ארכיון תג: זאב וולפנזון

להחזיר את הכבוד האבוד : הויכוח על אברהם "הדיין" וולפנזון " -מאת עמנואל סגל

 

הקדמה מאת אלי אשד.

אני צאצא של משפחת וולפנזון,משפחה "אשכנזית -ליטאית " שהיגיעה לארץ ישראל בין תלמידי הגאון מוילנה בעשורים הראשונים של המאה ה-19.

מתי בדיוק?  על כך יש ויכוח בין בני המשפחה ובראשם הד"ר עמנואל סגל  ובין חוקר תולדות ארץ ישראל הד"ר אריה מורגנשטרן.

ד"ר מורגנשטרן שפירסם מחקרים על עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל כתב גם על ראשוני משפחת וולפנזון ,והייגע למסקנה  שכמו לגבי עמיתיהם- יריביהם בני משפחת ריבלין ( אבותיו של נשיא המדינה ראובן ריבלין  )העובדות לגביהם הן  שונות ממה שמובא במסורות המשפחתיות.

ד"ר מורגנשטרן היגיע למסקנה שבני משפחת וולפנזון לא היגיעו לארץ ישראל בשנת 1809  כפי שנטען בחוגי המשפחה בראשות השיירה שעימה היגיעו גם ראשוני  משפחת ריבלין ,הם היגיעו רק בשנים 1834-1835 ( אולי באמת עם ראשוני משפחת ריבלין שגם הם לדעתו היגיעו רק אז לארץ ישראל )  על סמך עדויות שניתנו לסוקרים של משה מונטיפיורי שהשתמרו עד היום.

ד"ר מורגנשטרן  גם חשף פרשיה לא נעימה שבמהלכה האשימה אלמנתו של הרב המוערך ישראל משקלוב את אבי המשפחה אברהם וולפנזון שהוא מכר את ספרי בעלה המנוח  בחו"ל ולא העביר לה את הרווחים  המגיעים לה ולמעשה עשק אותה.

לדעת מורגנשטרן הפרשיה האפלה גרמה לירידה דרסטית במעמדו של אברהם וולפנזון בקהילה הפרושית בארץ ישראל שהוא לא התאושש ממנה כל חייו ושבחוגי המשפחה הסתירו אותה מכאן ואילך.

ד"ר מורגנשטרן גם היגיע למסקנה שזאב וולפנזון בנו המפורסם של אברהם שהיה בונה בית הכנסת "החורבה" והבעלים של תחנת הרוח המפורסמת של משה מונטיפיורי נולד לא בארץ ישראל כפי שטוענים בחוגי המשפחה אלא בחו"ל בליטא.

ועוד כהנה וכהנה טענות המכחישות מסורות ותיקות מחוגי המשפחה.

ד"ר מורגנשטרן חזר בתוקף על טענות אלו ואחרות בהרצאה בכנס משפחתי  של צאצי משפחת וולפנזון שאירגנתי ב-2010 למרות שידע שהדברים לא ינעמו לאוזני השומעים בני המשפחה . והם אכן לא נעמו.

וכך אמר הד"ר מורגנשטרן :

ד"ר אריה מורגנשטרן 

לסיכום מר אשד הדמות האמיתית של אבי המשפחה שלכם אברהם וולפנזון הייתה רחוקה מאוד מלהיות דוגמה ומופת למישהו,ובוודאי לא עבור משפחה גאה כמו משפחת צאצאיו של וולפנזון שהתייחסו גם אל הגאון מוילנה עצמו.

אנשי המשפחה שלכם התביישו באברהם וולפנזון אבי  המשפחה.
ואת "הכתם"  ניסו הדורות המאוחרים שלכם ל"נקות" על ידי כך שזיהו אותו עם דמות אחרת שהייתה קיימת מבחינה היסטורית בשם אברהם הדיין משקלוב שבאמת היה מן העולים הראשונים בראשית המאה ה19. .בן זאב מספר שיש ברשותו מחזור שהיה שייך לרבי אברהם ובו כתוב "בשבועות של שנת תק"ע ( 1810) התפללתי בפעם הראשונה על יד הכותל המערבי " וכנראה שזה באמת היה שייך לאברהם הדיין האמיתי ואולי אולי אולי היה המחזור הזה שיצר את כל המסורת על הזיהוי בין אברהם וולפנזון  ואברהם הדיין משקלוב מלכתחילה.
אפשר לתת קרדיט למסורת משפחתית כל עוד שהיא לא מנוגדת לעובדות המתועדות של התקופה והמסורת הזאת בהחלט מנוגדת לעובדות המתועדות.
רק שתדע שההיסטוריונים של סוף המאה ה19 כמו  ישראל דב פרומקין מעולם לא לקחו את הזיהוי הזה ברצינות ומעולם לא העלו על דעתם לזהות את אברהם וולפזון עם אברהם הדיין.אבל היה צורך לחקור את כל העניין מחדש עם מסמכי התקופה כדי לחשוף את האמת  הזאת על אברהם וולפנזון שהוסתרה בידי  שפע גרסאות משפחתיות שונות ומשונות.

ויכוח בנושאים אלו התקיים  בדפי בלוג זה לאורך השנים בין מורגנשטרן ובין צאצא משפחת וולפנזון הד"ר עמנואל סגל .

וכעת אני מביא מחקר מקיף ומפורט של הד"ר סגל שבו הוא מכחיש את טענותיו השונות של ד"ר מורגנשטרן גם על סמך מחקרים חדשים יותר של מורגנשטרן עצמו שבהם הפריך טענות שלו עצמו ,  ובו הוא טוען שאחרי הכל המסורות המשפחתיות של שושלת וולפנזון הן הנכונות והמדוייקות.

וכעת הנה שלב נוסף בדיון המפורט על המסתורין הקשורים בחייו של אבי משפחת וולפנזון בארץ ישראל :אברהם "הדיין" וולפנזון. המאמר אינו קל לקריאה עבור הקורא הרגיל ,הוא ארוך מפורט ומסובך.  אבל עבור אלו שמתעניינים בהיסטוריה של ארץ ישראל והגינאלוגיה המשפחתית הוא יפתח דלתות חדשות להבנת אירועים שונים שהתרחשו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19. ולתולדות משפחות עתיקות שונות.

החלטתי להשאיר במקומם הערות שונות של המחבר שאין אולי מקומן בדיון אקדמאי  אבל הן מראות על הרגשות העזים שהויכוח על האירועים  שהתרחשו לפני  מאתיים שנה עדיין מעורר.וכפי שכתב לי הד"ר סגל :

"במאמר זה אני מזים את מסקנת מורגנשטרן שאברהם היה איש מדון, מעל בכספים, גזל אלמנה ומסורת המשפחה היא שִקרית! מסקנות אלו משאיר רושם קשה על הקורא, ואי אפשר להשאיר זאת ללא תגובה.

אני מוכיח במאמר שאברהם היה נקי כפים ומסורת המשפחה מהימנה. 

את  החלקים הקודמים בויכוח ראו במאמרים אלו :

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון 

הכבוד האבוד של "אברהם "הדיין " וולפנזון 

הויכוח על אברהם וולפנזון – הדיין האשכנזי הראשון בארץ-ישראל.

מאת עמנואל  סגל

בהשתתפות לאה סגל

פתיחה

בפתחו של המאמר עלי לציין שאני דור שישי[1] לצאצאי אברהם וולפנזון הדיין – אבי משפחת וולפונזון – במשפחתנו מסורת בעלפה עוברת מדור לדור עליו ועל משפחתו.

על אברהם וולפנזון המכונה אברהם-דיין משקלוב ישנה ספרות ענפה מתחילת המאה התשע עשרה. דיון מפורט ניתן באתרו של אלי אשד[2].

מראי המקומות מתייחסים לביבליוגרפיה שבסוף המאמר.

 

מאמר זה הוא תגובה למאמרו של  ד"ר אריה מורגנשטרן 'מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי'[3] מורגנשטרן מציע נרטיב אלטרנטיבי הסותר ומכפיש את המסורת המשפחתית של צאצאי משפחת אברהם וולפנזון – אברהם-דיין משקלוב.

 

סלע המחלוקת נוגע לאישיותו של אברהם-דיין – אבי משפחת וולפנזון בארץ. מורגנשטרן טוען שאברהם וולפנזון היה איש מדון, מעל בכספי ציבור וגזל אלמנה. כדי 'לנקות את הכתם' המשפחתי בגין אישיותו השלילית של אברהם, צאצאיו, בעיקר ד"ר ישראל בן-זאב[4], המציאו היסטוריה, בה הציגו את אבי המשפחה כתלמיד הגר"א שעלה ארצה בשנת 1809 עם תלמידי הגר"א. בעוד שלפי טענת מורגנשטרן אברהם וולפנזון לא היה תלמיד הגר"א אלא, דור מאוחר יותר, ועלה ארצה רק בשנת 1835.

מטרת המאמר היא להזים את התזה והסימוכין עליהם מבסס מורגנשטרן את תובנותיו מרחיקות הלכת. המאמר מתבסס בעיקר על הצלבת דברי מורגנשטרן עצמו בכתביו: 'גאולה בדרך הטבע'3 שיצא בשנת 1987. 'השיבה לירושלים' שיצא בשנת 1997, מאמרו 'מִפקד כולל הפרושים בארץ-ישראל משנת תקצ"ד'[5] שנכתב בשנת 2001. מאמרו בספר 'בניין החורבה – אתחלתא דגאולה: מחידוש היישוב האשכנזי בירושלים עד לחנוכת בית הכנסת, 1854-1816' בשנת 2010[6]. ובראיון עם אלי אשד באינטרנט בשנים 2008 עד 2010.

בפרק הראשון אציג את הגרסה המשפחתית שלי כפי שנמסרה לי בעל-פה בבית אמי. בפרק השני אציג את גרסת מורגנשטרן והשגותיו על הגרסה המשפחתית. בפרקים 3 עד 7 אפריך את התזה של מורגנשטרן. פרק 8 מסכם את תובנות מאמרי זה.

 

  1. אברהם בן זאב-וולף במסורת בית אמא.

בהשראת הגאון מווילנה[7] נוסדה בשקלוב[8] תנועת 'חזון-ציון' במטרה לעודד עלייה לארץ-ישראל. בשנת תקל"א (1771), עוד בחיי הגאון, נשלח ר' עזריאל משקלוב לארץ-ישראל, כדי לבדוק אפשרות מעשית להשתקע בארץ. הוא חזר עם דו"ח, שהמצב בארץ אינו מאפשר התיישבות בקנה מידה רחב. אישית רצה לחזור ארצה, אך בדרכו חזרה מת באיזמיר[9] תורכיה[10] ושם נקבר (לפני 1773).

 

נכדו של ר' עזריאל משקלוב – אברהם בן זאב-וולף נולד בשקלוב. היה בערך בגיל בר מצווה כאשר הגאון נפטר[11]. כנער למד בישיבת שקלוב. טרם מלאו לו 13 נסע[12], במסגרת לימודיו בישיבה של שקלוב, לווילנה[13] לגמוע תורה מפי הגאון עצמו, וכך היה לתלמיד הגר"א. בימיו גזרה מלכות רוסיה על היהודים לאמץ שמות משפחה[14]. אברהם בן זאב-וולף יצר את השם 'וולפנזון', מצמד המילים 'וולף' שמשמעו זאב ו-'זון' שמשמעו בן, כלומר בן-זאב, על שם אביו 'זאב'.

בשקלוב נשא אברהם את בתיה-בריינא לאישה ועם אשתו הצעירה, הצטרף לשיירה העולה לארץ-ישראל. לאחר כשנה, בשלהי שנת תקס"ט, הגיעה השיירה לחופי עכו. מעכו פנה הזוג היישר לירושלים. אברהם במחזורו, שנשמר ברשותו של ד"ר ישראל בן-זאב, רשם אברהם וולפנזון ליד המילים 'תקע בשופר גדול לחרותנו' שבשנת תק"ע התפלל בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי. אחרי שְהִיָיה קצרה בירושלים חזרו אברהם ובתיה-בריינא לאנשי השיירה שהשתקעו בצפת.

(" על הפרשה ראו מאמר מפורט של אלי אשד "אברהם הדיין נכנס לירושלים" ")

ר' ישראל משקלוב[15] – בן-דוד של אברהם וולפנזון[16] – היה מנהיג עדת הפרושים[17] בצפת. ר' ישראל מינה את אברהם לדיין בצפת. וכך היה אברהם לדיין האשכנזי הראשון בארץ[18] ודבק בו השם 'אברהם הדיין משקלוב' או בקיצור אברהם-דיין.

 

בצפת נולדו לאברהם ובתיה-בריינא בת (פייגה-טובה) בנו הגדול – זאב-וואלף, שנקרא 'זאב' על שם אביו של אברהם. וילדים נוספים. במהלך מרד פלאחים[19] ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית שכללו מעשי רצח, שוד ואונס. בעיקר נפגעה קהילת צפת הידועה כ'הביזה הגדולה בצפת'[20], במסגרתה ברחו מצפת רבים מהקהילה הפרושית והתחבאו במערות וקברי הצדיקים שבכפר עין זייתון, ביניהם גם אברהם ומשפחתו. הניצולים סבלו מחרפת רעב, צמא ופציעות קשות.

בשלהי שנת 1836 נשלח אברהם וולפנזון  כשד"ר[21] לאירופה  ע"י מנהיג הקהילה בצפת – ר' ישראל משקלוב – לאסוף תרומות תמיכה לקהילה הצפתית. אברהם לקח עמו ספרי 'פאת-השולחן'[22] שכתב ר' ישראל משקלוב, כדי למוכרן בחו"ל. לא עבר זמן רב והקהילה חוותה מהלומה נוספת ב-1.1.1837 בהיות אברהם בפרשבורג[23] הונגריה[24] פגעה רעידת אדמה קשה – 'הרעש הגדול'[25] שהרס את הערים צפת וטבריה. באסון זה נהרגה אשתו בתיה-בריינה וחלק מילדיו. תמיד הזכירו גם את ספרייתו, הן ספרים שרכש והן חידושי התורה שכתב, שנקברו בהריסות. הזכרה זו מציינת את החשיבות הרבה שייחסו לספרייתו.

צפת בזמן רעידת האדמה.ציור מהמאה ה-19.

נצלו מן הרעש: הבת, פייגה-טובה שניאורסון שהייתה נשואה לשניאור זלמן שניאורסון הידוע בקיצור "שזבנ"י[26],  שזבנ"י ערך יחד עם אחי אשתו – זאב וולפנזון – את הספר 'חמדה גנוזה'[1], וגרה בירושלים. בנו הגדול זאב-וולף וולפנזון,שבזמן הרעש שהה בירושלים כדי להכין את מעבר המשפחה מצפת לירושלים. ניצל גם כתב-יד אחד 'מחזה אברהם – על תגלחת בחול המועד'[28], שהיה מוכן להדפסה והיה בירושלים. הספר מעיד על בקיאותו הרבה של אברהם, במקורות שעד לימיו[29] וסברותיו העמוקות המקשרות עניינים שונים.

לאחר הרעש הגדול רבים מכולל הפרושים בצפת עברו לקהילה של ירושלים. כשספרו במשפחתי על מעבר המשפחה לירושלים, תמיד הדגישו שההחלטה למעבר משפחת וולפנזון מצפת לירושלים הייתה לפני הרעש הגדול ולא בעטיו. הדגשה זו הייתה תמוהה בעיניי כל השנים[30]. אחרי היוודע האסון נשאר אברהם בהונגריה מעבר למתוכנן, ושלח כספים רבים לשיקום העדה הפרושית בצפת. בגולה נשא אישה – שיינדל[31] בזיווג שני.

 

כשחזר ארצה לירושלים. תבעה ממנו אלמנת ר' ישראל משקלוב את תמורת ספרי 'פאת-השולחן' שמכר באירופה. לתביעה זו נתייחס בהמשך[32]. בירושלים נולדו לאברהם ושיינדל בת – אסתר-מלכה (גולדמן)[33] ובן יהושוע וולפנזון[34]. ילדים אלו התייתמו בגיל צעיר, וגדלו בבית אחיהם זאב וולפנזון. אנשים חשבו שהם ילדיו ולא אחיו. זאב שכר אומנת בדווית שטפלה באסתר-מלכה. הבת והבן היו ממייסדי שכונת 'אחוזת-בית' ביפו, שלימים התפתחה לעיר תל-אביב. בת של אברהם-דיין – אסתר-מלכה גולדמן – חייתה 100 שנים וזכתה לראות בתקומת מדינת ישראל![35].

יהושע וולפנזון היה לימים הרוקח הראשון בירושלים.

לימים נשלח אברהם שוב כשד"ר לאירופה, הפעם נשדד וחזר בעור שיניו. בירושלים לא שימש אברהם כדיין קבוע, אלא צורף מדי פעם למקרים מיוחדים בבתי דין שונים.

 

אברהם היה שוחר שלום, יש לו יד בהפשרת השנאה בין ה'חסידים' ל'מתנגדים' בארץ. הוא היה הראשון מבין הפרושים שהשיא את בתו לחסיד. צעד זה היה יוצא דופן בימיו. בירושלים אברהם היה מקובל ומכובד בקהילתו הפרושית, בקהילת הספרדים וגם בעיני שאינם בני-ברית. הוולפנזונים לא התפרנסו מן 'החלוקה'[36].

 

אברהם-דיין נפטר בירושלים, ט"ז כסלו תרט"ו (7.12.1854), ונקבר בבית-העלמין העתיק בשיפולי הר הזיתים, בקרבת יד אבשלום. על מצבתו היה כתוב: "בקי בש"ס ופוסקים והגדה, וגם בסתרי חכמה נודעת לו, אברהם דיין"[37]. עד כאן מסורת בית אמי.

 

  1. התזה של ד"ר אריה מורגנשטרן.

גרסת מורגנשטרן ניתנת במקור 3 ובראיון מרתק הנמצא באינטרנט בו מראיין אלי אשד את מורגנשטרן[38]. מורגנשטרן טוען שהמשפחה שִיכתבה את ההיסטוריה של אברהם וולפנזון – אבי משפחת וולפנזון בארץ – כדי לחפות על אישיותו המפוקפקת של אבי המשפחה. נקודות המחלוקת בין מורגנשטרן שבמקור 3, למסורת צאצאי אברהם וולפנזון הם:

 

* מורגנשטרן: ר' ישראל משקלוב בעל 'פאת השולחן' היה דודו של ר' אברהם-דיין וולפנזון[39].

גרסת המשפחה: ר' ישראל משקלוב היה בן-דוד של אברהם וולפנזון.

 

* מורגנשטרן: היו שנֵי 'אברהם-דיין משקלוב'. האחד 'אברהם-דיין משקלוב האמתי' שאינו אברהם וולפנזון, היה תלמיד הגאון[40] ועלה בשנת 1809. ושני: אברהם וולפנזון  שכונה 'אברהם-דיין משקלוב' והוא אבי משפחת וולפנזון בארץ לא היה תלמיד הגאון[41], ועלה בשנת 1835[42].

גרסת המשפחה: היה 'אברהם-דיין משקלוב' אחד והוא אברהם וולפנזון! שהיה תלמיד הגאון ועלה בשנת 1809.

 

* מורגנשטרן: אברהם גזל את אלמנת ר' ישראל משקלוב[43].

גרסת המשפחה: אברהם לא גזל את אלמנת ר' ישראל משקלוב.

 

* מורגנשטרן: אברהם לא נשלח פעם שנייה כשד"ר32.

גרסת המשפחה: אברהם נשלח פעם שנייה כשד"ר.

ד"ר ישראל בן זאב היסטוריון של משפחת וולפנזון

* מורגנשטרן: ד"ר ישראל בן-זאב עיוות שיקר ושיבש בכוונה תחילה, את היסטורית אבי המשפחה, והבליע את אברהם וולפנזון בדמותו של ר' אברהם הדיין משקלוב האמתי34 כדי לכסות על מעלליו ואישיותו הבעייתית, של אברהם וולפנזון.

גרסת המשפחה: ד"ר ישראל בן-זאב בכתביו לא שיקר. לא היה צורך לשקר, או להתבייש במעשי אברהם כפי שנוכיח להלן (מסִפרי מורגנשטרן עצמו!). אברהם היה מסור לקהילה. וייצג את האינטרסים של הקהילה לשביעות רצונם.

בשתי קביעות בסיסיות על אברהם וולפנזון, מסכים מורגנשטרן עם המסורת המשפחתית:

* אברהם וולפנזון היה תלמיד-חכם מובהק[44].

* אברהם היה דיין בבית-דינו של ר' ישראל משקלוב בצפת – בית-הדין האשכנזי הראשון בארץ-ישראל[45].

להלן נתייחס אחת לאחת לנקודות המחלוקת.

 

  1. הפרכת גרסת ד"ר אריה מורגנשטרן.

 

3.1. ר' ישראל משקלוב, דו֗ד או בן-דוד של אברהם וולפנזון.

טענת בן-זאב שר' ישראל משקלוב הוא בן-דוד של אברהם וולפנזון היווה למורגנשטרן (בשנת תשנ"ז 1997) נדבך מרכזי להוכחת שקריות הגרסה המשפחתית. וכך הוא כותב: "כדי לגשר על פער של כארבעים שנה … מתייחסת המסורת שהופצה ע"י משפחת וולפנזון אל ר' אברהם כאל בן-דודו של ר' ישראל משקלוב, כאילו היה בן דורם של … תלמידי הגר"א"34. הטענה שאברהם היה בן-דוד אִפשרה למשפחה לטעון שאברהם היה בן דורם של תלמידי הגר"א ולעלות כתלמיד הגר"א, בשלהי שנת תקס"ט (1809).

טענת מורגנשטרן אומרת שר' ישראל משקלוב היה דוד של אברהם וולפנזון. ז"א שאברהם היה בן דור צעיר יותר מתלמידי הגר"א על כן לא יכול היה לעלות עם תלמידי הגר"א.

 

לימים, עשר שנים מאוחר יותר ב-2008 הודה מורגנשטרן, שאברהם אכן היה בן-דוד של ר' ישראל משקלוב! גם מורגנשטרן עצמו מצא מקור, בלתי תלוי במסורת המשפחתית, שאברהם היה בן-דוד של ישראל משקלוב. וכך הוא כותב בראיונו של אלי אשד: "האמת היא שלאחרונה בשנת 2001 ארבע שנים לאחר שפרסמתי את המאמר המדעי בעניין, מאז היגיע גם לידי מידע חדש בעניין … לא אוכל לפרט יותר משום שזה עוד יופיע בפרסום מדעי".

אלי אשד: דהיינו אברהם וולפזון הוא אחרי הכל בן דודו של ישראל משקלוב ולא 'רק' אחיינו. מורגנשטרן ענה נכון .

 

מורגנשטרן מודה לאלי אשד שאברהם וולפנזון הוא בן דוד של ישראל משקלוב ולא אחיין. שגיאה זו תיקן מורגנשטרן בספר 'החורבה'[46] משנת 2010. הודאה זו מערערת את הבסיס לטענת מורגנשטרן שבן-זאב משקר!

 

3.2. השערת 'שני אברהם וולפנזון'.

בספרו 'גאולה בדרך הטבע' (1997) העלה מורגנשטרן השערה שהיו שנֵי 'אברהם דיין משקלוב' האחד היה תלמיד הגר"א שעלה בשלהי שנת תקס"ט (1809) ולא ידוע עליו שום דבר! אפילו לא את שמו, פרט לכינויו 'אברהם דיין משקלוב'! והשני: אברהם ב"ר זאב וולפנזון – אבי משפחת וולפנזון בארץ – שהיה דיין בצפת, וכונה 'אברהם דיין משקלוב'. בעוד שלדברי מורגנשטרן אברהם וולפנזון לא היה תלמיד הגר"א! עלה רק בשנת 1835, ואישיותו שלילית. כדי לכסות על אישיותו השלילית צאצאיו 'הלבישו' על אבי המשפחה את דמותו העלומה של 'אברהם דיין משקלוב'!

השערה זו, שהיה קיים אדם שהיה דיין בשקלוב או בצפת ולא ידוע עליו שום דבר, אפילו לא את שמו מעלה תהיות. לא יכול להיות שאדם ששימש כדיין בקהילה בארץ או בשקלוב, שלא יהיה מוכר?! ביחוד שראש הקהילה ר' ישראל משקלוב לא יכיר דיין בקהילתו, ואפילו לא יֵדע את שמו! לא יהיה עליו כל מידע וזכר על מותו! לפחות ר' ישראל יזכירו֗ שהוא נעלם, כפי שמזכיר ר' ישראל משקלוב נעדרים רבים אחרים מקהילתו!

לטענה זו מורגנשטרן מעלה השערה עוד יותר הזויה (בראיון עם אלי אשד). "אתם   ( דהיינו צאצאי משפחת וולפנזון שאלי אשד נמנה עליהם ) המצאתם את קיומו של 'ר' אברהם דיין משקלוב'. הוא בכלל לא היה ולא נברא. אתם מבקשים ממני להביא לכם עדויות על רצח שאירע, ואני אומר לכם לא היה רצח ואין בכלל גופה. הכול דמיון מאלף עד תיו. פשוט המציאו את הבר-מינן הזה לתלות עליו את דמותו של ר' אברהם ב"ר זאב וולפנזון שעלה לארץ ישראל, על פי רישומי כולל הפרושים, בשנים תקצד-תקצה"[47].

 

בספר 'חזון ציון'[48] שנכתב ע"י משפחת ריבלין נמצאת עדות על 'אברהם הדיין משקלוב' שעלה בשנת תקס"ט! סליחה! יש גופה! ולא בן-זאב המציא אותה, אלא משפחת ריבלין, שלמרבה האירוניה לפי השערת מורגנשטרן, עליהם מתלונן בן-זאב[49] שהם הם 'המתיימרים'[50] להשכיח את אברהם וולפנזון,

בטענה שהמשפחה המציאה את קיומו של אברהם הדיין משקלוב, מודה מורגנשטרן שאכן לא היו שני 'אברהם-דיין משקלוב'. היה רק אחד! שינוי כה חד בגרסת מורגנשטרן מראה שהוא לא הצליח להוכיח את התזה של שני 'אברהם דיין משקלוב' והוא נזקק לשנות את גרסתו. אך עדיין מורגנשטרן דבֵק בתזה שהמשפחה שקרה, וכותב: "עדיין איננו יודעים במוחו של מי נולד הרעיון להפוך את ר' אברהם וולפנזון לתלמיד הגר"א ולהעלותו לארץ ישראל בשיירת העולים הראשונה"[51].

השערת קיום שני 'אברהם הדיין משקלוב' היוותה חלק מן ההוכחה שהמשפחה שיקרה. פתאום התהפכו היוצרות. מורגנשטרן יודע שהמשפחה שקרה, ואם ההשערה התבדתה, סימן שהם המציאו 'בר-מינן'!

 

  1. מסמכים בני התקופה.

 

4.1. אי מציאת מסמכים בני התקופה המזכירים את וולפנזון לפני שנת 1835.

אחד הטיעונים שבו מסתייע מורגנשטרן שאברהם וולפנזון לא עלה ארצה עם ראשוני תלמידי הגאון בשנת 1809. היא שר' אברהם ב"ר זאב וולפנזון איננו מופיע בשום תעודה מבין מאות התעודות המצויות בידינו עד שנת 391835.

 

עקרונית, אי הזכרת אדם אינה הופכת אותו ללא קיים! ואי הזכרת אדם בשנה מסוימת אינה הופכת אותו ללא נמצא! רבים האנשים החשובים שאינם מוזכרים. למשל תלמידי חכמים, או מדענים. הרב שך[52] בזמן פוריותו בתורה לא היה ידוע. רק כשנכנס לפוליטיקה הוא נודע בציבור. אותו דבר בנוגע לבעלי פרס נובל, שגם לאחר קבלת הפרס אינם ידועים.

אברהם וולפנזון היה דיין וכל זמן שלא עסק בפוליטיקה לא היה ידוע. לעומתו בן דודו ר' ישראל משקלוב עסק בפוליטיקה ונזכר בכל מקום ובכל זמן!

 

4.2. רשימת הפרושים משנת 1834[53].

מורגנשטרן מצא שאברהם אינו מופיע ברשימת כולל הפרושים בארץ-ישראל משנת 1834, וטוען שאברהם לא מופיע ברשימה מפני שבשנה זו אברהם לא היה בארץ.

לפי מסורת משפחתי הוולפנזונים לא התפרנסו מן 'החלוקה'. הם אינם נמצאים ברשימה זו, מפני שהם לא התפרנסו מן 'החלוקה' ולא מפני שלא היו באותה שנה בארץ. מורגנשטרן מודה שאכן מפקד 1834 בוצע לצרכי מתן 'החלוקה' ומציין שהיו בארץ אנשים עשירים שלא הופיעו ברשימה זו, כמו הגביר שמריה לוריא  ואחרים, אך לא ר' אברהם וולפנזון38.

סליחה! מדוע לא ר' אברהם וולפנזון? אין למורגנשטרן שום ראייה לקביעה זו! ההוספה היא פרי הגרסה השגויה בה שבוי מורגנשטרן! שהמשפחה המציאה את ההיסטוריה של אברהם וולפנזון וכל דבריהם שקר!

 

אפשר למנות שלוש סיבות מדוע אברהם לא הופיע ברשימת 1834: (א) בזכות עשרו שלו, אשתו 'ממשפחת נטע נטקין העשירה'[54] (ב) בזכות שארו ר' שמריה לוריא36. והעיקר (ג) לעהרן[55] חילק את הכסף לעוסקים בתורה בלבד (מה שנקרא כיום 'תורתם אומנותם') ולצרכי אוכל נפש שלהם בלבד![56] (לא לצרכי ציבור כגון: בית חולים ובניית בית-כנסת 'החורבה') משפחת וולפנזון התפרנסו ממסחר ולא ענו לקריטריון זה. גם זו סיבה לא לקבל מן החלוקה! למרות היותם תלמידי חכמים.

 

גם לגבי מפקד 1834 עצמו מודה מורגנשטרן שהרשימה אינה מלאה! וכותב: "יש לחזור ולהדגיש כי רשימת המפקד של שנת תקצ"ד [1834] שלפנינו, משקפת תמונת מצב חלקית של שעת עריכתה. היא אינה משקפת את כל ראשוני העולים הפרושים מאז 1800"[57].

 

לימים מורגנשטרן מצא בכתובים שהוולפנזונים לא התפרנסו מן החלוקה[58] וכותב: "ותגלית אחרונה נוספת שתשמח אותך ד"ר סגל. במשפחתך אכן התפרנסו ממלאכה ומסחר"52. לכן, משפחת וולפנזון כן הייתה בארץ בשנת 1834, אך לא הופיעה ברשימה, כי הם לא התפרנסו מן החלוקה! עובדה שגם מורגנשטרן עצמו מצא!

אי מציאת הוולפנזונים ברשימת הפרושים משנת תקצ"ד תואם ומחזק את המסורת המשפחתית!

 

  1. מפקדי מונטפיורי.

מורגנשטרן בספרו "גאולה בדרך הטבע"  מבסס את טענותיו על מפקדי מונטפיורי בהם מצא שאברהם ובנו זאב עלו ארצה בשנת 1835! נבדוק את מהימנות מפקדי מונטפיורי.

על מהימנות מפקדי מונטפיורי ניתן ללמוד ממחקרים הנעשים ע"י קרן מונטפיורי והחברה הגנאלוגית הישראלית. מסקנתם לגבי רישומי גיל ושנת עליה היא: שלא הייתה כל עִקביות ברישום תאריכים ומספרים בכלל! ונרשמו פרטים שלא מתקבלים על הדעת[59].

מיכל בן-יעקב[60]: מציינת שבשנים תקצ"ט (1839) תר"ט (1849) המפקדים קוימו ללא הכנה מוקדמת. שלושת המפקדים האחרונים תרט"ו (1855) תרכ"ו (1866) תרל"ה (1875)[61]. השתפרו מבחינה אדמיניסטרטיבית. אך גם בשלושת מִפקדים אלו המספרים והתאריכים, יש מאלה הנראים מדויקים ויש שהם 'מעוגלים'[62]. ברישום הגיל יש העדפה למספרים המסתיימים ב-5 או 0. תופעה המכונה 'הערמה סטטיסטית' (statistical heaping)[63] (מלשון ערֵמה] בשנת המפקד 1839 הונהגה חובת הצבא בתורכיה גם על כל המיעוטים וביניהם היהודים. אך קשה לדעת איך גורם זה השפיע"[64].

 

מכאן, שני המפקדים הראשונים הם הפחות מהימנים! ובכלל בכל מפקדי מונטפיורי יש להטיל ספק בכל נתוני הגיל ושנות העלייה הנקובים בהם.

גם מורגנשטרן מודע לבעייתיות מפקדי מונטפיורי ומציין52 שהם מבולבלים, סותרים לעיתים, חלקיים ובלתי ניתנים לפענוח. מורגנשטרן מסביר שאת המפקדים יזם משה מונטפיורי. את הנתונים העתיקו מזכירי הכוללים עבור מונטפיורי מרשימות הכולל. אלא, שברשימות הכולל לא תמיד היו הנתונים שביקש מונטפיורי. הכוללים לא רשמו את נתוני הגיל, וגם לא עניין אותם מתי עלו האנשים. נתונים אלה לא היו חשובים לגבי ה'חלוקה'. אבל אנשי מונטפיורי ביקשו לקבל נתונים אלו. מורגנשטרן משעֵר, שהאנשים נשאלו ערב הרישום, והשיבו מה שהשיבו39.

 

5.1. משפחת וולפנזון במִפקדי מונטפיורי.

כדי להוכיח את גרסתו36 מביא מורגנשטרן את מִפקד מונטפיורי משנת 1839. שַם נִזכר שר' אברהם וולפנזון הוא יליד 1804 ועלה ב-1835 ובנו זאב וולף יליד 1818 ואף הוא עלה ב-1835. לאחר דין ודברים באתר של אלי אשד הביא מורגנשטרן את כל מִפקדי מונטפיורי נוגעים למשפחת וולפנזון. להלן ניתנים הנתונים על משפחת וולפנזון כפי שנמסרו ע"י מורגנשטרן! ואני סומך על יושרו ומקצועיותו ומשתמש בהם כפי שהם מובאים על ידו כולל הערותיו!

 

"מִפקד 1839: אברהם: יליד 1804, עלה בשנת 1835. זאב: יליד 1818 עלה ב-1835".

 

"מִפקד 1849: אברהם: יליד 1799 (אין שנת עלייה). "זאב: יליד 1814 עלה ב-1834. התגלית הבאה היא שבמפקד 1849 (הכי פחות מסודר) נרשם שר' אברהם וולפנזון נמצא 'כעת בחו"ל' ואילו על ר' זאב נאמר 'ת"ח (תלמיד חכם) שד"ר', כלומר שניהם לא היו בארץ בשנת 1849. ר' אברהם יצא כנראה בענייניו הפרטיים ואילו ר' זאב היה בשליחות הכולל בצפון אפריקה. זו אינפורמציה חשובה ביותר והיא מסבירה בחלקה מדוע אין אנו מוצאים חתימות של ר' אברהם על מסמכים בני התקופה עד לשנת 1852. כלומר יתכן והוא שב מחו"ל מוקדם ממה שידענו עד כה".

 

"מפקד 1855: זאב יליד 1812 עלה ב-1834".

 

"מפקד 1866: זאב: יליד 1815. נרשם לצד שמו של ר' זאב וולפנזון: "הי'[ה] סוחר גדול ונשבר כידוע".

 

ומורגנשטרן מוסיף: "כל האינפורמציה החדשה אינה משנה במאומה את מה שכתבתי כי 'אברהם הדיין משקלוב' שהיה תלמיד הגר"א, לא יכול היה להיות בשום פנים ואופן. ר' אברהם וולפנזון אפילו אם הוא נולד בשנת 1799 ולא ב-1804 הוא לא זכה להכיר את הגר"א שנפטר שנה קודם ללידתו … את 'ר' אברהם הדיין' קַברו, אם הוא מת במגפת 1813 בקבר אחים, בלי שום רישום לצערנו. גם את סיפורו העסיסי [משתלח באברהם ללא כל צורך!] של ר' אברהם וולפנזון קַברו כנראה, ועל מנת להשכיחו יָצרו סיפור משפחה אלטרנטיבי"52.

 

מִפקד 1839 הוא רק אחד מתוך ארבעה. עקרונית אין מפקד 1839 אמין יותר מארבעת המפקדים האחרים! מורגנשטרן מעריך כמדויק ביותר את המפקד הראשון39, לא פלא שמורגנשטרן בחר במפקד 1839 כי הוא המפקד היחידי מתוך ארבעה! המתאים לתיאוריה שלו.

 

אך לפי האמור לעיל במקרה של מפקדי מונטפיורי יש להעדיף דווקא את המפקדים המאוחרים, כי במפקדים הראשון והשני, זמן ההתראה היה קצר מאוד – ימים בלבד, ההתארגנות הייתה חפוזה וחלקית. בעוד שבמפקדים המאוחרים הצטבר ניסיון, השתכללו השיטות, היו מסודרים יותר, וזמן ההתראה ארוך.

 

סיבה נוספת שלא להיצמד למפקד הראשון, והיא, לדעתי, הסיבה העיקרית! הייתה התנגדות עקרונית של הכוללים  למִפקדים[65]. התנגדות זו הייתה אידאולוגית, ויש חשש יותר מִסָביר לשיבוש ביודעין ובמכוון את מהימנותן, הן ע"י הקהילות והן ע"י הנפקדים עצמם. (תופעה זו שכיחה עד היום בקרב צאצאי 'היישוב הישן'[66] בעיקר בסקרים). בהמשך, ההתנגדות למפקדים רַפתה, לכן אמינות מפקד 1839 היא דווקא הנמוכה ביותר! מכל הבחינות. בנוסף: בשנת 1839 הונהגה חובת הצבא בתורכיה על היהודים. ויכול להיות שגם גורם זה השפיע על רישום שנות הלידה[67].

 

מורגנשטרן שאומר שהאינפורמציה החדשה אינה מְשַנה במאומה, אינה מדויקת! האינפורמציה החדשה מְשַנה, ומְשַנה! עיון בנתוני מפקדי מונטפיורי מראה שלגבי משפחת וולפנזון, הנתונים במפקדים השונים סותרים זה את זה! לידת אברהם: 1804, 1799. לידת זאב: 1818 1814[68], 1812, 1815. בולטת הצמידות של גיל אברהם לגיל זאב. ב-1839 מופיע גיל אברהם כך שמבחינה טכנית-הלכתית (1818-1804=14) אברהם נשא אישה בדיוק בבר-מצווה שלו כדי שיוכל להוליד את זאב בגיל 14. ב-1849 שינו את שנת הולדת אברהם כך שמבחינה טכנית-הלכתית שוב יאפשרו לאברהם להוליד את בנו זאב בשנת 1814! שימו לב, כל זמן שאברהם חי הקפידו לתת את גיל אברהם 14 שנים לפני לידת זאב כדי שהנתונים לא יהיו מופרכים מעיקרם!

זאב נקרא על שם סבו. אשכנזים אינם קוראים שמות אחר אנשים חיים! בוודאי לא תלמידי הגר"א! ז"א שלפי התאריכים שמורגנשטרן מאמץ, כשאברהם נישא היה יתום בגיל 13. יתמות אינה בושה שיש להסתיר. ואם האב היה חי בזמן הנישואין ונפטר בתוך השנה הראשונה לנישואין עד לידת זאב, טראומה כזו, בוודאי הייתה מוצאת הד לפחות באחד הענפים של המשפחה. מקרים כאלו היו מסֻפרים במשפחה בהבלטה! בכל ענפי משפחת אברהם אין מסורת שאברהם וולפנזון התייתם מאביו בילדותו או מיד לאחר נישואיו. (גם הסתברות לידה מיַדית, בגילים אלו, נמוכה).

 

בנוגע לזאב וולפנזון יש להעדיף את המפקדים שלאחר פטירת אברהם! (אברהם נפטר בשנת 1854). ובאמת מיד אחרי שאברהם נפטר, במפקד מונטפיורי 1855 מופיע הגיל הנכון – 1812 מבלי שיצטרכו לשנות את גיל אברהם ולאלץ את אברהם לשאת אישה כשהוא יתום בן 13. הגיל 1815 המופיע במפקד 1866, הוא תאריך 'עגול'. (statistical heaping) תכונה אופיינית במפקדי מונטפיורי.

 

בנוסף! לגרסת מורגנשטרן זאב נולד בשנת 1818. ז"א שזאב נפטר בגיל 63 (631881-1818=). בפנקס החברה-קדישא כתוב על זאב וולפנזון–המכונה 'וועלוועל באבעס': "בפתע פתאום נפטר הישיש המפורסם גבאי 'דחברה-קדישא'[69]". ישיש בן 63?! אתמהא!?

גם וילהלם בספְרו[70] כותב: "מזכיר החברה ר' זאב וולפנזון, נתין אוסטרי, הצליח בעזרת הקונסול האוסטרי בוורשה  … ר' זאב וולפנזון היה מן העולים הראשונים יושבי צפת. אביו ר' אברהם, היה שם דיין. ר' זאב היה הממונה של כולל רייסן[71], תלמיד חכם ומגיה בדפוס העברי בירושלים. הוא האריך ימים ונפטר ב-1881. הוא אבי משפחת בן-זאב הירושלמית".

 

גיל 63 אינו עומד בקריטריון של 'ישיש' ו'האריך ימים'! זאב וולפנזון אינה דמות עלומה (כמו אברהם דיין). לגביו. אי אפשר לטעון על טעות בזהות. הוא היה ידוע ומפורסם בקהילה ואשתו באבא-רבקה הייתה עוד יותר מפורסמת ממנו, באשר הוא כונה על שמה 'וועלוועל באבעס'. התארים 'ישיש' ו'האריך ימים' אמינים. לכן זאב לא נולד בשנת 1818! שנת הלידה 1812 הנמצאת גם במסורת המשפחתית וגם במפקדי מונטפיורי! הוא הגיל שיש לבחור מכל התאריכים המופיעים במפקדי מונטפיורי. מוות בשנתו ה-70 כבר יכול להתאים להגדרת 'ישיש' ו'האריך ימים'.

 

מורגנשטרן מעריך שהאנשים "נשאלו ערב הרישום, והשיבו מה שהשיבו"39. אך מן הסתירות במפקדים השונים מתברר: א) מונטפיורי לא בדק אותם. ב) הפקידים שלו לא בדקו אותם. ג) גם כותבי המפקד לא טרחו לבדוק מה נכתב במפקד הקודם. ממפקד אחד למשנהו עדיין אפשר היה לברר את הדברים. כותבי הדוחות לא היו צריכים לחפור, לנבור, להשקיע מחשבה, היכן לחפש, איך להשתלט על 'אינסוף' ניירות ולברור את הבר מתוך מסמכים שאינם רלוונטיים, כמו שעשה מורגנשטרן. הדוח הקודם היה בחדר הסמוך! או אפילו במגרה הסמוכה! ויכול להיות שנכתב בידי אותם אנשים שלא זכרו כלל מה כתבו בדוח הקודם, הם גם לא טרחו לעיין בדוחות הקודמים. הליך זה מגלה זִלזול עמוק בדוחות ששלחו למונטפיורי. האנשים לא נשאלו כלל! הממונים כתבו מבלי לשאול!

ד"ר נחמיה שיף חקר את הקהילה האשכנזית בצפת בשנת 1849[72]. בשנה זו בצפת הוגשו למונטפיורי שני מפקדים מקבילים על אותן הקהילות. לגבי הגילים של אותם אנשים ברשימות השונות, כותב ד"ר נחמיה שיף[73]: "בשתי הרשימות השונות ישנם הבדלים עצומים ולא סבירים בגילים". "ל-83% מתוך 894 נפשות הנמצאות ברשומות, ומשותפות לשתיהן. צוין גיל שונה"! לשמונה מהם יש פער של למעלה מ-20 שנה![74]. "ההפרש הגדול ביותר הוא 26 שנים: במפקד 'אשכלות'[75] רחל אשת אהרן מסקלען דווחה בת 66, ובמפקד 'יב"ן'[76] היא דווחה בת 40"[77]!

שינויים אלו אומרים שהאנשים לא נשאלו!!! כי ברור שאדם לא יאמר באותו זמן גילים שונים ועוד 83% מן המקרים! ובוודאי אותה אישה לא אמרה באותו מקום ובאותו זמן לאחד שהיא בת 40 ולשני שהיא בת 66!

 

הוא הדין לאמינות הגילים בכל שאר מפקדי מונטפיורי! הכוללים לא שאלו. והוא הדין לשנות העלייה. השנה המצוינת במפקדי מונטפיורי אינה מהימנה, כפי שמציין מורגנשטרן "לא עניין אותם מתי עלו האנשים"39! הם כתבו 'מה שבא להם'! העיקר לגמור עם העניין, לשלוח, ולקבל את הכסף.

הזִלזול בדוחות מבטא לא רק אי-סדרים של הכוללים אלא גם התנגדות לעצם המִפקדים. היו אנשים שהתנגדו למִפקדים גם לאחר שנמצאו להם פתרונות הִלכתיים וטכניים. ככל שעבר הזמן ההתנגדות פחתה. לכן דווקא המפקדים המאוחרים הם המהימנים יותר.

 

מכאן שלגבי משפחת וולפנזון המפקדים המהימנים הם דווקא המפקדים שאחרי מות אברהם! אברהם נפטר ב-1854. ז"א מפקדי 1855 ו- 1866. בהם אין צורך לתת את גיל אברהם ולאלצו להינשא בברמצווה שלו. במפקד 1855  זאב יליד 1812 ובמפקד 1866 זאב יליד 1815. 1815 הוא תאריך 'עגול' – תאריך 'הערמה' – (statistical heaping) האופיינית למפקדי מונטפיורי כפי שראינו. ואברהם אינו מוזכר כלל.

 

מכל התאריכים במפקדי מונטפיורי נשארה לנו שנת 1812 לתאריך לידת זאב! תאריך זה מתאים לגרסת המשפחה!

 

לסכום: לתאריכים הנוגעים לאברהם וולפנזון במפקדי מונטפיורי, אין להתייחס כלל, לא לשנות הלידה ולא לתאריך עלייתו! אברהם לא היה יתום! לא היה יֶלד ברמצווה כשנישא! ולא יָלד את זאב כשהיה בן 14! זאב נולד בארץ! הממונים כתבו סתם, מה שבא להם, ללא ידע. רק שמרו לתת תאריכים שמבט ראשון לא יסגירו אותם!

לפי גרסת משפחתי אברהם היה בגיל בר מצווה כשהגאון ניפטר. אברהם למד בשקלוב ובילדותו זכה לשמוע תורה מפי הגאון, ומכאן היה תלמיד הגאון. אם כי לא שימש את הגאון, עלה ארצה לקראת ראש השנה תק"ע. במשפחה נשמר מחזור בו אברהם כתב ליד המילים "תקע בשופר גדול לחרותנו" שבשנת תק"ע התפלל בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי. מחזור זה נשמר אצל ד"ר ישראל בן-זאב[78].

 

כאשר כתב בן-זאב ש"ר׳ אברהם הדין שהיה מגדולי תלמידי הגר"א" באותה נשימה גם כתב: "בצעירותו היה בין בני הישיבה שבשקלוב, שהיו נוסעים לווילנה לשמוע דברי תורה מפי הגרא". וגם כתב: "רבי אברהם גם זכה לשמוע תורה מפי הגר"א בווילנה". בן-זאב אמר זאת לכבודו של אברהם! כפי שכתב: "חובתי לקיים דברי רז"ל לעולם יתגדר אדם במעשי אבות"[79]. בן-זאב מדגיש 'בצעירותו' ו'זכה'. אין פה טענה שהיה אחד מתלמידי הגאון הבוגרים ששימשו את הגר"א. כוונתו באמרה: "ר׳ אברהם הדין שהיה מגדולי תלמידי הגר"א" לומר שאברהם היה תלמיד חכם גדול! וּגדלותו בתורה אינה נופלת מזו של תלמידי הגר"א המובהקים, כגון: זו של בן-דודו ר' ישראל משקלוב ואחרים.

 

  1. אישיותו של אברהם וולפנזון.

בקביעת אישיותו השלילית  של אברהם וולפנזון מסתמך מורגנשטרן על מכתבי ר' צבי-הירש לעהרן, בהם משמיץ לעהרן את אברהם.

 

6.1. רשימותיו של הבנקאי צבי-הירש לעהרן ראש הפקוא"מ[80].

מורגנשטרן בסיפור עליית היהודים לארץ במאה ה-19, עוסק בתלמידי הגאון מווילנה. בהיסטוריה של תלמידי הגאון מככבים רשימותיו של הבנקאי צבי-הירש לעהרן, האיש שריכז את תמיכת נַדבַני אירופה לארץ-ישראל. והשפיע בצורה מכרעת על 'החלוקה' – חלוקת 'התמיכה הכספית' שנאספה באירופה למען ארץ-ישראל.

 

מורגנשטרן מדגיש שכל המבקש לשאוב מידע ממקורות הפקוא"מ עליו לזכור כי החומר סובייקטיבי[81]  ומגמתי[82]. השנואים עליו היו כל מי שחַלקו על דעתו בענייני ארץ-ישראל[83].

 

6.2. אברהם וולפנזון ברשימותיו של לעהרן.

בראיון עם אלי אשד שפורסם ב-17 בפברואר 2008 22:34. מספר מורגנשטרן39 שאברהם וולפנזון התגלה כטיפוס לא אמין בענייני כספים. הוא גם לא רצה לחזור לאחר סיום הקדנציה של שלוש וחצי שנים והייתה לו אפילו חוצפה לדרוש פיצויים בסך 400 זהובים בתמורה לשיבתו. מורגנשטרן טוען, שאברהם המשיך לאסוף כספים עבור עצמו וסירב לשלוח את כספי הכולל שאסף, עד שעניינו יוסדר. כמו כן האשימו את אברהם בענייני נאמנויות ורמזו שהוא לקח כספים שלא הגיעו לו. אברהם היה מסוכסך על רקע כספי עם רבניה של הונגריה. חמור מכל הוא מכר בהונגריה שישים עותקים של ספרו של בן דודו ר'  ישראל משקלוב, 'פאת השולחן', ולא רצה להעביר את הכספים הללו לאלמנת הרב שהגישה נגדו תביעה. הטענות כנגד אברהם וולפנזון הגיעו לעוצמה כזאת עד שלעהרן שַקל לכתוב לארץ-ישראל שיבטלו את שליחותו ויחזירו אותו לאחר כבוד לארץ-ישראל. אבל לעהרן לא שלח את המכתב! כי חשש שבנו זאב, שכיהן אז כסופר הכולל, יחפֶּה על מעללי אביו. בסופו של דבר וולפנזון חזר לארץ-ישראל. אבל מעלליו בחו"ל היו ידועים וברורים לכל. ככל הנראה וולפנזון יצא לשליחות רק פעם אחת ולא יותר. הם לא נתנו לו הזדמנות שנייה. הוא הורחק מכאן ואילך מענייני ההנהגה ועד לפטירתו בשנת תרט"ו (1854)

 

המחלוקות והסכסוכים הכספיים על חלוקת הכספים שהיו נאספים בהונגריה, היוו מוקד לריב מתמיד בין החסידים לפרושים[84], כי רוב הכסף נתרם על-ידי ההונגרים ובארץ חולק על-ידי הליטאים – ע"י ר' ישראל משקלוב שמונה ע"י לעהרן! סכסוכים אלו אינם קשורים כלל לאברהם וולפנזון. בשנת 2007 בספרו השיבה לירושלים כותב מורגנשטרן שהעולים מהונגריה התלוננו נגד לעהרן שלא קבלו את חלקם מכספים ששלח עבורם החת"ם סופר[85]. החת"ם סופר התערב בעניינם ודרש במפגיע שר' ישראל משקלוב, שחילק את הכסף בארץ יסתלק מתפקידו[86]. לבסוף בשנת 1858 (לאחר מות 'החת"ם סופר') נפרדו ההונגרים מכולל הפרושים ויצרו כולל לעצמם 'כולל הונגַרן'[87].

אנו רואים שבמסגרת הסכסוכים לעהרן דורש להחזיר את אברהם וולפנזון. והחת"ם סופר דורש לפטר את ר' ישראל משקלוב. אין פה שום סכסוך אישי. לא לגבי ר' ישראל משקלוב ולא לגבי אברהם וולפנזון.

שמועות, רמיזות, האשמות והסכסוכים הכרוניים עם רבני הונגריה, אינן מפורטות ואין מה לעסוק בהם. נעבור ל'חמוּר מכל'.

 

6.3. גזל אלמנה.

מורגנשטרן מציין32 ש'החמור מכל' הוא שאברהם וולפנזון מכר בהונגריה שישים עותקים של ספרו של בן דודו ר' ישראל משקלוב ולא רצה להעביר את הכספים הללו לאלמנת הרב, ובחזרתו ארצה הגישה נגדו תביעה.

 

בשנת 1997 בספרו גאולה בדרך הטבע כותב מורגנשטרן34: "כשהוחלט בארץ להפסיק את שליחותו [=של אברהם וולפנזון] ולשלוח במקומו את ר' אברהם אייזנשטיין, ביקש ר' אברהם וולפנזון את התערבותו של צ"ה לעהרן אצל ה'חת"ם סופר' שלא יקבל שליח אחר מכולל הפרושים. לעהרן מסרב ומודיע לר' אברהם וולפנזון כי עליו להישמע למרוּת הכולל ולחזור ארצה אחרי שסיים את תקופת שליחותו בת שלש ומחצה השנים". העניין הובא בפני 'החת"ם סופר' ודרישת החת"ם סופר לפטר את ר' ישראל משקלוב, מצביעה שלעהרן לא השיג את מבוקשו.

 

עשר שנים לאחר מכן בשנת 2007 בספרו 'השיבה לירושלים' מספר מורגנשטרן מה באמת אירע בשליחות אברהם אייזנשטיין, וכותב שר' ישראל משקלוב שלח על דעתו וּללא קבלת רשות מהנהגת הכולל המוסמכת, את ר' אברהם אייזנשטיין להונגריה[88]. ז"א ר' אברהם אייזנשטיין לא היה שליח הקהילה, אלא שליחו הפרטי של ר' ישראל משקלוב! ספרי פאת-השולחן נדפסו בצפת על חשבון הכולל, והכולל דרש את תמורתם. מורגנשטרן מספר שר' משה מגיד[89] – מהנהגת הכולל המוסמכת – דורש מר' אברהם אייזנשטיין לזנוח את שליחותו הפרטית של ר' ישראל משקלוב ושהתמורה לעותקי הספר 'פאת השולחן' שנמכרו בהונגריה, תועבר לקופת הכולל[90] ולא ל(אלמנת)ר' ישראל משקלוב.

העובדה שאלמנתו של ר' ישראל משקלוב הייתה צריכה להגיש תביעה נגד אברהם וולפנזון בבואו ארצה, מראה שגם החת"ם סופר, לא נענה, לא לאברהם אייזנשטיין, ולא ללעהרן, אלא פסק לטובת האינטרסים שייצג אברהם וולפנזון.

מסתבר שאשתו זיווג שני, ולאחר מכן אלמנתו של ר' ישראל משקלוב, לא הייתה אלמנה מסכנה ומקופחת. היא בחשה בחיי הקהילה עוד בחיי בעלה. היא התערבה בהנהגת הקהילה[91]. הייתה אשת מדון שגם לעהרן הגדול נפגע ממנה! מורגנשטרן מתאר זאת[92]:

"החת"ם סופר, דרש במפגיע שר' ישראל משקלוב יסתלק מתפקידו. הוא לא היה מוכן לקבל את התירוצים שהעלה לעהרן להגנת ר' ישראל משקלוב, ובהם התירוץ שאשתו של ר' ישראל, ששלטה בו שלטון ללא מיצרים, היא האשֵמה בכל. לעהרן עצמו כבר נואש מן המצב, ומצב רוחו היה מדוכדך"92.

במקום אחר כותב מורגנשטרן שלעהרן חיפש דרכים "כיצד להימנע ממריבות עם אלמנת ר' ישראל משקלוב"[93]. במקום נוסף נכתב: "הטילו ברבי ישראל דופי על שהוא מניח לאשתו לשלוט בכולל ולעשות בכספי הכולל ככול העולה על רוחה"[94]. וכן: "היא התערבה במינוי שד"רים"[95]. האשימו אותה ואת בנה [מבעלה הראשון] במעילות, גנבות ובהסתבכויותיו הכספיות של בעלה, ר' ישראל משקלוב[96].

מהסתבכויות אלו ר' ישראל משקלוב לא הצליח להתגבר עד יום מותו, אפילו לא בעזרת ידידו, לעהרן הבנקאי אשף הפיננסים!

 

הסכסוך על ספרי 'פאת-השולחן' לא היה סכסוך פרטי בין אלמנת ר' ישראל משקלוב ואברהם וולפנזון, או איזשהו סכסוך אישי עם אברהם וולפנזון. מקרה זה אינו מצביע על מעילה, גנבה חס-ושלום או כישלון בשליחותו כפי שמפרש מורגנשטרן בספרו הראשון. זה היה חלק מן הסכסוכים 'הרגילים' שמתאר מורגנשטרן בכישרון רב. העניין הובא בפני ה'חתם-סופר'. העובדה שאלמנתו התוקפנית של ר' ישראל משקלוב תבעה את ר' אברהם וולפנזון בהגיעו ארצה, מראה שפסיקתו, או פשרתו של ה'חתם-סופר' לא מצאה חן בעיני אלמנת ר' ישראל משקלוב, ותו לא! אברהם וולפונזון דבַק בשליחותו המקורית ולא שעה לאברהם הדיין אייזנשטיין – שליחו הפרטי של ר' ישראל משקלוב – וכנראה גם ה'חתם-סופר' עשה כן.

 

מורגנשטרן כשכתב את ספרו גאולה בדרך הטבע בשנת תשנ"ז (1997) עדיין לא ידע, את מה שמצא עשר שנים מאוחר יותר. אך מה שמוזר הוא שגם לאחר שהוכיח מורגנשטרן בספרו 'השיבה לירושלים' בשנת תשס"ז (2007), שאת תמורת ספרי 'פאת-השולחן' דרש הכולל לעצמו, ושאברהם אייזנשטיין היה שליחו הפרטי של ר' ישראל משקלוב, עדיין בשנת 2009 באתר של אלי אשד ובכנס צאצאי אברהם וולפנזון בשנת תש"ע (2010)[97] ממשיך מורגנשטרן לדבוק בגרסת 'מעלליו', ולהזכיר מקרה זה כהוכחה לאישיותו השלילית של אברהם וולפנזון! לא אברהם וולפנזון מככב בדרמה זו אלא אלמנתו של ישראל משקלוב.

 

  1. אברהם וולפנזון בירושלים.

כשחזר אברהם לירושלים. כבר היה שם בית-דין לעדת הפרושים. בירושלים אברהם לא היה דיין קבוע, אך נקרא מדי פעם לדון. לוּ 'מעלליו' בהונגריה 'הידועים והמפורסמים', היו מצביעים על אי אמינות אי נאמנות, או מעילה בכספים, לא אשכנזים, גם לא 'ספרדים' ואף לא כל ציבור אחר, היה מזמין אותו להיות דיין! אפילו לא ליום אחד! כך שגם אם היו השמצות ידעו כולם! שאין בהן ממש. גם 'החמור מכל' התברר כעורבא פרח.

 

לסיכום: כל הגרסה על אברהם וולפנזון המועל בכספים, גוזל אלמנות שהורחק מן ההנהגה הוא עורבא-פרח! הסכסוכים שהשתתף בהם לא היו אישיים. אברהם יחד עם בנו זאב היו מ'סיעת-החורבה' זאב היה קבלן בניית החורבה! וזו הסיבה שלעהרן משתלח באברהם. אברהם היה דיין בבית הדין של עדת הפרושים בצפת מאז הקמת בית-הדין ע"י בן-דודו ישראל משקלוב.

 

מסתבר שהמקור היחידי לידיעות 'היצוקות בבטון'45 של לעהרן, הוא לעהרן עצמו. ידועה הייתה התנגדותו של לעהרן לבניית 'החורבה' ונלחם בכל מאודו לסכל את בנייתה[98]. אישיותו של לעהרן הייתה ידועה בירושלים ובכל רחבי העולם היהודי. לעהרן היה ידוע כמי שלא בורר במילים. גם מורגנשטרן מעיד על מזגו הסוער[99] וכותב: "מן הראוי לציין שלערן עצמו היה מודע לצד זה שבאופיו, ועל כך יעידו מכתבים שנכתבו בעידנא דרתיחא שנשתמרו בפנקס, ולא נשלחו לתעודתם. נראה שמקבלי המכתבים הכירו את האיש, ואחת מדרכי תגובתם הייתה הימנעות מתגובה"[100]! מורגנשטרן קרא גם את מכתבי לעהרן שלא נשלחו. מורגנשטרן מצא מכתב שלא נשלח, בו כותב לעהרן על אברהם, אך לא שלח את המכתב, כי הוא חושש מזאב וולפנזון, בנו של אברהם וולפנזון, שהיה אז סופר כולל הפרושים ויחפה על אביו[101]. נבדוק ביתר פרוט ממי חשש לעהרן?

 

לפי גרסת מורגנשטרן זאב נולד בשנת 1818 ועלה ארצה בשנת 1834. מורגנשטרן כותב[102]: "וגם על אותו שנשלח בקיץ שעבר לאונגרן, אברהם בר' זאב-וולף". מכיוון שאברהם נשלח להונגריה בסוף שנת 1836. ז"א שהמכתב נכתב, מקסימום שנתיים לאחר שאברהם יצא מן הארץ. ז"א שהמכתב שלעהרן חשש לשלחו נִכתב לפני שנת 1838. לפי גרסת מורגנשטרן, זאב היה בן 20 שנים ורק ארבע שנים בארץ! לעהרן שהיה ממַנֶה את הפַּרנַסים על 'החלוקה'[103]. צבי-הירש לעהרן הגדול, ראש הפקוא"מ באמסטרדם, 'בעל המאה ובעל הדעה'! לעהרן שלא פחד מאיש, כולל מסֵיר מונטפיורי[104], חושש מאברך צעיר 'עולה חדש'?! גרסת מורגנשטרן תמוהה! בלשון המעטה!

 

עדיין לא ברור מהו החשש של לעהרן[105]. במקורות התקופה מצטייר לעהרן כאדם שאינו חושש מעימותים והיה מתעמת עם מונטפיורי ורוטשילד, בעוד זאב וולפנזון מצטייר, בכל המקורות, כאיש ספר. היה סופר הקהילה, מגיהַ. להיות מגיה זה לא רק עבודה, אלא צריך לאהוב ספרים. איש המשכין שלום. הסיפור של הסרת החרם ממונטפיורי[106], היה, לפי גרסת משפחתי, דווקא בביתו של זאב. מה החשש שלו מפני זאב? אולי מפני שטיעוניו נגד אברהם וולפנזון לא היו משכנעים? לפחות לא בארץ? הרי הסכסוך הובא בפני ה'חת"ם-סופר' והוא נאמן עלי שפתר את הסכסוך לא רק לפי דין תורה אלא גם  בצדק.

 

האמת היא שזאב נולד בשנת 1812 כפי שנאמר לעיל, והיה כבר בן 26 (עדיין צעיר) אך לא עולה-חדש! הוא נולד בארץ! והיה מעורה בכולל הפרושים של ירושלים עוד בהיותו בצפת עיר מולדתו! וכעדותו של מורגנשטרן, זאב הפך להיות מן הפעילים הבולטים של כולל הפרושים בירושלים[107]. ברור שהיה מ'סיעת-החורבה'  כי היה מפקח העבודה[108] בבניית 'החורבה', גזבר[109] וסייע בכל מאודו לבניית החורבה למורת רוחו של לעהרן.

 

לאחר קריאה בספריו של מורגנשטרן, אני רואה באור חדש את ההדגשה במסורת משפחתי, שתמיד, כאשר סיפרו על המעבר לירושלים הדגישו שמַעֲבר משפחת וולפנזון לירושלים תוכנן לפני הרעש-הגדול, ולא בעקבותיו, הדגשה שכל השנים, הייתה תמוהה בעיני. כיום מהדגשה זו, אני מסיק שמשפחת וולפנזון הייתה מ'סיעת החורבה' עוד בהיותם בצפת! לעהרן התנגד לבניין החורבה ומכאן התנגדותו לאברהם וולפנזון, ולכן כתב את המכתב (לתרפיה עצמית) אך לא שְלַחו כי ידע שרוב יהודי ירושלים, לא רק הפרושים תומכים ב'סיעת החורבה'[110]. (תומכיו של לעהרן בהנהגה בירושלים, קרי ר' ישראל משקלוב ור' ישעיה ברדאקי[111] חתנו של ר' ישראל משקלוב מהווים מיעוט, למרות תפקידיהם הרשמיים[112]).

לעהרן לא שלח את מכתב הפלסתר כי ידע שאברהם מייצג נאמנה את האינטרסים של ההנהגה הירושלמית ולא רק זאב בנו יגן על אברהם, אלא כל חברי ההנהגה הירושלמית (פרט לישראל משקלוב וישעיה ברדאקי) ולא יתייחסו להַאשמותיו על אברהם וולפנזון. לעהרן הפיץ שמועות וּרמיזות[113] על כל מי שלא הסכים עם דעותיו בעניין ירושלים וארץ-ישראל. הוא גם השמיץ אישית את מנהיגי 'סיעת החורבה'. כגון ראש"ז ורנ"נ[114] ורמז שמקורות כספיהם מפוקפקים[115]. גם את לעהרן עצמו האשימו ב'אי סדרים' כספיים[116]. אברהם וולפנזון ייצג נאמנה את האינטרסים של 'סיעת-החורבה' שנֻאת נפשו של לעהרן[117]. האשמותיו ורמזיו על אברהם וולפנזון היו זדוניות וּקשורות למחלוקות[118] שבין 'סיעת-החורבה' לבין 'סיעת-החצר'[119], ואינן מצביעות על שחיתות אישית!

 

מורגנשטרן עצמו מעיד שמכתביו של לעהרן, הן סובייקטיביות ומגמתיות ויש להתייחס אליהן בהסתייגות, כך עבור המכתבים ששלח, קל וחומר למכתבים שלא שלח! מכתבים אלו היוו ללעהרן תרפיה, משאלות-לב (Wishes) ותו לא. לעהרן ידע שאם ישלח מכתבים אלו, תוכנם לא יגיע לידי ביצוע, ואפילו לא ירגיזו את מקבליהם, ולא יקבל עליהם תגובה כלל.

 

  1. המחזור של אברהם וולפנזון והתחרות על מנהיגות עליית הגר"א.

מסורת המשפחה טוענת שאברהם עלה ארצה לקראת שנת תק"ע, וּבִרשות בן-זאב נשמר מחזורו של אברהם וולפנזון בו רשם ליד המילים 'תקע בשופר גדול לחרותנו' שבשנת תק"ע התפלל בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי. לאחר דין ודברים באתרו של אלי אשד, כתב מורגנשטרן: "גם אני סבור שהיה במציאות מחזור עליו רשם מאן-דהוא כי הוא ביקר בכותל בשנת תק"ע. סיפור כזה אינו יכול להיות קלוט מן האוויר … השאלה היא האם היה זה מחזורו של ר' אברהם וולפנזון? את זה לא שמענו, גם לא מד"ר בן-זאב[120]. מחזור זה יכול היה להגיע אליו או לבנו זאב או לכל אחד מבני המשפחה, עשרות שנים מאוחר יותר בדרכים שונות (רכישה, מציאה וכו'). ועל בסיס הרישום, כפי שכבר ראינו[121] נבנתה התיאוריה הכוזבת על עליית ר' אברהם וולפנזון לארץ ישראל בשנת תקסט"[122]. לו היה כתב היד בידינו היינו יכולים להשוותו עם כתב ידו של ר' אברהם אביו של ר' זאב הנמצא בידינו38.

כפי שראינו המשפחה אינה משקרת. לא לגבי 'בן-דוד' ולא לגבי 'שני אברהם דיין'. כך הדבר גם לגבי המחזור, המשפחה אינה משקרת! המחזור לא נרכש וכו' אלא, היה של אברהם וולפנזון, עבר במשפחה ונשמר אצל בן-זאב. לדאבוננו ספרייתו של בן-זאב נזרקה לרחוב[123] ע"י בתו הצעירה תַלמה! ואי אפשר יהיה להשוות את כתב היד בו, כי המחזור איננו! ראינו שלא היה מה להסתיר בעברו של אברהם, ואין סיבה לשקר!

 

למרות קריסת הוכחותיו, גם בשנת 2008, מורגנשטרן שבוי בגרסתו שהמשפחה משקרת. לטענתו סיפור המחזור נבנה לצורך תחרות על מנהיגות עליית תלמידי הגאון. מורגנשטרן מציין[124]: "כנראה שקישור [המחזור] לר' אברהם דיין היה תוצאה של הברקה רגעית של מישהו מבני המשפחה שמצא מחזור עם הרישום הידוע משנת תק"ע וביקש להקדים את תולדות המשפחה בארץ-ישראל, כפי שעשו בני הדורות האחרונים מבני משפחת ריבלין".

 

יש לציין שבגרסת המשפחה אין טענה שאברהם היה ראש בעליות תלמידי הגר"א. במסורת משפחת וולפנזון, אברהם עלה ב-1809, אך לא היה ראש השיירה. בן-זאב בכל כתביו מספר שאברהם היה בין המנהיגים, אך לא היה ראש שיירה או ראש קהילה. תמיד הוא מציין מי עמד בראש, או יחד עם מי אברהם פעל. בהקדמה לספר מחזה אברהם כותב בן-זאב: "ר׳ אברהם הדיין שהיה עם ר׳ ישראל משקלוב, ר׳ הלל ור׳ מנדל משקלוב[125] ואחרים ממנחי הנדבכים לישוב האשכנזים בארץ-ישראל והעומדים בראשו"[126]. אברהם היה ממנחי הנדבכים, אך לא ראש הקהילה ולא רשום שהיה עדיף על פני האחרים. במקום אחר כותב בן-זאב: "תלמידי הגר"א בראשוּת ר' הלל ור' מנחם-מנדיל עלו להתיישב בירושלים, ויהי הוא [אברהם] אחד מהפעילים הנלהבים בארגון". אחד הפעילים, אך בראשות העלייה היו הלל ומנחם-מנדל!

