ארכיון תג: איזבל

פיזמונאי ופוליטיקאי: על עקיבא נוף

 

 

 

ראיון מקיף עם הפזמונאי היחיד ששירת אי פעם בכנסת עקיבא נוף על פזמוניו שכמה מהם הפכו למפורסמים והביאו לגילויה של פנינה רוזנבלום . וגם לראשונה הסיפור המלא על המפגש של עקיבא נוף עם ג'ון לנון ויקו אונו שאותם שכנע לשיר בעברית שיר על ירושלים שכתב והצטלם איתם ,ודיון  גם בעניינים פוליטיים עכשוויים ובהם יחסו הלא אוהד לאהוד אולמרט האיש שהוא בעצמו פתח בפניו את הדלת לפוליטיקה והתחרט על כך עמוקות מאז.

כמה פוליטיקאים היו בתולדותינו שחיברו מהצד גם שירים ופזמונים ? מעטים מאוד .אני יכול לחשוב כרגע רק על דוד המלך המחבר לפי המסורת של שירי "תהילים " שהושרו בבית המקדש  על שמואל הנגיד פוליטיקאי ומצביא בספרד המוסלמית שחיבר שירים שככל הנראה גם הולחנו ובימינו רק על חבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף.המחבר של הפיזמונים הקלאסיים "מים לדוד המלך " ו"איזבל ".  

לפני כמה שבועות הייתי בהרצאה של עו"ד וח"כ לשעבר עקיבא נוף  בנושא הלא קונבנציונאלי של פזמונים על דמויות תנכיות,נושא שכידוע יש לי בו עניין רב. . ההרצאה מצאה חן בעיני כל כך שלאחר מכן ראיינתי את עקיבא נוף על הקריירה שלו והוא הסכים באדיבותו לפרסם אותה כאן באתר זה .

לעקיבא נוף הייתה קריירה יוצאת דופן . הוא הפיזמונאי והזמר היחיד ששירת אי פעם בכנסת ובכמה קדנציות הוא והיוצר של להיטים כמו "מים לדוד המלך " שאותו שרו חברי הגשש החיוור בחצאיות בפסטיבל הזמר של 1970 והפזמון הפך מיד ללהיט היסטרי . שנה לאחר מכן יצר את " איזבל " פזמון בעל נושא פוליטי תנכי על מלכת ישראל שהודחה ונרצחה ,פזמון שהופיע כקליפ שבו כיכבה פנינה רוזנבלום הצעירה והאלמונית בפתיחת הקריירה שלה . ו"שישו ירושלים " שבו הלחין פסוקים מספר ישעיהו ו"מפרשי זהב " ו"כוכבים בדלי " ) לאחרונה הוא חזר לאור הזרקורים בשני תחומים נפרדים מאוד לכאורה אלו שאותם הוא נטש בשנים האחרונות :: גם בקליפ של שיר שיצר עם להקת "אנרגיה חולנית " שמוקרן בימים אלו בערוץ 24 וגם בחוג להתחדשות רעיונית ואידיאולוגית שהקים במפלגת הליכוד.

א.א. : מר נוף האם נכון הוא שאתה הפזמונאי היחיד שכיהן אי פעם בכנסת ?

נוף :לא לחלוטין מדויק,דווקא יש עוד פוליטיקאי אחד שחיבר פזמונים ואפילו הייתה פעם אחת ששיתפנו פעולה והוא כתב שיר ואני כתבתי לחן ואריק לביא היה אמור לשיר וזה אמור היה להיות בתוכנית רדיו אבל בסוף זה נפל.
זה היה שמעון פרס. ויש גם את יצחק נבון שכתב את "בוסתן ספרדי " . ויש גם יוסי שריד וגד יעקובי שכתבו שירים .ואפשר להזכיר סופרים ואנשי ספרות שכיהנו כנסת כמו דב סדן אורי צבי גרינברג , ס. יזהר , ואת משה שמיר .
אבל בעיקרון אני הפזמונאי המקצועי היחיד שאי פעם היה בכנסת ובוודאי היחיד שנאם נאום בצורת פזמון.
זה היה לקראת בואו של סאדאת והסכם השלום וזאת הייתה ישיבה שמתוך 120 חברי כנסת 119 דיברו כדי להיכנס להיסטוריה כולם אמרו את כל הקלישאות האפשריות ואני אמרתי מה אני יכול להיות לאמר שיהיה שונה וכתבתי פזמון שהוקרא בכנסת שנקרא "תרועה לשלום" .וזה אפילו התפרסם במעריב כנאום .מאוחר יותר הלחנתי את זה .
ולאחרונה זמרת יפנית היסאקו איקדה שהיא גם זמרת אופרה קלאסית הקשורה לארגון מקויה עומדת להקליט את זה ביפן כשיר שהלחנתי  .והיא שלחה לי הקלטה ממאדאם בטרפלי בתור גברת פרפרית ושלחה לי מכתב בעברית על זה.

א.א. : מה דעתך על מצב התרבות בכנסת היום? דומה שאין שם יותר זמרים או אנשי תרבות בכלל ?
נוף הבעיה שבאמת אין הרבה סיבות לשיר והרבה מאנשי כנסת הם חסרי תרבות באופן כללי אם כי נכון גם שדווקא בכנסת הזאת יש יותר אנשי תרבות מאשר בכנסת הקודמת.
אבל הבעיה היא עמוקה יותר היום אנשים כמו דב סדן ואורי צבי גרינברג לא היו מגיעים בשיטות כמו
הפריימריס אפילו לתחתית הרשימה. הנהגה אמיתית נבחנת גם בכך שיכולתה להשפיע על רשימת האנשים שנמצאים ברשימה אני לא אומר שצריך לחזור לשיטת הועדה המסדרת את רשימת המפלגות אבל אני בהחלט מציע למצוא דרך לחזור לדברים הטובים שהיו בוועדה מסדרת שידעה להעביר רשימה על ידי אנשי תרבות ושתימצא דרך שהשיטה תוכל לכלול גם אנשים שהם אנשי תרבות והשכלה ולא בדיוק אנשי רייטינג למעריצות טינאג'ריות .

 

מים לדוד המלך

עקיבא נוף החל את הקריירה הספרותית שלו בכתיבה סיפורים בעיתון המפלגתי  "חירות ".
 

נוף: כתבתי כמה הסיפורים שפורסמו בכמה עיתונים אבל לא התמדתי בזה. אני גם לא  מגדיר את עצמי  כמשורר אלא בעיקר כפזמונאי .


א.א :איך נכנסת לעולם הפזמונאות?
עקיבא נוף : מאז ומעולם כתבתי שירים ומנגינות ואין לי רקע תיאורטי בלחנים איך שזה בא בא אין לי ידע לשנות ולתקן. מילדות הייתי שר בכל מופעי בית הספר והקיבוץ וכששרתי בא לי לשיר שירים של עצמי
אני לא רואה את עצמי כזמר מקצועי זה בעיקר תחביב שקיבל תהודה בכך ששרים את השירים .

השיר המפורסם ביותר של נוף שנכנס לפולקלור ממש הוא "מים לדוד המלך" שיצר את ז'אנר המצומצם מאוד של השיר התנ"כי ההומוריסטי . הפזמון שהושר לראשונה בידי "הגשש החיוור " הושר מאז גם בידי אילנית. וזכה לחיקויים שונים ומשונים.

נוף : אל ים ההתייחסויות אל דוד המלך בזמר העברי, הוספתי טיפה משלי, כשחרזתי והלחנתי את הפיליטון , "מים לדוד המלך".
בספר דברי הימים א', פרק י"א, מסופר: "ויתאוו דוד ויאמר – מי ישקני מים מבור בית לחם, אשר בשער". בית לחם הייתה אותה עת תחת כיבוש האויב, הפלשתים. שלושה מהגיבורים שליוו את דוד, מין יחידה 101 שלו, החליטו להשביע את תאוות מנהיגם, הסתננו דרך מחנה פלשתים, שאבו מים מבור בית לחם הכבושה, והביאו אל דוד.
דוד, שהיה בעל חוש מחודד ליחסי ציבור, ו"פוליטיקלי קורקט"החליט עפ"י הסיפור ב"דברי הימים", שלא לשתות מן המים שנשאבו בסכנת נפשות של הגיבורים, "וינסך אותם ל–ה' ".

על הסיפור הזה בניתי את ההומורסקה "מים לדוד" המתארת את הגוזמאות שבהן הלל כל אחד משלושת הגיבורים את עצמו, בדרכם אל הבאר שבבית-לחם.
אני כתבתי את השיר כבדיחה, (מה יש? רק לחיים חפר מותר?), בדיחה להשמעה במפגש פנימי של סטודנטים אוהבי שירה בציבור, שנהגו, בשנות הששים, להתכנס ולשיר, מדי יום שני, בבית ירושלמי מסויים.
לקראת "פסטיבל הזמר" של 1971, שלחתי לתחרות מספר שירים. כמובן, שירים רציניים, עם תוכן עמוק, עם מסר. השיטה הייתה אז לשלוח לוועדה מטעם רשות השידור הממלכתי קלטות ובן ביצוע השיר. הוועדה בחרה מכל מאות השירים שהגיעו – 12שירים, שהועמדו לבחירת הקהל, באולם בניני האומה, במוצאי יום העצמאות.

לצורך העלאתם על קלטת של השירים ששלחתי, נעזרתי בחבר, שליווה את שירתי בנגינת פסנתר. גם הוא היה מאותם אוהבי זמר של יום השני במפגשים ההם בירושלים, ובמהלך ההקלטה שאל אותי –
"למה לא תשלח את השיר ההוא על גיבורי דוד?".
"זה לא שיר", השבתי, "זו בדיחה מולחנת".
"מה אכפת לך, שלח" התעקש,
ואני, כאילו לפצותו אותו על שירותו הפסנתרני – הקלטתי לטיפ ושלחתי.

 

שירי העמוקים והרציניים ונושאי המסר – נידחו. "מים לדוד"  התקבל אל 12 המועמדים (ובאותו פסטיבל שרה גם צילה דגן את "כוכבים בדלי" שהלחנתי ביחד עם אורה סופר), וכל השאר, עם הגששים והחצאיות המתרוממות, השלושה עלו לבמה בחצאיות עם פגיונות וסנדלים תנכיים על ראשיהם זרי פרחים ובאמצע השיר, כשהרימו את הידיים, ראו להם את התחתונים. , והקהל יצא מכליו – והשאר היסטוריה.
והיום זהו חלק מתכנית הלימודים של מערכת החינוך הממלכתי.
גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, המנוחה, הוזמנה פעם להופעה של "הגששים", וכמובן, כמו בכל הופעה שלהם מאז הפסטיבל של 1971, היה השיר הזה אקורד הסיום של כל הופעה, שאיתו הלכו הצופים לביתם מזמזמים וטובי לב. אלא, שבפעם הזו, לכבוד גולדה, החליט מי שהחליט, כי לא ראוי ולא מכובד הוא להופיע בפני ראש ממשלת ישראל, בחצאיות המגלות תחתונים ומה שבתוכם, "והשיר הושר, כשהגששים מחויטים בחליפות.
אחרי המופע נשאלה גולדה על התרשמותה, והתשובה שלה הייתה – "נפלא. אבל למה לא הופיעו בשיר עם התחתונים?"
השיר הזה הפך נחלת הכלל, עד שניכנס לקטגוריה של מה שבברנז'ה של הפזמונאים מכנים בציניות: שיר שניכתב ע"י עמאמי היינו שיר, שכביכול אין לו אבא יוצר, ומופיע בשירונים תחת הכותרת: "שיר עממי" , שיר של העם כתוב בידי יוצר לא ידוע, למרות מה, שכמו במקרה הזה, יש מחבר קיים, ויש לו שֵם.
– –

איזבל

איזבל

ב – 1971 העלה נוף מופע משיריו בשם "הבוקר שאחרי" כשהוא מלווה בלהקת זמרים, בשם זה ( שלפעמים כונתה "להקת עקיבא נוף ") שהבולטת ביניהם הייתה הזמרת אביבה הד.
השיר המצליח ביותר מתוכו היה "איזבל", שהגיע לראש מצעדי הפזמונים בקול ישראל ובגלי צה"ל וזכה לכבוד האדיר של הפיכה לקליפ בידי הערוץ היחיד אז של הטלוויזיה הישראלית.
.
נוף : את תרומתי שלי לגלריית הנשים מן המקרא בזמר הישראלי תרמתי בשיר שכתבתי והלחנתי ושרתי – "איזבל".
 המלכה איזבל היתה עמי, מאז פגישתנו  הראשונה בשיעור לתנ"ך בכיתה ד.
המימסד היהודי ראה באיזבל, במידה רבה של צדק, אשה רשעה, ראה פרשת נבות. רב ודיין מפורסם אף מצא לנכון לטלפן אלי בגלל הפזמון הזה ולנזוף בי: הכיצד אני, אדם בעל השקפות לאומיות, כותב בכל כך הרבה סימפטיה על החוטאת הזו?
אבל אני, כילד בכתה ד, הוקסמתי ע"י תיאור התנ"ך את רגעיה האחרונים. יהוא, המורד במלך, דוהר אל ארמונה שביזרעאל להרוג את המלכה האם. איזבל, בעצמה בת מלך צידון, מי שהיום היינו מכנים – אשה עם קלאסה, אינה מתחננת על נפשה, אינה מתחבאת, אינה נופלת לרגלי הבא להורגה בבקשת רחמים. להיפך, לקראת פגישתה שלה עם המוות היא שמה בפוך עיניה, היא מיטיבה את שער ראשה, מתייצבת גאה בחלון מגדל ארמונה, וכשמגיע המורד, הבא להורגה – שולחת היא בו חץ של לעג סרקסטי ושואלת: "השלום זמרי הורג אדוניו?", למה
זמרי? כי זמרי מרד, מלך שבעה ימים בלבד, ונרצח אחרי 7 ימי מלוכה, ע"י זה אשר שמרד בו ( המחסל הנ"ל היה עומרי אביו של בעלה המנוח של איזבל ,אחאב א.א. ) וזה מה שמזכירה היא ליהוא: סוף מורד לתליה.
"שימטוה", זרקו אותה מבעד לחלון, מצווה יהוא, המשתלט, לסריסים שלידה, והם שמטוה למוות. ויהוא מצווה אז לקבור אותה קבורה מסודרת, כי אחרי הכל – "בת מלך היא".
איזו דרמה? איזה טיפוס? איזו עוצמת רגשות?
בעיני הצטיירה איזבל כבת לתרבות איליטיסטית, המגיעה אל חברה שבה פעילים בני-הנביאים, אלה שיש להם, לטענתם, קשר ישיר אל בורא עולם, אלה שהכל ברור להם, אלה שאין טעם להתווכח אתם כי הם יודעים ה כ ל, חוץ מדבר אחד, הם אינם יודעים למחול, לסלוח, הם קנאים פנאטים.
א.א. : היו לך כוונות פוליטיות בפזמון הזה ?
נוף : באמת ייחסו לי כוונות פוליטיות בשיר. וזה, אולי נכון.
זה השיר המתאר את הפכפכותו של הנמר הזה, הקרוי דעת הקהל. פעם הוא מריע לך בהתלהבות ואתה רוכב על גבו, ופעם, אותו המון, שולף כלפיך שיניים טורפות.
עקיבא נוף כפוליטיקאי מן הסתם מכיר היטב את הפכפכותו של ההמון .
נוף :משכתבתי את השיר לא מצאתי מי שמוכן לבצע אותו. כששלחתי אותו בתחרות המקדימה של מה שהיה פעם "פסטיבל התנ"ך", השיר הזה אפילו לא התקבל לרשימת המועמדים. אבל אני האמנתי בטיב השיר, והחלטתי – במקום שאין איש, אהיה אני גם הזמר. הקלטתי את השיר בביצועי, שלחתי את הקלטת לתקליטיה של "קול-ישראל" ושל גלי צה"ל., ותוך ימים מועטים הגיע השיר לראש מצעד הפזמונים של כל אחת משתי התחנות. מה שמלמד כי אם אתה מאמין בטיב של יצירתך, אל תרים ידיים מול סירובים ראשונים. הילחם עליה,בסוף המאמץ – תגיע.
"איזבל " הפך ללהיט גדול ועקב ההצלחה צולם לו ב-1971
קליפ לטלוויזיה בכיכובו של עקיבא עצמו כשאת תפקיד איזבל משחקת נערה אלמונית 17 בשם פנינה רוזנבלום("את עינייך שימי בפוך ") שהוצגה צועדת ברחובות העיר העתיקה של ירושלים כשהכל נועצים בה עיניים משל הייתה יצור שנחת זה עתה מכוכב לכת אחר בתקליט ובקליפ מבוצע השיר על-ידי עקיבא נוף עצמו כסולן, כשמלווה אותו שלישיית בנות אלמוניות :אביבה הד, חגית זמיר וטובה ליבנה. יש לציין, כי בביצוע המקורי של השיר היה בלהקה גם שמואל שילנסקי (בנו של יו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי לימים וטרינר .
נוף : הטלויזיה הישראלית, -היה אז רק ערוץ אחד-, החליטה לצלם את הפזמון לקליפ. אתר הצילום ניקבע להיות בעיר העתיקה של ירושלים.
בבוקר הצילומים הגעתי אל שער יפו, ולידי נעצרה מכוניתו של במאי הקליפ, דן בירון, ששלף נערה מתוך מכוניתו ואמר לי – "הכר, זאת איזבל".
בעיני רוחי הייתה איזבל שחורת שיער, עם עינים צידוניות ירוקות רושפות, האופי פורץ מפניה, אם תרצו – דמיינתי מין חנה רובינא בעלומיה משחקת את מדיאה.
והנה הבחורה שמציג הוא בפני – בלונדה, עור לבן, בת 17,עדינה , אנטי-איזבל, מושיטה לי יד רכה ואומרת: נעים מאד, שמי פנינה רוזנבלום.
נחנקתי, אבל מה לעשות, זה הבמאי, והוא הקובע.
ביצוע הצילומים התגלה כמשימה קשה ביותר. בכל מקום בו ניסינו להעצר ולצלם הקיפו תושבי העיר המזרחית את איזבל/פנינה הבלונדינית, בלעו אותה בעיניהם ואי אפשר היה לצלם.
לבסוף, נימצאה פינה בה ניתן היה, כך או אחרת, להשלים את צילומי הקליפ.
בהערת אגב אוסיף עוד כי ללהקת הזמרות שליוו אותי בשיר הזה ניבחנה שחקנית צעירה, שהיתה טובה כשחקנית ופחות מכך כזמרת. אבל לא היה חסר הרבה, שבקליפ הזה שהיו בו עקיבא נוף ופנינה רוזנבלום תופיע גם שחקנית תיאטרון באר-שבע, מי שנודעה מאוחר יותר כסגנית השר
נעמי בלומנטל.
כן, ובאופן מקרי היה שם גם גיטריסט, שמוליק שילנסקי, הבן של ח"כ שילנסקי. בהחלט  להקה מאד פוליטית,  אפילו שזה היה בלי כל
כוונה מיוחדת .

