ארכיון תג: דרקולה

דרקולה: חייו של נסיך- עבודת מחקר מאת לב ז'באייב

כצאצא של משפחה וותיקה ממחוז טרנסילבניה ברומניה של היום משפחה שכוללת דמויות ידועות כמו המנהיג הציוני אליהו בלנק והמנהיג הסובייטי ולאדימיר איליץ' לנין  יש לי עניין רב בדמותו של הטרנסילבני המפורסל שבכולם ולאד דרקולה .

את עבודת הגמר הזאת על חייו של הנסיך הרומני המפורסם מכולם ולאד דרקולה המקור (?) לסיפרו של בראם סטוקר "דרקולה , חיבר התיכוניסט המוכשר לב ז'באייב בהנחייתי . וזוהי עבודה מצויינת והסיכום הטוב ווהמלא ביותר הקיים כיום בעברית על חיי הנסיך הרומני מהמאה ה-15.

הודות לעבודה זאת היגיע לב לגמר בתחרות לתלמידים מחוננים וזכה על עבודה זאת לציון לשבח מהנשיא שמעון פרס.

אז לפניכם חלק ראשון מעבודתו של לב ז'באייב על ולאד דרקולה

 

 

מבוא……………………………………………………………………………………………………..עמ' 2

1) רקע היסטורי

ואלאכיה במאה ה-15…………………………………………………………………………………עמ' 3

אילן היוחסין של דרקולה…………………………………………………………………………….עמ' 4

2) הנסיך ולאד ה-III דרקולה "צפש"

ילדותו של דרקולה, שלטון אביו, 1431-1443……………………………………………………עמ' 5

נעוריו של דרקולה, שבי טורקי, 1443-1448……………………………………………………..עמ' 6

שלטונו הראשון, הבריחה למולדביה, הבריחה לטרנסילבניה, 1448-1456…………………עמ' 7

שלטונו המרכזי של דרקולה, 1456-1462, מדיניות פנים……………………………………….עמ' 8

שלטונו המרכזי של דרקולה, 1456-1462, מדיניות חוץ………………………………………עמ' 10

שבי הונגרי, 1462-1474…………………………………………………………………………….עמ' 14

שובו לשלטון, מותו, 1475-1476…………………………………………………………………עמ' 15

סוף דבר………………………………………………………………………………………………..עמ' 16

3) ה-PR של דרקולה

תעמולות סקסוניות…………………………………………………………………………………..עמ' 18

אגדות עם, מעשיות ואנקדוטות……………………………………………………………………עמ' 18

יצירת המופת של בראם סטוקר: היסטוריית המחקר והכתיבה………………………………עמ' 22

יצירת המופת של בראם סטוקר: דמיון ושוני בין ולאד לערפד………………………………עמ' 23

4) דרקולה היום

דמותו של ולאד ה-III דרקולה "צפש" בעולם המודרני………………………………………עמ' 25

הרוזן דרקולה בעולם המודרני – התפתחותו בקולנוע ובתרבות העולמית………………..עמ' 26

5) סיכום……………………………………………………………………………………………….עמ' 35

6) ביבליוגרפיה……………………………………………………………………………………….עמ' 36

7) נספח………………………………………………………………………………………………..עמ' 37

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבוא

מה הן האסוציאציות הראשונות שעולות לראש כששומעים את השם "דרקולה"? ערפדים, שיער שחור, עור לבן, ניבים ארוכים, גלימה שחורה – ערפד בדוי ומוכר בע"פ ע"י כולם בגרסאותיו השונות. אחת הגרסאות הפחות מוכרות היא האמת.

למיטב ידיעתי, זהו המקרה היחיד בהיסטוריה בו קורותיו, אישיותו, דמותו ומוניטין של אדם עברו טרנספורמציה כזו קיצונית, חזקה ודומיננטית בתודעת האנושות. עד כדי כך, שרוב העולם כיום אינו מכיר כלל וכלל את האיש האמיתי, המוסתר היטב מאחורי מאות שנים של שקר והכפשה מצד אחד, דמיון ופנטזיה מצד שני וצחוק הגורל הבלתי צפוי, שחיבר ביניהם.

ולאד ה-III דרקולה נולד ב-1431 בטרנסילבניה, שברומניה של ימינו, בן למשפחת אצולה ואלאכית. ולאד חי בתקופה קשה, אכזרית ורוויית דם של אמצע המאה ה-15 של אירופה – אחת התקופות האפלות, המלוכלכות, האיומות והמזעזעות בהיסטוריה של סוף ימי-הביניים. מלחמות מתמידות, הן פיזיות והן דתיות, חוסר יציבות פוליטי מוחלט, הפיכות ברוטליות בלתי פוסקות, משחקים ותככים ערמומיים וחסרי מוסר… הרשימה הזו נמשכת ונמשכת. האימפריה הרומית הקדושה מצד אחד, טורקיה העות'מנית מצד שני, סקסונים גרמנים באמצע עם אג'נדות משלהם. נצרות ואיסלאם בקרב עד המוות, הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית לא הרבה יותר ידידותיים. כאוס ואנדרלמוסיה עקובים מדם בכל בו נוגעים, בכל אשר כובשים.

דרקולה בילה מס' שנים נוראיות בנעוריו בשבי התורכי, שם למד את אויביו היטב. כשחזר החזיר לעצמו את התואר של שליט ואלאכיה – מחוזו, אשר היה שסוע בין שתי המעצמות. הוא השליט סדר בארצו ביד ברזל, והוביל את עמו למערכות מזהירות נגד הטורקים. ולאד התפרסם באירופה (ובהמשך גם בעולם כולו) בזכות האכזריות חסרת הגבולות שלו. על פי הערכות שונות דרקולה שחט בחייו כ-40,000 איש: טורקים, סקסונים ורומנים. בהיסטוריה זכה לכינוי "צפש" – המשפד, שכן שיטת ההוצאה להורג האהובה עליו היתה שיפוד על מוטות. אך במולדתו ולאד הוא גיבור לאומי עד היום, מאין "רובין הוד" רומני.

אז מי היה דרקולה באמת, סאדיסט או גיבור? מדוע התפרסם כל-כך עוד בחייו? מה הפך אותו להיות אחד האנשים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה? כיצד מצא סופר אירי אחד בשם בראם סטוקר, את השם האקזוטי, אשר כבש אותו מיד? מה המשותף בין הנסיך ההיסטורי והרוזן הספרותי? כיצד נשכח לחלוטין הנסיך האמיתי, ופינה את מקומו לרוזן הבדוי, ואיך רומניה מגיבה לעניין? איפה "האמת" ואיפה "השקר"? מה ההיסטוריה ומה הבדיה? על השאלות האלו אנסה לענות בעבודה זו.

"המסע הרוחני" של דרקולה מנסיך לוחם בחייו למפלצת האהובה ביותר בעולם לאחר מותו מרתק אותי. בעבודתי אחקור תהליך יוצא דופן זה של גלגול תדמית ומוניטין לאורך ההיסטוריה.

מה שבטוח, הוא שדרקולה הוא דמות מעניינת בכל גלגוליו, ומכל זווית שמסתכלים.

ואלאכיה במאה ה-15

לפני שנפנה ישירות לסיפורו של ולאד ה-III דרקולה "צפש" חשוב להבין את תקופתו ואת הכוחות הפוליטיים והחברתיים ששררו אז. באופן כללי ניתן לומר, שסיפורו של דרקולה הוא סיפור המאבק על הריבונות בואלאכיה, מחוז בבלקנים, ששייך היום לרומניה.

ואלאכיה נקרעה בין שני המעצמות הגדולות של התקופה: האימפריה הרומית הקדושה והאימפריה העות'מנית. האימפריה הרומית הקדושה השתרעה על פני מרכז אירופה בימי הביניים ובעת החדשה, והיתה לכוח הנוצרי המרכזי, שנלחם בטורקיה העות'מנית הכובשת. היא היתה למוסד ייחודי בהיסטוריה העולמית, וקיבצה בתוכה לאומים שונים וקבוצות אתניות רבות תחת דגל הנצרות. שליטי האימפריה הזדקקו לברכת האפיפיור על מנת לעלות לשלטון, ולמרות זאת האימפריה מעולם לא שלטה על כל איטליה ואף לא על רומא עצמה.

האימפריה העות'מנית האמינה בכיבושים מתמידים ובהרחבת האימפריה בלי סוף. היא הצליחה לא רע בכלל, והיתה לאיום על כל עולם הנצרות. הטורקים לא הבינו כלל כיצד אפשר לחיות בשלום עם שכניהם. על-פי אמונותיהם, שלום ייתכן אך ורק בתוך גבולות האימפריה שלהם, אותה יש להרחיב בשמו של אללה, בעוד ששאר העולם מהווה בית לברברים כופרים, ומצוותם היא לכבוש אותם.

ואלאכיה נמצאה באמצע בין שני האויבים במקום אסטרטגי חשוב, שמקשר עם מולדביה וטרנסילבניה, ומשם הדרך להונגריה קצרה. הונגריה היתה למלכות חזקה ודומיננטית בעצמה, וקיבלה עליה את עיקר הלוחמה בטורקים. טורקיה והונגריה ניסו לתמרן תמיד בואלאכיה, ולהשליט נתינים, שיהיו נאמנים להם. להיות בן-חסות של האחד, פירושו להיות אויב של השני, על כן שליטי ואלאכיה, למעשה, היו חייבים למצוא איכשהו את דרך הזהב בין שתי המעצמות: הסכמים על הנייר היו דבר אחד, אך בפרקטיקה השליטים התמודדו עם מציאות קשה ומאתגרת, שהביאה להפרות שונות של הסכמים ולבגידות מוצדקות יותר ומוצדקות פחות.

אך אין לחשוב, שצרותיה של הנצרות היתה רק האימפריה העות'מנית, ושבתוכה שררו שלום והסכמה. יריבות היתה בין הכנסיות הקתוליות לאורתודוקסיות, והשלום ביניהן, שוב, היה רק על הנייר. בנוסף לכך מאבקים פוליטיים והבדלי דעות שונים הובילו גם ליריבות מרירה בין שתי המלכויות היותר חזקות של האיזור, הונגריה ופולין. הדבר היווה מכשול רציני לכוחות הנוצריים, שכן שתיהן שאפו להלחם ואף נלחמו בטורקיה, אך לא היו ביניהן הסכמה, שיתוף פעולה ושלום. המתח הזה עיכב ופגע במערכה האנטי-עות'מנית, וגרם להונגריה ולפולין להלחם בשתי חזיתות.

אפילו בתוך ואלאכיה עצמה המצב היה רחוק מלהיות שקט. השלטון היה מעורער ולא יציב לא רק מסיבות חיצוניות. הבויארים* של ואלאכיה היו רשאים לבחור את שליטם מתוך אחת ממשפחות האצולה ברוב קולות. הדבר הוביל להפיכתם של הבויארים לקבוצת לחץ בוגדנית בעלת השפעה חזקה, ולהפיכות עקובות מדם בלתי פוסקות. על כן שליט ואלאכיה נקרא בדרך-כלל "וויווד" (voivode), כלומר נסיך** או אציל מדרגה אחרת, שתפס את מקומו בכוח הזרוע (בניגוד להעברת השלטון בירושה), או בפשטות "שר צבא / מנהיג צבאי" בתרגום יותר מילולי.

היחסים בין משפחות האצולה השונות בתוך ואלאכיה ומחוצה לה באותה תקופה הם מסקרנים ומעוררי תימהון. הם תמיד חיפשו את טובתן, כרתו בריתות ובגדו אחת בשניה לפי האינטרסים הפרטים שלהם בלבד. אם זאת בגידות קודמות (הרבה פעמים גם מזיקות מאוד ופוגעות) לא מנעו מהן לחזור ולשתף פעולה בעתיד, ולשרת זו את זו נאמנה. ההסבר היחידי להתנהגות כזו הוא, שכנראה התנהגות כזו היתה מקובלת בתקופה, בדומה למנהגי מאפיונרים של היום.

החינוך שניתן לבני השליטים היה צבאי בעיקר. דרקולה למד מגיל צעיר מאוד את הבסיס בשיטות המלחמה השונות, תחילה בסגנון אירופאי. ידע לטינית, הונגרית וגרמנית. סגנון ההתכתבות הרשמית שלו בלטינית מושלם.

נושא חשוב נוסף בהבנת הסיפור של ולאד דרקולה הוא האכזריות של השליטים, שהיום נראית בלתי אנושית. זו היתה תקופה קשה, אכזרית ובלתי מתפשרת, תקופה של מלחמות מתמידות בפנים ובחוץ, והמצאת "הצלב האדום" היתה רחוקה מהם מאוד. מגוון רחב ועשיר של עינויים עמדו לשירותיו של שליט במאה ה-15, והשימוש בהם היה נורמטיבי לחלוטין, ולא עורר היסוס או פליאה אצל איש. כריתת איברים, כריתת אפים ואוזניים, ניקור עיניים, חנק, הטלת מום באיברי מין, פשיטת עור, פשיטת קרקפות, הרתחה, חשיפה לחיות בר, חשיפה לאיתני הטבע, וכמובן, השיפוד. השיטה המועדפת על דרקולה, בזכותה אף נכנס להיסטוריה בתור ולאד "המשפד".

השיפוד הוא שיטת עינוי והוצאה להורג נוראה וקטלנית, שבה הנענש משופד על מוט ארוך, אשר נתקע באדמה. בנוסף למטרותיו הברורות שימש כנשק פסיכולוגי יעיל: "למען יראו וייראו." השיפוד מתחיל את דרכו מארצות מזרח התיכון הקדום: מצרים, אשור ופרס. הרומאים, כנראה עקב "מוסריותם התרבותית הגבוהה", לא השתמשו בשיפוד בצורה נרחבת, והעדיפו את "אחיו" – הצלב. בימי הביניים השיפוד היה פופולרי מאוד ברוב העולם הנודע, מרוסיה ועד טורקיה. ולאד דרקולה הפך למפורסם ואגדי בזכותו, ואחריו ובהשראתו גם איוון האיום*.

לשפד ניתן בדרכים שונות ומגוונות, וכך נעשה בהתאם למין הקרבן, גילו, מעמדו וכו'. במוט דק וחד השתמשו דרך החזה, הבטן, הגב, הצד, בצורות גיאומטריות שונות בכדי להביא למוות מהיר (בשדה הקרב, למשל). אך השיטה המועדפת על דרקולה היתה המענה ביותר. המוט הוחדר דרך פי הטבעת, או דרך הגרון, או דרך הנרתיק, אם מדובר היה באישה, ולא היה דק וחד, אלא עבה יחסית, מעוגל בסופו ואף מרוח בשמן. זאת כדי לא לגרום למוות מידי, אלא ליסורי גיהנום מתמשכים, בזמן שהמוט לא מפלח וקורע איברים חיוניים, ובמקום זאת נתקע בהם, מזיז ודוחף אותם, בדרכו תחת כובד הגוף, המחליק אט-אט מעטה. במקרה כזה המוות הבלתי נמנע והמיוחל עלול היה להגיע אחרי שעות ואף ימים. לשיא המקצוענות נחשב שיפוד בקו ישר, שבעקבותו מוט, שהוכנס בפי הטבעת, יצא לבסוף דרך הפה, ולהפך.

במהלך חייו דרקולה שחט אלפים בשיטה זו.

