ארכיון תג: אהרון מגד

רומן אהבה בין חנה סנש לאהרון מגד ?

האם היה רומן אהבה חשאי בין הצנחנית חנה סנש ובין הסופר אהרון מגדשהוא זה שלימים הביא לפרסומה הגדול במחזה שכתב עליה?

החוקרת פרופסור נורית גוברין חקרה את הנושא בספרה החדש  "אהרון מגד :חסד החיים "

על אהרון מגד שבו בין השאר היא מסתמכת על מאמר שלי בנושא ,שאת מסקנותיו אהרון מגד מכחיש בכל תוקף.

האמנם אני שוגה לחלוטין ?

אתם תשפטו.

ראו

האם התקיים רומן אהבה חשאי בין חנה סנש והסופר אהרון מגד?

וראו גם :

אהרון מגד,חנה סנש והמעבר מהמרכז לשוליים

Image result for ‫אהרון מגד נוריתגוברין‬‎

אהרון מגד,חנה סנש ,והמעבר מהמרכז לשוליים

הסופר אהרון מגד.

בדיקה של יצירותיו של הסופר הוותיק אהרון מגד לאורך השנים מראה על עניין גובר והולך באינטלקטואלים  וסופרים של השוליים הדחויים בידי החברה הסובבת .עניין שמשקף אולי את הדרך שבה חש הסופר את מעמדו שלו כמי שהיה במרכז התרבות הספרותית של ישראל ונדחק ממנה אל השוליים .

  

בשבוע שעבר הוזמנתי ל"קולוקוויום" מפגש של מרצים ודוקטורנטים של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר אילן .
המפגש היה לכבודה של המרצה ד"ר ורד טוהר שנתנה שם הרצאה על הסופר אהרון מגד  שבו דנה ביצירה של מגד מהפרספקטיבה של תחום המחקר שלה התמטולוגיה תחום מחקר העוסק בגלגוליהן של עלילות-יסוד עבריות קדומות בסיפורים שסיפרו יהודים במרוצת ההיסטוריה .
בהרצאתה הלמדנית והמלומדת המשופעת בציטטות מפרופסור גרשון שקד ואחרים הראתה ורד כיצד תמות קדומות שונות באגדה העברית על המקובל  יוסף דילה רינה ועל אברהם אבינו משתקפות בשני רומנים של מגד "החי על המת " ועוול ".
ד"ר טוהר הזמינה אותי לקולוקוויום כחוקר ספרות עמית מומחה ליצירת אהרון מגד שיגיב להרצאתה בהרצאה משלו על אהרון מגד כמקובל במפגשים אלה .
שמחתי לראות שהמפגש כלל כמה אישים מוכרים לי כמו המבקר אריק גלסנר שהוא דוקטורנט באונ' בר אילן ואנשים שהצהירו לפני שהם קוראים באופן קבוע את האתר הזה. והיה שם גם דוקטוראנט שעושה כעת דוקטוראט על הסופר משה שמיר שסיפר לי שהשלב הראשון בעבודה זאת היה  קריאה של מאמרי ברשת על סופר זה ששימש כנדבך ראשון לעבודתו.
ובהזדמנות זאת אני יוצא בקול קורא :

כל מי שקיבל השראה מכתבה שלי באתר זה או באחרים לכתיבת עבודת תזה או דוקטוראט משלו מוזמן ליצור איתי קשר ועבודתו תזכה לפרסום ולסיקור מקיף מעל אתר זה.
דוקטורנטים לתשומת לבכם .
ולהלן נוסח ההרצאה הקצרה שנתתי שם:

אהרון מגד חנה סנש והמעבר ממרכז הספרות לשוליים הספרותיים.

 אהרון מגד הוא הסופר הוותיק ביותר של המדינה אולי של העולם כולו. הוא מייחס את התחלת כתיבתו ל1940. אבל יצירות פרי עטו פורסמו כבר מ-1938. דהיינו 69 שנים של כתיבה רצופה פחות או יותר.

אמנם זה עדיין לא שיא ישראלי או עולמי .לוין קיפניס שהוא המחזיק בשיא הישראלי והעולמי  של אורך קריירה ספרותית  כתב במשך 80 שנה. אבל זהו שיא עבור אדם שרוב חייו היה במרכז הספרות שלנו כסופר וכעורך של מוספים ספרותיים חשובים . וכתוצאה ממרכזיותו זאת מגד מצא את עצמו לא פעם מעורב במאבקים ובסכסוכים ספרותיים ואידיאולוגיים שונים.
ספריו המוקדמים יותר של מגד כמו "חדווה ואני " ואחרים הרבו לעסוק בשאלות הגדולות של המדינה בקיבוצים ובנוטשיהם בשאלות ציוניות וחברתיות , כן ביצירותיו הראשונות עסק מגד רבות ביצירה של העברי החדש בארץ ישראל . בין השאר מגד כתב שני מחזות שונים על חנה סנש שאותה היכיר מגד אישית בצעירותו ואחד ממחזות אלו הוצג על הבמה בהצלחה רבה ותרם תרומה עצומה  ליצירת המיתוס סביבה .

מה שפחות ידוע הוא שהקשר בין השניים יכול היה להיות הדוק אף יותר מאשר היה במציאות .
יומניה של סנש מראים שמכל הגברים שהכירה באותה התקופה אהרון מגד היה זה שמשך את תשומת ליבה באופן מיוחד ,וניתן לשער שהיא בהחלט חשבה עליו במונחים רומנטיים אם גם לא חשפה את זה בפניו ( כך לפחות טען מגד בראיון עיתונאי ) .
אלא שבאותו הזמן היה מישהו אחר שהתמודד עם מגד (מבלי שזה אף ידע על כך ) על ליבה של סנש החוקר יוסף וייס שהיה סטודנט למדעי היהדות ובעיקר קבלה אצל גרשון שלום , שהיכיר את חנה מהונגריה והמשיך להתכתב איתה בארץ והפך לעתיד מומחה אקדמי ראשון במעלה לחסידות ברסלב .

יוסף וייס הנ"ל היה ההפך הגמור מדמות "הגיבורה " שנוצרה לעתיד לסנש . הוא היה אדם מיוסר ,מתלבט ולמעשה "אנטי גיבור " קלאסי והתגלמות של "היהודי הגלותי " שממנו שאפה סנש לברוח בארץ.
קשה להעלות על הדעת שני אנשים שונים יותר משני אלו . מצד אחד  וייס ההססן והחששן שחשש להתגייס לצבא ולבסוף נידחה בידי ההגנה מסיבות רפואיות וחיפש תמיד מורה רוחני להתקשר אליו ולהיתלות בו אישים כמו הרב שאותו חקר
 נחמן מברסלב  ומורהו בתחום חקר הקבלה  גרשום שלום .

 מצד שני חנה סנש הנועזת  ראתה את עצמה כמחויבת לפעילות אקטיבית בכל מחיר עבור האידיאולוגיה הציונית  ובהחלט לא הייתה זקוקה לאף אחד שיגיד לה מה לעשות . לכאורה לפחות כל קשר רומנטי בינהם היה נדון לכישלון.
וייס בכל אופן שלח לה מכתבים הגותיים יפים מאוד ושירים (שכונסו בספר "מפליג חלום :מכתבי אהבה לחנה סנש " הקיבוץ המאוחד , 1996) .
הוא התאהב בה, אך חנה סנש דחתה בנימוס אבל בתקיפות את חיזוריו המהוססים של וייס והבהירה לו שהיא מעוניינת בו כידיד (אפלטוני ) בלבד.
נראה שהייתה זאת מכה קשה עבור וייס שאולי מעולם לא התאושש ממנה ( היו לו עוד שני נישואין כושלים בעתידו ) אך מהמכתבים שכתב אליה ומיומנו נראה שהוא המשיך להעריץ אותה כמודל של אקטיביזם ופעילות ההפך הגמור ממנו . לדעתו חנה סנש אינה רק פועלת ,היא יוצרת .היא אינה יוצרת מתוך קשר לאנשים הקרובים לה. ודחייתה את אהבתו אינה מקרית .היא קשורה לאידיאה לערכים שבהם היא מאמינה .וכיוון שהיא נתונה לאידיאה ,אין היא זקוקה להסתופף מסביב לאישיות ולעולם לא יהיה לה "רבי".

 לימים וייס הפך לחוקר חשוב ביותר של חסידות ברסלב אך הסתכסך עם מורו הנערץ פרופסור גרשום שלום שסירב לקבל את עבודת הדוקטוראט שלו . הוא איבד את עצמו לדעת באנגליה ב-1969 . .המקרה נחשב לאחד האירועים הטראגיים של תולדות חקר המיסטיקה בישראל.

לא מן הנמנע שלקשר הבלתי ממומש עם חנה סנש היה תפקיד כל שהוא בהתמוטטות הנפשית שסבל ממנה לאורך השנים . 
.
מדוע דחתה סנש את ויס ?
מיומניה שנפתחו שנים רבות לאחר מותה מתברר שהיה גבר אחר שאותו היכירה ושהעדיפה באופן ברור אם כי הוא כנראה לא ידע על כך . זה היה כאמור אהרון מגד שהיה חבר בקיבוץ .
קשה לדעת מה היו הסיבות הספציפיות להעדפתה של סנש אבל ניתן להניח שסנש האידיאליסטית לא רצתה בוייס שנראה לה מרוחק ואזוטרי מידי למעשה כאקססיטנציאליסט מיואש .

היא העדיפה אדם מסוגו של אהרון  מגד שייצג בעיניה את העברי החדש . איש המעשה והפעולה של הארץ החדשה שבה מצאה את עצמה שילוב של איש מעשה ואיש ספר כפי שהייתה היא עצמה ( בניגוד לוייס שהיה איש ספר בלבד).
לא מן הנמנע שביקום חלופי כל שהוא שבו לא נהרגה סנש השניים הפכו לבני זוג.