בכל מאמרי בן-זאב, אברהם-דיין היה אחד מהפעילים, אך בכל כתביו לא מצאתי שאברהם היה החשוב מבין הפעילים! תמיד ציין בן-זאב למי אברהם הצטרף, או יחד עם מי פעל! לא מצאתי בכל כתבי בן-זאב, את שכותב אלי אשד[127]: שבגרסת משפחת וולפנזון הלל ריבלין היה רק בן לוויה לוולפנזון (אולי בענף של אלי אשד הייתה מסורת כזו, אך במסורתי ובכתבי בן-זאב לא מצאתי טענה כזו).

 

לסיכום: משפחת וולפנזון סיפרו מה שהיה. אברהם ואשתו הצעירה עלו ארצה ללא ילדים בשנת 1809 לקראת ראש השנה תק"ע. אך, משפחת וולפנזון לא השתתפה במרוץ אחר מנהיגות וראשוניות בעלייה.

 

  1. סיכום.

הדברים שנאמרו לעיל מערערים את הנחת היסוד העוברת כחוט השני בכתיבתו של מורגנשטרן על אברהם וולפנזון, שהמשפחה רקחה סיפור שיקרי להיסטוריה של אברהם. ראיה לגרסתו הביא מורגנשטרן את עדותו של צבי-הירש לעהרן ואת מפקד מונטפיורי משנת 1839. מורגנשטרן בחר במפקד 1839 דווקא, מתוך ארבעה מפקדים אחרים הנוקבים מספרים אחרים! כי זה המפקד היחידי המתאים לגרסתו!

 

את תזת השקר העלה מורגנשטרן בשנת תשנ"ז בספרו 'גאולה בדרך הטבע'. במאמרי זה בחנתי את הנתונים והטיעונים של מורגנשטרן של שנת תשנ"ז, בתוספת נתונים חדשים שמביא מורגנשטרן עצמו עשר שנים מאוחר יותר (בשנת 2007) בספרו 'השיבה לירושלים'. ובשנים 2008-9-10 באתרו של אלי אשד – חלק מן הנתונים החדשים מזימים ישירות את הנתונים עליהם מסתמך מורגנשטרן בשנת תשנ"ז.

ניתוח הנתונים עליהם מסתמך מורגנשטרן, לאור הגילויים החדשים[128], מראה שטענותיו של לעהרן נגד אברהם וולפנזון אינן מצביעות על שחיתות אישית, אפילו ה'חמור מכל' אינו סכסוך אישי כלל וכלל. קל וחומר כל שאר הסכסוכים 'הידועים' שהיו לו עם רבני הונגריה. וקל וחומר בנו של קל וחומר דברים שלעהרן כתב ולא שלח! האמון הבלתי מסויג של מורגנשטרן בלעהרן[129] קרס. לעהרן משתלח באברהם על כי היה מ'סיעת החורבה' שנֻאת נפשו של לעהרן[130]. למשפחה לא היה מה להסתיר! הפרטים שמורגנשטרן גילה מאוחר יותר מְחזקים את גרסת המשפחה.

 

אברהם וולפנזון נולד בשנת 1783! ובילדותו בלשון הורי, או בצעירותו בלשונו של בן-זאב, עוד לפני בר המצווה זכה אברהם לשמוע תורה מפי הגאון ובכך היה לתלמיד הגאון. אברהם עלה לקראת שנת תק"ע, כפי שכתב במחזורו ליד תפילת 'תקע בשופר גדול לחרותנו', שבשנת תק"ע התפלל לראשונה ליד הכותל המערבי.

 

בקיצור צאצאי אברהם וולפנזון "הביטו אל אברהם אביכם … כי אחד קראתיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"[131]. והֵיו גאים ב"צור חֻצַּבְתֶּם"[132].

ביבליוגרפיה

 

אמבון = רבקה אמבון, תעלומת המפקד הכפול. קתדרה  כרך 149, תשרי תשע"ד (ספטמבר 2013).

 

אשד = המולטי יקום של אלי אשד לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת. התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון: ראיון עם אריה מורגנשטרן ב-17.2.2008. 22:34. ודיוני המשך.

 

בן-יעקב = מיכל בן-יעקב פעמים; רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח. חוברת 107. ירושלים  תשס"ו. מפקדי מונטפיורי וחקר היהודים באגן הים התיכון. עמודים 117-149.

 

בן-צבי, בניהו. עורכים = יצחק בן-צבי ומאיר בניהו עורכים. ספר צפת: מחקרים ומקורות על קהילת צפת מן המאה השש־עשרה עד המאה התשע עשרה. כרך 1. מכון בן־צבי, האוניברסיטה העברית, על-ידי 'קריית ספר' ירושלים תשכ"ב (1962).

 

גליס = יעקב גליס. אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ-ישראל. כרך ראשון. מוסד הרב קוק. ירושלים. תשל"ה (1974).

 

גפני, מורגנשטרן, קסוטו, עורכים = ראובן גפני, אריה מורגנשטרן, דוד קסוטו, עורכים. החורבה – שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים. יד יצחק בן-צבי, ירושלים תש"ע (2010).

 

גת = בן-ציון גת. היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות ה'ת"ר-ה'תרמ"א (1840-1881). ספריה לתולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל. הוצאת יד יצחק בן-צבי. המחלקה לפעולות חינוך והדרכה. ירושלים תשל"ד.

 

וולפנזון 'מחזה אברהם' = מחזה אברהם – על התגלחת בחול המועד. מאת רבי אברהם וולפנזון הובא לדפוס ע"י הרב אליהו לנדא ז"ל תש"ז (1947). machzeabesa.pdf.

 

וילהלם = הרב ד"ר יעקב-דוד וילהלם: דוד דור ועוליו – תולדות העליות לארץ-ישראל מאבלי ציון ועד ראשית חובבי-ציון. ספריה הציונית הקטנה. סדרה ב'. מבַצרי הישוב האשכנזי. הוצאת המכון להשכלה ציונית בהנהלת פרופ' שלום גולדלמן, (1946).

 

חזון ציון = חזון ציון – שקלוב וירושלים. ח"ה ריבלין, עורך. תולדות עלית תלמידי הגר"א. חיבר אותו ר' שלמה-זלמן ריבלין והיא גרסת משפחת ריבלין על תולדות תלמידי הגר"א. תש"ז.

 

חלקת מחוקק = אשר-ליב בריסק. חלקת מחוקק – כולל כל ציוני הקברים אשר בהר הזיתים.

 

מוסדי ארץ = מאמרים וחלקי מאמרים, על תולדות עליית תלמידי הגר"א מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים – מאת וותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א. מסודר ומוצא לאור ע"י ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים. תשי"א. בתוך ספר חזון ציון שקלוב וירושלים – תולדות עליית תלמידי הגר"א. תש"ז.

 

מורגנשטרן גאולה בדרך הטבע = אריה מורגנשטרן גאולה בדרך הטבע: תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס–ת"ר 1800-1840 – מחקרים ומקורות. מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז (1997).

 

מורגנשטרן השיבה לירושלים = אריה מורגנשטרן השיבה לירושלים –חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה התשע-עשרה. הוצאת שלם, ירושלים התשס"ז (2007).

 

מורגנשטרן מפקד 1834 = אריה מורגנשטרן – מפקד כולל הפרושים בארץ-ישראל משנת 1834. בתוך: שלם – מחקרים בתולדות ארץ-ישראל והיישוב היהודי. 2001.

 

סמט, החדש אסור מן התורה = משה סמט. החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה. מרכז דינור לחקר תולדות ישראל. כרמל. ירושלים 2005. פרק שישי: מאמר על התגלחת בחול המועד.

סמט, משה מונטפיורי = משה סמט. משה מונטפיורי: מציאות ואגדה. הוצאת כרמל ירושלים תשמ"ט (1989),

 

שיף = חיים-נחמיה שיף, הדמוגרפיה של הקהילה האשכנזית בצפת: מפקדי מונטפיורי בשנת תר"ט (1849). קתדרה רבעון לתולדות ארץ-ישראל ויישובה. כרך 146, יד יצחק בן-צבי ירושלים. טבת תשע"ג (דצמבר 2012).

 

תדהר = אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד. הוצאת ספריית הראשונים, תל אביב פלשתינה, כרך

[1] עמנואל סגל דור שישי לאברהם וולפנזון (5) טובה-שפרה סגל 1975-1898=77 (4) פועה-רחל בורשטיין 1918-1876=42 (3) בן-ציון וולפנזון 1882-1843=39, (2)זאב-וואלף וולפנזון 1881-1812=69, (1)אברהם-דיין 1854-1783.

 

[2] אלי אשד המולטי יקום של אלי אשד. התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון. https://no666.wordpress.com/2008/02/17.

 

[3] אריה מורגנשטרן 'מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי' סעיף ב: שני ר' אברהם דיין משקלוב [וולפנזון]? בתוך: גאולה בדרך הטבע – תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס–ת"ר 1800-1840 – מחקרים ומקורות. מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז (1997) עמודים 370-375.

 

[4] ד"ר ישראל בן-זאב, בן דוד של אמי. דור חמישי 1960-1899=81 (4) מנחם וולפנזון 1937-1871=66 (3) בן-ציון וולפנזון 882-1843=39 (2) זאב וולפנזון 1881-1812=69 (1) 'אברהם-דיין' 1854-1783=71.

 

[5] בתוך: שלם – מחקרים בתולדות ארץ-ישראל והיישוב היהודי. ספר שביעי. עורך יוסף הקר. יד-יצחק בן־צבי, ירושלים, 2001. עמודים 219– 258.

 

[6] גפני, מורגנשטרן, קסוטו, עורכים. עמודים 109-57.

 

 [7]הגאון מווילנה רבי אליהו בן שלמה. 1797-1720=77. כינויו: הגר"א (הגאון רבי אליהו), 'הגאון החסיד', 'הגאון'.

 

[8] שקלאב וחכמיה – 'יבנה דרייסין'. בית ועד לחכמים. עיר אשר לא יחסר כל בה. כיום במדינת בלארוס.

 

[9] איזמיר – סמירנה העתיקה, בה נולד הומרוס. הקהילה היהודית מצאצאי גולי ספרד.

 

[10] בתקופה הנדונה טורקיה הייתה חלק מן האימפריה העות'מאנית במשך919-1424=495 1.

 

[11] ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' של דוד תדהר, הוצאת ספריית הראשונים, תל אביב פלשתינה, כרך ראשון  (1945) עמודות 304-305. מצוינת שנת תקמ"ג (1783) כתאריך לידת 'הרב אברהם וואלפינזאהן משקלוב'. הגאון נפטר בשנת 1797. ז"א שאברהם היה בן 14 כשהגאון נפטר. תאריך זה תואם למסורת בית אימא. נאמץ תאריך זה ללידת אברהם.

 

[12] מרחק של כשלוש מאות ק"מ, נסיעה של יומיים או יותר בעגלה!

 

[13] וילנה – 'ירושלים דליטא'. בתקופה הנדונה ליטא הייתה באימפריה-הרוסית במשך 1920-1795=125.

 

[14] בדצמבר 1804 הופעלה 'חוקת היהודים' שבמסגרתה חִיֵיב הצאר אלכסנדר הראשון את היהודים לאמץ שם משפחה.

 

[15] ר' ישראל משקלוב: 1839-1770=69. מנהיג עליה של תלמידי הגר"א. ר' ישראל לא שעה לגזרת שם המשפחה של הצאר ונקרא על שם ספריו 'בעל פאת-השולחן ותקלין-חדתין'. נטמן בטבריה.

 

[16] (3) ר' ישראל משקלוב 1839-1770=69 (2) ר' שמואל משקלוב     (1) ר' עזריאל משקלוב.

(3) אברהם-דיין 1854-1783=71          (2) זאב                          (1) ר' עזריאל משקלוב.

 

[17] תלמידי הגאון קראו לעצמם 'פרושים' כי לא הצטרפו לא לקהילה האשכנזית החסידית שכבר הייתה בארץ מאז שנת תקל"ז (1777) ולא לקהילה הספרדית הוותיקה.

 

[18] בית-הדין האשכנזי בירושלים, שהחליף את בית-הדין בצפת, נוסד רק בשנת 1841.

 

[19] מרד הפלאחים מרד עממי בשנת 1834 כנגד מדיניות המודרניזציה של מוחמד עלי שליט מצרים. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה חובת גיוס לצבא המצרי במקום צבא שכירים.

 

[20] מאה שנה ל'ביזה הגדולה' של צפת. עיתון דבר יום שישי ראש חודש מנחם-אב תרצ"ד (13.8.1934).

 

[21] שד"ר – שליח דרבנן. יהודים שנשלחו מארץ-ישראל לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

 

[22] ספר 'פאת השולחן' עוסק בהלכות ארץ-ישראל. נדפס לראשונה בשנת תקצ"ו (1836) בצפת.

 

[23] פרשבורג: בתקופה הנדונה הייתה תחת האימפריה האוסטרו-הונגריה. עם הקמת צ'כוסלובקיה ב-1919 שונה שמה לברטיסלאבה. מ-1993 היא בירת סלובקיה.

 

[24] הונגריה, בתקופה הנדונה הייתה הונגריה אוטונומית במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגריה (בין השנים 1918-1867=51).

 

[25] 'הרעש-הגדול' – רעידת אדמה 1.1.1837 שהחריבה את צפת וטבריה, מוקד הרעש היה בצפת. מוערך 6.5 בסולם ריכטר.

 

[26] שזבנ"י=שניאור-זלמן בן נחום-יוסף שניאורסון. בעל 'נמוקי שזבני'. מֵמונה 'כולל חב"ד' בחברון. עלה תר״ד, נפטר: כ"ו טבת תרמ"ב (17.1.1882). נטמן: הר-הזיתים, גוש ווהלין ישן, חלקה ג', שורה ח' מספר 39.

 

[27] חמדה גנוזה – תשובות הגאונים. ירושלים. תרכג (1863). הובא לדפוס ע"י הני תרי גיסי הר"ר זאב-וואלף וואלפינזאהן נ"י והר"ר שניאור-זלמן שניאורסון נ"י.

 

[28] וולפנזון: 'מחזה אברהם'.

 

[29] סמט: החדש אסור מן התורה עמוד 141.

 

[30] ראה סעיף 7. אברהם וולפנזון בירושלים.

 

[31] שיינדל נפטרה כ"ז אייר תרט"ז (1.6.1856). נטמנה הר הזיתים חלקה י"ב שורה י"ג קבר כ"ח.

 

[32] להלן בסעיף 6.3. גזל אלמנה.

 

[33] אסתר-מלכה גולדמן 1949-1850=99. נטמנה: סגולה פתח-תקווה, חלקה א' שורה כ' מספר 50ב.

 

[34] יהושע וולפנזון 1924-1851=73. נטמן: סגולה פתח-תקווה חלקה ב' שורה ח' מספר 7.

 

[35] אסתר-מלכה גולדמן: נפטרה ערב יום כיפור, ט' תשרי תש"י (2.10.1949). מדינת ישראל קמה ה' אייר תש"ח. מלכה נפטרה שנה וחצי אחרי קום מדינת ישראל!

 

[36] המונח 'החלוקה' נטבע בסוף המאה ה-18 ומתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה וחולקו בארץ כתמיכה בתלמידי-חכמים,

 

[37] גליס: עמודה סח.

 

[38]  אשד: אריה מורגנשטרן ב-17.2.2008. 22:34.

 

[39] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 373.

 

[40] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 371.

 

[41] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 371.

 

[42] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 373, 374.

 

[43] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 374. אשד: אריה מורגנשטרן ראיון ב-17.2.2008. 22:34.

 

[44] אשד: ד"ר אריה מורגנשטרן מרץ 26, 2008 9:09 pm.

 

[45] אשד: ד"ר מורגנשטרן 4/16/2008 8:06:16 pm.

 

[46] גפני, מורגנשטרן, קסוטו עורכים: עמוד 106.

 

[47] אשד: ד"ר מורגנשטרן 4/16/2008 8:06:16 pm.

 

[48] 'חזון ציון' ה"ה ריבלין עורך. עמוד 46.

 

[49] וולפנזון 'מחזה אברהם' בהקדמה של בן-זאב עמוד 6.

 

[50] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 372 וממשיך בעמוד 373.

 

[51] אשד: ד"ר אריה מורגנשטרן אפריל 9, 2008 שעה 9:44 pm.

 

[52] הרב  אלעזר-מנחם מן שך: 2001-1898=103. ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

 

[53] מורגנשטרן: מפקד 1834.

 

[54] מוסדי ארץ: עמוד ט"ז.

 

[55] צבי-הירש לעהרן 1853-1784=69. נולד באמסטרדם. חילק את כספי החלוקה ללומדי תורה בלבד! ועל מנת "להחיות את הנפש" בלבד! התנגד לכלול בחלוקה בעלי-מלאכה. ובעיקר לא לממן את בניית ה'חורבה'.

 

[56] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 299.

 

[57] מורגנשטרן:  מפקד 1834 עמוד 239.

 

[58] אשד: ד"ר מורגנשטרן 8.4.2008, 6:23 pm.

 

[59] העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה. מפקדי מונטפיורי: http://www.isragen.org.il/siteFiles/13/79/5779.asp

 

[60] בן-יעקב: עמודים 117-149.

 

[61] בן-יעקב: עמוד 127.

 

[62] בן-יעקב: עמוד 135.

 

[63] בן-יעקב: עמוד 139.

 

[64] בן-צבי, בניהו עורכים: כרך 1 עמוד תל"ט.

 

[65] אשד: ש. אמיתי 12/30/2008 3:14:55 pm. מורגנשטרן במקרים רבים מעיר על טעויות במקורות אמיתי, במקרה זה מורגנשטרן אינו עושה זאת, ז"א שהוא מסכים עם הנאמר.

 

[66] היישוב הישן – מונח המתייחס ליהודים האשכנזים שעלו ארצה בשלהי התקופה העות'מאנית.

 

[67] בן-צבי, בניהו: עמוד תל"ט.

 

[68] שנת הלידה 1814 מופיעה גם בתדהר, כרך ראשון 1947, עמוד 454.

 

[69] חלקת מחוקק  חוברת ז', מחברת ג' דף ל"ו עמוד א'. שורה י"ז, קבר כ"ו. הערה 1.

 

[70] וילהלם: סוף עמוד 123 ותחילת עמוד 124.

 

[71] רייסין על גדות נהר הדנייפר במדינת רוסיה. מן העיר בריסק, בקצה המערבי של בלארוס עד לגבול פולין. 'ליטא היהודית' הכילה את אזור רייסין.

 

[72] שיף: עמודים 67 – 100.

 

[73] שיף: עמוד 86.

 

[74] שיף: עמוד 87 טבלה 9.

 

[75] אמבון: עמוד 161. מפקד 'אשכולות' הוא גרסת ר' שמואל הלר (1884-1803=81). דיין בצפת. מטעם הפקוא"מ שבראשו עמד ר' צבי-הירש לעהרן, יריב של מונטפיורי.

 

[76] אמבון: "את מפקד יב"ן הכין הסופר יצחק בן נחום מווילנה עבור הרב יעקב-דב מרומאן (1858-1794=64) חסיד סדיגורה שתמך שהעניק למונטפיורי 'עטרת גבאות' לקראת ביקורו בשנת 1849". עמוד 162.

 

[77] דוא"ל שקבלתי מחיים-נחמיה שיף: שלום עמנואל: בעניין הפרשי הגילים, ההפרש הגדול ביותר הוא 26 שנים: במפקד אשכלות: רחל אשת אהרן מסקלען דווחה כבת 66; במפקד יב"ן היא דווחה כבת 40. May 17, 2012 4:31 pm.

 

[78] לאחר פטירת ד"ר ישראל בן-זאב, בתו הצעירה תַלמה ידלובקר שירשה את דירת הוריה בירושלים, רוקנה את הספרייה שבדירה למעלה, וצֵרפה אותה לספרייה שבמרתף. בחורף, המרתף הוצף במים וכל הספרים הושחתו. "אי אפשר היה להציל" אמרה. הכל נזרק לרחוב! לאשפה! זה היה סופה של ספרייתו המפוארת של ד"ר ישראל בן-זאב! ויחד עִמה סוף לפנקס ההוצאות של בית כנסת 'החורבה', שראיתיו במו עיני! גם זה היה סופו של המחזור בו רשם אברהם וולפנזון, ליד  המילים 'תקע בשופר גדול לחרותנו', שבשנת תק"ע התפלל בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי.

 

[79] מוסדי ארץ עמוד ט"ו.

 

[80] פקוא"מ – ארגון פקידים ואמרכלים של אמסטרדם. ארגון המרַכֵּז מגביות באירופה למען ארץ-ישראל הַחל מ-1809 במשך כל המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

 

[81] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 406.

 

[82] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 400.

 

[83] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 404.

 

[84] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע פרק כ"א עמוד 403.

 

[85] החת"ם סופר הרב משה סופר (שרייבר) 1839-1762=77 על שם ספרו חידושי תורת משה. בשנת 1803 התמנה לרב בפרשבורג (כיום ברטיסלאבה בירת סלובקיה). שימש כראש הישיבה 36 שנה.

 

[86] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 221.

 

[87] גת: עמוד 121.

 

[88] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 218.

 

[89] משה מגיד – משה בן הלל וצפורה ריבלין. 1846-1781=65. הצטרף לאבותיו באגודת 'חזון ציון'. עלה אדר תר"א (1841) נתמנה מיד למנהל כולל הפרושים, וניהל את הכולל עד יום מותו בירושלים כ"ח אלול תר"ו (19.9.1846).

 

[90] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 475 הערה 232.

 

[91] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמודים: 83, 218, 223. השיבה לירושלים עמודים: 221, 226, 465, 467, 469.

 

[92] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע  עמוד 223.

 

[93] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 226.

 

[94] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 83. השיבה לירושלים עמודים 221, 226, 465,467.

 

[95] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 465.

 

[96] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 467.

 

[97] כנס משפחת וולפנזון במלון לאונרדו (לשעבר מוריה קלאסיק) רחוב סנט ג'ורג' 9 ירושלים. יום שלישי כ"ג מנחם-אב תש"ע (3.8.2010).

 

[98] מורגנשטרן. השיבה לירושלים עמודים 144, 455, 492, ועוד.

 

[99] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד כ"א, 300.

 

[100] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 395.

 

[101] מורגנשטרן. גאולה בדרך הטבע עמוד 373. השיבה לירושלים 2007 עמוד 404.

 

[102] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע. עמוד 404. השיבה לירושלים 2007. 373.

 

[103] מורגנשטרן: השיבה לירושלים. עמוד 209 ועוד.

 

[104] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע. עמוד 404. השיבה לירושלים 2007. 455.

 

[105] אשד: ד"ר עמנואל סגל 4/8/2008 12:00pm.

 

[106] משה סמט: משה מונטפיורי עמ' 122. "השר משה מונטפיורי נכנס למקום המקדש, החרימו אותו בשלושה בתי כנסת. העלייה להר הבית הייתה במסע הרביעי בשנת 1855". לפי מסורת במשפחתנו זאב וולפנזון היה אחד המתווכים להסרת החרם ממונטפיורי, בטכס הסרת חרם יש לגרור את המוחרם ארבע אמות על הרצפה, ולירוק בפניו. את מונטפיורי הושיבו על כיסא גבוה שלושה טפחים, וגררו אותו בתוך ביתו של זאב וולפנזון ארבע אמות בנוכחות מניין. לירוק ירקו על הרצפה.
[107] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע. עמוד 374.

 

[108] גפני, מורגנשטרן, קסוטו, עורכים: עמוד 106.

 

[109] לפי עדות שמיעה אישית שלי מד"ר ישראל בן-זאב, הגזבר בפועל היה בן-ציון בנו של זאב וולפנזון. כתב היד בפנקס הוצאות החורבה הוא כתב ידו של בן-ציון וולפנזון. בקרתי אצל ד"ר ישראל בן-זאב בביתו בתאריך 13.7.1978. הוא ישב בחדר עבודתו, חדר גדול שולחן כתיבה ענק, כל הקירות עד התִקרה מכוסים בספרים. על השולחן היה פנקס קטן כתוב בכתב רהוט בדיו שחורה. זה ספר הוצאות בניית בניין החורבה, זהו כתב ידו של בן-ציון שהיה הגזבר. תמונות יש לי, הן במרתף ועכשיו אינני יכול לחפשן. אבל בתוכניתי להוציאן. ואמר לי, כשתחזור תקבל עבודה מוגמרת. בחזרתי ראיתי מודעת אבל. ישבו שבעה בבית בתו הצעירה תלמה דלובקר בהרצלייה פיתוח. שם היא נתנה לי שם וכתובת במבשרת-ציון: "הוא יודע ובידו החומר". מכל הפנקס נשאר העתק של שני דפים בלבד. דף אחד מהם פורסם בגפני, מורגנשטרן, קסוטו, עורכים: עמוד 94.

 

[110] מורגנשטרן: השיבה לירושלים. עמוד 216.

 

[111] נולד בפינסק. תלמיד ר' חיים מוולוז'ין. עלה תקפ"ח (1828). בארץ נשא את בתו של ר' ישראל משקלוב, זיווג שני. מראשי 'סיעת החצר'. נפטר 1862.

 

[112] מורגנשטרן: השיבה לירושלים. עמוד 186.

 

[113] מורגנשטרן: השיבה לירושלים. עמוד 197.

 

[114] רבי נתן-נטע בנו של מנחם-מנדל משקלוב, עלה בשירת העולים השנייה בשנת תקס״ט בהנהגת רבי סעדיה מווילנה. נסתלק בירושלים בכ״ג בתשרי תר״ז (12.10.1906).

 

[115] מורגנשטרן: השיבה לירושלים. עמודים 382, 197.

 

[116] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 303.

 

[117] מורגנשטרןף גאולה בדרך הטבע. עמוד 404. השיבה לירושלים עמוד 492.

 

[118] מורגנשטרן: השיבה לירושלים עמוד 382, הערה 7. עמוד 531.

 

[119] 'סיעת החצר' עם בית מדרש 'סוכת שלום' בחסות צבי-הירש לעהרן ראש פקוא"מ.

 

[120] ד"ר ישראל בן-זאב: שלושה ממייסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע-עשרה. לא פורסם. במסורת משפחתנו שמענו ושמענו!

 

[121] מתי!? איפה!?

 

[122] אשד: ד"ר אריה מורגנשטרן ביום אפריל 23, 2008 בשעה 1:05 pm.

 

[123] בתו הצעירה של בן-זאב, תַלמה ידלובקר, ירשה את דירת הוריה בירושלים, כדי לדעה מה עלה בגורל פנקס הכנסות והוצאות בניית החורבה פניתי לתַלמה, היא סיפרה שכאשר השכירה את דירת הוריה רוקנה את הספרייה שבדירה למעלה, וצֵרפה אותה לספרייה שבמרתף. בחורף המרתף הוצף במים וכל הספרים הושחתו. "אי אפשר היה להציל" אמרה. הכל נזרק לרחוב! לאשפה! סנטרי ירושלים אספו אותם (ואולי חלק נאסף ע"י עוברי אורח?). זה היה סופה של ספרייתו המפוארת של ד"ר ישראל בן-זאב! ויחד עִמה סוף לפנקס ההוצאות של בית כנסת 'החורבה', שראיתיו במו עיני! אצל ד"ר ישראל בן-זאב. וזה גם היה גם סופו של המחזור בו רשם אברהם וולפנזון, ליד  המילים 'תקע בשופר גדול לחרותנו', שבשנת תק"ע התפלל בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי.

 

[124] אשד: אריה מורגנשטרן 4/3/2008. 10:14pm.

 

[125] מנחם-מנדל אשכנזי משקלוב. נפטר 1827. רב, מקובל, תלמיד מובהק של הגר"א. מראשי עליית תלמידי הגר"א.

 

[126] ד"ר ישראל בן-זאב: בהקדמה לוולפנזון 'מחזה אברהם' עמודים 6-3.

 

[127] אשד: 666 ביום נובמבר 26, 2009 בשעה 8:57 am.

 

[128] אשד: מורגנשטרן 17.2.2008. 22:34. "היגיע לידי מידע חדש בעניין. מצאתי כתב-יד של אברהם וולפנזון בו כותב: "ובן דודי הגאון הגדול בעל המחבר[קרוע] שם האחד ספר תקלין חדתין וכו". ד"ר מורגנשטרן 8.4.2008, 6:23 pm: "התגלית הבאה היא … אינפורמציה חשובה ביותר והיא מסבירה בחלקה מדוע אין אנו מוצאים חתימות של ר' אברהם על מסמכים בני התקופה עד לשנת 1852. כלומר יתכן והוא שב לחו"ל מוקדם ממה שידענו עד כה". "ותגלית אחרונה נוספת שתשמח אותך ד"ר סגל. במשפחתך אכן התפרנסו ממלאכה ומסחר".

 

[129] אשד: מורגנשטרן 17.2.2008. 22:34. "ואיזו סיבה הייתה לו [ללעהרן] לשקר בעניין?"

 

[130] מורגנשטרן: גאולה בדרך הטבע עמוד 404:"… לשנאה לוהטת … השנואים עליו נמנו כל מי שחלקו על דעתו בענייני ארץ-ישראל".

 

[131] ישעיה: נ"א, ב'.

 

[132] ישעיה: נ"א, א'.

 

זאב וולפנזון ליד תחנת מונטיפיורי 0

עלילות הגברדיה היהודית

אנשי הגברדיה היהודית .ציור מאת נועם נדב.הופיע בכתבה ב"מוסף הארץ" ראשונים תמיד היינו".

האם התקיים במאה ה-19 בירושלים  במשך כ-60 שנה אירגון חשאי בישוב הישן שהגן על הישוב היהודי שם מפני פורעים ערביים אירגון בשם "הגברדיה היהודית " שבראשו עמד אדם בשם זאב וולפנזון ?

 ואולי כל הסיפורים האלו הם המצאה מוחלטת בדיות  משנות ה-40 של המאה העשרים?

או שמה המדובר אכן בהגזמות פרועות אבל ישנות מראשית המאה העשרים שמבוססות על מציאות אמיתית כל שהיא?

להלן דיון מפורט בנושא שהושמע במקור  כהרצאה בכנס משפחת וולפנזון

 

.הגברדיה היהודית . ציור מאת מישל קישקה

"לולא הגברדיה היהודית לא יכול היה הישוב להתקיים בימים ההם אפילו שעה אחת ".

( רבי דוד ליב לוי ( לעוי ) "מעשי אבות סימן לבנים " בתוך "מוסדי ארץ " 1951.

"….סגולה, ירחון להיסטוריה יהודית מקדיש כתבה מעמיקה לארגון הגווארדיה שקם בקרב הקהילה החרדית בראשית המאה התשע עשרה, כדי לגונן על השכונות הנבנות מחוץ לחומות העיר העתיקה, וביניהן מאה שערים. ארגון מיליציה עצמאי לכל דבר, ממומן  מכספי תרומות, ושמנה בין שורותיו חרדים אשכנזים וספרדים (כן, כן!). הכתבה מרתקת ומומלצת. התבקשתי לאייר את הכפולה הפותחת ואת השער. האסוציאציה הראשונית שלי הייתה ימי המערב הפרוע, כשכל שריף היה קובע את החוקים בעירו. החרדים עם הכובעים והמעילים הזכירו לי קאו-בויים מהמערבונים של פעם.  היה ממש כיף."

(מישל קישקה מדווח לקוראים באתרו)

לאחרונה פורסם מאמר מעניין מאוד  בשם "המיליציה הנשכחת של ירושלים " מאת ניר מאן בגליון מספר 3 של כתב העת "סגולה "  ביוני 2010 על הגברדיה היהודית,  המיליציה היהודית  "הנשכחת " שלכאורה או לא לכאורה שמרה על בטחונם של תושבי ירושלים במהלך המאה ה- במשך כ-60 שנה בין 1819 ל-1879 .

אם להאמין לסיפורים על הגברדיה היא הייתה מעורבת בלפחות כמה קרבות   עם לוחמי כנופיות ערביים ואנשיה היו מעורבים בחיסולם של פושעים ערביים שונים שרצחו ואנסו יהודים ויהודיות.

  המחבר עוסק במאמר בשאלה  הגדולה :

 האם הייתה קיימת הגברדיה היהודית ?או שמה הייתה בדיון ?

החוקרים המעטים שעסקו בנושא זה ( וזה תמיד  בקצרה ובכמה שורות  בלבד או בהערת שוליים ) . מפקפקים בכך.

  הסיבה היא פשוטה:  אנו לא שומעים על גברדיה כזאת משום מקור כתוב   מהתקופה של המאה ה-19  או לאחריה חוץ מספרים שנוצרו בידי  החזן וההיסטוריון החובב שלמה זלמן ריבלין בשנות ה-40 והחמישים,אדם שהתפרסם כבר הודות לקשר ההדוק שלו לספר החזון "קול התור " שמיוחס לתלמיד של הגאון מוילנה בשם הילל ריבלין  ושבו עסקתי בפירוט במאמר אחר.

להלן היסטוריה קצרה של "חקר הגברדיה היהודית :

לפני סוף שנות ה40 נראה שאיש לא הזכיר את הגברדיה היהודית  בדפוס .

לראשונה אנו שומעים על "הגברדיה" בספר "חזון ציון " ( 1947)  שמחברו האנונימי היה שלמה זלמן ריבלין ( הידוע בכינויו רש"ז )  שמביא הפניות לפרטים נוספים על פעילויותיה לספר של יואל יוסף ריבלין בשם "מאה שערים "  שנכתב אולי ממש בו זמנית ומן הסתם בתיאום מסויים עם מחבר "חזון ציון " שאחרי הכל היה קרוב משפחה , ושבו היה פרק שעסק בשמירה של מאה שערים נושא בהחלט רלבנטי.

אלא שמשום מה אותו ספר לא הזכיר כלל את ה"גברדיה " שהוצגה ככוח שמירה כלל ירושלמי  ולא ספציפי רק ל"מאה שערים ".

 

פרטים נוספים על הגברדיה  היהודית הופיעו בכמה מאמרים במעין חוברת  נספח למהדורה חדשה של "חזון ציון"  שהופיעה  ב1951 בשם "מוסדי ארץ" ,חוברת  שכנראה התבססה על הרצאות שנתנו ב1948 בג' בתשרי תש"ח (במלאת ק"ן שנים למות הגר"א ו140 שנה לעליית תלמידיו לארץ).ובה  יש מאמרים של אישים כמו ד"ר ישראל בן זאב  ואחרים שעוסקים גם  הם  בגברדיה ונתנו עליה פרטים חדשים.

לאחר מכן הופיעו פרטים נוספים ומרובים מפוזרים בגירסה המורחבת לספר המשך של חזון ציון בשם  "מוסד היסוד " גם הוא של רבי שלמה זלמן ריבלין | ששוב נשאר כמחבר אנונימי מאחורי הקלעים ), המהדורה המורחבת שלו מ-1958  מסרה פרטים רבים ומפורטים על ההיסטוריה המאוחרת של הגברדיה היהודית.

ומאז דממה.

 יותר לא נמסר בדפוס  שום מידע חדש על הגברדיה היהודית וקורותיה וכל מה שפורסם מאז היה לרוב ( לא תמיד )  חזרה על מה שנכתב ב"חזון ציון" וב"מוסד היסוד ".

פה ושם  עם פרטים חדשים ולפעמים סותרים.

במסגרת שיכתובי ההיסטוריה של המפאייניקים מחד, והמתבדלים מאידך, הודממה קולה של חלוצת הפלוגות הצבאיות היהודיות בתקופה החדשה של שיבת ציון.
פלוגות הלוחמים הנועזים שהוקמו בימי האתחלתא דגאולה, לאחר עליותיהם הראשונות של החסידים והפרושים, זכו להשגים רבים במלחמה על יישוב הארץ.
הגברדיה היהודית – חלוצת הצבאיות היהודית ביישוב הישן
פורום "בחדרי חדרים " .
 
 בין  אלו שעסקו מאז בגברדיה נזכיר את אברהם בנימין  ריבלין שעסק בגברדיה בכמה מספריו על תולדות ירושלים ואת יעקב רימון שעיבד מחדש  אחד מסיפורי הגברדיה ב"חזון ציון " מחדש בספר ירושלים העתיקה :   לקט ספורים, אגדות ותאורי חיים   ( 1958)   ואת יוסף זונדל וסרמן בספרו "מיקירי ירושלים" ( 1973) .

כל אלו רק עיבדו מחדש את החומרים שב"חזון ציון " וב"מוסד היסוד "הם לא הוסיפו חומר חדש משלהם.

,…..,במכוון איננו מזכירים את תנועות "חזון ציון ו"הגווארדיה"שאינן אלא בדותות ואין כל זכר להן במקורות.( ראה על כך :בצלאל לנדוי "עלילות (ירושלים) שאין להן שחר"  בדגלנו ניסן תשל"ד ע' יב)

גצל קרסל    פותחי התקוה :   מירושלים לפתח תקוה ; תכניות לעבודה ויגיע כפיים בישוב הישן, תקצ"ט-תרל"ח 1878-1839 /    ירושלים :   יד יצחק בן-צבי,   תשל"ו 1976 /   ע' 21 .
 

 ב1974 פירסם הכותב החרדי  הידוע והמוערך בצלאל לנדוי  ( שכתב  ספר ידוע מאוד על הגר"א בשם "הגאון החסיד מוילנא" שיצא לאור בכמה מהדורות ואף באנגלית  )  מאמר   בשם "עלילות ירושלים  שאין להן שחר "בעיתון חרדי בשם "דגלנו " מן הסתם בתגובה לספריהם של ריבלין ושל וסרמן שיצאו לאור שנה קודם לכן  ,  שבו פסק כל סיפורי הגברדיה הם בדויים מלב שאין כל אסמכתא או ראיה כתובה  כל שהיא לקיומה של  האגדה הזו, שנוצרה ע"י משפחת ריבלין .

 וזאת למה ? שכן  הוא  הלך וחקר  כמה זקנים שונים ( כמה? את מי בדיוק ? הוא לא טורח לציין )  ואיש מהם  לא שמע את שמעו   של ארגון בשם "הגברדיה היהודית"  מעולם.

המסקנה  של לנדוי הייתה  שהאירגון הנ"ל לא התקיים מעולם.

 לנדוי  היגיע למסקנה שהסיפורים ב"חזון ציון "  הם למעשה עיבודים של סיפורי פעולות אירגון "ההגנה " והמחתרות בתקופה שבה פורסמו הסיפורים בדפוס בשנות ה-40 שהעבירו אותם עשרות שנים אחורה ויחסו אותם לארגון דמיוני שלא היה קיים.

ובכך פחות או יותר הסתיים  המחקר לגבי הגברדיה.

אחרי אותו מאמר ( שאמנם מעטים מאוד בקהילה המחקרית קראו אותו אי פעם בגלל אי נגישותו בעיתון חרדי נידח )  איש לא היה מוכן יותר לקחת את הגברדיה היהודית  ברצינות.

  יוצא דופן היה יעקב משה ריבלין שכתב בספר "ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות"( 1978 ספר שבעצם התבסס על עבודת גמר של יעקב משה תלמיד תיכון מבריק שמת בדמי ימיו ועבודתו הוצאה כספר על ידי משפחתו  )    הוא כתב אמנם  שרבי שלמה זלמן סלומון נכדו של יואל סלומון ציין לפניו כי לפי מיטב  ידיעתו לא היה קיים אירגון בשם "הגברדיה היהודית " , אך מאידך בארכיונו של הועד הכללי מצויים מסמכים הנוגעים לענייני הגבארדיה :הוראות שונות דוחות  על הפעולות עדויות של אנשי הגוורדיה וכדומה.ולכן לא יתכן שהכל בדוי ו"מצוץ מן האצבע" אם כי נראה שפעולותיהם היו בהקף הקטן יותר מהאגדות שיצאו עליהם ( יעקב משה ריבלין ע' 58)

עידן הזמיר

"…חוה ביטלה את דבריו מכל כול ואמרה כי פרשת "הגורדיה "לא הייתה ולא נבראה ואין היא אלא בדותה …

"בדותה " חיקה אותה גבירץ ופתח את הספר מצהיב הדפים "חזון ציון "וקרא לה על גיבורי ה"גורדיה "שהרגו את אחמד שוקרי אל פחאמי ,ראש השודדים הערביים באחד הערוצים שבמורדות הר הצופים בואכה גת –שמנים. "אחד הגיבורים השחיל את עצמו למערתו של אחמד וכרת ראשו ונתן אות לחבריו שהתנפלו על הכנופיה וחיסלו אותה כליל "קרא גבירץ מתוך הספר המתאר את קדחת הגאולה האקטיבית שפיעמה את תלמידי הגר:"א "והם שבו לעיר ושללם בידם וראש הרוצח בידם"

 חוה דפדפה בספר  התעכבה על שמות חברי הועד שיזמו את הוצאתו ואמרה כי לעניות –דעתה בדו החזן שלמה זלמן ריבלין ושני גיסיו ,אלתר וישנצקי וישעיה לוריא את פרשת ההגנה העצמית ,משום שהתקנאו במעללי "ההגנה "והמחתרות שהתפרסמו ברבים בשלהי ימי המנדט והחליטו ליחס מעללי גבורה גם לאבותיהם חובשי ספסל בית המדרש

וחוה נסחפת בלהט הכפירה זרקה את הספר אל הספה ואמרה כי אין לה ספק שאם יקרא גם את המילואים המובאים בסוף הספר ,ולא יסתפק כדרכו ברפרוף בלבד ,יגלה כי הריבלינים ונספחיהם מיחסים לאבותיהם זכויות גם בתחום הרכש וההעפלה כמנהג תקופתנו ,אף שמן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא ,שנשקם היחיד של יהודי ירושלים במאה הקודמת היו פרקי תהילים וספרי תחינות ".

גבירץ היסה את דברי הבלע של אשתו ואמר כי החושד בכשרים לוקה בגופו ומוטב לה שלא תטיח האשמות שאי אפשר להוכיחן בעסקנים רבי פעלים ונקיי כפיים ,כבנו של יושעה ריבלין בונה השכונות האגדי ובשני חתניו".

( חיים באר עת הזמיר ע' 127 )

ב-1987 פירסם הסופר חיים באר ספר בידיוני  בשם "עת הזמיר " העוסק בהיווצרות המיליטריזם בקרב הציבור הציוני הדתי שבו אחד הגיבורים בנימין גבירץ  כותב בשנת 1956  ספר עיוני  על הגברדיה היהודית ארגון השמירה וההגנה החשאי הראשון של אנשי הישוב הישן בירושלים במאה הקודמת   בשם:" ספר המאמינים והלוחמים "  ספר שהוא מאמין שיחולל מהפכה כללית ושידוד מערכות בחקר ההיסטוריה החדשה של הישוב היהודי בארץ ישראל .

  אך אישתו  של גבירץ חוה , האמונה על מאמרו של לנדוי   (למרות שהעלילה   של הסיפור מתרחשת בשנות החמישים  שנים רבות לפני שמאמר זה התפרסם בשנות השבעים ) מסבירה לו את חוסר האפשרות של קיומו של ארגון כזה.

 תגובת האקדמיה

 Image result for ‫ישראל ברטל‬‎

פרופסור ישראל ברטל מכחיש את קיומה של הגברדיה.

"מי שמע על מעללי הגוורדיה היהודית שלוחמיה תקפו בשנת 1873 את הבדוים ליד ירושלים ובקריאת "להשם הישועה " הרגו 150 מהם ?

 "זה בלוף גמור " אומר פרופסור ישראל ברטל ראש החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית.  (_רמי רוזן "ראשונים תמיד היינו –ההיסטוריה על פי החרדים " מוסף הארץ 6.12.1996 ע' 42-44?)

 ב-1996 נקטל כל אירגון הגברדיה  לכאורה סופית ובצורה מוחלטת ואחת ולתמיד  בידי ההיסטוריון ישראל ברטל במסגרת מאמר גדול של רמי רוזן  במוסף הארץ על המיתוסים ההיסטוריים  של החרדים. אלא שקריאה באותו מאמר  מראה שגם לפרופסור ברטל אין שום דבר חדש להוסיף  או  אף להכחיש על הגברדיה מעבר לכמה משפטים בודדים וכי לאמיתו של דבר גם הוא לא ביצע כל מחקר של ממש בנושא זה שאינו מאוזכר כלל בספריו המחקריים.

 לאחרונה ב2010 התפרסם כאמור  מאמר גדול בידי ניר מאן במגזין ההיסטוריה החדש "סגולה " שבו הוא סקר חלק מהמידע הקיים הבדוי או שלא.

והוא פתח מחדש את השאלה :

הייתה או לא הייתה גברדיה ?

בדיה אגדה או גוזמה ?

עד כמה אפשר לסמוך על הספרים "חזון ציון" ו"מוסד היסוד"  של שלמה זלמן ריבלין  ( רש"ז) שבהם ניתנים עיקר הפרטים על פעילויות "הגברדיה היהודית"  ?

כפי שצויין למעלה לא יותר מידי.

החוקרים  ובראשם ד"ר אריה מורגנשטרן ופרופסור   ישראל ברטל מתייחסים בספקנות  רבה ניתן להגיד אף בזלזול מסויים לספרים אלו כ"היסטוריה בדויה ".

שלמה זלמן ריבלין (רש"ז ) היסטוריון של הגברדיה היהודית.

מהצד השני אגלם   את "הסניגור של השטן"  ואציין  שמקריאה דקדקנית של ספריו  שברור שהמחבר  האנונימי רש"ז ( שאינו חתום על ספריו כמחבר )   היכיר היטב את כל המקורות הכתובים בעיתונות ובספרות של המאה ה-19 ועד זמנו בירושלים  על הנושאים שבהם עסק והיו לו מקורות רבים בעל פה.

לטענתו הוא נעזר גם בחומרים מהארכיונים של הועד הכללי  של כוללי  ירושלים שבראשו עמד אביו יוסף ריבלין  ושאותם ליקט במשך חייו  ונראה שאין להטיל ספק בטענתו זאת שכן יש חומרים רבים בספריו שנראים כמבוססים על מסמכים רשמיים.

לכל הפחות ניתן לאמר שלרש"ז הייתה תיאורטית גישה לחומרים שטען שנמצאים בידיו וכיום אין לחוקרים גישה אליהם. .לדעתי יש לתת לרש"ז יותר קרדיט ממה שניתן לו עד כה בתור מישהו שעם כל הבעייתיות העמוקה של שיטותיו בכל זאת גם שימר והציל מידע אמיתי רב על תולדות הישוב הישן בירושלים שלפניו היה קיים רק בעל פה ושבלעדיו היה שוקע לחלוטין בתהום הנשייה.

אז מה קרה באמת לאותו ארכיון מסמכים  היסטוריים מתולדות הישוב הישן בירושלים  שרש"ז הרבה לספר כיצד מסמכיו נאספו שוב בעבודת נמלים ועליו הסתמך בספריו   ?אותו ארכיון שבו נמצאים כל המסמכים הקשורים לגברדיה היהודית ?

 חוקר ארץ ישראל במאה ה-19 ד"ר אריה מורגנשטרן מדווח   : בשנת 1969 לערך כשכתבתי את עבודת  ה-מ.א. שלי על הקמת הרבנות הראשית חיפשתי את ארכיון הועד הכללי ולא מצאתי. אינני זוכר מקרה של חוקר שמצא את הארכיון או חומר ממנו. רוב החומר היה כנראה ברשות יורשי הרב שמואל מסלנט והרב צבי פסח פרנק. עכשיו חלקו בידי סוחרים או אספנים. אם אין לך מקור מוסמך ומפורש עם ציטטות מדוייקות אתה בבעייה מבחינה מחקרית.ספרי משפחת ריבלין מהווים מבחינה .זאת בעיה כולל של יוסף יואל ריבלין.

דהיינו היה ארכיון שבו השתמש רש"ז עבור המידע שהציג  ,אבל הוא לא נגיש יותר לצערנו .

אבל לא מן הנמנע שבאותו ארכיון אכן היו מסמכים על אירגון חשאי אמיתי שאותו תיאר רש"ז בספריו….

אני משווה את שלמה זלמן ריבלין החזן  וההיסטוריון החובב מירושלים להיסטוריון  בן ירושלים מפורסם הרבה יותר גם הוא בן משפחה עתיקה ומכובדת שספריו הם בגדר מקור מידע יחיד כמעט על ירושלים בזמנו ,יוסף בן מתתיהו ההסטוריון מהמאה הראשונה לספירה.

כמו בן מתתיהו גם  רש"ז ריבלין היכיר היטב את כל הספרות ההיסטורית הספרותית ו"העיתונאית"( אמנם מסוג שלא היה קיים בזמנו של בן מתתיהו ..)  שנכתבה על נושאי עניינו הישוב הישן בירושלים של המאה ה-19. וכמו בן מתתיהו הוא אסף עדויות בעל פה מעשרות ,אולי מאות , אנשים שהכיר אישית.

על יוסף בן מתתיהו אי אפשר לסמוך בשום דבר שהוא מספר על עצמו ללא גירסה שנייה אולי אמינה יותר שלמרבית הצער אינה קיימת בידינו.

למעשה ישנה סבירות גבוהה ביותר  שהוא משקר  לגבי חייו  הסוערים כבעל אינטרס.

מאידך על יוסף בן מתתיהו  הוכח שוב ושוב בידי המחקר המודרני  שאפשר בדרך כלל לסמוך עליו  כשהוא מעביר דברים שאינם נוגעים לו עצמו או בגורמים שהוא מחוייב להם אישית.  ובמיוחד מידע היסטורי על הדורות שלפניו  הרי בדרך כלל הוא מעביר את המידע שבידיו בצורה מדוייקת בערך כפי שהיגיע  לידיו _(  אמנם לפעמים עם  הערות ותוספות משלו )  שהרי אין לו שום אינטרס לעוות את המידע הזה שאינו נוגע לו אישית או משפחתית.

עם המידע הזה שהוא מעביר היה מדוייק מכלתחילה זה כבר עניין אחר, אבל זאת בעיה כללית של כל ההיסטוריונים באשר הם ולא רק של יוסף בן מתתיהו.

  כך גם רש"ז.

כמו  לגבי בן מתתיהו בדרך כלל אי אפשר לסמוך על  שלמה זלמן ריבלין בשום דבר  שקשור  אליו אישית או למשפחתו.  שהרי הוא בעל אינטרס בעניין להוכיח את קדמותם וחשיבותם וצדקתם  של בני משפחת ריבלין  בכל מעשה שאירע בירושלים  בויכוחים  האינסופיים שהיו לו בנושאים אלו  עם בני משפחות  אחרות כמו  משפחת סלומון ומשפחת וולפנזון .

אבל מאידך ..

לדעתי בדרך כלל כשרש"ז  כותב על  נושאים בתולדות ירושלים והישוב היהודי שם שאינם קשורים ישירות למשפחתו לאבי אבותיו הילל ריבלין  ולאביו השנוי מאוד במחלוקת  יוסף יושע  ריבלין ופעילותו , אפשר בדרך כלל לסמוך עליו שאינו ממציא או מעוות סתם אלא מביא לפי תומו דברים שאותם אכן קרא או  שמע. שהרי אין לו אינטרס  אישי בעניין.

אם השמועות האלו שאותן הוא מביא  הן אכן נכונות או שכבר נופחו או הומצאו בידי אחרים זה כבר כמובן עניין אחר לגמרי.

 בניגוד לטענות המקובלות ריבלין  לא היה "היחיד ששמע"  את הסיפורים האלו.

בספר "מוסדי ארץ" מובאים עדויות של ארבעה  אנשים נוספים שגם הם מדווחים על מסורות שבידיהם של הגברדיה היהודית . והם לא היו בני משפחת ריבלין שמקובל ליחס לה את "המצאת הגברדיה היהודית ".  " הם היו  צאצאי משפחות וותיקות אחרות שכתבו בספר זה.

אלו הם :

ישראל לוריא

הד"ר ישראל בן זאב .

הר"ר דוד ליב לוי ( לעוי )

והרב שמריה כלב

האם נגיד שכל האנשים האלו  שניים מהם רבנים מכובדים התכנסו ביחד עם רש"ז ריבלין ערב אחד  נניח ב1946 שנה לפני פרסום "חזון ציון "והמציאו ביחד עימו  במעין "סיעור מוחות " את קיומה של הגברדיה היהודית ואת הסיפורים עליה  ?

אולי כאין משקל נגד לאירגוני "ההגנה ": והמחתרת של הישוב החילוני של תקופתם  שבנו של ריבלין ועורך  הספר "חזון ציון " השתייך לאחד מהם ?

כן  יש להודות שאכן זה אפשרי.

בהחלט ייתכן לכאורה סצינריו  כזה:

רש"ז שומע מבנו  חיים  הלל החבר באצ"ל סיפורים על הארגון  שלו וקורא סיפורים  בעיתונות על פעילויות ה"הגנה " ועל פיהם הוא בונה את סיפורי הגברדיה שהיא לכאורה מאין "אצ"ל " של המאה ה-19.  ( ועם נרצה גרסה חרדית מוקדמת  של סיפורי ה"ימאים"  של אבנר כרמלי) .

ואולי  אפשרי גם סצינריו אחר ?:

 שהיה זה בנו של ריבלין,חיים  הלל  ששמו מופיע כ"עורך " "חזון ציון" שכתב בעצמו את סיפורי הגברדיה היהודית ששם על סמך התנסויות שעליהן שמע או אף חווה  באצ"ל?

הימאים במבצע קורנס

בהקדמה למהדורה משנת 2000 של "חזון ציון "מצויין שאלמנתו של חיים ריבלין מבקשת להבהיר שמעורבותו של בעלה המנוח בדפי הספר ובתוכנו הייתה הרבה מעבר לעריכה בלבד וראוי שהדבר יצויין בפתחה של מהדורה זאת.

למרבית הצער במה בדיוק התבטאה מעורבותו לא מפורט.

 אם זאת קשה לי להאמין שאיש האצ"ל הצעיר חיים ריבלין היה מסוגל לכתוב  משהו מהחומר העמוס במידע גנאלוגי היסטורי יותר או פחות  אמוני וקבלי של רוב חלקי "חזון ציון ".

 לעומת זאת   הפרק המיוחד שמופיע בספר כנספח על עלילות אנשי הגברדיה היהודית  בשנת תק"ף הגדוש בסיפורי דם ופעולה  …בניגוד לכל שאר פרקי הספר  נראה כמשהו שאיש אצ"ל  צעיר ולוחמני יכול היה לכתוב ולא דווקא הריבלין האב ואולי זאת הסיבה שהוא מופיע כנספח בלבד..

אבל יש בעיה עם התיאוריה הזאת.

 בספר "חזון ציון"  עצמו נטען שהפרק העוסק בגברדיה היהודית "שבעת הניסים משנת תק"ף" רוכז "מתוך רשימות שונות וסיפורים שבעל פה מפי זקני ירושלים". מזה אפשר להתעלם.

אבל אז מוסיפים  פרטים ומודיעים לנו ש" אחת הרשימות על פרשה זו  נכתבה  ביידיש של זאב לוריא בן יוסף בן אהרון לוריא".. ( חזון ציון ע' 193)  לכאורה גם מזה אפשר היה להתעלם שהרי מדובר בכתב יד שספק עם עין איש שזפה אותו אי פעם,   אלולא העובדה  שישעיהו לוריא  "הכותב במוסדי ארץ" ,  שאותו זאב לוריא הוא "אבי זקנו "   " מתייחס לפרק זה ומספר שאכן  היה רגיל לשמוע את כל הסיפורים האלו  על "שבע הישועות הניסיות " ( דהיינו עלילות הגברדיה בשנת תק"ף) בצעירותו מזקני משפחתו  ,(מוסדי ארץ ע' יב ).והמדובר מן הסתם במינימום של כמה עשרות שנים אחורה.

קשה להאמין  שלוריא היה טוען דבר כזה בכתב אם כל הסיפורים האלו היו אכן רק המצאה חדשה  של רש"ז ואו בנו.

אז אולי  רש"ז ואו חיים ריבלין   רק הרחיבו סיפורים  שכבר היו  קיימים ומזה שנים רבות ?

שוב יש להדגיש שגם אם הסיפורים כבר היו קיימים מזה שנים רבות בעל פה זה לא אומר שהייתה להם איזו שהיא אמינות היסטורית ,אבל זה כן אומר שהם לא צמחו "מהחלל הריק".

  יש עוד בעיה עם סצינריו ההמצאה "מהאוויר הריק בשנות ה-40 ".

כפי שנראה בהמשך ב"כרונולוגיה של הגברדיה היהודית "  ריבלין מציין שוב ושוב את שמם של אנשים שונים שלטענתו היו קשורים לגברדיה היהודית באירועים שונים בתולדותיה ואף מביא שמות הרוגים ופצועים בפעילויותיה.

אם נניח שכל דבר הקשור בגברדיה היהודית הומצא  בידי רש"ז  ובידי בנו חיים ואולי גם חבורת ידידים ומקורבים בהשראת סיפוריו של הבן של ריבלין ומועברים עשרות שנים אחורה ,   עדיין נשאלת השאלה:  מאיפה השמות  של חברי  ומנהיגי הגברדיה השונים האלו  ? פרי של בחירה אקראית? שמות מומצאים לחלוטין?

והרי באותה המידה יכול היה שלא לנקוב בשום שם ולהקל על חייו שהרי צאצאי אותם האנשים שהזכיר  חיו בסביבתו ומן הסתם היו תמהים מאוד לקרוא על מעשים של אבותיהם שהם לא ידעו עליהם  ולא שמעו עליהם מעודם.

הם היו פונים לריבלין וחוקרים אותו בעניין. והתוצאות אם היו מגלים שהוא משקר היו עלולות להיות לא נעימות מבחינה חברתית.

 גם לא סביר שאלו היו שמות מומצאים לחלוטין שכן מן הסתם אנשים בסביבתו של רש"ז היו מזהים זאת בדרך זאת או אחרת.

  לדעתי אלו שמות אמיתיים של אנשים אמיתיים וריבלין לא איזכר אותם סתם בהקשר לפעולות של הגברדיה היהודית.   כנראה שהם אכן היו קשורים לפעולות "בטחוניות"   מסוג מסויים של הישוב הישן..

אפשר להראות בבירור  שלגבי הגברדיה הוא מביא מקורות בעל פה  שאכן שמע ולא המציא בעצמו  מהאויר הריק..

 למשל בספר מוסד היסוד ע' 39   (במהדורה השנייה והמורחבת של 1958)  ששם הוא מביא מסורת ששמע ש"בשנת תרכ"ח ואילך עם ראשית יסודו ובניינו של הישוב מחוץ לחומה פעלה השמירה  היהודית לילה ויום לנטור להגן על השכונות שנוצרו מחוץ לחומה ,אשר בראשיתן הייתה  שכונה  אחת נתונה במדבר שמם ופרוצה בסכנת התנפלות בכל שעה ,והרבה מעשי שוד ורצח  אירעו אז בשממות הללו .אנשי הגברדיה היהודית ובראשם עשרת הגיבורים פעלו גדולות ונצורות בשמירת והצלת השכונות הרבות והבודדות האלו בתקופתן הראשונה.".

אך המחבר מציין בהערת שוליים (מספר 67 באותו  העמוד _)"הנוסח "עשרת הגיבורים הוא רק נוסח של שגרה בפי זקני ירושלים (בסיפורי הרב ישעיהו חעשין) אך היו אז עשרות  ומאות גיבורי רוח וגיבורי גוף במשך התקופה ההיא. ומכל העדות אשכנזים וספרדים."

כאן בבירור יש לנו שתי מסורות נוגדות וסותרות שהמחבר הביא את שתיהן כולל את זאת שלא הייתה מקובלת עליו. וגם מציין את המוסר רבי ישעיהו חעשין.

ברור שהמסורת השנייה לא הייתה פרי המצאתו שהרי לשם מה לטרוח להמציא משהו ולהודיע שאינו מסכים עימו?

סופר מתוחכם היום אכן היה עושה זאת נכון ,  אבל לא רש"ז ריבלין התמים באופן יחסי.

דהיינו  להנחתי  מסורת הגברדיה היהודית לא הייתה  המצאתו של ריבלין עצמו דווקא  אלא הייתה קיימת לפניו והייתה   מוכרת בסיפורים שאותם שמע ממקורות שונים  וסותרים בירושלים.

והוא לא תמיד הסכים עם מה ששמע.

לדעתי ריבלין לא המציא  אחרי הכל את הגברדיה היהודית מהאוויר. הוא רק הגזים מאוד והשתמש בשמועות שמן הסתם היו מוגזמות מאוד בעצמן לגבי גוף אמיתי.

 הוא כנראה גם שילב אותם בסיפורים דמויי אלה ששמע מבנו ומחבריו על אירגוני המחתרת היהודיים של ימיו שלו . אבל מאחורי כל זה היה איזה שהוא בסיס אמיתי שריבלין אכן ידע עליו.

 הארגון  המקורי  אולי  וככל הנראה אף לא נקרא "הגברדיה ".

 מה פתאום שאירגון יהודי  חרדי יקח לעצמו שם זר  כזה בתקופה העותומאנית?

 ייתכן מאוד שזה היה כינוי "צבאי "  שרש"ז  עצמו או אחד מחבריו או הבן חיים  נתן לארגון  הזה ורק בדיעבד בהשראת הבריגדה הארץ ישראלית שחבריה לחמו בנאצים באירופה  בתקופה שבה נכתב "חזון ציון " ורש"ז וחבריו מן הסתם עקבו אחר פעילות חבריה בעיתונות.

הכינוי הזה  הופיע לראשונה ב"חזון ציון " ואיש לא שמע עליו קודם לכן.

ואולי זאת הסיבה שאף אחד מהזקנים שאותם שאל בצלאל לנדאו האם שמעו על  "הגברדיה היהודית "? לא ידע על מה הוא בכלל מדבר?

ניתן לתמוה אולי לנדוי לא שאל אותם את השאלות הנכונות ?

במקום אחר מציין ריבלין כי .."הרבה דברים הנוגעים …לפעילויות הנ"ל ירדו לתהום הנשייה  בגלל סיבות שונות ובעיקר  בשביל שרבות מן הפעולות נעשו מלכתחילה בסודיות ובשיטה קפדנית של סודיות לרגל נימוקים שונים  ….וגם בשביל שהרבה מן הכתבים העתיקים ( שעסקו בגברדיה א.א. ) נעלמו . ."( מוסד היסוד ע' 51). והוא מוסיף בהערת שוליים מספר 108 באותו העמוד

 " השיטה של הסודיות הקפדנית מודגש במאמר הנהלת הועד הכללי  בחבצלת  תרנ"ה גליון 64. "

אם כך פעילויותיו של האירגון שאותו כינו רש"ז וחבריו בשם "הגברדיה היהודית"  היו תמיד סודיות ביותר. ואולי הסודיות הזאת מסבירה גם היא מדוע בשום פריט דפוס של התקופה  לא מאוזכרת "גברדיה יהודית" ומדוע היו גם רבים שלכאורה היו צריכים לדעת  שלא שמעו על פעולות של התארגנות כזאת.

אבל הארגון  שאליו התייחס  הכינוי היה קיים גם במציאות .

אלא שהיו קיימות לגביו הגזמות פראיות .

סביב "הגברדיה היהודית"  מה שלא הייתה  שתוארה  בספרי ריבלין נוצרה  בספרים אלו היסטוריה שלמה שהשתרעה על פני 60 שנה  וחלק ממנה הוא ללא ספק בדיוני.

מנהיג הגברדיה היהודית

…..כמו ר' אברהם כך היה בנו ר' זאב, שהשתקע בירושלים והיה מלא להט‑עשייה ושופע חדוות‑פעלתנות.  הוא היה עסקן כולל האשכנזים הפרושים בשם "אדרת אליהו" ומגיבורי המגינים אמיצי‑הלב אשר בגווארדיה היהודית".

א"ש שטיין "אדרת אליהו" (תל אביב : אל"ף, תשכ"ד)

 מי עמד בראש  בראש האירגון שקיבל לימים את הכינוי " הגברדיה היהודית ?

מי  היה האחראי לקיומה?

 רק שם אחד נמסר בעניין זה  ורק במקור אחד ויחיד :

"…רבי זאב וולפנזון הצטיין בכוח גופני רב,וכאשר התמרדו הערבים תושבי ירושלים נגד שלטונו של אברהים פחה ,היה הוא בין המגינים על רחוב היהודים וארגן את "הגוורדיה היהודית"  שהטילה את אימתה על הפורעים והמתפרצים נגד היהודים . "

" י . גליס מגדולי ירושלים ע' כח )

מכתב המלצה על זאב וולפנזון כשד"ר בתפוצות העולם.

זאב וולפנזון היה ,סופר ,מגיה ,סוחר ,ובונה בית הכנסת "החורבה " שרק לאחרונה הושלם שחזורו בדיוק כפי שנבנה בידי זאב וולפנזון במאה ה-19 .

הוא היה עסקן ירושלמי בכיר שידו הייתה בכל פעילות חשובה של הישוב הפרושי בתקופתו.

 לדעתי הוא ולא אחר  היה המייסד והמנהיג של "אירגון הגברדיה היהודית "האמיתי ( ולא האגדתי ) כפי שהתקיים במציאות ולאורך כל שנות פעילותו .

( גילוי נאות :זאב וולפנזון הוא סבו של אבי סבתו של כותב שורות אלו ). 

  כך מסופר לנו במקורות  :

…"בשנת תקצ"א בערך עבר  זאב וולפנזון להתיישב בקביעות בירושלים .ומיד התמסר ר' זאב בעבודת ה"גברדיה היהודית "( מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים שאחזו בנשק  ) אשר פעלה גדולות ונצורות בהגנת ישוב היהודים בירושלים נגד פורעים ושודדים ערבים מבפנים ובמחוץ . על פעולות הגברדיה היהודית של הימים ההם בירושלים מסופרים עד היום תילי תילים של סיפורים מעניינים מאוד ….

ישראל בן זאב "תנועת חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל " בתוך :"מוסדות  ארץ – מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.

גם הסופר והמורה יוסף  זונדל וסרמן כותב בספרו "מיקירי ירושלים "הוצאת מסלול תשל"ג הכולל מאמרים על תולדות הישוב היהודי בירושלים ברשימה על זאב וולפנזון "שהוא התמסר לפעולות "הגווארדיה היהודית "שהגנה על הישוב היהודי בירושלים".

"

ריבלין מציין שהיו שתי חברות חברת השמירה הגברדיה היהודית וחברת ההצלה שהתארגנה לפעול למען מניעת מגיפות ויתר המחלות ששררו אז בארץ ולעיתים פעלו שתי החברות במשולב בשמירה והצלה ונקראו אז חברת "שערי צדק". .

בהכירנו את עניינו הרב של זאב וולפנזוןן בענייני  בריאות שהיה ממייסדי בית החולים ביקור חולים ובית המרקחת הראשון בירושלים הרי זה רק הגיוני שהוא זה שיזם ועמד בראש שתי החברות האלו .

 על פי מידע המובא בספרים כמו "מוסדי ארץ " ו"מיקירי ירושלים "  זאב היה הדמות המרכזית של האירגון החשאי   ה"גברדיה היהודית " שהייתה מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים ופעלה גדולות ונצורות בהגנת הישוב היהודי של אז נגד פורעים ושודדים ערבים . .

…ואנשי המעשה המוכשרים ששימשו בתור ,בתפקידיהם וובמחלקותיהם נקראו "אנשי הגברדיה ". השם הלם את המעשה אשר היה כרוך בסכנות ביחוד בימי פורענויות כגון :הגשת עזרה לנגועי המגפות ,שמירה והצלה בימי הפרעות ,הורדת עולים חדשים מהסירות אל החוף הובלתם לעיקר וסידורם.תיקוני דירות וחצרות שנשכרו או מנרכשו על ידי הכולל בייחוד בזמן שהיגיעו שיירות חדשות כי כמעט כל החצרות היו חרבות ורעועות .גם בימי "מנוחה ושלווה "היו מקרי גניבות רבים ומעשי סדום שכיחים ו"אנשי הגברדיה "עשו במיטב כוחם לביעור הדברים האלה .בכל העבודות האלו השתתפו בפועל ובהתלהבות כמעט כל אנשדי העדה ובינהם גם גדולי תורה .כתבי החשבונות של כולל הפרושים הראו ,שהחסידים שעלו לאחר מספר שנים לירושלים שתתפו גם הם בפעולת הגברדיה  וכן השתתפו עמהם הספרדים. ( חזון ציון ע' 65). בין השאר אנשי הגברדיה יבשו בריכות מים רעים שעמדו מ"מחורבן בית המקדש "בסביבת ירושלים והפיצו מגפות ומחלות שונות .אנשי הגברדיה נטעו עם הרב הילל ריבלין כגן גדול של עצי זית ושקדים על שטח קרקע שרכשו חכרו בקרבת מערת שמעון הצדיק ( שם ע' 66)
( הכתיב אגב משתנה במקורות השונים מ"גברדיה " ל"גורדיה " או גוורדיה " ונראה שאין אחידות בעניין וכך יהיה גם כאן , אבל נטען במקור מסויים שהוא צריך להיות "גברדיה" משום שבגימטריה עולות המילים "אנשי גברדיה " כמספרן כמספר "ירושלים".)
שמו  המלא של הארגון  היה "שערי צדק " " ראשי תיבות של שמילים "שמירה עבודה רפואה ,ישועה ,צרכי צבור ,דברי קודש ". בכל אלה עסק הארגון .ויש האומרים שמם היה "החברה לשמירה על אחינו בארץ הקודש –אגודת המגינים ". תואר החבר בגברדיה היה "חלוץ צבאי " בגימטריה שווה 277 השווה ל"חזון ציון " ( 277)

סיסמת אנשי הגברדיה הייתה  " אם בא להרגך השכם להרגו ".

 לי נראה שמה שהפך לימים בסיפורים שונים בעלי אופי פנטסטי ממש על הגברדיה היהודית היה מבוסס על התארגנות אמיתית וכזאת שלא נקראה "הגברדיה היהודית " .

