ארכיון תג: ואדי סאליב

מה באמת קרה בואדי סאליב ?

מהומות ואדי סאליב בשער ה"עולם הזה " צילם אוסקר טאובר.

הופיע בגרסה שונה בשם "אזעקה בווואדי " בגיליון "דיוקן -מקור ראשון"  גיליון 660 2.4.2010 ע' 20-24.

שכונת ואדי סאליב ,חיפה יולי 1959. שוטרים מוזעקים להשתלט על שיכור שהתפרע בבית הקפה "רוזויליו " בשיכון העולים המקומי. הם יורים באיש ופוצעים אותו ברגליו.השמועות על הירי מובילות להפגנות מצד תושבי השכונה שטוענים שמוצאו המזרח תיכוני הוא שהביא את השוטרים לתגובה קיצונית ומיותרת.שמועה שקרית שמופצת למחרת בידי מקור בלתי ידוע לפיה האיש נפטר מפצעיו ,מולידה גל התפרעויות קשות ברחבי חיפה .המהומות הללו שזכו לכינוי אירועי ואדי סאליב יחרתו בתודעה ישראלית כאקט ראשון של מרד מצד עולי ארצות המזרח התיכון כנגד הממסד המפאיניק"י.התקוממות שתעצב כעבור עשרים שנה את מאבקם של "הפנתרים השחורים ".
אז מה היה שם ?התקוממות הרואית סוחפת נגד דיכוי ואפרטהייד גזעני ?או האשמות שווא שקריות בדבר גזענות ?
חבית חומר נפץ? ,או אי הבנה שיצאה מכלל שליטה ?
אפליה מתמשכת? או ניסיון כנה לשלב עולים קשי יום מתרבות שונה בחברה מתבססת?
עד מהומות ואדי סאליב ,איש לא חשב יותר מדי על תחושות הקיפוח של יהודי ארצות המזרח התיכון.
עד שבא מעורר המהומות דוד בן הרוש והבהיר לממסד של העיר חיפה שכור היתוך כפוי מוביל לניידת משטרה שרופה.
שני ספרים שונים יצאו לאחרונה ממש במקביל ובמרכזם תיאור של אירועי ואדי סאליב ,המהומות שפרצו בשכונת עוני בחיפה ב-1959 ואיימו להתפשט לכל הארץ ולהביא לתבערה של שינאה עדתית שסופה מי ישורנו.
שני הספרים מציגים תמונות שונות ומנוגדות של המרד המזרחי כנגד הממסד המפאיניק"י של חיפה.
ונשאלת השאלה : מה באמת קרה שם בוואדי סאליב בשנת 1959 ?
ומה קרה כששככה האש?

בימים אלו בצירוף מקרים מדהים ואולי חד פעמי יצאו בממש במקביל שני ספרים ששניהם עוסקים באירועי ואדי סאליב בשנות החמישים אחד המקרים המכאיבים ביותר של התפרצות רגשות עדתית בתולדות המדינה .
הפרשיה נשכחה לכאורה במשך כמה עשרות שנים .אך העניין בהם התעורר מחדש בשנות השמונים,והמהומות המקומיות לכאורה הפכו בעיני חוגים שונים כסמל למאבק של מדוכאים מזרח תיכוניים ( ובאופן ספציפי ממוצא מרוקני   ) במדכאיהם ממוצא מזרח אירופאי .
אלא ששני הספרים יוצאים מנקודות מבט הפוכות עד כמה שאפשר .
האחד מהם


ואדי סאליב שלי
מאת איתן כהן ( הוצאת ידיעות אחרונות ,ספרי חמד ,2009 181 עמודים )
שאותו כתב מתרגל באוניברסיטה הפתוחה
מטרתו ליצור מיתוס סביב ואדי סאליב והוא יצא בהוצאה מכובדת ומצליחה. והוא יוצר סיפור סוחף ומשמעותי סביב האירועים שמתוארים כמאבק כמעט בין כוחות האור והשחור שיש לו משמעות אידיאולוגית לעתיד ( כפי שמקפיד להדגיש באחרית דבר "אקדמאית " כביכול סמי שלום שטרית ) .
הוא יוצר סיפור של הירואיקה.

המוטו של הספר המופיע בסופו הוא :אפשר שתפקידנו כיהודים ספרדים בעלי חינוך צרפתי לסייע לציונות להתאקלם במזרח תיכון חדש מודרני פרוגרסיבי " ( ז'קלין כהנוב).
גיבור הספר הבלתי מעורער הוא מנהיג המהומות דוד בן הראש שמוצג כ"הראשון שזקף קומה והעז" אדם "בעל אומץ לב ! אומץ ליבו של דוד בן הרוש וחבריו לעמוד מול השלטון העריץ והנוקשה של מפא"י ". ( ע' 173 בספר )

כפי שאמר לי הסופר בשיחה וכפי שנאמר בהקדמה אין לראות בספר יצירה תיעודית אלא יותר יצירה שמחציתה בדיון ואירועים שרבים המתוארים בה כנראה לא התרחשו בכלל במציאות ובודאי לא בצורה שבה הם מתוארים בספר.כתוצאה הספר אינו יכול לשמש כמקור אקדמאי רציני כל שהוא למה שהתרחש בואדי סליב .בעיקרון זוהי יצירה על מאבקו ההירואי של דוד בן הרוש ועמיתיו המרוקנים נגד שלטון הרשע המפא"יניקי של חיפה ושל ישראל .

הספר השני הוא

"ואדי סאליב המיתוס ושברו:מאורעות ואדי סליב במבט מחקרי חדש"מאת אלי נחמיאס ורון שפיגל (vהוצאת מיכאל לחמן ה,2009 ,223 עמודים )
שאותו כתבו שני חוקרים אקדמאיים כל כולו מחקר במסמכים שאינו מנסה ליצור סיפור סוחף כל שהוא אלא רק להביא את העובדות היבשות.
והוא מגיע למסקנות שונות מאוד. אך גם סוחפות לאין ערוך פחות.
המוטו שלו אגב שמופיע בראשיתו הוא :
"יש לטפח את מורשת יהדות מרוקו ותרבותה מתוך שילובה בתרבות הישראלית לשם העשרתה ,ולא מתוך בידול ממנה (שמעון בית און יו"ר ברית יוצאי מרוקו בישראל).
ואכן שני המוטואים השונים ג ם משקפים נקודת מבט שונה מאוד של כל ספר על
האירועים המתוארים.
וכאן יש דוגמה מדהימה של יצירת מיתוס וניתוצו באותו הזמן .
ונשאלת השאלה מי ישרוד :המיתוס או הניתוץ?
בהחלט כדאי לבצע השוואה בין שני הספרים שתהיה גם השוואה בין איך נוצר המיתוס ב"ואדי סאליב שלי" בצורה סוחפת ומשכנעת בשירותה של מטרה אידיאולוגית מוצהרת שמיועדת בראש ובראשונה לציבור הרחב ובדרך שבה הוא מנותץ בספר שמיועד רק לכמה אקדמאים שלהם דיוק בעובדות הוא חשוב.
אך תחילה יש להיזכר מהם האירועים שבהם עוסקים שני הספרים מנקודות מבט שונות כל כך.

יריית הפתיחה

צילם אוסקר טאובר.

פרשת וואדי-סאליב החלה בתאריך ה- 8-7-1959, עת נפצע יעקב עקיבא אלקריף , איש שכונת וואדי-סאליב שבחיפה, שנודע כשתיין, מיריות שוטרים שעליהם החל להשליך בקבוקים .השוטר שנבהל ממה שנראה לו כאיום עליו ירה ארבעה יריות לעברו ופצע אותו . . אלקריף נלקח לבית החולים רוטשילד בידי השוטרים שפצעוהו ..
מיד לאחר שנודע על תקרית הירי, נהרו למקום האירוע המוני אנשים ( כ- 200 איש,לפי הערכה אחת) תוך שהם רוגמים באבנים את מכונית המשטרה במקום, עד שהשוטרים נאלצו לירות באוויר יריות אזהרה.
כרזות שחולקו בשכונת וואדי-סאליב למחרת התקרית בידי דוד בן-הרוש, שהפך למנהיג ההפגנה, קראו לאנשים לבוא ולהפגין בעקבות התקרית, כשעל הכרזות נכתבו סיסמאות כמו – "האם דמנו הפקר" "אפליה של הצפון אפריקנים" "במרוקו קוראים לנו יהודים וכאן קוראים לנו מרוקאים".
בנוסף, דגל המדינה הונף כשהוא מוכתם בדם ( ותמונה אפקטיבית מאוד של הנפת דגל זאת הופיעה על שער מגזין "העולם הזה"). . למרות התסיסה הרבה בקרב התושבים, נראה היה לזמן מה שהמשטרה אכן מצליחה להרגיע את הרוחות, כשהודיעה שאלקריף לא מת אלא רק נפצע – אלא שאז החלה התלקחות "ספונטאנית" .

