ארכיון תג: אבנר כרמלי

הלוחם הבלתי נראה :שרגא גפני ההספד הסופי

 

ביום ה-19 בינואר 2012 נפטר   ההיסטוריון הצבאי והסופר שרגא גפני הלא הוא אבנר כרמלי הלא הוא און שריג הלא הוא איתן נותב הלא הוא איתן דרור הלא הוא יגאל גולן  מי שעיצב אצל רבים מאיתנו את דמות הלוחם העברי המודרני. סדרות ספרי ילדים על מעללי המחתרות לצד כתיבת היסטוריה צבאית השתלבו בדמות המפורסמת ביותר שיצר, דנידין הילד הרואה ואינו נראה .

 ממש כמה ימים לפני פטירתו של גפני פירסמתי במגזין "יקום תרבות " כתבת ענק  בת שתי חלקים על יצירתו של גפני בשם "העברי האחרון "כתבה זאת הייתה מבוססת על מאמר קודם שפירסמתי עליו בספר "מטרזן ועד זבנג". הוא נפטר זמן קצר לאחר פרסומה.

לאחר פטירתו של גפני מצאתי את עצמי מבוקש בידי כלי התקשורת בתור המומחה הראשון במעלה  לגביו.  התבקשתי לדבר עליו  על  בתוכנית  "לונדון וקירשנבאום " של ערוץ 10,אולם הופעה זאת בוטלה אולי משום שירון לונדון כעס על ראיון שפירסמתי  עימו על הקשר שלו לירון זהבי מחסמבה ממש כמה ימים קודם לכן.

 במקום זה הופעתי בתוכנית המקבילה בערוץ 1 באותה השעה בדיוק "הערב עם גאולה אבן "שאנשיה פנו אלי חצי שעה בדיוק לאחר פנייתם המקורית של אנשי "לונדון וקירשנבאום " באותו העניין. התפעלתי מאוד מהידענות לגבי גפני שאבן הפגינה בראיון.

 כן התראיינתי עליו לרדיו  תוכנית של דורון נשר ( שחשף שהוא כיכב בעיבוד קולנוע של סיפור של גפני "הקרב על מבצר ויליאמס" ) ביחד עם עטרה אופק בתו של מבקרו  הגדול של גפני הסופר אוריאל אופק . .בדיון דנתי בהשפעה של אירגון ל"חי האמיתי ומפקדו האמיתי יצחק שמיר  לימים ראש ממשלת ישראל על אירגון" הימאים הבדיוני של גפני ועל מפקדו אברהם אבידן .ועטרה אופק סיפרה על היחסים לא בדיוק סימפטיים בין אביה ובין גפני.

 התראיינתי לכתבה ביקורתית על גפני של העיתון "הארץ " מאת תמר רותם

 פרט לכך פירסמתי מאמר על גפני באתר מאקו של ערוץ 2 ומאמר הספד בעיתון "מקור ראשון ".והייתי אמור לפרסם מאמר הספר נוסף ושונה מאוד בעיתון "מעריב " אך זה לא יצא לפועל מאחר שהעורכים שם התחלפו…

גפני זכה גם להספדים של אנשים אחרים ובהם מבקרת הספרות אריאנה מלמד וחתן פרס ספיר חגי ליניק. הוא הסופר האחד והיחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שזכה להספדים במדורי הספורט השונים .

בתערוכת תולדות הכדורגל  הישראלי שנפתחה בחודש מרץ   במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב יש ספרים שתרמתי לתערוכה מסדרת ה"ספורטאים הצעירים" של גפני. הסופר עצמו למרבית הצער לא זכה לראות את התערוכה.

עד כמה הוא היה מתלהב מהתערוכה? זאת באמת שאלה.  האמת המרה היא שגפני  בכלל לא חיבב כדורגל והעדיף כספורט את השחייה . הכדורגל עניין אותו רק כנושא לסיפורי הרפתקאות פטריוטיים אבל הוא בלשון המעטה קיצונית  מעולם לא התלהב מהשיגי שחקניו  ומהתנהגותם והתנהגות מעריציהם  במציאות הלא בדיונית . .

שרגא גפני זכה לכמות עצומה ניתן לאמר מפתיעה של תשומת לב לאחר המוות לאיש שהיה סופר ילדים שנוי מאוד  במחלוקת ובהחלט לא מוערך בידי הממסד הספרותי

.אז לאחר כל זה הנה ההספד הסופי  שלי  על שרגא גפני וגם כמה מילים על הקשרים שהיו לי  איתו .

ההספד הסופי

 

 שרגא גפני  אחד מסופרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל, וגם אחד הסופרים השנויים ביותר במחלוקת, נפטר. ייתכן ורבים לא מכירים את הספרים שכתב תחת שמו האמיתי, אבל סביר מאוד שיתמלאו בצמרמורת של הנאה כשייזכרו בספריו הכוללים את 'הספורטאים הצעירים', 'הימאים' או 'הבלשים הצעירים' (אבנר כרמלי), 'דנידין הרואה ואינו נראה' (און שריג), סדרת ספרים על מבצע אנטבה (איתן דרור), וגם ספרים אחרים שנכתבו תחת השם יגאל גולן וכינויים נוספים. שמות העט של גפני, אגב, מלאים במקבילות ורמזים לשמו האמיתי של המחבר.

שרגא גפני, האיש בעל השמות הרבים, נולד בשנת 1926 בתל-אביב. כשהיה בן 14 הצטרף ללח"י; "בארצי שלי", כך אמר, "לא יאמר לי זר, לא בריטי ולא אחר, מה עליי לעשות". בלח"י חונך גפני לראשונה לשאיפות וערכים לאומיים שבבית הספר ובתנועת הנוער לא דובר עליהם. בלח"י למד לראשונה שמטרת היהודים בישראל היא לשחרר את המולדת מעול הזרים ולהשיב את גדולתה כארץ התנ"ך והנביאים – הארץ העברית.

שרגא גפני

לאחר שהתגייס לחטיבת 'גבעתי' שם שירת כסמל חבלה, פגש את יוסף ועדיה, מאנשי תנועת ה'עברים הצעירים' (ה'כנענים') של המשורר אוריאל הלפרין (יונתן רטוש), וועדיה קישר בין גפני לבין חברי התנועה. גפני זיהה דמיון בין הרעיונות של הלפרין לבין אלו בהם דגל בלח"י, והצטרף לתנועה. לצד אנשים כעמוס קינן ובועז עברון (שגם היו אנשי לח"י לשעבר), הוא נחשב לאיש המשמרת הצעירה של התנועה.

אט-אט החלו להתגלות הבדלים אידיאולוגיים ברורים בין גפני לבין הלפרין וחסידיו. הוא קיבל את חזונו של הלפרין על הצורך במהפכה עברית וביצירת עם חדש שיהיה בגדר תחייתו של העם העברי הקדום; הוא הסכים עם ניתוק הלאום מהדת, בהיפרדות מיהודי הגולה ובהתמזגות עם הערבים תושבי הארץ לאומה עברית אחת; מנגד, גפני דחה את הגישה שקראה להחיות את התרבות העברית הקדומה על כל מרכיביה, כולל הערצת התרבות והספרות האלילית של הכנענים. הוא טען שיש להחיות רק יסודות מובחנים מעברה של האומה העברית, כאלו שעמדו בבסיס פסגת ההישגים של העם – ובמיוחד בתקופת הנביאים, על בשורתם וחזונם.

תורתו של גפני הייתה הבסיס לכתיבתו בעשרות השנים הבאות, ובספרים אלו ביטא אידיאולוגיה שאותה כינה "עברית". הוא פרסם ברבות השנים עשרות ספרי ילדים, והיו אפילו מי שסברו שהתפיסות הימניות המופגנות שביטא בהם תרמו רבות לעליית הליכוד והימין בשנות ה-70.

רפול מימין ושרון משמאל

במקביל לכתיבה גפני שימש כהיסטוריון צבאי, הוא עבד בענף ההיסטוריה הצה"לי, פרסם ותרגם מאמרים רבים בנושא ההיסטוריה צבאית בעולם ובצה"ל. "הייתי היסטוריון צבאי מהרגע שהחזקתי עט ביד, וכבר בגיל תשע ייסדתי עיתון בו תיעדתי את הנעשה בשכונה במלחמות הכדורגל", סיפר לי גפני. "במלחמת העצמאות הייתי חייל ב'גבעתי' וכתבתי בעלון שפרסמתי את קורות הגדוד כסופר שהכול בוער באש עצמותיו. בגמר מלחמת העצמאות יחידת ההיסטוריה של צה"ל חיפשה אנשים שאוהבים היסטוריה צבאית כדי שיעבדו אצלה, והם שלחו מכתב חקירה בעניין הכתבה. הייתי מעוניין בתפקיד אבל הייתי מפקד בגדוד, ומפקדי יונה וולך לא רצה לוותר עליי. לאחר מכן העבירו אותי לתפקיד אחר, ורק אז הוא הציע אותי. אסא הגלילי נשלח לראיין אותי, ולאחר שקראו את מה שכתבתי בעלון, יחידת ההיסטוריה חטפה אותי. הייתי שם משנות ה-50, איש כתב העת 'מערכות' וכתבתי על פרשיות צבאיות רבות. במלחמת ששת הימים העבירו אותי למחלקת ההיסטוריה הצבאית, והמשכתי לשרת שם עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

"למדתי מההיסטוריון הצבאי, הגנרל סמואל מרשל, שאחרי הקרב אנשים זוכרים שמונים אחוז מהקרב, שבוע אחרי הקרב ארבעים אחוז, וחודש אחרי ארבעים אחוז ממה שהיה וארבעים אחוז ממה שהיו רוצים שיהיה. לכן יש לחקור אחרי הקרב כל פרט וכל חייל, ולשלב הכול בתשבץ ענק של תיאור פרטי הקרב". 

המחקר הידוע ביותר של גפני על ההיסטוריה הצבאית הוא התיאור המפורט של קרב המיתלה בזמן מבצע סיני ב-1956. המחקר הופיע כגיליון שלם של 'מערכות' ב-1960,הגיליון היחיד שהוקדש כולו למאמר אחד, על קרב אחד בלבד.

 

"קרב המיתלה היה חשוב כי בו שברנו את הצבא המצרי", התייחס בפניי גפני למאמר. "המצרים ביצרו את המיתלה עם ביצורים שנחשבו לא חדירים; אמנם שילמנו מחיר כבד אך המקום נכבש, הציר לתעלה נפתח ותוכנית המלחמה הוגשמה. בלי קרב המיתלה כל המבצע היה נכשל. את תיאור הקרב כתבתי עם רפול (רפאל איתן, מפקד גדוד 890 של הצנחנים באותה עת – א"א) מימיני ושרון (אריאל שרון, מח"ט הצנחנים באותה עת – א"א) משמאלי; הם נתנו לי כל מה שרציתי – כל פרט מידע, ולו הקטן ביותר".

 אלי : זאת יצירת ההיסטוריה הצבאית החשובה ביותר שלך?

" החוברת על קרב המיתלה היא באמת הבולטת מכולם, ולמרות שכולה עובדות ואמת – יש בה גם יסודות ספרותיים רבים ולא רק אווירה מקצועית", אומר גפני. "תרגמו אותה לשפות אחרות, ולמדו ממנה בקורסי פיקוד ומטה. היא גם זכתה לתגובות בעיתונות האזרחית, ובעקבות תיאור הקרב שם חיים גורי כתב ב'דבר' שהוא רואה למול עיניו מיתוס יווני קדום".

 אלי : היום ההיסטוריונים טוענים שהקרב היה מיותר ושהקורבנות בו מתו לשווא.
" גפני : הם לא מתו לשווא, הם מתו בשביל מטרה חשובה. הם הראו לאויב שהחייל העברי אינו נסוג גם במצבים הקשים ביותר, ושיש לפחד מהחייל העברי. לעצם תדמית גבורה הזו יש חשיבות עצומה במאבק הפסיכולוגי מול האויב",
"זאת הייתה הצלחה במחיר יקר, אך היא הייתה אחת ההצלחות הגדולות של חיל הרגלים העברי דאז. צריך להבין שקרב המיתלה הוא הקרב הכי חשוב במורשת העברית, ובו הגיעה לשיאה ההגשמה העצמית, הייעוד והשאיפה של הלוחם העברי להגיע לגרון האויב ולמלוק אותו."לדעתי זה פשע שלא מצרפים את תיאור הקרב הזה לספרי קריאת החובה של תלמידי תיכון. ראוי שיהיה זה פרק נוסף על מורשת הגבורה העברית". 

