז מציע פתרון שעל פניו נראה פשוט מאוד ויישומי מאוד,

ואני קורא לרשויות המתאימות להאזין לדבריו: ולישם אותם  לפני שכולנו נתחיל לחיות בגרסה של כוכב הלכת המדברי אראקיס:

איך לחסוך במים

מאת דודו טופז .

 

 

 

 

 

 

 

כולנו מתקלחים . יש כאלה שעושים זאת פעם ביום ויש כאלה שעושים זאת פעמיים –שלוש ואפילו יותר .

שיהיו בריאים כולם .אבל בנתיים מרוב ניקיון הם מבזבזים לנו מים חיים.
כולנו מכירים את הרגע שבו אנחנו עומדים מחוץ למקלחת פותחים את זרם המים , ומחכים בסבלנות שיגיעו המים החמים.
חשבתם כמה זמן זה אורך ?
בדקתי. זה אורך כארבעים שניות.
. עשיתי ניסיון – שמתי מתחת למקלחת דלי שמכיל עשרים ליטרים הוא התמלא פעמיים עד שהיגיעו המים החמים.
אתם קולטים ?
40 ליטר מים נקיים וטהורים ירדו לביוב לפני שהתחלתי לעשות מקלחת .
תכפילו ב40 ליטרים בשישה מליון תושבי המדינה ותגיעו למספר האסטרונומי של מאתיים וארבעים מליון ליטר מים ביום.
240 מיליון ליטר מים מבוזבזים. 240 מיליון ליטר הם מאתים ארבעים אלף קוב.
ישנה דרך פשוטה וזולה לחסוך את המים הללו. :
על קרקעית המקלחת יוצב מיכל שקוף שתופס את כל שטח המקלחת ( בערך 70 ס"מ מרובעים)
ובגובה של כ20 ס"מ.
בראש אותו מיכל יהיה פתח שניתן יהיה לסגור אותו באמצעות פקק פשוט.
לפני שאת/ה נכנס למקלחת את/ה פותח/ת את הפקק נותן למים לזרום אל תוך המיכל , היגיעו המים החמים –את/ה סוגר/ת את הפקק עולה על המיכל ( שעשוי מחומר פלסטי קשיח ) , מתקלח/ת עם מי הסבון והשמפו , המים עם הסבון והשמפו זורמים לצידי אותו המיכל אל הביוב הנמצא מתחת למיכל . בתום המקלחת חסכת 40 ליטר מים טהורים ונקיים .שיכולים לשמש לצרכים שונים בבית כגון השקיית צמחים ,שטיפת מרצפות ,בישול ,וכדומה .
יתרה מזאת –מכיוון שברוב הבתים נמצאים השירותים בחדר של המקלחת ניתן לחבר צינור ממיכל שבמקלחת אל המיכל ההדחה שבשירותים ( שמכיל תשעה ליטרים של מים ).
בבית ממוצע מורידים את המים בשירותים בין עשר עד עשרים פעמים ביום !
מדובר בכמות אדירה של תשעים עד 180 ליטרים של מים ביום המבוזבזים רק כדי להדיח את צרכינו לביוב .
הרי ניתן להשתמש במים של המקלחת כדי למלא את מיכל ההדחה ולחסוך כמויות אדירות של מים.
אני פונה בזאת אל אנשי מועצת המים בישראל שטרחו והכינו עשרות סרטוני הסברה עם פניהם הנסדקות של סלבריטאים שונים ובוודאי הוציאו על כך מאות עשרות אם לא מאות אלפי שקלים . תתקשרו אלי דרך האתר הזה ואראה לכם איך אפשר לפתור את הבעיה בצורה פשוטה יותר ויעילה יותר וזולה יותר שתחסוך הרבה מים לתושבי מדינת ישראל ולעולם כולו.

עד כאן דודו טופז . דעתי היא שיש להקשיב להצעתו ובכלל מן הראוי היה אם כלי התקשורת היו משתמשים במישהו כמוהו על מנת לחזק את המודעות הצבורית לבעית המחסור במים ואיך ניתן להתמודד עימו. בעידן המודרני של הידוענים יש כנראה צורך בידוען מהמדרגה הגבוהה ביותר כדי להבהיר לציבור עד כמה בעיית ההיתמודדות במחסור במים ועם השינויים האקלימיים והאקולוגיים  היא באמת מסוכנת וכיצד יש לחסוך במים.

