ארכיון תג: הרצל

הרצל בבית הקפה

 

לרגל יום הרצל החל השנה ב21 באפריל ,הנה רשימה על פיליטון כמעט לא ידוע כיום של  חוזה המדינה  ,המתאר את חייו  כחבר בקבוצה ספרותית של יושבי בית קפה וינאיים ,קבוצת "הכיוון החדש".קבוצה שהיו לה שאיפות פסרותיות תרבותיות ואידיאולוגיות וססמה קליטה :"העתיד הוא שלנו". העתיד  למרבית הצער לא היה שלהם ,אבל קבוצה זאת עדיין מזכירה באופן מדהים קבוצות ספרותיות תל אביביות מודרניות.

ראו ב"יקום תרבות "

"העתיד הוא שלנו :הרצל בבית הקפה הספרותי

 

ספינת האוויר של הרצל

אני שמח  לבשר שמגזין "יקום תרבות"  שאני עורך עם עוד צוות שלם של עורכים כמו גיורא לשם "ד"ר אמנון סטופ ,ניסים כץ ,ירון ליבוביץ משה מנשהוף ואחרים מתקרב לרגע השקתו הרשמית לציבור הרחב ברשת בחודש ינואר 2011.

ובנתיים הקוראים מוזמנים לבקר  בגרסת הביתא של האתר ולהגיב עליה .

והנה לפניכם טעימה ראשונה מ"יקום תרבות ".

מאמר בין שני חלקים   לרגל 150 שנה להולדתו של  חוזה המדינה בנימין זאב הרצל  , שחזה  את בנייתה של ספינת האוויר הראשונה כמה חודשים בלבד לפני בניתה וטיסתה של ספינת האוויר האמיתית  !

ספינת האוויר של הרצל :

החלק הראשון

החלק השני

ועוד מאמר מ"יקום תרבות "

עדיין מחכים לברברים "

איור לסיפורו של הרצל "ספינת האוויר המונחית".

הרצל ואטלנטיס

הופיע בשם "עיני תחזה את ארץ העתיד היפה העליזה " מוסף הספרות של הארץ  8.5.2009

לרגל ה-4 במאי  יום הרצל היום היחיד בשנה בלוח השנה הישראלי  המוקדש לסופר מדע בדיוני:להלן כתבה על הסיפור  שהפך גם למחזה הטוב והמפורסם ביותר של הרצל ,"סולון בלידיה " סיפור מדעי בדיוני על המצאה שמשנה את חייה של אומה ועל השלכותיה החברתיות המזעזעות. סיפור שהוא היום רלבנטי יותר אף מהזמן שבו נכתב.

סולון בלודיה -המהדורה הגרמנית המקורית.

סולון : מה אספר לך ילדתי החביבה ? איך הגעתי מצרימה ? במצרים שהיתי בפעם הראשונה זמן ארוך יותר. זו היא ארץ לוטה אגדות . …שוחחתי על כך לעיתים תכופות עם ידידי המצרים  מיודעי היו פסנופיס איש הליופוליס וסונכיס מצוען מצרים –כוהנים הם השנים . לאנשים חכמים ונבונים אלה עלי להודות על ראשית ידיעותיי בדבר אטלנטיס.
אומפלה: אטלנטיס?
סולון : כן זה היה אי . הוא הבהיק בזיוו בימי קדם הנפלאים מעבר לעמודי הרקולס אבל נמחה –נמחה מעל פני הים ושקע תהומה ! יען כי כה נהדר היה …
אומפלה ( מהרהרת ) יען כי כה נהדר היה?
סולון : אנשי אטלנטיס היו גאים ומאושרים בתרבות והשכלה מופלגים היו מכל שאר בני האדם בעולם –וביום  אחד שקע האי –כאושר ימים נפלאים כחלום…
תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 246) .

הרצל כסופר מדע בדיוני

צייר אבי כץ.

לפני שהפך למנהיג ציוני היה תיאודור הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום " מדע בדיוני" ו"עתידנות ". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים "רואה המחשבות " היה סיפור בגוף ראשון על טלפט שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם והוא מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים " שאותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.
להרצל יצא בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת. הוא היה מודע היטב לחסרונות של הטכנולוגיה.
ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר  המונחית " על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות, תפיסה שהייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

איור ל"ספינת האוויר המונחית "מתוך הספר "בתקוע השופר".

גישה ספקטית זאת לגבי השגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום הוא הסיפור "סולון בלידיה" ( 1900) שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך אותו למחזה . זהו ככל הנראה המחזה היחיד שלו שניתן לקריאה גם היום.

המחזה האחר של הרצל שתורגם "הגטו החדש " .הופיע בהוצאת "ירון גולן".

כל שאר מחזותיו של הרצל קומדיות ודרמות הן יצירות של זמנם שאין בהם עיניין לאף אחד חוץ מוינאי של סוף המאה -19 .
לא במקרה "סולון בלידיה " הוא גם המחזה היחיד של הרצל שהוצג בארץ בידי תיאטרון "אוהל " ( המחזה הציוני שלו "הגטו החדש " שהוא המחזה הנוסף של הרצל שתורגם לעומת זאת לא זכה לכך מעולם). ובמשך שנים רבות היה הסיפור חומר קריאה במקראות בתי הספר בישראל.
זהו גם הסיפור היחידי הידוע לי שפיתח את הסיפור המקורי של יצירת הסיפור המקורי על  היבשת האבודה אטלנטיס , על ידי המדינאי סולון,כפי שסיפר אותו הפילוסוף אפלטון,ובסיפור על אטלנטיס  מהעבר הרחוק יש רמזום עכשוויים לימיו של הרצל וגם לעתיד.

ימי האטלנטיס חוזרים

Solon before Croesus, Croeseus painting by Gerard van Honthorst. 1624

בסיפור ובמחזה "סולון בלידיה " השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

סולון מחוקק יווני מאתונה במאה השישית לפני הספירה שביקר במצרים שם שמע על אטלנטיס ובלידיה.

 

בסיפור  "סולון בלידיה " ( שאותו תוכלו לקרוא במלואו  ברשת ב"יקום תרבות " כאן ) הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה שבאסיה הקטנה בראשות המלך קרויסוס העומדת לפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי .
למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה אשר אכן מגשימה את כל טענות הממציא –היא מספקת אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ.

סולון והמלך קרזוס 

אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים.

הרצל מתאר בפירוט בסיפור וביתר פירוט במחזה את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה. ושינויים אינם לטובה.

הלידיאנים שאינם נאלצים לעבוד למחייתם נהפכים לעצלנים רודפי תענוגות ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם . סולון שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.

סולון :….הוי לשנות את בני האדם אתה חפץ –להיטיבם לתקנם ? שימה זאת אל ליבך : כעבור אלף שנים יהיו בני האדם מה שהם כיום. יתכן כי יחבשו בגדים אחרים וינעלו נעלים אחרות –אבל תחת מלבושיהם החדשים נשארים הם מה שהיו . הוי הוזה הזיות חביב שכמוך ! מוטב כי תבקש לך אושר לבדך , קנה לך אהבת עלמה אצילת –רוח ושכח את בני האדם ,ואז יהיה לך אי אטלנטיס משלך אשר לא ישקע כל ימי חייך. ….
אויקוסמוס : לא סולון …צופה אני בחזון רוחי לאחרית ימים יפים יותר ,מאש אתה סולון חולמם לקול המית מיטרי נבלך . הבה נצא לקראת ימים יפים אלה ! ( רואה בחזון ) עיני תחזה את ארץ העתיד ,היפה העליזה ערים פורחות ומזהירות ,גנים ופרדסים בהם האהבה תיתן ריח ניחוח …מפעלים מפוארים עולים ומשגשגים ,החיים מפתחים את תמציתם בשיא האמנות הנה הם חוזרים אלינו שנית ימי אטלנטיס . ( עומד בזרועות נשואות ופניו מוסבים למחצה , צופה למרחקים )
( תיאודור הרצל סולון בלידיה ע' 247-248 )

 

"סולון בלידיה " בתיאטרון "אוהל "

את המחזה הדמיוני הזה חיבר הרצל על רקע ההווי היווני האגדתי של המאה השישית לפני הספירה ובחר בתור גיבורים דמויות היסטוריות אשר הפכו כמעט לאגדתיות: קרויסוס מלך לודיה העשיר, סולון איש אתונה, המחוקק והוגה-דעות, איסופוס, ממשל-המשלים המפורסם. אליהם הוסיף המחבר דמות בדויה, אבקוסמוס, ממציא הקמח המלאכותי, אשר נשא את עיניו לאומפלה, בתו של המלך קרויסוס.

גם בסיטואציה רומנטית זו יש יסוד אגדתי מובהק. על אף הדמויות ההיסטוריות, המופיעות במחזה, הרי הוא, למעשה, משל-אגדה, ואפשר לזהות בו    בכמה מהדמויות  פורטריט עצמי  תיאודור הרצל המדינאי-המנהיג.

בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר,
בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

ההבדל בין הרצל וסופרי מדע בדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא שהרי הם יודעים כל ידע שיש היום בידי אדם אחד רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים.
אלא הם היו ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה וזאת הרצל העדיף לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר
.אם אכן היה ממשיך בכוון זה בסיפור כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני ז'אנר "ההיסטוריה החלופית " שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.

.בואה החלום הגדולקרסוס וסולון  האם הסיפור של הרצל עדיין רלבנטי ?
ניתן לומר כי "סולון בלודיה" של הרצל הולך ומתגשם בימינו, אך לא בלידיה הקטנה אלא בכפר הגלובאלי של החברה הפוסט-תעשייתית. ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם , גם עם כל התחזיות של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על "הנאנו טכנולוגיה" הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל.וגם עם כל החששות של חוקרים שונים מ"העלמות העבודה " עבור מספר עצום של עובדים שישארו חסרי תעסוקה.
הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום " ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנו טכנולוגיה.. הרצל רואה בעבודה את הכוח המניע בחיי-האדם, המעורר אותו ליצירה, למחשבה ולעליה מתמדת.
בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר של יצירת אוטופיה שבסיפור זה הרצל מתגלה כספקני למדי לגבי סיכוייה , ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם .יש בסיפור זה מקבילה ברורה לגירסאות המודרניות של סיפור אטלנטיס הממלכה שהושמדה ביגלל הניצול הלא מוסרי של המדע והטכנולוגיה שלה. ודומה שיש בו גם כמה מחשבות לא נעימות על דרכו שלו בתנועה הציונית שמטרתה הייתה ליצור אוטופיה מעין "אטלנטיס חדשה " בארץ פלסטינה.סולון : ובכן אויקוסמוס העודך מאמין כי אפשר להביא אושר לבני האדם ..השומע אתה את כל הרעש והמהומה שם למטה ? כל זה חוללה מתנת האלים שלך …
אויקוסמוס …יכול אני רק להאמין כי לנסותני אתה אומר סולון! ..

.אכן רוגנים הם ומשתוללים הם מחוסר דעת .אנוכי אפקח את עיניהם לראות נכוחה.
סולון ( רכות ) הכן ניחשת ומצאת אוקוסמוס.

 זה היה רק נסיון אוקוסמוס אהבתיך כאשר הנך . הוי בעל חלומות יקר ממאושרי העם! ראוי אתה גם לחלום שלך …מעולם לא היית מאושר יותר אוקוסמוס ואם גם תאריך ימים לזקנה ושיבה לא תהיה מאושר יותר ( נוטל את הגביע ) .אויקוסמוס! שתה את גביע היין הזה המוגש לך על ידי קריסוס שתה לשלומה של האנושות והגית באהובתך אומפלה! …
אויקוסמוס ( מתנודד מעט) כי כן ! כה טוב ונעים לי …הולך ורב האור בספירות העליונות… שומע אני את חרוזיך סולון איך היה הדבר. חפצתי לשמוע אותם שנית ..( שר) ".הנה הם חוזרים שנית ימי האטלנטיס" ( נשען בבת צחוק על המסעד) .
סולון ( בהסתכלו בפני הגוסס ): העתים חלפו –ימי עתיד יפים מאלה תבשר החביב ותיעלם בחן הזיות …בואה החלום הגדול !.
אויקוסמוס ( נרדם מתוך חיוך של אושר על שפתיו )
אסופוס ( מתקרב חרש לשמע השיר אל משכב אויקוסמוס מעמץ את עיני המת ובוכה
) .
( תיאודור הרצל . סולון בלידיה , בתוך כתבי הרצל כרך ו תרגם בן ציון ידידיה , ע' 262) .