מה בדיוק הייתה התארגנות זאת ?

הארגון האמיתי שהפך באגדות ל"גבארדיה היהודית " היה חברת "משמורים אור תורה "שנוסדה ב1847 .בפנקס הייסוד שלה נאמר שהיא הוקמה כדי לחדש מנהג קדמון שהיה ופסק וככל הנראה הכוונה היא ל"משמרות "מנהג של מקובלי ירושלים שבבסיסו האמונה ברציפות לימודית בלי הפסקה בכל שעות היממה כאמצעי להחשת הגאולה.

למעשה הייתה להתארגנות זאת מטרה נוספת והיא הייתה מטרתה האמיתית הסודית שלשמה היא נוסדה.ביצוע סיורים רגליים בסמטאות העיר העתיקה ,בעיקר בעת חילופי משמרות הלימוד לשם הגברת ביטחון התושבים היהודיים.

השלטון העות'מאני אסר סיורים כאלה ולכן הסווה אותם המארגן זאב וולפנזון באמצעות הצגה של מסגרת יהודית .

בשכונות החדשות שהוקמו מחוץ לחומות התקיימו בשנים הראשונות להיווסדון בכל לילה אחרי חצות שיעורי תורה על ידי חברת "משמורים " בכל בתי הכנסת בשכונות  גם כדי להגביר את ביטחון התושבים בשכונות אלו ולהפיג את פחד הנשים והילדים ( מוסד היסוד ע' 246) ושיעורי תורה אלו הסוו לאמיתו של דבר פעילות של הגברדיה .

וזאת גם הסיבה שאין לגברדיה עדות מפורשת במקורות התקופה.

(וראו על כך במאמר של איל דודסון :"ושוקדים על לימודם :ישיבת "עץ –חיים ומסגרות לימוד תורה בחצר "החורבה "בשלהי התקופה העות'מאנית " בספר "החורבה-שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים ".( יד בן צבי 2010)

אפשר לשער שכל הסיפורים על הגברדיה היהודית ופעילותיה בשנות העשרים של המאה ה-19 הם סיפורים בדויים שנוצרו  אולי בידי אנשי  ההתארגנות האמיתית של ההגנה העצמית  דהיינו ה"הגברדיה היהודית האמיתית"  המאוחרת יותר ( ואולי בידי זאב וולפנזון עצמו ?)  כאמצעי להצדקת פעילותם על ידי  קודמים דגולים . .

אנחנו שומעים על הגברדיה ככזאת בפעילות מ1879. סביר להניח שאנחנו לא שומעים עליה יותר לאחר מכן מאחר שר' זאב וולפנזון המנהיג והרוח החיה של הארגון נפטר ב-1881.

הגברדיה היהודית הכרונולוגיה

ולהלן הכרונולוגיה של האירועים בתולדות הגברדיה יהודית כפי שהם מובאים בסיפורים ובמקורות השונים.מה מהם יש בו גרעין של מציאות ומה מהם פנטסטי לחלוטין   אפשר בשלב זה רק לנחש.

 תולדות הגברדיה -שלב ראשון

 

על פי הסיפורים השונים הגברדיה הייתה קיימת כבר משנות העשרה של המאה ויש האומרים מ-1812.
למעשה זאת הייתה חברת השמירה וההגנה העצמית היהודית הראשונה בארץ.אם כי הוקמה על ידי תלמידי הגר"א והיא כללה יהודים אשכנזים וספרדים פרושים וחסידים גם יחד .

. זה היה  אחד המפעלים הראשונים והיחידים שבו פעלו בני שני העדות בתיאום האשכנזים היו מעוניינים לצרף אליהם צעירים ספרדים כי הם ידעו ערבית והיכירו את אורח חייהם של הערבים וזה היה חשוב לגברדיה.

. הם התאמנו בכלי נשק ושקדו על לימוד טקטיות מלחמתיות מכתבי הקודש ואף הייתה להם רשת מודיעין ענפה ומלשינים שכורים מבין הערבים  רובם תושבי כפרים ערביים מהסביבה שהיו מדווחים להם לפני התרחשויות אחד ממנהיגיה היה נתן נטע בן רבי מנחם מנדל משקלוב ,והיא נלחמה בהתקפות של פורעים ערבים שנהגו לתקוף לשדוד ולאנוס גברים ונשים בשיירות עולים לארץ .ואמר זה שאמר "לולא הגברדיה היהודית בתקופה ההיא ,לא יכול היה הישוב היהודי להתקיים אפילו שעה אחת ".  

 רוב הכספים לצרכי הגברדיה באו מהכנסות "החלוקה " שנשלחו מארצות הגולה .בספרי החשבונות היו נרשמים הכספים במדור "הוצאות למנגיני הארץ ".
אנשי הגברדיה היו אנשי מעשה מוכשרים עסקן בהגשת עזרה לנגועי המגפות ,שמירה והצלה בימי פרעות ,גם בימי "מנוחה ושלווה " היו מקרי גניבות רבים ומעשי סדום שכיחים .ואנשי הגוורדיה עשו כמיטב כוחם לביאור הדברים האלה . דהיינו מן גרסה מוקדמת ומורחבת מאוד של משמרות הצניעות דהיום.
פעולות הגברדיה התרכזו בשלוש  תקופות זמן הראשונה בעשור הראשן לפעילות הקהילה הפרושית בירושלים ובעיקר בשנים 1819-1820 ואז הנהיג אותה כנראה נתן נטע בן מנהיג העדה  מנחם מנדל משקלוב ואחריו  הרב ישעיהו ברדקי .
אנחנו שומעים על כמה  פעולות בשנות השלושים של המאה ה19 הקשורות לבניין בית הכנסת "החורבה".

 והתקופה השלישית  בשנות  השבעים בירושלים. ובהתבסס על המקור שיש בידינו  כאשר זאב וולפנזון עמד בראשה .

הסיפורים על הגברדיה הם כלדקלמן :

1820

הגברדיה התפרסמה במיוחד בזכות סדרת פעולות שביצעה בשנת 1820 שזכו לכינוי "הניסים של שנת תק"ף ".

על פי "חזון ציון "ב-  1820  ( ולדברי אברהם ב. ריבלין  עוד בשנת תקע"ט 1819 ,ירושלים ע' 69) כאשר בעיר ירושלים  פשטה מגיפת החולירע גילה מודיע ערבי לקהילה כי כנופיה  הגדולה של ערבים מתכוונים לתקוף לפרוץ  את מחסני המזון של הקהילה היהודית  שבהם אגרה חיטה ומצרכי מזון נוספים לשדדם ולשרוף  את כל מה שלא יקחו.

.הגברדיה מהרה להעביר בחשאי חלק מהמצרכים למקומות מסתור בטוחים.

 ובנתיים אנשיה שמו מערב  במחסנים ולכדו את חברי כנופית השודדים .

הגברתנים של הגברדיה עשו שפטים בערבים במכות ואחר כך הללו  נכבלו הובלו בסך דרך לסמטאות העיר העתיקה ונמסרו לידי השלטונות התורכיים ( ויש האומרים ששוחררו בתוספת הזהרות חמורות ) .
וכך ניצל המזון ופסקו הנסיונות הגנבה וההצתה לזמן ארוך . ( חזון ציון ע' 190)

 בשנת תק"פ 1820 הם היצילו שיירה שלמה של 70 עולים יהודים מנמל יפו שנתפסו בידי כנופיה ערבית והועברו צפונה ואחד מאנשי הכנופיה דרש עבורה כופר של אלף נפוליונים מאחד מראשי העדה הילל ריבלין שלו מסר מכתב בכתב ידו של שאר בשרו יוסף לוריא ( שהיה קרוב לחתנו של ריבלין שמריה לוריה ) שהיה בין החטופים.

אנשי הגברדיה שלחו שני אנשים שהעמידו פנים שהכסף בידיהם והחזיקו שני שקים  ריקים מכל כסף אך העמידו פנים שיש בהם מטבעות זהב .

שאר אנשי הגברדיה עקבו אחריהם עד שהיגיעו למקום בו הוחזקו השבויים בנחלת דן באיזור בני ברק של היום שם הסתערו אנשי הגברדיה על אוהלי הערבים ושיחררו את העולים.

חבורת שודדי דרכים. ציור מהמאה ה-19 

.לפי המסופר נהרגו בהתקפת פתע זאת כמה מאנשי הכנופיה הערבית ובינם מפקדם ויתרם נמלטו על נפשם. העולים ומשחרריהם עלו לירושלים בשירה והודיה .ומאז ניתנה חסות הגוורדיה לשיירות עולים מאורגנות מחוף יפו לירושלים .( חזון ציון ע' 186)
כעבור כמה חודשים  נודע כי קיימת התארגנות ערב רב של בדואים מחוץ לחומות העיר מתכוונים להתנפל בלילה על רובע היהודים בירושלים נפל פחד רב על הכל ונשים צעירות אך היו מוכנות ליפול בבורת מים ובלבד שלא להיאנס בידי פרעי האדם . על פי הסיפור ראשי הגוורדיה פקפקו אם לצאת כנגד הבדואים מחוץ לעיר או לארוב להם בתוך החומה והתקבלה דעתו של רבי נתן נטע כי יש לצאת נגד האוייב ולא לחכות לבואו בשערי העיר דהיינו שהתקפה היא הגנה הטובה ביותר היא ההתקפה .מצויידים בכלי נשק וגם בכמות גדולה של קמיעות הם התגנבו דרך השער הקטן של העיר פשפש של דלתות השער שהיה נפתח רק בלילה הם היגיעו למחנה הערבים בעמק יהושפט בקרבת יד אבשלום שם התכוונו להתקיף את רובע היהודים שם הסתערו עליהם אנשי הגברדיה בקריאות "אנה השם הושע נא !" וביריות אקדח והבהילו אותם והבריחום .  "._( דוד לייב לוי ( לעוי ) "מוסדי ארץ ע'  כ)

רבי נטע שהנהיג את הפעולה נדקר  לפי גרסה אחרת באותו מקרה בעינו שנוקרה בדקירת פגיון ערבי והוא היה מאז עיוור בעינו האחת .. כל זה למען הוכיח שאין היהודים "בני מוות "( א.ב.ריבלין ירושלים ע' 69 וגם ע' 73  )

לאמיתו של דבר אנו יודעים ממכתבים של התקופה  שנתן נטע משקלוב אכן איבד עין אך לא בקרב בשנת תק"ף אלא בשנת תקצ"ד 1834  כשנקלע בדרכו לרוסיה לפרעות הפלאחים ביהודים בצפת.  ( השיבה לירושלים ע' 85)
לשיאם היגיעו פעולות הגברדיה בשלב הראשון בשנת תק"ף היא 1820   ( ולפי גרסה שנייה סבירה  יותר של אברהם ריבלין בערך בשנים 1820-1822 )(  כאשר התחוללו קרבות של ממש בין חברי הגברדיה וחברי כנופיות ערביות ומנהיגם אחד אחמד שוקרי אל פאחמי.איש זה הפיל את חתיתו על איזור ירושלים ובעיקר על היהודים שפהמי היה חוטף אותם ומשחרר אותם רק עבור כופר כסף גדול מהקהילה שהקפיד לשחרר כל אחד מהחטופים אם כי הייתה דלה בנפשות ובכסף.
על פי הסיפור הגברדיה היהודית הצטרפה למשרה התורכית בחיפושיה אחר הכנופיה ומושל המחוז הפחה אף זיין את הגברדיה שהייתה נאמנה עליו בכוחה ,באומץ ליבה ובמסירות נפשה.זמן רב העלה  חרס בחיפוש והחיפושים הסתיימו בלא כלום .הגברדיה העמיד המרגלים וגששים מערבים העיר ואמנם מכאן הייתה הצלחתם .באייר תק"ף נודע מפי מרגל ערבי מקום מחבואו של ראש השודדים באחד העמקים במרודות הר הצופים . הגברדיה יצאה בפעולה מהירה שמה יתחמק הרוצח מידיהם .הם ארבו לשודדים כאשר אלו חזרו למקום מחבואם
בשלב מסויים תקפה אותו הגברדיה במערתו ואחד מאנשיה השחיל את עצמו למערה של שוקיירי כרת את ראשו (!) ושאר חברי הגברדיה התנפלו על הכנופיה חסלו אותה כליל ושבו לעיר עם שללם בידם וראש הרוצח בידם
.המרגל קיבל שכרו בכסף הגוורדיה קיבלה תודת הפחה וליהודי ירושלים הייתה הרווחה . ( חזון ציון ע' 189)
עד כאן הסיפורים על השלב הראשון של קיומה של הגברדיה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19.

הגברדיה -שלב שני

 מכאן ואילך כל המידע על הגברדיה לקוח רק מהמהדורה השנייה המורחבת  של "הספר "מוסד היסוד " ( ולא במהדורה הראשונה )  ושם המידע מופיע לא כסיפור מסודר פחות או יותר כפי שהוא הופיע בספר "חזון ציון " אלא כפרטים יבשים המופיעים ללא סדר הגיוני כרונולוגי או נושאי במטקסט ולפעמים רק בהערות שולים .

לאמיתו של דבר הגברדיה המופיעה שם נראית כארגון שונה למדי מזה שמתואר ב"חזון ציון".

שנות השלושים של המאה ה19

שנת 1833

 שמריהו לוריא ושמריהו צוקרמן עשירים גדולים מרוסיה עולים לארץ ישראל.

 שניהם סוחרי נשק בעלי קשרים עם בתי חרושת לנשק ברוסיה והם מספקים נשק לגברדיה היהודית.

 במקביל אליהם זאב וולפנזון מגיע לארץ   הוא מצטיין בכוח גופני ובאומץ לב וגם מבין היטב ערבית ויש לו קשרים הדוקים עם ערבים שונים. הוא משתתף בקרבות בירושלים בעת התמרדות התושבים הערביים בירושלים כנגד שלטונו של אברהים פחה ונטל חלק  בהגנה על הרובע היהודי שאליו מתפרצים המורדים בעת המרידה.כתוצא הוא התקבל לראיון אצל איברהים פחה עצמו.

בהמשך  הוא "מארגן " דהיינו הופך למנהיג הגברדיה.

 הגברדיה היהודית התחזקה בימי איברהים פחה שנתן לצבאו הוראות להגן על חיי יהודים ורכושם וגם עשה שפטים בחמורים בשודדי ורוצחי היהודים שקמו אז מבין המתמרדים נגדו .

בספר מוסד היסוד כתוב "בתקופת מרד מלך מצרים בממשלת תורכיה בשנות תקציג-תקצ"ט ,בכל התקופה ההיא היו מקרי התנפלות רבהים של שודדים ערביים על היהודים בארץ ,ויהודים רבים נהרגו ונפצעו בירושלים ,בחברון בצפת ובתורכיה .השודדים גם אנסו נשים על ספרי תורה ( כמובא בהקדמת רבי ישראל משקלוב לספרו "פאת השולחן " ועל פי ספרי חשבונות ישנים של כוןללי הפרושים ופנקסי גבאות באמסטרדם ובירושלים?) .בכל המקרים הללו פעלו :אנשי הגברדיה "היהודית פעולות נועזות .הרבה מסופר על מעשי גבורתם ומסירותם ,והודת להם ותמיכת ועד הכללי  נצל בעזרתה שם הישוב הרבה פעמים מכיליון גמור ר"ל (רחמנה לצלן ) ( מתוך הספר "מוסד היסוד –תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א –מהדורה שנייה ומורחבת ע' 24) .

מאחר שאיברהים ראה ובצדק ביהודים יסוד נאמן נתן להם בהסכמה שבשתיקה אפשרות להתחמש בהגנה עצמית וזאב וולפנזון שעל פי המסופר נפגש עימו אישית  היה אחד הדמויות המרכזיות בהתארגנות זאת .

דמות מרכזית אחרת היה שמריהו לוריה עשיר גדול שעסק גם בהספקת כלי נשק לצבא הרוסי שעלה מרוסיה ובמשך שנות פעילותו הקצרות בארץ לפני ש"נשבר" וחזר לרוסיה ניצל בידי חברי הגברדיה שאותם חימש בשתי תיבות נשק שהביא מרוסיה . כאשר חזר לבסוף לוריא לרוסיה לאחר שעסקיו בארץ ישראל נכשלו הואשם שהעביר כלי נשק לממלכה אחרת .

תקצ"ז 1837

 בשנת תקצ"ז 1837 התנפלה כנופיע ערבית של בדואים שבאו בטענות שווא לגבי הגבול הדרומי של מגרש  בית הכנסת החרב "החורבה" ( שמזה מאות שנים היה שנוי במחלוקת בין יהודים וערבים ) אך עיקר מטרתם הייתה  להרוג את ראשי הגברדיה היהודית שידעו שנמצאו שם מרוכזים בחצר החורבה ובינהם זאב וולפנזון

.כמה פעמים הערבים התנפלו פתאום על עסקני העדה ועל פועלים יהודים בזמן שעסקו בחפירות ובהכשרת הקרע לבניין.אנשי הגברדיה  היהודית עמדו על המשמר .בשנת תקצ"ז התחולל קרב חזק בין שני הצדדים אנשי הגברדיה השיבו מלחמה שערה והנחילו מפלה עצומה למתנפלים וגם הפילו בהם חללים. אך בתוצאות היו קרבנות גם בין אנשי הגברדיה יהודית "קרבנות החורבה ".  שלושה נהרגו אחד עשר נפצעו פצעים קשים ואחרים נשארו בעלי מומים .  ההרוגים היו בנו של רבי יוסף שיק אחיו של רבי ברוך דוקטור שיק תלמיד הגר"א רבי בנימן ראליהו בן רבי חיים שו"ב ורבי יצחק קובנער.בין הפצועים היו רבי שלמה זלמן שפירא ,רבי נטע  בן מנדיל משקלוב תלמיד הגר"א ,רביאמנדיל שערלין ורבי  אליהו זלמן באסאן.
( מוסד היסוד ע' 127)

 תרי"א 1851.

בשנת תרי"א 1851 התחולל  קרב שני  במגרש החורבה  חזק בהרבה מהקודם כשהחלו חפירות היסודות לבניין בית הכנסת הגדול .גם בקרב הזה התגברו אנשי הגברדיה  והפילו חללים בין המתנפלים.אחדים מאנשי הגברדיה היהודית נפצאו ובהם רבי שלמה צייטלין ,רבי זלמן מאהליבר רי יעקב סופר רבי לייב מונישזאן רבי אברהם בנימן בן רבי משה מגיד ורבי יעקב מלוצ'ין (מוסד היסוד ע' 127  )

סיפור אמיתי או לא ?  לכאורה אגדה  או בדיה ספרותית שאנו לא שומעים עליה משום מקור אחר.

אבל נשאלת השאלה מאיפה כל פירוט השמות של הרוגים ופצועים  המובא כאן ?

  הגברדיה היהודית השלב השלישי

הגברדיה המשיכה לפעול בראשותו של וולפנזון עד סוף שנות השבעים של המאה ולפי דעה אחת הפעילויות אורגנו מהטחנה התת קרקעית של וולפנזון שמשם יצאו האנשים לפעולותיהם השונות .

אנשי הגברדיה בהנהגת זאב וולפנזון עסקו בביעור וביבוש ברכות מים רעים שעמדו "מאז חורבן בית המקדש "בסביבות ירושלים והפיצו מגפות שונות .ונטעו גן גדול של עצי זית ושקדים על שטח קרקע שרכש הילל ריבליו בקרבת מערת שמעון הצדיק ולפי המקובל הייתה זאת פעולה בעלת לשיבות מיסטית לשם אתחלתא הקץ המגולה שבחז"ל ולפי הגר"א .
מנהיגים אחרים כללו את רבי אליהו יהושע בן הרב משה מגיד ואת רבי הילל שרלין. את רבי אליהו לוצ'נר ,שמריה גולדשמיד לייב קלעצקר וישראל לייבסון . מרדכי בן נח שולמן לייב צייטלין ,שלמה בירער ,אלטר וילנר ,ישראל מוהליבר  ( שמוצג במקורות כ"איש חזק גיבור חייל שרגיל היה לשמור על המעיין של מי השילוחו על הטובלים שם מטעם הגברדיה מפני ערבים שהיו מציקים לטובלים וגונבים את בגדיהם   ") ,דוד ציבי ריבלין ,יודל שרייער ועוד ( ואלו שמות חברים אשכנזיים בלבד אך היו גם חברים ספרדים ).

כאמור תמיד היה להם שירות ביון שפעל בתוך האוכלוסייה הערבית והביא ידיעות מוקדמות על מזימות שנועדו לפגוע בישוב היהודי
במסגרת פעולותיהם השונות אנשי הגברדיה סללו דרך ביטחון אל מחוץ לעיר העתיקה בין שלוש השכונות החדשות "נחלת שבעה " "מאה שערים " ואבן ישראל " שביל ביטחון שנסלל בתוך שדות הטרשים השוממים כדי ליצור קשר בין תושבי השכונות במקרה הצורך. . על טוואי שביל זה נמצאים כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים המובילים משכונת נחלת שבעה אל מאה שערים וממאה שערים נמשך השביל לשכונת אבן ישראל כאשר המשכו הוא רחוב יפו וחלקו עבר דרך מה שהפך להיות כעבור שלוש שנים לשכונת זכרון משה ". לשביל ביטחון  זה נשקפה סכנת ניתוק כאשר הרוסים עמדו להגדיל את שטחם ולקנות שטח נוסף בקרבת בית דוד ברחוב הרב קוק ,אך הישוב היהודי הקדימם ומיהר לקנות את הקרקע.
לפי המסופר השר משה מונטיפיורי שלח במחצית המאה ה19 שני יהודים צעירים מאנגליה משוחררי הצבא הבריטי לאמן את אנשי הגברדיה .אבל גם קונסול אנגליה וקונסול ארה"ב בירושלים נהגו לעזור לה לפעמים בנשק ובעיקר בידיעות וסבורים שהקונסול הבריטי עשה זאת הודות למונטיפיורי  שהיה ידוע לו שיש לו מהלכים גם בחצר המלכה ויקטוריה .

רוב חברי הגברדיה היהודית היו גם חברים בחברת "תורה ועבודה " שנוסדה עוד בתקופת  תלמידי הגר"א ובה היו חברים רוב בעלי הממלאכה ופועלי הבניין בימים ההם. ובה הונהג בידי הרב נחמיה כהנוב השימוש בלשון העברית. ( מוסד היסוד ע' 243)

לגברדיה היהודית היו שלושה מרכזים בירושלים. הראשון שבהם היה בשכונת "נחלת שבעה "  לשם הועבר בשנת תרל"ג 1873 מהעיר העתיקה. ( מוסד היסוד  ע' 192)

מרכז שני היה   במגרש האחורי של שכונת "בית דוד "מערבה .ועל אותו מגרש היה קיים במשך שנים רבות גם אחד המחסנים הגדולים של חומרי בניין שהובאו מחו"ל לירושלים  (  מוסד היסוד ע' 302).

 מרכז שלישי של הגברדיה היה בשכונת "משכנות ישראל " שהייתה הקיצונית ביותר ועומדת בחזית השממה ב"בקצה העולם " והייתה זקוקה לשמירה יתרה בגלל מקרי גניבה התקפות שוד וןואף מעשי רצח שונים .בראש מרכז הגברדיה שם עמדו "הגיבורים הידועים "ר' מרדכי בן נח שולמן ,ר'  לייב צייטלין אלטער וילנער ,דוד צבי ריבלין ישראל מאהליבר  ( שנפצע בהתנפלות שבה נדקרה אישה למוות ) ,לייב רעזיצר ומרדכי בונעס שהיה בנו של שרגא פייביטש שהיה אחד מגיבורי הגברדיה היהודית בדור הקודם ונהפל חלל באחד הקרבות נגדד קבוצת שודדים בדואים שתנפלו על חצרות יהודים בעיר העתיקה.( מוסד היסוד  ע' 243)

ידוע שלמצטיינים בשורות הגברדיה מסרה הנהלת הועד הכללי  ומנהיג הגברדיה  זאב  וולפנזון מכתבי תודה כעין צל"ש ציון לשבח של ימינו. למכתב זה קראו קר"ק על יסוד ראשי התיבות של הפסוק מהתורה שהיה מובא בראש המכתב "קרני ראם קרניו ,בהם עמים ינגח" והם דברי הברכה של משה רבנו לשבט יוסף, שהתגורר בשומרון.( מוסד היסוד ע' 245)

ואחרי כל מה שנאמר ייתכן מאוד שהארגון האמיתי שעאמד מאחורי הגברדיה התקיים רק כעשר שנים מ-1869 כפי שנראה להלן.

 שנת  1869 תרכ"ט 

ידיעה  חדשותית שמופיעה בעיתון הירושלמי "הלבנון" מדווחת על התארגנות צעירים יהודים להגנת יהודי ירושלים בלילות ,התארגנות שנראתה כצורך השעה בעקבות מעשי שוד שנעשו דווקא בידי שוטרי העיר התורכים שהיו אמורים להגן על היהודים.   על פי הכתבה החמיר מצב הבטחון בירושלים וסביבותיה בשנת 1869 וחיילי הפחה, במקום לדאוג לבטחון העיר ותושביה השתתפו בעצמם במעשי אונס ושוד אלים של נוצרים ויהודים. וכך נאמר שם בין היתר : " כן רבו פה בימים האלה גנבים ושודדי לילה…ואך אל בתי העברים יבואו, כי פחד היהודים לא נפל עליהם…על כן נדדה שנת היהודים בימים האלה כעשיר כאביון". בכתבה מתואר מעשה שוד שנעשה על-ידי "שומרי העיר" שחדרו באישון לילה לביתו של פקיד העדה הספרדית רבי יצחק בכר חיים שיריזלי ובאיומים על חייו שדדו ממנו סכום של 276 פרנק שהחזיק בביתו למשמרת. לאחר מכן עוד היכוהו מכות חרב על ראשו ובכל פלגי גופו, מעשה שלשמעו נרעשה כל ירושלים. וכך מסיים הכותב : " ומאז ועד היום בכל לילה ישמע קול המולה במחנה העברים ואין מושיע, והשומרים מחיל הפשה לא ישימו לב…והנה עתה בכל לילה בני ציון הבחורים האבירים יסובבו בעיר לשמור את אחיהם לקיים מה שנאמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום ההוא וכל הלילה"

הכתבה פורסמה בגליון "הלבנון" מיום כ"ט תמוז תרכ"ט (1869).

העם זאת ההתחלה של "הגברדיה היהודית "  האמיתית שעליה אנו שומעים מכאן ואילך?

 שנת תרל"ב 1872

ב1872 נחטפו שני ילדים יהודים  מאחת החצרות שברחוב היהודים בעיר העתיקה ונמצאו לאחר חיפושים נמרצים על ידי הגברדיה מוטלים ערומים ורצוצים באורווה של חמורים בכפר ערבי ליד ירושלים נתברר ששני ערבים נכנסו לחצרם דרך הגגות הצפופים של החצרות וגנבו את הילדים .  ( מוסד היסוד ע' 196)

כן נהרג על ידי שודדים ערבים  בתמוז תרל"ב 1872 יהודי צעיר בעיר העתיקה  ואשתו נאנסה על ידם בנוכחות ילדיה . אנשי הגברדיה חיפשו וגילו את הרוצחים לאחר יומיים וחיסלום בחנק .המקור  מוסיף שפרטים רבים מסופרים בקרב זקני ירושלים על פרשה זאת .( שם)

סופר גם ששניים מראשי הגברדיה מרדכי בן נח וישראל מאהליבר תפסו פעם שנייים מהערבים שהיו ידועים להם כמועדים למעשים כאלו וחנקום. ( מוסד היסוד ע' 200).

 שנת 1873 תרל"ג

בשנת תרל"ג הוקמה   תחנה של הגברדיה בשכונת נחלת שבעה לשם הועברה  מהעיר העתיקה.

 בחודש אדר תרל"ג 1873 נעשה נסיון של בעלי חצרות ערביים בעיר העתיקה לשרוף את מחסן העצים שבשכונת נחלת שבעה שהיה מיועד לבניין בתים רבים בשכונה זאת ושכונות חדשות אחרות. הנסיון הוכשל על ידי  והתוקפים שהוברחו בידי הגברדיה.  אחד מהם שרגלו נשברה במנוסה המבוהלת סיפר לאנשי השכונה שהייתה זאת כנופיית שודדים שאורגנה על ידי בעלי החצרות בעיר העתיקה ומטרתם הייתה  להרוג את דרי השכונה ולקחת את כל העצים על חמורים שהביאו עימם.מחסן עצים הובטח לשודדים בשכר מלאכתם .על פיו נודע מקום התחנה של חבורת השודדים.

 אחרי ימים אחדים יצא מספר רב של אנשי הגברדיה יהודים מזויינים אל מקום תחנת השודדים באחד השדות בקרבת הכפר הערבי בית צפפה ,חבורה גדולה של אנשי הגברדיה  הקיפו את המחנה מכל עבריו  וחיסלו את כל המחנה .

ראשי הגברדיה שסיכנו את חייהם בפעולה נועזת זאת היו : מרדכי בן רבי נח שולמן , לייב צייטלין ,שלמה בירער,אלטיר ווילנער ,ישראל מוהילבר ,דוד צבי ריבלין ,יודל שרעייר ואחרים מהעדה הספרדית יחד עם עוד רבים מחברי הגברדיה גיבורי כוח ורוח  .המנהיג הראשי היה מן הסתם זאב וולפנזון.( מוסד היסוד ע' 197-198)

 ליל הישועה

 פעולת השיא של הגברדיה הייתה גם היא  ב1873.
ב1873 (תרל"ג ) נתרבו מעשי הכנופיות במידה שלא הייתה כמוה .המוני ערבים פרועים וכנופיות שודדים בדואים שפעלו תחת השם "ג'יהרט איל חרבייה "  התרכזו בכל סביבות ירושלים ומידי לילה בוצעו מעשי שוד והתעללויות בבתיהם של יהודים בעיר העתיקה.הפחה מושל המחוז אמר שאין בכוחו לדאוג לשמירה בכל הסמטאות וכל שכן כאשר השודדים חודרים לבתי היהודים דרך הגגות של בתי הכנים הערביים
ראשי העדה ובהם וולפנזון פנו אל הקונסולים הזרים בבקשת עזרה. הקונסולים ענו שהם רואים תרופה למכה זאת רק בשני דרכים :א. שהיהודים בעצמם יגדילו את הגנתם בכל דרך .ב. שהיהודים יגדילו את ישובם מחוץ לעיר.

קונסולי אנגליה וצרפת הבטיחו את עזרתם ונתנו לגברדיה היהודית של וולפנזון כמות נשק להגנה .כן סייעו בגילוי סודות של הכנופיות ומקומות מחבואיהם באמצעות משרתיהם הקוואסים הערביים.מסופר גם בהדרכת הגברדיה בירושליןם השתתפו שני יהודים מאנגליה שהיו קצינים בגדוד היהודי בצבא האנגלי שבלונדון ( שם ע' 244)
בחודש סיוון תרל"ג החליטה הגברדיה לא רק להגן על בתי היהודים שבתוך החומות אלא לצאת החוצה מן העיר ולגרש את הכנופיות מן ההרים שבסביבות העיר . בליל י"ח בסיוון יצאו אנשי הגוורדיה מצויידים בנשקם ,התפצלו לשלושה ראשים ,ופשטו על ההרים בסביבות העיר. הם הקיפו את מחנות הבדווים ובקריאה גדולה "לה' הישועה !" ירו מטחי אש ברובים ובאקדחים על הבדואים המופתעים .מתוך מחנות הבדווים נשמעו רק יריות בודדות שהשתתקו מיד .כל המערכה ערכה כמחצית השעה.השודדים נסו על נפשם בהשאירם אחריהם שלל גדול של כלי נשק ובין אנשי הגברדיה רק פצועים אחדים .
זאת הייתה התנגשות רבתי בין הגוורדיה ובין כנופיה גדולה ולפי הסיפורים (המוגזמים כנראה בצורה קיצונית או בדויים  א.א.)  נפגעו בהתגשות כ150 שודדים ושלל רב של כלי נשק נפל בידי אנשי הגברדיה .

בין ההרוגים הבדואים נמצאו גם מספר אזרחים עירוניים ידועים של העיר העתיקה רובם ממשפחת הבעשעטים הידועה לשמצה במעשי ההתעללות שלהם ביהודים ובהם במנהיג העדה הפרושית ישעיהו ברדקי.הללו שימשו כמורי דרך לכנופיות.

באוהלי הבדואים נמצאו כמויות גדולות של בגדים וחפצים של יהודים ורבים מן ההרוגים היו לבושים בבגדים וגלימות של חכמי היהודים שנגנבו מבתי היהודים בעיר העתיקה. .

משפחות הערבים העירוניים ההרוגים באו לפחה בטענה שהיהודים התנפלו על "אנשים שקטים " ועל לא עוון בכפם .הפחה ענה להם שיחקור את העניין אך לא היה בלתי מרוצה ממפלת כנופיות הבדואים כי הוא עצמו סבל ופחד מהם . ( מוסד היסוד ע' 198-199 )

בקרב זה נשבר האירגון המרכזי של כנופיות הבדואים בומשך כמה זמן אחרי המעשה הנועז הזה פסקו מעשי השוד מחוץ למקרים בודדים של מעשי גניבות  ( טענה שאמנם מוכחשת מהשורות הבאות במאמר זה… )* .

סופר שמאז חגגו בירושלים היהודים את ליל הישועה הזה ליל י"ח בסיוון תרל"ג והיה נהוג להגיד בו את ברכת "ההלל "במשתה ובשמחה במשך שנים .

סופר גם שבסמטאות הרובע היהודי שרו את השיר "ג'יהרט אל חרביה הפך לנו ה' למרחביה". ( עליות אליהו ע' 179)

  ההיסטוריון פרופסור ישראל ברטל דחה את הסיפור הזה ואת הגברדיה  בזלזול

"150 הרוגים ? זה קרב גדול פי כמה מזה של תל חי ,עשרות שנים אחר כך ומתאים יותר לקרב בינוני במלחמת העצמאות.,ורק יצחק שדה חסר פה. זה בלוף גמור על פי כל קנה מידה מדעי. אבל מבחינת הצורך הפנימי של החברה החרדית זהו (  ספר "מוסד היסוד" א.א.  )  ספר ההגנה החרדי ,הגברדיה היא מעין ארגון "השומר " החרדי ".

( רמי רוזן "ראשונים תמיד היינו :ההיסטוריה על פי החרדים" )

ובכל זאת עם כל  אי הסבירות הכללית של הסיפור ( שמן הסתם היה זוכה לאיזכור במקומות רבים באותה התקופה אילו התרחש   אבל אינו מוזכר כלל )   אותי מפליא התאריך המדוייק שניתן לסיפור שהוא יחסית קרוב לזמן פרסום הסיפור ב-1958 . קשה לי להאמין שהכותבים פשוט המציאו אותו מהחלל הריק.

האם ייתכן ש"משהו"  אכן אירע בסיוון תרל"ג שאכן שימש בסיס לחגיגות  הישועה שאכן התקיימו  ולסיפור?

לדעתי לא מן הנמנע שהבסיס לסיפור הוא היתקלות קטנה  בין יהודים וערבים  בתאריך המדוייק  שצויין שנופחה מעל ומעבר למימדיה לסיפור כפי שהוא כאן.

שנת תרל"ד 1874.

מוקמת שכונת "מאה שערים " השכונה החמישית הגדולה והמרוחקת ביותר עד כה מחוץ לחומות ירושלים .בין מייסדיה יוסף יושע ריבלין ובן ציון בנו של זאב  וולפנזון.

יוסף יושע ריבלין נכנס לגור בבית הראשון בשכונה כשהוא מבודד ומרוחק מכל ישוב .הוא חופר "תעלת הצלה "כעין מנהרה מכוסה בלוחות עץ ועליהם שכבת עפר באורך של חמישים מטרים שנמשכה מתוך חצר הבית עד היציאה לשדה במקרה של התנפלות. איתו נמצאים אחד או שניים מאנשי הגברדיה היהודית המשמשים כמעין "שומרי ראש".

בתוך זמן קצר אכן הייתה התנפלות של שודדים על הבית והדיירים ניצלו על ידי תעלת ההצלה..יוסף יושעה ריבלין ניפצע בידו אך אנשי הגברדיה מכים את המתנפלים  ליד התעלה .( מוסד היסוד  הערה 48 ע' 214) .

שנת תרל"ה 1875.

תחנה של הגברדיה מוקמת בשכונת "אבן ישראל ". (  מוסד היסוד ע' 192) סניפים נוספים הוקמו ביתר השכונות של ירושלים.

בליח ח' באדר הייתה התנפלות רצח בשכונת "נחלת שבעה" ( שעליה מסופר במכתב מיום י"ב באדר תרל"ה בעיתון הלבנון שנת תרל"ה גליון 35) .בהתנפלות זאת לא היו שום מעשי שוד רק מעשי רצח .מטרתם בבירור להחריב את השכונה שהוקמה זה מקרוב. הטבח עורר פאניקה איומה בקהל היהודי ושמועות ש"חצי נחלת שבעה נשחטה" אם כי התברר לבסוף שרק אדם אחד נדקרועוד כמה אנשים נפצעו. להנהלת הישוב התברר שמקור להתנפלות היה בעלי חצרות ערביים מהעיר העתיקה שדאגו שעל ידי ישוב יהודים בשכונות מחוץ לעיר העתיקה יפסידו את ההכנסות שהיו להם מהשכרת חצרותיהם ליהודים.  נטען שמבצעי ההתנפלות היו שוטרים שנשכרו במיוחד על ידי בעלי החצרות.  העניין הסתדר על ידי אמצעים שונים שכללו מו"מ ישיר הן עם בעלי החצר והן עם המשטרה ועל ידי בקשישים .מאידך התרו אנשי הגברדיה בראש  בעלי החצרות הערביים שעם יקרה עוד מעשה שכזה לא ישאר בחיים. ובנתיים בזמן שההתישבות התעכבה השתכנו מספר הגון של אנשי גברדיה  בבתים הריקים וציפו בכיליון עיניים להתנפלות ערבית.. _( שם ע' 213) .

שנת תרל"ו 1876.

מסתבר שההסכמים החשאיים עם בעלי הבתים הערביים וגם האיומים עליהם לא פעלו את פעולתם.התקבלה ידיעה שהם מארגנים חבורת שודדים בדואים להתנפל בלילה אחד על כל השכונות היהודיות שמחוץ לחומה. בהלה נוראית  אחזה את כל יושבי השכונות ורבים מהם נטשו  את בתיהם ועברו לעיר העתיקה  אף שהגברדיה היהודית התכוננה לסכנה.לבסוף בוטלה הסכנה לאחר שיוסף ריבלין הבטיח לבעלי הדירות ערבות בכתב שכל הדירות שלהם שהושכרו עד כה ליהודים לא ישארו ריקות ויכנסו אליהם יהודים חדשים מיידית. בכך היגיע להסכם עם בעלי הבתים והסכנה חלפה. (  שם ע' 168).

 שנת תרל"ז 1877

בשנת תרל"ז  1877 נגנבו  באחד הלילות ספרי תורה מבתי הכנסת שבשכונת אבן ישראל ובמשכנות שאננים .התברר שכנופיית צוענים ערבים שחנו ליד כפר מעלחה בסביבת ירושלים גנבום וכיסו בהם את אוהליהם .גניבה  זאת זיעזעה את כל יהודי ירושלים .אנשי הגברדיה יצאו אל המקום הסתערו על הצוענים   ועשו בהם  שמות.אחדים מהשודדים נהרגו אחדים נשבו על ידי הגברדיה ( אם כי אין זה ברור מה עשו בהם מסרו אותם לידי התורכים ? א.א. ) ויתרם ברחו .(מוסד היסוד ע' 244)

לגברדיה היהודית היו אז כמה מרגלים יהודים תימנים שהתחפשו בבגדי פלחים וגם שני פלחים ערבים .( שקיבלו משכורת חודשית מהנהלת הועד הכללי ) הרבה פעמים התברר על ידי המרגלים האלה על תוכניות של שודדים לבצע מעשי גניבות ושוד בשכונת היהודים .

באחד הימים של שנת תרל"ז בא אחד המרגלים שמו דאהוד ג'ילאל לבית הועד הכללי והודיע שכנופיה גדולה של פלאחים מכפר דיר יאסין מתוננים להתנפל על שכונת "משכנות שאננים "בליל המחרת ומסר כמה הוכחות על זה.

באותו היום עמדו חלק מאנשי הגברדיה לצאת ליפו כדי להעביר שיירת עולים יהודיים חדשים מיפו לירושלים ( כך היה נהוג בימים ההם שכל הנוסעים היהודים בין יפו לירושלים לא באו בלי שמירה מזויינת של הגברדיה היהודית ).

לרגל הידיעה של הפלאח המרגל עמדה בעיה קשה אם לעכב את יציאת חלק מאנשי הגברדיה ליפו כדי לא להפחית מכוח הגברדיה באותה השעה . יוסף ריבלין מנהל הועד הכללי הזעיק את הגבאים ואת הרבנים לדון בשאלה זאת כי לפי המצב הייתה העלאת השיירה  מיפו דחופה .אחרי התיעיצות מרובה הוחלט  להזעיק עוד תגבורת  גדולה  של אנשי גברדיה כדי לקיים את שני התפקידים ללא דיחוי. ( מוסד היסוד ע' 244)  משום מה לא  מסופר לנו במקור מה קרה עם ההתקפה המתוכננת עצמה  שאולי לא התקיימה

מסופר שב1877 נקמה הגברדיה בשודדים ערבים שפרעו פרעות בשכונת"אבן ישראל " בירושלים .המתנפלים שדדו והיכו באכזריות כמה מהמתיישבים היהודיים בשני בתים וכתוצאה מכך מתה אישה אחת כעבור כמה ימים.אנשי הגברדיה התחקו אחרי עקבותיו של אחד השודדים מצאוהו והרגוהו.( שם ע' 225) .

 שנת תרל"ט 1879
לאחרונה אנו שומעים על הגברדיה  היהודית ב1879.באותה השנה באו שני שליחים מיוחדים מפתח תקווה לוועד כל הכוללים בירושלים וסיפרו כי קיים חשש של התנפלות ערבית על המושבה הצעירה בפתח תקווה .הם ביקשו מספר גדול של שקים ריקים להקמת ביצורים סביב המושבה. בו ביום נאספו בין יהודי העיר אלפי שקים ריקים שהועמסו על חמורים וגמלים ונשלחו לפתח תקווה בלויית שני שמשים  כמה מחברי הגברדיה ובראשם המוכתר אליהו קוסובר . ( מוסד היסוד ע' 316 הערה לעמוד 118 מבוסס על עדות  בעל פה של יוסף מוכתר ( רוזנטאל)

לאחר מכן התפזרה הגברדיה.לא ברור למה.

  אולי  בגלל פטירתו ב-1881  של זאב וולפנזון ששימש כמנהיגה והרוח החיה שבה?

 היה או לא היה ?

 נשאלת השאלה:עד כמה אפשר לסמוך על כל הסיפורים האלו על הגברדיה היהודית בראשות זאב וולפנזון ?
 כאמור למעלה מקובל לחשוב אצל החוקרים המועטים שבדקו את העניין  שהמדובר שבסיפורים דמיוניים לחלוטין ומומצאים בידי  החזן  זלמן ריבלין שיצר את הסיפורים על הגברדיה בספרו "חזון ציון ".

אבל כפי שראינו שסיפורים אלו פורסמו לא רק על ידיו אלא גם על ידי אנשים אחרים ממשפחות אחרות בספרים אחרים כמו "מוסדי ארץ "  שטענו גם הם  שאבותיהם היו בגברדיה .  


דעתי היא  שיש לראות  את הסיפורים על פעילויות הגברדיה ב"שלב הראשון" של פעילותה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19  אלו המובאים בספר "חזון ציון " כ"דמיוניים" .

 אלא שגם הסיפורים האלו היו ישנים יותר משנות ה-40 של המאה ה-20 ואולי כבר נוצרו בסוף או אף אמצע המאה ה-19.

לגבי הסיפורים המובאים בספר "מוסד היסוד "  לגבי הגברדיה בשלבים המאוחרים של פעילותה כאן לדעתי יש גרעין של אמת שדורש חקירה.

לדעתי איזכור השמות השונים של מי שמוגדרים כ"פעילי גברדיה " באירועים שונים ואף כאלו שנפצעו או שנהרגו בפעולות שונות  הוא פרט שהוא אולי עדות מסייעת לכך שהיו דברים בגו' מאחורי ההגזמות הפראיות  השונות.
לדעתי ארגון חשאי מעין זה התקיים אולי החל  מאמצע המאה ה-19 בהנהגת  זאב וולפנזון שנודע בפעילותו הבטחונית עוד מימי אברהים פחה . וולפנזון הקים בחשאי  אולי בשנות השישים של המאה ה-19 אירגון שתפקידו  היה לספק הגנה כל שהיא לתושבי ירושלים בעיר העתיקה ובשכונות החדשות.האירגון עסק גם בפעולות בריאותיות עוד נושא שהעסיק את וולפנזון.

מרכז  האירגון  ( החמ"ל אם נרצה ) היה מן הסתם מביתו של וולפנזון בעיר העתיקה. שם הייתה לו תחנה תת קרקעית , אולם ענק מהתקופה הצלבנית שבעבר שימש כנראה כמקום אימונים ללוחמים צלבניים.מקום מתאים מעין כמוהו לשלוח את אנשי הארגון החשאי שקיבל לימים את השם "הגברדיה " לביצוע פעולותיהם.  

  וייתכן שהיו אלו אנשיו של וולפנזון ( ואולי הוא עצמו ?) שהמציאו במקור את הסיפורים על מעללי קודמיהם כדי לתת לעצמם "עתיקות וסמכות".
דעתי היא שהיה ארגון כזה שניתן להשוות אותו למשמרות הצניעות של היום ופעל בקרב הקהילות בירושלים. ומטעמי סודיות נמנעו מלעסוק בו.

 כמו שגם היום העיתונות החרדית לא עוסקת במשמרות הצניעות. השמועות עליהם כמובן עוברות מפה לאוזן כשהן מוגזמות בדרך בטירוף וכך רצוי לכולם.

אבל בסיס אמיתי יש ויש .

וכך היה לדעתי עם סיפורי הגברדיה היהודית.

ד"ר אריה מורגנשטרן מסכם את דעתו בעניין :
עניין הגברדיה הוא נושא מעניין שבהחלט דורש מחקר רציני ומפורט .

כנראה שהיה גוף מאורגן של בעלי זרוע ( שמשים) בקרב כולל הפרושים שפעל ב"סמכות ורשות" ההנהגה, כנגד המשתפי"ם של המיסיון האנגליקני, ויתכן בהחלט שפעלו גם כנגד פורעים ערביים.

בהחלט אין לדחות על הסף את קיומו של אירגון ששימש כבסיס לסיפורי "הגברדיה היהודית".


.

 ביבליוגרפיה

ראו מאמר נוסף בעניין זה כאן :

הספר "קול התור " יצירה של אדם אחד או קבוצה"? 

 

הספרים הבולטים  שעוסקים בגברדיה היהודית הם

, יוסף יואל ריבלין     מאה שערים /    ירושלים :   המחלקה לעניני הנוער – המדור הדתי

 של ההסתדרות הציונית,   תש"ז 1947

מהדורה שנייה

תולדות שכונת מאה שערים /  מהדורה מצולמת של הספר "מאה שערים" – ירושלים, תש"ז; בתוספת הקדמה ושני קבצי תמונות   ירושלים :   אריאל,   (תשנ"ט 1999)

במיוחד פרק "יד :שמירה והגנה  ( במאה שערים ) .

( שלמה זלמן ריבלין (מחבר אנונימי ) חזון ציון :
שקלוב וירושלים : תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל

בעריכת חיים הלל ריבלין

תל-אביב : [חמו"ל], תש"ז  1947 מהדורה שנייה ומושלמת

( המהדורה הראשונה יצאה בצורת חוברות נפרדות בהפצה מוגבלת ביותר )

"מהדורה שלישית  כוללת נספח :

מוסדי ארץ –מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי  הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א 1951 .

מהדורה רביעית הוצאת מוסד היסוד ,תשס"ב 2002

מאמרים בספר "מוסדי ארץ המזכירים את הגברדיה היהודית :

ד"ר ישראל בן זאב "תנועת "חזון ציון "גורם ראשון בבניין מדינת ישראל

הר"ר דוד ליב לוי ( לעוי ) "מעשי אבות סימן לבנים ".  

שמריה כלב "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" .

 

שלמה זלמן ריבלין (מחבר אנונימי)

מוסד היסוד : תמצית מתוך תולדות הועד הכללי כנסת ישראל… "המוסד העליון… של הישוב הישן

 מתחילת יסוד ישוב האשכנזים בירושלים בשנת תקע"ב ע"י תלמידי הגר"א וחסידי  הבעש"ט ובעל התני"א ז"ל ובית היוצר הכללי של כל מפעלי הבנין והרחבת הישוב קובץ מפתח לתולדות ועד הכללי   /    ירושלים :   ועד כנסת ישראל (רמבעה"ן) ירושלים הכללי כנס"י,   תשי"א 1951

מהדורה שניה ומורחבת מאוד:

מוסד היסוד

מוסד היסוד :   תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י /  נערך לדפוס ע"י אלעזר הורביץ.   ירושלים :   הוצאת ועד הכללי כנסת ישראל,

  1958/  תשי"ח.

(רק מהדורה זאת כוללת את רוב החומר על הגברדיה היהודית ).

מהדורה שלישית יצאה לאור בשנת תש"ס  2000 דפוס צילום של הוצאת ירושלים תשי"ח, כולל השער המקורי.

על הכריכה : מוסד היסוד :תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א.

יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן( עורכים)

ירושלים העתיקה :   לקט ספורים, אגדות ותאורי חיים /    (ירושלים) :   המכון לאיסוף סיפורי א"י ואגדותיה,   ( 1958 תשי"ח

כולל סיפורים על הגברדיה מ"חזון ציון " ואת סיפורו של יעקב רימון "השיירה השבויה" ע' 224-230.

 אברהם שמואל שטיין

אדרת אליהו :   סיפור היסטורי /    תל-אביב :   אל"ף,   תשכ"ד 1964

      כולל הרחבות  של סיפורי הגברדיה.

 אברהם ב. ריבלין –ירושלים תולדות הישוב העברי במאה ה-19.הוצאת  אל"ף תשכ"ו 1967

 יעקב גליס .    מגדולי ירושלים    ירושלים :   ספרית ראשונים,   תשכ"ז 1967.

אברהם בנימין ריבלין    "רבי הילל ריבלין " בתוך " אישים בעיר הנצח :   מונוגרפיות /    (ת"א הוצאת אלף

, 1968

יוסף זונדל וסרמן ""הגוארדיה היהודית –מגיני הישוב " בתוך " "  "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה .."   הוצאת מסלול תל אביב .

1973\

, אברהם בנימין  ריבלין "ההגנה העצמית של מחדשי הישוב העברי בירושלים " בתוך    עטרה לישנה: פעולות, פרשיות, מאורעות והישגים בישוב העברי

:    בירושלים במאה התשע-עשרה /    תל-אביב :   אל"ף,   תשל"ג 1973.

 בצלאל לנדוי "עלילות ירושלים  שאין להן שחר " דגלנו ניסן  תשל"ד ע' יב

  האיש על החומה :
מסכת חייו, פעליו, מנהיגותו ודברי ימי התקופה של … רבי יוסף זוננפלד .. כרך ב'. / ליקט וערך שלמה זלמן זוננפלד ירושלים : [חמו"ל], תשל"א  ירושלים :   ש.ז. זוננפלד,   תשל"א-תשל"ה

 יעקב משה ריבלין    ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות /    ירושלים :   הוצאת המשפחה  תשל"ח 1978

   ( כולל פרק על הגוורדיה היהודית).

  

כל ההתחלות

   .(  גרשון גרא"סתרי ומגיני" בתוך  כל ההתחלות ספרית מעריב ,1984 ( פרק על הגברדיה היהודית

יעקב אבן חן " עליות אליהו :   עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל /    (תל-אביב פאר תשמ"ד 1984) כולל את סיפורי הגברדיה.

אריה מורגנשטרן, –   משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט /   ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה 1985.

חיים באר "עת הזמיר " הוצאת עם עובד 1987

יעקב  ברנאי "מגמות בחקר היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי הביניים ובתחילת העת החדשה" קתדרה, 42, תשמ"ז: 1987  114-119.

ש.נעם  רבי שמואל סלנט :   מסכת חייו המפלאה של "רבה של ירושלים"… /    ירושלים :   [חש"מ],   תשמ"ט 1989   כולל סיפורי גברדיה.

 

 ישראל  ברטל גלות בארץ: יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות. ירושלים: הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית 1994. .כולל את המאמר "ציפיות משיחיות ומקומן במציאות ההיסטורית " העוסק גם במשמורים.

>היסטוריוגרפיה ולאומיות

יעקב ברנאי  הפרקים "עליות הפרושים לארץ ישראל " ו"הישוב הישן " בתוך  היסטוריוגרפיה ולאומיות: מגמות בחקר ארץ-ישראל ויישובה היהודי, 634-1881. ירושלים: הוצאת י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית 1995

רמי רוזן "ראשונים תמיד היינו-ההיסטוריה על פי החרדים  " מוסף הארץ 6.12.1996 ע' 42-44

 Israel  Bartal,.   The Vilna Gaon as a portender of Zionism – pseudo-epigraphy in the service of the movement.  The Materials of the International Scientific Conference… 1997.   In: The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, (1998) 157-163

אריה מורגנשטרן ,  גאולה בדרך הטבע :   תלמידי הגר"א בארץ ישראל תק"ס-ת"ר 1800-1840 : מחקרים ומקורות / מהדורה ראשונה תשמ"ט   מהדורה שנייה ומורחבת " ירושלים : מאור, תשנ"ז.1997

במיוחד המאמר בספר זה " מציאות היסטורית או משאלת לב בחקר עליית תלמידי הגר"א". העוסק גם במשמורים.

 יהודה שנהב הגלימה, הכלוב וערפל הקדושה": השליחות הציונית במזרח כפרקטיקה גבולית בין 'לאומיות חילונית'  ו'תשוקה דתית'

בתוך מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל / עורכים – יוסי יונה, יהודה גודמן.,מכון ואן ליר ,2004.  

מורגנשטרן, אריה-   השיבה לירושלים :   חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה /   ירושלים : מרכז שלם, תשס"ז 2007.

אלי אשד חייו הכפולים של זאב וולפנזון אתר "היקום של אלי אשד" אפריל 2008

 איל דודסון  " ושוקדים על לימודם :ישיבת "עץ חיים "ומסגרות לימוד תורה בחצר "החורבה" בשלהי התקופה העותומאנית " בתוך "החורבה –שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים מרכז זלמן שזר   2010 , ע'133-147

ניר מאן "המיליציה הנשכחת של ירושלים סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה גיליון 3 יוני 2010

אלי אשד "שכחתם את וולפנזון " –תגובה לניר מן |"סגולה גיליון 34

אלי אשד "המסתורין של "קול התור"

 אלי אשד "האגדה לבית ריבלין

אלי אשד "הראשון לבית ריבלין "

אריה מורגנשטרן "משה ריבלין מנהיג בעת משבר

סיכום כנס משפחת וולפנזון

רשמים מכנס משפחת וולפנזון

זאב וולפנזון בויקיפדיה  

דיון בפורום חרדי על הגברדיה 

הרוקח הראשון בירושלים- סיפורו של יהושע וולפנזון

תוצאת תמונה עבור יהושע וולפנזון

יהושע וולפנזון .צילום מ"האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו "מאת דוד תדהר. כרך ראשון.

היה היה פעם אדם בשם יהושע וולפנזון ( 1851-1924)

.הוא היה אחיו הצעיר מאוד מאותו האב אברהם אך מאם אחרת של אדם בשם זאב וולפנזון .

יהושע גדל בילדותו אצל אחיו שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות עד שניתן היה לטעות ולחשוב שהוא אביו ולא אחיו.

זאב וולפנזון היה אדם מפורסם מאוד הוא היה בין השאר הבונה של בית הכנסת "החורבה" זאב קנה עבורו בית מרקחת ויהושע עבד שם כרוקח היהודי הראשון.זאב   גם העסיק אותו בתחנת הקמח שאותה בנה מונטיפיורי ליד שכונת נווה שאננים.

יהושע חי במשך שנים בצילו של האח הגדול. כמדומה שבכל פעם שהזכירו את השם יהושע היה צורך להזכיר תמיד את השם זאב.

אך מי היה יהושע וולפנזון האיש ?

צאצאו טוטי זוהר מספר עליו לראשונה במאמר גדול ומפורט שהוצג לראשונה כהרצאה בכנס משפחת וולפנזון.

במסגרת כנס זה נפגשו עשרות רבות מהצאצאים של המשפחה בירושלים ושמעו הרצאות שונות על תולדות בני המשפחה בעיר במהלך המאה ה-19. במהלך הכנס סבבנו באתרים השונים הקשורים למשפחת וולפנזון בעיר : בית הכנסת "החורבה" שנבנה בידי זאב וולפנזון במאה ה-19 ,בתחנת הרוח בשכונת משכנות שאננים שהופעלה בידי אותו זאב וולפנזון במהלך המאה ה-19,היגענו לביתו של זאב וולפנזון ברובע היהודי העתיק של העיר שממנו לפי המסורות פעלו אנשי האירגון ההגנה העצמית היהודית "הגברדיה היהודית ". חיפשנו גם את מיקומו של בית המרקחת היהודי הראשון בעיר שהופעל בידי יהושע וולפנזון אבל זה לא ידוע כיום.
לעומת זאת שמענו הרצאה על חייו וזמנו של יהושע וולפנזון. מאחד מצאצאיו.והנה הוא כאן.

המאמר מוקדש לזכרו של חוקר תולדות הרוקחות בארץ ישראל אמנון מיכלין נכדו של הסופר והעיתונאי חיים מיכלין מי שהיה מזכיר בית החולים "ביקור חולים "ומשגב לדך " בירושלים במאה ה19  וידידם  של  בני משפחת וולפנזון,  ובנו של יעקב מיכלין דמות רבת פעלים בתחום הרוקחות והרפואה הציבורית בארץ.

אמנון מיכלין רוקח במקצועו יצר במו ידיו את חקר תולדות הרוקחות בארץ ישראל  ופירסם על כך שלושה ספרים:

מעשה רוקח: תולדות הרוקחות בארץ ישראל  /    חיפה :   א' מיכלין,   תשנ"ב.1992

ספר ראשון בעברית על תולדות הרוקחות ותעשיית התרופות בארץ ישראל למעלה ממאה שנים. הספר מלווה בנתונים ובתמונות בצבע.


מעשי רוקחים :   פרקים בתולדות הרוקחות בארץ ישראל.    ישראל :   משרד הבטחון,   תש"ס 1999

וממש בימים אלו יצא לאור ספרו השלישי והאחרון :

 מרשמים היסטוריים : קובץ מאמרים ותעודות מתולדות הרוקחות בארץ ישראל. הוצאת בחור 2010.

במהלך כנס משפחת וולפנזון  מיכלין  הוזכר בהרצאה על יהושע וולפנזון בידי המרצה טוטי זוהר שדיווח לנו שמצבו הבריאותי של מר מיכלין הוא קשה ביותר.

 אמנון מיכלין נפטר  כמה ימים לאחר הכנס בשמיני לאוגוסט 2010.

אלי אשד

 הרוקח היהודי הראשון :על יהושע וולפנזון

  מאת תותי זוהר וולפנזון ( עם תוספות מאת אלי אשד )

פנסיונר

לשעבר מנהל אגף ,בתעשיה האוירית

בשנת 1975  זכה "לפרס קפלן"  על יצור מטוס כפיר

בעל רשיון  "מורה דרך" בארץ

צילום של יהושע וולפנזון .לקוח מקובץ הצילומים של פנחס בן צבי גרייבסקי    דיוקנאה דירושלים זקניה וצעיריה ( אלבום ) … :   אישי ירושלים…רבניה, חכמיה, מנהליה וסופריה, עסקניה, בניה, בוניה /    ירושלים :   הוצאת [המשפחה?],   תשי"ג.פנחס גרייבסקי היה אחיו של יעקב גולדמן גיסו של יהושע וולפנזון.

הרוקח הראשון בירושלים

באתי לספר על הסבא שלי,יהושע וולפינזאהן, אחיהם הצעיר של טויבהפייגה, זאב  ואסתר מלכה,  שנולד ב-1851.  זה נשמע קצת מוזר ,אם אברהם הדיין וולפינזאהן ,הוא הדור הראשון ,בארץ-ישראל ואני  רק הדור הרביעי.

 הכיצד?

ה"איטיות",בהמשך הדורות ,נבעה כבר מהדור הראשון. אברהם הדיין וולפנזון , חזר  לארץ-ישראל ,מהשליחות להונגריה והביא איתו אשה חדשה,מאחר ואשתו הראשונה בתיה בריינה,נספתה בצפת,ברעש הגדול ב-1837 וכן שנים מבניה.

הפרש הגילים ביניהם,בין אברהם ושינדל [האישה החדשה],היה גדול מאוד. סבי יהושע ,נולד ב-1851, כאשר אברהם היה בן – 68 וכעבור תקופה קצרה ניפטר. יהושע גדל בבית אחיו זאב, שהיה מבוגר ממנו ב-37 שנים.זאב דאג לכל מחסורו.

לפי ההיסטוריון המשפחתי, ד"ר ישראל בן-זאב,נינו של אברהם הדיין, זאב מימן ליהושע ,למודי רוקחות ,בביירות.כהכנה לכך נבחן יהושע בהשכלה תיכונית כדין והתקבל במחלקת הרוקחות של האוניברסיטה.

 כעבור  שלוש שנים חזר  יהושע ,מבירות ובעזרת אחיו זאב,פתח את בית המרקחת היהודי הראשון, בעיר העתיקה , מול ה"חורבה",ברחוב היהודים, הרחוב המסחרי של הרובע .היה זה בית המרקחת הראשון ליהודים בירושלים שהתנהל על ידי רוקח מוסמך. ולאחר זמן שימש גם את בית החולים והמרפאה של "ביקור חולים " ( בית חולים שזאב וולפנזון היה בין מייסדיו).

אולם באותו הזמן עדיין רבו המשתמשים ברופאים בלתי מוסמכים ובתרופות שהוכנו בידיהם או בידי עוזריהם .וכך לא הספיקה לו הכנסות העסק לפרנסה.ולכן עבר למקצוע אחר.

 יהושע וולפינזאהן נזכר בספר על תולדות הרוקחות בארץ ישראל "מעשה רוקחים " של אמנון מיכלין  , שלוש פעמים.

בפעם הראשונה ( ע' 11) :"ידען ותיק ובעל בית-מרקחת, היה יהושע וולפינזון (1951-1924) . דויד תדהר טוען,כי היה זה הרוקח היהודי המוסמך הראשון ,בארץ-ישראל את לימודיו עשה באוניברסיטה האמריקאית בבירות לאחר שסיים שם את לימודיו התיכוניים.בשובו ארצה חנך בית מרקחת בעיר העתיקה ברחוב היהודים ליד חורבת רבי יהודה החסיד ( שמקומו אינו ידוע היום א.א. ) הוא נעזר בכספי אחיו זאב ,שאצלו גדל מאז התייתמו מאביהם בשנת 1854 .בית המרקחת שימש את בית החולים "ביקור חולים "ופעל כנראה במשך תקופה קצרה.

גרשון גרא פגש בשניים מצאצאיו של יהושע וולפינזון כאשר שירת כקונסול כללי בדרום אפריקה.הם מסרו כי הרוקח יהושע וולפינזון סיים את לימודיו באונירסיטה האמריקאית בביירות ,אך סבל מאי אמון מצד הציבור ,היה מחוסר לקוחות ומחוסר הכנסות ,ועל כן חיסל את עסקו והפך להיות טוחן. הצאצאים ביקשו לדעת אם ניתן לממש את ירושת הרוקח –נכסים ביפו –כדי שכספים אלה יסייעו בידם לעלות לארץ ישראל.

מיכלין קובע כי שמו של יהושע וולפינזון נפקד מפרסומי המכללה האמריקנית בביירות וגם בקורות משפחת וולפנזון שנכתבו בידי ד"ר ישראל בן זאב אין הוא נזכר. יוסף  זונדל וסרמן  מנה בספרו "מיקירי ירושלים " את בעלי המקצועות הראשונים בירושלים ושם נזכר וולפינזון רק  כ"ראשון לניקור אבני ריחיים" ( אך לא כרוקח הראשון )..

בפעם השניה מוזכר :"אריה לייב,גבריאלוביץ רלב"ג ( 1852-1915)  היה מחותנו של יהושע וולפינזאהן, שנחשב  בזמנו  כרוקח היהודי המוסמך הראשון, בארץ-ישראל".( ע' 33)

מיכלין מציין כי גם יהושע וולפנזון ואריה ליב גבריאלוביץ –רלב"ג שימשו כרוקחים ב"ביקור חולים " ( ע' 62).

מיכלין מציין כי קשה לקבוע מי היה בעליו של בית המרקחת הראשון בעיר העתיקה יהושע וולפנזון או שמה היה זה יחזקל מנדלמן שניהם ילידי אותה השנה.( ע' 34)

( יחזקל מנדלמן  גם הוא מבני משפחתו של אלי אשד  ובעתיד יופיע עליו מאמר באתר זה.אלי אשד).

האם הוסמך יהושע וולפנזון לרוקחות באוניברסיטה בביירות?

בספרו של הרוקח ,אמנון מיכלין ,"מעשה-רוקחים" העוסק בתולדות הרוקחות בארץ ישראל ,  נרמז  כי ייתכן שלא.

מיכליו קובע כי  " שמו של יהושע וולפינזאהן,נפקד מפרסומי המכללה האמריקאית,בבירות.".

דהיינו יש מקום להטיל ספק אם יהושע אכן היה רוקח מוסמך כפי שטען או כפי שנטען.

( הערה של אלי אשד : ייתכן שהסיבה ששמו של יהושע וולפינזון נפקד מרישומי האוניברסיטה בביירות היא  לא משום שיהושע  לא השלים את למודיו באוניברסיטה זאת  אלא פשוט משום שלא השתמרו. יהושע שנולד בשנת 1851 היה צריך ללמוד באוניברסיטה זאת בשנות השישים או השבעים של המאה ה-19.

מקורות המידע של מיכלין לגבי מי סיים את האוניברסיטה היה ספר בשם "מי ומי -ביירות " שיצא לאור ב1923 ומכיל את רשימת הבוגרים הכללית מהשנים  1875-1923.

מיכלין הצליח להרכיב על סמך מידע מן העיתונאות ממשפחות רוקחים וותיקים ומתוך פרסומי האוניברסיטה האמריקנית   רשימה של בוגרי מקצוע הרוקחות מארץ ישראל שלמדו באוניברסיטאות  ביירות ורשימה זאת מגיעה רק עד שנות השמונים של המאה ה-19.

בשנת 1875 כאשר מתחילים להירשם שמות הבוגרים של האוניברסיטה בביירות היה יהושע וולפנזון בן 24 .בהחלט ייתכן ולמעשה סביר  שהוא סיים את לימודיו שם כבר כמה שנים קודם לכן.)

מיכלין קובע כי שמו של יהושע וולפיזאהן נפקד מפרסומי המכללה האמריקאית,בביירות
וגם בקורות משפחת וולפינזאהן , שנכתבו בידי דר ישראל בן-זאב אין הוא נזכר."
וזה לא נכון
ראן  ,דויד תדהר, אינציקלופדיה לבוני הישוב ובניו, כרך א , עמוד 462-ערך יהושע  וואלפניזאהן,שם  כתוב במפורש ,על הרוקח היהודי הראשון בירושלים,בערך שמבוסס ככל  הנראה על מידע שניתן בידי ישראל בן זאב שהיה מקורבו של תדהר.

בתקופה הטורקית ,איש לא היה יכול לפתוח בית- מרקחת ,ללא רשיון והסמכה מהשלטונות, אבל ביננו אם סיים לימודיו, או לא ,זו עובדה חסרת חשיבות.

הרי ביל גייטס,לא סיים את  "הרוורד" וראו ,לאיזה עולם חדש הביא אותנו האיש הזה.  גם אפי ארזי, לא סיים תיכון ובכל זאת האיש הזה הקים את תעשית ההי-טק,-פאר היצירה של מדינת ישראל.  אנחנו לא יודעים מדוע לא נמצא שמו בין מסיימי המכללה,אבל בהיגינה ,בבריאות ובטיפול בילדים היה,מומחה גדול מאין כמוהו.עובדה – כל עשרת ילדיו, גדלו בריאים ושלמים וזאת כאשר,באותה תקופה,תמותת תינוקות היתה גדולה,בכל משפחה. לדוגמא :משפחת אחיו זאב, שמתוך אחד-עשר ילדים ,נשארו בחיים רק שנים. כמו כן עזר, לבאי בית- המרקחת ,במומחיות רבה ובעצה טובה .

סימה גיטל אישתו של יהושע וולפזון. הצילום מקובץ הצילומים של פנחס בן צבי גרייבסקי   דיוקנאה דירושלים זקניה וצעיריה ( אלבום ) … :   אישי ירושלים…רבניה, חכמיה, מנהליה וסופריה, עסקניה, בניה, בוניה .ירושלים :   הוצאת [המשפחה?],   תשי"ג.

אגב,לפני שהכיר את אישתו סימה –גיטל, יהושע כבר היה מאורס.

יום אחד, בלכתו, בסימטאות העיר- העתיקה,ראה קבוצת ילדות,משחקות בחבל וביניהן  היתה היפהפיה  ,סימה-גיטל.

"את זאת אני רוצה" אמר

"אבל הילדה רק בת 12 ",אמרו לו

"אין דבר,אחכה".

ביטל ארוסיו,חיכה שנתיים,עד שקבלה אורח- נשים ונשאה לאשה והיא רק בת-14.

בית המרקחת בניהולו,היה כשלון עיסקי. רוב רובם של האנשים סמכו על התרופות של הסבתות. הקונים היו מעטים והעסק נסגר.ויהושע חיפש פרנסה חדשה.