 

אילן היוחסין של דרקולה

דרקולה היה צאצא למשפחת אצולה נחשבת בואלאכיה, בית באסאראב ה-I, שהעניק לואלאכיה עצמאות מהונגריה ב-1330. סביו של דרקולה היה מירצ'ה "הזקן", אחד השליטים החשובים בהיסטוריה של ואלאכיה.

בסופו של דבר, בתקופתו של אביו של ולאד דרקולה, ביתו של באסאראב ה-I התפרק לשני בתים יריבים, ביתם של צאצאיו של מירצ'ה הזקן (משפחתו של דרקולה) וביתם של צאצאיו של הנסיך דן ה-II.

להלן אילן היוחסין של ולאד ה-III דרקולה.

מירצ'ה "הזקן"

 

ולאד ה-II דרקול – אביו של דרקולה

 

 

מירצ'ה ה-II +  ולאד הנזיר +  ולאד ה-III דרקולה "צפש" + ראדו היפה

מירצ'ה וולאד ה-III היו בנים לאותה אם, נסיכה מולדבית, וולאד הנזיר וראדו היפה – בנים לאישה אחרת. כל אחד מארבעת הבנים של ולאד ה-II דרקול שלט בתורו בואלאכיה.

ילדותו של דרקולה, שלטון אביו, 1431-1443

רוב המקורות מסכימים, שולאד נולד ב-1431, אותה שנה בה אביו הפך ל"דרקול".

ולאד ה-II (האב), הוגלה ע"י הבויארים הפרו-טורקים לעיר המבצר הסקסונית סיגישוארה (שאסבורג בגרמנית) שבטרנסילבניה, והתגורר שם עם משפחתו.

יריב מריר של אחיו למחצה השולט בואלאכיה במקומו, ולאד קונה את אהדתו ובטחונו של סיגיזמונד (זיגמונד) ה-I, הקיסר הרומי הקדוש, בעל התארים הרבים, שליט חשוב, דומיננטי ונערץ, מנהיג מרכזי במאבק בטורקים. ב-8 בפברואר, 1431, סיגיזמונד מכתיר את ולאד לאביר במסדר שלו – מסדר הדרקון (בעיר ושמה נירנברג, אגב). מטרת המסדר להיאבק בטורקים ולהפריע להם בכל. חבריו כונו "דרקוניסטים" או בפשטות "דרקונים". "דרקול" (Dracul בהגיה האותנטית הרומנית, הטעמה על ה-u) פירושו דרקון ברומנית (וגם "שטן", מה שהוסיף מקבריות לכל הסיפור). כך ולאד השביע את כל דורותיו למסדר (ברומנית תוספת ea בסוף שם משמעותה "בן של" או "שייכות לשושלת", לכן נודע ולאד ה-III (הבן) בשמו – Draculea בנו של הדרקון \ השטן). הפיכתו של ולאד ל"דרקון" הופכת אותו למועמד הטבעי, הרשמי והמועדף לתפוס את כס ואלאכיה בעיני העולם הנוצרי בכלל והונגריה החזקה בפרט. ואכן, ב-1436 ולאד מקבל תואר זה.

באותו הזמן הסולטן הטורקי מוראד (מורט) ה-II הביס את הסרבים, את הבולגרים ואת היוונים. מחוז ואלאכיה היה לאחד המכשולים האחרונים בדרך להונגריה. נואש לשמור הן על שלום עמו והן על כסאו, ולאד הII- בוגד במסדר הדרקון בסירוב להילחם וחותם על מספר הסכמים עם הטורקים. יתר על כן, הוא ובניו, מירצ'ה וולאד, אף מצטרפים לטורקים בפשיטות על טרנסילבניה ב-1438. דרקול מנסה לפעול כמעין "סוכן כפול": מציל עיירות מהשמדה מוחלטת, כשהוא יכול, והטרנסילבנים בכל מקרה מעדיפים, שאחד משלהם ישלוט עליהם על פני הטורקים הזרים. כך או כך ובאופן טבעי הקיסרות הרומית הקדושה נרגזת ומקוממת והיא מורידה את ולאד ממקומו ב-1442. אך הוא חוזר לשלטון שנה אחרי, כעת בעזרת קשריו הטורקיים. הטורקים, אמנם, לא סומכים על ולאד במהירותם של ההונגרים. הם מפעילים עליו לחץ כבד ואיומי פלישה. אצל מוראד מתעורר חשש רציני באמינותו של דרקול. הוא מזמן אותו בערמה ל"מפגש", וכשולאד מגיע, הסולטן שובה אותו ואת ילדיו הקטנים, ולאד וראדו, בנו הקטן מאישה אחרת, בזמן שמירצ'ה (ה-II) ממלא את מקום אביו בואלאכיה. דרקול נאלץ להשבע אימונים לטורקיה מחדש, וכערובה משאיר את ילדיו בשבי. הם נלקחים לעיר אגריגוז שבאסיה הקטנה. ולאד דרקולה מבלה שם 5 שנים, עד 1448, ראדו הרבה יותר.

כך ולאד ה-II מצא את עצמו בתסבוכת לא קטנה. הוא נשאר לבד בלי שום ידידים או תומכים ממשיים, מושל על אדמה נחשקת ונקרעת ע"י שני צדדים אויבים, כעת גם אויבים שלו. הוא מנסה לחזור לצד ההונגרי. מטבע הדברים הוא חש סלידה גדולה מפני הזרים הכובשים (שכעת גם מחזיקים בבניו), ובליבו שואף לעזור לנוצרים. אך עליו לעשות זאת בזהירות ובסודיות – כל צעד מוטעה מעמיד את בניו בסכנת חיים. הוא מנסה לתמוך בדרכים שונות בקמפיינים נוצרים ובמצביא הבולט והדומיננטי, יאנוש הוניאדי ההונגרי מטרנסילבניה, "כוכב עולה" אחרי מותו של סיגיזמונד ב-1437, שאכן עתיד להפוך לשליט הונגריה. לבנו הבכור של ולאד, מירצ'ה, יש יד חופשית יותר בנושא, והוא לוקח חלק פעיל יותר ומוצלח בהחלט במערכות הקרב.

נקודת התפנית חלה בקרב וארנה, 10 בנובמבר 1444, הידוע לשמצה. בראש הקמפיין עמדו ולאדיסלאב ה-III – מלך פולין ויאנוש הוניאדי. היה זה קמפיין רחב ונועז, שהקים "צבא צלבני חדש" ובו פולנים, הונגרים, צ'כים, גרמנים, בוסנים, קרואטים, סרבים, בולגרים, רותנים, ואלאכים וטרנסילבנים. אך היו אלה שאיפות ריקות ושחצניות – מערכה דתית, יותר מאשר קרבית, שהפרה הסכם שלום בצורה יהירה. הנוצרים היו חלשים מהטורקים מכל בחינה: מספרם של הטורקים היה רב יותר, ציודם טוב יותר, הם היו יציבים ומאורגנים יותר וצבאם היה חזק יותר. הנוצרים ספגו מפלה טוטלית והרסנית. ולאדיסלאב היה מלך צעיר, חלש, לא מנוסה, חסר ידע ויכולת. מדיניותו ושלטונו הוכתבו ונוצלו על-ידי החשמן הפולני. הוא נפל בקרב. הוניאדי ברח בעזרתם של הואלאכים, בנסיבות שהעמידו בספק את אומץ הלב המפורסם שלו. בנפילתו של ולאדיסלאב הפך יאנוש למטרה המרכזית לבקרת הקשה על הכשלון הגרנדיוזי, בין היתר ע"י דרקול ומירצ'ה, שראו בו אשם באופן אישי. במשפט צבאי, שנערך זמן קצר לאחר מכן, מירצ'ה היה אף בין התוקפים המרכזיים. הוניאדי לא הוצא להורג רק בזכות הצלחות עבר ומוניטין ה"אביר הלבן", כך כונה. החלה שנאה פרטית ועמוקה בין הוניאדי לדרקולות.

זאת, בנוסף לפלירטוטים התמידיים עם טורקיה, היתה העילה האחרונה. ולאד ומירצ'ה נרצחו בדצמבר, 1447, ע"י בויארים ואלאכיים, ככל הנראה, בהוראותיו של הוניאדי. זאת, אף על פי שמירצ'ה נלחם בגבורה לצידו בקמפיינים של 1443. אחרי כן הוניאדי המליך על ואלאכיה בן למשפחת דנשטי (צאצאיו של דן ה-II), הבני-דודים היריבים של הדרקולות והיותר מהימנים מהם.

 

נעוריו של דרקולה, שבי טורקי, 1443-1448

ב-1443 ולאד דרקולה ואחיו למחצה ראדו מגיעים לשבי העות'מני בעיר אגריגוז. ולאד בן 12, ראדו בן 6 (אולי פחות). ולאד יבלה אצל הטורקים 5 שנים (עד היותו בן 17), את חלק הארי המשמעותי של נעוריו. זאת ללא ספק התקופה הכי משמעותית בעיצוב אישיותו האכזרית, הנקמנית, הברוטלית והלא מתפשרת.

הילדים הוחזקו, אמנם במאסר בית בתנאים אנושיים בהחלט, שכן הטורקים היו מעוניינים לטפח בילדים "כלי משחק" ושליטי "בובות" עתידיים להמליך על ואלאכיה, אך בסכנה מתמדת לחייהם ובריאותם. אלה תלויים בהתנהגותו של אביהם, אשר נמצא במרחק של מאות ק"מ מהם, ומבחינתם – גורם בלתי נשלט לחלוטין. דרקולה בילה 5 שנות ילדות בפחד תמידי, כשרוח המוות מרחפת מעליו. כזו היתה "אוניברסיטת החיים" עבורו. הוא למד מהר מאוד ועל בשרו שלו את עובדות הפוליטיקה של התקופה: שפלות, חוסר מוסריות, חוסר בטחון (באף אדם ובאף מצב), אכזריות, כמובן, והכי חשוב – כוח. מי שחזק – צודק. לחיים אין כל משמעות ושום ערך מוסרי, ניתן לזלזל בהם ולקפח אותם. אחרי הכל, חייו שלו שהו תמיד על קרח דק מאוד. יתר על כן, ייתכן שאף שמע באוזניו את אביו מוותר על ילדיו, מוותר עליו. הוא לא יבטח יותר באדם, לא ישכח ולא יסלח לאף אחד ובשום מקרה, תמיד יחפש, ואף ימצא, נקמה מלאה וקטלנית. בודאי שלא יסבול התנגדויות והתמרדויות, או לצורך העניין כל פלורליזם שהוא. מילותיו יהיו החוק היחיד והבלתי מעורער. הוא יהפוך את הפחד לחברו ולבן בריתו המרכזי. דבר נוסף, שנחרט בתודעתו כבאבן, הוא שהטורקים הם ה-אויב, באופן חד משמעי ושחור-לבן. אויבים מסוכנים, מרושעים, בוגדניים, שיש להלחם בהם בכל מחיר ובכל דרך, ולהוקיעם מארצו – המטרה מקדשת את האמצעים.

הילדים קיבלו חינוך צבאי, לומדו להלחם בחרבות, לירות מחץ וקשת ולרכב על סוסים. דרקולה לא בזבז זמן וצבר גם ידע מעשי וחיוני אחר. הוא חקר, למד והפנים כל דבר אודות אויביו. הוא למד טורקית בצורה מושלמת, למד את מנהגי החיילים, את השיטות הצבאיות, את אורך החיים היומיומי, את מנהגי האיסלם. כל הידע הרב הזה הביא לו יתרון עצום נגד אויביו, ובזכותו ניצח מערכות רבות. בטורקיה למד גם את אחד אבני היסוד המשמעותיות ביותר בקורותיו – שיטת השיפוד. צחוק הגורל האכזרי מתבטא כאן, בכך שהטורקים, ככל הנראה, הראו את שיטת ההוצאה להורג המזעזעת לילדים של דרקול במטרה להפחיד ולהעניש אותם. לא היה להם מושג באיזה "בומרנג" הדבר יחזור אליהם, ואיזו "תיבת פנדורה" פתחו. אכן, הטורקים הם אלה, שלראשונה קראו לדרקולה "קאזיקלי ביי" – הנסיך המשפד. אחריהם שאר אויביו, ובהדרגה הרומנים עצמם – "צפש" ואיתם כל העולם.

ולאד הסב המון צרות, בהן פיזיות, לסוהריו לאורך כל הדרך, שאף החלו לחוש מאוימים מפני "הפרא הצעיר". אלה דיווחו על תחמנות, רמאות ורשעות. לעומתו אחיו למחצה, ראדו, היה חלש אופי, פחדן וכנוע (לצורך הצדק יש להזכיר, שהיה צעיר מולאד לפחות פי שניים). הוא נשאר בטורקיה אחרי 1448 מרצונו החופשי והתאסלם. היחסים בין ראדו, ההולך בתלם, לסוהריו היו שונים בתכלית, וכתוצאה מכך התדרדרו גם היחסים בינו לבין ולאד. מוקדם מאוד, כנראה, בנו של הסולטן מוראד ה-II, מחמד (מהמט), שם אליו לב. ראדו עתיד היה להיקרא "ראדו היפה", ולכך בבירור היתה סיבה מוצדקת. הוא יהפוך לכבש חובב טורקים, לבובה חסרת רצון בידיהם, לנציב הרשמי על כס ואלאכיה מבחינתם, וכנראה, גם לאחד ה"נערים ארוכי השער" של מחמד.

אחרי השבי הטורקי נפרדו דרכיהם של ולאד וראדו לנצח, האחים הפכו לאויבים מושבעים, ולאד שנא את ראדו ואת מחמד שנאה טהורה, והפך לפטליסט ומקסימליסט פסימי, המשוכנע בצדקת הכוח, האיומים וההפחדות, ובהיותן הכוחות היחידים בפוליטיקה.

 

הבריחה למולדביה, שלטונו הראשון, הבריחה לטרנסילבניה, 1448-1456

ב-1448 הטורקים מחליטים וחושבים שביכולתם להשתמש בולאד למטרותיהם. ללא ספק תחת התרשמות ממזגו של ולאד ובעקבות התנגדותם לדנשטי רצו לראותו על כס ואלאכיה בתור נתינם. המאמץ הזה הצליח לתקופה של חודשיים. ולאד בן ה-17 היה עדיין נער מפוחד. הוא פחד מן הטורקים, ששלטו עליו, ולא התכוון לחזור אליהם בשום אופן. פחד גם מהבויארים הואלאכים הבוגדניים, רוצחי אביו ואחיו. כנראה, כבר אז פתח את קבר אחיו, מירצ'ה, וראה שעיוורו אותו, ושגופו מעוות, שלא כדרך טבע, כלומר קברוהו בעודו בחיים, והוא נחנק למוות. ולאד זרק את הכל ובורח לנסיכות מולדביה, שם מוצא מקלט אצל דודו, נסיך מולדביה בוגדאן ה-II. שטפאן, בנו של בוגדאן, לדעתי, העריץ את ולאד, המבוגר ממנו לפחות בשנתיים, אך מנוסה ממנו אין ספור יותר – בגילו הוא שהה בשבי הטורקי, שרד אותו, ברח ולא נשבר, אלא חושל, נשאר ונהיה עוד יותר עז מצח וחזק אופי. שטפאן עתיד היה להפוך לאחד המנהיגים הבולטים, החשובים והאהובים בהיסטוריה של מולדובה ורומניה, וגם לשליט יותר הומני מולאד. הוא בלי ספק נמשך לצד האפל של דרקולה. בינם התפתחה חברות אמיתית, חברות נעורים אידיאליסטית ואבירית, שעתידה לעבור מספר מבחנים רציניים וקשים. יחד הם אף כורתים ברית, שמי שיגיע לשלטון במחוזו ראשון, יעזור לשני.