-אזעקה בואדי .

צילם אוסקר טאובר.

מהומות אלימות פרצו בשכונת הדר-יוסף הסמוכה לשכונת וואדי-סאליב, וברחובות שונים נוספים התחוללו הצתות, פגיעות ונזקים לרכוש. המפגינים פרצו לחנויות, ניפצו חלונות ראווה והציתו רכוש, בין השאר את מכוניתו של מנהל הסניף המקומי של בנק לאומי, תוך שהם הורסים גם את מועדוני מפא"י ומועצת הפועלים, אך לעומת זאת משום מה לא פגעו במועדון "חרות" שהיה בסביבה.
המשטרה קיבלה הוראה מראש הממשלה דוד בן-גוריון, לנקוט את כל האמצעים הנדרשים לבלימת ההתפרעויות, ואמנם המאורעות שככו באותו היום רק לעת ערב, בשעה שמונה וחצי בערב, כשבעת דיכוי ההתפרעויות נפצעו חמישה-עשר שוטרים, ניזוקו מכוניות משטרה ושלושים וארבע המתפרעים נעצרו.
נזקי אלימות המפגינים בעקבות אירוע הירי נאמדו בכ- 25 אלף לירות . המהומות פשטו גם לישובים אחרים, כשמיום המחרת, מידי שבוע במשך חודשים אחדים התפרסמו דיווחים על מהומות אלימות.

האיש שעצר את מהומות ואדי סאליב

מזיכרונותיו של בלש ישראלי
דוד בן הרוש שהיה מבוקש בידי המשטרה כאיש שאירגן את המהומות שהיו חששות שכבדים שיתפשטו למקומות נוספים בארץ נעלם מביתו.
בשלב מסויים לאחר קרב קשה בין שוטרים ומפגינים שתוצאותיו הין פצועים רבים מבין האזרחים ובין השוטרים חיפשו השוטרים אחרי בין הרוש .הם גילו שהוא מסתתר בבית של ידידו איש הליכוד חיים ממן. שוטר דרש לפתוח את הדלת ומשלא נענה ניסה לפרצה .מיד שמעו מהמהדירה שבה נמצאו כמה נשים וילדים צעקות :
"אני אהרוג אתכם!  אני אהרוג את עצמי ! אני אהרוג את משפחתי "!

הצעקות פסקו משנפרצה הדלת אולם כדור נורה וחלף ליד ראשו של אחד השוטרים אדם בשם זינגר . המשטרה החליטה להקיף את הבית ומכאן רצו האירועים במהירות מטורפת .למקום היגיע המפקח קרל זינגר  שזכה לימים לכינוי "שרלוק הולמס של חיפה " נוטר לשעבר וראש מדור הבילוש במשטרת חיפה..הוא פירק את עצמו מנשק והתקרב לדירה לא חמוש .הוא היציע לאנשים בדירה ובהם בן הראש להיכנס על מנת לדבר איתם כאשר שמעו ששמו זינגר כשם השוטר שעליו ירו קודם סירב אבל הוא הסביר שהמדובר באדם אחר והם נתנו לו להיכנס. הוא נכנס וביקש מהם את האקדח הם הבינו מיד שבו אפשר לבטוח ונתנו לו את האקדח.

קרל זינגר "שרלוק הולמס של חיפה "  האיש שעצר את מהומות ואדי סאליב.

קרל זינגר יצא החוצה כדי להרגיע את השוטרים מסביב. הוא הודיע שהפרשה הסתיימה כי אין צורך להשתמש בכלי נשק.  וכי הוא יביא בעצמו  את העצורים למשטרה.
בכך פתר למעשה זינגר את המאורעות אם שכן אם הייתה המשטרה משתמשת בנשק חם ואולי פוגעת בבן הראש הייתה הופכת אותו לקדוש ומביאה להתעצמות המהומות .אולם הודות לאומץ ליבו ותבונתו ה\של זינגר הדבר לא קרה בן הראש נעצר והמהומות פסקו .וכעת ניתנה האפשרות לבצע רפורמה שקטה ביחס לעולים שהמהומות אכן הראו על היחס לא צודק כלפיהם .כהן כותב שאם לא הייתה פעולתו של זינגר "שמה קץ לניסיון המהפכה" שימוש של המשטרה בנשק חם היה המוביל כנראה לעליית מדרגה במחאה ,ואולי להתנהלות חדשה מצד החברה והמדינה .( ע' 161) הודות להעברת האקדח לידי זינגר ולאחר מכן מעצרם של בן הראש ועמיתיו השתרר שקט סודר בשכונה ובמדינה .
זינגר כתב בספרו "מזיכרונותיו של בלש ישראלי "

באותם הרגעים ממש נקבע גורל עתיד המדינה ,או שאפרוץ תוך כדי יריות פנימה ואקים מרבצה את החיה שבאדם את הקולקטיב המתגושש ,הנוהם ,ואגרום לעימות עם כוחות המשטר המייצג עדה אחת מול השנייה או שיקרה בדיעבד ,דבר אחר ,אולי טוב יותר ?הסתבר בדיעבד שתחושתי הפנימית הייתה נכונה

במקום התלקחות גדולה באה התפייסות גדולה מיזוג גלויות אמיתי .דוד בן הרוש וחבריו מסרו עצמם לידי ובאו פרפורי הגסיסה של המרד המרוקני הגדול במקום התנגשות בין יהודים ממוצא מזרח תיכוני ויהודים ממוצא מזרח אירופי בא שינוי דרסטי בגישתה ממשל אל האוכלוסיות יוצאות ארצות המזרח התיכון.  ".
אכן מעטים האירועים בתולדות המדינה שבהם בידו של אדם אחד עמד על הכף גורלו של ציבור שלם לשבט או לחסד כפי שהיה באותם כמה רגעים. קרל זינגר באומץ ליבו ותבונתו הוא אחד הגיבורים  של אירועי ודי סליב ומן הראוי היה,  זה מכבר,  לקרוא על שמו רחוב בחיפה כפי שעשו כבר על שמו של הגיבור האחר של הפרשה דוד בן הראש.

יחס הממסד למפגיני וואדי-סאליב

יחס הממסד הפוליטי, כמו גם יחסה של התקשורת למהומות ולמפגינים היה עוין במופגן, כשבעיתונות התפרסמו גינויים ל"חוליגנים" המעוניינים להסית ולזרוע פירוד בעם . בכנסת, כל הדוברים, ללא יוצא מהכלל, ובהם חבר-כנסת ממוצא תימני ושר המשטרה בכור שיטרית, גינו את המפגינים .
ראשי המפגישים הועמדו לדין ובן-הרוש הורשע ונידון לשנתיים, שקוצרו לעשרה חודשי מאסר, הוא ביקש להשתחרר לצורך הצגת רשימה עצמאית במערכת הבחירות, אולם בקשתו נדחתה, כך שהוא ניהל את מערכת הבחירות שלו מן הכלא – רשימתו לא עברה את אחוז החסימה.

אורי אבנרי

אורי אבנרי מספר שהוא נפגש עם דוד בן הראש בבית הכלא והאיש הרשים אותו מאוד.כל כך הרשים אותו שהוא היציע לו לעמוד בראש רשימה משותפת לו שתרוץ לבחירות .בן הראש החליט לבסוף לדחות את הבקשה שגיאה חמורה ביותר שככול הנראה גרמה לכך שהוא יפסיד בבחירות לאחר שהוא התקרב מאוד לאחוז החסימה.
אבנרי מספר שהוא שקל להכתיר את בן הראש כאיש השנה של העולם הזה אך
לבסוף בחר את יעל דיין שפירסמה באותה שנה רומן באנגלית , החלטה שעליה התחרט לימים .
עם זאת מוזר שבן הראש אינו מוזכר כלל ברשימות איש השנה גם כמועמד ואולי ניתן לשער אבנרי התאכזב ממנו כל כך אחרי שדחה את הצעתו לרוץ ביחד בבחירות ולכן החליט למנוע ממנו את התואר.
הכנסת מינתה, טרם התחלת המשפט, ועדת-חקירה בראשות השופט משה עציוני, ובהשתתפות הסוציולוג הידוע אייזנדשטט, שתפקידה היה לבדוק את הנסיבות והגורמים למהומות בוואדי-סאליב. מסקנותיה של הועדה קבעו ש"המשטרה פעלה בצורה שנועדה להעניש את המתפרעים. ההתארגנות הונעה על ידי הסתה ומאורעות וואדי-סאליב הם אות הזעקה למעצבי המדיניות – ראש הועדה הכחיש את ההאשמות שפורסמו בעיתונות, כי הועדה פעלה מתוך נטיות פרו מפא"יות ונאמנות מפלגתית .