לאחר שזאב וולפנזון  רכש את טחנת הקמח של מונטיפיורי,בשכונת "משכנות-שאננים",בימין משה,הפעיל יהושע את התחנה.  גם ממנה לא היתה פרנסה רבה,כי המכשור לא התאים ולא תמיד הניעו אותה הרוחות בשעת הצורך  והפלחים הערבים העדיפו להביא את התבואה ,לתחנת קמח, בבעלות ערבית. לפחות היה שכר של שק קמח לשבוע ושני שילינג אוסטריים.

זאב וולפנזון הבעלים של טחנת הקמח של מונטיפיורי בציור של וולמסלי מהמאה ה-19

לבסוף מכרו את הטחנה שמאז לא הופעלה יותר ויסדו בעיר העתיקה ליד בניין הסראיה הישנה טחנה מונעת בכוח הסוסים.

"תורני פיקח ומשכיל "

הבנקאי של ירושלים  חיים המבורגר היכיר היטב את יהושע וולפנזון ומתאר אותו בספר זכרונותיו "שלושה עולמות "( כרך ג' ע' פ"ד ופ"ו)כ"תורני ( דהיינו לומד תורה )  פיקח ומשכיל ".

המבורגר מספר שהוא הכיר את יהושע כפועל לילה בתחנת הקמח של איש מהונגריה בשם אליעזר לפקוביץ שהתחנה שלו עבדה גם ביום וגם בלילה. מאחר שדירתו של המבורגר הייתה סמוכה לשם המבורגר אהב להיכנס לתחנה  כדי לחטוף שיחה  עם יהושע הפיקח והמשכיל. המבורגר מספר בזכרונות על שיחה שככל הנראה השאירה עליו רושם רב עם יהושע שהתקיימה בשנת תרנ"ג ועסקה בנושא הטיפול בסוסים נושא שהתברר שליהושע יש בו מומחיות גדולה.  הוא מספר שיהושע היגיע למסקנה שהסוסים שלו מומתים מידי פעם בידי "לצים" ( שדים ? נראה שיהושע התכוון לבני נוער מהסביבה)  שנכנסים לאורווה  שמשחקים עימם.כדי למנוע זאת יהושע העמיד בתחנה תיש בעל קרניים גדול כדי ש"הלצים "   ישחקו עימו במקום עם הסוסים.

 אחרי מות האח הגדול זאב בשנת 1883  יהושע עבר ל"נוה-צדק" והפעיל תחנת קמח,ביפו בשוק של דייר מחנה שהייתה מונעת בכוח סוסים גם היא.זאת הייתה הטחנה היהודית הראשונה ביפו בה עבד שנים רבות והתפרנס ממנה. .

נולדו לו שישה בנים וארבעה בנות ,את כל בניו חינך לתורה ולעבודה גופנית בהתאם למסורת משפחת וולפנזון.מחמת המשבר הכלכלי היגרו אחדים מבניו לדרום אפריקה.

 צער רב גרמה לו הגירת ילדיו ומצוי בידי מכתב, שכתב יהושע ,לאבי  ובו אמר:
"המקום של היהודים הוא בארץ-ישראל,אפילו אם צר וקשה".

אחד מהם צבר לו ממון רב וקנה פרדס גדול בפתח תקווה על אדמת "החמרה" .את הפרדס הזה ניהל יהושע לעת זקנה . הוא עבר לגור בפתח-תקוה,שם טיפל בפרדס של חתנו,עד שנפטר בפתח תקווה  בגיל 73 ב"ד בסיון (חג השבועות ) תרפ"ד בשנת 1924.

 יהושע חינך את ילדיו לעבודת כפיים ובהתאם- כולם רכשו מקצוע.

 בנו אברהם היה בעל מלאכה, מהדרגה הראשונה והקים את בית החרושת הראשון לקרח ,בתל-אביב,בקצה רחוב נחלת-בנימין,ליד רחוב סלמה.

מומחיותו הייתה גם במשאבות והצבא הבריטי ,במלחמת העולם הראשונה,נעזר בו רבות,בשיקום מהיר של בארות המים, שנהרסו ע"י הטורקים בנסיגתם.

המים היו מקור החיים לעשרות אלפי החיילים ולרכב המלחמתי של אז,דהינו ,עשרות אלפי הסוסים ,הגמלים והחמורים  ולהפעלת הרכבת-כמו דלק לכלי רכב,היום.  אברהם  הקים בעצמו בית -כנסת ,עם מקוה, בתל-אביב, ברחוב יונה הנביא.פנת המאספים והיה הגבאי במשך 40 שנה.  אברהם האריך ימים ונפטר  בגיל 100.

בתמונה זו ,קברו של יהושע, שנפטר ב-1924 וקבור בבית-הקברות  סגולה.בפתח-תקוה.

על קיברו,כתב בנו הראשון , אברהם,שנשאר כל חייו בתל-אביב,

את הדברים הבאים :

"מעולם לא עזב את ארץ-ישראל,

נתן צדקה כפי יכולתו

ונהנה מיגיע כפו.

בצעירותי אבי היה לוקח אותי לקבר סבי, יהושע, אדם, שמעולם לא היכרתי,אבל התרשמתי מהכתוב על המצבה וגם אני חונכתי לעבודת כפים .על כך אני מודה לאבי מקס ולסבי יהושע.

תוספות:

1-מצוי בידי תעודת הפטירה של אברהם הדיין, תרט"ו ,ט"ז  כסלו ,בו נאמר:" הרב  ר" אברהם, ב"ר זאב, שהיה נקרא ר" אברהם דיין מצפת "

2-כמו כן ,מצוי בידי,מכתב  מ-29.11.64, מדויד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון ,של מדינת -ישראל, בו הוא מודה לאבי, מרדכי-מקס וולפנסון, על, שהביא לידיעתו פרטים על המשפחה ומבקש עוד חומר, על עלית אנשי  "חזון –ציון".

וכך כותב , בן-גוריון,בסיום המכתב, למרדכי וולפסון:

"לי זה דבר חדש ורב חשיבות ולא ,שאתה זקוק לסליחתי,-אלא אני חייב לך חוב על שלימדתני משהו חשוב, שלא ידעתי.

בתודה ובהוקרה

דויד בן-גוריון "

ראו גם :

  סיכום כנס משפחת וולפנזון

ראו עוד על יהושע וולפנזון:

  יהושע וולפנזון  הרוקח היהודי הראשון באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו כרך א'

רבי יהושע וולפינזון –הראשון לנקור אבני ריחיים  בתוך יוסף זונדל וסרמן "האומנים הראשונים בירושלים " ב"מיקירי ירושלים :   דמויות מתלמידי הגר"א מוילנא ותלמידי הריא"ה קוק ואחרים, נספחים: בתי הכנסת הגדולים בעיר העתיקה, סיפורים קטנים על אנשים גדולים /הוצאת "מסלול "תשל"ג " ע' 70

 "טחנות הקמח ומשפחת וולפנזון "

קישורים על תולדות משפחת וולפנזון

אברהם וולפנזון אביו של יהושע

 

אברהם וולפנזון בויקיפדיה

אברהם וולפנזון באנגלית

זאב וולפנזון אחיו של יהושע

 זאב וולפנזון ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו " של דוד תדהר כרך א' ע' 454-455

 אלי אשד, חייו הכפולים של זאב וולפנזון, בבלוג "היקום של אלי אשד"

יעקב גולדמן סופר ועיתונאי גיסם של זאב ויהושכ וולפנזון  באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א' ע' 108-

הרופא הראשון בירושלים

הכבוד האבוד של אברהם "הדיין " וולפנזון

"

 

היה היה במאה ה19 אדם בשם אברהם וולפנזון. ואני הנין של נינו .
אותו אברהם וולפנזון היה אחד מראשי עליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל לפני 200 שנה .
זה בכל אופן על פי המסורת המשפחתית כפי שנכתבה בידי ד"ר ישראל בן זאב על פי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר על פי הויקיפדיה .
אלא שלאחרונה נפתחה מחדש השאלה בידי חוקר תולדות ארץ הד"ר אריה מורגנשטרן : מי היה אותו אברהם וולפנזון ?
האם הוא היגיע לארץ ב1810 ביחד עם בן דודו המפורסם הרב ישראל משקלוב מנהיג העלייה הפרושית של תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל והיה מנהיג נערץ של הקהילה בצפת?
או שמה הוא היגיע לארץ רק ב1835 והתגלה כטיפוס נכלולי שניסה להונות את אשת דודנו ישראל משקלוב ?
ואולי אף גרוע מכך ?
דיון שלם בשאלה זאת התנהל בכתבה באתר זה בשם "התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון ".
וכעת נכנס לעובי הקורה צאצאו של אברהם וולפנזון "הד"ר עמנואל סגל והוא מנסה להחזיר את כבודו האבוד של אברהם הדיין להראות שאחרי הכל המסורת המשפחתית צודקת ואברהם וולפנזון לא היה גנב ונוכל וגרוע מכך ,אלא אדם שכל שושלת משפחתית  יכולה להתגאות בו .

 ד"ר אריה מורגנשטרן :

לסיכום מר אשד הדמות האמיתית של אבי המשפחה שלכם אברהם וולפנזון הייתה רחוקה מאוד מלהיות דוגמה ומופת למישהו,ובוודאי לא עבור משפחה גאה כמו משפחת צאצאיו של וולפנזון שהתייחסו גם אל הגאון מוילנה עצמו.

אנשי המשפחה שלכם התביישו באברהם וולפנזון אבי  המשפחה.
ואת "הכתם"  ניסו הדורות המאוחרים שלכם ל"נקות" על ידי כך שזיהו אותו עם דמות אחרת שהייתה קיימת מבחינה היסטורית בשם אברהם הדיין משקלוב שבאמת היה מן העולים הראשונים בראשית המאה ה19. בן זאב מספר שיש ברשותו מחזור שהיה שייך לרבי אברהם ובו כתוב "בשבועות של שנת תק"ע ( 1810) התפללתי בפעם הראשונה על יד הכותל המערבי " וכנראה שזה באמת היה שייך לאברהם הדיין האמיתי.

ואולי אולי אולי היה המחזור הזה שיצר את כל המסורת על הזיהוי בין אברהם וולפנזון  ואברהם הדיין משקלוב מלכתחילה.
אפשר לתת קרדיט למסורת משפחתית כל עוד שהיא לא מנוגדת לעובדות המתועדות של התקופה והמסורת הזאת בהחלט מנוגדת לעובדות המתועדות.
רק שתדע שההיסטוריונים של סוף המאה ה19 כמו  ישראל דב פרומקין מעולם לא לקחו את הזיהוי הזה ברצינות ומעולם לא העלו על דעתם לזהות את אברהם וולפזון עם אברהם הדיין.

אבל היה צורך לחקור את כל העניין מחדש עם מסמכי התקופה כדי לחשוף את האמת  הזאת על אברהם וולפנזון שהוסתרה בידי  שפע גרסאות משפחתיות שונות ומשונות.

רישום שושלת צאצאי אברהם וולפנזון .נעשה בידי יוסף וסרמן ( סבו של אלי אשד)

 

הכבוד האבוד של אברהם "הדיין " וולפנזון – "

מאת ד"ר עמנואל סגל, צאצא של אברהם וולפנזון – "אברהם-דיין (דֿאיען) משקלוו".

התייחסותי לאברהם-דיין היא כדלהלן:
דור ראשון: אברהם וולפנזון – "אברהם-דיין".
דור שני: זאב-וואלף וולפנזון – "וועלוועל- באבעס". בן של אברהם.
דור שלישי: בן-ציון וולפנזון. בן של זאב.
דור רביעי: פועה-רחל – (פּאיע-רוחל) בורשטיין. בת של בנציון.
דור חמישי: טובה-שפרה (טייבל) סגל. בת של פועה-רחל.
דור שישי: ד"ר עמנואל סגל. בן של טובה-שפרה.

אספר את הידוע לי ממה שקלטתי ממשפחתי, ז"א אבא אמא ודודה-אסתר – אחות אימי – בלבד:

". בשנת 1804 פרסם הצאר אלכסנדר הראשון את "חוקת היהודים" בה חייב את היהודים לאַמֵץ שם משפחה.
אברהם בן זאב ואלפינזאהן – אברהם-דיין יוצר אז את שם המשפחה "וולפנזון", שפירושו "בן-זאב" ביידיש (גרמנית), על שם אביו "זאב
בילדותו, אברהם אולי הספיק ללמוד אצל הגאון מוילנה הגר"א. . .
אברהם יצא בגל הראשון של תלמידי הגר"א לארץ-ישראל, בראשות בן-דודו ישראל משקלוב. הם יצאו מליטה בשנת 1809 תשס"ט, עברו תלאות רבות ביבשה ובים. האוניה חישבה להישבר וברחמי ה' הגיעו לעכו. "מיד" עלו לירושלים, לכותל. ליד "תקע בשופר" כתב כמנהג גברין יהודהין, במחזור: בשנת תק"ע התפללתי לראשונה ליד הכותל (איני זוכר נוסח מסוים). אברהם ואשתו, עלו כזוג צעיר ללא ילדים והתיישבו בצפת. ילדיהם נולדו בארץ
. בצפת מוּנה אברהם ע"י בן-דודו ישראל משקלוב לדיין בבית-הדין האשכנזי הראשון בצפת, בראשות ר' ישראל משקלוב כאב-בית-דין.
אברהם הדיין יצא כשד"ר (שליח דרבנן) לפחות פעמיים לחו"ל, לאימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה העותומאנית. באחת הפעמים נשדד וחזר ארצה בשן-ועין. באותה הזדמנות גם מכר ספרים שאלמנה הפקידה בידו, בחוזרו תבעה את דמי הספרים. בַזמן ּרעש האדמה הגדול בצפת היה אברהם בשליחות בחו"ל ובנו הגדול, זאב, היה בירושלים, בעניין מעבר המשפחה לירושלים. הודגש שההחלטה למעבר הייתה לפני הרעש-הגדול, וזאב הוא אשר טיפל בעניין.
ברעש-הגדול נקברו תחת ההריסות: אשת אברהם, ילדיו, ותמיד הוסיפו ו"סְפַריו", הן סִפרייתו והן ספרים שכתב. ברשותי הספר "חמדה גנוזה" שעל הכריכה כתוב "אַנַן תרי גיסי…זאב-וולף וואלפינזאהן…ושניאור-זלמן שניאורזאהן". מכאן ששׁרדה אחות.

תמונה מס' 2: כרך של הספר הנמצא ברשותי. למעלה חתימת אבי ז"ל: "יוסף סגל"
"תרכג" כתב-יד אבי. המספר הוא כתב ידי (עמנואל).

אברהם חזר מחו"ל לירושלים. לירושלים הגיע זקן ושבור. בירושלים לא היה דיין.
אז הוא נשא אישה שנייה – שיינדל.

תוצאת תמונה עבור אשר לייב בריסק

תמונה מס' 3: לסִפרֵי חלקת-מחוקק מאת אשר-ליבּ בּריסק, אני מתייחס כאל מסמכים! כולל הערות "מפנקס החברה".
ז"א סומך עליהם ללא בדיקה בפנקסי החברה-קדישא.
למטה משמאל תאריך פטירת אברהם וולפנזון. כתב-יד אבי – יוסף סגל ז"ל.

תמונה מס' 4: מצבת שיינדל אשתו השנייה של אברהם וולפנזון.
נטמנה: בהר-הזיתים חלקה י"ב שורה י"ג קבר כ"ח. המצבה צולמה ב-26.7.2007.
הצילום מאשר את הכתוב בספר "חלקת מחוקק".

משיינדל, לעת זקנתו, נולדו בן ובת שהתייתמו, מאב ומאם, בקטנותם, ובנו זאב גידלַם ודאג לחינוכם. הבן נעשה הרוקח היהודי הראשון בירושלים שלמד באוניברסיטה. לבת הייתה אומנת ערביה. מפני הפרשי הגילים, גם בקטנותה היו שטעו וחשבו שהיא בִּתו של זאב ולא אחותו של זאב.
עובדת היותה אחותו נחשב לפרט בסיסי, מי שטועה בזאת אינו מכיר היטב את המשפחה. הבת נישאה לעיתונאי והסופר יעקב גולדמן, שהיה ממייסדי "אחוזת-בית" (תל-אביב) ונקבר בפתח-תקווה.
הבת האריכה ימים וזכתה לתקומת מדינת-ישראל. אברהם נקבר למרגלות יד-אבשלום. הירדנים הרסו את הקברים וסללו כביש. כיום מנסים לשחזר את הקברים. את קבר אברהם לא שִחזרו (עדיין?).

זאב היה מגיה בבית בדפוס של ישראל ב"ק.

ספר של  חוקר ירושלים שבתי זכריה ,כולל תיאור של תולדות משפחת וולפנזון בירושלים.

זאב  וולפנזון היה עסקן וסוחר חשוב. למרות זאת היה ידוע כ"ועלוועל באבעס" ז"א "זאב של באבא" על-שם אשתו באבא. מכאן למרות שהיה עסקן חשוב בזכות עצמו, הדגישו שאשתו הייתה מפורסמת ממנו. היא נהלה את עסקי טחנת הקמח שברשותם, ובזכות מעשי החסד שעשתה. כחצי שנה נהלה גם את תחנת הקמח של מונטיפיורי. זאב הסתובב בארצות הסמוכות לארץ-ישראל, שאז היו מדינה אחת תחת השלטון העותומאני, וסחר עם ערביי הסביבה. דאג לדגנים ומכירת קמח התחנות. זאב גם היה שד"ר לאירופה ומדינות המגרב.
פרט בסיסי בהכרת המשפחה הוא שזאב קרוי על שם אשתו.

אברהם ובנו זאב הִצטיינו בהשכנת שלום. אברהם השיא את בִּתו לחסיד חב"ד. ברשותי הספר "חמדה גנוזה" שעל הכריכה כתוב "אַנַן תרי גיסי…זאב-וולף וואלפינזאהן… ושניאור-זלמן שניאורזאהן". שניאור-זלמן היה ממשפחת בעל-התניה. שניהם, גם אברהם וגם זאב, נשלחו כשד"רים גם מן הקהילה האשכנזית וגם מן הקהילה הספרדית. גם בן-ציון וולפנזון, בנו של זאב, נשלח כשד"ר משתי הקהילות. זאב היה מקורב למונטיפיורי. עקב כניסתו של מונטיפיורי להר-הבית, חלק מחכמי ירושלים הטילו עליו חרם.
בביתו של זאב התירו את החרם.
בית וולפנזון לא נהנו מן "החלוקה".

עד כאן הסיפור ללא סַפרות כתובה. לשלד זה אני מתייחס במהימנות ותום לב. כל מה שמצאתי בספרות השוויתי למסורת זו. מכיוון שאין בידי תאריכים אני די גמיש בהתאמת הסיפורים למסורת זו. רק מה שמנוגד למסורת בסיסית זו נתקל בחשד. למשל:

(1) בספר "אבותינו – פרקי היסטוריה והווי דמויות וסיפורים" מאת יצחק-יעקב ילין, מוסד הרב קוק תשכ"ו. "החלוץ הראשון". עמוד יח: "שמו היה ר' זאב וולפינזון, ובפי בני ירושלים נקרא ר' וועלוויל באבעס, על שם אמו, ואולי על שם אשתו". אי הביטחון שזאב נקרא על שם אשתו, מספיק כדי להטיל ספק בהמשך, ובייחוד שאצלו האפשרות הראשונה היא "על שם אימו ואולי על שם אשתו". בסיפור המשפחתי הודגש שמִן המפורסמות שהכינוי הוא על שם אשתו! ואין לטעות! סִפור "קבלת הנזיפה" למונטיפיורי מתאר את צורת הסרת החרם, אך אינו סותר את המסורת הבסיסית, ולכן אפשר לקבלו. הסיפור על "החלוץ הראשון" מחמיא, אך נוגד את מסורתנו שזאב נולד בארץ. מפני הטעות החמורה לגבי ה"באבעס", הסיפור אינו מהימן, אם כי יכול בהחלט להיות שהציעו לו משרה בחו"ל.

(2) בספר "דמויות מן העבר" של יעקב רימון. "המנורה" תשל"ב. סיפור נאה על הגעת אברהם-דיין ואשתו לירושלים. (ראה גם: "היקום של אלי אשד – אברהם הדיין נכנס לירושלים" http://www.notes.co.il/eshed/43933.asp .)

  • "ר' אברהם…ואשתו הסירו…את אדרותיהם…והאישה התפרקה…מעדייה ויזרקום לערמה…והדליקו את הערימה…" (עמוד 134) המילים "והדליקו את הערימה" נוגד את כל מה שלמדתי על רוח אבותיי ואימותיי. "בּל-תשחית" היא מצוות לא-תעשה מן-התורה! לכן ההמשך חשוד כלוקֶה באי-דיוקים.אני מקבל כנכונה. כי היא מתאימה לרוח אבותיי.

והנה מופיע ספר "גאולה בדרך הטבע" של   ד"ר אריה מורגנשטרן. ובו פרק מפורט על אברהם-דיין.

השונה בספר זה שהוא מסתמך על מסמכים ומשופע בתאריכים. סעיף שלם בכותרת: "שני 'ר' אברהם-דיין משקלוב [וולפנזון]?" ובו השערה שאולי היו שני אנשים שונים בעלי אותו שם, שהיו דיינים בצפת אך בתקופות שונות.

בהמשך אני מסתמך בין השאר על דיונים שבאתר "היקום של אלי אשד – התעלומה המִסתורית של אברהם וולפנזון". http://www.notes.co.il/eshed/41273.asp .

בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל:
מורגנשטרן: העניין שלי בוולפנזון עצמו החל לאחר שגיליתי באמסטרדם, בירת הולנד, את מפקד הפרושים משנת1834 .
זאת הייתה רשימה שנשלחה על ידי ארגון "רוזני ארץ ישראל". (הפרטים על ארגון "רוזני ארץ-ישראל בווילנה" נחשפו בשנים האחרונות כתוצאה ממעקבים שניהלה נגדו משטרת הצאר בראשית המאה ה-19). בתמיכה הכספית ביישוב היהודי בארץ נעזרו ראשי "רוזני וילנה" עם ארגון הפקוא"מ [ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם] שנשלט בידי הבנקאי צבי-הירש. הפקוא"מ רצה להקים בארץ קהילה של לומדי תורה כהכנה לביאת המשיח, כבר בשנת 1840. ארגון הפקוא"מ אסף כספים וחילק אותם לפי מפתח קבוע. זוהי "החלוקה". "רוזני ארץ-ישראל בווילנה" שלחו ללעהרן רשימות שמיות של כל האשכנזים הנמצאים בארץ. שלכך הייתה כמובן השפעה על חלוקת הכספים, מכל הרשימות האלו שנשלחו במשך קרוב ל-70 שנה נמצאה רק רשימה אחת, זו של שנת 1834. התחלתי לחפש בין השמות את אברהם וולפנזון "הדיין משקלוב", אדם כל כך חשוב ממשפחה כל כך חשובה, הוא היה חייב להופיע בהם במקום בולט. ואחרי הכול הוא אמור היה להיות בארץ, לפי המסורת המשפחתית, כבר משנת 1810יחד עם שאר תלמידי הגר"א. אבל הפלא ופלא ברשומות האותנטיות של הזמן לא היה שום אזכור של השם וולפנזון, לא של האב אברהם ולא של הבן זאב, עד שנת 1835. כלום, אפס. נאדה. האזכור החשוב ביותר נמצא ברשימה שהוכנה על-ידי הכוללים עצמם עבור משה מונטיפיורי וזהו המפקד מונטיפיורי משנת תקצ"ט 1839. שם הוא אכן מופיע כ"אברהם משקלוב" שנולד ב-1804 ועלה יחד עם בנו זאב בשנת 1835לצדו נרשם שהוא מצוי כעת (1839) בשליחות הכולל. ואכן בשנת 1839 שהה אברהם וולפנזון בהונגריה בשליחות כולל הפרושים.

סימן השאלה, לגבי שני ר' אברהם-דיין משקלוב, נפתר באתר הנ"ל.

ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/16/2008 8:06:16 PM. אברהם הדיין המקורי. אחזור, אם כן, לראשית הויכוח. אתה שואל אותי: "לאן נעלם בתהום הנשייה ר' אברהם הדיין משקלוב?" ואם מת במגיפת 1813 מדוע אין הוא נזכר בכתביו של ר' ישראל משקלוב, ואני אשיב לך בשאלה כדרכם של יהודים, מי אומר שהיה בכלל בארץ יהודי בשם "ר' אברהם דיין משקלוב"? הרי אתם המצאתם את קיומו של האיש הזה. להזכירכם מה שכתב בעניין ד"ר בן-זאב: "ר' אברהם הדיין שהיה מגדולי תלמידי הגר"א ממייסדי תנועת העלייה של האשכנזים הפרושים…נשכח במשך הזמן…" (בהקדמה ל"מחזה אברהם"). הוא לא נשכח כטענת ד"ר בן-זאב, הוא בכלל לא היה ולא נברא. אתם מבקשים ממני להביא לכם עדויות על רצח שאירע, ואני אומר לכם לא היה רצח ואין בכלל גופה. הכול דמיון מאלף עד תיו. פשוט המציאו את הבר-מינן הזה לתלות עליו את דמותו של ר' אברהם ב"ר זאב וולפנזון שעלה לארץ ישראל על פי רישומי כולל הפרושים בשנים תקצ"ד-תקצ"ה.

א) היה רק אברהם-דיין משקלוב, אחד והוא אברהם וולפנזון! אבי זאב וולפנזון.

נראה מה מוסכם עליו:

ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. במפקד 1866 מתגלית בתו של ר' אברהם מנישואיו השניים? הילדה מלכה שהיא ילידת 1854, לצד הילד יהושע יליד 1851. מלכה היא כנראה אשתו של יעקב גולדמן אותה חיפשנו כל הזמן. ואכן ניתן היה לחשוב לפי גילה שהיא בתו של זאב ולא אחותו.
ותגלית אחרונה נוספת שתשמח אותך ד"ר סגל. במשפחתך אכן התפרנסו ממלאכה ומסחר. במפקד 1866 נרשם לצד שמו של ר' זאב וולפנזון: "הי'[ה] סוחר גדול ונשבר כידוע".

אכן, כל אישור של המסורת שבידי משמחת אותי.

ב) יעקב גולדמן היה חתנו של אברהם ולא של זאב.
ג) בית וולפנזון לא נהנו מן "החלוקה".

ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 3/26/2008 9:09:00 PM. (2) מפקד 1834 אכן בוצע לצרכי מתן "החלוקה" (אין מה להתבייש בכך. לא ניתן היה לקיים יישוב בארץ באותה תקופה בדרך אחרת). היו בארץ אנשים עשירים שלא הופיעו ברשימה זו, כמו הגביר שמריה לוריא ואחרים, אך לא ר' אברהם וולפנזון. ראה בספרי "השיבה לירושלים".

אברהם וולפנזון אולי לא היה עשיר, אך כדי לא לקבל מן החלוקה לא היה צריך להיות גביר.

  • תמונה מס' 8: נקראה על שם סבתהּ (פאיע-רוחל), בִּתו של בן-ציון וולפנזון, שהוא נכד אברהם-דיין.
    נטמנה בהר הזיתים: גוש-החדש, אזור 1, חלקה ד', שורה ט', קבר מספר 61. 

  •   סבי ה"שני" – אבי אבא (עלה ב-1905) לא היה בשום רשימת "חלוקה" ולא קיבל "חלוקה". לפי סיפורי אבי, סבא-ירחמיאל לא היה עשיר ולפי עדות נכדו שמואל סגל בספר הכל סיפורים – שמשיות בפולטבה ומנגו בפלמ"ח, הוצאת קורות, 2009. מעיד, שהמצב הכלכלי בבית היה קשה, ושהיו בו חיי דלות. (עמוד 30). על סבי – ירחמיאל סגל ז"ל – מסופר בספריו של שבתאי זכריה: סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה הוצאת "צור־אות" 2002, עמודים 212-214.  וסיפורי חצרות ובתים בין החומות : פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים הוצאת ראובן מס 2006, עמודים 87-94.ג) מסקנתי: בית וולפנזון לא נהנו מן "החלוקה" כולל אברהם וולפנזון!ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/3/2008 10:14:35 PM. הקביעה כי ר' אברהם וולפנזון נקבר ליד קבר אבשלום היא נכונה, בזה אין ספק.
    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 3/26/2008 9:09:00 PM. (4) "את הספר מחזה-אברהם יכול היה לחבר בהחלט ר' אברהם וולפנזון אביו של ר' זאב, כי הוא היה תלמיד חכם מובהק.
    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 3/31/2008 10:01:20 PM. האיש היה דיין וגאון בתורה. (על מצבתו נכתב: "בקי בש"ס ופוסקים והגדה, וגם בסתרי חכמה נודעת לו, אברהם דיין"). ד"ר מורגנשטרן מסכים, עקרונית, לַכַּתוב על מצבתו.

    ד) אברהם וולפנזון היה דיין בצפת ותלמיד חכם.ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/3/2008 10:14:35 PM. לגבי הסתירה בתאריכי הפטירה של ר' אברהם וולפנזון, נראה לי שמדובר כאן פשוט בטעות של מעתיק. זאת משום שבשני התאריכים השונים מדובר באותו יום שנה: ט"ז כסלו. נראה שבשנים מאוחרות יותר התקשו לזהות את האותיות שעל גבי המצבה ומישהו רשם תרי"א במקום תרט"ו.
    תמונה מס' 9: בהערה מספר 5 מבהירים שאברהם הוא אברהם וואלפינזאהן.
    בכתב-יד אבי, יוסף סגל ז"ל, כתב את תאריך פטירת אברהם וולפנזון לפי מסורתנו.
    נ'(יפטר) ט"ז כסלו תרט"ו.: על מצבתה כתוב: פ"נ, האשה הצנועה, מ' שיינדל אשת הרב מו"ה אברהם,
    ד"ץ דעה"ק צפת ת"ו, נלב"ע ז"ך אייר ש', ובחר"ת בחיים לפ"ק, תנצבה. כ"ז אייר תרט"ז (1.6.1856).תאריך פטירת אברהם שכתב אבי ז"ל מתאימה למסקנת פרופ' מורגנשטרן, שהגיע לזאת מתוך חקירתו המדעית!ה) אברהם-דיין נפטר בט"ז כסלו תרט"ו (7.12.1854).ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/23/2008 1:05:10 PM. השימוש בתואר "דיין צדק צפת" מוכיח שר' אברהם לא שימש, כנראה, כדיין בביה"ד הפרושי של ירושלים. אם כי מתברר ממסמכים, שהשתתף בהרכבי בתי-דין מיוחדים. במסורת המשפחתית שלי אברהם וולפנזון לא היה דיין בירושלים.ו) בירושלים, אברהם וולפנזון, כנראה, לא היה דיין בבית-דין קבוע.ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. "אברהם הדיין משקלוב" שהיה תלמיד הגר"א, לא יכול היה להיות בשום פנים ואופן ר' אברהם וולפנזון.

    במסורת המשפחתית שלי: אולי בילדותו הספיק ללמוד אצל הגאון.

    ז) הקביעה שאברהם ולפנזון לא היה תלמיד הגר"א, אינה סותרת את מסורתי.

    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 3/31/2008 10:01:20 PM. לדידי קיים כלל ברזל של 'אין לו להיסטוריון אלא מה שעיניו רואות', בעיקר כשהמקורות סותרים את המסורת המשפחתית. ר' אברהם וולפנזון. הוא עלה לארץ רק בשנת תקצ"ה (1835), ולא יועילו שום מניפולציות וניסוחים. כל גרסא אחרת שמבקשת להפריך את הממצאים היא שקרית ומניפולטיבית, אינה מבוססת על מקורות היסטוריים אמינים ונוגדת את הכלל: "מדבר שקר תרחק".

    ח) הקביעה שאברהם וולפנזון עלה לארץ בשנת תקצ"ה אכן נוגדת את המסורת שבידי!

    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/23/2008 1:05:10 PM. חשוב מאד מבחינת חקר ההיסטוריה לפרסם את מאמרו של ד"ר בן-זאב במלואו, כפי שנכתב במקור ולא רק "קטעים נבחרים". הנוסח המלא של המאמר מאפשר במקביל את חשיפת מקורותיו בכלל. אני מתפלא שד"ר בן-זאב לא הבחין בפרט חשוב הנמצא במקור שהביא לפנינו אלי אשד (מתוך מאמרו הוא, של בן-זאב). המדובר בתאריך החתימה על פסק הדין. אם וולפנזון חתם על פסק דין ביום ז' אדר תרי"א בודאי שהוא לא נפטר בט"ז כסלו תרי"א, כפי שטענה בטעות המשפחה, אלא כפי שכבר ראינו בשנת תרט"ו. גם פרט "קטן" שכזה ממחיש עד כמה חשוב להביא את כל המסמכים במלואם ממש.

    להלן נביא את דברי ד"ר מורגנשטרן על המסמכים אותם חקר: בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל:
    מורגנשטרן: העניין שלי בוולפנזון עצמו החל לאחר שגיליתי באמסטרדם, בירת הולנד, את מפקד הפרושים משנת1834 .
    זאת הייתה רשימה שנשלחה על ידי ארגון "רוזני ארץ ישראל" לארגון הפקוא"מ. "רוזני ארץ-ישראל בווילנה" שלחו ללעהרן רשימות שמיות של כל האשכנזים הנמצאים בארץ. שלכך הייתה כמובן השפעה על חלוקת הכספים. מכל הרשימות האלו שנשלחו במשך קרוב ל-70 שנה נמצאה רק רשימה אחת, זו של שנת 1834. התחלתי לחפש בין השמות את אברהם וולפנזון "הדיין משקלוב", אדם כל כך חשוב ממשפחה כל כך חשובה, הוא היה חייב להופיע בהם במקום בולט. ואחרי הכול הוא אמור היה להיות בארץ, משנת 1810. אבל הפלא ופלא ברשומות של הזמן לא היה שום אזכור של השם וולפנזון, עד שנת 1835. כלום, אפס. נאדה. האזכור החשוב ביותר נמצא ברשימה שהוכנה על-ידי הכוללים עבור משה מונטיפיורי וזהו המפקד מונטיפיורי משנת תקצ"ט 1839. שם הוא אכן מופיע כ"אברהם משקלוב" שנולד ב-1804 ועלה יחד עם בנו זאב בשנת 1835 לצדו נרשם שהוא מצוי כעת (1839) בשליחות הכולל. ואכן בשנת 1839 שהה אברהם וולפנזון בהונגריה בשליחות כולל הפרושים.

    העובדה שוולפנזון אינם מופיעים במפקד הפרושים משנת 1834 אינו מוכיח שלא היו בארץ. כי הם לא קיבלו מן "החלוקה". נשים לב שזו רשימה יחידה ששרדה "מכל הרשימות שנשלחו במשך 70 שנה!".

    ט) עדיין נשארת התמיהה שוולפנזון לא מופיע באף רשומה עד שנת 1834. התמיהה היא תמיהה, אך אינה הוכחה שלא היה בארץ לפני שנת 1834.

    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. חזרתי וחיפשתי במקור הפרובלמאטי הנקרא 'מפקדי מונטיפיורי' ומצאתי כמה תשובות לשאלות המטרידות אתכם. על מפקדי מונטיפיורי אוכל לתת "סמינריון" שלם: הם מבולבלים, סותרים לעיתים, חלקיים ובלתי ניתנים לפענוח בחלקים ניכרים, ואין זו חלילה אשמתו של מונטיפיורי אלא של הנתונים שמסרו לו הכוללים השונים, והנתונים מייצגים את מידת הסדר והדיוק של כל כולל וכולל. ואלה הנתונים שמצאתי:

    ר' אברהם וולפנזון (אביו של זאב-וולף ובן דודו של ר' ישראל משקלוב):
    מפקד 1839: יליד 1804, עלה בשנת 1835. מפקד 1849: יליד 1799 (אין שנת עלייה).

    לגבי ר' זאב וולפנזון:
    מפקד 1839: יליד 1818, עלה ב-1835. מפקד 1849: יליד 1814 עלה ב-1834. מפקד 1855 יליד 1812 עלה ב-1834. מפקד 1866. יליד 1815.

    ברשותי העתק של דף מאחד מ"מפקדי מונטיפיורי".איני יודע מאיזו שנה.

  • זו רשימה של קהילת ירושלים. ז"א שהרשימה הוכנה לאחר "הרעש-הגדול" 1837. כי לפני הרעש-הגדול אברהם לא היה תושב ירושלים.ברשימה כתוב גיל, לא שנת לידה. רוב הגילים, 70%, הם מספרים עגולים או "חצי עגולים". ("0" או "5" בסוף). ברשימות אלו כתבו גיל משוער. מה שמעמיד בספק גם את הגילים שאינם "עגולים". זו רשימה של קהילת ירושלים ז"א שהרשימה הוכנה לאחר "הרעש-הגדול" 1837.
    מן הכתוב במפקדים השוני
    ם מתברר: א) מונטיפיורי לא בדק אותם. ב) הפקידים שלו גם לא בדקו אותם. ג) כותבי המפקד לא טרחו לבדוק מה נכתב במפקד הקודם. אולי חלקם אפילו, היו אותם האנשים שכתבו את הדוח הקודם! היחידי שבדק דוחות אלו הוא ד"ר מורגנשטרן, כיאה לחוקר רציני. ממפקד אחד למשנהו עדיין אפשר היה לברר את הדברים. כותבי הדוחות לא היו צריכים לחפור ונבור, להשקיע מחשבה, כמו שעשה ד"ר מורגנשטרן, היכן לחפש ואיך להשתלט על "אינסוף" ניירות ולברור את הבר מתוך מסמכים שאינם רלוונטיים. הדוח הקודם היה בחדר הסמוך! או אפילו במגרה השנייה! ולא טרחו לעיין בהם. זה מגלה זִלזול עמוק בדוחות ששלחו למונטיפיורי.זִלזול זה מבטא לא רק אי-סדר של הכוללים אלא גם את התנגדות הכוללים, או של אנשים מתוכם, לעצם המִפקדים. גם אם מצאו פתרונות, הִלכתיים וטכניים לא מבַיישים, לספירת האנשים, היו עדיין אנשים שהתנגדו למפקדים.
  • ש. אמיתי בתאריך 12/30/2008 3:14:55 PM. וזהו לשון מכתבו של רבי אברהם הדיין – אייזנשטיין: "אנחנו תולים בְּהשׁר מונטיפיורי שלקח מס"נ [=מספר נפשות] מכל העיר. ומִתחִלה הוסכם שלא ליתן לו, ואח"כ גברה יד ההמון, שנותן לו בשביל שלא רצה ליתן אפילו פ"א [=פרוטה אחת] בלי רשימת מספר נפשות. ואנכי (אייזנשטיין) ועוד הרבה ת"ח רשומים ומסוימים לא נהנו ממנו אפילו פ"א [=פרוטה אחת] כי לא רצה ליתן נדבתו כי אם שיבוא כ"א עם אשתו ובני ביתו והוא ייתן מידו ליד כל אחד. ומי שהיה מנקי הדעת לא הלך". ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/16/2008 8:06:16 PM: את המפקדים יזם משה מונטיפיורי בביקוריו בארץ. את הנתונים העתיקו מזכירי הכוללים עבור מונטיפיורי מרשימות הכולל, אלא שברשימות הכולל לא תמיד היו הנתונים שביקש מונטיפיורי לקבל. אני מסופק אם הכוללים רשמו את נתוני הגיל, וגם לא עניין אותם מתי עלו האנשים. נתונים אלה לא היו חשובים לגבי ה"חלוקה". אבל אנשיו של מונטיפיורי שהגיעו מאנגליה והיו רגילים בסטטיסטיקה אזרחית, ביקשו לקבל נתונים שכאלה, ולכן האנשים נשאלו ערב הרישום, והשיבו מה שהשיבו.

    בתחילה היה לנגד עיני המפקד הראשון במדינת ישראל. הודיעו להישאר כולם בבית ביום המפקד (לפי אזורים). באו, צילמו, שאלו שאלות ומלאו טפסים. חשבתי שגם במפקד כזה מי שאינו רשום אינו הוכחה שאינו קיים. ובאמת היו אנשים שלא נרשמו במפקד, בייחוד ערבים, שַם הייתה התנגדות למפקד. את הבנות בכלל לא רשמו, כי לשם מה הם צריכים את הבנות אם לא לקחת אותן, כמו שהיה בתקופה זו בסוריה שהשיאו בנות יהודיות לערבים. לאחר מכן השתתפתי במפקדים בארה"ב שם לכל דירה הגיעו טפסים למלא. גם אז לא השתכנעתי שמי שאינו רשום לא קיים. במפקדי מונטיפיורי האנשים לא נשאלו! אני מתאר לי כך, איך התנהלו מִפקדים אלו: ישבו מספר אנשים ליד שולחן. הכריזו: "מוישע זוכמיר": מאיפה הוא? וילנה, שני אומר שקלוב, שלישי אומר מהונגריה. אחד אומר בן 50 שני אומר מה אתה מדבר הוא בן 20 שלישי צוחק ואומר הוא בן 70. וכ'. ורביעי אומר "שרַייבּ!, וַויטער". "ינקל דודל" אמריקה. בן 25 וכו'.ד"ר אריה מורגנשטרן בחר את מפקד 1839 שהוא למעשה, המפקד היחידי המאפשר הצגה עַקיבָה (קונסיסטנטית) של המאורעות. אך אמינות מִפקד זה אינה עולה על פני אמינות המפקדים האחרים.להלן נעלה כמה תמיהות על מפקד זה.
    לגרסת פרופ' מורגנשטרן:אברהם וולפנזון – "אברהם-דיין" בנו זאב וולפנזון – "וועלוועל-באבעס"
    נולד 1804 נולד 1818 כאשר אביו, אברהם, בן 14.
    עלה ארצה 1835, בן 31. עלה ארצה 1835, בן 17.
    1836נשלח לחו"ל שהה עד 1843 במשך 8 שנים! "ברעש-הגדול" 1.1.1837 היה בן 19 ונשוי.
    (השליחות אמורה הייתה להיות 3 שנים, עד 1840) כשאביו חזר ב-1843 היה בן 25. (שהה 6 שנים!)
    נפטר 1855 בן 51. נפטר 1881, בן 63.

    תמונה מס' 13: על מצבתו כתוב: פ"נ הרב וכו', מו"ה זאב וואלף, וואלפינזאהן, בהרב ר' אברהם, שהי' דיין בק"ק, צפת נלב"ע אדר"ח, אייר ש' תרמא. ו' בשבת א' דראש-חודש אייר תרמ"א. (29.4.1881).

    (1) בפנקס החברה-קדישא בספר חלקת-מחוקק, על זאב וולפנזון – "וועלוועל באבעס" כתוב: "בפתע פתאום נפטר הישיש המפורסם גבאי "דחברה-קדישא". ישיש בן 63? 1881-1818=63 אתמהה? אישית הייתי מצדד בתאריך המוקדם ביותר שהוא מתאים גם למסורת המשפחתית 1812, שבמקרה זה זאב, לפחות, נושק את השבעים. 1881-1812=69.

    (2) שם הבן הוא "זאב", קרוי על שם סבו זאב, אביו של אברהם. ז"א שאברהם היה יתום, בזמן הולדת זאב. כי אשכנזים אינם קוראים על שם אנשים בחייהם. יַתמוּת, אם הייתה, הייתה נמסרת במסורת המשפחתית. אם האב היה חי בזמן הנישואין ועד הלידה נפטר, גם היה מסופר במשפחה. דברים כאלו אין מסתירים במשפחה! ואין כל סיבה בעולם שלא לםפּרהּ. אין מסורת משפחתית שאברהם וולפנזון התייתם מאביו בילדותו.

    י) הקביעה שאברהם היה בן 14 כשבנו זאב נולד היא קביעה שגויה.

    אישיותו של אברהם וולפנזון.

    בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל: מורגנשטרן: נטען שאברהם וולפנזון התגלה כטיפוס לא אמין בענייני כספים, בלשון המעטה. הוא גם לא רצה לחזור אחרי סיום הקדנציה של שלוש וחצי שנים והייתה לו אפילו חוצפה לדרוש פיצויים בסך 400 זהובים בתמורה לשיבתו. הוא המשיך לאסוף בחו"ל כספים עבור עצמו וסירב לשלוח את כספי הכולל שאסף, עד שעניינו יוסדר לשביעות רצונו. כמו כן האשימו אותו בענייני נאמנויות שונים ורמזו שהוא לקח כספים שלא הגיעו לו. הוא היה מסוכסך על רקע כספי גם עם רבניה של הונגריה ואולי חמור מכל. נטען נגדו כי הוא מכר בהונגריה שישים עותקים של ספרו של בן דודו ר' ישראל משקלוב, "פאת השולחן", ולא רצה להעביר את הכספים הללו לאלמנת הרב שהגישה נגדו תביעה. (לא ידוע לנו מה היו תוצאות התביעה הזאת. בינתיים יש לראות את וולפנזון כזכאי בעניין מחמת הספק עד שיתגלו תוצאות הדיון המשפטי בעניין). הטענות כנגד אברהם וולפנזון הגיעו לעוצמה כזאת עד שלעהרן כבר שקל לכתוב לארץ-ישראל שיבטלו את שליחותו ויחזירו אותו לאחר כבוד לארץ-ישראל, לענות על הטענות כנגדו .אבל לעהרן חשש שבנו זאב, שכיהן אז כסופר הכולל יחפֶּה על מעללי אביו. בסופו של דבר וולפנזון חזר לארץ-ישראל. אבל מעלליו בחו"ל היו ידועים וברורים לכל. ככל הנראה וולפנזון יצא לשליחות רק פעם אחת ולא יותר. הם לא נתנו לו הזדמנות שנייה. הוא הורחק מכאן ואילך מענייני ההנהגה ועד לפטירתו בשנת תרט"ו (1855).

    המכתב שלעהרן חשש לכתבו, היה צריך להיכתב כשאברהם היה צריך לחזור ארצה לפי התכנון המקורי בשנת 1840. ז"א כשזאב היה בן 22 שנים. לעהרן שהיה ממַנֶה את הפַּרנַסים על "החלוקה" (הוא מינה, לפַּרנַס על ה"חלוקה" גם את ר' ישראל משקלוב). צבי-הירש לעהרן הגדול, ראש הפקוא"מ באמסטרדם, היה "בעל המאה ובעל הדעה"! חושש מאברך צעיר "עולה חדש"? ב-1840 היה זאב 5 שנים בארץ! תמוה מאוד שלעהרן חושש מזאב, צעיר, עולה-חדש! שאין לו שום תפקיד ביצועי. סופר (מזכיר), אינו תפקיד ביצועי. כותב מה שאומרים לו.

    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/3/2008 10:14:35 PM. ר' ישראל משקלוב כבר לא היה אז בין החיים נפטר בט' סיוון תקצ"ט (22.5.1839) ובאשר לישעיה ברדקי יתכן והלה גם היה מסוכסך באותה שעה עם ר' אברהם וולפנזון, על כספי התמורה לספרי "פאת השולחן" שנמכרו בהונגריה, אבל אלו הן זוטות בלתי חשובות לחלוטין.

    אלו הן אינן זוטות בלתי חשובות לחלוטין. לעהרן – שלא חשש להִתעַמת עם מונטיפיורי – חשש מאברך עולה-חדש ללא גיבוי קרוביו ה"חזקים" ישראל משקלוב וחתנו ישעיה ברדקי! הסכסוך עם רבני הונגריה היה האינטרסים של הונגריה מול האינטרסים של ירושלים. "מעלליו" של אברהם וולפנזון ייצגו את האינטרסים של הכולל בירושלים. לעהרן לא שלח המכתב כי ידע, שתוכנו לא יתקבל בירושלים. התירוץ, של לעהרן לאי כתיבת המכתב, הוא תרוץ צולע!

  •  ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/16/2008 8:06:16 PM. העדויות היצוקות בבטון של צ"ה לעהרן על מה שאירע בהונגריה עם ר' אברהם וולפנזון.
    המקור היחידי לידיעות "היצוקות" הללו הוא עדות לעהרן. אישיותו של לעהרן הייתה ידועה בירושלים ובכל העולם היהודי. גם לעהרן עצמו מעיד על אופיו הסוער. לעהרן היה ידוע כמי שלא בורר במילים. לעהרן ידע שאף אחד בירושלים לא יתייחס ברצינות להַשמצותיו, לכן לא כתב לירושלים את כתב הפלסתר.ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. נראה לי שסיפורו של ר' אברהם וולפנזון עם נסיעותיו לחו"ל ופרשת הנשים והילדים [והמריבות הטבעיות על הירושה…] עשויה להיות יותר "צבעונית" ממה שידע עליו אפילו צ"ה לעהרן.
    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 3/26/2008 9:09:00 PM. היו בארץ אנשים עשירים שלא הופיעו ברשימה זו, כמו הגביר שמריה לוריא ואחרים, אך לא ר' אברהם וולפנזון. גם במקום אחר נאמר שבנו זאב תמך בו. יא) לא היה על מה לריב!בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל: מורגנשטרן: נטען שאברהם וולפנזון התגלה כטיפוס לא אמין בענייני כספים, בלשון המעטה. הוא גם לא רצה לחזור אחרי סיום הקדנציה של שלוש וחצי שנים. ככל הנראה וולפנזון יצא לשליחות רק פעם אחת ולא יותר. הם לא נתנו לו הזדמנות שנייה.
    ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. התגלית הבאה היא שבמפקד 1849 (הכי פחות מסודר) נרשם שר' אברהם וולפנזון נמצא "כעת בחו"ל" ואילו על ר' זאב נאמר "ת"ח שד"ר" כלומר שניהם לא היו בארץ בשנת 1849. ר' אברהם יצא כנראה בענייניו הפרטיים ואילו ר' זאב היה בשליחות הכולל בצפון אפריקה. זו אינפורמציה חשובה ביותר והיא מסבירה בחלקה מדוע אין אנו מוצאים חתימות של ר' אברהם על מסמכים בני התקופה עד לשנת 1852. כלומר יתכן והוא שב לחו"ל מוקדם ממה שידענו עד כה.
    ולא כפי שנטען למעלה, ששהה 6 שנים בשליחותו בהונגריה. כך שבכל זאת יכול להיות בהחלט שאברהם וולפנזון כן יצא לשליחות נוספת כפי שמסופר במסורת המשפחתית, גם אם לא נמצא כתב מינוי! אין זה אומר שלא היה כתב מינוי. ההנחה שיצא "בענייניו הפרטיים" נובעת מן ההנחה של "ככל הנראה וולפנזון יצא לשליחות רק פעם אחת". בגלל "מעלליו" בחו"ל.יב) אברהם וולפנזון כן יצא בשליחות פעם שנייה. לא הוכח שבפעם השנייה יצא "בשליחות עצמו"."מעלליו" בחו"ל הגנו על האינטרסים של הקהילה בארץ. הסִכסוכים עם רבני הונגריה לא הייתה מיוחדת לאברהם וולפנזון. כל השד"רים של ה"פרושים" התעמתו עם התורמים ההונגרים. ההונגרים (צדקו) נתנו את הכסף, ובארץ הליטאים חילקו את הכסף, וה
    עדיפו את יוצאי ליטא. לעהרן התנגד לשליחת שד"רים מן הארץ בכלל. ל"חתם-סופר" נמאסו כל העימותים הללו גם עם לעהרן וגם עם השד"רים ובשנת תרי"ח (1858) ביוזמתו, נפרדו ההונגרים ויצרו קופה נפרדת "כולל אונגרן".יג) "מעלליו של אברהם וולפנזון היו ידועים בארץ כ"מעללים" חיוביים. במסורת המשפחה הכספים שהביא עזרו רבות לשיקום נפגעי צפת.ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/8/2008 6:23:34 PM. ויתכן כי שיינדל היא אשתו השלישית ולא השנייה, ומן השנייה שהביא מהונגריה לא היו לו ילדים. במפקד 1849 אשתו של זאב היא "באבא-זלדה".
    פתאום הדביקו לאברהם וזאב אישה שלישית. לזאב אישה בשם זלדה, שלא הייתה ולא נבראה ואין לה זכר במסורת המשפחתית. זו לא בושה שיש שלוש נשים. למשל במשפחה מצד אבי יש מסורת של שלוש נשים. [ראה "רק לא מלחמת אחים" מאת חגי סגל הוצאת מקור-ראשון 2009. מסופר מיד בסעיף הראשון. עמוד 9]. פרט כזה, אם היה קורה, היה כן נמסר במסורת המשפחתית, או לפחות משתרבב בסיפורים של האחרים על משפחת וולפנזון, כי כולם הכירו את כולם. אגב, נישואין שניים מִשתַרבּבים כל הזמן. אימי ז"ל אמרה " מתו כמו זבובים"! ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/3/2008 10:14:35 PM. השאלה העיקרית שאני מבקש להציג היא, מדוע הסיפור על "ר' אברהם הדיין משקלוב" מופיע רק בשנת 1947 על-ידי צאצא רחוק כמו ד"ר ישראל בן-זאב, ולא פורסם עשרות רבות של שנים קודם לכן על-ידי יעקב גולדמן שהיה חתנו של ר' אברהם וולפנזון.

בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל:
מורגנשטרן: ישנן כמה משפחות ספציפיות שאצלן העיסוק בתולדות המשפחה הוא בולט במיוחד. אלו הן משפחת ריבלין ומשפחת סלומון ומשפחת צאצאי הגר"א עצמו. בשלב מסוים בראשית המאה ה-20 ראו בני משפחת ריבלין שעל הישוב השתלטו אנשי העלייה השנייה והשלישית והיה להם אינטרס לתעד את ההיסטוריה שלהם. להערכתם, שהתבררה כיום כנכונה, היו להם מניות יסוד וזכויות שלא נפלו מבחינת התרומה הסגולית שלהם לביסוס היישוב היהודי בארץ-ישראל, זאת מבלי לפגוע בזכויות ובחשיבות של העלייה הראשונה והשנייה. אנשי משפחת ריבלין פרסמו שורה של ספרים שהאדירו את אבותיהם כמייסדי ומנהיגי העלייה הפרושית לארץ-ישראל (תלמידי הגר"א).
התשובה פשוטה בתכלית. יש משפחות שהזניחו שטח זה. גם משפחות ריבלין, וכו' "התעוררו" בגלל שגילו "שעל הישוב השתלטו אנשי העלייה השנייה והשלישית". אותו דבר קרה למשפחת וולפנזון. גם הם גילו אינטרס לתעד את ההיסטוריה שלהם. אלא "התעוררו" יותר מאוחר.

בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל: מורגנשטרן: הוא (אברהם וולפנזון) הורחק מכאן ואילך מענייני ההנהגה ועד לפטירתו בשנת תרט"ו 1855.
אברהם לא הורחק. אלא פשוט לא הוכנס להנהגה. "בדידי הווה עובדה". בעירי הייתי גאבּע בבית-כנסת, עברתי לעיר אחרת שם לא הורחקתי ולא הדיחו אותי. פשוט לא הכניסו אותי כגאבּע. כך גם אברהם וולפנזון, לא הרחיקו אותו. בירושלים היו דיינים ראויים ולא היו צריכים לייבא דיינים מן החוץ. בייחוד ש:
ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/23/2008 1:05:10 PM. אין זה סוד שאנשי ירושלים התייחסו בעוינות לר' ישראל משקלוב וכנראה גם לבן-דודו על רקע המאבק בין צפת וירושלים. זה הכל, בַּכּל, מִכּל, כל.

בראיון שפורסם ב 17 בפברואר 2008 22:34. באתר הנ"ל: נשארה הבעיה החמורה מכל. מורגנשטרן: נטען נגדו כי הוא מכר בהונגריה שישים עותקים של ספרו של בן דודו ר' ישראל משקלוב, "פאת השולחן", ולא רצה להעביר את הכספים הללו לאלמנת הרב שהגישה נגדו תביעה.

תביעה זו קיימת גם במסורת המשפחתית. אם נפטור בעיה זו, כל השאר זוטות.

פתרון לבעיה זו ניתן למצוא במחקרו של ד"ר מורגנשטרן, "   השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.

תמונה מס' 14

דף זה פותר את בעיית תביעת אברהם וולפנזון ע"י אלמנת ר' ישראל משקלוב, בנוגע למכירת ספרי בעלה "פאת-השולחן". בהיות אברהם וולפנזון בשליחות, ר' ישראל משקלוב שלח אישית (ראה טקסט) את אברהם אייזנשטיין לקבל עבורו (עבור ר' ישראל משקלוב) את תמורת הספרים. דרישה זו, כנראה, לא הייתה כלולה בשליחותו המקורית של אברהם, לכן שלח שד"ר נוסף. הכולל דרש את הכסף לעצמו, כי מסתבר שהכולל הוא שמִמן את הדפסת הספרים (ראה טקסט). בהונגריה העניין הובא בפני "החתם-סופר". הכסף לא הגיע לידי האלמנה. כשחזר אברהם וולפנזון ארצה תבעה אותו בירושלים. בכל מקרה פרשה זו הסתיימה ע"י שני בתי-דין. מה פסקו? אולי הייתה פשרה ואלמנתו קבלה חלק מן הכסף. אך ברור שאברהם וולפנזון לא גנב, גזל, שדד את הכסף. ואולי אפילו לא היה כלל צד בעניין, אלא פעל לפי פסקי הדין.

ד"ר מורגנשטרן מחפש אברהם וולפנזון "הדיין משקלוב", כפי שכתב ד"ר ישראל בן-זאב בהקדמה לספר "מחזה אברהם": "רבי אברהם-הדיין שהיה מגדולי תלמידי הגר"א וממייסדי תנועת העלייה של הפרושים לארץ-ישראל…שהיה הדיין הראשון לאשכנזים הפרושים בארץ-ישראל. וטוען שאברהם "היה חייב להופיע בכל מקום ובמקום בולט". ד"ר אריה מורגנשטרן בתאריך 4/23/2008 1:05:10 PM. גם אני סבור שהיה במציאות מחזור עליו רשם מאן-דהוא כי הוא ביקר בכותל בשנת תק"ע. סיפור כזה אינו יכול להיות קלוט מן האוויר. השאלה היא האם היה זה מחזורו של ר' אברהם וולפנזון? את זה לא שמענו, גם לא מד"ר בן-זאב. מחזור זה יכול היה להגיע אליו או לבנו זאב או לכל אחד מבני המשפחה, עשרות שנים מאוחר יותר בדרכים שונות (רכישה, מציאה וכו'). אם היינו יכולים לראות את המחזור יתכן והיינו יכולים לקבוע במי מדובר [בידי דוגמאות של כתבי היד של עולים מאותה תקופה] מאחר ובשלב זה לא הובא המחזור בפנינו [אולי בעתיד יתגלה המחזור?] לא נותר לנו אלא לשער שבמציאות היה מחזור שכזה ובו נרשם מה שנרשם, ועל בסיס הרישום, כפי שכבר ראינו, נבנתה התיאוריה הכוזבת על עליית ר' אברהם וולפנזון לארץ-ישראל בשנת תקס"ט.

גם במסורת שבידי, קיים הסיפור של "המחזור", ולא התעוררו כל ספקות במשפחתי לגבי סיפור זה. אצל ד"ר ישראל בן-זאב אולי "האהבה לאברהם מקלקלת את השורה". אך המחזור הגיע לידיו מן המשפחה. גם אם אפילו לא היה בידו, והמחזור נעלם בדורות הקודמים. בן-זאב לא רכש ולא מצא "מחזור" אנונימי, והלביש עליו סיפור. גם מהכרות אישית את בן-זאב איני מאמין שזייף סיפור. בכל מקרה מי ש"היה חייב להופיע בכל מקום ובמקום בולט" זה לא אברהם, אלא מנהיג הקבוצה, שגם במסורת המשפחתית, היה ר' ישראל משקלוב. והוא באמת מופיע "בכל מקום ובמקום בולט".

לפי מסורת משפחתי, שהצגתי למעלה, אנו מחפשים תלמיד חכם מן הסוג שתיאר ד"ר ישראל בן-זאב בספר "הדם הקדוש" ספר זיכרון לבן של בת דודתו, מלכה גלצר: "טיפוס של חכם, שלו, מתון כ"מי השלוח ההולכים לאט". (ד"ר מורגנשטרן מצא סתירות נוספות בדברי ד"ר ישראל בן-זאב עצמו).

  • תמונה מס' 15מתוך "הדם הקדוש" – זכרון לקַדוש דוב-מרדכי גלצר הי"ד. הובא לדפוס ע"י קריית נוער "מרום-ציון", בית-וגן ירושלים, תשי"ז.
    מניסיונו המדעי ד"ר מורגנשטרן שולל מכל וכל את המסורת המשפחתית וגורס שצריך להוכיח כל פרט של המסורת ע"י מסמכים. אם פרט לא הוכח, המסורת אינה קבילה. כלל זה צריך לחול גם על המחקר, כל מה שהמחקר לא הוכיח יכול להתקיים. לנו, צאצאי אברהם וולפנזון, אמינה עלינו מסורת אבותינו. כמובן אסור שתהייה סתירה בין הדברים. אך יש לזכור שגם למסמכים ישנה אמינות משלהם והיא אינה אמינות של 100%.

    הסיפור המצטייר

    אברהם וולפנזון הגיע ארצה ב-1810, (ולא ב-1834. אין מסמכים שבתקופה זו היה במקום אחר, למשל, היה עדיין בשקלוב. לא נמצאו מסמכים שהיה בארץ בתקופה זו. אי-מציאת מסמכים אינה הוכחה שלא היה. לכן אין סתירה בין המסורת המשפחתית לבין המחקר. אברהם וולפנזון הגיע עם אשתו כזוג ללא ילדים. התיישב בצפת, בן דודו ר' ישראל משקלוב מנהו לדיין בצפת. ישראל משקלוב היה אב"ד. אחר נשלח כשד"ר להונגריה. בהונגריה יִיצג את האינטרסים של הקהילה בארץ ולכן "הסתכסך" עם הקהילה בהונגריה (סכסוך זה אינו בגלל אישיותו. אלא סכסוך בין האינטרסים של הקהילות. העדוּת המחקרית היחידה לאופיו השלילי, היא עדותו של לעהרן הבעייתי. שורש הסכסוך היה שבארץ הליטאים חלקו את הכסף ההונגרי. ל"חתם-סופר" נמאסו הסכסוכים וביוזמתו נפרדו ההונגרים ועשו להם קופה נפרדת). בירושלים אברהם לא היה דיין, לא בגלל נידוי אלא, בירושלים היו דיינים תלמידי חכמים הגונים ומכובדים, ולא היה צריך לייבא דיינים מצפת. (מן הדיונים אני למד שאת אברהם וולפנזון קבלו בירושלים יפה ושיתפו אותו, (בקהילה הספרדית, ואולי גם האשכנזית כחבר אד-הוק בביתי-דינים גם אם לא נמצאו מסמכים. לַאֲשָמות שלערן הטיח נגדו אין כל בסיס). לאחר זמן יצא שוב כשד"ר (לאוסטריה, ד"ר מורגנשטרן לא הוכיח שיצא לעסקיו הפרטיים)

    במסורת המשפחתית אברהם וזאב וולפנזון היו אנשי ספר, אנשי חסד, שלום ופיוס. חיו בידידות עם הקהילות הספרדית והחסידית.

    אילו סיפורו של ד"ר מורגנשטרן היה ללא תמיהות היה להעדיפו על פני המסורת המשפחתית, ללא ההוכחות המתאימות, אך גם סיפורו מכיל תהיות.

    שגגה יצאה מעטו של פרופסור מורגנשטרן
    צאצאי אברהם וולפנזון היו גאים באביכם "אברהם-דיין".

    תגובת הד"ר אריה מורגנשטרן לכל האמור לעיל :

    ד"ר סגל היקר,
    שמחתי להכירך היכרות קצרה, אך לצערי לא הספקתי להחליף עמך דברים, וחבל. ראיתי את מאור פניך ונדמה לי שדעתי החיובית עליך עוד מהויכוח בינינו באתר של אלי אשד רק התחזקה.עם זאת צר לי שאין לי מה לחדש על מה שכתבתי בעבר. אני מכבד את דבקותך בתאריך עלייתם של ר' אברהם וולפנזון ובנו ר' זאב וולף, בניגוד למשתמע מכל מפקדי מונטיפיורי הרלוונטיים ובעיקר מן העובדה שהאיש אינו מוזכר בשום מסמך מלפני שנת 1834.

    אני רוצה לספר לך שאת מאמרי "שתי מסורות על ראשית עליית תלמידי הגר"א" בו טענתי כי ר' הלל משקלוב לא עלה בתקס"ט אלא בתקצ"ב, החזקתי במגירה כחמש שנים!!! לפני פרסום המאמר לא  ישנתי לילות שלמים, כי ידעתי עד כמה כואבת תהיה האמת עבור משפחת ריבלין. אבל לא יכולתי  שלא לכתוב את האמת.

    לפני כחודש גיליתי כתב יד נוסף ובו כותב מישהו מבני משפחת ריבלין ברוסיה לפי תומו, כי ר' הלל עלה עם בנו ר' אליהו. (שעלה בתקצ"ב על פי מפקד מונטיפיורי, ועל פי מסורת המשפחה).

    כדאי שתקרא שוב את מאמרי הנ"ל, ותנסה להיכנס לנעלי משפחת ריבלין. גם בנימין ריבלין המנוח יצא בהתחלה כנגדי בספרו "כבוד אב" ולאחר מכן הודה לי שאני צודק ונתן לי לאות הוקרה (ובקשת סליחה) את הצילומים של כתבי היד היקרים ביותר שהיו לו ושבהם עשיתי שימוש בספרי "השיבה לירושלים".
    לצערי יש מקרים לא פחות חמורים. במשפחת סלומון ישנו "חוקר" שבכל מקום במקורות שמופיע שמו של ר' שלמה זלמן [שפירא] שהיה חברו של רמ"מ משקלוב ושנפטר בשנת 1829 הוא מזייף את המקור ומפענח זאת כר' שלמה זלמן צורף. ויש עוד מקרים שמפאת חילול השם איני רוצה כלל לכתוב עליהם.

    בהוקרה רבה
    אריה מורגנשטרן

    ·                       ביבליוגרפיה על אברהם וולפנזון

    אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ .

    חיים מיכל מיכלין "כולל הפרושים בירושלים בסוף המאה השישית " "תבונה " שנה שנייה גליון 4.1.1933 

     כולל  רשימת חלוקה של הפרושים משנת 1838 ? ומוזכרים בו " ר' אברהם משקלאב ובנו זאב וולף " כולל סכומי הכסף שקיבלו מרוסיה.

     

    ישראל בן זאב "תולדות חיי הרב הגאון הדיין ואלפינזאהן מחבר מחזה אברהם הדיין הראשון לעדת האשכנזים הפרושים בארץ ישראל " הקדמה ל"מחזה אברהם –תגלחת בחול המועד מאת אברהם ואלפינזאהן הביא לבית הדפוס וערך אליהו לנדא . הוצאת יעקב אלעזר לנדא תל אביב,תש"ז .

    דוד תדהר ,האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו הוצאת ספריית ראשונים ,תל אביב. 1947 . כרך א' ע' 304

    שלמה זלמן ריבלין ( כותב אנונימי ) חיים הילל ריבלין ( עורך שתחת שמו הופיע הספר ) חזון ציון : שקלוב וירושלים : תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל. (תל-אביב) : (דפוס א. מוזס), (תש"ז,1947

    ישראל בן זאב "תנועת "חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל ". בתוך "מוסדי ארץ –מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמיד הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
    אליעזר יערי שליחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה ה-19 .מוסד הרב קוק תשי"א.

    ·                       הדם הקדוש :זכרון לנשמת הקדוש דוב מרדכי גלצר / יוצא לאור על ידי חבריו ומוקירי זכרו ליום השנה הראשון למותו בגבורים. ירושלים, בית וגן : קרית נוער מרום ציון, תשי"ז
    יעקב רימון  "רבי אברהם הדיין ואישתו עולים לירושלים " הופיע בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים ,אגדות ותיאורי חיים " כינסו וערכו יעקוב רימון ויוסף זונדל וסרמן "הוצאת המכון לאיסוף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה , 1958. הופיע גם בספרו של יעקב רמון "דמויות מן העבר :סיפורים ורשימות  הוצאת המנורה ,1972.
    יעקב גליס "רבי אברהם ולפנזון " בתוך "מגדולי ירושלים " הוצאת ספריית ראשונים ,ירושלים תשכ"ז . ,1967 ( הגירסה הפרטנית ביותר הקיימת על חיי אברהם וולפינזון ) .
    יוסף זונדל וסרמן ""הדיין משקלוב –רבי אברהם וולפנזון " בתוך "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה ואחרים . הוצאת מסלול ,תל אביב תשל"ג
    יעקב גליס "רבי אברהם בן רבי זאב ולפנזון " בתוך אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ-ישראל, כרך א' ירושלים : המכון לחקר ירושלים, מוסד הרב קוק, תשל"ה 1974- ע' סו-סח
    יצחק ישעיהו וייס "פסק החתם הסופר בעניין מעות לבני ארץ ישראל " מוריה סיון תשל"ח ע' כד-כז ח'קירה של פרשת פסק הלכה שבו היה מעורב אברהם וולפיזון.
    . יצחק ישעיהו וייס "על השד"ר רבי אברהם ז"ל בהונגריה " מוריה שנה שמינית , גליון ד-ה משנת תשל"ח. ע' קא-קב .

    ·                       צבי קרגילה "שד"ר מירושלים לקהילות בצפון אפריקה " בתוך מיכאל  :מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ,המכון לחקר התפוצות ,תל אביב ,תשמ"ה .כרך ט'. ע' קצד-קצט. ( המאמר שלכאורה עוסק בשליחות של אברהם וולפנזון עוסק למעשה בזאב וולפנזון והמדובר בטעות של החוקר).
    אריה מורגנשטרן "מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי משפחות ריינס וולפינזון ,רלב"ג רובלר ושפירה " בתוך גאולה בדרך הטבע :תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס –ת"ר 1800-1840 –מחקרים ומקורות .מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז

      שבתי זכריה סיפורי חצרות ובתים בין החומות : פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים / ירושלים : ראובן  מס, תשס"ו 2006. כולל פרק על אברהם הדיין ועל בנו זאב וולפנזון .

