ארכיון תג: יהודי אתיופיה

העבדים של יהודי אתיופיה

 
 

 

  תמונת שער של מגזין "7 ימים" משנת 2002 שחשף  לראשונה את סיפורם של הבריה העבדים של יהודי אתיופיה .
 זה הסוד הכאוב של עליית יהודי אתיופיה .
במטוסים האחרונים של מבצע שלמה, הועלו ארצה אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל ".
באתיופיה קראו להם בריה ( עבדים ). הם היו בני שבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם ,גויירו וחיו כיהודים ,אבל תפקידם היה לשרת ,וההפרדה בינם לבין משפחותיהם "המאמצות "נשמרה במשך דורות .
גם היום בישראל ,הגזענות הפנימית נמשכת .חיילים ממוצא אתיופי סירבו לקבל את מרותו של מפקד מבני הברייה ,ואפילו המשפחות הנאורות ביותר מסתייגות בתוקף מנישואין מעורבים .

 

 

 

 במסגרת אתר האגודה הישראלית לידידות עם יהודי אתיופיה  יש לי שני מדורים קבועים .אחד מהם הוא סיפור קומיקס בהמשכים על המלכה יהודית מהמאה התשיעית לספירה .
השני הוא מדור בשם "הכה את המומחה " שבו אני עונה לשאלות של קוראים ומתעניינים על תולדות יהודי אתיופיה ותרבותם. התשובות לשאלות אלו יועלו גם כאן
: .

והנה שאלה נוספת שהוצגה למדור : .
ארז שואל : מהו שבט העבדים שעלה יחד עם יהודי אתיופיה , מה המגבלות ההלכתיות והדתיות שחלים על יוצאי השבט . נא הפנה אותי למקורות ולספרות.
תשובה:

ארז היקר :הנושא ששאלת עליו הוא הנושא השנוי ביותר במחלוקת והסודי ביותר הקשור ליהודי אתיופיה . רק בשנים האחרונות דלפו לתקשורת פרטים על נושא זה בכתבה גדולה של עמיתתי העיתונאית נטשה מוזגוביה ..ועד עצם היום הזה קשה למצוא מידע בנושא ספציפי זה .
אז הנה לראשונה במקום כלשהו ברשת הישראלית  ,הפרטים המלאים על ה"בריה"  העבדים של יהודי אתיופיה :
יהודי אתיופיה אנשי "ביתא ישראל " נהגו להחזיק בבתיהם עבדים כפי שהיה מקובל גם אצל שכניהם הלא יהודים וכנראה בהשפעתם .

עבדים אלו נרכשו ככל הנראה בתקופות קדומות בשוק עבדים ועברו גיור והם וצאצאיהם עבדו בבתים ובשדות עבור המשפחות היהודיות שקנו אותם.
עבדים אלו קיבלו את הכינוי "בריה" ( עבדים ) בעוד שהביתא ישראל כינו את עצמם "צ'אוה " ( בעלי העבדים ) על מנת להבדיל בינם .

מיהם הבריה ?

הבריה נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול.
הם שחורים בעלי שער מקורזל ושיניים לבנות והם כהים בעורם יותר מהביתא ישראל.
הם עצמם אינם זוכרים את מוצאם בניגוד מוחלט לאנשי הביתא ישראל שכל אחד מהם אמור לדעת את מוצאו שבע דורות אחורה.
שבט הבריה (או "נאדה ") הוא שבט "כושייתי"  שעורו שחור בהרבה מזה של אנשי ה"ביתא ישראל " שהם בני קבוצה אתנית שונה ששוכן באיזור בדרום סודן ליד נהר עטברה.  ובאתיופיה ובדרום מערב אריתריאה באיזור שקרוב לגבולות שבין שתי המדינות האלה.. כיום מונים בני שבט זה כ-30 אלף איש. רובם גרים בכפרים קטנים ומתפרנסים בעיקר מחקלאות . רובם אולצו להתאסלם בסוף המאה ה19 השבט שייך לקבוצת העמים הסודאניים שנמכרו לעבדות על ידי עמים אחרים ובידי סוחרי עבדים מוסלמים לנוצרים למוסלמים וגם ליהודים..שם השבט הפך ככל הנראה לכינוי לעבדים באופן כללי בשפה האתיופית מאחר שכה רבים ממנו נמכרו לעבדות .
כאמור "הבריה " עברו טקסים שונים שמטרתם הייתה להפכם ליהודים אלו כללו מילה ומתן שם חדש לגברים לרוב אחד משמות מיוחדים לבריה בלבד שציינו בדרך זאת או אחרת את עבדותם..באתיופיה קיבלו הבריה של הביתא ישראל " את השם "בריה פלאשה" על מנת להבדיל בינם ובין הבריה של הנוצרים שהיו בעלי מעמד דומה ומקביל של עבדים אבל בעלי דת נוצרית .
.( אפשר להשוות זאת אגב לשבטי בדוים בארץ שבמשך דורות חיו עימם קבוצות של עבדים שהובאו מאיזורים באפריקה ומצב העבדים אצלם הקביל ומקביל לזה של הבריה באתיופיה וחלק מהם אף נושא את המילה "עבד " כשם משפחה ) .

חוקי הבריה

לבריה היה אסור כעת לשאת לאישה מישהי שלא הייתה מהעבדים של הביתה ישראל דהיינו הבריה האחרים .וזה אמר שאסור היה עליהם להינשא ל"בריה " של הנוצרים ,או של המוסלמים . .
אך מבחינת הקהילה של" הביתא ישראל "מהותם האתנית לא השתנתה והם לא נחשבו ליהודים מלאים "אמיתיים " ובמהותם הפנימית נשארו "בריה " ו"עורם לא השתנה .
לגבי המגבלות הלכתיות והדתיות שחלו על הבריה: המגבלה הבסיסית הייתה שנאסר עליהם להינשא לביתא ישראל ה"צ'ואה" ( וכאמור גם לבריה של בני דתות אחרות ) . . וגם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים במשפחה שהחזיקה אותם.
,וכך היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בארה בתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן  לצרכים מיניים .
היה מקובל שאדונם של הבריה יביא מהם צאצאים אם כי אלו לא נחשבו בשום אופן כיורשים שווי זכויות היו כללים נוקשים ביותר ששימרו את ההבחנה בינם ובין הביתא ישראל :
אחוז קטן של דם "בריה" בדמו של אדם היה הופך אותו אוטומאטית ל" בריה מלא " ורק לאחר כמה דורות או דורות רבים יכול היה "הכתם " להתנקות מספיק כדי שאדם ממוצא "בריה " יוכל לשאת מישהי מהביתא ישראל וגם זה רק מהמעמדות הנמוכים יותר.
היו גם כללים ברורים מאוד באשר לכניסתם לבתי כנסת שאליהם הייתה להם רק כניסה מוגבלת ורק לאיזורים מוגדרים במיוחד עבורם. הכללים בעניין זה בכל אופן השתנו מאיזור לאזור באתיופיה . וכך היו איזורים שהקפידו במיוחד ובהם לא הייתה לבריה כל כניסה לבתי הכנסת והם יכלו להתפלל בחצרותיהם  בלבד.  אבל זה לא היה מקובל ברוב המקומות .
כן היו כללים בעניינם בענייני שחיטה לאנשים מהביתא ישראל אסור היה לאכול חיה שנשחטה בידי בריה גם אם זה בוצע לפי כל הכללים החמורים ביותר של כשרות .מצד שני לבריה היה מותר לאכול חיה שנשחטה בידי מישהו מ"צ'אוה ".