דנידין נגד אחמדיניג'אד

גפני עסק רבות גם בהיסטוריה צבאית של ימי קדם, ובין השאר פרסם מחקר שבו טען שמצא הוכחות לייחוסו של בר-כוכבא כצאצא של בית דוד. אך גם כשעסק בהיסטוריה הצבאית, לא זנח את עיסוקו העיקרי – כתיבה לילדים. גפני המשיך להנחיל את משנתו בספרי הילדים שכתב, ופעמים רבות מסווה של סיפור מרתק או מבדח נועד להעביר לילדים את השקפותיו.

"השפעתה של ספרות על ילדים היא בעלת משקל אדיר בעיצוב אופיו של הילד, גיבוש ערכיו והשקפת עולמו", הסביר גפני את ה'אני מאמין' שלו לפרופ' אדיר כהן. "המפגשים הראשוניים של הילד עם עלילות ספרותיות מעצבים אותו ומכוונים אותו במידה רבה למערכת חיים שהסופר חפץ בה. לעניות דעתי, על הכותב לדעת זאת ולראות את מקצועו כשליחות ולא כמשלוח יד. עליו להיות מוכן להתייצב מאחורי הדברים שהוא כותב לילדים, להחזיק בערכים ובהשקפת עולם מגובשות. ספרות ההרפתקאות היא הסוכרייה המתוקה שבתוכה אתה טומן את הערכים שאתה שואף להחדיר בקורא שלך; כל ילד אוהב הרפתקאות ונמשך אליהן, ולכן דרך הספר ניתן להחדיר בילד ערכים בצורה ישירה".

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

כנראה שהסדרה המפורסמת ביותר אותה גפני חיבר הייתה 'דנידין הרואה ואינו נראה', וגיבורהּ הפך לאייקון אמיתי של התרבות הישראלית. בסדרה פורסמו 29 ספרים על עלילות ילד ששתה משקה סגול והפך כך לרואה ואינו נראה. באמצעות כוחותיו המיוחדים, דנידין הופך לסוכן חשאי של ישראל ומסייע לביטחונה של המדינה.

במהלך הסדרה התמודד דנידין עם חיילים מצרים בזמן מלחמת ששת הימים, נלחם בחיילים סורים לאחר מלחמת יום הכיפורים ופעל מול טרוריסטים פלשתינים חוטפי מטוסים; בנוסף הוא גם התמודד באופן אישי עם שליטים שונים של העולם הערבי, מנאצר ועוזריו, דרך חוסיין מלך ירדן שבמהלך ששת הימים דנידין שיבש את שידורי הרדיו שלו וגרם לו לשדר נאום פרו-ישראלי המכיר בזכותם של ישראל והיהודים, וכלה ברודן העיראקי סדאם חוסיין שממנו מנע להטיל פצצת אטום על ישראל; דנידין הציל את הנשיא האמריקני ביל קלינטון מחייזרים מרושעים, ובסיפור קצר שפורסם רק בעיתונות עזר לאהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, לחסל את חמאס;

הספר האחרון בסדרה, שאותו גפני תכנן בשנה האחרונה לפני מותו, היה אמור לעסוק במאבקו של דנידין בנשיא איראן אחמדיניג'אד. גפני לא הספיק להשלים את הספר בשל מחלתו.

אילו היה כותב רק את דנידין, דיינו; אבל גפני התפרסם גם הודות לסדרות אחרות, ותחת שמו האמיתי פרסם את סדרת 'עולם התנ"ך לילד' שבה סיפר מחדש את סיפורי הספר האהוב עליו, התנ"ך, במה שנראה בעיניו כ"אפוס לאומי עברי". לצד ההצלחה ספגה הסדרה גם ביקורת קשה על גישתה ה"לאומנית-פרימיטיבית כלפי 'עממי הארץ' הכנענים", אך היא גרמה לילדים חילוניים רבים להתעניין בתנ"ך.

סדרה מפורסמת הרבה יותר הייתה 'הספורטאים הצעירים', סדרה בת 16 ספרים על קבוצת כדורגלנים שמביאים לזכייתה של ישראל באליפות העולם בכדורגל. גפני הסביר שכתב את הסדרה כמחאה על ההישגים העלובים של ישראל בכדורגל, אך למרבית הצער לא נראה שרמתו של הכדורגל הישראלי השתפרה בהרבה כתוצאה מספרי סדרה זאת. הסדרה תיכלל בין אוסף המוצגים שמתכנן מוזיאון ישראל להציב בתערוכה שתעסוק בתולדות הכדורגל הישראלי ותיפתח בקרוב.

"פגשתי אותו לראשונה ב-1960, ומאז הפכתי לצייר הקבוע שלו", מספר עליו אריה מוסקוביץ', שאייר את 'הספורטאים הצעירים' ואת 'דנידין'. "אחת הסיבות שעבדנו כל כך הרבה וכל כך טוב ביחד היא שהייתי צייר של צה"ל, וציירתי סמלים צבאיים שונים. בשבילו, כל העניין של ציור נכון ומדויק היה חשוב מאוד – הוא היה לוקח אותי למשחקי כדורגל רק כדי שאדע לתאר בצורה מדויקת ככל האפשר את השחקנים בעת המשחק. גפני היה מספר לי את הציור בעל פה כי פחד שלא יהיה לי זמן לקרוא את הספר, והוא היה קובע איזה סצנות עליי לצייר".

אלי : היו לך בעיות בציורים של ספריו?

מ.אריה :"הייתה לי בעיה קשה לצייר את דנידין", אומר מוסקוביץ'. "איך תצייר אדם בלתי נראה כך שהקורא כן יראה אותו? אבל אני חושב שאיכשהו התגברתי על כך ויצרתי בלתי נראה שהוא ברור לעין".

 אלי :היו מבקרים רבים שהתנגדו לתיאור הערבים בספריו של גפני ולציורים בהם הערבים מוצגים כמרושעים וכטיפשים. האם זאת הייתה הכוונה?

"גפני בהחלט חשב שערביי המזרח התיכון הם מרושעים", מסביר מוסקוביץ', "לתפיסתו, הם רוצים להשמיד את מי שאינו מתאסלם, והוא חשב שהם טיפשים משום שהם פועלים בכיוון זה. הציורים אכן שיקפו את תפיסתו זאת".

סדרה נוספת שכתב גפני היא 'הימאים', סדרה על עלילות קבוצת מחתרת דמוית לח"י שלראשונה בספרות הילדים העברית הציגה את לוחמי המחתרות במאבקם בערבים ובבריטים באור חיובי – ועוד בשיא תקופת השלטון של מפא"י. לאכזבתם של חובבי הספר, העלילה נקטעה בשיא המתח – ברגע בו הימאים עמדו להתנקש בחייו של הרודן הנאצי היטלר – ולא ידוע אם היטלר היה ניצל מניסיון ההתנקשות.

סדרה פחות ידועה הייתה 'הסיירת המיוחדת', שגוללה את סיפורה של יחידה צבאית ישראלית סודית בתקופה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הסדרה עוררה את מחאות העיתון הצבאי 'במחנה' בגלל שאחת הדמויות, בחורה צעירה, מצהירה שהיא אינה מוכנה לצאת עם חייל שאינו משרת ביחידה קרבית מובחרת.

לא שונא ערבים

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

ספריו המרובים של גפני, כמו גם תפוצתם הרחבה, לא זיכו את גפני בעושר רב. המוציא לאור מזרחי  הרוויח הרבה כסף ממכירת ספריו של גפני, ובנה ממנו וילה ענקית בסביון.  אבל גפני עצמו ראה רק מעט מאוד מהרווחים. הוא . הרוויח עליהם רק שכר סופרים (ללא תמלוגים), והיה בסכסוך גדול  עם מזרחי על הזכויות אבל הפסיד. כיום ‘דנידין' הוא סימן רשום של מזרחי עם כל המשמעויות הכלכליות של הדבר.

יחד עם זאת, הפופולריות של ספריו הייתה כה רבה, עד שבשלב מסוים ניסה אחד ממבקריו הקשים של גפני, הסופר אוריאל אופק, לשכנע את הספריות הקיבוציות לסלק את ספריו ממדפיהן, אך נכשל בכך. במאמר שפורסם ב-1970 כתבה חוה ויזל על ספריו כי "משיחות עם מחנכים, מנהלי ספריות, הורים וילדים, עולה הרושם כי אלה הם הספרים הנקראים ביותר בגיל 11-9".

נטייתו של גפני להטמיע את דרכו האידיאולוגית ספגה ביקורת רבה. העיתונאי רון מיברג, שמתנגד לדעותיו של גפני, טען ש"מגיע לו פרס על יכולת ההשפעה על דור שלם של צעירים. הוא הבין את הלך הרוחות, את הסחף לימין, את הנוסטלגיה החמושה במקלע וכתב על זה לפני כולם". מיברג אף ייחס לגפני וליצירותיו השפעה מכרעת על דור הצעירים שהעלה את הליכוד ואת הימין לשלטון, וגפני עצמו הסכים עם הערכות אלה. אחרי הכול זאת הייתה מטרתו, ושיא הצלחתו התגלם בדמעת הצנחן ליד הכותל במלחמת ששת הימים – תמונה שגפני מקשר להשפעת כתיבתו. תמיכה נוספת בדעת מיברג היא הטענה ששמה של מפלגת 'התחיה', בראשות יובל נאמן וגאולה כהן, נלקח ישירות משם קבוצה בעלת אידיאולוגיה דומה שהוצגה בסדרת 'הספורטאים הצעירים' כמה שנים לפני הקמת הרשימה הפוליטית.

הסופר והמתרגם אוריאל אופק ביקר את ספריו של גפני מכיוון אחר, ולדבריו הם אינם יכולים לתרום לחינוך של ילדי ישראל מאחר שעלילותיהם חסרות אמינות, סגנונם דל, שפתם מרושלת וגיבוריהם חסרי תכונות ייחודיות.

חלק מרכזי מהאש שכוונה נגד גפני נבעה מגישתו לערבים בספריו. פרופ' אדיר כהן ודן יהב האשימו את גפני ביצירת סטריאוטיפים שליליים ומבזים של הערבים; לשיטתם, לצד 'חסמבה', ספרים אלו עומדים בראש רשימת ספרי הילדים העבריים המציגים את בני העם הערבי בצורה עוינת. טענה דומה הושמעה על ידי הסופר הפלשתיני פאוזי אל אסמר, שמביא את ספריו של גפני בתור דוגמה מרכזית לתופעת העוינות כלפי הערבים בספרות הילדים.

Image result for ‫שרגא גפני‬‎

והוא התבסס ברשימה זאת על מאמר של הישראלי ישראל שחק ,שמצידו התבסס על רשימה עיתונאית של תמר מרוז. טענות אלו שימשו מאז לבסיס של מאמרים של  עוד אנשי שמאל  ופעילים פרו פלסטינאים בחו"ל שתקפו את ספרות הילדים הישראלית כמפיצה כביכול תעמולת שנאה כנגד הערבים. לאמיתו של דבר כל אלו מצאו מעט מאוד דוגמאות להתבסס עליהן ( ובין הדוגמאות הנוספות  שהביאו נמצאים גם ספרים  של  אותו אוריאל אופק שהוזכר למעלה ..) .הדוגמה המרכזית שלהם  ל"תעמולת שנאה אנטי ערבית " כתוצאה הייתה של שרגא גפני.שבספריו החיילים הערביים הוצגו הן כאכזריים והן כמטופשים.

למעשה, גפני היה רחוק מאוד משנאת ערבים ומגזענות. הוא סבר שהערבים שחיים במדינת ישראל הם צאצאי היהודים הקדומים, ועליהם להתמזג עמם מחדש. מצד שני, גפני החשיב את ערביי המזרח התיכון כאומה ששואפת להשמיד את כל מי שיסרב לקבל על עצמו את האסלאם, ולא האמין כלל באפשרות של שלום ארוך טווח בין מוסלמים ולא-מוסלמים. בסדרה 'ידידות ומאבק', אותה פרסם תחת השם איתן דרור, קרא גפני ל"ברית מיעוטים" של תושבי המזרח התיכון שתכלול את הנוצרים, העלאווים, הדרוזים והיהודים, שיתאחדו כנגד האסלאם הג'נוסיידי.