 במציאות חנה סנש הפכה לדמות מרכזית של המיתוס הציוני החדש ולדמות מופת,בעוד שאהרון מגד הפך לאחד מהדמויות המרכזיות של הספרות העברית של השנים הראשונות של המדינה  וייס בהשוואה  היה  דמות שוליים  מוכר רק לחוגים מצומצמים ביותר של מתעניינים בחקר הקבלה וחסידות ברסלב
באופן אירוני לעתיד אירע כאן סוג של היפוך תפקידים . .
 אהרון מגד העברי החדש שכל שנות הארבעים והחמישים עסק בנושאים של בניית מדינה בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי שהיה כה מקובל אז החל משנות השישים ואילך לעסוק בנושאים של מיסטיקה וקבלה ביצירותיו המזכירים במיקצת את אלו של ויס . יותר ויותר אנו מוצאים ביצירותיו מתקופה זאת ואילך גיבורים מנוכרים שאינם מובנים בידי סביבתם ,תוך כדי שהם עסוקים במחקרים בנושאים אזוטריים שונים ומן הסתם כמו מגד עצמו כפי שהוא רואה את עצמו כיום .
ספרו הידוע  והנחשב ביותר כיום ספר שפתח שלב חדש ביצירתו "החי על המת "היה ספר ביקורתי על יצירת הילת גיבורים סביב אנשי הדור הקודם . דבר שהוא עסק בו בעצמו ביצירותיו הקודמות אם כי עשה זאת יותר סביב האישה שהכיר אישית חנה סנש.
בעשרות השנים האחרונות אנחנו רואים אצל מגד יותר ויותר נטייה לעסוק בחיי הסופרים ובמאבקיהם עם עורכים ועם מבקרים ועם חוקרים אקדמאים של יצירתם ( שאף פעם לא מבינים אותם באמת ) ועם קהילת האינטלקטואלים שמסביבם. מגד הוא כיום יותר מכל סופר אחר בספרות העברית "סופר על סופרים " העוסק בכתיבה על עולם הספרות .
אנחנו רואים בספריו החל מ"החי על המת " תיאור של אנשי בוהמה שונים שמוצגים בספר זה כאנשי שוליים. אך לאורך הזמן והיצירות השונות בקריירה הארוכה של מגד אנשים אלו עוברים למרכז בעוד שגיבוריו של מגד הם אלו שנדחקים לשוליים מעברים שמן הסתם ייצגו התפתחויות אמיתיות בעולם הספרות וביקורת הספרות שאותן חש מגד היטב על בשרו ככל שמן הסתם חש עצמו נדחק מהמרכז ממוקדי תשומת הלב וההשפעה הספרותית ובידי מי שנחשבו בעבר לאנשי שוליים .
ובספריו ככל שאהרן מגד מצא את עצמו נדחק לשוליים של הסצינה הספרותית יש לו משיכה לסופרים ולאינטלקטואלים שהם אנשי שוליים פשוטו כמשמעו , אנשים עם תיאוריות מוזרות או נציגי תרבות שהייתה פעם חיה ושוב איננה. כאילו הם מייצגים את השקפתו של מגד על מעמדו שלו בתרבות שסביבו .
האינטלקטואלים העומדים במרכז ספריו המאוחרים יותר הם לרוב נציגים של גוף ידע מפורט בתחומים איזוטריים שונים שמגד עוסק בהם כמעט בכל ספר באזכורים כביכול אגביים מראה בהם על למדנות רבה. המסקנה של ספריו אלו לגבי אנשים אלו היא מדכאת : אף אחד חוץ מקבוצה קטנה של אנשים שוב אינו מעוניין בידע זה ואף על פי כן יש עניין לנסות להמשיך להפיצו בשביל המועטים שאולי יתעניינו בהם
.אנו רואים זאת בספרים כמו "מחברות אביתר" שעוסק בין השאר במחקר של ספר קבלה נשכח ובספר על המשורר היידי הנשכח שבא לישראל מעולם תרבות הידיש הפורחת בעבר "פוייגלמן " שבו היה פעם דמות בולטת ..

זה בולט מאוד למשל בספרו החדש יחסית "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" שנותן תיאורים מפורטים ביותר על מחקרו האובססיבי של חוקר זקן אחרי תרבות האמורים מחקר שיש לו בהחלט השלכות מודרניות על החיים המודרניים ברעיונות של הפרופסור על איך אפשר לחדש את נעוריו של עם ישראל ושל מדינת ישראל כמקדם .ונזה מחודש גם בחייו של הפרופסור עצמו שמתחתן עם תלמידה שמוקסמת מרעיונותיו אך לבסוף כשמותקפים הפרופסור ורעיונותיו בידי קולגה אנטי ציוני מאבדת האישה את הקסם ברעיונותיו של הפרופסור שהופך לאיש שוליים מוחלט. .
אנחנו בעולם הספרותי מדברים רבות על המעבר ההכרחי של אנשי שוליים אל מרכז הסצנה התרבותית כאמצעי להפריית ולהכנסת רעיונות חדשים .
אהרון מגד הסופר בעל הקריירה הארוכה של כמעט ה70 השנה מייצג את הצד ההפוך של המטבע הזאת של מעבר אכזרי הרבה יותר של הסופר שפעם היה מרכזי משפיע וחשוב וכעת עובר יותר ויותר אל השוליים,דבר שהוא אינו יכול לראות בו אלא עוול  ספרותי  ותרבותי כנגדו וכנגד כל מה שהוא מייצג.

 ואת המעבר הזה אנחנו רואים היטב בהתפתחויות הדמויות מיצירותיו כאשר הגיבור (_ שהוא בסופו של דבר השתקפות בדרך זאת או אחרת של מגד עצמו ) הופך יותר ויותר מהעברי החדש הפעיל והאקטיבי נוסח חנה סנש במחזהו המפורסם ליהודי הגלותי העוסק ברעיונות איזוטריים שונים כמו למשל גיבוריו סופר הידיש הנשכח פויגלמן ופרופסור לונץ והתיאוריח האיזטוריות דמויות שיש להם דמיון מדהים לדמותו של יוסף וייס
ואולי בכך מסמל מגד את הנטייה הקיימת בתרבות הישראלית לחפש וריאציה חדשה של אותה יהדות אזוטרית שאותה חקר ויס בעבר, כך שהוא משתייך בסופו של דבר לזרם שדווקא נעשה מרכזי יותר ויותר.

קישורים רלבנטיים :

סקירה על יצירתו של אהרון מגד

איך ליצור (ולהרוס ) גיבורה לאומית :על חנה סנש

איך ללמד קבלה

מה הקשר בין התרבות האמורית הקדומה ומצב חיי נישואין בראשית המאה ה-21?

הופיע בגרסה שונה באתר NRG

לאחרונה יצא ספר חדש ומעניין מאוד של  הסופר אהרון מגד  בשם "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" שהזכיר לי שוב שהמדובר  באחד הסופרים החביבים עלי מבני דורו ,ודורו של אהרון מגד הוא דור הסופרים שהחלו לכתוב זמן לא רב לפני קום המדינה, שכולל סופרים כמו ס.יזהר ,משה שמיר ז"ל ,נתן שחם יגאל מוסינזון ז"ל ואחרים.

הסופר

אהרון מגד,סופר.

אהרון מגד  הוא הסופר הוותיק ביותר במדינה שעדיין פעיל. הוא החל לפרסם ב-1938 בו זמנית עם ס.יזהר ושנה לפני משה שמיר שנפטר כבר. ובניגוד ליזהר שמפרסם ספר רק אחת לכמה וכמה שנים ואז משתתק , מגד ממשיך לפרסם באופן קבוע ובפוריות גדולה. לפחות ספר לשנה, עד עצם היום הזה תקופה של 67 שנים בעת כתיבת שורות אלה, כמעט שיא ישראלי .

מבחינת אורך קריירת כתיבה  עובר את מגד  בהרבה  סופר המדע הבדיוני ג'ק ויליאמסון  שהיה פעיל במשך 78 שנים .אך בשיא  הישראלי והעולמי של כל הזמנים באורך קריירת כתיבה מחזיק עדיין סופר הילדים העברי המנוח  לוין קיפניס ,מחבר "אליעזר והגזר " שהיה פעיל  באופן רצוף במשך 80 שנה .

מלבד זה מגד היה עורך ספרותי במשך שנים רבות של העיתון "דבר" וכתבי עת שונים.
אהרון מגד הוא גם סופר ממשפחה של סופרים. אחיו מתי מגד היה גם הוא סופר וחיבר בין השאר ספר מעניין מאוד בשם "האור הנחשך " על הערכים האסתטיים בספר הזוהר .

אישתו אידה צורית היא סופרת שעסקה ברומאנים שלה בחיי סופרים כמו הרצל, ביאליק, ונתן אלתרמן.

בנו אייל מגד הוא סופר גם הוא שנשוי לסופרת צרויה שלו שהיא בת למשפחת סופרים משל עצמה שכוללת את אחיה ענר שלו ואת דודה יצחק שלו ובן דודה מאיר שלו.

אהרון מגד מכיר כתוצאה היטב ובצורה הקרובה ביותר האפשרית את עולמם של הסופרים. לאורך השנים הוא קיבל פרסים ספרותיים רבים כמו פרס ברנר פרס ביאליק פרס עגנון ופרס ישראל , אבל הוא מכיר היטב גם את הצד השערורייתי של עולם הספרות מבשרו . הוא מצא את עצמו מעורב בשערוריה ספרותית גם בעולם האמיתי כאשר פרס א.מ.ת שניתן בידי תורם אלמוני ( סך של לא פחות ממאתיים אלף שקל , סכום רציני ביותר בעולם הספרות וגם מחוצה לו ) ונקבע בידי ועדת שופטים שיחולק בינו ובין ס.יזהר' נימנע ממנו כתוצאה מהחלטת ההנהלה שהתעלמה מהמלצות השופטים ונתנה את הפרס ליזהר בלבד והדבר גרם לסערה בעולם הספרות .

סופר על סופרים

.

"חדווה ושלומיק " העטיפה של הדי וי די .

בספריו הראשונים העדיף מגד לתאר סצנות חיים ריאליסטיות מהעולם שראה סביבו ,הקיבוץ לעיתים קרובות כמו בספר "חדווה ואני: פרשת קורותינו בעיר תל אביב " ( 1954 ) שתיאר את עלילותיהם של עוזבי קיבוץ הנוטשים לעיר תל אביב ( כפי שעשה אהרון מגד עצמו כאשר זה עוד לא היה כל כך אופנתי ) ספר זה שימש כבסיס למחזה ולסדרת הטלוויזיה הדרמתית הראשונה בשם זה ( הזכורה לכל משיר הנושא של מירי אלוני שליווה אותה ) .

 

מגד גם עסק רבות בדרמה: במחזות כמו "איי ליק מייק " ( 1955) מחזה על חיי הקיבוץ שהוסרט. ב-1958 והפך למחזמר ב-1968 . הוא גם כתב מחזה בשם "פשיטה בכפר " שהפך  למחזמר מפורסם בשם "חמש חמש ( עם שירים של נעמי שמר  ומוזיקה של יוחנן זרעי ) " על פלוגת חיילים שמגיעה לקיבוץ ומתאהבת בבנותיו שהפך לסרט מוזיקלי מצליח.

הוא העלה על הבמה מחזה מפורסם על חיי הצנחנית חנה סנש  שאותה היכיר אישית ושעל פי הדיווחים היא כל הנראה גילתה בו עיניין רומנטי בחייה. עוד מחזות ידועים שלו כללו את "בראשית " ( 1962) סיפור אדם וחווה מוצג בצורה סטירית שזכה להצלחה רבה , לא פחות מ233 הצגות בתיאטרון הבימה אחד ההצגות המצליחות ביותר של התיאטרון לדורותיו והמצלחה ביותר של מגד עצמו , וגם הוסרט לטלויזיה אם כי מגד סירב לאשר את הגירסה הטלוויזיונית שלא נשאה חן בעיניו שנגנזה למעשה וירדה לטימיון.