קראו גם :

הסיפור "סולון בלידיה " ברשת  ב"יקום תרבות "

ביבליוגרפיה
"סולון בלידיה"  המחזה והסיפור תורגמו לעברית כמה פעמים

1. "בזיעת אפיך תאכל לחם " מערכון בשתי תמונות לפי סיפורו של הרצל עבוד דרמטי נ.ב( בנרי ) בתוך הרצל ביאליק –ילקוט מערכונים " (תל אביב המרכז לתרבות של הסתדרותה עובדים ) תש"ו ע' 24-32 .
1. סולון בלוד :מחזה בשלוש מערכות : תירגם אהרון ורדי , הוצאת העולם ,1947.
2. סולון בלודיה :חזיון בשלוש מערכות .תרגם בן ציון ידידיה ,הוצאת מ.ניומן ,1949.הוצג בתרגום זה על ידי תיאטרון "אוהל ".
3. היכל בורבון :תמונות, הווי מן הפארלאמנט הצרפתי הכרך 6 של כתבי הרצל ,הוצאת מ.ניומן , 1961.כולל תרגום של המחזה.

4. תרגום מלא של הסיפור : אברהם שמואל שטיין (מגרמנית) בכרך :תאודור הרצל – סיפורים /ירושלים: הספריה הציונית, תשכ”א

5.סולון בלודיה : מעובד על-פי ספורו של תיאודור הרצל בידי מיכל כ"ץ . פרוייקט נט"ע , תל אביב : אוניברסיטת תל-אביב, תשל"ג. נוספו חוברת לתלמיד וגם חוברת למורה

ראו גם :

, תשל"ג. נוספו חוברת לתלמיד וגם חוברת למורה

ראו גם :

מאמר על "סולון בלידיה "

דויק, דניאלה .   סולון היהודי :   הרצל ורעיונותיו המדיניים בראי יצירתו הספרותית..  בתוך : ישראל בארצו, קובץ מאמרים ליובלו של ישראל שצמן. עורכים: יוסף גייגר, חנה מ. כותן, גיא ד. שטיבל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה; החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשע 2010  (תשע) 277-293

אתרים רלבנטיים הם :
חוזה מדינת היהודים

סולון בלודיה בויקיפדיה

 

סולון נותן את כוס המוות.תמונה מאת הכטקופף מ"מיקראות ישראל ".

ארץ ישראל בשנת 2040- אלחנן לוינסקי והאוטופיה העברית הראשונה.

 

 ספרו של אלחנן  ליב לוינסקי העתידן הציוני הראשון במהדורה חדשה  .

הופיע באתר "האייל הקורא"

ביום העצמאות של מאי 2006 כאשר למדינת ישראל מלאו 58 שנים זה הזמן לפנות לסיפור הראשון שניסה לדמיין כיצד תיראה מדינה יהודית בעתיד של שנת 2040 , סיפור שהתפרסם לראשונה לפני 114 שנים בדיוק ובימים אלו נהנה מפלאי הטכנולוגיות שאותן חזה והועלה כולו לרשת והוא זמין שם לכל.

 

ארצי ועמי! אני שלכם, וחלומותי שלכם…. ( אלחנו לוינסקי )

 

בחודש מאי 2006 מלאו 114 שנים להופעתו של הסיפור האוטופי ( וגם המדעי בדיוני ) הראשון בעברית מודרנית ספרו של אלחנן לוינסקי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי " שהופיע לראשונה במסגרת המגזין "פרדס" באודיסה במאי 1892 ויצא לאור שוב כספר מיוחד עם תיקונים קלים ב-1893  ומאז במהדורות נוספות באודיסה ב-1918 ובברלין בהוצאת "התחייה" בשנת 1922 . הסיפור הופיע מאז במסגרת האנתולוגיות של האוטופיות "חזיונות מדינה " בעריכת ג. קרסל ופ. סנדלר מ-1954 . ולאחרונה ב"המחר של האתמול " של רות אלבוים דרור מ-1993 .

ספרים אלו הם מטבע הדברים קשים למדי להשגה היום. אך בימים אלו ממש  סיפור ישן זה זכה לניצחון נוסף על הזמן הוא הועלה על הרשת בעזרת פרוייקט בן יהודה וכעת הוא זמין לכל לקריאה. מעניין לקרוא סיפור זה כיום כדי לראות באיזו מידה התממשו הציפיות של סופר מסוף המאה ה-19 לגבי מדינה יהודית בעתיד.

העתידן הציוני הראשון

זהו ספר אוטופי שמתאר את פניה של המדינה היהודית בארץ ישראל בשנת 2040 והוא נכתב בתקופה שבה היו בארץ ישראל רק יהודים מעטים והתנועה הציונית עצמה הייתה רק בחיתוליה. לוינסקי עצמו ידוע היום בעיקר בגלל הרחוב שנקרא על שמו שבו נמצאת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב ומכללת המורים שעל שמו , אך בימיו היה אחת הדמויות המרכזיות שפעלו למען תחיית התרבות והשפה העברית והפצתן.

אלחנן ליב לוינסקי  נולד בשנת 1857 . הוא ביקר בארץ ישראל ב-1881 וחזר משם כשהוא משוכנע בצורך להקים שם מרכז יהודי . הוא השתקע באודסה מרכז התרבות היהודית של התקופה והיה עסקן של תנועת "חיבת ציון " ושל התנועה הציונית וידידו הטוב של ההוגה הציוני המפורסם "אחד העם". הוא היה ממייסדי הוצאת הספרים "מוריה " וסייע רבות למפעלים ספרותיים ולסופרים עבריים . . מאידך הוא גם היה זה שייסד את היומון היידי הראשון של אודסה "גוטו-מארגען" ב-1901.

בנוסף היה גם איש עסקים וסוכן של חברת היינות הארץ ישראלית "הכרמל " שלמוצריה הרבה לעשות פירסום גם ביצירותיו הספרותיות .

הוא נודע גם כסופר ובעיקר ככותב פיליטונים הומוריסטיים מוכשר מאוד ומייחסים לו את יצירת הפיליטון הפובליציסטי בשפה העברית. בפיליטונים שלו הרבה להגיב בהומור טוב לב על אירועי השעה תוך שימוש בחומר מדרשי ובפולקלור עממי .לאחר מותו ב-1911  יצאו כתביו בשלושה כרכים בשנים 1911-1913 ושוב במהדורה נוספת בשנת 1936 עם הקדמה ארוכה של יוסף קלוזנר על חייו. אך יותר מכל הפיליטונים שלו התפרסם באוטופיה שלו שהייתה ראשונה מסוגה בעברית,ולמעשה ניתן לראות בה את ספר המדע הבדיוני הראשון שנכתב בשפה העברית.

הוא חיבר אותה בהשראת אוטופיה ידועה של האמריקני אדוארד בלאמי שפורסמה ארבע שנים קודם לכן על החיים האוטופיים בשנת 2000 שבה הסוציאליזם שולט בעולם .ששמו של בלאמי אף מוזכר בטקסט של לוינסקי .   מקור השראה אחר ללוינסקי היו ההשקפות של של אידיאולוג תנועת חובבי ציון " אחד העם" ( שרק החל להתפרסם ב-1891 כאשר לוינסקי כתב את יצירתו זאת ) . לוינסקי היה משוכנע שלעתיד לבוא ארץ ישראל תהיה צריכה להיות מרכז רוחני לתפוצות הגולה לפי תוכניות "אחד העם " וכך תיאר אותה בסיפורו העתידני.

הסיפור מתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון " חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות "אחד העם ". המסע מתואר בגוף ראשון בידי מורה לעברית שנשא זה מקרוב אישה שמסורה גם היא לתרבות העברית ואם כי הם חיים בחוץ לארץ ( ששם עברית היא שפה בינלאומית השגורה בפי כל בכל מקום ) הרי את ירח הדבש שלהם הם עושים בארץ ישראל. וגם זאת יש להגיד כי הנסיעה לארץ ישראל מודה היא כיתר המודות .הנימוס והמנהג לכל זוג –חדש מבני –עלייה לעשות את דרכם ראשונה לארץ ישראל ,לבלות שם את "תור הזהב" . (אלחנן לוינסקי)

בארץ ישראל הזוג מגלה חברה טכנולוגית מתקדמת אם כי חקלאית ברובה שבה שולטת התרבות העברית לאחר תהליך ארוך של החייאה. בארץ ישראל שולטת השפה העברית בכל פינה והנאתו מהשמות העבריים של כל אדם כל מוסד כל רחבו וכל עיתון ניכרת בכל שורה ממש. . לוינסקי מספר שהישוב בארץ החל מחמת הרדיפות האנטישמיות בחו"ל והיהודים החלו את יישוביהם ליד יפו ומשם היגיעו עד שבם ועד הירדן ולא בחרב ולא בדיפלומטיה אלא על ידי קנית אדמות בכסף מלא..

בשנת 2040 ארץ ישראל מיושבת יהודים משני גדות הירדן.

העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר. החשמל מפיץ את אורו בכל הרחובות והבתים ,ולילה כיום יאיר , ומסילת החשמל עוברת בכל העיר מן הקצה אל הקצה. . הבנינים כולם יפים עד להפליא ,ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר לפי המספרים האחרונים ,יותר ממליון .חוף האוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיי והמבורג .ביחוד גדול מאוד המסחר את ארץ הקדם בכלל וארץ ישראל בפרט.. ( אלחנן לוינסקי)

המסע של הזוג הצעיר מתחיל בעיר הנמל "אשדות" שבה גרים מליון איש שממנה הם מפליגים באנייה של חברת אניות החשמל העברית ביפו. עיר הנמל אשדות מונה יותר ממליון נפש והחשמל מפיץ בה את אורו בכל הרחובות והבתים ומסילת החשמל עוברת בכל העיר. מאשדות אפשר לנסוע לארץ ישראל או דרך הים או ב"מגדל הפורח " דהיינו בתחבורה של ספינות אוויר . אך לצערנו אנו מגלים שגם בשנת 2040 ספינות האוויר עוד לא היגיעו לכלל שלימות מספקת וכך הגיבורים מעדיפים לנסוע באניית החשמל המהירות יותר מהמגדלים הפורחים. שמה של הספינה הוא "יהודה המכבי " ושם רב החובל שלה הוא יונה בן אמיתי. ואגב זהו מנהג מקובל בין אנשי אותו עתיד רחוק להיקרא בשמות תנכיים מעין אלה.

בספינה הזוג מגיע ליפו ושם מתאר לוינסקי בין השאר את הזמרה "חכמת השיר והזמרה ..צעדה לפנים צעדי ענק במאת השנים האחרונות ..כי השכילו העברים ..לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה והרגשותיה עם השירה המערבית ביפיפותה ובחינה". חיי התרבות הם פעילים ביותר בכל עיר ועיר ואף הקטנה ביותר יש כתב עת וביפו למשל יש לא פחות משישה מקומונים ( לוינסקי קורא להם "מכתבים עיתייים ") שמתוכם מביא לוינסקי דוגמאות של מודעות "שגרתיות ". על ספרים שונים שמהם ניתן לראות על הפריחה התרבותית בארץ בהם מודעה על האנציקלופדיה העברית במהדורה חדשה עם הוספות ותיקונים רבים "תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי חלק כ"ה מן מוריה ועד משה ניתן להשיגו במחיר שקל "

.לוינסקי מתאר גם את תוכנם של "מכתבי העתים"  העבריים האלה "שהם שונים בפרט אחד חשוב מאוד ממקביליהם באירופה :ש"כל הליצנות והרכילות ולשון- הרע וניבול-פה וסיפורים בדבר מעשי-תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאוהבתו ופרטי –כול של משפטים ידועים ..בכלל כל ההוללות ,שעולם הצרפתים מלא מהן ,לא תראה ולא תמצא במכתב-עתים עברי . כי הספרות היא מעיין החיים ,וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העבריים , כך שונים הם גם מכתבי העתים.

סביר להניח שלוינסקי אם היה קם לתחיה בשנת 2006 לא היה מתלהב כלל מ"מכתבי העיתים " של מדינת ישראל המודרנים המלאים וגדושים בדברי "ליצנות ורכילות ".

בעתיד של לוינסקי החינוך הוא ממלכתי ציבורי וחינם אין כסף לומדים בו שילוב של לימודי דת וכלימודים כלליים ביחד עם לימודי החקלאות . שהרי ארץ ישראל היא בראש ובראשונה ארץ של חקלאים עובדי אדמה.. אך החקלאים שאותם מתאר לוינסקי הם שילוב של אנשי ספר ואדמה שספרי הש"ס והפוסקים נמצאים בספריתם לצד ספרי בוטניקה וחקלאות . . התרבות שלוינסקי מתאר היא תרבות יהודית אך סובלנית פלוס חידושים טכנולוגיים וכלכליים.