דומה שהמבקרים הודו שגפני אכן השיג את כוונתו המוצהרת – עיצוב תפיסת עולמם של הקוראים – ומיברג אפילו כתב עליו: "במשחק על גביע המדינה לראיית הנולד ולחינוך יוצר, אבנר כרמלי 2, מדינת ישראל 0. גם הרעים, אלה שרוצים לעצור אותו, אינם יכולים לו. הנבחרת שהם מציבים מולו, הסגל הלאומי שלהם, אינו חדור באותה תחושת שליחות עמוקה, מחויבות ומסירות למטרה. אז מה אנחנו יכולים להתלונן על כך שכרמלי משחית את ערכי הילדים? אין דרך אפקטיבית להילחם בדמיונו ובכושר הייצור של כרמלי, ומאה ומשהו הספרים שלו מכסים את שוק ספרות הילדים כמו שמיכה עבה".

בשנים האחרונות לחייו ניסה גפני לעשות נפשות לתפיסה חדשה שפיתח, ואותה כינה 'השיטה השוויונית-מחזורית'. לדעתו, האידיאל שקידמו חוקי התורה בקרב עם ישראל בימי קדם היה לחלק מחדש ולהשיב את אדמות האבות לבניהם אחת לחמישים שנה, ובכך ביקשה התורה לייסד שיטה שתשמור על צדק ושוויון חברתי. גפני האמין שעל ישראל המודרנית לחזור לשיטה זו על מנת ליצור דרך חיים צודקת יותר, ולכן עבד על ספר למבוגרים שיציג את עיקרי השיטה וקיווה שפרסומו "יזעזע את אמות הספים". גפני ניסה לשכנע גם מנהיגים ופעילים פוליטים שונים בחזונו, אך איש לא גילה ברעיונותיו יותר מעִניין מועט. גפני לא ויתר והמשיך לכתוב ספרי ילדים בהם עסק מדי פעם בתיאור דרך החיים השוויונית-מחזורית, בתקווה שהילדים שיקראו אותם ישתכנעו בעקרונות השיטה בעתיד ויממשו אותה, וכך ישראל תיהפך למרכז של צדק ומוסר.

לאחר הביקורת עליו ולאור דעותיו, האם ניתן לקבוע שגפני היה סופר ילדים 'מוצלח'? מבחינה ספרותית, התשובה היא ככל הנראה שלילית; אבל אין ספק שספריו העניקו שעות רבות של הנאה לקוראיהם הרבים, והותירו להם משהו לחשוב עליו גם לאחר סיום הקריאה.

שרגא גפני ואני

כאשר אני הייתי ילד גפני היה אחד הסופרים החביבים עלי. יש לו תפקיד מרכזי בכך שהתנ"ך הוא אחד הספרים האהובים עלי הודות לסדרה שלו "עולם התנ"ך לילד

.

אני עצמי מעדיף על פני כל הסדרות של גפני סדרה  שאותה פרסם בשנות החמישים שהיום היא פחות ידועה אבל לדעתי היא גדושת ההמצאות ומשעשעת מכל "הבלשים הצעירים"  סדרה שגיבוריה אלי פנחס חנה ושוש יוצאים למשימות שונות בישראל באפריקה בחלל  ופוגשים דמויות כמו מנהיג מצרים נאצר הקומיקאי דני קי איש הג'ונגל טרזן ואחרים וכו' בסדרה שהיא פארודיה  על יצירות ורעיונות שונות שהיו נפוצים בישראל  בעולם הספרות והאמנות בשנות החמישים. גפני מעולם לא חזר לשיא של סדרה זאת.

היכרתי אותו בראשית שנות האלפיים כאשר כתבתי עליו עבודה סמינריונית עבור המחלקה לחקר  התרבות באונ' תל אביב. גפני בשלב זה כבר לא ראה את עצמו רק כסופר כפי שראה את עצמו בשנות החמישים אלא כאידיאולוג השואף להביא לטרנספורמציה בחיי החברה והמדינה בישראל דרך ספריו.

הוא לא באמת הצליח בכך. אבל הסתפק בחוסר ברירה באהבה שלה זכו ספריו ובראשם ספרי דנידין. אל ההתקפות אליו כסופר שמשחית את הנוער והופך אותו לימני התייחס כאותות כבוד העויינות כלפיו הייתה אמיתית  בראשית העשור הקודם  היצעתי לאגודה הישראלית  למדע בדיוני לבחור  בגפני כאורח כבוד באחד הכנסים שלה בגלל תרומתו הגדולה מאוד לדעתי לספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני הישראלי.גפני הרי יצר את דמות המדע הבדיוני  הישראלית הקלאסית  מכל דנידין הרואה ואינו נראה. נציגי האגודה סירבו בתוקף .כפי שהתברר לי ממגוון של שיקולים ובהם העובדה שגפני הוא דמות שנוייה במחלוקת מבחינה פוליטית וגם מכיוון שהתקשו לראות בסדרה על הילד הבלתי נראה הנלחם באויבינו סדרת "פנטזיה "אמיתית ".

גפני לא הוזמן מעולם לשום כנס.אולם  הסופר הישראלי היושב באנגליה לביא תדהר שמע ממני על הפרשה וכתב סיפור באנגלית בשם

 THE MASTER שהוא מעין סיפור היסטוריה חלופית על הסופר "שאול כנען " המבקר בכנס מדע בדיוני ישראלי ומנסה להתמודד במהלכו עם ההבדלים בין  החברה הישראלית העכשווית  ובין גיבורי התרבות

 שאול כנען אינו אלא שרגא גפני והסיפור של תדהר  הוא בעיני מחווה אולטימטיבית לחייו וליצירתו של אחד מסופרי הילדים הישראליים הבולטים ביותר לטוב ולרע לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.

הסיפור של לביא תדהר נמצא באתר זה ברשת

http://www.strangehorizons.com/2007/20071008/master-f.shtml

 

שרגא גפני .צילם עודד קרני

ראו גם

שרגא גפני בויקיפדיה

מאמרי הספד על גפני

נפטר הסופר שרגא גפני

מיה סלע מודיעה על פטירתו של גפני

האבא של דנידין נפטר בגיל 85, באתר רשת

אלי אשד, שרגא גפני, הרואה ואינו נראה, באתר mako מאקו, 22 בינואר 2012.

העברי האחרוןהחלק הראשון

העברי האחרון החלק השני

תערוכת תולדות הכדורגל הישראלי

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב נפתחת  השבוע תערוכת תולדות הכדורגל בישראל .

ובתערוכה ישנם בין תמונות שונות מתולדות הכדורגל הישראלי גם ספרים מסדרת "הספורטאים הצעירים "  של "אבנר כרמלי ( שרגא גפני שנפטר לפני כמה שבועות ) שתרמתי להם  ושיוצגו בתערוכה.

האמת ?איני חובב גדול של כדורגל ,ואמת נוספת גם שרגא גפני לא היה חובב גדול של כדורגל. זה היה עבורו נושא טוב לכתיבת סיפורי הרפתקאותפטריוטיים  ותו לא.

הוא בכלל העדיף שחיה….

אבל עדיין הוא הסופר היחיד אי פעם שזכה להספדים בעמודי הספורט.ומן הסתם לא יהיה אחד נוסף בעתיד

הפתיחה הרשמית תהיה היום במוזיאון ארץ ישראל  והזמנתי אליה כאורחי את הצייר מ.אריה המאייר של "הספורטאים הצעירים " וגדול ציירי משחקי הכדורגל של ישראל .

נזכיר שאצלי בבית ישנה תמונה שהיא אחת מהראשונות של קבוצת כדורגל ארץ ישראלית של תלמיי ישיבה משנת תרע"ג ( 1912 או 1913 ) שאחד מחבריה הוא דודו של אבי יעקב לנדא. יום יבוא ואכתוב עליה ביתר פירוט. אותה קבוצה התמודדה לימים עם קבוצת כדורגל תורכית שבה שיחק לא אחר מאשר מוסטפה כאמל לימים אתתורק מייסדה של תורכיה המודרנית.

ראו על התערוכה

וראו גם על גיבור ספורט של ישראל שעסק גם בכדורגל

 

 

שרגא גפני -האיש בעל אלף השמות

כשהייתי ילד אחד מהסופרים החביבים עלי ביותר היה שרגא גפני. עוד סופרים חביבים עלי היו אבנר כרמלי  מחבר סדרות כמו "הבלשים הצעירים " ( שמי שמכיר אותי יודע שאני מושפע ממנה מאוד ) הימאים והספורטאים הצעירים ואון שריג מחבר סיפורי דנידין הילד הרואה ואינו נראה. לימים גיליתי שכל השמות האלו וגם אחרים הם רק שמות בדויים של שרגא  גפני.

לימים גיליתי שבספריו השונים של גפני ינמצאת מוסווית אידיאולוגיה מיוחדת במינה שהיא בגדר ואריאציה של האידיאולוגיה "הכנענית " של יונתן רטוש ואהרון אמיר.גפני הוא פלג של אדם אחד מהקבוצה הקטנה הזא

לפני כמה שנים היצעתי למארגני כנס המדע הבדיוני "איקון " של האגודה הישראלית למדע בדיוני להזמין את שרגא גפני כאורח כבוד של הפסטיבל.
וזאת גם מאחר שגפני יצר את הדמות האיקונית היחידה של מדע בד'יוני מקורי "דנידין הילד הרואה ואינו נראה".
מארגני הפסטיבל מסיבותיהם השמורות עימם דחו את ההצעה
הסופר הישראלי לביא תדהר שכותב סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה באנגלית המשיך מכאן ובעקבות שיחה עימי על הפרשה ועל גפני יצר סיפור שעוסק בתיאור של מה היה קורא אילו מישהו כמו שרגא גפני היה מבקר בכנס מדע בדיוני מודרני.
הפרטים של הסופר בסיפור שונו במקצת ,וגם שמו אינו שרגא גפני אלא "שאול ". אבל זה פחות או יותר האיש בעצמו כפי שהוא מתואר בידי מישהו שאינו מכיר אותו אישית אלא מדמיין אותו על סמך קריאה ושיחות עם אנשים שמכירים את האיש..
והנה הסיפור שלצערנו קיים רק באנגלית .ראוי שמישהו יתרגם אותו לעברית :
The Master

על שרגא גפני הסופר בעל אלף השמות ראו

העברי האחרון ?:חמישים שנות סדרות של שרגא גפני  החלק הראשון

החלק השני

מהלודיטים ועד הבלוגרים: על יובל דרור

העיתונאי לענייני מחשבים מדע ואינטרנט יובל דרור פירסם לאחרונה את הספר "הפוליטיקה של הטכנולוגיה " שבו הוא רומז על חוסר שקט עצום  כלפי הכיוונים שלעברם נעה הטכנולוגיה היום .

"הטכנולוגיה היא קללה שיש לפגוע בה להשמיד אותה,להילחם בה. היא נושאת את הדי אן אי הפוליטי של מי שפיתח אותה ".
( מתוך "הפוליטיקה של הטכנולוגיה ,מאת יובל דרור , ע' 48)

עיתונאי טכנולוגיות האינטרנט יובל דרור פירסם לאחרונה בהוצאת מפה את הספר המעניין מאוד "הפוליטיקה של הטכנולוגיה " שבו הוא עוסק לא רק או לא כל כך במה שצפוי לנו בעתידנו הדיון הרגיל שמצפים ממנו לאדם בתחומו,אלא גם בשאלה הלא פחות חשובה אך שבה עוסקים בדרך כלל הרבה פחות "האם זה שווה את כל זה "?

יובל דרור

יובל דרור עצמו הוא אחד העיתונאים הנחשבים ביותר על נושא המחשבים וכל הקשור בהם כיום לפחות באותה דרגה עם דודי גולדמן ,מידיעות אחרונות . אבל לא מן הנמנע שלאורך השנים כמו גולדמן הוא מתלהב פחות ופחות ממה שהוא מסקר .
אני זוכר למשל כתבות של גולדמן משנות התשעים שבהם סיקר את האינטרנט בהתלהבות אובססיבית ממש  שהדביקה את הקוראים.