הצגה בעלת רקע תנכי נוסף הייתה "העונה הבוערת " ( 1967 ) גירסה מודרנית של סיפור איוב, שהיא בעצם אלגוריה על ניצולי השואה ששכחו אתה אסון שקרה להם מהר מידי. אך מחזה זה כבר לא זכה בהצלחה של "בראשית" אולי בגלל נושאו הכבד מדי בהשוואה.
עוד דרמה קצרה ומרשימה מאוד שחיבר וששודרה לבסוף  כתסכית לרדיו הייתה"ההיסטוריה הסודית של תיאודורה " על חיי קיסרית ביזאנטית ידועה לשימצה. למגד היה עניין מיוחד  בה ובהיסטוריון שלה פרוקופיוס  שכן פרוקופיוס בא במוצאו מהעיר קיסריה שקיבוצו של מגד שכן לידה וגם הקיסרית עצמה ביקרה בה.
לאורך השנים מגד שינה את נושאי הסיפורים שלו מ"ריאליזם סוציאליסטי " לתחומים אחרים.
בקובץ הסיפורים "הבריחה: שלושה מסעות " ( 1962) ניתן למצוא אלמנטים מדעיים בדיוניים שהיו נדירים מאוד בתקופה שבה הופיע . בסיפור "מסע לארץ גומר " על מסע בארץ דיקטטורית דיסטופית בסיגנון ג'ורג' אורול ובסיפור "הבריחה " על ספינת פליטים ממבול שמחריב את העולם.
אולם כתיבה פנטסטית זאת לא נמשכה זמן רב , ומגד עבר לנושא חדש שבו הוא עוסק עד היום בחיי הסופרים והספרות ספרות "ארס פואטית " . אלו הם שורה של רומאנים עוסקים בחיי אנשי "הרפובליקה הספרותית " הסופרים המתרגמים העורכים והמרצים לספרות המוכרים לו היטב, אולי יותר טוב מכל סופר אחר. ואלה נחשבים ( וגם בעיני ) לספריו הטובים ביותר.

אלה כוללים את "החי על המת" ( 1965) סיפורו של ביוגרף שכותב ביוגרפיה על אחד מגיבורי העלייה השלישית, ומגלה שהוא אינו יכול להשלים את הספר בגלל הריחוק שהוא חש מהאיש  שהיה רחוק מאוד מלהיות מושלםבחייו ,ונתבע כתוצאה לדין בידי הוצאת הספרים.  ספר זה נחשב בעיני רוב המבקרים לספרו הטוב ביותר.

החיים הקצרים " ( 1972)  מספר על מרצה לספרות שחייה המלודרמטיים ( היא מנהלת רומן אהבים עם סופר מתחיל ובוגדת בבעלה שגם הוא בוגד בה ) הופכים לדומים ליצירות הספרות שהיא מלמדת. זאת בניגוד אירוני  לתזה שלה "על הריאלי והאי ריאלי בספרות "

הספר  "מחברות אביתר " ( 1973) הוא ספרו החביב ביותר עלי ובו הוא נקט בטכניקה חדשה ובלתי ידועה עד אז של סיפור  שכתוב בצורה של מחקר אקדמאי על סופר בדיוני לחלוטין שבמציאות של הספר הוא אחד מהחשובים בסופרים העבריים.

הסיפור מבוסס על זכרונות של אדם שהכיר אותו ועוסק במקביל בחקר ספר קבלה.  ספר זה שבו  מגלה מגד ידע רב  בנושאים איזוטריים שונים ,הוא  אחד הטקסטים "המוקומנטריים " ( דהיינו דוקומנטרים בדויים )  הראשונים שהופיעו בעברית . הטקסט המוקומנטרי מלווה  בהערות שוליים אקדמאיות יבשות בידיוניות לחלוטין כמו כל השאר במחקר האקדמאי כביכול.


ספרים נוספים מסוג זה כוללים את "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (עם עובד, 1982) על סופר שמוצא את עצמו מסוכסך עם המבקרים .

"פויגלמן "  ( 1987) על משורר אידיש שמנסה להתאקלם בארץ ולזכות בהכרה על ספר שירים חדש ללא כל הצלחה, וחולם תוך כדי כך על קונספירציה יהודית  כלל עולמית שתציל את העם היהודי .

"נדב ואמו : סיפור לבני הנעורים " ( 1989) עוסק באם לנער שמפרסמת ספר שירה ואת המאמצים הגדולים בהשגת היעד הנכסף פרסום ספר שירה , אם כי היעד הנכסף עוד יותר הכרה כמשוררת נשאר בלתי מושג. .

"געגועים לאולגה ( 1994) עוסק בפקיד פשוט שמחליט יום אחד להיות לסופר ועוזב לשם כך את עבודתו.

יצירה מרשימה ביותר מסוג זה היא "עוול " ( 1996) על עיתונאי שמגלה שפואמה מפורסמת היא למעשה חיקוי ופרודיה על יצירתו הגדולה של משורר שלא הצליח לפרסמה מעולם בגלל התנכלויות של עורך שכתב מאוחר יותר את הפארודיה.

"פרספונה זוכרת" ( 2000 ) עוסקת בבת של משוררת ידועה שמגלה שאימה חיברה רומן "בידיוני כביכול וחושפני ביותר על חיי המשפחה רומן שהטקסט שלו מובא לצד התגובה של הבת .

"עד הערב" ( 2001) עוסק בחייו של ספרן שהוא גם חובב ספרים ישנים שפוטר לפתע מעבודתו .

"נקמת יותם( זמורה-ביתן, תשס"ג 2003 ) על מתרגם יצירות קלאסיות שחש שנעשה לו עוול בידי העורכת של ההוצאה ויוצא למסע נקמה אכזרית כנגדה..הפרשיה המתוארת בספר הנ"ל אגב דמתה דמיון מדהים לפרשיה אמיתית שקרתה במציאות זמן לא רב לאחר פירסום הספר שבמהלכה הוכתה בעורכת הילית ישורון בידי אלמוני , והועלתה ההשארה שאולי הספר שימש באיזו צורה כמקור השראה .
חלוף השנים והזקנה לא פגעו בפוריותו, נהפוך הוא , בשנים האחרונות הוא מפרסם ספר מידי שנה או אף יותר ,תוצרת וכמות ספרותית שהיא מרשימה מאוד לסופר שהחל את פעילותו כבר לפני יותר מ-60 שנה.

ספרים מרשימים שפירסם בשנים האחרונות שאינם קשורים דווקא לעולם הספרות כוללים את "יום האור של ענת" ( 1992) שבו תיאוריות איזוטריות מעולם פיזיקת הקוואנטום משולבות בתיאוריות קבליות שונות משתלטים על חיי כמה מהדמויות.

ו"דודאים מן הארץ הקדושה" ( 1998) ספר יוצא דופן ביצירתו רומן היסטורי המתאר את מסעה של אריסטוקרטית בריטית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים ומפגשיה שם עם אישים ידועים שונים כמו אהרון אהרונסון ורבים אחרים .

לאחרונה פורסמו שמועות ( כנראה נכונות ) שהוא פירסם ספר בשם בדוי "מיליזילדה היפה" . סיפורה של סטודנטית לספרות ימי הביניים שהופכת לנערת ליוי ומסתבכת במזימות פוליטיות שונות "עוד פרודיה על עולם הספרות ועל ספרי "הספרות הקלה". .

אובססיה לעולם הקדום

בספרו החדש "ירחי הדבש של פרופסור לונץ" הוא ממשיך מגמה שהחלה אצלו בתקופה מאוחרת יחסית , רק לפני כשלושים שנה בספרים כמו העטלף " (1975 ) על מומר לנצרות בשנות הארבעים והחמישים שחולם להקים את מלכות ישראל הגדולה מחדש יום האור של ענת"  ( 1992) בתיאור תיאוריות אזוטריות המשתלטות על חיי הדמויות בסיפור ומעוותות אותן לחלוטין . אך אם בספריו הקודמים נושא זה היה רק אלמנט סטירי משני בסיפור הרי ב"ירחי הדבש של פרופסור לונץ" זהו כבר הנושא מרכזי שהכל סובב סביבו , והתיאוריות והרעיונות האלו עם כל מוזרותן וזרותן הן שיקוף אמיתי של חיי הדמויות ,משפיעים עליהם ומושפעים מהם בקשר שאין לנתקו .
במרכז הספר עומד פרופסור לונץ היסטוריון חוקר תרבויות המזרח הקדום קשיש אקסצנטרי בן 73 שפיתח תיאוריה  על חיי העם הקדום והבלתי ידוע לרוב האנשים שאינם חוקרי המזרח הקדום . הפרופסור עוסק בתולדות עם האמורים  שלדעתו  מהם יצא אברהם אבינו וכתוצאה הם אבות העברים והעם היהודי. במהלך הסיפור הקורא מקבל מידע מפורט על חיי ותולדות עם זה שמראה שמגד ככל הנראה ניהל מחקר מפורט כהכנה לספר.

לכאורה תולדות האמורים הן דבר אזוטרי ורחוק מאין כמוהו מהקורא הממוצע בראשית המאה ה-21 אולם לתיאוריות של הפרופסור הזקן יש כמה משמעויות החורגות מעבר למחקר האקדמאי הטהור, שכן בעיניו החיבור של העם היהודי המודרני עם העם האמורי הקדום אמור להוות מטאפורה לדרך שבה יכול העם היהודי הנוכחי שתש כוחו להחזיר לעצמו את נעוריו את נעוריו על ידי חזרה ל"דרכי האמורי ".
ולא רק העם היהודי יוכל להחזיר לעצמו את נעוריו אלא גם הפרופסור הזקן והיבש עצמו שלזעמו שהרב של עוזרו הצעיר והמשעמם המספר את הסיפור מתחתן לתדהמת הכל עם סטודנטית יפה ונמרצת שמוקסמת מהתיאוריות המוזרות . הסטודנטית היא לא במקרה בת העדה הכורדית שהפרופסור שיכול להיות סבה רואה בה כבעלת קשרים מיוחדים לאמורים הקדומים ( מה שבהחלט יכול להיות אבל באותה מידה זה גם אפשרי לכל עם מזרח תיכוני אחר ) .הסטודנטית היפה והמקסימה מכשפת את הפרופסור מביאה לגירושיו מאישתו מזה שנים רבות והשניים מנהלים קשר נישואין מושלם לכאורה מודל לצעירים ולזקנים.
אבל הקשר הבלתי אפשרי מתנפץ לבסוף במקביל עם ניפוץ התיאוריות המחוכמות של פרופסור לונץ בהתקפה ארסית של קולגה אנטי ציוני, הקשר מסתבר נח על כרעי תרנגולת : דהיינו אפשרות קיומן של התיאוריות על "אבותינו " האמוריים ,ואם אלה לא יכולות להתקיים אז גם הקשר בין הפרופסור הזקן והצעירה היפה גם הוא ימיו קצרים .
גם לקוראים שרגילים לקרוא על סיבות שונות ומשונות לקיום ולחיסול יחסים זוגיים פרשיה זאת נראית כמוזרה במיוחד , ובכל זאת מגד מצליח להלך קסם על הקורא על ידי השילוב של הסיפור העדין והעצוב מאוד של הקשר המוזר ( המתואר בידי עד עויין במיוחד) וכל המידע הביזארי אך המעניין כשלעצמו על תרבות קדומה כאשר איך שהוא השניים משקפים זה את זה. .
הספר עצמו נקרא כשריד מתקופה רחוקה כאשר התיאוריות של ארכיאולוגים כמו יגאל ידין נראו כאישור על זכותנו לשבת בארץ הזאת והארכיאולוגים האלה הפכו לגיבורי תרבות והרצאותיהם וספריהם זכו לפרסום עצום ולתשומת לב של מאות אלפים. היום למרבית הצער יש ירידה עצומה בעניין הציבורי בהיסטוריה הקדומה וניתן לראות בסיפור זה על הפרופסור הקשיש שמחפש עדנה לעת בלותו בין הרבה דברים אחרים גם כאלגוריה על מצב העניין בתחומים כמו חקר ההיסטוריה הקדומה והארכיאולוגיה כולו.

