ארכיון תג: יוסף אריכא

חרש הברזל אשר בגבע – סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים מאת יוסף אריכא

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

עטיפת אחד הקבצים שבהם הופיע הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי על המאבק בפלישתים ועל שמירת סודות טכנולוגיים.

לפניכם אחד הסיפורים ההיסטוריים התנכיים המשובחים לנוער בספרות העברית.והוא רק ראשון מסידרה של סיפורים קלאסיים כאלו על ימי התנ"ך וההיסטוריה שנשכחו שלא בצדק והיגיע הזמן להחזיר אותם לתודעה.ואני אפרסם אותם כאן וב"יקום תרבות ". 

הסופר יוסף אריכא,התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים שלו "סנחריב ביהודה " על ימי המלך חזקיהו ופלישת האשורים ליהודה  ו"סופר המלך"  על מסעו של אלכסנדר הגדול לארץ ישראל הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד 1944 בעת ימי מלחמת העולם השנייה.

. אני משער שהוא נכתב בעידודו ואולי גם בהשראתו של עורך כתב העת  "עתידות "אשר ברש שכתב גם הוא סיפורים היסטוריים ובהם "שאול והאתונות " שעוסק באותם הדמויות ובאותה התקופה אבל פורסם לראשונה רק שנתיים לאחר פרסום "חרש הברזל אשר בגבע".

האם אריכא שימש כהשראה לברש ? יותר סביר ששניהם הושפעו בו זמנית מאותם הקטעים בספר שמואל ויש להניח שידעו האחד על יצירתו של השני בעת העבודה.

 

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא זה: עם נפילת האימפריה החיתית ( זמן קצר לאחר מלחמת טרויה ) הופץ סוד ייצור הברזל שהיה עד כמה שידוע לנו המצאה חיתית בין עמים שונים ובהם הפלשתים והללו השתמשו בטכנולוגיה העדיפה הזאת לחיזוק שליטתם בארץ ישראל.  וכמובן מנעו גם הם את הסוד מיריביהם הישראליים.

לוחמים פלישתים עם נשק הברזל שלהם בציור מצרי קדום

בקטע היחיד בתנ"ך הנוגע בנושא שמירת סוד טכנולוגי מסופר לנו: וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית.( שמואל א' יג יט ).

ככל הנראה הסוד הטכנולוגי הזה דלף  לבסוף הודות לריגול תעשייתי מוקדם של הישראלים שהתנ"ך למרבית הצער לא נותן לנו פרטים עליו כל מה שידוע לנו הוא שהישראלים למדו לבסוף יצירת חרבות וחניתות מברזל והפלישתים איבדו את היתרון הטכנולוגי שלהם ועימו את שליטתם.

הסיפור שעוסק בתקופת ראשית המלוכה  בישראל יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין הישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל.

המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים. 

באופן אירוני היום אפשר לקרוא את הסיפור הזה  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם עם המחרטות שלהם שבהן הם בונים קסאמים  ורקיטות  פרימיטיביות לכאורה.

אבל אציין מי שמתעקש ישיג לבסוף סודות טכנולוגיים ולצד השני עדיף להמשיך  להתקדם ולא להישאר במקום. 

 

הסיפור  "חרש הברזל אשר בגבע" פורסם בכמה וכמה מקומות ואנתולוגיות דבר שמראה שהוא היה פופולארי ביותר.הוא זכה לשיא של פרסום באמצע שנות החמישים תקופת של שיא של ההערצה הציבורית לתנ"ך   זמן החפירות הארכיאולוגיות בחצור בידי יגאל ידין ,זמן יצירת חידון התנ"ך  וכו' ואז פורסם  "חרש הברזל אשר בגבע " במקביל בכמה קבצים.וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ). 

"חרש ברזל אשר בגבע "–פורסם במקומות האלו :

א.עתידות:קובץ ספרותי -מדעי לנוער  ב' תש"ד 1944  עמ'  4-8 ;

ב. הדאר גליון 2 שנה 5 חשוון תש"ט 1949  עמ' 88

ג.אנתולוגיה מקראית: התנ"ך בראי הספרות העברית החדשה. עורך גדליה אלקושי    תל אביב :   דביר,   תשי"ד, 1953.

ד.אנתולוגיה תנ"כית : מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים :כרך ב'- כיבוש הארץ – מלכות שלמה / עורכים :ב.י. מיכלי, מ. רבינוביץ, צ. ירדני.   תל אביב :   מסדה. 1954 

ה.סיפורי יוסף אריכא תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד 1954.

ו.אשכולות: התנ"ך בספרות ישראל לתקופותיה בעריכת נחום בנארי הוצאת מ.ניומן  תשט"ו 1955 

ז.גיבורים במערכה :   פרשיות חייהם ותקופתם באספקלריה ספרותית והיסטורית / עורך יוסף אריכא    תל-אביב :   עמיחי,   תשט"ו.1955


ח.יוסף אריכא :כנפים לאדם :אגדות וסיפורים ,ניב  1968

ט.מקראות ישראל.

הסיפור פורסם ברשת בפרוייקט בן יהודה  ביחד עם יצירות אחרות של אריכא ותודתנו להם. 

וכעת הסיפור  הקלאסי עצמו:

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת הינריק .הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

חרש הברזל אשר בגבע -יוסף אריכא

חָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

 

Image result for philistine warrior

לוחם פלישתי בימי שאול המלך 

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידי ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר את מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תןך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

קראו עוד על יוסף אריכא המחבר :

סופר העבר :הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא 

סופר היום והלילה :על יוסף אריכא

יהונתן נגד פלישתי איור לסיפור.

סופר היום והלילה-יוסף אורן על הסופר יוסף אריכא

 

Image result for ‫יוסף אריכא‬‎

יוסף אריכא. פורטריט מאת עמוס אריכא

במלאות מאה שנה להולדתו של הסופר יוסף אריכא (1972-1907) ושלושים וחמש שנים למותו, אנו מפרסמים את המבוא שכתב המבקר וחוקר הספרות יוסף אורן ל"יוסף אריכא – ילקוט סיפורים", שבמקור יצא לאור בעריכתו בהוצאת "יחדיו" עם אגודת הסופרים (1982).
המבקר יוסף אורן הוא מהבקיאים ביותר במשעולי יצירתו של אריכא מתחילת דרכו ועד לימיו האחרונים.כאן הוא נותן סקירה מפורטת  למעשה  מחקר מונומנטאלי  על יצירתו של אריכא על החיים המודרניים ובכך  יש משום השלמה  לסקירה שלי שפורסמה כאן בעבר על הסיפורים והרומנים ההיסטוריים של אריכא.
שתי הסקירות מראות עד כמה גדול היה כוחו של אריכא הן בתיאור העבר הרחוק והן בתיאור חיי ההווה ,תופעה שהיא נדירה .

במסגרת אתר זה אני מתכוון להחזיר לתודעה סופרים שונים שנשכחו ולא בצדק מהתודעה הציבורית ויוסף  אריכא הוא רק אחד מני רבים  שכוללים אישים חשובים ולמצער מעניינים  כמו דוד פרישמן ורבים אחרים .

 בעתיד אני מקווה להחזיר כאן לתודעה   עוד יוצרים  נשכחים   כמו המשורר יעקב כהן ,המספרים אברהם מאפו , יעקב חורגין ,יעקב וינשל', א.א. קבק,  ועוד רבים נוספים . 

תודה לסופר עמוס אריכא שעמל והקליד את הרשימה,על מנת להוציאה ממדפי הספריה המאובקים ולהביאה לרשות הרבים ברשת.

Image result for ‫יוסף אריכא יום ולילה‬‎

סופר היום והלילה: חייו ויצירתו של יוסף אריכא

מאת יוסף אורן

יוסף אריכא נולד באולבסק שבאוקראינה כשני בחמשת ילדיהם של יהושע ומרים (לבית פריילאכמאן) דולגין. האב היה משכיל עברי וחינך את ילדיו להוקיר את התרבות הלאומית. ב-1914 ניסה האב לבדוק את האפשרות להעלות את משפחתו לארץ-ישראל, ובשובו מן הארץ עקרה המשפחה לקובל שבפולין. יוסף, שחינוכו החל ב"חדר" מתוקן ובבית-ספר עברי, המשיך את לימודיו בגימנסיה העברית שבקובל. בנעוריו היה ספורטאי מצטיין, ואף שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של מכבי קובל.

בראשית שנות העשרים נסע האב לארה"ב, ולאחר שחסך כסף והשיג אשרות כניסה, הצטרפה אליו ב-1923 המשפחה. יוסף בן השבע-עשרה התעקש לעלות לארץ-ישראל ויחד עם אחיו הבכור הגיע לארץ בשלהי 1925. סמוך לכך חל ראשית פרסומו ב"הכוכב", ירחון לבני הנעורים, שנדפס בוורשה על-ידי א. לובושיצקי. כדרך החלוצים עבד כפועל בנין (1926) וכפועל חקלאי (1927). ב-1928 הכיר את רבקה, בתם של פנחס וגניה שיפמן (בן-סירה). בין השנים 1932-1929 הצטרף למשפחתו בארה"ב והשתלם שם בספרות אנגלית. חוויית החיים האמריקנית שימשה מאוחר יותר רקע לכמה מסיפוריו היפים ביותר (כגון: "בסנוורים"). בשובו לארץ ב-1932 נשא לאשה את חברתו רבקה, וכעבור שנה נולד לו בנו בכורו, עמוס. ברבות הימים נולדה גם הבת – עפרה. באותה שנה נתפרסם גם הרומאן הראשון שלו – "לחם וחזון" (1933).

את פרנסתו מצא אריכא בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית תל-אביב, ואת זמנו חילק בין משרדו הקטן בשולי בית המטבחיים, ששכן אז בקרבת רחוב הירקון ובין הכתיבה לאחר יום העבודה. במגעו היומיומי עם הווי הקצבים התגבש אצלו מחזור הסיפורים המיוחד כל-כך בנושאו: "בעלי יצרים". אריכא היה חבר פעיל בהגנה בת"א, ונמנה עם הלוחמים שנשלחו מת"א לעזרת תל-מונד. בין פרדסי תל-מונד נתגבשו אחדים מהטובים בסיפוריו הארצישראליים (ביניהם: "יום ולילה").

בתחילת שנות החמישים, לאחר שהתחזקה בו מחלת הסכרת, שממנה סבל עוד קודם, עבר לעבוד כעורך בספרייה העירונית "שערי ציון", שם ערך את הירחון לנוער: "לקורא הצעיר" (1954-1950). לאחר מכן עבר לעבוד במחלקת ההסברה והפרסומים של העיריה, כרושם תולדותיה של העיר העברית הראשונה, עד לצאתו לגימלאות ב-1961. יוסף אריכא נפטר בתל-אביב ביום כ"א בשבט תשל"ב (6.2.1972).

יוסף אריכא נימנה עם המשמרת הספרותית, שהתייצבה בספרות העברית מקרב חלוצי העלייה השלישית והעלייה הרביעית בין שתי מלחמות העולם. בדומה לסופרי העליות נטל את חומרי העלילה לסיפוריו המוקדמים מהווייתה של התקופה הנסערת בארץ-ישראל באותן שנים. ברומן הראשון שלו – "לחם וחזון" – שיקף את הווי החיים של החלוצים. ובנטייה זו, לתת עיצוב סיפורי-אמנותי לנופי חיים שונים בארץ, התמיד בכל שנות כתיבתו.

במקביל לנטייה הריאליסטית הזו, בבחירת הנושאים ובדרכי בניית הסיפור, בולטת בכתיבתו גם נטייה לאידיאליזם הומאני. את משאת-נפשו לשלמות ביטא אריכא באמצעות דמויות-מופת החוזרות בכל סיפוריו. דמות המופת של האשה משלבת באישיותה נשיות כובשת-לב עם חכמה ואצילות-רוח, ובדמות המופת של הגבר מתעדנים יצריו הגופניים על-ידי המחשבה והערגה לתיקון העולם. מרבית סיפוריו הינם למעשה סיפורי אהבה, שבהם נפגשים גיבורי-רוחו, המייצגים את השלמויות הללו, על רקע התרחשויות ונופים מציאותיים, שאותם נטל מהריאליה ההיסטורית.

התעניינותו הרצופה של אריכא בגילוייהם של היצרים, כאנרגיה המניעה את מעשי בני-אדם, מלכדת אף היא את יצירתו. הוא גילה התעניינות הן ביצרים הנחותים, יצרי הגוף (במחזור סיפורי "בעלי יצרים"), והן ביצרים הנעלים, יצרי הרוח (בסיפורי האהבה). סיפוריו עוקבים אחר התפתחותם של יצרים משני הסוגים, ואחר ההתגוששות ביניהם בנפשה של אותה דמות. במיוחד ריתקה את אריכא השפעת פעילותם של היצרים הללו על ההיסטוריה, ולכך הקדיש את תשומת-לבו ברומאנים ההיסטוריים שכתב באחרית ימיו – "סנחריב ביהודה" ו"סופר המלך".

צירוף זה של התייחסות להווי החיים שמציאותו היא היסטורית ולבעיות קיומיות שהן נצחיות במהותן, מקנה לסיפוריו של יוסף אריכא את ערכם הכפול: ערך של תעודות ספרותיות לחוויות דורו וערך כיצירות המבררות את חידות קיומה של האנושות.

בסנוורים

עלילות סיפוריו של יוסף אריכא מתארגנות על-פי שתי תבניות-יסוד. הראשונה מתארת כיצד אדם, הכבול ליצריו הנחותים, מצליח לפרוק את עול עבדותו ליצר שכזה, ובמין גבורה פרומיתאית עולה בידו לעדנו ולגרום לעילויו. על-פי תבנית-היסוד השנייה מתחוללת ההשתנות בכיוון הפוך: יצר נעלה הופך בהדרגה לגשמי ומצטרף לבסוף למשפחת היצרים הנחותים. התבנית העלילתית השניה היא זו המארגנת את הסיפור "בסנוורים" המתאר כיצד יכול יצר אימהות נעלה להסתלף ולהביא אישה צעירה אל הקוטב המנוגד לרגש הזה – אל הנכונות לקפח חיים, את חיי עצמה ואת חיי פרי-בטנה.