הכלכלה מתנהלת במימדים גדולים בלבד. יש:מפעלים קורפרטיביים גדולים ,מסחר סיטונאי ,חנויות כל בו גדולות בעוד שהחנוונים והסוחרים הקטנים (הבורגנים ) שהיו כה דומיננטיים בגולה היהודית כמעט שנעלמו וביחד איתם נעלמו השמות והשפות של הגולה כל השמות הן שמות עבריים תנכיים למיהדרין ואין להעלות על הדעת שמישהו ידבר אידיש בישוב בארץ ישראל. הממשלה מבטיחה אמצעי קיום בסיסיים ורמת מחיה סבירה בלי לכפות שויון . לוינסקי מתנגד בהחלט לכל נסיון לכפות את חיסול הרכוש הפרטי דבר שרק עלול להביא לקרע חברתי. בארץ זאת אין ניגודים מעמדיים הודות לקיומה של שנת היובל המוזכרת בתורה שבמהלכה מוחזר כל רכוש לבעליו המקוריים.

בארץ יש רפואה ציבורית גם בשנת 2040 אבל מצד שני מסתבר שגם באותו עתיד אוטופי הרופאים אינם מתעשרים מאחר שהם קניין הכלל ונותנים את שירותיהם ותרופותיהם חינם יש חוק וסדר "גם השופטים וגם השוטרים אינם עמוסי עבודה ,שכורים אין ,אין פרעות בחוץ ,אין גניבות גדולות . רציחות ..מעטים מאוד הלווים ואינם משלמים"…. אכן חזון אוטופי.

בארץ ישראל של שנת 2040 עומדת המשפחה במרכז החיים: "רבות הן מאוד מודעות של שמחה וחגי המשפחה ..חיי המשפחה והצניעות אחת מהמידות הטובות בהן יתפאר ישראל ". ברור מהסיפור שאין שיויון בין גברים לנשים שהן כולן יפות אולם מהיותן נשים שאינן חכמות במיוחד "נוטה לבן לבבל החדשה (פאריז)" על פני ירושלים.

לוינסקי עוסק גם באופנה של העתיד. הוא מדווח ממדור הרכילות של עיתון בשנת 2040 ( כן הרכילות עדיין קיימת ) כי "המודה האחרונה בירושלים : במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן " ..ואילו הנערות לקראת ט'ו באב לובשות "שמלות לבנות של צמר גפן צחור ..ויקלעו בשאר ראשן מקלעות ציצים ופרחים וביחוד השושנה הלבנה וחבצלת השרון . הבחורים גם הם כולם מלובשים בבגדי משי לבן ועל ראשיהם מגבעת לבנה של תבן הירדן ". בקיצור בגדים בצבעים הלאומיים של תכלת ולבן .

בארץ אין ניגודים לאומיים מסוג זה שקיים באירופה. הערבים לא מוזכרים כלל בשמם כאילו אינם קיימים . יש שוויון אזרחי מלא בין יהודים ל"נוכרים " ( שהם בבירור מיעוט ) שמבטיח הרמוניה ושגשוג. ירושלים ולא יפו היא לב הארץ ובה מתרכזים החיים המדיניים והתרבותיים של כל העם והארץ כל שאר הערים הגדולות בארץ הן רק בנות למטרופולין של ירושלים. כשמה כן היא עיר השלום אין בה מבצר ואין מצודה ואין חומה ואין תותח ובני האמונות השונות חיים בשלום בהר הזיתים יש בה אוניברסיטה וגם יש בה מצפה כוכבים מהולל שממנו חשבו את קו האורך העולמי הראשון. למרבית הצער ( או השמחה ) בית המקדש עדיין לא קם על כנו גם בשנת 2040 והכותל המערבי עומד בחורבנו.

בירושלים מתכנס ה"וועד הלאומי " שמנהל את המדינה. אך למעשה ברור מהסיפור השלטון נתון בידי מפקידים מקומיים בכל מקום והממשל המרכזי הוא רופף. בירושלים מבקר הזוג בבית הנשיא שנבחר מדי שנה. אפשר לבקר בנחל קידרון שהפך מנחל חצי יבש לנחל גדוש מים הם מבקרים בים המלח שהפך להיות ים החים ושם יש גם גשם מלאכותי כמו גם פלאים טכנולוגיים אחרים. .לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזאת כחיה חיי שלום.,והיא אף מעמידה בראש חוצות את נושא השלום המסמל את עם ישראל  בכל מקום אפשר למצוא את "מגרש השלום " " רחבת השלום " "שוקי השלום " יש בכל עיר קטנה וגדולה ויש גם כפרים ומושבות נקראות בשם השלום ( מזכיר קצת את ישראל בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו כאשר הייתה אופוריה של שלום) . אבל מצד שני " ואף כי שלום לעמנו עם שכניהם ואין פרץ ואין צווחה ברחובותיהם פנימה בכל זאת ליתר תוקף ועוז ובנו גם מבצרים ומצודות כי מי יודע מה ילד יום "

סך הכל יש שם צבא ארבעים אלף איש שולפי חרב שמשרתים רק שנה אחת ואף בה משתחררים לעבודות הקציר והבציר .שלום לישראל מבית ומחוץ ויש רק "מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן ".וכתוצאה "הוצאות הממשלה אינן מרובות חיל הצבא לא ידרוש הרבה " וכנראה שאין כלל צורך במיסוי ו"הכנסת הממשלה מנכסי הממשלה "( זה באמת כבר נאיבי !) . לוינסקי רומז שהמדינה "חוסה בצילו של "מלך אדיר " (מן הסתם מעצמת על כלשהיא ).

יהודים מכל העולם זורמים לארץ אוטופית זאת בגלל עושר תרבותה והאנטישמיות פסקה זה מכבר. התרבות העברית ואף הדת היהודית הפכה לדומיננטית בעולם כולו שבהו התקבלו דיני שמיטה וכשרות אחרי שהתברר שהם בריאים ויעילים יותר ואף מקבלים שמות תנכיים ( וכך שר הלגיון הצרפתי נקרא אבנר בן נר ושר הצבא האיטלקי הוא אבישי בן צרויה…) והכל נוסעים לארץ ישראל כדי ללמוד ממנה מאחר שהפכה למרכז תרבות הידוע בכל העולם .

"ובעת ההיא עברתי את ארץ היהודים לאורכה אבל לא לרוחבה ,כי עוד לא עברתי בעבר הירדן ,כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר הפרת ומנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לער-מואב וממואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל –את כל המדינות וחבל הים ההם ,אשר שם עתה רוב אחינו נחתים ,עוד לא ביקרתי . ( אלחנן לוינסקי ).

אך בסוף הסיפור משום מה הזוג אינו נשאר בארץ ישראל האוטופית אלא חוזר לחו"ל.

Theodor Herzl.jpg

בנימין זאב הרצל.

…. על האוטופיה של לוינסקי האפילה בתוך כמה שנים יצירתו של מחבר פיליטונים אחר בשם תיאודור הרצל שכתב גם הוא אוטופיה על ארץ ישראל יהודית בעתיד בשם "אלטנוילדנד" ב-1902 10 שנים לאחר לוינסקי , אם כי הפעם העתיד היה קרוב יותר זה של שנת 1923 .אוטופיה זאת בניגוד לספרו של לוינסקי נכתבה בגרמנית ( ושם התרגום שלה לעברית "תל אביב " תרם את שמה של העיר העברית הראשונה).

יריבו הפוליטי של הרצל (וידידו של לוינסקי ) "אחד העם  כתב ביקורת קטלנית על "אלטונוילד" וטען שכאוטופיה בדיונית הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי . אחד העם לעג בארסיות לאוטופיה של הרצל . הוא העיר על אחד ההבדלים המרכזיים בין שני הספרים ,הערצה לתרבות העברית המקורית של לוינסקי לעומת העדפתו הברורה של הרצל לתרבות האירופית ( ובעיקר הגרמנית –אוסטרית ) כאשר כתב " אמת שם (בספרו של לוינסקי ) אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה (בספרו של הרצל ) בשנת תרפ"ג ( 1923) . אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית". הוא האשים את הרצל שבאוטופיה שלו הוא מתאר רק "קולוניה אירופית באסיה ש"אינה הולכת קוממיות אלא זוחלת ומתרפסת " בפני האירופים. זאת בניגוד לאוטופיה העברית הגאה של לוינסקי .

מקס נורדאו.

. הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד. ידידו של הרצל מקס נורדאו (אביה של מה מכונה היום "יהדות השרירים ") הגיב בחריפות על התקפותיו של אחד העם וזה התגונן בשני מאמרים גדולים נוספים,ואל הויכוח הצטרפו אנשים נוספים שהגנו על אחד העם מפני התקפות נורדאו.

וכך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר בתקופת ראשית הציונות התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרי מדע בדיוני.

ספרו של לוינסקי נשכח היום כמעט לחלוטין וכל מה שנשאר ממחברו הוא כאמור הרחוב שנקרא על שמו בעיר שאותה לא חזה כלל וכלל וגם בית המדרש לגננות ולמורות על שם לוינסקי  שנועד לעודד את החינוך הלאומי שהיה כה יקר ללוינסקי . אך זה עדיין מעניין לקרוא אותו היום 114  שנים לאחר פירסומו הראשון של הספר.

מעניין לקרוא את הדגש הרב שהוא שם על רעיון השלום ,רעיון שלמרבית הצער לא התממש ,ועל העתיד החלופי שהוא מתאר שבו התרבות העברית גאה ובטוחה בעצמה דומיננטית בארץ ובעולם. דומה שכיום כאשר התרבות האמריקנית מאיימת להשתלט לחלוטין על התרבות העברית שהויכוח שספר זה היה חלק ממנו הוא עדיין רלוונטי.

קישורים רלבנטיים:

מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי :הטקסט המלא

אלחנן לוינסקי בפרויקט בן יהודה

אלחנן לוינסקי בויקיפדיה  

אלי אשד על חוזה מדינת היהודים

 אלי אשד על יהודים בחלל:מקורותיה של הספרות הספקולאטיבית בעברית 

סיפור עתידני על מדינת ישראל בשנת 2000 ההווה כפי שנחזה בעבר

ארץ ישראל בשנת 2018-חזון בוריס שץ

אלי אשד על מדינות ישראל העתידניות

ציור מאת עטרה כהן

אלחנן לוינסקי ציור מאת עטרה כהן

 

בארץ המשוגעים : עפרה ישועה ליית וספרה "ארץ ברית "

"אני לא רוצה להיות במקום שבו כל האנשים משוגעים " אמרה אליס .
"טוב ,אבל אין מה לעשות " אמר החתול ,"כולנו משוגעים ,אני משוגע ,את משוגעת ".
איך אתה יודע שאני משוגעת ?" שאלה אליס.
אילו לא היית משוגעת " אמר החתול "לא היית מגיעה לכאן "
( מתוך עליסה בארץ הפלאות "המוטו לספר "ארץ ברית" )

כל שנוכל לצפות לו לקראת העתיד הוא העבר שלנו
( דורון רוזנבלום "תוגת הישראליות )

עפרה ישועה -ליית היא עיתונאית לשעבר ויועצת תקשורת בהווה,ופעילה בתנועות פוליטיות וחברתיות שונות לזכויות האזרח שככל הנראה לא החמיצה השתתפות ברוב ההפגנות שהתנהלו בנושאים שונים מאז שנות השבעים. כמו כן היא הרבתה לפעול בנושא יחסי יהודים ערבים ולמען חוזרים בשאלה. כעת לאחר שנים רבות של פעילות עיתונאית וציבורית חברתית . היא פרסמה לאחרונה את ספרה הראשון ספר מקיף ששמו המדבר בעד עצמו הוא "ארץ ברית : איך ניגפה הציונות המדינית מפני הדת היהודית "  קובץ מאמרים ומסות מגוונים משולבים  בחוטים דקים ועבים שונים שבו היא מנתחת לפי דרכה את הבעיות המרכזיות לדעתה של מדינת ישראל כיום עם דיאגנוזות של האפשרויות לשפר את מצב המדינה ועתידה… וזאת היא עושה הן תוך ניתוח של אירועים מניסיונה האישי והן על ידי דיון בטקסטים איזוטריים נשכחים שונים שלא יהיו מוכרים למרבית קוראיה כמו "אלטנוילדנד " של הרצל "לאן " של פיארברג " ו"תולדות התענות האדם" של וינווד ריד , טקסטים שכוחים ולא ידועים שהדיון שלה מראה עד כה הם עדיין רלבנטיים למצבנו כיום.
והשאלה שמעסיקה אותה יותר מכל היא : מדוע החזון הציוני החילוני המקורי הוחלף כיום לדעתה בחזון דתי קיצוני שמאיים על עתיד כולנו . טענתה המרכזית בספר שהציונות לא הצליחה להעדיף את העתיד כפי שתכנן אותו הרצל על פני העבר היהודי שממנה שאפו מייסדי הציונות לברוח עבר שמתואר בסיפור ושעדיין מזעזע גם היום : אם גם נשכח לחלוטין " לאן " של פיארברג שכפי שישועה- ליית מציינת שוב אינו נלמד בתוכניתה לימודים בניגוד לעבר.
ואת הדיון הכבד והעמוק והתיאורטי לכאורה הזה היא משלבת בסיפור חייה שלה כילידת הארץ של הוריה ומשפחתם וסביה וסבותיה שהיגיעו מחו"ל מרוסיה ומתימן . ומכיוון שהמחברת היא בת של משפחה מעורבת משתי עדות אשכנזית רוסית ותימנית היא יכולה להציג את הסיפור של אנשי שתי עדות שונות מאוד אלו ומאבקן בארץ כצאצאית של שתיהן וכחלק משתיהן ובו בזמן כמשקיפה מהצד.