היו כללים נוקשים גם לגבי קבורת הבריה ,אם כי אלו שוב השתנו מאיזור לאיזור . היו מקומות שבהם הבריה יכול היה להיקבר רק מחוץ לבית הקברות היהודי והיו מקומות ששם יכול היה בריה להיקבר בבית  הקברות היהודי ביחד עם הצ'אוה ללא כל הפליה במוות .

העבדים במדינת ישראל

חלק מהם עלו לישראל ממש במטוסים האחרונים מאתיופיה וזאת מבלי שהרשויות יבצעו כל הבחנה בינם ובין הביתא ישראל ( ומן הסתם רוב הישראלים שטיפלו בביתא ישראל אף לא היו מודעים כלל לעניין מאחר שהביתא ישראל " שמרו עליו בסוד ) .
בתוך קהילת הביתא ישראל בכל אופן הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ . היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה ימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל ואכן היו כמה בודדים מבין אלפי הבריה שעלו לארץ בעיקר המבוגרים יותר שנשארו להתגורר בבתי אדוניהם לשעבר גם אלו  שקיבלו את עצמאותם בתעודת הזהות כחולה.
נישואין בינהם ובין הצ'אוה נאסרו גם בארץ .וידועים מקרים שבהם חיילים מהביתא ישראל סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא הבריה .
כל פרשיית הברה שנשמרה בסוד בקרב בני העדה האתיופית והייתה ידועה רק לחוקרים בודדים כמו חוקרת הפולקלור הגר סלומון,האנתרופולוגית שלווה וייל ומלכה שבתאי נחשפה לבסוף ב בכתבה גדולה ב7 ימים של 1.11.2002 של נטשה מוזגוביה ודני אדינו אבבה בשם "האתיופים קוראים להם שחורים " . פירסום הכתבה גרם לסערה גדולה בקהילה אתיופית .ובין השאר הושמעו טענות שונות שמן הראוי היה להמשיך לשמור את הפרשה בסוד על מנת שהקהילה האתיופית לא תיפגע.
אך אין לשמור בסוד על דברים מאוסים מסוג זה וחשיפה של מוגלה רק יכולה לתרום להבראה של גוף בריא שסובל ממנה .
בישראל שבה החברה הישראלית אינה מפלה בין אתיופי ואתיופי גבולות אלו נפרצים יותר ויותר ויש לקוות שכבר בעתיד הלא רחוק יפרצו לחלוטין ושוב לא תהיה הבחנה בין הביתא ישראל והבריה. והם כולם יחשבו רק לדבר אחד ויחיד ליהודים-ישראלים .מה שהיה מקובל וטבעי באתיופיה אינו דבר ומקובל ואינו טבעי בחברה שלנו שדוחה ובצדק מכל וכל את כל רעיון העבדות והאפשרות שאדם ישאר עבד בגלל מוצאו .

 

.ראו גם

הגר סלומון "גלגוליה של תודעה גזעית מאתיופיה לארץ המובטחת "

חומר נוסף בנושא  הבריה  ההיסטוריון של יהודי אתיופיה סטיבן קפלן עסק  בנושא זה במאמר
STEVEN KAPLAN CAN THE ETHIOPIAN CHANGE HIS SKIN? THE BETA ISRAEL (ETHIOPIAN JEWS) AND RACIAL DISCOURSE
African Affairs 98:535-550 (1999ובספרה  האנגלי של הגר סלומון
אנשי הצבוע The Hyena People: Ethiopian Jews in Christian Ethiopia      
University of California Press;  1999     המבוסס על עבודת התזה שלה

  ביתא ישראל ושכניהם הנוצרים באתיופיה : ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי,19
 
 

ועוד כמה מאמרים של הגר סלומון

Slavery among the Beta Israel in Ethiopia: Religious Dimensions of Inter-group Perceptions." Slavery and Abolition 15(1):72-88.
"Reflections of Ethiopian Cultural Patterns on the 'Beta Israel' Absorption in Israel: The 'Barya' Case." In "Between Africa and Zion": Proceedings of the First Conference on Ethiopian Jewry, ed. Steven Kaplan, Tudor Parfitt, and Emanuela Trevisan  1995 Semi, 126-32. Jerusalem: Ben-Zvi.

Between Conscious and Subconscious: Depth-to-Depth Communication in the Ethnographic Space

ETHOS  Volume 30 Issue 3 Page 249-272, September 2002

Blackness in Transition: Decoding Racial Constructs through Stories of Ethiopian Jews
Journal of Folklore Resaerch Vol 40 issue :1   2003

 

)

 

נטשה מוזגוביה ודני אדינו אבבה  דנו בנושא במאמרם העיתונאי "האתיופים קוראים להם שחורים " ידיעות אחרונות -7 ימים 01.11.2002

 

אך מאז לא התפרסם רבות על הנושא בעיתונות .
ראו גם :

 

 

 

י/

Image result for Hyena People (Paperback) ~ Hagar Salamon (Author) Cover Art

יהודי אתיופיה ואנחנו

לרגל התחלת הפירסום של הסיפור בהמשכים "המלכה יהודית " פרי עטי במגזין  "קו האופק" של האגודה למען  יהודי אתיופיה להלן מאמר מקיף על יהודי  אתיופיה מאת הסופרת הידועה דורית אורגד .

יותר מכל סופר  ילדים אחר בשפה העברית ,דורית אורגד כתבה כמה וכמה סיפורים מקסימים על יהודי אתיופיה ומסעם לארץ ישראל ועל חייהם בישראל המודרנית כיום .
ולהלן מאמר מקיף שלה על נושא תולדות יהודי אתיופיה ועל מקומם בספרות העברית החדשה .

השתקפות מציאות חיי היהודים ממוצא אתיופי בישראל, במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, כפי שהיא מתוארת בספרות הנכתבת בארץ.

מאת דורית אורגד

דורית אורגד ,סופרת.

הרקע ההיסטורי של עדת "ביתא ישראל"

קיומו של מיעוט יהודי באתיופיה – גם אם נזכר פה ושם במורשת היהודית ונודע עליו משהו במרוצת הדורות, כמו למשל אזכורו בסיפורי המסע של אלדד הדני – היה בבחינת נעלם בתודעה היהודית.
במרוצת שנות הגלות הארוכה של עם ישראל מארצו, נותק הקשר בין בני השבט היהודי שנקלט באתיופיה, שהוא – לפי אחת הסברות המקובלות – שבט דן, לבין יתר שבטי ישראל. ויהודי אתיופיה, או בכינוי שבו הם מכנים את עצמם "ביתא ישראל", חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם, ובתור שכאלה שומה עליהם לדבוק בקנאות בדתם.
ואכן הם קיימו את מצוות הדת היהודית באדיקות עד כדי חירוף נפש. כוהני הדת, הנקראים "קסים",
היו מספרים לצאן מרעיתם את סיפורי הגבורה של מוות על קידוש השם, והם ששימרו את מורשת העדה. בתקופה הקדומה, כשהיו תושבי אתיופיה עובדי אלילים, נחשבו אנשי "ביתא ישראל" לאנשי מעלה וזכו לחופש פעולה גמור. החברה הפגאנית התייחסה אליהם בהערצה ולא התערבה בענייניהם, וכך יכלו להתפתח ולהתקדם בשלבי ההיררכיה החברתית-מדינית. הקהילות היהודיות – שהיו מאוחדות כל השנים והקפידו לשמור על קשר הדוק ביניהן – התקדמו מבחינה כלכלית, חברתית ומדינית, ונעשו לשליטי המדינה. "תור הזהב" של יהודי אתיופיה בא לקצו עם הופעתם של מיסיונרים נוצרים שהובילה להתנצרותם של עובדי האלילים.
עממי אתיופיה שקיבלו עליהם את הנצרות, הנקראים "אמהרים", החלו לרדוף את המיעוט היהודי, ומאותו הזמן דבק ביהודי אתיופיה הכינוי המבזה "פלאשים", משמע – פולשים עלובים וחסרי זכויות.