אמורים קדומים.

קישורים רלבנטיים על אהרון מגד

פרק מירחי הדבש של פרופסור לונץ

ירח הדבש של פרופסור לונץ 

קורות חיים של אהרון מגד חתן פרס ישראל

אהרון מגד בויקיפדיה

אהרון מגד בלקסיקון הסופרים

אהרון מגד במכון לתרגום ספרות עברית 
אהרון מגד באנציקלופדיה הוירטואלית היהודית 

אהרון מגד בפרוייקט בן יהודה 

 

אהרון מגד על התרבות החילונית

אהרון מגד על העברית ברשות הרבים 

אהרון מגד על ההבדל בין סופרים ועיתונאים

אהרון מגד תוקף את השמאל
אהרון מגד נגד ההיסטוריונים החדשים

אהרון מגד על הקרב על תל פאחר במלחמת ששת הימים 

 

ביקורת על הספר "דודאים מן הארץ הקדושה"
ביקורת של נעמה כרמי על ד"דודאים מן הארץ הקדושה "

ביקורת על "נקמת יותם" 

האם "נקמת יותם "שימש מקור השראה לפשע במציאות ? 

 

 

נימוקים לזכיה בפרס ישראל

סערה בביצה הספרותית סביב אהרון מגד
המשך הסערה

מיליזלדה היפה רומן מאת אהרון מגד תחת שם בדוי
האם מאיר גירונדי הוא אהרון מגד?

 

ההיסטוריה הסודית של תאודורה : תסכית רדיו של מגד

עוד על תסכית הרדיו של מגד

"חדווה ושלומיק" סדרת הטלוויזיה

 

 

הסרט "איי לייק מייק"

 

הסרט "חמש חמש ""

"שלושה מהם "קובץ רומנים ישנים של אהרון מגד

 

 

מירב יודילביץ' מראיינת את אהרון מגד

אמציה שיינפלד על "שלושה מהם " קובץ רומנים ותיקים של מגד

דן לחמן על "שלושה מהם "

קישורים על העם האמורי
עם האמורים הקדמון

 

האמורים במחקר

 

האמורים בתנ"ך

 

מי היו האמורים ?

 

 

אלי אשד על אהרון מגד חנה סנש והמעבר מהמרכז אל השוליים 

צרויה שלו והספר "תרה"

ההיסטוריה הסודית של תיאודורה

 

עטיפה של רומן היסטורי פורנוגראפי בהוצאת " מחקרים " ( רמדור) מאמצע שנות השישים.

הופיע באתר "בננות " 

תיאודורה: "אתה יודע שאני חולה פרוקופיוס …אם כן לא רק הספרים שלך יאריכו ימים ממני גם אתה עצמך . איש לא ימנע ממך לכתוב מה שתכתוב.
פרוקופיוס.: אני…
תיאודורה: בסתר כמובן . תיאודורה כמות שהיא מלכה במערומיה: בת נהג דוב מקפריסין …נודדת מקרקס לקרקס בכל המזרח משלהבת של אספסוף . חשפנית . מה עוד ? ..זונה אולי ? למה לא? האם לא הפקירה גופה לגברים אין ספור? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות לעיני אלפים ? האם לא פסקה רגליה לזנונים? לא הפילה עוברה חמש פעמים? האם לא הייתה הפילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי שם במצרים או בלוב ? תאודורה המושחתת! לא מלכת ביזנטיון ,חולשת על אימפריה אדירה . לא הוד קדושתה שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות רגליה.לא מדבירת המרד הגדול ,לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה –אלא המושחתת ! המופקרת ! לדיראון עולם ! לדורי דורות ! ..והספר הזה שיופץ רק לאחר מותי אכן יהיה רב מכר! יחטפו אותו ,יעבירו אותו מיד ליד ! גדולים ונערים ,גברים ונשים בגלוי ובסתר . שיחת הבריות בקובות ה יין בפונדקים בחדרי מיטות ובשווקים ! יקראו אותו בלהיטות בתאווה ! וכמה סיפורי זימה יהיו בו !"

( מתוך "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה מאת אהרון מגד , הופיע במקור ב" עיתון 77 מספר 100 ,מאי 1988 " ולאחרונה ב: "קשת החדשה" מספר 8, 2004 )

 

פסיפס מפורסם של תיאודורה.

לאחרונה הופיע במגזין הספרותי המצויין "קשת החדשה" מספר 8  מחדש המחזה של אהרון מגד  "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה " מחזה שאותו כתב מגד עוד לפני שנים רבות ובמקור שודר  כתסכית רדיו

.במרכז המחזה עומדים הקיסרית תיאודורה וההיסטוריון פרוקופיוס.

מגד מספר שבחר בהם כנושא למחזה שכן שניהם היו קשורים לקיסריה שלידה גר בקיבוץ כאשר כתב את המחזה.  היה לו עניין מיוחד בקיסרית ידועה לשימצה זאת, מאחר שבין השאר היא ביקרה בקיסריה במסעותיה הציגה את 'מרכולתה" והופיעה בקירקס של קיסריה, ומשם בא גם ההיסטוריון של פרקופיוס ששנא אותה שינאה תהומית, ושבקיבוץ לידה חי מגד באותו זמן.

ופירסומו החדש של מחזה זה זאת גם היזדמנות טובה להיזכר בקורותיה של הקיסרית תיאודורה אחת הנשים המדהימות ביותר שישבו אי פעם כס המלכות.

היה היה לפני מאות רבות של שנים ( אלף וחמש מאות שנה ליתר הדיוק) בעיר קונסטינופול בירתה של האימפריה הרומאית המזרחית ( או הביזנטית לשם הקיצור) , היסטוריון בשם פרוקופיוס. הנ"ל היה יהודי או שומרוני לשעבר שנולד בארץ ישראל בעיר קיסריה והוא או משפחתו התנצרו כדי להצליח ולשגשג באימפריה הביזנטית הנוצרית.
פרוקופיוס אכן הצליח מאוד כהיסטוריון. הוא כתב ספרים שהעלו על נס שיבחו ופיארו את מעשיו וכיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס ומצביאו בליסריוס שני אישים שעד היום נחשבים לבין האישים הגדולים והדגולים ביותר שידעה האימפריה הביזנטית מעודה, גם משום שהרחיבו את גבולותיה מעל ומעבר למה שידעה לפניהם או אחריהם.וגם הודות למפעלי הבנייה המדהימים של יוסטיניאנוס כמו כנסיית איה סופיה המפורסמת לתהילה , והעובדה שלראשונה אסף את כל חוקי מערכת המשפט הרומאית העתיקה וכינס אותם לראשונה כספר חוק ברור ושמיש לכל .
אך בסתר ללא ידיעת השליטים כתב פרוקופיוס את ספרו "האנקדוטה "( ההיסטוריה הסודית )" שבו כתב את מה שחשב באמת על הקיסר שלו ובמיוחד על אשתו תיאודורה,ומה שחשב עליהם באמת מאחורי מסיכת החנופה היה רחוק מאוד מלהיות מחמיא.
הספר הזה פורסם רק שנים רבות אחרי מותו של פרוקופיוס שכן אם היה מופץ בחייו ובחיי מושאיו אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שפרוקופיוס היה מוצא להורג באחת מכמה צורות משונות ביותר לאחר שורה של עינויים מזוויעים ביותר ככל שיכול היה המוח הביזנטי רב ההמצאות לתכנן. ספק רב אם ניתן למצוא היסטוריון שכתב ספר משמיץ ועוין כל כך על השליטים שאותם שירת על יוסטיניאנוס , ובמיוחד על אישתו תיאודורה שכלפיה הייתה לו שנאה תהומית , אפילו יותר מאשר אל בעלה . ספרים מסוג זה ניתן למצוא רק בשנים האחרונות בביוגרפיות החושפניות והמשמיצניות שנכתבות על כוכבים ופוליטיקאים וסתם סלבריטאים שונים בידי מקורביהם ונשותיהם.

קראו את ההיסטוריה הסודית של פרוקופיוס במלואה כאן .

תיאודורה הפרוצה

יוסטיניאנוס היה קיסר שבא ממוצא נחות במיוחד ,ממשפחת איכרים . אבל אישתו תיאודורה באה מרקענחות אף יותר,  אביה היה שומר דובים שעבד בשביל מפלגת "הירוקים " אחת משתי המפלגות שניהלו את מרוצי הסוסים בעיר . לאחר מות אביה בעת שהייתה ילדה היא הפכה לשחקנית מקצוע שבביזנטיון כלל גם זנות .מהר מאוד שמה יצא לשימצה בעיר כבחורה נועזת במיוחד ואפילו בסטנדרטים הגמישים במיוחד של המקצוע הזה.
. פרוקופיוס מספר לנו סיפורים רבים על חיי המין שלה ושל חברותיה שבינהם הייתה אישתו לעתיד של הגנרל בליסריוס . נראה שבחלקם לפחות הם היו רכילות של יריביה המרובים, אבל ידוע לנו גם ממקורות אחרים ואוביקטיביים יותר שאכן היו לה חיים פרועים ביותר בעברה.
הוא מספר לנו כי היא הייתה בעלת תאווה מינית שמעולם לא באה לשובע ..
"לעיתים קרובות הייתה מופיעה במסיבות בחברת עשרה עלמים ויותר , כולם בנויים לחפארת וכל עיסוקם בהוללות.את הלילה כולו הייתה מבלה במיטה עם העלמים הללו וכאשר אלה שכבו מותשים חסרי כוח נוסף מלעבוד אותה ,הייתה הולכת אל עבדיהם –ואלה כשלושים במספר -ומזדווגת עם כל אחד ואחד מהם ואפילו אז לא הייתה שבעה לעולם ממעשי תועבה אלה ". ( חלק מהציטוטים כאן לקוחים מתרגומו של יורם ברונובסקי בחוברת "זמנים" מספר 2  וגם זה צינזר קטע אחד "פורנוגראפי" במיוחד) ) .
". לדבריו הייתה לה חיבה מיוחדת לבני עשרה צנועים "שזקנם לא צימח עדיין" שהיא עשתה הכל כדי לפתות אותם.. ""שייכת הייתה לאותן הבריות שאפשר להכותן בשבטים ולהלום על ראשיהם והן תמשכנה לצחוק ולהתלוצץ "( הכוונה כאן כנראה למשחקי סאדו-מאזו ) ו""אם כי השתמשה בכל שלושת הפתחים בגופה לקיום יחסי מין ולפעמים בו זמנית התלוננה על כך שאין בגופה פתח רביעי בין השדיים כך שתוכל לקיים יחסי מין גם בדרך זאת".
לקוחותיה או מאהביה של תיאודורה ( אין זה ברור בדיוק מה ) כללו את השחקנים שעימם עבדה ושהיא נהגה להתפשט לידם בעת החזרות כדי לגרות אותם.