יחדיו השניים ממשיכים את לימודיהם הפוליטיים והדתיים בפיקוח מיטב נזירי מולדביה, משפרים את כישורי הלחימה והאסטרטגיה שלהם, בונים תכניות לעתיד. האידיליה נגמרת באוקטובר, 1451. בוגדאן נרצח באכזריות ע"י יריביו, מהלך אשר הכניס את מולדביה למלחמת אזרחים. שטפאן נמלט ברגע האחרון, כשחייו בידיו. לבני הדודים נשאר מפלט אחרון – טרנסילבניה ויאנוש הוניאדי. עבור ולאד זה היה סיכון ענקי של הכל או לא כלום, הוניאדי היה אויב של משפחתו ואחראי על הרג אביו ואחיו. מטבעו המקסימליסטי ומחוסר ברירה ולאד לוקח סיכון זה, ומחליט לזרוק את עצמו לחסדיו של הוניאדי.

למרבה האירוניה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, לשם שינוי לטובתו של דרקולה. תחת לחץ הטורקים הנסיך דנשטי מאבד ממדיניותו האנטי-עות'מנית, והונגריה שוב זקוקה לכלי נאמן יותר בואלאכיה. בנוסף הוניאדי התרשם מהידע של דרקולה בעולם הטורקי ומשנאתו העזה והטהורה כלפי הסולטן החדש מחמד. כך, מאינטרסים אישיים בלבד ולא מאיזשהו אימון הדדי יוצא דופן, דרקולה והוניאדי הופכים לבני ברית. ולאד הופך לנתין נאמן ובהמשך אף ליועץ אישי, והוניאדי למורה, למאמן ולמנטור האחרון של ולאד בענייני ניהול ממלכה, ניהול מערכה קרבית ואסטרטגיה אנטי-טורקית. בעניינים אלו דרקולה בלי ספק למד מהטוב ביותר.

שלושתם בילו יחד עד 1456, חמש שנים. ולאד התגורר בזמן הזה היה בעיר הסקסונית סיביו שבטרנסילבניה, שבעתיד, תהפוך לאחת ה"בירות" של אויביו הפוליטיים.

במאי, 1453, קונסטנטינופול נפלה לידי העות'מנים ובראשם – הסולטן מחמד ה-II (אשר מעתה יקרא "מחמד הכובש", ואף "קיסר"), בן 21 בנצחונו. עבור העולם הנוצרי ידיעה זו היוותה פצצה של ממש. בירת האימפריה שלהם בת אלף השנים, סמלם לאחדות ויציבות נפלה בידי האויב הטורקי. הוניאדי פותח במערכות הסלמה ותקיפה, בהם ולאד לוקח חלק פעיל. באביב, 1456, הוניאדי סוף-סוף נותן לדרקולה "אור ירוק" להשתלט על ואלאכיה, בזמן שהוא עצמו תוקף את סרביה הכבושה. גם כאן צחוק הגורל עומד לצידו של דרקולה: בזכות האישור הזה ולאד לא רק כבש את מולדתו, ייתכן שגם ניצל ממוות. הוניאדי אמנם ניצח במערכה, אך מת ממגפת הדבר זמן קצר לאחר מכן. שנה אחרי זה ולאד מקיים את הברית עם בן דודו, ומעניק לו 6,000 חיילים ואלאכים, אשר מהווים את עיקר כוחו של שטפאן, כשהוא בתורו כובש את ארצו, ומסיים בזאת את מלחמת האזרחים בה.

כך ולאד ה-III דרקולה בן ה-25 לחייו נכנס לתקופת שלטונו הארוכה והמשמעותית ביותר בת 6 השנים, כשהוא שליט חזק, יציב, בעל אג'נדה ברורה, נחוש בדעתו לשחרר את ארצו מהאיום החיצוני, ולעשות סדר בתוכה בכל האמצעים האפשריים.

 

שלטונו המרכזי של דרקולה, 1456-1462, מדיניות פנים

כאן אנו מגיעים לחלק הכי שנוי במחלוקת בקורותיו של ולאד. החלק שבו יש לקבוע אם היה פסיכופת סאדיסטי ומטורף או שליט אופייני לתקופתו.

אפשר לומר בלי ספק, שמטרתו המרכזית של ולאד דרקולה בעלייתו לשלטון היתה מלחמה בטורקים ושחרור ארצו. מטרה פטריוטית ונעלה זו בתוספת שנאה עזה וטהורה כלפי העות'מנים, המבוססת על ניסיון אישי, הניעה את מסלולו כשליט לאורך כל חייו.

מסלול זה הצריך מאמצים רבים בפעילות מיידית ומהירה לנוכח המצב בנסיכות. מצבה של ואלאכיה היה גרוע מכל הבחינות: כלכלית, מדינית וצבאית. שיפור מדינה בכל אחד מהתחומים האלה היא משימה קשה מאוד, ועל ולאד היה להצליח בשלושתם ובמהירות. תוך כדי זאת יש גם לקנות את לב העם, ומתוך כך – לא להעלות את המסים יתר על המידה.

בחוכמה רבה דרקולה מסכים לחתום על "הסכם שלום" עם טורקיה כל עוד ארצו חסרת שקט מבפנים – הדרך היחידה להימנע ממלחמה מידית. ההסכם, כמובן, היה מחפיר ומביש עבור ולאד – הוא נאלץ לשלם מסים לעות'מנים, ובאופן אישי להגיע לטורקיה, בכדי להשתחוות לאדם אותו תיעב מימי ילדותו, לסולטן מחמד. עבור דרקולה, שנודע לימים כמצביא הכי לא מתפשר באיזור (בהם הוניאדי ושטפאן) קור הרוח המדהים הזה היה, בוודאי, קשה ביותר. ללא ספק, כבר אז, גיבש את תכניותיו ומטרותיו, וקבע בשביל עצמו, שכל זה הינו דבר זמני בלבד. הוא לא בזבז זמן, והחל לטפל בארצו ולחפש בני ברית.

ראשית דרקולה חיסל את יריבו דנשטי, ולאחר מכן הקים לכבודו כנסייה, לפי מנהג הימים. אז פנה לטפל בבויארים. אלו היו רגילים לשלוט בואלאכיה בנוכחותו של נציב חלש אופי, התלוי בהם, ובהחלט לא ציפו לוויווד חזק ובעל חזון. בידיהם רוכזו סמכויות רבות בהן פוליטיות ומסחריות, הדבר לא יכל להמשך בממלכתו של דרקולה. בנוסף הם היוו גורם בוגדני ולא אמין, שנהג לתמוך ביריבים פוליטיים, לערוק לצד האויב ו"לשחק בעצמאות". יתר על כן בני האצולה רצחו את אביו ואת אחיו. תוך שנתיים-שלוש ולאד נפטר מאחד-עשר מהבויארים הגדולים* שלו מסיבות ומתירוצים שונים – כמחצית ממספרם הכולל. במקומם מינה אנשים חדשים, לרוב איכרים חופשיים או תושבים זרים. בשנה הרביעית לשלטונו נתגלתה מזימה של בויארים נגד דרקולה, אז חיסל כמות גדולה (יחסית) של אויבים בבת-אחת. עד סוף שלטונו נשארו רק שניים מצאצאי משפחות בויארים גדולות.

לדרקולה היה צורך עז להחיות את המסחר בארצו. גורם ההפרעה העיקרי בעניין היו מתיישבים סקסונים-גרמנים. הם הוזמנו לאיזור ע"י אחד משליטי הונגריה מימים ימימה, ועם הזמן הפכו לקבוצת לחץ חזקה ודומיננטית, שריכזה בידיה כמעט את כל המסחר של ואלאכיה וטרנסילבניה, עלוקות פרזיטיות זרות, שניזונו מכל הטוב של המחוזות. עם עלייתו לשלטון ולאד שלח מכתבים, המביעים רצון טוב, לראשי המושבות. במכתבים הבטיח לשמר את זכויותיהם הותיקות, והביע תקווה לשיתוף פעולה פורה. אבל הצדדים הבינו את המושג "שיתוף פעולה" בדרכים שונות. הסוחרים לא ראו כל רע בתמיכה ביריבים של דרקולה ובתשלום מסים לשליט אחר. ולאד החל להגביל את חופש המסחר של הגרמנים בשביל לפגוע במונופול המסחרי שלהם, שנוצר מכיוון שהסוחרים הואלאכים לא יכלו להתחרות עם הסקסונים במסחר הבין-ארצי. הקונפליקט גדל, וולאד נאלץ לפלוש לטרנסילבניה בשביל לחסל את מתחריו, בני חסותם של הסקסונים, לבסס את מעמדו כשליט וללמד את הסוחרים לקח. בנוסף לפשיטות, שנחשבו ל"רגילות" במקרים כאלו, דרקולה השתמש בפעם הראשונה בהוצאות להורג המוניות לצורכי הפחדה. מדובר היה בעשרות אנשים, ששופדו בבת-אחת (ולא עשרות אלפים, כפי שאהבו לטעון הסקסונים). בכל זאת האפקט היה משמעותי, וההפחדה הצליחה, לפחות לזמן-מה.

 

*דרקולה לרוב יצא מנקודת הנחה, שפחד הוא "חברו ועוזרו" הטוב ביותר. הוא האמין, שהפחד יקנה לו נאמנות ובטחון, אך לא תמיד צדק. הפחד ממנו לעיתים היה אף גדול מן הפחד מהאויב, והדבר גרם לבגידות רבות מן הממוצע לשליטי האיזור.

 

בהמשך חסם את הגרמנים לגמרי, כשאיפשר להם למכור את סחורתם לסוחרים הואלאכים רק בשלושה שוקים במחוז, כשלואלאכים "זכות הקניה הראשונה" – כלומר הואלאכי יכול לקנות כל מוצר שהוא רוצה, גם אם הגרמני לא מתכוון למכור אותו בנקודת המסחר הספציפית. כך שיפר את מעמדה הכלכלי של ואלאכיה בצורה יפה מאוד, אבל גם השיג אויבים נקמניים, רבי השפעה ומסוכנים בהחלט, שעוד יצליחו לפגוע בו רבות. הם אלו שפרסמו בכל רחבי אירופה פמפלטים המרשיעים את דרקולה בזוועות מחרידות, שקשרו אותו ואת שמו לרשע בל יתואר לתמיד*.

דרקולה ערך רפורמות בצבא ואלאכיה, בהתאם לרעיונות המובילים של התקופה, אשר גם התאימו למטרותיו היטב. הוא הקים "גרעין" בסיסי קבוע, שהיה כפוף ישירות לשליט, בניגוד לצבאות הרגילים של ימי-הביניים, שהיו מורכבים משכירי-חרב. הסידור התאים לולאד במיוחד, מאחר ולא בטח בבויארים, ולצורך העניין, בשום גורם חיצוני. עזרה לו גם הצביעות של המשטר העות'מני, שנתן "עצמאות" לנתיניו. כך ולאד הרגיש חופשי להחזיר מלחמה, לנצח ולהחזיר טיפין-טיפין אדמות כבושות לואלאכיה, עוד טרם מערכתו הגדולה, כשנתינים טורקיים תקפוהו, לכאורה, ללא ידיעת הסולטן. ולאד תמיד דאג לשלוח מכתב למחמד, בו נאמרו דברים בסגנון: "אני, עבדך הנאמן, הרשיתי לעצמי להעניש את עבדך הסורר, שהעז לחרוג מסמכויותיו, ולתקוף מדינה ידידה לסולטן…" כך דרקולה היה בטוח גם מבחינה משפטית-עות'מנית.

יחסיו עם מולדביה ועם שטפאן החלו להיכנס אט-אט למתח. מיד עם עלייתו לשלטון (בזכותו של ולאד, כזכור) שטפאן נאלץ להלחם בפולין, ואז גם לחתום איתם על הסכם שלום. לכן, באופן רשמי לפחות, מצאו עצמם ולאד ושטאפן במחנות שונים, שכן הונגריה תמכה בואלאכיה, והיתה יריבה גדולה של פולין.

דרקולה ניהל מפעלי בניה מפותחים, הבולטים שבהם היו, מן הסתם, מבצריו וטירותיו הקרביות. הוא הוסיף מגדל צפייה מרשים, מיגדל צ'ינדיה, בבירתו, טרגובישטה, שעומד עד היום. בנוסף הבין את הפוטנציאל הרב של המבצר הנטוש וההרוס, פויינארי, שנמצא גבוה בהרים בגבול עם טרנסילבניה. טירה קטנטונת ולה פונקציות צבאיות בלבד בפסגת האלפים הקארפטיים, נהר הארג'ש למרגלותיו ואינספור מעברים סודיים בהרים, היתה כקן נצים עבור דרקולה – גבוה, בודד, חזק ובלתי ניתן לכיבוש לחלוטין בשל מיקומו האסטרטגי המעולה. ולאד שיפץ ושיפר את המבצר, אשר הפך לטירתו המרכזית. אמנם, בירתו היתה בטרגובישטה, אך פויינארי, כנראה, היה מבצרו האהוב והטבעי, גאוות ליבו, הוכחת גאוניותו הצבאית והארכיטקטית.

המבצר נמצא באיזור מסוכן של רעידות אדמה חזקות, זאת, הסיבה שננטש. לכן ולאד משתמש במלט מיוחד ולא סטנדרטי מ"מתכונו" שלו. מלט, שלא מתקשה לחלוטין, אלא מאפשר תזוזה מסויימת גם אחרי שנתפס. כך ולאד מפחית את החיכוך בזמן רעידות האדמה, תוך כדי שהופך את המבצר לבלתי פגיע מכוחות אנושיים. על פי הפולקלור המקומי, דרקולה שלח את פושעיו לעבודות כפיה בבניית פויינארי "עד שבגדיהם נפלו מעליהם".

 

*אחרי מותו של דרקולה פויינארי שוב ננטש. בעקבות רעידות אדמה רבות ומפולת אחת ב-1888 חלק מהמבצר התרסק ונפל לנהר. בשל מיקומו הגבוה והמנותק אין אפשרות לעשות רסטורציה של ממש. אך במאה ה-20 עקב פריחת ההתעניינות בולאד דרקולה כתוצאה מזיהויו עם הערפד של סטוקר, הפך המבצר לנק' תיירות מפורסמת. על התיירים לעלות 1,426 מדרגות בכדי להגיע לטירה. קירותיו ומגדליו של דרקולה עומדים עד היום.

 

ב-1459 הפך עיירה קטנה ולא משמעותית, בוקורשטי – משורש "שמחה" ברומנית, כנראה על ניצחון מסויים בעות'מנים, לעיר מבצר ומסחר חשובה ומשגשגת –כיום בוקרשט בירת רומניה.