פנינה רוזנבלום שמה את עיניה בפוך.

פנינה רוזנבלום זוכרת את איזבל

פנינה רוזנבלום מתארת את סיפור צילומו של הקליפ בספרה "הדרך אל החלום " כך :
..מה שפירסם אותי ביותר בטלויזיה היה השיר "איזבל " שכתב ושר עקיבא נוף. מאוחר יותר הוא הפך לחבר כנסת אבל את הפרסום הראשוני שלו ואת החדירה לדעת הקהל הוא עשה בעזרת השיר הזה.
השיר היה מאוד פופולארי ,ובטלוויזיה החליטו לצלם אותו .היום קוראים לזה קליפ,אז זה היה מסובך יותר. יצאנו ליום צילומים בעיר העתיקה .אותו צילמו שר ,ואותי צילמו פוסעת בסמטאות .אני הייתי איזבל
אחר כך ערכו את כל קטעי הצילומים ,והחלק המעניין היה לא עקיבא נוף השר בלהט על איזבל ,אלא אני ,מסתובבת בראש מורם ,כשכל הערבים והסוחרים בסימטאות מסתכלים בי ילד ערבי נעמד לידי בזמן הצילומים ואמר לי שאני יפה .זה מאוד החמיא לי .
כמה שירים מצולמים שכאלה היו ? מעט מאוד. וכך יצא לי לככב פעם ועוד פעם עם "איזבל " .אנשים זכרו את פני ,וכך קרה שלא אחת צעקו אחרי ילדים ברחוב "איזבל,איזבל !" .גם אנשים שלא היכרתי זכרו את השיר והתייחסו אליו "
(מתוך הדרך אל החלום ע' 55 )

אם נהיה דקדקנים יש לציין שעצם ההחלטה לתאר בקליפ את איזבל מסתובבת בירושלים דווקא אינה נכונה היסטורית שהרי מקום מושבה היה בשומרון ,אבל זה בהחלט היה נכון סמלית להראות אותה מסתובבת בעיר של אויביה הרוחניים המסתכלים עליה בתדהמה או בתאוותנות.
עקיבא נוף מספר שמה ששבה את ליבו בסיפור איזבל ולמעשה גרם לו לכתוב את השיר היה הפסוק המפורסם על כך שבשעה שהגיעו כוחות המורדים בפיקודו של המלך החדש יהוא לארמון המלך ביזרעאל בו שהתה איזבל (שהיתה אז המלכה האם), מספר התנ"ך ש "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן" (מלכים ב', פרק ט, פסוק ל)..,
נוסיף כי בקריירה העתידית של פנינה רוזנבלום היא הפכה לדמות תיקשורתית וציבורית ולאשת עסקים הידועה באופיה החזק והשתלטני השולטת בבעליה בדומה למלכה מלפני 2900 שנה ששלטה ביד חזקה בבעלה אחאב . בצירוף מיקרים מעניין  (?) רוזנבלום עשתה את הונה  כבעלת חברת קוסמטיקה  בזכות נשים ש"שמות בפוך עיניהם" ו "מיטיבות את ראשיהן" בדומה לאותה מלכה שאותה גילמה בקליפ .

וכידוע בהמשך הפכה לפוליטיקאית מנהיגת מפלגה משלה שכמעט נכנסה לכנסת , וכ-32 שנה לאחר כניסתו של עקיבא נוף לכנסת , הושבעה כוכבת הקליפ שלו גם היא כחברת כנסת מהמניין, ברשימת הליכוד מפלגתו של נוף.
וכל זה מראה שהמלהקים לקליפ איך שהוא קלטו,כבר אז ,משהו לגביה (תפיסה על חושית ?) וידעו בדיוק מה הם עושים כאשר הם ליהקו דווקא אותה גם כנגד רצונו של עקיבא נוף לתפקיד של המלכה השתלטנית איזבל .

קוריוז :בעברו עקיבא נוף היה נשוי למרים הדר מלכת היופי ל-1958 חברת "היכל התהילה של מלכות היופי בישראל ".  הדר  הייתה מרצה לקולנוע ועיתונאית  . ובמלחמת יום הכיפורים נודעה כ עיתונאית התחפשה לגבר והיגיעה עם מצלמות עד לקווי החזית למען כתבותיה. היום הוא נשוי לזמרת  רותי הולצמן .

 

שאול ואלישע

נוף שינה הרבה מדעותיו לאורך השנים  גם בפולטיקיה וגם מחוצה לה וזמן מה שלאחר שכתב את הפזמונים הסמפטייים  על דוד המלך  מלכת שומרון כתב פזמונים  סימפטיים  לא פחות על  אויבההם  הגדולים המלך שאול במקרה של דוד  הנביא אלישע במקרה של איזבל . .

– נוף : בגנים שלי, יש, כנראה, שרטת של אהדה, דווקא, ל-אנדר דוג. ואחרי שהתפעלתי מאיזבל, הדחויה, דבקתי, לא בדוד, המניפולטיבי בעיני,שבהתנהגותו המזגזגת בין חנפנות לנעיצת סכינים, בין צדקנות לנהנתנות, מעורר בי יותר מדי אסוסיאציות לדמויות פוליטיות עכשוויות, המוכרות לי
אישית, אהבתי דווקא את דמותו הטראגית של שאול. הבחור התמים, העניו, שלא ביקש מלוכה,
שניקרא אל הדגל, והוכתר בעל כרחו, שלא עשק את עמו וידע לרחם גם על האוייב, וסבל מהחתרנות הבלתי נלאית של דוד ותרגיליו, ומהרצון של שמואל הנביא להשתמש בשאול כבובה, אחרי ששמואל נאלץ, בעל כורחו, להיכנע לדרישת העם, למשוח עליהם מלך. 

" איזבל" היגיעה למקומות הראשונים במצעדי הפזמונים של גל"ץ וקול ישראל ומגזין "להיטון" שהיה אז שבועון הבידור והקולנוע הפופולארי ביותר בארץ אירגן ערב בשם "תקליט הזהב של להיטון " של השירים שהיגיעו למקומות הראשונים של מצעד הפזמונים 1972 וכל אחד מהמחברים השמיע את הלהיט שלו פלוס שיר חדש ואני שרתי שם את "שאול" . אבל להפתעתי זה לא זכה לאותה ההצלחה של איזבל ולך תדע למה , . אם כי הוא הופיע באלבום של שירי המופע .

כן, בפזמון הזה, בהחלט, נתתי לעצמי חופש להביע עמדות, אם תרצו פוליטיות, אם תרצו חברתיות, כש-שאול, שמואל ודוד משמשים לי דגמים לאישים בני ימינו,
כאשר כתבתי:

"קרע שאול את צעיף הקדוש האוהב
מנביא מקנא, מדוד הכוזב,
כי אם הם הקדושים ואתה החוטא,
חי נפשי, לא אדע,
בטירוף – מי המוכה".

אלישע
מעניין שנוף שהתפרסם בפיזמון שלו על איזבל התוקף את "בני הנביאים " הפנאטיים כתב גם פזמון סימפטי מאוד על תלמידו של אויבה הגדול של איזבל מנהיגם של אותם בני נביאים ומורו הרוחני של יהוא הורגה של איזבל . פזמון זה בכל אופן זכה להצלחה גדולה הרבה פחות וכמעט שאיננו מושמע.
נוף: דמותו של הנביא אלישע, תלמידו של אליהו. היא דמות נוספת שנגעה לליבי וכתבתי עליה באינטרפרטציה מאד אישית, אלישע מאוד אהוב עלי כהזדהות אישית .
\
במלכים ב' פרק ב מסופר על אלישע, העולה אל בית-אל, ובעודו בדרך – "יצאו נערים מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח, עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם
ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני נערים".
וחז"לנו אמרו, בדורות מאוחרים יותר, כי לא היה ולא נברא הדבר,
ומכאן הביטוי העברי: לא דובים ולא יער.
ואני חשבתי על אלישע מול הנערים. הוא- איש הרוח, הרציני, הזועף, הם- מלאי עליצות, הוא – קרח, קשיש, הם – מלאי נעורים, הוא שיש לו קשר ישיר עם
אלוהים מוצא עצמו נילעג ע"י נערים, להם הצחוק והשירים, החברותא ומה יש לו?- הבדידות, ההתבטאות בקללה ?!
אלישע הוקלט בתקליט של הבוקר שאחרי זה לא שיר לתפוצה המונית אבל זכה להערכה במופעים שונים .

 

עקיבא נוף ג'ון לנון ויוקו אונו

עקיבא נוף פוגש את ג'ון לנון ויוקו אונו

לפרסום מיוחד זכה עקיבא נוף כעיתונאי דווקא לראשונה ב-1969 בהיותו עדיין סטודנט אלמוני בהולנד, כאשר היה העיתונאי הישראלי היחיד שזכה לשוחח בראיון עיתונאי מקיף עם ג'ון לנון כוכב להקת , "החיפושיות ועם אשתו יוקו אונו במיטתם במלון שבאמסטרדם, שם קיימו מסיבת עיתונאים  למען השלום בעולם. נוף אף לימד את לנון לשיר קטע משירו של נוף "השבועה לירושלים " שבמקור נכתב עבור להקה צבאית דווקא ".. במהלך הראיון הבלעדי הזה שהוקלט, ביצעו השניים בית מתוך השיר, וזו הפעם האחת והיחידה בה מבצע הסולן הראשי של "הביטלס" שיר בעברית.

נוף : עסקתי גם בעיתונות וראיינתי את ג'ון לנון ויוקו אונו בשעה שהם ניהלו את הועידה למען השלום בירח הדבש שלהם במיטתם במלון שבאמסטרדם, שם קיימו את שביתתם המהדהדת למען השלום בעולם . ושם גם שרתי איתם את השיר "השבועה לירושלים " לנון ואונו שרו ב ע ב ר י ת, לפי מילותי ומנגינתי, כשהוא
מלווה עצמו בגיטרה: "ירושלים, נישבענו כולם, – לא נפקירך עוד מכאן עד עולם". ולא נורא, שה- כף במילה "נפקירך" מבוטאת ע"י האנגלי מליברפול כאילו היתה "שין".

א.א. מה היה השיר "השבועה לירושלים ?
נוף : את "השבועה לירושלים" כתבתי בעקבות מלחמת ששת הימים.
שיחרור ירושלים ו"הר הבית בידנו" שטף בהתרגשות פטריוטית את העם כלו,
אבל בשולי המחנה, כבר נישמעו אנשים, כמו דן בן-אמוץ, אשר הצהירו כי
"קיר של אבנים לא עושה להם כלום" , וכלפיהם כתבתי אז שיר זה שהפזמון החוזר בו
הוא: "ירושלים נדרנו הוקם / לא נפקירך עוד מכאן עד עולם".
במקרה נכחתי בארוע בו הופיע הלהקה הצבאית של הרבנות ב-צ.ה.ל.
אהבתי את אופן שירתה של הלהקה, (שבין חבריה היו מי שהופיעו ונודעו מאוחר יותר כ-"צמד רעים", והפסנתרן ד"ר שלום פליסר) ובתום המופע הצעתי למדריך המוסיקלי שלה, מנשה לב-רן, כי יבצעו שיר חדש, חם מתנור היצירה – "השבועה לירושלים".
מנשה האזין, אהב, עיבד ותוך ימים היה שיר זה לשיר המוביל בהופעות הלהקה,
ומאוחר יותר השיר הפותח של תקליטה.
המעבר מהכתיבה לביצוע היה מהיר כל כך, עד שתיקונים שערכתי בכתיבת תמליל, לא הגיעו לביצוע בפיהם של הזמרים, אשר, כבר, נינעלו על הגירסה הראשונית.
כך, אני רוגז כל פעם מחדש, בשמעי את התקליט בו מופיעה השורה –
"ירושלים, נשבענו כולם, / לא נפקירך עוד מכאן עד עולם", במקום הנוסח המתוקן
והראוי: "ירושלים, נידרנו הוקם, לא נפקירך עוד מכאן עד עולם".