ערוץ 2 האם שומע ?

ראו גם

מדודו טופז ועד משה רבנו

מדוד המלך ועד דודו טיפז

דודו טופז בויקיפדיה

הבלוג של דודו טופז

התחממות כדור הארץ והשלכותיה על מדינת ישראל חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

"מסביב למדורה " של נתן אלתרמן ופרשת המרד בצה"ל.

לרגל יום העצמאות להלן דיון על אחד הפזמונים המפורסמים ביותר על הפלמ"ח . הפזמון הקלאסי  של נתן אלתרמן "מסביב למדורה .שהקליפ שלו הוא אחד הקליפים הטלווזיוניים המעולים ביותר   של פזמון כל שהוא.
ובוודאי הקליפ הטוב ביותר  שנעשה אי פעם  לפזמון כל  שהוא של להקה צבאית .  פזמון שהוא גם הפזמון היחיד בתולדות המדינה שהביא למרד (כן מה שאתם קוראים ) של הלהקה הצבאית שהייתה אמורה לבצע אותו כנגד האחראים עליה .
פרשה ידועה לשימצה  ששימשה מאז כבסיס לסרט הידוע של אבי נשר "הלהקה " והמחזמר  בשם זה שהתבסס עליו.

 

מסביב למדורה

מילים נתן אלתרמן
לחן יאיר רוזנבלום

שרים דורית ראובני

ולהקת פיקוד מרכז

אומתם לא היתה להם אם
לא ידעה בצאתם לדרך
היה לילה עמוק ונושם
כתמיד בניסן, הירח.
וישבה שם עדת נערים בני בלי שם
חשופי מרפקים וברך,
הם הקשיבו הקשב והחרש
או שילבו בשיחה דבר ויכוח.
לפניהם עלי רגל של אש
מדורה חגה נעה ברוח
לא יותר אך בכתב האומה העיקש,
אותו לילה נחרט עלי לוח

את העול הפשוט כעפר
הם נשאו בלי הבט אחורה
לא תקע לפניהם השופר
לא לוטף קדקודם בליל חורף
לא בשני שרוולים הקשורים לצוואר
רק הסוודר חיבקם מעורף

נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר
מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים
נוצרות אגדות זה החומר

מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאיתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו

אבל ככה יוגד נא לאמור
נערים להוי נא ידוע
בין חגיו הגדולים של הדור
אין יפה מחגכם הצנוע
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה הבינוה

"מסביב למדורה של נתן אלתרמן הוא אולי הפזמון המפורסם ביותר על הפלמ"ח. וידוע בגירסתו המושרת על ידי דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז.

השיר נכתב ופורסם לראשונה במדור "טור השביעי " של אלתרמן ב-7 במאי 1948 לרגל מלאת שבע שנים לפלמ"ח. ובתוך שבוע לאחר פירסום השיר הזה בעיתון "דבר" תוכרז ותוקם מדינת ישראל .
ב7 במאי יום פירסום השיר הזה ב"הטור השביעי " חגג הפלמ"ח שבע שנים לקיומו בעצרת המונים, שנערכה בתל אביב.

אלא שבדיוק חמישה חודשים לאחר מכן ב-ב-7 בנובמבר 1948 הורה ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח ולמעשה על פירוקו.
הפלמ"ח התקיים אם כך בדיוק שבע שנים וחמישה חודשים.

הפיזמון היום נקרא כמו פזמון מיתי על אירגון אגדי שהיה פעם ואיננו עוד וקשה להאמין בקריאה כיום שהמדובר באירגון שהיה בן שבע שנים בלבד.ושיפסיק להתקיים בתוך חמישה חודשים בדיוק מיום פרסום השיר.  אלתרמן עצמו מן הסתם לא העלה זאת על דעתו כשכתב את השיר ,אבל גם עם לא חשב על כך במודע השיר היום נקרא כאלגיה למשהו שהיה ואיננו עוד. .
הפזמון הוא מעריץ אך בו זמנית אי אפשר לטעות בכך שיש בו גם אירוניה מסויימת כלפי האירגון שאותו הוא מתאר. עם כל ההערצה והחיבה יש גם רמזים ברורים לויכוחים וחילוקי דעות שהיו אז לאלתרמן עם סופרי ואנשי הפלמ"ח.
בפזמון אלתרמן מציין את העובדה שהפלמ"ח צמח בסערת ויכוחים ללא קונצנזוס ציבורי "אומתם לא הייתה להם אם לא ידעה בצאתם לדרך "
אבל זה לא באמת חשוב מבחינתו .