ובנוסף לכל זאת הייתה גם אקצביוניסטית ."היא הייתה מוכנה להתפשט ערומה גם במקומות ציבוריים ועשתה זאת פעמים רבות.. "היא אהבה להתפשט ולהראות לכל הן את קדמת גופה והן את הצד האחורי אף שחלקים אלה לא יאה להראותם לגברים". פרוקופיוס מספר בפירוט רב כיצד הייתה מוכנה להתפשט ערומה כמעט לחלוטין על הבמה ואז " הייתה נשכבת על הארץ ונחה פרקדן , בעוד משרתים שאומנו לכך זורעים גרגירי שעורה על ערוותה . אחר כך היו באים אווזים שהיו מלקטים מתוך הערווה גרגר אחר גרגר. אחר כך הייתה מתרוממת ממשכבה ,לא רק בלא שמץ בושה אלא כמתהדרת בתועבותיה". וכל זה כמובן לתשואות הקהל הנרגש.

( הפירוט של האירוע הוא כל כך רב שלקורא יש רושם ברור שפרוקופיוס עצמו היה בין הצופים באירוע).

אם זאת הוא מודה שהיא הייתה שחקנית טובה שידעה לעורר את צחוקו של הקהל . כולל על ידי חשפנות של "חלקיה הפרטיים" בפני הקהל.

קראו את הטקסט המלא של מה שפרוקופיוס  כותב על תיאודורה באנגלית כאן.

he Empress Theodora at the Colosseum 
oil painting (1889) by Jean-Joseph Benjamin-Constant
למעשה אין זה ברור כל מסיפורים אלה אם בתקופה זאת של חייה אכן הייתה תיאודורה זונה פשוטה או רק שחקנית בעלת טעם אקצביוניסטי במיוחד בנוסח כמה אמניות מודרניות , דוגמת "מאדונה". עם זאת בשלב מאוחר יותר כנראה נאלצה לעזוב את הבמה לחיי זנות של ממש. שבמהלכן " היא נכנסה להיריון פעמים רבות והיו לה הפלות מרובות ". פרוקופיוס , טען שהייתה זונה פשוטה ולא מ"הסוג הגבוה יותר אלה שידעו לשיר ולנגן ולרקוד" דהיינו מה שהיינו מכנים היום המקבילות של נערות ליווי .

תיאודורה בקולוסיאום .ציור צרפתי .

Jean-Joseph Benjamin-Constant (1887)

נראה שבשלב מסוים היא מאסה בחיי הזנות שלה והצליחה למצוא קליינט מרמה גבוהה יותר שהיא הפכה לפילגשו , אחד הקובולוס שהתמנה למושל במזרח ולקח אותה איתו לשם . אך הם רבו וניפרדו והיא נאלצה לחזור לקונסטנטינופול על ידי "מכירת גופה ,כהרגלה מאז ומעולם. …בכל עיר בדרכה עסקה באותו עיסוק שלה ( שסבורני שאל לו לאדם ירה אלוקים לכנותו ב שמו המפורש ) כאילו גזירה מן השמים היא שלא יותר אפילו מקום אחד בעולם ש לא יתוודא לפריצותה של תיאודורה".
. בדרכה עברה לאלכסנדריה שם הפכה למונופיזיטית אדוקה ומאמינה ( מצרים היתה מעוזם של כת המונופיזיטים שהאמינו שישו היה אלוהי לחלוטין בטבעו ולא רק בחלקו כפי שטענו האורתודוכסים , או רק אנושי כפי שטענו האריאנים ). בקונסטנטינופול הפכה לתופרת ושם פגשה ( ביוזמתה ככל הניראה) ביוסטיניאנוס שהתאהב בה והם החלו לחיות ביחד . הם רצו להתחתן אך הדבר נתקל בהתנגדותה הנחרצת של אשת הקיסר יוסטין , דודו של יוסטיניאנוס. גם היא אגב הייתה זונה לשעבר. אלא שלעת זיקנה הפכה לדתיה פנטית ולא רצתה שלמשפחה תיכנס זונה לשעבר נוספת שתזכיר לכולם את עברה שלה. רק לאחר מותה שיכנע יוסטיניאנוס את דודו שיוציא חוק שיאפשר לסנטורים ואצילים להתחתן גם עם נשים מהרקע של תיאודורה . ( הדוד התחתן עם הזונה לשעבר שלו כאשר עדיין היה חייל פשוט וכך לא היה לו כל צורך באישורים חוקיים מעין אלה) .

תיאודורה הקיסרית

"העולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה "עולם התרבות"

פרוקופיוס טוען שתיאודורה הייתה השליטה האמיתית בקיסרות מאחורי הקלעים וכי היא ( בלשון הווה , מאחר שהשניים היו בחיים בעת שכתב פרוקופיוס את דבריו עליהם ) הקובעת הסופית.

לפי פרוקופיוס הייתה זאת תאודורה שניהלה את משרדי הממשל לפי רעיונותיה שלה והיא שקבעה מי יחזיק בתפקידים החשובים בכנסיה ובמדינה . הוא האשים אותה באכזריות בחוסר מוסר נתעב במדיניות וברדיפה אכזרית ובעינויים של כל מי שהרגיז אותה בצורה כלשהיא. פרוקופיוס מספר בפירוט על עונשים איומים שונים שהטילה תיאודורה על מי שעורר את רוגזה ( לרוב אמירת דברים פוגעים עליה בפומבי ) הצלפות קשות , סירוס , וכו' וכו'. המגוון של העונשים שעליהם יכלה לחשוב היה רב ורבים מהנענשים היו אנשים שהרגיזו אותה אז בימים הרחוקים שבהם הייתה שחקנית, חשפנית וזונה.
אין ספק שתיאודורה הייתה אהובה מאוד על בעלה שלאחר מותה לא טרח לקחת אישה אחרת במקומה ואין ספק שהייתה לה השפעה רבה על השלטון.

הקיסר יוסטיניאנוס "העולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה עולם התרבות.

גם יוסטיניאנוס עצמו דיבר בחוקיו על כך שהוא מתיעץ עימה , דבר שהיה חסר תקדים . נרשמו כתובות מלכותיות שצינו את תעריכן ב"שנים המאושרות של אדונינו יוסטיניאנוס ותיאודורה " בצורה שהעמידה אותם כשוים זה לזה . ידוע גם שבניגוד לקיסריות קודמות היתה לתיאודורה גם עצמאות כלכלית כתוצאה מניהול אחוזות שהיו שייכות רק לה אישית. ידוע לנו גם שהיא הייתה מתכתבת בעצמה עם מלכי האוסטרוגוטים והפרסים והם שלחו מכתבים בענייני מדינה אליה , דבר שמראה לכאורה על היכולת לנהל מדיניות עצמאית ( אם כי בודאי בידיעת בעלה ). באחד ממיכתבים אלה היא אפילו כתבה שכל עניין שיש להביא לפני יוסטיניאנוס יש להביאו תחילה לתשומת ליבה. לפי זה נראה שלתיאודורה אכן היה חלק בעיצוב המדיניות .

יוסטיניאנוס ותיאודורה.
ידוע גם שלעיתים הראתה תיאודורה יותר אומץ לב מבעלה. בשנת 532 פרצו בקונסטנטינופול מהומות כנגד יוסטיניאנוס שבהם שיתפו פעולה שתי המפלגות העויינות בדרך כלל " הירוקים " וה"כחולים" . המהומות הפכו למרד אלים שאיים להפיל את יוסטיניאנוס מכיסאו ולהושיב במקומו אדם אחר. יוסטיניאנוס נתקף בפאניקה ורצה להימלט מהעיר , אך תיאודורה שמרה על קור רוחה ודרשה מימנו להישאר בעיר כיאה  לקיסר ולדכא את המרד . ואכן המרד דוכא באמצעות יחידות צבא בפיקודו של בליסאריוס שהיגיעו לעיר , אך יתכן מאוד שלולא קור רוחה של תיאודורה יוסטיניאנוס היה מאבד את כיסאו.

הקיסרית תיאודורה ואנשי צוותה. פסיפס מפורסם מהעיר האיטלקית ראוונה.

פרשה אחרת שבה היפגינה תיאודורה את כוחה בגלוי כנגד רצונו של בעלה היה במקרה
של יואנס מקפודקיה שהיה אחד מיועציו הראשיים של יוסטיניאנוס אך שהיה שנוא שנאת
מוות על תיאודורה כנראה בגלל אירועים אישיים שהיו קשורים לשניהם מהתקופה
שלפני שהפכה לקיסרית , תיאודורה היתה ידועה כנוקמת ונוטרת . היא זממה מזימה
שבמיסגרתה ידידתה אנטוניה אישתו של המצביא בליסריוס ( כן כן גם היא זונה לשעבר ) שיכנעה את
יואנס להשתתף במזימה כנגד יוסטיניאנוס. יואנס נפל למלכודת ולתיאודורה היו כעת
הוכחות כנגדו שהוא בוגד בקיסר ויואנס איבד את כוחו ונאלץ להיהפך לאיש כנסיה .
אם זאת יוסטיניאנוס שהיה זקוק לו ולכישוריו האדמיניסטרטיביים הסכים לפיטוריו  רק בחוסר חשק גדול והקפיד שרוב רכושו של יוחנן שהוחרם , יוחזר לו . תיאודורה נאלצה לנהל מבצע נוסף לחיסולו הסופי של יואנס והפעם הביאה להאשמתו ברצח איש כנסיה אך היא לא הצליחה להביא להוצאתו להורג כפי שרצתה ולאחר מותה יוסטייאנוס החזיר אותו לקונסטנטינופול אם כי לא החזיר אותו לתפקידו.

תחום נוסף שבו הראתה תיאודורה את כוחה והשפעתה היה בשאלת היחס לכת הנוצרית "הכופרת" של המונופיזיטים. יוסטיניאנוס היה אורתודוכסי אדוק שרדף את כל מי שלא הסכים עם דעותיו הדתיות . תיאודורה לעומת זאת הייתה מונופיזיטית אדוקה והיא הקפידה להגן על המונופיזיטים והתוצאה הם היו הזרם הדתי הלא אורתודוכסי היחיד שלא נרדף כתוצאה מההגנה שקיבלו בשלטון , והיה עליה אף סיפור שהיא הסתירה בחדריה במשך שנים בישוף מונופיזיטי שנרדף בידי בעלה. .
ואם זאת עם כל הכוח שהראתה תיאודורה באירועים אלה ואחרים ברור שבסופו של דבר כוחה לא השתווה לזה של בעלה. שמה אינו מופיע על מטבעות ( הציון האולטימטיבי לכוח) נראה שהיא יכלה להשפיע על יוסטיניאטנוס ולהשכנע אותו אך לעולם לא לפעול ישירות וברורות כנגד רצונו.