הסיפור פותח בהצגת סיכויי האושר אשר נפתחים בפני זוג סומים, שהגורל הפגישם שנית, כדי להשלים את אהבת נעוריהם. סצינת המפגש בין לורטה להנרי מצטיירת בסיפור השלם כתחבולה של המספר, כדי לחייב אותנו לעקוב אחר הסיבות להתנפצותה של הבטחה זו להמשך שכולו טוב. תפנית כזו, הצפויה בהמשכו של הסיפור, אמנם נרמזת כבר בפתיחתו. לקראת מהדורת היובל ב-ג' כרכים הטיל אריכא בסיפור שינוי לטובה. בנוסח המתוקן מתארת הפתיחה את זריחת השמש על העיר, וכעין מאבק מתקיים אז בין שמיים וארץ, בין הפרצוף המשולהב של השמש, המאיר באור ללא-רבב לבין העשן של ארובות בתי החרושת, המעכיר את יפי-השמש ומזהם את תכלת הרקיע. ואמנם, על סף שיא אושרם, ברגע התאחדותם להיות זוג נשוי, מתגנבת לידיעתנו אותה דאגה, שמכאן ואילך תעיב על האושר הזה.

אגב ניצול נבון של תחבולת ההשהיה, כדי להגביר את דריכותנו לגילוייה של הדאגה, מפורשת זו לבסוף מפי לורטה באוזני הנרי: "חוששת אני שהילד שיוולד לנו עיוור יהיה." מרגע זה מקבל הסיפור את תנופת התפנית. חלקו של הנרי הולך ומצטמצם, ודמותה של לורטה מתבלטת כדמות המרכזית בסיפור. הסיפור הכמעט אידילי בפתיחתו עוטה אופי טראגי, והריתמוס המתון שהיה בסיפור עד כה, מפנה את מקומו לריתמוס סוער. מרגע זה גם נפרדות דרכיהם של השניים, ו"המספר" פונה לתחבולה חדשה: הוא יבליט את הניגוד בין הנרי ללורטה על-ידי העתקת נקודת-המבט בתאור המשך העלילה. מעתה יסטה את מבטנו מהנרי ללורטה וחזרה, כדי לקרב אלינו שתי גישות שונות אל החיים מצד בני הזוג.

מהלך הריונה הראשון של לורטה מתואר מנקודת המבט של הגיבורה, וכך אנו מגלים שכל תשוקותיה סובבות סביב תשוקה אחת: "את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות, ילד בעל עינים רואות ו…". ולא במקרה שינה אריכא את הנוסח הראשון – "את כל צומת חייה קלעה וריכזה במטרה אחת" – והציב במקום "מטרה" את הביטוי "תשוקה אחת". "מטרה" מלמדת על רצון שלידתו בהגיון, ועל-כן הוא בר-כיבוש ובעליו מסוגל להשלים עם כשלון בהשגתו, אך תשוקה נבראת במסתרי הנפש, והיא יצר כה חזק שלעתים אין בכוחו של האדם להשתלט עליו ולכפוף אותו למרותו. השתעבדותה של לורטה לתשוקה אחת תסביר את הטרגדיה הצפויה לנו בסיומו של הסיפור.

הסצינה הבאה, סצינת בית-החולים, מעתיקה את נקודת המבט מלורטה אל הנרי,. חבלי הלידה נמשכים, וכל אותה עת ממתין הנרי במסדרון, שומע את זעקותיה של לורטה ולבו נקרע בקרבו. לאחר שמהלך תשעת ירחי הלידה התכווץ לקטע-סיפור לא ארוך, בולטת השתהותו של "המספר" על סצינת בית-החולים, שכולה אורכת יממה בלבד. אך תחבולת ההשהיה דרושה עתה, כדי להציב מול "התשוקה האחת" של לורטה את הרגשת-הלב של הנרי. הוא, כמובן, אינו דואג לכוח-הראיה של הוולד. דאגתו מוסבת כולה ליולדת, שמתקשה בלידה ושחייה בסכנה.

בשלב זה כבר מציב הסיפור בפנינו את הדילמה הרעיונית, אשר מומחזת בפנינו בעזרת שתי הנפשות: האמנם עדיפים חיים מסוג מסויים – חייהם של הפיקחים – מעצם החיים, כהנחת לורטה, או שמא הצדק עם הנרי, המאמין שעצם החיים שקולים לאין-ערוך מחיים מסויימים שהלב מתאווה להם. ומאחר ששני הגיבורים הינם סומים – מי מהם מוכה בסנוורים? מי משניהם איבד את כוח התבונה להבחין בין היחסי למוחלט?

הניגוד בין הנרי ללורטה מובלט בתגובותיהם מיד לאחר הלידה. שאלתה הראשונה של לורטה, מיד לאחר שנתעוררה מעלפון הלידה, היא: "היש לו עינים רואות?". ואילו פניו של הנרי "קרנו ולבשו ארשת של אושר" בראותו אותה בחיים. וכה שונה היא גם תגובתם לאחר שהוולד נפטר כעבור ימים אחדים. "הנרי, אם כי הדבר נגע לליבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, – – – שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שריחפה עליה". עבורו העיקר הם החיים עצמם – "שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות. אך לורטה ממאנת להינחם, כי עצם החיים אינה נחשבים בעיניה, אם הילד שנולד אינו רואה כאחרים. ולא על מות הילד דואב לבה, אלא על לידתו סומא כמו הוריו.

מכאן ואילך מפעיל "המספר" תחבולה חדשה בארגון העלילה: הוא עורך אנלוגיה בין הנרי ולורטה. הנרי משקיע את כל כוחותיו בנסיון לחדש בלורטה את תשוקת החיים. הוא קונה לה מקלט רדיו, מתוך תקוה שהמקלט "יירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה". אך לורטה מתאווה עתה עוד יותר מבעבר רק לחיים מסויימים – את כל חייה צימצמה עתה עוד יותר בתשוקתה האחת: להוליד ילד שאינו עיוור. ואם גבר עיוור כהנרי אינו מסוגל להבטיח לה ילד רואה, עליה להרות לגבר שמסוגל לראות. סיפור התקשרותה לשכנם הצעיר, ברגר, זהו סיפורה של לורטה, הדוחפת את חייה להרפתקה מסוכנת, במלכודת יצר האימהות שהסתלף בה בינתיים.

הריונה השני של לורטה הוא הריון ללא חדווה. חייה בחודשי ההיריון הזה הם מעתה חיים על תנאי:
אם לא יולד גם מברגר ילד המסוגל לראות – לא תוסיף לחיות לאחר הלידה. ובנוסעה לבית החולים ללדת, גמלה בליבה החלטה נואשת: היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה". תקופת-מה לאחר לידת התינוקת היא פונה לרופא זר ומערימה עליו בשאלה: "תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…". הרופא שהוכשל מאמין שהאם יודעת על עיוורונה של התינוקת ומגלה לה את האמת. לורטה, שקיבלה אישור לחששותיה כי לעולם לא תלד ולד רואה, ובוולד אחר אין היא רוצה, מקיימת את החלטתה ומשליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת.

בחירתה של לורטה ברורה מאד: היא דחתה את ערך החיים המוחלט, שיצר האימהות מסוגל להנשימו בשלמות, והעדיפה על פניו "תשוקה אחת", המתייחסת אל גילוי מסויים בלבד של החיים – חיים שמבטיחים את היכולת לראות. כאשר יצר האימהות משועבד לגילוי צדדי ויחסי שכזה של החיים – כאשר הוא מסתלף עד כדי כך – עלול הוא להשתנות מיצר בורא חיים ליצר המקפח אותם. ומשום כך כה אירונית היא תפילתה של לורטה: "אלי, עשה עימדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים". פנייתה הנוגעת ללב של לורטה מעידה על ליקוי מאורות בתפישתה, שהעיוורון הפיזי שלה הוא קל ערך לעומתו. וזוהי העמדה שנוקט אריכא באופנים שונים במהלך הסיפור כלפי מניעיה של גיבורת סיפורו.

לכאורה נמנע אריכא מנקיטת עמדה מפורשת במהלך הסיפור. יתר על כן: הנוכחות המספרת – דמות "המספר" – מביעה הבנה למניעיה של לורטה והשתתפות בסבלה. ואם נבקש נגלה סימנים נוספים לגילוי חיבה מצדו של אריכא כלפי הדמות הנשית שבסיפורו – נגלה שנתן בה ממיטב הסימנים שבעזרתם אפיין דמויות נשים, כאשר עיצבן כדמויות-שלמות בסיפוריו. היופי הגופני והדיוקן הרוחני הותאמו אצל לורטה להפליא, ובשל כך היא בת-צלמן של זהבה, מרומאן הביכורים "לחם וחזון", של מרתה מהנובלה "יום ולילה", ושל תאיס ברומאן ההיסטורי – שהוא מיטב יצירתו – "סופר המלך".

אך למרות זאת נוקט אריכא עמדה ברורה, בדרכים מוסוות יותר. על אחת עמדנו במהלך האינטרפרטציה של הסיפור: "המספר" מארגן את חומרי-הסיפור בעזרת תחבולות אחדות, שנועדו להציב מול מעשיה של לורטה את עמדתו של הנרי, כאלטרנטיבה ברורה לבחירתה. אילו היתה תשוקתה האחת של לורטה טבעית, היה צריך גם הנרי להשתוקק לה, שהרי גם הוא עיוור כמוה. אך הוא אינו מתנה את החיים בראייה, כמוה. והן לורטה הייתה מבטלת את עצם החיים מפני כל תשוקה: לא רק העיוורון דוחה חיים, אלא גם חרשות ואילמות, נכות בגפיים ורפיון השכל. ואילו נקטנו בשיטתה של לורטה – היינו מערערים לחלוטין את קדושת החיים.

שמו של הסיפור כולל רמז שני לעמדתו של אריכא. כזכור מופיעה המלה "בסנוורים" בתפילתה של לורטה, ומשם לוקחה ככותרת לסיפור. אך פירושה של מלה זו – המופיעה במקורות פעמיים בלבד – אינו מבטא את כוונת רצונה בתפילה זו. היא מבקשת שבנה לא יהיה לוקה בכוח הראייה, דהיינו: שלא יהיה עיוור מלידה. ואילו מובנה של המלה במקורות מוסב על עיוורון שאינו פגם מלידה. ובמובן זה מופיעה המלה פעם אחת בבראשית י"ט – 11: "ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול וילאו למצוא הפתח", בסיפור על אנשי סדום, אשר התקבצו על פתח ביתו של לוט וביקשו את נפש האורחים שמצאו מחסה בצל קורתו.

ופעם שניה מופיעה המלה במקרא באחד מסיפורי אלישע, במל"ב ו' – 16. צבא ארם נשלח לדותן לתפוש את אלישע, הנחשד בסגולת-ריגול נדירה – כמי שמסוגל לגלות למלך ישראל את הדברים הנאמרים בחדריו של מלך ארם. נערו של אלישע נחרד למראה הצבא הארמי הגדול שבא ללכוד את הנביא. ואז מתפלל אלישע: "ה' פקח-נא את עיניו ויראה". וכאשר מתחולל הנס, ראה הנער "והנה ההר מלא סוסים ורכב-אש סביבות אלישע". אך המשך הסיפור משתעשע ברעיון, כי כשם שניתן באורח נס לפקוח את עיניו של אדם לראות יותר מכפי שהוא רואה בעיני בשר רגילות, כן ניתן לגרוע מכוח ראייתו, ובדרך זו אמנם מושגת הצלתו של אלישע מידי הצבא הארמי העצום: "ויתפלל אלישע אל ה' ויאמר: הך-נא את הגוי הזה בסנוורים, ויכם בסנוורים כדברי אלישע". ובהקשר הזה מבארים היטב פרשנינו את הביטוי. רש"י מפרש את "בסנוורים" כ"חולי של שממון: רואה ואינו יודע מה הוא רואה". ובעל מצודת דוד מפרש: "הוא העדר הראייה וההכרה האמיתית". ואמנם שם הסיפור אינו מוסב על מצבם של שני העיוורים שבסיפור, אלא הוא מגדיר את מצבה של לורטה בלבד, שיצרי החיים הסתלפו במושגיה על-ידי "התשוקה האחת" שהיכתה אותה בסנוורים.

אך יותר מכל מובלטת עמדתו של אריכא כלפי "התשוקה האחת" של לורטה בסיומו של הסיפור, כאשר הוא מגיעה להתרתה של העלילה. כאשר האם, המוכה בסנוורי יצרה המסולף, משליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת, ובידה התינוקת שאף היא עיוורת מלידה, מתערב לפתע "המספר" להציל את חייה של הפעוטה: "התינוקת שנשמטה מתוך זרועותיה, הושלכה באורח-פלא למרחק של פסיעות מספר, חיה ומתייפחת". את האם שנלכדה במלכודת יצריה ואיבדה את תשוקתה לחיות, אי-אפשר עוד להציל, אך תבוא הבת ותקיים את החיים, תחיה ותתייפח – אך תקיים אותה בעיוורון כאביה – אך לא בסנוורים כאמה.

אימהות

בסיפוריו של אריכא ניתנת לכלבים תבונה אנושית, וחלקו המכריע של הכלב "זריז" בעלילת הנובלה "יום ולילה" יוכיח. אי-לכך יכולה התנהגותם של הכלבים להעיד על הקבלות בהתנהגות האנושית, ודומה שלכך נתכוון אריכא בסיפורו הקצר "אימהות", כאשר תאר פרשת יריבות שהתפתחה בין שתי כלבותיו של רפאל השומר.

הסיפור פותח בסצינת ההתכתשות בין כלבה צעירה בשם "עזה" ובין רעותה הזקנה "פזיזה". מדרש השמות מעיד על השוני בדרך התנהגותן: זו הזקנה נמשכת למעשה של פזיזות, אשר יזכה בתגובה עזה מצד יריבתה הצעירה ממנה. רק מאוחר יותר יתברר לנו, כי הסצינה הראשונה בסיפור מתארת את ההתכתשות השניה בין שתי הכלבות, אך כבר בפתיחת הסיפור אנו נרמזים כי"עזה" "הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת-זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה", וכי לא בשל הצלחתה בקרב, אלא משום ש"הרגשת הצדק המפעמת אותה", היא נוהגת "כמשפט כלבה נבונה" ומבקשת-תובעת את חיבתו של אדונה אשר נזף בה.

מן הקרב הזה נחלצת "פזיזה" פצועה ועלובה, "הרגשת עלבון מחלחלת בה" ו"היא קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום-לבב". "הרגשת הצדק" אצל האחת ו"הרגשת עלבון וקיפוח" אצל השנייה, כרמז-הסבר למניעיהן של הכלבות – הצגה כזו של בעלי-חיים מקרבת אותנו לעיקרו של הסיפור, הדן באימהות טבעית ובאימהות מדומה, וגם מכוונת אותנו לראות בהתרחשות בחיים של בעלי חיים עדות לכוחות הפועלים גם בחייהם של יצורי-אנוש.