מה שחשוב הוא שאחר שבע שנים בלבד הפלמ"ח הפך לאגדה והוא מסביר את המרכיבים המדויקים של האגדה או המיתוס הזה :
נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר
מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים
נוצרות אגדות זה החומר

אלתרמן ממשיך להלל ולשבח את הפלמ"ח אבל גם מציין כבדרך אגב לעגנית כי הם עצמם וסופריהם ( והכוונה הספציפית היא למשוררים חיים חפר וחיים גורי אנשי הפלמ"ח ) עושים זאת היטב "יפה מאיתנו".
המשורר אף לא מהסס לנזוף בפלמ"ח המיתי הזה כשהוא מציין בלעג שהפלמ"ח תמיד תובע בלעדיות ו"אינו משאיר כל מלאכה שללא משלנו" .
דהיינו אלתרמן אינו מעריץ עיוור.

אבל הוא מסיים בדברי הערצה אמיתיים
למולכם האומה על סיפו של הדרור
משתחווה ובוכה ,הבינוה .
ואכן שבוע לאחר פרסום הפזמון הזה הוכרזה מדינת ישראל .
סביר להניח שהפזמון היה נשאר בין שאר טורי "הטור השביעי " ונשאר זכור רק לחוקרים ויודעי ח"ן ( הוא פורסם בכרך א' של "הטור השביעי " בכתבי אלתרמן ) .
אך למזלו הוא הוצא מ"הבוידם" בידי יאיר רוזנבלום איש להקת הנח"ל שהחליט להלחין את הפזמון הקשה והמסובך מאין כמוהו ביחד עם פזמון נוסף ארוך ומורכב מאוד מ"הטור השביעי"" נאום תשובה לרב חובל איטלקי ".
.וזאת בדיעבד החלטה מדהימה ,אני לא מעלה על דעתי שמלחין היום היה מנסה להלחין פזמונים כאלו עם מילותיהם המסובכות והקשריהם המסובכים עוד יותר שלא היו יכולים להיות מובנים לקהל של שנות השבעים ללא הסברים מפורטים.

.אלא שההצלחה של רוזנבלום בהלחנת "מסביב למדורה " הייתה אפילו גדולה מידי.
"מסביב למדורה " גרם לשערורייה שאיש לא העלה על דעתו כמוה. .

המרד בלהקת הנח"ל


תקליט מופע "הפלנחניק" של להקת הנח"ל שבו היה אמור "מסביב למדורה" להיות  השיר המרכזי  לולא מרד שפרץ בלהקה.

"מסביב למדורה " אמור היה להיכלל בתוכנית" הפלנחניק " של להקת הנח"ל בשנת בבימוים של יאיר רוזנבלום ודני ליטאי ב-1971 . הנח"ל ציין בתוכנית זאת מלאת שלושים שנה להקמת הפלמ"ח . זאת הייתה הפקה גרנדיוזית במונחי הימים ההם,והלחנה של השיר "מסביב למדורה " שכזכור נכתב במיוחד לרגל שבע שנים להקמת הפלמ"ח " נראתה כמתאימה במיוחד.