לא בקלות ויתרו יהודי אתיופיה ל"אמהרים", וסיפורי גבורה מפוארים נקשרים, למשל, בשמה של מלכה בשם יהודית, אשר הנהיגה את צבאות "ביתא ישראל" במלחמה שנלחמו בהם. אבל כמיעוט לא היה ליהודים סיכוי לגבור על אויביהם.
עם זאת יש לציין שזולת מקרים של עלילות שהעלילו עליהם זעיר פה וזעיר שם, ומעט הגבלות כלכליות שהגבילו אותם, נהנו יהודי אתיופיה גם אחרי המפלה שנחלו מידי הנוצרים, מאוטונומיה חברתית וחופש דת. כחברה אגררית-מסורתית התנהלה עדת "ביתא ישראל" לפי הקודים המקודשים לה מדורי דורות כשהיא מספקת לעצמה את צרכיה. היו כמובן יחידים מבני העדה שהגיעו לערים ועסקו במקצועות אורבניים, כגון חרשי ברזל, בנאים, חשמלאים, והיו שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה והתפרנסו מעיסוק במקצועות חופשיים. ואולם אלה היו מיעוט.
עד לתקופה המודרנית, גם אם נודע על ניסיונות מצד הנוצרים באתיופיה להעביר את היהודים על דתם, הייתה התופעה שולית. ואולם, במאה הקודמת החלה התנועה המיסיונרית – שפעלה באתיופיה במגמה לנצר את היהודים – בפעילות אינטנסיבית. מיסיונרים רבים נשלחו לאזורים שחיו שם היהודים, בעיקר בסביבות אגם טנה, ונבנו שם כנסיות, מנזרים ובתי חולים שבהם, לצד הטיפולים הרפואיים, נחשפו המטופלים לפעילות מיסיונרית אינטנסיבית. בשלהי המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים הוגבר הלחץ שהופעל על יהודי אתיופיה להתנצר. הגיעו אלי סיפורים – גם בעל פה וגם בעדויות כתובות של בני העדה – על מאסרים ועינויים שעונו אנשים מבני העדה כדי לאלצם לקבל עליהם את הדת הנוצרית. יש להניח שלולא הלחצים הקשים שהופעלו על העדה, לא הייתה נוצרת התופעה של ה"פלאש-מורה", כלומר – אותם אלפי נוצרים-חדשים מקרב יהודי אתיופיה שנכנעו ללחצים האלה והתנצרו, אך כעת הם מבקשים לחזור לצור מחצבתם.
למרות המאמצים הרבים שהשקיעה הכנסייה הנוצרית בפעילות המיסיונרית הזאת, עמדו רוב יהודי אתיופיה בלחצים ונשארו נאמנים לדת אבותיהם. ובהיוודע להם שהעיר ירושלים, אותה הכירו מכתבי הקודש הנקראים "אורית", (שזו התורה, תורת ישראל, בשפת "געז" העתיקה), בהיוודע להם שעיר הקודש קיימת במציאות – הם שאפו לבוא אליה. ובראשית המאה הקודמת, לאחר שנוצרו הקשרים עם נציגים יהודיים שהגיעו לאתיופיה, ביקשו אנשי "ביתא ישראל" לסייע להם לעלות לארץ ישראל.
אך להוציא יוזמה פרטית של אישים יהודים, כגון אנשי האקדמיה הצרפתית, יוסף הלוי ותלמידו יעקב פיטלוביץ, שבאו לאתיופיה ופעלו רבות למען "ביתא ישראל", לא הייתה התארגנות יהודית ציבורית במטרה לחדש את הקשר עם אנשי העדה. ולהוציא קבוצה של צעירים שהובאה מאתיופיה להתחנך בכפר
הנוער שפייה, ויחידים מבני העדה הגיעו ארצה בדרך זו או אחרת, חלפו שנים רבות בטרם התגשמה משאת לבם של יהודי אתיופיה לבוא לציון, להתאחד עם אחיהם. אגב, אותם בני נוער שהובאו מאתיופיה לשפייה, חזרו לארץ מוצאם ועסקו שם בעיקר בהוראת השפה העברית.

"מבצע משה"

קשרים שנקשרו בין קהילות "ביתא ישראל" וגופים יהודיים שונים, ובקשתם העיקשת לעלות לארץ האבות, גרמו לשלטונות בישראל להתעניין בהם, ועלתה שאלת יהדותם. הממסד הדתי בישראל, שעסק בסוגיה זו, מצא לאחר חקירות ובדיקות דקדקניות, שהם אכן יהודים. ולאחר שנתקבל ה"הכשר" מאת הרב הראשי עובדיה יוסף, לא הייתה מניעה מצד ישראל להחיל עליהם את חוק השבות המזכה, כידוע, כל יהודי לעלות לישראל ולחיות בה. אך כשישראל כבר הייתה מוכנה לפתוח את שעריה כדי לקלוט אותם, אסרו עליהם שלטונות אתיופיה לעזוב.
לקראת אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, כשהיו באתיופיה מרידות ושרר בה אי שקט, ניצלו אנשי "ביתא ישראל" את המצב, נטשו את בתיהם, את שדותיהם המניבים, את עדרי הצאן שהיו מגדלים, ויצאו באישון לילה, בקבוצות קטנות – כדי שלא יתגלו – לצעוד בחשאי לעבר הגבול הסודני.
המסע אל הגבול ארך לעתים חודשים והתנהל בתנאים קשים ואיומים. אלפים נספו בו ובסודן, שם המתינו
אלה ששרדו את מסע העינויים, ושוב בתנאים-לא-תנאים שהביאו למחלות ולמוות, עד שמקץ זמן רב העלו אותם משם לישראל.

"מבצע שלמה"

בשנת 1991, בדיוק כשפרצה מלחמת המפרץ ואל ישראל נשלחו מעיראק טילים הרסניים, נמצאה ההזדמנות המדינית הנדירה שאיפשרה את העלתם. כ14.000 יהודים הובאו בלילה אחד מאתיופיה לישראל.
שכן אסור היה להחמיץ את ההזדמנות הזאת. בישראל התארגנה במהירות רכבת אווירית שהביאה למימוש חלומם של אותם אלפי היהודים שחיכו בכיליון עיניים שנים רבות לרגע זה.
מטלה לא קלה לקלוט בבת אחת מסה כזאת של עולים חדשים, שלא הגיעו כקודמיהם ב"מבצע משה" מבתיהם, אלא ממחנות שהתקבצו בהם וחיו שם בתנאים מחפירים.