    אריה מורגנשטרן  השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.

    ראו גם:

  •  

    אברהם וולפנזון באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר 

  • המשך הערך על אברהם וולפנזון  באנציקלופדיה של תדהר 
  • אברהם וולפנזון בויקיפדיה

  • סיפורה של משפחת וולפנזון באנגלית 
    אלי אשד, התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון, בבלוג "היקום של אלי אשד"

    אלי אשד, אברהם הדיין נכנס לירושלים, בבלוג "היקום של אלי אשד"

    אלי אשד, חייו הכפולים של זאב וולפנזון

     על בנו של אברהם וולפנזון

    מסעות החיפושים של אלעזר לנדא ואישתו בתיה בריינה

    על נכדתו של אברהם וולפנזון
    רחל אחותו של הגואל

    על נינתו של אברהם וולפנזון
    גואל התנ"ך

    על נינו של אברהם וולפנזון

    מכתב לבני משפחת וולפנזון ( בן זאב )

  • סיכום כנס משפחת וולפנזון 
  • שושלת משפחת וולפנזון הרשימה הגנאלוגית 

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

 
 זאב וולפנזון ,הבעלים של תחנת הרוח בשכונת "משכנות שאננים " בירושלים,עומד מגבו ליד הטחנה המפורסמת בבעלותו. ציור מאת וולמסלי
לא להזכיר את ר' וועלוויל בעבס  ( זאב וולפינזון ) ז"ל הוא בגידה בהיסטוריה כי הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים ."
( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
 
כתב האמנה של זאב וולפנזון כשד"ר לקהילות הגולה.
היה היה בירושלים של המאה ה19 אדם בשם זאב וולפנזון ,בנו של  אברהם הדיין וולפנזון.
הוא היה דמות ססגונית מאוד ויוצאת דופן בנוף המנהיגות של הקהילה הפרושית ( תלמידי הגאון מוילנה ) בירושלים
ואני הנכד של נינתו.

אותו זאב וולפנזון היה דברים רבים ומגוונים בימי חייו : הוא היה מגיה ( המגיה הראשון הידוע לנו בשמו בארץ ישראל שד"ר ( שליח רבנים ) ונוסע חסר ליאות לחו"ל הן לקצוות מזרח עד להודו והן לקצוות מערב ואף נפגש עם הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בשליחות קהילתו . הוא היה איש עסקים מצליח , הוא נודע כמי שהכניס חידושים ושנים לחיי הקהילה היהודית בירושלים . הוא עזר להקים בית חולים יהודי בירושלים בשם "ביקור חולים " החל להפעיל בית מרקחת יהודי בירושלים,והיה האיש שהכניס את מנורת החשמל לירושלים .
בראש ובראשונה הוא נודע כעסקן ציבורי בכיר ביותר של ירושלים הפרושית. ולאמיתו של דבר האיש החזק שמאחורי הקלעים בקהילה הפרושית של ירושלים במאה ה-19, ואחד האנשים שניהלו את הישוב היהודי האשכנזי המסוכסך והמפולג מעין כמוהו בעיר המפולגת ביותר עלי אדמות.
פרט לכל זה הוא היה קשור באופן אינטימי ביותר לשני המבנים הסמליים הידועים ביותר של ירושלים במאה ה-19.
הוא בנה את בית הכנסת המרכזי של ירושלים וארץ ישראל ויש אומרים של העולם היהודי כולו בית הכנסת "בית יעקב " או "החורבה ".
וחוץ מזה הוא היה האיש שניהל עם משפחתו את טחנת הרוח המפורסמת של משה מונטיפיורי ליד משכנות שאננים שהפכה לסמלה של ירושלים שמחוץ לחומות , וביחד עימה עוד תחנת קמח נוספת תת קרקעית בירושלים.
אם היה מסתפק בכל זה כי אז דיינו.
הגברדיה היהודית 
הגברדיה היהודית בפעולה.צייר נועם נדב.
 אבל מלבד כל אלה  על פי כמה מקורות איזוטריים במיוחד היו לו חיים כפולים נסתרים בשעות הלילה : כמנהיג אירגון חשאי מטיל אימה של לוחמים בפשע :  ארגון "שערי צדק" או "הגברדיה היהודית" של ירושלים שקמה על מנת להילחם בפשע ובהתקפות ערביות על הישוב היהודי בירושלים. .
לאורך השנים שמו כמעט נשכח מאמר זה בא לתקן את המעוות ולשים יד לזכרו ולשמש כבסיס של המשך המחקר על חייו וזמנו.
השושלת
הדור הראשון
מנחם מנדל
אב"ד ( אב בית דין ) ור"מ ( ראש ישיבה ) כל מדינת רוסייה יע"א .
שם אישתו ברכה
הדור השני
רבי משה ברכה.
הדור השלישי
רבי עזריאל משקלוב
האיש שעמד בראש העלייה האשכנזית הראשונה לארץ ישראל בשנת תק"ל ( 1770) או תקל"ב ( 1772)
הדור הרביעי
זאב משקלוב
אחיו שמואל משקלוב ,אישתו מלכה
הדור החמישי
הרב ישראל משקלוב בנו של שמואל,מנהיג עליית תלמידי הגר"א בראשית המאה ה-19.
אברהם הדיין וולפנזון,בנו של זאב
אישתו של אברהם בתיה בריינה
הדור השישי
זאב וולפנזון ממנהיגי הישוב בירושלים במאה ה-19.
אשתו בעבא רבקה ( שם אישה נוספת זלדה )
הדור השביעי
בתיה בריינה אישתו של אליעזר לנדא נינו של הגאון מוילנה
\הדור השמיני
אליהו לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג.אישתו אסתר
הדור התשיעי
חנה לנדא אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן
אחיה : יעקב לנד"א מו"ל
הדור העשירי
צבי אשד אישתו רחל בלנק בת ד"ר אליהו בלנק
אחיו משה אשד ,מגלה "דרך בורמה "
הדור ה11
אלי אשד
בלש תרבות

מקורות

ועתה אנוש כערכי ..אך זאת אבקשך ….איזה משנה אם תביט ,חמות אל תחגורך,כי עיני בשר לנו .לכן אל יהי לפלא בעיניך. ….
כי ..כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לדפוס בלי טעות" .
( זאב וולפינזון סב אביה של סבתו של בעל האתר בהתנצלות מגיה)
מאמר זה הוא מחקר בסדרה שאני מתעתד לפרסם כאן בנושא "שרשים " תולדות המשפחה שלי לדורותיה ,ובמסגרת הסדרה אפרסם מאמרים על אישים שונים מדורות שונים של השושלת .
למעשה אין זה מאמר רגיל אלא בגדר מחקר שלם ועם הקוראים המורגלים למאמרים קצרים ופשוטים הסליחה .זהו מחקר על  חיי איש שבו עסקו עד כה מעט מאוד  במחקר.
והוא לא נועד לקריאה רגילה אם כי בהחלט יש בו חומר מרתק.
המקורות הבסיסיים לחייו של זאב וולפנזון הם שניים : והשני הוא גירסה מורחבת של הראשון .
הראשון בהם הוא הערך עליו בכרך הראשון של האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר. והמידע שם סופק ללא ספק בידי נכדו של זאב אליהו לנדא (אולי דרך חתנו של לנדא יוזף זונדל וסרמן ) ודרך נינו של זאב  ד"ר ישראל בן זאב.
בן זאב היה אגב ובכלל לא במקרה ממייסדי  ארגון "בני היישוב "שהיה קשור ל"אנציקלופדיה של חלוצי היישוב ובוניו" של דוד תדהר.
וכך אין זה פלא שבאנציקלופדיה אנו מוצאים ערכים לא רק על זאב  אלא גם :
על אביו אברהם  "הדיין " וולפנזון .
על אחיו  הצעיר יהושע
על בנו בן ציון
על נכדו מנחם
על נכדו האחר אליהו לנדא
ועל נינו בן זאב
ועל בעלה של חנה נינתו של זאב,יוסף זונדל וסרמן .
וגם כמה וכמה ובכלל לא מעט קרובי משפחה רחוקים יותר , ידידים ,ומקורבים מסוגים שונים כמו חיים מיכל מיכלין ואחרים .  אבל לא נציין כאן את כולם.
זהו המקור הבסיסי שאותו אני מכנה  "גירסת המשפחה".
גירסה מורחבת מאוד של מקור זה נכתבה בידי ד"ר ישראל בן זאב במעין מאמר שכנראה היה אמור לשמש בסיס לספר שלם על תולדות משפחת וולפנזון בשם "שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ".
מאמר זה לא פורסם מעולם. אבל הוא נמצא בידי תודות לעו"ד שבתי זכריה ששימר אותו.
הגירסה הזאת אינה בהכרך מדוייקת לחלוטין מבחינה היסטורית ,היא מלאה באגדות משפחתיות ולא פעם קשה לדעת מה נכון ומדוייק ומה הוא יותר בגדר "אגדה משפחתית ".
כך שיש להתייחס אליה בזהירות רבה תוך הצלבה עם מקורות ידועים אחרים על התקופה.
וכן יש איזכורים שונים על זאב וולפנזון  בספרים שונים .למשל בספר "אבותינו " של יעקב יצחק ילין ,שמביא עליו מידע שלא נמצא בשום מקור אחר. אם כי המידע הוא לעיתים שגוי וזאב מבולבל בו עם אביו אברהם. רשימה מלאה של מקורות אלו שבהם מוזכר זאב יש בביבליוגרפיה בסוף המאמר .
 אבל מאמר מקיף באמת כראוי לאיש רב פעלים כל כך עוד לא נכתב.
אז הנה לפניכם הגרסה המלאה ביותר על חייו של זאב וולפנזון , חיי תושב ירושלים   ומנהיג ציבור מהמאה ה-19.

האיש  

 החותמת של זאב וולפנזון.  
רבי זאב באבעס היה גבה קומה ,רחב כתפיים ,בעל עיניים לוהטות וגדולות עם בתי עיניים ( משקפים ) גדולים וזקנו הפטריארכלי ולבושו המזרחי הוסיפו לו יפעה ותואר והשאירו רושם מצויין על כל מי שנמצא בקרבתו .
"…קולו היה כקול אריה
ממש.תמיד היה מקסים בקולו את שומעיו.
בין בני ירושלים נחשב לבין הפקחים הגדולים
ובכל עניין היו משתדלים להנות ממנו עצה ותושיה. " 
)( חיים מיכל  מיכלין סופר,מזכירו של הרב הראשי של ירושלים שמואל סלנט ושכן ידיד של זאב וולפנזון  (
"..הוא הצטיין בתלבושתו הספרדית במצנפתו הלבנה ובהדר זקנו."  
מנחם וולפנזון (נכד) ברשימה בתוך :  " תפארת שיבה :ספר החיים למע"כ… מוהר"ר חיים מיכל מיכלין, ליום הגיעו לתפארת שיבה ((כ"ט שבט תרכ"ז-שבט תרצז))  ירושלים : (דפוס עדני, תל אביב), תרצ"ז .

זאב וולפינזון היה מכונה בירושלים רבי וועלוול באביעס על שם אישתו רבקה ( באבע )
( אם כי לפי מקור אחר הוא נקרא כך דווקא על שם אימו אבל זוהי  גירסה שגויה ).
בעיירות הקטנות שברוסיה ובעיקר בירושלים אז היה שם כינוי כזה אם ניתן למישהו סימן להיותו יוצא מהכלל אם לטובה ואם לרעה .הכינוי ניתן משום שהאיש בעל הכינוי העסיק את  הרחוב ואת דעת הקהל ושמו נישא בפי כל .

לזאב וולפנזון שהיה מוכר לכל הכינוי ניתן מתוך הערצה והוקרה.
אביו היה אברהם וולפנזון דיין בצפת ושד"ר.
אימו הייתה בתיה בריינה.
הוא נולד לפי גירסה אחת בירושלים לפי גרסה שנייה בצפת. ולפי זה היה יליד הארץ .
אבל לפי המחקר המודרני של ד"ר אריה מורגנשטרן הוא נולד בעיר שקלוב ברוסיה הלבנה ועלה ביחד עם אביו אברהם.

תאריך לידתו הוא לפי מפקד מונטיפיורי של שנת 1855 ולפי המסורות המשפחתיות של בן זאב ובספר "מיקירי ירושלים"  בשנת תקע"ב 1812.
ולפי גרסה אחרת ( לפי מפקד מונטיפיורי של 1849 ולפי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר ) בחודש תמוז תקע"ד ( 1814))
לפי גרסה שלישית ( של מפקד מונטיפיורי של 1866 ) בשנת 1815
ולפי גרסה רביעית ( של מפקד מונטיפיורי משנת 1839 בשנת 1818 ,
בכל מקרה הוא נולד כנראה בין 1812 ל-1818 .
על פי המסורת המשפחתית הוא היה הילד השלישי במשפחה אחרי אחותו פייגה טויבה ואח נוסף. עוד בן נולד אחריו.
על פי מפקדי מונטיפיורי  הוא ואביו לא  היגיעו לארץ ישראל  בשנת 1809 או 1810 כפי שנטען במסורת המשפחתית אלא  או בשנת 1834 או 1835 .
התשובות בעניין השתנו ממפקד למפקד אולם סביר יותר שהיו בארץ כבר ב-1834 מאחר שהמסורת המשפחתית מדברת על אירועים שבהם נטלו זאב ואביו חלק ב1834.

החלוץ הראשון

היו שטענו שניתן לקרוא לזאב וולפינזון "החלוץ " הראשון .השם "חלוץ הופיע בארץ ישראל רק שניים שלושה דורות אחרי זאב כסמל לבחור צעיר העולה מהגולה לארץ ישראל לשם הקרבה עצמית בבניין הארץ .כזה היה זאב וולפינזון בדורו לפי המסורת המשפחתית הוא היה אולי הבחור הצעיר הראשון שעלה מהגולה לארץ ישראל למטרת בניין הארץ וזאת בתקופה שלארץ ישראל באו אנשים מבוגרים וזקנים בלבד ..
לפי המסורת המשפחתית הוא היה גם הראשון שהביע את רעיון החלוציות בדברים שונים שהשמיע לאורך השנים . זאב גם הצטיין בכוחו הגופני ובאומץ ליבו .
והימים היו ימים קשים באופן חסר תקדים מזה מאות בשנים בארץ ישראל.

הקרב בין חומות ירושלים

 

תוצאת תמונה עבור ‪encampment of ibrahim pasha nea r japa‬‏

 Encampment of Ibrahim Pasha, Near Jaffa
מחנה של איברהים פשה ליד יפו
הזמן שבו בחרו זאב וולפנזון ואביו אברהם הדיין  להגר לארץ ישראל היה הזמן הגרוע ביותר האפשרי , הם היגיעו לארץ שהייתה מקום אסון והאסונות רדפו אותם ממקום למקום.
מיד עם הגעתם לירושלים ב-1834 מצאו את עצמם בעיר שהייתה תחת התקפה של פלחים מורדים כנגד שליט הארץ המושל האלבני במצרים מוחמד עלי שמרד באימפריה העותמאנית וכבש מידיה את ארץ ישראל ובנו המצביא המוכשר איברהים פחה
תמונה קשורה
 
מוחמד עלי שליט מצרים וארץ ישראל.
.מוחמד עלי היה שליט מוכשר ויעיל והשליט בארץ סדר ושויון בפני החוק ומיסים לכל תושבי הארץ ללא קשר למוצאם ודתם.היה בכך שיפור עצום לעומת המדיניות המושחתת של משטר השולטן התורכי שהביאה לחורבנה הכלכלי של הארץ.
המדיניות החדשה והיעילה הזאת עוררה את זעמם של תושבי הארץ המוסלמים שהיו רגילים לעליונות על בני העדות האחרות צבא של פלחים מוסתים מרדו במוחמד עלי וניסו לכבוש את מרכז השלטון המצרי בירושלים.
הפלחים צרו על ירושלים במשך ימים ולבסוף לאחר ימים של מצור הצליחו אנשים משלהם לחדור לעיר במנהרה הם פתחו את השער ואנשי צבא הפלחים פרצו לעיר בחודש מאי 1834 ותקפו את תושביה , במה שהיה המאבק האכזרי ביותר שהתנהל בירושלים בין ימי הצלבנים ובין הקרב על ירושלים ב-1948.
על פי המסורת המשפחתית זאב שהיה בארץ ככל הנראה רק מזה זמן קצר אירגן אז את ההגנה של הרובע היהודי שבו התחוללו קרבות מבית לבית כנגד הפלחים .
על פי מסורת אחת , כאשר תקפו המורדים ערבים את ירושלים ביצרו מנהיגי היהודים בעצת קציני איברהים פחה , את השכונות שלהם כדי להסתתר מפני הסכנה המאיימת. והם אכן יצאו מההתקפות ללא נפגעים רבים .
כמה ההגנה הזאת הייתה יעילה קשה לדעת אולם נראה שרק מעט יהודים נפגעו בקרבות אם כי הרבה מרכושם נשרף ונבזז.
איברהים פחה.נפגש לפי המסורת עם זאב וולפנזון לשיחה בעניינים ביטחוניים.
.בסופו של דבר לאחר שהצליח איברהים פחה  לדכא את המרד בעזרת אביו מוחמד עלי הוא אף הזמין את זאב לשיחה עימו והתפעל ממנו מאוד.
איבראהים מחמד עלי פאשא בנו המאומץ של מוחמד עלי , ציור של צ׳רלס פיליפ לריווייר.בתקופה שבה נפגש עם זאב וולפנזון 
 סיפור זה ייתכן שהוא נכון וייתכן שלא. ייתכן שהוא בכלל  מבוסס על מערכת היחסים שהייתה לפי השמועה בין ידידו של וולפנזון המדפיס ישראל ב"ק שאף ריפא את איברהים ממחלה.
עם זאת יתכן באותה מידה יתכן שגם במקרה זה כמו במקרים אחרים הקבילו חייו של וולפנזון לאלו של ידידו ב"ק..
 תוצאת תמונה עבור ישראל משקלוב אדמה
ישראל משקלוב בסרט "אדמה".
מירושלים ששוחררה לבסוף מהמצור יצאו זאב וולפנזון ואביו אל צפת שם היה בן דודם מנהיג הקהילה הפרושית של צפת רבי ישראל משקלוב. שם הם התיישבו למשך השנים הבאות ,בתקווה לחיות שם חיי שקט ושלווה.
אך תקוה זאת נכזבה מיידית ובתוך מספר קצר של ימים.

צפת

 העיר צפת במאה ה-19.
העיר צפת שאליה היגיעו זאב וולפנזון ובני משפחתו הייתה עיר בעלת עבר מפואר ביותר כמרכז של התרבות היהודית ושל הקבלה היהודית במאה ה-16 .
אך היא הפכה לאיזור אסון זמן לא רב בטרם בואם.
 יהודי צפת סבלו בשנים אלו יותר מכל תקופה אחרת מתולדותיהם הן הן מידי אדם והן מידי הטבע . הן מפרעות של שכניהם הערבים והדרוזים הן ממגפה קשה והן מרעידת אדמה הרסנית הכל בזה אחרי זה כמעט ללא הפוגה. .
התושבים סבלו ממגיפה קשה ביותר בשנת 1813 שנמשכה שנתיים והביאה למותם של רבים מבני הקהילה ולבריחתם של אחרים לעיר ירושלים.
שתי רעידות אדמה החרידו את צפת ב24 במאי 1834 – האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים.רעידת אדמה מקבילה הורגשה אז באותו חודש בעיצומם של הקרבות בין צבא איברהים וחיל הפלחים,כאשר זאב שהה בירושלים.
מחנה איברהים פחה .
האסונות הבאים שבאו על הישוב היהודי בצפת באו מידי אדם.
ב-15 ביוני 1834 הותקף היישוב היהודי של צפת על ידי המון ערבי ודרוזי משולהב ומוסת שמרד כנגד שליטי הארץ החדשים מוחמד עלי ובנו איברהים שנחשבו כאוהדים של הישוב היהודי ,
הם התנפלו על היהודים שדדו רכוש רב החריבו בתי כנסת וישיבות קרעו גווילי תור ה רבים מיהודי העיר נפצעו  ונרצחו, נשים נאנסו על גווילי תורה רכוש היהודים  נשדד.
רוב יהודי העיר ובינם כנראה גם משפחת אברהם הדיין שייתכן שכבר הייתה שם ומן הסתם חשו תחושה של "דז'ה וו " לאחר שהתמודדו בקרב דומה כנגד הפלחים המתמרדים בירושלים  רק כמה שבועות קודם לכן , ברחו לעין זתים הסמוכה.
דפוסו של ידיד המשפחה רבי ישראל ב"ק הדפוס היחיד בארץ ישראל נהרס אז עד היסוד.
רק הודות לצבאות איברהים פחה שחשו לצפת ודכאו את ההתקוממות באכזריות רבה חזרו היהודים אל צפת .
בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי ואחרים הוחזר ליהודים כעשירית מרכושם. הם ליקקו את פצעיהם וניסו להחזיר את חייהם למסלולם ואת צפת למעמדה כמרכז הישוב היהודי בארץ ישראל. .
אבל אסון גדול עוד יותר היה צפוי לצפת וליהודיה בעתיד הלא רחוק.

רעידת האדמה

" צפת פתאום תצעקי ,צפת פתאום תיבלעי .
צפת פתאום תחרבי ,צפת פתאום תמותי .  
( רבי ישראל פרוש בהספד להרוגי רעש האדמה בצפת ,1837 )
 
העיר טבריה לפני רעידת האדמה ב-1837
 
העיר טבריה אחרי רעידת האדמה ב-1837.
בצפת שירת אברהם וולפנזון כדיין במשך כשנה וחצי ויצא לאחר מכן כשד"ר ( שליח רבנים ) בשליחות הישוב היהודי לחו"ל.
 על פי המסורת המשפחתית זאב למד אז  בחדר בישיבת הפרושים בצפת בהנהלת בן דודו של אביו רבי ישראל משקלוב ושם היכיר בין השאר את המדפיס ישראל ב"ק המדפיס הראשון בארץ ישראל אדם שהייתה לו השפעה גדולה על חייו .
ב"ק הדפיס בין ספרם אחרים גם את ספרו של ישראל משקלוב קרובו של זאב "פאת השולחן " . ייתכו שההדפסה של ספר זה של קרובו עוררה בזאב את העניין בדפוס והוא הפך ברבות הימים למגיה הראשון מארץ ישראל שאנו יודעים את שמו.
 עם זאת יש לציין שגם כן על פי הגרסה המשפחתית של בן זאב, זאב וולפנזון עבר לגור בירושלים שנתיים לפני רעידת האדמה דהיינו בסביבות 1835 וחי שם כבחור רווק בבית אחותו טויבה פיגה ובעלה רבי שניאור זלמן שניאורסון  שהפך לעתיד להיות שותפו בספר החשוב ביותר שאליו היה קשור.
נשאלת השאלה :האם זאב  היה מגיע בתקופה זאת לירושלים  באופן זמני מידי פעם בלבד ? או שאולי  חי בירושלים  באופן קבוע  וכך אולי מעולם לא חי באופן קבוע בצפת ?
ודומה שכאן הפרטים סותרים.
ועם כך לא מן הנמנע שבזמן שאביו  חי בצפת זאב חי כבר מבואו לארץ ישראל בירושלים ומעולם לא היה תושב קבע בצפת או שחי שם זמן קצר ביותר בלבד.
המקורות קובעים שמצעירותו עסק זאב בשירות הציבור ובעסקנות מקצוע שהיום יש לו שם רע אבל אז נחשב למכובד ביותר , נטייה שבאה לו בירושה מאביו אברהם והיה מרבה בנסיעות ברכיבה כמקשר בין סניפי כולל הפרושים בצפת טבריה וירושלים.
על פי המסורות המשפחתיות ביום י' לטבת תקצ"ז היגיע זאב לירושלים כנראה כמלווה של קרובו ישראל משקלוב ועוד חבורה של תשעה מקורבים .בירושלים התאכסן כתמיד (ואולי כבר גר באופן קבוע מזה שנתיים ) בבית אחותו וגיסו
אביו של זאב ,אברהם "הדיין " שהה אז בהונגריה בשליחות הקהילה.
ישראל משקלוב היגיע אז לירושלים לרגל דיונים חשובים ביותר מבחינתו בניסיון לנוע בניית בית מדרש בחורבת רבי יהודה החסיד. בניית מדרש בית המדרש שהוקם נגד רצונו הייתה עבורו כישלון אישי גדול שכן הוא התנגד בכל תוקף לחידוש הישוב היהודי בירושלים , אבל יתכן ששהותו בירושלים בעניין זה היצילה את חייו מהאסון שהתרחש אז בצפת והחריבה את סופית את כל תקוותיו לגבי העיר.
רעידת האדמה 
תוצאת תמונה עבור מצודת צפת במאה ה-19
מצודת צפת המאה ה-19.
יום כ"ד בטבת בעיר צפת החל כמו יום רגיל חם ובהיר מאוד ואיש לא ציפה לדבר מיוחד . עד שלפתע פתאום רעדה הארץ ברעש אדמה נורא והעיר נחרבה.
כאמור רעש אדמה קטן יותר התחולל בעיר בשנת 1834 כאשר האדמה רעשה באותו היום פעמיים אך למרבית המזל איש לא נפגע. הפעם לא היה את המזל הזה.
כל מי שנמצא בבתים מצא בהם את קברו מתחת לגלי החרבות. המתפללים בבתי הכנסת נפחו את נשמתם בעת תפילת השמונה עשרה.
אחרי הרעד הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתח ארצה. וכתוצאה גם הניצולים לא מצאו דרך באפלה לצאת מההריסות ולהימלט מהזעם שנשפך עליהם ונספו גם הם.
מתחת האבנים ואיי המפולת נשמעו קולות אנשים הזועקים לעזרה ואין מושיע . לבת האש הוסיפה ללחך את האדמה החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש ,להתפורר להרוס את הבתים ולבלוע את האנשים והעיר כולה הייתה ל"חרדת האלוהים ".
רבים שלא מתו מיד בחורבן גוועו מחוסר אוויר לנשימה בין ההריסות או נפחו את נשמתם ברעב . העיר העליונה של צפת הפכה לאיי מפולת.
מעריכים שכ2000 יהודים נספו ברעש האדמה ( ויש שאמרו 4000 אם כי זה מספר מוגזם ואולי כלל את כלל הנספים יהודים כמוסלמים ) וזאת נזכור לאחר שרבים מיהודי העיר כבר נהרגו במגיפות הנוראיות ובפרעות שביצעו בהם הערבים בעת שמרדו בשליט הארץ איברהים פחה.
יותר משליש התושבים נקברו ומתו תחת ההריסות.
רבים אחרים נפצעו ונעשו בעלי מום לכל ימי חייהם.
חלף זמן עד שהחלו השרידים שנשארו בחיים להחיש עזרה לאלה שנקברו תחת גלי המפולת ולספק עזרה לאומללים והפצועים שנשארו בלי קורת גג על ראשם והסתובבו תועים בין ההריסות נוברים ומחפשים אחרי קרובים שאבדו.
.דבר האסון נודע בירושלים רק עשרה ימים לאחר האירוע (!) על ידי רץ ששלחה אישתו של רבי ישראל שבעת הרעש התרחצה יחד עם שתי בנותיה במרחץ החדש של חמי טבריה וכך ניצלה כי הרעש לא פגע בו.
מפי הרץ שמעו רבי ישראל משקלוב  וזאב וולפנזון  את הידיעה המרה על רעידת האדמה שהחריבה את צפת ובה התברר בדיעבד נספו גם אימו ושני אחיו.
הידיעה עוררה בירושלים אבל כבד וכל אנשי העדה קרעו את בגדיהם והספידו בדמעות שליש את המתים.
רבי ישראל משקלוב מיהר ללוות סכום גדול ( שנים עשר אלף גרוש ) מפקידי עדת הספרדים בעבור משלחת עזרה והצלה.
זאב היה אחד מאנשי  המשלחת מטעם יהודי ירושלים שיצאה להחיש עזרה ראשונה לנפגעים ולהעביר את הניצולים לירושלים ( משימה קשה ומסובכת ) ולקבור את המתים , ועל פי המסורת המשפחתית הנהיג את מסע ההצלה .
 במשלחת יצאו איתו ידידו וקרובו הרב ישעיהו ברדקי חתנו של ישראל משקלוב ,הרב אריה נאמן ועוד כעשרים איש ומהם "קברנים היודעים לחצוב קברים ולקבור מתים ולגמול חסד עם המתים " ועם החיים שיחיו לאורך ימים ".
מטרת המשלחת הייתה אם כך הן לתת תרופות לחיים והן לקבור את מאות המתים.
הם יצאו לאיזור האסון צפת כשליבם מנבא להם את הגרוע ביותר  והם אכן צדקו .
בצפת המשלחת מירושלים גילתה מחזה אימים של עיר חרבה. גופות ושרידי גופות וחורבות היו בכל מקום.
פינוי ערימות אבנים וקבורת המתים התבצעו רק בעמל רב ובהוצאות גדולות מאוד בעבור עבודת הפועלים שפינו את ההריסות של הבתים. כשפינו לבסוף את גלי האבנים נמצאו עדיין עשרות קורבנות בחיים , 100 איש סך הכל שהצליחו איך שהוא לשרוד במהלך השבוע הנורא מתחת להריסות , אבל רבים מהם היו פצועים ובעלי מום שבורי יד ורגל ומעוכים ומהם שמתו מיד לאחר הצלתם.
סך הכל מבני הקהילה הפרושית של רבי ישראל משקלוב שכללה 420 איש נהרגו באסון 156 איש ונותרו בחיים 264.
זאב וולפנזון גילה שבית משפחתו נחרב עד היסוד ושאימו ושני אחיו שכבו מתים בהריסות.
אגב החיפושים הנואשים אחרי ניצולים מצא זאב בהריסות ביתו כתב יד של אביו ולקח אותו עימו לעתיד כתב יד זה ""מחזה אברהם על תגלחת בימי חול מועד "  הודפס בידי נכדו אליהו לנדא.
גם בית המדרש של ישראל משקלוב שבו למד זאב נהרס וכך גם בית הדפוס של ישראל ב"ק.
עם חורבן צפת והגליל ברעידת האדמה נחרבו סופית תקוותיו של ישראל משקלוב להחייאת הישוב היהודי בגליל והחורבן של תקוות אלו צויין באופן סמלי כאשר 27 שנים בעתיד היה זה זאב קרובו ונאמנו של ישראל משקלוב שיבנה את בית הכנסת הגדול שב"חורבה" וכך יסתום את הגולל סופית על רצונותיו של קרובו שהתנגד לכך בכל מאודו.
אבל מן האסון צמח גם דבר חיובי אחד מבחינת זאב.
תוך כדי החיפושים בשטח בקעו מבין ערימות המפולת ,קולות זעקה מחרידים של נערה שהייתה לכודה בין אבני החורבות ,אך ראשה ושעריה הפרועות צצו מבינם. היא לא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה מאחר שהייתה שקועה וקבורה בין תילי העפר. זאב רץ אליה והוא וכמה חופרים אחרים הצליחו לחפור ולהוציא את הנערה מבין ההריסות לאחר שהייתה קבורה בתוכם במשך ימים שלמים.
היא כצפוי הייתה פצועה וחבולה בכל גופה מגואלת בדם וסובלת מצמא ורעב נוראיים,אך לבסוף לאחר טיפול התאוששה וחזרה לאיתנה.
זאב לקח את האישה בשיירה של ניצולים רבים למקום מבטחים לירושלים שהפכה כעת לביתו ושם נשא אותה לאישה.
 על  פי המסורת המשפחתית  הנערה שניצלה  הייתה  רבקה באבע שהוריה וכל משפחתה נספו ברעידת האדמה.  היא הייתה ילידת צפת בת רבי אהרון דוד הלוי מאנשי השיירה הראשונה לצפת של העולים הפרושים שנספה עם כל בני ביתו ברעש מלבד רבקה שנשארה בדרך נס בחיים.
אולם על פי המחקר המודרני שמו של רבי אהרון דוד הלוי אינו מופיע כלל ברשימת הרוגי צפת ויש מקום לחשוב שהייתה כאן טעות בשם ובשמה של האישה שאותה הציל זאב.
לפי מחקר מפקדי מונטיפיורי מופיע שאשתו בשנים הראשונות נקראה זלדה דווקא ,וכך ייתכן שהאישה שהיציל בצפת הייתה זלדה ולא רבקה ולא מן הנמנע שהיא בניגוד למסורת המשפחתית שהולידה לו את ילדיו וזאב התחתן עם רבקה המפורסמת יותר רק מאוחר יותר.שאלה זאת דורשת חקירה נוספת .

לאחר רעידת האדמה

ירושלים של ימי זאב וולפנזון. הצילום הראשון שנעשה בעיר ירושלים בשנת 1839.צילם פרדיננד פסקה.
לאחר רעידת האדמה זאב הריץ על ידיעה על האסון לאביו בחו"ל .
שבעה שבועות לאחר רעידת האדמה חזר אברהם אל רבי ישראל משקלוב עם תרומות נכבדות מקהילות יהודיות בהונגריה לנפגעי הרעש ,סכומים עצומים לחלוקה לכל המוסדות שנפגעו ברעש. לאחר מכן יצא שוב לגולה בניסיון להשיג כספים לתשלום החובות הכבדים שגרמו ליהודי ירושלים פעולות שיקום הריסות צפת ופעולות החזקת מוסדות הפרושים בצפת ובירושלים.
בגולה נישא אברהם וולפנזון לאישה שנייה שינדיל וממנה נולדו לו שני ילדים יהושע ומלכה.
תוצאת תמונה עבור קבר ישראל משקלוב
מצבת הקבר של ישראל משקלוב בצפת.
על פי המסורת המשפחתית  ( כמסופר בספר "אבותינו " " ) אחרי הרעש הגדול היציעו מקורבים לזאב לחזור לשקלוב מולדתו :ואמרו לו :אביך עלה לארץ ישראל מאחר שכך הוא המנהג שזקנים עולים לארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק "וכפר אדמתו עמו " .אבל אתה בחור צעיר מוכשר לעבודה ופעולה למה לך הארץ הנוראה הזאת למה לך לקבור את עצמך כאן ?
הדברים היו הגיוניים בהחלט בשממה הגדולה ובחורבן שאחרי רעידת האדמה אולם זאב ענה :
גם אנוכי באתי לארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק "וכפר אדמתו עמו " אלא שאני הופכו וקורא "וכפר עמו באדמתו !" לזקנים צריכה האדמה אדמת הקודש להיות כפרה להם .צעירים שכמוני צריכים להיות כפרה לארץ וכמו ש"הכפרה "הולכת למיתה בעד האדם ,כך עלינו הצעירים להשליך נפשנו מנגד למען הארץ למען ישובה ובניינה של ארץ הקודש. "
הוא נשאר בארץ כל ימין אם כי יצא ממנה למסעות רבים בחו"ל.
זאב גידל כבן את אחיו הקטן יהושע  שהיה צעיר יותר מבנו בן ציון וצעיר מזאב כמעט ב-40 שנה ! ורבים טעו וחשבו שהוא בנו של זאב ולא של אביו ) שנים מאוחר יותר זאב גידל גם את נכדו אליהו לנדא בביתו כבנו לאחר שאביו של זה מת בינקותו .

משפחה ספרותית

שני הגיסים של זאב היו שניהם סופרים.
גיס אחד היה שניאור זלמן בן הרב מנחם מנדל שניאורסון שנישא לאחותו הגדולה טויבה פיגה   וייתכן שהיה קשור משפחתית למייסד חסידות חב"ד שניאור זלמן מלאדי  ולפי המקור המשפחתי הוא היה נכדו.
 לפי מה שכתוב בספר "תולדות חכמי ירושלים" של פרומקין וריבלין עלה לארץ ישראל בשנת " תק"ץ
הוא שימש כמגיה גם הוא אצל המדפיס ישראל בק.
מאוחר יותר שניאור עמד בראש כולל חב"ד בירושלים ויצא כשד"ר של עדת חב"ד בחברון לארצות המזרח באסיה ולאירופה פעמים רבות החל מ-1849.
עצם הנישואין בין האחות וקרוב המשפחה  של מייסד חב"ד שנוא נפשו הגדול של הגאון מוילנה הנערץ הייתה סמלית והראתה על רצונם של בני משפחת וולפנזון לישב את הסכסוך הקשה בין הקהילה הפרושית והקהילה החסידית בארץ . לא לשווא היה זאב גם ידידו הטוב ואיש סודו של מנהיג הקהיליה החסידית בארץ המדפיס ישראל בק.
גם בן דודם ישראל משקלוב התחתן אז עם אישה ממוצא חסידי.
שניאור  פרסם ביחד עם זאב את הספר "חמדה גנוזה: והוא תשובות הגאונים … גאוני קמאי אשר הי' … בכתי' יד "ב-1863. קובץ של תשובות הרבנים הגאונים מימי הביניים המוקדמים.
ולבדו הוא פרסם את הספר "ספר זכרון ירושלים : מקומות ידעתי … ואת כל הקורות לאיזה מדינות ועיירות ימים נהרות מקום דרכו בו רגלי" ב1876 שבו הוא מספר על מסעותיו כשד"ר על ירושלים ועל ארץ ישראל בכלל ועל הישוב היהודי בה.למעשה היה זה מעין ספר תעמולה למען שמירת הקשר בין יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה ובעיקר למען תרומות לישוב היהודי בארץ ישראל.
הוא הוסיף ותיאר בו אגם את הקהילות בגולה שבקרבן שהה ו ואלו כללו את דמשק ארם צובא ( "הייתי כמה פעמים וישבתי שנה אחת ") ,אורפה ,מוצול בגדד בצרה בומבי ככלכותה הונג קונג ,שנחאי קהיר ( "עיני ראו את העיר הזאת כמה פעמים" ) אלכסנדריה קושטא קרמנצ'וק ,לונדון פריז אמסטרדם פרנקפורט המבורג ברלין הלברשטם.  הוא תיאר את מנהגיהם ותיאר לשבח נדיבים שבביתם שכן במסעותיו הרבים וסיפר אנקדוטות מההרפתקאות הרבות שעבר במסעותיו.  כך למשל  ליד עיר קטנה בשם קיזלאנק הוא נשדד מכל הכסף שאסף אבל בעזרת הפחה המקומי הצליח לקבל את הכסף בחזרה.והזדמן לו להיות בהודו בימי המרידה הגדולה בבריטים וחיבר שם תפילה לכבוד המלכה ויקטוריה .כתוצאה התקבל לימים בארמון המלכה בלונדון וקיבל שם מכתבי תודה שהועילו לו לעתיד בשליחויותיו בארצות המזרח.
לשניאור היה כישרון מסויים לציור ובהיותו בהדו צייר את המקומות הקדושים בירושלים וקברי צדיקים בארץ ישראל ונתן אותם לנדיב יהודי בבומבי שבהודו שגם  מתן לו כסף לבניית בתי כנסת עבור חסידי חב"ד בחברון ובירושלים.
ב-1884 הוא הדפיס את הספר "עבודת ה' "דרושים על התורה וגם כאן בהקדמה הוא מספר על שליחויותיו השונות.
 
הסופר יעקב גולדמן ,גיסו של זאב וולפנזון.
 
אסתר מלכה ,אחותו של זאב וולפנזון ואישתו של יעקב גולדמן , 1851-1951  חיה עד גיל מאה בנווה צדק בתל אביב.
גיס נוסף שהיה נשוי לאחותו החורגת  של זאב , אסתר מלכה היה יעקב גולדמן ( 1856-1931) בנו של השד"ר אשר גולדמן שנרצח בעת שליחותו בסלוניקי בידי שודדים ואחיו של היסטוריון העיר  ירושלים פנחס גרייבסקי ( עם  צבי אביו של גרייבסקי ,התחתנה אימו של גולדמן  לאחר מות אביו ).
בני משפחת גרייבסקי היו שכני משפחת אברהם וולפנזון וחיו עימם באותה החצר .יעקב גולדמן פגש מן הסתם את אישתו לעתיד עוד בילדותו וככל הנראה התחתנו כילדים ,כמקובל אז.
גולדמן כתב רבות בעיתונות של התקופה על ההיסטוריה של ירושלים ופירסם שני ספרים "ספר בני אשר :יכיל עשרים ושלשה פרקים חקירות ודרישות בענינים שונים" ( חידושי תורה ) ( 1924) ו"פרט ועוללות :חידושים לששת סדרי משנה "( 1930) ( ביאורים וחידושים שהשמיע בשיעורי משנה ).
אך למרבית הצער מאמריו בעיתונות  של יעקב גולדמן שבהם סיפר רבות על תולדות הישוב בארץ ישראל לא כונסו בספר מעולם וחבל מאחר שיש בהם מידע היסטורי חשוב רב שאין בשום מקום אחר.
יעקב גולדמן נציין  הפך לרב חשוב ביפו ומזכיר העדה האשכנזית של יפו וממקימי ספריית "שערי ציון " ומזכיר כבוד של לשכתב בני ברית ""שער ציון " שממנה צמחה ספריה זאת . הוא גם ניהל את בית החולים היהודי של יפו.

המגיה הראשון של ארץ ישראל

 חוקי חיים - חיים אברהם בן משה גאגין
התנצלות המגיה : המצפה לעזר ולתושיה :לספר חוקי החיים.
מהולל אקרא
ה': שהחייני וקיימני לזמן הזה . וזיכני לברך על המו"גמר .
להג"ות באמרי ס"פר ספרא דבי רב עגן חסידא גדול מרבן שמו . עט"ר ראשון לציון : אחד היה אברהם ותלמדנו חוקי חיים . אמרות טהורות מזוקקות שבעתים . אשר יצאו מפיו הטהור להורות לעם ב"י : ותשלם המלאכה מלאכת הדפוס ביום ה' תשעה ימים לחודש חשוון לסדר ולפרט ואברכך ואגדלה שמך והי' ברכה . ותעלוזנה כליותי בראותי הידור יופי המלאכה הנעשה על טהרת הקדש בעה"ק ירושלם ת"ו שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב .
 ברם דא עקא זלעפה אחזני במורא בזכרי נאם אמרי בטויי רבותינו הקדושים מאמרם שהזכי' הוי זהיר במלאכתך שהי' מלאכת שמים ומי הוא זה אשר מלאו לבו לאמר עשיתי ככל אשר ציוויתני . ובפרט כי אנכי היודע מך ערכי . בעד אנכי מאיש : ולא בינת אדם לי . להבין לגשת לעבודת הקודש הזה : באופן בל ימצא בו שום פיגול לא ירצה ושיהיה נקי מכל פסולת הפוסלת בקדשים מכל מין חסיר ויתיר וחליף . אשר ע,כ באתי להתנצל לפני כל יודעי דו,ד אשר יקראו בספר חוקי חיים הזה . באם שימצאו בו איזה טעיות לבל יתלו בי בוקי סריקי : כי סהדי במרומים שיגיעתי היתה לפי כחי ועיני ובודאי בדקתי בחיפוש מחיפוש ירושלם : עד מקו' שידי יד כהה מגה"ת וכבר קדמוני הבעמ,ג הראשונים באמרם כשם שאי אפשר לבר בלא תבן : כך אי אפשר לדפוס בלי טעיות ושגיאות מי יבין : ואף אם יכוון לעשות בשלימות פעולתו : לא תשיג ידו בטהרתו כי לפעמים באים הטעיות לא מצידי : וגם מצד העושה אותם : ח"ו לא במרד ולא במעל יבואו : כ"א בשוגג ובאונס מבלי הזהר : כי אי איפשר להזהר : כידוע ליודע ובקי במלאכת הדפוס : ואל תדין את חברך עד שתגי"ה למקומו וכל הדן אותי לכף זכות : יזכה לרב ברכות ונזכה לעלות לציון בשובע שמחות : פי המדבר . לכבוד הרב המחבר . אנא קטינא וזעירא שפל ברך .
ומן הערך . העבד העברי :
זאב וואלף בהרב מוהר"ר אברהם
וולפנהאזן  
(התנצלות המגיה  זאב וולפנזון בספר "ספר חוקי חיים : קצת שאלות ותשובות מאשר נשאלתי …" :  מאת הראשון לציון הרשמי הראשון בירושלים חיים אברהם גאגין )
זאב התפרסם בראשונה כמגיה בבית הדפוס הירושלמי של ישראל ב"ק .
זאב היה ידוע בבקיאותו בלשונות המתות בזמנו של עברית וארמית ודיבר גם ערבית וספרדית וידע גם גרמנית וכמובן יידיש. היה זה ככל הנראה הודות לידיעתו הרבה בעברית וארמית ידיעה שלא הייתה נפוצה בתקופתו שהוא עסק בעבודות הגהה ושכלול דפוסו של רבי ישראל ב"ק.
 
בימיו מקצוע המגיה נחשב מן הסתם הרבה יותר מאשר כיום שכן שמו של וולפנזון כמגיה מתנוסס בגדול בעמוד השער דבר שאיש לא יעלה על דעתו לעשות היום כאשר שמו של המגיה שאינו מוזכר כלל בשום מקום . הוא טרח ופירסם גם כמה התנצלויות מגיה  ואף שירי התנצלות על השגיאות שנשארו בספרים למרות השתדלויותיו.
לדברי המקור המשפחתי ב "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו " של תדהר הוא הגיה "עשרות ספרים" והיה "המגיה הראשי " ו"יד ימינו "  של ישראל ב"ק.
 אך בספרה של שושנה הלוי ספרי ירושלים הראשונים : הספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיות עבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן,1841 1891ו-( בן צבי, תשל"ו 1975)   שהוא הרשימה המלאה ביותר הקיימת של הספרים שהודפסו בירושלים במאה ה-19 מובאים רק שמות של פחות מעשרה ספרים ששמו מופיע בהם כמגיה.
ומכך אפשר להסיק או שרוב הספרים שהגיה יצאו ללא שמו כמגיה , או שעסק בכך רק תקופה קצרה בין השנים 1843-1846 לפני שעבר מן הסתם לחפש פרנסה משתלמת יותר.
 
 לעיסקי הוצאת הספרים חזר רק כעבור שנים  עבור פרוייקט אחד אחרון מיוחד במינו ביחד עם גיסו את הספר "חמדה גנוזה: והוא תשובות הגאונים … גאוני קמאי אשר הי' … בכתי' יד -1863. קובץ של תשובות הרבנים הגאונים מימי הביניים המוקדמים ובראשם רב שרירא גאון  מהמאה העשירית לספירה.
 ככל הנראה המדובר בכתב יד שאחד מהשניים גילה בפינה נידחת והרשים אותם כל כך עד שמיהרו לערכו ולהוציאו על חשבונם כאוצר ספרותי יקר ערך.
ומבחינתנו כיום זהו הספר החשוב ביותר ששמו של זאב נקשר אליו. .
.
זאב נשאר כל חייו   ידידו ורעו של  ישראל ב"ק שהיה מנהיג עדת החסידים בעיר והשניים שיתפו בינם פעולה בפרויקטים שונים של שתי הקהילות שבהן היו כל אחד מהם עסקן בכיר.
אך נראה שהם לא עבדו ביחד בבית הדפוס  זמן רב. ההגהה הייתה יכולה להיות חלק מזערי מפרנסתו של זאב מאחר שלא קיבלו עליה שכר גבוה ( כאז כן היום )פרנסה הוא נאלץ למצוא במקומות אחרים ומהר מאוד הפך ובתוך זמן קצר הפך המגיה לאחד היזמים המצליחים והידועים ביותר של הישוב הפרושי ושל ירושלים ובתחומים שונים ומגוונים .
ד"ר אריה מורגנשטרן על זאב וולפנזון :
ר' זאב ב"ר אברהם וולפנזון [ 1881-1818 ]  היה תלמיד חכם מובהק עם כשרון ספרותי מוכח. כבר במפקד מונטיפיורי של שנת 1839 הוא מוגדר בתואר הנדיר "כותב" ובגיל צעיר מאוד בשנת 1843 החל את עבודתו , החלקית, כמגיה של הספר "אהלי יהודה", בבית הדפוס של ישראל ב"ק, מלאכה שדרשה ממנו לא רק ידע רב בתלמוד ובפוסקים  אלא גם כשרונות ספרותיים ושליטה מוכחת במכמני הלשון העברית.נראה שבזמנם המגיה עשה גם עבודות עריכה לשונית ולא לחינם הדפיסו בעמוד הראשון של הספר, לצד שמו של המחבר , גם את שמו של מגיה הספר שעליו סמכו כי עשה מלאכה ראויה. ואף הוא היה מנצל את ההזדמנות ומוסיף בתחילת הספר או בסופו כמה שורות של חרוזים בשבח עבודתו..
היו לר' זאב וולפנזון גם כשרונות מסחריים הבאים לביטוי בכך שרכש בירושלים את כתב היד של תשובות הגאונים אותם הביא לדפוס יחד עם גיסו שניאור זלמן שניאורסון בספרם המשותף "חמדה גנוזה", ירושלים, תרכ"ג (1863)[ לא בטוח שהוא עשה ריוח מהדפסת הספר, אבל הוא הגיע לספריות פרטיות של רבנים רבים באירופה]  . הפעם נזכרים שני הגיסים לטובה על-ידי  כל רבני ירושלים המסכימים על הספר לצד דברי המבוא הלמדניים שכתבו השניים בתחילת הספר.  

איש העסקים

 
חותמת כולל הפרושים במחוז  רייסין בירושלים עליו היה זאב וולפנזון הממונה.
לאחר שהשתקע בירושלים רכש זאב חכירה חצר גדולה מחוץ לרובע היהודי ברחוב חברון מאת משפחה מוסלמית בקרבת רחוב השלשלת מול השער הגדול רחב הידים של הר הבית שבאמצעותו הייתה דרך המדרגות אל הכותל המערבי .חצר זאת הפכה להיות המרכז של "חצר רייסין " הכולל של יוצאי בילורוסיה שכלל את העיר שקלוב שממנה בא זאב. וזאב הפך להיות ה"ממונה"  של הכולל.
זאב התנגד כל ימיו לאכילת לחם החסד של תושבי ירושלים מכספי "החלוקה" שהוא עצמו חילק לאחרים כממונה על כולל רייסין סרב להשתמש למחיית משפחתו שלו .
 
רשימת מפקד אנשי כולל ריסין שנערך בשנת 1875. כולל את שמו של זאב וולפנזון.
לפי המסורת המשפחתית  המובאת במאמרו של בן זאב אברהם הדיין הביא עימו משקלוב רובלים רבים ותכשיטים שהספיקו לפרנסת המשפחה ברוחה. אבל רבי זאב חי על יגיע כפיו כל ימיו עד מותו. ובכל מקרה מפנקס שהשתמר מזאב ברור שגם אביו היה מלוה ממנו כסף כך שנראה שעושרו של אברהם הדיין וולפנזון אם היה כזה לא שרד זמן רב…
כתוצאה זאב חיפש ללא הרף יוזמות ועבודות יצרניות שונות שעימם יוכלו הוא ומשפחתו להתפרנס .
הוא התמחה בתחילה בהנהלת פנקסים .ומכך באה פרנסתו ובתוך זמן לא ארוך הפך לאחד מאנשי העסקים המצליחים והידועים ביותר של היישוב.
הוא היה סוחר נכבד בתבואות וטחינתם ברפואות לבתי המרקחת.
……ולא פחדו כלל שמא יעשה זאב וולפנזון מסחר לעצמו מענייני הקברות כמוש פחד רבי יהושע ילין מהחצר של התלמוד תורה. .ואמנם לא הזכיר רבי יהושע ילין את המסכן הזה אשר הציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו ,מפני שאחר כך פתח רבי זאב וולפינזון ז"ל חנות של חנות של מכירת בשר בקר לצד חנותו של ילין .יש לדון את רבי יהושע ילין כף זכות כי כעס על שנתקפחה בזה פרנסתו. אבל אין רשות בגלל זה לסרס את ההיסטוריה.
ולא יכתוב ספר היסטורי ,ואז יכול לשפוך את חמתו על מי שקיפח את פרנסתו ,אבל כאשר כותבים ספר היסטורי צריכים לשכוח את אנוכיות עצמו וביחוד לבלי לכחד או לשנות המקרים.
( הרב חיים הירנשנזון תוקף את יהושע ילין המנוח  על הדרך שבה תיאר סיכסוך מסחרי שהיה בינו ובין זאב וולפנזון בספר זכרונותיו ) .
.
בין השאר הוא פתח ביחד עם מזכיר כולל רייסין שעליו היה הממונה  נתנאל לוריא ועם קצב ופתחו מכולת לממכר בשר בקר שאותו שחטו שחיטה כשרה על אחריותם והדבר גרם לסכסוכים שונים בגלל המחירים הגבוהים שמכרו את הבשר .ובקצור העסק לא הצליח. יהושע ילין אביו של דוד ילין שפתח איטליז מתחרה מתאר את הפרשה במרירות בספר זכרונותיו ואין זה ברור עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיו בנושא. ( זכרונות אלו  ספגו  התקפה עזה בידי הרב  חיים הירשנזון שהיכיר היטב את הפרשה ואת המעורבים בה ) .
פעמים רבות היה נוסע לעבר הירדן לקניית תבואות ואתרוגים שאותם היה שולח למכירה ליהודי רוסיה והונגריה .ביחד עם ידידו סוחר העצים בן ציון לאון עסק זאב מכירת עץ אתרוגים בארץ ישראל ובגולה מתוצרת ערבית מקומית ותחת מסוה של סחר האתרוגים הצליח לגיס כספים רבים עבור המוסדות והישיבות של ירושלים בקבלות של אתרוגים . עם יסוד פתח תקוה ראשון לציון וראש פינה ערכו סוחרי האתרוגים היהודים כמו זאב תעמולה רחבה לנטיעת פרדסי האתרוגים בהצלחה בין איכרים יהודים ונכדו אליהו לנדא ובן נינתו צבי אשד עסקו גם הם בעיסקי האתרוגים והתפוזים.
רוב עסקיו של זאב  היו תחת הניהול היום יומי של אישתו רבקה ומאוחר יותר של בנו בן ציון ואחיו יהושע.
.זאב מרגע שהעמיד את עסקיו על רגליהם העדיף לעסוק בעסקי ציבור.

חלוץ השימוש בנפט בארץ ישראל

 מנורות נפט מהמאה ה-19.
זאב  וולפנזון היה הראשון שהשתמש בנפט בירושלים ולמעשה בארץ כולה במקום בנרות שעווה. עד 1871 השתמשו תושבי ירושלים בנרות חלב ומנורות שמן.זאב הביא עימו מאחת הנסיעות באותה השנה מנורת נפט עם זגוגית ופתילה והחל להשתמש בה על מנת להאיר בערבים את האיטליז שלו ברחוב היהודים .מאות אנשים היו נוהגים אז להתאסף ליד האיטליז כדי לראות המראה החדש של שימוש אורות בנפט.
כל כך הרבה אנשים היו מתכנסים במקום עד שזאב "נאלץ" להביא שוטרים כדי לשמור על הסדר.מן הסתם ההתקהלות הזאת עשתה רק טוב לעסקיו באיטליז.
השימוש בנפט עבר תוך זמן קצר לכל בתי הכנסת החנויות ולבסוף הבתים הפרטיים.

מייסד הרוקחות בירושלים

 

זאב שקד תמיד לטובת החיים ושמירת הבריאות.
הוא היה  ביחד עם כמה עסקנים נוספים של הפרושים ממייסדי בית החולים "ביקור חולים  בשנת 1843 ,מתוך מטרה לקיים את מצוות ביקור החולים והגשת סעד ועזה רפואית לחולים מבני העדה האשכנזית . ביחד עם כמה  עסקנים נוספים הוא שכר שלושה חדרים בבית שבמקור שימש לפעילות מיסיונרית צייד אותם במיטות בחדרים שנועדו לשמש לצרכי חולים. הרופא במקום היה ד"ר פרנקל שנשלח לירושלים במיוחד בידי משה מונטיפיורי .
 זאב  גם ייסד את בית המרקחת הראשון שנועד במיוחד ליהודים  בירושלים בו שימש בימי המגיפות קרובו ד"ר זלמן לוריא ( ממשפחת הנדיב והעסקן שמריהו לוריא ממוהילוב ) ותודות לפעולתו נצלו נפשות רבות ממות
. לשם הבטחת שרות מקצועי באספקת רפואות ליהודי ירושלים שלח את אחיו הצעיר והחורג יהושע ללמוד רוקחות בבירות ואחר כך השתלם זה בבית המרקחת שלו גם בן מחותנו אריה ליב רלב"ג ( בן גבריאל )  וגם אנשים נוספים למדו שם את מלאכת הרוקחות .לראשונה בארץ
יהושוע וולפנזון  ( 1851-1924) שהתייתם מאביו אברהם כשהיה בן שלוש גדל בבית אחיו החורג זאב שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים ( אולי 46 שנים ) ששימש למעשה כאביו ומאח שזאב התנגד לאכילת לחם חסד מכספי החלוקה שלח אותו לאוניברסיטה האמריקאית  בביירות ללמוד רוקחות . לאחר סיום לימודיו כשחזר לירושלים אחרי שלוש שנים נתן לו זאב כספים לפתוח בית מרקחת ברחוב היהודים שבעיר העתיקה בקרבת חורבת רבי יהודה החסיד.
זה היה בית המרקחת הראשון ליהודים בירושלים שנוהל על ידי רוקח מוסמך בעל דיפלומה.  ויש לזכור שעד אז לא היו בירושלים גם כמעט רופאים.
בית המרקחת שימש גם את בית החולים "ביקור חולים " שגם בייסודו היה לזאב יד.
אבל ההכנסות העסק לא הספיקו לפרנסה שכן אז רבו המשתמשים ברופאים לא מוסמכים ו"רוקחים אלטרנטיביים " ( כאז כן היום ) וכעבור זמן מה נפתח בית מרקחת יהודי מתחרה . ולאחר חמש שנים של פעילות  נסגר בית המרקחת בגלל חוסר בלקוחות וחוסר בהכנסות.
 
יהושע וולפנזון אחיו הצעיר של זאב.  הרוקח בעל הדיפלומה הראשון בירושלים
זאב היציע אז ליהושע לעבור לתחום חדש של טכנולוגיה תחום תחנות הרוח .
ויהושע ביצע שינוי דרמטי של מקצוע והפך להיות  מרוקח לטוחן.
לפי הספר "מיקירי ירושלים"  הוא היה הראשון "לנקור אבני ריחיים " כך שהיה ראשון בשני תחומים שונים מאוד זה מזה

זאב וולפנזון פוגש את משה מונטיפיורי

 
משה מונטיפיורי בארץ ישראל.
במסורת המשפחתית מרבים להשוות בין זאב וולפנזון והאציל  היהודי הבריטי המפורסם משה מונטיפיורי ולהציגו כמעין גירסה ירושלמית של משה מונטיפיורי שכמו האציל היהודי הבריטי המפורסם יותר עסק ביוזמות רבות למען הציבור וביצע מסעות רבים מסביב לעולם עד גיל מאוחר ביותר בשביל הציבור .
נטען  היו בין השניים קשרים הדוקים ביותר,וככל הנראה הם אכן נפגשו.
אולם נשאלת השאלה עד כמה היו היחסים בין השנים הדוקים ?
 
מונטיפיורי מבקר בפרדס ביפו שיהפך לשכונת מונטיפיורי  התל אביבית . . ציור מאת נחום גוטמן. האם השתתף זאב וולפנזון במסע זה?
לפי הגרסה המשפחתית באנציקלופדיה של תדהר ואצל בן זאב,  זאב וולפנזון היה מדריכו ובן לוויתו של משה מונטיפיורי בביקוריו הראשונים בארץ. זאב היה אחד מהאנשים הבולטים ביותר שנלוו אל מונטיפיורי בבצוע תכניותיו בירושלים וברכישת פרדס ביפו שלימים נבנתה עליו שכונת מונטיפיורי ( היום חלק מתל אביב ). זאב היה יד ימינו של מונטיפיורי בתכנון ובניית שכונת "משכנות שאננים ".ב1857 בכספי העשיר היהודי יהודה טורא .
על פי הגרסה המשפחתית טחנת הרוח הידועה של מונטיפיורי הוקמה בעצתו של זאב שהיה בנסיעותיו הראשונות של מונטיפיורי בארץ ישראל
כל הפרטים האלו הם אפשריים בהחלט. אבל אין להם ביסוס נוסף מעבר למסורת המשפחתית.

החרם נגד משה מונטיפיורי

 
מספרים  שלזאב היה קשר עם פרשת החרם על משה מונטיפיורי .
על פי הסיפור ( המופיע בספר "אבותינו ") כאשר ב-1855 מונטיפיורי ובן לווייתו הד"ר לוי נכנסו במסעו הרביעי של מונטיפיורי לארץ ישראל למתחם הר הבית היו מי שנידו אותם על כך .ולפי הסיפור אנשי ירושלים התרחקו מהם ד' אמנות ממנודים .
אך קשה היה להשאיר נידוי על אישיות כזאת שעשתה כל כך הרבה למען ארץ ישראל אך גם לבטל אותו סתם ככה היה בלתי אפשרי והיה צורך למצוא מוצא של כבוד .
 אז פנה  הרב ישעיהו ברדקי  למונטיפיורי להשפיע עליו שיקבל את הנידוי וינהג כדין .מונטיפיורי הסכים והוסכם שהדבר כלומר "קבלת הנזיפה" יסודר בביתו של זאב וולפינזון שהיה ידוע לכל כמקורב למונטיפיורי .
בביתו של זאב קיבל סיר משה נזיפה בהגררו על הארץ ד' אמות כדין . אלא שזאב סידר שהגרירה לא תהה על הארץ ממש אלא תוך ישיבה על כיסא  באופן מיוחד של כבוד לכבודו של סיר משה .
כאן הסיפור נשמע כבר כמסורת משפחתית ותו לא ,ידוע שעל מונטיפיורי אמנם הוטל חרם בידי כמה קנאים ירושלמים אולם ספק רב אם הדבר הובא אי פעם לידיעתו …

( מאידך דיון בנושא החרם הזה שמחזק במקצת את הסיפור ראו כאן )

ידוע  לנו גם שזאב חיבר שיר תהילה מיוחד למונטיפיורי כחוברת בת 14 דפים כנראה של עותק אחד בלבד שנשלחה למונטיפיורי ונשמרה כנראה באוספיו בבריטניה ( היא אינה קיימת בשום ספרייה בארץ אבל מוזכרת בביליוגרפיה של פריטים על מונטיפיורי שנמצאים באוספי משפחתו באנגליה ).
השיר שאין זה ברור אם הצטיין באיכויות ספרותיות כל שהן כלל משפטים כמו

 "שיר תהילת ישרים לכבוד ולתפארת
"גולת הכותרת" שר וגדול ליהודים כולו מחמדים " נשיא ישראל " אבן נזר
המתנוסס בעיר לונדן אשר בענגלטירה המדינה (
כך במקור א.א. )
השר משה דיי יוסף אליה ושרת נוהו הגברת מרת יהודית ת"מ נטעי נאמנים מגזע מונטיפיורי …מנחת מרחשת ..

וכך זה נמשך לאורך 14 עמודים שבחוברת שפורסמה בשנת תר"ב.
הפזמון של חיים חפר "השר משה מונטיפיורי" הוא קצת הרבה יותר קריא מזה. (. בכל אופן אם יש מישהו שיש לו גישה לחוברת זאת אשמח לקבל עותק מצולם)

 

מונטיפיורי ורעיתו בשערי ירושלים.

מונטיפיורי אכן מזכיר את וולפנזון כמה פעמים בספר זכרונותיו "ספר משה וירושלים ספור מסע לארץ הקדושה, אשר נסע השר הגדול… הר"ר משה מונטיפיורי… והוא מסעו השביעית… לדרש בשלום ירושלם, וכתב כל ספורי מסעו בספר… על הבתי כנסיות, והבתי מדרשות, והישיבות ובתי הצדקה והחסד אשר בירושלים " המתאר את מסעו השביעי בארץ ישראל ובירושלים שיצא לאור בעברית ב 1879.
אך הוא אינו מתייחס אליו  שם באופן אישי  מיוחד מעבר לעצם איזכור שמו  כעוד שם ברשימה ביחד עם מנהיגי ישוב אחרים שאיתם נפגש כפי שניתן היה לצפות אם היה מוכר לו הכרות מיוחדת כמדריך ובן לוויה  ויועץ.

  דבר  שמונטיפיורי עשה למשל שוב ושוב לגבי הרב שמואל סלנט שהיה גם ידידו ומקורבו של וולפנזון. .
שמו של וולפנזון מאוזכר שם כאחד מראשי 24 הרבנים שהנהיגו את כוללי ירושלים ושלחו למונטיפיורי מכתב שבו בירכו אותו והבטיחו לו שיש שלום ושלווה ואחדות בין כל הכוללים ובתי הכנסת הרבים אשר בירושלים ( טענה שככל הנראה הייתה רחוקה מאוד ממציאות כל שהיא בשטח ) .

עמוד הפתיחה מרשימת מפקד אנשי כולל רייסין ששלחו זאב וולפנזון וחבריו אל משה מונטיפיורי ב-1875. כולל את חותמתו של זאב וולפנזון.

מונטיפיורי גם מזכיר את וולפנזון בהקשר לחברה קדישא שבה פעלו 156 חברים , הוא מזכיר את וולפנזון כאחד משבעת ראשיה כשהוא מציין שבראש כולם עמד רבי מאיר מאנקסט. גם כאן הוא אינו מאזכר את שמו של וולפנזון כמישהו המוכר לו באופן מיוחד.. בכל המקרים האלו וולפנזון מוזכר רק כעוד שם ברשימה.
בכל אופן שמו של זאב קשור קשר בל ינתק  לפרוייקט המפורסם מכל  בי של מונטיפיורי בירושלים לתחנת הרוח במשכנות שאננים. התחנה שהפכה לסמלה של ירושלים.

טחנת הרוח של וולפנזון

 

טחנת הרוח המפורסמת  של משפחת וולפנזון בשכונת משכנות שאננים צילום ראשון מ-1850.

משה מונטיפיורי, שהגיע לירושלים בפעם החמישית בשנת 1857. הקים בשנה זו טחנת-רוח על גבעה מתוך כוונה שתשמש כמקור פרנסה לתושבי ירושלים העניים. באומרו "אם אין קמח אין תורה "
. טחנה זאת נחשבת למפעל הפרודקטיבי הראשון בחיי היהודים בירושלים.
הטחנה, שגובהה כעשרים מטר, נבנתה לפי דגם של טחנת-רוח אנגלית ופעל בה מנגנון משוכלל שיובא מאנגליה, וכיפתה הסתובבה בעזרת שבשבת מיוחדת כדי לכוון את הכנפיים אל מול הרוח. תחילה הפעילו אותה שני טוחנים אנגלים אך לאחר שהוקמו בתי המגורים היא נמסרה לידי טוחן יהודי בשם יוסף רוזנטל, שהפעיל אותה במשך שנים.שותפיו בהפעלת התחנה היו זאב וולפנזון ובני משפחתו.

 

יהושוע וולפנזון ,אחיו הצעיר של זאב ,ניהל במשך שנים את טחנת הרוח של המשפחה

איך היגיעה התחנה לידי זאב? על כך יש שתי גרסאות:
על פי המסורת המשפחתית השר משה מונטיפיורי החכיר או מכר לזאב את תחנת הרוח עד לסוף ימיו .
על פי הגרסה השנייה : בכספי זאב ומן הסתם ביוזמתו וביוזמת אישתו רבקה רכש אחיו יהושע וולפינזון בשותפות עם יוסף רוזנטל את תחנת הרוח על הגבעה שליד שכונת ימין משה , וככל הנראה הוא היה אחד הראשונים בארץ שעבדו עם אבני ריחיים.
(יהושע עבד גם בטחנת קמח של יהודי בשם אליעזר לבפקוביץ שפעלה על סוסים ועבדה ביום ובלילה שם היה פועל הלילה ותואר כ"תורני פיקח ומשכיל " חיים המבורגר איש ירושלים שהתגורר בסביבה מספר בספר זכרונותיו  שהיה נוהג להיכנס לשם ולשוחח עימו .)

 

טחנת הרוח בציור  מ-1862

הטחנה היהודית הייתה לצנינים בעיני הערבים בירושלים ומספרים שהם שכרו אדם מיוחד לקלל את הטחנה בקללות נמרצות ולחשים איומים כדי להשביתה, אך למרות קללותיו המשיכה לעבוד!ועמדה על מקומה גם כשבאו גשמים וסערות והבניין נשאר חזק וקיים.

אז אמרו שולחי המכשף כי הבניין הזה הוא אכן מעשה השטן אשר יסעדנו ברב כוחו.

על בני משפחת וולפנזון כל הכישוף  שבוצע על הטחנה שלהם לא עשה כל  רושם ,הם המשיכו להפעיל את הטחנה.,לא הייתה להם שום נטייה להאמין באמונות תפלות .

תחריט על פי הצילום הראשון של טחנת הרוח שכונת "משכנות שאננים" משנת 1860.

התחנה המשיכה לעבוד במשך שנים עבור משפחת וולפנזון. המטרה הייתה שתעסיק פועלים יהודים בתנאי שיגורו בשכונה החדשה .את דמי התיקונים התקופתיים  של התחנה כיסה כנראה מונטיפיורי ולא זאב. ולפי דרישת מונטיפיורי זאב גבה בה דמי טחינה מופחתים בהשוואה לאלו שנגבו בתחנות  אחרות.

עסקיו של זאב בתחום זה התרחבו ולבסוף היו לו שתי טחנות  בירושלים .
זאב הקים טחנה נוספת מתחת לפני הקרקע ליד בית הכנסת של קהילת רייסין סמוך לרחוב חברון,איזור שבו היה וולפנזון "הממונה ". זאת הייתה תחנה של שלושה זוגות אבני מסתובבים בעזרת פרדות וגמלים לתחינת תבואות חיטה שעורה ועדשים שאותה ניהלה רבקה .המרכולת לתחינה הובאה מאת ערבים עירוניים כפרים ובדואים שעימם היה זאב נושא ונותן בערבית מדוברת שבה היה שבקי מצעירותו בצפת. זאב היה ומעורב בעסקים עם הערבים אשר סיפקו לו את התבואות הדרושות לשתי התחנות.