ברור  שמבחינת המשטר הבן גוריוני , אירועי וואדי-סאליב היו חמורים ומסוכנים יותר,מהמהומות וההפגנות שהתרחשו כמעט במקביל לגבי פרשת השילומים מגרמניה שכן, הייתה בהם קריאת מאתגרת על עצם השוויוניות המוצהרת של המדינה, וייחוס נטיות גזעניות להנהגה, בעוד שבפרשת השילומים מגרמניה, המנהיגים כן קיבלו בהבנה את טענות המפגינים, ואולי אף הזדהו עימם בסתר ליבם, אם כי מסיבות מדיניות נאלצו לדחותן – וזה היה ההבדל הגדול בין שני המקרים.

ומה קרה עם  דוד בן הראש גיבור המהומות ?
אורי אבנרי עורך העולם הזה " שסיקר את המהומות והתרשם ממנו מאוד היציע לו לרוץ בראש רשימה" כנענית" עם אבנרי. בן הראש מכל מיני סיבות דחה את ההצעה החליט לעמוד בראש רשימה משלו ופיספס את המנדט בכמה מאות קולות.
אין ספק שאם אורי אבנרי היה מצטרף אליו הוא יכול היה להצליח ולהיכנס לכנסת. .
אך כידוע וכפי שהוכיחה ההיסטוריה מי שרץ בראש בשימות סקטוראליות בדרך כלל נעלם אלא עם כן הוא עומד בראש רשימה סקטוריאלית חרדית.
וכך גם בן הראש נעלם מהזירה הציבורית לאחר שלא הצליח להיבחר לכנסת בנובמבר 1959,הסתגר בביתו וירד מהבמה הציבורית למעשה הוא חי חיים רגילים . בראיון שנתן לכתבת איילת קדם למקומון חיפני "כל –בו " ב-1998 הצהיר על תמיכה בימין וגילה שהוא שונה את השמאל הישראלי שלטענתו במקום לטפל בבעיות סוציאליות עוזר לערבים ו"מלשין " כדבריו על המתנחלים ". .הוא מת ב1999

תיאוריות שהוצעו לגבי הפרשה


פרשת וואדי-סאליב הפכה לנושא טעון בציבוריות הישראלית בשנות התשעים, עם התחזקות התודעה העדתית, אשר במשך השנים הועלו לגביה טענות ותיאוריות שונות.
כך למשל, נשמעה הטענה שהמדובר היה בניסיון הפלייה והשתקה על רקע עדתי, ניסיון שהתבסס על קו ההכחשה האחיד, בכל רמות השלטון, אשר כלל גינוי והכחשת הקשר בין המוצא העדתי והחברתי של המפגינים, לבין מצבם הכלכלי החברתי הפוליטי.
.
בדיעבד,  על פי תפיסה מחקרית אחת רואים אידיאולוגים מזרחיים שונים בהתפרעויות וואדי-סאליב, שלב ראשון במאבק בין מדיניות "כור ההיתוך", שקראה לשלב בין הקבוצות היהודיות השונות,ובין תפיסות מנוגדות לה .

וכך החוקרת הנרייטה דהאן-כלב טוענת כי תרבותם של העולים היוותה איום על האתוס הציוני. וכי "תגובת החברה הקולטת לאיום זה התבטאה בגילויים של אנטי פלורליזם ובדחייה של העולים מצפון אפריקה ומאסיה .המפגש בין העולים ( המזרחיים ) לבין החיברה הקולטת הסתיים בכישלון משום שבתרבות הזרה היה גלום איום ". (
( הנרייטה דהאן-כלב " זהות ישראלית –בין עולים לוותיקים בתוך "בין עולים לוותיקים ישראאל בעלייה הגדולה 1948-19578 ע' 177-190)
האידיאולוג ה"מזרחי " סמי שלום שטרית רואה באירועים ותוצאותיהם את "המשפט הפוליטי המזרחי הראשון " את האירועים הוא מכנה "מרד " ואת פלוגות הפועל " של יוסף אלמוגי ממנהיגי מפ"אי בחיפה שפעלו במהומות כינה "פלוגות הסער" תוך יצירת אסוציאציה ברורה עם הנאצים.

כך למשל, נשמעה הטענה שהמדובר היה בניסיון הפלייה והשתקה על רקע עדתי, ניסיון שהתבסס על קו ההכחשה האחיד, בכל רמות השלטון, אשר כלל גינוי והכחשת הקשר בין המוצא העדתי והחברתי של המפגינים, לבין מצבם הכלכלי החברתי הפוליטי.

מאפיינה השני של התודעה היה בהפקעת זכות המחאה ועריכת מסע של דה-לגיטימציה למתקוממים, תוך הדגשת האלמנטים הפליליים בקרבם וסימונם כקבוצה מוגבלת של חוליגנים או קרימינלים. במעשה זה נקבע למעשה קו-הפרדה ברור בין עצם האפשרות לקיומה של בעיה כלכלית או עדתית, לבין עצם זכותם של אזרחים לתת לבעיה ביטוי מחאתי, ובכך למעשה הופקעה יכולתם להביע עמדה ביקורתית באשר למדיניות החברתית בכללו.

, על פי תפיסה מחקרית  שנייה, יש לראות את מאבקו של הקהל יוצאי מרוקו במהומות וואדי-סאליב, כמאבק של "קהילת זיכרון", שכלל לא ראתה את עצמה כנפרדת מהאשכנזים, אשר מבטאת גורל משותף ועבר ומשותף.

בדברי נציגי המפגינים, בעדותם לפני ועדת החקירה, לא נמצאו כל קולות בדלניים או רוח של התקוממות כנגד כור ההיתוך.

ההפך הוא הנכון, הטענות שהועלו היו כנגד הדגשת ההבדלים ההיסטוריים שבין המרוקנים לאשכנזים.

על פי תפיסה שלישית, אפשר היה לראות בקהילה המרוקאית המתקוממת במהומות וואדי-סאליב, כקהילת במשבר, כזאת הנוצרת רק בעקבות אירועים ספציפיים, כאלה המביאים למשבר שאותו נועדה ההתאגדות "אד הוק" לפתור, ועצם קיומם של האירועים המשברים, רק מחזק את קיומה של הקהילה, שאילולא מקרים שכאלו הייתה נחלשת ונעלמת באם היה המצב נורמאלי, תוך מציאות של אפשרות לכל חבר בקהילה לדאוג לענייניו הוא, ולמעשה להיטמע בחברה הסובבת, ללא צורך בתיווכה של הקהילה כמגנת ענייניו, כשעם פיתרון הבעיה, נעלם למעשה הצורך בקהילה והגורם שהביא להיווצרותה.

על פי תיאוריה רביעית, מהומות וואדי-סאליב היו תוצאה של "איום זהות", קרי, היהודים המרוקאים הגיעו לישראל כתוצאה מאיום על עצם זהותם היהודית בחברה הערבית במרוקו, כשבישראל הם חשו איום על זהותם, דווקא משום שלא התקבלו כיהודים אמיתיים בידי האשכנזים שעימם רצו להשתלב.

על פי תיאוריה חמישית – אפשר היה לראות באירועי וואדי-סאליב, ובשימוש התעמולתי של מפא"י, בקישור בין תנועת "חרות" של מנחם בגין לבין מחאה העדתית, נקודת מפנה, בכך שלראשונה החלו בגין ובן-גוריון להיאבק על הבכורה הפוליטית בשכונות עדות המזרח, שעד לאירועי וואדי-סאליב זכתה לעניין מועט ביותר, אם בכלל[

 

 

 

– היום ברור שאפשר לראות באירועי וואדי-סאליב, ובשימוש התעמולתי של מפא"י, בקישור בין תנועת "חרות" של מנחם בגין לבין מחאה העדתית, נקודת מפנה, בכך שלראשונה החלו בגין ובן-גוריון להיאבק על הבכורה הפוליטית בשכונות עדות המזרח, שעד לאירועי וואדי-סאליב זכתה לעניין מועט ביותר, אם בכלל .
בעקבות האירועים אבא חושי שראה בכל המהומות כישלון אישי שלו הפשיל שרוולים ובתוך כמה שנים הרוב הגדול של תושבי ואדי סאליב הועברו לשיכונים אחרים טובים יותר במבצע אולי חסר תקדים בתולדות המוניציפאליות הישראלית. .ואדי סאליב עצמון הפך למעין איזור רפאים .
תוצאת אירועי וואדי-סאליב, לטווח הארוך, היה שהליכוד הוא זה שהפך להיות דומיננטי בקרב עדות המזרח בחלוף השנים, שעד לאירועי וואדי-סאליב, כלל לא היה מודע להן.

