ארכיון תג: חיתים

דבורה הנביאה -אידיאולוגית ומשוררת

דבורה הנביאה.מאת דורה.

בימים אלו יצאו  לאור שני ספרים שונים מאוד זה מזה שעוסקים מזוויות  שונות לחלוטין  באותה התקופה. באירועים של זמנה  של האישה החזקה והמפורסמת ביותר של התנ"ך כולו ,דבורה הנביאה.

האחד הוא  ספרו העיוני  של הארכיאולוג אדם זרטל

סודו של סיסרא מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה ( דביר ,2010)

הספר השני הוא רומן היסטורי  "אשת לפידות " של חוה עציוני- הלוי ( אריה ניר ,2010)

רומן היסטורי על חייהם ותקופתם של דבורה וברק בן אבינועם .

סקירה מפורטת עליהם ראו כאן :

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה

שני הספרים הם מעניינים כל אחד בדרכו שלו גם מכיוון שהם מציגים זוויות שונות כל כךעל התקופה הקדומה של המאה ה-12 לפה"ס שבה אישה בשם דבורה שיחקה תפקיד מרכזי כנביאה ,כמנהיגה וכמשוררת וככל הנראה על פי עדות התנ"ך הביאה לשינוי פני הארץ ללא הכר. .

אולם נישאלת השאלה מי ומה הייתה אותה דבורה ?

ובמה התבטאה חדשנותה ?

במאמר זה נציג תיאוריה חדשה בנושא שלפיה דבורה הייתה אידיאולוגית של מהפכה חברתית שסחפה איזורים שלמים בארץ כנען .

ואגב כך ננסה לבדוק:

כמה משוררות שחיו לפני דבורה במקום כל שהוא בעולם ידועות בשמן?

( התשובה : פחות ממספר האצבעות ביד שלכן ).

 

דבורה הנביאה.צייר גוסטב דורה.

 מי  הייתה דבורה ?

אז מי או נכון יותר מה הייתה דבורה הנביאה ?ומדוע השאירה רושם עמוק כל כך על דמיונו של העם יותר מכל אישה אחרת בתנ"ך כולו ?

איור מאת אשר דיקשטיין ל"דבורה " מאת "ליאור עשת "( מירון אוריאל ) .

דבורה, כפי שהיא מתוארת בספר שופטים, הייתה אישה יוצאת מהכלל וניתן לטעון האישה החשובה ביותר המוזכרת בתנ"ך כולו. שהרי, אין עוד  אף  אישה אחרת בתנ"ך שיש לה את מכלול התפקידים של דבורה כמנהיגה שופטת, כנביאה וכמשוררת. היא מוצגת כמנהיגה אישיות כריזמטית וסוחפת בעלת כוח השפעה על העם וגם שותפה ברק בן אבינועם שבעצמו רואה אותה כבכירה ממנו.

ללא ספק, פירוט זה במקרא, שלרוב ממעט בתיאורי דמויות, מראה שהמקרא ראה בה אישיות מיוחדת במינה, ונעלה, שתרומתה להיסטוריה של עם ישראל הייתה עצומה.

"ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא .

( שופטים פרק ד' פס' ד) .

Nineteenth century stained glass figure showing the Old Testament prophetess Deborah, one of a series removed from the clerestorey of Cologne cathedral prior to the air raids that devastated the city during World War II.

דבורה היא האישה היוצאת דופן ביותר שמופיעה במקרא .היא אחת מחמשת  הנביאות היחידות שמוזכרות בתנ"ך ביחד עם מרים אחות משה   אישתו של הנביא ישעיהו חולדה בימי המלך יאשיהו ונועדיה בימי נחמיה.

 היא הנביאה היחידה מכל מין המוגדרת כזאת בין ימי משה ומרים ובין ימי שמואל. היא גם הנביאה היחידה שמוזכרת בשמה בכל ספר שופטים .ועד כמה שידוע לנו היא האדם  היחיד   מכל מין  שנשא בתואר "נביא "  בין ימי משה רבנו  ואחותו מרים הנביאה  ( שכידוע פעלו רק במצרים ובמדבר סיני ולא בארץ כנען ) ובין ימי שמואל הנביא.  דהיינו היא הנביא הראשון הידוע בשמו ומכל מין  שפעל בארץ כנען .

 ( להוציא נביא חסר שם המוזכר בספר שופטים שמסורת מאוחרת זיהתה אותו עם הכוהן פנחס ).

דבורה שופטת את ישראל.פסיפס  מאת אהובה קליין.

היא השופט-מנהיג היחיד ממין נקבה  המוזכר בתנ"ך. אם כי כמובן לעתיד הופיע מלכות שליטות כמו עתליה  מלכת יהודה בתה של איזבל מלכת ישראל , אבל אלו בניגוד גמור  לדבורה הוצגו בצורה שלילית.

מסופר עליה גם שהייתה שופטת בפועל "ויעלו אליה בני ישראל למשפט" ( שופטים ד, ה) .

והיא גם אחת משלוש המשוררות היחידות  שמוזכרות  בשמן בתנ"ך לצד קודמתה מרים הנביאה ולצד חנה אימו של שמואל הנביא.

Deborah

 היא מוגדרת כ"אשת לפידות " אך אין זה ברור אם זה אכן היה שם בעלה שעליו איננו יודעים דבר פרט לשמו אם זהו אכן שמו.   ואולי הכוונה דווקא לא לשם בעל   אלא לתיאור של אישיותה כאישה סוערת וחזקה ?

אם כך היה ייתכן שאף לא היה לה בעל .

האם דבורה הייתה חיתית ?

דבורה הנביאה.תחריט מ-1647

…עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל" (שופטים ה', ז').

…מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חיתית (יחזקאל, ט"ז, )

על מוצאה השבטי של דבורה  אין להעלות אלא ניחושים שכן המקרא נמנע משום מה לציין זאת וזה מוזר מאוד ונדיר מאוד במקרא שבדרך כלל מציין את השבט ואת שמות ההורים של כל דמות חשובה שמופיעה על דפיו. אולי הייתה מאפרים מקום מושבה ואולי משבט יששכר?

חוסר האיזכור של פרטים חשובים כל כך על דמות חשובה כל כל  מרמזים שהם לא היו ידועים לכותב הסיפור עליה  או .. שאולי שהיא הייתה ממוצא זר והכותב המקורי  או עורך מאוחר כל שהוא  העדיף שלא לציין זאת.

 בסיפור ובשיר של דבורה היא מופיעה כמנהיגה על שבטית כ"שופטת את ישראל וכ"אם בישראל ( שופטים ה' ז') מקובלת באומה כולה וכנראה כך ראתה דבורה את עצמה.

ואולי הייתה  היא האם המייסדת  והיוצרת של רעיון האיחוד הלאומי של שבטי ישראל המפורדים והמסוכסכים שכלל לא נחשבו לעם אחד בתקופתה  לעם שהוא על שבטי ?

 עובדה היא שהמאבק של דבורה וברק הוא המאבק היחיד בספר שופטים המתואר כמאבק "כלל ישראלי ". מעניין שדבורה עצמה ישבה באיזור אפרים שהיה  מרוחק למדי מהאיזור שהיה תחת איום של הכנענים של חצור. וגם האיש שקראה דבורה לעזרתה ברק בן אבינועם בא מאיזור מרוחק למדי מהאיזור המאויים  בגליל ם הוא בא מקדש נפתלי.תיאוריה שנראית סבירה אם כך  היא שהסיבה שמוצאה של דבורה אינו מוזכר היא מאחר שהייתה ממוצא לא ישראלי.

 בעיני התיאוריה הסבירה ביותר היא שדבורה הייתה ממוצא חיתי.ובמוצאה באה  מאותה אימפריה ענקית שממש במשך אותם שנים שבהם התחולל כנראה מאבקה של דבורה קרסה והתמוטטה.

 והרי ידוע שחיתים היו אז באיזור כנען והם מוזכרים במקומות שונים בתנ"ך. החוקר  ג'ורג' מנדנהול  מניח שהשם "דבורה " הוא ממוצא חיתי ומקורו במילה החיתית "טפרה שמשמעותו היא "שליטה "או "מושלת "  והיא קרובה ל"מדבירה " בעברית.  למעשה  זוהי מעין מילה מקבילה למילה "גבירה "שמשמעותה הייתה  אישה בדרגה בכירה ביותר.

 ידוע גם שהחיתים  השתמשו במונחים כמו "אם האלוהים " לנשים בעלות סמכות דתית כפי שהייתה דבורה. שאולי הוא המוצא למושג "אם בישראל " שנראה שהוא יחידני בתנ"ך כולו לדבורה.

אולי לכך מתכוון הנביא יחזקאל כשאמר לתושבי ירושלים  וגולי  יהודה בכלל שאמם חיתית והתכוון בכך באופן ספציפי מאוד  לאם המפורסמת של עם ישראל  לדבורה ?

דבורה יורשתה של פודוחיפה ?

ניזכר : הנשים היחידות שידוע לנו בוודאות  שעסקו בתקופה זאת של המאות ה-14 -13 לפה"ס באיזו שהוא סוג   של יצירה ספרותית ודתית   מלבד דבורה  ומלבד קודמתה מרים הנביאה , ומקבלות קרדיט על כך  הן  כולן  חיתיות.

אלו היו שלוש מלכות חיתיות שניסחו    או סייעו לבעליהן ולסופריהם  לנסח  תפילות.( יש גם טענות שנשים הודיות  כתבו אולי בתקופה זאת מזמורים שונים בוודות בשפת הסנסקריט שהיא ממוצא דומה לזה של החיתית אבל טענות אלו נדחו בידי המחקר).

אם הייתה דבורה ממוצא חיתי ניתן לשער  שהיא הייתה קשורה למלכה החיתית  החזקה מכולן פודוחיפה  אישתו של חתושיליש השלישי האישה החזקה ביותר בתולדות המלכות החיתית  והיוצרת הנשית  הספרותית  הנוספת  היחידה  בכלל  המוכרת לנו מתקופה זאת.המאה ה13 לפני הספירה.

 פודוחיפה בניגוד לכל קודמותיה בממלכה החיתית  נהנתה מכוח פוליטי ניכר התכתבה עם מלכי העולם ובראשם פרעה רעמס השני כשווה עם שווה. היא אף ביצעה רפורמה דתית אולי חסרת תקדים  בתולדות הממלכה החיתית כאשר יצרה זהות בין אלי המיתולוגיה החיתית ובין אלי המיתולוגיה של העם החורי שאליו השתייכה. ועל ידי כך יצרה פודוחופה זהות ואחדות בין שני העמים הבולטים של האימפריה החיתית למעשה הפכה אותם לעם אחד עם תרבות אחת.

מבחינות רבות דמותה מזכירה את דמותה של דבורה,שפעלה ככל הנראה ,  כמה עשרות שנים אחריה. ומערכת היחסים שלה ושל האלה שעומדת מאחוריה עשתר מזכירה בהרבה יותר משמץ את מערכת היחסים בין דבורה ובין ברק בן אבינועם.

אולי הדמיון אינו מקרי  ודבורה אם הייתה ממוצא חיתי היכירה את פודייאה או לפחות הייתה מודעת לפעילותה ?לאמיתו של דבר יש דמיון מוזר בין דמותה של פודיפאה כפי שהיא מתוארת באוטוביוגרפיה של בעלה חתושיליש השלישי ובין דבורה

דבורה וברק בן אבינועם.

דבורה הייתה היוזמת של מלחמת שחרור של בני ישראל מלחצו של יבין מלך חצור ומצביאו סיסרא ,מלחמה שבראשה עמד בפועל ברק בן אבינועם .אך הוא בברור לאורך הסיפור מתגלה כדמות משנית לדבורה שהיא יוזמת המהלכים והדומיננטית. ויש לשים לב בהקשר הזה שברק בניגוד לדבורה אינו מכונה בשום מקום בסיפור כ"שופט ". דהיינו הוא איש צבא אך לא מנהיג.

דבורה וברק.

זה מזכיר את מערכת היחסים בין חתושיליש השלישי ופודוחופה  שאותה היכיר בהיותו איש צבא  ככוהנת וכדוברת של האלה שדיברה אליו דרכה ולמעשה היא כיוונה כפי שהודה  בעצמו את התפתחותו והגעתו לדרגת השליט העליון והוא מלך בשיתוף פעולה עימה.דבר  שהיה עד כמה שידוע לנו חסר תקדים בתולדות המלכות החיתית,ובהשראתה הוא הנהיג רפורמה דתית שהייתה חסרת תקדים גם היא בתולדות האימפריה החיתית .

בדיוק כפי שסיפור דבורה מראה על שיתוף פעולה שהוא יחיד  במינו בתולדות עם ישראל בין מנהיג ומנהיגה שלמעשה עומדת מעליו מאחר שהיא מעבירה לגבר את דבר האל ( פודוחיפה לעומתה העבירה לגבר שלה את דבר האלה )  .

המלך החיתי חתושיליש והשלישי ואישתו פודוחיפה בתבליט בתורכיה.

דבורה כידוע לנו שמה גם דגש חזק על האחדות בין השבטים השונים שהרכיבו לטענתה את "עם ישראל " אם כי אין זה ברור כלל עם אחדות כזאת הייתה קיימת לפנייה,ואולי היה זה הפיתוח המקורי שלה על ידי כך ששמה דגש על המאחד "האל הגדול "יהוה " שבא מאדום שהיא קבעה שהוא האל המשותף לכולם.

deborah jewish people mourning

במקרה הזה אינני חושב שהדמיון מראה דווקא  על הכרות של סופר סיפור דבורה עם הסיפור על חתושיליש ופודוחופה  ( אם כי הסיפור היה בהחלט ידוע לדעתי לכותב המקורי של סיפור המלך דוד שהושפע ממנו עמוקות בפרטים מסויימים  וראו על כך במאמרי "סופר המלך דוד: חלק ראשון  וחלק שני    )  אלא  על האפשרות שדבורה עצמה  אולי הכירה,ואולי אף באופן אישי  את פרשת חייה של פודוחיפה ופעלה בצורה מקבילה לה  ואולי אף בהשראת סיפור חייה.

האם דבורה הייתה ממשיכתה של המלכה החיתית פודוחיפה?  ?

אפשר להעלות כספקולציה שכמובן אינה ניתנת להוכחה ,שדבורה גדלה כילדה בממלכה החיתית בימיהם של חתושיליש השלישי ופודוחיפה  ואולי משפחתה הייתה מקורבת לחוגיה של המלכה והיכירה היטב את דרכי פעולתה.

דבורה  נאלצה לנטוש בילדותה או בצעירותה  את האימפריה החיתית כמו רבים אחרים  כשזאת נהרסה בידי שבטי גויי הים (כפי שעשתה אף  משפחת המלוכה החיתית  שנמלטה לסוריה והקימה שם את  כמה ממלכות ניאו חיתיות  ) . היא נמלטה כפליטה  לארץ ישראל ,שם כבר הייתה קהילה חיתית מסוג כל שהוא שם הצטרפה  לדת האל העברי.

שם רכשה לעצמה שם בגלל חוכמתה ובמודע יצרה סביבה הילה בדומה לזאת שהייתה  סביב המלכה שאותה אולי  היכירה או לפחות שמעה עליה  בילדותה.ואולי רכשה לעצמה כבוד בין השבטים המסוכסכים דווקא בגלל שלא הייתה שייכת לאף אחד מהם אלא הייתה ממוצא זר ומוערך מהאימפריה החיתית האדירה לשעבר  שרק כמה עשרות שנים קודם לכן שלטה בסוריה והייתה שוות ערך לאימפריה המצרית.אולי משום כך יכולה הייתה  דבורה לרכוש לעצמה מעמד של מנהיגה "כלל ישראלית " ולא של שבט אחד מסויים בלבד.  "המונח "אשת לפידות "ייתכן מאוד שאין כוונתו לשם בעל דווקא אלא משמעותו משהו כמו "אשת חייל  וחכמה ". כפי שנחשבה פודוחיפה כמה עשרות שנים קודם לכן בממלכה החיתית.