מאז דומה שההתלהבות שלו גוועה ומתה ,כפי שהראתה סדרת טלוויזיה שיצר עבור ערוץ 8 בשם "העתיד כבר כאן " שבה הוא מקונן על מצבו המתדרדר והולך של הנוער כתוצאה מהטכנולוגיה הארורה ועל כך שההתפתחות המדעית רק הפכה את האנשים לפחות מאושרים.

עדות נוספת לסלידתו הגוברת מהתחום אפשר למצוא בראיון הביזארי הזה עימו שפורסם לאחרונה בבלוג שבו ניכרת בין השיטין סלידה עזה מתחום האינטרנט בכלל ומהבלוגים ומהעוסקים בהם. בפרט.
נראה שהיום גולדמן הוא עוד עיתונאי שמסקר לפרנסתו נושא שכבר אינו מעניין אותו באמת .וכפי שטרח לציין ולהבהיר אחת ולתמיד בראיון אחר שלו גם אין לו כל דעה שהיא  על הנושא שהוא מסקר.
האם זה מה שקרה גם עם דרור ?

אנשי הקדם נגד הסינגולאריות

בספר של דרור יש חלק חשוב ומעניין ביותר שעוסק בנושא ההתנגדויות לטכנולוגיה מאז ימי הלודיטים קבוצות הפועלים שתקפו את בתי החרושת הממוכנים לטקסטיל וניסו להרסן וזאת מתוך השיקול ( הנכון ) שבתי חרושת ממוכנים אלו רק הורסים את תנאי העבודה שלהם . הם נכשלו אבל אין לטעות בנימה של סימפטיה שדרור מלווה בה את תיאור מאבקם והוא מדווח על קיומן של קבוצות "הסביבתיים" שקוראות לנטוש את כל הטכנולוגיה הקיימת ולחזור לתקופת האבן לכפרים קטנים שבהם לא יהיה שמץ של טכנולוגיה וזאת מאחר שהטכנולוגיה הקיימת הורסת את כדור הארץ..

הבלשים הצעירים ויהלום מלכת שבא
וזה מזכיר לי קטע מספר שפירסם לפני כ45 שנה הסופר "אבנר כרמלי'. ' ספר בשם "הבלשים הצעירים בתעלומת גביע הקסמים "( 1961) שבו גיבוריו חבורת הבלשים הצעירים נאבקים בארגון מסתורי בשם "אנשי הקדם " "כת דתית חשאית הרוצה להחזיר את העולם לימי קדם האפלים והחשוכים ,לימי העבדות ועבודת האלילים ". שהיינו הארגון נחוש בדעתו להחזיר את האנושות אחורה באבולוציה. לשם כך מנסה הארגון במהלך הספר לשים את ידו על משקה שכל מי ששותה ממנו הופך לקוף כדי ליישם זאת על כלל המין האנושי.

"אנשי הקדם " הנ"ל הם ככל הנראה פארודיה על אנשי התנועה הכנענית של יונתן רטוש ואהרון אמיר שגפני בעצמו השתייך אליה זמן מה וככל הנראה בשלב זה הסתכסך עם חבריו .וכידוע אין סלידה  גדולה  לעניין מסוג כלשהו  מסלידתו  של מי שהיה פעם חלק מאותו עניין ונטש אותו.

כמובן "כרמלי" לא טרח להסביר בספר בפירוט את האידיאולוגיה של ארגון "אנשי הקדם"  ומדוע שהוא ירצה להחזיר את האנושות אחורה באבולוציה ובאופן כללי זה נראה לקוראיו דאז כעוד אחת מההמצאות המטורפות שסופר זה התפרסם בהם.
ובכן כפי שספרו של דרור מראה כיום יש ארגונים כאלה.ארגונים של שומרי סביבה קיצוניים שטוענים שהמין האנושי הורס את כדור הארץ ועושה זאת עוד מאז התקופות הפרהיסטוריות.

"את המאבק הזה ,טוענים הסביבתיים ,כבר הפסדנו משום כך הדרך היחידה להציל את העולם היא לוותר על הטכנולוגיה לגמרי ".
מה שיגרום כמובן למותם של מאות מליוני אנשים אולי מליארדים , אבל זהו מחיר שאין לי ספק שהסביבתיים ישלמו בשמחה שכן החלופה היא לדעתם השמדת כדור הארץ כולו
.כמה מאנשי קבוצות אלו טוענים שכדור הארץ הוא אורגניזם חי ( הם קוראים לו "גאיה ")  שבבוא היום יפטר מהמין האנושי המזיק. מבחינת הקבוצות הנ"ל זהו דבר טוב.ברור שמבחינתם עדיף שבני האדם יותרו על כל הטכנולוגיות שלהם ויחזרו למערות או לעצים או עדיף לים ( האנשים הם אותם אנשים והים הוא אותו הים(
נכון יש בכך אמת אולם השאלה היא אם אנחנו כבר יכולים לחזור על עקבותינו שהרי כל דבר שהאדם יצר מאז שירד מהעצים הרס משהו .
.דרור מביא את סיפורו של "היונאמבר "טד קוזינסקי הטירוריסט ששלח חומרי נפץ לביתם של מדענים שונים וגרם לפציעתם והריגתם  בכמה מקרים עד שנלכד כתוצאה ממאמר שכתב בגנות התרבות המודרנית.  הוא התגלה כפרופסור לשעבר מאמין אדוק באיום שאותו מהווה הטכנולוגיה על הרוח האנושית . קוזינסקי קרא לשרוף את הטכנולוגיה להשמיד את התוצרים שהיא מביאה ,ולחזור בטבע על מנת לגור בקהיליות קטנות שמשתמשות רק בטכנולוגיות בלתי מזיקות לסביבה . דרור רומז בספרו שהוא אינו מוצא את טיעוניו כשגויים .

האם הם צודקים? לא לדעתי. היקום נועד לשימוש האינטליגנציה שגם גורמת לו נזק אבל גם מביאה תועלת ובסופו של דבר היא היחידה שיכולה להעריך אותו, דבר שבעלי החיים אינם מסוגלים לו.המין האנושי עם כל הנזק שהוא גורם יכול לתרום הרבה גם ל"גאיה". אבל כן בשביל זה יש ללכת בכיוון שונה מזה שהוא הולך בו עכשיו כיוון של יתר התחשבות בסביבה.

דרור דן גם בחלק האחר של המשוואה בתומכי הטכנולוגיה הקיצוניים שמאמינים שבסופו של דבר היא תעלה אותנו לשלב הבא באבולוציה "הסינגולאריות " או בעברית "הייחודיות " רעיון שהומצא בידי סופר המד"ב ורנון וינג' שבלתי אפשרי לתאר מה יהיה מעברה שכן המין האנושי יעלה בה כמה שלבים קדימה.
זאת נשמעת כאמונה דתית לכל דבר אבל יש אנשים רבים שמאמינים בכך ברצינות . ויש מספר גדול לא פחות וככל הנראה הרבה יותר שחוששים מהיום הזה כמסמל את השתלטותה הבלתי ניתנת לעצירה של הטכנולוגיה על האדם .אני מנחש שאחת הסיבות להתחזקות המואצת שאנחנו רואים היום של הדתות השונות ושל הניו איג' בחברה יש קשר לחשש גובר והולך זה מהטכנולוגיות .ולא מן הנמנע ושבעתיד נראה את ההופעה החוזרת של הלודיטים בגירסה חזקה בהרבה ובסוג של "ג'יהאד באטלריאני " בדומה לזה שמתואר בספרי חולית של פרנק הרברט  כנגד הטכנולוגיות והמכונות .אין לי שום ספק שקבוצות "אנשי הקדם " שאותם מתאר דרור לא ישארו אנשי שוליים מוחלטים בעתיד .
"למרבה המזל ", מסיים דרור "בעת כתיבת שורות אלה, המחשבים עדיין רחוקים מן היום שבו ישתלטו על העולם .אבל סליחה ,האם המחשבים לא השתלטו כבר הלכה למעשה על העולם ? "
ואיפה דרור עצמו הכותב לא אובייקטיבי מרגיש כלפי כל זה ? דומה שגם הוא כמו גולדמן מתלהב פחות ופחות ממה שהוא מתאר במדוריו אבל המציאות היא מה שהיא והוא מנסה ( בסלידה הולכת וגוברת ) להישאר עדכני ולתאר אותה עבור הקהל הרחב.
את דעתו הפרטית  בנושא הצורך של האדם בטכנולוגיה הוא מעדיף להשאיר לעצמו אבל לא אתפלא אם יתברר שהיא אינה שונה בהרבה מזאת של טד קוזינסקי .

קישורים רלבנטיים

יובל דרור בויקיפדיה

הבלוג של יובל דרור

"הפוליטיקה של הטכנולוגיה" בויקיפדיה 

קטעים מהפוליטיקה של הטכנולוגיה

דרור גלוברמן על הפוליטיקה של הטכנולוגיה 

גלעד סרי לוי על הספר

דרור על 35 שנות אינטרנט

את המציאות בבקשה

יובל דרור על חטיפת האינטרנט

יובל דרור על הקוד של גייטס

דודי גולדמן בשלבים (סופניים ?) של איבוד כל עניין

דודי גולדמן על העתיד כבר כאן

 

המכבים הצהובים

( התמונה לקוחה מ"שם המשחק ")

מכבי תל אביב בשיאה בשנות השבעים.קריקטורה מאת זאב פרקש.

הצהוב שוטף את היבשת!
( השדרן זוהיר בהלול בערוץ 1 לאחר זכיית מכבי ת"א בגביע אירופה מאי 2001 )
בזמן פירסום כתבה זאת מתקרב חג החנוכה ,חג המכבים וזה זמן טוב לעסוק ב"מכבים" המפורסמים ביותר של זמננו הלא הם "הקבוצה של המדינה" אנשי קבוצת "מכבי תל אביב " בכדורסל .
מזה שנים רבות אנחנו עדים לניצחון מזהירים וסוחפים של הקבוצה של המדינה "מכבי תל אביב" על קבוצות זרות . ובעונה האחרונה היא זכתה באליפות אירופה בניצחון שלא היה כמוהו בהפרש הנקודות לטובת מכבי ושוב מזכיר לכולנו, גם למי שמעדיפים לשכוח, שמכבי היא הרבה יותר מקבוצה היא סמל לאומי ונשארה כזאת למרות כל הניסיונות לנתץ את הסמל. כל המדינות זקוקות לסמלים לאומיים של אומץ גבורה והצלחה שישמשו כגורם מאחד בין קבוצות האוכלוסייה השונות .ישראל אינה יוצאת דופן בכך, יש לה שורה של מיתוסים לאומיים כאלה. וניתן לטעון שאחד המיתוסים האלה ואולי המרכזי בשטח הספורט הוא קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב .
המדינה של הקבוצה
מכבי תל אביב היא תופעה יוצאת דופן בכדורסל העולמי ואולי גם בספורט העולמי: זוהי קבוצה שהפכה לנציגה הייצוגית של מדינה הרבה יותר מהנבחרת של אותה מדינה. במשך תקופה ארוכה טושטשה העובדה שמכבי תל אביב היא בסופו של דבר רק קבוצת כדורסל אחת מני רבות ( שאמחם מספרן הצטמצם מאוד בשנים האחרונות ) ובשנים האחרונות קבוצה שהיא בידים פרטיות והיא הפכה לסמל של מדינת ישראל , וליתר דיוק מדינת ישראל הזקופה והמנצחת. נשיא המדינה בא לאימונים שלה כדי ללחוץ את ידי השחקנים כדבר שהוא מובן מאליו וכך גם שרת החינוך. בטקס הדלקת המשואות האחרון ביום העצמאות ארבעה ממדליקי המשואות היו אנשי מכבי תל אביב. אנשי רשות השידור משתבחים ברייטינג של כמעט 50 אחוז כאשר הם מקרינים את משחקי מכבי וקובעים שמשחקיה של מכבי הם חשובים למורל הלאומי. מי שהעז במשך תקופה אורכה להעיר שאולי מכבי אינה זהה עם מדינת ישראל ולשמוח לאידה כאשר הפסידה נחשב ל"עוכר ישראל". ואוהדי מכבי כידוע נהגו לשיר את " שונא אותך הפועל , אוהב אותך ישראל " דהינו מדינת ישראל ומכבי תל אביב בכדורסל חד הם מה שאי אפשר לאמר על קבוצת הפועל תל אביב. יש אף מי שמכנים את ישראל כ"המדינה של הקבוצה".
ואכן יש להודות: קבוצת מכבי תל אביב היגיעה להישגים חסרי תקדים בשטח הכדורסל הישראלי והספורט הישראלי בכלל ובראש ובראשונה בהישגיה הבינלאומיים כמה זכיות באליפות אירופה הפכה למשך למעין "איקון " ישראלי של ממש יותר מכל קבוצת ספורט אחרת .