שני ואדי סליב

יוצר המיתוסים

הספר "ואדי סליב שלי " מאת איתן כהן שמציג את האירועים כמלחמת בני אור בבני חושך הוא ספר יוצא דופן למדי .הוא מופיע במסגרת "סדרת "פרוזה-עיון " של הוצאת ידיעות אחרונות ספרים .אך למרות הכותר הוא אינו ספר עיון כלל אלא ספר חצי ( או יותר מחצי ) בדיוני. המחבר מביא קטעים שונים עם הפניות למקורותיו .אולם יש מקום לחשוב שחלק ( ואולי כל ) מה שאינו מובא עם הפניות הוא בדיוני .

שיחה עם איתן כהן
שאלה :מר כהן האם יש לראות ב"ואדי סאליב שלי " ספר מחקרי ?
כהן : כפי שאפשר לראות גם מהשם הספר הוא לא מחקר שעובד לפי מתדולוגיה מדעית לא עיינתי בכל הפרוטוקולים ולא עברתי על כל החומר ההיסטורי שקיים ממש מסיבות של משאבים מוגבלים ואני לא נמצא במסגרת אקדמאית . ניסיתי למלא חורים שונים ויש פרקים שהם בגדר המצאה ספרותית המתבססת על הבנתי של מה בעצם קרה שם .
למשל הפרק המתאר סיכסוך בין אנשי מועדון הפועלים וקהל מרוקנים לגבי השאלה האם לחגוג את 1 במאי או לנסוע לקבר שמעון בר יוחאי הוא המצאה ספרותית אבל מתבסס על אירועים שונים שעליהם שמעתי והוא מסביר את הנסיבות שהביאו לשריפת המועדון בידי הקהל הנזעם..
שאלה : אז בסופו של דבר הספר הוא יצירה של ספרות יפה בעיקר?
כהן::  הספר הוא גם ספר עיוני וגם ספרות יפה. הוא מייצג סוג חדש של ספרות . בהחלט יש מימד אמנותי וספרותי בספר שלי ניסיתי לספר סיפור על מנת לשרת את הניסיון ליצור ליצור זהות ים תיכונית לא למען מאבק אלים. נקודת המבט היא לא של השיח המזרחי החדש אלא של השיח הים התיכוני של ז'קלין כהנוב שאני מזדהה עם רעיונותיה וזאת לדעתי צריכה להיות הישראליות.הספר הוא דף נוסף במאבק כנגד כור ההיתוך האשכנזי ובניסיון להפוך את המדינה לרב תרבותית אמיתית. .

יחצן ההוצאה זיו מאור מסביר בפירוט את מוצאו הז'אנרי של "ואדי סאליב שלי" .

זיו מאור
שאלה :אם הספר הוא חצי בדיוני מדוע הוא יצא לאור על ידי "ידיעות אחרונות ספרים "כספר עיון ?

זיו מאור : "ואדי סליב שלי " הוא ספר עיון ביקורתי שיוצא כנגד הממסד וככזה אינו רואה את עצמו מחוייב לסטנדרטים אקדמאיים וגם מחברו אינו איש אקדמיה ( הערה "אך המחבר איתן כהן מוצג על הכריכה כ"מנחה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה "אלי אשד)
שאלה :יש עוד ספרים כאלו בהוצאת ידיעות ספרים שמוצגים כספרי עיון בזמן שלמעשה הם חצי בדיוניים ?
זיו מאור בהחלט  יש עוד ספרים כאלו שמתארים אירועים אמיתיים היסטוריים ועושים זאת תוך שימוש בטכניקות ספרותיות .זהו סוג חדש של ספר עיון שאינו מחויב לסטנדרטים אקדמאיים יבשים.
"ואדי סליב שלי " עומד באמצע בין הכיוון האקדמאי ובין הפרוזאי והוא מייצג צורה של חשיבה שקובעת שעל מנת להביא סיפור חשוב ומאתגר לא צריך להיצמד לכללים וסטנדרטים אקדמאים.
אני אתן לך דוגמה להשוואה :"ואדי סאליב שלי" עם גיבורו דוד בן הראש נופל בקטגוריה של סרטים כמו "לב אמיץ" בכיכובו של מל גיבסון שעוסק בלוחם החרות הסקוטי ויליאם ואלאס מהמאה ה-14. הסרט אינו עובדתי אבל הוא פותח דלתות חדשות בפני הצופה הממוצע שלפני הסרט לא ידע דבר וחצי דבר על דמותו של ויליאם ואלאס . אבל אחרי שהוא ראה אותו ידע משהו אם גם לא מספיק כדי לכתוב עבודה אקדמאית .
שאלה : האם הספר "ואדי סליב שלי " יכול לשמש כבסיס לעבודה אקדמאית על הפרשה ? האם אפשר לצטט ממנו בעבודה כזאת ? שים לב שהמדובר ביצירה חצי בדיונית  שלא תמיד דואגת לציין מה בדיוני ומה לא.
מאור : הספר יכול לשמש כקטליזטור למחקר נוסף אבל הוא לא יכול ולא שואף לשמש בסיס לעבודה אקדמאית.

טרזן המרוקני

 

צילם אוסקר טאובר.

איתן כהן : ניסיתי למלא חורים שונים ויש פרקים שהם בגדר המצאה ספרותית המתבססת על הבנתי של מה בעצם קרה שם .
למשל הפרק המתאר סיכסוך בין אנשי מועדון הפועלים וקהל מרוקנים לגבי השאלה האם לחגוג את 1 במאי או לנסוע לקבר שמעון בר יוחאי הוא המצאה ספרותית אבל מתבסס על אירועים שונים שעליהם שמעתי והוא מסביר את הנסיבות שהביאו לשריפת המועדון בידי הקהל הנזעם..
למרבית הצער הספר "ואדי סליב שלי" הוא ספר שקשה מאוד לסמוך באיזו שהיא צורה על אמינותו מאחר שאין שום דרך לדעת איפה נגמרות ,או מתחילות ,העובדות ( להוציא כל אלו שלהן נתנות מראי מקום מדוייקים)  , ואיפה מתחיל או בכלל מסתיים הבידיון.
..כדוגמה בפרק "מועדון ההסתדרות ומפא"י אחד במאי נגד שמעון בר יוחאי" מתאר כוהן סכסוך בין מדריכי מועדון חסרי רגישות ובין תושבים שמעוניינים לנסוע לקבר שמעון בר יוחאי ומקווים למצוא "אוזן קשבת ולב פתוח לכאב העקירה שבהגירה" .

  אלא שהמדריכים  חסרי כל הרגישות מסרבים לקחת אותם להילולת בר יוחאי במירון ומעדיפים לחגוג את האחד במאי כהן מתאר כיצד אחת המדריכות מספרת איזה שהוא סיפור" שעל פי דוקטור קרל פרנקנשטיין ( שקרא במאמריו מאותה התקופה שאת הקשר של העולים ממרוקו לעבר המוכר שלהם יש לנתק על מנת להקל את ההשתלבות שלהם בחברה הישראלית ) על איש אחד בעל זנב ארוך שהיה נתקל ומסתבך בכל מיני מקומות והדבר הפריע לו מאוד ממש חיבל בחייו ..כל מה שהיה עליו לעשות הוא לאזור אומץ לקחת מספריים ולחתוך לעצמו את הזנב "* המאזינים מתייחסים לסיפור הזה כאל עלבון.

ואחד המאזינים אומר "לפי מה שסיפרת הוא חשב שאנחנו קופים לא בני אדם "ואז פנה האיש אל בני עדתו ואמר להם במרוקאית "בואו נלך מפה ,נחזור למקום שלנו רק איזה טרזן אולי יעזור לנו ". ( ע' 66-67)
הסיפור הוא מקומם אבל לדברי המחבר הוא בדיוני ומעולם לא התרחש.

זהו חלק מהאופי החצי בדיוני של הספר שיותר משהוא מנסה לתאר את מה שהתרחש בעבר הוא מבטא את השקפתו של המחבר על איך הדברים היו צריכים להתרחש בהתאם לאידיאולוגיה שלו כיום.