מתי חיה ופעלה דבורה ?מתי היה הקרב המפורסם של סיסרא?

  לדעת החוקר  תומס מקדניאל  ( Thomas F. McDaniel) בספרו ,

 The Song of Deborah.  Poetry in Dialect.  A Philological Study of Judges 5, Translation and Commentary (2003

 אפשר לתארך את הקרב לסביבות שנת 1190 לפה"ס ימי פרעה רעמסס השלישי  שלדעתו אף מתייחס בכתובת שלו לאיזור בשם "תבור " בצורה נשית ולדעתו הכוונה היא לאיזור הנמצא בשליטת חיילי דבורה.לדעתו  של מקדניאל היה זה הניצחון של דבורה  על סיסרא שאילץ את הפרעה מצרי לצאת  למסע מלחמתי באיזור.

לדעת   הארכיאולוג אדם זרטל לעומת זאת בספרו "סודו של סיסרא " הקרב התרחש  עם סיסרא התרחש  בסביבות 1160-1170 לפני הספירה..בכל מקרה המדובר כמה עשרות שנים לאחר חורבנה של חצור.לדעתו חצור אכן נהרסה כמה עשרות שנים קודם לכן בסביבות 1220 לפה"ס ולא מן הנמנע שסיסרא אכן היה אז לוחם בשירותה.

  קשה להבין מדוע המצרים  שאחרי הכל היו שליטי כנען אינם מוזכרים כלל בסיפור .אבל ייתכן שהיה כאן שיקול אידיאולוגי של העורך מימי המלך  יאשיהו שכידוע היה עויין למצרים ומת בקרב כנגדם  שמחק כל קטע הנוגע למצרים.

Deborah and Barak: If God Be with Us

דבורה "מינתה " את ברק לשר הצבא דבר המראה על עליונותה עליו ( שהרי אחרת היה ממנה את עצמו כפי שעשו שאר השופטים שאיש לא מינה אותם לשום דבר ) והלכה עימו לקדש נפתלי שם גייס עשרת אלפים איש מבני נפתלי ובני זבולון .ברק עלה עם צבאו להר תבור ומחנה האויב בפיקודו של סיסרא נסע מ"חרושת גויים " אל נחל קישון". למרות המרחק הגדול שהיה בין שני המחנות ציוותה  דבורה את ברק לנצל את "זה היום " שהיה כפי הנראה יום גשמים ועליית הקישון על גדותיו לרדת מהר תבור ולהסתער על מחנה סיסרא.

ברק נדהם מהפקודה וככל הנראה לא היה בטוח בנצחונו לכן הוא אומר לה "אם תלכי עימי והלכתי אל לא תלכי עמי לא אלך" ( שם פרק ד'  פס' ח')  כי האמין בכוחה הנבואי . אך היא דרשה ממנו לקום וללכת בעצמו לקרב והוא עשה זאת."הלך הלך עמך ,אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא "( שם פרק ד/ פס ט') . דהיינו היא מזהירה אותו שלא יסתמך יותר מידי עליה על אישה.למען האמת לי המסר הזה נראה  כסותר את המסר הכללי של הסיפור שמראה כיצד עם ישראל ניצל בידיהם של שתי נשים  ואולי זוהי תוספת מאוחרת של עורך גברי שלא היה מרוצה מהאופי "הפמיניסטי"  יתר על המידה של סיפור דבורה?

הקרב התנהל בתענך שעל מי מגידו עיר כנענית על אחד מפלגי הקישון .רכב צבא סיסרא שקע בביצות העמק עד שיצא מכלל שימוש וצבא ישראל הכה את כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד ( שם ד טז) סיסרא עצמו נמלט אל אוהל חבר הקיני בן שבט מיודד עם שבטי ישראל אך היה בשלום גם עם יבין . ושם שכב עם יעל אשת חבר הקיני שרצחה אותו בערמה.

התוצאה של מלחמת דבורה הייתה כניעתה של ממלכת חצור ועליית כוחם של ישראל שהביא לביטול מוחלט של הממלכה הכנענית  ושקט בארץ ישראל שנמשך ארבעים שנה.

שירת דבורה

שופטים פרק ה

א וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם,  {ס}  בַּיּוֹם הַהוּא,  {ר}
לֵאמֹר.  {ס}  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  {ס}  בְּהִתְנַדֵּב  {ר}
עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.  {ס}  ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ  {ר}
רֹזְנִים:  {ס}  אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  {ס}  אֲזַמֵּר,  {ר}
לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}  ד יְהוָה, בְּצֵאתְךָ  {ר}
מִשֵּׂעִיר  {ס}  בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם,  {ס}  אֶרֶץ  {ר}
רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ;  {ס}  גַּם-עָבִים, נָטְפוּ  {ר}
מָיִם.  {ס}  ה הָרִים נָזְלוּ, מִפְּנֵי יְהוָה:  {ס}  זֶה  {ר}
סִינַי–מִפְּנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  {ס}  ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן-  {ר}
עֲנָת,  {ס}  בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת;  {ס}  וְהֹלְכֵי  {ר}
נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.  {ס}  ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל,  {ר}
חָדֵלּוּ–  {ס}  עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  {ס}  ח יִבְחַר  {ר}
אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, אָז לָחֶם שְׁעָרִים;  {ס}  מָגֵן אִם-יֵרָאֶה  {ר}
וָרֹמַח,  {ס}  בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל.  {ס}  ט לִבִּי  {ר}
לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל,  {ס}  הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם; בָּרְכוּ,  {ר}
יְהוָה.  {ס}  י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת  {ס}  יֹשְׁבֵי  {ר}
עַל-מִדִּין, וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ–שִׂיחוּ.  {ס}  יא מִקּוֹל מְחַצְצִים, בֵּין  {ר}
מַשְׁאַבִּים,  {ס}  שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה,  {ס}  צִדְקֹת  {ר}
פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל;  {ס}  אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, עַם-  {ר}
יְהוָה.  {ס}  יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה,  {ס}  עוּרִי  {ר}
עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר;  {ס}  קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ, בֶּן-  {ר}
אֲבִינֹעַם.  {ס}  יג אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם;  {ס}  יְהוָה,  {ר}
יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים.  {ס}  יד מִנִּי אֶפְרַיִם, שָׁרְשָׁם  {ר}
בַּעֲמָלֵק,  {ס}  אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין, בַּעֲמָמֶיךָ;  {ס}  מִנִּי  {ר}
מָכִיר, יָרְדוּ מְחֹקְקִים,  {ס}  וּמִזְּבוּלֻן, מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט  {ר}
סֹפֵר.  {ס}  טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר, עִם-דְּבֹרָה,  {ס}  וְיִשָּׂשכָר  {ר}
כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו;  {ס}  בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדֹלִים חִקְקֵי-  {ר}
לֵב.  {ס}  טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם,  {ס}  לִשְׁמֹעַ,  {ר}
שְׁרִקוֹת עֲדָרִים;  {ס}  לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי-  {ר}
לֵב.  {ס}  יז גִּלְעָד, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן,  {ס}  וְדָן,  {ר}
לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת;  {ס}  אָשֵׁר, יָשַׁב לְחוֹף  {ר}
יַמִּים,  {ס}  וְעַל מִפְרָצָיו, יִשְׁכּוֹן.  {ס}  יח זְבֻלוּן,  {ר}
עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת–  {ס}  וְנַפְתָּלִי:  עַל, מְרוֹמֵי  {ר}
שָׂדֶה.  {ס}  יט בָּאוּ מְלָכִים, נִלְחָמוּ,  {ס}  אָז  {ר}
נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן,  {ס}  בְּתַעְנַךְ עַל-מֵי  {ר}
מְגִדּוֹ;  {ס}  בֶּצַע כֶּסֶף, לֹא לָקָחוּ.  {ס}  כ מִן-  {ר}
שָׁמַיִם, נִלְחָמוּ;  {ס}  הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם-  {ר}
סִיסְרָא.  {ס}  כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם,  {ס}  נַחַל  {ר}
קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן;  {ס}  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי,  {ר}
עֹז.  {ס}  כב אָז הָלְמוּ, עִקְּבֵי-סוּס,  {ס}  מִדַּהֲרוֹת,  {ר}
דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו.  {ס}  כג אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר,  {ר}
יֹשְׁבֶיהָ:  {ס}  כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה,  {ס}  לְעֶזְרַת  {ר}
יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.  {ס}  כד תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר  {ר}
הַקֵּינִי:  {ס}  מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ.  {ס}  כה מַיִם  {ר}
שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה;  {ס}  בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה  {ר}
חֶמְאָה.  {ס}  כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה,  {ס}  וִימִינָהּ  {ר}
לְהַלְמוּת עֲמֵלִים;  {ס}  וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה  {ר}
רֹאשׁוֹ,  {ס}  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.  {ס}  כז בֵּין  {ר}
רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב:  {ס}  בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע  {ר}
נָפָל,  {ס}  בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד.  {ס}  כח בְּעַד  {ר}
הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב:  {ס}  מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ  {ר}
לָבוֹא–  {ס}  מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.  {ס}  כט חַכְמוֹת  {ר}
שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה;  {ס}  אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ  {ר}
לָהּ.  {ס}  ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,  {ס}  רַחַם  {ר}
רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר–  {ס}  שְׁלַל צְבָעִים  {ר}
לְסִיסְרָא,  {ס}  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:  {ס}  צֶבַע  {ר}
רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל.  {ס}  לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, יְהוָה,  {ר}
וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ;  .

Deborah Bible - Image 7

הסיפור על מעלליה של דבורה מתואר באופן יוצא דופן בשני צורות שונות בסיפור פרוזה ובשיר שמיוחס לדבורה עצמה והוא בבירור הקדום מבין השניים. זוהי אחת היצירות הפיוטיות האדירות  והקדומות ביותר במקרא ויש החושבים הקדומה ביותר בכלל.

עצם העובדה שהיא עוסקת בנשים ( בשיר מופיעות  לא פחות משלוש דמויות נשים ) היא אסמכתא שנכתבה בידי אישה שכן קשה להניח שגבר  באותם ימים שוביניסטיים שהיה כותב שיר כזה היה מייחס אותו לאישה דווקא.  שיר מתקופה קדומה  שבו גבר כותב   דובר כאישה זה הרבה יותר מדהים מאשר לחשוב שהשיר אכן נכתב בידי מי שנטען שכתבה אותו ,אישה.

 Deborah: A Woman Who Brought An Entire Nation Back to God (Men and Women in the Bible Series)

בבירור כותב הסיפור כתב אותו תוך התייחסות לשיר כשהוא מנסה לפרש דברים סתומים בשיר שאולי לא היו ברורים לחלוטין  גם לו עצמו.

דבורה  היא  המשורר היחיד מכל מין  ששיר שלו  השתמר בתנ"ך  מהזמן  בין ימי משה  ומרים ובין ימי חנה אימו  של שמואל מה שמעורר את התמיהה אם בימי השופטים השירה נחשבה לפרובינציה ספציפית לנשים.חוקרים רבים חושבים ששירת דבורה היא הקטע השירי הקדום ביותר בתנ"ך כולו שהשתמר בידינו.

שירת דבורה היא מעבר לזה גם השיר הקדום ביותר הידוע שהולחן ללהיט מודרני. הפזמון "ארץ רעשה " שאותו הלחינה נעמי שמר עבור להקת פיקוד דרום בסוף שנות השישים.

מעניין שבשיר דבורה מתארת שני שופטים קודמים את שמגר בן ענת ( דהיינו בנה של אלה  כנענית לוחמת כמו שהייתה דבורה וכפי שהייתה יעל )  ואת יעל ,וייתכן שהכוונה שלאשת חבר הקיני שכאן מתוארת כמנהיגה  מקבילה לדבורה.

שירת דבורה שיש החושבים שהושרה במקדש בידי מקהלות שונות שענו זו לזו .יש בה קטע פתיחה המתאר את הרושם הנשגב של ההתגלות בסיני של כל הטבע שלקח חלק גם במלחמת דבורה.הקטע השני מתאר את השפלות הפוליטית והרוחנית של העם כולו ( דהיינו כל השבטים ולא רק בודדים ) לפני המלחמה .את שיבוש דרכי התחבורה ,את התרקנות ערי הפרזות מתושביהן והמלחמה בשערי הערים.

המשוררת עומדת על הסיבות  שהביאו למצב זה ,הנהירה אחרי אלוהים חדשים מחד והמחסור בנשק מאידך . היא מתארת כבדרך אגב את ימים הקשים שקודם לניצחון ימי השופט שמגר בן ענת וימי יעל ( שאין זה ברור אם הוא –היא זהה עם יעל אשת חבר הקיני  שלא ידוע לנו שהייתה מנהיגה ,אולי המדובר בכלל בגבר ?, מצד שני קשה להאמין שהמשוררת הייתה  מזכירה שתי דמויות שונות בשם יעל בשיר אחד בלי להפריד בינם בצורה כלשהיא אם  מדובר היה באנשים שונים ) .

הקטע הרביעי מהלל את השבטים ובתי האב שהשתתפו במלחימה וכנגדם כנראה יש לעג לאלה שעמדו מנגד לשבח נזכרים אפרים בנימין מכיר ( מנשה ? מכיר הוא אחד מבתי האב הגדולים של שבט מנשה ואוליב זמנה של דבורה היה זה שבט נפרד או ששם השבט השתנה ) זבולון יששכר נפתלי ,לגנאי נזכרים ראובן גלעד ( גד? ) דן אשר. משום מה לא נזכרים כלל שבעי יהודה ושמעון ואולי זה אומר שבתקופה הקדומה שבה התחבר השיר הם לא נחשבו כלל בין שבטי ישראל,לפחות לא בעיני המשוררת ,  ולא היה טעם להזכיר אותם.]

הקטע החמישי מתאר במליצה את הקרב בתענך נגד "מלכי כנען " ואת השתתפות כוחות הטבע בקרב זה .יש קללה לישוב בשם "מרוז " שאינו מוכר משום מקור אחר על שלא לקח חלק במלחמה ואחרי זה יש ברכה ליעל מתואר מותו של סיסרא בידי יעל ומופיעה תמונה לעגנית של אם סיסרא המחכה לשוב בנה מן המערכה שממנה לא יחזור.

השיר מסתיים בקריאת שמחה לאובדנם של אוייבי  ה' ולעלייתם של אוהביו.

ייתכן בהחלט לראות בשיר זה את אחת הדוגמאות הקדומות  ביותר בתנ"ך של אידיאולוגיה כלל ישראלית. בהחלט ניתן לשער שבזמנה של דבורה השבטים ראו את עצמם כנפרדים לגמרי זה מזה.הייתה זאת דבורה ששמה דגש על פני המאחד וקראה לכולם לראות את עצמם כחלק מעם אחד אולי כחלק מאידיאולוגיה חדשה ?

המשוררת הקדומה מכולן?

 דבורה היא אחת היוצרות הספרותיות הנשיות הקדומות ביותר ששמן ידוע לנו.מן הסתם היו נשים רבות שיצרו שירים מאז התקופה הפרהיסטורית.אולם בדרך כלל שמן לא נשמר.

בספרות  ובתרבות המצרית הענקית שהתקיימה במשך 3500 שנה  למשל לא ידועה בשמה שום יוצרת אישה לאורך כל אלפי שנות הקיום   של תרבות זאת.אם כי ידוע לנו על כמה נשים ששלטו במצרים לאורך אלפי השנים האלו. גם לא בספרות האשורית שהתקיימה במשך יותר   מאלף  שנים.