 

הקיסר יוסטיניאנוס מוקף באנשי צוותו ובהם ההיסטוריון פרוקופיוס.

לאחר פטירתה של תיאודורה ב548 יוסטיניאנוס שהמשיך לחיות עד 565 לספירה שוב לא חזר להיות מה שהיה . שלטונו התדרדר ובבירור הוא מעולם לא התגבר על מותה, את מרבית השיגיו השיג בתקופה שבה תיאודורה חיה . ותקופת שלטונו לאחר מותה אופיינה בעיקר בכישלונות . ניתן לאמר שאישתו תיאודורה אכן הייתה "עזר כנגדו" , יותר משהיא שלטה בו ממש ( יוסטיניאנוס היה אדם מוכשר מכדי שאפשר יהיה לשלוט בו כבבובה ) היא עבדה איתו בעבודת צוות כאשר כל אחד מהם מטפל בעניינים ספציפיים . ועבודת צוות זאת אכן הישיגה תוצאות טובות כל זמן שתיאודורה חיה . אך לאחר מותה כאשר היה על יוסטיניאנוס לשלוט לחלוטין לבדו ללא היעוץ והעזרה של האדם היחיד שהוא בטח בו לחלוטין ( כאמור הוא נטה מטבעו לחשדנות ) החל שלטונו להתדרדר . בבירור הוא מעולם לא התגבר על מותה של תיאודורה .

אם היה יוסטיניאנוס מת ביחד עם תיאודורה הוא היה זכור ככובש ומחוקק גדול שהשיג את כל
מטרותיו, אך מאחר שמת שנים רבות אחריה לאחר שרוב השיגיו התמוססו הדבר פגע
קשות בתדמיתו לעתיד.
"זה היה מוצאה ואלה היו קורותיה של האישה שהייתה לחלאת המין הנשי וחלאת
האנושות כולה
" כותב פרוקופיוס על תיאודורה בבוז.
אילולא פרוקופיוס הייתה תיאודורה נשארת עד היום כאחת הנשים הגדולות והמוכשרות של
ההיסטוריה . אך בהיסטוריה הסודית שלו פרוקופיוס השחיר את שמה כזונה נימפומנית מנוולת.
ואם זאת גם לאחר שאנו קוראים את תיאורו של פרוקופיוס הרושם נשאר : דווקא בגלל המרחק העצום יותר מכרגיל שהייתה תיאודורה צריכה לעבור בדרך לשלטון , דווקא משום כך מעוררים השיגיה
כאישה וכשליטה יתר הערצה. ומבחינה זאת ייתכן שההיסטוריה הסודית של תיאודורה יוצרת את הרושם ההפוך ממה שכיוון לו מחברה הנקמני.

בספר שפורסם לאחרונה של היומנים שאותם כתב יורם ברונובסקי לאורך השנים הוא כותב גם על הרגשתו כלפי פרוקופיוס. לדעת ברונובסקי פרוקופיוס משקף תקופה של שקיעה מאחר שהוא אינו כותב על אידיאות גדולות , רעיונות נעלים וכו’ , אלא על חולשות אנוש ועל בני אדם קטנים במיוחד שהם אלה שלדעתו שמניעים את ההיסטוריה. לדעת ברונובסקי כתיבה “מציצנית” כזאת אופיינית בראש ובראשונה לתקופות של שקיעה.

ספק רב אם ניתן למצוא היסטורי כמו פרוקופיוס ון שכתב ספר משמיץ ועוין כל כך על השליטים שאותם שירת על יוסטיניאנוס , ובמיוחד על אישתו תיאודורה שכלפיה הייתה לו שנאה תהומית , אפילו יותר מאשר אל בעלה . ספרים מסוג זה ניתן למצוא רק בשנים האחרונות בביוגרפיות החושפניות והמשמיצניות שנכתבות על כוכבים ופוליטיקאים וסתם סלבריטאים שונים בידי מקורביהם ונשותיהם. ניתן לראות בפרוקופיוס את האב הגאה של ז’אנר זה שהפך להיות פופולארי גם במקומותינו.
הרעיון לכתבה זאת ניתן לי אגב בידי ספר מקביל שהופיע לאחרונה , ספרו של יהונתן גפן “חומר טוב ” שבו הלה מתגולל על כל ידידיו ומקורביו לשעבר כמו אורי זוהר , מנחם בן, ואחרים ומתאר בפירטי פרטים את חיי המין שלהם כמו גם פרטים פוגעים אחרים. הספר שנקרא כמו הוצאה של שינאה ותסכול ארוכי שנים הזכיר לי מאוד את פרוקופיוס. ההבדל הגדול הוא כמובן שגפן הוציא את הספר בחייהם של מושאיו כאשר אלה יכלו לקרוא ולהגיב . גפן רק נמנע מלהגיב לתגובות של הנפגעים בכך שהקפיד להימלט למשרה בחו”ל בזמן ההוצאה לאור של הספר.
ניתן גם להעיר שהשקיעה אינה חייבת להיות לאומית אלא גם אישית. יהונתן גפן כתב במהלך הקריירה שלו יצירות נפלאות , אבל היום התדרדר לכתיבה מציצנית אכולת שנאה על חבריו לשעבר, גם בגלל שהוא יודע שזה מה שחלק מהציבור מחפש. הוא אינו היחיד. .

 

נספח :תיאודורה בשפה העברית בספרות ובקולנוע

 

לתועלת כל המתעניינים : תיאודורה הופיעה כמה וכמה פעמים ביצירות שהופיעו בשפה העברית :
1.היצאנית על כסא המלוכה. תרצ”ג , 1933 . מסדרה בשם “ספריית האהבה” בעריכת מכס שכטר. סדרה שכללה גם חוברות על אהובתו של לורד נלסון ועל הנזיר הרוסי רספוטין.זהו אולי הספר ה”אירוטי” ( במונחים של אז לא במונחים של היום ) הראשון שיצא בארץ ישראל .
2.הפילגש (תיאודורה) . מאת פול א. וולמן ) במקור :The Female, A Novel of Another Time, 1953) ופיע בהוצאת כרמי את נאור ב-1955 בתרגום יוסף תמיר. סיפור אירוטי למדי לזמנו על חייה המוקדמים של תיאודורה כפרוצה. והוא סימפטי מאוד לדמותה . היא מוצגת כמי ש”במותה כבתה השלהבת המזהירה של האימפריה הרומאית והחלה חשכת ימי הביניים”. יוסטיניאנוס לעומת זאת מוצג כמי ש”יש רק מעטים בהיסטוריה שעשו פחות ממנו כדי להגיע לתואר “הגדול ” שלו זכה”.

: 3. תאודורה קיסרית הניאופים . מאת “רנטו מרטלי ” ( כנראה שם בדוי של ישראלי כלשהוא ) בהוצאת מחקרים (רמדור )  1965. סיפור פורנוגראפי על חייה של תיאודורה עד שפגשה את יוסטיניאנוס כאשר בסוף הספר היא נהפכת לקיסרית.מעניין גם מכך שעל הכריכה מופיע שמה כ”טאודורה”.אם זאת האקטים המתוארים בפירוט רב הם משום מה הרבה פחות ביזאריים והרבה יותר קונבנציונליים מאלה שאותם מתאר ההיסטוריון פרוקופיוס. האם חשבו הסופר או ההוצאה שיש בכל זאת גבול עד כמה שמותר להרחיק לכת?

4. הרוזן בליזריוס. מאת רוברט גרייבס -( Count Belisarius  1938 )    הופיע  בעברית בהוצאת זמורה ביתן ב-1988 בתרגום אהרון אמיר. ספר זה הוא ללא ספק יצירת המופת על יוסטיניאנוס ותיאודורה וזמנם, אם כי אין בו הרבה קטעים של סקס.גרייבס (מחבר "אני קלאודיוס" ) כותב על תיאודורה בסימפטיה רבה , אם כי אינו מכסה גם על מעשיה הנפשעים ( בניגוד לכל הקודמים ברשימה זאת ).


5. “ההיסטוריה הסודית של תיאודורה” מאת אהרון מגד הופיע ב”עיתון 77 ” מספר 100 ,מאי 1988 ושוב בכתב העת קשת החדשה" מספר 8  תסכית לרדיו שהושמע אי שם בשנות השישים. זאת היצירה המקורית היחידה שידועה לי שהתחברה על תיאודורה. אחת היצירות החביבות עלי של מגד שחבל שאינה ידועה יותר.
6. “ההיסטוריה הסודית ” עצמה , תורגמה בידי המתרגם הידוע יורם ברונובסקי תחת השם “היסטוריה שהצנעה יפה לה” במגזין ההיסטוריה “זמנים ”  גליון מספר 2 מ-1980. את התרגום ליווה מאמר של ברונובסקי על פרוקופיוס ויצירתו בשם “שלושה פנים של פרוקופיוס” .
מעניין לציין שלמרות שברונובסקי תרגם את הפרק הרלבנטי תרגום כמעט מלא ומדוייק , היה בכל זאת קטע אחד ספציפי מאוד שלא תירגם. לא מן הנמנע שחשב שהקטע הנ”ל הוא נועז מידי גם עבור ההיסטוריונים שקוראים את “זמנים”.וכך נאלצתי לתרגם את השורות הנ”ל בעצמי.

הקיסרית תיאודורה בקולנוע 

החיים של תיאודורה ( ובעיקר כפי שהציג אותם פרוקופיוס ) נראים כחומר מושלם לסרט קולנוע . ואכן נעשו עליה כמה וכמה סרטים אם כי לא ידועים ביותר .
היא הייתה דמות פופולארית ביותר בקולנוע בתקופת הסרט האילם דווקא . נעשו עליה לא פחות מחמישה סרטים אילמים בשנים 1909 , 1912 , 1913 , 1919 8-1921. רובם מאיטליה אם כי הסרט מ-1912 נעשה בצרפת.
המפורסם מכולם הוא הסרט מ-1921 שבו גילמה אותה ריטה ג’וליבט.

בתקופת הסרט המדבר לעומת זאת פחת בה העניין . ידוע לי רק על שתי גירסאות קולנועיות שנעשו על חייה.

אחד מהם הוא סרט איטלקי של הבמאי הידוע ריקרדו פרדה (  שהוא בין דברים רבים אחרים הבמאי של הסרט התנ"כי האיטלקי הישראלי -גרמני על פי מחזה של יגאל מוסינזון "תמר אשת ער"  )משנת -1954 בשם ” תיאודורה קיסרית ביזנטיון ” ( או ” תיאודורה הקיסרית השיפחה “) עם גי’אנה מריה קנאלה.