כמדומה שדווקא  אותם הפעילים במועדונים האלו שניסו בכל כוחם  להגיע אל העולים ממרוקו ולהציג בפניהם את התרבות הישראלית על מנת להקל עליהם את הקליטה מרגיזים אותו במיוחד אולי בגלל השקפה הנרמזת שוב ושוב בספרו ש"המרוקנים "והאשכנזים " הם שני עמים נפרדים שכל קשר בינם הוא בלתי אפשרי ונדון לכישלון .
במקום אחר בפרק שבו הוא מתאר את שריפת מועדון ההסתדרות בקטע "עובדתי " שבו מוסברות הסיבות לשריפה כותב כהן "

מועדוני מפ"אי וההסתדרות היו המקומות העיקריים שבהם ביקש הממסד הישראלי לעקור את ה"מארוקאיות "מהמרוקאים ". בשער השני של הספר תיארתי את הניסיון שנערך במועדון ההסתדרות להנחיל בלבבות את האחד במאי על חשבון ההערצה לשמעון בר יוחאי גם את מועדון ההסתדרות ההרוס ניסו התושבים להצית ו"לעשות ממנו "ל"ג בעומר". "( ע' 127)

כאן המספר שכח כנראה שהסיפור על האחד במאי והנסיעה לקבר בר יוחאי הוא פרי המצאתו שלו  ויוצר רושם מכוון שאותו סיפור בדיוני מומצא הוא אמת היסטורית המסבירה ומבהירה מדוע היה צורך  לשרוף את המועדון..
הקורא הסביר של "ואדי סליב שלי " שלא שוחח עם המחבר על מנת לברר מה עובדתי ומה אינו עובדתי לא יוכל לדעת שאירוע כזה לא התרחש מעולם. וכתוצאה נוצר עיוות של ההיסטוריה.
בספר ניתנים הסברים שונים לגבי עובדות היסטוריות שונות שהם בגדר לשון המעטה מוזרים כמו הטענה ש"עבודות הדחק אורגנה על ידי הממשלה כך שהאנשים המובטלים ירגישו אשמים"( ע' 127)
משל הייתה עוד מזימה גזענית נתעבת  בכך שהממשלה מארגנת עבודות לאנשים שעוד לא יכלה למצוא להם משרות קבועות.
נשאלת השאלה האם לא מן הראוי היה שהוצאת "ידיעות אחרונות " הנחשבת בדרך כלל להוצאה מכובדת ורצינית לא הייתה שמה דגש יותר על אופיו החצי בדיוני של"ואדי סליב שלי "?
אמנם אופיו החצי ( או יותר מחצי ) בדיוני מצויין בהקדמה ובאחרית דבר של סמי שלום שטרית  אבל אין מפורט כלל איפה נגמרות העובדות ואיפה מתחיל הבדיון . ומן הראוי היה לציין זאת בדיוק ובפרטנות על מנת שאנשים שקוראים את הספר בתום לב לא יתפתו לחשוב שהוא מתאר את האמת העובדתית כפי שהתרחשה שהרי מה שיש כאן הוא דוגמה של יצירה מודעת של מיתוס בשירות מטרה פוליטית.

מרסקי  המיתוסים


הספר "ואדי סאליב המיתוס ושברו " של אלי נחמיאס ורון שפיגל הוא ספר ששונה עד כמה שאפשר. זהו מחקר יבש ולא מתלהם המבוסס על הפרוטוקולים של עיירת חיפה ומפלגת מפ"אי ותגובותיהן השונות למהומות .
מעניינים במיוחד בין המסמכים שהוא מביא הפרוטוקולים של דיוני מועצת מפ"אי בחיפה על המהומות ומבטאים גם את גישתו של אבא חושי ראש העיר החזק. מהם מתברר שהאירועים באו לצמרת המפלגה והעירייה בהפתעה. החלקים המעניינים מכל הפרוטוקולים הם דבריו של אבא חושי עצמו :

//

קובץ:Abba Hushi 1958.jpg
..המשטרה צריכה לנהוג בחוזק יד כנגד המסיתים בחיפה ..הרכיבו לעצמם מנהיגים פוליטיים ולכן יש צורך בשיפור המצב במקום .יש צורך להוציא את התושבים מואדי סאליב ולשלוח אותם לשיכון ..צריך לפזר את היהודים האלה בין יהודים אחרים בין כל השכונות ..המצב החברתי הוא בירידה גדולה .אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות בנאומים …אני נחרד מדיבורים מאוד..מפני שאחר כך בונים מהדיבורים האלה מה שרוצים ..היום בנמל תפסו אותי כמה אנשים ואמרו לי אנחנו לא צריכים לסבול זאת מיהודים צפון אפריקנים ……( ציטוט מהפרוטוקולים "ואדי סאליב המיתוס ושברו ע' 89)

מהפרוטוקולים מתבררת העובדה המעניינת שאבא חושי שינה את דעתו באופן רדיקלי כלפי אנשי הואדי.

בתחילה הוא האשימם בהשתייכות לעולם התחתון. כמו כן האשימם בפעילות למען עצמם ולא למען הכלל. אולם בהמשך הפרשה עבר בו שינוי והוא החל לראות את האירועים מנקודת המבט שלהם והוא החל להכות על חטא על חוסר התייחסות נכונה ונאותה מצידו כמי שאחראי על כל העיר חיפה כלפי עולי צפון אפריקה ובעיותיהם הצודקות.בסופו של התהליך הפוליטי קרא בדיוני המפלגה לשיקום אנשי הואדי הן על ידי תהליך חינוכי והן על ידי שקום פיזי של העולים על ידי שיכונם במעונות ש"הולמים בני אדם"..מכאן ואילך פעל להעברה המונית של אנשי ואדי סליב למקומות אחרים טובים יותר בגלל תחושת אשמה שחש על כך שהוא למעשה בחוסר רגישותו למצוקותיהם של אנשי ואדי סליב גרם אותם למהומות .

רון שפיגל ואלי נחמיאס


שיחה עם ד"ר רון שפיגל :
אלי :ד"ר שפיגל מה הייתה מטרתכם בכתיבת עוד ספר נוסף על ואדי סאליב?
"ד"ר רון שפיגל : ואדי סאליב היום כבר לא קיים יותר אין שם כמעט תושבים .היום הוא בגדר מקום כמעט "מקולל ".הייתה שם בעיה חברתית וגם היום יש לצערנו בעיה חברתית.
הצרה היא שלאורך השנים נוצרו מיתוסים שונים ושקריים סביב המקום ומה שבעצם אירע בו . לבוא כפי שעושים היום ולטעון שהיה דיכוי מכוון כנגד המרוקנים הדרך מאוד רחוקה.
אנחנו בספרינו רוצים להיות נאמנים לעובדות ולא להיות פומפוזים כמו אחרים שרוצים ליצור מיתוסים ומפיצים שקרים .


אלי: ?איזה מיתוסים ניתצתם במחקרכם?
שפיגל : למשל בכריכת הנרטיב הפלסטינאי עם פרשת ואדי סליב כפי שעשתה החוקרת יפעת וייס בספר אחר על ואדי סליב "ואדי סאליב הנוכח והנפקד "(_2007) .
אין שום קשר. בין המקרים: התושבים הערבים / פלסטינאים ברחו /הוברחו מחיפה מ- 1948.
עולי מרוקו הגיעו לשכונה ב-1955 ואילך. ישנו פער כרונולוגי של 7 שנים ויותר ולכן התיאור שלה בספרה, כביכול, שכשהגיעו בני עדת מרוקו לואדי ומצאו את הכלים והסירים המהבילים כשניחוחות האוכל עולה מתוכם, תיאור זה אינו ריאלי ואינו נכון.
וכביכול כפי שטוענים היום אנשים כמו איתן כהן שמפא"י התנהגה עים המרוקנים בהתנשאות וזילזול "מזרח אירופאי " . .
מצאנו שלאמיתו של דבר אם כי בהתחלה הייתה התנשאות מסוימת הרי אחרי האירועים ניסו בכנות לפתור את הבעיה על ידי פינוים של התושבים מהשכונה והעברתם למקומות טובים יותר לפי הבנתם.
אבא חושי ניסה בכנות להבין מה קרה. אחרי הכל מפא"י ניסתה בכנות לפנות למעמדות הנמוכים אבל המרוקנים התברר העדיפו דווקא את הימין . אפשר לתאר את הפרשה כמקלחת מים קרים על הממסד, אבל להדגיש שהייתה כאן פרשה של גזענות ודיכוי "אשכנזיים " זוהי \הגזמה בוטה ויצירה מודעת של מיתוס שכל מטרתו היא פוליטית עכשווית ואין לו קשר לאמת ולמציאות ההיסטורית.
אנחנו טוענים שהיה כאן צירוף של נסיבות ששיכנעו את עולי צפון אפריקה להתאסף בואדי סליב .הייתה התנשאות אליטיסטית אבל לא בגלל גזענות סמויה אלא בגלל חוסר מקצוענות וניסיון.
להעביר אותם במרוכז וליצור מהם גטאות חדשים זה לא היה פיתרון הם פיזרו אותם בקבוצות גדולות.

האידיאל היה לדעתי להעביר אותם בקבוצות קטנות ולמהול אותם בותיקים אבל זה לא מה שקרה גם בגלל שהמרוקנים עצמם העדיפו להישאר בקבוצות גדולות .
אלי : מה המסקנות שהיגעתם לבסוף?
שפיגל:  מצאנו שהיו הבדלי גישות בין הממסד המפא"יניקי התל- אביבי (מרכז) לבין זה של חיפה, בכל הקשור לטיפול במאורעות. למרות שהממסד המקומי "נרדם בשמירה" בכל הקשור לפרוץ המרד, הרי שכשפרץ המרד התעשתה ההנהגה ונקטה בצעדים מהפכניים כדי לנסות ולפתור את הבעיות החברתיות ולתקן במשהו את הקיפוח העדתי.
מצאנו שלא היה שום קיפוח עדתי יזום מצד העירייה.