ב-1969 זכיתי במילגה מאת הוד מעלתה מלכת הולנד, ללמוד במכון ללימודי החברה
אשר ב-האג, בירת הולנד. יחד עם תלמידים מיוגוסלביה, ארה"ב, שוודיה, מצרים,
ואפילו בנו של אמיר מאבו-דאבי, שקשר אתי קשרי רעות, תוך הקפדה שלא להיות, אף
פעם, בתצלום משותף אתי, גרתי ולמדתי באחד מארמונות המלכה האם. הימים הוקדשו ללימודי סמינר ביחסים בינלאומיים, והלילות – שאבו אותי בכל עוצמת הילולת הסבנטיס
לאמסטרדאם החוגגת ומועדוניה.
כמקור נוסף להנאה ולהכנסה שימשתי גם ככתב-חפשי של יומן החדשות של "קול ישראל" בהולנד. ככזה ראיינתי אז את מזכ"ל נאט"ו, את הכנר היהודי-סובייטי דויד אוסטרייך, שפחד לדבר, ראיון עקיף את המלך חוסיין, ואפילו את… ירוחם משל, בכנס בינלאומי למזכירי הסתדרויות עובדים. בוקר אחד טילפן אלי מתל-אביב חבר, אשר יידע אותי כי עפ"י האמור בעתוני הארץ,
אמורים ג'ון לנון, מלהקת הביטלס, ואשתו, יוקו אונו, לקיים מסיבת עתונאים, מתוך
מיטתם, בסוויטה שבמלון "הילטון" באמסטרדאם.
כשהגעתי למקום, היו החדר והמסדרון אליו "מפוצצים" בעתונאים, מכל העולם, חמושים
במצלמות וברשמי קול, עומדים, שוכבים, כורעים, על המיטה, מתחתיה, מתחרים זה בזה במאמץ למשוך את תשומת לבו של לנון ולקבלת תשובה לשאלה שהשליכו לעברו.
היה לי ברור, שזה לא יהיה הראיון שלי. חמקתי, איפוא, לקומה אחרת, והמתנתי בסבלנות
עד שאנשי הביטחון גמרו לסלק את אחרון העיתונאים, וכמה דקות לאחר מכן.
הו אז, בצעד מהיר זינקתי אל הדלת שמאחריה שכב הזוג המפורסם, והלמתי בדלת במלוא
כף ידי.
מישהו פתח את הדלת כדי חריץ צר, ושאל-רטן: "כן?!"
"אני מקול-ישראל" צעקתי, לעבר החריץ, במלוא ראותי כדי שישמעו אותי בעומק החדר.
ואכן, מיד קיבלתי תגובה בקול המאנפף: "Let The Voice of Israel come in ".
האיש בדלת הרחיב את הפתח, כשפניו זעופים, והתבקש ע"י לנון לצאת ולחזור מאוחר
יותר. הייתי בפנים. אישית, אני מול ג'ון ויוקו לבדם, כשבידי מכשיר הקלטה מצומק, במהירות מיושנת של שלוש ורבע.
ג'ון לנון, בלונדיני, שערותיו יורדות בשני פלגים ממרכז קודקודו לצדדים ומתמזגות עם
זקן לחייו וסנטרו. לחוטמו משקפיים, זכוכיות עגולות, מסגרת לא מסגרת, המדגישות מבט מהורהר ומרוחק. לבוש בלבן, על חזהו מדליון, ענוד בסרט קטיפתי שחור ורחב, מזכיר את
הדמות של ישו בציורים הקלסיים.
מלמטה, מן הרחוב, מגיעה אבחת הנערות המכונסות בחזית המלון, מצפות לרגע של חסד
בהופעתו של אלילן בחלון הזכוכית הרחב הפונה, מהקומה התשיעית, אל הרחוב,
מנופף להן בידו, בתנועה עיגולית, "אפיפיורית", רחבה.
היא, בת זוגו, יוקו אונו, שחורת שיער, עירנית, קופצנית, נאה בחיים יותר ממראיה בצילומים, מרבה לצחקק, כשג'ון אומר משהו עם זווית חדה, היא "מעגלת" .
"
אני מצפה בקוצר רוח ליום בו אהיה זקן", אמר לי ג'ון. אז, באותו מיפגש, לא האמנתי למשמע אזני. כי הלא זה האדם שזוהה בעיני מליונים עם נעורי נצח. היום, כשברור כי
לנון לא יגיע לזיקנה, מעורר דברו זה צמרמורת של צער. ומשלימה יוקו: "זה לא הגיל,
זו דרך החשיבה".
לא, אין הוא רואה עצמו, לדבריו, כ נ צ י ג הצעירים, אלא כמי שמדבר א ל י ה ם.
הוא אינו מבקש להצעיד את מעריציו למלחמה נגד המימסד בכללו. "למימסד", אומר ג'ון,
"יש גם צדדים טובים: הנישואים למשל הם תופעה מימסדית. כמו שאני ויוקו נשואים".
ואז יוקו קופצת ואומרת: "המימסד ימות ממילא ואנו הצעירים נבוא במקומו".
ג'ון ויוקו שהו בהילטון ב"שביתת שכב" למען השלום. "שלום", השיב ג'ון לשאלתי, ואני
מקליט, "שלום, פירושו שלום, היעדר אלימות. אין אינטלקטואליזציה של המושג. כל הדיבורים על 'שלום חיובי' ועל 'שלום שלילי' הם חסרי משמעות. אני מוחה נגד אלימות בכל צורותיה",
ומדגיש לנון: "אני מוחה גם נגד האלימות בעד השלום !, ואם אלימות היא צורך נפשי
לאנשים כלשהם, שינהלו זאת כך שלא יפריעו את המהלך התקין של חיי ושל חיי אלה
שאינם רוצים באלימות. שיילכו למידבר, שינהלו שם את מלחמותיהם".
"במקום לדבר כה הרבה על השלום", ממשיך לנון, "נעשה משהו למענו. אפילו אם זה רק להדביק זנב מגוחך לאף, או לרקוד ברחובות, משהו, כל עוד אין זה מפריע לאחרים.
את המאבק לשלום אין לנהל בהפגנות אלימות. המימסד" אומר ג'ון, ומיד מתקן עצמו –
"מוטב לומר 'הם', מי שלא יהיו, מנהלי הענינים, – הם בקיאים הרבה יותר מאתנו
במשחק האלימות. הם שיחקו במשחק הזה מליוני שנה, כך שאנחנו לא נביס אותם
באלימות נגדית. הם ישישו להיאבק בנו במישור הזה; זה מישור מוכר להם, הם יודעים איך לנהוג בו".
"מה שאין 'הם' יודעים זה איך להתגונן בפני ה ו מ ו ר . ההומור זה נשק רב עצמה",
מזדקף, פתאם, ג'ון לנון, כנואם המתווכח עם מפגינים בלתי ניראים העולים, כנראה, בעיני רוחו, על מיתרסי קרבות למען השלום: "את דרך האלימות ניסו מליוני שנים. מי ניסה את דרך השלום ? – גנדי?, מרטין לותר קינג?, הם לא ניסו לעשות זאת בהומור, הם היו
מאד רציניים. בסוף הם נירצחו" מהרהר ג'ון בקול, מבלי לנחש את הצפוי לו.
"אפשר לשנות את הדברים בדרכים להן הטיף גנדי, אבל מתוך עמדה של ליצנים" –
משפרת יוקו .
בשלב זה מרגיש אני אי-נוחות לשבת מעונב ומחולף מול הזוג בפיג'מות. "יש כאן פיג'מה
'ספאר', אני שואל? " וג'ון שולף אחת מן הארון, ואני מוזמן להצטרף להמשך הראיון כששלושתנו במיטה הרחבה, הטיפ-רקורדר המקליט באמצע, ועל ג'ון מונחת הגיטרה, שעל
מיתריה מרפרפות אצבעותיו הארוכות, מפעם לפעם, ומפיקות צלילים המכשפים את האווירה בחדר. "האם אתם דתיים?" שאלתי.
"איננו שייכים לכנסיה ממשית" – משיב לנון.
"האם אתם אנשים מאמינים?" הוספתי לשאול, וג'ון קטע אותי בצעקה, "וודאי שאני
מאמין באלוהים", ויוקו ממשיכה: "אבל לא במוסד דתי כלשהו".
"אני מאמין", מוסיף ג'ון, "שאלוהים הוא צורה של אנרגיה. הוא איננו טוב או רע, זהו מקור של כוח, והשאלה היא מה עושים בני האדם עם הכוח הזה. אין לומר: 'אלוהים לא ירשה מלחמה בוויטנם', כי זוהי אינטלקטואליזציה של הנושא, או הפיכתו לדבר שברגש;
אלוהים קיים, אבל החשמל, הכח האטומי והרשות לעשות נתונה בידי בני האדם, והם המחליטים מה לעשות".
"האם אתם מאמינים בחיים אחרי המוות?" – הקשיתי.
"כן", ענה ג'ון, "אני מאמין בגלגול נשמות, בחיים שאחרי המוות ובכל שאר המיתוסים.
אני מאמין בכל דבר עד שלא יוכח ההיפך. מדוע? – מפני שראיתי את הדרך האחרת, המפוכחת, כביכול, ועל מה היא מצביעה? כל שנה יש להם תיאוריה אחרת אודות התבל.
הציניות אינה דרכי. להם יש כל שנה תיאוריה מדעית חדשה, ועד שהמדענים יגיעו לאמת האמיתית, אנו עלולים לאחר את המועד".
"ומהי האמת האמיתית?" שאלתי.
"כמו בתנ"ך, ענה ג'ון, "בברית הישנה והחדשה. כמו בבודהיזם, אפילו בקומוניזם. כל
האיזם החלו באמת בסיסית, אותה אמת עצמה".
הקשבתי, ופתאם הלם פטיש בראשי. האיש הזה, המדבר גבוהה גבוהה על שלום, הלבוש
בבגד לבן צנוע, הלא הוא ה"ביטלס", עם כל המהומה והאופנתיות. הערתי על כך ושאלתי אם אין בשיריו מיסחור של רעיונות. "ודאי", השיב ג'ון ללא היסוס, "אני אשם במסחריות,
אם זו אשמה. אבל צריך לזכור כי אינני יושב וחושב: – ' אהה, דבר זה יהפוך את השיר ללהיט מסחרי, ועלי להשתמש בכך'. דווקא השירים הטובים שלי קלוטים מהאוויר.
אני כותב מה שבא, את המלים עם המנגינה".
"וזה מאפשר לו" מוסיפה יוקו, "לעשות את כל זאת", והיא מניפה את ידה להסביר
כי "זאת" פירושו כל מה שמחוץ למוסיקה, כל ההפגנות הפוליטיות ויחסי הציבור
והתקשורת.
"השירה", משלים ג'ון, "היא רק אחד הדברים שאני עושה, ובלעדיה לא הייתי כאן
בהילטון. היא אמצעי לכל השאר".
"האם יש לכם איזו שעה של פרטיות?", שאלתי.
"יש לנו פרטיות של מחשבותינו, שאיש אינו יכול להפריען ולהתערב בהן, עדיין",
אומר ג'ון. "אני מנהל חיים די נורמליים, במרכאות כפולות. איננו מתידדים, איננו
הולכים לדיסקוטקים או למועדונים; אנחנו הולכים לעבודה, חוזרים ושוהים יחד.
רוב הזמן אנחנו לבד. מדי פעם באים האורחים הבלתי נמנעים מאמריקה או מגרמניה,
עם מצלמות".
"האם החיפושיות האחרות משתפות אתכם פעולה במה שמחוץ לעבודה?" שאלתי.
ואז השיבה יוקו אונו בהדגשה זועמת: "הוא לא הביטלס. הוא ג'ון לנון !",
ואפשר היה למשש בקולה, כבר אז, 1969, את ההיפרדות מהלהקה. וג'ון בטון פייסני יותר: "אני ג'ון לנון. אני יודע שגם ג'ורג' ו-פול ורינגו מעדיפים שלום, בדרגותשונות. הם גם ידידים קרובים". אלא שיוקו אינה נסוגה מלוחמניותה וקובעת: – "אבל
הם אינם עושים דבר לשם כך". ושוב מפייס ג'ון ומהרהר בקול: "יתכן שפעם יושפעו
ממני לפעול".
"מה המשמעות בגידול השיער?", אני שואל.
ג'ון: "מטעמי נוחיות גידלתי זקן, כשהיינו בהודו. ואז, כשהתחלנו לדבר על מעשים למען
השלום, חשבנו כי גידול השיער יהיה מין סמל חי לשאיפה לשלום. זוהי הפגנה".
יוקו: "הוא מעניק משמעות יפה למה שעשה ממילא".
ג'ון ממולל במיתרי הגיטרה שבידו, והצלילים נשפכים בחדר כמו קטורת.
"האם אתה מכיר שיר ישראלי כלשהו?", שאלתי.
"רק הבה נגילה, הא, הא, הא" הוא משיב בציחקוק . "אינני יודע שירים. גם לא את אלו
שלי".
הוא מסכים, מיד, להצעתי ללמוד פזמון של שיר ישראלי, שאני, בו במקום כותב את
תמלילו העברי באותיות לטיניות. זהו פזמון השיר שלי – "השבועה לירושלים".
ג'ון לנון שר את השיר בקולו, בעברית, מלווה בנגינתו ובקולה הדקיק של יוקו, אל
תוך מכשיר ההקלטה, המשמר מאז תעודה היסטורית: ג'ון לנון בעברית על ירושלים.
רק אחרי שהקליט הוא שואל/אומר, לפתע, בחצי חרדה, –
"זה לא שיר שובניסטי, אני מקווה". – "ריאליסטי", אני משיב.
"בישראל לא רצו לקבל אותנו" מעלה ג'ון זכרון עבר, על החלטה בדרג של ממשלה
(רוה"מ גולדה, שר החינוך ארן) לאסור הופעתם בארץ. "ומפני שבקשנו לבוא לישראל,
סרבו המצרים להתיר לנו כניסה למצרים, כך שלא הגענו בכלל למזרח התיכון".
"האם הייתם רוצים להיות בישראל ולהיפגש עם אנשיה?" אני שואל,
ויוקו משיבה מיד: " אנחנו פוגשים אותם ברגע זה, באמצעות מחשבותינו.
אנחנו כעת פה, באמסטרדאם, אבל מחשבותינו עם כל המתגעגעים לשלום בעולם".
"הנה", מוסיף ג'ון, "מחשבותינו נפגשו והתאהבנו".
"איפה, באמת, ניפגשתם?", אני שואל, וג'ון משיב ומספר: –
"ליוקו היתה תערוכה בלונדון, ובאתי לצפות בה. הכלל באותה תערוכה היה כי
על הצופה הוטל להרכיב את היצירה המלאה, מחומרים נתונים שהכינה יוקו.
הייתי שם, והיתה בינינו קומניקציה.
זה היה מאד רגוע; היו בינינו גם רגעים אלימים, אנחנו באנו מעולמות שונים,
וכשניפגשנו והצלחנו ליצור בינינו קשר מלא, חשבנו: – אם אנחנו, מעולמות שונים,
יכולים להתקשר, אולי יוכלו גם האחרים".
"יש לכם דרך להשיג שלום במזרח התיכון?", שאלתי.
"אותו הפתרון שאני מציע לכל העולם – אי אלימות, אני מציע גם למזרח
התיכון", עונה ג'ון.
ליוקו היו שלוש הצעות פרטניות יותר: – "נישואי תערובת", וג'ון מאשר: –
"זה עוזר", ומחייך לעבר יוקו מלוכסנת העינים.
"במקום מאבק אלים", עוברת יוקו להצעה נוספת, "למה לא תארגנו כנס של צעקות
תצעקו, תצרחו, ותיווכחו מי יכול לצעוק חזק יותר. כך תתפרקו מהאנרגיות המיותרות
שבכם. או למה לא תבנו יחד בנין? – שני הצדדים יבנו יחד".

פגשתי בימי חיי כמה וכמה אישים מורמים מעם. ראשי ממשלות, שרים ושועים.
בפגישה עם ג'ון לנון, יותר מאי-פעם, הבנתי את משמעות המושג כריזמה.
כשחזרתי ארצה, אחרי פרסום הראיון שלי אתם, ועלתה מועמדותי לכנסת, התעוררו
מספר פוליטיקאים, "נשמות טובות", ודווקא מן הצעירים, אשר מחו בעוז כנגד
ה"אפשרות הנוראה" כי מי שהתרועע עם ה"ביטלס" יהיה חבר בכנסת…

שבתי ופגשתי את יוקו אונו כשהגיעה בשנת 2000 לארץ, לפתיחת תערוכותיה
בירושלים ובאום אל-פחם. אלא שהפעם כבר לא היה ג'ון חי, ובאזני הידהדו
דבריו – "אני צופה בקוצר רוח ליום בו אהיה זקן". צפיה שנקטעה בכדורי הרוצח.

 

כיום קשה להאמין שלנון אם היה חי היה  מוכן לשיר פזמון שנכתב במקורו עבור להקה צבאית ועל ירושלים ,  אכן הזמנים השתנו.

פזמונים ידועים נוספים של נוף כללו את "שישו את ירושלים "" שהושמע לראשונה בפסטיבל הזמר החסידי השני שנערך בתשל"א (1970), ששם היגיע בביצוע צמד דרום למקום השלישי וזכה מאז לגירסאות נוספות של זמרים כמו ששי קשת ודודו פישר.

נוף :בפזמון "שישו את ירושלים" מהפסטיבל החסידי והמילים הם צירופי חלקי משפטים מספר ישעיהו עם מנגינה שלי וציטוט לא מדויק של קטע משפט מפה ומשם עם עריכה .יום אחד חיפשתי מאיפה במקרא לקחתי את זה בדיוק ורק לאחר חיפוש בקונקורדנציה התברר לי שלאמיתו של דבר אין במקרא את הצירוף המסוים הזה וכול כולו המצאה שלי .השיר זכה להצלחה גדולה בישראל ובעולם – 1974 נערך המופע "שישו את ירושלים", שכלל שירים חדשים שנכתבו על ירושלים במיוחד למופע זה. ועבורו כתבתי את השיר "יום האור", שביצע ששי קשת. את השיר גם הקליט קשת לאלבום משירי המופע. בעולם למשל תזמורת הצי האמריקנית בחגיגות המאתיים של ארה"ב ב-1976 ניגנה אותו כשיר ישראלי מייצג במחרוזת שירים שניגנה .
בהמשך כתבתי עוד שירים מסוג זה שבהם לקחתי פסוקים מהמשנה כמו "שוש אשיש" בביצוע "שוקולד מנטה מסטיק", "בצאת ישראל" שהושר על ידי עודד בן חור (זמר שהפך מאוחר יותר לשגריר ישראל בניו זילנד), "אמר רבי" – שהושר בידי נירה רבינוביץ', ו"אל תירא" בביצועי שלי .
יש לי עוד שיר בשם "המבשרת: שגם הוא משנות השבעים שהוקלט בידי להקה שלי להקת "הבוקר אחרי" והוא הוקלט .