ומה עם יחסו ליהודים? אין סיבה לחשוב שהיה אנטישמי יותר משהיה קסנופובי באופן כללי. ניתן גם לומר שבזמנו ובאיזורו האנטישמיות לא היתה כ"כ מקובלת, ולא היו לה ביטויים נרחבים. בן-דודו שטפאן, למשל, די חיבב אותם, ואף קידם אחד מהם לדרגה בכירה. אומרים שבראשית דרכו נעזר במלווים בריבית, וכשהיגיע הזמן להחזיר את החוב, אסף את כולם בחדר אחד ושרף אותם יחדיו. סיפור זה מזכיר בניסוחו את סיפורי הפולקלור והעלילה* על דרקולה, המקצינים את מפלצתיותו וחוש ההומור המעוות שלו, כך שאין להגיד, שזוהי עובדה היסטורית חד-משמעית. מכל אופן אם אירוע זה אכן התרחש, עבור ולאד, זו היתה קודם כל שיטה נפלאה להיפטר מחובות. עדויות אחרות טוענות, שפגע קשות ביהודי בוקרשט, עד כדי כך, שלקח לקהילה הגדולה זמן רב להתאושש. עדויות אלה מעוררות אצלי תימהון רב מהסיבות הבאות: א. ולאד הקים את בוקרשט. לפניו היתה זו עיירה זניחה. על איזו קהילה גדולה, כל שכן קהילה יהודית גדולה, היה מדובר לפניו, לא כל-כך ברור לי. ב. רוב יהודי בוקרשט הגיעו לעיר רק בסוף המאה ה-15 בעקבות גירוש ספרד, 1492, בעוד שדרקולה נרצח ב-1476. העדויות יוצרות אנכרוניזם לא הגיוני מכל זווית שמסתכלים. לעומת זאת ידוע, שבצבאו היו יהודים.

על חייו הפרטיים של ולאד לא ידוע הרבה. הפולקלור מדבר על אישה ראשונה, בת בויארים ואלאכית, שהיתה "יפה, ענווה וצייתנית, על כן אהבה". ההיסטוריה לא שמרה לא את שמה, לא את מוצאה, ולא שום פרט אחר על אופיה או על מעשיה, על כן ישנם היסטוריונים, המטילים ספק בקיומה. ידוע, בכל מקרה, שלא היה בעל נאמן, ושהיו לו מספר ילדים בלתי חוקיים.

 

שלטונו המרכזי של דרקולה, 1456-1462, מדיניות חוץ

בערך בשנה השלישית לשלטונו, ולאד החל להרגיש בטוח ויציב יותר, בכדי להתחיל לזלזל לאט-לאט בדרישותיו של הסולטן. הוא הפסיק לשלם מסים, אבל עדיין לא קרא תיגר בצורה גלויה. הוא גם המשיך להדוף מתקפות מינוריות בתוספת מכתבים חלקלקים אופייניים.

החלו להתגבש תכניות למסע צלב, והאפיפיור הקדיש לנושא סכום כסף מכובד. תכניות אלו לא יצאו לפועל. המדינות האירופאיות סרבו להשתתף ממגוון סיבות ותירוצים. חלק האשימו את המצב הכלכלי, וחלק טענו, שהן כבר עסוקות במלחמות עם שכנותיהן. הונגריה הסכימה להשתתף, אך לא עשתה הרבה: הקרב על השלטון נגמר לא מזמן לטובתו של מתיאש, בנו של יאנוש הוניאדי, נער בן 19, חסר בטחון והחלטיות, שהסכים רק בשביל לקבל את סכום הכסף העתק, ולנצל אותו למטרותיו. מעשה זה של גניבה מהאפיפיור, עוד ימצא הד, דווקא, בחייו של דרקולה (אשר תמך בנער, ועזר לו לעלות על כס המלוכה).

הגיע השעה, ומחמד דרש מדרקולה את החזר החוב. ולאד תירץ, שאין ביכולתו לעזוב את ארצו. הטורקים הסכימו לשלוח את נציגם, בתנאי שהחוב יגדל. ולאד משך עוד קצת זמן. אז, בחורף של סוף 1461 ולאד הוזמן על-ידי הטורקים לטירת ג'ורג'יו, אשר היתה חשובה מאוד לאביו דרקול, ונמצאה כעת בשלטון הטורקים. מטרת הזימון – לשאת ולתת בנושאי "יישוב מחלוקות גבול". ולאד ביקש להיפגש בשדה פתוח ובמקום יותר נייטרלי. הטורקים הסכימו. הנינוחות, ההתפשרות והרצון הטוב של הטורקים, הטון ה"מתקתק" של מכתביהם ואישיותו של שגרירם הובילו את דרקולה למסקנה שמדובר במלכודת. השגריר המדובר היה קאטאוולינוס התחמן, אחד הדיפלומטים הכי ערמומיים של התקופה, לשעבר נזיר יווני, ועכשיו טורקי נאמן בכינוי יונוס-ביי. בלי ספק, מדובר היה במלכודת, כפי שעשו לאביו. דרקולה הבין זאת, וישנו מכתב, אותו כתב למתיאש, המוכיח זאת.

ולאד לקח עמו עדר בקר ו-50 נערים, לכאורה, בתור ההכנסה הראשונה למילוי החוב, וגם את כל צבאו – כ-3,000 איש. עם קאטאוולינוס הגיע צבא של לפחות 4,000 איש בהנהגתו של הנציב הטורקי על ניקופוליס, חאמזה-פאשה. הפגישה התקיימה כמתוכנן, ובעקבותיה הצבא הטורקי, יחד עם יונוס-ביי וחאמזה-פאשה נעלם קליל. ממש כאילו בלעה אותם האדמה. רק לאחר זמן-מה התחוור לטורקים מה קרה איתם.

בעזרת החורף הכבד והכפור הבלתי רגיל, דרקולה הוביל את צבאו מסביב על נהר הדנובה הקפוא, הקיף את הצבא הטורקי ותקף. ההסגר היה יעיל ואפקטיבי – איש לא נמלט, חלקם נפלו בקרב, השאר הובלו לטרגובישטה בשלשלאות.

דרקולה עצמו לא נעלם לשום מקום. הוא הופיע במהרה, כשהוא כובש בחזרה טירה אחר טירה. את הכיבושים הראשונים, למשל בטירת ג'ורג'יו, נעשו בעורמה, כשולאד התחזה בצורה מושלמת למפקד טורקי, כפי שלמד לעשות בשבי בנעוריו. כך עבר על דרום ואלאכיה כמו סופת אש, בהשמידו כל יישוב ומבצר, ובהורגו את כל הטורקים, והמתאסלמים. על הנוצרים חס, והעבירם לואלאכיה. מהירותו הקדימה לרוב את מהירות הידיעות על בואו, שכן בהרבה מקרים גם לא היה מי שיודיע, כי דרקולה דאג להרוג את כולם. כאן נשמרו נתונים מדוייקים על הרוגיו. דרקולה שלח מכתב למתיאש, המזעזע בדייקנותו: "6,414 בג'ורג'יו, 384 בנוביגראד, 630 בטורטוקאי…" וכך הלאה, שורה אחרי שורה. הסכום: "23,809 הרוגים, לא כולל אותם, לא פחות מ-884 במספר, אשר נשרפו בבתיהם בעודם חיים, ואת ראשיהם לא ניתן היה למצוא למען חישוב מדויק". מתיאש עיגל מספר זה ל-25,000, ושלח לאפיפיור בתור דיווח על הצלחות, שהושגו "תחת פיקוחו", ככיסוי הכסף שנעלם. מספר זה עוגל בהמשך ל-30,000 ויוחס לדרקולה בכל מעלליו התעמולתיים והפולקלוריסטיים.

בצורה זו דרקולה "ניקה" לחלוטין את דרום ואלאכיה מההתיישבות העות'מנית. מהאיזורים השכנים החלה בריחה המונית, וגלי בהלה הגיעו אף לקונסטנטינופול (כעת איסטנבול) ולסביבותיה. בימינו שיטות כאלה, כמובן, לא יעלו על הדעת, אך במאה ה-15 המצב היה שונה. כמחצית מההרוגים נפלו בקרב כחיילים, מעשה "הגון" בהחלט גם בימינו. ולגבי שאר התושבים: ראשית היו אויבים, שנית הטורקים נהגו באותן הדרכים בדיוק, כש"פינו" את הואלאכים מהאדמות. שליטי אירופה, המתיישבים הסקסונים בטרנסילבניה והאפיפיור הריעו להצלחתו המהירה והיעילה של ולאד, והאיטלקים האימפולסיביים, אף החלו לכנות את הואלאכים Draguli על שמו של מנהיגם האמיץ. אם זאת יש לציין, שבניגוד למצביאים אחרים, נראה היה שמטרתו של ולאד היא להרוג כמה שיותר, ולא לבזוז או לשדוד.

הסולטן מחמד, שהיה באמצע מצור ביוון, חייב היה להגיב, ושלח את נאמנו מחמוד-פאשה בראש צבא של 18,000 איש. מחמוד השאיר כ-10,000 חיילים בטירות הנטושות, להגן על האיזור ולהקים מחדש את הביצורים, עם השאר חצה את הדנובה במתקפת בזיזה. מתקפה כזאת בהיקף כזה לא ניתן לעצור: המון פרשים מתפזרים על פני שטח רב, ובוזזים בו זמנית הרבה מקומות. הרבה יותר חכם לתקוף אותם בשובם, כשהם עמוסים בסחורה גנובה ובעבדים, הרי בניגוד לדרקולה רצו להפיק כמה שיותר תועלת ממערכותיהם. כך עשה. במתקפות אלו החזיר את השלל, שחרר את האסירים, והבריח את מי שלא חיסל. כל זאת בכוחות צבאו הגרעיני בלבד, בלי לקרוא לגיוס כללי. כל אירופה וגם גנואה האיטלקית והאי רודוס שרו לדרקולה שירי הלל והוקרה. באותו הזמן ולאד, שהשתמש בעובדה, שאיש לא ידע מה עלה בגורלם של קאטאוולינוס וחאמזה-פאשה כתב מכתב אופייני נוסף למחמד על "מחמוד-פאשה, שהעז לחרוג בסמכויותיו…"

זה כבר חצה כל גבול. מחמד עזב את מלחמתו ביוון ופנה, עם צבא של 90,000 (המספר הכי הגיוני מכל ההשארות) חיילים, להלחם בדרקולה באופן אישי. אליו הצטרף ראדו היפה, כעת המועמד הרשמי על כס ואלאכיה מבחינת העות'מנים. החלה מלחמה גלובלית. ולאד קרא לגיוס כללי ברחבי ממלכתו – לכל הזכרים מעל גיל 12. בנוסף החל לחפש בני ברית. רק מתיאש (מחוסר ברירה) ושטפאן (בצורה סודית ועקיפה) נענו לקריאה. אף מנהיג לא רצה לצאת למלחמה כוללת, והסוחרים הסקסונים הצבועים כבר הספיקו להרוס את המוניטין של ולאד בצורה נרחבת ומשמעותית, ואירופאים פשוט פחדו להתעסק איתו. בסופו של דבר על-פי ההערכות הכי הגיוניות צבאו של ולאד לא עלה על 30,000.

דרקולה החליט להשתמש בטקטיקת "האדמה החרוכה". הוא נסוג תוך השמדה מוחלטת של כל דבר, שעשוי להביא איזושהי תועלת לטורקים. הדבר היקשה מאוד על הצבא המאסיבי. פלוגות, שיצאו לצוד, ללקט מזון או לרגל, לא חזרו. העות'מנים קיוו, שכשיחצו את הדנובה, יוכלו לחיות משדידת כפרים ואלאכיים. בזמן החצייה פגשו את כל צבאו של דרקולה, שניצל את חולשת הצבא הענק של מחמד במעבר בנהר. לאחר שחצו, נתקלו להפתעתם באותה התמונה של "אדמה חרוכה". הואלאכים שרפו בגבורה את בתיהם, ועזבו את מקום הולדתם וחייהם. החל פינוי מקיף של ואלאכיה להרים. דרקולה לא ריחם על דבר.

בפני הסולטן נשארה אלטרנטיבה יחידה – לספק מזון דרך נהר הדנובה, אלטרנטיבה יקרה ומסוכנת, שכן בנקודת מפתח על הדנובה עמד המבצר הואלאכי החזק קיליה. מחמד נאלץ לעצור, ולצור על הטירה, במקום לספק מזון.

בואלאכיה נתקלו הטורקים בעשן מחניק מהשריפות המתמידות, בריק מאיים מסביב, ברעב, בצמא, ובפחד המתמיד מפני דרקולה. ההתקדמות העות'מנית הואטה. ישנה עדות המציגה את יעילות הפינוי של דרקולה, האומרת שהטורקים לא מצאו שום חיית בקר במשך שבוע ימים. ולאד פעל במגוון דרכים יצירתיות בכדי לפגוע באויב: הוא חפר מלכודות וכיסה אותם בעלים, הוא שלח את חוליו מחופשים למחנות הטורקים, כך הודבקו בסופו של דבר במגיפת הדבר – ממש לוחמה ביולוגית! הוא אף החייה את מסורת הלוחמה הפסיכולוגית העתיקה של הפחדת האויב, עד כדי שהאמין, שיריביו הם יותר מאנשים רגילים, אלא חיות פרא, ידידות לשטן.

עיקר הלוחמה של ולאד בתקופה נעשתה בטקטיקת גרילה ובתנועה מתמדת. הוא בחר 7,000 מפרשיו הטובים ביותר וחילק אותם ליחידות קטנות, שפעלו בשיטת "פגע וברח". אלה השאירו את הטורקים בפחד תמידי מפני כל פניה, כל גבעה, כל עץ. בלילה הם נאלצו לחפור בורות, לסדר מרכבות בשורות ולאלתר כל מיני מחסומים אחרים בשביל להסתתר ולישון בביטחון יחסי. כל זה לקח זמן רב ואנרגיות.

חשוב לציין, שבתקופתו של דרקולה על המנהיג היה להלחם לצד אנשיו. דרקולה ללא ספק הפגין אומץ, תעוזה ומצויינות בקרב לצד אנשיו אחרת לא יכל להוביל צבא, כל שכן צבא קטן ונאמן בעל מורל גדול. הוא תכנן את הכל בעצמו ביסודיות ואף יצא למשימות ריגול גורליות בעצמו. ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אריה נוסבאכר, אף משווה את ולאד ואת שיטותיו במערכה זו ל"כריש גדול", אם יעצור – ימות.

מחמד נכשל לכבוש בזה אחר זו את בוקרשט ואז את האי המבוצר סנגוב שלידו. למרות מצבו הצבאי, הכלכלי, הבריאותי והרוחני העגום של צבאו הוא ממשיך לקדם את כוחותיו העצומים לעבר טרגובישטה. מתיאש הוניאדי עם צבאו הגדול בחר לחכות בגבול הואלאכי להמשך ההתפתחויות. דרקולה כבר לא יכל להסתפק בתקיפות קטנות, ואז ב-17 ביוני, 1462, הוא מחליט לערוך מבצע נועז ונואש, שייזכר בהיסטוריה כמתקפתו המוצלחת ביותר – מתקפת הלילה המפורסמת. עם מיטב חייליו הנ"ל התפרץ למחנה האויב קרוב לטרגובישטה בלילה במטרה להתנקש בסולטן מחמד. הם נעו קרובים זה לזה, מחופשים לטורקים, ורצחו את כל מי שניכר בדרכם. פאניקה החלה בקרב הטורקים המעומעמים, והם החלו להרוג איש את רעהו. במהלך הטבח העות'מנים איבדו כ-15,000 מאנשיהם (שוב, המספרים הכי הגיוניים), בעוד שכוחותיו של דרקולה נותרו כמעט ללא הרוגים. אמנם, המטרה עיקרית לא הושגה, יש אומרים עקב בגידתו של אחד הבויארים בולאד, יש אומרים עקב טעות במיקומו של אוהל הסולטן, או, פשוט, מכיוון שהטורקים החלו להתעורר ולהתאפס, הצלחתו של דרקולה היתה אדירה. הואלאכים נסוגו בצורה מסודרת ומאורגנת היטב, ונעלמו אל תוך הלילה.

