ארכיון תג: דוד בן ישי

המיתוס של אמיר אור

 

לא חשובות העובדות, העיקר האמת.

(אמיר אור )

עידכון :

המאמר הזה פורסם לפני שנים רבות במגזין רשת לספרות ושירה בשם "אוקפי לשירה ואמנות צעירה" (2003) בעריכת משוררת בשם טלי וישנה.

המגזין הזה  שכתבתי לו מאמרים רבים לא נמצא ברובו ברשת מזה שנים גם לא בארכיב. 

למרבית המזל  רוב המאמרים שכתבתי לו  על המשוררים סיוןן בסקין  ,מתתיהו שוהם ,רחל חלפי,נתן זך נמצאים בבלוג זה גם כן  אז דבר לא אבד.

חוץ מאחד המאמר שפירסמתי בו על המשורר  אמיר אור פורסם גם במגזין רשת אחר בשם "קולמוסנט" .

אבל למרבית הצער גם המגזין הזה הפסיק לאחרונה להתקיים ונעלם מהרשת.ויחד איתו מאמרים רבים שלי שפורסמו בו לאורך השנים.רובם נמצאים גם הם בבלוג זה.אבל לא כולם. 

אז הנה   הוא שוב מעודכן. ועם תיקון של כל מיני קישורים  מאתרים כמו "שירשת" שהפסיקו להתקיים  לאחר שהיו שנים רבות ברשת . אבל שנים רבות זה לא אומר נצח.

 הם הוחלפו באחרים. וגם עדכון על מערכת הקשרים  שלי עם אמיר אור שכעת קורא לעצמו אמיר אביאל אור. 

 

 

בית הקפה "לג'באנז " שברחוב אבן גבירול שבתל אביב היה  המקום שבו נהגו  מדי שבוע  סופרים ומשוררים בולטים  רבים להתכנס על מנת לדון בעניינים שברומו של עולם הספרות והתרבות  על כוס קפה ולחמנייה . לרוב הדיונים הם שקטים ומאופקים   כיאה לאנשי תרבות. אולם כאשר מוזכר שם במקרה  שמו של המשורר אמיר אור  הדיונים עוברים שם לטונים גבוהים ביותר."אמיר אור " אמר לי משורר ועורך ידוע ומרכזי כיום בעולם הספרות בישראל " הוא אדם ששולט שליטה מוחלטת על תקציבים ,משאבים , ופקידים ממשלתיים  בעבור הסדרה שלו "הליקון, ידו נמצאת בכל מקום!  ". 

יש מעט מאוד משוררים כיום שהם טוענים לתואר "הנהגה " בקרב משוררי ישראל כפי שהיו בעבר הרחוק מסיבות שונות ביאליק ,ושלונסקי ואלתרמן ונתן זך והנהגה זאת יכולה להיות הן מסיבות של יכולת ספרותית שהכל מכירים בה או \ו בגלל סיבות מעשיות יותר של שליטתו של המשורר  לא רק על יכולת ספרותית נעלה אלא גם  על משאבים חומריים  וכתבי עת שהכל מעונינים לפרסם בהם. אחד   הטוענים הבולטים לכתר  הנהגה משוררית כיום  הוא המשורר אמיר אור.

מטבע הדברים טענה זאת למנהיגות איננה מקובלת על הכל בעולם הספרות הישראלי כפי  שאנו למדים  מקטע  זה שהופיע כ"הערת המערכת " ( וליתר דיוק העורך גבריאל מוקד )  בגליון 67-68 של כתב העת "עכשיו " בשנת  2002:

אמיר אור ,עסקן כוחני ובלתי נלאה,מנסה מזה שנים להופיע כמנהיג בשירה העברית . וגם מנסה ליטול לכתב העת האלקטי שלו תואר של "שירה עכשווית" , בלי כל קשר להתפתחויות קובעות וחשובות כלשהן בשירת דור המדינה על כל רבדיה. הוא הפך את שאיפתו הכוחנית ,עם מעט חשיבות מהותית ועם הרבה כוחנות ופוזה הלנית ה דומה בעצם יותר לכוחנות הלניסטית של עריץ סכסי פעוט , למנוף חברתי תוך קידום קשרים אישיים כדאיים מאוד עם פקידות סרת טעם במוסדות תרבות ….יש משהו גרוטסקי במצב שבו …אדם החסר כל זיקה ממשית לתרבות העברית בכלל ולתולדות המודרניזם העברי המקורי בפרט , אדם שזקוק בעצמו בדחיפות לקורס להבנת השירה ובכתיבת שירה ,שואף לתפוס מקום מרכזי במפעל תרבות ובתקציבי תרבות בארץ ולחלק תעודות הסמכה קיקיוניות .

על רקע זה מעניין להביא כאן מאמר ביקורת של אחד ממבקריה שירה המרכזיים והאובייקטיביים ביותר בארץ על המגבלות הרוחניות והאסתטיות של שירת אור.     

המאמר של המבקר רפי וייכרט נשא  את השם " מילים שמנסות ללכת בגדולות ( משורר בתור מתיימר כרוני )". למותר לציין שהיה זה התקפה ארסית רק מעט פחות על יצירתו של אור .

האם הארסיות הביקורתית הזאת ( שאמנם יש לה מסורת מכובדת בביקורת השירה העברית לפחות מאז  חתן פרס אקו"ם השנה  על מפעל חיים , נתן זך שבימי השצף והקצף שלו הישווה  את שירת נתן אלתרמן ל"קירקור של תרנגולות הונגריות שנשחטו ") נובעת מכך שהמבקרים הנ"ל התחרו על אותם תקציבי תרבות  עם אמיר אור והפסידו?  לגבריאל מוקד הפתרונים. האם יש לזלזול זה יש גם  איזה שהוא קשר עם איכות שירתו של אור להבדיל מתדמיתו כמי שדומיננטי בשוק "תקציבי התרבות לשירה " בארץ  ( תדמית שיש מי שטוענים שאינה אלא מיתוס ) ? על כך חלוקות הדעות כמעט באופן קוטבי.

הבא נסקור אם כך את יצירתו של אמיר אור וננסה להבין על מה קמה הצעקה.

 

השיבה מהודו

אמיר אור מספר שהתחיל להתעניין בשירה ובעיקר במיתוסים כבר מגיל צעיר מאוד.כבר בגיל 4 הקריאו לו את האפוסים "האיליאדה" והאודיסיאה " בתרגומו של שאול טשרניחובסקי שהיו בין הספרים הראשונים שבהם נתקל ב חייו  ואז התעורר עניינו העצום בנושא המיתוסים , עניין שנשאר מרכזי ביצירתו כל חייו מאז. לדבריו הוא הזדהה אינסטינקטיבית עם התפיסה הפסימית של הגורל שבוטאה באפוסים אלה. הוא נשבה אז בקסם האפוס דרך שפתו של המתרגם טשרניחובסקי  וקסם זה לא פג מאז .

 עניינו במיתוסים ובתרבויות רחוקות וזרות ובצורות חיים אלטרנטיביות לכל מה שמקובל בישראל  התבטא עוד בצעירותו כאשר עסק בגידול כבשים בקיבוץ ,הפך לצמחוני ,שוטט ברחבי הארץ ואף הסתפח לחוזרים בתשובה ולמתבודדים במדבר וגם גר באי יווני שכוח אל עם זוג זקנים יוניים . לאחר מכן  נסע  להודו  שם חי שנתיים וחצי  באשראם ולמד את תורת הטנטרה של מיניות מוגברת באמצעים מדיטטיבים שונים   .

לאחר שחזר לארץ גר בקומונה , לימד מדיטציה  קרא לעצמו "המואר " ולדבריו כמעט הפך "לגורו ".

הוא היה קשור גם במשך זמן לאמונה הסינטולוגית אחד מאנשי הרוח המועטים בישראל שהתחברו לאמונה זאת. ( ראו שיחה עימו על קשריו לאמונה זאת בסיכום מקיף על האמונה כאן שבו הוא אחד מנציגי הסניגוריה על תנועה זאת )

לאחר שפתח וסגר מסעדה מצליחה בשם "זורבה הבודהה " (שם ששיקף את דרכו האידיאולוגית אז והיום של שילוב של סגפנות כמו זאת המאופיינת בידי הבודהה ואהבת החיים וחושניות מעין זאת של זורבה היווני גיבורו של  הסופר המפורסם קצאזאנקיס עד שהחליט  לשנות את חייו מן הקצה.

הוא הלך לאוניברסיטה ותוך ארבעה שנים קיבל תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג למדע הדתות.ואכן יצירתו ומאמריו השונים ( ובעיקר ההקדמות שלו לגליונות השונים של "הליקון")  מראים על מומחיות עצומה שאינה נפוצה עוד במקומותינו ובזמנינו בתחומים האיזוטריים ביותר של המיתולוגיות והתרבויות הקדומות של יוון ושל הודו. 

 בתקופה זאת החל לפרסם שירה , ולתרגם בין השאר תירגם קובץ של שירה אירוטית יוונית קדומה ( הוא מרבה לפרסם שירה אירוטית משל עצמו ) כמו גם תרגום של סיפורים מהאפוס ההודי הקדום ה"
המהאהבראטה " .

אלא שבמקביל זכה לפרסום רב אף יותר הודות ל"עמותת הליקון " שהקים ב-1990 שמטרתה לקדם את השירה העברית העכשווית ."הליקון הוא "מגזין " שירה שיוצא באופן סדיר אחת לחודשיים מאז –1990 ( והיגיע לגליון מספר 56 בעת כתיבת שורות אלה ) וכל גיליון שלו מוקדש לרוב לנושא מסויים.  במקביל  הוא מנהל ערבי שירה המוקדשים ליוצרים ב"הליקון"   ואף הקים סדנאות שנתיות ללימוד שירה שבהם מדו משוררים צעירים רבים כיצד יש לכתוב שירה. מיותר לציין שקיומם של סדנאות לשירה אלה הוא שנוי מאוד במחלוקת שכן יש הטוענים שאין טעם כלל ללמד משוררים שכן "או שיש להם את זה או שאין להם את זה" . .גבריאל מוקד באותה "הערת מערכת " שהובאה למעלה הגדיר את הסדנאות הנ"ל  כ" סדנאות מכניסות מדרג ב' המלווות במתן "תעודות הסמכה" עם תוצאות גראפומניות לרוב". את "הליקון עצמו " הגדיר מוקד כ"כתב עת שהוא כשלעצמו נטול כל חשיבות פנימית רוחנית וסמאנטית ".

אור עצמו טוען שלאורך כל ההיסטוריה היו בתי ספר לשירה וששירה היא הליך נלמד בדיוק כמו ציור . "אנחנו לא נותנים למשוררים את הכישרון ,זאת מתנת אלוהים , אבל הם מקבלים מאיתנו ארגז כלים פואטי ". הוא אומר.כך או כך אין ספק שלא מעט אנשים שכותבים שירה יצאו מאותן סדנאות ואחדים מהם פירסמו מאז ספרי שירה בהוצאת "הליקון " ובהוצאות אחרות.

 בנוסף אור הקים את אחד מאתרי השירה העברית  הבולטים ביותר ברשת "שירשת".שאמנם הפסיק להתקיים. 

בנוסף על כל אלה  אור  גם ידוע בשערוריות שבהן היה מעורב פעם אחרי פעם. כך למשל הוא עורר פעם את זעמן של הפמיניסטיות כאשר כתב במאמר שהאורגזמה הנשית מאיימת על הגברים וגורמת אצלהם לשפיכה מהירה ושיאים מבויימים אצל נשים מתוסכלות … מהו פורקנו של הגבר לעומת שרשרת האורגזמות הנשית " זבנג וגמרנו , אבל הגברת –לא היא רק התחילה".