הקטע השנייה בסיפור מכוון אותה אל עלילתו. המעשים המוזרים והתמהים אינם אלה של "עזה" כי אם אלה של פזיזה, ו"המספר" מגייס את הניסיון הרב שצבר רפאל בגידול כלבים, כדי להעמידנו על כך שגיבורת הסיפור היא "פזיזה" ושהסיפור יתמקד בפענוח "חידת נפשה". לשם כך פורש הסיפור בקטע השני שלו את עילת היריבות בין שתי הכלבות, שנוצרה קודם לסצינת הפתיחה של הסיפור. והרקע ליריבות הוא זה: "משנזדקנה פזיזה – – – היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם", אך לאחר שעזה המליטה את גוריה, נתלקחה בה "קנאה עצומה" ונעשתה "תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו". כדי לזכות באשליית אימהות היא גונבת שניים מגוריה של עזה. ובאותו פרק זמן קצר, ששני הגורים הגנובים נצמדו אל גופה, "גלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה". וכך פרץ הקרב הראשון, הבלתי נמנע: עזה, "אם צעירה ועשוקה", מחזירה לעצמה בכוח את גוריה, ומפכחת את פזיזה מן העונג שאך זה החל, מן העונג הגנוב.

הקרב הראשון היה מוגבל באכזריותו, אך הסיפור פתח, כאמור, בתיאור הקרב השני, שכבר היה אכזרי ופוצע. ההחמרה בתוצאות ההתכתשות מוסברת על-ידי העובדה, שפזיזה ניסתה לגנוב פעם שנייה מגוריה של עזה. מה שהצטייר בפעם הראשונה כמעידה של פזיזה, עוטה עתה מראה של היכבלות ליצר בעל עוצמה רבה, שפזיזה אינה מסוגלת לעמוד נגדו. בנסיון החטיפה הראשון "נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה", אך עתה מתפרנסת תשוקתה לאימהות מהכרה מסולפת: "קמעה-קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת", והיא מתחילה להאמין כי "עזה גזלה ממנה את גוריה היא, ועל כן זכאית היא להחזיר לעצמה את הגורים שנגזלו ממנה".

מעתה לא יוכל שום כוח לעצור בעדה – לא יתרונה הגופני של עזה ולא אזהרותיו של רפאל, לא הפצעים המכאיבים ולא החבל שריתק אותה הרחק מגוריה של עזה: "רוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל'גוריה' שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו – – – אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף והסעירה את דמה".

העימות השלישי בין שתי הכלבות הוא על-כן בלתי נמנע, במהלך הסיפור אף ברור שהוא יהיה הקשה והאכזרי מכולם: "עזה תקפה אותה הפעם בחמת-זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה". והסיפור אינו יכול להסתיים אלא בהשתאותו של רפאל "מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה."

בהתנהגותן של שתי הכלבות מומחש יצר האימהות בשתי צורות שונות. אצל "עזה" הוא יצר טבעי, ממשי, ועל כן הוא יצר מעניק חיים, אך אצל "פזיזה" הוא יצר מסולף, מדומה, ועל כן הוא מחריב את החיים. הנזק הסופי – מותה של "פזיזה" בקרב עם יריבתה – אינו מסמן את כל נזקיו של היצר המסולף. עוד קודם שנפחה את נפשה הרסה תשוקתה לאימהות את רקמת היחסים הטבעית שכלבה מקיימת עם האדם: "גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת".

את כל ההתרחשויות בין שתי הכלבות מלווה רפאל השומר – ובאמצעותו גם נעשית ההקבלה בין התנהגותם של בעלי-חיים להתנהגותם של יצורי-אנוש. רפאל מפענח את "חידת נפשה" של "פזיזה" בעזרת התנהגות מקבילה אצל אשה: ערירותה של אשה מולידה בה לפעמים התנהגות שאולה ומדומה למעין אימהות, "שכן עשוי לעתים מצב-נפש ליצור תסביך במוחו של אדם". ואשה כזו, שרחמה נסגר, "על מנת להשלות את נפשה" מתחילה "לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס".

הידיעה שתופעה מעין זו נבראת כפתרון למצוקתה של אשה נראית לו כ"טבעית לחלוטין", אך חזרתה אצל כלבה מכה אותו בתדהמה. אלא שעצם נוכחותה של התופעה אצל בעלי-חיים מבהירה לנו את עוצמתו של היצר כמניע את מעשיהם של יצורי אנוש. וכך, כמדומה, מכוון התאור בסיום הסיפור:

”עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס". שני נופים ושני גוונים בתיאור זה – ממש כשני גילוייה של האימהות בסיפור. אצל "פזיזה" האימהות היא גילוי יצרי שמקורו במסתורין האפל של הנפש הכלבית שלה, כ"אפלת הפרדס". וכנגדה, אצל "עזה" ההתנהגות האימהית היא טבעית, הגיונית ומשוחררת ממניעים אפלים כל-שהם – אימהות טהורה וזכת-רגשות כ"שחר צח ואדום הבוקע ועולה".

על אף אומללותה של "פזיזה", ונימה גלוייה של רחמים והבנה כלפיה, מותה הוא בלתי-נמנע מכוחם של החיים הצריכים להימשך. על מותה מפצה אותנו בשורת החיים הנמשכים: האיום שבאפלת הפרדס על המשכם של החיים חייב להסתלק, כדי שהשחר הצח והאדום יהיה מסוגל לבקוע. "אימהות" הוא לכן סיפור טיפוסי לא רק לעינו הבוחנת של אריכא וליכולתו למסור תאור מהימן של גילויי המציאות, אלא גם לחתירתו של אריכא לקבוע באמצעות עלילות דמיונו היוצר יחס שלם אל החיים. היסוד הרעיוני, הנלווה דרך קבע לעלילה בסיפוריו, מקנה להם את איכותם המיוחדת.

בעלי יצרים

הסיפור "בעלי יצרים" משתייך לקבוצת סיפורים מיוחדת ביצירתו של יוסף אריכא, המתארת הווי של קצבים וסוחרי-בשר, של בתי-שחיטה ובהמות. סיפורים אלה נכתבו מתוך הכרות קרובה עם ההווי המתואר, שהיתה לאריכא במסגרת עבודתו במחלקה הווטרינארית של עיריית תל-אביב.

"בעלי יצרים" הוא סיפור של אווירה, הממחיז את ההווי המיוחד של נוף אנושי יוצא דופן. אך הוא גם סיפור בעל עוצמה דרמטית, משום שהוא ממחיש את ההווי הזה כשדה התגוששות של יצרים קוטביים: יצרי קיום ויצרים ארוטיים מזה, וכנגדם יצרי מין ויצרי אלימות.

הסיפור מקביל זו כנגד זו שתי תמונות. הראשונה מתרחשת באורווה, שבה מתכנסים שני קצבים לבצע שחיטה אסורה של בהמה עקודה. ואילו התמונה השנייה מתרחשת בביתו של העגלון, שהוא שותפם של שני הקצבים בעיסוק האסור. העמדה הרעיונית, המוסרית, בשאלות החיים והכוחות הפועלים בהם, מתגבשת כסיפור בתוך יחסי הזיקה בין שתי התמונות.

התמונה באורווה מתוארת מזווית-ראייה בלתי-שיגרתית. למעשיהם של הקצבים מפריעה נוכחותו של עד אילם. זהו סוסו של העגלון, שמעשיהם של הקצבים מגניבים "אי-שקט סתום לתוך הווייתו השקטה". אי-השקט הופך לרוגז ומתעצם לבסוף למחאה גלויה: רגליו האחוריות בועטות "בכוח על-גבי קיר הקרשים כרוצות לפרקו", וקולו צוהל "בצניפת-עוז אדירה וממושכת". תגובתו של הסוס כמו מזעיקה עזרה להצלתה של הפרה העקודה בחוסר-אונים וכולה השלמה עם הגורל שהועידו לה הקצבים – להישחט.

בהמשך התמונה מועתקת זווית-הראייה מן הסוס הצופה בקצבים, אל הקצבים שאינם יכולים לשאת את מבטו מלא-התוכחה. וכאשר הללו נואשו מן ההמתנה לשוחט והחליטו לשחוט את בהמתה בכוחות עצמם, אין מיכאל – שבגורלו עלה לבצע את מעשה השחיטה – מסוגל לבצע את המוטל עליו, אלא לאחר שראשו של הסוס כוסה היטב בשק. אך גם השק לא הועיל להשתיק את מחאתו של הסוס. כאשר עולים ונשמעים חרחוריה של הבהמה השחוטה, ניער הסוס את השק מעל ראשו, "היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה בחרחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים…".

התיאור עד כה מהווה אכספוזיציה לעיקר העלילה, שתעקוב מעתה ואילך אחר הצעיר שבין הקצבים – מיכאל. מתברר שהעיסוק בבשרים מעורר את יצריו של מיכאל: "הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנוניות גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה עירומה, שכן נשים בערטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית-המטבחיים לאחר שפשט מהן את עורן – – – יש ובעוברו בבית-המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אישה. – – – ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אישה צוהלת; – – – וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אישה, ספק בהמה רכה; ספק אישה המוטלת על גבי הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי-גוף של רקדנית עירומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גוו בחמימות, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים".

מגורה ממעשה השחיטה, כשבהכרתו מטושטשים הגבולות המבדילים בין האישה לבהמה, מעביר אותנו הסיפור לתמונה השנייה, המתרחשת במטבח ביתו של העגלון. במהלך הארוחה מנהל מיכאל מיפגש מבטים, המסעיר את דמו, עם אשתו הנאה של העגלון. וכאשר הוא שב אל פתח הבית, לאחר שהתנער משותפיו, ממחיש הסיפור מעמד המקביל בפרטיו למעמד בשחיטה של הבהמה באורווה. בתמונת האורווה מתחילים הקצבים בעקדת הבהמה. ואמנם, כאשר מיכאל מדבר אל האישה מבעד לדלת הנעולה, אנו חשים שהיא הולכת ונעקדת: "היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת הייתה בפניו רפת-כוח ונכנעת".

בהמה סרבנית נוהגים הקצבים ללכוד, כדי לעקוד אותה בכוח. וכך אומנם נוהג מיכאל כאשר הוא מגלה שהאישה מסרבת לפתוח לו את הדלת. הוא מתפרץ פנימה דרך החלון, לוכד אותה בין זרועותיו ומנסה להכריעה: "לעזאזל – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררת שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד… שלא תוכל להניע אבר".

אך מכאן ואילך נפסקת האנלוגיה בין שתי התמונות. האישה אינה נכנעת כבהמה. תגובתה הזועמת מפתיעה אותו כפי שהפתיעו הסוס בהתנהגותו. ואמנם כאשר עולה בידה להדליק את אור החשמל, מציקות לו עיניה המביטות בו בזעם, ממש כפי שעיני הסוס הטרידו אותו במעמד הראשון: "מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:
– לא תיארתי כי תתנגדי לי…
– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא ?! כי בהמה אני ?!…"

הסיפור מסתיים בתיקון פחיתותו המוסרית של מיכאל, שעיסוקו השכיח מלבו שמוטל על האדם להישמר מן ההתבהמות. ודומה שבסיום לא רק שהוא מבין את עליבות המצב שהיה נתון בו, אלא הוא גם נכון לקבל על עצמו את סייגי התרבות, אשר בלעדיהם מתנהג אדם כבהמה לכל דבר, המונעת על-ידי יצריה הנחותים בלבד: "פניו להטו מבושה… משומם וברגלים כושלות… כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלוא השטף  ים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד".

סיפור זה מעיד על יכולת ההמחזה של אריכא שידע לצייר בסיפוריו בדיוק משכנע מצבים ארוטיים ומראות חושניים, אך יחד עם זאת השכיל לסייג את היכולת הזו למידות של הטעם הטוב. התיאור החושני ב"בעלי יצרים" הוא פונקציונאלי, כי הוא מוצדק הן על-ידי הרקע להתרחשויות והן על-ידי אופיה של הדמות. אך לעלילה החושנית נועדה שליחות מוסרית: להעמידנו על חיוניותם של היצרים בחיינו, אך גם להזהירנו מפני פראותם וסכנתם כשהם משוללים כל רסן. המאבק הזה בין היצרים ובין ההכרה המוסרית הוא נושא רב-עניין בכל סיפוריו של יוסף אריכא.

יום ולילה

הנובלה "יום ולילה" מייצגת היטב את מחזור סיפורי האהבה – "אשכול אהבים" – ביצירתו של יוסף אריכא. זהו סיפור על אהבת-שלמות המתפתחת בין מרתה ובין ד"ר לשם, שכדי להבליט את נדירותה, גזר על עצמו אריכא הגבלות קשות מבחינת נושאית.

אילו כינה אריכא את סיפורו בשמות הגיבורים, על-פי המסורת המקובלת בסיפורי-אהבה, היינו עומדים מיד על ההגבלה הראשונה שחייב את עצמו בה. הוא מתנזר במכוון מריבוי דמויות, ומגביל על-ידי כך את האפשרויות להסתבכות העלילה וליצירתו של אותו מתח, המרתק את הקורא אל סיפור-מעשה רב-הפתעות. "יום ולילה" הוא סיפור המתמקד בשתי נפשות, ובתמורה שהתחוללה בהכרתם ובהרגשתם במהלך יום אחד בחייהם.

אריכא גם גזר על עצמו חסכנות בסממנים של מתח חיצוני: שום מכשולים אינם נערמים על אהבתם של השניים, ולכן גם איננה מזומנת לנו בהמשכו של הסיפור שום התרה מפתיעה של סיפור-המעשה. מבחנו של הסיפור הוא ביכולתו לתאר תהליכים נפשיים אמינים, אשר מקרבים גבר ואישה זרים לחלוטין זה לזו בפרק זמן קצר כל-כך.

הכבדה נוספת מבחינת הנושא מרומזת בשמה של הנובלה – "יום ולילה". מרחב הזמן שהוקצה לכל ההתרחשויות שבסיפור אינו עולה על מחצית היממה. זמן זה מספיק לשתי פגישות בלבד בין הגיבור לגיבורה – פגישת היכרות בבוקר ופגישה נוספת בערבו של אותו יום. משך ההתרחשויות בסיפור כמעט חופף למשך הקריאה של הסיפור, ועל כן מוטל על סיפור לשכנע אותנו, כי אהבת-שלמות כזו, כפי שהיא מתפתחת בין שני אנשים בוגרים ונבונים, אמנם עשויה להתארע בפרק זמן קצר שכזה.