התערותם של אנשי "ביתא ישראל" בארץ האבות

אף שנעשו מאמצים מצד הגורמים שעוסקים בקליטת עולים לסייע להם, בכל זאת נתקלו עולי אתיופיה,
ועדיין הם נתקלים, באבני נגף המכשילות את שילובם הטוב בחברה הישראלית.
בחלק הראשון של דברי ציינתי את היות היהודים באתיופיה חברה אגררית-מסורתית-אוטונומית, והתייחסתי למקום שתפסה האמונה היהודית בחייהם.
כחברה אגררית-אוטונומית, המספקת את צרכי עצמה, נהנתה העדה מחיים שלווים, ללא מתחים, בחיק הטבע היפה של אתיופיה. ובתור חברה מסורתית שחייה מתנהלים על פי נורמות מקודשות, כשה"קסים" – כהני הדת – עומדים בראש ההיררכיה החברתית ועל פיהם יישק דבר, וענייני הקהילה הוסדרו באופן שהיה מקובל על בני העדה מימים ימימה, הם הרגישו שהם מוגנים, ותחושת הביטחון הזו חיזקה אותם. .
ובארץ, קודם שהספיקו להחלים מן הפצעים שזוועות המסע הותירו בהם, נחשפו העולים הטריים לעולם החדש, שנראה להם זר ומאיים, ולא היה עוד מי שיתמוך בהם. שכן בישראל התערערה סמכותם של ה"קסים", ניטלה מהם כאן הדרת הכבוד, ושוב אינם מורי-דרך לעדתם כפי שהיו בעבר. וזו לא הייתה הטעות היחידה של המוסדות הקולטים, שלא דאגו להבטיח את מעמדם של כהני העדה.
שגיאה אחרת נעשתה בבחירת מקומות היישוב אליהם הובאו. במקום ליישבם באזורים חקלאיים, כמו אלה שהכירו בארץ מוצאם, הקימו להם "חצרות" – מחנות של קרוונים במקומות שוממים, או שהביאו אותם לעיירות פיתוח, ולשכונות מצוקה בערים. נקודת שבר אחרת אפשר לראות באובדן האמונה הדתית. לאנשי "ביתא ישראל" שכבר אינם יכולים לראות את עצמם כ"היהודים האחרונים בעולם", כפי שהאמינו מאות בשנים, אבדה כאן תחושת השליחות הערכית שלקחו על עצמם.
בעיני האנשים הללו, שבאו לישראל חדורי מוטיבציה, מצטיירת המציאות החדשה באופן שונה כל כך ממה שציפו, ונדמה לרבים מהם שהם תועים בחלל ריק ואין להם במה להיאחז.
ואם לא די בשברון-לב זה, בתחושה של אובדן הדרך כי באמת שום דבר בישראל אינו דומה למה שהכירו והוקירו בעבר, מרגישים עולי אתיופיה שהחברה הוותיקה אינה נוטה להם חסד. וזאת בניגוד גמור למה שסברו בהיותם בארץ מוצאם, שם הם יצרו לעצמם מיתוס של הישראלים המצפים באהבה לשובם של אחיהם ארצה.
אך לא זו בלבד שאינם זוכים כאן לקבלת הפנים שציפו לה, במקרה הטוב הם נתקלים באדישות, ובמקרה הרע הם נתקלים, ולא לעתים נדירות, בגילויים של גזענות.

הפן האישי שלי בהקשר לנושא, והאתגר לכתוב על עדת "ביתא ישראל"

 

"שבועת האדרה"

מה שהביא להתעניינות שלי בגורלם של עולי אתיופיה היו הפרסומים עליהם בעיתונות, הסיפורים הקשים שנכתבו אודותם ועל האופן שהם מתקבלים בישראל. וכשנודע לי על סיור שמארגנת אגודת הסופרים העברים במרכז קליטה לעולי אתיופיה בנגב בעיירה שדרות מיהרתי להירשם.
המפגש היה נוגע ללב, אך לא הניב אלא אהדה לאוכלוסיה המיוחדת במינה הזאת. שכן המרואיינים שלנו מיעטו לנדב מידע על מסעם לישראל, היה זה אחרי מבצע משה שנפגשנו אתם, והשאלות ששאלנו אותם נענו בחיוך נוגה ובמילים אחדות שלא באו אלא כדי לצאת ידי חובה.
עם כל האהדה שעוררו בי לא האמנתי שאהיה מסוגלת לכתוב עליהם. מה גרם לי לקחת על עצמי בסופו של דבר את המשימה? על כך בתיאור כתיבת הספר "שבועת האדרה".
לאחר הרצאה שנשאתי למורות, במסגרת קורס של השתלמות מורים, פנתה אלי מורה שעבדה ב"כפר הנוער הדתי" ליד כפר החסידים וביקשה ממני לכתוב סיפור לנוער על עלייתם וקליטתם של "ביתא ישראל". היא הבטיחה לי שאם אבוא לכפר הנוער שבו היא מלמדת, אקבל את כל המידע הנחוץ לכתיבה אודות העדה. אבל כשבאתי לשם, חזר מה שהיה במרכז הקליטה בנגב, גם כאן לא ששו התלמידים לספר לי על חייהם אתיופיה, ומיעטו לשתף אותי בהתנסויותיהם במסע.
הייתה זו המחנכת שהזמינה אותי לבוא ל"כפר הנוער הדתי" , חנה רפלד שמה, שסיפרה לי דברים שנודעו לה במסגרת עבודתה על הנושא, ודבריה ריגשו אותי כדי כך שהחלטתי להקדיש את הימים הבאים – אשר התארכו לשנתיים תמימות – לחקירת תולדות "ביתא ישראל", אורח חייהם באתיופיה והסיפור הטראומטי של עלייתם ארצה. וזאת במגמה לכתוב סיפור שעלילתו הבדיונית מתבססת כולה על דברים שהיו.
באתי לכפר הנוער ושם הבנתי שבלעדי מחקר רציני על העדה אין טעם למפגשים אישיים .
המחקר שערכתי הוליך אותי לספריות הציבוריות וקראתי כל מה שנכתב בארץ על אתיופיה ויהודיה הנושא, ומשם המשכתי ל"בית התפוצות", לביקורים במרכזי קליטה ולפגישות עם מורים ממוצא אתיופי, ועם כל מי שהיה יכול לתרום לידע נוסף על הנושא. ואחרי חודשים שבהם עסקתי בקריאה ובמחקר חזרתי לכפר הנוער הדתי , ולמקומות אחרים שבהם פגשתי את בני העדה ,מצויידת ,מלבד הידע העיוני גם במראות נו,ף אתיופיים ובמילים אמהריות חיוניות .וכעת אכן נפתחו בפני גם הלבבות וסופרו לי דברים שלשמעם דומה שגם אבנים תבכינה .

כך נכתב ספרי "שבועת האדרה" המתאר את מסעם של העולים ממחוז גונדר באתיופיה לסודן, ומשם לישראל. כתבתי את הספר בתחושת אמפטיה עמוקה ותוך תפילה שהזדהות זאת תעבור גם לקוראים הצעירים .
בשל חבלי הקליטה שגיבורי הספר מסתבכים בהם, לא יכולתי להעניק לסיפור העצוב "סוף טוב". ואף על פי שהיה ניסיון מצד הגורמים הקולטים להשפיע עלי לשנות את סוף הסיפור כדי שבמהדורות הבאות הוא יסתיים בנימה אופטימית, לא נעניתי. הרגשתי שאם אעשה כבקשתם אחטא לאמת. ואומנם, לאחר הופעת "שבועת האדרה", קרו, למרבית הצער, דברים שאישרו את נבואת לבי הקודרת.
לסיפורם הכאוב אין סיום שמח שכן הכבוד הראוי לאנשים האלה שבאו לכאן חדורי ערכים לאומיים רוחניים חברתיים לא תמיד מתממש במציאות .

"יום החרגול וימים אחרים"וכתיבתו

בכתיבת הספר הראשון על אנשי "ביתא ישראל" נחשפתי לקשיי הקליטה שלהם, ומטבע הדברים הוסיף עניינם להעסיק אותי והמשכתי לעקוב אחר המתרחש בקרבם. קראתי כל מה שהתפרסם עליהם בעיתונות היומית וראיתי שבצד ההצלחות שהצליחו יחידים מתוכם, עדיין סובלים רבים מהם מתנאים שאינם מסייעים להם להשתלב בחברה הישראלית.
במסגרת המעקב שערכתי בנושא, שוחחתי עם עובדת במשרד החינוך שעסקה באיתור נוער מחונן ברחבי הארץ במטרה לקדם אותו במסגרות המיוחדות לכך. שאלתי אותה אודות תלמידים מבין עולי אתיופיה, אם הם נכללים במיזם הזה, ונודע לי מפיה שהיא איתרה לא מעט תלמידים כאלה.
אחת מהם, תלמידת כיתה ו', הייתה לדמות המרכזית בספר חדש שכתבתי על העדה של "ביתא ישראל". בשם "יום החרגול וימים אחרים ".

