ארכיון תג: יוסף זונדל וסרמן

ממשולם מלוקה במאה השמינית לספירה ועד לאלי אשד במאה ה-21 -51 דורות של שושלת משפחתית

ממשולם מלוקה ועד אלי אשד:חמישים ואחד דורות ו1200 שנה של תולדות משפחה .

רשימה זאת מוקדשת לזכרם של הגנאלוגים הקודמים במשפחתי אביה של סבתי הרב אליהו לנדא ,סבי יוסף זונדל וסרמן ואבי צבי אשד.

לאחרונה התגלה לי להפתעתי שיש לי קשר משפחתי ישיר לחכם מהמאה ה-11 רש"י.ודרכו עד משפחת קלונימוס שאנחנו יודעים את השושלת שלה מהמאה השמינית לספירה. הגנאלוג  המשפחתי שלי חיים פרידמן  החוקר את תולדות שושלות הגאון מוילנה ויוסף זונדל מסלנט שאני צאצא שלהן חשף  במחקר מפורט שאני ( ועימי כל אחי והורי ודודי ובני דודי ואחייני וכו' )   צאצא ישיר של רש"י  דרך הגאון מוילנה הגר"א.  יש ביני ובין  משולם מלוקה שבאיטליה אבי משפחת קלונימוס   חמישים ואחד ( 51) דורות כולם רשומים  מתועדים.  כמובן אין רבותא שאני צאצא של משולם מלוקה ושל  רש"י .  כל היהודים צאצאי מזרח ומרכז אירופה ומן הסתם גם רבים מצאצאי ארצות דרום אירופה הם כולם ללא יוצא מהכלל   צאצאים של משולם מלוקה  שהרי המדובר היה בקהילות לא גדולות ביחס שכל אנשיהם התחתנו זה בזה שוב ושוב וסביר שבכולנו יש כעת גנים של רש"י.

ועדיין ..לא כל אחד יודע איך בדיוק היחוס שלו מגיע אל משולם מלוקה  מלפני   1200 שנה דור אחרי דור לאורך כל אותם חמישים ואחד  דורות.  אני יודע.

 אני בהחלט גאה שהרוב המוחלט של ה51 דורות האלו ,כמעט כולם ! ,היו יוצרים ואנשי ספר. וזה בהחלט נדיר ומיוחד  ויוצא דופן בכל קנה מידה יהודי ועולמי.

 אני שמח  עם כך  להביא כאן לראשונה את השושלת המתועדת של משפחתי מהמאה השמינית לספירה ועד הלום תקופה של 1200 שנה ו-51  דורות ממשולם מלוקה שבאיטליה במאה השמינית לספירה ועד לאלי אשד .

ובהמשך אני מקווה גם של הדורות שמעבר לו של משפחת שרון ( חן לירון וגל ואורן ואוהד שרון בניה של אחותי רוני ובעלה יאיר שרון ).

 היסטוריה של הגנאלוגיה המשפחתית

רשימת שושלת משפחת וולפנזון בכתב ידו של יוסף זונדל ווסרמן ,סבי.

כדאי לציין שבמשפחתי עוסקים בכל הנושא של גנאלוגיה משפחתית מאז ראשית המאה העשרים וכנראה קודם לכן. אבי סבתי הרב אליהו לנדא החל לעסוק בכך כשהוא חוקר את שושלת צאצאי הגאון מוילנה ( שהוא היה בן נינו )  ושיתף פעולה עם בני משפחת ריבלין צאצאי קרובי משפחה של הגאון מוילנה בכתיבת שושלת היוחסין שלהם.

 סבי יוסף זונדל וסרמן המשיך בכך וכתב גנאלוגיות משפחתיות של בני משפחתו  צאצאי הרב יוסף זונדל מסלנט ושל משפחות אחרות כמו משפחת צאצאי הרב ישעיהו ברדקי , של משפחת וולפנזון ושל  משפחת לוריא.הוא פירסם במהדורה מצומצמת ספר שושלת יוחסין של צאצאי משפחת מנדלמן שעלתה לארץ במאה ה-19 וחוברת קטנה שכללה את הרשימה הגנאלוגית של צאצאי יוסף זונדל מסלנט. הוא התכוון כנראה לפרסם ספר מקיף בנושא ,אך פרוייקט זה לא יצא לפועל מעבר לרשימות שעוד קיימות ברשותי.

אבי צבי אשד המשיך בפרוייקט  המשפחתי הזה ופרסם במהדורה מצומצמת חוברת שתיארה את שלשלת הדורות של צאצאי הגאון מוילנה מאב ותיו ועד אלינו.

  כך שבהחלט יש לנו עניין משפחתי בתולדות המשפחה עד לדורות הרחוקים ביותר

עד לשנים האחרונות היה לנו תיעוד מפורט של השושלת ( אב-אם –בן –נכד וכו' )רק עד המאה ה-16 עד אדם שנקרא החבר יוסף. איש בודפסט הוגלה מסיבות שתישארנה עלומות מהעיר וינה לפראג אולי בגלל חברות באירגון  חשאי כלשהוא.

אך בשנים האחרונות הודות  להתפתחויות הדרמטיות בתחום הגנאלוגיה  שכללו הופעת  מידע גנאלוגי  זמין רב ברשת והעלאת ספרים עתיקים רבים ברשת שכללו מידע גנאלוגי בלתי ידוע עד כה שאיפשרו הצלבות חדשות של פרטים  לתגליות הגנאלוגיות של חיים פרידמן הגינאלוג המשפחתי אנחנו יכולים להרחיק את השושלת עד אמצע המאה השמינית לספירה עד לאבות משפחת קלונימוס.

( משפחת קלונימוס כללו דמויות ידועות כמו שמואל החסיד ובנו יהודה החסיד וקרובם אליעזר מוורמס ,שהיו מיסטיקנים ידועים מאוד בתקופתם וןהם בגדר בני דוד של השושלת).   .

אגב אורחה נציין שזהו כנראה לא הסוף ומן הסתם בעתיד אפשר יהיה להרחיק את השושלת אחורה  עוד יותר.ישנן אמנם  מסורות ששמעתי בעל פה  שמרחיקות לכת אף יותר מכך האבות אגדיים של השושלת  כוללים על פי  טענה אחת אחת מוטלת בספק רב  את בית דוד.
דהיינו כמו  99.99 % מכלל  עם ישראל ומרבית או כלל  המשפחות האירופיות הותיקות גם משפחה זאת מתייחסת למלך דוד ( באירופה הם מתייחסים אליו דרך ישו ומרים המגדלית ). ואני מניח שישנם מי שרואים בכך כבוד גדול.  מסורות מעניינות יותר מהמסורות השיגרתיות על בית דוד שככל הנראה התקיימו בעל פה והועברו מפה לאוזן  ומובאות כאן בדפוס לראשונה קובעות שאין שום קשר לבית דוד  מיחסות את השושלת למוצא מיוחס הרבה  יותר  למשפחתו של שפן הסופר המפורטת בספר מלכים. משפחה זאת שעל פי רמזים שונים בתנ"ך ייחסה את עצמה למשה רבנו  ואולי גם לשמואל הנביא וככל הנראה כללה את ירמיהו הנביא  כללה את :
;דור ראשון משולם
דור שני אצליה
דור שלישי שפן הסופר של המלך יאשיהו
דור רביעי אחיקם גמריהו ואלעשה פעלו בחצר המלך יהויקים.
דור חמישי גדליהו בן אחיקם נציב יהודה בימי הכיבוש הבבלי ומיכיהו

עד כמה מסורות אלו אמינות אם בכלל זאת שאלה גדולה.והתשובה היא כנראה "ירצו יאמינו לא ירצו לא יאמינו ".
אין להן בדל שמץ של הוכחה שיכולה לשכנע את מישהו .
אבל הדורות מהמאה השמינית לפחות הם כבר מתועדים היטב.אין המדובר כאן ב"מסורות אגדיות  " אלא בחומרים מתועדים ופרטניים :

תודתי לגנאלוג חיים פרידמן שאחראי  לפריצה שאיפשרה את רשימת השושלת הזאת .

תודתי לגנאלוג בניימין פנטלנט מומחה ראשון במעלה  לשושלות רבניות שעבר על הרשימה ואישר שאין בה טעויות .

 רשימת הדורות ממשולם מלוקא דרך רש"י והגאון מוילנא  ועד לאלי אשד

בין משולם מלוקה אבי משפחת קלונימוס  במאה השמינית לספירה  ואלי אשד  יש 51   דורות

 ( הדורות הראשונים מבוססים על ספרו של אברהם גרוסמן "חכמי אשכנז הראשונים ")

הדור הראשון

  • הרב  משולם  הראשון ( סביבות 780  לספירה )שם אביו ואימו אינם ידועים.  שם אישתו אינו ידוע .

הדור השני

  • בנו איתיאל בן משולם (800) שם אישתו אינו ידוע.

הדור השלישי

 משולם בן איתיאל (סביבות 825 לספירה ) .שם אישתו אינו ידוע.

הדור הרביעי

 משה בן משולם ( סביבות 850) שם אישתו אינו ידוע.

הדור החמישי.

יקותיאל בן משה (876 ). שם אישתו אינו ידוע

הדור השישי

 קלונימוס בן יקותיאל (900) .שם אישתו אינו ידוע

הדור השביעי

רבי משה בן קלונימוס הזקן – שהיגר למגנצה בידי המלך קרלא מלוקא ( כנראה שנת 917 לספירה")   היה פעיל במחצית הראשונה של המאה העשירית לספירה. מחברה של התפילה "tאימת נוראותיך"הנאמרת ביום השמיני של פסח. _ שם אישתו אינו ידוע.

הדור השמיני

רבי קלונימוס בן משה (950) חי באמצע המאה העשירית לספירה. עסק בכתיבת פירושים לתנ"ך ופיוטים.שם אישתו אינו ידוע

שם אחיו יקותיאל.

הדור התשיעי

רבי משולם בן קלונימוס (רבי משולם הגדול)  ( 976?-1005?)  חי בערך עד שנת 1000 או קצת מעבר לזה. .רב מפורסם  שפעל רוב ימיו באיטליה  ( ולא כפי שחשבו בעבר בגרמניה ) כתב פירושים לפרקי אבות ופיוטים. שם אישתו אינו ידוע.

הדור העשירי

רבי קלונימוס בן משולם (המחצית הראשונה של המאה ה-11  סביבות שנת 1020 ).שם אישתו אינו ידוע.

הדור ה-11

רבי חננאל בן קלונימוס .שם אחיו משה ( סביבות שנת 1040. שם אישתו אינו ידוע

הדור ה-12

קלונימוס ( הרביעי ) בן חננאל שמות אחיו יקותיאל ואיתיאל (  נולד בסביבות 960 או 965  נפטר לאחר 1028 לספירה ואולי בסביבות 1040 לספירה.)   שם האחיין וחננאל בן משה  ( סביבות שנת 1060) .שם אישתו אינו ידוע.

הדור השלוש עשרה

משה בן איתיאל ( 1076)

דודנו  משולם בן חננאל ( סביבות 1080)

הדור ה-14

רבי אבון הגדול  "יצא מזרעו של יוסף הזקן בן רבנו שמעון  הוא היה בר סגולתו של אליהו הזקן " ( סדר הדורות של היילפרין )

הדור ה-15

יצחק בן אבון ,רב וידיד  קשיש של גרשום מאור הגולה .

הדור ה-16

שמעון בן יצחק בן אבון רב ופייטן ידוע  ( 950-1020) ( יש המזהים אותו עם דודו של רש"י אך זה חי כמה עשרות שנים מאוחר יותר והוא ככל הנראה נכדו בעל אותו השם ,ראו למטה) .

הדור ה-17  

יוסף בן שמעון בן יצחק (מקור אטלס עץ חיים ) על פי האגדה אחיו של יוסף  זה היה אלחנן שנחטף והפך לאפיפיור. אך זוהי ככל הנראה אגדה בלבד. סבו של רש"י.

סב  אחר של רשי ( מצד אביו)  מיוחס השם   אליקים . דבר אינו ידוע עליו מלבד השם וייתכן שגם השם הוא בדוי ,הוא מופיע רק בכרוניקה מהמאה ה-18 600 שנה אחרי זמנו ולכן חשוד   מאידך .ייתכן ששם הסב  מצד האב הוא שלמה ועל שמו נקרא רש"י .

הדור ה-18  

  מרים  בת יוסף

שם בעלה יצחק  ( בן אליקים ואולי שלמה )  . סוחר יין ומלומד בתורה .

( לפי תאריך משוער אחד שמופיע ברשת חי  1010-1060 )

 אחיה של מרים  : רבי שמעון "הזקן " שאין לבלבלו עם  שמעון בן  יצחק  "הגדול "  שהוא סבו ( כפי שעושים כמה מקורות ).  . למד אצל הרב גרשום מאור הגולה במגנצה  .

 ואחותו ולכן גם רש"י הם צאצאי  משפחת קלונימוס . (ברינה      טאובר-פרידר דע את אבותיך :   2006) .

הם היו קשורים כנראה לנתן מרומא ( 1035 -1106)

הדור ה-19

 

רש"י . רבי שלמה יצחקי ( 1140 או 1141)  רב מלומד ופרשן תנ"ך

ותלמוד נחשב לאחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים.  שם אישתו אינו ידוע .

הדור העשרים

 מרים בת רש"י  תעריכים משוערים 1066-1105 סופר עליה ש מסרה  דברי הלכה ומנהגים  , שסמכו עליה בעלי התוספות". הייתה לה בת למדנית בשם אלבינה שהעבירה את דבריה ומנהגיה של מרים .

 הסופרת מגי אנטון כתבה רומן היסטורי על חייה החלק האמצעי בטרילוגיה על בנותיו של רש"י

 שם בעלה של מרים- יהודה  בן  נתן – הריב"ן  ( תאריכים משוערים  בלבד 1050-1105 אך אין זה ברור שאכן אלו היו ימי חייו  ) מחשובי תלמידיו של   רש"י ומראשוני  בעלי התוספות. הריב"ן הוסיף תכנים לפירושי רש"י המוכרים לנו כיום, והגיה אותם. יש המיחסים לו פירושים שונים המיוחסים כנראה שלא בצדק לרש"י . הוא גם כתב פירושים משל עצמו לרוב סכתות התלמוד הבבלי , אך רק חלק קטן מהם קיים היום

אחותה של מרים  יוכבד: נשואה ל מאיר בן שמואל מראמרו  היא אימו של רבנו ת"ם ( 1100? -1171 ) מגדולי בעלי התוספתות ומי שסופר עליו שיצר גולם עם אברהם אבן עזרא. בן נוסף הוא החכם הידוע הרשב"פ.

 

הדור העשרים ואחת

 בנם רבי יום טוב מפלייזא (?-  1140 ?  מבעלי התוספות הראשונים. בן דודו של רבנו יעקב תם.ידוע בהגהות שונות שחיבר . ככל הנראה עבר מהעיר פייזה לפאריס.ושימש שם כרב.

שם אישתו  Flore De Lis", "Flouredelys

אחותו אלווינה התפרסמה גם היא בלמדנותה וחכמתה והיו חכמים שהסתמכו עליה.

אחיו אליעזר  מפלייזה היה רב גם הוא .חתנו של הרב שמשון בן יוסף.

 בעלי התוספות (2כר')

הדור העשרים ושתיים

  בנו הרב יהודה מפאריס  ( 1130? -1224

מבעלי התוספות ומתלמידי רבנו תם. היה בן תלמידי החכמים הידועים בדורו. ר' יהודה נשא לאשה את אלמנתו של הריב"ם שנפטר בדמי ימיו, והיה חותנו של רבנו יצחק מדנפירא  (ר"י הזקן)  מגדולי בעלי התוספות  שהיה בן אחותם של רבנו ת"ם והרשב"ם בני ויוכבד בת רש"י]

שם אישתו אינו ידוע

אחיו אליעזר נשא לאישה את בילה בת דודו יוסף. . ( אורבך ע' 122)

הדור העשרים ושלוש

יצחק הזקן  מדנפירא  (הר"י) חתנו של יהודה בן יום טוב  ( נולד בסביבות 1140 -?) ( שפירא ע' 58)

הוא היה בן אחותו של רבנו תם ( אורבך ע' 124)

מגדולי בעלי התוספות .כנראה עסק ביצירת גולם.

 שם אישתו , בתו של יהודה מפאריס  אינו ידוע.