קצין החינוך של הנח"ל, סא"ל זאב פלג, כתב בתוכניה:
"הרגשנו כי זכינו להעמיד הפעם תוכנית בלתי שגרתית, קצת יותר רצינית ומחייבת שיתוף והזדהות מסוימת מצד הקהל. חפצים אנו כי הנוער המתחנך בשורותינו יספוג אותו משב רוח נעים והתמים, ואותה אחוות הרעים והנכונות להקרבה אשר אפיינה את דור הפלמ"ח בשעתו ואת צה"ל כיום".
התכנית חולקה לשני חלקים שבה החלק הראשון הוקדש להווי הפלמ"ח .בוצעו בו מחרוזת משירי הפלמ"ח הקלאסיים   גרסה חדשה של הפזמון "הפרוטה והירח "  את " מעבר לנהר"  של טשרניחובסקי ורובינשטיין ,את"היו זמנים "" של חיים חפר ומשה וילנסקי " ,וגם  עיבוד מרגש  ל"שיר הרעות "  של חיים גורי וסשה ארגוב בליווי חליל גיטרות ומנדולינה .

לצד אלו הולחנו בידי יאיר רוזנבלום  ובני נגרי מספר פזמונים חדשים שעסקו  תולדות הציונות ובפלמ"ח כמו  אין זו אגדה " של יורם טהר לב ובני נגרי  שעסק בהרצל   " הללויה לקפ"פ"  של אבי קורן ובני נגרי   "בלדה על יצחק שדה שכתב חיים גורי והלחין רוזנבלום   וכאמור שני שירים מהטור השביעי של אלתרמן " נאום תשובה לרב חובל איטלקי " ו"מסביב למדורה" שככל הנראה היה אמור להיות קטע השיא של התוכנית כולה.
החלק השני  של התוכנית הקליל יותר בהשוואה לחלק הפלמח"י המסובך והמורכב  נקרא "היה היה" וכלל שירים שונים המבוססים על סיפורים קלאסיים לילדים כמו " מי היה החולם "  של עלי מוהר ויאיר רוזנבלום שהתבסס על "עליסה בארץ הפלאות ".

"פלנחניק "החל לרוץ על הבמות במאי 1972 כהפקת השיא של להקת הנח"ל. וברבות הימים אף הניב ספיישל טלוויזיוני ותקליט כפול במהדורה נפתחת וחגיגית שהוקלט בהופעה חיה.
זאת הייתה התוכנית הגדולה האחרונה של הלהקה, שחתמה את תקופת הזוהר שלה.

אך במקור בשלבי הכנתה     היה שלב שבו היו ספקות לגבי עצם הצגתה ובאופן ספציפי בגלל "מסביב למדורה". שלבסוף אף לא נכלל בתוכנית.
בלהקת הנח"ל פרץ מרד של ממש כנגד יאיר רוזנבלום אחד משני מנהליה שהואשם על ידי חברי הלהקה השונים שהוא כפה עליהם יותר מידי משמעת ויותר מידי עונשי משמעת מעליבים ומשפילים
. הגורם הישיר למרד,הטריגר שהביא לפריצתו או אם נרצה "הקש ששבר את גב הגמל " והביא להעלאת כל התיסכולים של חברי הלהקה על השולחן היה סירובם הנרגז של חברי הלהקה לרצונו של רוזנבלום, שהזמר החדש באופן יחסי גידי גוב ישיר את הפיזמון סולו, הם כולם רצו להשתתף בפזמון המיוחד הזה,ומן הסתם היו בינהם מי שחשבו שלהם מסיבות של וותק ויוקרה "מגיע" הרבה יותר לשיר כסולו את הפזמון החשוב ביותר של התוכנית. .
מה קרה כתוצאה מהמרד שנוי במחלוקת .
.לפי גירסת יאיר רוזנבלום הוא בתגובה פרש מרצונו בזעם מהכנת התוכנית בגלל תמיכתו הנמרצת בגידי גוב כזמר סולו ,
לפי גירסה אחרת הוא "התפוטר" מן הלהקה וגידי גוב היה בכלל אחד מראשי המורדים כנגד רוזנבלום . וישנן גם גירסאות אחרות לגבי מה שבדיוק קרה שם כנראה כמספר האנשים שהיו מעורבים ב"מרד". ..
בכל אופן מה שברור הוא שאת מקומו של רוזנבלום תפס המוזיקאי בני נגרי .

"הלהקה " הכרזה המקורית מ-1978.