ישועה ליית נותנת תיאור דרמטי וחי במיוחד של שתי הסבתות דמויות מרתקות ושונות זו מזו עד כמה שאפשר. אחת מהן אמנית ואינטלקטואלית יפה ודרמטית מרוסיה שילדיה נאלצו לעזור לה כל חייה והייתה סלע איתן של אנטי דתיות אידיאולוגית כל חייה.השנייה אישה דתייה ושורשית מתימן, אם למשפחה גדולה שהיא הייתה הסלע האיתן שבה . שתי שנים שונות עד כמה שרק אפשר שהדבר היחיד שמשותף להן הוא שהן כל חייהן כעוזרות בית. ודרך סיפור חייהן היא מתארת את הסיפור הציוני.
היא מבטאת את זה בתיאור של נאום שאותו נשאה אימה לפני אביה הציוני הגוסס שלא היצליח כארץ בחייו כאיכר אינטלקטואל כפי ששאף:
" בני הדור שלכם היו החלוצים אבא" אמרה בקול משכנע " אתם הקמתם את הארץ הזאת .בלעדיכם לא הייתה לנו מדינה .כל דור יש לו משימה והמשימה שלכם הייתה החשובה מכל .אתם בניתם9 את הארץ יש מאין ,והפרחתם את השממה . הדור שלנו היינו הלוחמים דור של חיילים .מעניין מה יהיה הדור שלה ,מה הם יעשו מה הם יהיו " מוקדם עדיין לדעת מה הילדים האלה יעשו למען המדינה ואיך יזכרו אותם."
מסקנתה של ישועה ליית לגבי בני הדור שלה היא שלילית הם לא הצליחו בביצוע המשימה שלהם .
.

הרצל

"..בעשור השישי לקיומה של ישראל הראש סחרחר מרוב פערים ,ניגודי אינטרסים וסתירות פנימיות מובנות במדינה שבסך הכל הייתה אמורה להציע מקלט בטוח ותיקון צודק לקבוצה לאומית דתית שסבלה מספיק בעולם .
מסביב בנתיים ,העולם נע קדימה למציאות שבה גבולות של גזע ,דת ולאום נמצאים בתהליך קריסה מתמשך ועקוב מדם .התעקשותה של המדינה שלנו על הבידול חסר הפשרות של אזרחיה הנבחרים, ועל כפייתו בכוח צבאי,מבטיחה לה מעמד של מצורע בכפר הגלובאלי
.( ע' 31)

ישועה -ליית תוקפת את עיקרון ההקמה של מדינת ישראל כבנויה על טוהר אתני דתי במרחב גיאוגרפי פוליטי אחד . והיא קוראת להפרדה מוחלטת בין דת ומדינה הפרדה שרוב הישראלים מייחלים לה לדעתה.
אבל ייתכן שהדברים עדיין ניתנים לתיקון.

ואת זה היא מראה  על ידי  דבר נדיר מאוד כיום: ניתוח חזונו בנושא של בנימין זאב הרצל .

היא מציינת שגם הרצל דומה שהולך ונשכח "דמותו של הרצל נעלמה משטרות הכסף של מדינת ישראל בשנות השמונים ,ספריו סולקו מתוכניות הלימודים של בתי הספר הממלכתיים הרבה קודם לכן . ..כדי להשיג עותק בעברית של ספריו נאלצתי לפנות לאספן ספרים משומשים  העותק שהישגתי היה שייך לספרייה של אחד מבתי הספר העירוניים שחוסלו בנתיים . זוהי הדפסה מחודשת של תרגום ארכאי מראשית המאה העשרים ,שיצא לאור בשנת 1960 לרגל יום הולדתו המאה השל הרצל והוענק באותה העת לכל בוגרי בתי הספר היסודיים של תל אביב . כרטיס הספריה הריק ומצבו הטוב של הספר מוכיחים

שאיש לא קרא בו מאז. "…היא מוסיפה  בהערה  לספר שב-1997 יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר "אלטנוילנד " בהוצאת "בבל " אך היא לא נרכשה אפילו על ידי רוב הספריות העירוניות בתל אביב ואינה למכירה בחנויות הספרים המובילות ".

בכירור העניין ברעיונותיו של הרצל לא גבר מאז 1960.

 ישועה –ליית נוקטת בטענה המאוד לא אופנתית מאוד כיום שחוזה המדינה הרצל לא היה נאיבי כלל בהבנתו את המצב במזרח התיכון כפי שטוענים רבים מתומכיו כיום ואף  לא היה  זומם מזימות   קולוניאליסטי אימפריאליסטי  שטני ( כפי שטוענים ההיסטוריון אילן פאפא ואנשי השמאל הקיצוני ) בדיאגנוזות שלו  לגבי עתיד המדינה היהודית.
נהפוך הוא, הוא מתגלה כאדם מרחיק ראות ביותר שתיכנן את המדינה כיוזמה עסקית שזכתה להצלחה גדולה ."קריאת כתבת מגלה שהאיש המכונה "חוזה " מדינת היהודים כינוי שהעניק לו תדמית חולמנית ורוחנית במיוחד –היה בעצם אדם מעשי ביותר ,מציאותי ומחושב. "מדינת היהודים " היא מסמך פעולה כלכלי שהיה עומד בקריטריונים הנדרשים לתוכנית עסקית של כל יזם מתחיל בימינו.
"אלטנוילדנד היא רומן עתידני טכנולוגי ,גדוש המצאות פרקטיות וחדור אמונה עמוקה ביכולת לשפר את
העולם בעזרת שילוב נכון של יוזמה כלכלית ואחריות חברתית .ד"ר הרצל עיבד עד לפרטי הפרטים את כל התשומות והמנגנונים הנדרשים על מנת לייסד עבור בני העם היהודי מקום יישוב שיוכל לפרנסם בכבוד .מכשרון ההפקות שלו באירגון קפדני של כנסים בינלאומיים לקידום תוכניותיו והצלחתו ביצירת "באז " תקשורתי עולמי סביבם ,אפשר ללמוד גם היום בבתי ספר למנהל עסקים ".
( ע' 40 ) כותבת ליית שהיא שותפה במשרד לייעוץ אסטרטגי תקשורתי כך שאני מניח שהיא מכירה את התחום הזה היטב ויודעת בדיוק על מה היא מדברת .
את הרצל היא מכנה "פריק של טכנולוגיות חדישות " שהם שהפכו את החזון הציוני למציאות. היא מציינת שהרצל חזה עוד לפני מאה שנה את מהפכת התקשורת והבין היטב את מלוא המשמעות החברתית והכלכלית לה ,למשל הפוטנציאל בהמצאת הטלפון שרק זה עתה היגיע לאמריקה מארה"ב וניבא שאפשר יהיה לאמץ אותו ליצירת רשת חדשות בשידור חישיר.
האיש היה מומחה ליחסי ציבור לפני שהומצאו המשרדים לתחום זה ועשה זאת טוב יותר מיורשיו
הבעיה היא איתנו שלא יישמנו כהלכה את רעיונותיו .היא כותבת "להמוני המהגרים החרוצים שהיגיעו ממזרח אירופה אלה מזרח התיכון לפני מאה השנה היה סיכוי מצוין להקים כאן את ארץ החלומות שאליה ערגו ,אילו רק התארגנו למדינה דמוקרטית אמיתית במקום להציב חזון משיחי המיועד לבעלי דם מסוג אחד בלבד.לדעתה "הבית היהודי בוער מידי יום מפני שהוא נבנה מלכתחילה כמלכודת אש וזאת בניגוד גמור להוראות ההתקנה שהשאיר לנו אבי הציונות המדינית. ""
הצרה היא שתפיסת המציאות של הישראלים המודרניים נטועים דווקא באותם סדרי עדיפויות שגויים ומעוותים שהרצל ביקש לבטל. ובהחלטה להתעלם מהנחיות הביצוע שאותו איש מרחיק רעות ניסח בקפידה. הוא לא היה נאיבי ובור כלל וגם לא סוכן אימפריאליסטי קולוניאליסטי שטני הייתה לו סיבה טובה להאמין שיהודים וערבים יוכלו להתקיים ביחד אבל אופציית הקיום בשיתוף פעולה שלו נדחתה על ידי שני הצדדים .וכיום ישראל נשלטת בידי הקנאות הדתית שהייתה הדבר ממנו הרצל פחד וחשש יותר מכל.

וינווד ריד

"כמו בני אדם , גם אומות נעשות קהות –חושין כאשר הן פורשות מן העולם "
וינווד ריד "תולדות התענות האדם  " מצוטט בארץ ברית ".
נושא מרכזי בספר כפי שמראה שמו הוא המאבק בקנאות הדתית וישועה ליית מביאה דוגמאות שונות ולעיתים מזעזעות של זה וגם מאירועים שנתקלה בהם במסגרת עבודתה כפעילה למען זכויות האזרח ולמען חוזרים בשאלה .בין השאר היא מעיזה לגעת בנקודות רגישות במיוחד כמו עניין הצורך בברית מילה כסימן הכר יהודי . נותנת סקירה מרתקת וממצה על הנושא מנתחת את המנהג וקובעת ש…עם כל הכבוד ללכידות הלאומית והדתית שמנהג ברית המילה מעניק לחברה יהודית ולכל העולם המוסלמי ,אולי היגיע הזמן להמציא דרך אחרת למתג את הזהות הקבוצתית .אם אנחנו מוכרחים להשיג מצג פיזי ללכידות המועדונים הלאומיים שלנו ,ניתן להנפיק כיום שבב תת עורי מזהה או מדליון על הצוואר. ..

 רעיון מעניין , אבל ספק רב אם ניתן יהיה ליישומו בעתיד הנראה לעין גם משום שנראה שלברית מילה יש ערך רפואי כל שהוא.וגם משום שנושא זה מעורר יותר מדי  אמוציות .

כפי שהיא מציינת :"בשתי החברות כמובן רק נשים מסוגלות להתדיין על הנושא הזה בלי שהו יעורר בהן אמוציות ותסכולים קשים מדי ". ( ע' 150)
במסגרת הספר מרבה ישועה –לית מרבה לצטט סופר בלתי ידוע לחלוטין כיום ויליאם וינווד ריד אדם שבעקבות מסעות שערך באפריקה כתב ספר מקיף ואפי על עליית האדם  על תולדות התרבות והדת האנושית בשם "תולדות התענות האדם " ספר שהייתה לו השפעה עצומה על סופרים כמו ארתור קונאן דויל (שנתן לגיבורו שרלוק הולמס להמליץ בהערצה על ספר זה לידידו דוקטור ווטסון ) על ה. ג.וולס ועל ג'ורג אורול
ישועה-ליית מצאה את ספר בארגז של ספרים ישנים ו"נדלקה " עליו ואף שקלה לתרגם אותו לעברית שאיפה שלא מומשה למרבית הצער.והוא משמש לה מקור השראה גדול.וזה די ברור למה
ספר זה עורר זעזוע בזמנו בגלל ההתקפה שלו   על הדתות הממוסדות  והלא ממוסדות הן הקדומות הפגאניות  כמו דת הדרואידים בבריטניה והן "המודרניות " יותר כמו הנצרות שאת כולן ניתח וביקר ללא משוא פנים. ניתן לאמר שבשנת 1872 הוא היה מהפכני כמו ספרו של דרווין שזה עתה פורסם על האבולוציה גם בגלל שהוא היציע לראשונה "חזון " חילוני במופגן ואלטרנטיבי " לחזון הנוצרי המקובל לגבי עתידו של המין האנושי .
הדבר המדהים הוא שבספר זה שפורסם לראשונה ב-1872 היציע ריד בפעם הראשונה ראשונה בשפה האנגלית רעיונות עתידניים  כמו שינויים ביולוגיים שבמין האנושי גילוי חיי האלמוות עבור האנושות מסעות בחלל והתנחלות על כוכבי לכת אחרים ושינויים הנדסיים שלהם לטובת המין האנושי . וכל זה בשנת 1872 כשז'ול וורן עוד היה עסוק רק עם מסעות קונבנציונאליים באופן יחסי בהשוואה מתחת לים והאדמה ולירח וה. ג. וולס שלספר זה הייתה השפעה מכרעת על חייו היה ילד בן שש בלבד.