כמה סטטיסטיקות : מכבי תל אביב זוכה בכמות שיאים שבה לא מחזיקה שום קבוצה אחרת בישראל ואולי גם בעולם . משחקי הליגה בכדורסל בישראל, החלו בשנת 1954 ומכבי תל אביב הייתה האלופה הראשונה. מאז שולט המועדון בכדורסל הישראלי והקבוצה זכתה 44 פעמים באליפות הליגה , כולל 23 שנים ברציפות מאז 1970 ועד 1992, קרוב לוודאי שיא עולמי. כמו כן זכתה הקבוצה 34 פעמים בגביע המדינה.
זה בתוך מדינת ישראל אולם הסטטיסטיקות שעליהן באמת גאוותה של הקבוצה ועליהן מונחת תביעתה לתואר "הקבוצה של המדינה" הן הסטטיסטיקות על משחקי החוץ שלה: מכבי תל אביב היה המועדון הישראלי הראשון שלקח חלק במשחקי גביע אירופה לאלופות ב – 1958. מאז שיחקה הקבוצה 554 משחקים בגביעי אירופה ורשמה ארבע זכיות בגביע האלופות (1977, 1981, 2001, 2004) הישג שאין כמוהו לשום קבוצת ספורט ישראלית אחרת . הקבוצה הופיעה בעוד שישה משחקי גמר לאלופות וכן בגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב – 1967. מכבי השתתפה ארבע פעמים במשחקי הגביע הבין יבשתי וזכתה בו פעם אחת ב – 1980. ב – 1994 וב-2004 ארגן מועדון הכדורסל מכבי תל אביב את הפיינל פור האירופי בהיכל ומכבי כידוע לכל ישראלי שמכבד את עצמו זכתה שם בניצחון מרשים ביותר שדומה שחיזק שוב את תביעתה הקבועה מאז שנות השבעים לתואר "הקבוצה של המדינה ".
די אם נשווה זאת להישגים הדלים של תחום הכדורגל הישראלי שזוכה ליתר הצלחה ופופולאריות בציבור הישראלי מאז ומתמיד וגם ליותר משאבים אך שום קבוצת כדורגל מעולם אף לא הצליחה להתקרב להישגיה של מכבי תל אביב בכדורסל וקשה לאמר בלשון המעטה שרבות מהן הביאו בשנים האחרונות כבוד רב לדגל הישראלי …

גיבורי הספורט של ישראל

אני נכס לאומי , עשיתי היסטוריה . אני דמות נערצת.גידי גוב נישק לי את הרגלים.
( כדורסלן מכבי תל אביב מיקי ברקוביץ מסכם את הקריירה שלו "ידיעות אחרונות " יוני 1997 )
במידה רבה ניתן לטעון שסביב "מכבי תל אביב " נוצר מעין מיתוס שמקורו עוד בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל נעשו בה מאמצים נחושים לפתח את מקצועות הספורט השונים ולהראות לעולם שהישראלים מצטיינים בספורט כמו שהם מצטיינים בכל דבר אחר. וכתוצאה נוצרות בסיפרות הפופולארית יצירות ספרותיות שונות שלמעשה הציגו מעין מיתוס של הספורטאים הישראליים המושלמים שמיצגים בדמותם ובמעשיהם את האידיאולוגיה של הציונות והצבריות .
המאמצים התמקדו בכיוונים שונים. בין השאר ניתן לראות אותם בספרי ילדים ונוער שונים שהופיעו בעיברית , ובסדרות שונות.


אחת הסדרות הידועות ביותר הייתה סידרת "הספורטאים הצעירים " המפורסמת של המחבר "אבנר כרמלי" ( שם בדוי של שרגא גפני) שתיארה את עלילותיהם המרתקות של שני נערים" צברים" שהופכים להיות הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם. ומוליכים את נבחרת ישראל לאליפות העולם בטוקיו למרות מזימות שונות כנגדם לאורך הסדרה בידי
אויביהם ובראשם המצרים עשו הכל כדי לסלקם מהמגרש על ידי שכירת שירותיהם בכספים מרובים או על ידי חיסולם באמצעים אלימים, אך לשווא. הספורטאים הצעירים תמיד גברו על האויבים השונים והביאו לבסוף לישראל את אליפות העולם באולימפיאדת טוקיו. הסדרה הישאירה רושם בל ימחה על אלפי צעירים שקראו אותה ורבים מהם בחרו במקצועות הספורט והכדורגל בהשראתה. בספרים אלה יצר הסופר שרגא
. גפני מיתוס על הצברים הישראלים יפי הבלורית הבלתי מנוצחים בשטח הספורט ומחוצה לו. ההקרבה שלהם למען בני קבוצתם מתוארת כמקבילה לזאת של חייל ישראלי למען יחידתו ולמען עמו בשדה הקרב. בספרים אלה נוצר למעשה מיתוס של הספורטאים הצעירים המשולמים שהם גם פטריוטים מושלמים ונלחמים בשדה הספורט לא למען עצמם וגם לא כל כך לשם הניצחון כשלעצמו ( וודאי לא לשם ההישג האינדיבידואלי ) כמו למען הבאת תהילה לעמם ולמדינתם . וכך היה גם בסדרה מקבילה על עלילות ספורטאי ישראלי גיבור בשם רפי צור
שזוכה למען ישראל בתחרויות בכל סוגי הספורט למרות מזימות שטניות של גנגסטרים , ערבים וניאו נאצים שונים לעצור בעדו ובעד מדינת ישראל המנצחת.
הדגש כאן הוא על הפטריוטיות של הספורטאי הגיבור שאינו נאבק לנצח למען עצמו אלא למען מדינתו ( שאותה מסמל המנון "התקווה" ). כך הוא גם בסדרת "הספורטאים הצעירים" ששם הגיבורים נאבקים ללא לאות בסוכנים מצריים, ובמנהלי קבוצות כדורגל מרושעים מהגוש המזרחי שמנסים לפתות את הגיבורים לבגוד במדינתם ולעבור לשחק בקבוצתם כנגד נבחרת ישראל . בסדרת "הספורטאים הצעירים" פעולה זאת נראית כמעט כבגידה במדינה והגיבור שעושה זאת ( החלוץ המרכזי אלון ) עושה זאת רק מחוסר ברירה מוחלט עליו לממן טיפולים יקרים באביו החולה . אולם מעשהו עדיין נראה כבגידה לא נסלחת . אך לבסוף הוא "חוזר בתשובה " ואל נבחרת ישראל .
שוב אנו מוצאים כאן את המיתוס של הספורטאי הישראלי הצבר המושלם שהוא לוחם דגול בצבא ומיצג את הישראליות בהתגלמות האולטימטיבית. הוא מתמודד במופעי הספורט השונים לא למען עצמו אלא למען המדינה והוא נלחם ביריבים עצומים וחזקים שונים שאותם מניעה לא רק יצר התחרות הספורטיבית אלא גם שנאה ספציפית למדינת ישראל וליהודים .
לספורטאים הישראלים שמחוץ לדפי הספרות היו למרבית הצער רק הצלחות מועטות ביחס בשטחי הספורט השונים . מעניין לצייו שבמציאות המקבילה בשנת 1963 בעת התקיימות אולימפיאדת טוקיו הפסידה נבחרת ישראל האמיתית בכדורגל, בהשתתפות שניים משחקניה המוצלחים ביותר בכל הזמנים מוטלה שפיגלר ויצחק ויסוקר במשחקים המוקדמים לאחר תבוסה כנגד נבחרת ויטנאם שהביסה את ישראל 2:0 .
אלה הם כמובן רק יצירות של ספרות פופולארית יפה אך ניתן לטעון שהייתה להם השפעה מסוימת על התפתחות ה"מיתוס " של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל.
וכך יצירות שונות של ספרות פופולארית לנוער יצרו מעין "מיתוס" של הספורטאי הישראלי הבלתי מנוצח הגובר על אויבי המדינה וזוכה באליפות העולם בעבור ארצו ומדינתו .
במציאות ההישגי ם של הספורט הישראלי לא היו מזהירים כל כך, עד שהופיעה בשנות השבעים קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב וזכתה באליפות אירופה .
כפי שמגדיר זאת ספר על תולדות הקבוצה : "הספורט הישראלי הוא דל בהישגים, וכזה היה גם בעבר , בקנה מידה אולימפי או עולמי . ואולם במסכת אכזבות הספורט בולטת בכל זאת קרן אור באפלה –הלא היא קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. על ברכיה גדלנו , ושמות שחקניה המפוארים נישאו על שפתיים בגאווה ובאהבה.
כבר לפני שנים הפכה מכבי ת"א להיות הקבוצה של המדינה וכל ניצחון שלה הוא כמעט בעיני הכל ,נצחון ישראל " .
נימה זאת שמזהה את מכבי עם יותר מקבוצת ואגודת ספורט ספציפית ויותר עם כלל מדינת ישראל היא אופיינית מאוד לתיאורים של הקבוצה בשנות השבעים ובמידה רבה מאוד ניתן לראות אותם כהמשך הטבעי והישיר של התיאורים הפטריוטיים של הגיבורים בסדרות "רפי צור " ו" הספורטאים הצעירים " של אבנר כרמלי .

המכבים של תל אביב

קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב נוסדה בתל אביב ב-1932. כבר מראשיתה היא כללה שחקנים ילידי ויוצאי ארה"ב שלעתיד יהיו דומיננטיים בה .
גם בשנים שלפני קום המדינה הרבתה קבוצת מכבי תל אביב לקיים משחקים בחו"ל וזכתה לנצחונות במצרים ובלבנון . וכך היה במשך שנים רבות לאחר קום המדינה כשבמכבי הופיעו כמה משחקני הכדורסל שמפורסמים ביותר של התקופה כמו יהושע רוזין.
ואם זאת במשך שנים רבות נחשב ספורט הכדורסל ועימו קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב למישניים בספורט הישראלי. מכבי תל אביב בהחלט לא נחשבה ל"קבוצה של המדינה " עד לשנות השבעים. תחום הספורט הפופולארי יותר היה הכדורגל , אם כי גם זה לא הביא הישגים מזהירים במיוחד למדינת ישראל. וכך כאשר נוצרו מיתוסים דמיוניים סביב ספורטאים ישראלים כמו בסדרת הספרים של אבנר כרמלי היה זה סביב כדורגלנים ולא סביב כדורסלנים שנחשבו לספורט שוליים ובוודאי לא כזה שיוכל להביא להישגים מזהירים למדינת ישראל .
השינוי החל לחול במכבי כאשר נבחר למנהלה ב-1970 עורך דין בשם שמעון מזרחי  אוהד שרוף של מכבי מנעוריו .
פרס ישראל קטן עליו. הוא ישר צריך ללכת לשטוקהולם. קחו את הבן אדם הזה ותעשו ממנו פסל .לפנאן תיתנו את פרס ישראל.
( מאמן מכבי תל אביב פיני גרשון מכריז על מועמדותו של יו" ר מכבי תל אביב שמעון מזרחי לפרס נובל לספורט , "העיר" מרץ 2000 )
שמעון מזרחי ניהל את הקבוצה בצורה יוצאת דופן . הוא הבין לפני כולם ויותר טוב מכולם מאז שכסף חייב לשמש מרכיב מרכזי ביצירת הזהות המכבית החדשה. והוא החל במסעי רכש לקניית שחקנים זרים שיצרו פער הולך וגודל בין מכבי ובין יריבותיה בספורט הישראלי שהתגלה מאז כבלתי ניתן לגישור להוציא פעם או פעמיים בודדות .במקביל חלק לא פחות חשוב מהאסטרטגיה שלו להפיכתה של מכבי לקבוצה של המדינה היה למצוא ספונסר קבוע יציב ומזוהה ונצחי שמכבי תמיד תהיה מזוהה איתו והוא תמיד יהיה מזוהה עם מכבי. חברה גדולה ויציבה וממלכתית כמעט בדיוק כפי שהפכה מכבי להיות, חברת "עילית" שהפכה להיות מזוהה לחלוטים עם "מכבי תל אביב " . והזיהוי בין מכבי תל אביב ועילית היה רווחי מאוד לשני הצדדים וסמלי כדורסל של מכבי הופיעו מעתה בכל מקום גם על חטיפים של "פסק זמן " , גם על "מסטיק עלית " ועל כל דבר אכיל אחר שניתן להעלות על הדעת.
השלב החשוב ביותר באסטרטגיה של מזרחי היה ליצור קשר אמיץ עם התקשורת, לפני כולם הוא הבין את החשיבות של התקשורת ושאם אתה לא משודר בטלוויזיה העולם החדש האמיץ אתה כמעט לא קיים . וכך הוא יצר ברית הנמשכת עד עצם היום הזה עם מחלקת הספורט של הערוץ הראשון. מלבד כל אלה החל לבקר באופן קבוע במשחקי מכבי, משה דיין הצבר האולטימטיבי ובביקוריו נהג תמיד ללחוץ את ידי השחקנים. הוא זכה לכינוי "ידיד המחלקה" וביקוריו הקבועים במשחקי מכבי העניקו גם הם מעין גושפנקה כמעט ממלכתית למכבי תל אביב.
כיום כמו בעשרות השנים האחרונות מזרחי נחשב לא רק לאדם החשוב ביותר בכדורסל הישראלי ,כמובן מאליו אלא גם לאחד החזקים ביותר בכדורסל האירופי והשמועות גורסות שהוא אף יכול לקדם או לחסל קריירה של שופטי כדורסל מה שסביר בעיני המלעיזים את ההתערבות לטובתה של מכבי מצד שופטים שונים בכל פעם שנקלעה לאיום אמיתי מצד קבוצה ישראלית . ייתכן שיש כאן אמת ויתכן שיש כאן רק דמוניזציה אבל קשה מאוד למצוא בספורט הישראלי אנשים נוספים שלהם נעשית דמוניזציה כזאת מה שאומר משהו.