אחיו אליעזר נשא לאישה את בילה בת דודו יוסף.  ( אורבך ע' 122)

אח נוסף אליהו רב ידוע נודע כחסיד ועניו וירא מחטא. נודע בויכוחיו עם רבנו תם וכפייטן.

הדור העשרים וארבע.

 בת  ( ששמה אינו ידוע ) של יצחק חתן  יהודה  מפאריס בן יום טוב נישאה ליחיאל טרבס אשכנזי ( 1110-1189?)  פוסק ידוע בן הרב מתתיהו הגדול

הדור-25

 בנם  אברהם -טרייביש ( 1240-1310 ?) – לפי מקור אחר יוסף ולא אברהם, או אברהם-יוסף. שם אישתו אינו ידוע

מרבני צרפת. כנראה נקרא על שם העיר טוריש (טרואה ) בצרפת .

הדור  ה-26

 הרב יוחנן   אשכנזי ( 1265-1314) שם אישתו אינו ידוע

עזב את צרפת בגירוש היהודים ב1285 ועבר לגרמניה שם קיבל את הכינוי "אשכנזי "

הדור ה-27

 הרב יוסף טרויש  הגדול  1305-1370 שם אישתו אינו ידוע

אב בית הדין של העיר מארסי. הראשון שנשא את שם  המשפחה טרייויש .אישתו נודעה גם היא כמלומדת בתורה.

הדור ה-28

 הרב מתתיהו טרייביש ( 1335-1385 )   היה רב העיר ברצלונה שם ניהל ישיבה . לאחר מכן  ישב בפאריז כרב הראשי של קהילת יהודי  צרפת   הקים ישיבה בפאריס. ידוע גם בשם רבי מתתיהו הפרובינציה  שם אישתו אינו ידוע

הדור העשרים ותשע

בתו חנה   VERGENTin     שפירא אחות הרב יוחנן טרייביש

אשת שמואל שפירא,מורה תורה באשפיירה.

אחיה יוחנן טרייביש היה בכיר רבני צרפת ועמד בראש היהודים כשהוגלו מצרפת. הוא היגר לאיטליה ושם נפטר ב1429.

הדור השלושים

 בנם  של חנה ושמואל , שלמה שפירא,  נפטר 1453  בערך. אב בית הדין של הערים היילברון ולאנדויי .שם אישתו אינו ידוע .

הדור השלושים ואחת

בנו הרב פרץ מקונסטנאץ.

בתו מרים  לוריא שפירא ( 1403-1450) נודעה בלמדנותה וחכמתה ובאופן יוצא דופן לימדה גמרה בישיבה.  אשת אהרן לוריא בן הרב נתנאל לוריא אב בית הדין של אנטיכיה . אהרון   שימש כאב בית הדין של היילברון שנודע בהתכתבויותיו עם גדולי תורה. נפטר בערך ב-1478שנת רל"ח .

יש גרסה אחרת שמרים היתה אשת  שמשון לוריא בן דור יותר מוקדם במש' לוריא, וזאת עקב פרוש לא ברור של כתב יחוס למש' לוריא.  אך כיום נראה שהמדובר בשיבוש.

 

 הדור השלושים ושתיים  

בנם  יחיאל לוריא   אב בית דין בריסק  נפטר בשנת ר"ל 1470.

נולד באלזס שבצרפת ומשם היגיע לפולין והתמנה לרב הראשון של קהילת בריסק .נחשב לאחד מחכמי גרמניה הידועים בדור גירוש ספרד.

הדור שלושים ושלוש

בנו הרב אברהם לוריא

בתו שמה אינו ידוע  אשת הרב  יצחק מקצנלנבוגן המהר"י .הרב של העיירה קצנלבוגן בפרוסיה שמשם עבר לפראג .

הדור השלושים וארבע

בנם מאיר קצנלנבוגן "מהר"ם מפאדואה ,   1482-1565מגדולי הפוסקים במאה ה-16 שם אישתו מרת חנה בת רבי אברהם מינץ ( נפטרה 1564)

הדור ה-שלושים וחמש

בנו שמואל יהודה קצנלבוגן  1521-1597 רב בונציה וראש ישיבה גדולה  מגדולי רבני איטליה במאה ה-16. ספרו "12 דרשות " נדפס בונציה .  עסק גם בקבלה נפטר בונציה ונקבר בפדואה.

הדור ה-שלושים ושש

בנו שאול "וואל" "מלך פולין ליום אחד" 1545-1617 דמות ידועה באגדות רבות ואף גיבור סיפור של הסופר  עגנון .

הדור ה-שלושים ושבע

בנו מאיר  ואהל כ- 1565-1630  אב בית הדין של בריסק ועסקן ציבורי בכיר בליטא שעמד בחילופי אגרות עם  רבנים של התקופה

הדור ה-שלושים ושמונה

בתו טעלצה כ-1580 אשת נפתלי-צבי סופר מפראג, נפטר 1601.

אחיה רבי משה קצנלבונגן היה אב בין הדין של חלמה ומוהילוב.

הדור ה-שלושים ותשע

בנה משה רבקש 1596-1671 מגדולי החכמים של המאה ה-16.מחבר ספרים כמו "באר הגולה".

 הדור ה-ארבעים.

פתחיה בן רבי משה רבקש. פרנס בוילנה . ( 1610-1672 )

הדור -ה41

בתו של פתחיה נשאה לאליהו חסיד בנו של משה קרמר ראש הקהל דיין ופרנס וגבאי הצדקה הגדולה בוילנה . ( נפטר 1710)

         הדור ה-   42    י

יששכר דב ( או בר ) בן אליהו   החסיד ובתו של פתחיה .

אחיו רבי צבי הרש אבי משפחת ריבלין

הדור ה-43

שלמה זלמן בן יששכר דב

( נפטר 1758)

אשתו  טריינא בת מאיר בן בנימין זאב מהעיר  טילץ

הדור ה-ארבעים וארבע

אליהו מוילנה בן שלמה זלמן ובן טריינה ( 1720-1797) ידוע בכינויו "הגאון מוילנה " הגר"א . נחשב לגדול חכמי ישראל ב-800 השנים האחרונות .

שם אישתו חנה בת יהודה ליב מקידן
אחיו יששכר דב

אח נוסף אברהם רגולר
שניהם מחברי ספרים שונים .

הדור הארבעים וחמש

אברהם וילנר

בנו השביעי והידוע ביותר של הגאון ( 1765-1808) ( ויש האומרים שנולד בשבט תקי"ח 1758 ותאריכים אחרים אולם זהו התאריך הנכון על סמך מסמכים שהתגלו לאחרונה ).  ערך ( לעיתים עם  אחיו יהודה לייב ) את ספרי הגאון מוילנה והביאם לדפוס , במקביל יסד את מחקר ספרות האגדה והמדרשים.
שם אישתו
שרה מינדס ליפשיץ בת נוח מינדס
שם אחיו יהודה לייב.סייע לאברהם לערוך ולהדפיס את כתבי הגאון מוילנא.

הדור ה-46

יעקב משה  בן אברהם ( 1779-1849) . רב בעיר סלונים .

  עסק בעריכת ובהוצאת כתבי היד של הגאון מוילנא ביחד עם ספרים שונים משלו.

שם אישתו הינדה בת חיים בן יהושע לנדא מהעיר סלונים .

הדור ה-47

–אלעזר לנדא ( 1812-1874) נולד בסלונים ביולורוסיה נפטר בירושלים . רב בעיר סלונים .מורה בישיבה "עץ חיים " בירושלים.
אישתו השנייה בתיה בריינה
בת זאב וולפנזון

בנו של אברהם וולפנזון


הדור ה-48  


 

אליהו- לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג( 1873-1946) ( ידוע גם בכינוי רבי אליהו מאמקאס)

.אישתו אסתר בתו של המלמד  משה מוניס  זילברמן ונכדתו של מנהיג הקהילה שמואל מוני זילברמן

הדור ה-49

חנה טריינא לנדא( 1900—1975)
אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן  בן אליהו צבי וסרמן ואישתו נחמה פייגה בת חיים סלנט .  בן הרב אורי שבתי דייץ, דיין בבית-הדין הראשון של עדת האשכנזים בירושלים)  ואישתו   הניה בת  הרב יוסף זונדל סלנט רב הקהילה ה"אשכנזית " בירושלים.
אחיה : יעקב לנדא מו"ל .

הדור  ה-50

צבי אשד (  -27 לפברואר 1925 -30 לנובמבר 2003 )
אישתו רחל בלנק
בת המנהיג הציוני ד"ר אליהו בלנק
אחיו משה אשד ( 1926-2007) ממגלי דרך בורמה

 הדור ה-51 למשולם מלוקה  , הדור ה-16 לחבר יוסף הגולה בפראג  דור שמיני לגר"א

אלי אשד
בלש תרבות

אחיו זוהר אשד

אחותו רונית שרון נשואה ליאיר שרון

הדור ה-52

ילדיהם של רונית אשד  ויאיר  שרון

חן שרון

לירון שרון

אורן שרון

גל שרון

אוהד שרון

צאצאיו של מוסא אשד

עינת  אשד נשואה לישראל חרמץ ( נישואים שניים )  שם בעלה  הראשון יוסף פורמן ( 186)

ילדים

הדס גולן ( שם נישואין )

שקד פורמן

 

 

יובל אשד  נשוי לליאור

ילדים

עומרי

תומר

 

נועם אשד נשוי למיכל

 

ילדיהם  של נועם ומיכל  אשד

גל אשד

עומר אשד

 

 

בניהם של נחמיה ורבקה

1.מרים  בעלה יהודה ורשואר

ילדיה

שולמית-תמר

אלכסנדר זיסמן אברהם

נתנאל –ישראל

שרה- איטה

 

2.אלישבע-טובה הבעל אברהם הכהן  וולמן

ילדיה

אפרת נשואה לאושרי מימון

וילדיהם

יהודה מנחם,

ימימה תיקה ברכה,

איילה חנה

 

 

שאר ילדי אלישבע

הודיה

יוסף זונדל

הושעיה ישראל

רעננה

אוריאל שלום ( זוג תאומים )

 

  1. עזריאל ( נפטר בילדותו )

 

 

 

בתיה  נשואה לעזריאל סלומון

ילדים

חגית –אסתר אשד

עדי –דוד אשד

בנו של עדי

 

ערן

 

 

 

ציפורה- רחל מורת דרך מומחית לתולדות תל אביב  נשואה ליהושע פרימור

ילדים

  1. אייל אליהו פרימור

ילדיו של אייל וסמדר-אסתר

תום

דנה

נועם

 

 

  1. סיגל רבקה פרימור –פסלת בעלה אודי אלוני בנה של שולמית אלוני

ביתה של סיגל

יולי אלוני

 

בנה השלישי של ציפורה פרימור

 

  1. עמית יאיר פרימור נשוי לננסי

 

 

 

ביבליוגרפיה כרונולוגית

, צבי הירש אדלמן , 1805-1858    גדולת שאול… :   קורות… שאול וואהל… [ניר לדוד ולזרעו… יחוס משפחתו… של שאול וואהל] כולל קורות עניניו … וכבוד עושרו ורוב בניו … של … הרב מה"ר שאול וואהל … עם הוספות הערות והגהות  /    לונדון :   [חמו"ל],   תרי"ד 1854

יצא לאור מחדש .. ב וורשא : ג’ פימענט, תרפ"ה.  -1925 . עם הוספת שבט מיהודה שלשלת יחוסו של ר’ שאול וואהל …/ מאת אריה יהודה ליב ליפשיץ … ; בסופו הערות ומלואים מש"ב … ר’ צבי יחזקאל מיכלזאהן.

יקותיאל  זילברמן   גזע ישי :   כולל בסדר השתלשאות [השתלשלות] ממטה למעלה עד … ר' שאול וואהל … נטפל למחברת גדולת שאול /    לעמבערג :   (דפוס מ"פ פארעמבא) וי' זילבערמאן,   תרט"ו. 1855 דפוס צילום ירושלים 1965.

 סיני הוק    משפחות קהלה קדושה פרג :   משפחות ק"ק פראג : על פי מצבותיהן /    פרעסבורג :   דפוס אלקאלאי,   תרנ"ב.
עיר ווילנא - מגיד, הלל נח

 הלל נח  מגיד   ספר עיר ווילנא :   זכרונות עדת ישראל ותולדות חיי גדוליה… גדולי התורה וההלכה…ההשכלה והמדע…גדולי המעשה /    וילנה :   דפוס האלמנה והאחים ראם,   תר"ס, 1900.

מהדורה חדשה ירושלים : י"ל מאגנס, האוני’ העברית 2003

 אפשטין, אברהם, 1841-1918    משפחת לוריא :   שלשלת יחוסה מימי קדם עד הדור הזה ומאמר על ר' אליה בעל שם לואנץ /    וויען :   בדפוס אינדוסטריע,   תרס"א 1901 .

מהדורה חדשה :"משפחת לוריא :   תולדות בני המשפחה מראשית התפתחותה עד ימינו אלה /    ברוקלין :   אחים גאלדענבערג,   תשנ"ח.
‬ בתוך: קבץ ספרי תולדות. — ניו יורק, תשנ"ח.1998.  דפוס צילום של ספר זה

;  1 

.

יחיאל מיכל שלמה ברמן  תפארת בנים אבותם :יחוס משפחת בית אבי ובית אמי בת … ר' אברהם אבלי פאסוואלער ראב"ד בווילנא אשר … מגזע לוריא ומשתרגת … ליתר המשפחות … היילפערן, בכרך, ברוידא, מרגליות, מרגלין, קצנלנבויגען, שפירא, מינץ ועוד, ונלוו לזה תולדות משפחת מינץ … / אספתי ולקטתי … יחיאל מיכל בערמאן ווארשא תרע"ד. דפוס צילום של הוצאה זו 2000 במהדורה החדשה נסף עץ המשפחה של ניל רוזנשטיין המבוסס על ספר זה.

 אבות עטרה לבנים - ליפשיץ, אריה יהודה ליבאריה יהודה ליב ליפשיץ אבות עטרה לבנים : יכיל: "המלך הפולני, הרב שאול וואהל", "חטר מגזע ישי" ו"נצר משרשיו" ב"אותות לבית אבות" ווארשא : דפוס I. Wagmaister, תרפ"ז 1927. דפוס צילום יצא לאור ב-1965.

, מאיר אלנבוגן     ספר חבל הכסף :   זה ספר תולדות משפחת קאצנעלנבויגין מיום הוסדה עד עתה, מלוקט ומקובץ מספרים שונים, ממגילות יוחסין … ומסורות פא"פ אבות לבנים … /    ברוקלין NEW YORK :   דפוס מוינעשטער,   תרצ"ז 1937 .
אברהם אבא איזנר    תולדות הגאון ר' דוד לידא :   ותולדות יוצאי חלציו… עד ימי הדור האחרון, אשר נאספו ונלקטו מספרים, מדברי ימים, מספריות וארכיונים שונים /    ברסלוי :   A. EISNER,   ת'ר'ח'ץ' [תרצ"ח]  1938

 

 אליעזר ריבלין     ספר היחס למשפחת ריבלין :   ומשפחות הגר"א מווילנא, אליאש, ראש-יוסף ולידא ועוד משפחות…    ירושלים :   המחבר,   תרצ"ה-ת"ש,1935-1940.

 תכן.-א.מגלת היחס על פי סדר הדורות משנת ה' אלפים ושלש מאות ליצירה ועד היום הזה.-ב.ספר היחס, מקורות ותעודות ותולדות אנשי שם

 

 יוסף זונדל וסרמן     מגילת היחס :   ששה דורות לבית רבי מאיר ומרת מנדל מנדלמן : למלאת מאה שנה לעליתם ארצה, תרי"ז-תשי"ז /    ת"א [=תל אביב] :   דפוס הוצאת ציון,   [תשי"ז]. חוברת זו מופיעה במספר אכסמפלרים מצומצמים לצאצאי הזוג מנדלמן".
יעקב  ליור    תולדות בית דויד :   מחורבן ממלכת יהודה ועד לאחר חורבן הבית השני    ירושלים :   הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס,   תשיט

, Neil, Rosenstein    These are the generations :   Eileh hatoldot. Genealogical details of the origin of the Katzenellenbogen family and its descendants, including interrelated family pedigrees /    [Cape Town?,   pref. 1967]

 

Rosenstein, Neil, 1944-    The unbroken chain :   biographical sketches and genealogy of illustrious Jewish families from the 15th-20th century    New York :   Shengold,   c1976

מהדורה שנייה ומורחבת בשני כרכים :

 Rosenstein, Neil    The unbroken chain :   biographical sketches and genealogy of illustrious Jewish families from the 15th-20th century /    New York :   CIS Publishers,   c1990

דן אלמגור "התשובה היהודית ל"שורשים "ידיעות אחרונות -7 ימים מסםר 715 4.11. 1977 ע' 28-29.