( אמנם בו בזמן שריד העלה את הרעיונות האלה על הכתב לראשונה באנגלית חשב עליהם באופן בלתי תלוי גם ספרן בלתי ידוע ברוסיה בשם פיודורוב שלו הייתה לעתיד השפעה אדירה על תוכנית החלל הסובייטית דרך תלמידו קונסטנטין ציולקובסקי אבי תוכנית החלל הרוסית אולם השניים לא שמעו אחד על השני ) .
נוסף לכל הרעיונות האלה ריד בודק בספר את תהליכי התפתחותן והסתאבותן של דתות המערב השונות שאת כולם הוא תוקף ללא משוא פנים כולל היהדות שריד רוחש לה מצד אחד הערכה רבה להתפתחותה אחרי הגלות אולם מצד שני הוא מתלונן ש" רק בעקבות צרה וסכנה אפשר להעריץ את היהודים ..למן הרגע שבו זכו בכוח השלטון העצמי הם הוכיחו שאינם ראויים לו "…
אפשר להבין מדוע ישועה ליית התרשמה כל כך מספרו של ריד הוא מלא בהתקפות מנומקות היטב על הדתות השונות המקבילות לאלה שלה מלוות בכוח חזוני עצום המקביל לזה של הרצל החביב עליה . אני מנחש שהיא למדה ממנו רבות בהתקפותיה על הדת הממוסדת כיום ובהצעותיה לחלופות לגבי נושאים מרכזיים כמו ברית המילה ..

פאוזי אל אסמאר.

בספר תוקפת ישועה ליית את ההסתגרות היהודית שמונעת מבני עמים ומיעוטים אחרים להשתלב בחברה הישראלית גם בדרכים של נישואין מעורבים .
אחד המקרים המטרידים ביותר שמתארת ישועה לייט של יחס המדינה למיעוט הערבי שדווקא שואף להשתלב בתוכה הוא המקרה של הסופר פאוזי אל אסמר  אינטלקטואל ערבי נוצרי שנותק מישראל ללא צורך
בשם זה נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים כמחברו של ספר בשם

Through the Hebrew Looking Glass: Arab Stereotypes in Children's Literature שיצא לאור בלונדון ב-1986 הספר היה מעניין מאוד בכך שהוא ניתח סופרים ילדים ישראליים כמו יגאל מוסינזון ושרגא גפני ואת סדרות ספרי ההרפתקאות שלהם כמו חסמבה ודנידין בהוצאות כמו מ.מזרחי ואחרות והאשים אותם בגזענות קיצונית כפי שעשו גם מבקרים ישראליים שונים כמו אדיר כהן שפירסם ספר בנושא בשם "פנים מכוערות במראה" שנה קודם לכן וששימש כנראה מקור מרכזי לפאוזי .
בזמנו כשקראתי את הספר והוא נראה לי לא הרבה יותר מתעמולה פלסטינאית שגרתית וכפלגיאט של אדיר כהן והינחתי שמחברו הוא תועמלן פלסטינאי מהסוג המצוי. בכל מקרה דנתי בספר ובנקודות שהוא העלה עם נשוא ההתקפות הראשי שלו שרגא גפני שהתייחס בזלזול לטענות השונות שהועלו בו אם כי לא הסתיר את קורת רוחו מכך שהוא זוכה לתשומת לב של הפלסטינאים כאויב אידיאולוגי מרכזי.
ספרה של ישועה ליית נתן לי מידע נוסף על המחבר הערבי . מספרה מתברר שהאיש היה סופר אינטלקטואל ערבי נוצרי ששאף להשתלב בחיי החברה והתרבות הישראלית העברית שהרבה לפרסם בעיתונות העברית ושהיו לו שפע של ידידים וידידות יהודיים ואף כתב בעיתון של מפ"ם והיה חבר מערכת במגזין "העולם הזה" .כן ניהל הוצאת ספרים קטנה משלו של ספרים בערבית .
הוא הוכרח ממש בידי השלטונות לעזוב לבסוף את המדינה כתוצאה מסדרה של התנכלויות והיטפלויות מיותרות בידי שירותי הביטחון. הללו ביצעו שורה של החרמות של הספרים שהוציא אסמר בערבית בהאשמה שהם "מחתרתיים". אלה כללו ספר של גמאל עבדול נאצר"הפילוסופיה של המהפכה " אם כי זה כבר יצא לאור כמה חודשים קודם לכן בעברית בהוצאת הצבאית המכובדת "מערכות " ללא בעיות למוציאים הישראלים, ובכך גרמו לאסמר נזקים כספיים חמורים והביאו אותו לבסוף לפשיטת רגל. .
לשיאם היגיעו ההתנכלויות כאשר אסמר נעצר בידי שירותי הביטחון ב-1968 מאחר ששמו הופיע במכתב של מסתנן שהיגיע לארץ עם מכתב שבו הייתה המלצה להיפגש עם "המשורר פאוזי אל אסמר" והרשויות חשדו באסמר כתוצאה שהוא משתף פעולה עם אירגוני הטרור. אמנם לא נמצאה הוכחה שאל אסמר היכיר את האיש או אף ידע שמחפשים להיפגש איתו . אבל לאחר"המלצה ידידותית " כבר בראשית החקירה לעזוב את הארץ ,הצעה שלה סירב, הוא נשאר במעצר מינהלי של שמונה חודשים.
עם סיום המעצר הוא גורש מהעיר תל אביב שבה חי כחלק מהבוהמה הספרותית ורותק לעיר לוד.שם עסק בכתיבת הספר "להיות פלסטינאי בישראל "שבו תיאר את ההתנכלויות השונות שעבר שהוצא לאור על ידי ידידו של פאוזי אל אסמר פרופסור ישראל שחק ב-1975
הוא הפך לדברי המחברת חלק מהגולה הפלסטינאית מאחר שישראל לא השאירה לו ברירה אחרת . אך נשאר ביחסים ידידותיים עם ישראלים כמו ישועה ליית. סיפור חייו אגב הומחז בידי סוהל חדד למחזה בשם "להיות ערבי בישראל " שהוצג בפסטיבל השנתי של הצגות יחיד הטיאטרונטו ב-2001.
הדבר המדהים הוא שדעותיו של אל אסמר כפי שמתוארים בידי ישועה ליית ששאף בתחילה לפני עזיבתו את ישראל להשתלבות יהודית ערבית אינם שונות כל כך מאלו של גפני שהוא רחוק מלהיות גזעני ושואף להתמזגות גזעית ותרבותית בין יהודים וערבים בישראל ( כן כן ). נראה לי שאם היו השניים נפגשים לשיחה הם היו מוצאים נקודות משותפות שונות להסכמה.
עפרה שועה ליית כותבת: ..כמו שפספסנו את פאוזי ..אנחנו מפסידים מידי יום אנשים משכילים יותר ומשכילים פחות ,ילידי הארץ ,דוברי עברית נוצרים ומוסלמים ,גברים ונשים שהפניית העורף היהודית העיקשת משגרת אותם בסופו של דבר היישר אל הלאומנות ההפוכה. כנוצרי אל אסמר היה שייך לקבוצת מיעוט אליטיסטית שהיה לה אינטרס ברור בשיויון בפני החוק ובהקפדה על זכויות האדם כמו היהודים בכל הדורות ובכל הארצות קבוצות כאלה הן נכס לכל חברה שואפת קדמה".( ע' 238)
הבשורה הטובה היא קובעת, היא שהחיים חזקים מכל תיאוריה ומנציחים בסופו של דבר גם אתה אידיאולוגיות המגובשות ביותר למרות הכל עדיין יש לנו סיכוי להתעשת ולתפוס את מקומנו הנכון בעולם המתעדכן מידי יום ביומו. זה יקרה אחרי שהדת תסולק אחת ולתמיד מחיי הכלכלה ואחרי שתהיה הפרדה אמיתי בין טיפוח תרבויות ולבין כפיית הגחמות שבהן על ציבורים שלמים.
הספר מלא באינפורמציה מעניינת טמרחיבת דעת על נושאים שונים ומשונים שאינם בהכרח קשורים ישירות לנושאי הספר ואלה הם כי הם סוטים מהנושא העיקרי מוסיפים לעניין בו למשל הפרשה המעניינת של מאבק בין שתי קהילות יהודיות באמסטרדם המתקדמים יותר נגד הקנאים תוך שימוש באמצעיים הטכנולוגיים החדשים של התקופה הדפסת עלונים ופשקווילים עמוסי השמצות על היריבים כתובים ביידיש הולנדית שמזכירים מאוד את הפשקווילים במאה שערים בראשית המאה ה-21. אלא שאז היה זה חידוש טכנולוגי מדהים בחדשנותו ששני הצדדים למדו להשתמש בו במיומנות עצומה . מעניין איזה שיטות טכנולוגיות החרדים של היום ילמדו להשתמש לצרכיהם כמו שאבותיהם למדו להשתמש כהולנד כפי שמתארת זאת ישועה ליית .
סיכום הספר
הספר של ליית מזכיר לי באספקטים מסוימים את הספר של עינת וילף ( היום היועצת המדינית של המשנה לראש הממשלה ,שמעון פרס ) "מקימים לוחמים ואנחנו" שגם הוא מביא דרך תיאר סיפור חייה של בני הדור שלה את תיאור המשימות שעל בני דור זה למלא בעתיד לדעת המחברת ,ישועה לייט היא פחות אופטימית מוילף אבל יש דמיון מה בדרך שהשתיים מציגות את הסיפור הלאומי גם דרך סיפורן האישי ..


"להקמתה של מדינת ישראל המודרנית נלוו כמה טעויות בסיסיות שאנו משלמים עליהם מחיר יקר אחרי יותר משלושה דורות ,הסדרים המובנים ביסודות המבנה המדיני שלנו כבר גורמים לקריסה הפנימית מתמשכת. אבל מתוכה מתחילים לצמוח יסודות איתנים חדשים . אלה מאיתנו המקווים לשמר כאן סביבת מחיה דוברת עברית שתמשיך לשאת איתה את מסורתנו התרבותית העתיקה והנכבדה ,יצטרכו למצוא דרכים יצירתיות לקדם את הרעיון הזה בתבונה"
אם זה אינני יכול להסכים יותר
"כדי להציל את ישראל צריך בסך הכל להפוך אותה למדינה ככל המדינות ואת העם הישראלי לעם ככלה עמים זאת בכלל משימה בלתי אפשרית ,עובדה שהצליחו בכך בהרבה מאוד מקומות אחרים".

אינני חושב שישראל צריכה להיות מדינה ככל המדינות ,נהפוך הוא אני חושב שהישראלים צריכים תמיד להיות מודל לאחרים ולא כמו האחרים גם אם במציאות זאת משימה בלתי אפשרית כמעט להגשמה . ובכלל מי רוצה היום להיות באמת כמו כולם ?
אבל אין ספק שהיא שמה את אצבעה על נקודות תורפה רבות שמן הראוי לשים אליהם לב

זהו ספר מציק ומרשים שכמהו לא קראתי מזה זמן רב והוא מעלה נושאים ורעיונות חשובים שמין הראוי שכל מי שהעתיד חשוב לו יחשוב עליהם .

 

"

ראו גם :

עפרה ישועה -ליית בויקיפדיה 

"ארץ ברית " בסימניה  

 

פרק מהספר "ארץ" ברית "חזון האופניים

דף הפייסבוק של "ארץ ברית "

ששון סומך "עם ככל העמים  הכיצד"?

הרצל 

 

הקדמה לספר של וינווד ריד
טקסט הספר של וינווד ריד

תחזיות העתיד של ויינווד ריד

"לאן " של פיארברג

פאוזי אל אסמר

הספר של אסמר על ספרות הילדים הישראלית

 

שרגא גפני

עינת וילף 

חוזה מדינת היהודים:הרצל כסופר וחוזה

  

הופיע באתר "האייל הקורא "

חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב , כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם –חלום היא.

 

….ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא , ואגדה יוסיף להיות.