כל הפרשה זכתה שבע שנים לאחר מכן  לעיבוד קולנועי בסרט "הלהקה " של אבי נשר  ( 1978) שבה ניתנת גירסה דרמטית של האירועים האלו ושם כזכור גידי גוב מגלם את ראש " המורדים " בבמאי שאותו מגלם טוביה צפיר.
אם האירועים אכן התרחשו כגירסת יאיר רוזנבלום הרי יש בכך אירוניה אכזרית שהרי לטענתו המרד נגדו התחולל משום שהוא התעקש לתמוך ולקדם את גידי גוב כנגד דעת שאר חברי הלהקה אכולי הקינאה בגוב הצעיר והבלתי ידוע.
יאיר רוזנבלום הזועם והמתוסכל נטש את להקת הנח"ל שאותה הביא לשיאים בלתי ידועים עד אז. אבל הוא נקם את נקמתו.הוא העביר את הגורם הישיר למרד כנגדו את "מסביב למדורה " לידי צוות הווי חטיבת הצנחנים ושלישת פיקוד המרכז ששרו אותו בתוכנית "אחרי לצנחנים " ב-1971 . זמרת הסולו של השיר הייתה דורית ראובני .

בכך לא תמו גילגוליו של השיר הוא הושר שוב ב1972 בידי להקת פיקוד' המרכז בתוכנית "שר מי ששר אחרון " ושוב הסולנית הייתה דורית ראובני שהיציעה להשתמש בו שוב .


הפזמון זכה להצלחה גדולה אם כי לא זכה בתואר "שיר השנה " של "קול ישראל " כפי שהיגיע לו ,בתואר זה זכה באותה השנה פזמון אחר של הלהקה מאותה התוכנית ועם אותה הסולנית דורית ראובני "היום היום ". "מסביב למדורה" היגיע רק למקום השלישי במצעד הפזמונים …

תמונה של יצחק שדה מייסד הפלמ"ח עם יגאל אלון ומשה דיין .מופיעה בקליפ של "מסביב למדורה".

הקליפ הטלוויזיוני של הפזמון הוא אחד המרשימים ביותר אי פעם,  בוודאי הקליפ הטוב ביותר שנעשה לפזמון כל שהוא של להקה צבאית  ואין אף קליפ אחר שאפילו מתחיל להתקרב אליו באיכויותיו..

זהו קולאז' של תמונות קלאסיות של הפלמ"ח שנפתח בתמונה מהממת של להקת פיקוד המרכז בדמות אנשי פלמ"ח שלושים שנה קודם לכן ומעצים את התחושה שהמדובר בשיר אגדי על אירגון מיתי.

וכשאנו רואים את הקליפ של הפזמון שומעים אותו שוב היום אין מנוס מהמחשבה שזהו אחד הפזמונים המיתיים פשוטו כמשמעו המרשימים ביותר של התרבות הישראלית ,והסרט שנוצר על פי האירועים הדרמטיים שליוו את העלאתו על הבמה "הלהקה " גם הוא היום אחד הסרטים המיתיים המרשימים ביותר של התרבות הישראלית בתארו חיי להקה צבאית ולא לשווא הועלה בגילגול חדש על הבמה כמחזמר.
תהליך המיתיזציה עבד כאן שעות נוספות.
אבל עלי להודות הייתי מעוניין לשמוע יום אחד גם את גידי גוב שר את הפזמון שאותו היה אמור לשיר במקור וכתוצאה מכך פרץ המרד המתועד ביותר בתולדות יחידה צבאית של צה"ל.

ראו גם

מסביב למדורה -הקליפ

דן מירון על מסביב המדורה

נתן אלתרמן והפלמ"ח

יאיר רוזנבלום ולהקת הנח"ל

חלק ב'

דני סנדרסון מתאר את פרשת המרד בלהקת הנח"ל

האתר של דורית ראובני זמרת "מסביב למדורה "

דורית ראובני בויקיפדיה

דורית ראובני במומה

פלמ"ח בויקיפדיה

הלהקה של אבי נשר

יאיר רוזנבלום

נתן אלתרמן בויקיפדיה
עוד על נתן אלתרמן

פורום מוזיקה עברית בתפוז

וראו גם עוד פזמון מלחמתי מפורסם

גבעת התחמושת

מציאות זה טוב ,הולודק זה רע : מציאות וירטואלית ב"מסע בין כוכבים".