.וכאשר כל האלמנטים האלה היו ביד קצרה הייתה הדרך להפוך את מכבי ל"קבוצה של המדינה " כל מה שהיה צריך לעשות היה רק להשיג ניצחון אחד גדול מחוץ לגבולות המדינה להראות שמכבי אינה מייצגת רק מועדון אחד בתל אביב אלא את כל עם ישראל במאבקו כנגד הצרים עליו .

הקבוצה של המדינה

 מכבי תל אביב בטנק מול צסקא .קריקטורה מאת זאב פרקש.

אנחנו במפה ונישאר על המפה, לא רק בספורט אלא בהכל .
( טל ברודי ,קפטן מכבי תל אביב לאחר הנצחון על צסקא מוסקווה ערוץ 1 1977 )
השינוי הגדול במעמדם של המכבים מעוד קבוצת כדורסל ל"הקבוצה של המדינה " חל ב-17 בפברואר 1977 כאשר מכבי נאבקה וניצחה את אלופת ברית המועצות קבוצת הכדורגל של הצבא האדום "צאסקה" עם שחקניה הענקיים. כאן החלו להישמע בכלי התקשורת המונחים שיכנסו ללקסיקון עם מכבי שמזהים את קבוצת הכדורסל לחלוטין עם המדינה. כמו כן בכלי התקשורת נשמעו מונחים כמו "דוד כנגד גולית " על המאבק שכנגד שחקניה הענקיים של צסקה כמו טקצ'נקו. המוטיב של "דוידים כנגד גולייתים " היה בכלל בולט מאוד בעיקר בתיאור המאבק כנגד צסקא ששם המוטיב סימל הן את קומתם הענקית של שחקניה ובראשם טקצ'נקו ( שהתקשורת הישראלית כיום אוהבת להשתפך על מצבו העלוב ברוסיה כיום , במעין שמחה לאיד משונה על נפילתו של המן- גלית זה ) כמו גם על עוצמתה האדירה של בריה"מ לעומת ישראל. הייתה זאת כמובן השלכה של המוטיב החוזר בתקשורת הפטריוטית והמגויסת של תיאור מאבקה של ישראל בערבים הרבים מספור וש"העולם כולו נגדנו ". .
"רבותי הם עשו את זה !!! " זעק השדרן אלכס גילעדי לאחר ניצחונה של מכבי על צסקא משל היה המדובר במשימה לאומית ממדרגה ראשונה שקולה למבצע אנטבה.

מהכתבות של הזמן ובתקשורת ניתן היה להבין שהניצחון של מכבי על צסקה הוא שקול לניצחון של מדינת ישראל על מעצמת ברית המועצות הענקית. תחושה מקבילה לרושם שאפשר לקבל מסדרת "הספורטאים הצעירים " ששם המאבק בין ישראל ויריבותיה הערביות ומהגוש המזרחי מועבר למגרש הספורט ששם כל האמצעים כשרים כנגד הישראלים .
לשיאו היגיע השינוי ביחס כלפי מכבי באפריל 1977 כאשר מכבי הביסה באליפות אירופה מובילג'ארג'י וארזה האיטלקית בבלגרד בירת יוגוסלויה ( זירת כמה מהניצחונות הידועים של "הספורטאים הצעירים" בספריו של אבנר כרמלי ). בעת ששודר המשחק בטלוויזיה וברדיו בישראל התפטר ראש ממשלת ישראל יצחק רבין מתפקידו, אולם הוא השעה את הודעת ההתפטרות עד לסיום המשחק ללמדך שגם הוא הבין היטב מה חשוב יותר.

קריקטורה מאת זאב פרקש .

בסיום המשחק הכריז כוכב הקבוצה טל ברודי באימרה המצוטטת ביותר של עולם הספורט הישראלי כי "אנחנו על המפה " ומדבריו אפשר היה להבין כי כל ישראל היא כעת על המפה כביכול מכבי אינה רק עוד מועדון ספורט אלא שליח ונציג של כלל המדינה במאבקה העיקש כנגד אויביה הקמים עליה לכלותה על מגרש הספורט ומחוצה לו .
בזמן המשחקים של "מכבי " נדמה היה שתנועה ברחובות עצרה לחלוטין . הטלוויזיה הישראלית אפילו שידרה כתבה ב"יומן" שבה היצליח הכתב לתפוס לאחר מאמציםר ביםן שני קשישים תמהוניים ברחובות תל אביב כשהם יוצאים לסרט דווקא בערב שבו משחקת מכבי, אכן אנשים מוזרים..
כשחזרה מכבי לתל אביב קידמו את פניה בפארק הירקון כשישים אלף איש נלהבים , קהל חסר תקדים לקבוצת ספורט כל שהיא . ומכאן ואילך ניתן לאמר שמסביב למכבי נוצר מיתוס של " הקבוצה של המדינה " שמייצגת את המדינה מיתוס שכמוהו לא היה לספורטאים אחרים בעבר. " האלופה הנצחית שלנו" כינה אותה כתב ספורט אחד .
השבועון "העולם הזה" ניסה לנתח ב-1977 את התפרצויות השמחה לרגל ניצחונה של מכבי והציע שאין מבחינה מהותית כל הבדל בין התפרצות הרגשות הכללית בעקבות מבצע צה"ל באנטבה למשל לבין זה שלאחר זכייתה של מכבי תל אביב. ניצחון זה החניף לאגו הקולקטיבי של אומה שלמה טיפח את גאוותה וסיפק את היצר האנושי השואף להכרה כללית בהישגים ובהצטיינות. עם זאת "העולם הזה" הזהיר שלא לייחס לניצחון זה משמעויות כלליות יותר ולא לנסות לייחס לו משמעויות החורגות מתחום הספורט כמו דרישות שנשמעו מצד אוהדים שונים לתת לטל ברודי את ראשות הממשלה.. אך מבין כל הכתבות שמצאתי התייחסות שקולה ורציונלית זאת הייתה כמעט בודדה התגובה בשאר הכתבות הייתה של שמחה מתפרצת ומתלהמת שניסתה למצוא משמעויות שמעבר לספורט וחורגות הרבה מעבר לקבוצת מכבי עצמה לגבי ניצחונה.

מעתה ואילך בכתבות שונות מאותה התקופה נהגו הכתבים לשים דגש על יצוגיותם של השחקנים שמיצגים היטב את כלל הציבור הישראלי וערכיו בצורה מושלמת, דבר שאיש לא העלה על דעתו לעשות עד אז .
לדוגמה: בדיקה של חוברות המגזין לכדורגל "פנדל " שיצא לאור כל שבוע בידי המו"ל אורי שלגי באותה התקופה מראה שעם עד 1977 המגזין היקצה מקום שולי לכדורסל והתמקד בכדורגל הרי החל מ-1977 כדורסל הפך מעל דפיו לנושא מרכזי לא פחות מהכדורגל ומכבי תל אביב זכתה בו למעמד מיוחד שכמוהו לא ניתן לקבוצות הכדורגל שכיכבו מעל דפיו.בתוך זמן קצר החל המו"ל לפרסם מגזין שהתמקד אך ורק בכדורסל ומכבי כמובן כיכבה בו ובגדול
ב"פנדל" החל להופיע באותה התקופה סיפור בהמשכים בשם "אשפי הסלים " מאת "אבנר כרמלי " מחבר סדרת "הספורטאים הצעירים" ,שבו כיכבה הפעם קבוצת המביאים כבוד רב למדינה ולעם באליפות אירופה ובבירור הייתה זאת מכבי תל אביב תחת שם אחר . כמו בסדרת הספורטאים הצעירים שלו קבוצת הכדורסל הנ"ל נאלצה להיאבק לא רק ביריבים מעל מגרש הספורט אלא גם במזימות רצחניות של מחבלים פלסטינאים שמנסים לפגוע דרכם במדינה. ייתכן שזהו השלב הסופי בהפיכתה של קבוצת מכבי למיתוס כאשר כפילים ספרותיים אלה של קבוצת מכבי תל אביב הפכו למעשה ליורשיהם המציאותיים כביכול של "הספורטאים הצעירים" הדמיוניים .


הרושם היה ששחקני הקבוצה הפכו להיות מורמים מעם והם מייצגים כעת את כלל המדינה ולא רק את קבוצת מכבי תל אביב. במאמר של משה לרר בשם "הגביע הוא שלנו " נאמר במפורש שטל ברודי שיחק לא רק בעבור קבוצתו אלא בעבור כל עם ישראל. במאמר שהופיע בידיעות אחרונות בשם "המהירה בקבוצות היבשת" הוטלו במסגרת של תיאור עיתונאי יבש של הקבוצה סופרלטיבים שונים על הקבוצה שהושוותה למעשה למדינת ישראל . אנשיה הם נמוכים ביחס לעומת אויביהם כמו שאנשי מדינת ישראל הם מעטים ביחס לעומת אויביהם , אבל לעומת זאת הם מהירים וזריזים לעומת אויביהם ( זאת הייתה המילה שבה השתמשו בכתבה , לא "יריביהם " ) הגבוהים אך המגושמים והאיטיים .
מעניינת הצורה שבה הוצגו במאמרים השונים כמה מכוכבי הכדורסל של מכבי .
בתיאורים השונים של טל ברודי הקפטין של הקבוצה הודגשה היותו עולה חדש בישראל , אדם שבא להגשים את האידיאלים הציוניים אם כי יכול היה לחיות חיים נוחים בארה"ב גם קומתו הנמוכה יחסית לשחקן כדורסל לעומת הסלים הרבים שקלע קיבלה דגש בבחינת " דוד כנגד גוליית " במאבקו עם השחקנים הענקיים של הקבוצות היריבות , מצד שני הכתבות השונות שמו דגש על יכולת עבודת הצוות של ברודי וציינו כי לו רצה היה צובר נקודות רבות הרבה יותר ממה שצבר. אך הוא העדיף למסור כדורים רבים לחבריו ויצר עבורם מצבי קליעה נוחים וכפי שציינה אחת הכתבות " יש בו השילוב המופלא של כוכב ושחקן קבוצתי כאחד". בכך היה גם מסר שמעבר לספורט על הצורך לדעת להיות חלק מהקבוצה כמעין המשך של הערכים הסוציאליסטיים של תנועת העבודה.
להערצה דומה זכה מיקי ברקוביץ שזכה לתואר "גדול שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים" מאמרים מהתקופה קבעו שמיקי גורם לכך שכל ילד רוצה להיות כמוהו. והמסר היה שברקוביץ כמו שחקני מכבי האחרים הפך למיתוס חי ולדוגמה ולמופת שעל הנוער ללכת בעקבותיה כמו יוני נתניהו הלוחם מאנטבה.