נערה זו, אסמרץ', ובעברית – אסנת, כותבת ביומנה על הקורות אותה, על הקשיים העומדים בדרכה, על ההתמודדויות שלה ועל רגשותיה ומחשבותיה.
בתחילת שנת הלימודים אסנת היא תלמידה חלשה ולא מקובלת על בנות כיתתה. בהמשך, בזכות קריאה מרובה של ספרים שהיא שואלת בספריה, היא רוכשת מיומנות בקריאה שמקדמת אותה בכל המקצועות הנלמדים עד כדי מצוינות. ההערכה שמביאים לה הישגיה בלימודים מקנה לה מעמד חדש בכיתתה, ונראה שהיא בדרך להשתלבות מוצלחת בחברה.
האופטימיות בה מסתיים ספר זה מתבססת, כאמור, על מקרה שהיה. אך עדיין נשאלת השאלה לגבי העדה בכללותה. אני מבקשת לומר בזאת שיש אפשרויות לבני העדה להתקדם, ועם זאת דומני שלא רבים מביניהם מגיעים למיצוי עצמי, כפי שקורה לגיבורת הסיפור הזה, והיתר פגועים מאי התקבלותם בחברה הישראלית בגלל סיבות שחלקן הגדול נובע מדעות קדומות.

סיפורו של "קלקידן"

על הכריכה האחורית של "קלקידן" מתוארות נסיבות כתיבת הספר. מעשה בנער מתבגר ממוצא אתיופי, הלומד באחד מבתי הספר באשקלון, שההתרשמות מדמותו הייתה מקור ההשראה לעלילה המורכבת. הנער הזה בולט הן בהישגיו בלימודים והן במעמדו החברתי – התלמידים, שניכר בהם עד כמה הוא חביב עליהם ועד כמה הם מעריכים אותו – בחרו בו לתפקיד יושב ראש מועצת התלמידים של בית ספרו, תפקיד שהוא ממלא בהצלחה, כשם שהוא מיטיב להתמודד בתפקיד נוסף שקיבל על עצמו למלא במסגרת משפחתית. התרשמותי מן היכולות של קלקידן, מעוז רוחו, מנכונותו לקחת על עצמו אתגרים, הביאה אותי לכתוב את הספר השלישי העוסק בעולי אתיופיה.
על רקע הנתונים המדאיגים, שאספתי במרוצת השנים, על השתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, הצטייר לי סיפורו של קלקידן ככוכב זוהר באפלת הלילה. אולי זו הסיבה שכתיבת ספר זה הייתה שונה מתהליך יצירת ספרי הקודמים העוסקים באותו הנושא. ההתמודדות המוצלחת של קלקידן עם האתגרים שעומדים לפניו לאורך העלילה המורכבת והארוכה, מילאה אותי בעת הכתיבה בהרגשה מרוממת כאילו אמר לי לבי שהנני – בהיותי מחברת הספר – אשת בשורה. וזאת לא רק בשל העידוד ששואבים בני הנוער של "ביתא ישראל" מן הקריאה בו, אלא בגלל שהתערות חברתית כה מוצלחת אינה  יכולה להיעשות בחלל ריק, ואם באשקלון צלח דבר, יסופר הדבר הזה בגת, ויגיע גם תורם של אור יהודה ושל ישובים אחרים ליצור בסביבתן אווירה חברתית קולטת, וסוף כל סוף אפשר יהיה לברך – "ובא לישראל גואל".

"המסע אל החלום" – מאת אברהם אדגה

לא רבים הם הסופרים הישראלים שמוצאם מאתיופיה, והמעטים, כמו אברהם אדגה ורחמים אלעזר, אינם כותבים לנוער, גם לא הסופרת אספו ברו שפרסמה קובץ סיפורים למבוגרים.
עם זאת, היות והדמות המרכזית בספרו של אברהם אדגה ,"המסע אל החלום" הוא נער, אפשר להניח שגם בני נוער בגילו עשויים לגלות בו עניין.
בספר הזה מתאר הסופר את הדברים הקשים שעבר במסע לישראל, כפי שאדגים בקטע הבא:
"נסיתי לזחול תוך שימוש בידיים, אך באופן זה הדרך לא תיגמר לעולם. קרעתי את החולצה שלי וקשרתי סביב כפות רגלי ואולם התקשיתי לנעול את הנעל. החבר שלי סחב אותי, אבל פחדתי שגם הוא יתמוטט וכך אף לא אחד מאיתנו יישאר בחיים."
ודאי לא קל היה לו לסופר להעביר את סיפורו האישי לפרוזה כתובה, כי אין זה מטבעם של בני העדה לשתף את הקורא האלמוני בחוויות אמת כואבות שחוו בעצמם, ודומה שתחושת השליחות היא שדחפה אותו לכתיבת הספר המרגש הזה.

סופרים ישראלים שאינם ממוצא אתיופי הכותבים ספרות בדיונית על אנשי "ביתא ישראל"

מדף ספרי הילדים והנוער הולך ומתעשר בספרים הנכתבים על עולי אתיופיה.
דומה שהספר הראשון לילדים שהופיע בישראל על הנושא היה ספר מתורגם, "גנט, הילדה מאתיופיה" שכתבה ורה פורסברג, והוא נחל הצלחה רבה בקרב הקוראים הצעירים.
להצלחה יפה זוכים גם ספריה של נעמי שמואל. .

קדם לו ספר לקטנים על הנושא, שכתבה חגית כהן, ושמו – "ילד של שוקולד"

אילנה אבן טוב-ישראלי, שהנחתה בני נוער מאתיופיה בסדנת כתיבה, הקדישה לנושא את ספרה "תנו לי לדבר".
להדגמה בחרתי להביא קטע מסיפור שהופיע בתקופת "מבצע משה", בשם "הרפתקה באוטובוס", שכתבה הסופרת מרים עקביא, שמופיע בספר הנושא את אותו השם.
"באחרונה הצליחה מדינת ישראל להתגבר על המכשולים, ונמצאה הדרך להעלות ארצה בחשאי ובדרכים עקלקלות חלק גדול מיהודי אתיופיה, ואני מקווה שבסופו של דבר נצליח להביא הנה גם את הנותרים."
אבא דיבר ואמא שתקה. לבסוף אמרה חרש:
"כמה טוב שהיום – לא כמו בעבר – יש ליהודים לאן ללכת. כמה טוב שמדינה אחת בכל העולם כולו לא תפנה להם עורף… לעולם לא."
ידעתי על מה חשבה אמא. היא חשבה על המשפחה הגדולה, שהיתה יכולה להיות לנו, לו גם אז, במלחמת העולם השניה או עוד לפניה, היתה קימת מדינת ישראל."
מרים עקביא שוזרת את נושא השואה בסיפור על העולים מאתיופיה, ומדגישה את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמקום מקלט לכל יהודי באשר הוא יהודי.
ואכן, אנשי "ביתא ישראל" נרדפו רק בשל היותם יהודים, בדיוק כמו שהמוצא היהודי שימש עילה לרדיפת והשמדת יהודי אירופה. אחידות גורל זו של בני עמנו, ללא הבחנה בהבדלים חיצוניים כמו גוון העור, אם הוא לבן או שחור, ראוי לה שתהיה קבועה בתודעתנו הלאומית. ומה יכול לתרום לכך יותר מספרים העוסקים בנושא, ובעיקר חשובים לעניין הזה לדעתי הספרים המיועדים לילדים ולבני הנוער.

תוספת :

כדאי להוסיף שישנם עוד כמה דוגמאות של עיסוק ספרותי ביהודי אתיופיה שאינם מוזכרים במאמרה של אורגד .