 בכל הספרות השומרית והאכדית והבבלית הענקית שהתקיימה   אלפי שנים גם היא  המצב הוא במעט טוב יותר.עד כה התגלה שמה  של יוצרת ספרותית אחת ויחידה שהייתה קשורה לתרבויות אלו. אמנם בניגוד למצרים ידוע שהיו פה ושם  נשים ששימשו כ"סופרות " בתרבויות אלו.

אף  נמצא שמה של אישה  אחת  במסופוטמיה שתפקידה היה "סופרת "  במקדש אמת -ממו שחיה במאה ה18 לפה"ס בעיר סיפר ,אך אין זה ברור אם היא חיברה יצירות ממש או רק העתיקה אותן.ככל הנראה היו גם אחרות כאלה.אך שוב אין זה ברור כלל אם הן גם חיברו יצירות ספרות של ממש.ידוע לנו שגם בעיר המדינה  המסופוטמית מארי היו נשים שהועסקו ב"סופרות". ואף ידועים לנו לפחות עשרה שמות שלהם. אך לא שום יצירה שחיברו.

היוצרת המסופוטמית האחת והיחידה  הידועה בשמה    שהיא הסופרת הקדומה ביותר  והיא  גם המשורר הקדום ביותר מכל מין ששמו השתמר  היא הכוהנת והמשוררת אנדואדנה (2285 BC – 2250 BC)  בתו של המלך האכדי הגדול סרגון  ודודתו של מלך אכדי ידוע אחר נרם סין.

 היא חיברה הימנונים לאלה איננה . אנחנו יכולים לשער כמעט בוודאות ששמה ומינה השתמרו לאורך הדורות. אך ורק בגלל מוצאה ומעמדה כבתו של המלך הגדול סרגון . אם היא הייתה שייכת למוצא ומעמד פחות מזה זכרה ויצירתה.לא היו משתמרים ומן הסתם איש גם לא היה טורח לציין את מינה.אחרי אנדו דינה   במשך כמעט 1000 שנה  יש הפסקה ארוכה בהיסטוריה של היוצרות הנשיות ששמן השתמר.

 אנחנו שוב נתקלים ביוצרות נשיות  רק במלכות של האימפריה  החיתית שכתבו או השתתפו בכתיבת תפילות עם בעליהם.

חותמת של המלכה אסמוניקל -נכלמתי.

 המלכה  Ašmunikal או נכלמתי שחיברה תפילה עם בעלה המלך ארנונדה הראשון ( 1400-1385 לפה"ס).

המלכה תודוחופה אשת תודאליה השלישי (1385~1380?), לפה"ס)  שכתבה תפילה בחורית.

השלישית והפוריה והחשובה שבכולן הייתה  המלכה פודוחופה  אישתו של חתושיליש השלישי שכתבה תפילות הן  ביחד עם בעלה והן ובעצמה.מלכה זאת קיימה התכתבות עם פרעה מצרים רעמסס השני קיימה רפורמה דתית שביצעה סינקרטיזם בין האמונה החורית והחיתית ושילבה בינהן,  כלומר היא הייהת מעין "נביאה " במשמעות העברית , ואפילו הכריעה במשפטים. דהיינו שימשה גם כשופטת כפי שהייתה אחריה דבורה.

מן הסתם היו גם נוספות שאולי יצירות שלהן יתגלו בעתיד.   מלבד המקרים הבודדים  האלו לא ידוע לנו על שום אישה אחרת  בשום מקום אחר  בכל העולם כולו באלף השני שלפני הספירה שעסקו ביצירה ספרותית.

 מן הסתם היו יצירות  כאלו שלא השתמרו  ואולי מי יודע  גם בין היצירות שהשתמרו בידינו מבין המגוון האדיר של היצירה של העולם העתיק של אז היו גם כאלו שנכתבו בידי נשים.אולם אין לנו דרך לדעת זאת  מאחר שאיש לא טרח לציין זאת בקרדיט.

עד כמה שידוע לנו מלבד המקרה הבודד והמיוחד במינו  שאינו משקף את הכלל  של המשוררת האכדית אנדו דינה  רק שני עמים במזרח הקדמון    טרחו  באופן ספציפי לתת קרדיט ( ובכמה מקרים בודדים ויוצאי דופן ביותר )   לנשים ככותבות  של יצירות ספרות  אלו  העם החיתי והעם העברי.

משוררות עבריות קדומות ידועות כללו את מרים הנביאה אחותו שלמשה שקטעים משירת הים  המיוחסת לה  מופיעים בתורה.

אחריה  היוצרת הנשית הבאה שיצירתה השתמרה  היא דבורה שחיה ככל הנראה במאה ה13 או ה12 לפני הספירה.והיא  אם נתעלם ממרים אחותו של משה מנהיג העברים   המשוררת הראשונה ידועה לנו בשמה מכל עם שלא הייתה קשורה למשפחת מלוכה.

אני תמה עם במקרה של דבורה יש כאן מקריות. אולי אין כאן מקריות,אלא המשכיות .

  דבורה לדעתי יצרה  את השיר שלה אולי מתוך מודעות לשירת הים של משה ומרים הנביאה אבל גם   מתוך מודעות למסורת של מלכות החיתיות שנהגו לעסוק בספרות  וליצור תפילות דבר שעד כמה שידוע לנו לא היה קיים  בעידן ההוא  בשום מקום אחר.

( נשים חוזרות להופיע כיוצרות ספרותיות ביוון בסין  של המאה השביעית לפה"ס עם משוררות כמו היוונית  סאפפו  וידידתה ארינה .

המשוררות ספפו וארינה.המאה השביעית לפני הספירה. צייר "Simeon Solomon 1840-1905.

 המשוררת הסינית  קסו מו בהודו אנו שומעים את שמן של משוררות הודיות ראשונות  רק במאה השישית לפני הספירה עם הופעת הבודהיזם

כמעט שש מאות שנה לאחר ימי דבורה.

אמנם ישנן טענות שהיו נשים בין מחברי הודות שהחלו להתחבר בערך ב-1500 לפה"ס אולם המחקר החדש הראה שהמדובר ביחוסים מאוחרים ושגויים.וגם אז ומאות שנים לאחר מכן קרדיט ליוצרות נשיות נשאר תופעה נדירה ביותר עד למאה ה18 לפחות.

 עם זאת שירת דבורה  היא  ללא כל ספק אינה  תפילה אלא משהו שונה לחלוטין זהו שיר ניצחון . וישנם רבים שחושבים שזהו הקטע הקדום ביותר בתנ"ך כולו ואם לא הקדום ביותר אז ללא ספק אחד מהשניים שלושה הקדומים ביותר שהשתמרו בצורה הקרובה פחות או יותר לצורתם המקורית .ניתן אם כך לראות בדבורה גם את האם של הספרות העברית כולה.

 הטקסט המקראי וגם שירת דבורה מתארים את שבטי ישראל כחוטאים והולכים אחרי עמים זרים עד שהתאחדו מחדש כנגד האוייב המשותף  אם כי היו כאלו שסירבו להצטרף למאבק  מאחר שאולי לא ראו את עצמם כחלק מעם אחד ואליהם כיוונה המשוררת את חיציה השנוניםנשאלת השאלה מי הייתה ומה הייתה אותה האישה החשובה והבולטת ביותר בתנ"ך  כולו ? דבורה אשת לפידות ? דבורה הנביאה?

ברור שבשום פנים ואופן אין לראות בה בנביאה במובן של חוזה עתידות אלא ביותר במובן של מנהיגה ולדעתי ובראש ובראשונה ומעל הכל אידיאולוגית כפי שהיה משה לפניה .

דבורה האידיאולוגית

Deborah, the prophetess. A poet and lawgiver, this wonderful woman judged Israel at a crucial period of its troubled history. Her prophetic insight and wise counsel inspired her nation with courage to rebel successfully against their oppressors

מה הייתה האידיאולוגיה שאותה הפיצה דבורה ?

זה לא כל כך ברור מספר שופטים.

 ניתן לשער שהייתה זאת האידיאולוגיה של הצורך באחדות שבטי ישראל הנפרדים כעם אחד היוצא לפעולה נגד אוייב משותף הכנענים של חצור ושל סיסרא.

ייתכן מאוד שהאידיאולוגיה הייתה מעבר לזה ודיברה על אחדות רעיונית בין שבטים ועממים שונים מאוד לכאורה במוצאם ובתרבותם  אך דומים במצבם הכלכלי.

ועם זאת המחקר הארכיאולוגי לא מצא עדויות לכך שהתושבים שהיו לראשוני עם ישראל היגיעו לשם לסיבות אידיאולוגיות כאלו.אולם חפירות בעיר הכנענית הגדולה מכולן   חצור הביאו לביסוס לכאורה של תיאוריה ידועה שייתכן שהיא יכולה לתת לנו רמזים לגבי האידיאולוגיה שאותה הפיצה דבורה.

 מי החריב את חצור?

אלמנט חשוב ביותר בסיפור דבורה הוא חורבנה של העיר חצור.עיר זאת ידע הסופר התנכי ויודעים אנו היום הייתה העיר הכנענית החשובה ביותר והגדולה ביותר.מתברר שהיא קיימה קשרים נרחבים עם ערים רחוקות בסוריה במסופוטומיה  והייתה ידועה בכל האזור .ירושלים ושכם בהשוואה היו ערים קטנות וחסרות חשיבות. בתנ"ך מסופר פעמיים על החרבתה "הסופית " של חצור .האחד בהקשר ליהושע בספר יהושע ,והשני בהקשר לדבורה וברק בן אבינועם בספר שופטים.

ככל הנראה שני הסיפורים מתארים אירוע אחד ויחיד שקרה פעם אחת בלבד.מזה עשרות שנים חופרים בחצור הארכיאולוגים הד"ר אמנון בן תור והד"ר שרון צוקרמן בניסיון להגיע לארכיונים של העיר הגדולה המפותחת והמשכילה  ביותר של כנען שאם וכאשר יתגלו יוכלו לשפוך אור רב על ההיסטוריה של ארץ כנען בתקופה שבה הופיע שם עם ישראל.

עד כה הארכיונים האלו לא התגלו אולם עדיין התגלו שם יותר לוחות כתובים מכל מקום אחר בארץ ישראל מהתקופה הכנענית.

לאחרונה קיימתי ראיונות עם שני הארכיאולוגים החופרים בעיר חצור מזה שנים רבות.

 

ד"ר אמנון בן תור וד"ר שרון צוקרמן החופרים מזה שנים רבות בחצור.

אלי : כמה זמן חופרים כבר בעיר חצור?

ד"ר שרון צוקרמן :

החפירה בחצור נמשכת  ברציפות משנת 1990 מזה 21  עונות  ובשנות השישים  הארכיאולוג המפורסם יגאל ידין חפר שם ארבע עונות מלאות . אז אפשר לאמר שבחצור חופרים כבר 25 שנה בהפסקות.

אלי : ה אחרי 25 שנים של חפירות הצלחתם לברר  מתי בדיוק נחרבה חצור ?

Amnon Ben-Tor -1.jpg

ד"ר אמנון בן תור :

  בנתיים עדיין לא . החורבן  של חצור התרחש  אולי בסביבות 1240-1280 לפני הספירה.   אין לנו ספק שהיה חורבן אחד, יחיד, ומוחלט של חצור  _(  מהסיפור התנ"כי אפשר להסיק שאולי היו שני חורבנות של חצור האחד בימי יהושע ואחד נוסף בימי דבורה .א.א.) שבמהלכו באופן מאוד יוצא דופן הושמדו כל פסלי האלים של העיר  חצור ולדעתי זה מראה שהייתה כאן איזו שהיא סיבה אידיאולוגית לחורבן. בדרך כלל כובשים לא היו מחריבים בצורה כזאת פסלי אלים של הנכבשים גם מסיבות פרקטיות מחשש שזה יביא עליהם שלא לצורך  את זעמם הכפול והמכופל של  האלים  שאת עירם  כבשו.

 כאן לעומת זאת היה התקף זעם מטורף , כנראה אידיאולוגי,  כזה שגרם לכך שהכובשים מי שלא היו רצו להשמיד לא רק את העיר עצמה כפי שעשו אלא גם את האלים שלה שאחרי הכל היו  הסמלים שלה ושל כל מה שייצגה.

אלי :נראה לך שמה או מי שלא היה  שהחריב את חצור היה קשור למה שמסופר בספר יהושע או בסיפור דבורה בספר שופטים  על חורבן העיר?

  ד"ר בן תור :האם היה איזה שהוא קשר למסופר בספר  יהושע או שופטים איני יכול לקבוע. אבל זה נראה סביר. השאלה מיהם המועמדים להיות המחריבים  ואלו  הם המצרים ששלטו בכנען , הכנענים עצמם  ,גויי הים   ובראשם הפלישתים שהחלו אז או זמן קצר לאחר מכן בפלישותיהם והישראלים.אין אף אחד אחר נוסף.

לדעתי אלו בהחלט יכולים היו להיות שבטים ישראליים כפי שמסופר בספר שופטים.אחרי הכל הם היו בסביבה.והמקור הכתוב היחיד שמתאר את ימיה האחרונים של חצור שזה התנ"ך אומר שזה היו הישראלים  ,אני אומר שאין לזלזל במקור הזה. אבל נכון שאיני יכול לקבוע זאת בודאות.

עם זאת העובדה שמי שזה לא היה שהחריב את חצור עשה זאת תוך השמדה  של פסלי האלים של חצור,ותדע שזאת הייתה תופעה נדירה מאוד בימי קדם !  מרמזת על כך שזה היה מישהו בעל אמונה חזקה שהייתה מנוגדת לחלוטין לאמונות של שליטי  חצור. והיה לו חשוב מאוד , חשוב בצורה אובססיבית ממש , להשמיד את סמלי שלטונם ותרבותם ,את פסלי האלים שלהם.

החופרת השנייה בחצור ד"ר שרון צוקרמן אינה רואה את פני הדברים עין בעין עם ד"ר בן תור .

  ד"ר שרון צוקרמן

 לדעתי חצור נהרסה מתי שהוא במחצית הראשונה של המאה 13 לפני הספירה.בין 1300 ל-1250 לפני הספירה. יגאל ידין לעומת זאת תיארך את החורבן לאחרי 1230 לפני הספירה .עם זאת עדיין יכול להיות שידין צודק.

אלי: אז נכון ל2010  אחרי  למעלה מ20 שנות חפירות אין הכרעה חותכת מתי בדיוק נחרבה העיר ?

שרון צוקרמן   נכון ל-2010 אין הכרעה חותכת בעניין. לדעתי יש סבירות גבוהה יותר שזה התרחש במחצית הראשונה של המאה ה13 אבל האפשרות קיימת שהעיר נחרבה   בתאריכים שידין קבע במחצית השנייה של המאה ה-13.

לוח של חוקים המזכירים את חוקי חמורבי.התגלה בחפירות 2010 בחצור.

אתם מחפשים כבר עשרות שנים אחרי הארכיון של חצור.  הצלחתם  אחרי עשרות שנים של חפירות להתקרב אליו ?

צוקרמן : בחפירות של 2010 מצאנו עוד לוח כתוב חשוב מאוד . לוח  משפטי שכמוהו לא נמצא בעבר שמזכיר את חוקי חמורבי בבבל.  אז אולי אנחנו מתקרבים סוף סוף לארכיון או לאחד מהם. קשה לדעת מתי אם בכלל ימצאו את הארכיון של חצור. זכור שהמדובר בעיר הגדולה ביותר שהייתה  אי פעם בכנען והשטח שלה היה ענקי. אנחנו  בכל מקרה חופרים רק אחוז קטן מהשטח יקחו מאות שנים כדי לחפור את כל חצור. אולי זמן המקביל למשך כל תקופת כקיומה.

אלי : כמה זמן חצור התקיימה כעיר כנענית ?

צוקרמן:חצור התקיימה 2500 שנה.