ההפך העיריה ניסתה לפני פרוץ המהומות לחדור לליבם של אנשי הואדי ולנסות לפצח את הצופון הגנטי של המרוקנים בשיטות שהיו מקובלות בשנות החמישים על ידי מינוי אנשי קשר בינה ובין אנשי הואדי על ידי הקמת מועדונים חברתיים ועל ידי מחלקת סעד בעיריה שניסתה למצוא פתרונות שונים בעבודות דחק . נכון שהם לא הצליחו אבל זה לא בגלל שהם לא ניסו שהיו אדישים או שהם היו גזענים מנוולים .
בכל מקרה הנטייה של אנשי הואדי הייתה תמיד למפלגת הימין ולתפיסה "המלכותית –מסורתית " שביטאו והם היו אדישים לנסיונות הכנים של מפ"אי לחדור לליבם .
היה זה מאמץ נועז שהתבטא בין היתר בפינויים של רוב התושבים והעברתם לאיזורים אחרים בחיפה.ספק אם נעשה מאז מאמץ נחוש כל כך לשפר את מצבם של תושבי שכונות העוני.תדע שאבא חושי לעולם לא סלח לעצמו על המהומות וראה בהן כישלון אישי ששלו בכך שלא השכיל לרדת לשורשי הבעיות של העולים החדשים וכל חייו הוא ניסה לתקן את מה שעוות.
שמע אני באמת חושב שכל האנשים האלו שמשמיצים היום את אבא חושי על "ההתנשאות " שלו כביכול מעל למרוקנים מואדי סליב ועל הדיכוי הגזעני שלהם כביכול,שממציאים סיפורים בלי שטרחו בכלל לבדוק את המסמכים על מנת ליצור מיתוסים בשמה של אידיאולוגיה ,כולם, צריכים לעלות היום לקברו של אבא חושי ולבקש ממנו סליחה.

 

אבא חושי .ציור של אבניאל.

 

 האם היה דיכוי גזעני בואדי סליב ?

נשאלת השאלה :האם היה בואדי סליב  דיכוי גזעני של הקהילה והתרבות המרוקנית בידי יהודים מזרח אירופיים ?

פניתי לעד ראייה  שהיה מעורב באירועים  כדי לשאול אותו בעניין הזה

ראיון עם :מימל: ( ירון אמיל )
מימל התפרסם בנערותו כנער שצילם את המתרחש במהומות ואדי סליב וצילומיו פורסמו בשבועון :העולם הזה".

שאלה  מה הייתה המעורבות שלך באירועי ואדי סליב?
מימל :הייתי בן 15 הייתה לי מצלמה וכשהתחילו כל המהומות התחלתי לצלם.
זכור לך מה היו הסיבות להפגנות ולמהומות ? .
מימל : זה היה חייב להתפוצץ.
בוא אספר לך את הסיפור של המשפחה שלי כדי שתבין . עלינו לארץ ב48 .היינו שבעה אחים אבי היה צורף במרוקו
במלחמת השחרור נכנסו לעיר שלנו אושטא עיר קטנה בגבול אלגי'ר מרוקו הפורעים הערביים וכול בני המשםחה 48 איש ברחנו לאלגי'ר ומשם למרסי ומשם עלינו לארץ ישראל . לקחו אותנו לרעננה למעברה שני אחים שגרו בואדי סליב ביקשו מאיתנו לעבור לשם כי היו דירות עזובות .היגענו לשם לדירה. והמצב היה קשה קשה אבא היה מובטל והייתה אפליה איומה אבא עבד ארבעה ימים בשנה
. כל הג'ובים הטובים היו בידי אשכנזים אם היית בחברת חשמל זה אומר שהיית אשכנזי .כולנו היינו עניים מרודים היו צעירים /שבאו בלי המשפחיות שלהם שחיו מתחת למדרגות כי לא היה להם מקום אחר לישון וזה היה מצב שהיה חייב להתפוצץ.
איך היגעת להיות הצלם "הרשמי" של ההפגנות ?
מימל . אף אחד לא ניסה לעזור לנו ממש.ודוד בן הרוש החליט שהיגיע הזמן לשנות את הכללים . הוא היה יושב אז בבית קפה בואדי סליב מספר 4 הוא ועוד שבעה חבר'ה החליטו לפוצץ אספה של מפא"י עם משה דיין ומשה שחל. הם הבינו את החשיבות של תשומת לב תקשורתית.לי הייתה אז מצלמה .אז הם פנו אלי וביקשו מימני מראש לצלם ולתעד הכל .אנחנו נפריע לאסיפה " הם אמרו לי " ואז הם יתנפלו עלינו בכל פעם שתראה שוטר מכה מרוקני ומתנהג אליו באלימות תנציח הכל".

השוטרים קיבלו הוראה לעצור באלימות ולהכות את כל המפריעים ואני צילמתי הכל איך הם מכים מרביצים גם לנשים הרות ולוקחים אנשים לבית הסוהר .אז הם עצרו גם אותי .החרימו את הצילומים שלי נעצרתי בבית הסובר למשך יומיים .

אז באו אורי אבנרי ושלום כהן עורכי  "העולם הזה " ששמעו עלי ממקורותיהם על הצילומים שביצעתי . הם שאלו במשטרה איך עוצרים צלם שלהם . שלום כהן חיבק אותי . וכשיצאתי מששם הם והם נתנו לי תעודת צלם העולם הזה. הודות ללחץ שלהם שיחררו אותי בבוקר שבת בניגוד לכל מה שהיה מקובל .
כמה ימים לאחר מכן נפצע אלקריף בידי השוטר גולדנברג ואז החלו מהומות והפגנות ובראש זה עמד דוד בן הראש אני הייתי אז כבר בגדר חצי מקצוען והתחלתי לצלם הכל בכל מקום ואת התמונות שלחתי לאבנרי ולשלום כהן שהיו היחידים שתמכו במפגינים..

בן הראש נעצר בידי שוטרים שפרצו לביתו והשוטרים עצרו אנשים שהופיעו בתמונות שלי שפורסמו בעולם הזה ובמקומונים.השוטרים החרימו את הצילומים .השופטת ביקשה שיחסירו לי .אבל הם החזירו רק חלק מהפילמים ועד היום לא קיבלתי את השאר.
אלי האם אתה בני משפחתך ומקורביך  חויתם גיזענות מהשלטונות העירוניים ? האם היה מאמץ לדכא את התרבות המרוקנית ?  האם זאת הייתה הסיבה לפריצת המהומות ? .
מימל: ( לאחר הירהור ארוך )   אישית לא זכור לי שחוויתי גזענות. אבל ההורים שלי בהחלט חוו ..
אלי : [איך הגזענות הזאת התבטאה ? היו דיבורים על הנחיתות והזרות  של התרבות המרוקנית ?
.מימל ( לאחר שתיקה ארוכה ) : השכנים שלנו שחיו איתנו בעיר הפולנים המזרח אירופים קראו לנו "מרוקו סכין " פרנקי " זאת הייתה גזענות .

אלי : ואתם לא קראתם להם בתגובה "רומני גנב " וכו'?
מימל :לא מה פתאום המרוקנים מעולם  לא השתמשו  לא העלו על דעתם להשתמש במילים כאלו.תדע שדווקא הרומנים הסתדרו יפה מאוד עם המרוקנים .
דווקא לי אישית החברים שלי כולם היו  יהודים ממוצא מזרח אירופי  אני אישית לא הרגשתי שום אפליה.
שאלה : האם חוויתם גזענות מצד העיריה ? האם היו אנשי עירייה שדיברו שהפעילו נגדכם אפלייה והשמיעו דיבורים גזעניים נגד יהודים ממוצא מזרח תיכוני וכנגד תרבותם ? האם שמעת משהו על כך מחברים או מקרובים?
מימל ( מהרהר ) .לא.לא זכור לי.  העירייה העבירה אותכם למקום אחר במקום ואדי סליב?
מימל : בהחלט זרקו אותנו בש"י עגנון מקום גרוע ליגה ד.'