למשל ספרו של הרב החרדי  מגרמניה יהושע זליג שכנוביץ. "שלמה הפלשי " : סיפור  שהופיע בגרמנית ב1923 שתורגם לעברית בידי מ"צ פרוש בשם "בן הפלשים " ועוסק בנדודי צעיר פלשי המתלבט עולה לבסוף לארץ ישראל ונופל על הגנת הכותל .
אפשר להזכיר את " מלב אפריקה ועד שארם עד שייך " סיפור קומיקס של דני פלנט שפורסם בשבועון "הארץ שלנו"  ב-1958. זהו סיפורו של פלאשי שמגיע ללב אפריקה בחיפוש אחר מדינת ישראל ושם מצטרפים אליו שני נערים כושים גם הם מצאצאי שב שמתייחס על אנשי שלמה ויוצאים לישראל בדרך הם נלכדים בידי המצרים בשארם א שיך אך משוחררים בידי כוחות ישראל. זהו סיפור הקומיקס הראשון ואולי היחיד עד כה שגיבורו הוא פלאשי.והוא מעניין בגלל הצורה הסימפטית והכמעט הירואית שבה מוצגים השחורים הפלאשים ואנשי שבטי הג'ונגל
( בזמנו היצעתי לעורכת מגזין ליהודי אתיופיה לפרסם על דפיו את הסיפור הזה בתוספת סיפורי קומיקס מקוריים משלי עבור חברי הקהילה האתיופית אך לצערי הדבר לא הסתייע בכל אופן היום המצב השתנה ואני מקווה להעלות את הסיפור בעתיד באתר זה ואולי גם באתר של יהודי אתיופיה ).

אפשר להזכיר את סיפור דן טרזן : דן טרזן ואוצרות המלך שלמה. שהופיע ב1960 שבו היסוכן הישראלי דן מוקד דן טרזן יוצא לבקר את השבט האבוד של הפלאשים (המתוארים כשבט אבוד הדומה לזה שבספרי טרזן) וממלכם נודע לו שהם שומרים על אוצרות שלמה עד ש"יקום בית המקדש השלישי". דן משכנע את הפלשים שהגיע הזמן להעביר את האוצרות לישראל, מחסל סוכנים ירדניים שבאו לגנוב את האוצרות ומעבירם בחזרה לישראל.

 


ויש גם את הספר מסדרת מנהרת הזמן של גלילה רון פדר "מבצע משה " ( 1999   שמתאר גם הוא את מסעם של בני אתיופיה לארץ ישראל  בשנות השמונים . .
הלוואי שבחברה הישראלית היום הייתה מופגנת כלפי הפלאשים אותה מידת אהדה שמופגנת אליהם בסיפורים אלו שבחלקם נכתבו בתקופה שבהם הם חיו הרחק מישראל.

 

ראו גם :

מגזין האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

ילדי אתיופיה בחינוך

המלכה יהודית

המלכה יהודית הקומיקס

המלכה יהודית -הקומיקס

 

אני שמח לבשר שבימים אלו יצא לאור גליון מספר 27 של "קו האופק " מגזין האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ובתוכו יש את הפרק הראשון מסיפור קומיקס בהמשכים "המלכה יהודית " שכתבתי אנוכי ואייר אלימלך אדגה.

 

הסיפור מתאר את עלילתיה של המלכה היהודית המפורסמת מימי הביניים שהשתלטה על אתיופיה כולה .והוא מבוסס בצורה חופשית על מאמרי בנושא  שחשף לראשונה את הדמות ההיסטורית לפני הקהל הרחב וכבר שימש כבסיס לרומן של מרינה גרוסלנדר "חלומות ראווה ".

ולרגל האירוע  אקדיש את הבלוג בשבוע  הבא  לכתבות הקשורות  ליהודי אתיופיה.

הקוראים מוזמנים לעקוב אחר כתב העת והסיפור ואחר מאבקם של בני הקהילה האתיופית במדינה.

queen gudit 1

 

המלכה יהודית המאמר

המלכה יהודית

הם פגעו בכבודה , הם חיללו את גופה, הם הפעילו כנגדה את ארון הברית .
היא בתגובה שרפה את עירם הוציאה להורג את כל מנהיגיהם  והשמידה את ממלכתם .

אתיופיה היא ארץ שיש לה קשרים הדזקים עם מסורת יהודיות קדומות שונות ובראשן אגדות שלמה המלך שנחשב לאבי שושלת המלכים האתיופית , וארון הקודש שהיה בבית המקדש הראשון שלדעת האתיופים נמצא היום בארצם , באתיופיה חיו מזה מאות רבות של שנים בני קהילה יהודית מיוחדת "ביתא ישראל " שכיום נמצאת בישראל.
בהיסטוריה האתיופית יש שתי מלכות מפורסמות מאוד ששתיהן קשורות ליהדות. אחת היא מלכת שבא שלפי המסורת ביקרה במאה העשירית לפה"ס את שלמה והולידה את מנליך מיסד שושלת המלכים באתיופיה. השניה היא מפורסמת הרבה פחות ובאתיופיה ידועה לשימצה . זוהי יהודית שלפי המסורת במאה העשירית אחרי הספירה, 2000 שנה בדיוק לאחר ימי מלכת שבא , כבשה את אתיופיה וכמעט השמידה שם את הנצרות ואת שושלת בית שלמה. יהודית נחשבת ל"תאומה האפלה של מלכת שבא".

יהודית הוא שם מפורסם מאוד בתרבות היהודית. ותמיד כשמן של נשים לוחמות . השם הוא שמה של גיבורת אחד הספרים החיצוניים הידועים ביותר שלפי הסיפור שכרתה את ראשו של מצביא צבא אויב על מנת להציל את אנשי עירה .היה זה גם שמה העברי של מנהיגה של שבטים צפון אפריקניים דהיה אל כהינה שייתכן שהייתה יהודיה ושלחמה בערבים במאה ה-8 לספירה בראשות שבטים ברברים בצפון אפריקה ובהצלחה במשך כמה שנים עד שחוסלה
אולם האישה החשובה ביותר שהחזיקה בשם זה הייתה השליטה הגדולה ביותר ששלטה אי פעם באתיופיה אישה שחייה שנויים עד היום במחלוקת עזה ,שהיא שנואה שנאת מוות על הנוצרים האתיופיים שרואים בה מעין היטלר ממין נקבה ונערצת על היהודים הפלאשיים שרואים בה את אחת מהם ואת מנהיגתם הגדולה של כל הזמנים שימיה היו תור זהב עבורם.

יפהפיה או מפלצת ?