 אלי : מה לדעתך הייתה הסיבה לחורבן חצור?

 צוקרמן : לדעתי בימיה האחרונים של חצור   יש עדויות ארכיאולוגיות  ברורות  להתדרדרות משמעותית באיכות המבנים שמראה על ירידה כללית ברמת איכות החיים והתרבות בעיר כולה.  

לדעתי  הגורם לחורבן היה קונפליקטים פנימיים ואולי מעמדיים בין גורמים שונים בעיר חצור עצמה ולא דווקא גורמים חיצוניים לה אם כי בהחלט ייתכן שגם אלו נטלו חלק במאבק הסופי.

הממצא החשוב הוא שאופי החורבן של העיר הכנענית היה שונה בין מבני הציבור המונומנטאליים בעיר העליונה והעיר התחתית, שחרבו בשריפה, לבין מבני המגורים בעיר התחתית שניטשו ונעזבו באופן מסודר, ללא חורבן. כלומר לא הייתה מלחמה עליהם.

כתוצאה דעתי היא שאלו ששרפו את העיר  והשמידו את הפסלים שלה  לא היו כובשים זרים.

אלה היו בני העיר חצור עצמם.

אלי לאן עזבו אותם תושבים שנטשו את העיר באופן מסודר? לאיזורי ההר?

 צוקרמן : לא ברור.אנחנו יכולים רק לנחש. נכון הוא שבאיזורי ההר מתחילים להופיע ישובים שלא היו שם קודם  זמן לא רב אחרי התרחשות החורבן בעיר חצור,אם כי כאמור יש עדיין בעיה לתארך את החורבן  במדוייק. אבל לא ברור אם יש קשר בין הדברים.

אחרי סופה של העיר הכנענית, היא לא נושבה עוד במשך כ- 150 שנה, ורק במאה ה- 11 ניתן לזהות סימני יישוב המזוהים עם ההתנחלות הישראלית באתר.

המהפכה הכנענית

 

הארכיאולוגית שרון צוקרמן משערת  עם כך  שחצור העיר הגדולה  העשירה והמפותחת והמשכילה ביותר של כנען נחרבה כתוצאה ממלחמת אזרחים בין   השכבות הגבוהות והנמוכות בעיר.

מלחמת אזרחיםאכזרית  כזאת שהסתיימה בשריפת העיר ובהשמדת כל סמליה ופסליה  יכלה רק להתבסס על מניע אידיאולוגי :  זעמם של המעמדות הנמוכים בעיר  על ניצולם בידי העשירים.

על פניה  התיאוריה של ד"ר  צוקרמן לסיבה לחורבן העיר חצור ( וגם ישובים אחרים שנהרסו באותה התקופה כמו מגידו ) ניראית כנותנת חיזוק  דרמטי  לתיאוריה ידועה  בשם "התיאוריה הסוציולוגית " או תיאוריית מרד האיכרים "שהועלתה בידי שני חוקרי תנ"ך  בארה"ב  ג'ורג' מנדנהול

 ב-1962  במאמרו "הכיבוש העברי של כנען  שהופיע לאחר מכן כספר:

) 1973( The Tenth Generation: The Origins of the Biblical Tradition

" ונורמן  גוטוואלד בספרו בן 900 העמודים "שבטי יהווה"  The Tribes of Yahweh: A Sociology of the Religion of Liberated Israel 1250–1050 BCE

.

כל אחד מהם טען שהמסופר בספר יהושע וספר שופטים על התנחלות שבטי ישראל בארץ כנען  מכסה בעצם על מרידה גדולה  "מהפכה " של כנענים מהמעמדות הנמוכים,  שבמאה ה-13 לפה"ס .  אלו קצו בשלטון העריץ של מלכיהם ומרדו בשיתוף פעולה עם קבוצות עבריות שבאו ממצרים,  באדוניהם מהמעמדות הגבוהים בערי המדינה של  כנען ובעלי בריתם מהאימפריה המצרית ששלטה בכנען במשך מאות  שנים.

חלק מתושבי הערים הללו נטשו את עריהם  ויצאו למקומות הנידחים והמכוסים יער – לאיזורי ההר המרכזי  שלא היו מיושבים עד אז לפחות מזה מאות שנים והקימו חברה חדשה, צודקת ושוויונית יותר – חברה המאמינה באל אחד, ואותה מתאר התנ"ך..

אמנם מנדנהול היה נוצרי אדוק וגוטוואלד מרקסיסט אדוק ( דבר שעורר עליו את זעמו של מנדנהול שתקף אותו בחריפות ובארסיות  ) אולם התורה שלהם הייתה אחת.הייתה לה השפעה רבה על המחקר של ההיסטוריה הקדומה של ארץ ישראל וגם על תנועות שחרור שונות בעולם השלישי  שהשתמשו בתיאוריה שלהם כמודל היסטורי למטרות עכשוויות מאוד.

 נחזור :התיאוריה  של מנדנהל וגוטוואלד  קובעת שמה שהוכר לימים  כ"עם ישראל"  נוצר כתוצאה ממאבק אידיאולוגי בין כנענים עניים ובין האצילים העשירים שעשקו אותם.

על פי תיאוריה זאת האנשים שיצרו לפחות את חלק משבטי עם ישראל היו כנענים שברחו לאיזור ההר מתוך מטרה ברורה ליצור חברה חדשה וצודקת יותר דהיינו הם היו תוצר של אידיאולוגיה חדשה שלימים הפכה לדת של עם ישראל היהדות

אם הייתה מלחמת אזרחים בחצור בין אנשים מהמעמדות הנמוכים שהיו נחושים בדעתם להשמיד ולשרוף את המעמדיות הגבוהים  שדיכאו אותם וגם את פסלי אליהם ( שאת כל אחד מהם הם טרחו והשמידו ) כנראה  שזה היה משום שאלו סימלו דרך חיים ותרבות שכבר הייתה מתועבת בעיניהם ,

נראה שיש כאן מניע אידיאולוגי ברור אולי דומה או מקביל לזה שאותו היציעו מנדנהול וגווטואלד.

.ואולי באמת היה כאן מאבק אידיאולוגי בדומה למהפכה הקומוניסטית ב1917 שהביאה לחורבן שלטון הצר ברוסיה  ?

ואם כך היה אז נישאלת השאלה מי היה האידיאולוג שהפיץ את הרעיונות שהביאו לחורבנה של העיר הגדולה העשירה והחשובה  ביותר בכנען ?

כמדומה שאת התשובה לכך ניתן למצוא בתנ"ך.האידיאולוג היה אידיאולוגית. וזאת הייתה דבורה שהתנ"ך מיחס לה את הצעדים שהביאו להשמדתה הסופית של חצור אם כי הוא נמנע לאמר שהיא או המפקד שעמד בשירותה ברק בן אבינועם היו אלו שהחריבו את העיר בעצמם. .

דבורה המהפכנית אני מציע את התיאוריה  הזאת:

הסיבה לפרסומה הגדול של דבורה בדורות מאוחרים  כ"נביאה"  דווקא  הייתה מאחר שהיא הייתה מה שאנו מכירים כיום  כ"אידיאולוגית".

דבורה ציור מאת מארק שאגאל.

 דבורה הפיצה  לדעתי אידיאולוגיה   של מאבק סוציאלי חברתי של העניים השבטים ותושבים כנעניים עניים  שישבו בישובים עלובים באיזור ההר שלימים ואולי כבר אז הוכרו כ"ישראלים "  כנגד העשירים בני המעמדות העליונים בערים ובראשן חצור שנתמכו בידי לוחמים משבטי גויי הים כמו סיסרא .  והמאבק המתואר בספר שופטים וחורבן חצור ( שאינו מתואר שם בפרטות וייתכן שהיה תוצאה של מלחמת אזרחים ) היה תוצר של האידיאולוגיה החדשה שהפיצה.

אם נסתכל בשירת דבורה הדוקומנט הקדום ביותר שיש לנו ממה שאולי היה מרד איכרים כזה נראה שהקונפליקט נבע מהצורך של האוכלוסייה הענייה לשלם מיסים לשליטי הערים שגזלו מהם כל אפשרות לרווח .המאבק עצמו היה בעיקרו פעולות גרילה  שבו שיתפו אולי פעולה בני שבטים עניים עם בני ערים ענייים כנגד השלטונות בערים.ומה שהביא את השבטים ביחד היה אמונתם ביהווה כמשחרר ובהבטחות של אדמה שיקבלו מידי הכנענים.

המאבק המתואר בסיפור דבורה לא היה עם כך בין עמים או אף  בין תרבויות  אלא יותר בין מעמדות.מלכים ואצילים כנגד איכרים חקלאים מהאיזורים הסובבים את חצור  ועניי העיר חצור עצמה.

ומאחר שלא היה שום מנהיג אחר בתקופת השופטים שהפיץ אידיאולוגיה מעין זאת איש מהם לא נקרא כמו דבורה נביא.

 האיש הבא שנקרא נביא במקרא היה שמואל וגם בו אפשר לראות כנציג של אידיאולוגיה של איחוד עם ישראל.   ישנה בעייתיות  כרונולוגית בסיפור דבורה בכך שהקרב בין כוחות דבורה וסיסרא נראה שהתרחש  עשרות שנים לאחר שחצור כבר נשרפה.

לדעת אדם זרטל  הקרב התקיים בסביבות 1160-1170 לפני הספירה ועצם   האיזכור של יבין מלך חצור  וחצור עצמה בסיפור הוא אנכרוניזם שכן חצור כבר לא הייתה קיימת בזמן הקרב.  אולם ייתכן שהיה זה ספיח .סיסרא אולי שירת את שליטי חצור בזמן שהיא עוד התקיימה והמשיך ללחום את מלחמתם בדבורה וכוחותיה עשרות שנים לאחר חורבן העיר בשם עצמו ובשם שליטים אחרים של כנען שחששו שגורלה של חצור יהיה גורלם.וההתיחסות לחצור כאילו היא עדיין קיימת בזמן הקרב היא טעות של עורך מאוחר.

לא לשווא יש לראות עם כך בדבורה את האישה החשובה ביותר של התנ"ך.

לדעתי היא הייתה אישה ממוצא זר שהצליחה לאחד בין אלמנטים זרים ועויינים זה לזה ובכך יצרה סוג של אחדות שספק אם הייתה קיימת לפניה.והיא גם יצרה אידיאולוגיה של מהפכה חברתית אלפי שנים לפני מרקס ולנין.וכמובן אין לשכוח :היא המשוררת הקדומה ביותר עלי אדמות שאנו עדיין קוראים את שיריה ונהנים מרמתה הספרותית.

Deborah, the prophetess. A poet and lawgiver, this wonderful woman judged Israel at a crucial period of its troubled history. Her prophetic insight and wise counsel inspired her nation with courage to rebel successfully against their oppressors

 ראו גם

אדם זרטל

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%96%D7%A8%D7%98%D7%9C

הידיעה על גילוי לוח חדש  בחצור

http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge128030621605872560

גוטוואלד על שבטי יהוה

תיאוריית מרד האיכרים בכנען של מנדנהול וגוטוואלד

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין נגד התיאוריה

ביבליוגרפיה

ראו גם

אתר חפירות חצור

 גילוי ב2010 של דוקומנט אכדי בחצור

אתר סודות חצור

אתר על נפילת חצור בארכיאולוגיה

 דבורה בוקיפדיה

האם דבורה היא שרח בת אשר?

מרד האיכרים ושירת דבורה

האתר של אשת לפידות

ניצחון דבורה

  מאיפה קיבל ברק אובמה את שמו ?

ארץ רעשה: פזמון מאת דבורה הנביאה ונעמי שמר

אדלר –מילר אסתר "דבורה " נשים במקרא , אופיר תשס"ט 2009

  • אמתי, שמואל, דבורה בספרות חז"ל, אפיקי נחלים, התשלג.
  • ברור י.מקומותיה של דבורה במקרא ובאגדה " ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ח' א-ג תש"א ,ע' 67-72.
  • דנאי, שפרה, "האישה בסיפור המקראי – בבראשית רבה ובתלמוד : כיצד ניתן ללמוד על יחס חז"ל לאישה מתוך יחסם לדמויות המקראיות, חווה, שרה ודבורה", עבודת גמר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 1987.
  • זמורה, ישראל, נשים בתנ"ך והשתקפותן באגדה, בשיר, בספור, במסה ובמחקר, תל-אביב, מחברות לספרות, 1964 תשכ"ד.
  • ישראל, חסידה, אוצר אישי התנ"ך : דמותם ופעלם בפי חז"ל, ירושלים, ראובן מס, תשנ"ט 1999.
  • כהן גבריאל ה.  היבטים פמינסטיים בשירת דבורה על הפרק :כתב עת למורים לתנ"ך גליון 13  1997.
  • לוי, שמעון, ""עד שקמתי", דרמה של אישה קרבית : על סיפור דבורה ויעל המקראיות במבט של מחזאי ובמאי", בתוך : עלי-שיח 39, תשנ"ז.
  • מלצר, פיבל. "שירת דבורה, תכנה וצורתה" .בתוך  עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  131-151
  • נאור, מנחם. רקעה ההיסטורי והגיאוגרפי של מלחמת דבורה וסיסרא. בתוך עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  79-107
  • רבין, חיים. שירת דבורה כמיסמך תרבותי עיונים בספר שופטים; דיוני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון. ירושלים: קרית ספר, תשכו  "  108-130
  • רוזן ,ישראל "דבורה וברק זוג שופטים הפכי " מגדים גליון מ' סיון תשס"ד ע' 31-47.
  • שנהר-אלרועי, עליזה, זמן אישה : נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, תשס"ח 2008.

Halpern, Baruch .   The resourceful Israelite historian :   the Song of Deborah and Israelite historiography..   In: Harvard Theological Review, 76,4 (1983) 379-401

Appeared also in "From Gods to God the Dynamics of Iron Age Cosmologies, [by] Baruch Halpern. Edited by Matthew J. Adams. Tübingen: Mohr Siebeck, 2009") 145-166.

 Block, Daniel I. .   Deborah among the judges :   the perspective of the Hebrew historian.   In: Faith, Tradition, and History Old Testament Historiography in Its Near Eastern Context. Ed. by A.R. Millard, James K. Hoffmeier, David W. Baker. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 1994 (1994) 229-253

 Ackerman, Susan .   Digging up Deborah :   recent Hebrew Bible scholarship

Waiting for Josiah : the Judges /       Philippe Guillaume

Thomas F. McDaniel, The Song of Deborah.  Poetry in Dialect.  A Philological Study of Judges 5, Translation and Commentary (2003

Journal for the study of the Old Testament.   385  London  & T Clark International, c2004   : T

ביקורת על הספר

Leneman, Helen .   Re-visioning a biblical story through libretto and music :

  •  "Debora e Jaele" by Ildebrando Pizzetti..   In: Biblical Interpretation, 15,4-5 (2007) 428-463

על חצור

ספיר, יצחק .   מלחמות חצור ביהושע ובשופטים.   In: טללי אורות, ה (תשנד) 211-218

Ben-Tor, Amnon .   The Yigael Yadin memorial excavations at Hazor, 1990-93 :   aims and preliminary results.   In: The Archaeology of Israel, (1997) 107-127

 

תור, אמנון .   חפירות חצור לזכר יגאל ידין – מטרות ותוצאות ראשוניות.   In: ארץ-ישראל, כה (תשנו) 67-81

 בן-תור, אמנון .   החפירות המחודשות בתל חצור בשנים 1990-1995..   In: קדמוניות, כט, 1 (תשנו) 2-18

 

Ben-Tor, Amnon .   The fall of Canaanite Hazor – the "who" and "when" questions.. AMNON BEN-TOR, SHARON ZUCKERMAN   In: Mediterranean Peoples in Transition, (1998) 456-467

 " Abraham Rabinovich and Neil Asher Silberman   The Burning of Hazor  Archaeology

Volume 51 Number 3, May/June 1998

 

Schäfer-Lichtenberger, Christa .   Hazor – a city state between the major powers.   In: Scandinavian Journal of the Old Testament, 15,1 (2001) 104-122 ") //
Finkelstein, Israel .   Hazor at the end of the Late Bronze Age..   In: Ugarit-Forschungen, 37 (2005) 341-349  ") //

Ben-Tor, Amnon .   The sad fate of statues and the mutilated statues of Hazor..   In: Confronting the Past, (2006) 3-16

Zuckerman, Sharon .   Where is the Hazor archive buried?.   In: Biblical Archaeology Review, 32,2 (2006) 28-37

 איפה נמצאים הארכיונים של חצור: ראיון באנגלית עם ד"ר שרון צוקרמן

Zuckerman, Sharon .   Dating the destruction of Canaanite Hazor "without" Mycenaean pottery?.   In: The Synchronisation of Civilisations in the Eastern Mediterranean in the Second Millennium B.C. III, (2007) 620-629

Zuckerman , Sharon . 2007. Anatomy of a Destruction: "Crisis Architecture", Termination Rituals and the Fall of Canaanite Hazor. Journal of Mediterranean Archaeology 20/1: 3-32.