 

תיאודור הרצל . אלטונוילנד. ( 1902)

 

בעת פירסום מאמר זה מלאו 100 שנה למותו של בנימין זאב הרצל האיש שחזה את מדינת ישראל ופתח בצעדים שהביאו להקמתה תוצאה ישירה של חזון זה.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמייחסת את הצעדים הראשונים שהביאו לבסוף ליסודה לסופר של אוטופיות ומדע בדיוני לתיאודור הרצל , העיר  תל אביב היא העיר היחידה בעולם שחייבת את שמה לכותר של ספר מדע בדיוני , תירגום של  שם הספר האוטופי שאותו חיבר הרצל , "אלטונוילנד". במשך שנים רבות היה הסופר הרצל הדמות הנערצת ביותר בהיסטוריה של הציונות ותמונתו נמצאה בכל משרד חשוב ובכל בית ספר וכמעט בכל בית, הרצל נחשב להתגלמות היהודי המושלם מעין "דוד חדש" שבכוח רצונו יצר יש מאין את הציונות ולבסוף מדינת ישראל, וכך הציל את העם היהודי מהשמדה מוחלטת .המשפט המפורסם שלו "אם תרצו אין זו אגדה" הוא ככל הניראה המשפט המצוטט ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.


בשנים האחרונות עם התחזקות מגמת "ניתוץ המיתוסים" לגבי כל פרט בהיסטוריה של המדינה , מגמה זאת לא פסחה כמובן מאליו גם על האיש שחזה את המדינה. החל מבדיחות סרות טעם בהצגות , דרך רומן היסטורי שפירט את סיפור ההתעללות הרוחנית של הרצל ועמיתיו באישתו (התעללות שלא הייתה ולא נבראה ). בסדרה שהוקרנה על חייו בערוץ 2 החליט איזה טיפש מטופש לפתוח את הפרומואים לסדרה בהודעה המרעישה (ברוח הפתיחות המינית הידועה של ערוץ 2) שהאיש הרצל נהג (כן כן ) ללכת לזונות כנראה מתוך ההנחה שרק גילוי כזה יכול להעלות את הרייטינג של הסדרה ,ההיסטוריונים הפוסט ציוניים מתחרים בינהם בשמות הגנאי שהם נותנים לו החל "מ"פוליטיקאי בינוני ומטה" וגרוע מזה שמתארים אותו כאדם שהיה עיוור לחלוטין לקיומם של הערבים בארץ כ"אימפריאליסט " וכמעריץ שוטה של הטכנולוגיה , פסיכולוגים שונים מעלים תיאוריות על "ההומוסקסואליות " של הרצל וכו' וכו' .


ולמרות זאת הרצל היה ונשאר אחד האנשים המעניינים ביותר ב-200 השנים האחרונוות, וככל הניראה הסופר היחיד ששינה בצורה משמעותית את פני ההיסטוריה האנושית .בזמנו הוא כונה בזלזול "ז'ול ורן היהודי" כדי להשוותו עם סופר המדע הבדיוני המפורסם של זמנו אך כמו ורן והרבה יותר ממנו הרצל יצר נבואות שהגשימו את עצמן ובניגוד למקרה של ורן ספק אם היו מתגשמות לולא הופעתו בזירה.

שני התיאודורים

במהלך המאה ה-19 היה אחד הז'אנרים הספרותיים הפופולאריים ביותר ז'אנר האוטופיות . סיפורים שתיארו חברות מושלמות ואידיאליות בפינות שונות ברחבי העולם , לרוב תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ושיטות חברתיות מתקדמות אף יותר , המסר של הכותבים היה תמיד שבאמצעות השימוש בשיטות המתוארות בסיפור אפשר יהיה ליצור משטרים מושלמים כאלה גם בעולם האמיתי כל מה שצריך זה רק קצת מאמץ והשקעה…
באירופה יצאו אלפי ויש אומרים עשרות אלפי סיפורים מסוג זה אך למרות כל הכוונות הטובות של מחבריהם מתוך כל האלפים האלה היו רק שני מחברים אוטופיים שהצליחו להשפיע על קוראיהם עד כדי כך שנעשו ניסיונות משמעותיים ביותר להגשים את חזונם האוטופי במציאות .

תיאודור הרצקה

האחד מהם היה יהודי הונגרי מבודפסט שימש כעורך הספרותי של העיתון הוינאי החשוב "הנויאה פרייאה פרסה" . שמו היה תיאודור הרצל. השני היה יהודי הונגרי מבודפסט ששימש כעורך הכלכלי של העיתון הוינאי החשוב " הנויאה פרייאה פרסה" שמו היה תיאודור הרצקה.
תאודור הרצקה התפרסם הודות לספרו מ-1890 "פריילנד : חזון עתיד סוציאלי" בספר זה תיאר את הקמתה של מדינה אוטופית למופץ במזרח אפריקה , מדינה המבוססת על ההתאגדות החופשית של אזרחיה לתכליות יצרניות במעין קורפרטיבים נוסח "דן " ואגד " של ימינו. האזרחים נעזרים גם בהמצאות הטכנולוגיות המדהימות שעומדות לרשותם כמו רובוטים והתוצאה היא חברה אידיאלית ומאושרת באמת .
ספרו של הרצקה עשה רושם עצום על קוראיו והפך לרב מכר בכמה שפות אירופיות שונות כולל באנגלית , הרצקה נראה בעיני רבים כמי שהיציע לראשונה שיטה פרקטית וניתנת ליישום ליצירת חברה אידיאלית. הרצקה הצליח לארגן תנועה בינלאומית גדולה . ובכינוס בינלאומי של תומכי תוכניתו בוינה שם הוחלט לשגר משלחת לאוגנדה לשם רכישת אדמת קרקע להתיישבות ולהקמת חברה האידיאלית .המשלחת אכן יצאה לביצוע המשימה ב-1893 אך מסיבות שונות המשלחת לא הצליחה במשימתה, הבריטים לא ששו למכור שטחים גדולים לגורם שהם חשדו שמאחוריו עומדת האימפריה האוסטרית , אם כי בין תומכי התוכנית היו גם בריטים רבים, והתוכנית בטלה לצערם של רבים וטובים.
תיאודור הרצל שהיה עמיתו של תאודור הרצקה ב"נויאה פרייאה פרסה" ידע הכל על הרצקה תוכניתו והתנועה הבינלאומית שהקים . שניהם שכנו במשרדים סמוכים זה לזה באותו מסדרון בבניין המערכת. לא מן הנמנע שהייתה זאת המחשבה על הרצקה וכישלונו וכיצד יכול הוא היה להצליח היכן שהרצקה נכשל שהייתה אחד הגורמים העיקריים ביצירת תוכנית אוטופית משלו ותנועה בינלאומית משלו להגשמת התוכנית.

ספרו מ-1896 "מדינת היהודים " שכלל הצעת תוכנית להקמת מדינה יהודית ופרסם את שמו בעולם נועד בשלב הראשון להיות רומן אוטופי בסגנון "פרילנד " של הרצקה , אך הרצל שינה את דעתו לאחר שהיגיע למסקנה שלאחר כשלון תוכניתו של הרצקה רומן אוטופי שוב לא יזכה להתיחסות רצינית.
בהתייחסות הפומבית היחידה שלו להרצקה אמר עליו :" התוכנית של הרצקה היא מכונה מורכבת רבת שיניים וגלגלים אבל לדעתי אי אפשר להניע אותה , לי לעומת זאת יש את הדלק להניע מכונה כזאת , ודלק זה הוא מצוקתם של היהודים".

 

מאידך העלבון הנורא ביותר שאפשר היה להגיד על הרצל, גרוע מהכינוי "ז'ול ורן היהודי " ומתנגדיו הרבו להשתמש בעלבון זה, היה לקרוא לו הרצקה השני. בין מתנגדיו הגרועים ביותר של הרצל היו הממונים עליו בעיתונו שלעגו לרעיונותיו, בין השאר, מן הסתם, משום שחשו תחושה חזקה של "דז'ה וו" כאשר העלה את רעיונותיו על הקמת ארגון בינלאומי שיקים ישוב אוטופי.
אין זה ידוע מה חשב הרצקה על התנועה הציונית של הרצל שדמתה כל כך לתנועה הבינלאומית שהוא כמעט הקים,ושלפעילותה המוצלחת היה עד , הוא מת בשנת 1924 , שנים רבות לאחר הרצל.

הרצל כסופר מדע בדיוני

לפני שהפך למנהיג ציוני היה הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. ובקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום " מדע בדיוני" ו"עתידנות ". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים "רואה המחשבות " היה סיפור בגוף ראשון על טלפט שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם והוא מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים " שאותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.


המפורסם בחיבוריו הבדיוניים של הרצל, שהיה קשור קשר אמיץ בפעילותו בתנועה הציונית היה תיאורו האוטופי של החיים במדינה יהודית בעתיד "אלטונוילנד " ( ארץ ישנה חדשה) מ-1902 . הרצל תיאר בו מסע לארץ ישראל של שנת 1923 שבה קיימת מדינה יהודית ובה יהודים ומוסלמים חיים בשלום ובשלוה ותוך ניצול של הישגי הטכנולוגיה החדשים ביותר .

הרצל הואשם תמיד ( בין השאר בידי היסטוריונים "פוסט ציוניים" שונים) כי בכתביו הציוניים התעלם לחלוטין מקיומם של הערבים בארץ ישראל , אך דווקא בספרו האוטופי הזה הוא הראה כי לאמיתו של דבר הוא הקדיש מחשבה רבה לבעיית היחסים בין שני העמים , ותיאר דו קיום בשלום בניהם במונחים המזכירים מאוד (וכנראה שלא במקרה) את הרעיונות של "המזרח התיכון החדש " של שמעון פרס.

 

הרצל בקריקטורה מזמנו.
הוא לא היה הראשון שכתב חיבורים ציוניים מסוג זה . קדם לו ספר שהוא ככל הנראה ספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית, ספרו של  הסופר והעסקן אלחנן לוינסקי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי (1892 ) המתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון " ( אנשי תנועתו של לוינסקי) חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג הציוני אחד העם.לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזאת כחיה חיי שלום , אם כי חיה מאחורי מבצרים ומקיימת צבא שכן "אין לדעת מה ילד יום ". מאידך אחד ממקורות הפרנסה שלה הוא יצור כלי נשק ומכירתו לאומות לוחמות שונות , נבואה שהתגלתה כמדויקת למדי…
יריבו הפוליטי של הרצל (וידידו של לויסקי ) אחד העם כתב ביקורת קטלנית על "אלטונוילד" וטען שכאוטופיה בדיונית הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי . אחד העם לעג בארסיות לאוטופיה של הרצל כאשר כתב " אמת שם (בספרו של לוינסקי ) אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה (בספרו של הרצל ) בשנת תרפ"ג ( 1923) . אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית". הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד וההוא הגיב עליה בחריפות. וכך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר בתקופת ראשית הציונות התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרי מדע בדיוני.

 

רבים התנגדו להרצל משום שלא האמינו שסופר ועיתונאי יוכל להביא לשינוי אמיתי כל שהוא במדיניות הבינלאומית . ואכן הרצל הוא אחד הסופרים הבודדים בהיסטוריה שהייתה להם השפעה כזאת. ובודאי היחיד בתחום הספרות האוטופית וספרות המדע הבדיוני .

סופרי מדע בדיוני ופוליטיקה מעשיתניתן לספור על אצבעות יד אחת את סופרי המד"ב שהייתה להם השפעה כל שהיא על הפוליטיקה.היה אלכסנדר בוגדנוב סופר קומוניסטי מתקופת המהפכה שחיבר סיפורים על מסעות למאדים והיה איש מפלגה סוציאליסטי/קומוניסטי חשוב, אך בסופו של דבר כל תורותיו החדשניות נשכחו והושכחו בידי הקומוניסטים . הייתה איין ראנד אם האידיאולוגיה "האוביקטיביסטית " של "כל אחד לעצמו " שחיברה שני ספרי מד"ב פופולאריים והפכה גורו להמוני סטודנטים, ואנשים רבים אחרים מתחת לגיל ה-20 , אם כי רק עיון קצר בביוגרפיה שלה עצמה מראה עד כמה האידיאולוגיה שלה אינה אפשרית לישום בקרב בני אדם חיים ונושמים (בחסידיה בארץ הקימו כת סהרורית בראשות ד"ר משה קרוי ). היה גם מעריצה סופר המד"ב מפורסם רוברט הינלין שניסה את כוחו בעסקנות פוליטית והייתה לו השפעה רבה על המפלגה "הליברטיאנית " מיסודה של ראנד שבה חברים סופרי מד"ב רבים ויש גם סופרי המד"ב לארי ניבן וג'רי פורנל ( גם הם שייכים למפלגה הזאת ומגדירים את עצמם כ"ימניים מאטילה ההוני") ושמיחסים לעצמם את היוזמה שהביאה לתוכנית "מלחמת הכוכבים " החללית של הנשיא רונלד ריגן כנגד ברית המועצות. אלה הם פחות או יותר הכל ( אם ניתעלם מהסינטולוג רון הבארד שניסה לשלוח יד בפוליטיקה בכמה ארצות ותמיד גורש מהם כאישיות לא רצויה).ויש להודות ההשפעה של סופרי המד"ב שמיחסים לעצמם רעיונות כה מרחיקי לכת על העתיד ועל הדרכים שבהם יכול המין האנושי לצעוד , על ההתפתחויות הפוליטיות החשובות הייתה בדרך כלל זניחה ומטה. הרצל הוא יוצא הדופן היחיד.