הוא עורר את עויינותם של שני עורכים ומבקרים צעירים עודד כרמלי ויהודה ויזן שביצעו נגדו "פיגועים ספרותיים"שהם דאגו שיובאו לידיעת התקשורת. 

 השניים כיום הם דמויות מוכרות וידועות בעולם הספרות הישראלי כעורכים של כתבי עת נחשבים אבל החלו את הקריירה שלהם בהתקפות על אמיר אור כנציג "הממסד" בעולם השירה. 

בכל אופן השיגיו העיקריים של אור הם לא השיגיו האירגוניים אלא  הם ספרי שירתו ויצירתו.

 

 

הבורא מביט מעיני הקופים

הו גוף אלוהי שלי

מה גדלת מאז מתי

( מתוך "אני מביט מעיני הקופים " מאת אמיר אור )

ספרו הראשון היה "אני מביט מעיני הקופים "( 1987 )  שאותו הגדיר כספר "התנסויות רליגיוזיות " והתנסויות רליגיוזיות אלה הולכות יותר ויותר לכיוון של פגניות טהורה כמו זאת שתוארה באפוסים

היונים וההודיים ומעין זאת שבה נתקל בעת שהותו בהודו ומתוך סלידה  עמוקה מהאלוהות  והתפיסה המונותאיסטית . יש שם כמה שירים שדומה שהם כתובים מנקודת המבט של האלוהים עצמו וזאת נקודת מבט לא סימפטית כלל למשל  השיר שעל שמו נקרא הספר ושיר נוסף שתאר את חוסר היכולת של הבורא לתקשר עם יצירתו :

תחת שמי גולגלתי

מקננות ציפורים טרופיות

אשר את שפתןן אינני שומע ……..

בתחומי אוקינוס גולגלתי

שוחים דמי מעמקים .

גלי מחשבותי

את יופים לא יבינו:

( מתוך "צפורים טרופיות ,דגי מעמקים" ) .

בנוסף יש באותו הספר סדרה של שירים מעניינים במיוחד על נושא מאוד לא קונבנציונאלי  בשירה העברית , שירים העוסקים ככל הנראה  בחיי האדם הקדמוןבתקופה הפרהיסטורית  .הסדרה נקראת "שירים של -אוג " והיא כוללת את "שיר השבט" שיר אהבה" והמעניין מכל "שיר הציד ":

אמית אותך הו-הצבי הגדול

אכל את בשרך הרך .

כבר שאפתי את נשיפתך החמה

כבר ספגתי את רוחך אל רוחי

ואנחנו אחד.

יבוא בשרך בבשרי

תספג עצמתך בעצמתי .

הבט מעיני , הו צבי-הגדול.

רוץ מרגלי הקלות .

דומה שיותר ממרבית שיריו האחרים יש בשירים אלה כמיהה עמוקה לאורח חיים שהאדם נטש עוד לפני אלפי שנים ,  אורח חיים של קרבה ואחדות עם הטבע ועם האלים שמכוונים אותו על פי התפיסה הפגאנית של שירים אלה ואחרים ביצירתו של אור. בשירים אלה ואחרים מזכיר אור שוב ושוב שהאלוהות או הרוח  היא גם בשר ודם כפי שתיארו אותה היוונים וההודים בעוד שבאדם יש מן האלוהי והמיתי .כפי שאור מגדיר זאת " הגוף והרוח הם האל והעולם  ,אבא ואמא , יקיצה וחלום".

פנים

עכשיו מבראשית

מבראשית לא ראשית

מחזורי כליון של מחזורי כליון

אני מפצי מפצים

באמצע הלא נמצא

שמה לא הלכתי ,משם לא אשוב

אפילו אצטרך לברוא אתכם

אפילו בכפותי

לכייר אלד אחד מהלבה והאפר

( מתוך "פנים " מאת אמיר אור)

ספר השירים השני של אור היה "פנים " ( 1991 ) שבו שילב כמה משיריו הראשונים ביחד עם שירים מאוחרים יותר.

בספר זה ניתן למצוא כמה שירים בעלי אלמנטים פגניים ברורים עוד יותר  שדומה שהם מבטאים יותר מכל כמיעה אל המיתוסים הקדומים ואל האלוהיות המופיעות בהם שאליהם מתגעגע המשורר.מאוד.בין השירים המעניינים בקובץ זה ניתן למנות את מחזור שירי "התגלמויות " שבו מתאר הדובר ככל הנראה את גילגוליו הקודמים בחיים עלי אדמות ( בדומה לאמונה ההודית שמאמינה שכל אדם מתגלגל מספר כל שהו של גלגולים שיכול להיות אין סופי )  ומתאר את מושאי אהבתו ממיתוסים שונים ידועים ולא ידועים דרך ציטטות שונות מהמקרא והמיתולוגיה היוונית ההודית וכנראה גם אחרות ( אדם צריך להיות מומחה בדתות כמו אמיר אור על מנת לזהות את כל הציטטות וההתייחסויות ).  ולפעמים הוא משלב בין ציטטות ממקורות קדומים אם אלמנטים ארוטיים מובהקים שיכולים לגרום לקורא הישראלי תחושה מוזרה מאוד אבל  הם מקובלים מאוד בתרבויות לא מונותאיסטיות כמו התרבות ההודית .

למשל :

לך לך מארצך, אלוהים שלי

לך לך בוא אלי

הלך על עורי בשפתיך

( "לך לך "  מתוך פנים מאת את עמיר אור)

שיר שבו משתמש אור בציווי התנכי האלוהי  לאברהם ( לך לך מארצך ומולדתך ) על מנת ליצור תמונה חדשה לגמרי על החיפוש אחרי האלוהות ומשמעותו האמיתית החיפוש אחרי תשוקה והנאה אירוטית אולטימטיבית .  אכן רבים משיריו של אור מתארים את נושא התשוקה המינית במונחים דתיים במובהק ומצביעים על אחדות בין תיאולוגי-אלוהי  לפיזי- אירוטי  בדומה  ובמקביל למה שעושה תורת הטנטרה שאותה למד בהודו .

פדיון המת

וכך גם בספרו השלישי פדיון המת " ( 1994).

גם שם מנסה אור להתחבר עם עולם המיתוסים הקדומים והם מופיעים כבסיס ורקע לרבים מהשירים . לפעמים אלו הם מיתוסים יונים רומאיים לפעמים הינדיים ולפעמים יהודיים . אבל הרעיונות נשארים דומים האחדות וההשלמה בין הדתיות והחושניות בין הרוחניות והפיזיות , בין העונג ובין הייסורים .

 שם ניתן למצוא את אחד משיריו החשובים ביותר  "אלוהי היהודים " שבו מבוטאים רגשותיו הפגאניים אולי בעוצמה הגבוהה ביותר בפנייתו לאלוהים היהודי :

אלוהים אדירים, אלוהי היהודים

ככה מתאים ( אלוהים , יהודים)

אשמנו בגדנו ,אבינו

אתה בחוץ ואנחנו בפנים

…..אלוהים אדירים ,אלוהי היהודים

ברוך שלא עשיתנו גויים

ברוך שאין לך בכלל פנים

ברוך שעברך נקי מביוגרפיות

מדמיונות ,שטויות ,חיוכים אלוהיים

ברוך השם שאין לך שם

שאינך מביט מעיני הקופים …….

 

בשיר זה יש למעשה התקפה אירונית   על כלל התפיסה המונותאיסטית  של אלוהי היהדות כישות שאין לה מיתוסים ( ביוגרפיה כפי שיש לאלי המיתולוגיות השונות ) ישות שאין לה עבר הווה ועתיד ומשום כך אמיר אור מוצא אותה כחסרת כל עניין בהשוואה לאלי המיתולוגיות הפגאניות שיש להם את כל זה ומשום כך הוא יכול "להתחבר " עימם. ובשיר זה יש התייחסות לשיר מספרו הראשון "אני מביטא מעיני הקופים " ולישות שמדברת משם ומוטל ספק אם אכן הישות הזאת זהה עם אל היהודים המרוחק והכל יכול.

 כי ככה

טוב, חלס ,סיתמי כבר

תרדי תרדי לי יא תינופת

תלקקי לי ת'זעה מהביצים

תמצצי לי ת'אצבע אלוהים שלי

 ( מתוך "ככה "  ע' 23 , מאת אמיר אור )

ספרו הבא של אור ככה  ( 1995) היה שונה מאוד משלושת ספריו הקודמים. הוא נטש בו את עולם המיתוסים אל העולם האמיתי של שולי החיים ותיאר בו בריאליזם קיצוני  ובוטה  דמויות מבחילות באמת הלקוחות מהמציאות בניסיון לתאר דמויות ורגשות שנדחות בדרך כלל מעולם ה"שירה היפה  לצד החזרות חוזרות ונשנות על המילה "ככה " לבדה בעמוד שלם כמעין התרסה נרגזת כלפי העולם כולו . הספר הזה הוא ספרו החלש ביותר של אור וגם עורר את הביקורות הקשות ביותר  בגלל הנימות הקיצוניות באי נעימותן  שבו .אור טען שניסה ליצור בו משהו חדש שלא הובן . אחרים   חושבים שספר זה מבהיר  מעבר לכל ספק שמקומו של אור  אינו עם השירה הריאליסטית .

שיר  

השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, לא שונה מזו.

( מתוך "שיר " ע' 9 )

ספרו הרביעי  שיר  ( 1997)  שוב היה שונה מכל קודמיו.

 

הייתה זאת מין פואמה הגותית מסוג שהוא נדיר מאוד בשירה העברית וגם העולמית בתקופתנו שבה ניסה לבדוק ולנתח את המקום והמשמעות של השיר עצמו ומערכת היחסים שלו עם העולם סביב . הספר הוא שיר של 18 פרקים שכולם מאורגנים בשורות ארוכות  הוא מעין דוגמה אולטימטיבית של "ארס פואטיקה " שירה על שירה ובו נדונה השאלה האם השיר הוא רק דיבור על עולם חדש או שמה יש בו יצירה אמיתית של עולם חדש וחיים חדשים בדומה למה שעשו האלים גיבורי המיתוסים שהם כה אהובים על אור בעת שיצרו את העולם ? ואם כך האם אפשר לראות במשוררת מעין בורא בפני עצמו בדומה לאלים אלה ? האם השיר הוא רק ראי לפנימיותו של המשורר ותו לא או שהוא חלון למציאות חדשה ועצמאית שאותה בורא המשורר בעצם מעשה היצירה ? לאורך היצירה דומה שהמשורר נאבק עם השיר על השיר שהוא כותב ושואל את עצמו מה הם נושאיו ותפקידיו בעולם  אך השיר הולך ונשמט מידיו למטרה שאינה ברורה גם למשורר יוצר עצמו, השיר/עולם שוב אינו שייך ליוצרו . ודומה שאם יש משמעות אולטימטיבית כל שהיא לפואמה זאת הרי היא ההנחה שהכל הוא בגדר שיר ובכלל זה גם עולמנו שלנו שהוא פרי יצירתו של משורר אי שם .  .

מה לי ולו, לשיר הזה …כי אין לשיר הזה נושא, ממש כמו, לך או לי.