AMNON BEN-TOR, SHARON ZUCKERMAN  Hazor at the End of the Late Bronze Age: Back to Basics

Bulletin of the American Schools of Oriental Research, May 2008דבור

Petrovich, Douglas

DATING OF HAZOR’S DESTRUCTION IN JOSHUA 11

VIA BIBLICAL, ARCHAEOLOGICAL, & EPIGRAPHICAL EVIDENCE

Journal of the Evangelical Theological Society, Sep 2008

 תשובה לטענותיה של ד"ק צוקרמן.

  לוחות של חוקים המזכירים את חוקי חמורבי שנמצאו ב2010 בחצור

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה


 DEBORAH: Painting of 'Deborah: Words, Women and War' by Nathan Moscowitz, 2007

דבורה -מילים נשים ומלחמה.ציור מאת נתן מוסקוביץ

עוד מאמרים בנושאי תנ"ך

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

התנ"ך מציאות או דמיון

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

 

יהושע יהושע

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

סופר המלך דוד -החלק הראשון

 סופר המלך דוד החלק השני

 הספריה של שלמה המלך

עידו החוזה והנביא

הגבירה איזבל

הגבירה עתליה

נביא הצדק -על עמוס

שודדי ארון הברית :חלק א'

שודדי ארון הברית :חלק ב'

רצח נציב יהודה

  ועל סיפורה של מנהיגה יהודיה  דמויית דבורה בימי הביניים

דהיה אל כהינה המלכה הלוחמת

סופר המלך דוד :החלק השני

 

 

ancient writer egypt 2

סופר קדום.

לרגל חג השבועות חג  משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון  לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ  מזרח תיכוני צמא דם  לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת. אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפור

אז מי היה אותו  סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ? 

ראו חלק א' של המאמר

וכעת החלק השני.

החיתים של המלך דוד

סביר מאוד שממלכת דוד ושלמה וגם ממלכות ישראל ויהודה לאחר מכן  היו בקשרים הדוקים עם הממלכות הניאו- חיתיות בסוריה וגם הושפעו מהן בתרבותן בשל הקרבה הגיאוגרפית. לדוד היו קשרים הדוקים עם חיתים, יותר מכל אדם אחר שמוזכר במקרא  לאחר ספר בראשית.

 בחצר  דוד שימשו בתפקיד צבאי בכיר שני חיתים. אחד מהם היה אחימלך[1] החיתי (שמואל א', כ"ו, ו') ששירת את דוד בתקופת מאבקיו עם שאול וליוה את גדודו של דוד כאשר נרדף על-ידי שאול, ואוריה החיתי, שר צבאו, שדוד חמד את אשתו, בת שבע. היו שהעלו את ההשערה כי אוריה היה יבוסי ירושלמי,  וכי שמו במקורו החיתי היה ארונה, שם בעל דמיון פונטי לשם אוריה.

מסופר כי לדוד היו קשרים אמיצים עם תֹעִי מלך חמת שהיה בן ברית במלחמות עם מלך  ארם הדדעזר מלך צוֹבה,  ( שמואל ב, ח', ט'-י'). חמת היתה כנראה ממלכה ניאו-חיתית.

מסופר על שלמה שנשא נשים חיתיות (מלכים א', י"א) שמן  הסתם היו בנות של מלכי ערים ניאו חיתיות והביאו את תרבותן לארץ ישראל. לשלמה היו כנראה קשרים עם מדינות חיתיות בצפון סוריה. שלמה גם סחר בסוסים עם המלכים הניאו-חיתיים ומלכי ארם. שלמה קנה בעיקר סוסים בעיר הניאו-חיתית קוה בדרום מזרח אנטוליה באיזור קיליקיה (מלכים א', י' כ"ח) ומכר מרכבות למלכי החיתים.(מלכים א', י', כ"ט)

 ישנם חוקרים הסוברים שהיבוסים ששלטו בירושלים לפני כיבושה בידי דוד היו חיתים או חורים מאחר ששם מלכם "ארונה " שמכר לדוד את הר הבית  הוא שם הודו-אירופי, ועל כן כנראה חיתי או חורי.  הנביא יחזקאל מתייחס לכך כאשר הזכיר לבני ירושלים את מוצאם הפסול ("כה אמר אדוני ה' לירושלים מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חיתית (יחזקאל, ט"ז, ג') וגם "אימכן חיתית ואביכן אמורי" (יחזקאל, מ"ז, מ"ה), פסוקים שמוכיחים כי יחזקאל ידע מסורת שלפיה היתה נוכחות חיתית בירושלים בימי קדם.[2]

אם כל ספר שמואל נוצר בעיקר בתקופה הפרסית, כטענתו של ואן סטרס, הרי שכל האיזכורים האלו הופכים להיות מסתוריים לחלוטין, שהרי מי שמע בתקופה הפרסית על החיתים  שנעלמו מאות שנים קודם לכן? איזו סיבה היתה למחבר בן התקופה הפרסית לטרוח ולהזכיר עם נשכח שאיש מקוראיו לא שמע עליו?

סופרו המסתורי של דוד

יש סיבות טובות לחשוב שסופרו של דוד המלך במאה העשירית היה מקורב לתרבות החיתית.

 בתנ"ך  לא  מוזכר שלשאול המלך היה מזכיר או סופר אך אין ראייה שלא כך היה. מן הסתם שאול העסיק מישהו בתפקיד הזה. אך שמו לא נשמר במקרא.

בפעם הראשונה אנחנו שומעים על סופר במלכות ישראל רק  בימי המלך דוד, אם כי מעמד הסופרים כבר היה מקובל בכנען זה מאות שנים. נראה שבכל עיר כנענית היה לפחות סופר אחד שעסק בכתיבה רהוטה.  גם יתכן שהיה איגוד סופרים או אף משפחות סופרים, כבמקומות אחרים במזרח הקדום.

האם דוד  בן ישי ידע קרוא וכתוב?

לא מן הנמנע שכן, אם כי זה לא היה מן ההכרח שיידע. מרבית המלכים במזרח הקדום לא ידעו קרוא וכתוב והם גם לא היו זקוקים לכך. תמיד היו להם סופרים שכתבו וקראו למענם. גם רוב המלכים החיתים שבשמם הופיעו יצירות היסטוריות ותפילות כנראה  לא כתבו אותן  אלא הכתיבו אותן לסופר. עם זאת, לכמה מהם היה כנראה כישרון ספרותי בולט. אני מתרשם שגם  המלך דוד הכתיב שירים ותפילות לסופרים, אם אכן חיבר אותם. דודו של דוד, יהונתן דוד, היה סופר גם הוא (דברי הימים א', כז'). בימיו של דוד מוזכר גם שמעיה בן-נתנאל שכתב את שמות הנפקדים בימי דוד הלוי (דברי הימים א', כ"ד, ו'(.

האיש בעל חמשת השמות

הבולט שבסופרי המלך דוד הוא המסתורי שבהם. רק שמו ידוע לנו לא פחות מחמישה מהם . והוא היה אביהם של שני סופרי המלך שלמה. בתנ"ך  יש לו לסופר הזה לא  פחות מחמישה שמות שונים: שְׂרָיָה (שמואל ב', ה', י"ז), שוא (שמואל ב', כ"ה, הקרי), שיא (שם, הכתיב), שישא (מלכים א', ד', ג'), שושא (דברי הימים א', י"ח, ט"ז)

כמה מהשמות האלה הם לכאורה של אנשים שונים אבל יותר סביר להניח שרובם וריאציות על שם אחד, שם לא ישראלי מסובך שבני ישראל התקשו לבטא אותו ושיבשו אותו בכתב. השם שְׂרָיָה הוא ישראלי אך יש מקום לחשוב שהוא עוברת  משם שלא היה ישראלי במקורו. יתכן ששְׂרָיָה היה השם הרשמי שהסופר קיבל כאשר החל לעבוד בשירות המלך דוד ויתכן כמובן שהאיש לא היה ממוצא ישראלי.

אפשר אף להניח שסופר המלך דוד היה יבוסי שכבר שירת בתפקיד זה את השליט הקודם אֲרוְנָה, שם שמוזכר בספר שמואל ב', פרק כ"ד,  והוא שם הודו-אירופי, כנראה חיתי), וגויס לשירותו של דוד לאחר כיבוש ירושלים.

משרות כאלו עברו לעתים בירושה מאב לבנו ומה להתפלא על כך שבניו של הסופר המשיכו לכהן באותו התפקיד בימי שלמה.

Stone Temple Carving of Ancient Scribes

מה היה מוצאו של שְׂרָיָה? ישנם חוקרים שחושבים שסופר המלך דוד היה מצרי אבל אין לכך הוכחה משכנעת. לדעת הארכיאולוג  בנימין מזר, סופר המלך דוד היה חורי ואולי חיתי במוצאו. יתכן ששושא ושיא אינם אלא קיצורים של אותו שם חורי שבכתב עברי היה צריך להיקרא "שורשר".

בניו של שריה (שושא) היו אליחרף ואחיה סופרי המלך שלמה. לדעת בנימין מזר, השם אליחורף לקוח מהאל "חרף" שאותו העריצו החורים. שם אחיו  אחיה הוא שם ישראלי טיפוסי .

ידוע לנו  שכמה מאות שנים קודם לכן הסופר שכתב מירושלים מכתבים לפרעה מלך למצרים אחנאתון שהתגלו בתל אל עמראנה, היה חורי כפי שמעיד שמו. ואולי היה אבי-אבותיו של שישא שריה, בן למשפחה ששירתה את שליטי יבוס במשך דורות.

ואם סופר המלך דוד היה ממוצא חיתי-חורי סביר להניח שידע על יצירות חיתיות קדומות, כסיפור חייו של חתושיליש השלישי, והשתמש בהן כמודל ליצירה משלו על חיי דוד המלך, שנהפכה ברבות השנים למקורו של ספר שמואל.

יתכן בהחלט שעותקים של יצירתו של חתושיליש היו נפוצים בכנען ובסוריה ואלו שימשו כמקור לסופרו של דוד  כדי שיחבר אפולוגיה  על מעשי המלך דוד, וזו היתה מקור ספר שמואל שבידינו.[3]

 

זכרונות המלך דוד

אם שׂריה היה סופר מומחה, בן למשפחת סופרים, סביר להניח שהכיר והיטב את מכמני התרבות החיתית-החורית שאליה השתייך, ובעיקר את האפולוגיה של המלך חתושיליש השלישי שהיתה אחת היצירות החיתיות הנודעות והועתקה פעמים רבות.

יתכן שהסופר  למד יצירות כאלה בבית-ספר לסופרים שבו למדו קרוא וכתוב על-ידי העתקה ולימוד בעל פה  של יצירות קלאסיות. בשלב כלשהו כתב כנראה בשירות מלכו יצירה שהיציגה את חיי דוד ברוח אפולוגטית. היצירה נועדה לספר על צדקתו של המלך, כתעמולה שתפיץ את שמעו בארצות אחרות ותגיע לדורות הבאים. האפולוגיה גם נועדה להפריך טענות של גורמים עוינים ומרדניים שחתרו תחת המלך והטילו בספק את זכותו למלוכה.

דוד מנגן בנבל.

דוד המלך כנראה לא יזם את הספר מכיוון שהיה טרוד בדברים אחרים: קרבות, רציחות ומאבקים פוליטיים. סביר  שגם לא  באמת הטריד אותו מה יחשבו עליו הדורות הבאים. אותו עניינו בני זמנו והשמירה על שלטונו. אולם משהועלתה בפניו הצעת הסופר   לכתוב את קורות חייו ומלכותו  כנראה  לא ראה במה זה יכול להזיק לו והביע עניין בכך. הוא או אחד ממקורביו ─ (גד הנביא? נתן הנביא?)  ─ סיפר לסופר היבוסי פרטים שונים מקורות חייו שהוצגו מן הסתם בצורה החיובית ביותר, אם כי גם פרטים שלילים לא הושמטו מן הסיפור.

Moretto, King David

דוד ועוזר.

  הסופר הקשיב ורשם, ומן הסתם שמע גם פרטים ממקורות אחרים שמהם היה יכול להרכיב  תמונה מלאה למדי ואמיתית על חייו של  דוד בן ישי, לרבות הרציחות, הבגידות, הקנוניות, המזימות וכו'. כמובן שלא היתה לו כוונה להזכיר אותם.

גירסת סופר המלך נכתבה היתה מן הסתם, כמקובל במזרח הקדום, כגוף ראשון, כביכול היה זה דוד עצמו שכתב את הדברים. עם זאת, אם דוד היה שליט שתדמיתו היתה  חשובה לו גם בעיני עמים זרים יתכן שהיתה גרסה נוספת שנועדה לעיני קוראים זרים, אולי באכדית, השפה הבינלאומית, וזו נכתבה בגוף שלישי.

העורך המאוחר ששילב גירסה זאת  עם מקורות אחרים בספר שאנחנו מכירים כיום כספר שמואל שינה את הדברים לגוף שלישי אך הקפיד לשמור על האווירה האפולוגטית המקורית. בגירסת סופר המלך, דוד הוצג בצורה הטובה ביותר האפשרית ─ צדיק נרדף שהגיע לשלטון  בחסד האל.

 מדוע היה יכול  להיות לסיפור דוד המלך רק מודל חיתי?

תבליט חיתי

יתכן וגם סביר שסופר המלך דוד  הכין  יצירה  שהיתה מבוססת בקוים כלליים על האפולוגיה של חתושיליש השלישי.

היצירות מקבילות  לאו דווקא בפרטי הפרטים של העלילה אלא בגישה הכללית.. בשתיהן אנחנו מוצאים תיאור של מלך שסילק ביד חזקה שושלת קודמת ודברים בזכות המעשה. הגישה של שתי היצירות היא  שהמלך השולט שהגיע לשלטון באמצעים מפוקפקים במקצת מוצג כחף מפשע שכן עשה את דרכו בחסד האל  הרוחש לו אמון ותומך בו, בדומה לקשר המוצג בין חתושיליש השלישי ועישתר. נאמנותו של המלך  לקודמו (שאול, במקרה של דוד) היתה  ללא דופי, אם כי המלך הקודם לא היה ראוי לכך.

פרטי החיים שונים אך  הגישה זהה:  דוד   נרדף שלא בצדק אבל סירב בכל תוקף לפגוע במלך הקודם ובני ביתו גם כשהיתה לו את ההזדמנות לעשות כן. את מעשי הנבלה ביצעו אחרים, למרות רצונו של דוד. ודוד תמיד דאג שהאשמים יבואו על ענשם.

מדוע סביר להניח שהיצירה על חתושיליש השלישי, ואולי גם של קודמו המלך טלפינו, היא הדגםת לסיפור דוד? הרי יכול היה להיות מקור ספרותי אחר על חיי מלך מזרחי פחות קדום ששימש כדגם לחיי המלך דוד?