לרגל הקרנתו של סרט חדש בסדרת המדע הבדיוני הגדולה מכולן "מסע בין כוכבים " סרט החוזר לחייהם של גיבורי הסדרה המקורית כאנשים צעירים בתחילת הדרך שלהם ,  הרי אני פותח פרויקט חדש באתר:

 פירסום של כמה מאמרים הקשורים בסדרה, פרויקט שיגיע לשיאו בפירסום בשלבים של

 עבודת התזה שלי מהתואר השני שעסקה

בגילגוליה של סדרת "מסע בין כוכבים " במדיום המודפס .

והפעם מאמר על היחס המשתנה והאמביולנטי מאוד לנושא "המציאות הוירטואלית "

בסדרות השונות של מסע בין כוכבים. 

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של כל הסדרות החדשות של מסע בין כוכבים שמבדילות בינהם ובין הסדרה המקורית משנות ה-60 , הוא מכשיר ה"הולודק" . אותו מכשיר שבאמצעותו יכול חבר צוות בספינה ( או בתחנת חלל ) ליצור כל סביבה מלאכותית שירצה עם שיחזור מושלם של כל תקופה היסטורית ,  ימי הביניים , המערב הפרוע , שנות ה-30 בשיקאגו או שנות ה-50 בלאס ווגאס וכו' וכו' כאשר כל שמגביל אותו זה דמיונו הפרוע או הפחד שבהולודק יקרה אחת מאותן תקלות אינסופיות שעלולות לכלוא בתוכו את המשתמש או לגרום לסימולציות לפתח תודעה עצמית ולגלות שהן סימולציות וכו' וכו'.
בסידרה המקורית משנות ה-60 טכנולוגיה כזאת לא הייתה בנמצא אם כי לאמיתו של דבר ג'ין רודנדברי המפיק חשב על הרעיון עוד בשנות ה-60 ותיכנן להכניס משהו מעין זה לחדר "הבידור" של הצוות המקורי , דבר שלא יצא לפועל מחוסר תקציב.


אבל בשנות ה-70 בסדרה המצויירת של מסע בין כוכבים שבה לא היו כל בעיות תקציב לגבי שום דבר ( חוץ מלגבי אנימציה ברמה סבירה ) הוצגה טכנולוגיה מעין "הולודקית " בפרק בשם PRACTICAL JOKER
שבו אינטליגנציה זרה משתלטת על מחשב האנטרפרייז וגורמת לו לשבש את הפעילות של מחלקות שונות על הספינה כולל בחדר הבידור ששם אנו מגלים כמה מאנשי הצוות שנמצאים בפעם הראשונה ( והאחרונה ) בסביבה וירטואלית מסוג זו שאנשי הדור הבא נמצאים בה לעיתים כה קרובות, והמחשב משבש את פעולתה כפי שקורה בסיפורים כה רבים של הדור הבא וויאג'ר ו"חלל עמוק 9 .
אבל זהו יוצא דופן שאינו מעיד על הכלל ואל יהי הדבר קל בעינכם שכן אי השימוש במציאות הוירטואלית מראה על הבדלים פילוסופיים ותרבותיים משמעותיים ביותר בין הדור של הסדרה המקורית ובין ה"דור הבא".

אשליות זה רע

מציאות וירטואלית מופיעה כבר בפרק הפיילוט הראשון של "מסע בין כוכבים "הכלוב " שנעשה ב-1964 עם צוות שונה מהצוות המוכר לנו פרט למר ספוק . למי שאינו זוכר: העלילה עוסקת בנחיתה של אנשי צוות האנטרפרייז בראשות קפטין פיק וסגניתו "מספר 1 " בכוכב הלכת טאלוס 4 . שם מתברר שהתושבים שולטים בטכנולוגיה שאין בינה ובין ההולודק המוכר לנו כל הבדל . הם לוכדים את הקפטין ומכריחים אותו לחיות במציאויות וירטואליות שונות שאי אפשר להבדיל בינהם ובין המציאות ה"אמיתית" בנסיון לשבור את רוחו של הקפטין ו"לאלף" אתו כדי שיחייה באושר עם אישה שנמצאת בכוכב . אך הקפטין מתגלה כבלתי ניתן לשבירה ומצליח להשתחרר לבסוף.