הפזמון  "כוכבים בדלי" ( "נומה נומה עוללי ") שאת מילותיו כתב נוף והלחין ביחד עם אורה סופר והושמע לראשונה בפסטיבל הזמר תש"ל (1970) ביחד עם מים לדוד המלך . את השיר ביצעה במקור בפסטיבל צילה דגן והקליטה מאוחר יותר גם עדנה גור שנתנה לו גוון "ג'זי " יותר לתקליט של שירי הפסטיבל שיצא ב"הד ארצי" והוא בוצע גם בידי שרונה נסטוביץ'. .
בפסטיבל שירי הילדים מס' 2 (1972) שר הזמר הבלגי לואיג'י את השיר "מפרשי זהב" ("שלושה תרנים לאונייה"), שהלחין נוף למילים של לאה גולדברג. השיר לא זכה באחד המקומות הראשונים בתחרות, אבל הפך לאחד השירים האהובים והמושמעים ביותר מפסטיבל זה וזכה אחר כך לביצועים של הזמרים יוריק בן דוד וחנן יובל .

מאז כתב נוף כמה פזמונים  פוליטיים ולא פוליטיים כמו שיר שהפך המנון בהתנחלות וללהיט גדול של ערות שבע בשם "לי יש רק אחת " "להם יש עשרים ושתי מדינות לי יש רק אחת הם רוצים גם את זאת "..שיר זה , שנכתב והלחן והושר בידי נוף כתשובה ניצחת ומוחצת לשירה הפוליטי של חוה אלברשטיין "חד-גדיא". אך מרות עברו המוסיקלי-בימתי ופזמוניו המפורסמים וכל יחסי הציבור הענפים שלו הוא לא הצליח במשימה .. השיר של חוה אלברשטיין הושמע עשרות פעמים " בעוד ששירו של נוף, כמעט שלא הושמע להוציא השמעות בערוץ 7 בידי אדיר זיק . ", אך פרט לכך הפזמון כמעט ולא הושמע ברדיו ונוף טען שהסיבה לכך נעוצה בדעותיו הפוליטיות הימניות . – למעשה הפזמון הוחרם לשידור ברשות השידור,כתוצאה עתר נוף לבג"ץ וזכה לפסיקה מיוחדת של בית המשפט העליון בזכות איסור צנזורה פוליטית על פזמונים ובזכות חופש הביטוי.הוא אף התנצח על כך עם יואב קוטנר בתוכנית הטלוויזיה של דן שילון "בשידור חי". . בהמשך כתב שיר שהצליח בכל מיני אירועים בגולן בשם "אהלן עם הגולן " ויצר בין השאר את סיסמת הדגל – "שטח משוחרר לא יוחזר". אך בכך הסתכמה עד היום יצירתו הפזמונאית הפומבית שהתמזגה עם השנים יותר ויותר עם פעילותו הפוליטית שהפכה עם השנים לימנית קיצונית. .
אתה עוד ממשיך לכתוב פזמונים ?
נוף :האמת היא שבשנים האחרונות הפסקתי לכתוב גם פזמונים והתרכזתי בעיקר בדברים אחרים ואין לי חשק להתמקד בעולם המוזיקה שנראה עם כל הנינטיות נראה לא רציני אבל אני כותב עדיין דברים למגירה בתקווה שבעתיד בעתיד אקליט את כולם .

 

הפוליטיקאי

עקיבא נוף נבחר לכנסת השמינית בשנת 1973, כשמפלגת "המרכז החופשי" שאליה השתייך בראשות עו"ד שמואל תמיר הצטרף לליכוד. כעבור שנתיים, כששמואל תמיר פרש מהליכוד הוא פרש איתו ולאחר כשנה הצטרף אתו למקימי ד"ש, ברשימתה נבחר לכנסת התשיעית. לאחר התפרקות ד"ש הצטרף שוב לליכוד ונבחר שוב לכנסת העשירית. האמת היא שלעקיבא לא הלך כל כך קל להיבחר לכנסת. מילא זה שהוא היה זמר שמהלל שיקסע מרשעת כמו איזבל, אבל זה שהוא בילה במיטה יחד עם ג'ון לנון ויוקו אונו באותה "שביתת שלום" מפורסמת בהילטון אמסטרדם בשנת 1969, הרגיז כמה אנשים במפלגתו ומחוצה לה.
בכנסת בלט כיוזם של הצעות חוק פרטיות, שהפכו לחוקי מדינה, בתחום איכות החיים והחברה, כגון: "חוק איסור עישון במקומות ציבוריים", "חוק שעון קיץ", "חוק למניעת הלנת שכר של גימלאים", "חוק תשלום מזונות לילדים מאת שני ההורים הגרושים", "הרפורמה במס". כן נודע במערכה לטוהר המידות במפעלים ציבוריים.הוא תיפקד כיו"ר ועדת המשנה בכנסת לחקיקת חוקי יסוד.
א.א : איך אתה מאפיין את הפעילות שהייתה לך כחבר כנסת ?
נוף : הייתי חבר בכנסות השמינית התשיעית והעשירית מטעם הליכוד. שבח וייס כתב שהייתי אחד מחברי הכנסת המצטיינים בספר שלו .
היו שני דברים שאפיינו את הפעילות שלי בכנסת :באותה תקופה שהיה נדיר שחברי כנסת יוזמים הצעות חוק פרטיות אבל אני בהסתמך בניסיוני המשפטי היגשתי רבות כאלו שחלקן אפילו היגיעו לספר החוקים בעיקר בנושאי איכות החיים למשל שעון הקיץ שזה חוק שעון הקיץ וחוק איסור בעישון במקומות ציבוריים וחוק של השוואת זכויות הפנסיונרים לעובדים לפני הפנסיה בנושאי הלנת שכר פנסיונרים קיבלו עד אז שכר ללא תוספות ובכך עזרתי לתרופה לאוכלוסייה חלשה שלא יכלה לשבות .
הייתי הראשון בנושא חקירות לא הסתפקתי בלשבת בכנסת ולקרוא עיתון כמו שעושים יותר מדי חברי כנסת אלא הייתי יוצא לשטח בכל מיני נושאים למשל בדובונים ששכבו בשטח ובנושאי חקירות בנושאי שחיתות שזכתה אז בתהודה גדולה לגבי שחיתויות בתעשייה האווירית ופיטורי עובדים שחשפו שחיתויות כאלו . בשנת 2003 ניסה להבחר לרשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה-16, כנציג של נאמני ארץ ישראל, אולם זכה לתמיכה מועטה בלבד.

האיש שגילה את  את אהוד אולמרט

אהוד אולמרט ראש ממשלת ישראל ,"התגלה" בידי עקיבא נוף.

נראה שעד היום נוף  זועם וכועס בגלל איש אחר שהתחיל באותה נקודה כמוהו והגיע רחוק הרבה יותר ממנו.

עקיבא נוף הוא האיש שתרם אולי יותר מכל אדם אחר לכניסתו של ראש הממשלה דהיום אהוד אולמרט לפוליטיקה . עקיבא נוף היה מזכיר ודובר תנועת ". המרכז החופשי – בראשות עו"ד שמואל תמיר שפרש מתנועת "החרות" בשנת 1967 חודש לאחר מלחמת ששת הימים אחר סכסוך עם מנחם בגין על רקע גישתו ודעותיו הנוקשות. שני אלו,אומנם פרשו מהליכוד, אך לא יכלו לעבור את הדרך עד לצד השני – העבודה. הם היו מעין "מפלגת המרכז"של שנות השישים – .בדומה לתנועת "קדימה" של היום . אלא שאז אידיאולוגית מרכז מוצהרת לא הייתה בביקוש גדול כל כך כמו היום .
.. בבחירות 69' זכתה התנועה לארבעה מנדטים. עקיבא נוף, שהיה מזכיר הסיעה, יצא להשתלמות בחו"ל והציע לתמיר את אולמרט כמחליפו. אולמרט אז איש צעיר בן 24. קיבל את תפקיד מזכיר הסיעה ודוברה. אולמרט הפך כתוצאה ליד ימינו של תמיר ולמתמחה במשרדו. הוא גם סייע לו בחקירת פרשיות שחיתות שונות שפורסמו לאחר מכן בעיתונות וזה תרם רבות לפירסומו של אולמרט לעתיד .

א.א. איך אתה מרגיש כיום כלפי אהוד אולמרט שניכנס לפוליטיקה אחריך והפך לבסוף לראש הממשלה?
נוף : כשיגיע יומי ואעמוד בפני בית דין של מעלה, אין ספק שישלחו אותי לגיהנום על תרומתי לקריירה של אהוד אולמרט. אני ולא אחר האיש שנתן לו את השער שהכניס אותו לקריירה הפוליטית שלו.
א.א.: היום אתה מצטער על כך שהכנסת את אולמרט לפוליטיקה ?
נוף : מדינת ישראל כולה מצטערת על זה.

 אני מוניתי למזכיר סיעת 'המרכז החופשי' בכנסת, וזמן קצר לאחר מכן קיבלתי מלגת לימודים בהולנד. באתי לשמואל תמיר וסיפרתי לו על כוונתי לנסוע, והוא ניסה להניא אותי. אמרתי לו: יש לי בשבילך מחליף, והצעתי את אהוד אולמרט. שמואל תמיר בכלל לא הכיר אותו אבל הסכים לקבלו. תוך זמן קצר נתגלה אופיו של אולמרט. חנפן לאיש שבצמרת עד כדי בחילה, כשהוא מסתיר סכין מאחורי גבו. הייתי עד לכך שבתום יום עבודה הוא מצלצל לרות, רעייתו של שמואל תמיר, ומספר לה עד כמה בעלה גדול".
כשנבחר אולמרט לכנסת, הוא שלף את הסכין. היה תוקף את תמיר על דברים שלא היו ולא נבראו ויוצר סערה. לאחר מכן הופיעו הדברים בעיתונות, והיה ברור שהוא מדליף אותם בצורה מדויקת, אולי על ידי הקלטה סמויה של הדיונים.
"התנהגותו זו הביאה לפיצוץ ולפילוג, ומכאן דרכו רצופה שורה של פילוגים בשורה של תנועות. ב- 1973 פרש אולמרט יחד עם ח"כ אליעזר שוסטק מהמרכז החופשי והקים את "המרכז העצמאי". תמיר הגדיר זאת באוזני כ"תקיעת סכין בגב".( בנו, יוסף תמיר, הוא היום מספר 42 ברשימת קדימה לכנסת) .
אני זוכר שיחה שקיימתי עם אולמרט זמן קצר לפני הפילוג:: אהוד ואני נסענו במכוניתי ברחובות תל אביב ואז לראשונה אהוד קבע באוזני בין רמזור לרמזור: 'אתה עוד תראה עקיבא, בעוד 30-35 שנה מה שיפריד ביני לכיסא ראשות הממשלה יהיה בוודאי רק דן מרידור".הוא טעה רק במקצת …
מהמרכז העצמאי הוא עבר אל "הרשימה הממלכתית", אל הליכוד ולבסוף 'קדימה'. בכל אחת מן התנועות הללו הוא היה הגורם המתסיס והמפלג. " הוא סכינאי אדם מאוד מסוכן שתמיד התחבר למנהיג שלקח אותו למעלה ואחר כך תקע לו סכין, השיטה הייתה להחניף למנהיג הרשימה ולבסס את מעמדו-שלו, תוך שהוא מחזיק סכין הננעצת במיטיבו.

כעורך דין התפרסם עקיבא נוף בשמשו פרקליט לנכה כנגד מועדון לילה, שניסה לסגור את שעריו בפני נכים. הוא התפרסם גם בשל עתירה שעתר לבג"ץ בימי מלחמת המפרץ בעניין מסכות האב"כ, על שלא הנפיקו כאלה למגדלי זקנים (כמו נוף עצמו ) שלא בגין היותם דתיים. בעתירה זו חייב בית המשפט את משרד הביטחון לספק מסיכות לכל העבדקנים ללא אפליה.
אחר כך היה יו"ר "הוועדה הציבורית לבחינת תחום השידורים הקהילתיים במערכות הטלוויזיה בכבלים", שפעלה והגישה המלצותיה בשנת 2000, לשרי התקשורת דאז, לימור לבנת ובנימין (פואד) בן-אליעזר.
היום הוא עורך דין שעוסק בגישור אני גם במסגרת הזאת ומשמש כיושב הראש בועדת הערער והבוררות באקו"ם ארגון היוצרים שזה מין בג"ץ של הארגון ומתפקידו לבצע בירור בכל סכסוך בין חברי אקו"ם על נושאים שקשורים לארגון ובסכסוכים בין חבר לבין אקו"ם עצמו ו

נוף: לשמחתי כמעט כל התיקים מסתיימים בגישור. ושני הצדדים מחייכים .

"קאם באק" מוזיקאלי :עקיבא נוף עם להקת "אנרגיה חולנית "

עקיבא נוף ביצע לאחרונה "קאמבאק" לתחום המוזיקה עם להקת הפופ האלתרנטיבי "אנרגיה חולנית" בפיזמון  Beautiful June שהוקרן גם כקליפ בערוץ 24

 שיתוף הפעולה בין עקיבא נוף לאנרגיה חולנית החל בעבודה על הקליפ  של הלהקה –

"Made in Japan"

חברי הלהקה רצו לשלב בקליפ צילומים מתוך הראיון  המפורסם שערך נוף בסוף שנות ה-60' עם ג'ון לנון ויוקו אונו.  בסופו של דבר לקליפ זה לא ממש הגיע, אבל באלבוום  של אנרגיה חולנית אפשר  לשמוע את נוף בגרון ניחר

 

נוף :לאחרונה היקלטתי עם להקת "אנרגיה חולנית" שיר של אריה פין באנגלית .דבר שלא התלהבתי ממנו ולדרישתי אמורה ליהיות גרסה בעברית . וזה יופיע כקליפ בערוץ 24 "יוני היפה "ואני מופיע שם.

הם פנו אלי"ואמרו לי שהם זוכרים לטובה את שיריי, שהיו נוף ילדותם. טוב, נוף ילדותם זה מוגזם. בכל אופן, הם רוצים לעשות משהו יחד. זה קסם לי, כי תרבות, אמנות, מוסיקה, מהוות גשר בין דורות ודרך נהדרת לבטא אחדות תרבותית. שמחתי על האפשרות לבטא את עצמי בצורה יותר פופית, למרות שבעבר שיריי נטו יותר לארץ ישראל היפה.השיר כבש אותי במלודיות שלו. המלים יושבות היטב בתוך המלודיה. 'יוני היפה' או 'יוני המתוק'"זה התקשר אצלי, אסוציאטיבית, לחוויות ילדות, אז שרתי במקהלת רינת, בניצוחו של גארי ברתיני, את 'בירח מאי' בצרפתית. אז זו סגירת מעגל קטן".
לא צריך לייחס לעניין דרמות גדולות. זה שיר יפה ונעים לשיר אותו עם להקה צעירה ותוססת. בגילי המתקדם אפשר ליהנות גם מזה .

עם זאת יש לי בעיה עם העובדה שהפזמון הוא  באנגלית, כי אצלי מולדת היא בעיקר השפה, אז תרגמתי אותו  לעברית וסוכם שכנראה נוציא אותו בשתי גרסאות.

 

אריה פיין מאנרגיה חולנית נזכר  : "הכל התחיל, כשחבר ההרכב יונתן גוטסמן הציע שתמונתו של עקיבא נוף, שראיין את ג'ון לנון ויוקו אונו בסוף שנות ה-60 ב'מיטת השלום' שלהם, תככב בקליפ חדש שלנו, 'מייד אין ג'פאן'"..
". בינתיים, הרעיון להשתמש בצילום הקלאסי ההוא ירד אבל  הוא הסתקרן, ביקש לשמוע את השיר ורצה להכיר אותנו. הבאנו לו את האלבום האחרון שלנו, והוא מאד אהב, זה הזכיר לו הרמוניות ביטלסיות. אני, מצדי, לא פסקתי מלשבח את אלבומו המופתי, 'הבוקר שאחרי', שיצא ב-72'. ואז עלה הרעיון, שאם יש כימיה טובה, בואו נקליט שיר ביחד. שלפנו מהרפרטואר שיר שלא נחשף מעולם, beautiful june, בלדה טראגית על בחורה שמתרחשת ביוני, הבאנו אותו לעקיבא, ניגנו על הפסנתר אצלו בבית, והוא התחבר אליו תוך שניות, למד ונתן לנו להרגיש שקלענו לסגנון שלו, עם קול הבריטון".
הביצוע של עקיבא,מאד מוצלח, נוטה לכיוון פופ שלאגריסטי, קצבי וקליט. למרות שעד היום שר עברית פיוטית, הוא נכנס אליו בלי בעיה.
"ועכשיו הפואנטה. השאיפה היא, שמי שיפיק את השיר מוסיקלית יהיה המעבד שעשה את 'איזבל' ללהיט ענק – מתי כספי. נוף, שנשאר איתו בקשרים לא רעים, מנסה ליצור קשר מחודש. אם יצליח, זה יהיה שילוב על גבול הביזארי".
"רגע, טלפון. נוף מתקשר אלי ומספר לי על זמר נוסף שמבקש טקסט, עם "מלים של פעם". מי עוד רוצה להגיד "קאמבק"? .