ואן סטרס טוען, למשל, כי ברור לו שסיפור חיי דוד היה יכול להתבסס רק על סיפורי חייהם של מלכים פרסים מאוחרים, שליטי אימפריה כדריוש וכסרסס.

צריך להבין שהשתמרו לא מעט כתבים אוטוביוגרפיים  של מלכים במזרח הקדום שעלו לשלטון שלא כדין או בצורה מפוקפקת ופירסמו את סיפור חייהם ─ תמיד בגוף ראשון  ─ כדי להסביר לציבור הקוראים, כלומר אנשי המעמד העליון, יודעי קרוא ─ מדוע הם ראויים לשלוט.

אנשים כשליט האשורי אסרחדון, שסיפר כיצד עלה לשלטון לאחר שהעניש את אחיו שרצח את אביו סנחריב (האח היה כנראה היורש החוקי ואסרחדון היה המורד)  .

או המלך הפרסי דרויש שסיפר כיצד עלה לשלטון לאחר שהרג מתחזה שטען שהוא המלך הפרסי הנעלם קמביזס (החוקרים כיום  חושבים שה"מתחזה" היה המלך החוקי, קמביזס, בנו  של מייסדי האימפריה הפרסית כורש. דריוש היה מורד ערמומי ובר מזל ) .

כל המלכים האלה הסבירו את עלייתם לשלטון הצדק כמעשה צדק ארצי ושמיימי. בזה אין הבדל בינם לסופרו של דוד בן ישי. האמת ההיסטורית של מה שקרה באמת היתה כנראה הדבר האחרון שעניין כל אחד מאותם המלכים היה יכול לשמש לכאורה דגם לדמותו של דוד, כפי שהיא מוצגת בספר שמואל. על כן יכול להיות שהמלך האשורי מהמאה השביעית לפה"ס אסרחדון, או המלך פרס  דרויוש מן המאה החמישית לפה"ס,  הוא הדגם לדמות דוד ולסיפור חייו, כפי שטוען ואן סטרס, ולאו דווקא מלך חיתי קדום מן המאה ה-13 לפה"ס.

לפיכך יתכן שסיפור חייו של דוד הוא יצירה בדיונית מאוחרת,  שהרי אין בו לכאורה שום דבר מיוחד שאי אפשר למצוא בקורות חייהם של מלכים אחרים,

להוציא דבר אחד:

איש מהמלכים האחרים  לא הציג את עצמו כמי שמעולם לא רצה להזיק לשליט הקודם שאותו הפיל ורק  ניסה להגן עליו.

 המאפיין  הזה יחודי לאוטוביוגרפיות של טלפינו וחתושיליש השלישי ושל דוד  המלך בספר שמואל. לי לא ידוע על אוטוביוגרפיה  אחרת  של מלך במזרח הקדום שבה המאפיין הזה.

העמדה העקבית שלפיה מוצג דוד כאוהב שושלת שאול שאת מרבית בניה השמיד יוצאת דופן עד כי יש מקום לסברה שסופר המלך דוד השתמש בתבנית הסיפור הנוגע בטלפינו ו/או  חתושיליש השלישי.

כמובן, יתכן שזה היה רעיון מקורי של הסופר עצמו.ואולי של דוד עצמו; ואף-על-פי-כן, הדמיון בפרטים נראה לא מקרי.

חשבו על כך הצגה כזאת של המאורעות דורשת איזו שהוא סוג של צדקנות  מזוייפת באופן מיוחד  שבדרך כלל המלכים וסופריהם וחוגיהם ראו אותה מן הסתם כמיותרת לחלוטין שלא לאמר נכלולית.

כל אותם מלכים תופסי שלטון  היו כולם ללא ספק נבלים  ערמומיים  רוצחי המונים. הם נהנו להתרברב  בכתובות שלהם בגדולתם וגבורתם וצדקתם  ולא הייתה  להם שום בעיה לספר לכולם את מי הם חיסלו ולמה. מובן שהאמת הייתה  מהם והלאה ויש להתייחס בחשדנות גדולה לגבי כל מה שהיה להם לאמר על עברם.

 אבל גם  הם לא אהבו נכלוליות ולא נהגו  להתגאות  בפומבי בתקיעת   סכין בגב.

 הם לא טענו שהם אהבו את המלכים הקודמים  שאותם  חיסלו .

למה להעמיד פנים,ואפילו לצרכי תעמולה ,  שאתה אהבת את המלך שאותו היפלת ואת משפחתו חיסלת ? למה   לטעון שמעולם לא רצית במותו כשבהחלט רצית במותו ונהנית מכך  ?

למה להזיל עליו דמעות תנין ?

 כנראה רק הסופרים החיתיים של המלכים טלפינו וחתושיליש השלישי ראו  צורך בהזלת דמעות תנין .

וכך עשה גם סופר המלך דוד.

אבל עד כמה שידוע לנו שום שליט אחר וסופרו מלבדם.

 

סופרי המלך

שׂריה/שישא/שושא/שיא, סופר המלך דוד, מצא מן הסתם חן בעיני אדוניו ובעיני יורשו שלמה. הם התרשמו כנראה מהיצירה שכתב על דוד וחייו. אנחנו יודעים ששני בניו המשיכו בתפקידו כסופרי המלך שלמה. איננו יודעים עליהם דבר נוסף על הנאמר, אם כי סביר להניח שספר דברי שלמה, המוזכר כאחד המקורות לספר מלכים, התבסס על מה שכתבו כסופרי המלך. כעבור מאות שנים נוצרה עליהם אגדה מוזרה שרומזת שהיו מסורות שהם אינם ממוצא ישראלי אלא יוצאי ארץ החיתים.

וכך מספרת האגדה: מעשה במלך שלמה שהיו לו שני סופרים  כושים  אליחרף ואחיה בני שישא. יום אחד ראה את מלאך המוות עצוב ושאלו למה. השיב: כי עלי לקחת שני אנשים אלה. מיד מסר אותם שלמה לשדים מהירים כדי להביאם למחוז לוז, מקום שבו אין מלאך המוות שולט. בהגיעם לשער העיר מתו השניים. למחרת פגש שלמה המלך את מלאך המוות ושאלוֹ למה הרג אותם. מלאך המוות השיב: לא יכולתי לקחת אותם במקום אחר, כי נגזר עליהם למות דווקא בשערי לוז. מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של אדם אחראיות לו, ולמקום שבו נתבקש, שם הן מובילות אותו, כלומר (רש"י) "למקום שנגזר עליו למות בו, משם הוא מתבקש ליטול נשמתו". (סוכה, נ"ג, א').

הסיפור הזה מאוחר. הוא הועלה על הכתב אלף שנה ויותר לאחר ימי דוד. עם זאת, הסיפור מציין שאחיה ואליחורף היו כושים. על פיו נראה שהיתה מסורת  קדומה שמדובר באנשים שאינם ישראלים במוצאם.  האיזכור ללוז הוא מעניין במיוחד: "וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם, בֵּית-אֵל; וַיהוָה, עִמָּם.  כג וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף, בְּבֵית-אֵל; וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים, לוּז.  כד וַיִּרְאוּ, הַשֹּׁמְרִים, אִישׁ, יוֹצֵא מִן-הָעִיר; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ, חָסֶד.  כה וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וַיַּכּוּ אֶת-הָעִיר לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָאִישׁ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, שִׁלֵּחוּ.  כו וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ, אֶרֶץ הַחִתִּים; וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז–הוּא שְׁמָהּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  (ספר שופטים פרק א').

העיר לוז מוזכרת בספר שופטים כנמצאת ב"ארץ החיתים". בשלב מאוחר פשטו שמועות שמדובר בעיר שחיים בה בני אלמוות (על כך אדון במאמר נפרד). אולם ניתן לתמוה האם בבסיס הגירסה המקורית של הסיפור התלמודי עמדה איזו מסורת עתיקה עמומה שקישרה את אל אליחורף ואחיה ומן הסתם גם את אביהם  שישא/שׂריה ללוז, לאו דווקא משום שהיתה עיר של בניי אלמוות  אלא משום שהיתה  עיר חיתית, שמא היו חיתים בעצמם? אולי נשלחו ללוז משום שהיו בני העיר וסיפור מלאך המוות הוא תוספת בדיונית (או לא בדיונית) מאוחרת?

גרסת סופר המלך דוד על חיי השתמרה מן הסתם בספריית בית המקדש שאותו הקים שלמה, עד שנחשפו במאה השביעית, בתקופת המלך יאשיהו, או במאה השמינית, בתקופת המלך חזקיהו, עם התעוררות ההתעניינות המחודשת בעברם של העם והממלכה. הכתבים הגיעו לידיו של הסופר שהתעניין בדוד ובחייו. כמו כן הגיעו גם מקורות אחרים שהציגו גרסאות לא מחמיאות. הסופר התקין מן הגרסאות כתב-יד שנהיה למקורו של ספר שמואל.

כואן סטרס, ישנם החושבים שספר שמואל כפי שהוא בידינו נוצר רק לאחר גלות בבל. הטענה אינה הגיונית. הספר נוצר בבירור ממקורות שונים המציגים נקודות מבט סותרות לחלוטין על דוד בן ישי וחייו. קשה להאמין שלאחר גלות בבל ושריפת הבית המקדש, אפשר היה להגיע לכל המקורות. הגיוני לחשוב שלאחר חורבן ירושלים וספריות ארמון המלוכה ובית המקדש, המקורות שוב לא היו נגישים. אם מישהו כתב את ספר שמואל לאחר גלות בבל, הספר היה נכתב כגירסה אחידה ויחידה.

סביר אפוא להניח שספר שמואל  נוצר בימי בית ראשון. החלטתו החשובה הראשונה של הסופר היתה שהיצירה תיכתב בגוף שלישי, ולא בגוף ראשון שבו נכתבה  האפולוגיה של דוד המלך בידי שׂריה. שימוש לא מובחן בגוף ראשון, כאילו המלך דוד עצמו הוא המספר, את הכל היה סותר את העלילה שהוצגה מנקודות מבט רבות  של אנשים שונים. הסופר רצה לשמור על אוביקטיביות בתיאור העלילה.

הסופר גם הבין שאי אפשר לסמוך יותר מדי על גרסת "זכרונות דוד" של סופר דוד המלך.  כדי לנסות ולהתקרב לאמת החליט להשתמש בכל המקורות שבידיו. הוא השתמש באפולוגיה של המלך דוד אך גם במקורות אחרים, שטענו את ההיפך. כמו כן  הסופר הבין בדיוק כמו הקורא המודרני  למעשה הרבה יותר טוב ממנו שאי אפשר לסמוך יותר מידי או בכלל  על גרסת "זכרונות דוד " של סופר דוד המלך.

  כדי לנסות להתקרב איך שהוא לאמת הוא החליט להשתמש בכל המקורות השונים שהיו בידיו וליצור מהם את "דו"ח המלך דוד "יצירה על חיייו של דוד וקודמו המלך שאול שאנו מכירים אותה היום כספר שמואל הוא השתמש באפולוגיה של המלך דוד ובתפיסה  שלה שדוד לא עשה כלום לאף אחד .

 אבל הוא השתמש גם במקורות אחרים שטענו בדיוק את ההפך הגמור. .

והשאיר את ההחלטה בענין מי היה  הצדיק ומי היה  הנבל לקורא.

 

גורלם של שליטים

המלך דוד

ספר שמואל נהפך ברבות הדורות לידוע ביותר והמלך דוד נהפך בעיני רבים לדגם המלך המושלם והצדיק, אבי-אבותיו של המשיח. שמם של החיתים  ושמו של מלכם הידוע חתושיליש נשכחו וכאילו לא היו מעולם ולא שלטו על אימפריה אדירה.

 אם תיאור המלך דוד בספר שמואל מושפע מכתבים היסטוריוגרפיים חיתיים הרי שתרומתם הגדולה ביותר של החיתים לספרות העולם וחתושיליש השלישי היתה, באופן אירוני, לא במלחמותיהם עם אימפריות אחרות אלא בהיותה מקור השראה ליצירה על מלכו של עם קטן שספק אם חתושיליש השלישי שמע את שמעו מעולם.

ביבליוגרפיה

אלטמן אמנון "על טיבו המשפטי של המבוא ההיסטורי בחוזי מדינה חיתיים ובמקרא דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהודות ירושלים תש"ן ע' 65-72.

זינגר, איתמר    החתים ותרבותם /    ירושלים :   מוסד ביאליק,   [תשס"ט] 2009

‏זינגר איתמר "החיתים והמקרא – עיון מחודש", זמנים 87(2004), 4-21 ע'. ‏

 זינגר איתמר הטלת ספק בצדק האלוהי בתפילות חיתיות", בתוך ש' ורגון(עורך), עיוני מקרא ופרשנות ט', ספר יובל לכבודו של פרופ' משה גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן.‏

מזר, בנימין "סופר המלךך דוד ובעייתה פקידות הגבוהה בממלכת ישראל בתוך "כנען וישראל –מחקרים היסטוריים,  1974.   ע' 209-223.

נאמן נפתלי "העבר המכונן את הווה :עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן. ארנה הס,ירושלים 2002

שופק נילי קנון וקנוניזציה במצרים העתיקה "ספריות ואוספי ספרים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 15-32

, Anne E Gardner The Narratives of Solomon’s Reign in the Light of the Historiography of Other Ancient Civilisations  AUSTRALIAN BIBLICAL REVIEW

Volume 56, 2008 pp 1-18.

הסופרים בעידן התנ"ך

ראו גם

בלוג השפעת התנ"ך של זאב ברקן

 תמונות מהשפעת התנ"ך על חי היום יום

עוד מאמרים בנושאי תנ"ך

 בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 הגירסה של המפסידים :סיפורת תנכית פגאנית

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע העולמי

בחזרה לימי התנ"ך בקולנוע הישראלי

חצי המנשה

בחזרה לגיבורי התנ"ך

סופרמן פוגש את שמשון הגיבור :התנ"ך בקומיקס העולמי

הגולם פוגש את משה רבנו :התנ"ך בקומיקס הישראלי

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

התנ"ך מציאות או דמיון 

 יהושע יהושע

הספרים האבודים של המקרא

המכשף בלעם

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

 דבורה הנביאה אידיאולוגית ומשוררת

משפט המלוכה של שמואל הנביא

סופר המלך דוד -החלק הראשון

 סופר המלך דוד החלק השני

 הספריה של שלמה המלך

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

הביוגרפיות האבודות של המקרא

עידו החוזה והנביא

הגבירה איזבל

הגבירה עתליה

תוחלת החיים של נביא

נביא הצדק -על עמוס

שודדי ארון הברית :חלק א'

שודדי ארון הברית :חלק ב'

רצח נציב יהודה

חיים מזר על יחסם האמביבלנטי של מלכי ישראל ויהודה לנביאים


סופר המלך דוד :החלק הראשון

פסל סופר מצרי

תודה לגיורא לשם על העריכה.

לרגל חג השבועות חג  משפחתו של דוד המלך להלן מאמר מקיף שבו נעשה ניסיון  לעמוד על קנקנו של הסופר שכתב את סיפורו של דוד המלך והפך אותו מעוד עריץ  מזרח תיכוני צמא דם  לדמות נצחית מקור השראה למיליארדי אנשים התפללים ומיחלים לשובו בדמות צאצא המשיח. . .
כיום מועלות טענות שונות שכל סיפור דוד המלך הוא בדוי ומומצא מתקופה מאוחרת. אולם במאמר זה אראה שבין סיפור דוד המלך ויצירות שונות שהיו קיימות באימפריה החיתית הקדומה יש נקודות דמיון ברורות והן מהוות הוכחה לקדמותו של הסיפוראז מי היה אותו  סופר קדמון שיצר את הבסיס ליצירה הגאונית "ספר שמואל " יצירה ששינתה את מהלך ההיסטוריה פשוטו כמשמעו ?  .