אך מבחינת הנושא, ההגבלה-ההכבדה הקשה מכולן היא התמקדותו של הסיפור באהבה מיוחדת במינה – אהבה ממבט ראשון, ככל שמתברר מתאור המעמד המפגיש את השניים לראשונה: "אלא שד"ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עין ממנו, שכן איש אינו שועה לדברי רעו, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. – – – עיניו נתקלו לפתע בנערה צעירה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבניין – המשמש ביתו של שומר בית המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאור של חמה. – – – ד"ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו, שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת-רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה – – – וד"ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקרבת אישה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, ואין לו כל מושג על טיבה – – – והריהו פוסק לעצמו – – – : 'זוהי!'"

בלילו של אותו יום מתוודה ד"ר לשם באוזני מרתה, כי במבט זה נכבש לאהוב אותה: "מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: 'זוהי!'" אך בהמשך דבריו, אנו שומעים את תמיהתו על כוחו של מבט ראשון זה: "משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש שאני מבקש לייחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי – – – חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו".

עוקצו של הסיפור טמון, כמובן, כאן. שני המעורבים ב"אהבה ממבט ראשון" זו, אינם מאמינים שהם עצמם, המכלכלים את מעשיהם בזהירות ובתבונה, יהיו קובעים את עתידם לפי אהבה זו. בדומה לד"ר לשם מהרהרת על-כך גם מרתה: "מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחר מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשייה יפה על אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשייה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא".

הואיל וגיבורי הסיפור כופרים לפי שעה באפשרות התקיימותה של אהבה ממבט ראשון, בשל דעתנות יתירה, הכרח הוא לפתוח את לבם להכרת טיבעם הייצרי, וזוהי השליחות שממלא בסיפור כלבו של ד"ר לשם, "זריז".

השינויים ביחסה של מרתה כלפי "זריז" משקפים את השתנות רגשותיה כלפי ד"ר לשם. בתחילה היא מתעלמת מייחודו של הכלב. כאשר ד"ר לשם אומר לה: "שימי לב לכלב. מיוחד במינו!", היא משיבה בביטול: "כלב ככל הכלבים". תשובה דומה היא משיבה להצעתם של קרוביה להכיר את ד"ר לשם: "אין דבר! אכיר אדם אחד פחות…". אולם מאוחר יותר, לאחר שעמדה מעט על טיבו של הכלב, למדה לייחדו ואף התחילה לחבבו: "כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה – "כלב זאב". בדומה לכך מתעוררת חיבתה גם כלפי ד"ר לשם, לאחר שעמדה על טיבו בפגישתם הראשונה בביתו: "ומתוך עיניה נשקפת הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאישה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה, וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת".

בפגישתם הלילית, השנייה באותו יום, מתרכז הסיפור במעשה הצלתו של ד"ר לשם על-ידי כלבו הנאמן. הדחייה הראשונה משתנה עתה להרגשת קרבה מלאה מצד מרתה כלפי הכלב: "שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי היתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם". ובהקבלה לכך מוצגת, כמובן, נכונותה לקרבה גופנית אל ד"ר לשם: "ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה – – – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו המלוהטות של ד"ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו".

ולא במקרה מקבילים גילויי האהבה של "זריז" כלפי ד"ר לשם לביטויי אהבתה של מרתה כלפיו: "הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד"ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלון ושוב".

האפשרות לחוש כלפי גבר הרגשה בלתי-אמצעית כזו, חייתית וטבעית כל-כך, היא למרתה הפתעה גמורה. שונה ממנה במקצת ד"ר לשם, שהאפשרות הייתה ידועה לו, כפי שמתברר מדבריו באוזני מרתה: "יש בי קצת מגלגולו של כלב. כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם".

הסיפור "יום ולילה" מעיד שאהבה ממבט ראשון אינה רק אפשרית, אלא היא גם אהבת-שלמות. אולם היא כזו לא בשל המשך הקצר של התרחשותה, כי אם בשל מלאות תחושת החיים שנתקיימה בה. ואמנם השניים מגיעים לתחושת חיים מלאה כזו, כאשר כל אחד מגלה בזולתו את אותה מזיגה מופלאה של המותר האנושי – התבונה, עם התשתית החייתית-הייצרית – הרגש, מזיגה שהיא שלמות באדם. זהו סוד קסמו של ד"ר לשם בעיני מרתה: "קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטוייה, ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית (וראוי לתקן כאן את הצרוף ל"רוחניות שכלית") המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכה מאז היותה נערה".

וכזה הוא גם סוד קסמה של מרתה בעיני ד"ר לשם: "מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – היה בך אותו צרוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר – – – אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה השלמה היוצרת את המזיגה של אישה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה". מכאן שאהבת-שלמות כזו מוגשמת בדמויות-שלמות. מרתה וד"ר לשם משורטטים כדמויות-שלמות, והם מייצגים מעולים של משפחת הדמויות מן הסוג הזה, שמאכלסות את מרבית סיפוריו של יוסף אריכא.

לספקותינו בדבר אפשרותה של אהבה ממבט ראשון משיב הסיפור "יום ולילה" תשובה מלאה: גם ברגע יכול להתגלם הנצח. האדם עצמו הוא רגע בנצח, ועל כן מוטל עליו למצות את החיים שהועידו לו. האהבה מעניקה לקיומנו אותה מלאות שבאמצעותה האדם, שהוא בן-חלוף, נוגע בנצח ובמוחלט. ועל כן אווילית כל-כך היא אימת הזמן. צריך האדם לשאת בקרבו את אימת-הריקות, שמא יחלפו חייו בלא אהבה. ועל אימה זו אמנם מדבר ד"ר לשם באוזני מרתה: "חש אני כי אם תקומי ותיסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו."

וכתוספת סיוע לתיאורה של האהבה כרגע רווי ומלא, שאין שום חסרון מעיב עליו, מתאר אריכא בסיפור את ליל אהבתם של השניים כלילה שנתמצו בו החיים במלואם: "מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים – – – הלא הוא הלילה שהמייתו סוערת באוזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכייה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה. בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך החלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה". כל גוני החיים והפכיהם משוקעים ברגע זה, הקיים והחולף, הצמיחה והכמישה, קריצת כוכבים שמחה וחיוורונו העגום של הירח.

השקפת חיים כזו, המייחסת לרגע מחשיבותו של הנצח ומגלה את הנצח שברגע, היא השקפה אופטימית. וביסוד כל כתיבתו של יוסף אריכא, גם בתארו מעשים ברוטאליים וגם בספרו על רצחנותו של האדם, מונחת אמונה בלתי-מעורערת, כי הללו מקורם בסילופו של הטבע האנושי, כי בעיקרו שואף האדם אל המעולה, אל האהבה ואל מעשי יצירה – כי בעיקרו מתאווה האדם אל השלמות ואל המוחלט.

Image result for ‫יוסף אריכא יום ולילה‬‎

ביבליוגרפיה חלקית  על יוסף אריכא

י.

קרמר , שלום " סיפורי יוסף אריכא " בתוך חילופי משמרות בספרותנו, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר 1959.
שלום קרמר ריאליזם ושבירתו: על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד, ספריית מקור, 1968 .

פ. לנדר "יוסף אריכא מ"לחם וחזון" ועד "סופר המלך ", מאזניים כרך מט 1979

יוסף אורן "השתקפות העלייה השלישית ביצירת יוסף אריכא .מאזניים נא 1980

שנפלד רות, מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס , 1986.
יוסף אורן "סתימת פיו של דור ספרותי : על "סופר המלך" של יוסף אריכא, מאזניים 1991 חוב' 10

אלי אשד "סופר העבר-הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא " " עמדה מספר 14 ,2005.

יוסף אריכא בויקיפדיה

יוסף אריכא בלקסיקון הספרות העברית

היצירות של יוסף אריכא בפרוייקט בן יהודה

הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא

"חרש הברזל אשר בגבע" סיפור היסטורי מאת יוסף אריכא על ימי הפלישתים בבלוג זה 

יוסף אורן מחבר הרשימה

צילום של יוסף אריכא

סופר העבר : הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא

.

מי זוכר היום את יוסף אריכא?

בשנות הארבעים החמישים והשישים הוא היה סופר ידוע ונחשב. מאז זרמו מים רבים בירקון והוא נשכח כפי שנשכחו רבים מבני דורו, דור הביניים של הסיפור הארץ ישראלי שהחל בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ותיאר את בניין המפעל הציוני. היום רבים מכתבי אריכא שבהם עסק באוקראינה בה נולד, בארה"ב אליה היגרה משפחתו ובארץ ישראל התיישנו.
דווקא יצירותיו האחרונות, ההיסטוריות – סוגה נדירה בספרות העברית החדשה – מעוררות עניין ודומה שהרעיונות והדמויות בהם לא התיישנו.רומנים שאם כי הם  דיברו על תקופות  קדומות הרי היום דומה שדיוניהם במאבקים בין עמים קטנים על תרבותם  כנגד אימפריות ענק "גלובאליות "  ,של רודנים מהמזרח  ומהמערב המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות התמזגות  תרבויות והשתלטות תרבות אחת על אחרות    הם אקטואליים יותר מאי פעם .

 

 

  
 
  

עטיפת אנתולוגיה בעריכת יוסף אריכא, צייר מ.אריה ( אריה מוסקוביץ').

 

יוסף אריכא נולד ב-1906 באוקראינה, משפחתו היגרה לארה"ב, והוא עלה לבדו לארץ ישראל בשנת 1925. בארץ עבד כפועל וכחקלאי ולאחר מכן כמזכיר המחלקה הוטרינארית בעיריית תל אביב. הוא נפטר ב 1972.
 ספריו הראשונים היו סיפורים ורומאנים ריאליסטיים מחיי הארץ והגולה. גיבוריו היו גם אלה שלא עסקו בהם כמו הקצבים, עובדי בתי מטבחיים ובעלי החיים שאת חייהם, רגשותיהם וסבלותיהם הוא הרבה לתאר ובהצלחה. בעקבות עיסוקו בבעלי חיים לא נרתע אריכא מלעסוק בחיים הגשמיים וביצרי האדם, גם היצרים ה"לא טבעיים" כמו הלסביות.

 

 סיפורי יוסף אריכא / יוסף אריכא
 
 

 

 

 

 

 

 

 

ספריו כללו את :

"לחם וחזון" (1933), רומן ריאליסטי על חיי פועל עברי בארץ בראשית שנות השלושים.

"אוד מוצל " (1937) שבו תאר את פרשת סבלותיה של משפחה יהודית באוקראינה בעת הפרעות שערכו ביהודים הקוזאקים של גנרל פטלורה בימי המהפכה הסובייטית.

 ספרו השלישי "בסנוורים" (1939) היה קובץ של חמישה סיפורים קצרים מחיי יהודי אמריקה, ובהם "וידוי" שעסק באהבה לסבית, נושא נדיר מאוד בספרות העברית ויתכן שזהו הטיפול הראשון בו בעברית .

 

 

 

מחנה אוהלים" של חלוצים – חיתוך בשעמנית מסדרה בת 16 חיתוכים שיצר יוסף אריכא לקובץ סיפוריו "מראות בכחול" שהופיע ב-1941.

ב"מראות בכחול" (1941) התפרסמו סיפורים מהווי הארץ.

 

"בעלי יצרים" (1946) שעסק בהווי האנשים הארציים מאוד שעובדים בבתי המטבחיים בתל אביב, נחשב לאחת מיצירותיו הריאליסטיות הטובות ביותר. "

פסק דין" ( 1949) היה קובץ סיפורים שהוקדש לנושא האדם ומצפונו.

 

 

 "יום ולילה: אשכול אהבים" (1952), שזכה בפרס עיריית חולון לשנת תשי"ג, הוא קובץ סיפורי אהבה שבמרכזו סיפור הכותר על אהבה ממבט ראשון בין רופא בהמות במושבה ובין מורה (הסיפור יצא גם כספר בפני עצמו ב- 1963 במהדורה ביבליופילית מאוירת).

 ברומאן "צעדים באש: קורות אישה אחת" (1956) עסק אריכא ביהודיה הבורחת מפני הנאצים לבית פולני ביער בו היא מתחבאת בחסות איכר פולני, ובשיגעונה במעברה אליה הגיעה לאחר עלייתה לארץ ישראל.

 

צעדים באש קורות אשה אחת

 "כנפי כסף" ( 1936) הוא קובץ אגדות לילדים שיצא לאור במהדורה מורחבת בשם "כנפיים לאדם"( 1968). וכלל במהדורה המורחבת שלו  את הסיפור ההיסטורי "חרש הברזל אשר בגבע" 'וסיפור על מאבקו של הגולם מפראג כנגד הנאצים הפולשים לעיר ב-1938

  

 
מבחר של מיטב סיפורי אריכא יצא לאור ב-1982.

 

בנוסף, ערך אנתולוגיות ספרותיות.
 Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎
 
 
 גיבורים במערכה" ( 1955), הוא קובץ סיפורים ומאמרים על שורת דמויות היסטוריות דוגמת שמשון, שאול המלך, חניבעל ,ספרטקוס, יהודה המכבי ובר כוכבא.

 "יפו מראשיתה ועד ימינו" (1957), "תל אביב: במלאת יובל ליסודה" (1959). הסיפור העברי על חיי הערבים בארץ"(1964).

תל אביב בת 60 / יוסף אריכא

 בתש"ד זכה אריכא בפרס מטעם עיריות רמת גן על סיפורו "אישה בפרדס".

בנוסף לכל זה  הוא היה עורך ירחון הביקורת וההדרכה הספרותית של "בית אריאלה": "הקורא הצעיר". 

  הוא היגיע לשיא הצלחתו ופירסומו כאשר מבחר של כתביו וסיפוריו  כולל המחזה "על החרב"  יצא בשלושה  כרכים ב-1967  ולאחריו מהדורה מורחבת של האגדות והסיפורים שלו לילדים ( וכולל פרקים מ"סנחריב ביהודה ו"סופר המלך "אם כי אלה לא נועדו במקור לילדים ) ב-1968.