( מתוך שיר ע' 37 )

יום 

היום הזה יהיה כמו קודמיו, מילים

שכמו כאן ,אחת אחרי אחת

תפולנה מעליו למטה , אל החול והלאה ,

אל הדממה שבין

הדף והיפוכו , הוא יקרא מהתחלה ,

בלי התחלה נראית לעין ,

באצבעות עוורות ,כמן תפילה לאלם

בעוד אנחנו כאן בוראים לו איברים

וכמו מכל מקום אחר נתחיל ללכת בעולם

( מתוך "יום " מאת אמיר אור )

ספר השירה הבא של אור היה יום  ( 1999 )  והוא היה מורכב למעשה משתי פואמות שונות . אחת  "יום " שעסקה ביום והשניה "מגילת לילה "  בליל . "יום "הוא מעין מחזור ששמות הפרקים שבו מתקדמים עם אלה של שמות הפרקים במחזור היהודי של  תפילות היום והלילה –שחרית ,מנחה , מוסף  תיקון ( חצות ) ושמע ( קריאת שמע שלפני השינה ) וכו' .הרעיונות הם חילוניים לחלוטין אך עושים שימוש באלמנטים מטקסים יהודיים ולא יהודיים .

הפואמה השניה "מגילת לילה " מתארת מסע במחוזות ליליים כמו עתידניים וככל הנראה אפוקליפטיים של הרס וחורבן מצמררים.

שיר טאהירה

זה דבר קאשאויאן אשר הוגד מפיו : שמעהו וחסו בו בני הגיבורים ! כי הוא השיר אשר חסן בו חמשת העמים , ובו השכילו דעת וידעו דרכם.

בלקח מוסרו ישגה שומעו תמיד ,יבטח בגורלו ורוחו תנוח ,ישבע טובה מיד האלים ולא יירא דבר .

הטה –נא אוזן ,ויבטח לבך , כי עת תשמע את שיר טאהירה , לא עוד תירא את יד הזמן , ויקרא שמך ברוך בכל העולמות .

( מתוך "שיר טאהירה " ע' 19)

ספרו הבא והחשוב ביותר היה שונה מאוד מכל אלה בראש ובראשונה משום שהיה ספר של  פרוזה ולא שירה אבל  היה זה המשך ישיר של הנושאים שבהם עסק ברבים משיריו של חשיבות המיתוסים. זה היה שיר טאהירה ( 2001) .

ספר זה מוצג  כ"תרגום בדיוני "   של אפוס קדום של עם קדום בשם הטוכארים עם ממוצא איראני  שישב בטורקיסטאן הסינית באלף הראשון לפני הספירה ונעלם ביחד עם כל תרבותו  . אור הוסיף לספר  הקדמה שמספרת על מעשה התרגום ונספחים למדניים על היצירה הערות מפתח שמות ומפות ואפילו ביבליוגרפיה של מקורות שונים בשפות שונות שרק אמיר אור יודע מה מתוכה הוא אמיתי ( אם בכלל ).  למעשה כל היצירה היא פרי דמיונו הטהור.( אם כי בשלב מסויים חשב להציג אותה כתרגום "אמיתי" ורק בכאב לב רב החליט להודות על האמת לאחר שכבר הטעה בעניין כמה אנשים ששוכנעו ב"אמיתות " האפוס  ). בספר זה היציג סיפור בסגנון המיתוסים הקדומים של האיליאדה ושל "המהאברהאטה ( שאותה כזכור תרגם לעברית )  על עלילות גיבורים אפיים הרואיים  ( ויש שיגידו צמאי דם )חפים מכל תסביכים פסיכולוגיים "מודרניים . זהו סיפורם של נסיכים הנאבקים על השלטון בארבע ממלכות  ונפתוליהם ומאבקיהם עם אויביהם ועם האלים .כמו באפוסים הקודמים היריבויות האלה הן מסיבות שלנו נראות כטריביאליות לחלוטין והמלחמות הן חסרות קץ ונמשכות מדור לדור ( כמו מלחמות בזמננו ) וכל סיום מלחמה הוא רק זרע פורענות למלחמה הבאה אחריה. אור מרבה לתאר בספר זה תיאורים אפיים של קרבות הירואיים אדירים והרסניים  וכמו באפוסים הקדומים היציג גיבורים ואירועים שהם "גדולים מהחיים". 

אם כי אור הסתמך באפוס מודרני זה על עם אמיתי הרי הרי מעט מספיק היה ידוע על עם זה כדי שיוכל לברוא בו היסטוריה חברה ודת מנהגים וספרות כרצונו וכיד דמיונו הטובה עליו ולשכנע בכך את הקורא שהוא קורא "אמת "."שיר טאהירה נכתב כזכרון היסטורי של עולם שאיש אינו זוכר עדיין, אבל עברו לפניו בעולמו שלנו " כתב אור. הוא מנסה ליצור אמת "מיתית " שאם כי לא התקיימה מעולם הרי הייתה "צריכה להתקיים " וכפי שאמר סופר רומאי קדום על המיתוסים היוניים "הם לא התרחשו מעולם אבל מתרחשים כל הזמן. "

ספר זכה לביקורות טובות והמבקרת נועה מנהיים אף הכלילה אותו כמספר 7 וכספר הישראלי המקורי היחיד ברשימת ספרי הפנטזיה הגדולים ביותר של כל הזמנים שלה.  

היא כתבה עליו : "אור מנסה את כוחו במלאכה ה"טולקינית" של בריאת מיתולוגיה פנטסטית לעם דמיוני, ועושה זאת בפרוזה שקולה ונפלאה. המיתוס הטוכארי שיצר שואב בעלילות הגבורה, הנקמה והאהבה שלו מוטיבים והשראה מן המיתולוגיה היוונית ומהמהארבאטה ההודית. לי הספיקו שתי המילים הראשונות כדי להתחיל לחייך – "היו היה".

אני מצאתי את הספר כניסוי מעניין ביצירת עולם ואפוס מודרני אולם דווקא העיסוק האובססיבי בקרבות ובהרואיזם  וב"פעולה" ללא רעיונות כל שהם מאחוריהם הופך את היצירה למונוטונית ובסופו של דבר קטעים שלמים שבה הם משעממים . 

אמיר אור מנסה להחדיר לשירה ולספרות העברית את   המיתוסים הפגאניים  שבמידה רבה היו  לדעתו חסרים בה במשך שנים רבות ביחד עם מיניות כמבטאת סוג של קדושה בדומה לתפיסה המקובלת בטנטרה ההודית . הוא קורא במאמריו ובשיריו וביצירתו כולה לנטוש את האמנות החילונית "אמנות מוכת פחד  ובנאלית הנעה סביב חווית הסופיות של היחיד המבודד "( כפי שהגדיר אותה בסדרת כתבות על הניאו פגאניזם במגזין לאמנות "סטודיו") ואת אורח החיים המודרני שהוא בעיניו אורח חיים של "עבדים"   ולחזור אל אמנות דתית פולחנית כמו זאת שיצרו העמים הקדומים ולחזור  אל צורת החשיבה הפגאנית של עמים כמו היוונים וההודים הקדומים  ואל מיתוסים גדולים מן החיים ש"יבראו " מחדש את המציאות שבה אנו חיים. .

בחשבון אחרון ,אפשר שהשירה וכמוה המיתוס והפולחן ,אינם כה מנותקים –כפי שלמדנו לחשוב –מן המציאות היא "שם בחוץ ". מיתוסים מייצגים גשרים היסטוריים של התודעה ,ומצביאים לא רק על תבניות התפיסה וההתנהגות שדרכם עברה האנושות עד הנה ,

אלא גם מגשרים על פער שבין ידע אינסטינקטיבי לאינדיבידואציה של הרעיונות . במשמעותם הרחבה "מיתוסים " הם תוכניות –מתאר של מציאות. אותה התכה של דמיון, רצון ורגש עם חשיבה מודעת מתרגמת לכדי אמונה באפשרות ככזו או אחרת של קיומנו כאן ,ולמימושה . חלומות קיום כאלה (מיתוסים " "פואזיות ") הם אולי המשקפים המידיים והראשוניים ביותר שלנו אל ה"מה שיש " ואל "המה שאפשר".

( אמיר אור , הקדמה להליקון מספר 17 גליון  " מיתוס ופולחן " ) 

תרגום לאנגלית של שירי אמיר אור 

 עורו הישראלים עדכון מ-2020: 

מאז שפורסם מאמר זה לראשונה  ב-2003 פירסם אמיר אור עוד כמה קבצי שירים.חלקם כינוסים של שירים ישנים שכבר הופיעו בספרים קודמים  ושל תרגומי שירה.

 

 

וב-2015  יצא לאור ספרו החביב עלי ביותר  רומן מצויין על חיי דוד בן ישי בשם "הממלכה".

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

   

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

בעקבות ספר זה ואחרים  שעסקו בחיי דוד ופורסמו כמעט בו זמנית  אירגנתי הנחיתי  ב-2016  מטעם "יקום תרבות" אירוע על דוד בן ישי בספרות העברית העכשווית  בשם דוד מלך ישראל ויהודה חי חי וקיים " בבית הסופרים בתל אביב ובו השתתף גם אמיר אור ביחד עם יוצרים אחרים.במהלך האירוע השמענו פזמונים ידועים  שונים מאוצר הזמר והפזמון העברי על חיי דוד ( וישנם רבים כאלו). 

תוכלו לצפות בהסרטה של אירוע זה כאן.

והנה הרצאתו  של אמיר אור שם.

דוד בן ישי בשר ודם 

 

 "עיונים של אנשים מתחומים שונים שמציגים , איש איש בתחומו, עמדות נון-קונפורמיסטיות בשאלות-יסוד של האומה."""אחרת:עיונים בנושאי עבר הווה ועתיד" " קובץ מאמרים "ניאו כנעניים"  בעריכת אהרון אמיר אמיר אור וגיא מעיין בהוצאת כרמל  ועמותה עברית לתקשורת 2002.כולל את מאמרו של אמיר אור "ממלכת כוהנים וגוי לא קדוש". 

גם בעקבות אותו אירוע החלטנו  אמיר ואנוכי לעשות מעשה כמו שעשה דוד בן ישי שאיחד את שבטי ישראל המפולגים השונאים לאומה אדירה אחת. 

עורו הישראלים | hadarim4u

 לאחר מכן ביצעתי פרוייקט משותף עם אמיר אור . הקובץ "עורו הישראלים "

פירסמנו עבורו קול קורא ליצירות ב"יקום תרבות " ואת המיטב פירסמנו בספר בהוצאת "חדרים". עשינו גם ערב על הספר במכללת עלמא. 

עורו הישראלים : אסופת ספרות ומחשבה ישראלית   

שבו נכתב בכריכה האחורית :עורו הישראלים אנחנו בני הארץ הזאת. איננו בני גלויות ולא בני דתות, לא בני עדות ולא נאמני מפלגות. בימים אלה, לנוכח השנאה והפרנויה השבות ומרימות את ראשן הפוליטי, לנוכח הגלותיות וההתבדלות של חרדים מזה ומתמזרחים מזה, ולנוכח ההתפוררות הערכית המואצת של החברה בארץ – ברוח אחדות התרבות והמקום, בהמשך לדרכם של טשרנחובסקי ורטוש, אני מפנה קריאה זו אליכם, יוצרי השירה הישראלית: אליך, שמורשת הארץ הזאת לבדה היא מורשתך, ותולדותיה הן תולדות זהותך, אליך, שלבך ודעתך כבר השילו מעליהם את כבלי הרבנות מזה ואת כבלי הציונות מזה, אליך, שהארץ הזאת היא שלך כפי שהיא – לא כפתרון ליהדות העולם ולא כחזון דתי, אליך, ששפתך העברית היא שפת מחשבותיך, רגשותיך ודיבורך. אם גם שירתכם באה להסיר את מחיצות המחשבה שבּנוּ בינינו הלאומנות, הדת והגזענות העדתית, להעמיק את שורשינו התרבותיים בארץ הזאת, וללמוד ממורשתה העברית הקדומה, לאחד אותנו כבניה, לרפא את שסעיה, לקרב את הלבבות, וליצור את עתידנו מתוך שותפות החיים והתקווה של הארץ הזאת – השמיעו אתנו את קולכם, קולם של הישראלים, בני הארץ". –

המטרה של הקובץ הייתה להיאבק ברוח הרעה השורה על הארץ הזאת שמטרתה להפוף את הישראלים לשבטים מסוכסכים ועוינים זה לזה. 