אבל יותר טוב מואדי סאליב?
מימל : ברור. אבל במקום לערבב שמו אותנו בקבוצות גדולות .
אחרי הפינוי היה שיפור מינימאלי ?
מימל : ברור ברור. אבל זה עדיין לא היה מקום טוב. אבל שמע עם כל זה שואדי סליב היה מקום גרוע לפחות בואדי סליב הייתה חמימות הכל היה פתוח הבתים היו פתוחים כי לא היה מה לגנוב .במקום החדש היה מה לגנוב ולא הייתה חמימות שם האנשים היו נועליםן את הדלתות.
אז יש נוסטלגיה לואדי סליב ?
מימל : בהחלט. היום במבט לאחור אני אומר שההורים שלי היו טיפשים על שלא הלכו למקום אחר כמו אחוזה ודניה מקומות חופשיים ומגדרים אותם והכל יכול היה להיות שלי. הרי הערבים ברחו .
שאלה :
היום יש גזענות בחיפה ?
 מימל : כן.  כלפי האתיופים.
וכלפי המרוקנים ?
מימל : כלל לא אתה רואה שמתחתנים מרוקנים עם פולניות והונגרים והכל בסדר גמור.
כל הילדים שלי הם בעלי תארים אקדמאיים כולם. הם עובדים בג'ובים טובים יש לי בן בחברת חשמל. .מה שלא קיבלנו מההורים שלנו שכל כך סבלו בארץ הזאת . אנחנו נותנים לילדים שלנו.

 

ביבליוגרפיה של ספרים ומאמרים על פרשת מהומות ואדי סליב

.הביבליוגרפיה מסודרת לפי סדר תאריך הפרסום.

יהודית הנדל ,    רחוב המדרגות :   רומאן.    תל אביב :   עם עובד,   תשט"ו.1955.

רומן בדיוני על ואדי סאליב בתקופה שלפני המהומות.סיפור אהבה בין אברם, בן למשפחה ספרדית ותיקה בוואדי סאליב, בעיר התחתית של חיפה, לבין אראלה, בתו של קבלן אמיד על הכרמל.

ברינבאום, לאה ילדי ואדי סליב / תל-אביב : עם עובד, 1975. תשל"ה.

תקציר:מחברת מספרת על הניכור הסוציאלי שבין תושבי ואדי סאליב לתושבי הכרמל האליטיסטי.


יעקבזן, חנוך אחר הפינוי : דיירי ואדי סאליב בסביבתם החדשה : דו"ח מסכם של מחקר – המעקב אחר מפוני ואדי סאליב. [חיפה] : מוסד הטכניון למחקר ופיתוח, 1975.

המאמר מתאר את ההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והארכיטקטוניים של ואדי סאליב ‬
‫ המחבר מביא סקירה היסטורית של תולדות התפרסות ההתיישבות בוואדי החל משלהי התקופה התורכית, תקופת המנדט, מלחמת השחרור ועד ראשית שנות ה- 60, עת פונה הוואדי מיושביו ‬
‫ במאמר ישנה התייחסות לאופי הארכיטקטוני המגוון של המבנים בוואדי סאליב, להרכב הסוציו-כלכלי של תושבי המקום ולתהליכים הכלכליים והחברתיים שהתרחשו שם ‬
ברזלי, צבי, מאורעות וואדי-סאליב : ראשיתו של מפנה, ,מהדורה ראשונה הוצאת קרן תרבות חיפה 1977. מהדורה שנייה הוצאת  צ. ברזילי 1997.
חזני, משה.סיפורה של עקירה. מבנים , 76: 43-45, 1989
לצורך דו"ח בנושא "השלכות חברתיות של שיקום עירוני" רואיינו מפונים משני שיכונים בואדי סאליב ‬
‫ השאלה שהציגו המראיינים היתה אם היעדים שהציבה לעצמה החברה הישראלית בפינוי תושבים אלה אכן היו מוצדקים, ובאיזו מידה תרמה השגתם לרווחתם של המפונים ‬
‫ ברשומה שלפנינו תשובות המרואיינים ‬
בן-ארצי, יוסי.ואדי-סאליב ומקומו בהתפתחות חיפה. מבנים , 76: 36-37, 1989

קולקה, גילה.ואדי-סאליב – סיפורו של פינוי. מבנים , 76: 28-32, . 1989
המאמר מתייחס לנסיונות השיקום של תושביו היהודיים של ואדי סאליב, אשר פונו ממנו ב- 1963. במאמר פירוט פתרונות הדיור האלטרנטיבי שהוצעו לתושבים המפונים ‬
‫ כ"כ תיאור תהליך ביצוע הפינוי – כאשר המטרה היא אינטגרציה של תושבי השכונה בקבוצות קטנות בשכונות העיר השונות ‬

קים, חנה.גם לעוני מתרגלים. על המשמר , מוסף, ע' 14-15, 65, 19.9.1990
‬על פרשת ואדי סאליב

זינגר, קרל מזיכרונותיו של בלש ישראלי / ערך והביא לדפוס מישה פוקס [ישראל] : [חמו"ל], תשנ"א 1991.
סיפורו של האיש שהביא את מהומות ואדי סאליב לסיומן משולב בסיפורי חקירות מרתקות שונות כמו לכידתו של העבריין מרדכי קידר שבגד באירגון "המוסד".

דהן-כלב, הנריט, מערכות התארגנות עצמית : וואדי-סאליב ו"הפנתרים השחורים" השלכות על המערכת בישראל, דיסרטציה — האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים: חמו"ל, 1991.

יורמן, עדה התגובה החברתית לארועי ואדי סאליב דיסרטציה (מ.א.) – עבודות לתאר שני — בית הספר לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ה (קרימינולוגיה) <…<1995 / רמת גן, תשנ"ה.חלקים הופיעו בדברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות , 12 (ה’ 5): 111-120, 1997

‬ מטרת המחקר היא לבחון את התגובה החברתית לאירועי ואדי סאליב, אשר החלו בחיפה ביולי 1959, ושימשו ביטוי ראשון למחאה על רקע עדתי בחברה הישראלית

דהאן-כלב, הנריטה, מאורעות וואדי-סאליב תיאוריה וביקורת, גליון 12-13, ע' 149-158 1999.
התנגשות אלימה בין מפגינים למשטרה בואדי סאליב בחיפה הציתה הפגנות והתפרעויות של עולים מצפון אפריקה שמחו על קפוח ואפליה. הממסד והעיתונים גינו את המתפרעים והכחישו את האפליה. זו היתה תגובת יתר של ממסד מבוהל, שהחניק והשתיק מחאה חברתית לגיטימית
קהאן-ניסר, שרה, התנגשות בין קהילתית – מאורעות וואדי-סאליב, אונ' בר אילן, תשס"ה.
איילת קדם "תעלומת בן הרוש " כלבו 21.8.1998
צור, ירון."הבעיה העדתית".

העשור השני: תשי"ח-תשכח
(קבץ): ירושלים, יד יצחק בן צבי, המחלקה לחנוך והדרכה, 2000 , 102-124, 2000

 

 

 

 

כהן, איתן "מאורעות ואדי סליב –המרוקאים החוק והסטריאוטיפ "מרוקו סכין" בתוך מרוקו סכין" בתוך המרוקאים : הנגטיב של האשכנזים / תל-אביב : רסלינג, 2002.

אבא חושי / צדוק אשל

אשל, צדוק, 1920-2005.  אבא חושי – איש חיפה /    [תל-אביב] :   משרד הבטחון – ההוצאה לאור,   תשס"ב 2002


‬ אלמוג, עוז, פרידה משרוליק : שנוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה אור יהודה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, תשס"ד, 2004.


סמי שלום שטרית המאבק המזרחי בישראל : בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל־אביב : עם עובד, תשס"ד 2004

גולדשטיין, אמיר, "מנחם בגין תנועת חרות והמחאה המזרחית :בין וואדי-סאליב ל"פנתרים השחורים", ישראל מספר 12, 2007.
המאמר מבקש לבחון את הזיקה בין "תנועת חרות" ומנחם בגין לבין המחאה המזרחית, אירועי ואדי סאליב ומחאת הפנתרים השחורים. מה היה יחסו של מנהיג תנועת החרות למחאה המזרחית בעת שפרצה? וכיצד השפיעה מחאה זו על מעמדם הפוליטי של בגין ותנועתו. ‬

רחל פורמן-אלבז,  מתוך הנפילה הזאת /   [תל-אביב] : ספרי עתון 77, תשס"ה 2005.

שירים על הילדות  בואדי סליב.

יפעת ויס   ואדי סאליב : הנוכח והנפקד / תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, 2007.