 

 

לאחר מותו של אריכא יצרו בני משפחתו אלמנתו ובנו הסופר עמוס אריכא קרן שחילקה את "פרס אריכא לסיפור הקצר" . הפרס חולק לסיפורים שטרם התפרסמו לא כיחידה עצמאית ולא כסיפור מקובץ מסויים.
ההשתתפות נעשתה בעילום-שם וחבר השופטים היה מנבחרי ועד אגודת הסופרים. גובה הפרס אז מוערך בכסף של היום כ-25,000 ₪ הפרס   חולק שלוש פעמים .
.הזוכים היו :
קורינה שזכתה בו בשנת 1978  על הסיפור "התגלות ". עמליה כהנא-כרמון שזכתה בו ב-1982 .
. ולידיה גורדון -קנכט שזכתה בו ב-1987 .

Image result for ‫יוסף אריכא‬‎

היום שלט המנציח את שמו של אריכא הוצב בידי עיריית תל אביב במקום מגוריו ברחוב קרני 10. אולם פרט לכך דומה שנשכח.
 לאחר מותו יצירותיו הפסיקו להידפס  ,להוציא מבחר סיפורים קצרים  שנערך ( בתוספת הקדמה וביבליוגרפיה )  בידי יוסף אורן , והוא נשכח. בנו עמוס אריכא גם הוא סופר ואמן מוכשר שפירסם ספרים רבים לילדים ומבוגרים  ניסה לחדש את העניין בו אך ללא הצלחה.

.המבקר יוסף אורן מהמעטים שהמשיכו להתעניין ביצירתו של אריכא גם לאחר פטירתו יצא חוצץ במאמר נרגש כנגד שכחתו וכתב "עבורי סופר המלך הוא מקרה מבחן ..אריכא הלך לבדוק עינין עקרוני :מדוע עוצמת השלטון משחיתה את האדם ? מדוע מסרבים מו"לים ולקטורים שמיעצים להם ועורכי סדרות של רומאנים להדפיס את "סופר המלך " ? ובמיוחד כאשר המדף של הז'אנר ההיסטורי ברומאן העברי הוא כה דל? "
טענתו של אורן הייתה נכונה בזמנו והיא נכונה שבעתיים כיום. אריכא מעולם לא נחשב לאחד היוצרים המרכזיים של הספרות העברית בניגוד למודל שלו משה שמיר, אלא כאיש "אחת השורות האמצעיות " מעין התגלמות הסופר המוכשר הממוצע שאין בו דבר יותר מזה.
אולם הרומאנים ההיסטוריים שלו זכו בהערכה מיוחדת והם חלק מרכזי ביצירתו ובדיאבד ניתן לראות שהם התיישנו רק במעט עם בכלל והנושאים שבהם הם עוסקים של רודנים מהמזרח המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות מזיגת תרבויות והשתלטות תרבות אחת על שניה דומה שהם אפילו אקטואליים כיום לא פחות ואולי אף יותר מאשר בזמן שבו הם נכתבו .

הסיפורים ההיסטוריים

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת פ.הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

במיטבו כתב אריכא  סיפורים סבירים למדי וגם כאלה שהיו יותר מכך כמו סיפורי בעלי החיים שלו וסיפור האהבה "יום ולילה " ונוספים . אבל דומה שתקפה פסיקתו של גרשון שקד שקבע עליו זו"…לא התעלה אריכא אפילו במיטבו….מעבר לשגרת המלודרמה הנטורליסטית אמנם עומדת בכוח עצמה … בדומה לישראל זרחי אין אריכא יוצא דופן בדורו , אלא הוא –הוא "הנורמה " שעיצבה את אופייה של סיפורת  זו. ( גרשון שקד "הסיפורת העברית 1880-1980 כרך ב' ע' 320 ) "

כאשר אנו בוחנים את אריכא ואת יצירותיו אנו רואים שהוא התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית . 

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד. הסיפור מימי ראשית המלוכה יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין ישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית  , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל. המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים, וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ).  באופן אירוני היום אפשר לקרוא אותו  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם.

את הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן.

לאחר סיפור זה עזב אריכא את הסיפורת ההיסטורית ושב אליה לאחר שנים בעקבות עצת המבקר שלום קרמר.
ברשימה מקיפה על יצירת אריכא שהופיעה ב- 1954 הציע קרמר שיוסף אריכא יפנה אל הכתיבה על הנושאים ההיסטוריים. הוא כתב : " יש היבטים בטיב אפיו האמנותי של אריכא כמספר , המכשיר אותו להיות מספר מובהק לנוער ,וחבל שלא עמד על יעודו זה . יש בו חושים בריאים, רוח של משובה ,נופח של הרפתקנות ,צלילות של סגנון , ובעיקר קלות . כמה וכמה מסיפוריו אדם מסלק מהם את היסוד האירוטי ,ופה ושם גם התעמקות פסיכולוגית יתירה והריהם סיפורים מצוינים לנוער.
…..דייך לקרוא את הסיפור "הד קדומים " (
ככל הנראה המבקר מכוון כאן ל"חרש הברזל אשר בגבע " א.א. ) סיפור המתאר את העברים בתקופת הפלישתים ,והוא שווה לנפש כל נער בישראל –ואתה עומד על ייעודו של אריכא במלואו.
אין בזה משום ירידה בגרם המעלות האמנותי. יש נולד להיות אמן למבוגרים ויש לבני הנעורים. ושמא ברומאן ההיסטורי מימים רחוקים ימצא אריכא את הסינתיזה המתאימה לכשרונו . רומן שיש בו החייאה ותנועה ועלילה . הזיקה הפנימית לדור הנוכחי שנתערערה תמצא לה תיקון מלא בתקופות עתיקות , ואז כל כשרונותיו המגוונים יבואו לידי משחק חפשי יותר. כוח הציור של מראות החיים וכושר הסלקציה לזרות ולחבר ,אהבת העלילה והיכולת הקומפוזיציונית ,קלות הכתיבה ובהירות הסגנון –יעמדו לו לאריכא להוציא מתחת ידו סיפור היסטורי משובח לבני הנעורים ;ואשר משובח לבני הנעורים טוב גם למבוגרים ולזקנים.


( שלום קרמר " סיפורי יוסף אריכא" , 1954 בתוך חילופי משמרות בספרותנו , 1959 )

 

סופר אחר במעמדו של אריכא אולי היה נעלב מההצעה שיכתוב לבני הנעורים אולם נראה שאריכא קרא את הביקורת והיא נכנסה לליבו.

כדאי לזכור כאן שאף כי ספרות הפרוזה העברית המודרנית החלה עם שני רומאנים היסטוריים של אברהם מאפו, "אהבת ציון" ואשמת שומרון " על ימי התנ"ך , רק סופרים מעטים יחסית הלכו בעקבות מאפו . רוב הסופרים העדיפו להתמקד בחיים המודרניים או בעבר הקרוב יותר. ומעטים עוד יותר התבלטו לאחר מאפו מבחינה ספרותית בתחום ספציפי זה . מהם אפשר להזכיר את דויד פרישמן בסדרת סיפורי "במדבר " על נדודי בני ישראל במדבר, את א. א. קבק בסיפרו על ישו הנוצרי "במשעול הצר " את חיים הזז בנובלה שלו על משה רבנו ואישתו ציפורה "חתן הדמים " את אשר ברש בסיפורי "שיח העיתים " שלו את מתתיהו שוהם במחזותיו התנכיים, את ניסים אלוני במחזה "אכזר מכל המלך " על ימי ירבעם ורחבעם וגם את ח"נ ביאליק בסיפורי "ויהי היום " שלו לילדים על ימי דוד ושלמה ( ובראש ובראשונה "אגדת שלושה וארבעה "על שתי גירסאותיה ) .
הרוב הגדול של הרומאנים והסיפורים ההיסטוריים על ימי קדם נועדו במפורש לילדים ובני נוער ונכתבו בידי סופרים שלא נחשבו כ"קאנוניים" כמו הכותבים והמעבדים השונים של סדרת סיפורי "זכרונות לבית דוד " הוותיקה , ישראל שף ,יעקב חורגין איש התנועה הרויזיוניסטית , צבי לבנה איש תנועת העבודה ,מ.ז. ולפובסקי ,ואחרים . אף לא אחד מהם תרם באמת להעלאת קרנה של הסיפורת ההיסטורית בעיני המבקרים

.
ספק רב בעיני אם סופרים אלה שימשו כמקור השראה לאריכא בבחירת נושאיו .
לעומת זאת נראה שהוא הושפע בבחירת הז'אנר ובנושאיו ממשה שמיר שספריו הגדולים מחיי העבר הרחוק "מלך בשר ודם" (1954) ו" כבשת הרש" (1957) הפכו לאירועים ספרותיים זכו לשבחי הביקורת והיו לרבי מכר. . ספריו אלה  של שמיר  שעסקו במאבקים בין מלכים ויריבים והתמקדו בהשחתת השליט בידי הכוח שבו הוא מחזיק  ( אותם הנושאים  המרכזיים  שגם אריכא עסק בהם כפי שנראה בהמשך ) הפכו את הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק  לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק נחשב   לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. ( אם כי האמת היא שהרומאנים האלה המלאים תככים והרפתקאות מתאימים לנוער לא פחות מלמבוגרים)  .לא מן הנמנע  שאריכא החליט אז שהוא מיצה את עצמו עם סיפורים ריאליסטיים והחליט לנסות את התחום החדש-ישן שמצא חן בעיניו .

אריכא פנה לתחום זה וזכה בו להצלחה רבה גם בעיני הביקורת. הנושא המרכזי ברומנים ההיסטוריים היה מאבק הכוח הגשמי בכוח הרוח, והוא הצליח בו כי דמויותיו לא היו פלקאטיות אלא מורכבות ומעניינות. תפקיד מפתח במאבק הזה נתן אריכא לספרים ולסופרים, הם האחראים לשימור התרבות ולניצחונה הסופי של הרוח.

סנחריב נגד יהודה

סנחריב ביהודה רומן היסטורי / יוסף אריכא
כריכת  "סנחריב ביהודה".

הרומאן ההיסטורי הראשון של אריכא "סנחריב ביהודה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958) הוא סיפור פנוראמי שבו מוצגות זו מול זו בפרטי פרטים שתי תרבויות: אשור האימפריה העולמית הראשונה  וכוחה המדיני צבאי ויהודה עם כוחה הדתי רוחני. אריכא שמר על דיוק היסטורי במידת האפשר, מה שאפשר ליחס לעניין העמוק שהיה באותה התקופה בארכיאולוגיה.  באופן יוצא דופן למדי  ( אך בדומה למה שעשה משה שמיר בספריו ) ניסה  אריכא לשמור על דיוק היסטורי עד כמה שאפשרי היה באותה תקופה וצמידות למקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים הקיימים. על פי עדותו של פ. לנדר אריכא ביצע מחקר מפורט ביותר לספריו אלה עיין בספרי היסטוריה גיאוגרפיה וארכיאולוגיה רבים על תולדותיהם ספרותם ותרבותם של עמים קדומים כמו אשור ובבל ופרס ויוון וביקר במוזיאונים רבים בארץ בניו יורק ובלונדון. דיוק ארכיאולוגי והיסטורי בפרטי פרטים זה שהוא נדיר מאוד בספרות העברית  אפשר גם ליחס אותו אולי לעניין העמוק שהיה באותה התקופה לעיסוק בארכיאולוגיה של אנשים כמו יגאל ידין ואחרים פרסטיז'ה שאבדה מאז  למקצוע הארכיאולוגיה בחברה הישראלית  .

.  ". והסיפור עוסק לא רק ביהודה ערב הפלישה של צבא סנחריב האשורי אליה ותוך כדי הפלישה אלא גם באשור ובמלכה סנחריב ובתיאור מסעותיו לאורך חופי הים התיכון ומלחמתו עם  צבא מצרים. שני עמים עומדים במרכז הסיפור . עם אשור אדיר הכוח הצבאי ועם יהודה הרוחני יותר.

אין פרק בהיסטוריה של יהודה באותה התקופה שבא זכרו בתנ"ך ובממצאים הארכיאולוגיים שלא נכלל בסיפור. ניתן למצוא שם   תיאור החיים במרשה עירו של הנביא מיכה עיר של חקלאים כורמים ויוגבים אנשי המעמד הנמוך שהוא גם חוט השדרה של ממלכת יהודה , עיר הנמל   עציון גבר שליד אילת של היום ומכרות  וכבשני הנחושת שלידה  , ירושלים עיר הבירה , החיים בארמונו של המלך חזקיהו  , בניית הנקבה של ירושלים, החיים ההוללים של השכבה העליונה לעומת סבל העבדים והמעמדות הנמוכים ,   הנביאים ישעיהו ומיכה ונבואותיהם , הסופרים  אנשי חזקיהו שהעתיקו מגילות . מאידך מוצגים גם החיים באשור בארמונו של סנחריב נשיו ופילגשיו והתככים הבלתי פוסקים שם ,לצד עושרם ותפארתם ולא רק החומרית אלא גם התרבותית  אגב רמיזה על חיידקי הריקבון שכבר חדרו לתוכם .. מסעו של סנחריב  ליהודה , וכמובן הקטעים החזקים מכל שהם מזעזעים ממש לזמנם ( אבל לא לזמננו כאשר רואים הכל על המסכים )  של תיאור מצור סנחריב על לכיש ולאחר מכן על ירושלים ותיאורי סבל מזעזעים  של רעב איום ולבסוף תיאור נסיגת סנחריב ..  ועוד ועוד והכל בדיוק היסטורי ארכיאולוגי מרבי .

אמנם נכון  ריבוי החומר ההיסטוריה ארכיאולוגי פגם בשלמות הספרותית ולא כל התמונות המגוונות והשונות משתלבות זה בזו  היטב .ולאמיתו של דבר תמונת התרבות הרחבה המוצגת בספר יצאה משכנעת ומעניינת יותר מהדמויות שהן משכנעות וחזקות פחות .

במרכז הסיפור עומד כביכול הנביא מיכה שנסע לירושלים והפך למזכירו של ישעיהו ולסופר מעתיק מגילות לצד כתיבת דברי נבואה ברוח מורו ישעיהו,  ומגילות אלה הן אחד המוטיבים המרכזיים בספר , אולי המרכזי ביותר . אך מיכה הדמות הראשית הוא דמות פסיבית למדי הוא מופיע מספר הפעמים המרובה ביותר אבל זיקתו אל האירועים הגדולים קלושה אין אנו חשים בהזדהות של  כוחות נפש עצומים כאשר הוא יוצר את נבואותיו.  הוא מוצג כתלמידו  וכמזכירו של ישעיהו שמעתיק את נבואות רבו ועורך אותם למקשה אחת  זוהי דמות פסיבית שאינה מסקרנת את הקורא  גם הדמות של מורו  הנביא ישעיהו היא דמות חיוורת למדי.  