יצאתי בקמפיין עבור ספר זה.ותוכלו לראות אותי בו כאן.

קטעים מהספר תוכלו למצוא ב"יקום תרבות " כאן 

את הספר ניתן לרכוש גם ב"יקום תרבות " כאן.

 

לצערנו הרב מאז לא היה המשך לפרוייקט זה שבהחלט יש צורך בו במדינת ישראל העכשווית. אבל אמיר אור מבטיח שהוא עוד יחזור עם ספרי שירה נוספים. 

 

 

הספר ״עורו הישראלים״ בשיתוף "יקום תרבות" - לקנייה - יְקוּם ...

 

 

קישורים

אמיר אור בויקיפדיה 

אמיר אור בלקסיקון הסופרים 

אמיר  אור באתר תרגומי הספרות העברית 

דף הפייסבוק של אמיר אור 

 

הבלוג בבננות של אמיר אור 

 

"שיר טאהירה " של אמיר אור

 

חייו של אמיר אור

אמיר אור משאיר את השירה במרכז

 

רשימת ספרי הפנטסיה הגדולים ביותר של המבקרת נועה מנהיים

 

שליחי האלה קאלי : דת פולחן ומיתוס  בהודו

 

ביבליוגרפיה

אמיר אור " ואלה תולדות המילים " בתוך מאין נחלתי את שירי :סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה .

אמיר אור " "ניאו פגאניזם " סטודיו גליונות 5, 6, 7 1989, 1990

רפי ויכרט  "מהו השיר הזה  ,מה תפקידו בעולם ?"עיתון 77 גליון 208  

רפי ויכרט "מילים שמנסות ללכת בגדולות (משורר בתור מתימר כרוני ) עכשיו מספר 67-68  2002-2003

רן יגיל "מקום פואטי " מעריב –ספרים וספרות 25.6.1999 .

אביבה רוח "זמן עתיד זמן עבר " עתון 77 מספר 236 אוקטובר 1999

אשר רייך " מעשי היום יום בבריאה מחודשת " הארץ ספרים 10.11.1999

 

ימיו האחרונים של דוד המלך על פי אברהם סלקטר

השחקן  הוותיק אברהם סלקטר מופיע בימים אלה בהצגת יחיד על חייו של המלך דוד בן ישי המבוססת על סיפרו של ג'וזף הלר "אלוהים יודע". מחזה שבו דוד הזקן נזכר בקורות חייו ומספר עליהם לצופים.

זאת לא הצגה ראשונה על נושא זה. כבר היה את"כתר בראש " של יעקב שבתאי .אבל היא מעניינת בפני עצמה. 

והנה  קישור לביקורת שלי  על ההצגה באתר "יקום תרבות " בעריכתי : 

חיי דוד המלך על פי אברהם סלקטר

סופר המלך דוד :החלק הראשון

פסל סופר מצרי

תודה לגיורא לשם על העריכה.

לרגל חג השבועות חג  משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון  לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ  מזרח תיכוני צמא דם  לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת. אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפוראז מי היה אותו  סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ?  .


ספר שמואל בתנ"ך המגולל את סיפורם של שני מלכים ישראל הראשונים, שאול ודוד, נחשב לאחת היצירות ההיסטוריוגרפיות האמיתיות הקדומות ביותר. יש שרואים בספר את היצירה הראשונה בהיסטוריה שבה משורטטים דיוקנים ריאליסטיים של דמויות היסטוריות באופן שחורג מתעמולה גרידא.
אך נשאלת השאלה מתי נכתב הספר? האם היה זה סמוך להתרחשויות במאה העשירית לפני הספירה? שמא מדובר ביצירה בדיונית מאוחרת שנכתבה מאות שנים לאחר מכן, בימי שלטון הפרסי, וכל קשר בינה לבין מציאות היסטורית הוא מקרי בהחלט?
במאמר אנסה להוכיח כי יש סיבה לחשוב שהרעיון הבסיסי של ספר שמואל אכן מבוסס על מקורות קדומים ביותר שלא היו יכולים להיות ידועים לאחר גלות בבל ובתקופה הפרסית. כמו כן לדעתי יש סיבה טובה לחשוב  שסופרו של המלך דוד עצמו הוא שחיבר גירסה ראשונה של מה שנהפך לאחד ממקורות ספר שמואל שבידינו.

הערה :המאמר מורכב משני חלקים החלק הראשון שהוא לכאורה לא קשור עוסק ברובו בתרבות החיתית הקדומה זהו חלק מפורט מאוד על מנת שאוכל להציג בצורה ברורה ואמינה ומשכנעת את התזה שאציג בחלק השני לגבי  זהותו של סופר המלך דוד.

הרלבנטיות של הפרטים "הקטנים " שבו תתברר רק בהמשך כהוכחה לתזה שאותה אציג..

עם הקוראים הסליחה.

הרביזיוניסט

באחרונה ראה אור ספרו של חוקר התנ"ך John Van Seters

, The Biblical Saga of King David


הוא טוען שספר שמואל, כפי שהוא בידינו, יכול היה להיכתב בתקופה הפרסית ולא לפני כן. ואן סטרס מטיל ספק בעובדה שהמלך דוד היה קיים אי-פעם. לדעתו, תיאור המלך דוד מבוסס על המלכים הפרסיים דריוש (דריווש) וכסרכסס ( אחשורוש) על האירועים בחצרם ועל הכתובות האוטוביוגרפיות שהשאירו אחריהם,  באלו השתמש סופר עברי קדום כדי ליצור סיפור משלו על חיי המלך הדמיוני דוד.

לדעתו של ואן סטרס בלתי אפשרי היה לכתוב את ספר שמואל לפני התקופה הפרסית.

ג'ון ואן סטרס 

עד לנקודה מסויימת ספרו של ואן סטרס עושה רושם הגיוני. אך בפרק האחרון הוא "נשבר"  ומרסק לחלוטין את אמינותו בתיזה מגוחכת פשוטו כמשמעו  שסופר ספר שמואל חשב כסגנונם של אינטלקטואליים אחדים בשנת 2010 וכתב את הספר כמתקפה הגותית על רעיונות שהיו רווחים בעם ישראל בימי האימפריה הפרסית, ימי עזרא ונחמיה וכנסת גדולה, על אחדות עם ישראל ובכירותו על עמים אחרים כעם נבחר. בניסיון להוכיח שעם ישראל מורכב מעממים שונים. מטרתו של מחבר ספר שמואל הייתה , לדעת ואן סטרס, לתקוע סיכות ארסיות ברעיונות משיחיים בהראותו בצורה מתוחכמת שהמלך דוד היה למעשה נבל אכזרי אך אין בסיס היסטורי ליצירתו חוץ מהצדקה רעיונית דורות לאחר מעשה.

לדעת ואן סטרס, מחבר ספר שמואל חי במאה הרביעית לפני הספירה וחשב בצורה דומה לזו של ואן סטרס ואינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני בעשור הראשון של המאה ה-21.
אני חש עצב על כך שאדם שמתיימר להיות חוקר רציני והגיוני אינו מסוגל להבחין בין דעותיו הפוליטיות והדעות הרווחות באקדמיה בת-זמננו לבין הדעות והרעיונות של מושאי מחקרו, שבינו לביניהם מפרידות 2,400 עד 3,000 שנה.
כמו כן נשאלת השאלה אם חרף טענותיו של ואן סטרס אפשר להוכיח שלספר שמואל היו מקורות אף במאה העשירית לפני הספירה, זמנו המשוער של דוד המלך?
לדעתי, אפשר להוכיח זאת.

וכאן נשאלת השאלה: מי היה כותבו של הספר ומה היו מקורותיו?

מי כתב את ספר שמואל?

ספר שמואל נחשב לאחד הספרים החשובים בספרות העולם. יש הטוענים שזה הספר הראשון בספרות העולם שמתאר אנשים אמיתיים וחיים ללא כחל וסרק.
אך מי כתב ספר כל-כך מתוחכם?
במסורת יוחס ספר שמואל יוחס לאנשים שונים שהיו קשורים לדוד: חלקו הראשון מיוחס במדרשים לשמואל הרואה, עד הפרק המתאר את מותו של שמואל, והשאר לנתן הנביא ולגד החוזה, על-פי גירסת המדרשים. חוקרים מודרניים הציעו הצעות שונות, החל בשמות אישים המוזכרים בספר: אביתר הכהן, אחימעץ בן צדוק ויהושפט בן אחילוד, מזכירו של דוד ושל בנו שלמה, שריה סופר המלך דוד , או סופריו של שלמה, אליחרף ואחיו אחיה בני שישא (מלכים א', ד', ג').

מתעדים נוספים של ימי שלמה וממשיכיו בימי רחבעם ואביה היו אחיה השילוני, עידו (או יעדו או יעדי) הנביא-החוזה ושמעיה הנביא. לא מן הנמנע שהיתה להם יד בכתיבת הספר הזה או בכתיבת מקורותיו. כל אלה הם מועמדים הגיוניים לכתיבת החומרים שעליהם התבסס ספר שמואל.

הסופר היהודי גרמני סטפן היים בספרו המעולה דו"ח המלך דוד, אולי הרומן ההיסטורי הטוב ביותר על תקופת דוד המלך  דן בתהליך היצירה של ספר שמואל כספר תעמולה שהזמין שלמה המלך. על-פי הסיפור הזה המחבר היה איתן האזרחי. הוא מוזכר בספר מלכים א', ה', י"א, ומצויין ששלמה המלך היה אף חכם ממנו. איתן האזרחי מוזכר גם כמשורר, בתהילים, פ"ט, א'.
כל אלו הם ניחושים בלבד. אמנם ברור לנו הוא שספר שמואל הוא שילוב מקורות שונים ביד אמן גאוני שיצר ממקורותיו השונים יצירת מופת חסרת תקדים.

אך מתי בדיוק נוצר ספר שמואל? האם היו לו מקורות קדומים?

אולי הכל הוא המצאה בדיונית מאוחרת, כטענתו של ואן סטרס?
היסטוריון תקופת המקרא, פרופ' נדב נאמן, בספרו העבר המכונן את ההווה: עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן, (ירושלים: הס, תשס"ב 2002), טוען, כי לא יתכן שיצירה מתוחכמת כספר שמואל נוצרה בימי דוד ושלמה במאה העשירית לפני הספירה.

הוא מציין כי החפירות הארכיאולוגיות מעידות שבמאה העשירית לפני הספירה, בימי המלך דוד, ירושלים היתה עיר קטנה, פרימיטיבית ודלת אוכלוסין. הוא תמה כיצד בעיר קטנה ופרימיטיבית צץ בימי דוד ושלמה, כמעין יש מאין, חוג סופרים שהחל לחבר יצירות היסטוריוגרפיות ברמה גבוהה כספר שמואל, שלא שירתו מטרה כלשהי בחי היום-יום של הממלכה.
נאמן מעיר שעצם קיומה של יצירה היסטוריוגרפית רחבת הקף ובעלת איכות ספרותית מצריך חוג קוראים משכיל, ולוּ מצומצם, שיהיה מסוגל להעריך את איכותה, לעמוד על דקויות מגמותיה ומסריה ולהשתכנע מנימוקיה.
לדעתו של נאמן אין זה סביר שחוג כזה היה קיים בארץ יהודה במאה העשירית לפה"ס. נאמן מביא כהקבלה את העם החיתי שכונן קיסרות באנטוליה. החיתים יצרו יצירות היסטורה י ספרותיות המזכירות מאוד את ספר שמואל. נאמן קובע שהיתה להם מסורת ארוכה של שימוש בכתב ושל מגע עם תרבויות בבל ואשור המתוחכמות בטרם החלו לכתוב את יצירותיהם ההיסטוריות.
לדעתי, אפשר לפתור את הבעיה הזאת בדרך אחרת.