תקציר:

על מסגד אל-אסתקלאל ומתחת להדר הכרמל שבחיפה משתרע שטח הריסות רחב מידות. בשלהי שנות החמישים עדיין היתה זו שכונת העוני ואדי סאליב בחיפה, שמקומה בזיכרון הישראלי נחקק בעקבות סדרת עימותים אלימים בין הדיירים לבין משטרת ישראל בקיץ 1959. ועדת החקירה, שהוקמה בעיצומן של ההתנגשויות, טבעה רבים מן המונחים המקובלים בדיון הסוציולוגי והציבורי המתייחסים ל"בעיה העדתית". ואדי סאליב הפך מילה נרדפת לאפליה, והחל תהליך ממושך של פינוי השכונה וחיסולה. העובדה ששכונה זו היתה שנים ספורות קודם לכן שכונה מוסלמית נשתכחה כליל. אפילו בכוח שמה הערבי של השכונה לא היה כדי להזכיר את עברה הפלסטיני הקרוב מאוד. 1959 דחקה את 1948, וזיכרון "העיר המעורבת" פינה את מקומו לעיר העברית. ספר זה משיב לרגע את הדיירים הקודמים, אך הוא איננו מסיר את האבק מן המפתח ואיננו מושיב אותם בבתיהם. את העיסוק הרווח בתביעה זו, הממשיכה להניע תקוות פלסטיניות לצד חרדות יהודיות, ממירה המחברת בדיון עקרוני בזיכרון ורכוש. לא הטענה בדבר החזקה והעימות על הזכות לשוב, אלא נוכחותם של הדיירים הקודמים כהיעדר, עומדת במרכזו של הספר. העבר הפלסטיני, שהפך באחת ל"נכסי נפקדים", פוגש ב"בעיה העדתית", ומעניק ל"אירועי ואדי סאליב" משמעות לא מוכרת.

מאמרי ביקורת על ספרה של וייס כוללים את :
פלד, יואב.ואדי סאליב כמשל <מאמר בקרת> /. ישראל , 12: 229-234, 2007
המחברת משתמשת בארועי ואדי סאליב כצוהר שדרכו היא בוחנת את ההיסטוריה של העיר חיפה, ואת יחסי היהודים והערבים בה לאורך השנים. ‬
אלשך, יונתן.שהיה ושעוד יכול היה להיות, אבל מזה כמה זמן שאיננו <מאמר בקרת> /. זמנים: רבעון להסטוריה , 100: 165-169, 2007

מה נשאר מואדי סאליב :צבי בן דור על הנוכח והנפקד מאת יפעת וייס


שרון, סמדר.ואדי סאליב: הנוכח והנפקד <מאמר בקרת> /. סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית , 10(1): 233-236, 2008
‬‫ צפורי, עודד.הרי מהות העניין היא טריטוריה <מאמר בקרת> /. סדק ,20: 121-123,20008

בילו, יורם.ואדי סאליב <מאמר בקרת> /. ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל , 73 (4): 535-538, 2008
‬מהומות ואדי סאליב פרצו ביולי 1959, על רקע רגשות הקיפוח והתסכול של תושבי שכונת העוני המזרחים, והם זעזעו עמוקות את הממסד האשכנזי הוותיק והעמידו בסימן שאלה את מדיניות קליטת העליה ומיזוג הגלויות של הממשלה בראשות מפא"י. ספרה של יפעת ויס הוא ניסיון מרשים למקם את מסכת האירועים הדרמטיים של יולי 1959 בהקשר דיאכרוני רחב יריעה הנפרש למישורי חקירה בשאלות היסטוריות, פוליטיות, גאוגרפיות וסוציו-תרבותיות. ‬

הנריטה דהאן "ההחמצה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית: הזיכרון הטראומטי כמורשת של מחאות ואדי סאליב "

 

מרים מויאל-תורג'מן,    אחות מרים /    זכרון יעקב :   בחור – הוצאה לאור,   2008.

אחות מרים הוא סיפורה של נערה בת חמש-עשרה, שעלתה ממרוקו לישראל של שנות החמישים. זה סיפור על אומץ להגשים חלום ועל נכונות לשלם את מחירו; על נערה רגישה ועקשנית מואדי-סאליב, שהחליטה לצאת ממעגל המצוקה ולבנות לעצמה חיים טובים.

גרן, תמיר (היסטוריון).ביוגרפיה של שכונה <מאמר בקרת> /. קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 133: 161-164, 2009
‬שכונת ואדי סאליב תפסה מאז ומתמיד מקום חשוב בהוויה העירונית של חיפה. סמיכותה של השכונה הערבית לשכונת הדר-הכרמל, יצרה ביניהן קרבה בלתי נמנעת. ספרה של יפעת וייס מתמקד במפגש הטעון שהתהווה בקו התפר שבין שכונה ערבית לשכונה יהודית, בין ערבים ליהודים, בין אשכנזים למזרחים, בין מי שיש להם לבין חסרי כל ובין המתוקן למוזנח. ואדי סאליב מספק למחברת תפאורה מושלמת. הספר עוסק בשני אירועים מכוננים של המקום , של העיר , ושל המדינה: מלחמת העצמאות ומהומות ואדי סאליב שהתחוללו יותר מעשור אחרי מלחמת השחרור. ‬

איתן כהן  ואדי סאליב שלי, הוצאת ידיעות ספרים, 2009


נחמיאס, אלי ורון שפיגל ואדי סאליב המיתוס ושיברו : מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש / חיפה : המחברים, תשס"ט 2009.

גבריאל בן שמחון, גבריאל  נערה בחולצה כחולה. /   תל אביב : ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013.

תקציר: נערה בחולצה כחולה מספר על דור שעקר את שורשיו וניתק מביתו מתוך אמונה בסוף הגלות ובבוא הגאולה. אך בעיר התחתית של חיפה לא נמצאה הארץ המובטחת, ובכוכים הצפופים של שכונת ואדי סאליב – לא הרחק מהנמל ומתחת לאף של הדר הכרמל – שוקע עולה חדש בחלומות על קשר של ממש עם צברית במדי תנועת הנוער. מאז היה תלמיד בן ארבע־עשרה ועד שהשתחרר מהצבא כותב יונתן מרציאנו יומן. יחד עם הוריו ואחיו העפיל מסְפְרוֹ שבמרוקו, ואת ימי נעוריו הוא משקע בכמיהה אין־קץ לאהובתו נורית ובצפייה בסרטים. על מסכו של קולנוע "כרמל" ברור מיהם הטובים, מיהם הרעים ומי ישלוף ראשון. גם יונתן רוצה לשלוף ראשון, אבל כלי הנשק היחידים העומדים לרשותו הם הדמיון והמילים. כשבבית הספר מכתירים אותו בתואר "משורר", דינו נגזר. אביו קונה לו מכונת כתיבה ומושיב אותו לכתוב את סיפורה של משפחתו כדי שייוותר זיכרון ממה שהיה שוקק חיים ועתה הולך ונעלם." המשכו: ’המרוקאי האחרו’ן ".
‬איתי  נגרי   המחאה המזרחית בוואדי סאליב :   האירועים והשפעתם עד לפנתרים השחורים /   תל אביב : רסלינג, 2018.

תקציר:קיץ 1959 היה סוער בחיפה ולאורכה ולרוחבה של הארץ כולה. המחאה העדתית שפרצה בוואדי סאליב ב-8 ביולי, לאחר ירי שוטר ביהודי ממוצא מרוקאי, הציתה את האווירה הטעונה בשכונה החיפאית הישנה מרובת המדרגות והסמטאות הצרות. דוד בן הרוש, תושב השכונה שפעל למען תושביה חודשים קודם לכן, לקח את הנהגת האירועים לידיו. יידויי האבנים, המבנים והרכבים ההרוסים והשרופים, השוטרים והמפגינים הפצועים – אלה ועוד העידו על עוצמתה של המחאה העדתית בחיפה, במגדל העמק ובבאר שבע. ניסיונות הרגעה מצדם של שוטרים מיתנו במשהו את גובה הלהבות. הממשלה הקימה ועדת חקירה והטילה על המשטרה להפסיק את האירועים. היא ניסתה לצפות היכן יפרצו אירועים נוספים, ובמפנה החודשים יולי-אוגוסט הם פרצו שוב בחיפה. ‬המהומות היו קשות – שוטרים ומפגינים אלה מול אלה. אבנים וחפצים כבדים הושלכו ברחובות ומהגגות לעבר השוטרים שהגיבו במעצרים ובשימוש באלותיהם. בן הרוש נעצר ונכלא לאחר שירה כדור מאקדחו כששוטרים הגיעו אל הדירה אשר בה שהה. הוא התמודד בבחירות לכנסת וכשל, אבל זכרו ופועלו לא נשכחו. המחאה החברתית אשר אותה הוביל הייתה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והחברה הישראלית. השפעות המחאה ניכרו לאורך שנות ה-60 ועד לימי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70; הן ניכרו בתקוות לשינויים שנמשכו זמן רב או שלא התממשו כלל; הן ניכרו גם בפינוי הבתים הרעועים הראשונים בשכונה ועד להתחדשותה רק לאחרונה. ספרו של איתי נגרי מספר את סיפורה של מחאת ואדי סאליב – מחאה חברתית-מזרחית שהחלה בשכונה אחת בחיפה והפכה להיות רעידת אדמה עדתית-חברתית שהשאירה את חותמה על החברה הישראלית כולה. הבנת סיפורה של המחאה והשפעותיה מהווה נקודת מפתח להבנתם של המפגש, המאבק והשילוב בין "מזרחיים" ל"אשכנזים" בישראל.

קישורים

אירועי ואדי סליב בויקיפדיה