 הדמות המעניינת והחזקה בספר היא דווקא זו של  השליט האשורי סנחריב שבנפשו מתחולל מאבק בין טוב לרע. זהו שליט אינטליגנטי, בעל רצון ברזל, תאוות שלטון שאינה יודעת גבול וקשיחות אבל גם  סקרנות אינטלקטואלית עזה. את סנחריב צייר אריכא בצבעים עזים במיוחד, ולא לשווא נקרא הספר על שמו.
על הספר זכה אריכא בפרס ברנר ל-1960. הוגדר בידי המבקר שלום קרמר כ"מאורע בספרותנו ". היה זה רומן היסטורי גדול ומפורט שהעלה לפני הקורא תקופה שלימה בהיסטוריה היהודית העתיקה , תקופת ממלכת יהודה בימי המלך חזקיהו בתור זהבה ושיא שגשוגה החומרי והרוחני. במקרה או שלא במקרה גם הרומאנים ההיסטוריים בעברית של אברהם מאפו "אהבת ציון " אשמת שומרון " עסקו בתקופה ספציפית זאת. לא מן הנמנע שזכר הרומאנים של מאפו שאותם בוודאי קרא בילדותו ( ושהייתה להם פופולאריות עצומה בתקופתם ולאחריה ושימשו כמקור השראה עצום על רבים וטובים ובהם דוד בן גוריון כמו גם רבים אחרים שהפכו לציוניים בעיקבותיהם ) שימש כמקור השראה לאריכא בבחירת התקופה שבה יעסוק ספרו. אך אריכא התרחק עד כמה שרק אפשר מהגישה הרומאנטית אידיאלית של מאפו .
מאוחר יותר עיבד אריכא את "סנחריב ביהודה" למחזה "מול חרב" (הוצאת אל"ף, 1962).
גם במחזה הדמות המעניינת והמגובשת ביותר היא זו של הכובש סנחריב. אריכא מתאר את חיי הארמון מלא התככים ואת אהבת סנחריב לזכת אשתו. הקטעים החזקים ביותר במחזה הם השיחות בין סנחריב ובין אחיקר החכם. אחיקר שדמותו מבוססת על דמות היסטורית ( וגירסה שונה מאוד של דמותו מופיעה במחזה "צור וירושלים " מאת מתתיהו שוהם ) , שקוע כולו בפענוח לוחות עתיקים של עמי שומר ובבל, ומבקש להגדיל את ספריית מקדש נבו. באזני המלך הוא מטיף מוסר הנשמע אקטואלי גם בימינו: "כל ניצחון מביא רבבות מבני נכר אל שדותינו ואל בתינו למלא את מקומם של הנופלים , להיות לנו לעבדים … הופך אתה את בני אשור לעם של אדונים , ובעקב העושר והבטלה באו התענוגות בהם טמון הרס לכל .ובבוא יום הפקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו ".
דברים שנשמעים אקטואליים מאוד גם בישראל של ראשית המאה ה-21 עם הפערים הכלכליים העצומים והפועלים הזרים ….
ודומה שהמסר של המחזה כמו של הספר הוא בדברי יהוכל מגבל :" ..בני האדם בני תמותה הם . יש קץ וגבול למעשיהם אף אם ימריאו שחקים .לא יעמוד עם אחד בראש העמים אם בחרב יאכוף עליהם עולו ,ודבר לא יצילו משיני הזמן אם רוחו לא תגבר על נשקו . יודע אני איש אלוהים בחצר חזקיהו מלך יהודה , והוא הנביא ישעיהו . מגילות דבריו וקצת מתורת יהודה הביאו לי ספנינו. מקומות רחוקים שחרבך המלך לא תשיג ישיגו דבריהם של בני יהודה מעבר להרים ולימים :אשר לא ישמרו מצבות אבן מתפוררות ישמרו דברי רוחם הם על מגילות קלף….."

בקובץ האגדות שלו "כנפיים לאדם " הכניס אריכא סיפור בשם "נקמת האליל מולך " שעוסק בהקרבת הקרבנות לאל מולך ומאבקו של ישעיהו בן אמוץ בטקסים אלה. למרות האופי האגדי של הסיפור יתכן שמקורו בפרק שלא הוכנס ל"סנחריב ביהודה".

אלכסנדר נגד קליסטנס

סופר המלך - רומן היסטורי / יוסף אריכא

ספרו האחרון של אריכא היה "סופר המלך" (הוצאת אגודת הסופרים של ישראל ליד הוצאת מסדה ,  1966 ), בו תאר את כיבושי אלכסנדר מוקדון, ואת התנוונות אישיותו ומלכותו. בספר זה תאר אריכא בפרטות את סיפור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ואת התנוונות אישיותו ומלכותו .
. ספר זה היה נדיר ביותר בסיפורת ההיסטורית העברית בכך שעסק בפרשיה מההיסטוריה העולמית ולא היהודית הספציפית בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז ( וגם היום ), וככלל עם ישראל מוזכר רק בחטף במהלך העלילה להוציא פרק שבו מבקר אלכסנדר בבית המקדש בירושלים.

 בספרות העברית קדמו בעיסוק זה בהיסטוריה היוונית לאריכא רק מרגוט קלאוזנר בספרה "ספפו מלסבוס " ( 1945) על המשוררת היווניה הקדומה ואביגדור המאירי שבסיפרו "סודו של סוקראטס : רומן מתקופת יון העתיקה " (1956 ) התמקד בימיו האחרונים של הפילוסוף היווני ובו  הוא נותן לפילוסוף היהודי קוהלת  מקום קטן בעלילה. 

מעניין שבשנת  1966 שבה  פורסם ספרו של אריכא  פורסם במקביל גם  ספר לילדים של אוריאל עקביה בשם "הכלב הצוחק " שעסק  בנושא דומה :במערכת היחסים בין הפילוסוף דיוגנס ואלכסנדר.

אך אף אחד מאלה לא הצליח להתקרב ביצירתו לאיכויות הספרותיות של "סופר המלך ".

רק ל

אחרונה חזר סופר ישראלי צעיר יקי מנשפנרוינד אל אלכסנדר ואל יון  העתיקה  בספרו "הכובש והכלב" .

במרכז הרומן הועמד סופר החצר קליסתנס אחינו של אריסטו הגדול שמתנגש במלכו שסטה מדרכה המקורית של יון והופך רודן .המאבק הרעיוני בין אלכסנדר וקליסטנס מזכיר  לקורא המודרני בהרבה יותר משמץ את המאבק בין "הגלובליסטים " ו"האנטי גלובליסטים " היום . קליסטנס מוצא עצמו מסובך במזימות חצר מורכבות  העלילה מלאה במעשי אכזריות שונים בהריגת אישים שונים וקבוצות כמו זקני צור ומסתיים בהוצאתו להורג. של קליסתנס שעימה מגיע תהליך השחתתו המוסרית של אלכסנדר לשיאו..
גם בספר זה הדמות המעניינת אינה זו של "הגיבור החיובי" קליסתנס, אלא דווקא דמותו של אלכסנדר שאינו אדם רע מיסודו אך הוא הולך ומושחת; אריכא מתמקד במאבקי היצרים בנפשו של אלכסנדר ובהתנגשות הרוח בכוח השלטון. המורכבות באישיותו של אלכסנדר הופכת אותו לדמות חיה ומעניינת.
בספר זה אנו נתקלים בהתפתחות הסופית והבשלה ביותר של נושאים שמעסיקים את אריכא ביצירותיו ההיסטוריות ובראשם הבעיה והמוטיב של התנגשות של הרוח בכוח השלטון.
יש קונצנזוס בין המבקרים שזה ספרו הטוב ביותר של אריכא ."סופר המלך " שהוכר מיד עם פרסומו כיצירתו המובחרת ביותר

פרק מ"סופר המלך"  שכנראה היה חביב במיוחד על הסופר פורסם כספר נפרד בשם "פגישה בירושלים:סיפור מתקופת בית שני "   בהוצאת "עקד" ב-1968 

תוכלו לקרוא אותו כאן.

פרק  נוסף מ"סופר המלך " "הנער הרמולאוס" תוכלו לקרוא כאן.

פגישה בירושלים / יוסף אריכא

המבקר שלום קרמר האיש שייתכן שגרם לתפנית בקריירה של אריכא קבע ברשימה בשם "לא בחייל ולא ברוח " ( בספר בשם "ריאליזם ושבירתו : על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד " ) שעתה לאחר שסיים את "סופר המלך " היגיע אריכא לסיום פרשה בכתיבתו היסטורית ועכשיו הוא יכול לחזור לעסוק בבעיות זמנינו לתפוס במעוף גורלי את ההתרחשויות הגורליות של ימינו .
אבל אריכא עצמו לא חשב כך . הוא תיכנן רומן היסטורי שלישי שלא הספיק לכתבו וכנראה עסק בפרשת הכרזת כורש. ( שהוא היציע בראשית שנות השישים להוציא לכבודה מטבע מיוחד לזכר 2000 שנה להצהרת כורש מטבע שלא יצא לבסוף ) אבל לא הספיק לכתבו וחבל .

גם תחום הרומן ההיסטורי שבו הצטיין אריכא איבד את החשיבות קצרת הימים שהייתה לו בשנות החמישים והשישים, חשיבות שחבה הרבה לתגליות הארכיאולוגיות המדהימות של התקופה כמו המגילות הגנוזות . רק סופרים חשובים מעטים ( פנחס שדה בספרו "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה"  עמוס עוז בשתי  נובלות על יפתח השופט ועל הצלבנים  ושולמית הראבן  בטרילוגיית הסיפורים התנכיים שלה  הם  דוגמאות בודדות )  המשיכו לכתוב יצירות סיפורת על העבר הרחוק יותר  והם בדרך כלל ויתרו על הדייקנות הכמו "ארכיאולוגית " בתיאור פרטי התקופה שהייתה כה חשובה בספריו של אריכא. יוצא דופן אחד שחזר למסורת זאת היה הסופר א. ב. יהושע בספרו "מסע אל תום האלף" ( 1997) . במסע הפירסום לספר זה שם גם הוא דגש כמו אריכא בזמנו על כמות המחקר העצומה  שביצע בעת הכנת הסיפור על תקופת הסיפור ,ימי הביניים המוקדמים . אולם זוהי דוגמה בודדת . האמינות ההיסטורית לגבי העבר הרחוק יותר שוב אינה כה חשובה לסופרים כיום כפי שהייתה  לאריכא .
תפיסותיו ההיסטוריות של אריכא
 

שלושה שלבים מיצגים את התפתחות תפיסתו ההיסטורית של אריכא. הנושא המרכזי שהעסיק אותו היה מאבק הכוח הגשמי ( המיוצג בשליטים כמו סנחריב ואלכסנדר הגדול ) באנשי הרוח ( ישעיהו ,מיכה, אחיקר , וקליסתנס ). הכוח והרוח מיוצגים באופן מורכב ומתוחכם, שכן מייצגי הכוח הם גם אנשי תרבות אינטליגנטיים מאוד, ואנשי הרוח נזקקים לעתים לכוח הזרוע ( כמו ב"חרש הברזל אשר בגבע " ) על מנת לשמר את תרבותם.
בשלב הראשון של יצירת אריכא, "חרש הברזל אשר בגבע", יש מסר דידקטי ברור לפיו מנצח במאבק הצד שברשותו נשק רב יותר והוא משתמש בו טוב יותר. זה היה מסר פשטני למדי שהתאים לימי המנדט הבריטי ולמאבק היישוב על התחמשותו.
בשלב השני, "סנחריב ביהודה", מנצחת הרוח. סנחריב, שצבאו משופע נשק ומכונות מלחמה, נדהם מעוצמת הרוח של היהודים כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילותיהם ובנבואות ישעיהו ומיכה, ונסוג מירושלים. גם זה היה מסר פשטני ולא מציאותי.
ב"סופר המלך" התפיסה ההיסטורית של אריכא מורכבת בהרבה. העלילה הייתה מסווה לדיון פילוסופי עמוק על השלטון האבסולוטי, על השאיפה לחרות ולצדק ועל מלחמת הכוח ברוח. שתי תפיסות עולם התנגשו בספר, שתי השקפות שלכל אחת ערך משלה. האחת מיוצגת על ידי קליסתנס השומר אמונים לתפיסה המקורית של תרבות יון כפי שהציגה דודו אריסטו, ואת השנייה מייצג אלכסנדר השואף לאחד בין העמים, וליצור תרבות גדולה אחת שתמזג את תרבות יוון ותרבות המזרח – זו התרבות ההלניסטית, מעין "גלובליזציה" קדומה. לדעת אלכסנדר רק תרבות כזאת תבטיח את  המשך קיום האימפריה שהוא מקים.
שתי ההשקפות מיוצגות באופן מורכב, ואין צדק מוחלט. אבל בהיסטוריה מנצח מי שהכוח לצידו, במקרה זה אלכסנדר. אלכסנדר היה לרודן, וקליסתנס שהתנגד לכך בשם ערכים הומניסטיים דמוקרטיים, ואף כתב היסטוריה עוינת לאלכסנדר, הוצא להורג באשמת שווא שעמד בראש קשר נגד אלכסנדר. מנגד כתב קליארכוס גרסה אוהדת לאלכסנדר. שתי הגרסאות הגיעו לידינו בעקיפין ואין הכרעה בוויכוח שביניהן. במציאות, לדעת אריכא, מתערבים במאבקים כאלה גם תאוות שלטון לשמה ויצרים אפלים, ובסופו של דבר מנצח בהם הצד המתוחכם יותר, ומי שהכוח לצידו.
נושא נוסף שהעסיק את אריכא הוא חשיבות הספרים והסופרים לשימור ולצמיחת תרבות. הספר הוא הניגוד להוויה הברוטאלית של הכוח והיצרים, והסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליט ההולך ומסתאב.שני הרומאנים וגיבוריהם אנשי הספר רואים במגילות את המחסום האחרון והחזק ביותר מפני הברבריות והאכזריות והשכחה התרבותית .
ובכך מבוטאת למעשה גישתו של אריכא עצמו . השליטים סנחריב ואלכסנדר יכולים לגבור בזמנם על אנשי הספר והסופרים אבל לעתיד לבוא תגבר יצירתם של אותם הסופרים בזמן ששמם שאותם מלכים ישכח וכך להם הוא הניצחון האמיתי .

הסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליטו ההולך ומסתאב בספר עם השם  המשמעותי "סופר המלך ".