עדולם

נוף : לקראת פרידה אקריא לך  פזמון חדש שכתבתי, וזה  לו פרסומו הראשון בציבור, – עדולם.
להזכירך חבל עדולם  שכיבושו ע"י יהושע בן נון פתח את מרחבי הארץ בפני בני ישראל, היה בעידן התנ"ך, "המערב הפרוע" שלנו, בו, בין היתר, שוטטו
ופעלו המורדים, שניספחו אל דוד, בטרם הומלך בחברון.
וכזה הוא השיר:
עדולם
ויהושע היכה את גיבור עדולם
ועימו את מלכי כל הארץ כולם,
והיתה יהודה לקודשו עד עולם
ותיקוות יהודה – עדולם. וכל איש בצרה יבקשֵך – עדולם
כמו חֵיק מערה בשרב – עדולם,
והיית לו כ-אֵם
עוללה תרחֵם,
עד עולם,
עדולם.
ודוד שברח מרודפים וצילם
בך מצא מיפלטו הכמוס, עדולם.
ומחָץ ראש פלישתים ופרָק את עולם
בצילֵך לו מחסֶה, עדולם – עדולם וכל איש בצרה ימצאֵך – עדולם
כמו חֵיק מערה בשַרב – עדולם,
והיית לו לצֵל,
אשר בו יינצֵל,
עד עולם,
עדולם.
ומאז עד היום לא חדַלת עדולם
להיות מצודה ל-תיקוות האדם,
להלֵך לאורֶך ושימעֵך הוא סולם
אל גובהֵי החירות, על גבעות עדולם. וכל איש בצרה יזכרך – עדולם
כמו חֵיק מערה בשרב – עדולם,
והיית לו אור-יום,
והיית לו חלום,
עד עולם , עדולם.-
את השיחה הנעימה הזו, לי מכל מקום, מבקש אני לסיים באקורד של בדיחות, ולשם כך הנה פזמון שהושר בידי
זמרת בשם חגית זמיר, אשר עם להקת "הבוקר שאחרי" ריפרפה  על דמויות תנכיות בשיר שקראתי לו – "סיפורי המקרא" סיפורי התנ"ך זה משהו שאני פחות גאה אבל זה של הבוקר אחרי .
:

לעקיבא נוף יש תוכניות לקאם בק לא רק בתחום המוזיקה אלא גם בתחום הפוליטיקה  לאחרונה הוא פתח  חוג לחידוש רעיוני בליכוד שמתכנס כעת באופן קבוע  שתפקידו להחדיר מחדש את אותה מילה מושמצת " אידיאולוגיה" לפוליטיקה המפלגתית ואם נרצה נוף מתפקד שם  כסוג של נביא  אלישע מודרני .נשאר לראות אם יצליח גם בתחום זה. 

ראו גם :

עקיבא נוף בויקיפדיה

 

עקיבא נוף באתר הכנסת

קליפ של עקיבא נוף עם אנרגיה חולנית

שוש ויג על איזבל

היכל התהילה של מלכות היופי הישראליות

עקיבא נוף על כן למשיחיות

מים לדוד המלך 

מים לדוד המלך הקליפ

איזבל:הפזמון

איזבל הקליפ

השבועה לירושלים
כוכבים בדלי

שישו את ירושלים

מפרשי זהב (שלושה תרנים לאוניה)

 

הגבירה איזבל

אין יותר חזון בפיזמונים ? על הפיזמון העברי לדורותיו

פיזמונים תנכיים והיסטוריים : סקירה ומאגר מידע ביבליוגרפי מאגר הפיזמונים התנכים ומיטבם

 עקיבא נוף על דמויות מקראיות בפזמון העברי

לאן נעלם עקיבא נוף?

דף הפייסבןק של עקיבא נוף

אי מייל של עקיבא נוף"

 benshua@netvision.net.il 

 

 עקיבא נוף .צילם אלי דסה

"צור וירושלים" בתל אביב : הגרסה הקונצרטנטית

 

הופיע בגרסה שונה ומקוצרת במגזין הרשת אוקאפי

בימים אלה  הוזמנתי לצפות בקונצרט של התיזמורת הקאמרית הישראלית ,מבוססת על המחזה "צור וירושלים" של מתתיהו שוהם , קונצרט  שהוצג פעמיים בלבד , ולרגל אירוע מיוחד  זה עדכנתי והרחבתי  כתבה שלי על מחזה זה ותולדותיו שהופיעה בעבר ברשת.

לפני כשנה הוצג בתיאטרון בית לסין אחד המחזות המעניינים והחשובים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה העברית , "צור וירושלים " של מתתיהו שוהם.

את המחזה עיבדה לבמה יוספה אבן שושן וביים יוסי יזרעאלי והוא הוצג כ"מחזה אופראי " עם מוזיקה של המוזיקאי הידוע גיל שוחט שהושמעה בתזמורת

הלכתי להצגה הזאת עם ציפיות גדולות מאוד . שכן זאת יש לדעת : אם כי רוב הקוראים של כתבה זאת לא שמעו את שמו מעולם , מתתיהו שוהם נחשב בעיני רבים וטובים כמחזאי הגדול ביותר שכתב אי פעם בשפה העברית , גדול יותר מניסים אלוני, גדול אף יותר מחנוך לוין שאותו אפשר לראות כניגוד הקוטבי של שוהם. וזאת בזמן שבמחזאים אחרים כמו ניסים אלוני ויהושע סובול אפשר לראות כמייצגים דרגות ביניים בין שני הקטבים המוחלטים והמנוגדים האלה.

אך למרות גדולתו שוהם מוכר רק למעטים מאוד וזאת מאחר שמחזותיו הם כמעט ( או בכלל ) בלתי אפשריים להצגה על הבמה. ובעת כתיבת שורות אלו  חזר צור וירושלים " אל הבמה אבל הפעם בצורה שונה לחלוטין כיצירה מוזיקלית חדשה ועצמאית "סימפוניה " המבוצעת בידי התזמורת הקאמרית הישראלית שבה המוזיקה של גיל שוחט מלווה בהקראת המחזה בידי השחקן-קריין עודד תאומי שגילם את הנביא אליהו בהפקה המקורית . אלא שהמוזיקה של שוחט  שבמקור שימשה רק לליווי המחזה של שוהם היא כעת העיקר.

המחבר

מתתיהו שוהם מחבר "צור וירושלים".

מתתיהו שוהם כתב בשנות העשרים והשלושים ארבעה מחזות המתרחשים על רקע תקופת התנ"ך שהם אולי הטובים ביותר מסוגם בשפה העברית כולם עוסקים במאבק בין העולם האלילי החומרני הארוטי ובין התורה הפילוסופית המוסרית של ישראל.

אלה היו "יריחו " ( 1923 ) שתיאר את כיבוש העיר בשם זה בידי יהושע ואת המאבק בין העולם הארוטי הגווע של העיר כפי שהוא מתגלם ברחב ואהבתה למרגל ישראלי הנמשך אליה ומת כתוצאה מכך מוות איום ,הוא נסקל למוות בידי בני ישראל .

"בלעם " ( 1925) שתיאר את מאבקו של הנביא המכשף האלילי בבני ישראל ותורתם החדשה ובראש ובראשונה במשה שפעם היה ידידו והפך לאויבו הגדול .

ב-1933 פירסם שוהם את מחזהו המפורסם ביותר "צור וירושלים" העוסק במאבק בין אליהו הנביא ואיזבל.

 

וב-1937 פירסם "אלוהי ברזל לא תעשה לך " שעוסק במאבקו של אברהם אבינו בעולם האלילי ובגוג המבטא אידיאולוגיה של שליטה עולמית המקבילה לאידיאולוגיה הנאצית הדומיננטית בזמן שבו כתב שוהם את המחזה.

אלוהי ברזל לא תעשה לך חזיון קדומים מתתיהו שוהם

הוא כתב גם מחזה נוסף על ישו הנוצרי ואימו מרים אך למרבית הצער כתב היד של מחזה זה אבד במלחמת העולם השניה . בנוסף למחזות שוהם כתב גם שירים ליריים ופואמות כמו "קדם " על ההתמודדות של המשורר עם העולם של העמים של המזרח הקדום , אולם עיקר כוחו הספרותי היה בתחום המחזה.

מחזותיו של שוהם היציגו את העולם התנ"כי כעולם אגדי מיתי לכל דבר ( ואת סיפורי התנ"ך שינה שוהם במידה גדולה מאוד מהמקור ) וגיבוריו גם הנבלים בהם הם דמויות מיתיות ארכיטיפיות המבטאות אידיאות רוחניות נשגבות גם כאשר הן אליליות ושליליות. ועם זאת הדמויות שמרו על עוצמה פנימית והיו יותר מכלי לביטוי הרעיונות המורכבים מאוד שהדמויות של שוהם הן החיוביות והן השליליות הן דמויות ענק שלכולן יש מטען אידאי רב עוצמה.

הן משמשות לא כדמויות פרסונאליות אלא יצוגיות הן מגלמות בתוכן ערכים מוחלטים הנאבקים אלה באלה. גיבוריו הם דמויות בודדות , אינדיבידואליסטים קיצוניים המעוצבות כניגוד לדור שבו הם חיות והם כולם מצטיינים באומץ לב ובעמידה איתנה כנגד החברה שבה הם מתמרדים בשם הערכים שבהם הם מאמינים.

נשים תופסות גם הן מקום מרכזי ביותר במחזותיו לפעמים כדמויות שליליות הנאבקות בגבר מאבק רוחני אך כשוות . וביחסו זה לנשים שוהם היה יוצא דופן בתקופתו.

 

מעניין להשוות את שוהם לקוטב הנגדי שלו בספרות העברית,לחנוך לוין . בעולם של חנוך לוין אין ולא יכולים להיות בני אדם , יש רק בהמות . יצורים שפלים ומתועבים  שמתחזים לגברים ונשים אבל הם אינם יכולים להיות ולעולם לא יהיו כי זה בלתי אפשרי  זהו העולם של ההצגות של לוין וכך כנראה גם היה עולמו המחשבתי שבו כל בני האדם היו בני חושך שאינם יכולים להתעלות מעל מצבם והם  אינם יותר מערימות גללים . הוא הראה פעם אחרי פעם לצופים שאינם  יכולים להיות שום דבר אחר, והתפיסה המבוטאת במחזותיו היא במידה רבה האידיאולוגיה שמבוטאת בידי "היריבים " במחזות של שוהם ובראש ובראשונה אצל איזבל ואחיקר החכם במחזה "צור וירושלים ". .שוהם לעומת חנוך לוין האמין ביכולת של בני האדם גברים ונשים להתעלות מעל מצבם וגורלם ולהאבק עבור יצירת עולם טוב יותר.

שוהם ולוין מקבילים בעוצמה שהם מייחסים לנשים ובחשיבות המרכזית שהם מייחסים לנושא מלחמת המינים . אצל חנוך לוין האישה היא תמיד יותר חזקה מהגבר ושולטת בו , אצל שוהם לעומת זאת השניים נאבקים כשווים ולא תמיד ברור ידו של מי תהיה לבסוף על העליונה. למרבית הצער, יכולתו של שוהם כאיש תיאטרון להבדיל ממחזאי הייתה נמוכה בהרבה מזאת של לוין . שפתו של שוהם במחזותיו אם כי הייתה נשגבת מאוד הייתה גם קשה מאוד  ניתן לאמר "בלתי אפשרית " להצגה . את המחזות שלו יש "לתרגם " לשפת התיאטרון אם רוצים שהם אי פעם יעלו על הבמה . וכך היה צריך לעשות גם במקרה של המחזה המפורסם מכולם ,"צור וירושלים ".

צור וירושלים

 

המלכה איזבל.

עד היום מבקרים ספרותיים שונים רואים ב"צור וירושלים " יצירת מופת ספרותית של השפה העברית. מחזה זה הוא ככל הנראה התיאור האולטימטיבי של המאבק בין המלכה הפיניקית איזבל והנביא אליהו.

 

המלכה איזבל שהיא הדמות המושמצת ביותר בתולדות ממלכת ישראל הייתה אשתו של המלך הישראלי אחאב והכוהנת של הבעל וליתר דיוק של האל הצורי בעל מלקרת.מלבד זאת היא פעלה למען פולחן האשרה והעשתורת בישראל. עיר מולדתה צור הייתה ידועה בפולחן העשתורת שלה . לפי הפיניקים האלה עשתורת נולדה בצור . בתנ"ך היא מוצגת כאויבתו הגדולה של הנביא אליהו שרודפת ביד חזקה את נביאי ה' ובין השאר כאחראית האמיתית לרצח המשפתי של בעל האדמות נבות שהמלך אחאב חשק בכרמו , ואיזבל הביאה לחיסולו בדרכים משפטיות . כתוצאה מזה הפך שמה בזיכרון הדורות הבאים לסמל לאישה המרשעת האולטימטיבית .

 

איזבל ועוזר.

פירוש אחר סימפטי יותר לאיזבל ופמיניסטי יותר לסיפור התנכי יכול לראות באיזבל כאישה בודדה וזרה בממלכה שאת אנשיה ואת אמונתם היא אינה מבינה והיא נאבקת באומץ לב בנביאים הפנטיים והרצחניים של אותה ממלכה. אך שוהם תומך במחזה בהשקפה המסורתית על דמותה של איזבל ועוד מקצין אותה. ב

 

במחזה של שוהם אליהו ואיזבל הם נציגי אידיאות מנוגדות.  איזבל היא נציגת האמונה בסקס ובכוח ככוחות הדומיננטיים בחיים . בעוד שאליהו הוא נציג התפיסה של הצדק והרוחניות ככוחות דומיננטיים .אבל המאבק ביניהם אינו רק רוחני הוא בראש ובראשונה , רגשי ואפילו ארוטי.

פסל האלה במחזה "צור וירושלים".

סיבת השנאה בין השניים מוסברת במחזה בכך שבעבר הרחוק כאשר איזבל הנערה שירתה במקדש עשתורת ושם היה עליה לבחור את הזר שאותו תשרת ככוהנת בקיום יחסי מין.קטע זה מבוסס על עובדה היסטורית ידועה . שמם של הפיניקים יצא לשמצה בפולחני העשתורת שלהם וזאת מאחר שכוהנות העשתורת היו למעשה מעין "זונות פולחניות " והיו מקיימות יחסי מין עם עוברים ושבים בשם האלה כחובה דתית .לא רק זאת אלא שגם מבנות המעמדות הגבוהים שהיו קשורות לפולחן האלה ציפו שיאבדו את בתוליהן בצורה זאת .לא מן הנמנע שגם איזבל ההיסטורית איבדה את בתוליה בצורה זאת. הזר שבו בחרה היה אליהו הצעיר שבא לשם כדי לחקור מקרוב את הפריצות הפיניקית .אליהו דחה אותה בבוז… ומאז מתנהל בינהם מאבק איתנים ,מאבק שביסודו אהבה לא ממומשת של איזבל לאליהו שהפכה לשנאה תהומית .

עודד תאומי בתפקיד אליהו הנביא. 

במחזה מופיעות גם דמויות חזקות נוספות ובינהם בולטות דמותו של המלך אחאב ההססני , של אחיקר החכם , זקן פיניקי המטיף לאידיאולוגיה שמזכירה יותר מכל דבר אחר את הפשיזם המודרני של זמנו של שוהם וגם בהקשרים אחרים הרבה מטענותיו של חנוך לוין על חוסר המשמעות והבהמיות של חיי האדם. ( הדמות של אותו אחיקר החכם מבוססת על דמות היסטורית ככל הנראה של חכם אשורי שחי במציאות כ-100 שנה מאוחר יותר ועליו התחבר ספר חכמה ארמי ידוע שהתפשט בכל המזרח הקדום . אותו אחיקר מופיע כדמות גם בספר החיצוני של "טוביה" מהמאות הראשונות לפני הספירה ובימינו גם בספר של יוסף אריכא "סנחריב ביהודה ".ובמחזה שלו על פי אותו הספר "מול חרב ". )

 

איזבל וחצרן

עוד דמות מרכזית היא דמותו של אלישע חצרן בחצרה של איזבל ואחד ממאהביה המרובים שמוצא את עצמו נמשך אחרי תורתו הקשוחה של אליהו וחוזר לבסוף "בתשובה " והופך לנביא בעצמו.