בטרגובישטה חיכתה הפתעה נוספת. מחוץ לחומות הבירה, על שטח של כ-3 קמ"ר התפרס לו "יער" המורכב מכ-20,000 גופות, המשופדות לאורך השנים – טורקים, מתאסלמים ופושעים למיניהם, ומעליהם גבוה מכולם שני שיפודים מוזהבים עליהם יונוס-ביי וחאמזה-פאשה, שנעלמו עוד בחורף, ומתחתם – צבאם. העונות המתחלפות והציפורים הדורסות עשו את שלהם. הטורקים, שכבר סבלו לא מעט במערכה הזו, הזדעזעו לראות את המראה, שנתגלה לעיניהם: ריקבון, סרחון ומוות. המסורת אומרת, שהסולטן הגה משפט פומפוזי בסגנון: "אי-אפשר לקחת ארץ מאדם, שעושה מעשים כמעשים אלו", מקורות אחרים טוענים, שמחמד האכזר, שעצמו הכיר את שיטת השיפוד היטב, ועשה בה שימושים נרחבים, הפנה את ראשו בבחילה מן המעשה של "קאזיקלי ביי" – הנסיך המשפד. זאת, ודאי, היתה העילה האחרונה בנוסף למצבו הרעוע של צבאו, ההכרה בשיטות ההפתעה של דרקולה, הידיעה על צבאו של מתיאש במערב, ועל צבאו של שטפאן במזרח (שממנו השתמע שיתוף הפעולה של פולין החזקה).

כאן נכנס הפס השחור ביותר ביחסיהם של ולאד ושטפאן, המביך את ההיסטוריונים הרומניים, מכיוון שמציג את שני גיבוריהם כאויבים. לאחר שהבריח את הטורקים מקיליה, החליט שטפאן לצור עליה בעצמו. ולאד הגיב בגדוד לוחמים, ששלח להלחם בשטפאן, אשר הובס, והחליט לוותר על המבצע. יש הרואים במעשה זה בגידה בדרקולה ובקריאתו לעזרה. אני נוטה יותר לכיוון פחות שחור-לבן. ראשית לשטפאן היתה זיקה היסטורית לקיליה. התיאוריה המועדפת עלי להסבר האירוע אומרת, ששטפאן רצה לעזור לדרקולה, ובשביל לעקוף את הפולנים הציג את מעשיו בצורה של מצור על קיליה. כשדרקולה הגיב (בצורה מאוד חד משמעית) מיהר שטפאן לפנות את המקום. כך או כך, לא טורקיה ולא הונגריה לא ראו את הדבר העין יפה, והתכוונו להתנקם בשליט המולדבי הצעיר בתורם. הסולטן ויתר על תוכניותיו, כשגילה כמה טוב מוכן שטפאן למתקפה, ומתיאש הובס בקרב באיה, 1467.

לאחר ש"חינך" את שטפאן, דרקולה תקף בפעם האחרונה את העות'מנים העוזבים, כרגיל בכוחות מצומצמים. ההיסטוריונים הטורקים מתארים קרב זה כניצחונם הגדול, שכיסה על הפסדיהם הקודמים, אבל מספיק להסתכל במספרים בשביל להבין, שלא היה להם שום ניצחון. הסולטן נפרד ממחצית מחייליו, לפחות פי 3 יותר מההרוגים אצל דרקולה. ולאד ניצח ניצחון מרשים. מחמד חזר לאדריאנופול בלילה, כדי למנוע מעצמו את הבושה. למרות החגיגות הכלליות עליהם הוכרז בשובו, כולם ידעו שספג תבוסה.

אז נגמרה הצלחתו של דרקולה. ראדו היפה לא התכוון לוותר כל-כך מהר על התפקיד עליו חלם שנים לטובת אחיו השנוא. מחמד השאיר את אותו בואלאכיה עם חיל הפרשים שלו, שהחלו אט-אט לדחוק את דרקולה לצפון, תוך כדי ניהול מוצלח של תעמולה  פרו-טורקית רחבה, אפילו בתוך הצבא של דרקולה עצמו. שיטת ההפחדה בגדה בדרקולה, שכן רוב הבויארים היו נאמנים מתוך פחד. בנוסף יש אומרים, שראדו לקח את משפחותיהם לבני ארובה. בעקבותיהם החלו לעקור הנאמנים להם, וכך הלאה בתגובת שרשרת. קבוצת הלחץ הסקסונית, ודאי, תרמה את חלקה בכל דרך אפשרית. בנוסף שיטת "האדמה החרוכה", אשר עובדת אך ורק בתנאים של נאמנות ואהבה מלאה כלפי השליט, הכשילה את ולאד בטווח הרחוק. כולם היו מוכנים לתמוך בדרקולה, ולשרוף את אדמותיהם, כדי לא להפוך לעבדים טורקיים, אך המצב השתנה כאשר הפרספקטיבה הפכה ל"ארץ אוטונומית תחת ראדו". מתיאש המשיך להסס, אף על פי שהיה לרשותו צבא מוכן, ודרקולה לא יכל לעשות הרבה בנידון. כך ניצחונו המהולל הפך להפסד, הרבה באשמתו של מתיאש. ולאד פנה לטרנסילבניה שם קבע להיפגש עם מתיאש למשא ומתן בעיר הסקסונית בראשוב. זמן מה שהה, כנראה, בטירת פויינארי תחת המצור של אחיו.

המסורת מספרת על בריחתו מהמבצר בחשכת הלילה עם קומץ אנשים. מתיאש, אליו הגיע בסופו של דבר, אסר אותו לפתע לאחר כשבוע של משא ומתן.

 

שבי הונגרי, 1462-1474

מתיאש בגד באדם, אותו הכיר, כנראה, מימי ילדותו המוקדמת, עוד כשולאד נכח בצבאו של אביו, באדם שעזר לו להתבסס על מושבו, אדם אותו כינה "ידיד אהוב ונאמן", גיבור העולם הנוצרי.

נער צעיר, מבוהל וחסר בטחון, לעומת מתחריו, המנוסים והמבוססים, היה מיותר על כס המלכות ההונגרי. במצבו פחד לצאת למלחמה בטורקיה, להסתכן במלחמה בשתי חזיתות, לסכן את מקומו ולבזבז משאבים יקרים. ההפך, העדיף "לתחמן" את האפיפיור, ולנצל את הכסף, ששלח לו ללוחמה בטורקים, למטרות שלו. כשהגיעה העת להסביר את הכשלון במערכה האנטי-עות'מנית, הכשלון אליו הפכה ההצלחה של דרקולה באשמתו של מתיאש, החליט להפיל את כל האשמה על המנצח הגדול וגיבור המערכה עצמו. כששליטי אירופה הביעו פליאה והתקוממות בעניין הפרשה, הוניאדי הציג לסנאט של ונציה ולמועצת האפיפיור (אשר מאוד התעניינו באירוע) שלושה מכתבים מפוברקים, אותם דרקולה לכאורה כתב לסולטן מחמד, בהם מבקש סליחה (על הניצחון), מבטיח את כל טרנסילבניה (כאילו, שהיתה אי-פעם שלו) ומבקש לכרות ברית בכדי להפיל את הונגריה.

מתיאש חבר לתככנים הסקסונים, נוטרי הטינה השפלים, שדאגו להוריד את דרקולה מהשלטון בכל האמצעים. הם – אלו שהמציאו את ה"רעיות". חוץ מהעובדה, שהמכתבים נטולים כל הגיון בריא, ומציגים הצעות אבסורדיות לחלוטין מכל זווית אפשרית, ישנם גם הוכחות ברורות לפברוק העלילות: א. המכתבים כתובים בסגנון לא אופייני לזה של דרקולה, ב. על אף מכתב לא עומדת חתימתו, מכיוון שמדובר ב"עותקים" ל"מקור" ש"אבד".

התעמולה נגד דרקולה נכנסה לרמה אחרת. מכיוון ששליטי אירופה לא מיהרו להאמין לפברוקים הגסים, מתיאש החל להפיץ מעשיות המכפישות את דרקולה בעצמו – באופן אישי ופעיל. הוא הפחיד שגרירים ומבקרים זרים שונים ב"צ'יזבטים" על "סאדיסט מפלצתי", היושב אצלו במאסר, ודאג להפיצם כמיטב יכולתו. ניתן לראות שהוא עצמו לא האמין לרגע לעלילות, שכן "הטיפול" בפושע נתעב שכזה אמור היה להיות מהיר והחלטי.

על התקופה הזו בחייו של דרקולה כמעט ואין מידע מתועד ומדויק. מספרים סיפורים פנטסטיים ונפלאים על ישיבתו בצינוקות אפלים, התאהבותו בבת-דודתו של מתיאש, ביקורים דרך מסדרונות סודיים, שינוי דתו מאורתודוקסיה לקתוליציזם, נישואים ועוד, ועוד. ראשית, הישיבה בצינוק, לא סבירה כלל, ולאד היה בן אצולה ו(אחרי הכל גם) גיבור מלחמה. בשנה הראשונה הוחזק בטירה בעיר פשט, שם, אולי, התנאים היו קשים מן הרגיל, אך עדיין ראויים למעמדו. אז הועבר לטירת וישגראד, המפוארת שבטירות הונגריה, שם קיבל תנאים של בן מלוכה, את כל מבוקשו, פרט לחופש. בהמשך הועבר למאסר בית בבית פרטי בעיר פשט. אחר-כך תחת לחץ השליטים האירופאים הפך ל"אסיר כבוד" בחצר המלך, ואף ליווה אותו למספר מסעות בחו"ל. ייתכן שמתיאש השתמש בולאד בתור גורם "מבדר" במסעותיו ומסיבותיו, להציג את "הידוע לשמצה" לאורחיו ולמארחיו. כך או כך דרקולה לא ניסה להכחיש את השמועות עליו יותר מדי. כנראה, הרגיש שזה מתחת לכבודו או לא הבין את גודל הנזק, או שההפך חשב שה"פרסום" יבוא לטובתו ולטובת מטרותיו. הוא סבל את הכל כפאטאליסט אמיתי, אליו הפך להיות עוד בשבי הטורקי.

רוב ההיסטוריונים אכן מסכימים, שאת אישתו השניה, בת-דודתו של מתיאש, הכיר סמוך מאוד לכניסתו למאסר. עבור ולאד היו אלה, כנראה, נישואים פוליטיים, שאיפשרו לו להתקרב למתיאש קרבת דם, ולשפר את מעמדו חסר היציבות. עבורה, נהוג לחשוב, אהבה אמיתית, "התאהבות" בגיבור נאה וקודר מארץ זרה, את שמו בן-דודה המלך הצעיר מכפיש בכזו אינטנסיביות. ייתכן גם, שנישואים אלו "קידמו" את דרקולה לוישגראד, אך יש גם טוענים (טענות הגיוניות וסבירות בהחלט), שהיו נשואים הרבה לפני כן. כך או כך לא היה שום צורך במעברים סודיים, דרקולה חי בנוחיות עם אישתו, אשר הולידה לו שני ילדים. בהמשך הועבר לבית פרטי בעיר פשט.

המעבר מאורתודוקסיה לקתוליציזם למען קיום החתונה הוא, למעשה, הרבה פחות סביר מכפי שאפשר לחשוב ברגע הראשון. ניתן להניח בקלות שולאד לא היה קנאי דתי, ותימרן בין דת לדת לנוחיותו, אך ואלאכיה היתה מדינה אורתודוקסית, ואם מתיאש היה מכריח את ולאד לעבור לכנסיה הקתולית, היה מאבד מועמד לשלטון ו"קלף מיקוח" חשוב באיזור.

 

שובו לשלטון, מותו, 1475-1476

בינתיים המצב בחזית האנטי-טורקית השתנה שוב. האימפריה העות'מנית שבה לצבור כוח, והחלה לאיים ישירות על הונגריה. שטפאן חיזק את מעמדו ואת מעמדה של מולדביה בתור הכוח המרכזי במלחמה בעות'מנים. לאחר ניצחונו המהולל בעיר ואסלוי בינואר 1475 דרש ממתיאש (אותו הביס 8 שנים קודם לכן) לשחרר את בן-דודו ולצרף אותו למאבק. מתיאש לא רצה לבזבז את היתרון, ששטפאן העניק לו, שחרר את דרקולה, ושלח אותו לפקד על קמפיין בסרביה, על אף שהוא עצמו נוכח במערכה.

המערכה הצליחה, ומתיאש השאיר את ולאד בסרביה עם סטפאן V באתורי, מצביא, שיהפוך להיות לנסיך טרנסילבניה. אני מתאר לעצמי, שולאד וסטפאן נהיו חברים טובים, על בסיס המשותף ביניהם. בני אותו גיל כמעט, מצביאים מוכשרים, חסרי מעצורים ואכזריים, הכפופים למלך צעיר מהם בהרבה. בעתיד, כשבאתורי יהיה למנהיג של טרנסילבניה, יתפרסם גם הוא ב"אכזריותו" כלפי התושבים המקומיים. ביחד הנהיגו צבא, והביאו ניצחונות לנוצרים.

דרקולה נלחם בסרביה עד אביב 1476. שטפאן החל לדרוש ממתיאש, שיתמוך בולאד במאבקו לחזור להיות הוויווד של ואלאכיה. הנימוק הרשמי היה, שולאד מטיל אימה על הטורקים, ועל כן יהיה יעיל במיוחד בלחימה נגדם. יותר ויותר קולות הביעו הסכמה עם שטפאן. מתיאש החליט לנהל מדיניות כפולה, שעל פיה גם לולאד וגם ליריבו, השליט הנוכחי, באסאראב לאיוטה מבית דנשטי, יש זכויות שוות על כס ואלאכיה.

בקיץ 1476 מערכה טורקית בפיקוד הסולטן עצמו החלה נגד מולדביה. מתיאש נהג באותה צורה, בה נהג בזמנו עם דרקולה: שלח צבא, הפעם בהנהגתם של ולאד ובאתורי לגבול, אך לא מיהר להרשות להם לתקוף. הוא העסיק את דרקולה בחיזוק גבולות היער של הונגריה – משימה לא מועילה במיוחד, שנועדה רק להעסיק את ולאד, ולמנוע ממנו עצמאות. לולאד לא היתה כל ברירה, אלא לצוות. שטפאן נלחם לבד והצליח לנצח לאחר תבוסה קלה, הרבה בזכות מעשיו של דרקולה בדרום ואלאכיה בתקופת שלטונו השני. מקור אוסטרי אחד טוען, שההיסטוריה חזרה על עצמה: ולאד כן עזר לשטפאן, הביס שש פלוגות טורקיות, אך לא יכל לעשות זאת באופן גלוי, לאור מחויבותו כלפי הונגריה, וברגע הכי גורלי נאלץ, שלא לתמוך בשטפאן – ממש כפי שקרה בשנת 1462 עם שטפאן ומחויבותו לפולין. לעומת זאת, סביר להניח, שהמאורעות חיזקו את ידידותם של דרקולה עם סטפאן באתורי – שני לוחמים נועזים, שנאלצים כעת לשבת בחיבוק ידיים באשמתו של מלכם הצעיר. באתורי תמך בולאד, ואני מאמין, ששמרו אמונים זה לזה יותר ממה ששמרו למתיאש, והתמיכה באה קודם כל מהסיבות הנ"ל, ולא בגלל הפקודה ההונגרית.