סקירה מפורטת על ספרו של רוזנשטיין.  דן אלמגור הוא צאצא של משפחת קצנלבונגן.

, Asher E.   Rivlin  The Rivlins :   a story of one family in the land of Israel /    [Jerusalem] :   [s.n.],

Finding Our Fathers A Guidebook to Jewish Genealogy

 , Daniel Jay   Rottenberg  Finding our fathers :   a guidebook to Jewish genealogy /    New York :   Random House,   c1977

Rivlin, Asher E.    The Rivlins :   a story of one family in the land of Israel /    [Jerusalem] :   [s.n.],   [1980?].

 

זכות ראשונים :   מאה שנה ושלושה דורות לבית סלומון תקע"ב <- <1812 תרע"ג <: <1913 ר' אברהם שלמה זלמן צורף <הראש"ז>, בנו-ר' מרדכי צורף, נכדו-יואל משה שאלאמאן <סלומון> <הרימ"ס>: מוקדש לזכרם ולזכר הנין ר' חיים זלמן סלומון <שלמון> …    (חיפה) :   [חמו"ל],   (הקד' תשל"ח).

 

יעקב ליב  שפירא    משפחות עתיקות בישראל /    [תל אביב] :   חוליות,   (תשמ"ב 1981)). על משפחות: שפירא, לוריא, טרייבוש, מרגליות, וייל, כ"ץ, קצנלנבוגן, ראפופורט, הורביץ, תאומים, היילפרין, שור, לנדא, קלויזנר, סג"ל-חריף, סירקין-סירקיס-יפה.

אברהם גרוסמן    חכמי אשכנז הראשונים :   קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית מראשית יישובם ועד לגזירות תתנ"ו (1096). /    ירושלים :   הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס,   תשמ"א 1981 מהדורה שנייה 1989..מהדורה שלישית ומתוקנת 2001.

 

Zubatsky, David S.    Jewish genealogy :   a sourcebook of family histories and genealogies /    New York :   Garland,   1984

Second edition

 Zubatsky, David S.    Sourcebook for Jewish genealogies and family histories /    Teaneck, N.J. :   Avotaynu,   1996.

 שמואל בן משה לוריא ספר זכרון שמואל :   תולדות משפחת לוריא    [על הכריכה גם: תולדות מבני עליה דצפת.     [תשנ"ב] 1991  התכן: מדור היוחסין — מדור מעשה אבות — מדור תצלומים

Kurzweil and Miriam Weiner (  (

 The encyclopedia of Jewish genealogy /    Northvale, NJ :   Jason Aronson,   1991     )editors)

מאיר וונדר    אלף מרגליות :   ספר עזר לחקר יוחסין. תולדות חייהם ושלשלת יחוסם של יותר מאלף אבות משפחתנו…מימי קדם עד אבינו…מהר"ר ישראל אריה מרגליות /    ירושלים :   המכון להנצחת יהדות גליציה,   תשנ"ג.1993

1

, Baxter, Angus    In search of your European roots :   a complete guide to tracing your

ancestors in every country in Europe    Baltimore :   Genealogical Publishing Co.,   c1994

שמחה בן יחיאל מנדלבוים  עשרה דורות בארץ ישראל : צאצאי הראש"ז – הרב אברהם שלמה זלמן צורף (סלומון) : מאתיים שנה תקנ"ד-תשנ"ד, 1794-1994 / ירושלים : שני כרכים 1994-1995

חכמי צרפת הראשונים

אברהם גרוסמן    חכמי צרפת הראשונים :   קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית /    ירושלים :   הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית,   תשנ"ה 1995
מהדורה שלישית ומתוקנת 2001.

Sack, Sallyann Amdur    A guide to Jewish genealogical research in Israel /    Teaneck, N.J. :   Avotaynu,   1995.

 Neil  Rosenstein , 1944-    Rabbi Elijah (1720-1797), the Gaon of Vilna and his cousinhood /    Elizabeth, N.J. :   Computer Center for Jewish Genealogy,   1997

Freedman,Chaimm   Eliyahu's branches :   the descendants of the Vilna Gaon (of blessed and saintly    memory) and his family /    Teaneck, N.J. :   Avotaynu,   1997

צבי אשד שלשלת הדורות למשפחת לנדא  לבית הגאון מוילנה –החל מן שלמה שלמן ואשתו טריינא הורי הגאון מילנא .,הוצאת המחבר . מהדורה ראשונה 1998,מהדורה שנייה 2003.

 

 שלמה חיים משה רמתי     וזכרם לא יסוף מזרעם :   מגילת יוחסין למשפחת רוטמן-רמתי /    חיפה :   נ' רמתי,   תשנ"ט 1999 .

אברהם לורברבוים-דפנה,     ענפי עץ אבות – עבות :   ספר יוחסין של רבני השושלות: הורוביץ, לוריא-רמ"א-קצנלבוגן, ח"צ אשכנזי-לורברבאום <דפנה>-השל-באב"ד, קארסצ'וב-צ'רנוביל-סאוויראן, ענפיהם ויונקותיהם עד לרש"י ושורש ישי /    עמנואל :   א' לורברבאום-דפנה,   תש"ס.

 

Freedman, Chaim    Beit Rabbanan :   sources of rabbinical genealogy    Petah Tikvah,   2001

 

Krasner-Khait, Barbara    Discovering your Jewish ancestors /    North Salt Lake, Utah :   Heritage Quest,   2001

Genealogical Resources within the Jewish Home and Family - Click Image to Close

Wenzerul, Rosemary    Genealogical resources within the Jewish home and family /    Bury, Lancashire :   Federation of Family History Societies (Publications),   2002

  

   in "Freedman, Chaim  "Rabbinical Genalogy

Avotaynu guide to Jewish genealogy /    Bergenfield, NJ :   Avoteynu,   2004.

 

Neil,  Rosenstein, 1944-    The Lurie Legacy :   The Lurie Legacy : the house of Davidic royal descent /    Bergenfield, New Jersey :   Avotaynu, Inc.,   2004

 

Kurzweil, Arthur    From generation to generation :   how to trace your Jewish genealogy and family history /    San Francisco, Calif. :

  Jossey-Bass,   2004.

 

Wenzerul, Rosemary Jewisj ancestors? :   A guide to organising your family history records /    London :   Jewish Genealogical Society of Great Britain,   2004

 

Sam Aaron,A guide to Jewish genealogy in Lithuania /    London :   Jewish Genealogical

Society    Sam    of Great Britain,   2005

second edition 2011.

 

         , Neil  Rosenstein, 1944-    Saul Wahl :   Polish king for a night or Lithuanian knight for a lifetime /    Elizabeth, N.J. :   Computer Center for Jewish Genealogy,   2006.

 ,דע את אבותיך מדוד המלך עד משפחת טאובר

ברינה      טאובר-פרידר דע את אבותיך :   קורות משפחת ר' יצחק טאובר : מדוד המלך ועד ימינו /    קרית אונו :   ב. טאובר-פרידר,   תשס"ז 2006.

ספר מומלץ ביותר .החקירה הפרטנית הדקדקנית והרצינית ביותר שאני מכיר של דורות משפחה קדומים תוך שימוש בכל העדויות והמקורות הקיימים ובדיקתם ללא משוא פנים ,ותוך הפניית הקורא למקורות המתאימים כדי שיוכל לבדוק גם הוא בעצמו את מסקנותיה של המחברת.
אורה פיקל- צברי  חזון ומעש :   סיפורה של משפחת סלומון (צורף) /    ירושלים :   מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן,   2011.

התערוכה מתמקדת בחזון ובמעש של הראש"ז וצאצאיו: החלום של תקומת ישראל בארצו והדרכים להגשמתו באמצעות בניין "החורבה" וירושלים, בניין הארץ, התוויית התשתית לחיים יצרניים ותרומה לקהילה

מאמרים בכתב העת "אבותינו " על המוצא מרש"י

http://www.jewishgen.org/rabbinic/infofiles/avotaynu.htm

Dr. Neil Rosenstein    Ashkenazic Rabbinic Families (online)

Avotaynu: The International Review of Jewish Genealogy

1987

III/3 (Fall)/07

Descendants of Rashi–Opinion 1 

John Henry Richter

1988

IV/2(Summer)/07

About Some Problems with Rabbinic Genealogies

John Henry Richter

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

Rosenstein's Rebuttal to Richter

Dr. Neil Rosenstein

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

The Luria Lineage – Eleven Versions

Avotaynu

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

Sixteenth Century Documents About the Origins of the Luria-Spira-Treves Families [Oxford Manuscript: Shtadlan Joselmann of Rosheim (died about 1554)]

Dr. Neil Rosenstein

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

Richter's Comments on Rosenstein

John Henry Richter

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

The Treves Families

Esriel Hildesheimer

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

A Critique of Richter and Rosenstein

Dr. Neville Lamdan

1989

V/1(Spring)/Sp.Sup

Missing Treves Genealogy

Esriel Hildesheimer

1989

V/3 (Fall)/39

In the Spring issue of Avotaynu, Esriel Hildesheimer published a genealogy of the Treves family. A portion, which was inadvertently left out, is printed here.

Book Review: The Unbroken Chain

Rabbi Malcolm H. Stern, FASG

1990

VI/1(Spring)/

Are all Ashkenazim Descended From Rashi?

Eliyahu Beller

1990

VI/1(Spring)/28

Historicity of the Rashi Descent

Dr. Paul J. Jacobi

1990

VI/1(Spring)/28

Book review: From King David to Baron David 

Stuart L. Cohen

1990

VI/2(Summer)/23

The Descent from Rashi: A Review

John Henry Richter

1990

VI/2(Summer)/35

A Response to Jacobi's Rashi Article

Dr. Neil Rosenstein

1990

VI/2(Summer)/36

How I Learned that Rashi was My Ancestor

Rabbi Asher Bar-Zev

1990

VI/4(Winter)/

A Seventeenth-Century Luria Manuscript Based on an Earlier Manuscript

Dr. Neil Rosenstein

1991

VII/2(Summer)/19

Questions Luria Documentation

Reuben Weiser

1991

VII/3(Fall)/28

Question Origin of Surname Katz

Reuben Weiser

1991

VII/3(Fall)/28

Comments on Rosenstein's Luria Lineage

John Henry Richter

1991

VII/3(Fall)/47

More Books on Rabbinic Research

Avotaynu

1991

VII/4(Winter)/67

Rosenstein Responds to Critics

Dr. Neil Rosenstein

1992

VIII/1(Spring)/57

Can We Prove Descent From King David? (online)

David Einsiedler

1992

VIII/3(Fall)/29

Rashi's Descent from King David

Dr. Neil Rosenstein

1992

VIII/3(Fall)/31

From the Seed of Rashi

Laurence S. Tauber

1992

VIII/3(Fall)/32

Chabad-Lubavitch Literature as a Genealogical Source

Michoel Ronn

1992

VIII/3(Fall)/40

Expands on Chabad Article

David Einsiedler

1992

VIII/4(Winter)/66

The (Maternal) Descent of Rashi

Laurence S. Tauber

1993

IX/2(Summer)/3

2

 

David Einsiedler

1993

IX/2(Summer)/34

Reprint of Otsar Ha-Rabanim Available

Avotaynu

1994

X/1(Spring)/66

Prenumeranten as a Source
for Jewish Genealogists

Chaim Freedman

1994

X/2(Summer)

Spira and Luria Families Revisited

Dr. Neil Rosenstein

1994

X/4(Winter)/17

Documenting the Descendants of the Vilna Gaon

Esther Ramon

1995

XI/1(Spring)/47

]

The Reliability of Genealogical Research in Modern Rabbinic Literature (online)

Rabbi Meir Wunder

1995

XI/4(Winter)/31

Englard's Articles on Questions in Rabbinic Genealogy

Dr. Neil Rosenstein

1996

XII/1(Spring)/36

Questions Rosenstein's Article

Michoel Ronn

1996

XII/2(Summer)/66

Rappaport Family: A Response to Paul Jacobi 

Dr. Neil Rosenstein

1996

XII/3(Fall)/46

Chassidic Dynasties

Esther Ramon

1997

XIII/3(Fall)/49

Verifying Oral Traditions
A Case Study: The Gaon of Vilna

Chaim Freedman

1997

XIII/4(Winter)/

Book Review: Eliyahu's Branches:
The Descendants of the Vilna Gaon and His Family

Arthur Kurzweil

1997

XIII/4(Winter)/96

The Edelman Hoax and the Origins of Anglo-Jewish Aristocracy

Dr. Neil Rosenstein and Rabbi Dov Weber

1998

XIV/2(Summer)/25

An Approbation for Dr. Neil Rosenstein and Dov Weber

Rabbi Shlomo Englard

1998

XIV/3(Fall)/90

Sherwood "Forest" Through the Genealogical Trees

Dr. Neil Rosenstein

1998

XIV/4(Winter)/21

Will the Correct Pinchas Horowitz Please Stand Up?

Dr. Neil Rosenstein

1999

XV/2(Summer)/

Book Review: Avnei Zikaron

Bill Gladstone

1999

XV/4(Winter)/

Braude Beginnings

Dr. Neil Rosenstein

2000

XVI/3(Fall)/43

Documentation of the Besht Found in Magnate Archives

Carol Clapsaddle

2000

XVI/4(Winter)/90

A Method for Depicting Interconnected Rabbinical Families Simultaneously: The Jewish Historical Clock

Michael Honey

2001

XVII/3(Fall)/10

Book Review: Beit Rabbanan: Sources of Rabbinical Genealogy

Bill Gladstone

2002

XVIII/1(Spring)/65

Rabbinical Genealogies Prepared by Paul Jacobi

(no author listed)

2002

XVIII/2(Summer)/28

Genealogical Information in Rabbinical Texts: An Examination of Ohr Olam

Laurence Tauber

2002

XVIII/2(Summer)/43

.ראו גם

הבלוג של חיים פרידמן על משפחת הגאון מוילנה

תולדות ושורשים :בלוג על תולדות משפחות רבנים

  האתר של ניל רוזנשטיין חוקר שושלות משפחתיות


פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

 

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

ניל רוזנשטיין  על משפחות של יהודים אירופיים

חיים פרידמן על מוצאו של הגאון מוילנה

עץ המשפחה של הגאון מוילנה

האם אפשר להוכיח מוצא מהמלך דוד

 חלק שני של המאמר

האם גם אתה צאצא של המלך דוד ?

 הייחוס מדוד המלך בויקיגניה

 הרב אבישי אלבוים משפחות המתייחסות לדוד המלך, שרשרת הדורות כרך י"ט, 3, 2005, החברה הגנאלוגית הישראלית

היחוס מרש"י

חיים פרידמן על צאצאים של רש"י

 הגנאלוגיה המוזרה של רש"י

 משפחת רש"י על פי פרידמן

שושלת של רש"

רשימות של שושלות יוחסין

האמינות של המחקר הגנאלוגי של שושלות רבנים

 שושלת רש"י הגר"א

 

רש"י ואני

הגולם ואני

מה קרה לחבר יוסף

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה 

הגאון מוילנה והמוסד

,כתב הצופן של אברהם וילנר 

שומר המורשת של הגאון מוילנה

מסעי החיפושים של אלעזר לנדה ואישתו בתיה בריינה :

גואל התנ"ך :על אליהו לנדא

פורץ דרך בורמה

המחשמל של מחוז הדרום :על צבי אשד

כנס צאצאי הגאון מוילנה ואחיו

 ועוד משפחות קשורות

תולדות שושלת סלנט

עץ המשפחה של רבי יוסף זונדל מסלנט

צאצאי רבי יוסף זונדל מסלנט למשפחותיהם

שושלת משפחת וולפנזון :הרשימה הגנאלוגית

 

שושלת משפחת וולפנזון :הרשימה הגנאלוגית

יוסף זונדל וסרמן סופר וגינאלוג.

סבי הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן היה גנאלוג בלתי נלאה ועסק כל חייו בהכנת רשימות גנאלוגיות של בני משפחות שונות. אלו כללו את בני משפחתו שלו ווסרמן ומנדלמן ,את בני משפחות לוריא וצאצאי הרב הראשי של ירושלים במאה ה-19 ישעיהו ברדקי ( שעד כמה שידוע לי לא היה לו קשר משפחתי  מיוחד אליהן) את שושלת צאצאיו של אבי אבותיו הגדול יוסף זונדל מסלנט שאותה פירסם כחוברת מיוחדת.