אולם שתי הדמויות המרכזיות במחזה הם איזבל ואליהו אם כי אלה אינם נפגשים בהצגה לעולם הרי הם מייצגים שני כוחות מנוגדים הגשמיות והארוטיות לעומת הרוחניות והמוסריות .

איזבל ( יונה אליאן ) רוקדת.

איזבל היא כוח שהוא גם ארוטי וגם הרסני , מלכה יפה חושנית וסדיסטית שמאיימת להשחית את כל הממלכה ושואפת לנקום בו את נקמת אהבתה וגאוותה הפגועה .אבל יותר משאיזבל שואפת להשמיד את הנביא ואת מה שהוא מייצג ,היא שואפת לכבוש אותו לבסוף … וגם מינית . לשם כך מפזרת איזבל סקס ואהבה ולוכדת ברשתה המינית את תלמידי אליהו כמו הנביא מיכיהו בן ימלה כדי שדרכם תשיג את מטרתה הסופית : פיתויו של הנביא אליהו.

אליהו ועוזר.
אליהו לעומתה הוא נזיר ובראש ובראשונה מינית . דמות קשה כסלע כמעט על אנושית הוא ההתגלמות של האמונה באדם ובתכליתו ובכוח רצונו ,הוא מוותר על הכל ,מקריב את הכל בשם חזון נעלה אך רחוק שלפיו יכול האדם להשתחרר בכוח רצונו מהמציאות העלובה ליטול את גורלו בידו ולשחרר את עצמו. זהו חזון שאין זה ברור שכלל במחזה אם בני אדם יוכלו להשיג אותו אי פעם אבל אליהו מנסה.
איזבל ומשרתת. 

השנאה של איזבל לאליהו מביאה אותה עד לגבול הטירוף :לאחר שמספרים לה כי אליהו עלה השמימה ונמלט לבסוף מתשוקתה ונקמתה ,היא חולמת ביחד עם אחיקר על תוכנית לזווג את יהווה עם העשתורת למען התש את כוחותיו של האל הנזירי של אליהו בסקס עם האלה וכך להגיע לבסוף לנצחון על הנביא ועל חזונו לעתיד האדם. אך כאמור בסוף המחזה אנחנו מגלים שאליהו זכה לבסוף לניצחון סופי עליה בכך שהשתלט על נשמתו של מאהבה אלישע וזה הפך ל"העתק" שלו. מילות הסיום של המחזה הן כאשר אלישע מכריז :היה אלי דבר אדוני".שאיזבל איבדה לבסוף את אחיזתה הכמו ערפדית במאהבה לשעבר.

מקור הסיפור .

סאלום-שלומית במחזה של אוסקר וילד.

לסיפור האהבה/שנאה הבלתי ממומש בין אליהו ואיזבל אין כל בסיס בתנ"ך וגם לא במדרשים .לכאורה הוא המצאה מקורית של מתתיהו שוהם שכך הפך את סיפור המאבק בין השנים לרב עוצמה יותר. יש שמשערים ,ונראה שזה נכון, שהוא קיבל את ההשראה לכך מהמחזה המפורסם של אוסקר וילד "סאלום " ( 1894) שמתאר את סיפור אהבתה של שלומית היפה והמושחתת בת המלך הורדוס אנטיפס ליוחנן המטביל ואת סירובו של יוחנן הנביא הצדיק להחזיר לה אהבה דבר שעולה לו לבסוף בראשו שעימו רוקדת שלומית בריקוד מפורסם לפני שהיא מוצאת להורג בידי אביה המזועזע  .

המכשף אליסטר קראולי.

לדעתי יש גם מקור אפשרי אחר לרעיון זה הוא פואמה שנכתבה כמעט בו זמנית עם "סלום " וגם היא בשפה האנגלית והיא נכתבה בידי אדם מפורסם לא פחות ושנוי במחלוקת הרבה יותר מאוסקר וילד , המכשף אליסטר קראולי ..

קראולי נחשב למייסד הכישוף המודרני ובזמנו כונה ה"איש המרושע ביותר עלי אדמות ". הוא היה מעורב באורגיות הומוסקסואליות בסמים ואף הקרבת קרבנות לאלים שונים בניסיון לזמנם לעולמנו,ורבים ממקורביו וכל נשותיו מתו בנסיבות מוזרות או התאבדו . . קראולי נחשב היום לאחד מאבות הפגאניזם המודרני.(לעברית תורגמו בשנים האחרונות שניים מספריו ,ופורסם מחקר על שיטת קלפי התארוט שלו.)את איזבל הוא הגדיר כדמות החביבה עליו ביותר בתנ"ך .ב-1899 הוא כתב עליה פואמה תחת השם הבדוי הרוזן ולאדימיר סוארף שבו תיאור דמותה השטנית של איזבל מגיע לקיצוניות והפעם מנקודת מבט אוהדת . .הדובר בפואמה הוא נביא שתוקף את אחאב , .אלא שבניגוד לאליהו שבתנ"ך תשוקתו החזקה ביותר של הנביא הזה היא להיהפך למאהב של איזבל. . הוא חושק בה יום ולילה ,הוא מזועזע מכוחה הדמוני אבל גם נמשך על ידיו. כאשר איזבל חשופת השדיים רואה את הנביא הזה היא יורקת עליו ,וזה גורם לו לחשוק בה עוד יותר. . בחלק השני הדובר לוחם עם אחאב ברמות גלעד ועד לרציחתה של איזבל אלא שלפני שהיא מתה הדובר מספיק לנשק אותה בפעם הראשונה ,היא נושכת את שפתיו ושותה את דמו (!) ורק אז מתה. בסיום הנביא רוצה למות כך ששניהם יפגשו בגיהנום. ביחד יביסו שם את האלוהים.

בפואמה הזאת יש דימוי שחוזר שוב ושוב של להבות של תאווה שמאכלות הן את הדובר והן את איזבל . איזבל כאן היא התגלמות של לילית השדה המאהבת . קראולי הרחיק כאן מעל ומעבר למה שגם הסופר התנכי בעצמו העז לרמוז והפך את איזבל לדמות שטנית וסקסית מעין כמוה, מעין ערפדית שנים רבות לפני שהסופרת המודרנית אן ריס יצרה את הערפדים הסקסיים שהם כה פופולאריים כיום. האם יתכן ששוהם הושפע גם ואולי בעיקר מיצירה זאת ? לדעתי זה אפשרי, הוא הכיר היטב את הספרות האנגלית של המאה ה-19 . כך או כך הוא הציג את הדמות של איזבל כדמות של מעין מכשפה ארוטית "לילית" כפי שעשה קראולי אך כמובן שינה מן היסוד את הדמות של הנביא שאותו תיאר קראולי. .

הנסיונות להצגה

"צור וירושלים " התסריט.

"צור וירושלים " הוכר מיד עם פרסומו כיצירת המופת של הספרות העברית . המבקר יוסף אורן הגדיר את המחזה כ"המחזה הטוב והקשה ביותר בשפה העברית " ודעתו הייתה דעת רבים . ושוהם זכה על יצירה זאת בפרס ביאליק ב-1933. במשך שנים רבות נלמד המחזה בבתי הספר . זה בתקופה שתלמידים עוד היו מסוגלים להתמודד עם יצירות ספרות מסובכות מבחינה לשונית בתוכנית הלימודים אבל אני מסופק מאוד אם תלמידים היום יוכלו לגשת אליו, למרות שיש בו אלמנטים ארוטיים חזקים ביותר שמן הסתם יעוררו את תשומת ליבם יותר מכל דבר אחר. . אבל במשך שנים רבות מאוד "צור וירושלים " לא הועלה על הבמה , הוא נחשב בלתי ניתן להצגה בגלל שפתו הקשה והמסובכת שלא תהיה מובנת לרוב הצופים . בין השאר שוהם השתמש במחזה הזה במילים רבות שהמציא בעצמו ומעולם לא התקבלו .אבל במשך השנים נעשו מאמצים רבים להציגו ורובם הסתיימו בכישלון . למיטב ידיעתי יש רק מעט מאוד מחזות מקורים בעברית שזכו לכה הרבה עיבודים וגרסאות בצורות שונות . למעשה "צור וירושלים" הוא כמעט יחיד במינו גם מבחינה זאת. שוהם מסר את המחזה לידי אנשי תיאטרון "הבימה " מיד לאחר פירסומו ואלה היכירו מיד בערכו כיצירה ספרותית גדולה , אך למרות לחציו של המשורר ביאליק גם היגיעו למסקנה שאי אפשר להציג את המחזה כפי שהוא .

לאחר ויכוח ממושך הסכים המחזאי בחוסר רצון רב לעבד את המחזה לעיברית "מקובלת" ולקצר אותו . אך גם הגרסה הזאת לא התקבלה ,ולמרבית הצער הנוסח החדש נעלם מארכיון תיאטרון "הבימה" ואינו קיים יותר. בכל אופן אנשי "הבימה " שהיכירו בגדולת המחזה ביקשו מהמשורר אברהם שלונסקי ( שאגב מעולם לא התלהב במיוחד מהמחזה ובניגוד לביאליק ואחרים לא ראה בו יצירה גאונית ) שיכין להם נוסח מעובד חדש של המחזה ב-1958 . לאחר שהושלם עיבוד זה הם פנו לבמאי הידוע טיירון גאטרי ( אדם שלא ידע עברית ) שיביים אותו אך זה סירב , וככל הנראה גם העיבוד של שלונסקי לא מצא חן בעיני אנשי ה"בימה " שהרי אחרת היו מוצאים כבר במאי אחר ובכך נסתם הגולל על ההצגה.

אך "צור וירושלים" לא נשכח . ב-1960 הושמע "בקול ישראל " תסכית על פיו שהיה עיבוד של העיבוד של שלונסקי שנעשה בידי התסכיתאי גדעון תמיר וקיצר את המחזה בכמחצית . בעמק יזרעאל העלתה הציגה להקת חובבים את המחזה ביוזמתו ובבימויו של חנוך פז , איש קיבוץ מזרע שנעזר גם הוא בעיבוד של אברהם שלונסקי ליצירה של שוהם. על פי המחזה אף הציגו יצירת מחול פנטומימה של להקת המחול של נעמי אליסקובסקי.

במאים מקצועיים נרתעו תמיד מהמחזה ומהקשיים העצומים שהוא מציג למרות ההכרה הכללית בחשיבותו . עורך מגזין התיאטרון "במה " אף היציע כתוצאה להביא לשינוי מצב זה על ידי הכרזת "שנת שוהם " שבה ירוכזו מיטב השחקנים הישראלים לשם העלאת מחזה של שוהם ( ורצוי "צור וירושלים" ) ביחד עם מיטב הבמאים והמחזאים במטרה "להכניע " את "סלעיות " השפה השוהמית ולהפוך אותה לקלה יותר לעיכול בידי הקהל הרחב. בו בזמן תפעל המועצה לעידוד האמנות והתרבות בכיוון של עידוד המוני לקריאת מחזות שוהם ( על ידי פרסומות ?) כך שאוזני הצופים לא יהיו "ערלות " בבואם לבסוף לחזות בהצגה. מובן שדבר לא יצא מהצעה זאת.

"צור וירושלים" עלה לבסוף על הבמה המקצועית ב-פסטיבל ישראל של 1988 כהצגת סטודנטים צנועה בידי תלמידי בית ספר "בית צבי " בשיתוף פעולה עם ה"בימה". את ההצגה "תירגם" הפעם ניסים אלוני. האיש שכתב את הדבר הקרוב ביותר ברמתו ובתכניו בשפה העברית למחזה מקראי מסוג אלה שכתב מתתיהו שוהם , המחזה התנ"כי על חלוקת הממלכה בידי ירבעם ורחבעם "אכזר מכל המלך " הנחשב ליצירת מופת של הדרמה העברית. נראה היה שאין מי שמתאים יותר מניסים אלוני לעבד את היצירה של שוהם לקהל המודרני והוא עבד על העיבוד במשך שנה וחצי. את היצירה ביים יוסי יזרעאלי . אך היה זה ניסיון קצר בלבד שלא זכה להצלחה.

המחזה הועלה שוב בהופעה חובבנית בפסטיבל עכו בידי שמחה ספקטור שעיבד וביים אותו . ב-1992 אף הופיע כספר בהוצאת ירון גולן  עיבוד לתסריט קולנוע של "צור וירושלים " שבוצע בידי הקיבוצניקית זיוה צחר. לדעתי אפשר יהיה לעשות מהמחזה עיבוד למיני סדרה טלוויזיונית בנוסח "אני קלאודיוס " . אבל העיבוד יצטרך להיות דרסטי מאוד.בכל מקרה ספק רב עם בעתיד הקרוב המחזה יזכה לעיבוד קולנועי או טלוויזיוני כל שהוא . (לפעמים אני תמה איך היה "צור וירושלים " של מתתיהו שוהם היה נראה אם חנוך לוין היה שולח את ידו בעיבודו ואולי ניתן לחשוב על התוצאה כמשהו דומה למחזה שיצא לבסוף מידיו של לוין בשם "הזונה הגדולה מבבל "… )

בכל אופן במשך שנים רבות נראה היה שאת "צור וירושלים " לא נראה לעולם על הבמות כפי שתכנן אותו שוהם בעת הכתיבה.

ההצגה

ציור של איזבל ,כהכנה להצגה "צור וירושלים".

בסופו של דבר בסוף שנת 2003 עלתה לבסוף "צור וירושלים " על הבמה בהצגה מקצועית , 71 שנה לאחר שנכתבה וזאת ל-15 הצגות בלבד . הבמאי היה  יוסי יזרעאלי ששוב שביים  את המחזה  בפעם השניה ולאחר 15 שנה והפעם לא כהפקת סטודנטים צנועה אלא כמופע מונומנטלי עם תזמורת והגשים בכך את החלום של רבים ההצגה שזכתה לתשומת לב תקשורתית רבה משכה אליה אפילו פוליטיקאים, אפילו ראש הממשלה מצא זמן וביקר בהצגה בלויית שרת החינוך. .. . ה"תרגום" לעברית מודרנית שתובן בידי צופים בני זמננו היה הפעם של המחזאית יוספה אבן שושן( נכדתו של המילונאי אברהם אבן שושן ) שנכנסה לנעליהם הגדולות של אברהם שלונסקי וניסים אלוני . אבן שושן התפרסמה במחזות קודמים שחיברה על רקע תנ"כי והיסטורי כמו "קין והבל  " אופרה תנכית , מחזה היסטורי על "הבתולה מלודמיר " חייה של אישה שהפכה לצדקת חסידית במאה ה-19 , מחזה ילדים על הגולם מפראג ו"כתר מלכות " מחזה על גולם נקבה שיצר המשורר שלמה אבן גבירול .

בעיבוד "צור וירושלים " היא עשתה עבודה טובה בהחלט שלא מצאתי בה כל צרימה. את המוזיקה המרשימה כתב גיל שוחט הנחשב לאחד המוזיקאים הצעירים והמוכשרים ביותר בישראל שיש שטוענים ש"" הוא השם החשוב ביותר שישראל תרמה לעולם בתחום המוסיקה". גיל שוחט התפרסם כבר הודות לאופרה מקורית שכתב ביחד עם דורי מנור ואנה הרמן בשם "אלפה ואומגה " על בני האדם הראשונים ואורטוריה שחיבר למילים של המשוררת ש.שפרה על סיפור דוד ובת שבע וגם אופרה לילדים לתמליל של דן אלמגור על פי  הסיפור הקלאסי של מקס ומוריץ .

ציור התלבושת של הנביא אליהו בהצגה "צור וירושלים".

ואיך הייתה ההצגה עצמה ?

אני עצמי התאכזבתי . הדרמה הייתה כמובן מרשימה ביותר  אולם המוזיקה המרשימה כשלעצמה נראה כאילו אינה במקום והיא רק מפריעה לשחקנים .לדעתי אפשר היה לוותר עליה לחלוטין מבלי שהדבר יפגע כלל בהצגה .איך שהוא החיבור בין המשחק והמוזיקה צרם.

יונה אליאן כאיזבל.

המשחק של השחקנים היה גם הוא מאכזב , ובראש ובראשונה מאחר שלא הצליחו לעצב את הדמויות המיתיות הארכיטיפיות הגדולות מן החיים שאותם תיאר שוהם . לא פעם הדמויות נראו יותר מדי כאילו הן היו לקוחות מאופרת סבון מודרנית , דבר שהוא שגוי. היה עליהם להיראות ולהתנהג ולדבר כאילו יצאו ממחזה של שיקספיר . בתור דוגמה יונה אליאן-קשת  שגילמה את איזבל שיחקה אותה בתור "פרכה " ישראלית מצויה,,מין "פנינה רוזנבלום " של המאה התשיעית לפני הספירה.