יש חילוקי דיעות אפילו לגבי שמה שמבטאים אותו כיהודית ("יודית " שמשמעותו באתיופית היפהפיה והמבורכת )וגם כאסתר ( כנראה בעיקר אצל הביתה ישראל ) וגם כ"גודית" ( המרושעת ) בשפה הטיגרית , וגם כ"אסת " ( המפלצת ) ו"אסאטו " ( אש) בשפה האמהרית ו"גאוה" בשפת טילטל ו"טירדה גבאז" . עד היום יש את משחק הלשון בפיהם של ילדים אתיופיים "יודית הגודית " (יהודית המרושעת ) או "יודית אסאטו" (יהודית הלהבה ).
ברור שחיה במאה העשירית לספירה אבל לא ברור מתי בדיוק. מה שברור  מעבר לכל ספק הוא שהייתה לה השפעה חשובה מאוד על אתיופיה היא סילקה מהשלטון את שושלת בית שלמה ששלטה באקסום על פי המסורת מאז ימי מנליך בן שלמה במשך 1000 שנה והקימה שושלת חדשה.לא לפני שהרסה את עיר הבירה העתיקה אקסום ואת כל הכנסיות והמנזרים שבה והשמידה את מרבית אנשי השושלת הישנה והרגה בכמרים ונזירים רבים מאוד כפי שאיש לא עשה לפניה והפילה את חיתתה על הממלכה כולה. היא עשתה כמיטב יכולתה להשמיד את הנצרות באתיופיה פשוטו כמשמעו.
ידוע לנו בוודאות שממלכת אקסום באתיופיה הייתה אז בירידה ולפתע בערך בשנת 980 החל מלכה לשלוח מכתבי לבקשת עזרה מהפטריארך באלכסנדריה שתחת הנהגתו עמדה הכנסייה האתיופית וביקש ממנו עזרה כנגד מלכה מנהיגת שבט "הבאני אל חאמיויה" ( שבט מסתורי שעד היום לא ברור מי הוא ) , מורדת שגרמה לו נזקים עצומים ששרפה ערים רבות והשמידה כנסיות רבות וגרמה למלך לברוח ממקום למקום.  לפי גרסה אחת הוא אכן קיבל את העזרה מבוקשת והבעיות הפסיקו . לפי גרסאות אחרות שהן כנראה נכונות יותר ,הצרות נמשכו והמלך נרדף ממקום למקום יורש העצר שלו חוסל והשלטון עבר לבסוף ליד המלכה, יהודית ששלטה שם במשך לא פחות מ-40 שנה . ויהודית זאת לפי המסורות כשמה כן הייתה יהודיה שעל פי המסורות שהתקוממה כנגד המלך באקסום.
העובדות ההיסטוריות על יהודית  זאת הן מצומצמות מאוד. סיכם אותם המלומד והנוסע המוסלמי איבן האוקל  שסיפר על מלכה אתיופית שהביסה והרגה את מלך אתיופיה ושלטה על אימפריה שם מארצות "הדנים " במערב אתיופיה.(מי הדנים האלו זה לא ברור, היו שזיהו אותם עם בני שבט דן ועם הפלאשים שכידוע מזוהים בעיני רבים עם שבט דן ) הוא כתב זאת בערך בשנים 970- 980 ומעריכים שדיבר על אירועים שהתרחשו בשנות ה- 950 כן ידוע לנו שהמלך של תימן שלח לשליט עירק זברה שאותה קיבל משליטה של ממלכה אתיופית בערך ב-970 והכוונה כנראה לשליטה האתיופית הנ"ל.  לפי כמה מקורות באינטרנט היא חיה בשנים 937-997 . לא ברור מאיפה שאבו את המידע הזה אבל זה ניחוש טוב כמו כל ניחוש אחר.
עד כאן העובדות ומכאן יש רק מסורות.

המלכה הפרוצה

Queen Gudit

המלכה יהודית

על יהודית יש מסורות שונות הן אצל הביתא ישראל והן אצל האתיופים הנוצרים .
לפי מסורת פלאשית יהודית  הייתה מבני "ביתא ישראל " ( כפי שהפלאשים מכנים את עצמם ) היא הייתה בתו של המלך הפלאשי גדעון הרביעי ושל יהודית ( השמות הקבועים של מלכי הפלאשים לאורך הדורות ) ששלטו בממלכה פלאשית בסמיאן . לפי מסורת זאת היה זה אביה גדעון שפתח במלחמה בשליט האתיופי מאחר שזה ניסה לגייר את היהודים בכוח . וזאת הייתה הסיבה לכך שהיא שרפה כנסיות והרגה כמרים נוצריים אבל לפי מסורת זאת יהודית הובסה לבסוף כאשר שבטים מוסלמיים מאריטראה הצטרפו לכוחות הנוצרים ואלה התנקמו בפלשים ויהודית התאבדה כדי להימנע מאונס והתנצרות בכפיה . מעניין שגרסה זאת שונה מהגירסה המקובלת ( והכנראה נכונה ) שלפיה יהודית ניצחה במלחמה.
ישנן מסורות אתיופיות נוצריות רבות על יהודית שאין לדעת עד כמה הן מדויקות מבחינה היסטורית והן מלאות שינאה לאויבת הגדולה של הנצרות.
לפי מסורות אלה יהודית הייתה מקורבת משפחתית לשושלת המלוכה . היא הייתה נכדה של הקיסר האתיופי ודם אספר ( 792-822) מבתו. לפי מסורת אחת אביה היה אזיור,  קיסר ששלט למשך מחצית יום בלבד ואמה נקראה מאקיה מארן אלא שאזיור שלט לפי הרשומות עשרים שנה לפני ודן אספר,מה שמראה לנו עד כמה המסורות בנושא אינן אמינות .לפי מסורות אלה ארץ אימה הייתה אייל , מחוז במזרח אדוה שבטיגרה.
המסורת הנוצרית מספרת שיהודית היגיעה כאישה צעירה לאקסום ולפרנסתה עבדה שם כזונה ( למה שתצטרך לעשות זאת אם היא הייתה בת משפחת המלוכה אין זה מוסבר) . ובגלל יופיה הנדיר ( רק מלכת שבא אם האומה האתיופית השתוותה אליה ביופיה ,אומרות האגדות ) הייתה לה הצלחה רבה.
יום אחד היא סירבה לפנייתו של מעריץ צעיר לבלות עימה את הלילה שכן הוא היה ממעמד הכוהנים והיא ממעמד המלוכה והזדווגות כזאת לא התקבלה על דעתה. הצעיר שאל מה כן הוא יכול לעשות על מנת לקבל את גופה והיא דרשה בתמורה נעלי זהב.. הצעיר שהיה מוכן לעשות הכל עבור לילה עם יהודית הלך אל האוצר החשוב ביותר של אקסום אל ארון הקודש אותו גנב מנליק מייסד השושלת האתיופית מירושלים בימי שלמה.הארון הזה התפרסם ככלי הקודש החשוב ביותר של עם ישראל וסופר עליו במקרא שהוא היה מסוגל להרוג המוני אנשים יהודים וכופרים בדרכים מסתוריות .
הצעיר חתך חתיכה גדולה ממסך הזהב שכיסה את הארון שתהיה גדולה מספיק על מנת להכין ממנו נעליים לכסות את רגליה של יהודית אהובתו. כאשר התברר לבסוף לשלטונות על הגניבה של החפץ הקדוש פתחו בחקירה וגילו כי הוא מכסה את רגלה של יהודית ,שסיפרה להם ממי קיבלה אותם ( ומהסיפור נרמז שלא ידעה על מקור הנעלים ). הם החליטו לשחרר את הצעיר לחופשי בטענה שלא יכול היה לעמוד כנגד יופיה ולכן הוא חף מפשע.. הזונה יהודית הוכרזה כאשמה היחידה בכל הפרשה וחילול הקודש. כעונש נחתך שדה הימני מגופה והיא הוגלתה מהמדינה אל ים סוף והגבול של מצרים.