לאור הניצחון המולדבי החליט מתיאש להעניק לדרקולה "אור ירוק" להשתלט על ואלאכיה בשלישית. ב-26.11.1476 בעזרתם האישית והפעילה של שטפאן וסטפאן הודח באסאראב לאיוטה ודרקולה עלה לשלטון. אך המצב נשאר מעורער: לולאד לא היה רוב בקרב הבויארים, והטורקים, איתם נמשכה המלחמה, תמכו בלאיוטה. שטפאן לא יכל להישאר זמן רב בואלאכיה מפאת המצב בארצו. הוא השאיר לחברו ובן-דודו גדוד של 200 ממיטב לוחמיו להיות לו לשומרי ראש, ופנה למולדביה. מתיאש בתורו קרא לבאתורי לסגת מסיבות מעורפלות ובהחלט לא דחופות כמו אלה של שטפאן.

במשך קצת יותר מחודש דרקולה הדחיק את העות'מנים בהדרגה, עד שלבסוף נפל בקרב בסוף דצמבר 1476. ההיסטוריונים והמסורת מביאים נימוקים רבים ושונים לסיבות המאורע ממזימה מכוונת ועד לתאונה גורלית, אך מסכימים על דבר אחד: ידו של הצבא הואלאכי בן ה-4,000 איש היתה על העליונה, ומותו של מנהיגם הוא זה שגרם לתבוסתם המלאה. הגרסא הכי סבירה והגיונית אומרת שהיתה זאת מזימתם של הבויארים הפרו-טורקיים, תומכיו של באסאראב לאיוטה. הבויארים היו אויביו של דרקולה משכבר הימים ומזימות נגדו בקרבם לא היו דבר חדש. ביצוע הבגידה בזמן קרב (או קרוב למועד הקרב בכיוון זה או אחר) הוא דבר מאוד חכם, שכן כשלא נלחם היה מוגן היטב על-ידיהם של שומרי הראש המולדבים, בעוד שבזמן הלחימה שלח אותם למשימות קרביות. מקור אחד מתאר בפרטים כיצד הוקף במספר רב של חיילים ואלאכיים, ואיך הצליח להרוג חמישה בוגדים לפני שהומת ב"חניתות רבות". הרוב מסכימים גם שראשו נכרת ונשלח לסולטן (בדבש – כבחומר משמר), אשר הציג אותו על שיפוד בכיכר העיר, להראות שה"קאזיקלי" הנורא שופד בעצמו.

 

סוף דבר

* גופתו (ובהמשך כנראה גם ראשו) של ולאד ה-III דרקולה נשלחה (כנראה) למנזר סנגוב, שעל אי קטן בקרבת בוקרשט, לאור התמיכה הכספית שלו במנזר זה ובמוסדות דתיים בכלל. עם השנים והתחזקות התעמולות הגרמנים דאגו למחוק כל זכר לפועלו הדתי של ולאד, איקונות המציגות אותו כתורם וכאיש אלוהים הושמדו, ומקום קבורתו חולל. כשארכיאולוגים פתחו את הקבר הם מצאו שם רק עצמות של חיות (מה שתרם מאוד למיתוס הערפד). שרידים של אדם, שלפי הביגוד והתכשיטים יכל להיות ולאד "המשפד" נמצאו בריחוק מסויים מן המנזר.

* ראדו היפה מת שנה לפני אחיו הגדול מסיפיליס.

* לולאד דרקולה היו 3 ילדים לפחות. אחד מהם מיחניה, שנולד בחטא, שלט בואלאכיה שנתיים בלבד מ-1508 עד 1509, אז נרצח. על אף ששלט זמן כה מוגבל, הצליח להיכנס להיסטוריה תחת השם "מיחניה הרע", כיאה לבנו של דרקולה.

* ולאד הנזיר, אחיו הפאסיבי של דרקולה, לא נקרא "נזיר" ללא סיבה. הוא באמת התנזר, ולא השתתף ב"מירוץ" לשלטון עד למותם של שלושת אחיו. הוא "חזר לעולם", ועלה לשלטון ב-1481. לאחר הפסד מינורי עלה שוב ב-1482 ושלט עד 1495. תקופת שלטון ארוכה יחסית זו, מוסברת על-ידי התמיכה של בן-דודו, שטפאן. ב-1495 מת, ככל הנראה, מסיבות טבעיות.

* שטפאן ה-III ממולדביה מלך 47 שנים (1457-1504 עד מותו) (!), נכנס להיסטוריה תחת השם "שטפאן הגדול", ואף עבר קנוניזציה בנצרות האורתודוקסית והפך ל"קדוש" (אל עף שלא היסס להשתמש בשיטות של תקופתו). הוא אחד הגיבורים הגדולים בהיסטוריה של רומניה ומולדובה, הצליח להשיג עצמאות ועוצמה לארצו מטורקיה, מהונגריה ומפולין. ניצח ב-34 מתוך 36 הקרבות שלו. נצחונו בעיר ואסלוי נחשב לאחד הניצחונות הגדולים והמשמעותיים ביותר של העם הרומני בטורקים. הוא לקח לאישה את בתו של ראדו היפה.

* מתיאש הוניאדי "קורווינוס" מלך בהונגריה 32 שנים (1443-1490 עד מותו) ועומד בין גדולי מלכי הונגריה. הוא זכור כמלך צודק, מנצח הטורקים ומחדש התרבות בארצו – מביא העת החדשה להונגריה, בדומה לשטפאן במולדביה.

* סטפאן ה-V באתורי שלט בטרנסילבניה מ-1479 עד 1493. לאחר מותו של מתיאש חבר ליורשו החוקי ולאדיסלאב ה-II וביחד הביסו את בנו הבלתי חוקי של מתיאש. ב-1493 הודח על-ידי המלך החדש מכסאו בעקבות אכזריותו כלפי קבוצות אתניות מסוימות בטרנסילבניה, ומת זמן קצר לאחר מכן.

 

 

 

 

 

 

דרקולה -ההיסטוריון הערפד:"ההיסטוריונית" מאת אליזבת קוסטובה

היסטוריונית קוסטבה 1

 

 

מה הקשר בין הנסיך הערפד מטרנסילבניה ( או יותר נכון ואלכיה ) דרקולה ובין תיאודור הרצל? , ומה הקשר בינו ובין רומן רב מכר ענק בשם "ההיסטוריונית" מאת סופרת צעירה ומתחילה בשם אליזבת קוסטובה ? והאם בכלל יש איזה שהוא קשר בין הכותר בעברית ובין העלילה? או שהוא טעות תרגום ?

היום שבו התחלתי לקרוא את הספר "ההיסטוריונית " היה יום הרצל אז מכיוון שכך גם הרצל וראשית הציונות נכנסים לרשימה זאת על הערפד דרקולה , ולא במקרה כי יש בינם קשר כלשהו שיוסבר בהמשך ,ועם מעריצי הרצל וההיסטוריונים של ראשית הציונות שעלולים להצטמרר מיצירת הקישור הסליחה .

שרלוק' הולמס נגד דקרולה

הערפד דרקולה , ציור העטיפה לספר "שרלוק הולמס בעקבות דרקולה "( הוצאת שלגי ,1996) , צייר חיים קנו.

..הפכתי להיסטוריון ,כדי לשמר את שמי לעד בין דפי ההיסטוריה.

 

( הנסיך הערפד  דרקולה בספר "ההיסטוריונית " ע' 518 )   

מה דעתך על רומן הערפדים החדש של אליזבת קוסטובה "ההיסטוריונית"? שאלתי , אגב שתית קפה בקפה תמר ברחוב שינקין .ידידה עיתונאית ברנז'אית בולטת חובבת ערפדים ידועה מומחית שאין שני לה בנושא, העוסקת בימים אלה בכתיבת רומן על ערפדים ,ויש שמועות עקשניות לגביה שהיא קשורה לערפדים אמיתיים.
"ספר משעמם" היא ענתה ביובש , "אין בו מספיק דם ואפילו הסקס בכלל לא משהו ". .
למרות הביקורת הקטלנית של המומחית החלטתי לקרוא בעצמי וגיליתי שאם כי בהחלט יש בו מעט מאוד דם ( באופן יחסי לגבי ספר ערפדים ) והרבה פחות מזה סקס , הרי שהוא בהחלט אינו משעמם. אבל תלוי מאוד מה אתה מחפש בספר מעין זה.
"ההיסטוריונית " מאת אליזבת קוסטובה הוא ספר המבוסס על אחד ממיתוסי האימה המפורסמים ביותר של המאה העשרים, המיתוס של הערפד מוצץ הדם האצילי דרקולה ממחוזות טרנסילבניה הנידחים ועושה זאת עם עומק ועושר פרטים היסטורי שלא נודע עד כה.
אבל הקוראים מוזהרים: זהו אינו ספר אימה כלל וכלל ( להוציא כמה קטעים קצרים ביותר ) ,אפילו לא בדיוק מותחן מסוג "צופן דה וינצ'י " של דן בראון שאליו מרבים להשוות אותו ולא בצדק . זהו יותר מכל דבר אחר סיפור של חקירה בלשית במרתפים האפלים ביותר של ההיסטוריה המזרח אירופית והתורכית וגם הגיבור הרע מתגלה כדבר הפחות צפוי שניתן להעלות על הדעת.
ומכיוון שזהו יותר מכל דבר אחר ספר על היסטוריה ושל היסטוריה נתחיל גם אנחנו בבדיקת ההיסטוריה של הערפדים ושל המיתוס המפורסם ביותר שלהם והגיבור האמיתי של הספר הערפד דרקולה .

לורד עם שיניים חדות במיוחד.

lord_byron

לורד ביירון הערפד הספרותי הראשון.

הערפדים הם לפי האגדה יצורים ליליים שמוצצים דם אדם ואפשר להרגם עם פיגיון בלב או עם שום או עם צלב .ניתן למצוא אותם אגדות קדומות מיוון וממזרח אירופה ומקבילה ברורה שלהם היא השדה מהאגדות היהודיות ( שמוצאן עוד בבבל הקדומה ) לילית .

אבל לספרות הפנטזיה והאימה מודרנית נכנס הערפד רק בתקופה מאוחרת יחסית ,בראשית המאה ה-19 עם משורר הבריטי המפורסם לורד ביירון  שהוא הוא המודל ודמות האב של הערפדים כפי שאנו מכירים אותם כדמות הרסנית ומטילת אימה ועם זאת רומנטית ומיוסרת.איש זה שהיה פופולארי מאוד בתקופתו על רבים כשם שהיה שנוא על רבים אחרים , היה הראשן בספרות הבריטית המודרנית שכתב על ערפדים. זה היה ב-1816 במסגרת בתחרות שניהל עם ידידו המשורר המפורסם לא פחות פרסי שלי ואישתו של פרסי , מרי שלי ודוקטור פולידורי רופאו האישי של ביירון אגב טיול משותף בשוויץ הרומנטית .
פרסי שלי לא הצליח לחשוב על שום דבר זוועתי באופן מיוחד והרים ידיים. אבל אישתו הצעירה מרי דווקא הצליחה מאוד . בתחרות זאת נולד הסיפור המפורסם שלה "פרנקנשטיין" על מדען שיוצר אדם מלאכותי מעין "גולם " הקם על יוצרו והורס את חייו ,סיפור שנחשב בעיני רבים לסיפור המדע הבדיוני האמיתי הראשון והפך לאיקון תרבותי ומקור לעשרות רבות של סרטי הקולנוע.
אם רק איקון אחד של אימה היה יוצא מאותה תחרות ספרותית בהחלט דיינו .
אבל באופן מדהים ובמקביל למרי שלי גם בירון יצר איקון משלו של אימה. זהו לורד מיסתורי ורומנטי שמוצץ את האנרגיה או את הדם ( זה לא ברור בדיוק מה ) מהאנשים שסביבו.
מעניין שזאת הייתה בדיוק הצורה שבה תואר בירון עצמו בידי מקורביו . גרושתו כתבה על חיי הנישואין שלהם רומן אוטוביוגרפי שערורייתי שבה קיבל ביירון את השם לורד רוטבן, (אבל דמותו של ביירון למרות שינוי השם הייתה ברורה מאוד שם) תיארה אותו כסוג של מוצץ אנרגיה והורס חייהן של בתולות צנועות וחסודות כמוה . ספר זה עורר שערורייה ואילץ את ביירון להסתלק מאנגליה לכמה חודשים בגלל הפרסום השלילי שיצר עבורו .כאמור הוא החל לכתוב סיפור שתיאר גיבור כזה במדוייק שהיה "ערפד " אך איבד עניין ולא סיים אותו. אולי מצא שאינו נהנה לכתוב על דמות כזאת שבבירור הייתה שיקוף שלו עצמו.
אבל לצערו של ביירון הקטע שכתב לא נשכח .

 

polidory

דוקטור ג'ון פולידורי .

את הקטע הזה לקח רופאו של ביירון,ג'ון פולידורי ולאחר שהסתכסך עם ביירון ודרכיהם נפרדו יצר מימנו רומן שלם בשם 'The Vampyre) על אחד לורד "רוטבן " שהוא ערפד המוצץ אנרגיה ודם מאנשים ונשים והופך אותם לשברי כלי ולפעמים אף הורג אותם בשביל התענוג .כל הסיפור היה למעשה מעין רומן מפתח מוסווה על מערכות היחסים בין בירון ופולידורי ונשים שונות שסביבם .
לכל מי שקרא את אותו סיפור וידע משהו על הלורד בירון היה ברור בדיוק מיהו אותו לורד רוטבן הערפד. אולי כתוצאה מכך הספר הפך לרב מכר ענק ורוב האנשים האמינו שלורד ביירון עצמו כתב אותו . דבר שהרגיז את הלורד מאוד מאחר שבז הן לספר ולרמתו הספרותית והן לדוקטור פולידורי שבו ראה יצור מאוס . אבל לאיש לא היה איכפת לגבי דעתו של בירון בנושא .
הדמות הביירונית הזאת של הערפד כגיבור אריסטוקרטי שטני ומיוסר הפכה מאז למודל לדמות הערפד בסיפורים ובמחזות פופולאריים באנגליה בצרפת וגרמניה אפילו אלכסנדר דיומא כתב אחד כזה.
לכל הצופים במחזות על הערפדים היה ברור בדיוק מיהו  ומהו הערפד שבו הם צופים במחזה. הם ידעו שזהו  פחות או יותר  המשורר המפורסם לורד ביירון בשינוי שם ועם תוספת של שיניים חדות במיוחד.

וכך זה נשאר במשך שנים רבות

 

דרקולה עטיפה 1

עטיפת מהדורה של "דרקולה" בעברית בהוצאת "אסטרולוג ". צייר חיים קנו.