יתכן שבימי דוד ושלמה היה העם  הישראלי פרימיטיבי ויודעי קרוא וכתוב היו מתי מעט. על כן לא שררו בו תנאים הולמים ליצירה מתוחכמת כספר שמואל. אך אין סיבה לחשוב שכותבי המקורות של ספר שמואל היו פרימיטיביים. יתכן שהכותבים היו אנשים שהיה להם מגע עם תרבויות אחרות מפותחות, ובמיוחד עם התרבות החיתית-החורית והם השתמשו ביצירות התרבות ההיא כדגם לסיפורו של דוד המלך.

אם היה בחצרותיהם של דוד ושלמה מישהו שהיתה לו היכרות עם תרבות מפותחת כמו התרבות החיתית וספרותה ההיסטורית, נוכחותו עשויה להסביר כיצד נוצרו המקורות השונים של ספר שמואל..
בטרם אדון בשאלה הזאת מוטל עלי לבדוק מי היו החיתים שכתבו יצירות היסטוריות מתוחכמות בימי קדם. כמו כן עלי לדון בשאלה אם יצירותיהם יכלו לשמש כדגם יחודי לסיפור בספר שמואל, לא פחות, ואולי יותר, מיצירות מצריות, אשוריות פרסיות ויווניות מאוחרות יותר שעליהן מבסס ואן סטרס את טיעוניו.

החיתים

החיתים היו אחד העמים החשובים ביותר במזרח התיכון באלף השני לפני הספירה, עם שהקים אימפריה אדירה באיזור אנטוליה ועד לאזורי סוריה, אימפריה שדמתה בגודלה לאימפריות מצרים, בבל ואשור. הם היו האויב הגדול של מצרים בשיא תפארתה, בימי פרעה רעמסס השני (שיש שרואים בו את המלך פרעה שבימיו התרחשה יציאת מצרים). הם הגיעו לשיאם בימי המלך חתושיליש השלישי, שנהיה לשותפו של פרעה רעמסס השני. הם היו הכוח הדומיננטי באיזור שבו התחוללה מלחמת טרויה. גם היא התקיימה בערך בימי רעמסס השני ובתקופת שלטונו של המלך חתושיליש השלישי.

המצרים נלחמים בפלישתים ומביסים אותם. משימה שבה כשלו החיתים.

במאה ה-12 לפני הספירה נפלה אימפריית החיתים בעקבות פלישותיהם של גויי הים, ובהם הפלישתים, ולא קמה עוד,

אך  התרבות החיתית לא נכחדה. את הממלכה ירשו מדינות קטנות שקמו במזרח בממלכת אררט, ובמערב מפריגיה עד לחמת בסוריה. המדינות האלה השתמשו בכתב החרטומים החיתי ומלכיהם נקראו בשמות חיתיים. תרבותן היתה חיתית,

אולם האוכלוסיה, בניגוד לשליטיה, לא היתה של צאצאי החיתים מאנטוליה ולשונה לא היתה חיתית. הממלכות הללו קרויות היום ניאו-חיתיות והאשורים הוסיפו לקרוא לסוריה בשם "חתי". לבסוף, כל הממלכות נכבשו בידי אשור בשלהי המאה השמינית ─ כיבוש כרכמיש בידי סרגון השני ב-717 לפני הספירה, תאריך שניתן לחושבו כתאריך סיומה של ההיסטוריה החיתית. לאחר מכן, התרבות וההיסטוריה החיתית נמחקו  מאז לכאורה מן הזיכרון האנושי.

זכר העם החיתי חזר לתודעה רק  במאה ה-19 עם התגליות הארכיאולוגיות שחשפו את קיומה של אינמפריה שנמחקה מההיסטוריה לעולם משתאה.

[Hittites.jpg]

לוחמים חיתיים

נראה שהצלחותיו של העם החיתי היו בתחומי החוקה, הצבא והניהול, אך ההישגים בתחום הספרות והתרבות היו נחותים. החיתים הסתמכו בעיקר על התרבות המסופוטמית, שממנה תרגמו והעתיקו כתבים. יתכן שזאת אחת הסיבות לשכחת שמעם של החיתים מכיוון שהם לא השאירו אחריהם יצירות תרבות. עם זאת, כיום אנחנו יודעים שהיה תחום תרבותי אחד שבו הצטיינו החיתים יותר מן העמים בני זמנם. היה זה בהיסטוריוגרפיה שלהם שבה, עסקו סופרי המלכים שכתבו בשם מלכיהם אוטוביוגרפיות, מהראשונות שידועות לנו. נראה שמכל עמי המזרח הקדומים היו אלה החיתים שדמו לנו ביותר בכתיבה היסטורית אובייקטיבית כפי שאנו מכירים אותה. הם תיארו מאורעות קונקרטיים כפי שהתרחשו בלא שניסו להפוך אותם למיתוסים. ספרי דברי-הימים שלהם עולים על כתבי שאר העמים בתקופתם. הם אינם מתלהמים בתיאור קרבות ונצחונות ובנכונותם לדון ביושר את המשתתפים הלא-חיתיים וניכרים אפילו בניצוצות של כישרון ספרותי.
אמנם גם הכרוניקות החיתיות הקרויות בפיהם "מעשי הגבורה של המלך" גדושים בתעמולה אך הם עניניים יותר ומליציים פחות מהכתבים המקבילים של מלכי מצרים ואשור. יש בהם אף קורטוב של ביקורת עצמית ואפילו הודאות בכשלונות, ואלה תופעות ספרותיות שהן בגדר בלתי קיימות בכתבי מלכי מצרים ואשור.
ביצירות האלה יכולת ליצור דמויות חיות של מלכים, לרבות קווי אופי בולטים ויכולת ליצור מתח דרמטי. מאפיינים כאלה לא יימצאו בתעמולה היבשותית הרווחת בספרות אשור ומצרים.
עניינם האמיתי של החיתים בעבר התגלה ביחסם לגנזכים שבהם שימרו מסמכים קדומים. נראה שרק הם, בניגוד לשאר העמים הקדומים במזרח, טרחו לשמור גנזכים מקיפים ומסודרים בעיר הבירה חתושש, במקדשים שנבנו בסוף ימי האימפריה בימי תודחליה הרביעי (1245-1220 לפה"ס) תקופה שאולי היתה תקופת שיא של התעניינות החיתים בעברם, אף כי היו קרובים, באופן פרדוקסלי, לקץ ממלכתם. בגנזכים האלה נמצאו תעודות וחותמות מתקופת הממלכה החיתית הקדומה. הדבר מוכיח שהיה מאמץ מרוכז להעביר גנזכים, שקצתם בני מאות שנים, למבנים חדשים. הדבר מעיד על עניין שלטוני וציבורי גדול שיש בו כדי להצדיק מפעל כזה.
מסתבר שהגנזכים החיתיים היו כה חשובים שנהגו לשמור אותם בסדר מדוקדק כדי שיהיו נגישים לציבור רחב. החיתים נהגו לשמור על התעודות והטבלאות שלהם כדי שיהיה אפשר לעיין בהם גם כעבור עשרות ומאות שנים. הם נשמרו בשיטה מיוחדת, מסודרים בשורות, כשתוכנו של כל מדף מצויין ברשימות מיוחדות שבהן אף יש הערה על חסר כלשהו.

ידוע לנו, למשל, שהמלך מורשיליש השני (1321-1297 לפה"ס) היה בעל תודעה היסטורית מפותחת. בתקופתו נכתבו תולדות אביו ותולדות מלכותו שלו. כמו כן מסופר שם כי נכתבה תפילה על מגיפה שפרצה בארצו בימי אביו וניסו לתהות על מקורותיה. כדי לאסוף חומר נערך חיפוש בארכיון ונמצאו שני לוחות קדומים שיכלו להסביר את הסיבות למגיפה.
במבואות לחוזים והסכמים עם ארצות אחרות הסופרים החיתיים מזכירים באופן תדיר ומפורט מאורעות שאירעו בעבר. סביר להניח, כי לכתיבת הפרטים האלה נהגו הסופרים החיתיים נהגו לחפש תעודות ומסמכים בגנזכים. כל זה מצביע על תודעה היסטורית מפותחת שאולי החלה להתקיים בעמים אחרים כמו היוונים והעברים רק מאות שנים מאוחר יותר.

קודמיו החיתיים של דוד בן ישי

 

 

שתי יצירות חיתיות קדומות שהשתמרו הן זכרונות של מלך חיתי. הן בעלות עניין מיוחד לכל מי שקורא את ספר שמואל וסיפור דוד המלך. ומבחינה זאת הן חשובות יותר מכל יצירה אחרת שהתחברה אי פעם במזרח הקדום.
היצירה הראשונה היא הכרזת המלך תלפינוש  ( 15251500 לפה"ס) שהשתמרה בגירסה מהמאה ה-13 לפה"ס בחיתית ובאכדית.

היצירה הזאת נחשבת בעיני בידי חוקר התרבות החיתית איתמר זינגר לאחת התעודות החשובות ביותר בספרות החיתית ובספרות המזרח הקדום משום שבה לראשונה מתחיל להיראות עניין לא רק בדורות האחרונים אלא גם במה שקרה לפני מאות שנים.

במסמך מתאר סופרו של תלפינו  את ההיסטוריה של המאה שקדמה למלכו, החל במייסד השושלת לאבראנה וכלה בקודמו של תלפינוש המלך הוזיה הראשון. לפי התיאור הזה שרר בשושלת הממלכתית שלום וכתוצאה ממנו התפתחה הממלכה ושיגשגה. אולם בהדרגה, השאיפה לכוח השחיתה את בני השושלת בתקופת ששת המלכים האחרונים שקדמו ל,תלפינו, וכתוצאה מכך החלה מלחמה בלתי פוסקת בין בני השושלת השונים. זו גרמה לשקיעת הממלכה.
התיאור ההיסטורי של תלפינו מסתיים בעלייתו לשלטון של תלפינוש ואז מתחיל תיאור חייו שלו..

הוא טוען שנאלץ לתפוס את השלטון מחוסר ברירה משום שקודמו חוזיה ניסה לרצוח אותו ואת בני משפחתו. טלפינו טוען שהוא נמנע לגמול לחוזיה ברצח ורק הגלה אותו. טלפינו ממשיך וטוען, כי לא היה לו קשר לרצח הוזיה ואחיו אך הוא לא הוציא להורג את הרוצחים מאחר שהגיע למסקנה שאין בכך טעם. הוא העניש את הרוצחים כאשר שלח אותם לעבוד עבודת פרך חקלאית.
בשאר הדברים יש תיאור מפורט של חוקים המגדירים כיצד מעבירים שלטון, וזאת במסגרת חנינת יריבי המלך שהוכרעו. המטרה של ההכרזה היא לשים קץ לסכסוכים השושלתיים שפגעו באימפריה החיתית במשך שנים רבות, באמצעות העברת שלטון מסודרת, אם כי קשה לומר שלכך נשקפה הצלחה שלמה.
הכרזת טלפינו היא התנצלות המלך, שמטרתה להצדיק את תפיסת השלטון על ידו ומיועדת למעמד העליון החיתי שהתעניין והתמצא בהיסטוריה של ארצו. טלפינו לא נרתע מלבקר את מלכי העבר את חולשתם ואת מעשיהם. תפיסה ביקורתית כזאת של העבר אינה מוכרת כמעט ממקורות בתרבויות אחרות באותה התקופה. היא, כמובן, מוכרת לנו מהתנ"ך.
במצרים, למשל, נהגו רק לפאר ולהלל את שליטי העבר ולא נמצאה בה כתיבה ביקורתית כלשהי.
במקרים של דמויות שהיו "בעייתיות"במיוחד, כמו המלכה חתשפסות שמלכה כגבר, או המלך הכופר אחנתון שפגע באלי הממלכה וכוהניהם, העדיפו למחוק אותן מן הכתבים בדורות מאוחרים יותר ולהימנע מעיסוק בהן.