והנה כאן רשימה שמצאתי בכתב ידו בין ניירותיו של שושלת משפחת וולפנזון .צאצאיו של "אברהם "הדיין " וולפנזון שעלה לארץ ישראל בראשית המאה ה-19 ובנו זאב היה מקים בית הכנסת "החורבה " בירושלים. צאצאי משפחה זאת קיימו כנס גדול בירושלים בעבר ואולי יעשו זאת שוב.

הרשימה אינה מעובדת בכמה גרסאות כפי שהיו שאר הרשימות הגנאלוגיות שלו של משפחות אחרות ,ומן הסתם הוא תכנן לחזור אליה להדפיס אותה ולהרחיב אותה עם פרטים ושמות נוספים , אבל עד כמה שידוע לי מעולם לא עשה זאת.

ראו עוד על משפחת וולפנזון

 דוד תדהר "הרב אברהם וואלפינזאהן" מתוך המהדורה ברשת של "האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 1, ע"מ 304- 305

אברהם וולפנזון בויקיפדיה

 

בית כנסת "החורבה "

יהושע וולפנזון  הרוקח היהודי הראשון באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו

יעקב גולדמן סופר ועיתונאי גיסו של זאב וולפנזון  באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א' ע' 108109

  פנחס גרייבסקי ,אחיו של יעקב גולדמן והיסטוריון של ירושלים

בתיה בריינה בתו של זאב וולפנזון ובעלה אלעזר לנדא נינו של הגר"א

הרב אליהו לנדא "גואל התנ"ך "

  רחל אחותו של אליהו לנדא

בן ציון וולפנזון בנו של זאב וולפנזון באנציקלופדיה של דוד תדהר  כרך ראשון ע' 307308

  

מנחם וולפנזון בנו של בן ציון מקים בית העיוורים היהודי הראשון באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א ע' 460-461 

  ד"ר ישראל בן זאב היסטוריון של משפחת וולפנזון באנציקלופדיה של דוד תדהר כרך א' ע' 378379

 

מוסה אשד האיש שגילה את דרך בורמה

דרכו האחרונה של לוחם

צבי אשד

המחשמל של מחוז הדרום

 

 

משפחות קרובות :

 משפחת לנדא צאצאי הגר"א

מה קרה לחבר יוסף

כתב הצופן של אברהם וילנר

שומר המורשת של הגאון מוילנה

  

משפחת יוסף זונדל מסלנט

מלחמת האתרוגים :על שמואל מוני זילברמן

ישעיהו ברדקי

  

משפחת ריבלין

אתר משפחת ריבלין

האגדה לבית ריבלין

הראשון לבית ריבלין :על הילל ריבלין

משה ריבלין המגיד דורש ציון

המסתורין של "קול התור"

 

משפחת סלומון

בבוקר ל"ח בשנת תרל"ח

אתר משפחת סלומון

 הכנס הגדול של משפחת וולפנזון

סיכום כנס משפחת וולפנזון

 בלוג משפחתובלוגיה :בלוג לחקר תולדות משפחות

הבלוג של חיים פרידמן :חוקר שושלות

פורום שורשים משפחתיים ב"תפוז"

אתר האגודה הישראלית לגנאלוגיה

אתר העמותה לחקר המשפחה היהודית  

המרכז לגנאלוגיה יהודית של בית התפוצות

היה היה איש גיבור :  על אליהו בלנק -עוד חקירה משפחתית

שכונת מונטיפיורי -סיפורו של ישוב תל אביבי

 

הסמל של ארגון "האחים הנאמנים
בשכונת מונטיפיורי תל אביב ,שנות השלושים והארבעים.

 שכונת מונטיפיורי

שכונת מונטיפיורי היא היום שכונה נידחת ועלובה למראה  בכביש המהיר של תל אביב מול הקריה.

 וגם בימים האחרונים  השכונה עלתה לכותרות בהקשר לא סימפטי בקשר לפרשת רצח והתאבדות של שני תלמידי ישיבה ,שהתבצעה לממש ליד בית הכנסת שאותו בנה סבי וכיום הוא חורבה בלבד "בני ציון".

 

פעם זה היה שונה ,פעם היה על אדמתה הפרדס הראשון שהוחזק בידי יהודי ושבו כנראה התגלה לראשונה פרי השמוטי .

 השכונה עצמה הוקמה לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ובין מיסדיה הראשונים  היה סבי יוסף  זונדל וסרמן. על פי המסורת המשפחתית הוא  הקים את הבית הראשון בכלל בשכונה כולה שקיים עד עצם היום הזה ברחוב גרשון בשכונה.

שם חיו סבי סבתי וילדיהם אבי דודי ודודותי.

שם חיו גם אביה של סבתי הרב אליהו לנדא ובנו אחיה של סבתי המו"ל יעקב לנדא.

בשכונה חיו כמה וכמה סופרים ידועים כמו  יעקב רימון  ויהושע בר יוסף .

בשנות השלושים הייתה השכונה מרכז טכנולוגי ,בה הוקמו אולפני הקולנוע הראשונים בארץ ישראל של תושב השכונה הצלם והבמאי  נתן אקסלרוד. אם נרצה ההוליוד של ארץ ישראל. ,וגם המקום שבו חי  יעקב צוונגר הנרצח הידוע ביותר  כבסיס לפרשית הרצח הידועה ביותר של שנות השלושים אחרי רצח ארלוזורוב בלבד.

  ובמקביל האיזור היה  ונשאר משום מה מאז המאה-19 אבן שואבת לקבוצות דתיות לכתות ולארגוני סתר כמו  כת נוצרית שומרת שבת מארה"ב  כת הטמפלרים הגרמנית  ,אירגון הסתר היהודי החשאי מכולם  האחים הנאמנים.  וגם כיום השכונה שומרת על אופיה המיסטי מאחר שבה שוכן  מרכז אירגון  הסינטולוגים  בישראל.

 ובנוסף  שכונת מונטיפיורי היא המקום שבו חי הנרצח הידוע ביותר  כבסיס לפרשית הרצח הידועה ביותר של שנות השלושים אחרי רצח ארלוזורוב בלבד.

אבל היום גם "האחים הנאמנים " נעלמו ממונטיפיורי. השכונה התדרדרה לאורך השנים מאוד מאותה שכונת ילדות זוהרת כמעט שאותה  תיארה דודתי והפכה לאיזור תעשייתי מכוער ועלוב למראה.

אבל ייתכן ששוב היא חוזרת לעצמה .על פי הדיווח של דודתי בשנים האחרונות באים להתגורר בה סטודנטים ואמנים שונים ,וישנם סימנים שהמקום עומד להיהפך לשיינקין /פלורנטין הבא.

לאחרונה יצא לאור גם ספר על תולדות השכונה של מורה הדרך ובן השכונה  יעקב  מרקל שהתבסס גם על מסמכים שאותם  סיפקנו אנחנו למחבר ,אבל קשה להגיד שאנחנו מרוצים מהתוצאה ומהספר.

אז להלן הינה סקירה על ההיסטוריה המעניינת של שכונת מוניטיפיורי :

 השכונה

שכונת מונטיפיורי ממוקמת מזרחית לקריה בתל אביב ( לשעבר המושבה הטמפלרית שרונה ).גבולותיה :המערב הכביש השחור ( כך נקראה בעבר דרך פתח תקווה ) במזרח ואדי מוסררה ,היום נתיב האיילון בצפון נחלת יצחק בעבר פרדס שהיה מתוחם בגדרות צברים דוקרניים  אך גם ערבים  לחך . בדרום הגבול הוא מה שהיום נקרא רחוב יצחק שדה ובעבר שיחים ועצים שונים.

 

הפרדס

מונטיפיורי מבקר בפרדס שיקרא לימים על שמו .צייר נחום גוטמן.

מה הייתה שכונת מונטיפיורי לפני שהייתה שכונת מונטיפיורי ?

פרדס ,פרדס שנרכש ב-1855   בידי האיש שעל שמו השכונה  נקראת וכתוצאה היו שקראו לו הפרדסן היהודי הראשון בארץ ישראל והניחו שהוא קנה את הפרדס מידי ערבי מאחר שכל הפרדסנות עד אז הייתה בידי ערבים.

עד שהתברר  שזה בכלל לא מדוייק  ושהאיש שממנו רכש מונטיפיורי  את המקום הוא זה שהיה  הפרדסן היהודי הראשון האמיתי.

  וכך יש להרחיק את תולדות הפרדסנים  היהודים בכמה שנים. הפרדסן היהודי הראשון הידוע  שמו היה יהודה  לוי מרקדו  מרגוזה  היום דוברובניק  שביוגוסלביה. הנ"ל עלה לארץ בין 1825 ל1833ירושלים הרבנים מינו אותו למארגן של עולים ותיירים יהודיים.

הוא החליט לעבור ליפו  והתיישב  שם בחצר שנקנתה 13 שנים קודם לכן בידי רבי ישעיהו אג'ימן מחדש הישוב היהודי ביפו. ובמשך שנים רבות היה הרב הראשי של יפו.  עד לתקופה של ראשית המאה ה19 לא היה ביפו ישוב יהודי כתוצאה מחרם שהכריזו על העיר רבני ירושלים מאתיים שנה קודם לכן.

אלא שהוא לא הסתפק להיות רב היה לו חזון של יצירת יהודים עובדי אדמה. והוא היה היהודי  הראשון שנטע פרדס בארץ ישראל.

 הוא נטע את הפרדס בסביבות 1840 על שטח של 1000 דונאם.(ויש אומרים מאה דונאם המקורות סותרים ).

במכתב שהוא כתב למונטיפיורי הוא כותב "אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על ידי נטיעת גן ואילו יכולתי לבצע את תוכניותי הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני ".

הגן כלל 5310 עצים בכללם עצי אתרוג  ו1407 עצי תפוז. והשאר תפוזים ולימונים רימונים עצי תות ואחרים"   עד לפרדס זה היה הפרדסנות מקצוע ערבי לחלוטין.

יהודה הלוי קיבל אתרוגים מהאי קורפו שנחשבו לכשרים במיוחד אסף את זרעיהם ומן הזרעים גידל בפרדסו אתרוגים כשרים למהדרין והיה  לאבי גידול האתרוגים בארץ.

הוא לא היה לבד הוא נעזר בידי מנהיגת כת נוצרית מוזרה.

הנחשונים קורות המושבה האמריקאית ביפו ריד הולמס ספר חתום על ידי ריד הולמס

הפרדס ננטע בשיתוף פעולה עם קלורינדה   מיינור מנהיגת כת נוצרית אמריקנית של שומרי שבת  ששוכנעה על ידי רב אורתודוכסי בפילדלפיה לעלות לארץ הקודש לטובת קירוב ימי המשיח.

היא התנחלה תחילה בחברון ב1849 ואספה כספים לרכישת חלקות חקלאיות שיעובדו על ידי יהודים. וכעבור כמה שנים עברה עם כמה מלווים לסביבות נחל איילון  "מוסררה " אז והקימה מושבה חקלאית  שנקראה  "הר תקווה " ( או התקווה )  והקימה שם מושבה חקלאית אמריקנית .המושבה הוקמה על גבעת כורכר במקום שבו יש היום בית ספר מקצועי "שבת"  ברחוב המסגר.

.בנתיים יהודה הלוי רכש עם שני שותפים פרדס נטוש שיפץ את המבנים ונטע בו אתרוגים מזרעים שקיבל מהאי קורפו ששם היו העצים הכשרים ביותר של התקופה.

 הרב בנה באר מים להשקיה והתכוון להוסיף עשרה ביתים לבני משפחתו ולידידיו כדי להפוך את האיזור למשק שישמש דוגמה לעבודה עברית בארץ ישראל.

הוא העסיק יהודים בפרדסו  הוא יצר קשרים טובים עם הגברת מינור והם שיתפו פעולה בהכשרת יהודי יפו בעבודה מקצועית.

הגברת מינור  הצהירה בפני היהודים שאין לה כוונות מסיונריות וכך רכשה את אמונם מינור דאגה ללמד את אנשיו עבודת אדמה ורכזה בכספיה מכונת שאיבה לבאר.

אלא שלמרבית הצער הרב  לא ראה הרבה ברכה  בעמלו.

הפרדס  שלו ראה רק הפסדים. לרב יהודה לוי לא היו כישורי השיווק הדרושים לשווק את הפרי החדש והמפתיע שלו  פרי השמוטי . ב-1854 נקלע הרב לקשיים כלכליים קשים  עקב קלקול שחל במכונות ההשקייה .קרולין מיינור ניסתה לעזור אך ללא הועיל.

השניים נקלעו לקשיי נזילות.מפעלם נראה קרוב לחורבן.

משה מונטיפיורי.

 הרב נאלץ למכור.הקונה  המושיע היה לא אחר מאשר הנדבן המפורסם ביותר של התקופה , משה מונטיפיורי במסעו הרביעי בארץ ב1855. כשנוכח במצבו הקשה של הפרדס החליט לרכשו מידי יהודה הלוי ולחוכרו לגברת מיינור  רבי יהודה התמנה כמפקח בפרדס.

על אב אחר של אבותי זאב וולפנזון סופר שהוא היה במשלחת הזאת של מונטיפיורי אבל זאת כנראה אגדה.

 יש פסיפס של נחום גוטמן שבו הוא מתאר את מסע הרכש של מונטיפיורי בפרדס הזה.

ביקור מונטיפיורי בפרדסי יפו

 מונטיפיורי קנה את הפרדס במחיר 3000 לירות שטרלינג

מונטיפיורי ישן לילה או שניים בבית שנמצא היום ליד מגדל המים ונהרס חלקית בידי העיריה בטענה שהוא מט ליפול ומסוכן .הקומה השנייה של הבניין נהרסה לחלוטין ושברי הביטון הושלכו לתוך באר המים העתיקה שבקומת הקרקע.ההרס זכה לביקורת בכנסת וטענו שזהו חורבן של מקומות עתיקים .

 המושבה האמריקנית למרבית הצער  לא האריכה ימים.

 עד שנת 1857 התחוללו באיזור מעשי שוד ואלימות קשים נגד המושבה האמריקנית והיא  התחסלה .גם כתוצאה מותה הפתאומי של המנהיגה קרולינה מיינור שגרמה לאיבוד בטחונם העצמי של המתישבים.

הרמן מלויל פוגש את משפחת סטיינבק

עם מות קלורינדה מיינור בנובמבר  1855 חזרו חלק מאנשי קבוצתה לארצות הברית, ובחווה נותרו כנראה רק שלוש משפחות: האחים יוהן ופרידריך סטיינבק עם נשותיהם, האחיות לבית דיקסון, ובני משפחת דיקסון: ההורים וולטר ושרה וילדיהם הנרי וקרוליין.

הסופר הרמן מלוויל.סייר באיזור שהיום הוא שכונת מונטיפיורי.

בשנת 1857 היגיע לאיזור הסופר האמריקני המפורסם הרמן מלוויל מחבר "מובי דיק".

הוא כתב יומן על חוויותיו בארץ ישראל שפורסם רק ב1955 .

בין השאר סייר  מלוויל ביפו שעליה כתב "להרגיש כיונה (הנביא ) ביפו זאת חוויה כדאית ,יפו היא ודאי נמל מלפני המבול .אין בה עתיקות ראויות לשמן ,היא עתיקה מדי.." ביפו הוא פגש את אנשי המושבה האמריקנית של מינור משפחות סטיינבק ודיקסון. הוא לא התלהב מפעילותם  למען היהודים  שאותה הגדיר כ"שגיון היהודים האווילי הזה" והגדיר זאת בקצרה "כל העניין הזה מחציתו מרה שחורה מחציתו פארסה". מלוויל קבע "הרעיון לעשות יהודים לאיכרים הוא רעיון שווא .ראשית משום שיהודה כולה מדבר.שנית משום /שהיהודים שונאים חקלאות .כל המעבדים את האדמה בארץ  ישראל הם ערבים .היהודים אינם מעיזים לחיות מחוץ לערים או לעירות המוקפות החומה מפחד הערבים והתורכים הרודפים אותם. בזדוניות.נוסף על כך מספר היהודים בארץ ישראל קטן ביחס וכיצד יבוא לכאן המוניהם הפזורים בארצות אחרות ? רק על ידי נס.".