 

עד שבא בשנת 1897 סופר אירי לא ידוע בשם בראם סטוקר ויצר מודל שונה מאוד של הארכי ערפד בספרו המפורסם "דרקולה" . בספר זה לראשונה הערפד הוצג לא דווקא כלורד בריטי כפיל של ביירון אלא כאריסטוקרט זר . בסיפור זה תיאר סטוקר את מסעו של פקיד בריטי לטירה במחוז טרנסילבניה בהונגריה שם הוא פוגש אציל ערפד בשם דרקולה . אך אציל זה אם כי גם הוא מזכיר במקצת את לורד בירון אינו בריטי רומנטי.זהו שליט רומני אכזר וצמא דם וארכי סדיסט שנלחם במאה החמש עשרה בתורכים והמשיך לחיות כשהוא מוצץ את דמם של כל מי שמגיע לטווח טירתו . דרקולה יוצא מטירתו כשהוא מסתתר בארון מתים מגיע לאנגליה שם הוא ממשיך לרדוף את הגיבור הבריטי ואהוביו עד שהוא ניצוד לבסוף בידי כמה ציידי ערפדים ובראשם המומחה האולטימטיבי לענייני  הערפדים הדוקטור ההולנדי אברהם  ואן הלסינג  ומומת סופית בפגיון בליבו .ובכך מוחזרים השקט והשלווה לאדמת בריטניה לאחר שהפולש הזר מטרנסילבניה חוסל סופית .

 

Bram_Stoker

בראם סטוקר יוצרו של הערפד ההונגרי-רומני דרקולה.

הספר הפך לרב מכר ענק ולקלסיקה של ספרות האימה .מאות ספרי סרטי אימה נעשו על פיו ונכתבו לו עשרות רבות של המשכים שבהם דרקולה קם לתחייה. דרקולה הפך מאז לחלק בלתי נפרד מהתרבות
הפופולארית המודרנית בסדרות כמו "באפי ציידת הערפדים " ו"אנג'ל"  שהפכו את הערפד האיזוטרי לשעבר לדמות  חביבה המוכרת לכל . הערפד הפך לדמות פופולארית ביותר בקולנוע ובספרות ולשיאו היגיע עם ספריה של אנה רייס שיצרה את הערפד הלא מוראלי מנקודת המבט שלו וצ'לסה ירבו שיצרה את הערפד כגיבור הטוב. בספרים רבים מאין אלו הערפד עבר שדרוג מדמות של אריסטוקרט רומני מיושן לדמות עדכנית של איש לילה שהוא גם חובב מושבע של מסיבות ומוזיקה גותית טובה. .

קהילות הערפדים

"רנפילד חוזה את בואו של דרקולה " צייר חיים קנו, 1980.

 

ובהשראת ספרים כמו אלה של סטוקר ושל סופרת האימה אן רייס  נוצרה תת תרבות  שלמה של ערפדים  שמשגשגת כיום בארה"ב וגם באירופה.
זוהי תת תרבות שכוללת מינימום של מאות ואולי אלפי אנשים בערים האמריקניות הגדולות , ניו יורק סן פרנציסקו , ניו אורליאנס. ואחרות .אבל היא מבוססת יותר על המודל של הערפד כפי שתואר בספריה של אן רייס כדמות של חובב מסיבות גותיות מדליק מאשר על המודל המיושן של סטוקר ( או של לורד בירון ) .
ישנם בערך שלוש קבוצות של ערפדים . ישנם מוצצי דם מהסוג הרגיל . ערפדים פסיכיים שמוצצים אנרגיה , ויש את ה"לייף סטיילרס" שהם אולי המעניינים שבכולם . יש הבדלים בין הקבוצות וכל אחת מהן מתייחסת בזלזול לאחרת . באינטרנט ישנם ויכוחים סוערים בשאלה החמורה האם ערפדים פסיכיים יכולים להיחשב לערפדים "טהורים " והתשובה לבסוף הייתה שלילית . הם הקימו קבוצה משלהם.
מוצצי הדם מכחישים שהם יצורים על טבעיים או בני אלמוות אם כי מודים שיש להם אורך חיים רב מהממוצע . הם טוענים לרוב שהם נוטלים דם רק בהסכמת הצד השני "התורם ".
והליף סטיילר מתבססים במפורש על סיפורים וסרטים ומשחקים. זהו שילוב של משחק וסקס סאדו מזוכיסטי עם מינהגים לתת דם לכל אחד בעת פגישה ידידותית הם חלק של התרבות הגותית עם הציוד הקבוע של הלבוש בשחור משקפים שחורות. הם מסודרים לפי משפחות וקלאנים גדולים .
מספרם של חברי הקבוצות הללו הולך וגדל ככל שגדלה חשיפתם באינטרנט .

 

 

 

dracula_prince_of_many_faces_his_life_and_his_times_13

הנסיך ולאד דרקולה .

 

העניין בדרקולה עצמו הגיבור של סטוקר התעצם שוב כאשר התגלה בשנות השבעים כי סטוקר ביסס את הדמות על דמות היסטורית לא ידועה ביותר עד אז נסיך רומני צמא דם ואכזרי באופן מיוחד בשם ולאד דרקול ( ולאד הדרקון ) שנודע בסדיזם המטורף שלו ובנטייתו לשפד אנשים בצורות אכזריות ביותר על מוטות בגלל הסיבה הקלושה ביותר ולרוב גם בלי סיבה בכלל .
אותו ולאד היה גם לוחם נועז בתורכים שאיימו על רומניה ונלחם בהם במשך שנים רבות .עד שהובס לבסוף בקרב כנגדם וראשו נכרת .אבל שמו לא נשכח הוא זכור בידי הרומנים מאז כגיבור גדול ומעשי האכזריות המטורפים שלו נשכחו.עד שגילה אותו בראם סטוקר והפך אותו למודל של גיבור הספר "דרקולה ".

דרקולה פוגש את תיאודור הרצל

 

dracula 3

דרקולה .צייר חיים קנו.

 

סיפור יצירתו של דרקולה והקישור בינו בין הנסיך ולאד דרקול הוא מעניין במיוחד מאחר שהוא קשור בצורה מוזרה עם האנשים שיצרו באותו הזמן את התנועה הציונית.
יש כמה קשרים מוזרים בין הספר דרקולה והתנועה הציונית .הספר פורסם לראשונה ב-1897 כאשר כונס הקונגרס הציוני הראשון ,שמכנסו הרצל היה במוצאו הונגרי כמו דרקולה .
אבל מסתבר שאפילו הדמות של דרקולה ושל מחסלו ואן הלסינג יש להם קשר להרצל .

 

vambery-armin-1832-1913_3-360

ארמיניוס ומברי המקור לסיפור דרקולה והבסיס לדמותו של צייד הערפדים ואן הלסינג.

וזה דרך אדם בשם ארמניוס ומברי ששימש כמקור מידע עיקרי לסטוקר על הדמות של ולאד .
סטוקר מצא מידע על הנסיך דרקולה בספר אנגלי על טרנסילבניה שעורר את עניינו בנושא. עד אז חשב לכתוב רומן ערפדים עם הגיבור הרגיל מסוג זה דהיינו לורד ביירון תחת שם אחר . אלא שאז נתקל ביהודי הונגרי, בשם ארמיניוס ומברי , שהיה חוקר נועז ומפורסם של המזרח והיגיע לביקור לאנגליה. סטוקר נפגש עם ומברי פעמיים והלה כטוב ליבו ביין סיפק לו מידע מפורט על הנסיך דרקולה מואלאכיה מידע שאותו הכניס סטוקר לספר. ומברי נפגש עם סטוקר בזמן המתאים והיה בעל הידע המתאים על הנושאים שבהם עוסק ספרו של סטוקר . ההיגיון אומר שהוא היה מקור המידע העיקרי וייתכן מאוד שבלעדיו "דרקולה" היה לובש צורה אחרת .
. סטוקר התרשם כל כך מומברי שעד שטרח והכניס אותו לספר בשמו כדמות המוזכרת בידי ואן הלסינג המתאר אותו כמקור המידע שלו על דרקולה וחייו לפני שהיה לערפד,ואולי המידע שאותו "ארמיניוס" נותן בספר לואן הלסינג הוא המידע שסיפק ואמברי לסטוקר במציאות .
יש הטוענים שואן הלסינג עצמו מבוסס על ומברי שהיה סוכן חשאי בריטי בשירות ראש ממשלת בריטניה דיזראלי .
כמה שנים לאחר פגישתו עם סטוקר נפגש אותו ארמיניוס ומברי עם  עיתונאי סופר מדע בדיוני ופוליטיקאי בשם  תיאודור הרצל  הפך  לציוני נלהב וסידר להרצל  פגישה עם השולטן התורכי  שגם אותו שירת ומברי כסוג של סוכן . הרצל  ניסה   לשכנע  את השולטן לאפשר ליהודים להקים מדינה בפלסטינה  אך השולטן סירב .ועם כישלון זה ירד ומברי מהבמה של תולדות הציונות .
אבל בנתיים הרצל עצמו ביחד עם הקונגרס הציוני שלו הפך לדמות המרכזית בסיפור האימה המפורסם ביותר השני של המאה העשרים לצד "דרקולה" הלא הוא "הפרוטוקולים של זקני ציון " שעל פיו הרצל באותו קונגרס יצר תוכנית לכיבוש העולם על ידי קשר חובק כל . ומאז  הרצל הפך למעין גירסה יהודית של הנסיך הערפד דרקולה גם מאחר שנחשב לבעל מוצא אריסטוקרטי אולי אף מבית דוד עצמו . הרצל וכלל היהודים הוצגו בידי האנטישמים כמעין ערפדים מוצצי דם שמטרתם היא שלטון עולמי.

ההיסטוריון הערפד

vlad dracula

הנסיך ולאד בתחריט קדום.

ולעולם הזה של קונספירציות חובקות יבשות ודורות רבים מגיעה אליזבט קוסטובה בסיפור המרשים שלה "ההיסטוריונית "  קוסטובה  לקחה כאן את הנושא השיגרתי ביותר בספרות האימה זה של הערפד דרקולה שעליו נכתבו כבר מאות ואלפים של סיפורים וספרים וסרטים רובם חיקויים חיוורים של סטוקר ואיך שהוא הצליחה ליצור מהמעייו שדומה שיבש לחלוטין בין כל גלי החיקויים של באפי ושל אן רייס את רב המכר הגדול ביותר של ספרות האימה מזה שנים .

 

costova 1

 

אליזבט קוסטובה

זהו ספר הספרות היפה הראשון של אליזבט קוסטובה סופרת שהיתה בלתי ידועה לחלוטין עד שחיברה אותו ,אבל איך שהוא השמועות על הספר הקדימו את הוצאתו לאור הוא זככה בפרס עוד בהיותו בכתיבה (!) והפך לרב מכר עולמי מן קצר לאחר הוצאתו לאור .וכעת מתכננים את הסרטתו בידי חברת סוני .
ולמה זכה הספר להצלחה גדולה כל כך ? אולי דווקא מאחר שזהו אינו סיפור אימה כלל.

 

historian costava 1
. כאמור זהו סיפור חקירה היסטורית בלשית אחרי דמותו העלומה של הנסיך הרומני הארכי סדיסט ולאד דרקולה שמתגלה כערפד שחי לאורך השנים מאז מותו בקרב כנגד התורכים כראש אגודה סודית מסתורית של ערפדים.
קוסטובה סיפרה בראיונות שהעניין שלה בנושא התעורר בעקבות סיפורים שסיפר לה אבי ה ההיסטוריון על דרקולה בילדותה. היא בבירור ביצעה מחקר יסודי ביותר על חייו של הנסיך ולאד דרקול המודל ההיסטורי של דרקולה ,ודמויותיה שברובם הם היסטוריונים וספרנים מפצחים את סודותיו וחושפים פרטים שונים לגבי חייו ומותו וקימתו לתחייה כערפד שלב אחרי שלב בצורה מרתקת ביותר לפחות עבור חובב ספרים , לא על ידי קרבות מגע בלתי פוסקים עם ערפדים צמאי דם רצחניים וסקסיים כמקובל בספרי וסרטי הערפדים בימינו ,אלא תוך כדי בדיקה יסודית ועקשנית בספריות ובארכיונים מאובקים בתורכיה וברומניה של טקסטים לא ידועים שונים ובהם מחזה ( לא קיים במציאות שלנו ) של שקספיר שבו מוזכר אותו ולאד דראקול . טקסטים שחושפים בהדרגה פרטים מדהימים יותר ויותר על הדמות המיסתורית .

historian kostava 3
אבל מיהו דרקולה עצמו הדמות שאחריה מחפשים גיבורי הספר השונים באובססיה כזאת ?
לכאורה הרי הוא דמות השטן ערפד צמא דם כפי שתואר בתרבות הפופולארית מאז ומתמיד.אך למעשה
( וזה דבר שאולי לא יהי מובן לחלק מהקוראים כי זה רק נרמז ) לא כך הוא . הדרקולה של ספרה של קוסטובה הוא משהו אחר לגמרי ,משהו שהוא בלתי צפוי , דרקולה הוא אכן ערפד אכזרי אבל זהו דבר משני. הוא בראש ובראשונה לוחם נוצרי מאמין ואויב התורכים המוסלמיים . וכך סמל נוצרי כמו הצלב לא ירתיע אותו כלל וכלל בניגוד למקובל בסרטי הערפדים . .דרקולה הזה ישתלב יפה מאוד בעולם של מלחמת הציליביזציות בין נצרות ואיסלאם של ראשית המאה ה-21.

historian kostava 2.

גם אין זה ברור כלל אם היה מעורב במעשי טבח המוניים כל שהם מאז מותו וקימתו לתחייה אם כי יש רמזים אפלים על שהייתו במקומות שבהם תמיד בוצעו מעשי טבח כאלו ,בתקופת כמו המהפכה הצרפתית ,המהפכה הרוסית. אבל אם כי זה לא נאמר במפורש ההיגיון של הסיפור הוא שדרקולה נמצא שם לא דווקא כדי לרצוח בעצמו אלא כדי לאסוף ולשמר מידע על אותם האירועים .
דרקולה הוא יותר מכל דבר אחר, היסטוריון בעצמו ואספן של ספרים עתיקים ומחפש אחרי ידע אבוד שנשכח .הוא הקים רשת לאורך המאות של אנשים וערפדים אחרים שמתפקידם לאסוף עבורו ספרים נדירים .
דרקולה הוא למעשה הכפיל הרוחני של גיבורי הספר הספרנים וההסטוריונים שמחפשים אחריו באובססיביות, הוא בעצמו מחפש באובססיה אחרי ספרים קדומים וידע אסור שנשכח או נעלם .
וכפי שנרמז בספר הוא מספק לרודפים אחריו רמזים בכוונה ומאפשר להם לעלות על עקבותיו שכן יש לו שימוש עבורם במסגרת מחקריו ההיסטוריים שלו.
הספר כתוב לכאורה בצורה מסורבלת ביותר בצורת מסמכים יומנים ומכתבים שאותם מוצאת הדמות המספרת שנשלחו אליה בידי אביה ודמויות אחרות ומתארים את מבצעי החיפוש שלהם אחרי האמת מאחורי האגדות הקדומות על ולאד דרקולה בשנות השלושים ובשנות החמישים ולבסוף בשנות השבעים מבצעי חיפוש שמתגלים כמסוכנים יותר ויותר. הצורה שבה כתוב הספר אכן מקשה על הקריאה . אבל למעשה יש כאן שיטה . בכך הופכת קוסטובה את ספרה ל"כפיל " של ספרו המקורי של סטוקר גם בו העלילה מועברת לקורא מיומנים ומכתבים של הגיבורים הויקטוריאניים.