חתושיליש השלישי המודל לדוד בן ישי ?

חתושיליש השלישי ואישתו פודפאה  ביחד עם שני אלים בתבליט הסלע תבליט פירקטין

באופן אירוני, כעבור זמן הופיע אדם שהפר את חוקיו של טלפינו. הוא נהפך למלך החיתי המפורסם מכולם  חתושיליש השלישי  שחי בערך בימי יציאת מצרים ומלחמת טרויה , וכתב, אולי במכוון ובמודע, יצירה אפולוגטית שדומה לזו של טלפינוש ומבוססת בבירור על יצירתו.

היצירה הזאת, "האפולוגיה של חתושיליש השלישי", היא המרשימה ביצירות ההיסטוריוגרפיות של החיתים. היא גם הפופולרית והמוכרת  שבכולן, בזמנה ובזמננו.
אמנם גם מלכים קודמים, מימי סרגון הראשון מלך אכד, נהגו לתאר את תולדות חייהם אולם איש מהם לא עשה זאת בפירוט ובעמקות של חתושיליש השלישי שדאג לכתוב גם על הפרטים, הלא חשובים לכאורה, של חייו. על כן אפשר לראות ביצירתו אוטוביוגרפיה אמיתית ראשונה בספרות העולם.
חתושיליש השלישי היה בנו של המלך מורשיליש השני אך על-פי חוקי תלפינוש הוא לא היה ראוי למלוך ונועד לו מילדותו תפקיד של כהן. כאשר עלה אחיו הבכור מואטווילי לשלטון, חתושליש הועבר לשירות צבאי ואף השתתף בקרב קדש שבו הביסו החיתים את רעמסס השני. משום מה אין תיאור מפורט של הקרב ואין ציון שהחיתים ניצחו בו, אולי משום שלחתושיליש לא היה עניין לפאר את מעשי אחיו מואטווילי.
חתושיליש השלישי השכיל להערים על אחינו, המלך החוקי אורחי תשוב, שהיה היורש שמואטולי העדיף בשל התאמתו לחוקי תלפינוש. זה חשד בו, באופן מוצדק, כפי שהתברר, כי הוא זומם להשתלט על הממלכה. חתושיליש תפס את רסן השלטון והכתיר את עצמו כמלך שלא כדין. כדי ללמד זכות על עצמו בעיני הדורות הבאים ובעיני האלים חיבר אוטוביוגרפיה שהיא מעין התנצלות שבה הראה כי נעשו נגדו מעשי עוול שונים, חרף צדקתו והתנהגותו המופתית, שלא השאירו בידו ברירה אלא לעשות את אשר עשה למען ארצו ועמו.

לדבריו, השתלטותו על הממלכה היתה בגיבוי אלוהי. חתושיליש מסביר שעלייתו לשלטון הודרכה מראשיתה בידי ידה האלוהית של עישתר, שהתערבה בחייו עוד מילדותו כשהצילה אותו ממחלה קשה. חתושיליש סבל כל חייו ממחלות קשות אך התגבר עליהן. האלה עישתר גם חזתה את עתידו כמלך ושלחה אליו ולאחרים, לרבות אישתו פדחופה ( הכונהת הגדולה של עישתר שיש מקום לחשוב שהיא העבירה לו מסרים שונים של האלה מהשראתה שלה ) , שבהם בישרה בנבואות על עתידו הנשגב של חתושיליש.
הוא כרת ברית עם האלה עישתר. בברית הזאת תפקידה להעלות אותו אל כס המלכות ולהגן עליו ובתמורה הוא מעלה אותה למדרגת מנהיגת האלים. בין השאר הכריז חתושיליש על טקסים חדשים לכבוד עישתר והעניק למקדשה פטור ממיסים.
.חתושיליש מספר כי בצעירותו, לאחר נצחונו הראשון, קראה לו האלה עישתר בשמו והבטיחה לו ניצחונות נוספים בתמורה. הסיפור דומה לסיפור בתנ"ך ששם מסופר שהאל קורא בשמו של המלך המשיח, מלך בשר ודם החביב עליו במיוחד, כורש (ישעיהו מ"ה). בין השאר הוא מספר כיצד נשלח בשליחות מוטאלי בראש כוח בן 120 כרכרות לעצור כוח פולש ובו 800 כרכרות. הוא הביס אותם לאחר שהרג במו ידיו אלוף, שליח הכוח הפולש. הסיפור מזכיר את סיפור דוד וגולית.

חתושיליש השלישי ואל הסער האנטולי בתבליט פירקטין

חתושיליש מספר שהוא היה חביבו של אחיו היקר שסמך עליו בכל. יכולותיו המינהליות, הישגיו והצלחותיו הצבאיות מתוארות בפירוט. הוא מוצג כמי מעולם לא פעל מאינטרסים אישיים אלא רק למען הממלכה, אם כי היו לו הזדמנויות לקדם את ענייניו, וזאת כמזכרת קודש לאחיו.

חתושיליש מסביר חזור והסבר ביצירה כי מעולם לא רצה את הכתר לעצמו, אלא למען אחיינו, אם כי זה לא היה ראוי לו מסיבות שונות שאותן הוא מתאר בפירוט..

כן מסביר חתושיליש כי הסכסוך בינו לאחיינו לא היה ביוזמתו אלא יוזמה של אנשים שונים בחצר המלכות, במיוחד סכסכו פקיד בכיר ואדם בשם ארמתוחתונה בן זדה, שקינא בו, וחשדותיו חסרי הבסיס של המלך עצמו אור תשוב. בחשדות האלה גרם אור תשוב לאסונו שלו במו ידיו מאחר שהאלה עישתר הגנה על חתושיליש וגרמה לו להצליח בכל מעשיו.

המלך הצעיר ניסה להגביל את סמכויותיו הרחבות של דודו חתושיליש, שמשל בחלק הצפוני של הממלכה. חתושיליש נשאר כל העת נאמן לאחיינו עד אשר הגיעו מים עד נפש ואיימו לגזול ממנו את מעוזיו האחרונים, הבירה חכפשה ועיר הקודש נרך. בלית ברירה מרד חתושיליש ויצא למלחמה נגד המלך אור תשוב. עישתר הצליחה להטות לצידו את מרבית האצולה החיתית וחילות עזר מקרב שבטים שונים.

הוא לכד את המלך בעיר שמחה כ"חזיר בדיר" אך לא הרג אותו. במקום הוצאה להורג הגלה אותו לסוריה והעניק לו שם נחלה. הגולה כפוי הטובה אכן ניסה לגייס סיוע משליטי בבל ואשור ושלח אליהם מכתבים חשאיים בניסיון לגייס את תמיכתן לשובו אל כס השלטון החיתי. כל נסיונותיו עלו בתוהו. הוא סיים את חייו כגולה פוליטי במצרים של רעמסס השני, גלות אירונית במיוחד שכן בעבר היה רם מעלה כרעמסס השני.
חתושיליש מציג שאלה: והיה אם ישאל מישהו מדוע העלה את אור תשוב לשלטון ואחר-כך הכריז עליו מלחמה התשובה היא כי אם אור תשוב לא היה מתחיל במעשי עוינות האם אפשר להעלות על הדעת שהאלים היו מדיחים מכסאו מלך נשגב עד לדרגה של מלך זוטר? על-פי גירסתו של חתושילי, אחיינו היה אחראי לכל מה שקרה לו.
קל להיווכח שהאפולוגיה קרובה מאוד בנושאיה בצורתה, במבניה ובתפקודיה לאפולוגיה הקודמת של טלפינו, שאת חוקיו הפר חתושיליש.
שתי היצירות מקבילות בהקדמתן הארוכה. סקירות היסטוריות על מוצאו המלכותי ומעמדו המלכותי של גיבור היצירה ועל המלך הקודם ואי-התאמתו לשלטון, תיאור ההפיכה. תיאור הניצחון הרחום של הגיבור המנצח הצדיק והרחום. סביר להניח שאין זה מקרה. חתושיליש רצה מן הסתם שיצירתו תוקבל לזו של טלפינו. כנראה שזה חיקוי מודע של האפולוגיה של טלפינו, בהיכרות עמוקה עם יצירתו הקודמת של חתושיליש או של סופרו. כמו כן סביר להניח שבין השיטין יכול הקורא החיתי המיומן והמודע לאירועים וליצירה הקודמת לזהות אירוניה מוסווה היטב כלפי האיש שאת חוקיו חתושיליש הפר.
מכל מקום, אפשר גם לחוש כאן בקיומה של מסורת ספרותית.
האם היו יצירות נוספות מסוג זה בספרות החיתית והאם אפשר לדבר על ז'אנר ספרותי?
לא ידוע לנו.
יתכן שמדובר בשתי יצירות מיוחדות במינן, שהרי הממלכה החיתית היתה יציבה למדי ולא היו בה הרבה השתלטויות על השלטון אין ספק שהיצירות הללו היו בעלות השפעה רבה. האוטוביוגרפיה של חתושליש היתה פופולרית וחשובה בעיני החיתים והתגלו לפחות שמונה עותקים שלה במקדש גדול בחתושש.
יתכן שהיצירות האלו המשיכו להתקיים בהעתקות ונלמדו בבתי-הספר בממלכות הניאו חיתיות עד למאה השמינית לפה"ס. שליטי הממלכות החדשות ראו את עצמם כקרוביה של השושלת שעמה נמנה חתושיליש והיה להם עניין להפיץ את סיפור חייו של קדמונם הדגול.
האם יתכן ששתי היצירות הללו השפיעו על ספר שמואל, שתוכנו מקביל?
אם נניח שהיוצר המקורי של מה שנהפך לספר שמואל היה מישהו מחוג התרבות החיתית-חורית, שהתחנך על יצירות כהכרזת טלפינו וההתנצלותו של חתושיליש השלישי, כי אז יקל להסביר כיצד היה יכול לכתוב כבר במאה העשירית לפה"ס בארץ פרימיטיבית יחסית כארץ יהודה יצירה מתוחכמת כסיפור חיי דוד.

או-אז נשאלת השאלה האם לפי המקורות שבידינו היה מישהו בחוגו של דוד המלך שהכיר יצירות חיתיות קדומות כאלו כדי להשתמש בהן כמעין מודל ספרותי?
התשובה חיובית.
וראו אותה בחלק ב' של המאמר

סופר המלך דוד –החלק השני

ראו גם

הסאגה של המלך דוד מאת ואן סטרס :ביקורת

 

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

דיקטטורת שלמה :יוסי גורביץ על דו"ח המלך דוד

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

הספריה של שלמה המלך

 עידו החוזה והנביא

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

ancient writer egypt 1

סופר בימי קדם.