וגם מיכה  הנביא עוסק  לפרנסתו בכתיבת והעתקת  מגילות ב"סנחריב ביהודה" והוא רואה בכך את יעודו. וקטע מעניין ב"סנחריב ביהודה " מתאר את חיפושיו בבית הגנזים של המלך שם הוא מוצא שרידים בלבד של ספרים קדומים שאבדו  כמו "ספר מלחמות ה' " כמו גם דברי נביאם שונים כמו "דברי שמואל הרועה " ודברי נתן הנביא " ואחרים "והיה מיכה עושה ימים כלילות להציל את אשר ניתן עוד להציל מלקט ומאחה ,משלים את החסר ומחפש דרכי תיקון . אז ידע מיכה , כי מן הראוי להכין  הרבה העתקים ולשמרם לא רק בבית –גנזי המלך, כי אם בבתים רבים דומים, בכל עיר גדולה ובכל כפר.( מתוך "סנחריב ביהודה ).

דוגמה יפה להשקפה זו של אריכא נמצאת ב 'סנחריב'. המלך משוחח עם אחד מזקני לכיש לאחר שאנשיו גילו כדי חרס ובהם מגילות ( המגילות שגילו ארכיאולוגים לאחר אלפי שנים). המלך שואל את הזקן:

" הגידה לי זקני ", היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות ,לכבוש ערים ,למגר אויבים ולשים עמים למס עובד?"
למעלה מזה " ..עונה לו הזקן " עשויות המגילות לכבוש לב האדם עד סוף כל הדורות." 

מול חרב - מחזה בשלוש מערכות ושמונה תמונות / יוסף אריכא

"מול חרב" מחזה על פי "סנחריב ביהודה".

קישורים

הסיפור של יוסף אריכא  "חרש הברזל אשר בגבע " בבלוג זה 

יוסף אריכא בלקסיקון הספרות העברית

יוסף אריכא בויקיפדיה

סופר היום והלילה :יוסף אורן על יוסף אריכא

כתבי יוסף אריכא בפרוייקט בן יהודה

יוסף אריכא באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו 

בחזרה לימי התנ"ך : רומנים תנכיים בעברית

סנחריב
אלכסנדר הגדול

משה שמיר

יקי מנשפנרוינד

הנצחת שמות סופרים

המגזין "עמדה"

ביבליוגרפיה על יוסף אריכא

יוסף אורן "סיפורי יוסף אריכא" מבוא לספר בשם זה .
יוסף אורן "השתקפות העלייה השלישית ביצירת יוסף אריכא .מאזניים נא 1980
יוסף אורן "סתימת פיו של דור ספרותי : על "סופר המלך" של יוסף אריכא, מאזניים 1991 חוב' 10
פ. לנדר "יוסף אריכא מ"לחם וחזון" ועד "סופר המלך ", מאזניים כרך מט 1979
קרמר , שלום " סיפורי יוסף אריכא " בתוך חילופי משמרות בספרותנו, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר 1959.
שלום קרמר ריאליזם ושבירתו: על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד, ספריית מקור, 1968 .
שנפלד רות, מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס , 1986.

 פורטריט של יוסף אריכא-צייר עמוס אריכא.

 

אלכסנדר הגדול מכולם

עשרה מלכים מלכו בכל העולם ומלואו ותגדל מלכותם לכל ארבע רוחות השמים ולא נשאר דבר שלא משלו עליו ולא שמע לפקודתם…והשמיני ,הגדול גם מנבוכדנצר וגם מכורש ,שמשל מסוף העולם ועד סופו ,עד מבוא השמש ועד צאת השמש ,ואמר גם לעלות לשמיים ולרדת לתהומות היה אלכסנדר מלך מוקדון הוא צפיר העיזים שבא מן המערב.

ואחרי מות אלכסנדר לא קם עוד מלך גדול ואדיר לעמוד בשורה,אך מלך המשיח יהיה המלך התשיעי .
( מתוך "צפונות ואגדות " מאת מיכה יוסף בן גוריון ( ברדיצ'בסקי )

 

צפו במקדימון לסרט "אלכסנדר" של אוליבר סטון משנת 2004 

ב-2004 עלה על המסכים הסרט " אלכסנדר " סרטו האפי של הבמאי אוליבר סטון (  במאי "פלאטון" , "ג.פ.ק" , "ניקסון " ורבים אחרים ) על אחת הדמויות המרתקות והססגוניות ביותר שידע המין האנוש זהו אלכסנדר ממקדוניה  שליט צעיר של ארץ מוקדון הקטנה והחצי בארבארית שלפני מותו בגיל 33 במאה הרביעית לפני הספירה הביס והשמיד את האימפריה הפרסית האדירה ששלטה על רוב המזרח. ולאחר מכן התקדם וחדר לתוך תת היבשת הודו שהייתה בילתי ידועה לחלוטין עד זמנו גם באימפריה הפרסית וכבש גם שם שטחים נרחבים ביותר. בכך יצר תקופה חדשה בתרבות האנושית התקופה ההלניסטית ששילבה לראשונה בין תרבויות מערב ומזרח ויצרה סינתזה חדשה של שתיהן. לתרבות החדשה שנוצרה כתוצאה היו השפעות עצומות גם על התרבות היהודית והנוצרית שברור לחלוטין שלא היו מתקיימות כיום כפי שהן אילולא כיבושיו של אלכסנדר.

פסל של אלכסנדר מוקדון.

ניתן כתוצאה לטעון בצדק שהמלך שמת בגיל צעיר היה אחת הדמויות החשובות בתולדות האנושות שכן קשה להניח שללא כיבושיו הייתה ההיסטוריה המאוחרת יותר מתנהלת כפי שהתנהלה. ויש כיום לא מעט "מאמרים " וסיפורים של "היסטוריה חלופית" שמנסים לתאר מה היה קורה אם אירועי חייו היו מתנהלים בצורה שונה. מסורת שהחלה עוד במאה הראשונה לפה"ס ( ומן הסתם עוד לפני כן ).

רומן של היסטוריה חלופית על אלכסנדר, מאת מליסה סקוט

הספקולציות הקדומות ביותר הידועות לנו שעסקו במודע בהיסטוריה חלופית כמשחק אינטלקטואלי  מקורן  (כמו דברים רבים אחרים ) ביוון וברומא ועסקו בשאלה: מה היה קורה אילו אלכסנדר  לא היה מת בגיל צעיר אלא היה חי עד גיל מבוגר והיה כובש בין השאר גם עיר קטנה באיטליה  בשם  רומא?. ספקולציות מסוג זה הועלו  בידי יוונים משועממים במשתאות  כשהם שוכבים על ספות  בין אורגיה אחת לשניה וכשהם מגיעים למסקנה  המנחמת   שאם היה אלכסנדר  היה  ממשיך מערבה לאיטליה הם ולא הרומאים היו כעת  אדוני העולם. אכן נחמת השוטים.

   ספקולציות אלו הפכו לנפוצות וידועות  כל כך עד שהרומאים נאלצו לתת להם  "תשובת מחץ"   בידי ההיסטוריון החשוב ביותר שלהם טיטוס ליביוס. תשובתו הייתה בפרק שלם בהיסטוריה שלו שהוא התאור הקדום ביותר הידוע לנו של עיסוק מודע בהיסטוריה חלופית.     בפרק זה  תיאר ליויוס  כיצד אלכסנדר פונה לאיטליה לוחם בגנרלים הרומאיים ומנצח אותם  בתחילה אך כפי שאירע לכל שאר היריבים האחרים של רומא  מובס לבסוף שכן  , טען  ליויוס , ליוונים היה רק אלכסנדר אחד לרומאים היו גם אז הרבה אלכסנדרים. ובכך סתם ליויוס לשביעות רצונם של הרומאים   את הגולל על הטענות היווניות .

 
ציור קדום של אלכסנדר מהעיר פומפיי.

ובימינו ההיסטוריון המפורסם  ארנולד טוינבי פירסם ב-1969 שני מאמרים ידועים של היסטוריה חלופית שעוסקים בשאלה :"מה היה קורה אם מסלול חייו של אלכסנדר היה מתנהל בצורה שונה "משתי זויות שונות. באחד מהם הוא מתאר בצורה "אקדמאית " מדעית כביכול אלכסנדר היגיע לגיל זקנה לאחר שכבש את כל העולם הידוע בזמנו כולל העיר קרתגו הודו וסין כרת ברית עם הרומאים באיטליה הקים צי שנוהל בידי הפיניקים שמגלה יבשת חדשה במערב , והוקמה אימפריה עולמית שבה דומיננטית הדת הבודהיסטית והנצרות לא הייתה נוצרת לעולם. במאמר שני טוינבי תיאר עולם שבו פיליפוס אביו של אלכסנדר לא נרצח בגיל צעיר הרג את בנו אלכסנדר והמשיך במסע כיבושיו שהחל ביוון וכתוצאה היגיע עד לאיטליה וכבש את הרומאים .

ואלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות על אלכסנדר. שכוללות גם רומן קומיקס של "מנגה " הקומיקס היפני  ,היסטוריה חלופית של אלכסנדר  שמראה שגם היפנים מסתקרנים מהאפשרות הזאת אם כי להם לא היה מגע עם אלכסנדר בניגוד לרוב שאר העולם . ויש עוד דוגמאות נוספות בספרות המדע הבדיוני .


אלכסנדר גיבור  הספרים והסרטים

 

דמותו של אלכסנדר שימשה כבסיס לאגדות וסיפורים ואפוסים. בימי קדם פורסמו עליו רומן דמיוני שתיאר את מסעותיו במזרח ואף אל החלל באמצעות מרכבה מועפת בידי נשרים ואל תחתית הים בחבית עשויה זכוכית ,כיצד במסעותיו בקצות העולם פגש בגזעים ויצורים מוזרים כמו גזע הנשים הלוחמות האמזונות, בנשים הצומחות כפרחים על עצים בנערות בעלות זנב בחיות במים באנשים בעלי ראש של כלב או דג , בנשים מזוקנות ובאנשים שעירים חדי שיניים וכיוצא באלה מפלצות ענקיות שמהוות סכנה לצבאו , בעצים מנבאי נבואות שניבאו לו את מותו בגיל צעיר , בסלמנדרות החיות בתוך אש ובעוד המצאות דמיוניות מדהימות מעין אלה שיש לראות בהם כמבשרים ראשונים של סיפורי המדע הבדיוני המודרניים.
דמותו הופיעה באין ספור רומנים היסטוריים של מחברים ידועים כמו הסופר הגרמני היהודי יעקב וסרמן מחבר "אלכסנדר בבבל " על ימין האחרונים של אלכסנדר.
אולי הכותבת המפורסמת ביותר על אלכסנדר היא מרי רנו שחיברה על חייו טרילוגיה מפורסמת שכללה את הספרים "אש מהשמיים " על ימי ילדותו של אלכסנדר "
את "הנער הפרסי " על מסעות הכיבוש שלו ואת סיפור אהבתו ההומוסקסואלית לצעיר פרסי.
ואת "משחקי קבורה " על המאבקים הפנימיים  של יורשיו לאחר מותו.
ולאחרונה בטרילוגיה רבת מכר נוספת של הסופר ולריו מסימו מנפרדי  שהספר הראשון בה "אלכסנדר ילד של חלום" המתאר את ימי ילדותו הופיע לאחרונה בעברית בהוצאת "אופוס ".
אבל משום מה בקולנוע נעשה עד כה רק מעט מאוד על אלכסנדר להוציא כמה  סרטים בודדים יוצאים מהכלל.\
יש סרט שוודי מתקופת הסרט האילם ששמו הוא "אלכסנדר הגדול " ובוים בידי האיש שגילה את גרטה גארבו ויש שרואים בו את הסרט הראשון על חיי אלכסנדר מוקדון אך מסתבר שהסרט נקרא על שם בית מלון מודרני בשם זה שבו מתרחשת העלילה…
על אלכסנדר עצמו נעשה לראשונה סרט הודי משנות ה-40 בשם "איסקנדר".

בארה"ב נעשה עליו סרט אפי מפורסם של הבמאי רוברט רוזן בכיכובו של ריצ'רד ברטון מ-1956 ( שאותו אפשר להשיג בחנות האוזן השלישית מי שמתעניין ) שבגירסה הקיימת בידינו נחתך בצורה אכזרית משלוש השעות של גירסת הבמאי דבר שפגע בו אנושות .

צפו במקדימון לסרט של ברטון.

השחקן ויליאם שאטנר כאלכסנדר הגדול.

יש גם פילוט שכוח של שעה מ-1964 לסדרת טלוויזיה שלא נעשתה מעולם בכיכובו של לא אחר מאשר ויליאם שאטנר. האיש לא זכה להצלחה בדמות אלכסנדר הגדול אך התפרסם יותר זמן קצר לאחר מכן בתור חוקר אחר של עולמות בלתי ידועים וקצוות היקום , קפטין קירק מסדרת" מסע בין כוכבים"  ולצידו הופיע אדם וסט שכיכב מאוחר יותר בסדרת טלוויזיה בתור גיבור העל "באטמאן ") .הפיילוט הזה לא זכה להצלחה ביקורתית רבה אבל לעניות כותב שורות אלה מבין כל השחקנים שגילמו את אלכסנדר לשאטנר היה את הפוטנציאל לגלם את אלכסנדר בצורה המוצלחת והמעניינת ביותר בתור האיש שיצא לחפש את קצה העולם. מה היה קורה  אילו שאטנר היה מככב בסדרה על חיי אלכסנדר הגדול ולא בסדרה בשם "מסע בין כוכבים " הוא נושא לדיון  של היסטוריה חלופית בפני עצמו.

צפו בסרט זה כאן.

פרט לאלה אלכסנדר הוא הנושא של סרט יווני אפי מ-1980 שמשלב את סיפורו של אלכסנדר בחייו של מנהיג שודדים מהמאה ה-19.
אך בדרך כלל התעלם הקולנוע מאלכסנדר הגדול אולי בגלל הקושי להציג בדרך משכנעת סיפור חיים כה גרנדיוזי, עד שהכריז אוליבר סטון על כוונתו להפיק עליו סרט גרנדיוזי ואז פתאום קפצו על העגלה מפיקים נוספים כמו דינו דה לורנטיס ובמאים כמו רידלי סקוט במאי "גלדיאטור" ( סרט על רומא העתיקה ) , מרטין סקורסזה וכריסטופר מקרי שהכריזו גם הם בזמנים שונים על כוונתם ליצור סרט קולנוע אפי על חיי הכובש המוקדוני . דובר גם על מיני סדרה טלוויזיונית של עשרה פרקים בהפקת מל גיבסון והוצאו הודעות על פרוייקט קולנועי שהתהדר בכך שהוא שאושר רשמית בידי הממשלה היוונית , אך כל הפרויקטים האלה לא יצאו לפועל . .
לאחרונה נראה היה שסרט כזה יבוים במקביל לסרטו של סטון בידי באז לווארמן בכיכובם של ליאונרדו דה קפריו וניקול קידמן כאימו ושיתבסס על טרילוגיה מצליחה של הסופר האיטלקי מנפרדי על חיי אלכסנדר ( אם כי לאחרונה הודיעו על ביטולו ) .