אמנם יתכן שבאמת כך הייתה איזבל האמיתית ההיסטורית , מי יודע ? אבל לא כך היא הדמות שאליה כיוון שוהם.

השחקנים לא הצליחו לשכנע את הצופים שהם דמויות גדולות מהחיים המתקיימות בתקופה מיתית ושהם מבטאים אידיאה כלשהי. ייתכן שאפשר להסביר את הכישלון הזה ואת חוסר היכולת הכללית של שחקנים ישראלים לשחק דמויות היסטוריות ומיתיות גדולות מהחיים בהצגות שונות , בהשפעה המאסיבית של חנוך לוין על התיאטרון הישראלי . האם יתכן שהשחקנים הישראלים שהתרגלו כל כך לשחק את הדמויות העלובות הקטנות מהחיים והנתעבות של לוין ורואים בכך את שיא התיאטרון והדרמה העברית שוב אינם יכולים כתוצאה לגלם כהלכה את הדמויות המיתיות הענקיות של מתתיהו שוהם שדורשות תפיסה תיאטרונית מנוגדת לחלוטין ? יצאתי מההצגה מאוכזב

שיחה עם הילל ברזל על ההצגה "צור וירושלים ".

להלן קטע מראיון שניהלתי עם חוקר הספרות פרופסור הילל ברזל שפירסם לאחרונה ספר שבו עסק בפירוט בדמותו וביצירתו של מתתיהו שוהם

.א.א. המחזה "צור וירושלים " של מחזאי שעסקת בו בספר מתתיהו שוהם הוצג לאחרונה על הבמות מה דעתך על ההצגה ? האם יש מקום למתתיהו שוהם כיום בתיאטרון שנשלט לחלוטין בידי חנוך לוין ?

ברזל : למחזה הזה יש חשיבות עצומה. ביאליק התלהב מאוד ממנו בגלל האופי הנבואי שבו וביאליק הזדהה מאוד עם הדמות של אליהו סך הכל הייתי מרוצה מאוד מהטקסט המעובד של יוספה אבן שושן אם כי חבל שויתרו על פנטומימת הפתיחה במקדש של איזבל שבה איזבל ניסתה לפתות את אליהו לתאוות בשרים .. הם שגו בזה שהוסיפו מוזיקה על הבמה ולשחקנים היה קשה להתגבר בקולם על המוזיקה של התזמורת .וכך נוצרה משוואה לא מאוזנת בין המוזיקה והשחקנים.  אבל בסך הכל זה היה מאוד חשוב שהמחזה זכה לגאולה . ביאליק השתדל מאוד שיציגו אותו בהבימה ולא רק שהטקסט של שוהם לא הוצג העיבוד שלו ששוהם הכין במיוחד לתיאטרון גם נעלם להם מהארכיון וכך גם עיבוד מאוחר יותר של אברהם שלונסקי . וזה חבל מאוד . היה צורך להציג את "צור וירושלים " יותר פעמים לאחר הפקת לקחים יכלו לעשות מממנו יצירה אוריטורית ענקית ולו היו שתי המקהלות של בנים ובנות כמו במחזה ,זה יכול היה להיהפך ליצירה בעלת רמה עולמית. "צור וירושלים " צריך להיות מחזה רפרטוארי קבוע שחוזרים אליו פעם אחרי פעם אחרי פעם.

הסימפוניה

לא התרשמתי כאמור מההצגה בעת ביצועה בבית לסין . בכל אופן כעבור כשנה וחצי  בהצגתה כקונצרט  של התיזמורת הקאמרית הישראלית  במוזיאון תל אביב הייתה המוזיקה מרשימה הרבה יותר מאשר הייתה כאשר התלוותה למחזה הדרמטי והפעם התגלה שוחט בגדולתו .

התזמורת הקאמרית הישראלית

התזמורת הקאמרית הישראלית , אחד מגופי המוזיקה האיכותיים והותיקים בישראל חוגגת השנה 40 שנות פעילות. התזמורת הקאמרית הישראלית נולדה בראשית שנות השישים , ביוזמתו של המנצח גארי ברתיני. תזמורת זו באה לענות על הצרכים של הרפרטואר של תזמורת קאמרית טיפוסית: ביצוע יצירות מתקופת הבארוק, התקופה "הקלאסית" והמוסיקה של המאה ה-20. גם היא זכתה להביא ממיטב המנצחים והסולנים של העולם. במרוצת השנים הגיעה התזמורת הקאמרית לשיאים בלתי נשכחים בביצוע מספר יצירות מופת תחת שרביטם של בריו, ברשאי, קורבוז, ברניוס, וורטן, סוונסון ואחרים. התזמורת מציינת שנה של פריחה וצמיחה.  הנגנים המנהלים הביאו את התזמורת לעידן חדש הנהלת התזמורת החדשה מורכבת רובה ככולה מנגנים ובראשם הכנר והמעבד אריה בר-דרומא. בניהולם התזמורת הגדילה את כמות הקונצרטים לכ-130 קונצרטים בעונה. היא מנגנת בכל הפסטיבלים החשובים בארץ. והיא פותחת בסדרת קונצרטים קיצית של מוזיקת עולם על גג  בניין עזריאלי הנהלת הנגנים גם  בחרה במנהל מוזיקלי חדש לשנה הבאה: הפסנתרן, המלחין והמנצח גיל שוחט ,המלחין של "צור וירושלים".

גיל שוחט מנצח על "צור וירושלים"

גיל שוחט מספר שכאשר עבד על היצירה שהייתה הראשונה שלו עבור התיאטרון התברר שלו שההשקעה בה תהיה גדולה ממה שחשב בתחילה ,כמו ההשקעה ביצירה עבור אולם קונצרטים כתיבת הפרטיטורה שלה לקחתה יותר משנה ויש בה כ-309 עמודים ( סדר גודל של אופרה מלאה ) ומשך המוזיקה שבה הוא שעה. והיא כוללת שני קולות של זמרת סופראן סולנית וקול של ילד לצד קול של שחקן המקריא את המחזה בליווי המוזיקה .

אחד האלמנטים המעניינים במוזיקה ( שלהם לא שמתי לב כלל בעת ההצגה המקורית שבה הייתי מרוכז לחלוטין רק בדמויות השחקנים ובמילותיהם )היה הדרך שבה יצר שוחט מוזיקה המייצגת את שתי האידיאולוגיות השונות המנוגדות באופן מוחלט והנמצאות בקונפליקט לאורך המחזה , האידיאולוגיה הפגאנית של איזבל ואחיקר מיוצגת בידי מוזיקה סנסואלית המסמלת מיניות כבושה או התפרצויות זעם וחוסר שליטה עצמית ומאידך המונותיאיזם של הנביא אליהו המוצג במוזיקה שלווה והרמונית שהודגש בידי קולו של זמר ילד ששר ללא מילים שייצג את הטוהר המונותיאיסטי . על ידי כך יצר אפשרות חדשה לקהל להיענות מהטקסט של שוהם בצורה חדשה..הקטע המסיים היה מרשים במיוחד והזכיר ריקוד "אמוק " שבו הדמויות השונות מתרצות בריצה מטורפת לקראת סופם. וקטע זה המרשים במיוחד התבסס באופן ישיר על האופרה המפורסמת של שטראוס "סאלום" על פי המחזה של אוסקר ויילד ששימש כמקור השראה למחזה של שוהם ולדעת שוחט היא האופרה הגדולה ביותר של תקופתה . . ובכן כאן האופרה שהתבססה על המחזה המקורי של ויילד שימשה כמקור השראה לסימפוניה שהתבססה על המחזה המקורי של שוהם במעין סגירת מעגל . המוזיקה השתלבה בצורה הרמונית ממש עם קריאתו המדהימה של עודד תהומי שהראה לקהל מה יכול שחקן לעשות עם האמנות הנשכחת של ההקראה שבה שילב את הקראת הסצנות מהמחזה של שוהם עם הקטעים הרלבנטיים מספר מלכים ויצר חוויה אמיתית לאוזן ולמוח, שההצגה המקורית בבית לסין לא הצליחה לעשות .

ביבליוגרפיה על מתתיהו שוהם

יוסף אורן "עיונים ב"צור וירושלים " למתתיהו שוהם " הוצאת המחבר . 1967 ( ספר שאלות לתלמידי בית ספר על המחזה )

הלל ברזל : שירת ארץ ישראל –אקספרסיוניזם נבואח : אורי צבי גרינברג ,יצחק למדן ,מתתיהו שוהם.ספרית פועלים, 2004. ישראל כהן ,מתתיהו שוהם –חייו ויצירתו .הוצאת מחברות לספרות . 1965 קישורים רלבנטייים

אלי אשד  על ההצגה

מתתיהו שוהם בויקיפדיה

פרטים על מתתיהו שוהם

כתבי מתתיהו שוהם בפרוייקט בן יהודה

פרטים על מתתיהו שוהם באנגלית

מתתיהו שוהם במכון תרגום הספרות העברית

צבי גורן על צור וירושלים 

 יוסי פלס על צור וירושלים

ביקורת בוינט

אליקים ירון על צור וירושלים

טל פרי על ההצגה 

 

אריאל שרון ולימור לבנת ב"צור וירושלים" 

צור וירושלים בפסטיבל עכו

עודד תהומי הכוכב

גיל שוחט אחד מאנשי השנה

 

 

ההצגה "סאלום " מאת אוסקר ויילד

אליסטר קראולי

הגבירה איזבל

אחיקר החכם

     

פסל של האלה במחזה "צור וירושלים".

הגבירה עתליה

  

 המלכה עתליה מוצאת מבית המקדש .ציור מימי הביניים.

ארבע נשים נטלו ממשלה בעולם ואלו הן : שמירמית וושתי מאומות העולם ואיזבל ועתליה מישראל ".
(מדרש )

לפני  כשנה התפרסמה ידיעה מרעישה על  דבר מציאתה של כתובת קדומה שאם היא אמיתית ולא זיוף כי אז היא אחת הכתובות החשובות ביותר שהתגלו אי פעם. הכתובת היא של מלך יהודה יהואש שחי במאה התשיעית לפני הספירה ובה הוא מספר על השיפוצים שביצע בבית המקדש. מאז הגילוי קבעה וועדה של ארכיאולוגים שהכתובת היא זיוף , אולם נכון לעכשיו העניין עדיין שנוי במחלוקת עזה בין הארכיאולוגים.
יהואש זה היה ידוע עד היום לא כל כך בזכות עצמו כמו בגלל היותו הנכד והיורש של עתליה האישה היחידה בתקופת המקרא ואחת הבודדות בימי קדם ששלטה באופן גלוי ובזכות עצמה כמלכה . אך עתליה ותקופתה היא אחת הפחות ידועות גם לאנשים שמכירים תנ"ך .וזה חבל שכן המלכה עתליה היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך כולו .

עתליה

עתליה הייתה ככל הנראה בתם של מלכי ישראל אחאב ואיזבל  ששודכה בידי הוריה ליהורם בן יהושפט מלך יהודה בעל ברית של אחאב ,כאמצעי להגדיל את כוחה והשפעתה של ממלכת ישראל .
אלא שמשפחת בית דוד שהפכה כעת למשפחתה של עתליה סבלה בתקופה זו מטרגדיות חוזרות ונשנות של מעשי טבח המוניים בבית המשפחה. בעלה של עתליה ,יהורם הרג את כל אחיו "בחרב" בהתמלכו, תופעה שמקובלת מאוד בממלכות קדומות משליט שחושש שאחיו יתתרו תחתיו.

.נולדו לו ולעתליה כמה ילדים ובינהם אחזיה . אך ספר דברי הימים מספר לנו שילדיו של יהורם נהרגו כולם בידי פושטים ערבים ופלישתיים ומהם נשאר רק אחזיה. יהורם מת לאחר שמונה שנות שלטון ובמקומו הומלך אחזיה בנו היחיד ששרד.
ואז קרה למשפחה אסון נוסף לפי התנ"ך ,המצביא תאב השלטון יהוא רצח "במכה אחת " הן את בנו של אחאב ואחיה של עתליה יהורם ,מלך ישראל והן את בנה אחזיה ,מלך יהודה שהיה ביחד איתו בעת שהיו עסוקים במלחמה בחזאל מלך ארם ואולי הם נהרגו בקרב כנגד הארמים כפי שטוענת כתובת של חזאל שהתגלתה בתל דן לפני כמה שנים . כך או כך יהוא לא הסתפק במותם ורצח את כל בני משפחת אחאב קרוביה של עתליה ,כולל כמובן את אימה איזבל וגם עשרות מבני אחיו של אחזיה שאותם תפס בישראל. לא פחות מ-42 איש.

 עתליה

ציור מכתב יד צרפתי מהמאה ה-16

לאחר שהיגיעה לעתליה הידיעה על מות אימה ובני משפחתה בידי תופס השלטון יהוא מספר לנו המקרא ש"ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה " ( מלכים ב' יא פס' א ) דהיינו רצחה את כל בני משפחתה מבית דוד ביהודה. אך כבר המשפט הבא בסיפור סותר זאת ומספר לנו שלמרות כל זאת שהיא השאירה בחיים את יהושבע בת המלך יהורם ,דהיינו את בתה שלה. כלומר הטבח בוצע רק בזכרים .


כל אופן לעתליה הייתה סיבה טובה להתחרט על מתינותה זאת שכן יהושבע ובעלה יהוידע הכוהן הגדול החביאו לפי הכתוב את התינוק יהואש בן אחזיה נכדה של עתליה.
עתליה לפי הסיפור שלטה במשך שנים ביהודה ביד של ברזל כמלכה השולטת בממלכת יהודה, וכנראה במשרת "הגבירה " דהיינו עוצרת שולטת . בתקופה זאת היא והפיצה וחיזקה ביהודה את פולחן האלילות של הבעל כפי שעשתה אמה איזבל בישראל,והעמידה בראשו כהן בשם מתן ( שאולי היה מאהבה? ) . .
לפנינו אם כך תיאור מזעזע של השתלטותה של אישה שונאת גברים רצחנית ופגאנית שהשמידה את כל בני משפחתה שלה על ממלכה.
אך עם סיפור זה יש בעיות עצומות.
קודם כל מי היו בני המשפחה שאותם רצחה עתליה ? הרי כבר סופר לנו שאלה חוסלו בשלושה (!) מעשי טבח המוניים קודמים ,אז את מי נשאר לה לרצוח?
ולמה שהיא תרצה לרצוח את כל בני משפחתה הגבריים שנשארו כולל נכדה? גם אם נתעלם מהרגשות הסבתא שבוודאי היו לה ( שהרי מבחינת המקרא היא ואימא היו מפלצות,שלא ייתכן שהיו להן רגשות כאלה ) הרי נכדה כיורש העצר הוא הנותן לה בעצם את הלגיטימציה להמשיך לשלוט כפי שיודע כל מי שצופה בקורות בתי המלוכה כיום שאף שליט ואף יורש עצר בהם אינו נעשה הלגיטימי באמת עד שיש לו יורש עצר שימשיך אחריו ,מדוע בעצם תרצה עתליה לפגוע במסורת זאת,ורק להקשות על חייה כשליטה שהרי ברגע שאין כל שושלת וכל משפחה חזקה ויורשים שעומדים מאחוריה הרי היא מטרה לכל אציל שאפתני ולכל תופס כתר מטעם עצמו ( וזה כפי שנראה אכן מה שקרה ) ? כל הסיפור הוא חסר היגיון.