צפו במקדימון שלו כאן.

החלק הראשון.

החלק השני 

 

 

אבל הסרט המעניין ביותר שנעשה על התקופה הוא סרט גרמני/איטלקי משנת 1969 של הבמאי רוברט סיודמאק  בשם Kampf um Rom  שהגרסה האנגלית שלו נקרא ” הקרב על רומא ” או ” הרומאי האחרון “. במקור זהו סרט ארוך מאוד של ארבע שעות אם כי הגירסה האנגלית קיצצה אותו ללא רחמים . הוא מתאר את מסע הכיבוש של יוסטיניאנוס באיטליה ואת מלחמת האזרחים שמתנהלת בקרב אויביו האוסטרוגוטים ובין שתי האחיות היפהפיות ששולטות בהן.את יוסטיניאנוס מגלם לא אחר מאשר השחקן הידוע אורסון וולס ואת תיאודורה מגלמת סילביה קוצ’ינה.

צפו במקדימון לסרט הגרמני 

 

 

מאז עד כמה שידוע לי לא נעשה כל סרט או אף הפקה טלוויזיונית על הדמות  תמהני למה , חייה של תיאודורה בוודאי היו יכולים לשמש כחומר מושלם לסרט אירוטי.

האימפריה הביזנטית בספרות הנוער העברית ובמדע הבדיוני 

בעברית יש רק מעט ספרים נוספים שעוסקים בביזנאטיון של ימי יוסטיניאנוס ותיאודורה או באימפריה הביזטית בכלל. זהו נושא שבכללו ידוע מעט מאוד לקהל העברי.
עם זאת הופיעו שני סיפורים מעולים בנושא לבני הנוער.
בהוצאת זמורה ביתן הופיע ב-1991 תרגום של ספרו של פיטר דיקינסון “הדובה המרקדת” ( שתורגם בידי נורית גולן ) ושתיאר את עלילותיהם של עבד צעיר , קדוש נוצרי ודובה מאולפת בימי יוסטיניאנוס ותיאודורה ( שאינם מופיעים כלל בסיפור ) , במאבק כנגד הברברים הפראיים.

ההקדמה לספר "הדובה המרקדת " מאת פטר דיקינסון
הסופר דן צלקה פירסם ב-1979 את הספר “המסע השלישי של האלדברן ” שהוא אחד מספרי המד”ב המקוריים המעולים ביותר לבני הנוער שפורסמו כאן . . הספר תיאר את מסעותיו של נער בזמן לשלושה תקופות היסטוריות שונות בתולדות ארץ ישראל כולל לתקופת יוסטיאנוס ותיאודורה שבה הוא יוצר קשר עם רובוט מעולם אחר.


פרט לכך כמעט אין סיפורים היסטוריים נוספים בשפה העברית על האימפריה הביזנטית.

אני יכול כרגע לחשוב רק על ספר בשם “המלאך השחור ” של הסופר הפיני מיקה ולטרי , שתיאר את חורבנה הסופי של קונסטנטינופול הביזנטית בידי התורכים ב-1453 כמעט אלף שנה לאחר יוסטיניאנוס ותיאודורה.


עם זאת יש לציין שבכל אין אנו שונים בהרבה מאנגליה ומארה”ב שגם בהם האימפריה הביזנטית היא נושא שכמעט אינו ידוע לקהל הרחב.

 

זהו ספר ישן ( הוא הופיע במקור עוד ב-1939) אבל עדיין לא נס ליחו. הוא זה שעורר אותי להתעניין בתקופתם של יוסטיניאנוס ותיאודורה ( אם כי הם עצמם לא מופיעים אלא רק מוזכרים).

 

ספר זה הוא אחת היצירות הראשונות והקלאסיות ביותר של סיפורי ההיסטוריות החלופיות שיוצאות מנקודת הנחה שההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה השתנתה בשלב כלשהוא כתוצאה משינוי שחל באירוע מסויים ,למשל אילו תיאודורה לא הפכה לקיסרית ביזנטיון וכו’ והתוצאות של שינויים אלה הם תמיד דרסטיות .
הגנרל בליסריוס הוא לצד תיאודורה ויוסטיניאנוס הדמות המפורסמת ביותר של התקופה.הוא היה גנרל גאוני ונאמן ,שיוסטיניאנוס גמל לו על הצלחותיו ועל נאמנותו בחשדנות וקינאה ולפי ההאגדה בסוף ימיו ניקר את עיניו והפך אותו לקבצן. גם הוא כמו יוסטיניאנוס היה נשוי לזונה לשעבר , ידידתה הטובה ביותר של תיאודורה שבגדה בו בכל הזדמנות אפשרית ולדברי פרוקופיוס ב”היסטוריה הסודית ” תמיד העדיפה לעשות זאת כאשר הוא היה בקרבת מקום.

בליסריוס הוא כמובן הדמות המרכזית בספרו המופתי של רוברט גרייבס על התקופה “הרוזן בליזריוס”.

הוא גם הופיע לאחרונה בסדרת ספרי מדע בדיוני חדשה.סופר המדע הבדיוני דיויד דראק שעוסק בכתיבת סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה בעלי אופי צבאי מיליטריסטי במובהק. הוקסם מדמותו .
הוא ביחד עם הסופר ס. מ. סטירלינג כתבו סדרה של שבעה ספרים בשם “הגנרל ” שבו סיפורם של יוסטיניאנוס , תיאודורה ובליסאריוס מועבר לכוכב אחר ולדמויות בשם שונה אבל פרט לכך זהות לחלוטין וכל האירועים הקשורים בחייהם מתנהלים על רקע גלקטי.
דראק פנה לבליסאריוס עצמו ללא שינוי שם בסדרה שהוא מפרסם לאחרונה עם אריק פלינט על היסטוריה חלופית שבה בליסאריוס ואדוניו יוסטיניאנוס ותיאודורה נאלצים להתמודד עם אימפריה טכנולוגית גזענית ושטנית בהודו שמתכננת לכבוש את העולם.מסתבר שהאימפריה הזאת קיבלה את הטכנולuגיה שלה מהעתיד ( בדומה למה שמתרחש בסדרת המדע הבדיוני החדשה ביותר של “מסע בין כוכבים ” ” אנטרפרייז) אך פרטים אלה הם משניים. סדרה זאת היא מבדרת ביותר בחיים החלופיים ( והמספקים יותר ) ובנצחונות הצבאיים שהיא מציעה לבליסאריוס ואדוניו.


אתר שמקיף את מרבית החומר הרלבנטי בנושא ברשת יש כאן:
http://www.fordham.edu/halsall/byzantium/

שם ניתן למצוא רשימה מקיפה ביותר על יצירות של ספרות יפה שנכתבו על ביזנטיון , כולל כמה יצירות עבריות , מאת סופרים כמו יהושע בר יוסף ודן צלקה:
http://www.fordham.edu/halsall/byzantium/texts/byznov.html

ונסיים עם פואמה שכתב המשורר אריה סיון על תאודורה:

שיר בהיסטוריה

עַל פִּי גִּרְסָה אַחַת, אָבִיהָ

הָיָה שׁוֹמֵר בַּהִיפּוֹדְרוֹם הַקֵּיסָרִי, וְיֵשׁ גּוֹרְסִים

אִישׁ-הַדֻּבִּים

בַּקִּרְקָס שֶׁל הַבִּירָה, קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל.

אֲנִי בָּחַרְתִּי בַּשְּׁנִיָּה, מִטְּעָמִים

שֶׁבְּוַדַּאי יִתְבָּרְרוּ.

כַּאֲשֶׁר הָיָה אָבִיהָ בַּזִּירָה, חָמוּשׁ בְּשׁוֹט,

תֵּאוֹדוֹרָה מִצְטַנֶּפֶת עַל אַחַד הַמּוֹשָׁבִים

רוֹאָה בְּהִשְׁתָּאוּת אֶת הַדֻּבִּים הַמַּפְחִידִים

עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם, קָדִים לוֹ וְרוֹקְדִים

לִנְקִישׁוֹת הַשּׁוֹט.

 

מַה הַסּוֹד שֶׁלְּךָ, אַבָּא, הַיַּלְדָּה

נִכְנֶפֶת בּוֹ בִּרְעָדָה

נִלְחֶצֶת אֶל שְׁרִירֵי-פְּלָדָה, אֵיךְ

אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה עִם הַדֻּבִּים? וְהוּא מַסְבִּיר:

מְעוֹרְרִים בָּהֶם תְּשׁוּקוֹת, וְאֶת הַהַרְגָּשָׁה

שֶׁסִּפּוּקָן בִּשְׁלִיטָתְךָ. כְּשֶׁתִּתְבַּגְּרִי

תִּרְאִי אֵיךְ הַדְּבָרִים קוֹרִים.

תִּרְאִי אֵיךְ הַגְּבָרִים

מִשְׁתּוֹקְקִים אֵלַיִךְ, בּוֹעֲרִים

לָגַעַת בְּשׁוּלַיִךְ

לִטְמֹן אֶת אֵבְרֵיהֶם בְּעֶרְוָתֵךְ.

 

וַאֲנִי אַרְקִיד אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁאַתָּה

עוֹשֶׂה עִם הַדֻּבִּים?

 

בִּתְנַאי אֶחָד: שֶׁלֹּא תִּתְאַהֲבִי.

לֹא אֶתְאַהֵב. וְאִם

יַתְחִילוּ לְיַלֵּל בִּי זְאֵבֵי-הָאַהֲבָה,

אֲנִי אַשְׁמִיד אוֹתָם

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מַשְׁמִיד גּוּרִים מְיֻתָּרִים.

לֹא תַּעַמְדִי בָּזֶה. יָבוֹא הַגֶּבֶר

שֶׁתִּרְצִי אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ –

אִם אֶשְׁתּוֹקֵק אֶל מִי שֶׁיִּתְיַחֵם עָלַי, אֲנִי

אַלְבִּישׁ אֶת הַפָּנִים שֶׁלָּךְ עַל פַּרְצוּפוֹ

וְאֶת הַגּוּף שֶׁלְּךָ עַל אֵיבָרָיו.

 

תֵּאוֹדוֹרָה הִתְבַּגְּרָה, יָצְאָה אֶת הַבִּירָה

הִרְחִיקָה אֶל שׁוּלֵי הַמַּמְלָכָה.

הִיא מוֹפִיעָה בְּקִרְקָסִים

חוֹשֶׂפֶת טֶפַח וְעוֹד טֶפַח מִגּוּפָהּ

וּמִשְּׁנַת חֲמֵשׁ-מֵאוֹת-וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּעֵרֶךְ,

שְׁמָהּ הָאֱלֹהִי נִלְחָשׁ מִפֶּה לָאֹזֶן וּמַכֶּה גַּלִּים

כְּמוֹ רַעַשׁ אֲדָמָה עָדִין.