בסרט של סטון מככבים קולין פארל בתור אלכסנדר ואנגלינה ג'ולי בתור אימו ( שדווקה עושה עבודה טובה בתור אולימפיאס הפראית חובבת הכישוף והנחשים היא בהחלט נראית מתאימה לתפקיד אם כי היא מבוגרת רק בשנה אחת מהשחקן שמגלם בסרט את בנה ). בסרט מופיע בו גם שחקן ישראלי הדוגמן רז דגן שמופיע מכל התפקידים דווקא בתפקיד שליט האימפריה הפרסית האדירה דריוש .
אולם כעת משנראה שהסרט הוא כישלון קופתי בארה"ב נראה שתוכניות אלו יבוטלו . הסרט עורר קונצנזוס ביקורתי הן בחו"ל והן בארץ בכך שהוא סרט גרוע ומשעמם מבחינה קולנועית .
אבל דומה שמבקרים רבים של הסרט התנפלו עליו בראש ובראשונה בגלל דבר שאין לו כל קשר לאיכויותיו הקולנועיות והדרמטיות : הם טענו שהמדובר בסרט "פשיסטי" מאחר שסטון העז להאדיר את דמותו של אלכסנדר. הוא לא , אלכסנדר מוצג כפקעת של תסביכים ואין זה ברור באמת מדוע הוא יוצא לכל מסע הכיבושים והתגליות הזה , פרט אולי כדי לספק את רצונותיה של אימו . .
נשמעו טענות של מבקרי קולנוע על כך שאלכסנדר מוצג כמי שמנסה לשחרר עמים שהיו לאמיתו של דבר " חופשיים" והיה לא יותר מכובש מנוול , הסרט עם כך הוא פוליטיקאלי "לא קורקט " בהעזתו להציג כובש כאדם גדול במקום כבריון מרושע.. יש כאן רמז ברור לאירועים פוליטיים עכשוויים של הנשיא האמריקני בוש וטענות השחרור שלו לגבי עמים שונים . אבל זוהי טענה מגוחכת שאין לה כל בסיס היסטורי . רוב העמים שאותם כבש אלכסנדר היו מה לעשות משועבדים כבר לאימפריה הפרסית. המושחתת והרקובה. לכל היותר ניתן לטעון שהם החליפו כובש אחד באחר .
ייתכן שהדבר שהרגיז את המבקרים יותר מכל היה הצגתו של אלכסנדר בסרט כאיש חזון אמיתי ששואף לאחד בין תרבויות המזרח והמערב בסינתזה אחת גדולה רעיונות שאינם מובנים כלל בידי מצביאיו קצרי הראות שמביאים כתוצאה לרציחתו . למותר לציין שגם כיום בתקופת מלחמת התרבויות ואסכולת האורינטליזם מבית מדרשו של אדוארד סעיד שמדבר על הניגוד והדיכוי האינסופי של המזרח בידי המערב , אלו הם רעיונות שחוגים מסוימים מוצאים אותם כדבר שהדעת אינו סובלת אותם.
. ניתן לטעון שזוהי חלק מהנטייה הקיימת בקולנוע העולמי מזה עשרות שנים של "ניתוץ מיתוסים " בכל פינה אפשרית ו"להקטין" עד כמה שאפשר את דמותם את מי שנחשבו בעבר כאנשים גדולים. ויכוח דומה קיים מזה שנים רבות אצל ההיסטוריונים שחלוקים עד היום בשאלה האם אפשר לראות באלכסנדר אדם שהקדים את זמנו שחלם על עולם מאוחד נוסח אירופה המאוחדת של היום שרעיונותיו המדהימים הוכשלו בידי יורשיו צרי האופקים? האם היה כאן מגלה עולמות נועז או שמה היה מדובר בביריון שיכור ומשוגע שהרס את עצמו בשכרותו ?

המחלוקת סביב אלכסנדר

"לא רק שאיננו יווני , אין לו שום קשר ליוון. הוא אפילו לא גדל בארץ ברברית מכובדת , בסך הכל עוד מוקדוני שפל  מארץ שאפילו עבדים טובים וצייתנים אי אפשר להשיג ממנה."
( הנואם האתונאי דמוסטנס על פיליפוס אביו של אלכסנדר ממוקדון, המאה הרביעית לפה"ס  )

המחלוקות על אלכסנדר מגיעים עד לדרגות שלא יאומנו ויש להם אף השפעה על הפוליטיקה העולמית כיום .
ביוון אלכסנדר נחשב היום לגיבור לאומי של העם היווני אם כי עד כמה שזה נשמע מוזר הוא ובני עמו לא נחשבו כלל יוונים בזמנו אלא ברברים נחותים , אלכסנדר עצמו ראה את עצמו כיווני לכל דבר וכצאצא של אכילס הגיבור היווני בטרויה אבל היוונים "האמיתיים" של התקופה זלזלו בטענתו זאת .
היום דבר זה נשכח משום מה .כאשר ניסתה מקדוניה שביוגוסלוויה לשעבר לקרוא לעצמה בשם זה הדבר התקבל בהתנגדות יוונית שטענה שמאחר שאלכסנדר המוקדוני היה יווני לא ייתכן שמקדוניה תיקרא לעצמה בשם זה והפעילה לחץ דיפלומטי כנגדה. עד כדי איומים בסכסוך.הטיעון של מקדוניה הוא נכון מבחינה היסטורית אבל ביוון זה לא מעניין איש. היוונים אילצו את הקהילה בינלאומית  ( באו"ם , באירוויזיון ) לקרוא למקדוניה "הרפובליקה היוגוסלוווית לשעבר של מקדוניה ". רק אחרי בחירות נובמבר קיבל הממשל החדש של בוש בארה"ב את ההחלטה הראשונה שלו ,החלטה היסטורית להתנער מן הכינוי המגוחך  הזה למקדוניה.עם היוודע ההחלטה האמריקנית רקדו המונים בחוצות סקופיה בירת מקדוניה בעוד שביוון חרקו שיניים, גנבו להם את המותג .
וכאשר נודע ביוון שבסרט של אוליבר סטון יש כוונות לדון בעובדה ההיסטורית שאלכסנדר עסק גם בפעילות הומוסקסואלית ( דבר מקובל לחלוטין אצל היוונים של זמנו שלא היה מרים גבה אצל איש ) עורכי דיון יווניים יצאו למלחמה משפטית בסרט והגרסה הנוכחית ודרשו שההפקה תכריז שהסרט הוא "בדיוני וכי אינו מבוסס על העובדות ההיסטוריות ". הגרסה הקולנועית בסופו של דבר רק מעיזה לרמוז על הנושא ולא לאמר כלום במפורש . מה שכן סטון חובב קונספירציות ידוע כפי שמראה סרטו על רצח קנדי ג.פ.ק . מביא את נושא הקונספירציה גם לסרטו זה: לדעתו מות אלכסדר היה תוצאה של קונספירציה של מפקדיו שקצו בתוכניותיו.

אלכסנדר בעברית

עובדה היא שגם היהודים התרשמו כמו כל שאר העמים של העולם העתיק מדמותו של אלכסנדר. אלכסנדר אף מוזכר כאחד הדמויות בנבואות בספר דניאל במקרא ואף חדרה לאגדה היהודית אצל חז"ל במדרשים ובתלמוד ששם ניתן למצוא עליו לא מעט סיפורים בניגוד לשאר שליטי ימי הקדם..
ואת סיפורים אלה על מסעותיו של אלכסנדר לקצוות הארץ בחיפוש אחרי מעיין החיים הנצחיים אפשר למצוא גם אצל חז"ל. בדרך כלל יש בסיפורי חז"ל על אלכסנדר מסר שלועג לתאוות השלטון והבצע שלו למשל בסיפור כיצד כשהיה בממלכת האמזונות ( נשים לוחמות ) קיבל כמזון כיכרות עשויות לחם וזהב רמז לתאוות הבצע שאינה יודעת שובעה שלו , ויש סיפור ידוע על הופעתו בשערי גן העדן שם מראים לאלכסנדר גולגולת שהעין שלה משקלה כבד מכל כספו וזהבו של אלכסנדר אבל די לכסות את העין בעפר ומיד היא נעשית קלה במשקל .
יש אצל חז"ל סיפורים על ויכוחים שונים שנערכו בפני אלכסנדר בידי חכמי היהודים ועמים שונים ובראשם השומרונים שטבעו זכות על ארץ ישראל ובהם פסק אלכסנדר תמיד לטובת עם ישראל. גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר על ביקור של אלכסנדר בבית המקדש וכיצד פגש ושוחח שם עם הכהן הגדול שהרשים אותו מאוד. וסיפורים שונים על עלילותיו ומסעותיו של אלכסנדר אפשר למצוא בספרות העברית של ימי הביניים כמו "ספר יוסיפון".
פה ושם אלכסנדר מופיע גם בספרות העברית. הוא הופיע בסיפור של קובץ הסיפורים ההיסטוריים המפורסם "זכרונות לבית דוד " ששם התגלו גם עשרת השבטים האבודים בהודו . בשנות השישים הופיעו עליו ספר נחשב מאוד מבחינה ספרותית של יוסף אריכא בשם "סופר המלך " ( 1966 ) שמתאר בפירוט את ביקורו בבית המקדש בירושלים את המאבק הרעיוני בינו ובין הפילוסוף קליסטנס על רעיונות שמזכירים מאוד את המאבק בין הגלובליזם והאנטי גלובליזם בראשית המאה העשרים ואחת. ובספר לילדים של אוריאל עקביה שכתב ספר בשם "הכלב הצוחק : פרשת חייו וחכמתו של דיוגנס הכלבי "( 1966) " על מפגשו עם הפילוסוף שונא האנשים המפורסם דיוגנס.
ולאחרונה הופיע עליו בעברית ספרו של יקי מנשנפרוינד "הכובש והכלב " שמתאר גם הוא את יחסיו של הכובש המוקדוני עם הפילוסוף היווני דיוגנס.

ראו רשימה שלי  על ספר זה כאן.אלכסנדר  והכלב הפילוסוף.

 התגובות לסרטו של אוליבר סטון מראות אין ספק בכך שאלכסנדר ימשיך לעורר את דמיון המין האנושי כמו גם לעורר מחלוקות עצומות גם בעתיד כפי שעשה ב-2400 השנים האחרונות.

נספח : רשימת ספרים בעברית על אלכסנדר  הגדול .

"זר הדפנים ". סיפור של זכרונות לבית דוד מאת הרמן רקנדורף בתרגום א.ש. פרידברג ( שבו מתגלים בין השאר עשרת השבטים האבודים החיים במאלאבר בהודו )
אלכסנדר בבבל מאת יעקב וסרמן. תרגם א.ל. יעקבוביץ הוצאת שטיבל , 1923
אלכסנדר האל מאת רוברט פיין תרגום שושנה ודל , הוצאת עמיחי 1961 .
סופר המלך .מאת יוסף אריכא , 1966.
הכלב הצוחק מאת אוריאל עקביה . 1966 . על דיוגנס ואלכסנדר

נצחונו הגדול של אלכסנדר "  סיפור לבני הנוער על אלכסנדר  בכרך של "מקראות ישראל לכיתה ו " המקראות לבתי הספר היסודיים בהוצאת מסדה , 1965.    הסיפור הופיע משום מה ללא שם מחבר אך בתרגומו של ז.אריאל  .

אלכסנדר מוקדון מחזה מאת י.ד. שמאע. שנות השישים .

אלכסנדר הגדול הקטן מאת יורם טהר לב 1978
טרילוגיית אלכסנדר של מרי רנו אולי היצירה הספרותית המפורסמת והמעולה ביותר על חיי אלכסנדר שבין השאר שמה דגש רב על נטיותיו הביסקסואליות .
אש משמיים מאת מרי רנו . תרגמה שולמית במברגר , 1979.
הנער הפרסי מאת מרי רנו . תרגמה שולמית במברגר ,1978
משחקי קבורה מאת מרי רנו . תרגם חגי פינסקר , 1985


אלכסנדר :ילד של חלום מאת ולריו מסימו מנפרדי תירגם דניאל בראון –גרדוש , הוצאת אופוס , 2003 .
זוהי טרילוגיה איטלקית על חיי אלכסנדר מצליחה מאוד שממנה יצא בעברית רק הכרך הראשון

הכובש והכלב .מאת יקי מנשפנרוינד. הוצאת בבל , 2003 .

אלכסנדר הגדול בארץ המופלאה.  עיבד  שמואל ניצן . הוצאת מ. ניומן תשט"ז .

 

ספרי עיון על אלכסנדר
אלכסנדר מוקדון מאת יוסף מודז'יייבסקי . עברית בן ציון תומר ,הוצאת הדר , 1961 .
אלכסנדר הגדול מאת ג'ון גנטר .עברית דליה גת הוצאת י.צ'צ'יק , 1961

אלכסנדר הגדול מאת פאול קלושה. . תרגם שמואל שניצר , ( ספר בסדרת "האנציקלופדיה של המאה העשרים ") הוצאת מ.מזרחי 1963.

אלכסנדר מוקדון : המסע אל קצה העולם .מאת הרולד לאמב . תרגם יעקב עדיני .קרית ספר. 1967
עלילות אלכסנדר מוקדון . ערך יוסף דן . 1969 .
.

בעקבות אלכסנדר הגדול : מסע מיוון לאסיה. מאת מייקל ווד.

אנג'יל רומנו אלכסנדר הגדול : בגיל 32 כל העולם היה שלו . . .תרגום : אורלי אגרנט , הוצאת אסטרולוג . 2005.

 

ביל ייני ,אלכסנדר הגדול ,זמורה ביתן 2011

"

קישורים רלבנטיים

אלכסנדר בויקיפדיה

אתר מקיף

עוד מידע

מלחמות סרטי אלכסנדר 

ביקורת של רד פיש

 אלכסנדר הקטן: ביקורת של שמוליק דובדבני

אלכסנדר והפילוסוף

הוסף לסל את אלכסנדר הגדול / ביל יני