מלכות הרייטינג : מדוד המלך ועד לדודו טופז

דד בן ישי, האמן הראשון שחדר לפוליטיקה.

הנשיא האמריקני לשעבר רונלד רייגן נפטר לפני כמה ימים וכלי התקשורת מלאים הספדים עליו. ואחד החלקים המרכזיים בכל הספד הוא כמובן העובדה שרייגן שחקן קולנוע הוליוודי מפורסם למדי לפני שהפך לפוליטיקאי , דבר שעד לשנים האחרונות היה תופעה נדירה ביותר. אולם תופעה זאת של בדרנים ושחקנים וסתם "סלבריטאים " מעולם הזוהר בפוליטיקה הופכת לנפוצה ביותר. אצלנו רק לפני כמה שבועות הכריז הבדרן דודו טופז כי הוא מצטרף למפלגת שינוי ואישר למעשה את מה שהוא רומז עליו כבר מזה שנים : שהוא שואף לקריירה פוליטית .
רייגן ז"ל וטופז יבדל"א לא המציאו שום דבר. דוגמאות למעבר מהסוג הזה –מהבידור לפוליטיקה –אנו מוצאים עוד עוד מימי קדם. בדרנים ,מסתבר שאפו תמיד להיות גם שליטים לא רק ברייטינג אלא גם במציאות .וההיסטוריה מלמדת שלמרות שחלקם היו טובים בתפקידם וחלקם איומים וגרוע מכך- הם מעולם לא היו משעממים.

מלכים בדרנים בישראל

המלך דוד בן ישי מנגן 

איש הבידור הראשון בעולם שחדר לתחום הפוליטיקה החזיק באותו השם כמו טופז , היה זה המלך הישראלי הגדול מכולם דוד בן ישי. הנ"ל החל בקריירה שלו כמנגן בפני המלך שאול על מנת להרחיק ממנו את "הרוחות הרעות". גם כשעבר דוד לתחומים אחרים של לחימה ומלוכה מעולם לא שכח את תחום האמנות , על פי המסורת הוא כתב את פזמוני ספר תהילים שאותם ניגן בכינורו, ואיורים רבים מאוד מציגים אותו בראש ובראשונה כאיש בידור שמחזיק בכלי נגינה .
דו המלך הוכיח עם כך מעבר לכל ספק שאנשי בידור יכולים להצליח מאוד בפוליטיקה. וגם לבנו שלמה שנחשב למלך החכם ביותר של ישראל היו כישורים יצירתיים הוא חיבר ספרי שירה , משלים וחכמה שונים . אולם לאחר מכן שוב אין אנו שומעים על מלכים בעלי כישורים אומנותיים בקרב מלכי ישראל ויהודה , ואין עוררין שכולם נפלו מאוד משני המלכים האמנים דוד ושלמה.

קיסרים בדרנים ברומא

גם באימפריה הרומאית שלטו כמה קיסרים בדרנים, אולם בניגוד לממלכת ישראל ,ההיסטוריה מלמדת שהיו אלה הקיסרים הגרועים ביותר, והם הוציאו שם רע ביותר לרעיון של אנשי בידור בפוליטיקה. אלה כללו את הקיסר המפורסם מהמאה הראשונה לספירה נרון ( יורשו של קלאודיוס הזכור מסדרת הטלוויזיה הבריטית הידועה "אני קלאודיוס").
נרון שנא פוליטיקה והתעניין בראש ובראשונה באמנות הוא היה אמן שירה וידע לנגן היטב ואהב יותר מכל להופיע על במה ובכל הופעה שלו אף זכה בפרסים. ואם כי נראה שבכל מקרה השופטים היו משוחדים היסטוריון שכתב עליו וחי קרוב לזמנו העיר שלדעתו היה לו כישרון אמנותי אמיתי. אבל לא היה לו שום כישרון כזה בניהול האימפריה שהלכה והתדרדרה בזמן שנירון היה עסוק במופעי המשחק שלו . ולאחר שהתלקחו מרידות בבריטניה וביהודה , ולאחר שנירון רצח רבים ממקורביו , חוסל לבסוף בעצמו לא לפני שהעיר במרירות : "איזה אמן גדול נאלץ למות היום ".
עוד קיסר רומאי שהיה יותר מכל איש בידור בנשמתו היה הקיסר קומודוס ( הזכור כ"איש הרע" מהסרט "גלדיאטור " של רידלי סקוט ). הנ"ל אהב יותר מכל דבר אחר להופיע בזירה לפני קהל כגלדיאטור ובהצגות ציד אריות בקרקס. על פי המקורות קומודוס היה נוהג להתלבש כמו הגיבור הקדום הרקולס ולעיתים כהרקולס בבגדי אישה ואז היה הורג אריות ואסירים כבולים באלה כפי שסופר על הרקולס. ולפי הדיווחים ניצח ביותר קרבות גלדיאטורים מכל אדם אחר בהיסטוריה. אבל במשחקים אלה השניא את עצמו על בני המעמד העליון הרומאי שהתייחס בבוז ובסלידה לשחקנים ולבדרנים .
עוד קיסר רומאי בעל נטייה מיוחדת לתיאטרון היה אלגבלוס כוהן סורי לאל השמש צעיר שהועלה לשלטון בידי אימו במאה השלישית לספירה ונודע לשמצה בשחיתותו המינית ובחיבתו לתיאטרון ולשחקנים ובאהבתו להופיע על הבמה ובעירום . הוא חוסל בידי הרומאים המזועזעים לפני שמלאו 4 שנים לשלטונו .

שליטות בדרניות

הקיסרית תיאודורה , לשעבר אמנית בדרנית ורקדנית.

מאז לא היגיעו יותר שחקנים לעמדות שליטה בעולם המערבי במשך כאלפיים שנה להוציא בתור בנות זוג ששלטו מאחורי הקלעים . הדוגמה המפורסמת ביותר שהיא של הקיסרית הביזאנטית תיאודורה
שנחשבה ככוח המניע מאחורי הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית לספירה. הקריירה שלה החלה כשחקנית וכרקדנית עירום . היסטוריון של התקופה ,פרוקופיוס , מספר על אחד המופעים שלה : " היא הייתה מתפשטת ערומה כמעט לחלוטין על הבמה ואז הייתה נשכבת על הארץ ונחה פרקדן , בעוד משרתים שאומנו לכך זורעים גרגירי שעורה על ערוותה. אחר כך היו באים אווזים שהיו מלקטים מתוך הערווה גרגר אחר גרגר. אחר כך הייתה מתרוממת ממשכבה ,לא רק בלא שמץ בושה אלא כמתהדרת בתועבותיה". וכל זה כמובן לתשואות הקהל הנרגש. אם זאת פרוקופיוס מודה שהיא הייתה שחקנית טובה שידעה לעורר את צחוקו של הקהל . כולל על ידי חשפנות של "חלקיה הפרטיים" בפני הקהל . ומכאן קצרה הייתה הדרך לארמון הקיסר.
עוד שליטה מאחורי הקלעים כזאת שהחלה את דרכה כשחקנית ובאמצע המאה העשרים הייתה אווה פרון שהפכה לפוליטיקאית הארגנטינאית הנערצת ביותר במאה ה-20 ולגיבורת המחזמר המצליח "אויטה" . היא למדה את רזי המקצוע הפוליטי כשחקנית בתסכיתי רדיו כאשר גילמה בסידרת תסכיתי רדיו בשם "גיבורות ההיסטוריה " דמויות נשיות חשובות מההיסטוריה כמו קטרינה הגדולה הצארית של רוסיה ,המלכה אליזבת מאנגליה ועוד ועוד ובמהלך תסכיתים אלה הייתה אווה ניכנסת "לעורן " של הגיבורות , משמיעה נאומים בשמן וכו'. נראה שלסדרה זאת הייתה השפעה עצומה ומעצבת על אווה שהזדהתה מאוד עם הנשים החזקות שאותן גילמה, וייתכן מאוד שהיו אלה תסכיתים אלה שעוררו את העניין שלה בפוליטיקה שעד אז לא עניינה אותה כלל. לעתיד בעת היותה האישה החזקה בארגנטינה היא השתמשה בכותב תסכיתי סדרה זאת , ככותב הנאומים שלה. ועל פי הדיווחים הוא לא שינה הרבה מהנאומים שאותם כתב עבור התסכיתים.

פוסטר של ג'יאן צ'ינג, אישתו של מאו צה טונג, שחקנית קולנוע ורוצחת המונים.

שחקנית קולנוע נוספת שהיגיעה לפוליטיקה ועם תוצאות הרסניות עד לאין תיאור הייתה אישתו של מאו שליט סין, ג'יאן צ'ינג שהייתה כוכבנית קולנוע מתוסכלת בעברה. כאשר הומתו בסין עשרות מיליוני אנשים במסגרת "מהפכת התרבות " עמדה אישתו של מאו בראש הקבוצה שכונתה מאז "כנופיית הארבעה " שניהלה את הטיהורים הרצחניים שבהם הומתו בין השאר כל מי שאי פעם עמד למכשול בקריירה הקולנועית של הגברת מאו . היא סולקה מהשלטון רק בשנות השבעים ומתה בבית הסוהר, ושמה ידוע לשמצה בסין עד היום .

אימלדה מרקוס , רודנית סלבריטאית וחובבת נעלים.

עוד אשת רודן ידועה, אימלדה מרקוס אישתו של רודן הפיליפינים פרדיננד מארקוס ועל פי הדיווחים יועצת ראשונה במעלה שלו , החלה את הקריירה שלה כדוגמנית והייתה "מיס מאנילה " בשנות החמישים. היא התפרסמה מאז בזכות אוסף הנעליים הענק ( קצת יותר מ-3000 זוגות ) שהתגלה בארמונה לאחר ההפיכה שהפילה את הזוג ושלא היה מבייש שום סטארית הוליוודית . בשנים האחרונות לאחר שחזרה מגלות בהוואי ניסתה את כוחה שוב בפוליטיקה ורצה יותר מפעם אחת לנשיאות אך ללא כל הצלחה ( בפעם השניה היא זכתה במקום התשיעי מתוך 11 מועמדים ) , למרות זאת היא הצליחה להיבחר לפרלמנט של הפיליפינים.
ואפשר גם להזכיר את גרייס קלי הכוכבת ההוליוודית שהתפרסמה מסרטיו של היצ'קוק שהפכה לנסיכת מונאקו והייתה לה השפעה רבה על ניהול הנסיכות .

ובנתיים בהוליווד

"קונן הברבארי " סרטו של מושל קליפורניה היום ,ארנולד שווארצנגר , על מהגר שגורלו הוא להגיע לארץ עשירה ולהנהיג אותה.

וכידוע כמה משחקני הוליווד ניסו את כוחם בפוליטיקה.