הרצל והקיסר הגרמני וילהלם.

אין ספק של"אלטונוילנד" הייתה השפעה עצומה על ציונים מרובים שראו בספר זה חזון שאפשר וצריך להגשימו על ידי כך שארץ ישראל תיהפך לארץ טכנולוגית ומתועשת בידי היהודים.ציונים שונים כמו פינחס רוטנברג ביצעו פרוייקטים טכנולוגיים שונים בארץ כמו בניית חברת החשמל בראש ובראשונה בהשפעת הרעיונות הטכנולוגיים שהוצגו בספר . תרגום ספר זה לעברית בידי העיתונאי העברי נחום סוקולוב נקרא "תל אביב " והוא שסיפק את שמה של העיר העברית הראשונה.מבחינה זאת ספר זה היה נבואה שהגשימה את עצמה.
גם כתוצאה מספר זה יצא להרצל כיו בידי מבקריו ם שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה , ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו , אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת.

איור ל"ספינת האוויר המונחית "מתוך הספר "בתקוע השופר"

ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר המונחית  " על אדם שממציא כלי תעופה , אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות, תפיסה שהייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

גישה ספקטת זאת לגבי השגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום הוא הסיפור "סולון בלידיה" מ-1900 (שבמשך שנים רבות הווה חומר קריאה בבתי הספר בישראל ) שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך אותו למחזה ( והוא גם המחזה היחיד שלו שהוצג בארץ בידי תיאטרון "אוהל ") .

בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום , תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית , בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.
בסיפורו הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה העומדת לפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי . למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה אשר אכן מגשימה את כל טענות הממציא –היא מספק אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ כלשהוא. אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים . הרצל מתאר בפירוט בסיפור וביתר פירוט במחזה את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה, שינויים שאינם לטובה שכן הלידיאנים שאינם נאלצים לעבוד למחייתם נהפכים לעצלנים רודפי תענוגות ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם. סולון שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.

 

בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר, ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם , עם כל התחזיות של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על "הנאנו טכנולוגיה" הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל. הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום " ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנו טכנולוגיה.
ההבדל בין הרצל וסופרי מדע בדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא ( כל ידע שיש היום בידי אדם אחד רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים) . אלא ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה וזאת הרצל העדיף לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר.אם אכן היה ממשיך בכוון זה בסיפור כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני ז'אנר "ההיסטוריה החלופית " שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.

ההיסטוריה החלופית של הרצל

למרות שנימנע לעסוק בכך בפירוט ב"סולון בלודיה " הרי להרצל היה עניין עמוק בשאלות של "מה היה קורא אילו " ובהיסטוריות חלופיות ויש לו מקום חשוב ( אם גם לא ידוע) בז'אנר זה.
ז'אנר הסיפורים העוסקים ב"מה היה קורא אילו " הוא עתיק יומין וניתן למצוא ספקולציות מסוג זה אצל היסטוריונים עתיקים כמו טיטוס ליויוס. לספרות היפה הוכנס ז'אנר זה בידי האב והבן יצחק ובנימין דישראלי , הסופר וראש ממשלת בריטניה  . אחריהם ניתן למצוא דוגמאות בודדות מאוד של סוג ספרותי זה עד סוף המאה ה-19.

הרצל כאמור הוא בעל חשיבות מרכזית בסוג ספרותי זה וזאת משלוש סיבות : א. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית בשפה הגרמנית ( עד לזמנו כל הסיפורים הבודדים בתחום, וניתן לספור אותם על אצבעות הידיים , היו באנגלית צרפתית ואיטלקית ). ב. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית במאה ה-20 ( ב-1900 ). ג. וחשוב מכל: הוא האדם שיצר את הצורה המודרנית של סיפור ההיסטוריה החלופית. כל הסיפורים הבודדים שעסקו בהיסטוריה חלופית לפניו עשו זאת במעין התנצלות לפני הקוראים על שהסופר עוסק בספקולציות מוזרות מעין אלה , והסיפור הוצג לרוב כמעין חלום של הגיבור שמוצא את עצמו בעולם שבו ההיסטוריה התנהלה בצורה שונה מאשר בעולמנו , אך הסופר הקפיד תמיד "להכין " את הקורא בתחבולות שונות וכל מיני הסברים מתפתלים ולהסביר לו שזהו רק חלום בלהות שלא צריך לקחת אותו ברצינות.

 


אצל הרצל ההצגה של נושא ההיסטוריה החלופית היא שונה מאוד מכל קודמיו. בסיפור שלו של היסטוריה חלופית " היזם בונפרטה " (1900) ( סיפור שמשום מה בניגוד לרוב סיפוריו האחרים של הרצל תורגם רק פעם אחת לעיברית ) תואר עולם שבו המצביא המפורסם נפוליאון לא התבלט בקריירה צבאית ובמקום זאת הפך לאיש עסקים בעל רשת חנויות. זאת בזמן שהמעצמות המלוכניות הביסו את צבא צרפת המהפכנית והכתירו את לואי ה- 18 למלך …בשנת 1796 . הסיפור תיאר את עלייתו של נפוליון למעמד אחד האנשים העשירים ביותר בצרפת ואת נפילתו הפינאנסית כתוצאה משפל כלכלי בשנת 1815 ( שבהיסטוריה שלנו , כמובן , נפוליאון הובס בה סופית בקרב ווטרלו ) בסיפור זה מתאר הרצל בצורה כללית את פניה של ההיסטוריה שבה נפוליאון לא שיחק תפקיד כה חשוב כמו בהיסטוריה שלנו..
סיפור זה הוא יוצא דופן לעומת כל קודמיו שכן בניגוד להם הרצל לא "התנצל " לפני הקוראים על המשחק המוזר שהוא משחק עם ההיסטוריה , אלא רק בהדרגה במהלך העלילה וכביכול בדרך אגב דרך השיחות הסתמיות של הדמויות , גילה לקורא המופתע כי המדובר בהיסטוריה שונה מזו שהוא מכיר ובאיזו צורה היא שונה, והעולם שהוצג בסיפור לא הוצג בהכרח כעולם גרוע יותר מזה שאותו היכיר הקורא כפי שהייתה הנורמה עד אז , אלא פשוט כעולם שונה ( ואולי אפילו טוב יותר ? ) . זוהי השיטה שאותה החלו מחברי הסיפורים מסוג זה לנקוט רק עשרות רבות של שנים לאחר הרצל וסיפורו נראה כמודרני לחלוטין בתחום זה גם היום 101 שנים לאחר שנכתב.
אין שום ספק שלהרצל היה עניין אישי עמוק ביותר בשאלות של מה היה קורא אילו אירועים היסטוריים היו מתנהלים בצורה היסטורית ממה שהתרחשו ואילו דמויות היסטוריות היו חיות ופועלות בצורה שונה.
דוגמה לעניין זה מופגנת באחד מסיפוריו הידועים בשם "הפעמון השמאלי " שבו מתאר הרצל מה היה עולה בגורלו של אדם אילו היה לוחץ בהזדמנות מסוימת על הפעמון השמאלי בבית מגורים ( שאז היה פוגש אישה מכוערת "קלפטה " מתחתן עימה והופך לאיש אומלל ומיסכן ) או בפעמון הימני (שאז היה פוגש אישה יפיפייה בת למשפחה עשירה והופך לאדם מאושר ומצליח ). העלילה מזכירה מאוד את העלילה של סרט מודרני שמתאר את הגורלות השונים הצפויים לבחורה אם הייתה יורדת בתחנת רכבת אחת או בזו שאחריה.
 
הרצל בקרקטורות מזמנו.

ברור ( ורישומים רבים ביומניו מעידים על כך ) שהעניין של הרצל בסיפורים אלה נבע ממחשבותיו על גורלו שלו , מה היה עולה בגורלו אם לא היה כותב את הספר "מדינת היהודים" ב-1896 , והיה ממשיך להיות עיתונאי מפורסם ומצליח , אך מי שהיה משאיר את חותמו כלא יותר מהערת שוליים בספרי היסטוריה על העיתונאות הוינאית בסוף המאה ה-19? ומאידך מה היה קורא לאיש ששמו דמה כל כך לשלו, להרצקה, אם היוזמה שלו להקים קהילה אוטופית באפריקה הייתה מתממשת?
לאמיתו של דבר הרצל הוא אחד מארבעת האישים היחידים ששיחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה וגם חיברו סיפורים של היסטוריות חלופיות . שניים מהאחרים היו ראשי ממשלה בריטיים : בנימין דיזראלי אחד ממייסדי הז'אנר ,ווינסטון צ'רצי'יל שחיבר סיפור בשם "מה היה קורה אילו לי הפסיד בקרב גטיסבורג" שכאילו נכתב בידי היסטוריון בעולם שבו לי ניצח בקרב מפורסם זה במלחמת האזרחים האמריקנית וכך הביא לניצחון הדרום במלחמה.הדמות הרביעית של יושב ראש הקונגרס האמריקני מטעם הרפובליקנים , ניוט גינגריץ שחיבר היסטוריה חלופית של מילחמת העולם השניה שבה הנאצים הביסו את הבריטים וארה"ב היא המעצמה היחידה שממשיכה להילחם כנגדם. צ'רצ'יל הוא כמובן דמות חשובה בסיפורים רבים של היסטוריה חלופית על מלחמת העולם השניה….
ולאור התפקיד החשוב שאותו שיחק הרצל עצמו בהיסטוריה הציונית ולמעשה העולמית ניתן לכתוב גם סיפורים וספקולציות של היסטוריה חלופית עליו. ספקולציות שידונו בשאלה : מה היו פני ההיסטוריה אם הרצל אכן לא הייה פונה לפעילות ציונית , האם הייתה התנועה הציונית קמה כארגון עולמי אפקטיבי ללא הדחיפה שנתן לה בכח אישיותו והשפעתו?ניתן גם לחשוב על סיפור מדע בדיוני המספר על יחידת קומנדו מוסלמית החוזרת בזמן כדי לרצוח את הרצל בשנת 1894 לפני שכתב את "מדינת היהודים"
אבל דומה שהספקולציה המעניינת ביותר של היסטוריה חלופית הקשורה בקריירה של הרצל שאפשר לעלות קשורה לשאלה : מה היה קורה אילו התממשה תוכניתו של הרצל להקים אוטונומיה ( ואולי גם מדינה ) יהודית באוגנדה ?

מדינת ישראל של אוגנדה .

ב-1903 היציעה הממשלה הבריטית לתאודור הרצל כי ההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית, בצירוף מיקרים מוזר, באותו האזור עצמו שבו ניסה תיאודור הרצקה בדיוק 10 שנים קודם לכן להקים ישוב אוטופי משלו. התוכנית קבעה כי האזור יהיה אוטונומיה יהודית תחת פיקוחה העליון של ממשלת בריטניה.
הרצל שנואש מהאפשרות להקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל או בסיני כתוצאה מהתנגדות התורכים קיבל את ההצעה . הוא קיווה להביא לאזורי הישוב ( שנמצאים היום בשטחים של אוגנדה וקניה בין נאירובי ופסגת הרי מאו ) את המוני היהודים שהחלו לברוח מרוסיה לאחר הפוגרומים בקישינב. האזור שהוצע נודע באקלימו הטוב ובשטחיו הפוריים, הממשלה הבריטית העריכה שאפשר יהיה ליישב בו לכל הפחות מיליון יהודים.
התוכנית נכשלה לבסוף , נציגי יהודי רוסיה שייצגו את האוכלוסייה שהייתה אמורה ליישב את האזור התנגדו לתוכנית בכל תוקף , ובין הנימוקים שהועלו היה כשלונו של הרצקה בישוב האיזור ( אם כי זה היה בעיקר בגלל התנגדות בירוקרטית ).הם היו מוכנים לשמוע רק על ארץ ישראל.  התוכנית נגנזה לבסוף וכישלונה המוחלט היה אחת הסיבות למותו בגיל צעיר של הרצל.מכאן ואילך הופנו כל המאמצים לישוב ארץ ישראל.