Clarel: A Poem and Pilgrimage in the Holy Land

"קלארל " פואמה מאת הרמן מלוייל בהשראת חוויותיו בארץ ישראל.

בינואר 1858 התנפלו חמישה ערבים על החווה, רצחו את פרידריך סטיינבק ואנסו את שרה דיקסון ואת בתה מרי. בלחץ הקונסוליות של ארצות הברית ופרוסיה עצרו השלטונות העותמאנים ארבעה מהתוקפים ודנו אותם למאסר עולם. ביוני 1858 עזבו הדיירים האמריקנים  והאיזור ננטש מיושביו למעט היהודי  ישראל שמחון שהיה ידוע כגיבור חיל .   המושבה האמריקנית שקמה בהר התקווה היא היום מקום  בית ספר מקצועי ברחוב המסגר .

ג'ון סטיינבק סופר אמריקני מפורסם צאצא של מתיישבים אמריקנים באיזור שכונת מונטיפיורי.בא לבקר בשכונה בשנות השישים לראות את המקום שבו חיו אבות אבותיו ובו פגשו את הסופר הרמן מלויל.

אחד מצאצאי המתיישבים הללו הסופר האמריקני המפורסם  מחבר "קדמת עדן "  וחתן  פרס נובל לספרות  ג'ון סטיינבק  בא  ב-30 בינואר 1966.לתל  אביב  ולשכונת מונטיפיורי כדי לראות את המקום שבו חיו אבותיו ובו פגשו את הסופר הרמן מלויל  במאה ה-19  אירוע שעליו שמע  לראשונה רק בעת ביקורו בישראל ( יומנו של  מלויל עם תיאור הפגישה פורסם רק 11 שנים קודם לכן ).

את פניו קיבל דודי מוסה אשד  שאירגן לו סיור באיזור.

אלא שסטיינבק  מצא ששרידי המושבה נעלמו כאילו לא התקיימו מעולם.  כל מה שמצא היה שעל חורבות הר התקווה נבנה ב-1942 בית ספר שבח, ובחצרו אפשר לראות עוד היום עץ שקמה שנשתל ע"י המתיישבים בימים הרחוקים ההם.

הפרדס והשמוטי  של משה מונטיפיורי.

כוונתו של מונטיפיורי הייתה  להעסיק במקום יהודים שברצונם ללמוד את עבודת האדמה ושההכנסות ממכירת הפרי ישמשו לתמיכה בתלמידי הישיבות של ירושלים.  וייתכן שהסתייע ברעיון במחירים הגבוהים שהיו לתפוחי הזהב בשוק האנגלי.

בכל אופן לזכותו של הפרדס הלא מצליח עומדת תגלית עולמית אחת היה זה אחד המקומות הראשונים ,וייתכן שהראשון בכלל שבו התגלה  זן  חדש ומפתיע ,זן תפוז השמוטי ( בצורת הכישור )  שלא היה מוכר כלל עד אז וככל הנראה היה מוטציה חסרת תקדים.

אמנם יש מסורת הטוענת שזן זה הובא מחו"ל בתחילת המאה ה18 על ידי נזיר ארמני מיפו בשובו בשליחות מהמזרח הרחוק .אולם עד כמה שידוע לנו אנשים החלו לשם לב לשמוטי רק לאחר שהופיע כנראה באקראי כתוצאה ממוטציה בתפוזים הרגילים בכמה פרדסים ביפו ובראשם בפרדס מונטיפיורי  סמוך לאמצע המאה ה19.

אולי היה השמוטי מוטציה  בלתי מתוכננת שנוצרה  כתוצאה משילוב בין הזנים המקומיים והזנים  שהביא הרב  יהודה הלוי  מחו"ל ?

האנגלים טעמו והתפעלו.

 תיבה ראשונה של תפוזי השמוטי החדשים נשלחה על ידי סגן הקונסול הבריטי ביפו למלכה ויקטוריה. ועוד ב1852 סיפר ואן די וילדה קצין בחל הים ההולנדי שביקר ביפו במארס 1852 כי "הייתי מספר על תפוחי הזהב של יפו אילולא היו מופיעים כבר על שולחנות המלכים באירופה המערבית ".

אך אם כי באירופה גילו בשמוטי  עניין רב  והוא עלה על שולחנות המלכים הפרדסנים של מונטיפיורי לא ידעו לנצל כהלכה את הזן החדש שצמח יש מאין בפרדסם.

 תקוותיו של מונטיפיורי לפרדס כהתחלה של עידן חקלאי חדש   לא התמלאו.

 הוא מסר את הפרדס לידי גר צדק  דוד קלאסן, גרמני שהגיע לארץ ישראל מדנציג, התגייר והתחתן עם צעירה מירושלים,אשר עד אז עבד פרדס סמוך   אדם מסור אך חסר כל ניסיון בטיפול בעצי פרי. למקום נשלחו  חמש משפחות במימון קרן מזכרת משה כדי להחיות את המקום .אך ללא הואיל. עשרים פועלים עבריים מיפו עברו להתגורר במקום בניהול גר צדק .  בדוח ששלחו למונטיפיורי המקום מתואר בעל עצי אפרסקים ,מערכת השקייה ,בריכה חמישה גמלים חמור ועגלה.

גר הצדק הלך לעולמו ב1865 והמקום החל לשקוע. הפרדס הלך ודל.עצים רבים יבשו ונגדעו ואחרים לא נשתלו במקום.  יש גם לזכור שאז הפרדס היה מקום מרוחק נתון לשוד ולכריתת עצים והיה צורך בחיילים תורכים שישמרו עליו באופן קבוע.וזה דרש הוצאות רבות.

ההוצאות עלו על ההכנסות כמו בפרוייקטים אחרים של מונטיפיורי בארץ הקודש.

כשביקר מונטיפיורי בפרדס בנסיעתו האחרונה בארץ בשנת 1875 מצא שם לתדהמתו פחות מ900 עצים .  הוא החליף כמובן את המנהל באיש אחר אך גם זה לא הצליח רבות.   בביקורו האחרון של השר משה מונטיפיורי ב-1875 התאכסן בביתו של סניור חיים אמזליג שכיהן כקונסול אנגליה ביפו. באותו ביקור קנה מונטפיורי כברת אדמה מחוץ ליפו, על גבול אדמת הגרמנים ואחרי שהושלמה העברת הבעלות ביקש את אמזליג לזמן אליו אחדים מנכבדי הקהילה כדי להיוועץ בהם. בין המוזמנים היה גם ר' אהרון שלוש. השר מונטיפיורי סיפר לנאספים כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל, הוסיף, זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והוא מוכן לבנות לו בית וגם לחפור לו באר. את התקציב הוא משאיר בידי סיניור אמזליג ומוכן לכסות את כל ההוצאות עד שהפרדס יניב פרי. בהגיע הזמן שהפרדס יניב פרי תחולק הכנסתו לשלושה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות השוטפות של הפרדס ולהשבחתו והרחבתו והחלק השלישי לאיש המטפל בו.לפי בקשת מונטיפיורי בחרו הנאספים את יהודה הלוי ור' אהרון שלוש כנאמני הרכוש.

הוא לקח עמו ענפים מעציו  ללונדון, להוכיח כי  הפרדס עדיין קיים.

אחרי מותו של מונטיפיורי  הועבר הפרדס לרשות החברה כל ישראל חברים ונמסר לידי מקווה ישראל  בתנאי שיועסקו בו יהודים בלבד.

 הפרדס הוסיף להתקיים ולשאת פרי עד שפינה את מקומו לשכונת מונטיפיורי.

לאחר מותו של מונטיפיורי נשאר בפרדס ביפו ישראל בן שמחון, שהיה אמור לעבד אותו והתגורר בו עם משפחתו לסירוגין בשנים 1867 עד 1895,

 

צילום של שמואל מוני זילברמן ויואל משה סלומן בפרדס מונטיפיורי .1878.

בשנת 1878 ביקרה בפרדס ועדת בדיקה מירושלים שמטרתה הייתה  לבדוק את כשרות האתרוגים הפרדס האם היא עונה על כל הדרישותה הלכתיות .הועדה שכללה את הרב שמואל מוני זילברמן ואת העיתונאי יואל משה סלומון הצטלמה בפרדס שייתכן שהיה  פרדס מונטיפיורי.

  ב-1895 פונה ישראל בן שמחון  מהפרדס ע"י יורשי מונטיפיורי,שהחכירו אותו לחברת כל ישראל חברים . הוא עובד ע"י כמה מתלמידי מקווה ישראל בעזרת מספר פועלים ערבים. בשנת 1922נמכר ליהודי מאמריקה, מוריס יצחק בן יהודה ליב,  שטחו חולק למגרשים והוקמה עליו שכונה של בתים קטנים וביניהם עצים, שרידי הפרדס. תחילה נקרא המקום "גנניה".על פי צו מ-9 במרץ 1926 נכללה בגבולות תל אביב אולם בשל התנגדות חלק מהתושבים סופחה אליה באופן מלא רק ב1943 תחת השם שכונת מונטיפיורי.

במשך השנים הפרדס כולו נכרת והיו שמועות שנשאר מימנו עץ אחד בלבד בשדרות יהודית מספר 12 . זה התגלה בידי תושבת ותיקה של השכונה ציפור המלמד ופנסיונר בשם שמילוביץ היה נוהג לטפל בו באופן קבוע כעץ הקדום של ביותר בתל אביב. וזה הועבר לבסוף במבצע מיוחד לגני יהושע מחשש שכאן בשכונה הנידחת הוא יהרס לחלוטין .

במשך שמונים שנה היה המקום נידח ושכוח אל שכן הפרדס לא הצליח ..

עד שב-1922 הוקמה שם שכונה.

שכונת מונטיפיורי

הבית הראשון בשכונת מונטיפיורי ביתו של יוסף זונדל וסרמן.בתמונה יוסף זונדל וסרמן ,חותנו אליהו לנדא ,גיסו יעקב לנדא ובנו צבי .שנות העשרים.

השטח חולק למגרשים שנמכרו לידי קונים.

המקום היה פתוח לכל יהודי המעוניין  להקים בית קטן בן קומה אחת וגינה.

המגרשים נמכרו ב32 לירות ארץ ישראליות ובתשלומים חודשיים

של שתי לירות.

  .השכונה נקראה תחילה "גנניה " ולאחר מכן שכונת מונטפיורי מונטיפיורי על פי דרישת הרשויות.

מכתב ועד שכונת גנניה לעירייה 1926

מכתב מועד השכונה "גנניה " לעיריית תל אביב. 1926.

בספר על השכונה כותב  יעקב  מרקל שנציגות של קבוצה בת 32 מורים ועסקנים מתנועת המזרחי הצעיר קנו מספר מגרשים בעבור חברי קבוצתם ברחום שהם והחליטו ששמו יהיה הנצי"ב קיצור של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבת וולז'ין.

%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3-%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%93%d7%9c-%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%9e%d7%9f

יוסף זונדל וסרמן ממייסדי שכונת מונטיפיורי ומורה השכונה.

 מר יוסף זונדל וסרמן חתם על חוזה לרכישת הקרקעות בעבור קבוצת המורים עם דב שטרק ושותפו יחזקל שיף. המוכרים יוצגו על ידי מר ישראל אביבי.

יוסף זונדל וסרמן נבחר לועד השכונה הראשון ב23 ביולי 1925.מתוך 325 בעלי זכות הבחירה בשכונה נענו ובאו לבחור 242 איש מתוך רשימה של 26 מועמדים נבחרו 15 איש לועד השכונה שכללו את יוסף זונדל וסרמן ואת ירושלים סגל.

 הם התארגנו לבניית צריפים שהיו זולים ונבנו במהירות .כאשר החלו לבנות את ביתם במקום היגיעה הודעה מאת הנציב העליון סר הרברט סמואל ,שיעץ להם לא להתיישב במקום בגלל בעיית השיטפונות ומחלת המלריה שהייתה ידועה באזור.המתיישבים לא הסכימו לשמוע להצעה זאת מאחר שכבר השקיעו כספים רבים והם היו צריכים להשתקע באיזה מקום .

מרקל מדווח שמספר ימים לאחר היסוד השכונה ב1924 אירע שם מקרה מוות מסתורי אחד המייסדים ( מי ?) נמצא הרוג בביתו ועד היום לא ידוע מה אירע שם

 וסרמן הקים שם את בית הכנסת "בני ציון " (על שמו של אירגון חשאי עתיק יומין )  שכלל 150 מקומות ישיבה.  בית הכנסת נמצא ברחוב גרשון ש"ץ פינת הנצ"ב . הוא נבנה ביוזמתו של וסרמן ושאר מורי המזרחי שגרו ברחוב הנצ"ב ויזמו את הקמתו בשנת 1926. עבור חבריהם .הם תרמו כספים ובנו צריף גדול.הבניה כמסתבר נמשכה שנים אחדות .בהתאם לקצב התרומות ולבסוף מ-1920 בית הכנסת החל לשמש בתפקידו .בתוך בית הכנסת פתח וסרמן בשותפות עם יעקב רימון  בית ספר פרטי לרווחת ילדי השכונה מכיתות א ולב' וג'  שלא היה באפשרותם לשלם עבור הלימודים.אבל עבור כיתות גבוהות יותר ילדי השכונה נאלצו ללכת ברגל לעיר כדי ללמוד שם בבית ספר תחכמוני .

בית הכנסת קרס בשנת .2006 נשאר רק החדר האחורי שבו למדו הילדים והוא משמש כיום כתחליף לבית הכנסת.   ובימים האחרונים המקום שימש זירה לפרשת רצח והתאבדות או התאבדות כפולה של שני תלמידי ישיבה

  .זאת הייתה יחידה ישובית עצמאית מחוץ לגבול המוניציפאלי של תל אביב וניהל אותה ועד שהיה ממשלה זוטא .הועד דאג לתקציב לעבודות ציבוריות לבריאות לחינוך

כל מי שהחל לחיות שם חטף קדחת מהיתושים של נחל מוסררה היום איילון  וזה היה סמל הכניסה לשכונה.ומידי שנה בשנה בחורף  היה שם שיטפון שהציף את השכונה שנראתה אז כמו ונציה.לא פחות מחמישה שיטפונות גדולים עברו על שכונת מונטיפיורי בעשור שבין 1939-1948. ולפעמים השיטפונות היו כה גדולים  והיגיעו עד לכביש השחור עצמו עד שהשכונה נותקה כמעט לחלוטין מסביבתה  והיה הכרח להזעיק סירות מנמל יפו על מנת לסייע בפינוי תושבי השכונה …

.

אבל למרות זאת היה נעים לחיות אז בשכונת מונטיפיורי.

בשכונה היו כל השירותים הדרושים מגדל מים ובאר שנבנו בידי יעקב צואנגר מהנדס השכונה.מגדל המים כלל סמל של מגן דוד מוזר כנראה סמל של אירגון "האחים הנאמנים"  שצונגר השתייך אליו.

היו שם מאפיה סנדלריה וחנות מכולת חנות סידקית .היה גן ילדים ובית ספר.הכל כולל שלושה בתי כנסת.

 

כרזה מקורית של הסרט "עודד הנודד" שצולם בשכונת מונטיפיורי .

לקוח מאתר " בית הסרט העברי "

שכונת מונטיפיורי הייתה מרכז הקולנוע העברי בראשיתו. שם הוקמו אולפני כרמל של תושב השכונה נתן אקסלרוד שאותם מימן תושב השכונה ירושלים סגל שנודע כמתרגם סרטים.שם הוסרטו קטעים מהסרטים העבריים הראשונים של אקסלרוד "עודד הנודד" ו"בין החורבות " וכמובן רבים מיומני הקולנוע של אקסלרוד ( ובהם כאלו שניתן לראות בהם את דמויותיהם של אבי ואחיו משה).

היו שם בתי ספר מהם הבית ספר של סבי יוסף זונדל וסרמן שהיה מעין "חדר"  מודרני והיה ידוע   בידו הקשה של המורה  על התלמידים.

היה שם סניף של הארגון החשאי " האחים הנאמנים" . זה האירגון  שאנשיו היו מקיימים טקסים בנוסח הבונים החופשיים בבית התרבות בשכונה.  הסניף שנקרא שנקרא לשכת משה ." היה הסניף הגדול ביותר של הארגון בתל אביב ואולי בכל הארץ . וכל מי שהיה משהו  בשכונה השתייך לארגון זה שבין השאר פעל כאשר אחד ממנהיגיו בשכונה המהנדס צואנגר נעלם באופן מיסתורי ובין השאר כתוצאה מחקירות חשאיות של האירגון התברר שנרצח.