בדיאבד אנו מגלים שלטאלוסיאנים הייתה פעם תרבות מפותחת ביותר שאף יצאה לחלל וחקרה את הכוכבים. אך לאחר שגילו את טכנולוגיית "האשליות" שלהם העדיפו לחיות יותר ויותר בתוך האשליה עד שתרבותם התנוונה לחלוטין, והם אף שכחו כיצד יש לטפל במכונות המתוחכמות של העבר , וכעת הם עומדים על סף הגוויעה הסופית . . קפטין פיק עוזב את כוכב הלכת כשהוא מזועזע ממה שקרה לטאלוסיאנים שנתנו לטכנולוגיה המוזרה הזאת להשתלט עליהם.


הפילוט הזה נעשה מחדש כסיפור של הצוות "הרגיל " של מסע בין כוכבים בפרק בשם THE Menagerie  שבו הוצג הסיפור החדש במסגרת סיפור על חטיפתו של קפטין פיק שהוא כעת שבר כלי נכה ואילם בידי ספוק על מנת להחזיר אותו לטאלוס 4 . טאלוס 4 כמסתבר הוא עכשיו העולם היחיד בכל היקום הידוע שעצם הטיסה אליו עונשה מוות בידי הפדרציה ! בכל זאת ספוק שובר את החוקים ומביא את פיק בחזרה לטאלוס 4 שם יוכל לחיות חיים של אשליה שיהיו טובים יותר מחייו העלובים הנוכחיים .
נשאלת השאלה מדוע הטילה הפדרציה עונש דרקוני כל כך כנגד הטיסה לטאלוס 4 ? איזה אסון כבר יצמח אם אנשים יבקרו אצל אותה תרבות גוועת ? התשובה שאיננה נאמרת במפורש בפרק אבל היא ברורה מאליה הוא פחדה של הפדראציה שבני האדם ( ושאר גזעי הפדרציה ) ילמדו את הטכנולוגיה הטלוסיאנית של המציאות הוירטואלית ואז עלולים לשקוע בתוכה כפי שקרה לטאלוסיאנים ולהתנוון בסופו של דבר .
משהו מעין זה אנו שומעים בדברי הנציג הטאלוסיאני לקפטין קירק בסוף הפרק כאשר הוא אומר לקירק שלפיק יש את החיים שלו ( חיים של אשליה מוחלטת עם נערה יפיפייה שבמציאות היא אשליה של זקנה מכוערת) ולקירק יש את החיים האמיתיים של הפעילות בלתי פוסקת , חיים שהם עדיפים . המסר היה
ברור: עדיף חיים מציאותיים ופעילים אם גם לא כל כך טובים אך שיוצרים התפתחות בלתי פוסקת על
חיים מושלמים ואידיאליים שכל כולם אשליה ורק מביאים לניוון ושקיעה . ניתן לאמר שמסר זה היה אחד המסרים העיקריים של הסדרה המקורית .

קובץ:Star trek 7.jpg
משום כך אני לפחות מצאתי את גורלו של קפטין קירק בסרט הקולנוע השביעי בסדרה "דורות " טראגי במיוחד . שכן נגזר עליו  שם לחקות את קפטין פיק ולחיות במשך עשרות שנים ב"גן העדן " של ה"נקסוס " שכל כולו אשליה. יש שיאמרו שהיה זה רק סיום מתאים לקריירה המפוארת של קירק אני מצאתי את זה מחליא ומתסכל ממש ועומד כול כולו כנגד הפילוסופיה של קפטין קירק כפי שבוטאה שוב ושוב במהלך הסדרה המקורית שעדיפה עשייה ויצירה על פני ישיבה בבטלה אם גם באושר ועושר .אלא שלא נראה שהמפיקים והתסריטאים תפסו זאת כך. ולאמיתו של דבר גורל זה משקף את כל השינוי הדרסטי שחל בסדרה לגבי השימוש במציאות וירטואלית של אשליות .