 

אַחֲרֵי כָּל הוֹפָעָה הָיְתָה עֲדַת גְּבָרִים

נִשְׂרֶכֶת אַחֲרֶיהָ, וְהָאֵיבָרִים

כְּמוֹ צַוָּארִים שֶׁל בַּרְבּוּרִים.

אֶחָד מֵהֶם הָיָה נִכְנַס אִתָּהּ לְדִירָתָהּ

וְהִיא הָיְתָה בּוֹנָה בּוֹ מִגְדָּלִים שֶׁל תַּעֲנוּג

עַד שֶׁהָיָה נִרְעָד, מַשְׁמִיעַ הֲבָרוֹת טְרוּפוֹת, גְּנִיחוֹת

וִיפָחוֹת

וְהַבְטָחוֹת שֶׁל חֲצָאֵי-מַלְכוּת.

בְּצֵאתוֹ הָיְתָה שׁוֹלֶפֶת מִמְּגֵרַת הַבֹּשֶׂם

פֶּנִיס שֶׁל שֶׁנְהָב

עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ, מְחַבֶּרֶת אֶל קָצֵהוּ הָאֶחָד אֶת דְּמוּת

אָבִיהָ

וּבַשֵּׁנִי נוֹגַעַת בְּדַגְדְגָנָהּ

וּבְעוֹדָהּ עוֹלָה בְּמַעֲלוֹת פֻּרְקַן-הַדָּם

שְׂמִיכָה שֶׁל מְנוּחָה יוֹרֶדֶת לַעֲטֹף אוֹתָהּ

וְתֵאוֹדוֹרָה מַנִּיחָה רֹאשָׁהּ עַל הַכָּרִית

וְלוֹחֶשֶׁת: אַבָּא,

מָה אֲנִי בִּשְׁבִילְךָ? קֵיסָרִית,

אוֹמֵר אָבִיהָ, פִּיו הָדוּק אֶל פִּיהָ.

אֲנִי אֶהְיֶה, אֲנִי אֶהְיֶה.

אֵיךְ? אַתָּה עוֹד לֹא הוֹלֵךְ . שִׂים לִי אֶת הַפֶּה עַל הַפִּטְמָה

תִּינַק מִמֶּנִּי חֲלוֹמוֹת.

 

עֶשְׂרִים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁבָּאָה תֵּאוֹדֹורָה לָעוֹלָם

נוֹלַד יוּסְטִינְיָנוּס.

אָבִיו הָיָה אִכָּר. דּוֹדוֹ הָיָה קֵיסָר

וְהוּא יִעֵד אוֹתוֹ, מִגִּיל צָעִיר מְאֹד, לִהְיוֹת יוֹרְשׁוֹ.

וְיוּסְטִינְיָנוּס הִתְכּוֹנֵן לַמַּטָּלָה הַזֹּאת

בִּיסוֹדִיּוֹת: דּוֹרוֹת שֶׁל אִכָּרִים קְשׁוּרִים לָאֲדָמָה

כִּוְּנוּ אוֹתוֹ לִרְאוֹת אֶת הָעִקָּר,

לַחְתֹּר בַּתֶּלֶם הַנָּכוֹן. הוֹסֵף לָזֶה

זִלְזוּל בְּכָל מָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם

לַיְבוּל, וְהַבְחָנָה

בֵּין בְּנֵי-אָדָם שֶׁהֵם, בִּיסוֹדָם, רַק עֲשָׂבִים שׁוֹטִים

וּבֵין כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר גַּם

לְטַיֵּב בָּהֶם שָׂדוֹת.

 

כַּאֲשֶׁר שָׁמְעָה אִמּוֹ שֶׁל הַמְּיֹעָד-לִהְיוֹת-קֵיסָר

עַל כַּוָּנָתוֹ לָשֵׂאת אֶת תֵּאוֹדוֹרָה לְאִשָּׁה

נִרְעֲשָה מִכַּף רַגְלָהּ וְעַד רֹאשָׁהּ.

תִּשְׁכַּב אִתָּהּ עַד שֶׁיֵּצֵא עָשָׁן, אֲבָל לְהִתְחַתֵּן

עִם הַזּוֹנָה? עַל גּוּפָתִי! לְעֶזְרָתָהּ

גִּיְּסָה אֶת דּוֹדָתוֹ הַקֵּיסָרִית, וְיוּסְטִינְיָנוּס נֶאֱלַץ

לְהִתְאַפֵּק עַד אַחֲרֵי מוֹתָהּ, וּלְאִמּוֹ אָמַר:

הָאָב שָׁלַח אֵלַי אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהַתְּהוֹמוֹת

לְהַגְשִׁים אֶת מַלְכוּתוֹ עַל אֲדָמוֹת:

הִיא וַאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאִחוּדָם

יַבְטִיחַ לָאִימְפֶּרְיָה הַקְּדוֹשָׁה

עוֹד אֶלֶף שָׁנִים.

 

הוֹכָחָה חוֹתֶכֶת לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

נִזְדַּמְּנָה בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ-מֵאוֹת-שְׁלוֹשִׁים-וּשְׁתַּיִם

לַסְּפִירָה

בִּפְרֹץ הַמֶּרֶד שֶׁאִיֵּם לִזְרֹק אֶת הַקֵּיסָר לַיָּם.

יוּסְטִינְיָנוּס הִתְקַפֵּל, וּכְבָר עָמַד

לִנְטֹשׁ אֶת הַבִּירָה. לֹא, אָמְרָה לוֹ תֵּאוֹדוֹרָה,

אַבָּא, בַּזִּירָה, גַּם כְּשֶׁדֹּב אֶחָד

הָפַךְ עוֹרוֹ וְהִתְפָּרֵעַ וְכִמְעַט

נִשְׁמַט מִשְּׁלִיטָתוֹ, הוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשּׁוֹט

וְלֹא בָּרַח. אַתָּה

תִּקְרָא לְבֵּלִיסַרְיוּס. תֵּן לוֹ לְפַקֵּד

עַל הַצָּבָא שֶׁעוֹד נִשְׁאַר לְךָ. אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁהוּא מֵת לְהוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ.

הוּא יִלָּחֵם גַּם בִּשְׁבִילְךָ.

וְכֹה הָיָה.

וּלְאַחַר

שֶׁבֵּלִיסַרְיוּס עָשָׂה אֶת הַמְּלָאכָה

נִגַּשׁ יוּסְטִינְיָנוּס לְהַשְׁלִים אֶת מְשִׂימַת-חַיָּיו:

גִּבּוּשׁוֹ שֶׁל קוֹדֶקְס-הַחֻקִּים אֲשֶׁר הֶחְזִיק

אֶת בִּיזַנְטְיּוּם מִבִּפְנִים

עוֹד תְּשַׁע-מֵאוֹת שָׁנָה.

וְתֵאוֹדוֹרָה? הַהִסְטוֹרְיוֹן

יְלִיד קֵיסָרִיָּה, פְּרוֹקוֹפְּיוּס

מַשְׁמִיץ וּמְלַכְלֵךְ אוֹתָהּ:

עָרִיצָה, רוֹדָה בְּבַעֲלָהּ,

נוֹהֶגֶת לְהַשְׁפִּיל אֶת סְבִיבָתָהּ.

לְמָשָׁל: הִתְעַלְּלָה בְּבֵּלִיסַרְיוּס הַנַּ"ל

שֶׁלָּחַם בְּכָל אוֹיְבֵי הַמַּמְלָכָה

וְנִצֵּחַ וְהֵבִיא שָׁלָל (וּבוֹ

גַּם כְּלֵי בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּנוּ,

אֲבָל זֶה כִּמְעַט אֵינוֹ נוֹגֵעַ לָעִנְיָן).

 

עַל כָּל פָּנִים, מַרְבִּית חוֹקְרֵי-הַזְּמַן

מַאֲמִינִים כִּי עֵדוּתוֹ, שֶׁנִּכְתְּבָה עָשׂוֹר אַחֲרֵי מוֹתָהּ,

אֵינֶנָּהּ אֲמִינָה.

אֲנִי,

מִתֹּקֶף חֵרוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר, מֵעֵז לוֹמַר:

מִכֹּחַ הַלֵּילוֹת שֶׁלּוֹ בְּמִטָּתָהּ

הוֹצִיא יוּסְטִינְיָנוּס אֶל הַפֹּעַל אֶת מִפְעַל-חַיָּיו.

בְּטֶרֶם אוֹר הָיָה נֵעוֹר

רַעֲנָן כְּמֵי-הַשֶּׁלֶג עַל פִּסְגַּת הַר אֲרָרַט

מַאֻזָּן כְּפֶלֶס מַיִם רְגוּעִים

וּמְרֻכָּז כְּמוֹ צָהֳרֵי-הַיּוֹם

יוֹשֵׁב לִבְדֹּק אֶת עֲבוֹדַת הַוְּעָדוֹת, לְהַאֲזִין

בְּסַבְלָנוּת שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ גְּבוּל

לִטְרִיבּוּנְיָנוּס שֶׁדִּוֵּחַ לוֹ עַל הַהִתְקַדְּמוּת

בַּחֹמֶר, יָם הַחֹמֶר הַגָּדוֹל:

חֲמֵשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁל תַּקָּנוֹת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

שֶׁיֵּשׁ לְהַתְאִימָם

אֶל הַהֹוֶה וְהֶעָתִיד.

 

יוּסְטִינְיָנוּס חַי שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְעוֹד שָׁלֹשׁ. תֵּאוֹדוֹרָה

מֵתָה בִּהְיוֹתָהּ בַּת אַרְבָּעִים-וָשֵׁשׁ.

סִבַּת מוֹתָהּ אֵינֶנָּהּ יְדוּעָה, אֲבָל פְּרוֹקוֹפְּיוּס

אוּלַי טָעַן: בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנָהּ

שָׁלֹשׁ סְרִיטוֹת בַּאֲלַכְסוֹן, סִמְלוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן.

לֹא סֵמֶל הַשָּׂטָן, אֲנִי אוֹמֵר,

צִפָּרְנָיו שֶׁל דֹּב.

 

דָּבָר אֶחָד מֻסְכָּם עַל כָּל הַמְּקוֹרוֹת: תֵּאוֹדוֹרָה,

בְּאַחֲרִית יָמֶיהָ, נֶעֶשְׂתָה מוֹנוֹפִיסִיטִית, כְּלוֹמַר

הֶאֱמִינָה כִּי יֵשׁוּעַ יֵשׁ בּוֹ טֶבַע אֱלֹהֵי בִּלְבַד

וּדְמוּת הַגֶּבֶר שֶׁלָּבַשׁ אֵינָהּ אֶלָּא תַּדְמִית.

וּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת שֶׁבַע

הָרוּחוֹת מִתּוֹךְ גּוּפָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַהִיא, מִרְיָם,

וּמִי שֶׁעוֹד מִרְיָם אַחַת סָכָה אֶת רַגְלָיו בְּדִמְעוֹתֶיהָ

וּמָשְׁחָה בְּשֶׁמֶן אֶת פְּצָעָיו

הָיָה הָאָב.