במגרשי הספורט  של השכונה הוקם  בידי יוסף זונדל וסרמן אירגון הספורט הדתי "אליצור".

שכונת מונטיפיורי בספרות היפה

ידידי מרחוב ארנון

"…אמש טיילו הנערים בשכונת מונטיפיורי .שם ליד מגדל המים יש שני מחנות כמעט זדה מול זה :מחנה הנוער העובד ,ומחנה של בית"ר "

לאה  גולדברג "שדה  בתוך "ידידי מרחוב ארנון ".

 השכונה הנאה הייתה מקור  השראה לסופרים ומשוררים כתבו עליה .השיר ליפא העגלון שכתב יחיאל מהר סבב סביב דמותו  של  העגלון של השכונה העגלון נחמיה ורנבוך  בעצמו סופר שפירסם ספר סיפורים שונים ששמע  ובהם סיפור על שלמה המלך ואשמדאי ורבים אחרים.

 

השכונה בתקופה זאת הונצחה בספר הילדים המפורסם  של לאה גולדברג " "ידידי  מרחוב ארנון":  <ארבעה ספורים> (ספרית פועלים,   1943)  שם יש סיפור שעוסק  במסעה של לאה גולדברג לשכונת מונטיפיורי בעקבות כנופיית גנבי כלבים שמסתבר ששכנה שם ( אם נקבל את הסיפור כפי שהוא לפי עדות הסופרת הסיפור מבוסס על גרעין אמיתי שהתרחש עם ידיד של הסופרת )  ובמהלכו עולה המספרת למגדל המים  המפורסם של השכונה זה שנבנה בידי יעקב צוואנגר הנרצח המפורסם ביותר של ארץ ישראל לאחר ארלוזורוב  וצופה משם על תל אביב כולה באחד מקטעי השיא של הספר.

.."לא הייתה בררה אלא לחכות ולדעתנו היה מגדל –המים "הנקודה האיסטרטגית" הנוחה ביותר :ממנו נראה את בני הנוער חוזרים איש למחנהו .החלטנו לעלות ולהשקיף  ולצפות מראש המגדל אל שני הדרכים שמהם יכולים הנערים לחזור למחנה.איש לא היה במגדל .וכל המבואות פתוחים .עלינו במדרגות וישבנו על הגג . היינו עייפים ונרגשים ולא דיברנו ביננו דבר.משב רוח מערבית היגיע אלינו ולטף  את פני .החמסין חלף עבר בן רגע. .שכבת האבק הדקה שכסתה את כל השכונה נגוזה .השמים היו בהירים מאוד .לרגלי מגדל המים נתגלתה השכונה ובתיה וצריפיה ,והגנים הדלים והשדופים שמסביב לבתים נראו מכאן ,למעלה כרעננים,ירוקים ויפים . מרחוק נשקפו חומותיה הלבנות של תל אביב והיו כרחוקות מאוד ,ונראו כתפאורת של תיאטרון בובות כולה עשויה קרטון לבן…היה לי טוב מאוד בראש המגדל הזה .ישבתי ונחתי ולא חשבתי מחשבות הרבה.

(לאה גולדברג  "ידידי מרחוב ארנון"  ) .

ממולה של שכונת מונטיפיורי שכנה   המושבה  הטמפלרית "שרונה ". בין אנשי השכונה ובין המושבה הגרמנית שרונה הייתה  עוינות  גדולה הם לא הסכימו שילדי השכונה יסעו לתל אביב בחברת נסיעות שאותה בייסדו כמה אנשי השכונה שיא ההתנגדות היה ב1930 כאשר התכנסו תושבי שרונה וקיבלו החלטה לאסור לאף תושב של שכונתם למכור חלקת אדמה כלשהי אלי להודים ולא חשוב כמה יהיה גבוה המחיר שיוצע לו .

 1939כרוז הליגה לסיפוח שכונת מונטיפיורי לתל אביב

הכל היה טוב  יפה ומוצלח עד שנציגי השכונה   שהייתה ישוב עצמאי לכל דבר שגו שגיאה גדולה וביקשו להתאחד עם תל אביב. תל אביב הסכימה בשמחה.

ומאז  שכונת מונטיפיורי רק התדרדרה.

בשכונת מונטיפיורי מעולם לא היו וילות מפוארות השכונה הייתה בכל גילגוליה שכונת עובדים ללא פשע זנות וסמים אבל מאז התמזגה עם תל אביב במהלך השגוי ביותר בתולדותיה היא רק הלכה ושקעה והפכה לאיזור תעשיה רועש  מעורר סלידה ובזוי.

 העיריה התיחסה לתושבים בזלזול ותמכה בהפיכת המקום לאיזור תעשיה מזוהם.  אחרוני הוותיקים עזבו בכאב לב.

סבי יוסף זונדל וסרמן עבר לגבעתיים . ויעקב רימון שנשאר בשכונה  תיכנן כנראה לכתוב ספר על תולדות השכונה אך מה יצא מכך לא ידוע לי. הוא כבר כתב בשנות השלושים מאמר מקיף על תולדות השכונה בשנותיה הראשונות.

לאורך השנים יצאו שני ספרים על שכונת מונטיפיורי .

הראשון בהם הוא של רזי  צוונג

" שכונה  אחת ואדי אחד וכלניות    הוצאת המחבר,   [2001]" ספר גדוש אנקדוטות על חיי השכונה בילדותו של המחבר אך ללא סדר הנראה לעין מלבד סיפורי ילדות.צוונג שהוא גם היסטוריון של אירגון הבונים החופשיים וארגונים חשאיים אחרים בארץ ישראל  הצליח יותר בספרו הבא:

התפתחות הבניה החופשית וראשיתה בארץ ישראל עד שנת 1936 הבונים החופשיים

 התפתחות הבניה החופשית וראשיתה בארץ ישראל :   עד שנת 1936 /    תל אביב :   מנדל עיצוב והפקות דפוס,   2005

Image result for ‫יעקב מרקל שכונת מונטיפיורי ספר‬‎

הספר השני המקיף יותר הוא ספרו של יעקב מרקל שכונת מונטיפיורי" :   סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי : מפרדס ((1855)) בפאתי יפו, ועד להקמת שכונת מגורים ((1924)) בשולי העיר תל-אביב /    [תל אביב] :   (י. מרקל),   [תשס"ט].
כדאי לציין כאן שדודתי ציפורה פרימור סייעה למחבר  מרקל בהשגת חומר לספרו וסיפקה לו חומר נדיר  אך בהחלט לא הייתה מרוצה מהתוצאה.

יעקב מרקל מורה דרך

יעקב מרקל חיבר ספר שנוי במחלוקת על שכונת מונטיפיורי .

אני מצאתי שיש בספר פרטים  מעניינים על תולדות השכונה שמראים על השקעה בחיפוש מידע.

 רחוב איסרליש נקרא בעבר על שם המהנדס יעקב צונגר .למה השם הוחלף היא  שאלה שאין עליה תשובה.

מרקל נותן רשימה של אנשיים ידועים בשכונה אלו כוללים את הבמאי נתן אקסלרוד שזוכה לרשימה של שניים וחצי עמודים.

מסופר שם שבר יוסף היה אחד מההורים שלימדו בבית הספר ,פנקס" ובנו של הסופר יוסף נישא בזוווג ראשון למשוררת דליה רביקוביץ. .בחצר הבית שבו גר בר יוסף מצא רחבעם זאבי עץ פרי הדר בעל יחוס מיוחד העץ האחרון שנותר מהפרדס של מונטיפיורי שעל חורבותיו קמה השכונה. העץ נעקר והועבר לגני יהושע בפארק הירקון שם הוא מוצג היום כעץ מונטיפיורי.

קובץ:Jerusalem in telaviv.jpg

בשכונה התגוררו סופרים נוספים:

 המשוררת  אלישבע  משוררת נוצריה כותבת בעברית שהייתה נותנת הרצאות במועדון השכונה

 הסופר והמשורר  יעקב רימון  המשורר  מאיר ויזלטיר וגם מקרין הסרטים ירושלים סגל שביחד עם נתן אקסלרוד הפך את השכונה  הקטנה לבירת ה'קולנוע העברי בשנות השלושים של המאה  ושם גדל הסופר והמאייר שמעון צבר.

יש ערך על משורר יוסף צבי רימון שלדברי מרקל  התגורר גם הוא בשכונה  ביחד עם אחיו יעקב ויחיאל בונים שניהם תושבים ותיקים של השכונה. שגרו שניהם ברחוב בית שמאי . אבל לא מצאתי לכך שום סימן בשום מקום אחר ודודתי ציפורה בעלת הזיכרון המצויין לגבי תושבי השכונה אינה זוכרת זאת כלל .ייתכן שנפלה כאן טעות.

ערך שלם מוקדש לדמותו של סבי  יוסף זונדל וסרמן שעליו מספר מרקל בין השאר שפתח בין כתלי בית הכנסת בית ספר פרטי ונרמז שזה היה ב1930  ,אלא שבמקום אחד הוא כותב שהיה זה ב1935

על בית הספר פנקס שהחליף לבסוף את "בית הספר הזה הוא כותב בעמוד 154 שהוקם בשנת 1930 מה שהופך את המידע בעניין לבלתי מובן לחלוטין.

לבסוף בלחצם של עסקני המזרחי הפך בית הספר לבית ספר רגיל בהנהלת דוד זהבי ווסרמן הפך לאחד המורים ..  .

הוא מספר עליו את הסיפור הבא שעורר זעם רב בחוגי משפחתי :

"המורה וסרמן היה ידוע בקפדנותו ודרש מהתלמידים לשקוד על לימודיהם ,ואלה שהתרשלו או הפריעו למהלך התקין של השיעור ,היו מקבלים הסבר ברור מהסרגל של המורה ,כמובן שלא ברוחב הסרגל אלא מחלקו הצר.

 מקרה אחד מדווח מרקל נשאר חקוק בזיכרונם של התלמידים .כאשר היגיע תלמיד חדש שלא ידע על שיטות הלימוד אצל המורה וסרמן .התלמיד התקבל בברכה שיהיה תלמיד טוב ולא יזכה לקבל את ביקור הסרגל כמו הותיקים. התלמיד החדש התרעם על כך שמפלים אותו לרעה ודרש לקבל כל דבר כמו יתר התלמידים עד שהבין למה הכוונה"…

מרקל מציין שוסרמן היה ממיסדי קבוצת הספורט הדתי אליצור שהחלה את דרכה במגרשי השכונה .

הוא מזכיר את בנו נחמיה  שנפל בשבי הירדנים בהיותו בין מגיני גוש עציון

הוא מזכיר את בנו צבי אשד אבל מציין בטעות שיסד בבית דפוס בחצר הבית שליד הוריו. ואין זה נכון.

משום מה מרקל נמנע מלהזכיר את מוסה וסרמן ממגלי דרך בורמה שבהזדמנות ידועה אחת נתן ביום זיכרון הרצאה שלמה שבה פירט את שמות הנופלים במלחמות ישראל שהיו משכונת מונטיפיורי .

זכורני בהספד שניתן עליו לאחר מותו  אומרים שאדם הוא תבנית נוף מקום הולדתו . :האיש הזה היה בכל העולם אבל חזר תמיד בסופו של דבר למקום שבו נולד לשכונת מונטיפיורי .

יש ערך קצר גם על אליהו לנדא שחי במשך שנים בביתו של וסרמן

עוד ערך שלם מוקדש לשכנו של וסרמן ברחוב גרשון 1  המהנדס יעקב צוונגר שנרצח בפרשת רצח ידוע  שזיעזעה את הישוב. מרקל נותן תיאור המפורט של הפרשה והשתלשלותה.

הוא מביא רשימה שלמה של אנשים שעליהם לא מצא פרטים בהם הסופר אהרון אלמוג שעליו ניתן למצוא מידע זמין בקלות.

הוא נותן מידע על חללי השכונה במלחמת העצמאות .

יעקב מרקל  נותן מידע על פעולות מחתרת שהיו קשורות במונטיפיורי אבל משום מה אינו נותן מידע על פעולת התקפת מחתרת ידועה שהייתה  על שרונה שבה השתתף מוסה אשד ושמתוארת במפורט בספרו" חיל השדה ( ההחי"ש ) במחוז תל אביב. :אוסף סיפורי חברות וחברים ( הוצאת אירגון חברי "ההגנה " במחוז תל אביב ,2001)  ". ומוזכרת גם בספר "גדוד 54 גבעתי במלחמת העצמאות "  ( הוצאת גדוד ותיקי גדוד 54 , 2004)בהתקפה זאת נהרגו ארבעה מחבריו של מוסה.  "

 סך הכל ספרו של יעקב מרקל הוא מאכזב. טוב שהוא קיים .אבל הוא יכול  היה להיות הרבה יותר ממה שהוא עכשיו ,ספר אנקדוטלי שאינו מביא מידע מפורט באמת וכמה פרטי מידע בו הם שגויים באופן מביך.

יש צורך בספר נוסף בנושא.

ואילו שכונת מונטיפיורי עצמה ? מזה שנים רבות מדברים על החייאתה כמרכז של אמנים ויוצרים כפי שהייתה בשנות השלושים  ומן הסתם בעתיד צפוי לה עתיד מזהיר בגללה מקום המצויין שלה .נכון ל2010 המדובר עדיין במקום נידח אבל יש סימנים לשינוי המממשמש. ובהם בין השאר שאחיינו של כותב שורות אלו  היוצר והתסריטאי חן  מתגורר בבית שנמצא בדיוק ליד ביתו של אבי סבו יוסף, זונדל וסרמן מי יודע אולי עם יוצרים צעירים כמו חן תבוא התחייה לשכונת מונטיפיורי הוותיקה והשוקעת .

מורת הדרך הוותיקה ציפי  פרימור היא מומחית שאין שנייה לה לתולדות שכונת מונטיפיורי.וכל מי שרוצה לערוך סיור בשכונה ובתולדותיה מוזמן לעשות זאת בידיה האמונות .

ראו גם

הרצח בחולות תל נוף

שכונת מונטיפיורי מרכז החיים המסתוריים של תל אביב

מלחמת האתרוגים

 אליהו לנדא תושב בשכונת מוניטיפיורי

יוסף זונדל וסרמן

  משה אשד

על פרדס מונטיפיורי ראו

פרדס מונטיפיורי מאת שושנה הלוי  קתדרה מספר 12

הר התקווה בויקיפדיה

על המושבה האמריקנית ליד  פרדס מונטיפיורי

 הסופר ג'ון סטיינבק והר התקווה

על שכונת מוננטיפיורי ראו עוד :

יעקב רימון " שכונת מונטיפיורי ע"י תל-אביב :   למלאת 8 שנים להוסדה, תרפ"ד – תרצ"ב, 1932 – 1924

  בתוך  הקובץ של "פנחס גרייבסקי מגנזי ירושלים :   כולל תעודות הסטוריות, כתבות עתיקות, מכתבי אנשי שם וכו' לתולדות הישוב היהודי בא"י  חוברת כ"ד/    ירושלם :   [המחבר],   19321932

, רזי  צוונג    שכונה אחת ואדי אחד וכלניות    הוצאת :   המחבר,   [2001]

יעקב  מרקל    "שכונת מונטיפיורי" :   סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי : מפרדס ((1855)) בפאתי יפו, ועד להקמת שכונת מגורים ((1924)) בשולי העיר תל-אביב /    [תל אביב] :   (י. מרקל),   [תשס"ט].

לספר יש שמות מגוונים

על הכריכה "שכונת מונטיפיורי "

בדף הראשון "שכונת מונטיפיורי :מפרדס זנוח לשכונת מגורים ".

 בעמוד השער"סיפורה של שכונת השר משה מונטיפיורי

"שכונת מונטיפיורי " מפרדס ( 1855)( ספאתי יפו ועד להקמת שכונת מגורים ( 1924)  בשולי העיר תל אביב .

הוצאת ספרים יעקב מרקל  2009

224 עמודים.

שכונת מונטיפיורי בויקיפדיה

משה מונטיפיורי קונה את פרדס  מונטיפיורי

חלוצה אמריקאית בארץ הקודש :סיפורה של קלורינדה מיינור

יומנה של קלורינדה מיינור -חלוצה אמריקנית ביפו במאה ה-19: שיחה עם רינה פלג

הרמן מלויל מבקר ביפו 

יעקב מרקל על ראשיתה של שכונת מונטיפיורי

 נילי ארנועם על הספר

האתר של יעקב מרקל

מנחם תלמי במאמר מ-1971 על תולדות שכונת מונטיפיורי 

הקמבק של שכונת מונטיפיורי ?