הולודק זה טוב


דומה שהפדראציה כולה עברה שינוי מחשבתי דראסטי בעניין זה שהרי אחרת איך נסביר שבתקופת הדור החדש יש הולודק בכל ספינה ובכל תחנת חלל ?
ההולודק הוא למעשה אותה הטכנולוגיה עצמה שבה השתמשו הטאלוסיאנים , ושעוררה בפדראציה פחד כה רב עד שהטילה עונש מוות כדי למנוע את האפשרות שילמדו את סודותיה .והנה כעת היא מאפשרת לה להיות זמינה למעשה לכל אחד ( וזאת למרות שכבר ידוע לה איזה סכנות נובעות מכך כפי שמראות התקלות שמתרחשות בהולודקים בכל פרק שני ,ושהיו צריכים כבר מזמן לגרום לפירוקם כמסוכנים מדי לשימוש ).
ודומה שההשלכות שמהן חששה הפדראציה במקור כבר מתחילות להיות ניכרות מכל בחינה . אנשי הדור החדש הם הרבה פחות הרפתקניים ואקטיביים מאנשי ה"דור הישן ". הם יוצאים פחות למחקרים בכוכבי לכת בלתי ידועים ( מה שמילא חלק כה נכבד מזמנם של אנשי הצוות בסדרה המקורית ) ועוסקים הרבה יותר בכוכבי לכת שידועים כבר . את רוב זמנם הפנוי הם מעדיפים לבלות" בפנים " ב"הולודק " בסביבות המלאכותיות שדמיונם יוצר על פני שהות "בחוץ" בעולמות אמיתיים . וכבר אנו רואים בפרקים  אנשי צוות " מכורים" כמו ברקלי שמתקשים לצאת מההולודק ומספרם של אלה מן הסתם ילך ויגדל ב"עתיד" של מסע בין כוכבים .
בדיוק כמו שקרה בטאלוס 4.


סביר להניח שהשינויים האלה בסדרה משקפים גם את השינויים ב"עולם האמיתי " שיוצר את "מסע בין כוכבים ". שנות ה-60 של הסדרה המקורית היו שנים אקטיביות מאוד של היציאה לחלל ולירח שבהם הסתכלו ב"עיין עקומה " על תרבות ההיפים שהעדיפו את החיים תחת השפעה של סמים על פני מציאות אקטיבית והרפתקנית .
שנות ה-80 וה-90 לעומת זאת הן שנות משחקי המחשב , והאינטרנט והמציאות הוירטואלית ההשקעות והעניין בתעשיית המחשבים ובאינטרנט הולכות וגודלות כל הזמן. יש משחקים כמו "סקנד לייף " ואחרים שמשמעותם היא קיום שלם ברשת האינטרנט  וכמובן אי אפשר להיזכר בכל תוכניות הריאליטי בנוסח "האח הגדול " בהייה מטומטמת בחייהם של אנשים אחרים וכאלו שאפילו אינם מעניינים במיוחד.
אני מניח שהשלב הבא של תוכניות הריאליטי יהיה שלב שניחזה כבר מזה עשרות שנים –בהייה בחייהם של אנשים שהם בהחלט מעניינים וחיים בסיטואציות מסוכנות ומרתקות מעין כמוהן .ובמקביל לעומת זאת יש ירידה ברורה בעניין בתוכניות החלל האמיתיות ובהרפתקאות אקטיביות לא מתוסרטות שהן בהחלט אמיתיות ודורשות יציאה לסביבות מסוכנות בחלל מתחת לים וכו'.
….. והסדרות החדשות יותר  של "מסע בין כוכבים " משקפות את השינוי הזה בפרספקטיבה בעולם האמיתי של סוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21.
אינני יכול אלא לתמוה : האם צדקה הפדרציה כאשר ניסתה לאסור ואפילו באיומי מוות את טכנולוגיית המציאות הוירטואלית של הטאלוסיאנים , מחששה למה שזה עלול לגרום לטווח הארוך?

וראו גם

הולודק בממורי אלפא " האנציקלופדיה של סטאר טראק

הולודק בויקיפדיה

מסע בין כוכבים ויקיפדיה

מסע בין כוכבים הסדרה ששינתה את פני העולם
מוסר של ישויות עליונות במסע בין כוכבים

מהארון ואל החלל החיצון

מסע בין כוכבים ואני
חוזה הריאליטי שואו