הנקמה

Gudit

מצבות בעיר אקסום המיוחסות למלכה יהודית

יהודית ה"זונה מאקסום " נדדה כשהיא רדופה במחשבות של נקמה לאורך חופי הים התיכון ועברה בדרכה בארץ ישראל והיגיעה לבסוף לסוריה . שם פגשה את היהודי זנוביס בן מלך שאם (סוריה,אבל אולי הכוונה למדינה אחרת מצפון לאתיופיה). הוא פגש אותה על החוף והתפעל מיופיה ושאל אותה מי היא ומאיפה היא ומי הם קרוביה יהודית ענתה לו שאין לה קרובים ואין לה ארץ בגלל הרשע שנעשה כנגדה.והראתה לו את הנזק שנגרם לגופה. זנוביס הזדעזע אבל גם התאהב בצעירה היפה ריפא את פצעיה ונישא לה. לפי גירסה זאת יהודית לא הייתה יהודיה אז אלא התגיירה שכן זנוביס היה יהודי ,ואם הייתה מקורבת למשפחת המלוכה כי אז הייתה בוודאי במקור נוצריה. לפי גרסת הפלאשים לעומת זאת היא הייתה יהודיה במוצאה מביתא ישראל . בכל אופן שתי הגירסאות מסכימות שהיא הייתה פנטית באמונותיה ושואפת נקמה ונחושה בדעתה להשליט את היהדות באתיופיה על פני הנצרות . היא "נידנדה " לזנוביס לעזוב את סוריה ולעזור לה לאסוף צבא שיכבוש את אתיופיה וינקום באויביה ולבסוף לאחר מאמצים רבים שיכנעה אותו. זה היה לאחר שסוכניה שמעו שהקיסר דנגהזאן שעמד בראש צבא אתיופי גדול של מאה אלף איש (או מאה שמונים וחמש אלף איש לפי גרסה אחרת ) שעימו יצא כדי להרחיב את ממלכתו נהרג בקרבות במערב אתיופיה עם המוסלמים וצבאו הושמד. סביר להניח שהקיסר יצא להשיג שליטה על נתיבי סחר חשובים והממלכה שהביסה את הקיסר והביאה למותו ולהשמדת צבאו הייתה ממלכתה של יהודית עצמה וזה נתן לה את האומץ לתקוף את אקסום הבירה בעצמה.
יהודית חזרה לאתיופיה בראשות צבא גדול ושלחה מסרים לארצה שליד אדובה "בואו מיד להיצטרף אלי ומי שלא יצטרף אלי יסבול את גורלם של אויבי " ובתוך כמה שבועות היה לה צבא גדול. ועם צבא זה היא תקפה את אויביה אנשי אקסום והביסה אותם בקרב אחרי קרב.
מול איום כה חמור המלך והכוהנים של אקסום השתמשו בכלי הנשק הסופי שלהם בארון הברית בתקווה שצבאה של יהודית יושמד כפי שהושמדו צבאות הכופרים בימי משה ויהושע בעזרת הארון. הם הוציאו את הארון ממחבואו וכיוונו אותו בטקס מרשים מול צבא יהודית בתקווה לאש שמיימית כל שהיא שתשמיד את המלכה הכופרת (שכזכור גורשה במקור בגלל חילול קודש ארון הברית ) ואת צבאה או לנס אחר שיביס את הצבא הפולש כפי שקרה  אז בימי התנ"ך הרחוקים. .
ודבר לא קרה.
בדומה למה שקרה העבר הרחוק בימי מאבק בין ישראל והפלישתים שגם נגדם הופעל הארון בזמן קרב וללא כל הצלחה שהיא ארון הברית התגלה כלא אפקטיבי כנגד המלכה יהודית. ובניגוד לכותבי התנ"ך נראה שלכותבים האתיופיים לא היה את האומץ להעלות את סיפור הכישלון על הכתב. מאז לא השתמשו ביותר באתיופיה בארון הקודש למטרה לוחמנית כל שהיא ,הלקח שאי אפשר לסמוך על הארון במלחמה גם כנגד האויב הגרוע ביותר של הנצרות נלמד מן הסתם היטב.
צבאה של יהודית נכנס לאקסום הבירה שם הרס את הארמון ואת הכנסיה הגדולה ואחר כך את כל העיר. היא אף הקפידה לחסום את כל המעיינות כך שהאנשים לא יוכלו לשתות מהם ובכך הפכה את האיזור למדבר. אקסום המעתירה והמפוארת מרכז התרבות האתיופית הפכה לאיי חורבות ושוב לא חזרה יותר לגדולתה כבירת אתיופיה. המלכה יהודית נקמה את נקמתה באנשי העיר שחיללו את כבודה. עד עצם היום הזה יש ליד אקסום שדה של מבנים עתיקים חרבים הנקרא על שמה "שדה יהודית ".

שדה יהודית , אזור של מבנים ענקיים חרבים ליד אקסום שלפי המסורת הושמדו בידי המלכה יהודית ונקרא על שמה.

 

 

במהלך שילטונה שנמשך 40 שנה היא דיכאה את הנצרות ביד של ברזל זאת מאחר שלדבריה "אני יהודיה ובעלי הוא יהודי ". ארון הברית שהיה באקסום הוברח משם מפחד יהודית לאזור בטוח, כאשר האנשים שמבריחים אותו העיזו לנוע עימו רק בשעות הלילה. וביום התחבאו ביערות ובמערות מרוב פחד מהמלכה וממשמרותיה . הם הביאו את הארון לבסוף לאיזור רחוק בדרום במנזר דברה ציון באי הגדול ביותר באגם זואי שם הישגיחו עליו עד מותה של יהודית כעבור 40 שנה ( בשנת 997 לפי אחת המסורות בשנת 1010 לפי מסורת אחרת ) מוות שלפי מסורת אחת אירע בעת שעסקה בתחביבה של שוד כנסיה שלאחריו חלתה ומתה. כאמור מרבית ( ואולי כל ) אנשי משפחת המלוכה ,שנחשבו לכמעט אלים בגלל יחוסם חוסלו בידיה,על פי המסורת רק תינוק אחד מהמשפחה ניצל וצאצאיו הם שהקימו מחדש כעבור מאות שנים את השושלת השלומואית החדשה,לפחות לפי טענותיו של מחדש השושלת .. .
אחרי 40 השנה של יהודית. עלה לשלטון לפי כמה מסורות היורש הגולה מהשושלת השלומואית הותיקה. הוא גורש מהשלטון תוך זמן קצר בידי אנשי שושלת חדשה שושלת הזאגוה מבני שבט האגאו שבט לא שמי באתיופיה שמקובל שהיו צאצאיה ויורשיה של יהודית, אבל יתכן גם שעלו לשלטון רק שנים אחריה ורק ניצלו את הואקום השילטוני שנוצר כתוצאה מפעולותיה. .
עד היום האתיופים זוכרים בשנאה את המלכה הזאת האישה החשובה ביותר בתולדותיהם ועד היום הביתא ישראל סבלו מקללות ועלבונות משכניהם בגלל הקשר אליה. אתיופים רבים רואים את יהודית ותקופתה כאחת מנקודות השפל של ההיסטוריה האתיופית תקופת חורבן של ציביליזציה גדולה. ומשוים כל אירוע שחור בתולדותיהם ובחייהם כיום לימי יהודית. אחרים לעומת זאת מעריצים אותה ואת אישיותה החזקה ,עם כי הערצה כזאת מתקבלת תמיד בלעג ובסלידה מצד הסביבה .
בין שהייתה יהודית יהודיה כפי שחושבים מרבית האתיופים נוצרים ויהודים ובין שלא כפי שחושבים כמה חוקרים אי אפשר להטיל ספק בכך שהייתה האחת הנשים הגדולות של ההיסטוריה ואולי השליטה הגדולה ביותר של ימי הביניים בכל מקום שהוא, לאמיתו של דבר קשה לחשוב על אישה אחרת בימי הביניים או בכל תקופה אחרת שהביסה ממלכה גדולה באמצעים צבאיים והביאה להקמת שושלת חדשה ומאריכת ימים.

Queen Gudit 00

ראו גם

יהודית בויקיפדיה

עוד על גודית 

 

יודית מלכת אתיופיה 

יודית מלכת הביתא ישראל 

גודית המלכה  הלוחמת 

אתיופיה בויקיפדיה

עוד על ארון הברית באתיופיה

שודדי ארון הברית :חלק א'

חלק ב'

המלכה יהודית הקומיקס מאת אלי אשד  ואלימלך אדגה

פרק 1

פרק 2

פרק 3

פרק 4

עוד על ההיסטוריה של אתיופיה