 מי יציל את העצים של שכונת מונטיפיורי ?

ידידי מרחוב ארנון:כולל את הסיפור "שדה" על שכונת מונטיפיורי .

ליפא העגלון:מבוסס על העגלון של שכונת מונטיפיורי

הפרוטוקולים של האחים הנאמנים

מגדל המים של שכונת מונטיפיורי .

 

בית בשכונת מונטיפיורי .שנות העשרים.

החכם באשי האשכנזי :על ישעיהו ברדקי

מצבת הקבר של הרב ישעיהו ברדקי ,מראשי העדה האשכנזית בירושלים באמצע המאה ה-19.

 

חפירה מקרית  במסמכים של  הארכיון שאני מחזיק בבית,ארכיון שכולל מסמכים שמגיעים מאות שנים אחורה , חשפה את שושלת היוחסין של כל מאות  צאצאיו של מנהיג הקהילה היהודית בירושלים במאה ה-19  "החכם באשי " האשכנזי  הרב ישעיהו ברדקי .

ומי היה אותו  ישעיהו ברדקי?

 אדם שנוי במחלוקת מאין כמוהו. 

.צאצאיו ובהם הסופר חיים באר שפיאר את דמותו של ברדקי  בספר האוטוביוגרפי  "חבלים " רואים  בו גיבור ואיש פעלים שביצע מעשי גבורה והצלה בשחייה.ופעל  רבות לטובת הישוב כאשר הוא סובל אגב כך  ממעשי בריונות ואלימות אכזריים  מצד הערבים ומצד מתנגדיו.

מתנגדיו לעומת זאת ,והיו רבים מאד כאלו,   ראו בו אדם מושחת ומסוכן ונקמני .  

" ישעיהו ברדקי הוא איש בא בשנים ,פניו כשלג חוורו ,עטוי מעיל פולין,גבה קומה, זקנו ארוך ופאותיו ויורדות על פי מידותיו ,עיניים יפות לו ומאירות ,נוצצות כברק הנהו המדבר בשם האשכנזים אשר החרישו כל עת האספה ,והוא מדבר שפת עבר (עברית )" בעצם היום הזה קדם הרב ברדקי עם שני רבנים את פני לבקרני להשיב מפני כבוד עלי בקרי אותו. ואף היה האיש הזה אחד הלוחמים מול מפעלי. בכל זאת שמחתי לראות כי ידע להפליא בין המעש לעושיהו וכי נכבדו בעיניו חוקי תהלוכות החברה" .
לודויג פרנקל בספרו "ירושלמה "1860

אי שם בין כל הניירות והמסמכים שאני שומר של סבי הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן יש גם קלסרים שכוללים את רשימות שושלות היוחסין המפורטות מאוד שהכין של משפחות שונות של צאצאי משפחת וסרמן ,צאצאי הרב יוסף זונדל מסלנט ,צאצאי משפחת מנדלמן וצאצאי הרב האשכנזי הראשי בירושלים במאה ה-19 ישעיהו ברדקי.
יוסף זונדל וסרמן היה כמו חותנו הרב אליהו לנדא ,צאצא הגר"א ,גינאלוג בלתי נלאה ועמל במשך שנים על הכנת רשימות יוחסין שרק אלו של משפחת ריבלין מתחרות בהן בפירוטן.

יוסף זונדל וסרמן.


הרשימות האלו כוללות שמות של מאות רבות של אנשים והוא עבד עליהם ככל הנראה במשך עשרות שנים .
בידי יש כמה גרסאות שונות של הרשימות  שהכין במשך השנים המוקדמות יותר בכתב יד ,והמאוחרות יותר מלאות וגדושות בתיקונים תוספות ושינויים מודפסות במכונת כתיבה.

 

. תוכן העניינים של הספר שאותו תיכנן יוסף זונדל וסרמן לכתוב על ראשוני הישוב החרדי בירושלים.הספר לא הושלם מעולם,אם כי חלקים מתוכו נכתבו  והופיעו בספר "מיקירי ירושלים".( 1973).

התכנון שלו היה שרשימות אלו שישמשו כבסיס לספר שיכלול גם את רשימות היוחסין האחרות שערך של צאצאי הרב יוסף זונדל מסלנט ( שעל שמו נקרא ) של משפחת מנדלמן שהוא היה צאצא גם שלה .וגם של צאצאי הרב שמואל מוני זילברמן ,וצאצאי חתנו של הרב יוסף זונדל מסלנט ,שבתי  דץ ( דיין צדק).

 

הפרויקט לא יצא לבסוף לאור וגם לא הושלם , אם כי יצאו לאור מספר בודד של עותקים של חוברת קטנה של רשימת צאצאי הרב יוסף זונדל מסלנט שיצאה לאור בשנת 1978 שקיימת רק בכמה עותקים בודדים אצלי בבית ואינה קיימת בשום מקום אחר ,גם לא בספריה הלאומית בירושלים .והיא אחד הספרים הנדירים ביותר הקיימים בעברית.\שנים לפני כן פירסם וסרמן חוברת נוספת על שושלת היוחסין של משפחת מנדלמן שהעותקים הבודדים שלה נמצאים אצלי בבית ( אבל היא כן קיימת כעותק באוסף הספרים הנדירים של הספריה הלאומית ).

. לעומת זאת הרשומות של שושלת צאצאי ישעיהו ברדקי ( שכוללים גם אישים כמו הסופר חיים באר והקריקטוריסט רענן לוריא אם להזכיר רק שניים ידועים )נשארו כאבן שאין לה הופכין בקלסרים בבית .
בשנים האחרונות שקלתי מה לעשות עם הרשימות האלו.
.האם להעלות אותם לאתר זה ?

אבל לשם כך היה צריך לעבור עליהן ולהדפיס כל אחת מהן מחדש בקובץ וורד . ולעבור דרך כל הרשימות האלו היה סיוט מאחר שהיה ברור שכל גרסה היא קצת או קצת הרבה שונה מהאחרת ויש לבדוק כל שינוי ושינוי ולהתייחס אליו בגירסה הסופית .
וחוץ מזה אפילו אני משתעמם מקריאה של רשימות ארוכות ויבשות של שמות, אז למה שזה יעניין יותר מישהו מהקוראים? 

 כך שהחלטתי שלא להעלות אותן באתר.
היצעתי לחברה הגניאלוגית הישראלית להעביר אליהן את הרשימות .אולם גם להם יש בעיות דומות  של תקציב להדפסה וכו'. .
עד ש.. שלחתי אותן לגינאלוג בנימין מפתח תקווה שיש לו אתר מפורט מאוד של שושלות משפחות רבנים הוא הסכים בנדיבות לעבור על כל הרשימות השונות ולסדר אותן מחדש כקובץ וורד אחיד ומעודכן והוא ישב וטרח והדפיס בקבצי וורד את כל הרשימות הארוכות והרחיב אותן עם ידע משלו עבודת פרך של ממש.
וכעת הן נמצאות באתרו זמינות לכל .
כך שהרשימות בסופו של דבר לא נעלמו.  ועל כך מובעת לו תודתי ותודת צאצאי המשפחות השונות שבהן עוסקות הרשימות.
הרשימה כמובן אינה מלאה ומן הסתם לעולם לא תהיה מלאה ויתווספו לה פרטים מידי פעם.
.
עדיין נשאלת השאלה מדוע הקדיש יוסף זונדל וסרמן עשרות שנים לחקירת תולדות משפחת ברדקי וצאצאיה ,מאחר שמהרשומות עצמן מתברר שהוא עצמו כלל לא היה צאצא של המשפחה.ועד כמה שידוע לי איש לא הזמין אותו לעשות זאת ואף אחד לא טרח לשלם לו על כך . העניין נשאר עבורי בגדר תעלומה .
אבל עובדה הוא תכנן את"ספר היחס לצאצאי הגאון רבי ישעיהו ברדקי זצ"ל מנהיג הישוב הישן בירושלים ".


אולי יש לחפש את המפתח לפיתרון הבעיה בזאת בעובדה שסבי מרבה לציין שבמשך תקופה ארוכה היו שלושת מנהגי הישוב האשכנזי בירושלים יוסף זונדל מסלנט ,חתנו שמואל סלנט והרב ישעיהו ברדקי.
סבי כמובן כתב רבות על הראשון ואסף כל מעשיה ידועה עליו .
הוא פירסם ספר שלם על השני " את "שמואל בדורו "ושוב אסף וליקט כל סיפור ידוע על חייו.
וייתכן ( אבל זה כבר בגדר ניחוש ) שראה את עצמו מחוייב לעסוק גם בשלישי.משהו בנוסח "המתחיל במצווה אומרים לו גמור ".
ולאמיתו של דבר הרב ברדקי אינו זכור לטובה בתולדות חייו של יוסף זונדל מסלנט שהיה מסוכסך עימו .ומהרשומות של התקופה מתברר שבשלב מסויים הוא נשבע שהוא לא ישב עימו באותו החדר..
בכל אופן סבי ,יוסף זונדל וסרמן הקדיש לברדקי פרקים מיוחדים . בספריו "ירושלים העתיקה " ו"מיקירי ירושלים " שבהם הרב ברדקי מוצג בצורה חיובית ביותר. .

הרב וסגן הקונסול  ברדקי

חתימת כתב ידו של  הרב ישעיהו ברדקי במכתב למשה מונטיפיורי.


ישעיהו ברדקי ( תקס"ט תרכ"ג 1809-1863)  היה בן רבי יששכר דב בער בן רבי ישעיה ( שנפטר בשנת תקפ"ח, 1828  ונטמן בהר הזיתים ). אימו הייתה מרת עלקא, שנולדה בשנת תקכ"ט ,1769 לערך, והאריכה ימים אחר בעלה,
במפקד מונטיפיורי של שנת תקצ"ט , 1839 , עודה נזכרת בין האלמנות. דהיינו עוד הייתה אז בחיים.

הבן ,ישעיהו ברדקי ,  מוגדר ברשימות של וסרמן כ"מנהיג הישוב ,סגן קונסול אוסטרי"אישתו (השניה ) שינדל בת הגאון רבי ישראל משקלוב ,בעל "פאת השולחן תלמיד הגר"א זצ"ל.

 הוא למד בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א.
וסרמן  מספר  שעוד בעיר מולדתו פינסק התפרסם רבי ישעיהו כגדול ובתורה וביראה הרביץ תורה לרבים והעמיד תלמידים הרבה,מהם שנעשו גדולי ישראל.
כאשר התאלמן ברדקי מאישתו הראשונה ,גמר אומר לעלות לארץ ישראל ולבנות את חורבותיה .

אלא שעלייתו לארץ כמעט והסתיימה באסון.  

הצלה בשחייה.

 ישעיהו ברדקי עם ילדיו בין גלי הים. ציור מודרני. 


 

…זקני הפרושים בירושלים כשהיו מספרים אגדה זו היו מסיימים אותה כאן .הם לא ידעו ,או לא רצו ,לפרוש בשמו של עולה קדוש זה.רק יחידים ביניהם פרשו כאן בלחישה מפה לאוזן ,בשמו של הגאון רבי ישעיהו ברדקי זצ"ל.

יצחק ילין "אבותינו ".

הסיפור הידוע ביותר על ישעיהו ברדקי  הוא סיפור עלייתו בסירה לחופי ארץ ישראל עם בנו וביתו הקטנים שמואל עקיבא ,וחיה גרונה , ילד וילדה בני שלוש וארבע. אני מכיר לפחות חמישה  גרסאות שונות של הסיפור של יוסף זונדל וסרמן של יעקב רימון ושל יצחק ילין.  וגם שתי גירסאות  מודרניות יותר של ג.קצנלבוגן  וגרסה ספרותית  של הסופר חיים באר. 

  וככל שהגרסאות הן מודרניות יותר כך הן גם  מפורטות ויותר מורחבות ויותר דרמטיות מקודמתיהן .
על פי הסיפור ישעיהו ברדקי ושני ילדיו הקטנים  נדדו מחוף לחוף בסירת מפרשים בדרכו לארץ ישראל עד שהיגיע לבירות .כאשר ראה סירת מפרש קטנה טעונת משא עומדת להפליג ליפו ( או לפי גרסה אחרת לעכו ) שילם ברדקי לספנים כמה שחפצו ובלבד שיביאו לחוף.
אלא שדווקא בעת התקרבם לחוף עכו ( או יפו ) פרצה סערה נוראית.

כאמור החוף כבר היה קרוב והנוסעים קיוו שהקץ לסיבלם קרוב. אלא שדווקא אז גברו הנחשולים ואיימו להטביע את הסירה. הסירה עלתה וירדה על הגלים והפכה לכדור טלטלה .הספנים הערביים נלחמו בעוז אך ברור היה להם שהסירה עומדת לשקוע. הילדים החלו לבכות . הספן הערבי האחראי אמר לו "יאהוד ,אנו עוזבים אותך עם ילדיך ,לא נוכל עוד להיאבק עם גלי הים ,אנו נשחה אל החוף".

.שלושת הספנים שהיו בסירה קפצו ממנה וחתרו בידיהם לחוף. וכאשר היגיעו אל החוף אמרו איש אל רעהו ""מסכן היאהוד ,הוא כבר טבע עם ילדיו "ונדו בראשם.
הרב ברדקי שהיה עם ילדים קטנים לא יכל תחילה לקפוץ..אך הסירה שקעה ושקעה וברור היה שלא נשאר להם הרבה זמן.
רוחו לא נפלה, הוא היה שחין מצויין ואמיץ לב.
לבסוף קפץ למי הים כשבנו על כתפו האחת ובתו על כתפו השנייה ושחה אחרי הספנים . לא רחוק מהחוף הוא התעייף והרגיש שלא יוכל עוד לשחות ועיניו זלגו דמעות.אך לאחר תפילה מצא בעצמו כוחות והמשיך לשחות. ולתדהמת הספנים היגיעו לבסוף לאחר התאמצות איומה של גוף ונפש האב ושני ילדיו לחוף.כאשר עלה האב סוף סוף על החוף הוא קרע את בגדיו הרטובים פרש כפיו השמימה והביע תפילת הודיה ונשק את האדמה הקדושה.
.הערבים שעל החוף קראו לו יא ג'ידה " ( בן חיל) ראו בו איש קדוש ונישקו את ידיו.
גירסה מורחבת ושל הסיפור מובאת בספר "אבותינו " של יצחק יעקב ילין שמסיים את הסיפור במילים האלו :
זקני הפרושים בירושלים כשהיו מספרים אגדה זו היו מסיימים אותה כאן .הם לא ידעו ,או לא רצו ,לפרוש בשמו של עולה קדוש זה.רק יחידים ביניהם פרשו כאן בלחישה מפה לאוזן ,בשמו של הגאון רבי ישעיהו ברדקי זצ"ל.

ברשימה השמית של צאצאי ישעיהו ברדקי שבידי מופיע בדור השני
הפרטים האלו לגבי ילדיו של ברדקי:
[
"רבי שמואל עקיבא ברדקי _( הילד שניצל על ידי השחיה ) אישתו אסתר בת רב בדמשק .יצא למצרים ונפטר שמה . "
כל כך מוכר היה סיפור ההצלה בשחיה , בחוגיו של סבי שלא היה צורך לפרט יתר מזה.

אולם כנראה סבי לא היכיר דווקא את שם הילדה באותה פרשה מפורסמת ואחרת היה מציין זאת גם לגביה.
בהגיעו לארץ בשנת תקפ"ג  1823  ( או לפי גרסה אחרת סבירה יותר תקפ"ח 1828) נשא ברדקי את שינדל , בתו של הרב ישראל משקלוב והפך למנהיג של העדה האשכנזית.
הרב ישראל משקלוב כתב עליו בהקדמתו לספרו "פאת השולחן" : "..את בתי הצנועה שינדל נתתי לאיש חשוב ות"ח ,הוא חתני הרב החריף והבקיא ,ירא ה' המפורסם ,כבוד מורה הדור ישעיה נ"י מעיר הקודש ירושלם ת"ו".

 

כפי שהקוראים מן הסתם שמו לב יש כאן בעיה עם התאריכים. עם ברדקי נולד רק בשנת 1809  והיגיע לארץ בשנת 1823 אז הוא היגיע לארץ בגיל 14-15.אז מתי הספיק להיות רב חשוב ולהוליד שני ילדים בחו"ל ?