ספר שמואל בתנ"ך המגולל את סיפורם של שני מלכים ישראל הראשונים, שאול ודוד, נחשב לאחת היצירות ההיסטוריוגרפיות האמיתיות הקדומות ביותר. יש שרואים בספר את היצירה הראשונה בהיסטוריה שבה משורטטים דיוקנים ריאליסטיים של דמויות היסטוריות באופן שחורג מתעמולה גרידא.
אך נשאלת השאלה מתי נכתב הספר? האם היה זה סמוך להתרחשויות במאה העשירית לפני הספירה? שמא מדובר ביצירה בדיונית מאוחרת שנכתבה מאות שנים לאחר מכן, בימי שלטון הפרסי, וכל קשר בינה לבין מציאות היסטורית הוא מקרי בהחלט?
במאמר אנסה להוכיח כי יש סיבה לחשוב שהרעיון הבסיסי של ספר שמואל אכן מבוסס על מקורות קדומים ביותר שלא היו יכולים להיות ידועים לאחר גלות בבל ובתקופה הפרסית. כמו כן לדעתי יש סיבה טובה לחשוב  שסופרו של המלך דוד עצמו הוא שחיבר גירסה ראשונה של מה שנהפך לאחד ממקורות ספר שמואל שבידינו.

הערה :המאמר מורכב משני חלקים החלק הראשון שהוא לכאורה לא קשור עוסק ברובו בתרבות החיתית הקדומה זהו חלק מפורט מאוד על מנת שאוכל להציג בצורה ברורה ואמינה ומשכנעת את התזה שאציג בחלק השני לגבי  זהותו של סופר המלך דוד.

הרלבנטיות של הפרטים "הקטנים " שבו תתברר רק בהמשך כהוכחה לתזה שאותה אציג..

עם הקוראים הסליחה.

הרביזיוניסט


באחרונה ראה אור ספרו של חוקר התנ"ך John Van Seters

, The Biblical Saga of King David
הוא טוען שספר שמואל, כפי שהוא בידינו, יכול היה להיכתב בתקופה הפרסית ולא לפני כן. ואן סטרס מטיל ספק בעובדה שהמלך דוד היה קיים אי-פעם. לדעתו, תיאור המלך דוד מבוסס על המלכים הפרסיים דריוש (דריווש) וכסרכסס ( אחשורוש) על האירועים בחצרם ועל הכתובות האוטוביוגרפיות שהשאירו אחריהם,  באלו השתמש סופר עברי קדום כדי ליצור סיפור משלו על חיי המלך הדמיוני דוד.

לדעתו של ואן סטרס בלתי אפשרי היה לכתוב את ספר שמואל לפני התקופה הפרסית.

ג'ון ואן סטרס ועוד חוקרי תנ"ך .

עד לנקודה מסויימת ספרו של ואן סטרס עושה רושם הגיוני. אך בפרק האחרון הוא "נשבר"  ומרסק לחלוטין את אמינותו בתיזה מגוחכת פשוטו כמשמעו  שסופר ספר שמואל חשב כסגנונם של אינטלקטואליים אחדים בשנת 2010 וכתב את הספר כמתקפה הגותית על רעיונות שהיו רווחים בעם ישראל בימי האימפריה הפרסית, ימי עזרא ונחמיה וכנסת גדולה, על אחדות עם ישראל ובכירותו על עמים אחרים כעם נבחר. בניסיון להוכיח שעם ישראל מורכב מעממים שונים. מטרתו של מחבר ספר שמואל הייתה , לדעת ואן סטרס, לתקוע סיכות ארסיות ברעיונות משיחיים בהראותו בצורה מתוחכמת שהמלך דוד היה למעשה נבל אכזרי אך אין בסיס היסטורי ליצירתו חוץ מהצדקה רעיונית דורות לאחר מעשה.

לדעת ואן סטרס, מחבר ספר שמואל חי במאה הרביעית לפני הספירה וחשב בצורה דומה לזו של ואן סטרס ואינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני בעשור הראשון של המאה ה-21.
אני חש עצב על כך שאדם שמתיימר להיות חוקר רציני והגיוני אינו מסוגל להבחין בין דעותיו הפוליטיות והדעות הרווחות באקדמיה בת-זמננו לבין הדעות והרעיונות של מושאי מחקרו, שבינו לביניהם מפרידות 2,400 עד 3,000 שנה.
כמו כן נשאלת השאלה אם חרף טענותיו של ואן סטרס אפשר להוכיח שלספר שמואל היו מקורות אף במאה העשירית לפני הספירה, זמנו המשוער של דוד המלך?
לדעתי, אפשר להוכיח זאת.

וכאן נשאלת השאלה: מי היה כותבו של הספר ומה היו מקורותיו?

מי כתב את ספר שמואל?

ספר שמואל נחשב לאחד הספרים החשובים בספרות העולם. יש הטוענים שזה הספר הראשון בספרות העולם שמתאר אנשים אמיתיים וחיים ללא כחל וסרק.
אך מי כתב ספר כל-כך מתוחכם?
במסורת יוחס ספר שמואל יוחס לאנשים שונים שהיו קשורים לדוד: חלקו הראשון מיוחס במדרשים לשמואל הרואה, עד הפרק המתאר את מותו של שמואל, והשאר לנתן הנביא ולגד החוזה, על-פי גירסת המדרשים. חוקרים מודרניים הציעו הצעות שונות, החל בשמות אישים המוזכרים בספר: אביתר הכהן, אחימעץ בן צדוק ויהושפט בן אחילוד, מזכירו של דוד ושל בנו שלמה, שריה סופר המלך דוד , או סופריו של שלמה, אליחרף ואחיו אחיה בני שישא (מלכים א', ד', ג').

מתעדים נוספים של ימי שלמה וממשיכיו בימי רחבעם ואביה היו אחיה השילוני, עידו (או יעדו או יעדי) הנביא-החוזה ושמעיה הנביא. לא מן הנמנע שהיתה להם יד בכתיבת הספר הזה או בכתיבת מקורותיו. כל אלה הם מועמדים הגיוניים לכתיבת החומרים שעליהם התבסס ספר שמואל.


הסופר היהודי גרמני סטפן היים בספרו המעולה דו"ח המלך דוד, אולי הרומן ההיסטורי הטוב ביותר על תקופת דוד המלך  דן בתהליך היצירה של ספר שמואל כספר תעמולה שהזמין שלמה המלך. על-פי הסיפור הזה המחבר היה איתן האזרחי. הוא מוזכר בספר מלכים א', ה', י"א, ומצויין ששלמה המלך היה אף חכם ממנו. איתן האזרחי מוזכר גם כמשורר, בתהילים, פ"ט, א'.
כל אלו הם ניחושים בלבד. אמנם ברור לנו הוא שספר שמואל הוא שילוב מקורות שונים ביד אמן גאוני שיצר ממקורותיו השונים יצירת מופת חסרת תקדים.

אך מתי בדיוק נוצר ספר שמואל? האם היו לו מקורות קדומים?

אולי הכל הוא המצאה בדיונית מאוחרת, כטענתו של ואן סטרס?
היסטוריון תקופת המקרא, פרופ' נדב נאמן, בספרו העבר המכונן את ההווה: עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן, (ירושלים: הס, תשס"ב 2002), טוען, כי לא יתכן שיצירה מתוחכמת כספר שמואל נוצרה בימי דוד ושלמה במאה העשירית לפני הספירה.

הוא מציין כי החפירות הארכיאולוגיות מעידות שבמאה העשירית לפני הספירה, בימי המלך דוד, ירושלים היתה עיר קטנה, פרימיטיבית ודלת אוכלוסין. הוא תמה כיצד בעיר קטנה ופרימיטיבית צץ בימי דוד ושלמה, כמעין יש מאין, חוג סופרים שהחל לחבר יצירות היסטוריוגרפיות ברמה גבוהה כספר שמואל, שלא שירתו מטרה כלשהי בחי היום-יום של הממלכה.
נאמן מעיר שעצם קיומה של יצירה היסטוריוגרפית רחבת הקף ובעלת איכות ספרותית מצריך חוג קוראים משכיל, ולוּ מצומצם, שיהיה מסוגל להעריך את איכותה, לעמוד על דקויות מגמותיה ומסריה ולהשתכנע מנימוקיה.
לדעתו של נאמן אין זה סביר שחוג כזה היה קיים בארץ יהודה במאה העשירית לפה"ס. נאמן מביא כהקבלה את העם החיתי שכונן קיסרות באנטוליה. החיתים יצרו יצירות היסטורה י ספרותיות המזכירות מאוד את ספר שמואל. נאמן קובע שהיתה להם מסורת ארוכה של שימוש בכתב ושל מגע עם תרבויות בבל ואשור המתוחכמות בטרם החלו לכתוב את יצירותיהם ההיסטוריות.
לדעתי, אפשר לפתור את הבעיה הזאת בדרך אחרת.

יתכן שבימי דוד ושלמה היה העם  הישראלי פרימיטיבי ויודעי קרוא וכתוב היו מתי מעט. על כן לא שררו בו תנאים הולמים ליצירה מתוחכמת כספר שמואל. אך אין סיבה לחשוב שכותבי המקורות של ספר שמואל היו פרימיטיביים. יתכן שהכותבים היו אנשים שהיה להם מגע עם תרבויות אחרות מפותחות, ובמיוחד עם התרבות החיתית-החורית והם השתמשו ביצירות התרבות ההיא כדגם לסיפורו של דוד המלך.

אם היה בחצרותיהם של דוד ושלמה מישהו שהיתה לו היכרות עם תרבות מפותחת כמו התרבות החיתית וספרותה ההיסטורית, נוכחותו עשויה להסביר כיצד נוצרו המקורות השונים של ספר שמואל..
בטרם אדון בשאלה הזאת מוטל עלי לבדוק מי היו החיתים שכתבו יצירות היסטוריות מתוחכמות בימי קדם. כמו כן עלי לדון בשאלה אם יצירותיהם יכלו לשמש כדגם יחודי לסיפור בספר שמואל, לא פחות, ואולי יותר, מיצירות מצריות, אשוריות פרסיות ויווניות מאוחרות יותר שעליהן מבסס ואן סטרס את טיעוניו.

החיתים

החיתים היו אחד העמים החשובים ביותר במזרח התיכון באלף השני לפני הספירה, עם שהקים אימפריה אדירה באיזור אנטוליה ועד לאזורי סוריה, אימפריה שדמתה בגודלה לאימפריות מצרים, בבל ואשור. הם היו האויב הגדול של מצרים בשיא תפארתה, בימי פרעה רעמסס השני (שיש שרואים בו את המלך פרעה שבימיו התרחשה יציאת מצרים). הם הגיעו לשיאם בימי המלך חתושיליש השלישי, שנהיה לשותפו של פרעה רעמסס השני. הם היו הכוח הדומיננטי באיזור שבו התחוללה מלחמת טרויה. גם היא התקיימה בערך בימי רעמסס השני ובתקופת שלטונו של המלך חתושיליש השלישי.

המצרים נלחמים בפלישתים ומביסים אותם. משימה שבה כשלו החיתים.

במאה ה-12 לפני הספירה נפלה אימפריית החיתים בעקבות פלישותיהם של גויי הים, ובהם הפלישתים, ולא קמה עוד,

אך  התרבות החיתית לא נכחדה. את הממלכה ירשו מדינות קטנות שקמו במזרח בממלכת אררט, ובמערב מפריגיה עד לחמת בסוריה. המדינות האלה השתמשו בכתב החרטומים החיתי ומלכיהם נקראו בשמות חיתיים. תרבותן היתה חיתית,

אולם האוכלוסיה, בניגוד לשליטיה, לא היתה של צאצאי החיתים מאנטוליה ולשונה לא היתה חיתית. הממלכות הללו קרויות היום ניאו-חיתיות והאשורים הוסיפו לקרוא לסוריה בשם "חתי". לבסוף, כל הממלכות נכבשו בידי אשור בשלהי המאה השמינית ─ כיבוש כרכמיש בידי סרגון השני ב-717 לפני הספירה, תאריך שניתן לחושבו כתאריך סיומה של ההיסטוריה החיתית. לאחר מכן, התרבות וההיסטוריה החיתית נמחקו  מאז לכאורה מן הזיכרון האנושי.

זכר העם החיתי חזר לתודעה רק  במאה ה-19 עם התגליות הארכיאולוגיות שחשפו את קיומה של אינמפריה שנמחקה מההיסטוריה לעולם משתאה.

[Hittites.jpg]

לוחמים חיתיים.

נראה שהצלחותיו של העם החיתי היו בתחומי החוקה, הצבא והניהול, אך ההישגים בתחום הספרות והתרבות היו נחותים. החיתים הסתמכו בעיקר על התרבות המסופוטמית, שממנה תרגמו והעתיקו כתבים. יתכן שזאת אחת הסיבות לשכחת שמעם של החיתים מכיוון שהם לא השאירו אחריהם יצירות תרבות. עם זאת, כיום אנחנו יודעים שהיה תחום תרבותי אחד שבו הצטיינו החיתים יותר מן העמים בני זמנם. היה זה בהיסטוריוגרפיה שלהם שבה, עסקו סופרי המלכים שכתבו בשם מלכיהם אוטוביוגרפיות, מהראשונות שידועות לנו. נראה שמכל עמי המזרח הקדומים היו אלה החיתים שדמו לנו ביותר בכתיבה היסטורית אובייקטיבית כפי שאנו מכירים אותה. הם תיארו מאורעות קונקרטיים כפי שהתרחשו בלא שניסו להפוך אותם למיתוסים. ספרי דברי-הימים שלהם עולים על כתבי שאר העמים בתקופתם. הם אינם מתלהמים בתיאור קרבות ונצחונות ובנכונותם לדון ביושר את המשתתפים הלא-חיתיים וניכרים אפילו בניצוצות של כישרון ספרותי.
אמנם גם הכרוניקות החיתיות הקרויות בפיהם "מעשי הגבורה של המלך" גדושים בתעמולה אך הם עניניים יותר ומליציים פחות מהכתבים המקבילים של מלכי מצרים ואשור. יש בהם אף קורטוב של ביקורת עצמית ואפילו הודאות בכשלונות, ואלה תופעות ספרותיות שהן בגדר בלתי קיימות בכתבי מלכי מצרים ואשור.
ביצירות האלה יכולת ליצור דמויות חיות של מלכים, לרבות קווי אופי בולטים ויכולת ליצור מתח דרמטי. מאפיינים כאלה לא יימצאו בתעמולה היבשותית הרווחת בספרות אשור ומצרים.
עניינם האמיתי של החיתים בעבר התגלה ביחסם לגנזכים שבהם שימרו מסמכים קדומים. נראה שרק הם, בניגוד לשאר העמים הקדומים במזרח, טרחו לשמור גנזכים מקיפים ומסודרים בעיר הבירה חתושש, במקדשים שנבנו בסוף ימי האימפריה בימי תודחליה הרביעי (1245-1220 לפה"ס) תקופה שאולי היתה תקופת שיא של התעניינות החיתים בעברם, אף כי היו קרובים, באופן פרדוקסלי, לקץ ממלכתם. בגנזכים האלה נמצאו תעודות וחותמות מתקופת הממלכה החיתית הקדומה. הדבר מוכיח שהיה מאמץ מרוכז להעביר גנזכים, שקצתם בני מאות שנים, למבנים חדשים. הדבר מעיד על עניין שלטוני וציבורי גדול שיש בו כדי להצדיק מפעל כזה.
מסתבר שהגנזכים החיתיים היו כה חשובים שנהגו לשמור אותם בסדר מדוקדק כדי שיהיו נגישים לציבור רחב. החיתים נהגו לשמור על התעודות והטבלאות שלהם כדי שיהיה אפשר לעיין בהם גם כעבור עשרות ומאות שנים. הם נשמרו בשיטה מיוחדת, מסודרים בשורות, כשתוכנו של כל מדף מצויין ברשימות מיוחדות שבהן אף יש הערה על חסר כלשהו.