ובכלל היה זאב מקורב אל הערבים ובידידות עם משפחות ערביות והוא ואישתו רבקה היו לנוהגים אחרי צמום הרמדאן וחג הקרבן המוסלמי לבקר בחצרות משפחות מוסלמיות עם מתנות כספיות .

טחנה זאת הייתה מרתף   רחב ידיים  ( שנבנה כנראה עוד בתקופה הצלבנית ) עם חלונות אל החצר בו הייתה גם האורווה לבעלי החיים .
את הטחנות ואת הטיפול בבעלי החיים ניהלה בתחילה רבקה אשת החייל אישתו של זאב כנציגתו ואחר כך עברה הטחנה של מונטיפיורי לידיו של יהושע והטחנה  השנייה ליד בית הכנסת של קהילת רייסין נוהלה בידי בן בן ציון בנו של זאב.

רחל אישתו של בן ציון וולפנזון בנו של זאב וולפנזון.

הטחנה הזאת התפתחה במשך השנים והייתה אחת הגדולות והמצליחות  בירושלים  ,ובמרתפיה שמרו את החיטה ל"מצה שמורה" בה השתמשו כל עדות היהודים בגלל כשרותה כל העונות השנה.
רחוב חברון הפך במשך השנים למרכז חשוב של ירושלים הודות לעליות של יהודים מרוסיה ופולין שהתישבו בו . ובו הבנה בית כנסת בשם "קהילת ישורון " שבו היה נוהג זאב להתפלל

שבתי זכריה מגלה את תחנת הקמח של זאב וולפנזון

עורך דין שבתי זכריה הקדיש את לחייו לחקר תולדות ירושלים ושכונותיה השונות ובעיקר להתיישבות היהודית ברובעים הנוצרי והמוסלמי של ירושלים ,נושאים שעליהם פירסם עד כה עשרות חוברות וספרים וזכה על כך לתואר "יקיר ירושלים ".
מר זכריה אינו היסטוריון מקצועי אלא עורך דין שחקר ירושלים הוא עבורו תחביב שהוא גם הנאה .ובין השאר חוקר את תולדות משפחת וולפנזון בירושלים .
א.א איך הגעת לנושא של משפחת וולפנזון ?
זכריה : חיפשתי אישים ודמויות שחיו בירושלים מחוץ לרובע היהודי, וגיליתי את דמותו של זאב וולפנזון והאיש הזה ריתק אותי. במידה מסויימת אפשר לאמר שהתאהבתי במשפחה כולה .
הוא היה מפורסם כאחד מהעסקנים המסורים ביותר לציבור
ירושלים וזכה להערכה רבה בדברי תולדות הישוב היהודי .אבל הוא היה גם הרבה דברים אחרים . מה שאנו קוראים היום "אדם רב תחומי " מגיה ,ורב בנאי ,וסוחר ,ושד"ר ומנהיג הגוורדיה היהודית של ירושלים ,
ראיתי בו דמות ססגונית ופעילה אישיות בולטת
בירושלים הוא ובני משפחתו היו דמויות חריגות בנוף הירושלמי האפרפר בדרך כלל. הוא אפילו דמות רומנטית מאחר שהתחתן עם האישה שהיציל את חייה .ודמויות רומנטיות הן נדירות מאוד בתולדות ירושלים .
חוץ מכל הפרשיות המוזרות והאירועים השונים שבהם
היה מעורב בימי חייו ( דיון מפורט בפרשיות ואירועים אלו ניתן  בכתבה זאת  א.א. ) הוא היה איש כולל רייסין ושימש במשך שנים בתור הממונה על הכולל ..  גיליתי שהוא התגורר בחצר ריסין שהיא ברובע המוסלמי ומצאתי מתועד שהוא החזיק בחצר והשכיר בה אורחים ומשם כנראה אירגן ויצא לכל המבצעים השונים שלו .
.החלטתי
לגלות את מקום התחנה .
קיבלתי חומרים ומסמכים שונים על האיש ומשפחתו של צאצאו
בן זאב חומרים ומסמכים .וכאן רצוני להזכיר את ידידי איש ירושלים אברהם דינבויץ ז"ל גיסו של ד"ר בן זאב שהיה בעל ידע רב בנושא ירושלים והוא שמסר לי את רשימותיו של ד"ר בן זאב כדי לעשות בהם שימוש ככל שאוכל.אני מקווה כי מילאתי מעט מדברי צוואתו.
ובמסגרת פעילויות אלו גיליתם גם את תחנת הקמח של משפחת וולפנזון .
זכריה : כן. יצאתי לחפש היכן הייתה תחנת הקמח הזאת ולבסוף מצאתי אותה במקום שהיום הוא מעין אולם שמחות.
זה היה ב19.2.2003 ביקרתי בחצר רייסין יחד עם
צעיר בשם אלי אטל שגר עם משפחתו בקרבת מקום .אז חיו במקום שתי משפחות יהודיות צעירות ומבודדות והיה מרגש לראות איך שתי המשפחות האלו חיות בסביבה ערבית מבודדת הרחק מהרובע היהודי .
אלי אטל סיפר לי כי הוא עסק בניקוי החצר עוד מ-1992
ובעבודות אלו חשף מרתף גדול שהכניסה אליו היא מרחוב שיך 'הקרימי . אלי אטל המשיך וסיפר שהאנשים שניקו ופינו את ההריסות והפסולת שהצטברו במשך הנשים גילוי בין שיירי ההריסות הפסולת בקבוקי משקה של גזוז .
ואז ידעתי שזה המקום שבו שכן תחנת הקמח
של וולפנזון מאחר שמתצהיריה של הגברת ציפורה אביצדק שהייתה בעל המקום דווח שהמקום היה תחנת קמח שהפכה לבית חרושת לגזוז .
נכנסתי איתו למרתף , ומצאנו אולם מרתף
גדול שתקרתו בנוייה קשתות לדעתי זהו אולם מתקופת הצלבנים .ושם הייתה תחנת הקמח של הוולפנזונים .
בחצר רייסין הייתה קיימת תחנת קמח בבעלות משפחת וולפנזון
וצאצאיהם במשך עשרות שנים ורגלנו עמדו באותו מרתף שבו פעלה התחנה . אלי אטל אגב שיפץ את המקום והפך אותו לאולם אירועים ושמחות מכובד שפעל כשנתיים . ואבל ללא הצלחה מאחר שבאיזור שוכנת בעיקר אוכלוסייה ערבית
אבל בגילוי הזה הרגשתי שאני חושף
משהו על תולדות משפחת וולפנזון שחיה בירושלים במאה ה-19.

בסופו של דבר העסקים הללו לא זכו להצלחה ארוכת ימים.

הטחנה של מונטיפיורי -וולפנזון פעלה כחצי יובל שנים 1860-1885) אבל בסופו של דבר לא הייתה משוכללת מספיק ולא תמיד פעלה כנדרש גם כשהייתה מספיק רוח .. הרחיים התאימו לתחינת גרעיני החיטה הרכים והעסיסיים של אירופה ולא של אלו הקטנים והקשוחים של המדבר.
וולפנזון אמנם החליף את הריחיים בגדולים יותר אך מאחר שאין בירושלים רוח קיץ סוערת כפי שיש באירופה הם לא הסתובבו במהירות הראויה.
אחר שהוקמו טחנות-קיטור בירושלים, אבד הבסיס הכלכלי להפעלתה של התחנה ולבסוף לאחר 25 שנות פעילות הושבתה לבסוף התחנה.וולפנזון הרים לבסוף ידיים.
ולכן נאלץ יהושע למכור את התחנה לאחר שפעלה במשך כשני עשורים מתי שהוא בשלהי שנות השבעים של המאה ויסד בעיר העתיקה ליד בנין הסוריאיה הישנה תחנה המונעת בכוח סוסים.
אחרי מותו של זאב יהושע עבר ליפו ובנה בשוק אל דייר תחנה מונעת בכוח סוסים גם היא התחנה היהודית הראשונה ביפו בה עבד שנים רבות והתפרנס ממנה.
מעת לעת הועלו רעיונות לשקם את התחנה של מונטיפיורי שהפכה לסמל של העיר ולהפעילה מחדש אך רעיונות אלו נותרו בגדר שאיפות ולא יצאו אל הפועל העלות הגבוהה של תיקון התחנה או החלפת חלקיה השבורים מאחד והפעלתן של תחנות חדשות שפעלו בכוח הקיטור הפחיתו את כדאיות השימוש בתחנה הפועלת בכוח הרוח בלבד. והתחנה נשארה שוממה במשל יובל שנים .רק בשנות מלחמת העולם הראשונה כשהיה מחסרו בדלק ניסו להפעילה שוב לזמן מה. ולא יספו.

במשך שנים עברו על הטחנה גלגולים רבים.. בשנות השלושים נערך שיפוץ יסודי במבנה וסביבתה קרובה הפכה לגינה ציבורית היחידה בסיבה שהוקמה בהשתדלות דוד ילין . . ועל קיר הבניין נקבע לוח זיכרון נחושת בעברית ערבית ואנגלית שנקבע על הקיר מבחוץ ב- 1936 ובא לציין את פועלו של מונטיפיורי. "תחנה זאת הוקמה על ידי משה מונטיפיורי ורעיתו בשנת תרי"ז ( 1857) הבניין נתחדש על ידי צאצאיהם והוקדש לעיריית ירושלים -1936

טחנת מונטיפיורי -וולפנזון כסמל של המדינה.

גגה  של  הטחנה שימש כעמדת תצפית לאנשי ההגנה במלחמת העצמאות ובראשית אפריל 1948 פתחו בחלק' העליון של התחנה עמדת מקלע ,הבריטים שראו בצעד זה פעולה המסכנת את האינטרסים שלהם פוצצו את העמדה והבריטים ואת הכיפה מבלי לפגוע במבנה התחנה עצמו.

טחנת הרוח של וולפנזון בסיפור המצוייר "שי ישי  ואבישי ". כתב משה בן שאול צייר דובי בן דרור.

 טחנת הרוח של וולפנזון "מככבת"  בסיםור מצוייר של הסופר משה בן שאול שפירסם ב"דבר לילדים " של שנת 1957 סיפור קומיקס בהמשכים בשם "שי ישי ואבישי " שבו הוא מתאר את פעולותיה של חבורת נערים "חבורת ההר " הפועלת מהטחנה הנטושה ועוזרת לחברי "ההגנה " בקרבות בירושלים הנצורה כנגד הלגיונרים הירדנים .

לאחר מלחמת ששת הימים בשנים 1967-68 שופצה התחנה תוקנו מסגרות הכנפיים ועל קצה המגדל הותקנה כיפתה הקבועה של התחנה עטיפת הבטון והנחושת .ובשנת 1982 הוקם בה מוזיאון צנוע שהנציח ותעד את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי העולם ולמען פיתוח הישוב היהודי בארץ ישראל ,במקום הוצבה גם מרכבתו של מונטיפיורי ותבליט קיר של לאה מג'רי מינץ שמנציח את פועלו של מונטיפיורי למען יהודי ארץ ישראל.

רק לפני שנים אחדות שופצה מחדש על-ידי "הקרן לירושלים" ובה שוכנת, כאמור, תערוכת מונטיפיורי.

בכל אופו נראה שהמוזיאון אינו פעיל יותר.

הטחנה שפעם שימשה את משפחת וולפנזון היא כיום  סממן דרך מרכזי של ירושלים החדשה,אבן דרך מוכרת לכל של התפתחות העיר. .

 

בול למלאת 100 שנה לבניית טחנת הרוח בשנת 1960.

תוצאת תמונה עבור בול טחנת מונטיפיורי

אבל בשום מקום  אין משום מה ולו מילה אחת על משפחת וולפנזון שתיפעלה את התחנה במשך מרבית שנות קיומה.

עסקן ציבורי תמיד

הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים ולולא הוא לא היו עוסקים בזה כלל  .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים ."

( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
זאב  וולפנזון  נחשב בירושלים כסמל אולטימטיבי לעסקנות ציבורית  נמרצת.
כחמישים שנה עסק בעבודת הציבור על כל סעיפיה כאחד העסקנים הראשיים של עדת האשכנזים הפרושים והיה מעמודי התווך של כולל הפרושים והי החבר המועצה הגדולה של עדה זאת משנת תר"ב ועד מותו .חזק בגופו וברוחו ועודד הלבבות בפתגמיו התורניים .והיה ידוע כמקורבו של הרב האשכנזי הראשי ישעיהו ברדקי שעימו "הלך תמיד יד ביד ".
למעשה היה האיש מאחורי הקלעים של הקהילה האשכנזית והמוציא לפועל של החלטותיה ומבצעיה השונים.

וולפנזון סוחר ועסקן ציבורי היה הממונה על כולל רייסין וגבאי של החברה קדישה.
הוא היה אחד מהעוסקים בחברת "בוני ירושלים " וחברת "מרחביה הכללית " שעל ידה נוסדו השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים .ומיסדי חברת פתח תקווה.
הוא השתתף במאמצים לקנות אדמה לבניית יישוב בשם "פתח תקווה " בשפלת יריחו ,אך קניה זאת סוכלה ואז השתתף ברכישת אדמתה חקלאית של כפר יהודה ליד פתח תקווה המוכרת לנו ביחד עם אישים כמו משה סלומון ואחרים .
הוא עצמו עבר לישוב היהודי ביהוד והתגורר בו במשך שנה לפני שחזר לירושלים .
עבור בנו בן ציון בנה בית בשכונת מאה שערים שנוסדה בשנת 1874 וכך היה בן ציון אחד מעשרת בעלי הבתים הראשונים של מאה שערים השכונה המודרנית הראשונה אז בירושלים

הוא היה האיש שפעל להשגת עצמאותה של העדה האשכנזית מאפוטרופוס ותה של העדה הספרדית בירושלים.
אנשי העדה האשכנזית חשו את עצמם תמיד כמקופחים בידי אחיהם הספרדים ,עד שהרגישו שהיגיעו מים עד נפש ועל מנת להשיג יתר יעילות ומהירות בהשגת צרכיהם השונים עליהם להשיג הפרדה חוקית ומוכרת בעיני השלטונות העותמניים מהקהילה הספרדית.
וולפנזון התפרסם כמי שכאב לו במיוחד העלבון על זה שהאשכנזים אינם מוכרים בידי הממשלה העותמאנית בתור יהודים אמיתיים . רבי חיים הירשנזון סיפר כיצד היה פעם בבית הסוחר בן ציון לאון במאה שערים כאשר בא זאב לבית והתלונן בדמעות ממש על העלבון הזה של הממשלה שאינה מכירה באשכנזים כיהודים כלל .שאר האנשים בבית צחקו על בכייתו ואמרו לו :מה לנו שהתורכים אינם מכירים אותנו כיהודים אמיתיים ,אם אלוקים לקח אותנו לעם יהודים אנחנו " זאב ענה בקול בוכים :אלוקים לקח אותנו לעם בארץ לא בשמים בלבד ובארץ אנחנו צריכים להיות מוכרים כעם ישראל בין העמים אשר ככתוב "יצב עמים למספר בני ישראל ".
זאב היה נחוש בדעתו לקבל הכרה של השלטון העותמאני בזכויות העדה האשכנזית.

לשם כך נאלץ וולפנזון להשיג פסק דין דתי מוסלמי ואישור דבר המלכות כי גם היהודים האשכנזים הם בני אברהם יצחק ויעקב .תודות להצלחת פעולותיו נוסדה שחיטה אשכנזית עצמאית והספקת בשר בהתחשב בצרכי הבשר של האשכנזים בני אירופה.
האשכנזים מעולם לא יכלו להסתגל לאכילת בשר כבשים ועזים ( בהמה דקה ) כפי שהיו רגילים באכילת בשר הבקר ( בהמה גסה ) בארצות מוצאם בגולה ולכן דרשו מנהיגי האשכנזים שחיטה עצמאית משלהם אלא שספקי הבשר הערבים התנגדו לכך בתוקף מאחר שראו בכך פגיעה בזכויותיהם ובפרנסתם . לבסוף הצליחו מנהיגי האשכנזים וולפנזון ניסן בק ויהושע ילין ( אביו של דוד ילין המפורסם ) לקבל רשיונות לבניית איטליזים מיוחדים לבשר בקר . הם היצליחו לבצע את המשימה על ידי מתן שוחד לפקיד העותמאני הממונה שקבע כי "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה עם עדת השוחט תעיד עליו כי הוא מזרע בני ישראל ".
מאז קיימת שחיטה נפרדת של ספרדים ואשכנזים בירושלים .
שני אטליזים כאלה הוקמו ברחוב היהודים אחד של יהושע ילין והשני של זאב וולפנזון .
בין השניים התפתחה תחרות מסחרית עזה ומרה שעליה כאמור מדווח יהושע ילין בצורה לא אובייקטיבית בספר זכרונותיו.  הדבר עורר את זעמו של הרב חיים הירשנזון שתקף בתגובה את בנו של יהושע , דוד ילין על שהוציא לאור ספר מלא בבדיות כאלה.

בדיעבד ההפרדה הזאת הייתה רק הראשונה בהפרדות שונות שחילקו את הקהילה האשכנזית למגוון עצום של תתי קהילות מחולקות על פי מקום מוצאן "כוללים , וזאב עצמו עמד בראש כולל יוצאי קהילת רייסין .
אבל כמדומה שהביזור הזה רק הביא להחלשתה של הקהילה באופן כללי

בונה "החורבה "

תוצאת תמונה עבור בית כנסת החורבה

בית הכנסת המרכזי של ירושלים  "בית יעקב"" נבנה בידי זאב וולפנזון.

שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר ייחלנו לה .אשר נכונים להיפתח שערי בית כנסת הגדול המעתיר אשר בחצר רבינו יהודה החסיד.
העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים . קירותיו פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אמנים נפלאים .חלונותיו כ"ח:ט"ז בקירותיו .כל אחד מהנה כשער גדול וי"ב כמספר שבטי ישורון .בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו.
יוסף ריבלין  בכתבה בהמגיד כ"ו תשרי תרכ"ה ( 1864)

"

"בפנקסו הקטן ( כעין פנקס זכרונות שבזמננו ) שנמצא בידי יורשיו ,מבוארת ההוצאה של כל שבוע בפרוטרוט.

ואפילו ההוצאה היותר קטנה מגרוש אחד ,למי ועל ידי מי הוצאה.

ומעניין הדבר שבכל החשבון לא מצאנו שום שכר בעד עבודתו הרבה הזאת".

אברהם משה לונץ "יובל בית הכנסת "בית יעקב " בחורבת רבי יהודה הנשיא תרכ"ד –תרע"ד  הופיע במקור ב"לוח ארץ ישראל כ-כא  תרע"ה ( 1914-1915 )

זאב וולפנזון  השתתף ביסוד הישיבה המפורסמת "עץ חיים " ושימש כסוכן הראשון שלה ( דהיינו האחראי בפועל )  ובית המדרש "מנחם ציון " בשנת תקצ"ז בפינה שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד .
כן היה בין האחראיים לבניית בית החולים "ביקור חולים "בשנת 1867 

 ללא ספק  הפרוייקט החשוב ביותר מבחינת הקהילה שהיה  זאב מעורב בו היה כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין ומנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול"בית יעקב " בחורבת רבי יהודה החסיד מתחילתו ועד סופו .
בניית בית הכנסת ארכה שבע שנים. לבנינו נאספו תרומות רבות בארץ ובחו"ל.,וחלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמ בפעילותו המגוונת כשד"ר. גם המון העם תרם לבניה.

במקביל לאיסוף  הכסף עסק זאב בבניה עצמה. י
זאב היה מקבל כסף מידי שבוע מקופת הכולל להוצאות הדרושות לבניין .הוא היה נוסע בעצמו לחברון ובית לחם ועוד מקומות לעשות חוזים בדבר החומרים הדרושים להשתדל שלא יגרם כל עיכוב בעבודת הבניין .
עבור זאב הייתה זאת פעולה התנדבותית במשך שמונה שנים רצופות מראשיתה בנייה ועד סיום בניית הכפה על הבניין וחניכתו . בלי תמורה כספית כל שהיא ובזמן זה נוהלו עסקיו בידי אישתו רבקה .
הוא סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין מדברי נרגנים בקשר לבניין בית הכנסת הגדול בחורבה ש"חצי כסף ההוצאות " נבלע אצלם.
וולפנזון בכל אופן רשם את כל ההוצאות בפנקס מיוחד שנשמר בידי צאצאו בן זאב . החוקר לונץ שראה את הפנקס מדווח שלמרות שכל הוצאה שהוציא הייתה רשומה בפירוט לא היה שם כל רישום של סכום כסף כלשהו שוולפנזון קיבל על עבודתו הקשה והמסקנה היא שכנראה עבד חינם .
היסוד לבית הכנסת החדש הונח ביום טוב, י"ז בניסן תרי"ז. בשל מחסור בכסף ארכה הבניה זמן רב והוא נחנך בכ"ד באלול תרכ"ד, שנת "הבית הזה יהיה עליון". אבן הפינה של הבניין נורתה בידי הברון אלפונס דה רוטשילד, אחיו הבכור של "הנדיב הידוע", אבי ההתיישבות החקלאית בארץ. בני רוטשילד הרימו את תרומתם להקמת בית הכנסת, ולפיכך הוא נקרא, "בית יעקב". על שם אביהם.
. מסופר שנבנו הכתלים, הכניסות, המחיצות, אך טרם נבנה הגג, הכיפה המכסה את הבניין.
והנה בלילה אחד, נתאספו תושבי העיר, הביאו חומרי בניין וסולמות, ובמשך שעות הלילה בנו את כיפת בית הכנסת, היו בין הבונים שאמרו פרקי תהילים, להשלמת הבניה, והאחרים מיהרו לעשות במלאכה, בטרם יעלה השחר, שכן חוק הוא בממלכה, שאסור לבנות בלי רשיון, אך בנין שהוקבע גגו,אין להרוס.
לאחר שהושלם לבסוף בית הכנסת בערב ראש השנה של 1864 נחנך   בנוכחות הברון מונטיפיורי ואלפונס רוטשילד .

על פי העדויות בית הכנסת היה מדהים ביופיו .
בית הכנסת "בית יעקב " הפך מאז למוסד התפילה המרכזי של העדה האשכנזית ומרכז הרוחני של היהדות החרדית בארץ ישראל בירושלים.
כן היו בחצר זאת תלמוד התורה והישיבה עץ חיים שגם בבנייתה שנים לפי שהוקם בית הכנסת נטל וולפנזון תפקיד מרכזי . כאן ישב הרב הראשי של ירושלים שמואל סלנט במשך 70 שנות ישיבתו כרב ראשי בירושלים .כאן הישמיעו הרבים האשכנזיים הראשיים את דרשותיהם . . בבית הכנסת החורבה נשא הרב קוק כרב הראשי של ארץ ישראל את חלק מדרשותיו המפורסמות..
.  "בית יעקב " היה הרבה יותר מעוד מקום תפילה ולימוד הוא היה גם מרכז דתי וחברתי חשוב בעל מעמד לאומי סמלי ובו נערכו עצרות וחגיגות עם גדולות של הישוב היהודי. . כאן היה בית הדין הרבני הגדול. כאן הועמדו דגלי הגדוד העברי שלחם בסוף מלחמת העולם הראשונה בתוך הצבא הבריטי וכאן היו גם אנשי ההגנה מרגישים כבתוך ביתם .מקום זה עיצב במשך עשרות שניים את דמותו של הישוב בעברי
אם ניתן לאמר על בית כנסת כלשהו שהיגיע במאות התשע עשרה והעשרים למעמד שהתחיל להזכיר את זה של בית המקדש בימים עברו הרי זה בית הכנסת "החורבה ".
למעשה בית הכנסת התמודד מבחינת צורתו ויופיו כשווה בעם שווים עם מסגד כיפת הסלע בהר הבית מצד מזרח ועם כנסיית הקבר הנוצרית מצפון.עם בניין זה הראה את עצמו זאב וולפנזון כאחד מבוניה הגדולים של ירושלים בכל הדורות כמעט שווה ערך עם שלמה והמלך והורדוס ובוני כנסיית הקבר ומסגד אל אקצא .

 ומה עוד שהאמצעים שעמדו לרשותו היו מוגבלים בהרבה.

המבנה עמד על תילו עד מלחמת העצמאות ב-1948 שבה חרב בשנית בידי פגז ירדני לקראת סיום המערכה על הרובע היהודי, היות שלהערכתם שימש מבנה זה כמבנה אסטרטגי במערכה של יהודי הרובע היהודי.ובכך בא בית הכנסת לקיצו לאחר 84 שנות קיום במקביל נחרב גם בית הכנסת "תפארת ישראל " של ישראל וניסן בק שהושלם שנה לאחריו . שני בתי הכנסת החדשים המפורסמים ביותר של ירושלים שנוצרו בידי ידידים סבלו גורל דומה . .
מבית הכנסת, , נותרו רק עמודים אחדים, ויסודות.

אחרי מלחמת ששת הימים, במסגרת שיקום הרובע היהודי, במשך שנים הוצאו תוכניות שיקום ושיחזור שונות לבית הכנסת ובהם תוכנית לבנות אותו בכניין מונומנטאלי מרובע וגבוה המתנשא מעל המרקם הבנוי של בתי הרובע היהודי ומתמודד בגובהו עם כיפת הסלע בהר הבית . אך דבר לא יצא מהם גם בגלל החשש ששחזור בית הכנסת יראה כמתחרה עם כיפת הסלע שבהר הבית בגודלה
שאלת שחזור בית הכנסת עורר חילוקי דעות שלא פסקו עד עצם היום הזה לגבי צורת המבנה שיש ליצור .היו שטענו שיש לבנות אותו כמחדש כפי שהיה והיו שטענו שיש לעצבו באופן מודרני בהתאם לרוח התקופה ותוך שימוש בחומרים וטכנולוגיה עכשווית שבונה ביתה כנסת המקורי וולפנזון לא יכול היה להשתמש בהם. ויש גם מי שטוענים שיש להשאיר את הבניין כפי שהוא חרב עדות וזכר להרס שזרעו הירדנים ברובע בשנת 1948.
לבסוף ממשלת ישראל שיחזרה קשת אחת מארבעת הקשתות שתמכו בכיפה הגבוהה שהתנשאה ברום הבניין והיא עומדת היום כאתר הנצחה ותיעוד לבית הכנסת . . קשת. זו הפכה לסמל בית-הכנסת למינהלת הרובע ולמוסדות רבים בשכונה.
אך בכך לא היה סוף פסוק בשאלה מה לעשות עם בית הכנסת .האדריכל ישעיהו אילן היציע ב1991 לבנות את הבניין מחדש תוך שימוש בטכנולוגיה עכשווית משחזרת את אדריכלות העבר. הוא היציע לבין השאר לשחזר את ארבעת הקירות של בית הכנסת כמשטחי זכוכית על מנת להבליט את הניגוד בין שרידי ההרס הירדני ובין השחזור המודרני המוצע . תוכנית שנויי במלוקת זאת זכתה שתמיכתו של שר המסחר והתעשייה דאז אריאל שרון שראה בה ביטוי ארכיטקטוני מסורתי מודרני לזקיפות קומה לאומית כחלק מנסיונותיו לחיזוק האחיזה והמעמד הפיזי הפוליטי של ישראל בעיר העתיקה אך היא הוקפאה לבסוף.

 בעת כתיבת מאמר זה  התבצעו  במבנה עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות, שהביאו לבסוף לפתיחתו המחודשת של המקום כבית כנסת דומה עד כמה שאפשר לצורתו המקורית   כפי שנבנתה בידי זאב וולפנזון  בשנת 2010.

מן הראוי בכל אופן שבמקום תושם לוחית שתציין את תרומתו הגדולה של אחד זאב וולפנזון לבניית בית הכנסת החשוב ביותר של ארץ ישראל במאה ה-19.

הנוסע

 

כתב האמנה של זאב וולפנזון כשד"ר

"הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית ,וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעיו ".  
( יעקב גולדמן גיסו של וולפנזון )
כמו אביו אברהם וכמו גיסו  גם זאב היה שד"ר.  הוא ואביו  שימשו כשד"רים במקביל תופעה בלתי ידועה עד אז . .וככל הנראה הייתה לו חיבה גדולה למסעות .והוא יצא פעמים רבות למסעות בחו"ל .

לפי גרסה אחת יצא זאב וולפנזון לחו"ל כשד"ר עשר פעמים ולפי גרסה אחרת שבע פעמים.

והנה שיחה עם ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן בנושא:

א.א. ד"ר אריה מורגנשטרן  מספר הנסיעות המיוחסות לזאב וולפינזון בשליחות הכוללים 7עד 10 פעמים הוא הגיוני ? כמו כן האם הייתה זאת תופעה נדירה אז שאב ובנו ישמשו כשד"רים כמו שהיה במקרה של אברהם ובנו זאב או שהייתה זאת תופעה נדירה ?

ד"ר אריה מורגנשטרן : כולל הפרושים נהג לשלוח לשליחויות לחו"ל בזמנים שונים, גם אבות וגם בנים. אם האב היה שד"ר היו גם לבן סיכויים טובים לצאת לשליחות. במקרה שלפנינו , הבעיות שהיו עם שליחותו של אביו בשנים תקצ"ו-תר"ג לא היו לזאב לרועץ, ושליחותו לצפון אפריקה בשנת תר"ז תוכיח. אין לי מידע על מספר הפעמים שיצא לשליחות, אני חושב שהמספר תשע או עשר פעמים הוא מוגזם מאוד. הייתי מעריך שמדובר לא ביותר מארבע שליחויות בכל תקופת חייו, אם היו לנו יותר מסמכים בני התקופה, ניתן היה לבדוק זאת ולדעת יותר."

בשנים 1857-1862 הוא היה השליח הרשמי היחיד של האשכנזים הפרושים לענייני גיוס הכספים ותרומות בענייני מוסדות "ישיבת  "עץ חיים" "  של בית הכנסת הגדול "בית יעקב " ( שראינו שלבניה של שניהם היה קשור ישירות )  ושל "ועד כל הכוללים כנסת ישראל " שהנהיג אתה קהילה האשכנזית בירושלים שבו היה חבר במשך שנים רבות. .  .
אלה היו בדרך כלל מסעות מסוכנים שליחי ארץ ישראל כמו וולפנזון וגיסו מנחם מנדל העזו לחדור למקומות נידחים שונים שנוסעים אירופאים רגילים לא העזו אפילו לחלום עליהם .והם הצליחו בזאת הודות ליהודים שמצאו בכל מקום . הם לא באו כצופים זרים אלא חיו זמן מסויים. בכל מקום והספיקו להכיר שם את החיים בלי לעורר כל חשד וחיו בעצמם את חיי התושבים בארצות שבהן עברו .
אם נרצה אפשר לראות בהם מקדימים לטיילים התרמילאים של היום .אלא שכמובן למסעותיהם הייתה מטרה שלא לשם ההנאה מהטיול אלא השגת כספים
הוא נסע בשליחות הכולל לחו"ל לרוסיה לפולין לברלין ופרנקפורט שעל המיין בגרמניה ללונדון באנגליה לאוסטריה להונגריה לאמסטרדם בהולנד ולארצות המזרח לטורקיה בגדד לבומביי שבהודו מצרים מארוקו ותוניס,היה מתאכסן בבתיהם של רבנים ועסקנים עשירים והביא מנסיעותיו ממון רב שצבר לועד הכללי של כוללי הישוב בירושלים .
בשנת תר"ז על רקע מצב חמור בקהילת ארץ ישראל מחמת הרעבה שפקד את הארץ בשנת 1846 כשהוא מגיע לשם דרך מלטה בדרך הים . פעולתו בתוניס זכתה להצלחה והוא יצא משם בשנת תר"ח והרחיב משם את פעולתו לקהילות אחרות טריפולי הסמוכה ואחר כך בערים אחרות . כמו קונסטנטין ואוראן וארג'יל ואנה ( בון )
הוא היגיע גם למחוז רייסין ברוסיה לוילנה ולשקלוב בעסקט כוללות רייסין שהה בהם חודשים רבים והתקבל בכבוד רב כנציגם הראשי בארץ ישראל .
בנסיעות אלה היה לעיתים מסכן את חייו שכן אז הנסיעות בחו"ל היו קשות מאוד וקשורות בתלאות ובהתנפלויות של שודדים ואסונות שונים.  אבל הוא השיג את המטרה הוא.רכש בחו"ל תומכים למען בניין ירושלים והחזקת מוסדותיה.
הנסיעה האחרונה שלו הייתה בגיל 72.  .
כתוצאה מכל הנסיעות האלו נהגו להשוות בינו ובין משה מונטיפיורי באהבתם לנסיעות וטענו שאכן הייתה בינם התקרבות גדולה .
הוא גם נודע כאחד המארגנים החרוצים של שיירות עולים לארץ ישראל וסיכן נפשו בתפקיד זה.

תוצאת תמונה עבור יהושע לייב דיסקין מבריסק

הרב יהושע  ליב דיסקין מבריסק .הובא לארץ על ידי זאב וולפנזון והפך למנהיג הזרם הקנאי בישוב החרדי.

גיסו יעקב גולדמן סיפר עליו הוא הלך בשליחות ירושלים לרוב מדינות אירופה וגם בערי אפריקה הצפונית וסיפורים רבים היה מספר מהקורות אותו במסעותיו ".בשובו משליחותו לרוסיה עלה איתו לארץ ישראל הרב יהושע ליב דיסקין מבריסק והשליח וולפנזון  ליוה אותו מביתו בחו"ל  ועד לביתו בירושלים.
לשליחות זאת היו תוצאות בלתי צפויות מאחר שבמהרה הפך דיסקין הנ"ל לאחד הרבנים המרכזיים של ירושלים לנביא ומנהיג המחנה הקנאי הפנטי בעיר וקוץ מתמיד בצווארו של הרב הראשי שמואל סלנט שאותו ביקשו דיסקין ואישתו להחליף ויהי מה .
( הרבנית הינדה רחל  אישתו של דיסקין אישה פנטית חזקה ונחושת החלטה מעין כמוה  שהפכה ל"מלכת " הזרם הקנאי בירושלים , התגרשה קודם מאדם שלא יכל לסבול את קנאותה ונשא אישה אחרת. והבן שנולד לו מהאישה השנייה היה מיכאל הלפרין שהתפרסם בכך שנכנס לכלוב עם אריה ).

הדיפלומט

קצין עותמאני

לאחר רעידת האדמה הפך זאב לפעיל בכיר של הקהילה הפרושית בירושלים.
בשנת 1840 לאחר שכבש הצבא התורכי את סוריה וארץ ישראל מדי איברהים פחה הטיל קצין בצבא התורכי עזיז פחה האשמה חמורה על יהודי ירושלים בטענה שהם עזרו לאיברהים פחה במרד שלו נגד השולטן.
האשמה לא לגמרי חסרת היסוד שהרי יהודי ירושלים השתדלו לרצות ככל האפשר את אברהים פחה כמו שניסו לרצות כל כובש אחר.

ומסיבות טובות מאוד מאחר שאיברהים פחה ( שיש אגדות שהיה במקור בן של אישה יהודיה מאיזור סלוניקי שהתאסלם והפך לבנו המאומץ של מוחמד עלי ) היה אדם יעיל ועד כמה שניתן לאמר זאת על שליט באותה התקופה, הגון ועומד בדיבורו שמבחינות רבות סייע לישוב היהודי בארץ. ואף אישר להם לתקן את בתי הכנסת שלהם דבר שלא נשמע כמוהו במהלך שנות השלטון המוסלמי בארץ.
עזיז פחה אדם עריץ ציווה כעת לאסור את ראשי העדה בהאשמה ( כנראה לא חסרת יסוד כלל ) שנתנו לאיברהים פחה מתנות גדולות של מטילי זהב.
ראשי העדה בירושלים שלחו אליו משלחת לדבר איתו על העניין בראשות הרב הראשי ישעיהו ברדקי בהשתתפות רבי אליהו ריבלין בעל הספר "אוהלי יוסף " וזאב וולפנזון האיש מאחורי הקלעים של הקהילה.
עזיז פחה דיבר קשות עם חברי המשלחת והודיע להם שפקודה היא מצד השולטן האדיר לתלות את כל מי שהיגיש עזרה באיזו שהיא צורה לצבא איברהים פחה .
חברי המשלחת שכולם סייעו בדרך זאת או אחרת לאיברהים פחה הסבירו בחשש לעזיז פחה כי יהודי ארץ ישראל כולם נאמנים ומסורים לשולטן ירום הודו ומתפללים כל יום וכל שעה לשלומו וכו'. וכי המתנות ששלחו לאיברהים פחה היו לרגל הגנתו על היהודים מפני קבוצת שודדים שהתנפלו על היהודים והרגו בהם אנשים נשים וטף ועוד הסברים מסוג זה שאמנם היו נכונים כשלעצמם .

עזיז פחה לא נראה כמשתכנע ורק גזז את ציפורניו בסכין חדה ודקה תוך שהוא מאזין בעיניים עצומות להסברים המגומגמים הלא משכנעים.
אז פנה וולפנזון שהיה בקיא יותר בהוויות העולם מעמיתיו לעזיז פחה והודיע לו שהיהודים מתכננים להגיש לו אישית מתנה חשובה ויקרה מאוד לטובת הצבא התורכי והשולטן כמובן אך שתינתן לו אישית.
עזיז פחה פקח בפתאומיות את עיניו( ומן הסתם הצהרה זאת הייתה מה שהוא חיכה לו כל הזמן ).
כעת שינה עזיז פחה את יחסו למשלחת ונראה כאוהד יותר.

אבל אז שאל פתאום את וולפנזון בכעס
" אולי יסביר לי אדוני :מה זה הדבר הזה שלכם "חזון ציון " שקופה שלו מצאתי בחיפוש אצלכם? כלום לא הייתה זאת קופה למטרות מדיניות נגד השלטונות ?אולי למטרת בגידה בשולטן ירום הודו ?"

( הקופה של האירגון החשאי "רוזני ארץ ישראל בוילנה" הידוע בכינוייו המאוחרים  "חזון ציון" ו"בני ציון" שזאב היה אז מנציגיו הראשיים בארץ )
זאב הסביר בסבלנות ובאריכות שכל מטרת הקופה המיוחדת היא לעזור בצדקה לעניים וכו' וכי כמובן שהמצביא הדגול יקבל מתנת הוקרה יקרה מעין כמוה.
עזיז פחה השתכנע לבסוף.
הוא נפרד מחברי המשלחת בידידות וציווה להחזיר את חברי המשלחת בכבוד רב לירושלים .הללו חזרו באנחת רווחה גדולה ,שכן חייהם עמדו על בלימה ממש אם לא היו יודעים לכוון לרצונו של עזיז פחה.

סמל השגרירות האוסטרו-הונגרית בירושלים.

שנים מאוחר יותר היה זה זאב שנבחר ביחד עם זלמן צורף סלומון לנסוע בשליחות הקהילה לעיר וינה להתייצב לפני הקיסר האבסבורגי פרנץ יוזף בבקשה להושיב קונסול אוסטרי בארץ ישראל שיגן על הקהילה היהודית בכלל והיהודים ההונגרים נתיני הקיסרות בפרט מרדיפות של השלטון ושל השכנים הרעים .אל הקיסר לקח זאב מתנה מיוחדת שולחן מפואר ועליו כתר מלכות חקוק מאבנים מסביבות בית לחם מעשה ידי האומן מרדכי שניצר שהתפרסם בירושלים ביצירותיו האמנותיות המיוחדות. .ושולחן זה נמצא מאז בבית הנכות הקיסרי.

תוצאת תמונה עבור פרנץ יוזף

קיסר האימפריה האוסטרו -הונגרית פרנץ יוזף ,פגש את זאב וולפנזון.

וולפנזון שניצר וזלמן צורף סלומון עמדו לפני הקיסר במשך רבע שעה ודיברו והיציעו למלך את בקשתם .פרנץ יוזף ציוה למלא את בקשתם והם חזרו עם קונסול אוסטרי לארץ ישראל הראשון בירושלים הד"ר פיצאנאצה.

למעשה היה כאן מקרה ממוזל.

ידוע לנו שהאוסטרים כבר החליטו למנות קונסול בארץ ישראל מסיבותיהם שלהם ,אבל מן הסתם השליחות של זאב וולפנזון בעניין  שבאה בדיוק בזמן כאשר התקיימו במילא  דיונים בנושא רק הביאה   לאישור נוסף של  החלטתם בנושא.

הבלש

 זאב וולפנזון שימש גם כמעין חוקר מיוחד של הקהילה בעניינים חמורים של פשיעה וכך יהושע ילין מספר לנו בספר זכרונותיו שכאשר הוקם בנק בירושלים ואנשי החברה שלחו נציג מעמם ללינדון שיקים שם בית מסחר .אבל הנציג מעל בכסף ב2000 לירות שטרלינג וברח איתו לוורשה לבית אביו.
בירושלים קמה אז מהומה גדולה בין בעלי המניות של החברה והמלווים והם שלחו את חברם המזכיר זאב וולפינזון בעל נתינות אוסטרית שנודע כבעל עניין ויכולת לפתור פשעים ותעלומות בלשיות שונות .
וולפנזון נסע לוארשה בחיפושים אחרי הפושע השתדל אצל הרשויות וביצע חקירות משל עצמו והביא לבסוף ללכידת האב ובנו ומאסרם והצליח להחזיר חצי כסף שנגזל אלף לירות שטרלינג.

בעלי המניות קיבלו בחזרה לפחות 60 אחוז מהשקעתם.

מנהיג הגברדיה היהודית

…"בשנת תקצ"א בערך עבר  זאב וולפנזון להתיישב בקביעות בירושלים .ומיד התמסר ר' זאב בעבודת ה"גברדיה היהודית "( מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים שאחזו בנשק  ) אשר פעלה גדולות ונצורות בהגנת ישוב היהודים בירושלים נגד פורעים ושודדים ערבים מבפנים ובמחוץ . על פעולות הגברדיה היהודית של הימים ההם בירושלים מסופרים עד היום תילי תילים של סיפורים מעניינים מאוד ….

ישראל בן זאב "תנועת חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל " בתוך :"מוסדות  ארץ – מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
"

 על פי מידע המובא בספרים כמו "מוסדי ארץ " ו"מיקירי ירושלים "  זאב היה הדמות המרכזית של האירגון החשאי   ה"גברדיה היהודית " שהייתה מורכבת מיהודים אשכנזים וספרדים ופעלה גדולות ונצורות בהגנת הישוב היהודי של אז נגד פורעים ושודדים ערבים . .
( הכתיב אגב משתנה במקורות השונים מ"גברדיה " ל"גורדיה " או גוורדיה " ונראה שאין אחידות בעניין וכך יהיה גם כאן , אבל נטען במקור מסויים שהוא צריך להיות "גברדיה" משום שבגימטריה עולות המילים "אנשי גברדיה " כמספרן כמספר "ירושלים".)
שמו  המלא של הארגון  היה "שערי צדק " " ראשי תיבות של שמילים "שמירה עבודה רפואה ,ישועה ,צרכי צבור ,דברי קודש ". בכל אלה עסק הארגון .ויש האומרים שמם היה "החברה לשמירה על אחינו בארץ הקודש –אגודת המגינים ". תואר החבר בגברדיה היה "חלוץ צבאי " בגימטריה שווה 277 השווה ל"חזון ציון " ( 277)

סיסמת אנשי הגברדיה הייתה  " אם בא להרגך השכם להרגו ".

 תולדות הגברדיה -שלב ראשון

על פי הסיפורים השונים הגברדיה הייתה קיימת כבר משנות העשרה של המאה ויש האומרים מ-1812.
למעשה זאת הייתה חברת השמירה וההגנה העצמית היהודית הראשונה בארץ.אם כי הוקמה על ידי תלמידי הגר"א והיא כללה יהודים אשכנזים וספרדים פרושים וחסידים גם יחד .

. זה היה  אחד המפעלים הראשונים והיחידים שבו פעלו בני שני העדות בתיאום האשכנזים היו מעוניינים לצרף אליהם צעירים ספרדים כי הם ידעו ערבית והיכירו את אורח חייהם של הערבים וזה היה חשוב לגברדיה.

. הם התאמנו בכלי נשק ושקדו על לימוד טקטיות מלחמתיות מכתבי הקודש ואף הייתה להם רשת מודיעין ענפה ומלשינים שכורים מבין הערבים  רובם תושבי כפרים ערביים מהסביבה שהיו מדווחים להם לפני התרחשויות אחד ממנהיגיה היה נתן נטע בן רבי מנחם מנדל משקלוב ,והיא נלחמה בהתקפות של פורעים ערבים שנהגו לתקוף לשדוד ולאנוס גברים ונשים בשיירות עולים לארץ . יש האומרים "לולא הגברדיה היהודית בתקופה ההיא ,לא יכול היה הישוב היהודי להתקיים אפילו שעה אחת ".

רוב הכספים לצרכי הגברדיה באו מהכנסות "החלוקה " שנשלחו מארצות הגולה .בספרי החשבונות היו נרשמים הכספים במדור "הוצאות למנגיני הארץ ".
אנשי הגברדיה היו אנשי מעשה מוכשרים עסקן בהגשת עזרה לנגועי המגפות ,שמירה והצלה בימי פרעות ,גם בימי "מנוחה ושלווה " היו מקרי גניבות רבים ומעשי סדום שכיחים .ואנשי הגוורדיה עשו כמיטב כוחם לביאור הדברים האלה . דהיינו מן גרסה מוקדמת ומורחבת מאוד של משמרות הצניעות דהיום.
פעולות הגברדיה התרכזו בשתי תקופות זמן הראשה בעשור הראשן לפעילות הקהילה הפרושית בירושלים ובעיקר בשנים 1819-1820 ואז הנהיג אותה כנראה נתן נטע בן מנחם מנדל משקלוב ואחריו רבי ישעיהו ברדקי . .
והתקופה השנייה במשך כמה עשרות שנים משנות השלושים ועד שנות השבעים הירושלים כאשר זאב וולפנזון עמד בראשה .

הסיפורים על הגברדיה הם כלדקלמן :
ב1819 כאשר בעיר ירושלים  פשטה מגיפת החולירע גילה מודיע ערבי לקהילה כי כנופיה  הגדולה של ערבים מתכוונים לתקוף לפרוץ  את מחסני המזון של הקהילה היהודית  שבהם אגרה חיטה ומצרכי מזון נוספים לשדדם ולשרוף  את כל מה שלא יקחו.

.הגברדיה מהרה להעביר בחשאי חלק מהמצרכים למקומות מסתור בטוחים.

 ובנתיים אנשיה שמו מערב  במחסנים ולכדו את חברי כנופית השודדים .

הגברתנים של הגברדיה עשו שפטים בערבים במכות ואחר כך הללו  נכבלו הובלו בסך דרך לסמטאות העיר העתיקה ונמסרו לידי השלטונות התורכיים ( ויש האומרים ששוחררו בתוספת הזהרות חמורות ) .
וכך ניצל המזון ופסקו הנסיונות הגנבה וההצתה לזמן ארוך .

הגברדיה התפרסמה במיוחד בזכות סדרת פעולות שביצעה בשנת 1820 שזכו לכינוי "הניסים של שנת תק"ף ".
בשנת תק"פ 1820 הם היצילו שיירה שלמה של 70 עולים יהודים מנמל יפו שנתפסו בידי כנופיה ערבית והועברו צפונה ואחד מאנשי הכנופיה דרש עבורה כופר של אלף נפוליונים מאחד מראשי העדה הילל ריבלין שלו מסר מכתב בכתב ידו של שאר בשרו יוסף לוריא ( שהיה קרוב לחתנו של ריבלין שמריה לוריה ) שהיה בין החטופים.

אנשי הגברדיה שלחו שני אנשים שהעמידו פנים שהכסף בידיהם והחזיקו שני שקים  ריקים מכל כסף אך העמידו פנים שיש בהם מטבעות זהב .

שאר אנשי הגברדיה עקבו אחריהם עד שהיגיעו למקום בו הוחזקו השבויים בנחלת דן באיזור בני ברק של היום שם הסתערו אנשי הגברדיה על אוהלי הערבים ושיחררו את העולים

.לפי המסופר נהרגו בהתקפת פתע זאת כמה מאנשי הכנופיה הערבית ובינם מפקדם ויתרם נמלטו על נפשם. העולים ומשחרריהם עלו לירושלים בשירה והודיה .ומאז ניתנה חסות הגוורדיה לשיירות עולים מאורגנות מחוף יפו לירושלים .
כעבור כמה חודשים  נודע כי קיימת התארגנות ערב רב של בדואים מחוץ לחומות העיר מתכוונים להתנפל בלילה על רובע היהודים בירושלים נפל פחד רב על הכל ונשים צעירות אך היו מוכנות ליפול בבורת מים ובלבד שלא להיאנס בידי פרעי האדם . על פי הסיפור ראשי הגוורדיה פקפקו אם לצאת כנגד הבדואים מחוץ לעיר או לארוב להם בתוך החומה והתקבלה דעתו של רבי נתן נטע כי יש לצאת נגד האוייב ולא לחכות לבואו בשערי העיר דהיינו שהתקפה היא הגנה הטובה ביותר היא ההתקפה .מצויידים בכלי נשק וגם בכמות גדולה של קמיעות הם התגנבו דרך השער הקטן של העיר פשפש של דלתות השער שהיה נפתח רק בלילה הם היגיעו למחנה הערבים בעמק יהושפט בקרבת יד אבשלום שם התכוונו להתקיף את רובע היהודים שם הסתערו עליהם אנשי הגברדיה בקריאות "אנה השם הושע נא !" וביריות אקדח והבהילו אותם והבריחום . רבי נטע שהנהיג את הפעולה נדקר באותו מקרה בעינו שנוקרה בדקירת פגיון ערבי והוא היה מאז עיוור בעינו האחת .בקר נהרג גם רבי יוסף שיק מלאדי .
כל זה למען הוכיח שאין היהודים "בני מוות ".
לשיאם היגיעו פעולות הגברדיה בשלב הראשון בשנת תק"ף היא 1820 כאשר התחוללו קרבות של ממש בין חברי הגברדיה וחברי כנופיות ערביות ומנהיגם אחד אחמד שוקרי אל פאחמי.איש זה הפיל את חתיתו על איזור ירושלים ובעיקר על היהודים שפהמי היה חוטף אותם ומשחרר אותם רק עבור כופר כסף גדול מהקהילה שהקפיד לשחרר כל אחד מהחטופים אם כי הייתה דלה בנפשות ובכסף.
על פי הסיפור הגברדיה היהודית הצטרפה למשרה התורכית בחיפושיה אחר הכנופיה ומושל המחוז הפחה אף זיין את הגברדיה שהייתה נאמנה עליו בכוחה ,באומץ ליבה ובמסירות נפשה .זמן רב העל חרס בחיפוש והחיפושים הסתיימו בלא כלום .הגברדיה העמיד המרגלים וגששים מערבים העיר ואמנם מכאן הייתה הצלחתם .באייר תק"ף נודע מפי מרגל ערבי מקום מחבואו של ראש השודדים באחד העמקים במרודות הר הצופים . הגברדיה יצאה בפעולה מהירה שמה יתחמק הרוצח מידיהם .הם ארבו לשודדים כאשר אלו חזרו למקום מחבואם
בשלב מסויים תקפה אותו הגברדיה במערתו ואחד מאנשיה השחיל את עצמו למערה של שוקיירי כרת את ראשו (!) ושאר חברי הגברדיה התנפלו על הכנופיה חסלו אותה כליל ושבו לעיר עם שללם בידם וראש הרוצח בידם
.המרגל קיבל שכרו בכסף הגוורדיה קיבלה תודת הפחה וליהודי ירושלים הייתה הרווחה .
עד כאן הסיפורים על השלב הראשון של קיומה של הגברדיה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19.

הגברדיה -שלב שני

הגברדיה היהודית התחזקה בימי איברהים פחה שנתן לצבאו הוראות להגן על חיי יהודים ורכושם וגם עשה שפטים בחמורים בשודדי ורוצחי היהודים שקמו אז מבין המתמרדים נגדו . מאחר שאיברהים ראה ובצדק ביהודים יסוד נאמן נתן להם בהסכמה שבשתיקה אפשרות לתחמש בהגנה עצמית וזאב וולפנזון היה אחד הדמויות המרכזיות בהתארגנות זאת . דמות מרכזית אחרת היה קרוב משפחתו שמריהו לוריה עשיר גדול שעסק גם בהספקת כלי נשק לצבא הרוסי שעלה מרוסיה ובמשך שנות פעילותו הקצרות בארץ לפני ש"נשבר" וחזר לרוסיה ניצל בידי חברי הגורדיה שאותם חימש בשתי תיבות נשק שהביא מרוסיה . כאשר חזר לבסוף לוריא לרוסיה לאחר שעסקיו בארץ ישראל נכשלו הואשם שהעביר כלי נשק לממלכה אחרת .
הגברדיה המשיכה לפעול בראשותו של וולפנזון עד סוף שנות השבעים של המאה ולפי דעה אחת הפעילויות אורגנו מהטחנה התת קרקעית של וולפנזון שמשם יצאו האנשים לפעולותיהם השונות .

אנשי הגברדיה בהנהגת זאב וולפנזון עסקו בביעור וביבוש ברכות מיים רעים שעמדו "מאז חורבן בית המקדש "בסביבות ירושלים והפיצו מגפות שונות .ונטעו גן גדול של עצי זית ושקדים על שטח קרקע שרכש הילל ריבליו בקרבת מערת שמעון הצדיק ולפי המקובל הייתה זאת פעולה בעלת לשיבות מיסטית לשם אתחלתא הקץ המגולה שבחז"ל ולפי הגר"א .
מנהיגים אחרים כללו את רבי אליהו יהושע בן הרב משה מגיד ואת רבי הילל שרלין. את רבי אליהו לוצ'נר ,שמריה גולדשמיד לייב קלעצקר וישראל לייבסון . מרדכי בן נח שולמן לייב צייטלין ,שלמה בירער ,אלטר וילנר ,ישראל מוהליבר ,דוד ציבי ריבלין ,יודל שרייער ועוד ( ואלו שמות חברים אשכנזיים בלבד אך היו גם חברים ספרדים ). .
כאמור תמיד היה להם שירות ביון שפעל בתוך האוכלוסייה הערבית והביא ידיעות מוקדמות על מזימות שנועדו לפגוע בישוב היהודי
במסגרת פעולותיהם השונות אנשי הגוורדיה סללו דרך ביטחון אל מחוץ לעיר העתיקה בין שלוש השכונות החדשות "נחלת שבעה " "מאה שערים " ואבן ישראל " שביל ביטחון שנסלל בתוך שדות הטרשים השוממים כדי ליצור קשר בין תושבי השכונות במקרה הצורך. . על טוואי שביל זה נמצאים כיום רחוב הרב קוק ורחוב החבשים המובילים משכונת נחלת שבעה אל מאה שערים וממאה שערים נמשך השביל לשכונת אבן ישראל כאשר המשכו הוא רחוב יפו וחלקו עבר דרך מה שהפך להיות כעבור שלוש נים לשכונת זכרון משה ". לשביל ביטחו זה נשקפה סכנת ניתוק כאשר הרוסים עמדו להגדיל את שטחם ולקנות שטח נוסף בקרבת בית דוד ברחוב הרב קוק ,אלך הישוב היהודי הקדימם ומיהר לקנות את הקרקע.
לפי המסופר השר משה מונטיפיורי שלח במחצית המאה ה19 שני יהודים צעירים מאנגליה משוחררי הצבא הבריטי לאמן את אנשי הגורדיה .אבל גם קונסול אנגליה וקונסול ארה"ב בירושלים נהגו לעזור לה לפעמים בנשק ובעיקר בידיעות וסבורים שהקונסול הבריטי עשה זאת הודות למונטיפיורי שהיה ידוע לו שיש  לו מהלכים גם בחצר המלכה ויקטוריה .

ידוע שלמצטיינים בשורות הגברדיה מסר מנהיגה וולפנזון מכתבי תודה כעין צל"ש ציון לשבח של ימינו. למכתב זה קראו קר"ק על יסוד ראשי התיבות של הפסוק מהתורה שהיה מובא בראש המכתב "קרני ראם קרנין ,בהם עמים ינגח" והם דברי הברכה של משה רבנו לשבט יוסף, שהתגורר בשומרון.

ב1872 נחטפו ונהרגו שני ילדים יהודים .וכן נהרג על ידי שודדים ערבים יהודי צעיר בעיר העתקיה ואשתו נאנסה על ידם בנוכחות ילדיה . אנשי הגברדיה חיפשו וגילו את הרוצחים בשני המקרים וחיסלום בחנק.

  פעולת השיא של הגברדיה הייתה ב1873.
ב1873 (תרל"ג ) נתרבו מעשי הכנופיות במידה שלא הייתה כמוה .המוני ערבים פרועים התרכזו בכל סביבות ירושלים ומידי לילה בוצעו מעשי שוד והתעללויות בבתיהם של יהודים בעיר העתיקה .הפחה מושל המחוז אמר שאין בכוחו לדאוג לשמירה בכל הסמטאות וכל שכן כאשר השודדים חודרים לבתי היהודים דרך הגגות של בתי הכנים הערביים .
ראשי העדה ובהם וולפנזון פנו אל הקונסולים הזרים בבקשת עזרה . קונסולי אנגליה וצרפת הבטיחו את עזרתם ונתנו לגברדיה היהודית של וולפנזון כמות נשק להגנה .כן סייעו בגילוי סודות של הכנופיות ומקומות מחבואיהם באמצעות משרתיהם הקוואסים הערביים.
בחודש סיוון תרל"ג החליטה הגברדיה לא רק להגן על בתי היהודים שבתוך החומות אלא לצאת החוצה מן העיר ולגרש את הכנופיות מן ההרים שבסביבות העיר . בליל י"ח בסיוון יצאו אנשי הגוורדיה מצויידים בנשקם ,התפצלו לשלושה ראשים ,ופשטו על ההרים בסביבות העיר. הם הקיפו את מחנות הבדווים ובקריאה גדולה "לה' הישועה !" ירו מטחי אש ברובים ובאקדחים על הבדואים המופתעים.מתוך מחנות הבדווים נשמעו רק יריות בודדות שהשתתקו מיד .כל המערכה ערכה כמחצית השעה.השודדים נסו על נפשם בהשאירם אחריהם שלל גדול של כלי נשק ובין אנשי הגברדיה רק פצועים אחדים.
זאת הייתה התנגשות רבתי בין הגוורדיה ובין כנופיה גדולה ולפי הסיפורים המוגזמים כנראה נפגעו בהתגשות כ150 שודדים ושלל רב של כלי נשק נפל בידי אנשי הגברדיה.
.סופר שמאז חגגו בירושלים היהודים את ליל הישועה הזה ליל י"ח בסיוון תרל"ג והיה נהוג להגיד בו את ברכת "ההלל "במשתה ובשמחה במשך שנים.

מסופר שב1877 נקמה הגברדיה בערבים שפרעו פרעות בשכונת"אבן ישראל " בירושלים .המתנפלים שדדו והיכו באכזריות כמה מהמתיישבים היהודיים וכתוצאה מכך מתה אישה אחת כעבור כמה ימים .אנשי הגברדיה התחקו אחרי עקבותיו של אחד השודדים מצאוהו והרגוהו .

גם כן ב1877 גנבו צוענים באחד הלילות ספרי תורה מאחד מבתי הכנסת בעיר החדשה וכיסו בירויעותיהם את אוהליהם . אנשי הגוורדיה הסתערו עליהם והחזירו את הגניבה.
לאחרונה אנו שומעים על הגברדיה ב1879.באותה השנה באו שני שליחים מיוחדים מפתח תקווה לוועד כל הכוללים בירושלים וסיפרו כי קיים חשש של התנפלות ערבית על המושבה הצעירה בפתח תקווה .הם ביקשו מספר גדול של שקים ריקים להקמת ביצורים סביב המושבה . בו ביום נאספו בין יהודי העיר אלפי שקים ריקים שהועמסו על חמורים וגמלים ונשלחו לפתח תקווה בלויית כמה מחברי הגברדיה ובראשם המוכתר אליהו קוסובר .

לאחר מכן התפזרה הגברדיה כנראה בגלל פטירתו ב-1881  של זאב וולפנזון ששימש כמנהיגה והרוח החיה שבה ואולי גם בגלל הטבת המצב הביטחוני .

 נשאלת השאלה :עד כמה אפשר לסמוך על כל הסיפורים האלו על הגברדיה היהודית בראשות זאב וולפנזון ?
יש הטוענים שהמדובר שבסיפורים דמיוניים לחלוטין ומומצאים ומוזכר שמו של  חזן בשם זלמן ריבלין כמי שיצר את הסיפורים על הגברדיה בספרו "חזון ציון ". .אבל יש לדעת שסיפורים אלו פורסמו לא רק על ידיו אלא גם על ידי אנשים אחרים בספרים אחרים כמו "מוסדי ארץ "  שטענו שאבותיהם היו בגברדיה .
ייתכן שיש לראות  את הסיפורים על פעילויות הגברדיה ב"שלב הראשון" של פעילותה בשנות העשרה והעשרים של המאה ה-19 כ"דמיוניים"  בעיקר .
בעוד שארגון חשאי מעין זה התקיים רק באמצע המאה בהנהגת וולפנזון,  וייתכן שהיו אלו אנשיו של וולפנזון ( ואולי הוא עצמו ?) שהמציאו במקור את הסיפורים על מעללי קודמיהם כדי לתת לעצמם "עתיקות וסמכות".
נטען שבארכיון הועד הכללי בירושלים מצויים מסמכים מתקופה זאת הנוגעים לענייני הגוורדיה ,הוראות שונות ,דוחות על פעולות,עדויות של אנשי הגוורדיה וכו' אם כי נראה שפעולותיהם היו בהקף הקטן יותר מהאגדות שיצאו עליהם.

ד"ר אריה מורגנשטרן
עניין הגברדיה הוא נושא מעניין שבהחלט דורש
מחקר רציני ומפורט .

כנראה שהיה גוף מאורגן של בעלי זרוע ( שמשים) בקרב כולל הפרושים שפעל ב"סמכות ורשות" ההנהגה, כנגד המשתפי"ם של המסיון האנגליקני, ויתכן בהחלט שפעלו גם כנגד פורעים ערביים.
.

באבא רבקה וולפנזון אם כל חי

אישתו  של  זאב וולפנזון באבה רבקה הייתה עסוקה בניהול העסקים של המשפחה בזמן שזאב עסק בנסיעות לחו"ל ופעילות ציבורית .היא נקראה "אישה גדולה מהתקופה הראשונה
אישתו רבקה באבא נודעה כאם כל חי ליושבי הארץ הקדושה ובין השאר הקימה את אירגון הצדקה לנשים "אגודת נשים שאננות " שחילקה מזון לעניים בדרך כבוד ובה נטלה חלק נכדתה רחל
רבקה שככל הנראה הייתה אישתו השנייה של זאב  אחרי אישה בשם זלדה , הייתה אשת חיל ונשאה בעול עסקיו הכלכליים הרבים ושחררה את זמנו להיות פנוי ענייני הציבור
זאב אהב אותה אהבה עזה כל חייו וכינויה בפי הבריות היה "וולויל ( זאב ) באבעס " על שם אישתו האהובה .היא ילדה לו 11 בנים ובנות אך כפי שאירע ברוב המשפחות בארץ ובתקופה רובם מתו במגפות ובמחלות התכופות שהיו אז בירושלים ונשארו בחיים רק בן ציון ( סבו של דוקטור בן זאב )ובתו בתיה בריינה.
. בריינה בעשה ( אימו של אליהו לנדא שנקראה על שם סבתה שנהרגה ברעידת האדמה )
.בתייה בריינה הייתה ידועה ברחוב היהודים כ"מאמלה " ובבגרותה כ"מאמקה " בגלל יופיה .

יש לציין שיש שאלה האם הייתה רבקה אימא של שני ילדים אלו או אישה בשם זלדה מאחר שברישומים של מפקדי מונטיפיורי בהם מופיעה אישתו כ"זלדה " ( והיא אינה מוזכרת כלל במסור  המשפחתית) זלדה  מופיעה כאימם של בן ציון ו"מאמלה " והשאלה בעניין נשארת פתוחה ודורשת מחקר נוסף.

ההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי אחיו של יעקב גולדמאן גיסו של וולפנזון מספר עליה בספרו בנות ציון ירושלים :
.הרבה אגדות מהלכות בפי זקני ירושלים על האישה הגדולה הזאת ( ולגודל חשיבותה נקרא בעלה על שמה רבי זאב באבעס ) .מצויינת הייתה במעשיה ופעולותיה לטובת ירושלים ויושביה .ביחוד הצטיינה במצוות הכנסת האורחים .דאגה לאותם החלוצים הראשונים שבאו ירושלמה כל עוד נפשם בה לחזק את בריאותם וקיומם בארץ .כאם רחמניה ואחות נדיבה התהלכה אתם והשתדלה בשבילם בכל צרכיהם.

גידלה יתומים ויתומות בביתה ודאגה לעתידם .
אישה גדולה הייתה רבת הפעלים ורבת החסד . 

 אז זה היה מכובד עבור בכירים ובכירות הקהילה הפרושית ליטול חלק בפעילויות צדקה בניגוד להיום ומבחינה זאת אין לאות בזמנינו שיפור לעומת ירושלים של המאה ה-19.

משה מונטיפיורי מזכיר את רבקה ב"ספר משה וירושלם סיפור מסעו השביעי לארץ ישראל( שם הוא מזכיר מידי פעם גם את זאב ) .
הוא פגש כמה נשים כבודות שביקשו ממנו לטעום מתבשיל שהכינו לעניים והתברר לו הן באופן קבוע נותנות צדקה לבתי התבשיל לעניים "האנשים אשר היו עמי " מספר מונטיפיורי " סיפרו לי שהנשים הכבודות האלה הן הנה מבנות המעלה ,מיקירי וחשובי ירושלים , מבנות העושר הן מנדבת לבן ורוחן הטהור לעשות חסד נשא לבן אותנה בחכמה למפעל הטוב הזה

 ולמלאת בקשתן ,טעמנו כולנו מהמאכלים אשר הביאו בקערות ,והיה טעמם טוב כל כך ,אשר ביקשתי מהן שישלחו לי עוד יותר מהמאכלים האלה להיות לי לסעודת הצהריים עבורי ? 
בית המבשלות הזה בירושלים הנקרא בשם "תמחוי " או "הכנסת אורחים " נכשה שי..שילקו בכל יום מרק וירקות לשלושים אנשים זקנים ועניים ,אשר יבואו לקחת את חלקן עימהם לבית המיוחד לדירתם וגם לשלוח חלקם לביתם ,לאלה העניים אשר לא יוכלו לבוא מפני זיקנתם או מפני חולשתם .כל עבודות בית התמחוי ,הכנת המאכלים והבישול ,ויתר העבודות ,כולם עשויים על ידי נשים כבודות מנדבת לבן ,הכנסות הבית הוא מנדבת אנשי החסד ,ומאש אלה יוכלו לשלם כל חודש דבר מועט בעבור אכילת מזונם .והוא תחת השגחת רבי מרדכי יפה ורבי פישל לעפין ,והגברת יעפפא ,רובי ליפא אנקסטר שייגע העשע יאסווני חנה חיה רעהמאן ורויזע סלוסק ורבקה וואלפהזאהן .הוצאות בדרך כלל הוא לערך 16000 פיאסטר בכל שנה ( 160 לירא ).
אחרי שנתתי לנשים הכבודות תודת לבבי ואמרתי שמאוד יגל לבבי בבתי החסד כאלה אמרו לי האנשים אשר היו שמה אז "אנחנו האשכנזים תודות לאל ,יש לנו לא פחות ממשה עשר בתי חסד כאלה למעשה הצדקה ".
ומכאן מתחיל פירוט מדוייק של הפרטים שהביאו למונטיפיורי על אגודות הצדקה השונות שהיו בירושלים והאנשים ושמות האנשים החברים בהם ( מונטיפיור ספור משה וירושלם ע' 44) .
הצרה היא שרבקה הייתה אמורה כבר להיות בין המתים ב-1875 שנת ביקורו של מונטיפיורי מאחר שלפי הכתובת על הקבר שלה היא נפטרה בשנת 1873 .

הכתובת  על מצבתה היא זאת : מ"ק אשה יראת, ה' אשר בצדקותיה, עשתה לה מרבדים, ותשחק ליום אחרון, מ' באבא רבקה בת, הר' אהרון דוד הלוי ז"ל, נלע"ע ה' בשבת כ"ד ניסן ש', תרל"ג תנצבה. (21.4.1873).

אבל האם ייתכן שמונטיפיורי היה טועה בדבר כזה ? מדומה שבמקרה זה יש להאמין למונטיפיורי ולא למצבת קבר שאולי נפלה בה טעות.

רוכש בית הקברות האשכנזי

"עד הלום היינו האשכנזים תחת צל הספרדים ,ומהיום והלאה נפרדנו מהספרדים ,וקנינו שדה אחוזה לבדנה ונתייסדה ביננו חברא קדישה מאשכנזים עם כל עוסקי גמ"ח של אמת ,ועתה ירשם שמות הנעדרים נוחי מפש מהאחוזה החדשה מתחילה שנת תרט"ז והלאה .

יבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים .

( העמוד הראשון בפנקסה של חברה קדישה האשכנזית של ירושלים  בהנהגת זאב וולפנזון )

זאב וולפנזון היה ידוע כמי שהיה נוהג תמיד להתפלל תפילה מיוחדת לבניית ירושלים "בזכות רבנו אליהו " ( הגר"א ) .בחגיגות של חנוכת הבתים בשכונות הראשונות היו רוקדים ושרים "ירושלים הבנויה בזכות רבנו אליה וקץ המגולה נעירה מן המיצר למרחביה " זאב היה תמיד מהמנצחים על הקהל וכששר את המילים "בזכות רבנו אליה " היה מתלהב עד השמים ".
ומכאן אנו לומדים משהו על הערצה העצומה שחש לגאון מוילנה. מן הסתם היה לכך קשר להחלטתו להשיא את ביתו בתייה בריינה לנינו של הגאון אליעזר לנדא שהיה מבוגר ממנה בהרבה .
הוא הישיג גם "עצמאות" ( דהיינו הפרדה ) אשכנזית בקבורה.