הבה ננקוט בשיטתו של הרצל ונשקול : מה היה קורא אילו התוכנית הייתה זוכה לתמיכה ומיושמת ? האם יכול היה ישוב יהודי אוטונומי באוגנדה לזכות בהצלחה ואולי אף בעצמאות ? זוהי שאלה שבה כבר עסקו סופרים שונים בעבר כמו יעקב שביט ומאיר שלו . והנה תשובתי  שלי :
התשובה לשאלה  היא חיובית,  לטווח הקצר לפחות ישוב כזה שאליו היו נוהרים אלפי פליטים מרוסיה וארצות אחרות במזרח אירופה מתוך הידיעה שבאזור זה הם יזכו בתמיכה ובהגנה של הממשלה בריטית האדירה ושל ההסתדרות הציונית בהחלט יכול היה לשגשג .ישנם לכך מקבילות היסטוריות . הבורים בדרום אפריקה שהקימו שם מדינה עצמאית היו במקורם מתיישבים הולנדים בעלי מוטיבציה אדירה שמספרם לא עלה על מספר המתישבים היהודים שיכלו לאכלס את חבל הארץ המוצע. והודות למוטיבציה והארגון היעיל שלהם ( וחולשת יריביהם השחורים שלא יכלו להתמודד עם הטכנולוגיה שלהם ) השתלטו על כל דרום אפריקה וזאת ללא כל עזרה של מעצמה שעמדה מאחוריהם.
ליהודים הנרדפים מרוסיה וממזרח אירופה הייתה בדיוק אותה מוטיבציה שהייתה לבורים ( ואף חזקה מזו של הבורים ) ואותה יכולת טכנולוגית הם בהחלט יכלו להפוך את אזור האוטונומיה באוגנדה וקניה לאזור חקלאי משגשג כפי שעשו במציאות בארץ ישראל בתנאים קשים בהרבה.
אינני יודע וספק אם מישהו יודע מה היה גודל האוכלוסייה השחורה באזור באותם ימים, סביר להניח שצפיפות האוכלוסייה בשטחים העצומים הללו הייתה נמוכה מאוד ומן הסתם נמוכה הרבה יותר מזו של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל באותו הזמן. סביר להניח שהיהודים כאכלוסיה עירונית מטיבעה היו מקימים במהרה ערים גדולות ותוססות באזור בזמן שחלק מהם בעלי נטיות סוציאליסטיות וחקלאיות היו מקימים חוות. בשלב הראשון ייתכן מאוד שהייתה קיימת אידיאולוגיה של "עבודה עברית " בלבד כפי שהייתה בארץ ישראל (גם מסיבות של ביטחון ) . אולם ללא שום ספק בשלב במאוחר יותר העובדים העברים היו מוחלפים בעובדים שחורים הזולים יותר כפי שאירע אצל המתיישבים האנגלים באזור ( שהיו משמשים ללא ספק כסוג של מודל למתיישבים היהודיים ).
ייתכן מאוד שהישוב היהודי היה גדל ומתחזק מספיק לאחר כמה עשרות שנים עד שישמעו דיבורים של עצמאות , אך ספק אם משהו היה נעשה בעניין , ליהודים לא היה את אותו קשר עם אפריקה שהיה להם את ארץ ישראל ולא היה להם שם את אותו ביטחון עצמי שהיו חשים בארץ ישראל גם ללא הגנת האימפריה הבריטית. ונקודה חשובה נוספת : ספק אם האוטונומיה היהודית באוגנדה הייתה זוכה לתמיכה בלתי פוסקת של יהודי שאר העולם כפי שזכו יהודי ארץ ישראל. , לאוגנדה עם כל הכבוד , אין  את העוצמה הרגשית שיש בלב היהודי כמו ארץ ישראל . אוטונומית אוגנדה הייתה נחשבת בעיני שאר היהודים כעוד יהדות "תפוצות " שאינה זכאית לתמיכה ועזרה מיוחדת יותר מכל קהילה אחרת , בדיוק באותה המידה שאוטונומית בירוביג'אן היהודית של ברית המועצות לא עוררה שוב שביב מיוחד של הזדהות בקרב יהודים שמחוץ לבריה"מ.
האם יכולה הייתה אוטונומיה זאת להשיג עצמאות ? בשלב מסוים כאשר הבריטים החלו לנטוש את ארצות האימפריה שלהם ניסו הקולוניסטים שלהם בכמה ארצות באפריקה להשיג עצמאות עבור עצמם שתאפשר להם לשלוט ברוב השחור שסביבם . הדוגמא הקלאסית היא רודזיה ששם שלטו המתיישבים כמה עשרות שנים לאחר עזיבת ארץ האם .
אני בהחלט יכול להעלות על דעתי ניסיון כזה של האוטונומיה היהודית להשיג עצמאות לאחר עזיבת הבריטים כתוצאה מחוסר הרצון להישלט בידי השחורים .עם הטכנולוגיה והכוח הכלכלי העדיף שלהם אין ספק שהיהודים היו יכולים להשיג שליטה צבאית על אזורם ואולי הרבה מעבר לו כנגד הכוח הצבאי הנחות יותר של השחורים .
וכך זה היה נשאר למשך כמה עשרות שנים. יהודי אוטונומית אוגנדה לשעבר ( שבינתיים קיבלה מן הסתם שם , אולי "הרצליה" על שם המייסד , ואולי "ישראל " או "יהודה" או שם אחר ) היו נחשבים כוח חזק באזורם . אך יותר ויותר היו סובלים ממתקפות המחתרת של השחורים , מארגונים דמויי המאו מאו הקנייתי. אחת מפעולות המחתרת האלה יכולה הייתה להתרחש בשנת 1976 כנגד שדה התעופה היהודי באנטבה כשבראש מתקפה זאת עומד מנהיג מחתרת כושי , אחד אידי אמין….
בסופו של דבר כמובן המדינה היהודית הייתה נאלצת להגיע להסכם כלשהו עם השחורים כפי שאירע בדרום אפריקה וברודזיה והדבר תלוי בכמות השחורים שנמצאים בתורה האם הם רוב או מיעוט . אם הם מיעוט כי אז המדינה היהודים הייתה יכולה להתקיים עוד שנים רבות ללא חשש רב מהמדינות השחורות שמקיפות אותה אך אם השחורים הם רוב…. כי אז התוצאה תהיה דומה למה שאירע בדרום אפריקה ורודזיה השלטון יעבור לבסוף לידי השחורים ורוב היהודים יעדיפו לעזוב את האזור , שיעשה פחות ופחות בטוח כתוצאה מהמלחמות הפנימיות בין השחורים ומגפות האידס והאבולה למקומות בטוחים יותר.  ובכך היגיע קיצה של האוטונומיה שנוצרה בידי הרצל .

הרצל במדינת ישראל

אך לא זה מה שהתרחש . במקום אוטונומיה באוגנדה הוקמה התיישבות בארץ ישראל ולבסוף מדינה שראתה את הרצל כמייסדה .
מה היה הרצל חושב על מדינת ישראל אם היה קם מקיברו לתחייה על מנת לבקר בה כיום ? האם היה מוצא אותה כתואמת את החזון האוטופי שאותו תיאר ב"אלטונוילנד", או שלא היה מזהה בה דבר ממה שתיאר ולא היה מבין מה הקשר בין מדינת ה"ערב רב" הזאת ובין חזונו?

קול קרא בחשכה / דבורה עומר
יש פזמון מקסים שאותו שרה רבקה מיכאלי שדן בדיוק בשאלה הזאת בצורה צינית ומתאר את ההבדל הגדול מאוד בין מה שחזה הרצל שכלל לא העלה על דעתו מדינה עם "הזונה היהודיה הראשונה והגנב היהודי הראשון " ובין המדינה כפי שהיא. . .

 


ראש ממשלת ישראל לשעבר שמעון פרס , , שרואה את עצמו תלמידו הרוחני של הרצל הקדיש לשאלה זאת ספר שלם בשם עם הרצל לארץ חדשה (1999) שבו הוא מתאר את מסעותיו עם הרצל במדינת ישראל החדשה. פרס מתאר בספר עד כמה הרצל מתפעל מההישגים הטכנולוגיים של המדינה ( שתואמים מאוד את חזונו של הרצל עצמו ב"אלטונוילנד" ועוברים אותו בהרבה). מאידך הרצל מזדעזע מההתנהגות חסרת הנימוס של הישראלי הממוצע שהיא שונה מאוד מההתנהגות המנומסת והמחונכת שאותה חזה ולה ציפה . פרס גם מפגיש את הרצל עם בן גוריון והשניים מתגלים כבעלי עמדות מנוגדות לגבי עניינים שונים פרט לצורך בהמשך קיומה ובחיזוקה של מדינת ישראל. לפי גרסת פרס הרצל יוצא אופטימי מאוד מהמסע בזמן שלו למדינת ישראל של סוף המאה ה-20.
מה היה הרצל חושב על מדינת ישראל היום ? האם היה מוצא אותה מתאימה לתחזיותיו ? התשובה על כך חייבת להיות שלילית . אבל לדעתי הוא היה מרגיש דבר אחד: תדהמה על שהרעיונות והתחזיות שאותם היציע עיתונאי וסופר לא מן החשובים בכמה ספרים וסיפורים גרמו לשינויים בסדרי עולם והפכו אותו כתוצאה לאחד האנשים שהשפיעו ביותר על המאה ה-20 .

 
הרצל .צייר אפריים ליליאן

קישורים

הרצל בויקיפדיה

ציטוטים של הרצל

כתבי הרצל בפרוייקט בן יהודה

הרצל והתנועה הציונית

הרצל באתר הכנסת

 

אז הרצל אמר

 

בתקוע השופר :מבחר הרצל

חוק בנימין זאב הרצל 

הרצל מקבל יום זיכרון

המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל

מוזיאון הרצל

אהרון חבר על מוזיאון הרצל

 

הרצל בשירים 

 

ספרי ילדים ונוער על הרצל

"קול קרא בחשיכה " ביוגרפיה לילדים מאת דבורה עומר

בעקבות הבית הנעלם :סיפורו של הרצל מאת אורה מורג

חיים גרוסמן על דמותו של הרצל באמנות השימושית

דמותו של הרצל בסרטי קולנוע

 

אתר על הרצל לילדים

 

הרצל והיהדות

 

הרצל מפרסם את "מדינת היהודים "

 

הרצל ויהודי יפו

הרצל ובלפור חקק על פגישת הרצל והקיסר וילהלם השני

מרדכי נאור על תצלום מפורסם של הרצל

איך קשור שמה של תל אביב להרצל

אורי זילברשייד על הרצל כציוני סוציאליסט

 

אלטנוילנד בויקיפדיה

דויד סיון על אלטנויילנד

עדי צור על אלטנוילנד כאוטופיה

שלמה אבינרי על "אלטנוילנד "

אריאנה מלמד על "אלטנוילנד"

 

 

נעמה כרמי על אלטנוילנד

 

 

 

יואב קרני על הרצל ב-1903

 

הספדים על הרצל מאת יריב: מרדכי ברויאר

דניאל גברון על אילו הייתה מוקמת באוגנדה מושבה יהודית 

יעקב שביט על הרצל והרברט ספנסר

האם ראה הרצל את עצמו כואגנר יהודי

 

מנחם בגין על הרצל אריאל שרון על מלאת מאה שנה למות הרצל

האם הרצל עוד רלבנטי ? :ניר ברעם על הרצל

הרצל בהחלט רלבנטי :אלה פלורסהיים עונה לניר ברעם

 

לירון שכטר על זניחת דרכו של הרצל

אריאל פלדשטיין על ספרים שונים על הרצל

אילן פפה נגד הרצל

אמת על הרצל והדמאגוגים

תחרות בלוגים  על הרצל

"

עפרה ישועה ליית על הרצל בספר "ארץ ברית "

"

שמעון פרס על הרצל

אילן פפה נגד הרצל

הרצל- צילום משפחתי 

ארץ ישראל בשנת 2040 :תוכנית העתיד הציוני של אלחנן לוינסקי

היש עוד אנשי חזון?

 הרצל ואטלנטיס

סולון בלידיה -סיפור מאת הרצל

היזם בונפרטה -סיפור של היסטוריה חלופית מאת הרצל

ספינת האוויר של הרצל 

העתיד הוא שלנו -הרצל בבית הקפה הספרותי 

הרצל צופה לגלקסיה ,ציור מאת אבי כץ.