חותמת של המלך החיתי מורשיליש השני

ידוע לנו, למשל, שהמלך מורשיליש השני (1321-1297 לפה"ס) היה בעל תודעה היסטורית מפותחת. בתקופתו נכתבו תולדות אביו ותולדות מלכותו שלו. כמו כן מסופר שם כי נכתבה תפילה על מגיפה שפרצה בארצו בימי אביו וניסו לתהות על מקורותיה. כדי לאסוף חומר נערך חיפוש בארכיון ונמצאו שני לוחות קדומים שיכלו להסביר את הסיבות למגיפה.
במבואות לחוזים והסכמים עם ארצות אחרות הסופרים החיתיים מזכירים באופן תדיר ומפורט מאורעות שאירעו בעבר. סביר להניח, כי לכתיבת הפרטים האלה נהגו הסופרים החיתיים נהגו לחפש תעודות ומסמכים בגנזכים. כל זה מצביע על תודעה היסטורית מפותחת שאולי החלה להתקיים בעמים אחרים כמו היוונים והעברים רק מאות שנים מאוחר יותר.

קודמיו החיתיים של דוד בן ישי

 

 

שתי יצירות חיתיות קדומות שהשתמרו הן זכרונות של מלך חיתי. הן בעלות עניין מיוחד לכל מי שקורא את ספר שמואל וסיפור דוד המלך. ומבחינה זאת הן חשובות יותר מכל יצירה אחרת שהתחברה אי פעם במזרח הקדום.
היצירה הראשונה היא הכרזת המלך תלפינוש  ( 15251500 לפה"ס) שהשתמרה בגירסה מהמאה ה-13 לפס"ה בחיתית ובאכדית.

היצירה הזאת נחשבת בעיני בידי חוקר התרבות החיתית איתמר זינגר לאחת התעודות החשובות ביותר בספרות החיתית ובספרות המזרח הקדום משום שבה לראשונה מתחיל להיראות עניין לא רק בדורות האחרונים אלא גם במה שקרה לפני מאות שנים.

במסמך מתאר סופרו של תלפינו  את ההיסטוריה של המאה שקדמה למלכו, החל במייסד השושלת לאבראנה וכלה בקודמו של תלפינוש המלך הוזיה הראשון. לפי התיאור הזה שרר בשושלת הממלכתית שלום וכתוצאה ממנו התפתחה הממלכה ושיגשגה. אולם בהדרגה, השאיפה לכוח השחיתה את בני השושלת בתקופת ששת המלכים האחרונים שקדמו ל,תלפינו, וכתוצאה מכך החלה מלחמה בלתי פוסקת בין בני השושלת השונים. זו גרמה לשקיעת הממלכה.
התיאור ההיסטורי של תלפינו מסתיים בעלייתו לשלטון של תלפינוש ואז מתחיל תיאור חייו שלו..

הוא טוען שנאלץ לתפוס את השלטון מחוסר ברירה משום שקודמו חוזיה ניסה לרצוח אותו ואת בני משפחתו. טלפינו טוען שהוא נמנע לגמול לחוזיה ברצח ורק הגלה אותו. טלפינו ממשיך וטוען, כי לא היה לו קשר לרצח הוזיה ואחיו אך הוא לא הוציא להורג את הרוצחים מאחר שהגיע למסקנה שאין בכך טעם. הוא העניש את הרוצחים כאשר שלח אותם לעבוד עבודת פרך חקלאית.
בשאר הדברים יש תיאור מפורט של חוקים המגדירים כיצד מעבירים שלטון, וזאת במסגרת חנינת יריבי המלך שהוכרעו. המטרה של ההכרזה היא לשים קץ לסכסוכים השושלתיים שפגעו באימפריה החיתית במשך שנים רבות, באמצעות העברת שלטון מסודרת, אם כי קשה לומר שלכך נשקפה הצלחה שלמה.
הכרזת טלפינו היא התנצלות המלך, שמטרתה להצדיק את תפיסת השלטון על ידו ומיועדת למעמד העליון החיתי שהתעניין והתמצא בהיסטוריה של ארצו. טלפינו לא נרתע מלבקר את מלכי העבר את חולשתם ואת מעשיהם. תפיסה ביקורתית כזאת של העבר אינה מוכרת כמעט ממקורות בתרבויות אחרות באותה התקופה. היא, כמובן, מוכרת לנו מהתנ"ך.
במצרים, למשל, נהגו רק לפאר ולהלל את שליטי העבר ולא נמצאה בה כתיבה ביקורתית כלשהי.
במקרים של דמויות שהיו "בעייתיות"במיוחד, כמו המלכה חתשפסות שמלכה כגבר, או המלך הכופר אחנתון שפגע באלי הממלכה וכוהניהם, העדיפו למחוק אותן מן הכתבים בדורות מאוחרים יותר ולהימנע מעיסוק בהן.

חתושיליש השלישי המודל לדוד בן ישי ?

 

חתושיליש השלישי ואישתו פודפאה בתבליט.

באופן אירוני, כעבור זמן הופיע אדם שהפר את חוקיו של טלפינו. הוא נהפך למלך החיתי המפורסם מכולם  חתושיליש השלישי  שחי בערך בימי יציאת מצרים ומלחמת טרויה , וכתב, אולי במכוון ובמודע, יצירה אפולוגטיתשדומה לזו של טלפינוש ומבוססת בבירור על יצירתו.

היצירה הזאת, "האפולוגיה של חתושיליש השלישי", היא המרשימה ביצירות ההיסטוריוגרפיות של החיתים. היא גם הפופולרית והמוכרת  שבכולן, בזמנה ובזמננו.
אמנם גם מלכים קודמים, מימי סרגון הראשון מלך אכד, נהגו לתאר את תולדות חייהם אולם איש מהם לא עשה זאת בפירוט ובעמקות של חתושיליש השלישי שדאג לכתוב גם על הפרטים, הלא חשובים לכאורה, של חייו. על כן אפשר לראות ביצירתו אוטוביוגרפיה אמיתית ראשונה בספרות העולם.
חתושיליש השלישי היה בנו של המלך מורשיליש השני אך על-פי חוקי תלפינוש הוא לא היה ראוי למלוך ונועד לו מילדותו תפקיד של כהן. כאשר עלה אחיו הבכור מואטווילי לשלטון, חתושליש הועבר לשירות צבאי ואף השתתף בקרב קדש שבו הביסו החיתים את רעמסס השני. משום מה אין תיאור מפורט של הקרב ואין ציון שהחיתים ניצחו בו, אולי משום שלחתושיליש לא היה עניין לפאר את מעשי אחיו מואטווילי.
חתושיליש השלישי השכיל להערים על אחינו, המלך החוקי אורחי תשוב, שהיה היורש שמואטולי העדיף בשל התאמתו לחוקי תלפינוש. זה חשד בו, באופן מוצדק, כפי שהתברר, כי הוא זומם להשתלט על הממלכה. חתושיליש תפס את רסן השלטון והכתיר את עצמו כמלך שלא כדין. כדי ללמד זכות על עצמו בעיני הדורות הבאים ובעיני האלים חיבר אוטוביוגרפיה שהיא מעין התנצלות שבה הראה כי נעשו נגדו מעשי עוול שונים, חרף צדקתו והתנהגותו המופתית, שלא השאירו בידו ברירה אלא לעשות את אשר עשה למען ארצו ועמו.

לדבריו, השתלטותו על הממלכה היתה בגיבוי אלוהי. חתושיליש מסביר שעלייתו לשלטון הודרכה מראשיתה בידי ידה האלוהית של עישתר, שהתערבה בחייו עוד מילדותו כשהצילה אותו ממחלה קשה. חתושיליש סבל כל חייו ממחלות קשות אך התגבר עליהן. האלה עישתר גם חזתה את עתידו כמלך ושלחה אליו ולאחרים, לרבות אישתו פדחופה ( הכונהת הגדולה של עישתר שיש מקום לחשוב שהיא העבירה לו מסרים שונים של האלה מהשראתה שלה ) , שבהם בישרה בנבואות על עתידו הנשגב של חתושיליש.
הוא כרת ברית עם האלה עישתר. בברית הזאת תפקידה להעלות אותו אל כס המלכות ולהגן עליו ובתמורה הוא מעלה אותה למדרגת מנהיגת האלים. בין השאר הכריז חתושיליש על טקסים חדשים לכבוד עישתר והעניק למקדשה פטור ממיסים.
.חתושיליש מספר כי בצעירותו, לאחר נצחונו הראשון, קראה לו האלה עישתר בשמו והבטיחה לו ניצחונות נוספים בתמורה. הסיפור דומה לסיפור בתנ"ך ששם מסופר שהאל קורא בשמו של המלך המשיח, מלך בשר ודם החביב עליו במיוחד, כורש (ישעיהו מ"ה). בין השאר הוא מספר כיצד נשלח בשליחות מוטאלי בראש כוח בן 120 כרכרות לעצור כוח פולש ובו 800 כרכרות. הוא הביס אותם לאחר שהרג במו ידיו אלוף, שליח הכוח הפולש. הסיפור מזכיר את סיפור דוד וגולית.

 

החותם של חתושיליש השלישי

חתושיליש מספר שהוא היה חביבו של אחיו היקר שסמך עליו בכל. יכולותיו המינהליות, הישגיו והצלחותיו הצבאיות מתוארות בפירוט. הוא מוצג כמי מעולם לא פעל מאינטרסים אישיים אלא רק למען הממלכה, אם כי היו לו הזדמנויות לקדם את ענייניו, וזאת כמזכרת קודש לאחיו.

חתושיליש מסביר חזור והסבר ביצירה כי מעולם לא רצה את הכתר לעצמו, אלא למען אחיינו, אם כי זה לא היה ראוי לו מסיבות שונות שאותן הוא מתאר בפירוט..

כן מסביר חתושיליש כי הסכסוך בינו לאחיינו לא היה ביוזמתו אלא יוזמה של אנשים שונים בחצר המלכות, במיוחד סכסכו פקיד בכיר ואדם בשם ארמתוחתונה בן זדה, שקינא בו, וחשדותיו חסרי הבסיס של המלך עצמו אור תשוב. בחשדות האלה גרם אור תשוב לאסונו שלו במו ידיו מאחר שהאלה עישתר הגנה על חתושיליש וגרמה לו להצליח בכל מעשיו.

המלך הצעיר ניסה להגביל את סמכויותיו הרחבות של דודו חתושיליש, שמשל בחלק הצפוני של הממלכה. חתושיליש נשאר כל העת נאמן לאחיינו עד אשר הגיעו מים עד נפש ואיימו לגזול ממנו את מעוזיו האחרונים, הבירה חכפשה ועיר הקודש נרך. בלית ברירה מרד חתושיליש ויצא למלחמה נגד המלך אור תשוב. עישתר הצליחה להטות לצידו את מרבית האצולה החיתית וחילות עזר מקרב שבטים שונים.

הוא לכד את המלך בעיר שמחה כ"חזיר בדיר" אך לא הרג אותו. במקום הוצאה להורג הגלה אותו לסוריה והעניק לו שם נחלה. הגולה כפוי הטובה אכן ניסה לגייס סיוע משליטי בבל ואשור ושלח אליהם מכתבים חשאיים בניסיון לגייס את תמיכתן לשובו אל כס השלטון החיתי. כל נסיונותיו עלו בתוהו. הוא סיים את חייו כגולה פוליטי במצרים של רעמסס השני, גלות אירונית במיוחד שכן בעבר היה רם מעלה כרעמסס השני.
חתושיליש מציג שאלה: והיה אם ישאל מישהו מדוע העלה את אור תשוב לשלטון ואחר-כך הכריז עליו מלחמה התשובה היא כי אם אור תשוב לא היה מתחיל במעשי עוינות האם אפשר להעלות על הדעת שהאלים היו מדיחים מכסאו מלך נשגב עד לדרגה של מלך זוטר? על-פי גירסתו של חתושילי, אחיינו היה אחראי לכל מה שקרה לו.
קל להיווכח שהאפולוגיה קרובה מאוד בנושאיה בצורתה, במבניה ובתפקודיה לאפולוגיה הקודמת של טלפינו, שאת חוקיו הפר חתושיליש.
שתי היצירות מקבילות בהקדמתן הארוכה. סקירות היסטוריות על מוצאו המלכותי ומעמדו המלכותי של גיבור היצירה ועל המלך הקודם ואי-התאמתו לשלטון, תיאור ההפיכה. תיאור הניצחון הרחום של הגיבור המנצח הצדיק והרחום. סביר להניח שאין זה מקרה. חתושיליש רצה מן הסתם שיצירתו תוקבל לזו של טלפינו. כנראה שזה חיקוי מודע של האפולוגיה של טלפינו, בהיכרות עמוקה עם יצירתו הקודמת של חתושיליש או של סופרו. כמו כן סביר להניח שבין השיטין יכול הקורא החיתי המיומן והמודע לאירועים וליצירה הקודמת לזהות אירוניה מוסווה היטב כלפי האיש שאת חוקיו חתושיליש הפר.
מכל מקום, אפשר גם לחוש כאן בקיומה של מסורת ספרותית.
האם היו יצירות נוספות מסוג זה בספרות החיתית והאם אפשר לדבר על ז'אנר ספרותי?
לא ידוע לנו.
יתכן שמדובר בשתי יצירות מיוחדות במינן, שהרי הממלכה החיתית היתה יציבה למדי ולא היו בה הרבה השתלטויות על השלטון אין ספק שהיצירות הללו היו בעלות השפעה רבה. האוטוביוגרפיה של חתושליש היתה פופולרית וחשובה בעיני החיתים והתגלו לפחות שמונה עותקים שלה במקדש גדול בחתושש.
יתכן שהיצירות האלו המשיכו להתקיים בהעתקות ונלמדו בבתי-הספר בממלכות הניאו חיתיות עד למאה השמינית לפה"ס. שליטי הממלכות החדשות ראו את עצמם כקרוביה של השושלת שעמה נמנה חתושיליש והיה להם עניין להפיץ את סיפור חייו של קדמונם הדגול.
האם יתכן ששתי היצירות הללו השפיעו על ספר שמואל, שתוכנו מקביל?
אם נניח שהיוצר המקורי של מה שנהפך לספר שמואל היה מישהו מחוג התרבות החיתית-חורית, שהתחנך על יצירות כהכרזת טלפינו וההתנצלותו של חתושיליש השלישי, כי אז יקל להסביר כיצד היה יכול לכתוב כבר במאה העשירית לפה"ס בארץ פרימיטיבית יחסית כארץ יהודה יצירה מתוחכמת כסיפור חיי דוד.

או-אז נשאלת השאלה האם לפי המקורות שבידינו היה מישהו בחוגו של דוד המלך שהכיר יצירות חיתיות קדומות כאלו כדי להשתמש בהן כמעין מודל ספרותי?
התשובה חיובית.
וראו אותה בחלק ב' של המאמר

סופר המלך דוד –החלק השני

ראו גם

הסאגה של המלך דוד מאת ואן סטרס :ביקורת

הצהרת טלפינוש

האפולוגיה של חתושיליש השלישי

למה צחקה מיכל :על רומן היסטורי על ימי דוד

דיקטטורת שלמה :יוסי גורביץ על דו"ח המלך דוד

הספרים האבודים של המקרא

הספר האבוד של בלעם

את והב בסופה : התעלומה של ספר מלחמות ה'

התעלומה של ספר הישר

הביוגרפיות האבודות של המקרא

 משפט המלוכה של שמואל הנביא

הספריה של שלמה המלך

 עידו החוזה והנביא

הסופרים והחוזים של עידן התנ"ך

ancient writer egypt 1

סופר בימי קדם.