שחקן מכבי תל אביב אולסי פרי בצה"ל. על עטיפת "במחנה ".

סופרלטיבים דומים ניתנו גם לשחקנים האחרים של מכבי כולל לשחקן הזר הבולט , אולסי פרי שאם כי היה שחור אמריקני , נחשב במאמרים שונים כ"אחד משלנו" ישראלי של כבוד. המאמרים בפנדל של שנת 1978 שמו דגש רב על החלטתו של פרי להתגייר על גיוסו לצה"ל  ועל לימודי התנ"ך האינטנסיביים שלו. המאמרים שמו דגש רב מאוד על כך שפרי הוא השחקן השני של מכבי שהחליט להתגייר לאחר ג'ים בוטרייט. המסר היה ברור שחקני מכבי גם הזרים שביניהם הם אינם זרים כלל וכלל אלא הם חלק אינטגרלי מהעם הישראלי ומהקבוצה של המדינה. זאת בניגוד לשחקנים זרים בקבוצות הכדורגל וקבוצות הכדורסל האחרות שמעולם לא קיבלו מעמד דומה שכן היה ברור שהם רק שחקנים שכירים לזמן מוגבל ולא יותר מזה.
אולי בגלל האדרה זאת אפשר להסביר את יחסה המיוחד של התקשורת לאולסי פרי ב-דצמבר 1982 כאשר כתבי הספורט הקפידו מאוד לטייח את העובדה שפרי נעדר ממשחק חשוב כנגד ריאל מדריד מכיוון שהיה תחת השפעת סמים. בעיתונים הוסבר שפרי "חלה בשפעת " . הייתה זאת למעשה שיאה של תופעה ( שיש עיתונאים שטוענים בתוקף שהיא קיימת עד היום ) של "כתבי חצר" של מכבי שפירסמו רק את הידיעות שהנהלת מכבי רצתה שיתפרסמו. רק כעבור כמה שנים כאשר נכלא אולסי פרי בעוון סחר בסמים התגלתה האמת בתקשורת לגבי אותו המשחק.
נו באדי פאק וויט מכבי אין דה יד.
( ארל ויליאמס , ערוץ 1, 1981)

שחקן זר במכבי תל אביב .קריקטורה מאת שמואל כץ.

מעמד זה של מכבי כ"קבוצה של ישראל " נשמר במשך שנים רבות אך מטבע הדברים הוא התחיל להישחק לאורך השנים, ובמיוחד לאחר כשלונותיה החוזרים והנשנים של מכבי באליפויות אירופה, אם כי היא הצליחה להשיג את גביע אירופה פעם נוספת. בישראל לעומת זאת היא זכתה בגביע המדינה פעם אחרי פעם אחרי פעם והייתה בלתי מנוצחת כמעט באולם הבית שלה ביד אליהו .


אבל לאורך השנים דומה שהן בכלי התקשורת והן בקהל הרחב נוצרה ממנה כבר עייפות ורצון לראות מישהו אחר זוכה פעם בגביע. וכך כמו מיתוסים רבים אחרים גם המיתוס של מכבי כמייצגת של כלל המדינה והאומה נפגם .
נוצר גם הרושם שמכבי היא קבוצה כוחנית במיוחד וזה התבטא בדמותו של המנהל הנצחי שלה שמעון מזרחי שככל הנראה מחזיק בשיא העולמי של כל הזמנים בניהול רצוף של קבוצת ספורט ( 35 שנים ועדיין ממשיך ). שיא שאין לו אח ורע במדינות אחרות ומן הראוי להכניסו לספר השיאים של גינס.אבל בעצם נצחיותו והדומיננטיות שלו בספורט הישראלי גם מעורר כנגדו איבה שרק הולכת וגוברת עם השנים.
יותר ויותר כתבים ואוהדים של קבוצות אחרות האשימו את מכבי ואת מזרחי כנציגה שהם משתמשים גם באמצעים פסולים כמו לחץ על שופטים ,פרובוקציות מכוונות, דיווחים כוזבים לתשורות ושימוש מושכל ב"כתבי החצר" שאינם מעיזים לכתוב שום דבר שאינו לרצונו של מזרחי וכל זה על מנת לשמור על הגמוניה נצחית ובלתי משתנה בכדורסל הישראלי . במשך הנשים האשימו את המכבי שהיא עשתה שימוש לרעה בכוחה כשחילקה לשופטים כרטיסים לגביע אירופה ובכך שכנעה אותם למעשה לתת לקבוצה טובות הנאה שונות. מעמדה של מכבי כקבוצה של כלל מדינת ישראל נפגע מאוד לראשונה ב-1991 כאשר מכבי שיחקה משחק שהתנגש עם יום הזיכרון לחללי מדינת ישראל . מכבי התקשתה לנמק מדוע הופעתה במשחק דווקא ביום זה היא צעד לגיטימי אבל היא ניסתה בתירוצים שונים ומשונים . אבל הפעם התירוצים לא עזרו , הרעיון שקבוצה שטיפחה את זיהויה עם המדינה תתעלם דווקא מיום זה צרם מאוד לחלקים נרחבים בתקשורת. מכבי אגב הפסידה במשחק זה נגד ברצלונה ב-34 נקודות אבל הפעם חציו השני של המשחק לא הוקרן בטלוויזיה הישראלית . מכאן ואילך שוב לא נחשבה מכבי לשליחה לאומית, וביקורת כלפיה שוב לא נחשבה לחבלה בחוסן הלאומי כפי שהייתה עד כה. מכבי נראתה פחות ופחות כלוחמת למען ישראל כנגד הגויים ויותר כלי לצבירת כוח כסף והשפעה עבור מר שמעון מזרחי ועמיתיו .


כשאתה זוכה עם מכבי בתואר ,אתה מרגיש שירדה לך אבן מהלב. כשאתה זוכה בירושלים ,יש שמחה .
( כדורסלן הפועל ירושלים מוטי דניאל , שם המשחק 1998 )
בעיתונות החלו להתפרסם מאמרים תחת השמות "למה אני שונא את מכבי " ואחרים בידי כתבים כמו ארי שמאי שהסבירו את שנאתם של הכותבים לקבוצה הלאומית ואת תקוותיהם שהיא תוחלף בקבוצות אחרות כמו יריבתה המובסת תמיד הפועל תל אביב .
לאחר שנים רבות של דשדוש במקום החלה מכבי לחזור לעצמה לאחר שהחל לאמן אותה המאמן פיני גרשון שנודע במי שתקף בעבר את הקבוצה בכל הזדמנות אפשרית . והוא היה הראשון שהצליח להביא לנפילתה על ידי הבסתה בידי קבוצתו מהגליל העליון.
במהלך מפתיע מנהלי הקבוצה מינו אותו למאמן הקבוצה והוא אכן הצליח במשימתו הוא הביא את הקבוצה לאליפות אירופה של שנת 2000 נגד הקבוצה היוונית פאנאתינאיקוס אך הפעם כשלה הקבוצה כנגד היריבה. גם בגלל משחקו של שחקן מכבי הישראלי עודד קטש בשורות הקבוצה היריבה במהלך שמזכיר מאוד את העלילה של ספריו הישנים של אבנר כרמלי . אלא ששם הקבוצה הישראלית זכתה בכל זאת … כמו בספריו של כרמלי גם הפעם השחקן הישראלי קטש נחשב לכמעט בוגד בעיני חוגים מסוימים.
"ניצחנו את היוונים –זה חשבון היסטורי . "
( יוסף לפיד מתרגש , ערוץ 2 מאי 2001 )
"מאות אלפי נשמות תלושות זעקו כעדרי המונים ,צעקו בשמו של גוי כושי שהביא להם ניצחון ….שערי היכלי הספורט היו שערי הגיהנום לרבבות נשמות בישראל . "
( הרב ישראל אייכלר מזדעזע ,"המחנה החרדי " מאי 2001 )

להצלחה גדולה יותר זכתה מכבי באפריל 2001 כאשר זכתה באליפות אירופה וגם הפעם כנגד פאנאתינאיקוס. בשנת 2001 מכבי שוב לא נראתה כמייצגת אותנטית של החברה הישראלית וערכיה כפי שציינו עיתונאים לא מעטים אלא יותר כאוסף של שחקנים שכירים , והעובדה שהשחקן הישראלי קטש ששיחק בשורותיה לא היסס לשחק כנגדה פגעה עוד יותר בתדמית של שחקני מכבי כנציגים פטריוטיים של ישראל .
הראינו היום לעולם אומה מאוחדת .
( טל ברודי , ידיעות אחרונות מאי 2001)
אך הפעם אין לאמר שהייתה זאת "הקבוצה של המדינה" שזכתה באליפות כפי שהיה ב1977 אלא קבוצת "מכבי תל אביב". דהיינו קבוצה שייצגה בעיקר את עצמה ולא רק את כל המדינה. קשה מאוד לראות כיום במכבי תל אביב קבוצה "ישראלית" עם כל השחקנים הזרים שבה שהם בגדר רוב מוחלט ולכן אי אפשר יותר לראות בה נציגה אותנטית של החברה הישראלית והאידיאלים שלה כפי שהייתה הקבוצה ב-.1977.
העיתונאי מאיר שניצר כתב ש" מכבי תל אביב הינה קופת החולים הרשמית של המדינה הציונית השרויה בעיצומה של מחלה לא פשוטה ,משכח כאבים על סף שיכרון החושים". לגבי הודעתו של המאמן פיני גרשון ש"ניצחנו במלחמה הזאת וננצח גם במלחמות האחרות ! " הודעה שהייתה בהחלט במסורת ההתלהמות של 1977 העיר העיתונאי בזלזול "עוד רפול".
נראה היה שמכבי חזרה לעצמה בניצחון על יוון בהפרש עצום ב-2004 אבל גם עכשיו זה כבר לא נראה שמכבי אכן מייצגת את כלל המדינה או אפילו חלק גדול מאוהדי הספורט שבתוכה . כיום כידוע רוב שחקני מכבי אינם ישראליים כלל וכך המצב מזה שנים רבות. זה משקף את הגלובליזציה מצד אחד ואולי גם את תופעת העובדים הזרים בישראל מצד שני . ופיו הגדול של מאמן פיני גרשון שמפיק "פנינים" מסוגים שונים מהם גזעניים מהם מכוונים להשפיל את היריבות כמו הפועל ירושלים ודווקא ברגעי ניצחון של קבוצתו הראו כפי שציין אחד העיתונאים ש"הוא אינו יודע להפסיד וגם אינו יודע לנצח" גם דבר זה פגע קשות ואולי אנושות בתדמיתה של מכבי כ"קבוצה שמייצגת את כולם".