ואולי לא היו דברים מעולם והכל אינו אלא המצאה של סופר שהעליל עלילות על הגבירה שהייתה שנואה עליו וייחס לה את מעשי הטבח שכבר נעשו בעבר בידי אחרים על מנת להשחיר את שמה ? לי נראה סביר הרבה יותר שהיא לא רצחה אף אחד מבני משפחתה .
אין לנו מושג אם במהלך שש שנות מלכותה היא שלטה בהצלחה או לא ,אם כי יתכן שכן ,סביר להניח שאם הייתה "גבירה " גרועה כי אז הכותב היה טורח לציין זאת בחדווה ובפירוט ,עצם הקפדתו לא לאמר דבר על שלטונה לטוב ולרע כבר אומרת דרשני.
סביר להניח שהעובדה שעתליה הייתה אישה ששלטה בפועל עוררה כלפיה גם את שנאתם של חוגי הכהונה שעצם הרעיון של אישה שולטת היה בלתי נסבל עבורם ,שכן היה זה דבר נדיר ביותר שיש לו תקדימים מועטים ביותר בהיסטוריה של המזרח הקדמון בכלל.
דווקא ביהודה היה כבר תקדים של שלטון נשי . מעכה , סבתו של אסא המלך השלישי ביהודה שלטה ביהודה עשרות שנים קודם לכן כ"גבירה" בתקופת קטינותו של אסא עד שזה התבגר וסילקה מהשלטון. ככל הנראה מעכה הגבירה הייתה אישה בעלת אופי חזק מאוד והעברת שילטון מוחלט לנכד התקבלה בהתנגדות מצידה אסא כדי להראות את מרותו ציווה לחסל בהזדמנות זאת גם את פולחן האלילה שאותו ניהלה מעכה ביהודה, אבל ככל הנראה הוא לא ציווה גם להוציאה להורג.. תקדים נוסף שאותו היכירו הכל שכן היה בן הזמן היה של איזבל הגבירה השנואה מישראל .. בשני התקדימים האלה הופלה הגבירה בכוח ובצורה תקיפה ואף אכזרית בידי יורשיה
ודבר דומה קרה גם עם עתליה
יהואש

 

  בשנה השביעית למלכות עתליה הוציא הכוהן יהוידע את הילד יהואש נכדה ממחבואו הביא אותו לבית המלוכה והמליך שם את הילד. לפי הסיפור עתליה הרודנית העריצה שמעה על כל זה ומיהרה לבוא לבית המקדש ומצאה שם את נכדה ואת העם המכתיר אותו " ותקרע עתליה את בגדיה ותקרא" קשר קשר!" .ויצו יהוידע הכהן את שרי המאות פקודי החיל ,ויאמר אליהם : הוציאו אותה אל מבית לשדרות ,והבא אחריה והמת בחרב כי אמר הכהן : אל תומת בית ה' ,וישימו לה ידים ,ותבוא דרך מבוא הסוסים בית המלך , ותומת שם " ( מלכים יב' פס' יד –טז

Atalia

עתליה מוצאת להורג. ציור מאת גוסטב דורה.
 שוב יש לנו כאן סיפור תמוה : אילו הייתה עתליה העריצה הברוטלית הרצחנית והחשדנית שאותה מתאר הכותב האם אפשר היה ללכוד אותה בהפתעה מוחלטת כזאת ? מאוד לא סביר, היא הייתה מקפידה ללכת לכל מקום בראש חיל השומרים שלה,שהיה מחוייב לה אישית שכן היה זה חיל של שכירי חרב ששכרם שולם בידי אוצר המלוכה. הרוב של שכירי החרב האלה היו כמקובל בכל ארצות המזרח זרים,שמחוץ לממלכה פלישתים ויוונים וכו' ולהם לא היה איכפת כלל מי הוא היורש הלגיטימי של בית דוד , איכפת היה להם רק מי משלם להם כסף וזאת הייתה עתליה, הם היו מגינים עליה.
סביר להניח שעתליה לא הייתה עריצה ברוטלית ומשום כך לא חששה לחייה ולא הלכה עם חיל שומרים לכל מקום אבל היא הייתה צריכה לחשוש לחייה . נראה שהיא דווקא הייתה מלכה שנהגה בנתיניה ביד רכה ובסובלנות אחרת קשה להאמין שלא הייתה שמה לב לקשרים נוצרו בידי יהוידע ובין קציני הצבא ולא הייתה מאפשרת את קיומו של כוח צבאי בבית המקדש שהביא לבסוף לרציחתה.נראה שמה שקרה באמת היה קשר של כוהני בית ה' בראשות יהוידע שחששו מהפולחן והמקדש המתחרה של מתן שטיפחה עתליה ולכן ביצעו נגדה הפיכה רצחנית.כמובן בית הבעל מזבחותיו וצלמיו נותצו ומתן הכוהן נרצח.מעמד הכהונה של בית המקדש היה כעת בפעם הראשונה בתולדותיו בעמדה של השפעה מכרעת בענייני ניהול המדינה.
 
 יהוידע מכריז על יהואש למלך.

נשאלת השאלה : האם יתכן שיהואש אותו ילד שהוצג בידי יהוידע כלל לא היה בן משפחת דוד שכולם אכן נהרגו במעשי הטבח הקודמים אלא רק "הונפק " בידי יהוידע לצרכיו? . על ידי טענה שקרית זאת חיזק הכוהן את מעמדו ואת השפעתו. ואכן בסופו של דבר איזו הוכחה יש בידינו או בידי מישהו שהילד שהוצג בפני העם כנכדה של עתליה וכנצר האחרון מבית דוד אכן היה כזה? רק מילתם של יהוידע ואישתו. ייתכן שעתליה אף לא ידעה שיש לה נכד מאחזיה.
ציניקנים יכולים לטעון שמה שקרה באמת היה זה : לעתליה לא היו יורשים כלל.יהוידע כתוצאה התכוון לתפוס את השילטון בידעו שיש גם מתחרים אחרים שלוטשים מסיבותיהם שלהם את עיניהם לכיסא המלכות. כדי להקדים את כולם וכדי לבסס את טענתו שלו הוא הציג את הילד שטען שהוא יורשה של עתליה ,שהוא הציל אותו בקטנותו ,וזה מה שטענה הגירסה הרשמית של התעמולה שלו מכאן ואילך והיא הגרסה שהשתמרה בתנ"ך ( שכותבו יכול היה אחרי הכל להסתמך רק על הגירסה הזאת ) . עתליה כמובן הייתה צריכה למות מיד לפני שתספיק לטעון שאין לה שום יורש ובכך לפגוע בטיעוניו של יהוידע ובמעמדו של הילד שאותו הציג כיורשה.מכאן ואילך היה יהוידע השליט של יהודה מאחורי הקלעים וכפי שמספר לנו התנ"ך : ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הוראו יהוידע הכהן .(מלכים ב יב פס ה') .דהיינו הוא היה בובה בידי יהוידע . בזמן שלטונו של יהוידע בוצע "בדק בית " שיפוצים שבוצעו בבית המקדש ושעליהם מספרת הכתובת שהתגלתה לאחרונה. ומן הסתם הוא היה האיש שהורה עליהם והיה האחראי האמיתי לכתובת ( אם זאת אמיתית ) ולא יהואש הקטין והבובה .

אם נכונה השערה  זאת כי אז בית דוד חוסל  כולו  כבר במאה התשיעית לפני הספירה . וכל המלכים הבאים אחרי עתליה לא היו יורשיהם הישירים של דוד ושלמה כלל וכלל , נכון  יותר יהיה לקרוא להם  "בית יהוידע " על שם האיש שהביא לעלייתו לשלטון של יהואש.

הנה אשר אמו זקנתו לו מאחלת
כי יפרוק –עולך, לבסוף הוא מחוקיך ייעף
ונאמן לדם , אשר הורשתי מאחאב .
כאחזיה אביו כבן לבית איזבל
יורש דוד זה את כבודך ימיר בהבל
יחלל מזבחך בשיקוצים נטנף
ינקום דם עתליה ,איזבל ואחאב
( עתליה מאת ז'אן רסין ,תרגם אליהו מיטוס)
יהואש לא התגלה בבגרותו לאחר מות יהוידע כמלך צדיק או מוצלח הרבה יותר מעתליה נהפוך הוא .
הוא הובס קשות בידי המלך הארמי חזאל שהיה עסוק בו זמנית בכיבוש ממלכת ישראל מידי רוצחה של איזבל ,יהוא . חזאל אף איים לתקוף את ירושלים עצמה ויהואש על מנת למנוע זאת נאלץ למסור לידיו את כל הזהב של בית המקדש ואת כל הקדשים שהקדישו המלכים אבותיו לבית ה' . על יהודה, כמו על ישראל , באו בזמנו ימי חולשה וירידה מדינית . יהואש עצמו הסתכסך מאוחר יותר עם חוגי הכוהנים שהעלו אותו לשלטון. הוא אף החל לעבוד עבודה זרה ל"אשרים ולעצבים". לאחר מות יהוידע שניהל את המדינה כל ימי חייו נאבק המלך בנביא זכריה בנו ויורשו של יהוידע ואף הביא למותו בסקילה בחצר המקדש עצמו מעשה שנחשב מאז לפשע נורא. לא מן הנמנע לפרש את המעשה הזה כניסיון של יהואש להעביר אליו את הסמכות שהייתה עד כה בידי יהוידע ובניו. לא מן הנמנע שיהוידע ובנו סיפרו ליהואש את האמת על מוצאו שלא משושלת דוד מתוך אינטרס של הפעלת לחץ עליו על מנת להמשיך לשמור את השליטה מאחורי הקלעים גם אחרי מות יהוידע בידי בני משפחתו ,אך לאחר חיסולו של זכריה לזמן מה לפחות לא היו יותר עוררין על שלטון "בית דוד ".
לבסוף נרצח יהואש בעצמו ואולי בהשראת חוגי הכהונה (בני משפחתו של יהוידע ? ) ,שהיגיעו למסקנה שהוא אינו טוב יותר מעתליה, ואינו ניתן  יותר לשליטה שמאחורי הקלעים. אבל ליהואש לפחות הייתה את הנסיבה המקלה שהוא אחרי הכל היה גבר מבית דוד וכך מעולם לא סבל מהשם הרע שיצא לעתליה שהוצגה לדורות כאישה מפלצתית רוצחת משפחתה .
הרתיעה מהעיסוק בדמותה של עתליה האישה היחידה במקרא ששלטה ממש ( שהרי אפילו איזבל שלטה רק מאחורי הקלעים בשם בעלה ובניה) האישה שהעמידה אתגר כה חמור לשלטון הגברים נמשכה לאורך הדורות . הכוהנים עשו הכל כדי להשחיר את שמה של עתליה האישה שהעזה לשלוט כמו גבר וכנראה עשתה זאת בהצלחה במשך שש שנים. והשחרת שמה הצליחה מאוד לאורך הדורות . .אפילו חז"ל והמסורת כמעט נמנעים כמעט לחלוטין מלעסוק בעתליה . דומה שבספרות העברית הייתה רתיעה מלעסוק באישה מעין זאת שהפכה על פיהם את כל היחסים המקובלים בין גברים ונשים .

אבל עתליה המשיכה להעסיק את הדמיון האנושי .

מלכה רוצחת ילדים

כי בת איזבל אשת הדמים זוממת …מרשעת זו אשר ילדי בנה רצחה
אף נגד אלוהים יד זידונה שלחה.
( עתליה מאת ז'אן ראסין ,תרגם אליהו מיטוס )

מאדאם דה מונטאספאן , פילגשו הראשית של מלך צרפת לואי ה-14 ואם ילדיו, ובנוסף מכשפה ורוצחת ילדים.

   המחזאי הצרפתי המפורסם ביותר של כל הזמנים ג'ין ראסין כתב במאה ה-17   מחזה קלאסי סביב דמות פרוטו פמיניסטית, אדירת עוצמה זאת  ,מחזה שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הצרפתית ואולי המחזה הגדול ביותר שנכתב על דמות תנכית כל שהיא, והוא נעשה לאורטוריה ידועה מאוד מאת הנדל  ושם מוצגת עתליה כדמות מרושעת אך טרגית ואצילית וגדולה מהחיים. נראה שהמחזה קיבל השראה מפרשה אמיתית ומפורסמת מאוד שהתחוללה בחצרו של המלך לואי ה-14 שבמהלכה בשנת 1679 התגלה שפילגשו הראשית של המלך ואם ילדיו ,מאדאם דה מונטאספאן , נטלה חלק  ביחד עם אצילים רבים אחרים מבין שועי הממלכה ובהם אפילו התליין הראשי של הממלכה!     בטקסי כישוף שחור שכללו אורגיות , "מיסות שחורות " שבהן נערכו  בידי כמרים תפילות לאשתורת ולאשמדאי בעלה ,  רצח של תינוקות כקורבנות בטקסים אלה, והרעלות המוניות של אויבים ויריבים  בעזרת רעלים שסופקו בידי קבוצת המכשפות הידועות מאוד  בפאריס . וכל זה  בניסיון לשמור על ידי כך את אהבתו של המלך  לפילגש . 

 סביר מאוד שדמותה השטנית של עתליה עובדת האלים הזרים במחזה ( שפורסם ב-1690 עשר שנים לאחר אותה פרשה שנשמרה כמובן בסודיות ) הייתה מבוססת על זיכרונות טריים מאותה הפרשה שראסין עצמו היה מעורב בה עד לצווארו. הוא נחשד בניסיון להרעיל את אחת מפילגשיו בעזרת מכשפות ,כפי שעשו אצילים רבים ממקורביו אך למזלו המלך החליט לא להאשימו . אולי גם כתוצאה מפרשה זאת הפך ראסין לנוצרי אדוק. נראה שדמות עתליה הרצחנית במחזה שואבת הרבה יותר משמץ מפילגשו הרצחנית של המלך לואי ה-14 שעסקה בכישוף שחור ובהקרבות קרבנות לאלים קדומים שלו היה ראסין עד ומשתתף.

אולי כתב את המחזה האנטי פגאני על מנת להשקיט את מצפונו שלו על מעשיו בעניין

 מאדאם דה מונטספאן וילדיה .

עתליה בספרות העברית

בספרות העברית הופיע עליה מחזה שנכתב בידי המחזאי היהודי ההולנדי פרנקו מנדס במאה ה-18 בשם "גמול עתליה " ( אחד המחזות הראשונים שנכתבו בעברית ) שנכתב כתגובה לטיפול הסימפטי מידי שנתן רסין לדעתו לדמות ושבו הוצגה עתליה כאישה מרשעת ולא יותר מכך .
בספרות העברית יש רק דוגמאות מועטות של ספרים על עתליה.

יש ספר בשם "אלמון האובד " מאת הסופר האמריקני לואיס פנדלטון שנכתב בסוף המאה ה-19 ותורגם בידי יוסף מיוחס לעברית ב-1907 בוורשה ויצא לאור במהדורה חדשה בירושלים ב-1938 בידי הסתדרות המורים . הספר מתאר את קורותיו של הילד יהואש ונדודיו בשם הבדוי אלמון עד שהוא מומלך לבסוף בידי יהוידע . הדבר הבולט ביותר בספר הם ציוריו של נחום גוטמן. אבל משום מה גוטמן נמנע מלצייר את עתליה ( שמופיעה רק בכמה משפטים בסוף הספר ) וחבל .
מרשים במיוחד העמוד האחרון שבו רואים תמונה של אנשים שמנפצים את ראש פסל הבעל עם הפסוק מדברי הימים "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו כאשר הורהו יהוידע הכהן "! .
סיום שממנו אפשר להבין שיהואש היה כל ימיו בובה בידי יהוידע , והתיחסות למאורעות שאחרי כן כמו רצח זכריה אין משום מה..
אך מאז לא נגעו בה יותר משום מה בספרות העברית שאינה משופעת בנשים חזקות כל כך ( להוציא אימה של עתליה איזבל שגם היא זכתה ליחסי ציבור גרועים ביותר ).

דוגמה יוצאת דופן  נוספת היא ספרו של ראובן קריץ"עוזאי " שיצא לאחרונה במהדורה חדשה, ושבו היא מופיעה כדמות משנה.

במקרה או שלא במקרה ניתן לספור על אצבעות יד אחת את הנשים שהיגיעו לעמדות של שליטה בעם היהודי ומדינת בישראל לאחר עתליה. לאחריה הייתה רק אישה אחת ששימשה בתפקיד הגבירה, אימו של אחד ממלכי יהודה האחרונים יהויכין ששלטה כעוצרת בתקופת קטינותו ,הנ"ל שלט רק זמן קצר בעצמו מאחר שהבבלים כבשו בימיו את הארץ והגלו אותו לבבל שם מת.
בתקופת החשמונאים שלטה במדינה המלכה שלומציון אלמנת המלך אלכסנדר ינאי שימי שלטונה דווקה נחשבים לתור זהב של שליטה יעילה שגשוג ושלום ,.תור זהב שלא חזר יותר. שכן בניה התגלו כשליטים מוצלחים הרבה פחות ממנה ובימיהם נכבשה הארץ בידי הרומאים .ובימינו הייתה גולדה מאיר שנחשבה עד לשנים האחרונות לראש הממשלה הפחות מוצלחת של ישראל לפחות עד נתניהו וברק. וזהו. .בתרבות היהודית יש רתיעה חזקה משלטון נשים ורתיעה זאת מגיעה לשיאה ביחס לזכרן של איזבל ועתליה.
.ואם זאת …המסורת מספרת שהמשיח כשיבוא ( אם יבוא ) יהיה מבית דוד כלומר הוא יהיה צאצא ישיר של יהואש ,ואם זה אכן היה מבית דוד ,כי אז יזרום בו גם דמן של אותן נשים חזקות ושנואות בזויות ומשוקצות ,איזבל ועתליה.

קישורים רלבנטיים:

הגבירה איזבל

בימי יהואש ועוזיהו :על הספר "עוזאי "

עתליה בויקיפדיה

מרד יהוידע

סיפור עתליה