אנשים כמו צ'רלטון הסטון ( האיש שגילם את משה רבנו בסרט "עשרת הדיברות " כמו גם פוליטיקאים רבים אחרים כמו יוליוס קיסר ) אדם בעל דעות ימניות שמרניות מאוד שהיה יושב ראש האיגוד מחזיקי הנשק של ארה"ב רב ההשפעה , השחקניות ג'ין פונדה וונסה רדגרייב ששלחו את ידן בפעילות פוליטית ליברלית "שמאלנית" ושילמו על כך מחיר כבד בקריירה שלהן. וכך עושה בימינו גם ריצ'רד גיר שמנסה את מזלו בהבאת שלום למזרח התיכון על ידי השמעת מסרים בודהיסטיים. .
אך כמובן שהפוליטיקאי המצליח ביותר מבין שחקני הוליווד היה רונלד רייגן. הוא היה שחקן הוליוודי מצליח למדי אך בינוני בשנות הארבעים והחמישים ורק לאחר שהקריירה שלו שקעה פנה לפוליטיקה ושם זכה להצלחה עצומה . תחילה כמושל קליפורניה. ואחר כך כנשיא ארה"ב במשך 8 שנים מ-1980. לאורך הכל הקריירה שלו האשימו את ריגן שהוא מתנהג כשחקן הוליוודי ולא כנשיא  ( אם כי נשאלת השאלה איך צריך נשיא להתנהג ) וכי הנאומים המרגשים שנשא היו לעיתים קרובת לקוחים מסרטי הקולנוע הפטריוטיים שבהם השתתף, וכי הוא אינו מסוגל להבדיל בין הסרטים שהשתתף בהם ובין
המציאות המורכבת . ייתכן, אבל נראה שבכך ריגן לא היה שונה מרבים מאוד מבוחריו. הוא בהחלט ראה את העולם כמונחים של שחור ולבן כמו בסרט הוליוודי וכינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע" ופיתח נגדה את תוכנית הנשק הגרנדיוזית "מלחמת הכוכבים " על שם סרט מדע בדיוני מפורסם. הדבר המדהים היה שהאסטרטגיה הפשטנית שלו עבדה לבסוף כמו בסרט הוליוודי והביאה לקריסת ברית
המועצות שהייתה רגילה למדיניות מתוחכמת יותר כנגדה.

גם אישתו של רייגן , ננסי שנחשבה "ככוח המניע "שמאחוריו ( כמו תיאודורה ואווה פרון לפניה ) הייתה שחקנית קולנוע לשעבר והירבתה להשתמש באמצעים המקובלים על אזרחי הוליווד כמו שימוש באסטרולוגים אך השתמשה בכך על מנת להשפיע על הפוליטיקה של בעלה .

רייגן פתח את הדרך. אחריו יותר ויותר שחקני קולנוע וסלבריטאים מתחום הבידור חדרו לפוליטיקה האמריקנית ובהצלחה גוברת והולכת . שחקן טלוויזיה מסדרת "ספינת האהבה" הפך לסנטור , קלינט איסטווד שחקן סרטי הפעולה המפורסם מכולם שימש כראש עיריית כרמל בקליפורניה ואמרו עליו שאם היה רוצה היה יכול לזכות בנשיאות ארה"ב אבל איסטווד העדיף להישאר בהוליווד ולהיהפך לבמאי מצליח ביותר .
כוכב אחר ששלח את ידו בפוליטיקה הוא ארנולד שוורצנגר שזכה במשרת מושל קליפורניה לאחר שהתתמודד עם סלבריטאים אחרים על התפקיד בינהם השחקן מסדרת "על טעם ועל ריח " ורק הלך בדרך שאותה סלל כבר רייגן לפניו, כתוצאה מהזכייה עזב שוורצנגר את הקריירה הקולנועית לצער רבים , הוא היה אמור לככב בסרט "קונן המלך" בתפקיד לוחם ברברי שמהגר ומשתלט על ארץ חזקה ועשירה , אבל העדיף כנראה את המציאות הפוליטית על פני הקולנועית.
סלבריטאי אחר שזכה לאחרונה בהצלחה בקריירה פוליטית , ג'ס ונטורה הוא מתאבק שנבחר למושל מינסוטה, ככל הנראה הלוחם הראשון בזירה שהיגיע לשלטון מאז ימי הקיסר קומודוס ברומא , בניגוד לכל הציפיות רק בזכות סלבריטאיותו. הוא עורר מאז מחלוקת עזה בגלל התבטאויות שנויות במחלוקת שבהן תקף את הדתות השונות כ"מתאימות רק לאנשים חלשים".
. כל אלה מראים שהקשר בין עולם הבידור ועולם הפוליטיקה הולך ומתהדק וכי אם מועמד לבחירות הוא גם סלבריטאי מעולם הבידור יש לו סיכוי טוב להיבחר. ובכל מקרה גם פוליטיקאים שאינם סלבריטאים במקור כמו הנשיא  לשעבר קלינטון ואישתו הילארי  טרחו וטורחים לשמור על קשרים הדוקים ביותר עם הסלבריטאים מהוליווד .
את התופעה הזאת גילו גם במקומות אחרים בעולם כמו איטליה ששם היו הפוליטיקאיות המפורסמות ביותר של שנות השמונים והתשעים שחקניות . אלו היו אלכסנדרה מוסוליני נכדתו של הדוצ'ה ממלחמת העולם השניה בניטו מוסוליני ושחקנית שהופיעה בין השאר בסרט "הדרך לעין חרוד" של דורון עירן ( על פי ספר מדע בדיוני של עמוס קינן ) בתור חיילת ישראלית. היא החליטה ללכת בדרכו של סבה והפכה לאחת ממנהיגי המפלגה הפשיסטית חדשה.

צ'יצולינה חברת פרלמנט איטלקית שהיא גם חובבת דובונים ,גברים ,ונחשים.

פוליטיקאית איטלקית ידועה אחרת הייתה צ'יצ'ולינה . היא הייתה שחקנית פורנו איטלקיה ממוצא הונגרי ב-1987 ששמה האמיתי היה אילונה סטולר. היא נבחרה לחברה בפרלמנט האיטלקי במסגרת מפלגה רדיקלית קיצונית וזכתה כתוצאה לפרסום עולמי. גם מאחר שלא היססה להמשיך במופעים אירוטיים עם הנחש של. היא יצאה למסעות ברחבי העולם כולל ישראל שם קיבלו אותה בשמחה ובראש ובראשונה על ידי דודו טופז בתוכניתו. צ'יצ'ולינה אפילו העזה להגיע לישראל בשיא תקופת הפיגועים כאשר כול שומר נפשו מהסלבריטאים התרחק מפה כמו ממגיפה, והיציעה להיכנס למיטה עם סאדאם ועראפת על מנת להביא שלום . לא ידוע לי על תגובות להצעה הנ"ל . היא הראתה שבסופו של חשבון יש לה גם אומץ מסויים. צ'צ'ולינה אם כי היא כבר מבוגרת למדי עוד לא נטשה את עולם הפוליטיקה ה-2002 היא רצה לראשות העיר מונצה שבאיטליה .
התופעה בולטת גם דרום אמריקה שם יש שחקני טלנובלות נערצים ששולחים את ידם בפוליטיקה, וגם בהודו ששם כניסת השחקנים לפוליטיקה הפכה בזמן האחרון לתופעה ידועה.

ובחזרה לישראל

ולאחרונה התופעה היגיעה גם לישראל.
בשנים האחרונות אנו רואים כאן חדירה של הידוענים לתחום הפוליטיקה המקומית. אנשים כמו שמואל וילוז'ני. גילה אלמגור אורנה  בנאי שכולם ניסו את כוחם בעיריית תל אביב וזאב רווח שהשתתף בבחירות עירית רמת גן, ספי ריבלין בעיריית ראשון לציון , יהורם גאון בעיריית ירושלים . ובפוליטיקה הארצית ניסתה את כוחה הידוענית ואשת העסקית פנינה רוזנבלום שהשתתפה בבחירות לכנסת בראשות מפלגה עצמאית וכמעט הצליחה, ואיש הטלוויזיה לשעבר יוסף "תומי " לפיד שהצליח להיבחר לכנסת ולממשלה כראש מפלגה גדולה .
וכעת דודו טופז  האיש שכבר חולל מהפכות פוליטיות בישראל עם קריאת ה"צ'חצ'חים " הידועה שלו שהרסה בעבר מערכת בחירות עבור מפלגת העבודה החליט לנסות את כוחו בפוליטיקה, ואם  לשפוט על פי הדוגמאות מהעולם יש לו סיכויים לא רעים.
להלן ראיון בנושא עם צבי רימון   יועץ תקשורת ומחבר הספר "שיווק פוליטי"
א.א. : האם לדעתך יש היום חדירה גוברת והולכת של ידוענים ואנשי בידור לפוליטיקה הישראלית ? האם הטרנד של העתיד הקרוב יהיה חדירה של עוד ידוענים לפוליטיקה הישראלית ? האם אנו צפויים לראות את אורלי וינרמן או עופר שכטר בכנסת ?
רימון : יש חדירה של יותר בדרנים לתחום הפוליטיקה והסיבה לכך שהם אנשים עתירי חשיפה תקשורתית הם מה שכונה ידוענים ומוכרים לכל והציבור נוטה ליחס להם כוחות כשרונות שספק אם יש להם . זה התחיל עם כניסתו של רונלד ריגן לפוליטיקה שבה אנו מחקים את ארה"ב וכרגיל באיחור של כמה שנים טובות .
בישראל מתרחש כרגע מה שהחל בארה"ב לפני עשר חמש עשרה שנה שחקנים בדרנים וזמרים עושים אהבה עם פוליטיקה, וילוז'ני ואורנה בנאי בעירית תל אביב ספי ריבלין בעירית ראשון לציון ,זאב רווח בעירית רמת גן . בשלב זה מדובר בפוליטיקה עירונית אבל מי שמצליח בתיכון עולה תמיד לאוניברסיטה.
א.א. : האם הידוענים האלה הצליחו בקריירה הפוליטית שלהם ?
רימון : כל המעורבות של אנשי בידור בפוליטיקה הייתה עד כה כישלון. וילוז'וני נאם ושיחק לא עשה דבר ,אורנה בנאי הייתה זקוקה לכך שיזכירו לה שהיא חברת המועצה כי היא כמעט לא הופיעה בישיבות. זה נחמד להופיע בטלוויזיה וזה פופולארי. אבל מניסיוני עבודה ממלכתית מחייבת עבודה קשה מחייבת להקדיש זמן לא רק להופיע לפני אנשים ולהסתכל בעיניים ולעבוד עבורם זה שינוי טוטאלי , זה אחרת להופיע בפני האנשים או לעבוד עבור האנשים ולטפל בבעיותיהם זה לעבוד קשה בשטח ולהזיע ולא מחום הזרקורים .
א.א. :  האם אתה חושב שמישהו כמו דודו טופז יוכל להצליח בפוליטיקה כמו שהוא מצליח בטלוויזיה ?  אולי אפילו להיהפך לבסוף לראש ממשלה  ?
רימון :  יש לי ציפיות גדולות מדודו טופז. הוא יכול לקחת את כל הקופה בתנאי שיבין ויפנים שבמפלגת "שינוי" יש כוכב על אחד שקוראים לו טומי לפיד והוא יצטרך להמתין לפחות עוד קדנציה ,יצטרך להכין שיעורי בית ,ללמוד מניסיונם של וילוז'ני ובנאי ואחרים שחשבו שקפיצה לפוליטיקה משולה לקפיצה לברכת גורדון. . כיום מאחר שפוליטיקאי צריך להיות נגיש ככל האפשר לתקשורת ולהיות בעל כישורים תקשורתיים של שחקן ובדרן כאשר הוא פונה לציבור לסלבריטאים שהם שחקנים יש יתרון לעומת פוליטיקאים רגילים גם אם אין להם כישורים מיוחדים בגלל מוכרותם לציבור וכישרון המשחק שכבר יש להם .
דודו טופז יכול להצליח. יש לו את הנתונים האישיים, יש לו את הכשרון. מה שהוא צריך להוכיח  זה שהוא יודע גם לעבוד ברצינות כפוליטיקאי . עם יעשה זאת, יש לדודו טופז סיכוי טוב לקחת את כל הקופה ולהגיע לשלטון.

 

 

קישורים  רלבנטיים 

מדודו טופז ועד משה רבנו

בוליווד והפוליטיקה 

 

 

המלך דוד בן ישי מנגן