 

ואגב גם את הספר "דרקולה " מאת סטוקר מחזיק הנסיך הערפד בספרייתו כמובן מאליו ביחד עם אלפי ספרים אחרים על מיתוס הערפדים אם כי אינו מספר לנו אם איזה אמת יש בו אם בכלל.
אהבתה של קוסטובה לספרים ולמחקר היסטורי ניכרת ממש מכל עמוד וזה הופך אותה ליורשת ראויה יותר מכל אחד אחר לא דווקא לאן רייס או לדן בראון מחבר "צופן דה וינצ'י " אלא דוקא לסופר ולחוקר אומברטו אקו שגם הוא כתב ספרים מעין אלה העמוסים במידע על חיפושים אחרי פיתרון תעלומות היסטוריות במנזרים וספריות מאובקות . וכמו ספריו של אקו "ההיסטוריונית " הוא יותר מכל דבר אחר ספר על כוחם של הספרים ושל המחקר ההיסטורי המגלה מידע על העבר שיש שלו רלבנטיות מדהימה לגבי ההווה.
"ההיסטוריונית " הוא אם כך סיפור בלשי מסוג נדיר ביותר כיום "בלש אינטלקטואלי" שבו רוב המתח הוא תוצאה של הגילויים במסמכים עתיקים והקשר בינם למסמכים עתיקים ומסתוריים אחרים ולא דווקא כתוצאה של מעשי אלימות ואכזריות כמקובל . .
חבל רק שהסוף שבו מתגברים הגיבורים על כוחות "הרשע " הוא מאכזב ביותר ומאוד לא משכנע ופוגם אנושות באווירה הכללית .אם אני הייתי העורך של הספר הייתי מוחק אותו .
אבל הספר כשעצמו הוא כמעט יצירת מופת של מתח אינטלקטואלי ומה עוד שהמדובר בספר ראשון שהופך אותו למרשים עוד יותר.אבל כאמור מי שמחפש סיפור אימה שיתרחק מהספר הזה ,זה אינו ספר למי שמחפש מספר עצום של גוויות מצוצות דם .
ועוד דבר מרגיז במיוחד הקשור לתרגום שהוא בדרך כלל נסבל. המתרגמת אינגה מיכאלי לא הבינה כלל את משמעות שם הספר THE HISTORIAN והניחה כמובן מאליו שהכוונה היא למספרת של הספר שהיא היסטוריונית במיקצועה. איך שהוא המתרגמת לא קלטה כלל ששם הספר בעברית היה צריך להיות "ההיסטוריון " מאחר שהכוונה בכותר הספר הייתה לא לדמות המשנית של המספרת אלא לדמות המרכזית האמיתית שלו לולאד דרקולה ההיסטוריון הנצחי .

 historian kostava 4

ההסטוריונית

קוסטובה בויקיפדיה

ההיסטוריונית בויקיפדיה
האתר של ההיסטוריונית

ראיון עם קוסטובה

ראיון נוסף 

וגם לא כותבת המשך

אמנון ז'קונט על ההיסטוריונית
אריאנה מלמד על ההיסטוריונית

ניימן על "ההיסטוריונית"

ביבליוגרפיה של קוסטובה

ביקורת על ההיסטוריון

ביקורת שניה

ביקורת שלישית

ביקורת רביעית 

ביקורת חמישית

ביקורת שישית

ביקורת שביעית 

 ביקורת נוספת

מחשבות על ההיסטוריון 

שרשור על ההיסטוריון

 

הספר באמזון

ארמניוס ואמברי המודל לצייד הערפדים ואן הלסינג

חיים קנו אמן של ציורי דרקולה

 

יומני הערפדים

הערפד מראשיתו ועד ימינו

דרקולה מקורות לספר של בראם סטוקר

 

 

דרקולה חייו של נסיך

דרקולה: החיים שאחרי המוות

ןלאד דרקולה כוכב קולנוע

 

 יומנה של מינה הארקר . תחריט של  חיים קנו.

חיים קנו ופינק פלויד.

חיים קנו.פורטריט עצמי

ביום פירסום כתבה זאת מתרחש אחד האירועים הדרמטיים ביותר של המוזיקה הפופולארית השנה : להקת פינק פלויד "   המפורסמת שהתפרקה תוך סיכסוכים הדדיים קשים בין חבריה   מתאחדת לראשונה  באירוע שיועבר בישראל בשידור חי בערוץ 10.
ולרגל האירוע  המרגש נסקור את יצירתו של אחד מחובבי הפינק פלויד הגדולים והיצירתיים ביותר הגרפיקאי והאמן חיים קנו.

"בית הלשכה-חולית". מאת חיים קנו.

חיים קנו התבלט במשך השנים כאחד הגרפיקאים המוכשרים ביותר בישראל בתחום עטיפות הספרים . במשך שנים רבות היה הגרפיקאי של הוצאת עם עובד ,ששם עיצב רבים מעטיפות ספרי סדרות המדע הבדיוני והמתח שלה , מהן מרשימות ובולטות במיוחד כמו העטיפות לספרים "בית הלשכה חולית "  הספר האחרון מסדרת "חולית " של  פרנק הרברט , "כבילתה של הגבירה" של פייר אנתוני, "נסיך התוהו" של רוג'ר זילאזני, "הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות"  מאת זילאזני ורוברט שקלי ועוד רבים אחרים. פרט לכך עיצב וצייר עשרות עטיפות עבור הוצאות ספרים שונות.

עטיפה ל"אביר הצללים".

כמו כן אייר עבור עיתונים ומגזינים שונים. איור שלו, פורטרט של אריק לביא הצעיר, הופיע על גבי תקליט (ומאוחר יותר CD) בחברת הד-ארצי. האיור המקורי מופיע בגלרית העבודות באתר שלו.

איור למגזין האמריקני QUASTAR.

הוא גם אחד מהמאיירים הישראלים הבודדים ( ואולי היחיד ) שמגזינים של מדע בדיוני ופנטזיה בארה"ב כמו QUASTAR וחברת הקומיקס מארוול פירסמו את עבודותיו הגרפיות בין דפיהן. קנו  הוא אחד מהגרפיקאים הישראליים הבודדים שמושפעים במידה שווה הן מאמנות חוברות ההרפתקאות המדע הבדיוני הפנטסיה והקומיקס האמריקניות של שנות השלושים הארבעים והחמישים בארה"ב דרך אמנים כמו אלכס רימונד יוצר "פלאש גורדון " ווירג'יל פינלי ואחרים, סרטי קולנוע קלאסיים ישנים, והן מהאמנות הסוריאליסטית "המכובדת " יותר של אמנים כמו דאלי, מגריט, מקס ארנסט, דה-צ'ריקו, ועוד.

ג'ימס בונד ב"חיה ותן למות " מאת חיים קנו.

ואת כל ההשפעות השונות והמגוונות והסותרות לכאורה האלו ניתן למצוא בערבוביה פרועה ומדהימה ביצירותיו.
חיים קנו הוא אספן של אמנות ה"PULP", מתקופת "תור הזהב" של המדע הבדיוני והפנטסיה בשנות ה-30, 40 ו-50 בארצות הברית, וכן של מהדורות שונות ונדירות של ספרי ג'יימס בונד, טרזן, דרקולה, ז'ול ורן, וה.ג'.וולס.

ג'ימס בונד ב"קאזינו רויאל "

המלאך איור של חיים קנו.
בתוספת הוא גם אחד האספנים והמשמרים הגדולים ( והמועטים מאוד ) של חוברות ישראליות ישנות וכמעט נשכחות של סיפורי הרפתקאות מערבונים וסיפורי טרזן משנות השישים של סופרי הרפתקאות ישראליים כמו "ארצ'י ברמן " ( מירון אוריאל ), מחבר מוכשר ויוצא דופן של סיפורי טרזן ,מערבוני "בוק ג'ונס " וסיפורי "סטלגים " שונים .שחיים קנו הוא המומחה הכמעט בודד ליצירתו.

ג'ימס בונד בעטיפה פרטית של חיים קנו לספר "אתה חי רק פעמיים".

טרזן בארץ הקודש

 

בין השאר חיים קנו הוא אספן וחובב של יצירות טרזן שונות . והוא הגרפיקאי האחראי ליצירת
העטיפה של הספר "טרזן בארץ הקודש" מאת כותב שורות אלו מחקר וקטלוג של כ-1000 חוברות טרזן שפורסמו בעברית במשך השנים. העטיפה היא קולאז' המורכב ממגוון כריכות שונות שחלקן הגדול לקוח מפריטים נדירים מאוספיו הפרטיים העשירים של חיים קנו. .

 

בעבר חיים קנו פתח אתר משלו המוקדש בחלקו ליצירות האמנות הגראפיות שלו ל "גלרית עבודות",שבו מוצגות עבודות גרפיות שהן מחווה לאייקונים של תרבות פופולארית כמו: ג'ון לנון, , האמפרי בוגארט, לואיז ברוקס, פיטר לורה, וכמובן איקונים מרכזיים ביצירתו , ג'ימס בונד ודרקולה . חלק נוסף בגלרית העבודות נעשה כמחווה לסרטו של טוד בראונינג מ-1931 "דרקולה", והכוללת ליטוגרפיה שבה נראים בלה לוגוסי( השחקן המקורי שגילם את דרקולה) ומקס שרק ( שגילם את הערפד נוספראטו בימי הסרט האילם ) טסים במכונית עתיקה לירח.

חלום על  הפינק פלויד

בחלקו האחר הוקדש האתר ללהקת הרוק המתקדם הנערצת על חיים קנו מזה שנים ה"פינק פלויד". מלבד קרוב ל-30 עבודות גרפיות שנעשו בהשראת המוזיקה של הלהקה, מוצג באתר האוסף הפרטי הענק שלו בנושא ה"פינק פלויד" והכולל את הכרזה המקורית מהסרט "החומה", שהוצג בקולנוע בן יהודה בתל אביב ב-1982. הכרזה נושאת כותרות בעברית.


אלי: מתי התחיל הרומן בינך ובין להקת הפינק פלויד ?


חיים קנו :  ב-1971, בעת חופשה בזמן השירות הצבאי שלי, קיבלתי ליום הולדתי את התקליט "
Meddle" של ה"פינק פלויד" שיצא באותה שנה.

 ההאזנה לתקליט וביחוד ליצירה המופלאה "Echoes", צירפו אותם למדף תקליטי ה-  Beatles, Rolling Stones, Doors, Cream, Yardbirds, Bob Dylan ואחרים.

תקליטיהם הנוספים צורפו במשך הזמן לאוסף, ובכלל- רכישת כל תקליט חדש שלהם בשנות ה-70 בחנויות המיתולוגיות "פאז" ו"מנגו" יחד עם "בוטלגים" שלהם (תקליטים שכללו הקלטות לא רשמיות) שהגיעו לעתים לארץ (חלק מהם ניתן לראות באוסף הפרטי שלי המוצג אף הוא באתר) עוררה ציפיות עצומות, התגובות, הפרשנויות, ובעצם ההיסטריה הכללית של המעריצים. במבט לאחור כל זה נראה לי היום די משעשע.


כוח המשיכה של ה"פינק פלויד" היה במוזיקה החדשנית (אז) שלהם, מוזיקה נסיונית, מהפנטת, משכרת, פסיכדלית, המדמה נסיעה בחלל ובזמן ולתוך פנימיות האדם (בתמלילים של ווטרס) באלבום המופתי "החומה".

המוזיקה שלהם, יחד עם תקליטים של להקות כמו
Soft Machine, King Crimson, Yes, Jethro Tull ואחרים נוגנו ברקע בזמן שעבדתי על "Memories of Pink Floyd 1971", היצירה העיקרית באתר שלי, ואלמנטים שונים מאלבומים אלו השפיעו על היצירה עצמה. עבודה זו החלה כאיור לתקליט ב-1973, בזמן היותי סטודנט לגרפיקה ועיצוב, והסתיימה בין השנים 1975-76, בעת שהייתי סטודנט לאמנות במכון אבני בתל אביב. מאוחר יותר המשכתי את לימודי האמנות שלי בארצות הברית, שם הפקתי ב-1981 את הדפס המונוכרום "The Pink Floyd Dream". ניתן לראותו באתר בין שאר העבודות.

אלי : אתה יכול לתת דוגמאות לעבודות בולטות שלך ?

חיים קנו :
במשך השנים יצרתי בהשראת המוזיקה של ה"פינק פלויד" כ-30 עבודות. רובן מוצגות באתר שלי. אחת העבודות שלי "
The Gnome" נעשתה כמחווה לשירו של סיד בארט (מייסד הלהקה) מ-1969. שיר זה נכתב בהשראת סיפורי שר הטבעות של טולקין. עבודה אחרת שלי על פי יצירה מוקדמת אחרת של פינק פלויד, "Let There Be More Light" כוללת התיחסות אבסטרקטית בטקסט לגיבור ספרי מארס של אדגר ריס בוראוז, ג'ון קארטר. יצירה זו עוסקת בנחיתת חללית זרה בשדה תעופה של ה-RAF ואנשיה מגלים לתושבי העולם את האמת על הגזע האנושי. האלמנטים החזקים של מדע בדיוני ופנטזיה ביצירה זו השפיעו גם על ההתייחסות הגרפית בעבודה שלי.
העבודה האחרונה שהתווספה לאתר לפני כשבוע היא "
The Wall". חלק מעבודות אלו ניתן להשיג כהדפס חתום דרך האתר שלי.

אלי : איזה תגובות קיבל האתר עד כה?

חיים קנו:התגובות היו טובות, כולל מחו"ל, מאוצר במוזיאון מקומי המכין תערוכת מחווה ל"פינק פלויד" שהביע רצון להציג את "Memories of Pink Floyd 1971" במוזיאון, בתוספת פריטים נוספים מהאתר שלי. פרט לכך, כנראה שאפרסם את האתר שלי באתר המידע הגדול על ה"פינק פלויד", "Brain Damage". מלבד זאת, האתר הוא עדיין רק בתחילתו.
ולבסוף, ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לגרפיקאי שלי גל, שעיצב את הפתיח לאתר, ולאחייני איש המחשבים המוכשר דותן על עזרתו הרבה ומסירותו בבניית האתר. תודה.

 

האתר של חיים קנו הוא חגיגה לעין והוא מומלץ מאוד לכל חובבי הגרפיקה, האמנות הפופולארית והסוריאליסטית, לכל חובבי להקת ה"פינק פלויד", ולכל מי שמתעניין באמנות ובתרבות פופולארית בכלל.

ציור של דרקולה מאת חיים קנו . הופיע במגזין "פנטסיה 2000" מספר 42.

עדכון :האתר של חיים קנו אינו נמצא יותר ברשת.

 

להקת "פינק פלויד" בויקיפדיה

תולדות הפינק פלויד

 

חיים קנו ו"חולית"

טרזן בארץ הקודש

 
חיים קנו במגזין "קוואסטאר "