שונאי מכבי

להלן ראיון עם עיתונאי הספורט ניר קיפניס אחד מ"שונאי מכבי" המוצהרים שפרסם כתבות נזעמות שונות על ההרס שאותו גורמת לדעתו קבוצת מכבי לספורט הכדורסל בישראל ועל השנאה שאותו רוחש עולם הספורט הישראלי ל"מכבי תל אביב " שמסביר מדוע מכבי תל אביב בשום פנים ואופן אינה מייצגת אותו :

ניר קיפניס.
א.א. למה אתה שונא את מכבי ?
קיפניס : אין לי דבר נגד האנשים במכבי שאת רובם אני לא מכיר, אבל כמותג יש בהם משהו מאוד כוחני כמעט מאיים ובסופו של דבר הרסני . תמיד מכבי צריכה להשלים את היכולה הטובה שלה במגרש באמצעות כל מיני תרגילים שהם אולי בתחום החוקי אבל בניגוד לכל כללי המוסר כמו לרכוש את הספורטאים הכי טובים בארץ רק כדי שישבו על הספסל אצלם ולא ישבו אצל היריבות וכך הם ביססו את מעמדם כקבוצה שאי אפשר להתחרות בהם .אוהדי הפועל שונאים אותה ממש .
א.א. : מה אתה חושב על שמעון מזרחי המנהל הנצחי שלהם ?
קיפניס : שמעון מזרחי הוא אדם שכל מי שלא אוהד מכבי לא מחבב כלל, וביננו גם הרבה מאוהדי מכבי לא מחבבים אותו. הוא תמיד חמוץ כלימון הוא מקרין כוחניות ומייצג את הכוחניות של מכבי תל אביב. האחרים בקבוצה לא מייצרים אותה עוינות כמוהו . גם בגלל שגם במצבים קשים ביותר שום שריר בפניו לא זז וזה מעורר עוינות. הרושם הוא שאתה עומד מול מכונה אטומה ולא אנושית שמקדשת את כל האמצעים למען נצחונה של מכבי .
פיני גרשון הוא ללא ספק המאמן של המדינה יש בו משהו שמייצג את הישראלי על צדדיו הרעים והטובים . אתה לא יכול להגיד את זה על מזרחי . יש בו משהו שלא ישראלי לחלוטין , ביסודיות שלו ובשלמות שלו .. אבל גם בספורט העולמי יש מעט מאוד תופעות כמו שמעון מזרחי הוותיקות שלו והמעורבות שלו היא פנומנלית אני לא מכיר תופעה כזאת.
א.א . איך אתה רואה את האוהדים של מכבי ?
קיפניס : יש משהו  מאוד לא יצירתי משהו מאוד אטום  בקהל של מכבי תל אביב בניגוד לאוהדים מקבוצות אחרות. אתה לא מוצא למשל שהם מייצרים שירים משלהם כמו אוהדי קבוצות אחרות . ידעת שהשיר המפורסם של מכבי תל אביב ( "מכבי שלנו בסתיו ובאביב ") בכלל נוצר על קבוצת הכדורגל? אוהדי מכבי אינם מסוגלים לדברים יצירתיים משלהם . אוהדי מכבי לא מהססים לצאת כמה דקות לפני הניצחון או התבוסה כאילו זה לא עד כדי כך חשוב כאילו זה רק חלק מהמעמד מין מועדון חברתי שאתה מתחבר אליו רק כשהוא משרת את המטרות שלך אבל הם לא יהיו שם אם תיקלע למצב חלש . יש למכבי מעט מאוד אוהדים שרופים אמיתיים שיתנו עבור הקבוצה הזאת את הנשמה. הכל שם בסופו של דבר זה עסק מסחרי יעיל. ברגע שהעסק יפסיק לדפוק כולם ינטשו אותם מיידית
.
מיק ארנוןקצין העיתונות של מכבי מגיב בביטול על דברים אלה :

אלה שטויות, יש הרבה שירים שנכתבו על מכבי בידי האוהדים ורק עכשיו קיבלנו עוד שני שירים כאלה. האוהדים שלנו הם דווקא מאוד יצירתיים וכל הזמן יש להם רעיונות חדשים ומקוריים איך לקשט את האולם של מכבי, תראה למשל את אתר האינטרנט שלהם. תראה יש הרבה אנשים שמדברים על מכבי שהיא כוחנית והיא הרסה את הליגה, כל זה  שטויות .
התפקיד של מכבי הוא לנצח והיא מנצחת. והכדורסל הישראלי נמצא במצב טוב מאוד
.
דיויד פדרמן מבעלי הקבוצה מחזק את דבריו של ארנון בתוקף :

השליטה במכבי תל אביב זה בשבילי פלזו'ר ולא עסקים. אני התחלתי עם מכבי עוד מסוף שנות ה40 שאבי שיחק ובתור ילד הייתי נוסע עם הקבוצה התחלתי להיות יותר מעורב עם הקבוצה רק משנות ה-80 אבל אני אוהד ולא רק בעלים . יש שטוענים שקניתי את עילית ששייכת כיום לי רק בגלל שהיא הייתה קשורה למכבי .
א.א. וזה נכון ?
פדרמן : לא זה דווקא לא נכון.
תגובת שמעון מזרחי המנהל של מכבי תל אביב :

אני עושה למען הכדורסל בישראל ואמשיך לעשות למען הכדורסל בישראל ואני מקווה שגם קבוצות אחרות ידעו להביא את הקבוצות שלהן לאותה רמה ולא להוריד את מכבי לרמה שלהן . כל זמן שכוחי שבידי ואני מתפקד כפי שאני מתפקד אני מקווה שאוכל להמשיך לפעול למען הכדורסל בישראל.
מכבי היא כיום עסק פרטי בניגוד לעבר עד 1995 היא הייתה עמותה ואז התברר שיש גירעון עסקי עצום כמו לרוב קבוצות הספורט בארץ והיא עברה שינויים דרסטיים . והפכה לעסק שבו מחזיקים כמה גופים במניות ..
שליש המניות מוחזקות בידי רענן כץ ממיאמי שחקן כדורסל לשעבר שירד מהארץ והפך למיליונר שליש בידי פדרמו ושליש בידי קבוצת מנהלים שכוללת בתוכה את האיש החזק בקבוצה שמעון מזרחי . מכבי, אמר לי איש הקשור בקבוצה, מצליחה כפי ששום קבוצה ישראלית אחרת לא מצליחה וגם לא תצליח מאחר שהיא מותג ולא רק ישראלי , היא מותג כלל עולמי. אף אחד בחו"ל לא שמע על שאר הקבוצות הפועל תל אביב וכל השאר אף אחד לא יודע מי הם. אבל על מכבי תל אביב שמעו כולם ויודעים כולם גם באירופה ואפילו בארה"ב .

עם זאת מכבי בשנים האחרונות ממשיכה להפסיד אפילו השנה היא הפסידה בגלל הפינל פור כמה מליונים . אבל אלו לא חובות כבדים . המצב שלה הוא עדיין יותר טוב בגלל בעלי המניות שלה וכך זה נראה שישאר בעתיד הקרוב לפחות כל זמן ששמעון מזרחי ימשיך לנהל אותה
מה יהיה אחרי שמזרחי יפרוש לבסוף ? אף אחד לא רוצה לחשוב על כך או לפחות לא ענו לי תשובה ברורה.
אדם הקשור למכבי אמר לי : "שמעון מזרחי מחזיק את כל ענף הכדורסל בישראל על כתפיו , הוא גדול מהחיים, גדול מהמדינה וברגע שהוא ילך כל ענף הכדורסל עלול להתמוטט".
אחרים לעומת זאת מייחלים לאותו היום שבו מזרחי שוב לא יהיה בתמונה.

דעת החוקר

ד"ר חיים קאופמן .צילם דרור ארצי.

ד"ר חיים קאופמן ממכון וינגייט חוקר את תולדות הספורט בישראל והוא קובע :
כדורסל היה מאז ומתמיד מקצוע פחות פופולארי מהכדורגל וכך זה גם היום. הליגה כולל מכבי היא לא מעניינת. היא במצב של התדרדרות. בפועל ליגת הכדורסל איבדה כל עניין.  אני עצמי איבדתי כל עניין בכדורסל.
יש ערים שלמות שבהן הכדורסל כמעט נעלם. בילדותי היו מגוון של קבוצות, כיום בכל איזור חיפה והצפון אין כמעט קבוצות כדורסל  ועם מעט מאוד צופים.
מכבי הרסה את הכל. יש ליגה שידוע מראש מי האלופה במשך 30 שנה כתוצאה העניין בה נהרס. מכבי לקחה את המונופול והשאירה למתחרים את הפירורים. הם לקחו לעצמם כל שחקן טוב מקבוצות מתחרות כדי שלא ישחק כנגדם. אבל כך הם מחסלים את עצמם בישראל .
היום בכל תחום יש 2-3 קבוצות על. הבעיה של הכדורסל הישראלי היא שיש בו רק קבוצת על אחת.. נוצר מצב שקבוצה אחת יצרה זיהוי מוחלט בינה ובין המדינה וזה במשך 30 שנה. כשהפועל התחרתה בה זאת הייתה ליגה מעניינת יותר. וככל שהיה לה כסף מהמתחרות שלה והשקיעה אותו וכך עלתה יותר ויותר. שמעון מזרחי יצר מצב של כוח רב כולם מפחדים ממנו וממכבי .והוא גם הורס את תחום הכדורסל לטווח הארוך .
א.א. : איך הוא עושה זאת ?
קאופמן : אם אתה בונה נוער חזק בקבוצות אחרות אנשי מכבי ירכשו את השחקנים הטובים . לא משנה איזה כוכב נוצר בקבוצה אחרת הוא יקנה בידי מכבי ובסופו של דבר תישאר רק מכבי תל אביב כקבוצה חזקה ואף אחד לא יתעניין יותר במשחקים שלה ,וזה מה שקורה עכשיו .
אנשי התקשורת מפחדים ממזרחי הם חוששים שלא יקבלו כרטיסים חינם למשחקים אם יכתבו נגדו, ומצד שני אין להם יראת כבוד כלפיו , הוא מעורר הרבה עוינות בהתנשאות בכוחניות ובעובדה שהוא מונופול . אבל הוא אינו אדם מושחת רק יהיר וכוחני.
הקבוצה היום, מקצועית, היא הרבה יותר טובה מבשנות השבעים. אבל האמת היא שמבחינת היכולת ליצור הזדהות אין בה אנשים שיעוררו הזדהות כמו בשנות ה-70. יש שם שני ישראלים טל בורנשטיין וגור שלף וכל השאר זרים חוץ מהלפרין ישראלי צעיר .
אין בינהם מישהו שינתן לו פרס ישראל כמו שנתנו פעם לטל ברודי .
אינני מבין את כל האוהדים האלה שנהנים כל פעם מניצחון נוסף של מכבי זה כמו זונה שעושה את זה בפעם העשירית באותו לילה זה מין אבל אין זה הנאה .
יש היום עוינות גדולה למכבי ועוינות למונופולין שלה. כשמכבי משחקת בארץ אני תמיד נגדה כשהיא משחקת בחו"ל אני תמיד בעדה. ואני מייצג הילכי רוח רווחים.
הדבר היחיד שנשאר להם זה אירופה. אילולא ההצלחות האירופיות לא היה למכבי זכות קיום היום.

דעת הסופר

דומה שעם המיתוס של מכבי תל אביב עדיין קיים הרי זה רק בתחום הספרות היפה . הסופר הצעיר אלכס אפשטיין אלכס אפשטיין  פירסם ספר בשם "הגיבורים הצהובים" (2000)  שבו תיאר את המשחק של מכבי בשנת 2000 כנגד פאנאתינאיקוס ואגב כך השווה את שחקני מכבי לגיבורי המיתולוגיה היוונית הקדומים
אלכס אפשטיין : בעיקרון יכולתי לכתוב את הספר על כל קבוצה שכן הדמויות מייצגות כל קבוצת ספורט . אבל נכון שיותר קל לי ויותר נכון לי לכתוב על מכבי כמייצגת של מיתוס. משנת 80 בערך ראיתי כמעט כל משחק שהיה באירופה . פרט לכך נוצרים רגעים מסוימים במציאות שהם מיתולוגיים ומשחקים מסוימים אלה הייתה דרמה אדירה שהתאימה לכתיבת סיפור כמו בסיפור המשחק בינהם וכנגד הכוכב הגדול שלהם קטש וכך נוצרה נקודת אל חזור שאפשרה ליצור מיתולוגיה מאירוע אמיתי דווקא בניצחון האחרון שלהם לא הייתה את הדרמה שמאפשרת סיפור כזה שהיה במשחק ההוא. אני לא מתייחס אליהם כסמלים של המדינה יותר מעניין אותי שאני קשור אליהם ומעניין אותי המשחק. אפילו עכשיו אפילו היום עדיין יש משהו בשחקנים של מכבי שמאפשר לך אם תירצה לקשר אותם לסיפורים מיתיים. איך שהוא למרות הכל למרות כל הזמן שחלף מימיהם הגדולים, השם הזה "מכבי תל אביב " עדיין מעורר בך קסם.

 

קישורים רלבנטיים

מכבי תל אביב בויקיפדיה 

האתר הרשמי של מכבי תל אביב

צהבת אתר חובבים של מכבי תל אביב

מכביסט :אתר חובבים נוסף

שמעון מזרחי המנהל הנצחי של מכבי תל אביב

רפי צור כוכב הספורט של ישראל 

שחקני מכבי תל אביב בקומיקס

שחקני מכבי תל אביב במאה העשרים ואחת.