זאב היה ביחד עם יוסף זונדל מסלנט הרב הראשי של ירושלים ממייסדי החברא הקדישה האשכנזית של ירושלים והגבאי שלה כל חייו.

עד אמצע המאה ה-19 שלטה העדה הספרדית בקבורה וייצגה בתחום זה את כלל יהודי העיר .והיא גבתה דמי קבורה גבוהים מאוד שהיגיעו לסך 30 פרנק לכל נפטר ולעיתים קרובות עיכבו קבורה כאמצעי לגביית חובות דבר שעורר מורת רח רבה בעדה האשכנזית.

הסיכסוך בנושא הלך והתעצם כשהרב הספרדי אסר בשנת 1849 לקבור יהודי אשכנזי בגלל סיכסוך על חוב .על רקע זה נוצרו התנגשויות בין אשכנזים וספרדים .,וכאשר עוכבה גם קבורתו של שלמה זלמן צורף אבי משפחת סלומון וממנהיגי העדה הוגדשה בכך    הסאה סופית .

בית הקברות היהודי בהר הזיתים בראשית המאה ה-20.

זאב וולפנזון היגיע למסקנה שהיגיע הזמן שלאשכנזים יהיה בית קברות נפרד משלהם .הוא נעזר לשם כך   בקונסולים הזרים על מנת להתגבר במכשולים ששמו הספרדים בעניין ומבחינה כספית נעזר בהשפעת הקונסולים הזרים  שאותם ידע להפעיל תמיד לעזרת היישוב היהודי ,  ובנדבנית מהעיר קניגסברג ושמה דבורה פולאק שרכשה ב1856 את השטח הראשון של 1500 רגל מרובע לצורך הקמתו של בית העלמין האשכנזי .הדבר גרם להדים נרחבים בעיתונות העולמית הלא יהודית שמסרה תחילה שהגברת רכשה את הר הזיתים כולו.

בית העלמין האשכנזי בהר הזיתים נרכש בשנת תרס"ז בכספי הציבור האשכנזי ונרשם על ידי השלטון העותמאני על שמו של זאב. ( חלקה שנייה נרכשה עבור האשכנזים בכספי האישה הנדיבה דבורה פולק ) . . על פי המסורת המשפחתית זאב נאלץ לממן את הרכישה גם בכספי הנדוניה של רחל בתה של בתיה בריינה .
ברישומי החברה קדישה מצוין שוולפנזון היה ה"סוכן"בשנת טרט"ו.ואחר כך שנים אחדות מהגבאים .חלקת האדמה שמשמשת כיעד היום ללבית הקברות של האשכנזים בהר הזיתים נרכשה על ידו ועל שמו
לבנו בן ציון ולבתו בתיה בריינה צווה שמכיוון שעמד בראש חברה קדישה של האשכנזים שאסור יהיה להם להיות בין מנהלי בית הקברות הזה הרשום על שמו כרכושו הפרטי ולקבל זכויות שכל שהן בו

הר הזיתים. ציור משנת 1839.

הוא האריך ימים ונפטר  בהגדרת פנקס החברא קדישא "לפתע פתאום" ( מה שאומר שהיה עדיין במלוא כוחו ) ביום ל' בניסן על פי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו אבל על הקבר כתוב אדר"ך א באייר) תרמ"א ( 1881) ( ויש אומרים תרמ"ג אבל זאת כנראה טעות דפוס ). הוא היה נשיא החברא קדישה עד יום מותו . הוא נקבר בבית הקברות האשכנזי שאותו רכש עבור הקהילה האשכנזית.  .

על קברו כתוב
פ"נ ( פה נקבר ) מו"ה ( מורנו הרב ) זאב וואלף וואלפינזאהן " בן הרב אברהם שהיה דיין ב"ק"ק ( קהילת קודש ) צפת גלב"ע אדר"ח אייר ש. תרמ"א .

ד"ר אריה מורגנשטרן מסכם :

. ר' זאב וולפנזון יצא כמה פעמים בשליחות כולל הפרושים דבר המעיד על חשיבות מעמדו בכולל וגם על כשרונותיו הריטוריים. אם תוסיף לכך את עובדת היותו אחד מגבאי [ "אנשי השולחן הטהור" ] "חברת תלמוד תורה- עץ חיים" ואחד מנהלי הבנייה של בית הכנסת הגדול "בית יעקב" ב"חורבת"ר' יהודה חסיד[ נבנה בין השנים 1864-1855], נקבל איש ציבור, ואיש אשכולות הקשור בהקמת וקיום מפעלי חברה וחינוך יחד עם מנהיגי הדור השני והשלישי לעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל ולהנהגתה הירושלמית המעורבת בכל תחומי החיים והעשייה.

זאב וולפנזון איש ירושלים במאה ה19 עבר תהפוכות רבות בימי חייו ובפעולותיו השונות והמגוונות למען הישוב היהודי בירושלים הוא הפך אותו למקום שונה מאוד בסוף חייו. ספק אם אפשר להצביע על דמות אחרת של התקופה שפעלה למען הישוב בתחומים שונים ומגוונים כל כך.

נספח : ספרים שהגיא זאב וולפנזון

להלן רשימת הספרים שידוע שהוגאו בידי המגיה הראשון בארץ ישראל הידוע לנו בשמו

,זאב וולפנזון. ( הרשימה מבוססת על מחקריה של שושנה הלוי ) .

נקודה מעניינת לגבי הספרים רובם קיימים במהדורות צילום חדשות יותר מאה שנה אחרי פירסומם .וזאת למרות שנראה שהם היו ספרים רגילים לזמנם אם גם ראשונים אבל לא באמת יוצאי דופן .אם נתייחס לרשימה הזאת כאל רשימה מייצגת כי אז נראה שאצל החרדים יש מפעל יוצא מהכלל להוצאה לאור מחדש של ספרים מהמאה ה-19 ומי שמוציא לאור ספרים אצלהם יש לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר לשרוד למאה השנים הבאות .

: .

1. ספר חוקי חיים : קצת שאלות ותשובות מאשר נשאלתי חוקי חיים : דספר חוקי חיים : קצת ובסופו ליקוטי בתר ליקוטי על הש"ס והר"מ ושאר הפוסקים והרב החינוך

מאת הראשון .לציון הרשמי הראשון בירושלים חיים אברהם גאגין ( 1787 -1848 ). יצא לאור בשנת  תר"ג ,1843 . בהקדמת המחבר מסופר בין השאר על סכסוך קשה בין המחבר לבין פקידי הכולל בעניין סתימת החלון של ישיבת "בית אל " בחצרו לשם התאמתה מקום לישיבת "עקידת יצחק " על שם רבי יצחק
דברי המזכים ודברי המחייבים " בפרשה.הוא גם עוסק בשאלות של המדפיס של הספר רבי ישראל ב"ק על אודות תהילים בלי פירוש שב"ק שלח לאיזמיר ונטבעו בים הספר גם עוסק בעניין חומשים וספרי זוה ר שאותם אמור היה ב"ק להדפיס בצפת אך לא גמר אותם וספרי זוהר שאותם אף לא החל כתוצאה מרעידת האדמה המפורסמת .
.לספר צורפה בסיומו התנצלות המגיה של זאב וולפיזון "כי ..כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לדפוס בלי טעות ". ( מוטו שמתאים גם לאתר זה ) .
הספר יצא במהדורות צילום בברוקלין בידי נ.י. : גאלדענבערג ב1991 ובישראל בהוצאת : מכון אוצרות גאוני ספרד באשדוד בשנת 1997
הוא נמצא במהדורה אלקטרונית מאגר אוצר החכמה ואפשר למצאו כאן http://aleph1.libnet.ac.il/F/UTR7Q91AB5CP3Q19S5TFKMBXV3Q74CRC4Q85MC7EV5H7EGISYJ-02435?func=full-set-set&set_number=012789&set_entry=000007&format=999

 

2.ספר אהלי יהודה: חדושים על הרמב"ם ופלפולים בדינים ובסוגיות על סדר א"ב מאת יהודה בן רבי שלמה הכהן .על קצת הלכות הרמב"ם וכללי הש"ס והפוסקים בסדר א-ב. דפוס ישראל ב"ק , 1843. הספר יצא לאור שוב במהדורת צילום בהוצאת יצחק בראך בברוקלין ,1991, ובהוצאת מכון אוצרות חכמי ספרד באשדוד ,1997. המחבר יהודה בכר שלמה הכהן ממקובלי ישיבת "בית אל "שבהקדמה מצויין שכף רגלו מעולם לא יצאה מהקודש דהיינו מירושלים . אך הוא יצא לאחר פירסום הספר לשליחות בתוניס כשד"ר ונפטר שם ב-1850.

 

3.ספר פרי מפרי וספר נחפה בכסף ב: שאלות ותשובות על סדר הארבעה טורים ובסופו … באור רחב על הרא"ם בפירושו לסמ"ג הלכות חג בחג חלק שני מאת יונה בן חנון נבון .הוגה על ידי האברך המופלג זאב וולף בן הרב אברהם וולפינזאהן . 1843

הספר יצא לאור שוב במהדורות צילום בהוצאת דפוס פאר 1970
ובהוצאת מכון אוצרות חכמי ספרד ,אשדוד ,1997 .

ובגירסה ברשת יש אותו כאן .

4. ספר מועדי ה וקריאי מועד ( מחזור של שלוש רגלים כמנהג ק"ק ( קהילת הקודש ) הספרדים ) חלק שני . דפוס ישראל ב"ק ,1843 . חלק א. (לפסח ולשבועות) וכל סדר הקריאי מועד של ליל שביעי של פסח וליל חג השבועות. חלק ב' לסוכות ולשמיני עצרת) וקריאי מועד ליל הושענא רבא … תפלות להקפות ס"ת בשמחת תורה מרב … חיים יוסף דוד אזולא.י.
מחזור לשלושה רגלים וסדר הלימוד לשביעי של פסח שבועות .
היה זה המחזור הראשון שנדפס בירושלים.
בהקדמה לספר מספר המדפיס ישראל ב"ק על חורבן דפוסו בצפת על ידי הדרוזים ,על פנייתו למונטיפיורי בעקכות עלילת הדם נגד יהודים בדמשק ,ומתנת מונטיפיורי לאחר מכן ,מכבש דפוס חדש שנקא על שם התורם "מכבש משאת משה ויהודית " ששימש בדפוס עוד כ-40 שנה לאחר מכן .
לספר מצורפת התנצלות של המגיה זאב וולפנזון שכותב :.ועתה אנוש כערכי ..אך זאת אבקשך ….איזה משנה אם תביט ,חמות אל תחגורך ,כי עיני בשר לנו .לכן אל יהי לפלא בעיניך.
,אלה דברי המגיה ( זאב וולף ) וולפינזאהן יצ"ו איש ירושלים

5. ספר תולדות אדם בסוגיות ושיטות כל הש"ס
מאת משה דוד אשכנזי… 1845
יצא לאור במהדורה חדשה בידי מנחם מענדל טייטלבוים,ברוקלין 2004 . המחבר היה אב בית הדין בצפת ובהקדמתו הוא מדבר על המצב הכלכלי הירוד בצפת ועל אנשיה "עמוסי התלאות ".

6. באר בשדה : אשר חברתי … בתורת ה' … עם פי' … פרש"ן דת"א [רש"י] … ואחריו … הרא"ם פירוש על פירוש רש"י לתורה מאת רבי מאיר דגון ,דפוס ישראל ב"ק 1846. יצא לאור שוב בירושלים במהדורת צילום ב-1985 .
בראש הספר באה הקדמה של המחבר המתארת את מצב ירושלים באותם הימים : "היינו לחרפה לשכנינו ..ויאכלו את ישראל בכל פה הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה ..עד כי אפס כסף כלו כל הכיסים ..ותקצר נפש העם ..."המחבר היה חבר בבית הדין של הראשון לציון אברהם גאגין .
אחרי ספר זה חלה הפסקה של שנים ארוכות בפרויקטים הספריים של זאב וולפינזון .הוא חזר אליהם שוב בשנת 1863.
7 קובץ סליחות ותפילות ליום ז' אדר : כפי מנהג חברא קדישה.תרכ"ג 1863 . והובא לבית הדפוס על ידי אנשי חברא זהו קופץ תפילות של 13 עמודים שקובצו בידי אנשי חברה קדישה שוולפנזון היה הגבאי שלה . והוא חתום על ההקדמה ביחד עם עמיתיו בחברה .

 

והספר החשוב והמעניין שבכולם מבחינת חוקרי זאב וולפנזון
8. ספר חמדה גנוזה והוא תשובות הגאונים תורתן של ראשונים ..אשר היה ספון וגנוז מכמה מאות שנים בכתב יד ישן נושן בגנזי מלכים ושרים רבני ירושלים ומן שמייא אתיייהיב לן נבזבזא דא להוציא לאור תעלומה …וגם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א' מחידושי הרשב"א ז"ל למסכת יבמות ממהדורת בתרא שלו מכתב יד קודש שעוד לא נדפס מעולם " . מאת וולפנזון ושניאור זלמן שניאורסון תשובות רב שרירא גאון .הספר החשוב ביותר אליו היה וולפנזון קשור . לספר מצורפת הקדמה שבה מספרים שני המביאים לבית הדפוס כיצד מצאו את כתב היד קנו אותם בכסף מלא והגיהו אותם ואף הוסיפו מראי מקומות בשולי הדפים . 1863. הספר יצא במהדורת צילום חדשה , בהוצאת דפוס אופסט אמנים בירושלים ב1967 104 שנים לאחר הוצאתו הראשונה.

גירסה שלו ברשת יש כאן .

ההקדמה לספר "חמדה גנוזה".  :

בעזרת ה' יתברך
וזאת התעודה
בישראל
מהנהו תרי גיסי הרבנים החכמים המביאים הספר הקדוש לבה"ר (= לבן הרב
) הי"ו (= ה' יחייהו וישמרהו).
זבדנ"ו אלהי"ם בטובו . ונברכהו ונשבחהו אליו לבנו
פנינו . עשות מגמותינו . גדולת ימינו סעדנו והושיענו . שארית נחלתו יקראו אליו ורבים רחמיו . זכינו להוציא מטמון נסתר . וטוב להודות לה' כי גמר בעדינו . להוציא לאור פעולתינו . הן למאד יגענו בכחינו ומאדינו . למצוא דרך איך להשיג כ"י (=כתב יד) קודש תשובות רבותינו הק' גאונים הראשונים ז"ל . לחקוק בספר בדפוס נאה ומשוב' בירושלים עה"ק (=עיר הקודש) ת"ו (=תבנה ותיכונן) . ולסדרם בסדורי דבריהם ולשונם . לא חסר ולא יתיר ולא חלוף . כי כל דבריה' דברי ה' המה . ולשונם לשון (חכמים) מרפא. והמה ארזי הלבנון אדירי התורה אחוזי חרב מלומדי מלחמתה של תורה . עמודי גאוני עולם הם הגאונים הראשוני' ז"ל שהיו בזמן הדור הראשון אחר רבנן סבוראי ז"ל . מי יוכל לשער יקר ערך תור' תשובת' . כהיום מסיני נתנו . המעיין בהקדמ' נוראה תשובת רב שרירא גאון זצ"ל . יראה ויבין כי להם תהלה דומיה (הביטו נא וראו בדברי הרבנים הגאונים המובהקי' מפורסמים בארץ ובחו"ל רבני ספרד הי"ו ורבני אשכנז הי"ן חו_ פעה"ק ירושלם ת"ו הנדפסי' מעל"ד (=מעבר לדף) נודע כי הגאוני' ז"ל האירו עיני תבל ויושבי בה . מהם פנה מהם יתד לכל גדולי המחברים והמפרשי' הבאים אחריהם בכל דור ודור כנודע לכל גדולי יודעי דת ודין . וכאשר הזמין ה' את כתבי הקודש לידינו אחר הרבה יגיעות וחיפוש ירושלם . ובמחיר כסף מלא לקחנום . יגענו ולא הונח לנו עד אשר אם צרפנום בהגהת אותיותיה ופרטיה . יען כי עברו עליהם זמן זמנים מהרבה מאות שנים ועוד לא חבקו בהם ידים מעולם . וגם כי לא תמנו מלאכותינו בההגה' לבד כי גם לזאת שמנו עינינו להציג בגליוני הדפים איה מקום כבוד מאמרי רז"ל אשר בדבריהם הקדושי' הובאו . כי בהכתבים עצמם לא נתכנו . ןןןהמעיין במקורי מראה מקומות אשר הצגנו יפתחו לו שערי בינה גם בסוגיא . גם בהלכה . גם בכמה תשובות הצגנו בסופם בשני חצאי לבנה . לעיין במקומות שהובאו דבריה' בגדולי המחברים והמפרשי' ז"ל לסעד דבריהם מהתשובות הגאונים הללו . ואחרי כלות מלאכתינו ועסקינו בכתבי קדשי קדשים . אמרנו עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ובחו"ל תורת הראשונים ז"ל . ולא תהי' תורת ה' תמימה . חתומה וסתומה . ויען אשר ראינו כי טוב בעיני ה' ית' לזכות את ישראל בסדורי תשובות הראשונים עם מקורי מעייני החכמי' בצידיהם ומהם בסופם אשר קראנום בשם מראה מקום . וכבר רצה אלהים את מעשינו . והאירו עינינו . הלכנו לאורם לתור אז בכל ספרי תשובות הגאונים הנדפסים הנמצאי' . לדעת מה מהם נדפס באותן התשובות . ולהבין ערך ההבדל ביניהם . ואלה שמות ס' התשובות אשר עברנו בהם לתור אותם . ס' שו"ת הגאונים הנדפס מקדם בקושטאנטינה ובפראג בשנת של"ה . וכולם תשובות קצרות מאד . וס' שערי צדק הנדפס בשאלוניקי בשנת תקנ"ב . וס' נהרות דמשק (בן משק) שנדפס בסופו שו"ת הגאונים ונקרא בשם שערי תשובה . בשאלוניקי בשנת תקס"ב . וס' הנקרא תשובות גאונים קדמונים הנדפס מחדש בברלין שנת תר"ח . וכאשר תמנו חפש מחופש מצאנו ראינו כי התשובות אשר הדפסנום בע"ה הלא הם כליל נזר תפארת התשובות . ועד היום לא נראה אורם בעולם . אך רק מעט מזעיר אשר הובאו באיזהו מקומן בספרי התשובות . וגם המה רובם ככולם . לא נדפס ככתבם ובלשונם . אך בשינוי לשון ובקיצור נמרץ ( ומפני זה לא חדלנו להדפיסן פה במתכונתן כדמות תבניתן בקובץ תשובות כתיבת יד שבידינו . ורשמנו בסופן בשני חצאי לבנה . תיבת שו,ת ישינות הוא מורה על ס' שו"ת הגאונים הנדפס בקושטא' ובפארג . ומהם רשמנו בסופן תי' שו"ת קדמונים . והוא מורה על שו"ת הנדפס בברלין . ומהם רשמנו בסופן ס' שערי צדק . או בספר שערי תשובה . (בסימן פלוני) . ואם יחפש הקורא הנעים בתורת ה' תמימה ימצא ההבדל) . וערבה לה' יגיעתינו כמנחת יהודא וירושלם ויעלה לריח ניחוח . ומגודל אהבת ידידת חמדת כתבי הקודש אשר זיכנו ה' להוציאם מכור הגנוז שהיו טמונים וגנוזים בגנזי מלכים ושרים רבני ירושלם עה"ק ת"ו מיום היותם זה הרבה מאות שנים ונעלמו מעין כל חי עד היום . לזאת קראנו שם הספר הנכבד והנורא ס' חמדה גנוזה וכשמו הטוב כן הוא . גם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א' מחידושי הרשב"א ז"ל למסכת יבמות . ממהדורא בתרא שלו . (והוא כתוב בסוף המסכתא) אשר לא נדפס מעולם . והעתקנוהו מכתיבת יד חידושי הרשב"א ליבמות שבידינו . נכתב בשנ' שי"ד לפ"ק . להרב מהר"ר אברהם מונסון ז"ל (עיין בס' שם הגדולי' להרב חיד"א ז"ל) ותהלה לאל כי השגנו עוד הרבה כתיבות ידות קדושים מגדולי הראשוני' כמלאכים זיע"א (=זכותו יגן עלינו אמן) שיטות וחידושין מהרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א והנימוק"י ז"ל וכדומיהן על איזה מסכתות אשר לא נראו עוד על פני תבל ותקותינו בטח כי ע,י ידידי נחליאל אשר יהיו בעזרתינו . נוכל להוציאם לאור . לחלקם ביעקב ולהפיצ' בישראל . וזכות תורתם ועבודתם יגן עלינו ועל כל ישראל ויגדיל תורה ויאדיר ובא לציון גואל : כ"ד (=כן דעת) המדברים לכבוד התורה ולומדיה . הבאים עה"ח בש"א לירחא תליתאה שנת כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם פעה"ק ירושלם ת"ו בב"א (=במהרה בימינו אמן):
נאם זאב וואלף בא"א מהור"ר אברהם זלל"הה וואלפינזאהן
:
נאם שניאור זלמן בא"א מה"ו מנחם יוסף זללה"ה שניאורזאהן
:
אהבת ציון אל
תשכח לנצח
ספר חמדה גנוזה והוא תשובות הגאונים . תורתן של ראשונים . רבנן
קשישאי . גאוני קמאי . אשר הי' ספון וגנוז . מכמה מאות שנים . בכתי' יד ישן נושן . ומן שמיא אתייהיב לן נבזבזא דא . להוציא לאור תעלומה . ויעלצו בה אוהבי שמה . ויקוים בנו מקרא שכתוב ומלאה הארץ דעה :
גם הוספנו להדפיס בסוף הספר קונטרס א
' מחידושי הרשב"א ז"ל למס" יבמות ממהדורא בתרא שלו מכתב יד קודש . עוד לא נדפס מעולם :
הובא לבית הדפוס ע"י הני תרי גיסי הר"ר זאב וואלף וואלפינזאהן נ"י : והר"ר
שניאור זלמן שניאורזאהן נ"י תושבי עה"ק ירושלם תו'
נדפס בדפוס הגדול והמשובח
ע"י הרב המדפיס מוהר"ר ישראל ב,ק הי"ו על מכבש הדפוס משאת משה מונטיפיורי הי"ו ויהודית נשמתה בגנזי מרומים תחת ממשלת אדונינו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד איל עזיז ירום הודו
פעה"ק ירושלים תובב"א

בשנת כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם
לפ"ק :

מצבת הקבר של זאב וולפנזון בהר הזיתים.

נספח :תקופתו של זאב וולפנזון בספרות היפה

 ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, זמנו של זאב וולפנזון  ובעיקר תקופת רעידת האדמה בצפת   שִמשו רקע ליצירות ספרות מעטות. ביניהן: 'עיר קסומה:הגדה של שלושה דורות ( 1949) '  של יהושע בר-יוסף,  שמתארות את ימי רעידת האדמה  וספרו של  אהוד בן-עזר: 'אפרת. מחזור סיפורים', הוצאת תרמיל, תשרי תשל"ט/אוקטובר 1978. הספר הורחב לרומן שכתיבתו טרם הסתיימה בשם 'והארץ תרעד'. עריכה אחרונה: 14.2.2004. פרקי הרומן המורחב פורסמו בהמשכים בגיליונות העיתון המקוון: 'חדשות בן עזר' החל מיום 9.3.2006. 2. וכדאי להזכיר כאן גם את שני ספריו של אהרון ירושלמי "דודו של מחבר "אקסודוס "ליאון יוריס שחיבר שני ספרים על   חיי ישראל ב"ק המדפיס ומשפחתו ( אישתו של ירושלמי הייתה צאצאית של ב"ק )
ספרים אלו הם הגזע : סיפור על רקע היסטורי (תל-אביב : טרקלין, 1978 ויצא לאור שוב בהוצאת ירון גולן 1995 ) <על ר' ישראל ב"ק> והמשכו הענפים : ספור על רקע היסטורי (תל אביב : אל"ף, תש"ם 1980) על ילדיו של ב"ק . ( אבל זאב וולפנזון אינו מוזכר שם ).

ירושלמי השלים את הטרילוגיה על תולדות משפחת ב"ק בספר "הבית מאבני כורכר (תל אביב : ירון גולן, 1993)שבו הוא מתאר את התקופה מראשית המאה העשרים ועד היום בחיי המשפחה .

כן כדאי להזכיר גם את אלבום הקומיקס של אלי וגוט אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה ( הוצאת המחברים , 2004) אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837 השר משה מונטיפיורי הוא אחת הדמויות

אלי וגולד חיברו עוד אלבומי קומיקס שעוסקים בתקופה זאת ובמרכזם עומד מונטיפיורי .

הם חיברו מאז אלבום המשך בשם :בין שתי טיפות  ( אלי וגולד קומיקס, 2005)  " שמתרחש ב-1841 בעקבות עלילת הדם בדמשק . עלילות נער צעיר והקוף שלו  ומכניס אישים כמו מוניטיפיורי ומכניסים דמויות ידועות אחרות בעולם החרדי הרב שמואל סלנט רבה של ירושלים לעתיד בדרך לארץ ישראל .והמשיכו לעסוק בתקופה בסיפוים נוספים כמו "הכתר שניצל ".

ב-2008  יצא לאור  הספר "המשורר השביעי "  של יוסי יזרעאלי במאי תיאטרון ואחיינה של החוקרת שושנה הלוי " שבו  הוא מתאר את גילגוליו של ספר מיסטי נורא שהודפס בצפת לפני חורבנה ברעידת האדמה

.זאב  וולפנזון  שהתעניין מאוד בספרים  קדומים ומסתוריים כמו "חמדה גנוזה "  מן הסתם היה מתעניין  גם   בספר זה שבמציאות ההיסטורית בלא בדיונית  הוא היה אמור להיות המגיה שלו אם היה יוצא לאור …  

אם מישהו יכתוב בעתיד יצירה ספרותית על תקופה זאת כדאי שינצל את דמותו הססגונית של זאב וולפנזון ,כאחת הדמויות היותר מעניינות של בני התקופה .

ביבליוגרפיה
משה מונטפיורי משה וירושלם : כולל ספור מסע להשר משה מונטיפיורי … בשפת ענגליש, אדות פרטי מסעו האחרון לארץ הקדושה בשנת תרכ"ו. לשפת עבר על ידי דוד גארדאן. , ליק : דפוס זיבערט, תרכ"ו.. תרגום שניח אשא אצמשביץ ,1876, ורשה .

.מ. טוקאצינסקי "חצר רבנו יהודה החסיד ןבית התלמוד תורה הכללי וישיבת עץ חיים הגדולה . " לוח ארץ ישראל שנה ט' תרס"ד ( 1903-1904) . הופיע שוב ב"לוח ארץ ישראל א' :מבחר מאמרים בעריכת אלי שילר ,הוצאת אריאל ,1980 .

כולל תאור של בניית ישיבת "עץ" חיים " והשתתפותו של זאב וולפנזון במבצע כסוכן הישיבה. 

אברהם משה לונץ "יובל בית הכנסת "בית יעקב " בחורבת רבי יהודה הנשיא תרכ"ד –תרע"ד  הופיע במקור ב"לוח ארץ ישראל כ-כא  תרע"ה ( 1914-1915 )  הופיע גם בתוך " "נתיבות ציון וירושלים :מבחר מאמרי אברהם משה לונץ . הוצאת מוסד הרב קוק ,1970ושוב  בלוח ארץ ישראל:מבחר מאמרים כרך ג' . ערוך בידי אלי שילר  הוצאת אריאל ,1981.

תיאור בניית בית הכנסת "בית יעקב " בידי זאב וולפנזון . 

יהושע ילין זכרונות לבן ירושלים  תקצ"ד-תרע"ה / תקצ"ד-תרע"ה / ירושלים : (דפוס ציון), תרפ"ד. ,מהדורה מצולמת הוצאת אריאל ,1991.
יהושע ילין , זכרונות לבן-ירושלים : תקצ"ד-תרע"ח הוצאת בני משפחת המחבר , 1924. "ל ע"י בני משפחת המחבר במלאת לו שמונים שנה ; העריכה וההגהה והטפול בהדפסה נעשו על ידי אבינעם ילין (נכד המחבר, בן בנו הבכור דוד ילין ). מהדורה שנייה הוצאת גנזי ירושלים , 1972 , מהדורה שלישית ,הוצאת אריאל 1991 .

הרב חיים הירשנזון  חדושי הרח"ה : למסכתא הוריות בבלי וירושלמי

חלק שלישי  הוא קונטרס חליפות מכתבים. הערות רבנים ותלמידי חכמים על חלק ראשון ותשובותי עליהם ובהם גם נקודות היסטוריות והשקפות מעניינות בפרק התחיה ובכל ההופעות בענינים העומדים על הפרק .  ירושלם,  דפוס העברי תרפ"ו  1926

כולל התקפה על הדרך שבה מתואר זאב וולפנזון בספרו של יהושע ילין ותיאור איך פעל להכרתם של האשכנזים כיהודים לכל דבר בעיני השלטון העותמאני .


אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ /
פנחס בן צבי גרייבסקי בנות ציון וירושלים : ספר זכרון לשמותיהן ופעולותיהן של אחיותינו … העסקניות בחמר וברוח על שדי הישוב הישן-החדש בירושלם, עריה ומושבותיה , ירושלם : דפוס צוקרמן, תרפ"ט-תרצ"ג, מהדורה חדשה ירושלים : יד בן צבי, תש"ס.
כולל פרקים על אישתו של זאב וולפנזון רבקה, ועל בתו ""ממקה".

חיים מיכל מיכלין "כולל הפרושים בירושלים בסוף המאה השישית " "תבונה " שנה שנייה גליון 4.1.1933

כולל  רשימת חלוקה של הפרושים משנת 1838 ? ומוזכרים בו " ר' אברהם משקלאב ובנו זאב וולף " כולל סכומי הכסף שקיבלו מרוסיה.

\אליהו לנדא "מצבת קבורת רחל עד היום הזה "לזכר מרת רחל רלבג ז"ל תר"ץ. –תרצ"ד " בתוך "גנזי ירושלים קיח קיט, תרצ"ד .
מאמר הספד על רחל נכדתו של זאב וולפנזון שכולל מידע רב גם על הסב.

 ועד היובל לחיים מיכל מיכלין " תפארת שיבה :ספר החיים למע"כ… מוהר"ר חיים מיכל מיכלין, ליום הגיעו לתפארת שיבה ((כ"ט שבט תרכ"ז-שבט תרצז))  ירושלים : (דפוס עדני, תל אביב), תרצ"ז .כולל רשימת של מנחם וולפנזון שבה הוא נזכר בסבו זאב ובמקורביו .

ישראל בן זאב "תולדות חיי הרב הגאון הדיין ואלפינזאהן מחבר מחזה אברהם הדיין הראשון לעדת האשכנזים הפרושים בארץ ישראל " הקדמה ל"מחזה אברהם –תגלחת בחול המועד מאת אברהם ואלפינזאהן הביא לבית הדפוס וערך אליהו לנדא . הוצאת יעקב אלעזר לנדא תל אביב,תש"ז .

דוד תדהר ,האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו הוצאת ספריית ראשונים ,תל אביב. 1947 . כרך א' ע' 304

שלמה זלמן ריבלין ( כותב אנונימי ) חיים הילל ריבלין ( עורך שתחת שמו הופיע הספר ) חזון ציון : שקלוב וירושלים : תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל. (תל-אביב) : (דפוס א. מוזס), (תש"ז,1947

חיים מיכל מיכלין בראי הדורות :אוסף מאמרים, זכרונות ורשימות על ירושלים, תל-אביב : צ. ליינמן, תש"י,1950.

כולל גם הקדמה מקיפה ומפורטת של ישראל בן זאב שמספר על קשריו של מיכלין עם זאב וולפנזון.

ישראל בן זאב "תנועת "חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל ". בתוך "מוסדי ארץ –מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמידי  הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
אליעזר יערי שליחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה ה-19 .מוסד הרב קוק תשי"א.
אליעזר הורביץ ( עורך ) מוסד היסוד : תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י. ירושלים מהדורה א' בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן,1951 .מהדורה ב' מוחבת : הוצאת ועד הכללי כנסת ישראל, תשי"ח. .יצא לאור שוב בדפוס צילום בשנת 2000 תחת השם " מוסד היסוד :תולדות ראשית הישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א : [תמצית מתוך:
תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים] / [בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן בארץ ישראל ;.
אליעזר הורביץ ( עורך ) מוסד היסוד :
תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים : בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י / בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן בא"י ; נערך לדפוס ע"י אלעזר הורביץ, יצא לאור ב-1951 , מהדורה ב' מורחבת ירושלים : ועד הכללי כנסת ישראל, תשי"ח 1958 .

יוסף זונדל וסרמן "הכסף יענה את הכל .." בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים אגדות ותיאורי חיים " ערכו יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן "הוצאת המכון לאיסו,ף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה ,תשי"ח. ע' 186-187

אברהם שמואל שטייין  אדרת אליהו :   סיפור היסטורי   תל-אביב :   אל"ף,   תשכ"ד 1964 

יצחק יעקב ילין "החלוץ הראשון " ( ר' וולעלויל באבעס" ) בתוך "אבותינו : פרקי -היסטוריה והווי, דמויות וסיפורים מחיי בוני הישוב הראשונים .ירושלים : מוסד הרב קוק, (תשכ"ו, 1966 ). ע' יח-כ.
אברהם בנימין ריבלין ירושלים :תולדות הישוב העברי במאה התשע-עשרה ; הקדמה – דוד בן-גוריון.הוצאת אלי"ך , 1966 .

יהושע קניאל היחסים בין הספרדים והאשכנזים בישוב הישן בירושלים:<מהתישבות תלמידי הגר"א עד שנות ה-80 של המאה ה-19 .  עבודת גמר לתואר שני ,אונ' בר אילן , 1970

אליעזר רפאל מלאכי פרקים בתולדות הישוב הישן :קובץ מאמרים,הקיבוץ המאוחד ,1971
אברהם בנימין ריבלין עטרה ליושנה :פעולות, פרשיות, מאורעות והישגים בישוב העברי בירושלים במאה התשע-עשרה,הוצאת אל"ף 1973 .
.
יוסף זונדל וסרמן "" הבקשיש המתיק את הדין –רבי זאב וולפנזון " בתוך "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה ואחרים . הוצאת מסלול ,תל אביב תשל"ג

שושנה הלוי ספרי ירושלים הראשונים :
הספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיות עבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן, 1841-1890 מכון יד בן צבי 1975 .

 יהושע קניאל "מאבקים אירגוניים וכלכליים בין העדות בירושלים במנאה הי"ט" בתוך פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים: כרך ב ' הוצאת יד בן צבי  ,1976

(מהדורה מתוקנת ומורחבת של הספר 'הספרים העבריים שנדפסו בירושלים בחמישים השנים הראשונות – תר"א-תרנ"א (1841-)'1891, ירושלים מוסד יד בן צבי תשכ"ג"1963  .) הספר ראה אור שוב במהדורה מצולמת בהוצאת אריאל בשנת 2005 במלאת 20 שנה לפטירתה של שושנה הלוי.

יעקב משה ריבלין ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות.הוצאת המשפחה תשל"ח ( כולל פרק על הגוורדיה היהודית )

גרשון גרא כל ההתחלות ספרית מעריב ,1984 ( כולל פרק על הגברדיה היהודית )

רות פ. גודלשמידט-לעהמאנן משה מונטיפיורי, :   1885-1784    ביבליוגרפיה  משגב ירושלים, המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, תשמ"ה (1984.

כולל איזכור יחיד של שיר תהילה שכתב זאב וולפנזון לכבודו של מונטיפיורי.

צבי קרגילה "שד"ר מירושלים לקהילות בצפון אפריקה " בתוך מיכאל :מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ,המכון לחקר התפוצות ,תל אביב ,תשמ"ה .כרך ט'. ע' קצד-קצט. ( המאמר שלכאורה עוסק בשליחות של אברהם וולפנזון עוסק למעשה בזאב וולפנזון והמדובר בטעות של החוקר).
אריה מורגנשטרן "מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי משפחות ריינס וולפינזון ,רלב"ג רובלר ושפירה " בתוך גאולה בדרך הטבע :תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס –ת"ר 1800-1840 –מחקרים ומקורות .מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז

שאול ספיר "מקנטרברי לירושלים :לחקר תולדותיה של תחנת הרוח באנגלית בירושלים לאור גילויים חדשים " קתדרה ספטמבר 1996.

אמנון מיכלין מעשי רוקחים : פרקים בתולדות הרוקחות בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון ,1999

אמנון מיכלין הוא נכדו של חיים מיכל מיכלין שהיה שכן  וידיד של זאב וולפנזון ושל צאצאיו.

יהושע קניאל במעבר: היהודים בארץ-ישראל במאה הי"ט : בין ישן לחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין ציונות מבחר מאמרים, יד בן צבי 2000

מרגלית שילה נסיכה או שבויה? :החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים,אוניברסיטת חיפה ומורה ביתן ,2001

שבתי זכריה סיפורי חצרות ובתים בין החומות :פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים,הוצאת ראובן מס ,2006 . כולל פרק על אברהם הדיין ועל בנו זאב וולפנזון .

אריה מורגנשטרן השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.
ישראל בן זאב "שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ". מאמר גדול שלא פורסם בדפוס.

קישורים רלבנטיים:

סיכום כנס בני משפחת וולפנזון צאצאיו של זאב וולפנזון 

החוקר של ירושלים הבלתי נודעת ובני משפחת וולפנזון 

הבלוג של חיים פרידמן :חוקר שושלות

ראשיתו של הדפוס בארץ ישראל

בית הכנסת בית יעקב  "החורבה" שנבנה בידי וולפנזון

סיפורו של בית הכנסת "החורבה" שנבנה בידי זאב וולפנזון 

הספר שהחריב את העיר צפת :  מאמרה של פרופסור נורית גוברין על "המושרר השביעי " רומן מיסטי על ספר שהודפס בצפת לפני רעידת האדמה

שבתי זכריה חוקר תולדות משפחת וולפנזון
היה היה איש גיבור : עוד חקירה משפחתית
התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון .

 

 

שיר סיום של זאב וולפנזון לספר שהגיא.

החוקר של ירושלים הבלתי נודעת: ראיון עם שבתי זכריה

 

שבתי זכריה, 2007

עורך דין ,חוקר ירושלים ומורה דרך שבתי זכריה.

עורך הדין שבתי זכריה הקדיש את חייו לחקר תולדות ירושלים החדשה וירושלים היהודית בעיר העתיקה  הוא פירסם מחקרים מרובים על תולדות השכונות השונות של ירושלים , וגולת הכותרת של מחקריו עסקו בתולדות המשפחה הירושלמית המיסתורית  וולפנזון ,וגילוי תחנת הקמח התת קרקעית שלה באולם צלבני קדום.

 

לא בכל יום אני פוגש אדם שהקדיש את חייו לחקר תולדות משפחתי אבל יש כמה כאלה  ולאמיתו של דבר השושלת שלי  היא אחת המעטות שיש מחקרים על נציג שלה מרוב 16 הדורות הידועים.

לאחרונה נתקלתי בחוקר כזה שהקדיש את חייו בין השאר לחקר העיר ירושלים ,וכן את  תולדות משפחת זאב וולפנזון מהדמויות הבולטות בירושלים של המאה ה-19 .
זהו עורך דין שבתי זכריה אדם שהקדיש את לחייו לחקר תולדות ירושלים ושכונותיה השונות ובעיקר להתיישבות היהודית ברובעים הנוצרי והמוסלמי של ירושלים ,נושאים שעליהם פירסם עד כה עשרות חוברות וספרים וזכה על כך   בשנת תשס"ד מעיריית ירושלים לתואר "יקיר ירושלים " על "פעילותו להכרת היישוב היהודי בעיר העתיקה ולהפצת תולדות ירושלים "

מר זכריה אינו היסטוריון מקצועי אלא עורך דין שחקר ירושלים הוא עבורו תחביב שהוא גם הנאה.

. א.א. למה בעצם את חוקר את תולדות ירושלים? הרי אתה עורך דין ולא אקדמאי או היסטוריון שמקצועו בכך?

זכריה : כדאי לציין שאני אני לא יליד ירושלים אבל היגעתי לירושלים כילד בשנת 1936 ( מר זכריה נולד ב-1921) וחי בירושלים יותר שבעים שנה. והעיקר אצלי זה הנושא של אהבת ירושלים
העניין שלי במחקר ירושלים התעורר אחרי מלחמת ששת הימים לפני כ-40 שנה כי ב48  לאחר שהעיר נכבשה בידי הירדנים חרה לי מאוד  שלא ביקרתי הרבה  בעיר העתיקה והצטערתי על כך . 

 נדרתי נדר שאם אי פעם יתאפשר לי ללכת שוב בסימטאות העיר העתיקה לא אפסיק יותר ללכת בסמטאות העיר העתיקה.

המחקרים שלי הם גם בשמו של אחי שנפל במאבק בקרב מלחה שבו היה מפקד יחידה . ואני  מבחינתי מנציח את פועלו בחקר ירושלים . הוצאתי חוברת על תולדות חייו שהיו מלאים מסירות נפש וערכתי את יומנו מבית המעצר  של הבריטים בלטרון  כששהה שם כלוחם מחתרת כלוא . 

ראובן זכריה ,לוחם. נפל בקרב המלחה.

(נציין אם כי שבתאי זכריה עצמו לא ציין זאת בראיון  שהוא זכה לאות גבורה. ביום ה-8 בספטמבר 1968, בזמן תקרית ארטילרית באזור התעלה בפורט-תופיק, שימש סמל שבתאי זכריה כמפקד טנק. עם תחילת התקרית נפגע הטנק מפגיעה ישירה, התותחן נפצע והתותח נפגע. סמל שבתאי זכריה חילץ את הפצוע תחת אש ארטילרית, המשיך באש אל עבר עמדות האויב והצליח להשמיד טנק אויב, כאשר הוא מפעיל את התותח הפגוע. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת ניסן תשל"ג אפריל 1973,  בידי דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.)

זכריה : אחרי ששת הימים התחלתי ללמוד את תולדות ירושלים ואהבתי מאוד את העיר העתיקה ובכל פעם שאני נכנס אליה אני מרגיש שאני נכנס לראשונה וכל טיול בה הוא חוויה אני כאילו יוצא מהמאה ה21  בעיר החדשה לעולם אחר.
וגיליתי שיהודים חיו גם ברובע המוסלמי. וחקרתי את נושא הישוב יהודי ברובע המוסלמי והתחלתי להתעניין בתולדות ירושלים וגם דיברתי עם וותיקים של ירושלים ומשתדל לקרוא יותר כמה שאפשר על העיר ותולדותיה .ופרסמתי ספרים נוספים וחוברות נוספות על תולדות העיר.


בשלב מסוים החל זכריה לעסוק בפרויקט ענק של תיעוד תולדות השכונות והרחובות השונים של ירושלים ואישים בולטים שונים שחיו בהם . זאת על ידי פירסום חוברות שכל אחת מהן עוסקת בתולדות שכונה אחרת של ירושלים ,החדשה, במסגרת מחקריו שאותם ביצע על חשבון זמנו הפרטי עמל ללא ליאות תר וחיפש בארכיונים שונים אחרי מסמכים ותעודות נידחות שונות מתולדות ירושלים ולקח עדויות בעל פה על עברן של שכונות העיר ושל תושביהן.
ועד היום הוא כתב על תולדותיהן של עשרות שכונות והפך את ירושלים לעיר המתועדת ביותר בארץ מבחינת תיעוד תולדות שכונותיה השונות.

(  לשם השוואה :לתל אביב למשל אין שום פרוייקט מקביל על תולדות הרחובות השונים  שבה  ) . . .
אבל עניינו המרכזי היה ונשאר בירושלים העתיקה וברובעים היהודי הנוצרי והמוסלמי דווקא :
זכריה : מאז מלחמת ששת הימים אני עוסק במחקר על היישוב היהודי שהתקיים באיזורים המרוחקים שבעיר העתיקה ומדובר ברובע המוסלמי .גילינו עובדות מעניינות :שהייתה נוכחות יהודית מכובדת באיזורים האלה במאה ה19 ובראשית המאה העשרים של עשרות משפחות יהודיות וכן היו קיימות באזורים אלה כמה וכמה מוסדות תורה וחסד .עבודת המחקר נשאה פרי וכידוע לך פירסמתי כמה ספרים וחוברות בנושא .

כן פורסם על ידי ספר על נושא חשוב מאוד של סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים העתיקה בעבר. איש לא חקר את הנושא הזה לפני .בספר העליתי דמויות מרתקות של סוחרים ובעלי מלאכה בירושלים הישנה.מאז 1967 אירגנתי לציבור ועדיין מארגן סיורים בעיר העתיקה .היינו מגיעים בעיקר לאיזורים המיוחדים שברובע המוסלמי ,היצגתי וסיפרתי לציבור על הבתים ומוסדות התורה שהתגלו שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מהישוב היהודי בעיר וכמו נעלמו מאז.

בדרך כלל הסיורים מתחילים מאיזור שער יפו או מישיבת "תורת חיים " ששכנה ברחוב שער הגיא והיא הייתה כעין אבוקה בוערת שהאירה את הדרך להכרת בתי היהודים והמוסדים שבסמטאות עתיקות של ירושלים .ומהישיבה הזאת היגענו לעוד אתרים יהודים שהתגלו באיזור "אתר כולל גליציה ישיבת חי עולם ולבסוף חצר רייסין  שבה  גרו צאצאי תלמידי הגר"א  ובראשם  זאב וולפנזון.
פעלתי להקמת אגודת מתנדבים שעסקו בתיקון ושיקום הבתים האלה ,למטרה זאת הקמנו שתי אגודות שנקראות "עתרה ליושנה " ועתרת כוהנים " .אגודות אלו שיקמו ושיפצו מספר בתים וחצרות של יהודים ברובע המוסלמי . ובבתים אלה ישבו במשך הזמן מספר משפחות יהודיות .באזור מיוחד זה שוקמו גם מספר מוסדות תורה.

אני בהחלט חושב שבעניין ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי אני סוג של מחדש ,תדע לא רבים חקרו את הנושא הזה ולא רבים היו מודעים עד כמה ההתיישבות היהודית ברובע המוסלמי הייתה נרחבת .
עם זאת אני חושב שיש לעשות הכל כדי לא לפגוע בתושביה הקודמים של העיר העתיקה דהיינו באוכלוסייה הערבית.

 

שבתי זכריה ומשפחת וולפנזון

סיפורי חצרות ובתים בין החומות

מבחינות רבות אחת מגולות  הכותרת של יצירתו המחקרית של מר זכריה הוא ספרו   סיפורי חצרות ובתים בין החומות ( 2006) שעוסק  בן השאר בתולדות משפחת וולפנזון בחצר רייסין שאותה ניהלה   בעיר העתיקה . .
א.א. איך הגעת לנושא של משפחת וולפנזון ?
זכריה:  חיפשתי אישים ודמויות שחיו בירושלים מחוץ לרובע היהודי, וגיליתי את דמותו של זאב וולפנזון בנו של אברהם "הדיין " וולפנזון , והאיש הזה ריתק אותי. במידה מסויימת אפשר לאמר שהתאהבתי במשפחה כולה.
זאב וולפנזון  היה מפורסם תמיד  כאחד מהעסקנים המסורים ביותר לציבור ירושלים וזכה להערכה רבה בדברי תולדות הישוב היהודי .אבל הוא היה הרבה יותר מזה,  גם הרבה דברים אחרים.

הוא היה  מה שאנו קוראים היום "אדם רב תחומי "  מדפיס , מגיה ,ורב בנאי ,וסוחר ,ושד"ר,ודיפלומט ובלש. 

 ויש האומרים שהיה מנהיג האירגון החשאי של   הגברדיה היהודית של ירושלים,  אני ראיתי בו דמות ססגונית ופעילה,  אישיות בולטת בירושלים. 

 הוא ובני משפחתו היו דמויות חריגות בנוף הירושלמי האפרפר בדרך כלל. הוא אפילו דמות רומנטית מאחר שהתחתן עם האישה שהיציל את חייה.ותדע דמויות רומנטיות באמת  הן נדירות מאוד בתולדות ירושלים .
חוץ מכל הפרשיות המוזרות והאירועים השונים שבהם היה מעורב בימי חייו
( דיון מפורט בפרשיות ואירועים אלו ניתן בכתבה מיוחדת:  חייו הכפולים של זאב וולפנזון "א.א. ) הוא היה איש כולל רייסין ושימש במשך שנים בתור הממונה על הכולל.
גיליתי שהוא התגורר בחצר ריסין שהיא ברובע המוסלמי ומצאתי מתועד שהוא החזיק בחצר והשכיר בה  דירות לאורחים .
ובמהלך המחקר התברר לי שבחצר רייסין הייתה קיימת   טחנת קמח תת קרקעית  בבעלות משפחת וולפנזון וצאצאיהם במשך עשרות שנים.החלטתי לגלות את מקום התחנה שהוא החזיק
קיבלתי חומרים ומסמכים שונים על האיש ומשפחתו של צאצאו בן זאב חומרים ומסמכים .וכאן רצוני להזכיר את ידידי איש ירושלים אברהם דינבויץ ז"ל גיסו של ד"ר בן זאב שהיה בעל ידע רב בנושא ירושלים והוא שמסר לי את רשימותיו של ד"ר בן זאב כדי לעשות בהם שימוש ככל שאוכל .אני מקווה כי מילאתי מעט מדברי צוואתו .
א.א. :והצלחת לגלות את  מקום תחנת הקמח של משפחת וולפנזון ?
זכריה : כן . יצאתי לחפש היכן הייתה תחנת הקמח הזאת ולבסוף מצאתי אותה במקום שהיום הוא מעין אולם שמחות.
זה היה ב19.2.2003 ביקרתי בחצר רייסין יחד עם צעיר בשם אלי אטל שגר עם משפחתו בקרבת מקום .אז חיו במקום שתי משפחות יהודיות צעירות ומבודדות והיה מרגש לראות איך שתי המשפחות האלו חיות בסביבה ערבית מבודדת הרחק מהרובע היהודי.
אלי אטל סיפר לי כי הוא עסק בניקוי החצר עוד מ-1992 ובעבודות אלו חשף מרתף גדול שהכניסה אליו היא מרחוב שיך 'הקרימי . אלי אטל המשיך וסיפר שהאנשים שניקו ופינו את ההריסות והפסולת שהצטברו במשך הנשים גילוי בין שיירי ההריסות הפסולת בקבוקי משקה של גזוז .
ואז ידעתי שזה המקום שבו שכן טחנת הקמח של וולפנזון מאחר שמתצהיריה של הגברת ציפורה אביצדק שהייתה בעל המקום דווח שהמקום היה טחנת קמח שהפכה לבית חרושת לגזוז.
נכנסתי איתו למרתף , ומצאנו אולם מרתף גדול שתקרתו בנויה קשתות לדעתי זהו אולם מתקופת הצלבנים .ושם הייתה טחנת הקמח של הוולפנזונים. 

 רגלינו עמדו באותו מרתף שבו פעלה התחנה התחנה שיש שאומרים שבה תוכננו מבצעים שונים וממנה יצאו אנשי הגברדיה היהודית  החשאית של ירושלים  לפעולותיהם.  

ואני רוצה להגיד לך שהרגשתי מאוד בגילוי הזה הרגשתי שאני חושף משהו על תולדות משפחת וולפנזון שחיה בירושלים במאה ה-19.

א.א. ומה קורה עם התחנה היום ?

זכריה : אלי אטל  שיפץ את המקום והפך אותו לאולם אירועים ושמחות מכובד שפעל כשנתיים . אבל ללא הצלחה מאחר שבאיזור שוכנת בעיקר אוכלוסייה ערבית.

א.א.:אתה מתכנן ספרים נוספים לעתיד ?

היום אני כבר יהודי  לא צעיר ( מר זכריה היה בעת הראיון בן קרוב  ל-86 א.א. ) אבל יש לי עוד כמה ספרים מוכנים שאני מקווה שיצאו לאור.
אני מתכנן על ספר על בניין שומרי החומות ספר שלם על בניין אחד.
וספר על איזור באב חוטא בעיר העתיקה .שיש לנו ידיעות על יהודים שהתגוררו בו באיזור שלא יאומן שהיו בו יהודים.

 בכל מקרה   אני מתכוון לעסוק בחקר תולדות ירושלים והעברת אהבת ירושלים עד נשמת אפי האחרונה.

עדכון : מר  שבתאי זכריה נפטר בשנת 2017 בגיל 96.  לפני מותו פירסם  חוברת על כולל שומרי החומות בירושלים ,מהדורה נוספת על החוברת על אחיו וב-2015 הספיק לפרסם  בהוצאה עצמית אוטוביוגרפיה של חייו.הספר "
פרקי חיים :שבתי זכריה, חוקר ירושלים ‫ עסק בקורותיו וקורות משפחתו בירושלים בתקופת המנדט, במלחמת העצמאות ולאחר הקמת המדינה וכן בשנותיו כפרקליט בפרקליטות מחוז ירושלים. ‬

רשימת ספרים וחוברות של שבתי זכריה

1. ראובן זכריה ימים ולילות בלטרון : יומן מעצר. ספריית המרד הוצאת הדר ,1978. בעריכת שבתי זכריה
2. פרק מ-90 שנות היסטוריה יהודית ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה : מישיבת "תורת חיים" הכללית עד בית הכנסת של "איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה" / ירושלים : איגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה, תשל"ח. מהדורה שלישי ומורחבת יצאה לאור בתשמ"ג -1982.

3. חוברת זכרון לוחמי וכובשי הכפר מלחה ע"י ירושלים במלחמת השחרור : תמוז תש"ח: ח"י הלוחמים הגיבורים שנפלו בקרב : יובל שנים לכיבוש הכפר / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ב 1982.
4. מוסדות יהודיים ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה ישיבת "תורת חיים" ברחוב הגיא– ב. בית הכנסת של "אגוד לוחמי ירושלים" בעיר העתיקה– ג. חצר המערכת של עתון "החבצלת" ברחוב הדגל ברובע המוסלמי– ד. משפחת הרי"ד-פרומקין עורך "החבצלת / [ירושלים] : אגוד לוחמי ירושלים בעיר העתיקה, תשמ"ב 1982
5. רובע "רחוב חברון"-הרובע היהודי הישן / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ד 1983

6. הקרב על הכפר מלחה ע"י ירושלים במלחמת השחרור : תש"ח – 1984 / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ד 1984( יצא שוב בגרסה מורחבת ב-1993).

7. בתים ומוסדות יהודיים ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה : רובע "רחוב חברון" הרובע היהודי הישן / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ה 1985.
8. בתי מלון ומלונאים ותיקים בירושלים / ירושלים : האגודה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ה 1985. מוקדש לזכרו של מרדכי ורשבסקי ז"ל, איש ירושלים, דמות מופת של מלונאי.
( יצא לאור שוב במהדורה מורחבת ב-1988)

9. "בנק ולירו" בירושלים העתיקה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ו 1986

10. הבנק של "האחים המבורגר" בעיר העתיקה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ו 1986
11. חצר ר' משה וינטברג ברחוב הגיא בירושלים שבין החומות / ירושלים : מדרשת ראשית ירושלים שע"י ישיבת עטרת כהנים, תשמ"ח 1987.
12. יקירי ירושלים שבין החומות : המלון המרכזי של ר' ירחמיאל אמדורסקי ברחבת שער יפו בעיר העתיקה יהודים ברובע הנוצרי בירושלים העתיקה : החצר ובית הכנסת של מאיר גאני / [ירושלים] : מדרשת עטרת כהנים, תשמ"ז 1987.
13. שוק הכותנה – ה"חנויות" בירושלים העתיקה : במסורת ישראל והיישוב היהודי באיזור / ירושלים : ש' זכריה, תשמ"ז 1987.

14. שכונת בית ישראל בירושלים : תולדותיה מיסדיה ובוניה / ירושלים : ש' זכריה, תשמ"ח 1987.
15. זכרונות משכונת גאלה בירושלים, מיסדיה ותושביה,ש.זכריה ,1988
16. לקט מאמרים על שכונת רחביה בירושלים / ירושלים : העמותה עמ"י – על משמר ירושלים, תשמ"ט 1988.
17. מוסדות וחצרות יהודיים בירושלים שבין החומות / ירושלים : העמותה עמ"י-על משמר ירושלים, תשמ"ח 1988.
18. שכונת נחלת שבעה : תולדותיה, מיסדיה ואתריה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ח 1988.

19. שכונת שערי חסד : תולדותיה, מיסדיה ואתריה / ירושלים : [חמו"ל], תשמ"ח 1988.
󉅄. מלכים ונסיכים ועם רב ברחוב יפו ; ב. הוילות המפוארות ברחוב המרכזי של ירושלים ; ג. בית פרוטיגר-נבון, ברחוב יפו ; ד. מלון "קמיניץ" בירושלים, ירושלים : ש. זכריה, תשנ"ח
21 המערכת – מיכאל גלעד, שבתי זכריה, יהודה קנובלר ליל הבדולח – זכירה ומחאה : חוברת מוקדשת להתכנסות זכירה ומחאה במועד "ליל הבדולח" שהתקיימה בירושלים ביום א כג בחשון תשנ"א 11 בנובמבר 1990 / [ירושלים : חמו"ל, תשנ"א

. 22. השכונה התימנית נחלת צבי ; 2. שכונת שערי פינה – ראשוניה ומיסדיה :סקירות היסטוריות. . עירית ירושלים, האגף לתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשנ"ב 1991
בסדרת : הכר את ירושלים, סדרת סיורים להכרת שכונות ירושלים בהדרכת שבתי זכריה.
23. שכונות בירושלים החיים היהודיים בעבר בירושלים העתיקה. רשמים וזכרונות מההווי הירושלמי ביובל השנים, תרנ"א-תש"א ירושלים : התכן.- א. מחיי היהודים בירושלים העתיקה לפני מלחמת תש"ח-1948, סיפורו של יהודה קינצלינגר.- ב. רשמים וזכרונות מההווי הירושלמי ביובל השנים, תרנ"א-תש"א, 1940-1891 / מאת י. ד. קרלין ירושלים : עירית ירושלים, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב 1992 עירית ירושלים, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב 1992
24. שכונת נחלת אחים בירושלים ; ב. שכונת "נווה בצלאל. ירושלים : עירית ירושלים, האגף לתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשנ"ג 1992

. 25. שכונות ובתים בירושלים : שכונת "בית דוד" – השכונה הותיקה במרכז ירושלים.-ב. בית הרב בראשי לארץ ישראל הרב א.י. הכהן קוק זצ"ל : עירית ירושלים. האגף לתרבות תורנית, תשנ"ב, 1992
26. שבתי זכריה עם נחמן צלניק .: שכונת בית וגן : תולדותיה מיסדיה ואתריה / ירושלים : האגודה תפארת ירושלים, תשנ"ג 1993
27. שכונות בירושלים : מיסדיהן, תולדותיהן ואתריהן / ירושלים : תפארת ירושלים, תשנ"ג 1993.
‬.

28.. יהודים ומוסדות ברחוב השלשלת בירושלים העתיקה / ירושלים : צור-אות, תשנ"ה 1995.

מרכז ההשכלה הירושלמי שכונת החבשים וסביבתה בעבר שבתי זכריה

29. מרכז ההשכלה הירושלמי : שכונת החבשים וסביבתה בעבר / ירושלים : ששר, 1996. הספר עוסק בשכונת החבשים, אחת השכונות הראשונות בירושלים שמחוץ לחומות. סיפורו של כל בית ובית בשכונה, שבהם גרו ראשי המשכילים ומיטב אנשי הרוח של היישוב בעיר. באזור נוסדו גם מוסדות תרבות וחינוך, מן החשובים ביישוב היהודי החדש בירושלים, לצד מוסדות היישוב הישן.בספר הובאו מסמכים וצילומים היסטוריים
30שכונות הישוב הישן בירושלים : א. מאה שערים – מייסדיה ותושביה ב. זכרונות ראשונים מפי ילידי השכונה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.
31. שכונת אהל משה בירושלים : מייסדיה תושביה וההווי שבה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.
32. שכונת זכרון משה בירושלים : תולדותיה ומייסדיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ו 1996
33. שכונת שערי חסד בירושלים : ראשוניה וסיפוריה. הוצאת ש.זכריה ,1996.

34. שכונות הישוב הישן בירושלים : א. שכונות כנסת ישראל : ב. בתי ברוידא, ג. בתי מ' ראנד / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1997.

35. מוסדות כלכליים ובתי עסק של יהודים : בעבר – ברחבת שער יפו, בירושלים העתיקה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1998 תכן הענינים: א. הבנק של "האחים המבורגר" בעיר העתיקה, בץ חצרו ובית הכנסת של שמואל-לייזר הנגר בעיר העתיקה, ג. המלון המרכזי של ר' ירחימאל אמדורסקי ברחבת "שער יפו" בעיר העתיקה, בנק ולירו באזור המסחרי בעיר העתיקה, ה. "שוק הכותנה" – ה"חנויות" בירושלים העתיקה במסורת ישראל והיישוב היהודי באיזור .

צפו בהרצאה של שבתאי זכריה על בתי עסק יהודיים ישנים בירושלים.

36. ירושלים הבלתי נודעת : פרקים בתולדות הישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים / עריכה: חגי הוברמן בית אל : ספרית בית אל, 1998.

37. שכונות הישוב הישן בירושלים : שערי חסד – מייסדיה, בתיה וסיפוריה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
38. . שכונת הבוכרים מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1998.

39. רחוב יפו בתים ואתרים / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
40. השכונה הותיקה – בית יעקב / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.יצא לאור שוב במהדורה מורחבת ב-2004.
41. שכונת טלביה : מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.
42. שכונת רחביה : למי זכות הראשונים לשם "רחביה" לשכונה, על מקור השמות לרחובות השכונה, מאיר וילקנסקי מהבונים הראשונים של רחביה ומכתבו משנת תרפ"ד – 1924 / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ח 1998.

43. חצר כולל גליציה וחצר הירשנזון בירושלים שבין החומות / ירושלים : האגודה – עמ"י – על משמר ירושלים, תש"ס 1999.
44. הנביאים : הרחוב האריסטוקרטי של ירושלים / ירושלים : ש' זכריה, תשנ"ט 1999.
45. שכונת רוממה : מיסדיה, בתיה ותולדותיה / ירושלים : ז' שבתי, תשנ"ט 1999
46. שכונות בירושלים : א. שכונת מזכרת משה, בתיה וסיפוריה; ב. שכונת אהל משה – הראשונה לעדת הספרדים / ירושלים : ז' שבתי, תשס"א 2001.

 

47. סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר : אישים, דמויות ואתרים / ירושלים : צור-אות, תשס"ב 2002.

תקציר הספר :דברי פרופסור מרדכי אליאב על הספר והמחבר: "למן מלחמת ששת הימים שוקד עו"ד שבתי זכריה על מחקר מקיף של היישוב היהודי בירושלים שבין החומות, במסירות, בהתמדה ובדבקות, וכל עיתותיו הפנויות מוקדשות למשימה זו. עד עתה הוא פירסם בנושא שורה של ספרים, קונטרסים ומאמרים. המחבר, בכתביו על ירושלים העתיקה, פורש לפנינו יריעה רחבה על חיי היישוב בשלהי השלטון העות'מאני ובתקופת המנדט הבריטי, עד מלחמת העולם השנייה. כל פרק במאמריו ובספריו מתמקד באיזור גאוגרפי מסויים, ומקבץ בתוכו את כל המידע והזכרונות על אותו איזור, כאשר האופי הסיפורי שבזכרונות הנקבצים שליט בעיקרו. עם זאת השתדל לדקדק באיתור הנוכחות היהודית במקומות השונים לפרטי פרטיה. גם הספר שלפנינו נוקט באותה שיטה, תיאור חיי המסחר והמלאכה לפי איזורים גיאוגרפיים ולאו דוקא בסדר כרונולוגי, אך עצם הנושא הוא בבחינת חידוש, כי רק מעטים עסקו בו לפניו. בשקידה רבה אסף המחבר פרטים אין קץ, הנסמכים בעיקר על דברי זכרונות ותיאורים משל בני התקופה. הספר הוא בבחינת אוצר בלום של מידע מפורט על התפתחות המסחר והמלאכה של יהודים בעיר העתיקה". המחבר, בספר שלפנינו על "סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר", הצליח בעבודת נמלים להביא לפנינו מסכת והווי חיים של היהודים בשווקים הפתלתלים של ירושלים העתיקה. הקורא בספר, מוכנס – מבלי משים – לנבכי סימטאותיה הססגוניות של העיר העתיקה, על שווקיה ומבואותיה הצרים והאפלוליים – שכמעט לא באים אליהם היום – כדי ללמוד ולדעת על החנויות ובתי המלאכה הזעירים והסוחרים החביבים בעבר, שעשו לילות כימים כדי לפרנס את משפחותיהם. עו"ד שבתי זכריה, איש ירושלים, הוא בר – סמכא בחקר ההתיישבות היהודית בירושלים שבין החומות, וכן בחקר השכונות שבעיר החדשה. במחקריו, ספריו ופרסומיו הרבים על העיר, אותה איוותה לה משפחתו למושב מיום עלייתה ארצה לפני למעלה משישים שנה, רכש לו מוניטין בקרב אנשי מקצוע וחובבי ידיעת הארץ. בשנת 1966 יצא לאור ספרו: "מרכז ההשכלה הירושלמי", במספר על שכונת החבשים וסביבתה בעבר. בשנת 1998, יצא לאור ספרו: "ירושלים הבלתי נודעת" בו תיעד את תולדות היישוב היהודי בדורות האחרונים, באיזורים הבלתי מוכרים בירושלים שבין החומות. הספרים זכו לתפוצה רבה.

סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר - אישים, דמויות ואתרים / שבתי זכריה

48. שכונת משכנות ישראל / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2003.

49. ירושלים של מטה : שכונות ירושלים וסיפוריהן / ירושלים : אריאל, 2003
50.  שכונות בירושלים : א. שכונת "אחוה", ב. "בתי הורנשטיין" של "כולל ווהלין" / ירושלים : ז' שבתי, תשס"ד 2004.
51.  שכונות הישוב הישן בירושלים : א. בתי אונגרין של "שומרי החומות", ב. בתי נייטין / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004.
52. שכונות הישוב הישן בירושלים : א. שכונות כנסת ישראל, ב. בתי ראנד, ג. בתי ברוידה / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004. גערסה חדשה של חוברת קודמת )
53. שכונות שערי ירושלים :א. אהל שלמה, ב. שערי צדק, ג. שערי ירושלים – אבו בסל, ד. בתי סעידוף, ה. רחוב גיטל דינוביץ / ירושלים : ש. זכריה, תשס"ד 2004
54. שכונת רחביה בירושלים : לקט מאמרים / ירושלים : ש' זכריה, תשס"ד 2004
‬.‬
55. . סיפורי חצרות ובתים בין החומות : פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים / ירושלים : ראובן  מס, תשס"ו 2006.

56.  בית הסופר והמאיר – כולל שומרי החומות בירושלים העתיקה /    ירושלים :   רחובות העיר ימלאו,   תש"ע 2010.

57.שבתאי זכריה ראובן זכריה הי"ד :   גיבור מלחה, ליד ירושלים במלחמת השחרור, תש"ח- 1948 תולדות חיים /    ירושלים :   המשפחה,   תש"ע 2010.


‬ 58.  פרקי חיים // שבתי זכריה, חוקר ירושלים.‫  ירושלים : [המחבר], תשע"ה 2015. ‬

 אוטוביוגרפיה של שבתי זכריה, יליד ביאליסטוק, עלה לארץ עם הוריו ואחיו ראובן (שנפל במלחמת השחרור) ב-1936 – השתקעותם בשכונת גאולה שבירושלים, וקורותיו וקורות משפחתו בירושלים בתקופת המנדט, במלחמת העצמאות ולאחר הקמת המדינה וכן שנותיו כפרקליט בפרקליטות מחוז ירושלים. ‬

 

 

כל מי שמתעניין בתולדות משפחתו בירושלים מוזמן להתייעץ בעו"ד זכריה .

משרדו של שבתי זכריה י נמצא במרכז "כלל " בירושלים רחוב יפו 97 .

טלפון 02-6246660

ביתו :רחוב פינסקר 22 ירושלים

נייד 0505654591

 

קישורים רלבנטיים :

אברהם הדיין נכנס לירושלים :סיפור של שבתאי זכריה 

סיפורי חצרות ובתים בין החומות הטקסט המלא

סיפורי השכונות ובתים בין החומות :ספר על תולדות משפחת וולפנזון

ירושלים המיסתורית :ד"ר אריה מורגנשטרן על ספרו של שבתאי זכריה "ירושלים הבלתי נודעת "

ארכיון שבתי זכריה לתולדות ירושלים :האתר של שבתי זכריה

שבתאי זכריה בויקיפדיה 

הרצאה מוסרטת של שבתאי זכריה על בתי עסק יהודיים בירושלים

סיפורי ירושלים של שבתאי זכריה 

סופר מדריך טיולים ועוד :רשימה על שבתאי זכריה 

פרטים על עורך דין שבתי זכריה

אות גבורה לסמל שבתי  זכריה 

קרב מלחה

עוד סיפורים של שבתאי זכריה על ירושלים 

סיפורי שבתאי זכריה מירושלים -חלק שני 

סיפורי ירושלים של שבתאי זכריה חלק שלישי 

סיפורי ירושלים  של שבתאי זכריה חלק רביעי 

סיפורי ירושלים של שבתאי זכריה חלק חמישי 

שבתאי זכריה מספר עוד 

 

סיפורי חצרות ובתים בין החומות

ראו גם :

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

 

 

 

התעלומה המיסתורית של אברהם וולפנזון

היה היה במאה ה19 אדם בשם אברהם וולפנזון. ואני הנין של נינו.

 אותו אברהם וולפנזון היה  אחד מראשי עליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל לפני 200 שנה.
זה בכל אופן על פי המסורת המשפחתית על פי האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר על פי הויקיפדיה.
אלא שלאחרונה נפתחה מחדש השאלה : מי היה אותו  אברהם וולפנזון ?

האם הוא היגיע לארץ ב1810 ביחד עם בן דודו  המפורסם הרב ישראל משקלוב מנהיג העלייה הפרושית של תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל והיה מנהיג נערץ של הקהילה בצפת?
או שמה הוא  היגיע לארץ רק ב1835 והתגלה כטיפוס נכלולי שניסה להונות את אשת  דודנו ישראל משקלוב ?
ואולי אף גרוע מכך ?

כתבה ראשונה בפרוייקט מיוחד לרגל 200 שנה לעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ ישראל .

השושלת

הדור הראשון
מנחם מנדל
אב"ד ( אב בית דין ) ור"מ ( ראש ישיבה ) כל מדינת רוסייא יע"א .
שם אישתו ברכה .

הדור השני
רבי משה ברכה

הדור השלישי
רבי עזריאל משקלוב
האיש שעמד בראש העלייה האשכנזית הראשונה לארץ ישראל בשנת תק"ל ( 1770)  או תקל"ב ( 1772) .

הדור הרביעי
זאב משקלוב
אחיו שמואל משקלוב ,אישתו מלכה

הדור החמישי
הרב  ישראל משקלוב בנו של שמואל,מנהיג עליית תלמידי הגר"א בראשית המאה ה-19.

אברהם הדיין וולפנזון,בנו של זאב

אישתו של אברהם בתיה בריינה

הדור השישי
זאב וולפנזון ממנהיגי הישוב בירושלים במאה ה-19.
אשתו בעבא רבקה

הדור השביעי
בתיה בריינה אישתו של אליעזר לנדא נינו של הגאון מוילנה

הדור השמיני
אליהו לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג

הדור התשיעי
חנה לנדא אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן

אחיה : יעקב לנד"א מו"ל

הדור העשירי
צבי אשד אשתו רחל בלנק בתו של  המנהיג הציוני ד"ר אליהו בלנק

אחיו משה אשד

הדור ה11
אלי אשד
בלש תרבות

החסידים קוראים להם "המתנגדים" ,החילונים קוראים להם "הליטאים". .
אלו כמובן הם לא השמות  שהם קוראים לעצמם.

הם מכנים את עצמם ( לפחות עד הדור האחרון ) ה"פרושים ". הם נחשבים לאריסטוקרטיה השחצנית של העולם החרדי. והם ידועים ביחסם המתנשא והמזלזל בשאר הקבוצות כמו החסידים ובני עדות המזרח המיוצגים בידי מפלגת ש"ס שאליהם יחסם מקביל במשהו לזה של האריסטוקרטים של הדרום לפני מלחמת האזרחים אל המעמדות הנמוכים שאותם כינו ומכנים "זבל לבן".
.דהיינו "האלה " הם איך שהוא משלנו אבל לא באמת חלק מאיתנו.
החסידים שלהם יש עימם חשבון דמים ארוך ומסובך והספרדים ובני עדות המזרח שמודעים היטב לדרך שבה מתייחסים אליהם הפרושים שונאים אותם ללא מיצרים בגלל התנשאותם ושחצנותם. אבל בו בזמן הכל גם מודים בחוסר חשק בעליונותם הלמדנית והרוחנית הבלתי מעורערת.
כולם גם החסידים גם בני עדות המזרח רואים לעצמם את הכבוד הגדול ביותר אם ילדיהם יצליחו איך שהוא לעבור את הסלקציה האכזרית ולהיכנס לישיבות שלהם שאליהן נכנסים רק המיטב של המיטב של המיטב. ושם הם עוברים אינדוקטרינציה ברוח הפרושים.
וכל אלו שזוכים להיכנס לישיבות שלהם מקווים שאולי אולי אולי יזכו לבסוף גם בכבוד הגדול מכל והנדיר עד מאוד של נישואין עימם והצטרפות לקהילה הפרושית גם בגוף ולא רק ברוח .
והמכובדים ביותר בינה הם כמה עשרות המשפחות שמתייחסות בשושלות יוחסין ארוכות ודקדקניות אל תלמידי הגר"א. היחס אליהם בקהילה הוא מקביל במדוייק ליחס אותן משפחות שהיגיעו ליבשת צפון אמריקה בספינה "מיפלאואר " במאה ה17 ופתחו בכך את ההתישבות הבריטית במקום . דהיינו הם נחשבים לאצולה של האצולה.
ואחת המשפחות האלו היא המשפחה שמתייחסת לאברהם "הדיין משקלוב " וולפזון .
אלא שכעת יש חילוקי דעות קשים ביותר כתוצאה ממצאים חדשים לגבי זהותו וחייו של אותו אברהם הדיין משקלוב .
ומאחר שאני הנין של נינו של אותו אברהם וולפנזון מצאתי לנכון לחקור את העניין כאשר התגלגל לידי מאמר של פרופסור אברהם מורגנשטרן שמעמיד בסימן שאלה את כל מה שידענו על אב המשפחה בארץ ישראל.

חיי אברהם וולפנזון גירסת המשפחה

את המסורת המשפחתית על חיי אברם וולפנזון ( ושאותה ניתן למצוא גם בערך בויקיפדיה ) העלה על הכתב אחד מצאצאיו ישראל בן זאב מחומר שהועבר בידי משפחתו ובידי קרובו הרב הספר והמו"ל והגנאלוג וההיסטוריון של המשפחה אליהו לנדא הידוע בכינוייו "נכד הגר"א ו"גואל התנ"ך ( והאב של סבתו של כותב שורות אלה ).
.
עוד גירסה של הפרשה היא של הסופר יעקב רימון  שאותה הוא מספר בספר "מגדולי ירושלים" מאת יעקב גליס שיצא לאור בהוצאת "ספרית ראשונים ".

שם הוא מתאר את המסורת המשפחתית על חייו  של אברהם וולפנזון וסיפור נסיעתו לארץ ישראל  שמן הסתם (וזה לא בגדר ניחוש אלא בגדר ודאות) נמסרה לו על ידי שכניו וידידיו במקום מגוריו שכונת מונטיפיורי בתל אביב אותו אליהו לנדא ו/או חתנו של לנדא , הסופר יוסף זונדל וסרמן שהיה ידידו ושותפו לכתיבה של רימון וכתב בעצמו על חייו של וולפנזון ברשימה בספרו "מיקירי ירושלים " , כך שיעקב רימון שימש כאן על תקן "דובר המשפחה".
אז הנה הסיפור גירסת המשפחה :
אברהם וולפנזון בן זאב ( שם המשפחה נלקח על ידיו על שם אביו כאשר השלטונות הרוסיים החל לדרוש אז מיהידים לקחת לעצמן שמות משפחה דבר שלא היה קיים עד אז ) היה רב בעיר שקלוב בבילורוסיה  "יבנה שעל גדות הרייסין" שהייתה המרכז השני בחשיבותו אחרי וילנה של חיי תורה יהודיים.
אין זה ברור בדיוק מתי נולד. לפי מקור אחד של ישראל בן זאב הוא היה בן 42 בבוא לארץ ישראל כאחד מארבעת מנהיגי השיירה הראשונה של העולים שיירת "איילת השחר " בשנת תקס"ט _1809 ( או לפי גרסה אחרת שנת תקס"ח 1808 ) דהיינו נולד בשנת 1767.
אבל לפי הגירסאות אחרות נולד ב1783 ואז היה בן 27 בהגיעו לארץ.
הוא היה אהוב ומקובל על בני עדתו. וגם עשיר גדול עתיר נכסים בחפצי ערך ובנכסי דלא ניידי.חלק גדול מרכושו בא לו כבן משפחתו של "הגביר " הידוע שמריהו לוריא רב במאהילוב וחתנו של הרב הידוע הילל ריבלין שנודע כאחד מעשיריה המופלגים של ליטא . וגם אישתו בתיה בריינה הייתה ממשפחת נטע נוטקין העשירה שבנה ( כנראה אחיה עוד אביה או דודה ) היה תלמידו הידוע של הגר"א סעדיה משקלוב ממנהיגי העלייה לארץ ישראל . . וכך הזוג חי לו חיי עושר ורווחה
. אבל הוא גם היה מתלמידי הגאון מוילנה הגר"א בשנותיו האחרונות ..ויום אחד אמר לו הגר"א רמז לשמו בפסוק "וילך אברהם הלוך ונסוע בנגבה " רמז ברור כי בבוא היום עליו לנסוע לארץ ישראל.
אברהם וולפנזון הבין מיד את הרמז , דברי הגר"א תפסו מקום עמוק בלבבו והוא החליט לעלות לארץ ישראל ,כפי שעשה כבר בעבר סבו עזריאל משקלוב מנהיג העלייה האשכנזית הראשונה לארץ ישראל בשנת תק"ל,1770 ( ויש אומרים בשנת תקל"ב 1772 ).
הוא הפך לפעיל נלהב ובולט בתנועת העלייה לארץ ישראל " תנועת חזון ציון " שאותה ניהלו תלמידי הגר"א ובהם דודנו רבי ישראל משקלוב.
אברהם עזב את הרבנות בשקלוב הוא מכר את כל אשר היה לו ארז את כל חפציו ולקח אימו את בגדיו והשמלות היקרות של אישתו הצעירה בתיה בריינה תכשיטי זהב וכסף ומעילי פרווה ודברי משי וקטיפה. הזוג יצא למסע הארוך לארץ ישראל בחודש אייר של תקס"ט ( 1809) בשיירה הראשונה של העולים לארץ ישראל שמנתה כ70 נפש ונקראה "איילת השחר ". . על פי בן זאב המסע ארך כשלוש עשרה חודשים ( או שנים עשר חודשים לפי אליהו לנדה ).
השיירה יצאה מהערים שקלוב ומאהילב שבמחוז רייסין אל אודיסה ומשם אל איסטנבול. באיסטנבול סירבו בעלי האוניות לתת להם להמשיך בדרכם כפי שהוסכם מראש מאחר שדרשו ערובה כספית לביטוח אוניותיהם נגד נזקים ואבדות .ואנשי הקבוצה נאלצו לשלשל לידיהם סכום גדול נוסף שאותו היצליחו להשיג על ידי קשריהם המסחריים באיסטנבול . ורק אז ניתן להם להמשיך בדרכם בספינות המפרש.
בדרך הים הם עברו תלאות רבות ורבים מהנוסעים חלו במחלת ים . הם היגיעו לבסוף לאיזמיר בחג הפסח וכאן חגגו את הפסח בעזרתם הנדיבה של יהודי העיר . כאשר יצאו מאיזמיר . הם נתקלו במסעם הימי בספינת שודדי ים והספינה נאלצה לחזור מיד לחוף איזמיר . הנוסעים החרדים הוצאו את נשקם היחיד ספרי התהילים והרבו בתפילות ותחנונים ולבסוף השפיעו על רבי החובלים להמשיך בדרכם.
לבסוף הצליחו להגיע עד לבירות .ומשם רצו להמשיך דרכם ביבשה. הם כבר באו בדברים עם מורי דרך דרוזים . אלא שאז היגיעה אליהם ידיעה דחופה מיהודי העיר כי מתנכלים להם וכי לאחר שיצאו לדרך הם ישדדו ואל להם לצאת לדרך עם אנשים אלו .לאחר שקיבלו הוכחות על חומרת הסכנה שעמדו בפניה הודו אנשי השיירה לה' על הנס שעשה להם בהצילו אותם מן הסכנה . מכא עשו את הדרך לארץ ישראל שוב בדרך הים.
ולבסוף היגיע הזוג וולפנזון לעכו ארץ ישראל בחודש סיון של שנת תק"ע 1810

המשורר יעקב רמון מספר בסיפורו "רבי אברהם הדיין ואישתו עולים לירושלים " כיצד כאשר היגיעו אברהם ואישתו  אחרי מסע ארוך וקשה בים סוער לעכו השתטחו על הארץ ונשקו את רגבי האדמה והצטרפו מיידית לשיירת גמלים שפניה מועדות לירושלים,  נסיעה הצטיינה בחוסר הנוחיות שלה .  הם היגיעו לירושלים עיר הקודש שבורים ורצוצים בגופם אך לא ברוחם . כשירדו וראו את עיר דוד בחורבנה גאו בבכי מר ולפתע פנתה אל אברהם אישתו הצדקנית  בתיה בריינה כשהיא קוראת מתוך החלטה נחושה :"אברהם עיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתית ואני אכנס במחלצות ותכשיטים ועדיים ? לא יהיה כזאת !".

כעת התפרקו בני הזוג מכל תכשיטיהם ועדייהם וחפצי הערך והחן שלהם מסרו אותם לצדקה ( ולפי גירסה אחרת הערימו אותם בערימה גדולה ואז שרפו אותם)   ונכנסו לירושלים בשני מלאכים טהורים  בבגדים פשוטים של סדינים לבנים  זכר לחורבן ובליבם יוקדת אש האהבה לירושלים .

(על פי גירסה אחרת ישנה יותר  של חתנו של וולפנזון יעקב גולדמן ,האירוע אירע עם אישתו השנייה של וולפנזון מרת שיינדל שכאשר באה עם בעלה מהונגריה לירושלים והיא לבושה בגדים אירופאיים עמדה תחתיה וקרעה מלבושיה וקראה : "אינני נכנסת לעיר הקודש בלבושי חול אלו אלא אם יביאו לי סדין לבן לעטוף בו כל גופי " כי כן התעטפו אז נשי בני ירושלים בצאתן החוצה .ורק אחרי שמילאו בקשתה נכנסה העירה.

נשאלת עכשיו השאלה האם אירוע דומה אירע לשתי נשותיו של אברהם וולפינזון ? או שהוא נכון רק לגבי אחת מהן ? ) 

רבי אברהם יצא אז להתפלל במקומות הקדושים בירושלים מצא שש משפחות ( או לפי מקור נוסף שלוש משפחות בלבד ) של אשכנזים בלבד.

בידי ישראל בן זאב היה מחזור שבו היה כתבו בכתב ידו של "אברהם הדיין "ליד ברכת "תקע בשפר "בשנת תק"ע בחודש סיון התפללתי בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי ".
מירושלים יצא למסע בדרום הארץ ובראש ובראשונה למקומות הקדושים בחברון.
אבל גם במטרה למצוא נקודות התיישבות עבור העולים החדשים שאותם הנהיג .ולבסוף התיישב בצפת ביחד עם אנשי קבוצתו של בן הדוד הנערץ ישראל שקלוב מחבר ספר "פאת השולחן ". . ומיד התמסר לעבודת ההתיישבות בצפת.
הבן דוד ישראל משקלוב בהכירו את גדולתו של אברהם בתורה ובהוראה מינהו לדיין הראשון של הפרושים בארץ ישראל.
עם זאת ידוע שבמיוחד פעל להקמת בית הכנסת אורחים גדול בצפת עבור עולי השיירות והשקיע בו סכום כסף גדול מכספו הפרטי.
ככל הנראה הפרויקט לא זכה להצלחה גדולה. בצפת חי רבי וולפנזון העשיר הגדול לשעבר בעוני ובדוחק כמו כל האחרים אבל גם מתוך עושר נפשי ורוחני עצום . ונמנה על הישיבה שנוהלה בידי דודנו רבי ישראל . ושם חגגו כל שלוש שנים ( ובגירסה אחרת כל שש שנים ) ואת סיום הש"ס בחגיגות ושמחה רבתי.
הוא היה ידוע כמי שפעל רבות לחיזוק הקשרים בין הפרושים והחסידים שהיו ידועים בשנאה שבינהם והראה דוגמה ומופת לאחרים כאשר השיא את ביתו שטיבה פייגה לנכדו של מייסד שושלת לובביץ בחסידות חב"ד ומחבר ספר "התניא " רבי שניאור זלמן שניאורסון.
ארבע שנים לאחר עלותו לארץ ישראל בחודש תמוז תקע"ד ( 1814) נולד לו בצפת ( ולפי גרסה אחרת בירושלים) בן שלו נועד עתיד גדול ,זאב.
הבן זאב דמות מעניינת מאין כמוה למד בישיבה בצפת של ישראל משקלוב והפך לעתיד לדמות מרכזית בישוב היהודי כאחד העסקנים הבולטים והחשובים של הקהילה הפרושית בירושלים , למגיה ומנהיג הגברדיה היהודית של ירושלים ( וכתבה מיוחדת עליו הופיעה באתר זה בשם "חייו הכפולים של זאב וולפנזון" )
לאחר שכמה מתלמידי הגר"א התיישבו גם בירושלים היה אברהם הדיין אחד המקשרים בין הקהילות של צפת וירושלים וטבריה .וכן יצא כמה פעמים מהארץ לרוסיה כשד"ר    ( שליח דרבנן ) שליח לגולה להשגת כספים למען חיזוק הישוב בארץ ישראל.

אך בנתיים סבלו אנשי הישוב בצפת משורה של אסונות נוראיים אסונות מיד הטבע ומיד אדם . הם סבלו ממגפה נוראית.ואחר כך ממרד של פלחים ודרוזים שטבחו ביהודים.
אחרי מרד הדרוזים של שנת תקצ"ד ( 1834) שאיים על קיומו והתפתחותו של הישוב היהודי בצפת שלח אותו רבי ישראל בשנת תקצ"ו ( 1836) לגולה לעורר נדיבי עם להגדיל את תמיכתם בישוב שקיומו העומד כעת בסכנה נוראית . ואז בהיותו בעיר פרשבורג שבהונגריה היגיעה אליו ידיעה נוראית מבנו זאב .על רעידת אדמה איומה בצפת בשנת תקצ"ז .ברעידת האדמה הזאת נספה שליש הישוב בעיר ובתוכם גם אישתו בתיה בריינה ושני בניו.
.( בנתיים הוא הביא לפרשבורג את הזמר "אורה למרדכי " לפורים שהיה מושר בארץ ישראל כפי שנכתב אז ברישומי הקהילה).
זאב שהיה אז אצל גיסו שניאור זלמן שניאורסון ואחותו טיבה פיגה בירושלים וכך ניצל מהרעש והיה בין הראשונים שיצאו לצפת כדי להחיש עזרה לשארית הפליטה מצפת ).

וברעידת האדמה נכחדו גם שלוש החיבורים תורניים גדולים שאותם כתב אברהם. וקונטרסים שהכילו שאלות ותשובות אל רבנים בגולה ובארץ ופרקי דרשות שהיה מלמד בישיבה בצפת חיבוריו בחידושי תורה אבדו לתמיד בין איי המפולת. .נשארה רק מחברת קטנה אחת על תגלחת בחול המועד שנמצאה במקרה בידי זאב בין ההריסות של הבית כשהיא כבר מוכנה לדפוס היא נתחברה כנראה לשם הפצה בקרב יהודי הגולה.אברהם מיהר לשלוח עזרה כספית גדולה מהגולה והודות לסיועו זה יכלו האשכנזים להתחזק מחדש בצפת.
בגולה אברהם נשא אישה שנייה את שינדל.

 

קבר שיינדל אישתו השנייה של אברהם וולפנזון. צילם  עמנואל סגל.

 הכתובת על מצבת קברה של שיינדל אישתו השנייה של אברהם וולפנזון.כפי שהיא מופיעה בספר "חלקת  מחוקק".

 ההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי שהיכיר את משפחת אברהם הדיין היטב מילדותו  סיפר על שינדל

 

"מאת אבי מורי  ורבי צבי ז"ל שגר בחצר אחת עם רבי אברהם הדיין קיבלתי :שיינדל היתה בת להורים גדולים בשורישפאטאק שבהונגריה . מלומדת הייתה ביהדות גרמנית והונגרית ,בקיאה הייתה במדרשי אגדה .הצטיינה ביופייה ,בחוכמתה ,ביראת ה' ובצדקתה אשר חפפה על כל הגיוני נפשה ופועל כפיה.

הרב יעקב גולדמן בעלה של אסתר מלכה בתה ,מספר בספרו "בני אשר "בבואה עם בעלה רבי אברהם מאונגריה לשער יפו בירושלים והיא לבושה מלבושי –פאר אירופאיים עמדה על יד שער יפו וקרעה ב גדיה כדין ואמרה "איני נכנסת לעיר הקדושה במלבושי מן הגולה אלא בסדין לבן כמנהג נשי ירושלים המוסלמיות והיהודיות בצאתן החוצה.היא דאגה לגר ליתום ולאלמנה .היא נפטרה במיטב שנותיה .מנוחתה כבוד על הר הזיתים . וזה נוסח מצבתה :פ"נ ( פה נקברה ) האישה הצנועה מ' ( מרת ) שיינדל אשר מוה"ר ( מורנו ורבנו ) אברהם וואלפינזאהן ד"ץ ק"ק צפת  ת"ו  גלבע זך אייר של ובחרת בחיים ( תרט"ז 1840) תנצב"ה.

  ממנה נולדו לו שני ילדים,יהושע ומלכה שנשעה לסופר והעיתונאי וחוקר ארץ ישראל יעקב גולדמאן ( שהוא אחיו החורג של היסטוריון הישוב הישן פנחס גרייבסקי ) היא חיה עד כמעט גיל מאה בנוה צדק בתל אביב.

אסתר מלכה בתו של אברהם וולפנזון ואישתו של הסופר יעקב גולדמן .חיה עד גיל מופלג של מאה בשכונת נווה צדק בתל אביב.

בשנת תר"ג ( 1843) חזר וולפנזון לירושלים .וכאן נח מעמלו וטלטולי הדרך . שליחותו לגולה הוכתרה בהצלחה ונשאה פרי רב.
בשנת תר"ז ( 1847 ) יצא שוב בשליחות לגולה ובדרך כתב משליחותו כתב תשובה בהלכה לרב של ירושלים ישעיה ברדקי . אך הפעם התנפלו עליו שודדים ושדדו ממנו את כל מה שהצליח לאסוף.הוא חזר שבור ורצוץ לירושלים ושוב לא יצא למסעות.

אחרי האסון הזה חזר לירושלים שבה בנו הפך לפעיל מרכזי קבע את ישיבתו בבית המדרש "מנחם ציון " של הפרושים והיה מרצה ממנו שיעורים נמנה על ראשי העדה וכיהן כגבאי במרבית מסודותיה.
הוא נודע בירושלים בהתעניינותו בנשוא עשרת השבטים האובדים ששמועות דיברו על כך שנמצאו שבט יהודי בדואי בחצי האי ערב וראה בשמועות אלו אות להתקרבות הגאולה.
הוא נפטר בירושלים ונטמן בשיפולי הר הזיתים בקרבת יד אבשלום בבית הקברות העתיק שהיה ברשות העדה הספרדית ומשותף לכל עדות היהודים בירושלים.
. על מצבתו כתבו :

"בקי בש"ס ופוסקים והגדה ,וגם בסתרי חכמה נודעת לו ,אברהם דיין ".

אליהו לנדא נינו של אברהם וולפנזון.

שנים רבות לאתר מותו של אברהם ב1946 יצאה לבסוף החוברת שאותה כתב "מחזה אברהם " על התגלחת בחול המועד. נינו אליהו לנדא מצא את כתב היד עוד בילדותו בין כתבי יד שונים בבית סבו זאב והוא חלם כל חייו להוציא אותו לאור.
במהלך חייו אליהו לנדא התמקד בהוצאת כתבי יד של הגאון מוילנא בניו וצאצאיו ובפרויקטים אחרים , אבל בסוף חייו נגש לבסוף אל המלאכה והספיק להשלים את ההדפסה ימים ספורים לפני שהסתלק מן העולם ב1946. ובנו יעקב שמשיך את מפעל חייו כמו"ל כבר השלים את ההוצאה. החוברת יצאה לאור עם הקדמה של צאצא אחר,ישראל בן זאב.
החוברת המקורית היום היא נדירה מעין כמוה אבל אין צורך לחשוש היא קיימת ברשת.אפשר להוריד אותה בקלות ,והיא ניתנת להדפסה מחדש לפי דרישה כך שיצירתו הנדירה של וולפנזון היא כיום זמינה לכל.
עד כאן סיפור שגרתי של חיי אדם גדול. ממייסדי הישוב הפרושי בארץ ישראל ,אדם שהוא כבוד לצאצאיו..
אבל למרבית הצער המחקר הראה שחייו האמיתיים של אברהם וולפנזון היו שונים למדי ואפילו שונים מאוד מכל המתואר כאן. והפרטים האלו נחשפו לראשונה במחקר של פרופסור אריה מורגנשטרן "מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי משפחות ריינס וולפינזון ,רלב"ג רובלר ושפירה " שמופיע בספר גאולה בדרך הטבע :תלמידי הגר"א בארץ ישראל תק"ס –ת"ר 1800-1840 –מחקרים ומקורות .מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז
והגילויים במחקר זה יכולים לעצור את נשימתו של כל מי שקיבל עד כה את הסיפור על פרשת חיי אברהם "הדיין " משקלוב כאמת מוחלטת.

 חיי אברהם וולפנזון : גירסת המחקר הההיסטורי

( הערה :למי שרוצה להעמיק בעניין מוזמן ורצוי לקרוא תחילה את הקדמתו של בן זאב לחוברת "מחזה אברהם " שאותה אפשר להוריד מהרשת.
לפני שהוא ניגש לקרוא את הראיון הזה שהוא בגדר התקפה על הקדמה זאת ,אבל זה אינו חיוני ).
להלן ראיון עם פרופסור אריה מורגנשטרן מהחוקרים הבולטים היום של תולדות הישוב הישן בארץ ישראל ותולדות ארץ ישראל במאה ה-19.
האם אתה יכול להסביר לי מה גרם לך להתעניין באברהם וולפזון ?

אריה מורגנשטרן.

ד"ר אריה מורגנשטרן: ההתעניינות המיוחדת שלי לא קשורה דווקא באברהם וולפנזון עצמו אם כי אין ספק שמשפחתו הייתה חשובה ומשפיעה בתולדות הישוב. היא נובעת מהתעניינותי הכללית בנושא עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל ,שאירעה כידוע לך לפני 200 שנה בדיוק . עלייה זו פתחה שלב חדש בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל.
אתה יכול ללמוד הרבה על עליה זאת גם מתולדות המשפחות השונות שהשתתפו בה ביניהן משפחת וולפנזון.
כידוע לך משפחות תלמידי הגר"א שעלו ארצה הן מהמשפחות הגדולות והותיקות ביותר בעולם היהודי האשכנזי , משום שהן ניצלו מן השואה שהכריתה את רוב רובה של יהדות אשכנז.אצלן אתה תמצא שושלות שמונות אלפי צאצאים . למעשה רוב המשפחות הפרושיות הגדולות כתבו את ספרי תולדות משפחותיהם. אם כי מדובר במסורות שבעל-פה שלא תמיד מגובות בתעוד היסטורי ראוי.

אלי: ישנן משפחות בחברה הזאת    שדאגו יותר מכל לתיעוד תולדותיהם ?
בהחלט.  ישנן כמה משפחות ספציפיות שאצלן העיסוק בתולדות המשפחה הוא בולט במיוחד . אלו הן משפחת ריבלין ומשפחת סלומון ומשפחת צאצאי הגר"א עצמו.
בקרב ענף מסויים במשפחת ריבלין הירושלמית, שבסוף המאה ה-19 הנהיגה את מוסדות הישוב הישן, יש יותר סופרים וחוקרים משאר המשפחות . המשפחה הזאת  גם מקורבת משפחתית לגר"א עצמו וזה הוסיף עוד יותר על מעמדה.
בשלב מסויים בראשית המאה ה-20 ראו בני משפחת ריבלין שעל הישוב השתלטו אנשי העלייה השנייה והשלישית והיה להם אינטרס לתעד את ההיסטוריה שלהם. להערכתם שהתבררה כיום כנכונה, היו להם מניות יסוד וזכויות שלא נפלו מבחינת התרומה הסגולית שלהם לביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל, זאת מבלי לפגוע בזכויות ובחשיבות של העלייה הראשונה והשנייה.
.אנשי משפחת ריבלין פירסמו שורה של ספרים שהאדירו את אבותיהם כמייסדי ומנהיגי העלייה הפרושית לארץ ישראל (תלמידי הגר"א ) טענות שאני הוכחתי במחקרים שונים שהיו שגויות ומוטעות. הללו התעמתו גם עם בני משפחות אחרות כמו בני משפחת סלומון שהציגו אף הם גירסה משלהם על תולדות הישוב הפרושי , גירסה שהעמידה את משפחת סלומון במרכז, ולא את בני משפחת ריבלין.
ואגב הרשה לי לשאול  אותך שאלה  משלי.
האם גם  אתם משתייכים גם למשפחת ריבלין ? או שדם ריבליני אינו זורם בעורקכם?
 אלי :התשובה היא לא בדיוק : משפחתי ומשפחת ריבלין יש לנו אב קדמון משותף ,החבר יוסף,  האיש שהוגלה מוינה לעיר פראג בידי הקיסר פרדינד במאה ה16 והוא האב המשותף של משפחת ריבלין  של משפחת הגר"א שממנו מתחילה שושלת היוחסין של שתי המשפחות.ועכשיו נחזור לעניינינו.

חותמת של "רוזני ארץ ישראל בוילנה "אירגון חשאי שנחשד בידי משטרת הצאר כבעל שאיפות עולמיות.

אלי :איך החל העניין שלך באברהם וולפנזון עצמו  ?
מורגנשטרן : העניין שלי בוולפנזון עצמו החל לאחר שגיליתי באמסטרדם בירת הולנד את מפקד הפרושים משנת 1834 . זאת הייתה רשימה שנשלחה על ידי אירגון "רוזני ארץ ישראל" – האירגון החשאי שנשלט בידי קרובי משפחתו של הגר"א, ואשר ניהל את העלייה לארץ ישראל ופיקח על המתרחש בקרב הפרושים בארץ, לארגון המקביל להם באמסטרדם..
[ הפרטים על אירגון "רוזני ארץ ישראל בוילנה " נחשפו בשנים האחרונות בלבד בעקבות גילוי כתבי יד חדשים שזורים אור על האירגון ששמר על חשאיות מרבית כתוצאה ממעקבים  שניהלה נגדו  משטרת הצאר בראשית המאה ה19  מאחר שהאמינה שהמדובר באירגון בעל שאיפות כלל עולמיות ושאר הבלים מסוג זה ) .

בתמיכה הכספית ביישוב היהודי בארץ נעזרו ראשי "רוזני וילנה" עם ארגון הפקוא"מ [ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם] שנשלט בידי הבנקאי צבי הירש להערן ובני משפחתו. הפקוא"מ רצה להקים בארץ קהילה של לומדי תורה כהכנה לביאת המשיח, ביאה שלדעתם הייתה קרובה מאוד וצפויה על פי ספרי הקבלה, כבר בשנת 1840. ארגון הפקוא"מ אסף בכל אירופה המערבית כספים עבור הקהילות היהודיות בארץ ישראל וחילק אותם לפי מפתח קבוע . זוהי "החלוקה " שיותר מאוחר הושמצה בהיסטוריוגרפיה הציונית, אך בלעדיה לא יכול היה ישוב יהודי להתקיים בארץ ישראל תחת שלטון מוסלמי עויין.
"רוזני ארץ ישראל בוילנה " שלחו ללהערן רשימות שמיות של כל האשכנזים הנמצאים בארץ על פי דרישת אנשי אמסטרדם כדי שיהיו בטוחים שלא מרמים אותם לגבי גודלן של הקהילות הנמצאות בארץ ( שלכך הייתה כמובן השפעה על חלוקת הכספים בין העדות השונות )
. מכל הרשימות האלו שנשלחו במשך קרוב ל- 70 שנה נמצאה רק רשימה אחת , זו של שנת 1834. החומר כולו היה קיים בארכיון מסודר של הארגון עד לתקופת השואה והושמד בחלקו הגדול בשנת 1942 לערך. רק במקום מחבוא אחד באמסטרדם נמצאו 30 איגרות שנשלחו לאמסטרדם מווילנה ובהם הרשימה של שנת 1834 .
התחלתי לחפש בין השמות את אברהם וולפנזון "הדיין משקלוב"  ,אדם כל כך חשוב ממשפחה כל כך חשובה , הוא  היה  חייב להופיע  בהם במקום בולט.  ואחרי הכל  הוא אמור היה להיות בארץ, לפי המסורת המשפחתית כבר משנת 1810,יחד עם שאר תלמידי הגר"א ועם דודנו ר' ישראל משקלוב.
קראתי כל מה שכתבו עליו ש"ז ריבלין וד"ר בן זאב והאחרים על מנת להצליב את המידע שנכתב עליו עשרות שנים לאחר מותו עם מה שכתוב ברשימות האותנטיות של הזמן . אבל הפלא ופלא ברשומות האותנטיות של הזמן לא היה שום איזכור של השם וולפנזון, לא של האב אברהם ולא של הבן זאב עד שנת 1835. כלום .אפס .נאדה.

האיזכור החשוב ביותר נמצא ברשימה שהוכנה על-ידי הכוללים עצמם עבור משה מונטיפיורי והוא מתייחס לשנת העלייה ולגיל העולים וזהו המפקד שנעשה בישוב היהודי בארץ ישראל בשנת תקצ"ט 1839 . שם הוא אכן מופיע כ"אברהם משקלוב " שנולד ב1804 ועלה יחד עם בנו זאב בשנת 1835. לצדו נרשם שהוא מצוי כעת (1839) בשליחות הכולל. ואכן בשנת 1839 שהה אברהם וולפנזון בהונגריה בשליחות כולל הפרושים.

 

אלי :אולי היה  יותר מאדם אחד בשם הזה ? אולי המדובר באדם אחר בשם אברהם ווולפנזון ?
מורגנשטרן : לא. המסמכים מראים בצורה ברורה מאוד  ומעבר לכל ספק שזהו אברהם "הדיין " אביו של זאב וולפנזון המפורסם שהיה פעיל מרכזי של הישוב הפרושי בירושלים ושהה בשליחות ב1839 .במפקד נזכר שמה של בתו פייגה טויבה , ילידת 1825, שתהא בעתיד אשתו של שניאור זלמן שניאורסון מגיה בבית הדפוס של ישראל בק, חתנו של אברהם וולפנזון.[ גם גיסו זאב וולפנזון עבד באותו בית דפוס]
עם זאת תיאורטית הייתה יכולה להיות אפשרות שהוא עלה לארץ ב1809 ירד מהארץ וחזר ועלה ב1835 לולא העובדה שהוא נולד לפי מפקד מונטיפיורי רק ב-1804 ואז קשה להאמין שהוא עלה בשיירה הראשונה של הפרושים והפך לדיין בצפת כשהיה בסך הכל בן שש שנים . .
ואשר לבן זאב עליו כתוב ברישומים שהוא נולד בחו"ל בעיר שקלוב ( ולא בצפת ולא בירושלים )  רק ב-1818 ועלה לארץ רק ב-1835 ביחד עם אביו.
אלי: כלומר שהוא הוליד אותו רק בגיל  14 האם זה ייתכן ?
מורגנשטרן: בוודאי. עליך לזכור שאז אנשים נישאו בגיל צעיר מאוד, לפעמים בגילים 13-14 זה היה טבעי ביותר.
אלי: מה גיליתם לגביו ולגבי פעילותו מהמסמכים ?
הוא נשלח על ידי בן דודו ישראל משקלוב בסוף שנת 1835 לשליחות להונגריה והיה אמור לחזור לא יאוחר משנת 1840 אך חזר רק בשנת תר"ג 1843 לאחר שהות ארוכה ומאוד לא מקובלת בפרשבורג ורק לאחר הפצרות רבות עם אשתו השנייה , לאחר שאשתו הראשונה ושני ילדיו נהרגו ברעש של שנת תקצ"ז (1837) .
צריך להבין כי יציאה לשליחות של השד"רים היתה בבחינת יציאה לחיפוש מכרות זהב , ואפשר להשוות אותם לשליחויות של שליחי סוכנות היום . רק אנשים מכובדים היו נשלחים כדי לייצג את ארץ ישראל בחו"ל. השליחים היו זוכים לאחוז מסויים של רווחים מהכספים שנאספו במהלך השליחות וזה יכול היה להיות סכום גדול מאוד. התוצאה הייתה שכל אחד שראה את עצמו ראוי ביקש לצאת והיו לפעמים מריבות על השליחויות האלו.
מהמסמכים מתברר שהיו שליחים שהתגלו כטיפוסים לא ישרים במיוחד. יש לנו ידיעות על שד"רים שעסקו בהימורים והיו רינונים על אחד שאף ביקר באזורים מסויימים באמסטרדם… יש מידע על שליחים ששלחו יד בכספים שהופקדו בידיהם וכו'. מסתבר שהיו האשמות כאלו כנגד אברהם וולפנזון.
מהמכתבים של לעהרן התגלו עוד דברים לגבי וולפנזון . התברר שהוא הואשם בכל מיני האשמות שהטילו ספק גדול ביושרו ובהתאמתו לתפקיד המכובד של השד"ר.

אלי:מה היו ההאשמות כנגדו ?

מורגנשטרן : נטען שאברהם וולפנזון התגלה כטיפוס לא אמין בענייני כספים, בלשון המעטה . הוא גם לא רצה לחזור אחרי סיום הקדנציה של שלוש וחצי שנים והייתה לו אפילו חוצפה לדרוש פיצויים בסך 400 זהובים בתמורה לשיבתו. הוא המשיך לאסוף בחו"ל כספים עבור עצמו .וסירב לשלוח את כספי הכולל שאסף עד שעיניינו יוסדר לשביעות רצונו.
.כמו כן האשימו אותו בענייני נאמנויות שונים ורמזו שהוא לקח כספים שלא הגיעו לו. הוא היה מסוכסך על רקע כספי גם עם רבניה של הונגריה.
ואולי חמור מכל . נטען נגדו כי הוא מכר בהונגריה שישים עותקים של ספרו של בן דודו ר' ישראל משקלוב, "פאת השולחן " , ולא רצה להעביר את הכספים הללו לאלמנת הרב שהגישה נגדו תביעה.
( לא ידוע לנו מה היו תוצאות התביעה הזאת  . בינתיים יש לראות את וולפנזון כזכאי בעניין מחמת הספק עד שיתגלו תוצאות הדיון המשפטי בעניין ).
הטענות כנגד אברהם וולפנזון הגיעו לעוצמה כזאת עד שלעהרן כבר שקל לכתוב לארץ ישראל שיבטלו את שליחותו ויחזירו אותו לאחר כבוד לארץ ישראל לענות על הטענות כנגדו .אבל לעהרן חשש שבנו שכיהן אז כסופר הכולל יחפה על מעללי אביו.
בסופו של דבר וולפנזון חזר לארץ ישראל .אבל מעלליו בחו"ל היו ידועים וברורים לכל.

אלי : אבל הרי מסופר לנו בהיסטוריה המשפחתית  שהוא יצא פעם שנייה לשליחות ,הפעם שבה נשדד כל כספו ?
מורגנשטרן :    אכן  אברהם יערי מזכיר בספרו "שלוחי ארץ ישראל ", עמ'780 כי הוא יצא בשנת תר"ז בשליחות שניה. אבל הוא אינו מציין מקור. מצטער . זאת טעות. וולפנזון שלנו  מעולם לא יצא לחו"ל פעם שנייה.

 יערי בילבל  כאן את ר' אברהם וולפנזון עם ר' אברהם אייזנשטיין מפינסק שאף הוא היה דיין בצפת ויצא לשליחות בהונגריה במקביל גם הוא שנת תר"ז . משליחות זו של ר' אברהם אייזנשטיין יש לנו מקורות רבים.יערי מתבסס גם על גרייבסקי," זכרון לחובבים הראשונים" , חוברת ח' עמ' 34, ושם מצויה רשימה כמעט מעודכנת של שד"רי הפרושים אך לא נאמר שם דבר על שליחות משנת תר"ז , אלא על שליחותו של ר' אברהם וולפינזון משנת תקצ"ה. ראה גם הערת א' ריבלין ב"תולדות חכמי ירושלים" כרך ד' עמ' 79-80 שאף הוא מבלבל בין וולפנזון ו"אברהם פינסקר" שהוא אייזנשטיין. ובאמת יש דמיון מדהים  בין שניהם.שניהם נקראו אברהם.שניהם שימשו כדיינים בצפת וכנראה באותו הזמן.שניהם שהו תקופה מסויימת בשליחות מקבילה בהונגריה וכנראה שוב באותו הזמן בשנת תר"ז.ולשניהם היה גורל משותף ברעידת האדמה שהתרחשה בצפת בזמן ששניהם שהו בהונגריה ניספו נשות שניהם  וחלק מילדי שניהם.כך שבאמת קל מאוד להתבלבל בינם.ככל הנראה וולפנזון יצא לשליחות רק פעם אחת ולא יותר .הם לא נתנו לו הזדמנות שנייה.
הוא הורחק מכאן ואילך מענייני ההנהגה ועד לפטירתו בשנת תרט"ו 1855.
.הוא לא חתום למשל על תעודות הכולל והרי בידינו הרבה תעודות של התקופה. זה סימן ברור שהוא סולק מההנהגה.
הוא לא היה כבר בסטטוס גבוה, מה גם שר' ישראל משקלוב שהיה בן דודו לא היה יכול להגן עליו , וכל הסטאטוס שעוד נשאר בידיו היה כנראה אך ורק הודות לבנו זאב . מצאנו שהוא חתום על תעודה אחת בלבד וגם זה כנראה רק בזכות הבן זאב שהפך למנהיג בולט של הישוב.
אלי: איך אתה מסביר את ההבדל בין המסורת המשפחתית והמסמכים ההיסטוריים ?האם היה כאן שיבוש שלא מדעת ? או שמה שינוי מכוון?
מורגנשטרן: יש כאן באמת תופעה מוזרה ואפילו יוצאת דופן של שינוי מהותי של תולדות חיים של אדם והלבשת דמות אחת על דמות אחרת שחיה בזמן אחר.
נראה שמה שקרה כאן היה שד"ר בן זאב זיהה את אברהם וולפנזון משקלוב עם דמות אחרת שאכן הייתה קיימת : של אברהם הדיין משקלוב שאכן היה בין העולים הראשונים מבין תלמידי הגר"א ונולד בסביבות 1767 דהיינו נולד כמעט 40 שנה לפני אברהם וולפנזון "שלנו"
 ועליו כנראה סיפר את הסיפור על דברי הגר"א שנאמרו לו על אודות אברהם אבינו וששיכנעו אותו לצאת לארץ ישראל.
כדאי לצטט כאן את מה שד"ר בן זאב אומר בהקדמה לספר "מחזה אברהם " המיוחס לרבי אברהם וולפזנון והוצא לאור בידי אליהו ויעקב לנדא :
"רבי אברהם הדיין שהיה מגדולי תלמידי הגר"א וממיסדי תנועת העלייה של הפרושים לארץ ישראל ,..שהיה הדיין הראשון לאשכנזים הפרושים בארץ ישראל נשכח במשך הזמן .וזה משום שאנשים שונים מן המתיימרים להעמיד את משפחותיהם בראש בוני הישוב הישן התעלמו  ממנו ומבנו הגדול רבי זאב וולפינזון …"
נראה לי שאותם "מן המתימרים להעמיד את משפחותיהם בראש בוני הישוב הישן" אינם אלא בני משפחת ריבלין המפורסמת שכתבו שורה של ספרים שהפכו למקורות מידע מרכזיים בנושא. הם הציגו את אבות משפחתם כמייסדי ומנהלי הישוב הפרושי בירושלים משנותיו הראשונות אם כי זה בכלל לא היה כך במציאות ההיסטורית. בני המשפחה הזאת כידוע לך שיתפו פעולה עם בני משפחת צאצאי הגר"א במחקרים על תולדות השושלת .אבל בו בזמן גם שימשו כסוג של "מתחרים ".
נראה לי שד"ר בן זאב ולנדא החליטו "הבא ונתחכמה להם" ונתלה אף אנו באילן גדול ששמו הגר"א ובדמותו העלומה של רבי אברהם הדיין משקלוב"  שהיה כנראה דמות אחרת  שעליה לא ידעו הרבה והם ניסו "להתלבש" על הדמות הזאת.

 

ישראל בן זאב ,ביוגרף של אברהם וולפנזון.

מי היה ישראל בן זאב כותב תולדות של אברהם וולפנזון?

.לאיש היו חיים מעניינים למדי והוא שווה מאמר בפני עצמו.
הוא נולד ב1899 לאביו מנחם וולפיזון והיה דור חמישי לאברהם וולפנזון
. הוא הפך במהלך חייו לאחד המומחים הגדולים ביותר של הישוב והמדינה לשפה הערבית ולהיסטוריה האיסלאמית אם לא המומחה הגדול ביותר . .קיבל תואר דוקטור על ספרו הגדול "היהודים בערב בתקופת  הופעת האיסלאם " . ספר זה יצא בערבית בשנת 1927 בהוצאה מצרית מוסלמית ידועה .אותה הוצאה הוציאה ב1929 את ספרו על תולדות השפות השמיות . ואת ספרו על חיי הרמב"ם וספריו שהתפרסם עם הקדמה של השיך המוסלמי מוסטפה עבד אר -ראזק  ב1935.

בעברית פרסם ב- 1931; את הספר "היהודים בערב " ספר שזכה למהדורה שנייה ומורחבת ב קורות היהודים בחצי האי ערב ודרום ארץ ישראל עד הופעת האסלאם ועד גירושם מרוב גלילות ערב ; בלווית תמונות, כתובות ומפות / הוצאת אחיאסף 1957
עוד ספר שפירסם וב1931 את החוברת "על התפילה ".
הוא קיבל תואר דוקטור שני בגרמניה ב1932 על ספר "יהודים ויהדות במסורת האיסלאמית ". וחיבר ספר בגרמנית בתקופת לימודיו שם על "מומרים יהודים בתקופת הופעת האיסלאם ".
בשובו מגרמניה הפך למרצה מן המניין  כפרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת קאהיר ובמכללת דאר אל עלום בקאהיר  והמשיך בחיבור מחקרים שונים בתולדות הספרות ערבית ובדברי ימי ישראל בארצות ערב ובעיקר מצרים וכן פירםס מאמרים בעיתונים מצריים יומיים שונים . .בתקופת שבתו במצרים צילם את כל עתיקות היהודים בקאהיר וערים מצריות אחרות כמו אלכסנדריה ופסטאס עבור ספר שהוא הכין בשם "גנזי ישראל במצרים ועבור ספר באנגלית על הגניזה .

ב1927 יזם והשתתף עם הבלש העברי הראשון דוד תדהר ביסוד מועדון עברי שנועד לתת חינוך לאומי עברי ליהודי מצרים. והקים את החברה לחקירת דברי ימי ישראל במצרים ושימש בהתנדבות כמזכיר חברה זאת .
ב1939 יסד עם אנשים כמו דוד ילין את "התאחדות בני הישוב" במטרה ללכד את ותיקי הישוב וצאצאיהם בלי הבדלי עדות ומפלגות בגוף צבורי אחד לפעילות חברתית וציבורית בבנין הארץ . וחיזוק הישוב בחומר וברוח .ה1940 הוא הקים סניף בתל אביב של ההתאחדות וביוזמתו של דוד תדהר שהפך לרוח החיה בארגון הוקמו עבור המועדון וגם ספריה והוצאה לאור שפעלה במסגרתה "ספריית ראשונים " שבה פורסמו ביוגרפיות שונות על ראשוני הישוב שאותם כתב יעקב חורגין והוציא לאור תדהר .
במסגרת סדרה זאת פורסם גם הספר בעריכתו של בן זאב מי ומי בירושלים :
אישים בבירה / בעריכת ישראל בן זאב ספרית הישוב, תשכ"ה 1965
ובמסגרתה פורסמו גם כרכי האנציקלופדיה המפורסמת לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר אנציקלופדיה שנוצרה במקור כתוצאה מרעיון של יוסף זונדל וסרמן ,ובהשראת ספרים מקבילים של פנחס גרייבסקי על וותיקי ירושלים . בסדרה זאת פורסם גם הספר "מגדולי ירושלים " של יעקב גליס שבו אנו מוצאים רשימה מפורטת מאוד על אברהם וולפינזון.

ב1939 קיבל הצעה מאמיר עבדאללה שליט ירדן לתרגם כתב יד ערבי עתיק של "ספר הציד והמטרקד " שנכתב לפני כאלף ומאה שנים בידי אבו אלפתח מחמוד כשאגם מרמלה . הכתב היד ניתן לנסיך עבדללה מתנה בידי שליט תורכיה אטטורק .האמיר היציע הציע לחכמים ומוסלמים מארץ ישראל ומצרים את עריכת כתב היד והכשרתו לדפוס .אך הללו לא נענו להצעתו בגכלל קשיים בפענוח בכתב היד . האמיר היציע ביוזמת פנחס רותנברג את ההעבודה לבן זאב והוא הסכים ומאז עסק בכך ( אך לא ידוע לי אם השלים זאת ) .
הוא התעניין מאוד בנושאי גרים וכתב את: גרים וגיור בעבר ובהוה( 1961) האם, האב והגיור ( קומה, התנועה לגיור והפצת אהבת-ישראל בין העמים, תשל"ו 1976) המסיון בישראל ( הוצאת קומה 1963)
ב1938 חזר לארץ ישראל והוזמן לתת תוכנית על שיפור הוראת השפה העברית בבתיה ספר של העבריים .1943 הפך למפקח על לימוד הערבית בבתי הספר ,הכין קורסים להכשרת מורים לערבית וחיבר את ספרי הלימוד לעברית מדוברת למתחילים ולמתקדמים שהכילו גם חומר פולקלורי רב והופיעו בכמה מהדורות .וכן ספר בשם " פרקים נבחרים מהשפה הערבית " עבור יודעי השפה ותלמידי הכיתות העליונות .
"
הוא פרסן שורת מאמרים ב"כתב העת של אגודת הסופרים "מאזניים " בכת בה עת ההיסטורי "ציון " וכתבי עת עבריים אחרים .בינהם ביוגרפיות של פרופסור דוד ילין וגם מאמר הספד על קרובו אליהו לנדא במלאת 25 שנה למותו .

ספרו האחרון "ערבית מדוברת " מהדורה שישית מתוקנת יצאה לאור בהוצאת מהו"ת – 1979 והוא אז בן 90 .

דודן או אחיין ?

אלי :אתה טוען במאמר שוולפנזון לא היה דודנו של ישראל משקלוב אלא היה בסך הכל אחיינו.
מורגנשטרן : אכן כך כותב צבי הירש לעהרן שכותב על ישראל משקלוב כדודו ואיזו סיבה הייתה לו לשקר בעניין ? ללעהרן היו מקורות מידע מפורטים מאוד על האנשים בארץ והוא לא היה טועה בדבר כזה סתם. והמסקנה המתבקשת היא שוולפנזון היה בן דור צעיר יותר מישראל משקלוב ולא בערך בן גילו כפי שהוא מתאר במסורת המשפחתית שלכם.
 אלי :מר מורגנשטרן לתשומת ליבך יש לי בבית ספרי יוחסין שהוכנו בידי האב של סבתי ובידי סבי שמפרטים את השושלת המשפחתית בעניין ומראים בפירוט שוולפנזון היה דודנו של ישראל משקלוב ולא אחיינו.
מורגנשטרן :אם כך זה באמת מוסיף אור חדש על העניין בדרך כלל יש להתייחס ברצינות רבה לספרי היוחסין האלו.האמת היא שלאחרונה בשנת 2001 ארבע שנים לאחר שפירסמתי את המאמר המדעי בעניין מאז היגיע גם לידי מידע חדש בעניין . מצאתי כתב יד של אברהם וולפנזון. 

 מדובר מדובר בצילום מכתב שכתב וולפזון שנמצא בידיו של אספן פרטי, שגם את שמו איני יכול למסור עד לפירסום המדעי.
. במכתב הזה וולפזון כותב
: " ובן דודי הגאון הגדול בעל המחבר[…קרוע…..] שם האחד ספר תקלין חדתין וכו" . לא אוכל לפרט יות משופ שזה עוד יופיע בפרסום מדעי .  אבל הוא מדבר על חשיבות ספריו של ר' ישראל ובעיקר על" פאת השולחן".דהיינו אברהם וולפזון הוא אחרי הכל בן דודו של ישראל משקלוב ולא "רק " אחיינו .
מורגנשטרן: נכון.

אבל וכאן זאת ספקולציה .ייתכן שלאהרן לא טעה "סתם " בהגדרת הקשרים המשפחתיים בין השניים. יתכן שבמסגרת הקשרים המסובכים שהיו בין המשפחות היהודיות דאז וולפנזון אולי היה מצדדים שונים של משפחתו שהיום כבר לא ידועים לנו גם דודנו וגם אחיינו של ישראל משקלוב ולעהרן ידע זאת והעדיף להתייחס אליו רק כאחין גם מסיבות של זילזול
לשם השוואה מהמכתבים מתברר לנו שבתו של לאהרן הייתה נשואה לאחיו כלומר שהוא היה גם הסב של ילדם וגם דוד.

מתי מת אברהם וולפנזון ?

גם על כך יש תעלומה מוזרה לפי רוב המקורות רשימותיו של בן זאב והאנציקלופדיה של תדהר והספר "מגדולי ירושלים " של גליס וספרו של יוסף זונדל וסרמן "מיקירי ירושלים " הוא מת בט"ז בכסלו בשנת תרי"א 1851.
ויש לשים לב שכל המקורות הלו הם ישירות של אנשי משפחה או מבוססים עליהם כמו בספר של גליס.
אבל הרישומים בחברה קדישה מראים שהוא מת כמה שנים יותר מאוחר בשנת ט"ז בכסלו תרט"ו.( 1855)
התאריך הזה מופיע גם באנציקלופדיה של יעקב גניס אך לא בספרו "מגדולי ירושלים "נ-1967 כאילו המחבר גילה בנתיים פרטים חדשים שלא נמסרו לו במקור בידי המשפחה ודוברה יעקב רמון , פרטים  שאילצו אותו לתקן את תאריך הפטירה.
.
"איך אתה מסביר את הניגודים בין שני תאריכי הפטירה ?קשה להאמין שלנדא ובן זאב היו טועים במידע כל כך בסיסי זמין לכל מה עוד שזה לא דבר שהייתה להם סיבה לשקר לגביו.
אולי היו שני אנשים בעלי אותו שם שנפטרו בזמנים שונים ?ואולי היתה זאת טעות של פקידי ה"חברה קדישה " אנשים האלו לא בהכרך דייקו בכל פעם שכתבו משהו .וההיגיון אומר שיש לסמוך בעניין יותר על בני המשפחה מאשר על לבלרים."

מורגנשטרן : יש לנו הוכחה חותכת ומוחלטת שהוא נפטר לאחר 1851.
הוא חתום על תקנה שפורסמה שנה לאחר "מותו " ב 1852 שנקראית "תקנת עדת האשכנזים בירושלים משנת תרי"ב כנגד היתרונות בבגדים ותכשיטים"   שיוצאת כנגד מותרות וקישוטים ותכשיטים בלבוש
 של גברים ובעיקר נשים (מסמך מרתק ומעניין שלא נכתב עליו כלום) .. היא נמצאית אצל ההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי, ( גרייבסקי אגב הוא אחיו החורג של יעקב גולדמן שהיה נשוי לבתו של אברהם וולפנזון א.א.) בחוברת שלו מגנזי ירושלים, חוברת כ"ב, תרצ"ב עמ' ה-ו1852 . זאת התקנה היחידה החתומה גם על ידיו . והתקנה היא הוכחה החותכת שאברהם וולפנזון היה בחיים חייתו אחרי שנת תרי"א אלא אם כן נגיד שהוא קם מקברו במיוחד כדי לחתום על התקנה החמורה.
אם תגיד שהוא חתם על התקנה בשנת 1851 כי אז היו מוסיפים את המילים ז"ל או זצ"ל ליד שמו.והם לא עשו זאת סימן שהיה עדיין בחיים כשפורסמה.

תקנה כנגד קישוטים ובגדים יפים שעליה חתום אברהם וולפנזון משנת 1852 .שנה לאחר שאמור היה להיות "מת".

אז  יש כאן תעלומה : איך אפשר להסביר את העובדה שבכמה מקורות שונית כולם של בני המשפחה שצריכים לדעת יותר טוב מכולם את תאריך המוות יש טעות גדולה כל כך של כמה שנים ?
לכאורה כאן לא הייתה שום סיבה לשנות את שנת המוות וקשה להאמין שבני משפחה ובוודאי לא אנשים דקדקנים כמו אליהו לנדא ובן זאב ויוסף זונדל וסרמן שחקרו כל פרט בתולדות משפחתם היו טועים בדבר בסיסי כזה.

ואחרי הכל הם יכלו להגיע בכל זמן לקבר של אברהם וולפנזון על הר הזיתים כדי לראות את תאריך הפטירה הכתוב עליו .כפי שמן הסתם עשו (קברו של ר' אברהם וולפנזון אגב היה בחלקה ליד קבר זכריה וכל המצבות שהיו במקום חוללו על-ידי הירדנים ולא קיימות יותר.)
ובכל זאת עובדה יש טעות בתאריך המיתה .והטעות חזרה על עצמה שוב ושוב בספרים שונים לאורך השנים.
אפשרות אחת היא שאיך שהוא אכן נפלה טעות ברישומים והטעות הועתקה איך שהוא שוב ושוב בכמה חיבורים שונים . . .
אפשרות שנייה שנראית לי יותר סבירה היא שמשהו קרה בין שנת תרי"א ושנת תרט"ו עם אברהם וולפנזון משהו שהיום אנחנו כבר לא יודעים עליו את הפרטים.
משהו היה כה חמור שהוא הטיל כתם על כבוד המשפחה.
כתם על כבודו של זאב הבן הפעיל המרכזי בקהילה.
כתם על כבודה של בתיה בריינה הנכדה ועל כבודו של אליהו לנדא הנין שהיה מקור המידע של בן זאב על אברהם וולפנזון..משהו שהיה כה חמור שאליהו לנדא מצא צורך לשנות את תאריך הפטירה על מנת למחוק ולהכחיש את אותן שנים שבהם אירע מה שאירע . אולי הייתה זאת הונאה כספית ( משהו שראינו שוולפנזון לא התנזר ממנו בשנות פעילותו ) אולי היה זה משהו אחר חמור עוד יותר.
אנחנו כרגע איננו יודעים.

מורגנשטרן : לסיכום מר אשד הדמות האמיתית של אבי המשפחה שלכם אברהם וולפנזון הייתה רחוקה מאוד מלהיות דוגמה ומופת למישהו,ובוודאי לא עבור משפחה גאה כמו משפחת צאצאיו של וולפנזון שהתייחסו גם אל הגאון מוילנה עצמו.אנשי המשפחה שלכם התביישו באברהם וולפנזון אבי  המשפחה.
ואת "הכתם"  ניסו הדורות המאוחרים שלכם ל"נקות" על ידי כך שזיהו אותו עם דמות אחרת שהייתה קיימת מבחינה היסטורית בשם אברהם הדיין משקלוב שבאמת היה מן העולים הראשונים בראשית המאה ה19. .בן זאב מספר שיש ברשותו מחזור שהיה שייך לרבי אברהם ובו כתוב "בשבועות של שנת תק"ע ( 1810) התפללתי בפעם הראשונה על יד הכותל המערבי " וכנראה שזה באמת היה שייך לאברהם הדיין האמיתי ואולי אולי אולי היה המחזור הזה שיצר את כל המסורת על הזיהוי בין אברהם וולפנזון  ואברהם הדיין משקלוב מכלתחילה.
שמע אפשר לתת קרדיט למסורת משפחתית כל עוד שהיא לא מנוגדת לעובדות המתועדות של התקופה והמסורת הזאת בהחלט מנוגדת לעובדות המתועדות.
רק שתדע שההיסטוריונים של סוף המאה ה19 כמו  ישראל דב פרומקין מעולם לא לקחו את הזיהוי הזה ברצינות ומעולם לא העלו על דעתם לזהות את אברהם וולפזון עם אברהם הדיין .אבל היה צורך לחקור את כל העניין מחדש עם מסמכי התקופה כדי לחשוף את האמת  הזאת על אברהם וולפנזון שהוסתרה בידי  שפע גרסאות משפחתיות שונות ומשונות.

.

נספח

לרגל כתבה זאת עשיתי סקר אצל שני סופרים הידועים בשורשיהם הוותיקים בארץ ישראל .
הסופר אהוד בן עזרבאיזה שנה עלו אבות אבותיך לארץ ישראל ?
אהוד בן עזר : בשנת 1863 עלה ארצה סבו של סבי שלמה ראב ואשתו אסתר כדי למות ולהיקבר בירושלים .בשנת 1875 או 1876 עלו ארצה אבי סבי אליעזר ראב ובנו יהודה ראב בן עזר, הוא סבי, ועוד בני משפחה. אליעזר ויהודה היו במייסדי פתח תקווה בשלהי שנת 1878
אתה מכיר סופרים ישראליים ידועים כיום ( מהשורה הראשונה והשנייה לא כאלו שאיש חוץ ממך לא שמע עליהם ) שאבות אבותיהם היגיעו לארץ ישראל עוד לפני כן ?
לפי הידוע לי משפחתו של א.ב. יהושע מצד אביו היא משפחה בעלת שורשים עתיקים מאוד בירושלים ואחד מאבות אבותיו היה אפילו אשכנזי שנטמע בספרדים, ר' יצחק אופלטקה לא עולים בדעתי כרגע שמות של סופרים אחרים אבל אולי דילגתי על מי מהם א.ב.יהושע כותב
לאלי אשד שלום רב, כפי שידוע לי סבא של סבתי מצד אבי הגיע מפראג ב- 1848 אבל הוא התחתן עם ספרדיה ממשפחת עייש שיש לה שורשים בארץ גם במאה השמונה עשרה. סבי מצד אבי הגיע בן שלוש לארץ משלוניקי.  אם היו עוד מאה אלף יהודים נוהגים כמוהם מצבנו
היום היה הרבה יותר טוב. כל טוב א.ב. יהושע
>אז א.ב. יהושע קודם לכלל סופרי ישראל בעתיקות שורשיו המשפחתיים בארץ.

נספח :שושלת וולפנזון כפי שנרשמה בידי יוסף זונדל וסרמן.

ראו עוד על נושאים אלו :

אברהם וולפנזון בויקיפדיה

אריה מורגנשטרן
עליית תלמידי הגר"א
2200 שנה לעלית תלמידי הגר"א
 
מסמכי עליית הגר"א נחשפים בכנסת

השד"רים בויקיפדיה
משפחת ריבלין

ביבליוגרפיה על אברהם וולפנזון

אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ .

חיים מיכל מיכלין "כולל הפרושים בירושלים בסוף המאה השישית " "תבונה " שנה שנייה גליון 4.1.1933  

 כולל  רשימת חלוקה של הפרושים משנת 1838 ? ומוזכרים בו " ר' אברהם משקלאב ובנו זאב וולף " כולל סכומי הכסף שקיבלו מרוסיה.

ישראל בן זאב "תולדות חיי הרב הגאון הדיין ואלפינזאהן מחבר מחזה אברהם הדיין הראשון לעדת האשכנזים הפרושים בארץ ישראל " הקדמה ל"מחזה אברהם –תגלחת בחול המועד מאת אברהם ואלפינזאהן הביא לבית הדפוס וערך אליהו לנדא . הוצאת יעקב אלעזר לנדא תל אביב,תש"ז .

דוד תדהר ,האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו הוצאת ספריית ראשונים ,תל אביב. 1947 . כרך א' ע' 304 – ו

 

שלמה זלמן ריבלין ( כותב אנונימי ) חיים הילל ריבלין ( עורך שתחת שמו הופיע הספר ) חזון ציון : שקלוב וירושלים : תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל. (תל-אביב) : (דפוס א. מוזס), (תש"ז,1947

ישראל בן זאב "תנועת "חזון ציון " גורם ראשון בבניין מדינת ישראל ". בתוך "מוסדי ארץ –מאמרים וחלקי מאמרים על תולדות עליית תלמיד הגר"א "מוסדי ארץ " מפעליהם ביסוד ישוב האשכנזים בירושלים מאת ותיקי ירושלים וצאצאי תלמידי הגר"א .מסודר ומוצא לאור על ידי ועדה מצאצאי תלמידי הגר"א בירושלים .תשי"א.
אליעזר יערי שליחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני ועד המאה ה-19 .מוסד הרב קוק תשי"א.
יעקב רימון  "רבי אברהם הדיין ואישתו עולים לירושלים " הופיע בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים ,אגדות ותיאורי חיים " כינסו וערכו יעקוב רימון ויוסף זונדל וסרמן "הוצאת המכון לאיסוף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה , 1958. הופיע גם בספרו של יעקב רמון "דמויות מן העבר :סיפורים ורשימות  הוצאת המנורה ,1972.
יעקב גליס "רבי אברהם ולפנזון " בתוך "מגדולי ירושלים " הוצאת ספריית ראשונים ,ירושלים תשכ"ז . ,1967 ( הגירסה הפרטנית ביותר הקיימת על חיי אברהם וולפינזון ) .
יוסף זונדל וסרמן ""הדיין משקלוב –רבי אברהם וולפנזון " בתוך "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה ואחרים . הוצאת מסלול ,תל אביב תשל"ג
יעקב גליס "רבי אברהם בן רבי זאב ולפנזון " בתוך אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ-ישראל, כרך א' ירושלים : המכון לחקר ירושלים, מוסד הרב קוק, תשל"ה 1974- ע' סו-סח
יצחק ישעיהו וייס "פסק החתם הסופר בעניין מעות לבני ארץ ישראל " מוריה סיון תשל"ח ע' כד-כז ח'קירה של פרשת פסק הלכה שבו היה מעורב אברהם וולפיזון.
. יצחק ישעיהו וייס "על השד"ר רבי אברהם ז"ל בהונגריה " מוריה שנה שמינית , גליון ד-ה משנת תשל"ח. ע' קא-קב .

צבי קרגילה "שד"ר מירושלים לקהילות בצפון אפריקה " בתוך מיכאל  :מאסף לתולדות היהודים בתפוצות ,המכון לחקר התפוצות ,תל אביב ,תשמ"ה .כרך ט'. ע' קצד-קצט. ( המאמר שלכאורה עוסק בשליחות של אברהם וולפנזון עוסק למעשה בזאב וולפנזון והמדובר בטעות של החוקר).
אריה מורגנשטרן "מסורות משפחתיות במבחן המחקר ההיסטורי משפחות ריינס וולפינזון ,רלב"ג רובלר ושפירה " בתוך גאולה בדרך הטבע :תלמיד הגר"א בארץ ישראל תק"ס –ת"ר 1800-1840 –מחקרים ומקורות .מהדורה שנייה ומורחבת הוצאת מאור ירושלים תשנ"ז

שבתי זכריה סיפורי חצרות ובתים בין החומות : פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים העתיקה בדורות האחרונים / ירושלים : ראובן  מס, תשס"ו 2006. כולל פרק על אברהם הדיין ועל בנו זאב וולפנזון .

אריה מורגנשטרן  השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.

ראו עוד

אברהם וולפנזון בויקיפדיה

אברהם הדיין נכנס לירושלים

הכבוד האבוד של אברהם "הדיין" וולפנזון תגוובה מפורטת וקפדנית למאמר זה של ד"ר עמנואל סגל

חייו הכפולים של זאב וולפנזון : על חייו של בנו של אברהם הדיין

מסע החיפושים של אלעזר לנדא ובתיה בריינה :על נכדתו של אברהם הדיין ובעלה.

גואל התנ"ך :על אליהו לנדא נינו של אברהם וולפנזון

קישורים על תולדות משפחת וולפנזון

 דוד תדהר "הרב אברהם וואלפינזאהן" מתוך המהדורה ברשת של "האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 1, ע"מ 304- 305

אברהם וולפנזון בויקיפדיה

בית כנסת "החורבה "

יהושע וולפנזון  הרוקח היהודי הראשון באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו

הרוקח הראשון בירושלים 

יעקב גולדמן סופר ועיתונאי גיסו של זאב וולפנזון  באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א' ע' 108109

  פנחס גרייבסקי ,אחיו של יעקב גולדמן והיסטוריון של ירושלים

בתיה בריינה בתו של זאב וולפנזון ובעלה אלעזר לנדא נינו של הגר"א

הרב אליהו לנדא "גואל התנ"ך "

  רחל אחותו של אליהו לנדא

בן ציון וולפנזון בנו של זאב וולפנזון באנציעקלופדיה של דוד תדהר  כרך ראשון ע' 307308

 

מנחם וולפנזון בנו של בן ציון מקים בית העיוורים היהודי הראשון באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א

ע' 460-461

 

ד"ר ישראל בן זאב היסטוריון של משפחת וולפנזון באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א' ע' 378379

סיכום כנס משפחת וולפינזון 

 שושלת וולפינזון הרשימה הגנאלוגית 

מוסה אשד

האיש שגילה את דרך בורמה

דרכו האחרונה של לוחם

צבי אשד

המחשמל של מחוז הדרום

נחמיה אשד

להבין טוב יותר את הערבים -לזכרו של נחמיה אשד 

נחמיה אשד ומחלקת הל"ה 

 

משפחות קרובות :

 משפחת לנדא צאצאי הגר"א

מה קרה לחבר יוסף

כתב הצופן של אברהם וילנר

שומר המורשת של הגאון מוילנה

 

משפחת יוסף זונדל מסלנט

מלחמת האתרוגים :על שמואל מוני זילברמן

ישעיהו ברדקי

 

משפחת ריבלין

האגדה לבית ריבלין

הראשון לבית ריבלין :על הילל ריבלין

משה ריבלין המגיד דורש ציון

המסתורין של "קול התור"

משפחת סלומון

אבי משפחת סלומון 

בבוקר ל"ח בשנת תרל"ח

הכנס הגדול של משפחת וולפנזון

סיכום כנס משפחת וולפנזון

 

הבלוג של חיים פרידמן :חוקר שושלות

פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

היה היה איש גיבור : על אליהו בלנק -עוד חקירה משפחתית

ממשולם מלוקה במאה השמינית לספירה ועד לאלי אשד במאה ה-21 

 מצבת הקבר של שיינדל ,אישתו השנייה של  אברהם וולפנזון. צילום עמנואל סגל.