 אפשר להסיק מזה שאו שתאריך הלידה האמיתי שלו הוא מוקדם יותר.או שהוא היגיע עם הוריו שכאמור קודם מתו ונקברו בארץ,  בילדותו. 

הנחה זאת כמובן עושה שמות בסיפור ההצלה בשחיה המפורסם.  


ברדקי התבלט בין השאר כאשר עמד ביחד עם אריה נאמן   ועם זאב וולפנזון ( לעתיד ידיד ושותף בפעילויות שונות ) בראש המשלחת של יהודי ירושלים שיצאה לחלץ את מי שאפשר מיהודי צפת שנפגעו קשות ברעידת האדמה של 1838 הוא הוליך עימו כסף לעזרה שנים עשר אלף גרוש לנפגעים בצפת. כפי שנראה בהמשך דווקא בזמן שהיה עסוק בפעולות ההצלה בצפת ,מצאו אנשי הקהילה בירושלים זמן להדיח אותו מתפקידו כמנהיג.
בהגיעו לירושלים התגלה ברדקי כבעל כושר הנהגה וארגון מסוג שהיה חסר מאוד בקהילה ההיא ,בתקיפות וביכולת להטיל מרות. ואף כבש את לב ההמונים ביכולתו הרטורית. .

 תקיפותו הרבה הקימה לו יריבים ושונאים  רבים הן בארץ והן בחו"ל , והוא היה מעורב בסכסוכים פנימיים לאין ספור אך הוא דבק בדרכו.
וכך כבר מראשית הקמתה הייתה העדה האשכנזית בירושלים מפולגת לשני מחנות. סיעתם של רבי
מנחם מנדל משקלוב ורבי אברהם שלמה זלמן צורף, מול סיעתם של רבי ישראל משקלוב וחתנו רבי ישעיה ברדקי. נקודת המחלוקת העיקרית התגלעה סביב שאלת גאולת ובנין חורבת רבי יהדה החסיד שנרכש שנים רבות ליפני כן בידי מנהיג ראשוני העולים האשכנזיים בירושלים,רבי יהודה החסיד , בה עסקו אנשי הסיעה הראשונה המקום , מתוך כוונה להפכו למרכז הישוב ולבנות בו בית כנסת גדול.
אנשי הסיעה השניה התנגדו לכך  בתוקף בטענה כי מדובר בפרויקט גרנדיוזי ומיותר שרק יעורר את התנגדותם של הערבים שאנשי הסיעה שאפו לשמור על יחסים טובים עימם.

  אנשי הסיעה של ברדקי קיבלו את השם סיעת "החצר"  על שם חצר בירושלים שבה ייסדו בה בית מדרש לתורה ותפילה בשם "סוכת שלום ".  והם שאפו  שמקום זה ולא אחר יהיה מרכז הישוב.
אנשי סיעתו של ברדקי נתמכו בידי אנשי הפקוא"מ בראשות הבנקאי צבי הירש להרן שחלשו על העברת הכספים לארץ. להרן רכש בירושלים חצר עם מספר דירות מגורים ובית כנסת קטן ומסר את ניהולה בידי רבי ישעיה ברדקי, ולכן נקראה סיעתו "סיעת החצר" כנגד "סיעת החורבה".

המתיחות בין שתי הסיעות היגיעה לשיא ולהכרעה כל שהיא דווקא ברגע המשבר הקשה מכל לאחר רעש האדמה בצפת בכ"ט בטבת בתקצ"ז.יומים לאחר רעידת האדמה בזמן שישעיהו ברדקי היה בצפת מסייע לנפגעים שם החליט בית דין מיוחד בירושלים שבו ישבו נכבדי קהילת הפרושים   להדיח את ברדקי מתפקידו כממונה.וזאת מאחר שחותנו ישראל משקלוב שהה אז בירושלים וזה לכאורה יצר כפילות מיותרת בהנהגה.  ברדקי הודח דווקא בשעת משבר זאת .אך לאחר זמן חזר להנהגה.
במהלך השנים ת"ר-תרכ"ד (1840-1864) שקעה להבת המחלוקת בין הסיעות, אולם שני הצדדים דבקו בעמדתם, כאשר אנשי "סיעת החורבה" התפללו בבית הכנסת מנחם ציון שבחצר החורבה, ואנשי "סיעת החצר" בבית הכנסת סוכת שלום שבחצר להרן-ברדקי, עד לחנוכתו של בית
הכנסת החורבה בכ"ד באלול ה'תרכ"ד,1864   שנבנה בידי זאב וולפנזון , שתפס את מקומו כבית הכנסת הרשמי והמרכזי של העדה האשכנזית בירושלים.
כשנה קודם פטירתו זכה ברדקי  לראות בחנוכת בית הכנסת החורבה אם כי אין סיבה לחשוב שהוא התלהב במיוחד מהקמתו של בית הכנסת שלו התנגד כל השנים . בכל זאת הוא התכבד בהנחת אבן הראשה של כיפתו. למרות גילו המופלג טרח רבי ישעיה וטיפס בסולם אל מרומי הכיפה והניח את האבן האחרונה בראשו.

הוא עמד בראש העדה במשך שלושים וחמש שנה בשיתוף פעולה ( או שלא ..) עם הרב יוסף זונדל מסלנט מנהיג מוצנח" שנשלח בידי  האירגון החשאי "רוזני ארץ ישראל בוילנה כדי להשקיט את המחלקות הפנימיות בין המחנות השונים., וחתנו של יוסף זונדל , הרב הצעיר שמואל סלנט כמעין צלע שלישית .ומכיוון שהשניים האחרים היו בני משפחה אחת אנו יכולים להניח שלא פעם מצא את עצמו מתעמת עם חבריו להנהגה שבלשון המעטה לא תמיד בטחו בו , כנראה כדי לחפות על בדידותו הסיעתית..

 

בית הכנסת "החורבה " בימיו של ישעיהו ברדקי.

אלא שמעמדו התחזק מאוד על ידי כך שהצליח למצוא מהלכים אצל המעצמות הזרות בירושלים ולהיהפך לנציגן בקהילה היהודית.

יש קונסול בישראל.

ירושלים בשנת 1839. 

 

יום אחד נפגע הרב ישעיהו  ברדקי קשות במעשה אלימות בריוני ועברייני.

 .זה היה בידי בני משפחה ערבית מיוחסת ומכבדה מאוד בירושלים ה"באשעטיס "שנודעו מדורי דורות בשנאתם ליהודים.
אם יהודי היה עובר בירושלים הדחוסה ובמקרה נגע בהם היו מכים אותו בתגובה  מכות רצח  אם יהודי היה מהלך בסביבתם היו מקפידים לזרוק עליו אבנים או מושכים בזקנו  או בפאת ראשו או סתם מתנפלים עליו ומכים אותו ללא סיבה עד לאובדן הכרה או מוות.  הם היו מביאים עדים  במקרה הנדיר שהשלטונות התורכים היו מתערבים , שהיהודים תקפו אותם תחילה והיו מביאים למאסרם בבית כלא בעינויים קשים.
אצלם היה מקובל כשהיו צריכים לשאת משא מהשוק לביתם המתינו עד שראו יהודי אפילו זקן ותלמיד חכם ואז היו מתנפלים ומכים אותו עד שהוכרח באיומים לשאת את המשא על כתפיו לביתם בזמן שהם לועגים לו.
ופעם אחת נתקלו בני במשפחה במקרה בברדקי ,הם כמקובל עליהם מדורי דורות  הכו אותו מכות רצח והכריחוהו לשאת משא כבד על כתפיו ולהובילו לביתם. אחר כך בעטו בו והשליכו אותו מהבית כפגר מת.

 הוא נאלץ לזחול דרך ארוכה ברחוב הרושלמי כשילדי המשפחה הערבית זורקים עליו אבנים.

 ככל הנראה הוא הצליח לעשות זאת בלי להתעלף בדרך  רק הודות לכוחו הרב שהציל אותו אז כאשר שחה במים הסוערים עם ילדיו.
ברדקי לא שכח את ההתעללות הזאת מעולם.
הוא החל לפעול כדי להשיג לעצמו מעמד פוליטי כזה שימנע ממנו אי פעם לספוג שוב התעללות כזאת.

במהלך  המאבק  שלו עם יריביו  בחודש ניסן תקצ"ט (1839) הצליח ברדקי בסיוע  הבנקאי העשיר להרן  ובהשתדלות הציר האוסטרי בקושטא מצד אחד (ועל פי גרסה אחרת בהשתדלות ראש העדה היהודית ווינה) להדיח את רבי שלמה זלמן צורף ראש"ז,אבי משפחת סלומון בארץ  מתפקיד "וויקיל" (ממונה העדה) העדה האשכנזית, ולהתמנות בהסכמת כל הקונסולים הזרים לנציגם בירושלים, תפקיד רב עוצמה שנתן לו כוח רב לטובת בני עדתו, ובו נשא עד מותו.
בתפקיד ה "ויקיל " הוא היה  סגן הקונסול היהודי של האימפריה האוסטרית והן של האימפריה הרוסית בארץ ישראל ודהיינו" האחראי " על יהודים נתיני רוסיה ואוסטריה בארץ הקודש. תפקיד שלפחות מבחינה סמלית היה חשוב ביותר..

.השולטן התורכי עבד אל מג'יד כיבדהו בתואר "חכם באשי "לעדת האשכנזים בשלחו לו "פירמן " ( פקודת מלך ) מיוחד.

 כאשר הלך ברדקי לביקור רשמי בלוויית חכמי העדה התלווה אליו מתורגמן הוא רבי יצחק פ"ח ( ראשי תיבות של "פתוחי חותם" על שם אמנותו ) שידע את השפה הערבית על בוריה ושימש לו כמתורגמן . עימם נמצא תמיד גם הרב יעקב שאול אלישר שהיה אז צעיר לימים ושימש כמזכירו של ברדקי  .

קוואס תורכי.

 

לפניהם הלך הקואס איסמעין בתלבושתו הרשמית ובידו מוט ארוך וגולת כסף בראשו. הקוואס היה שומר ראשו של ברדקי.
ברדקי הקפיד מאוד על כך  שהקוואס ילווה אותו תמיד וכנראה בשביל שלא תחזור אותה פרשה אפלה שבה הוכה בידי בני משפחת הבאשאטיס .
ברדקי הסביר את ההוצאות על הקוואס  בטענה שהודות לכך הערבים שהיו מרבים להציק ליהודים ולבזותם והיו רומסים את היהודים יותר מהבהמה תחת רגליהם, ( כפי שאיש לא ידע יותר טוב ממנו ) מרגישים  כעת כי "יש קונסול בישראל" שעומד בפרץ ותובע את עלבון עדתו כחוק , וכי ה"אבו אל בורניטא "( בני עדת האשכנזים –חובשי כובע אירופאי ) אינם הפקר.

 שוב לא העזו  "הפראים " הבריונים להשליך יהודי זקן על שלולית מים ולדרוך ולעבור עליו כפי שקרה בעבר שוב ושוב. .

. בהשתדלותו של ברדקי  הועילה ממשלת אוסטריה לקבל את כל היהודים ילדי רוסיה שבארץ ישראל תחת חסותה כדי להגן עליהם  מתעלולי עריצים והתושבים הערביים ולהביאם תחת חסותו של ברדקי .ומעתה כל האשכנזים ילידי רוסיה קיבלו מברדקי תעודות אוסטריות.

 

 בזמנו הוטב מצב היהודי בארץ הערבים שהיו מרבים לבזות את היהודים ולהציק להם התחילו מרגישים כי יש קונסול בישראל וכי האשכנזים שוב אינם הפקר.


 

התקפות נגד ברדקי
 אבל מצד שני …נגד ברדקי הושמעו האשמות שונות בעיתונות של התקופה שאולי היה להם בסיס במציאות.

 האשימו את ברדקי על כך שהוא מתייחס בזלזול לעניי העדה  לחשו שהוא השתלט על הנהגת הכולל מתוך ניצול תפקידו כסגן הקונסול ( ויקיל ) ,תפקיד שאותו לטענת הטוענים  קיבל בדרכים נכלוליות ועקמומיות של שוחד.

 סופר שהוא העניק שוחד לקונסול הרוסי כדי שיורשה להחזיק לעצמו  את ה"קוואס "  כדי שילך לפניו ויכריז בכל מקום על בואו ומעמדו של ברדקי כ"ויקיל " .החזקת שומר הראש  הזה עלתה הון תועפות לכולל הפרושי ( אלף גרוש ) ולא לברדקי עצמו  שלטענת מתנגדים לא הוציא עליו גרוש מכספו האישי.
הטוענים טענו  שברדקי ושומר הראש שלו מתנכלים ומכים באלימות חריפה מידי יום אנשים שלא נשאו חן בעיניהם דהיינו את אנשי הקבוצה המתנגדת אנשי "החורבה " ולא היה מי שהעז לעמוד כנגדם ו"אין מי שיעמוד בפרץ". .
נראה שמקור ההאשמות היה לא אחר מאשר  רבי שלמה זלמן צורף ממנהיגי העדה שאמנם היה רחוק מאוד מלהיות אובייקטיבי בעניין. הוא  כזכור היה  קודמו של ברדקי בתפקיד ה"ויקיל " של העדה האשכנזית וסולק בהשפעתו של הבנקאי ההולנדי צבי הירש לעהרן האחראי על כספי החלוקה בארץ ישראל שנחשב בעיני הקונסולים הזרים בארץ ישראל ל"נשיא הקהילות היהודיות בארץ הקודש " תואר שאמנם היה לו בסיס חזק במציאות, מתפקיד זה.

 רש"ז המופתע השתולל מכעס  ושפך את זעמו על סגן הקונסול הרוסי ביפו וזה בתגובה הביא למאסרו. רש"ז  שוחרר משם  לבסוף  רק בגלל התערבות ברדקי עצמו (!) .

לאחר ששוחרר החליט רש"ז ,שלא התגלה כמודל  של מי שיודע לקבל טובה,שלא לעבור על העלבון של פיטוריו  בשתיקה.

הוא החל באיסוף חתימות של בני העדה האשכנזית והספרדית נגד מינויו של ברדקי על פניו. ואסף 80 חתימות של בני הכולל במחאה על בחירתו השרירותית של ברדקי על פניו. גם ראשי העדה הספרדית שעמדו בראש העדה היהודית כולה עמדו לצידו של ראש"ז והצהירו חגיגית כי ראש"ז ולא ברדקי הוא האיש שנבחר לתפקיד הויקויל באופן לגיטימי מפי שהוא מונה ישירות בידי הקהילה שאותה הוא אמור לייצג בפני השלטונות הספרדים ( ולא בידי להרן  גביר יהודי בהולנד שמעולם לא ביקר בארץ ישראל כפי שהיה עם ברדקי ) ופירסמו כתב הגנה על רש"ז כאדם אמין וישר דרך והרעיפו שבחים עליו.

אך הכל היה  לשווא.איש לא התייחס ברצינות לטענותיהם  וברדקי נשאר הויקיל.  מלבד רש"ז צורף  מתנגדו העיקרי של ברדקי היה  לא אחר מאשר הרב  יוסף זונדל מסלנט שותפו בשליטה בקהילה. כאשר היגיע יוסף זונדל לירושלים כנציג הארגון החשאי "רוזני ארץ ישראל בוילנה "  הוא בא להשליט שלום בין הקבוצות העויינות אך  אין להגיד שהרב זונדל הצליח במיוחד או בכלל במשימה של השכנת שלום בין הניצים .

 פי המחקרים החדשים של הד"ר מורגנשטרן מתברר שהוא היה רחוק מלהיות איש של שלום ולמעשה היה מסוכסך קשות עם שותפו להנהגה הרב ישעיהו ברדקי.
על פי עדותו של הבנקאי להערן ראש אירגון פקוע"ם נשבע יוסף זונדל ,שבדרך כלל נודע כאיש של שלום , שלא ישב בחדר אחד עם ברדקי. ויש מקום להניח שברדקי עלה לחלוטין על עצביו.

 יוסף זונדל מסלנט היה החתום על מכתב שנשלח למשה מונטיפיורי שבו התבקש להעביר את כל כספי הכולל לידיו של רבי דוד טעבלי הירשל ברלינר ולא לידיו של ישעיהו ברדקי שאינו נאמן עליהם .  לעהרן דרש אז מהנהגת "רוזני ארץ ישראל " בוילנה לסלק מהרכב ההנהגה הנוכחית את יוסף זונדל מסלנט על מנת להביא בכך ליתר שלום ושלוה בין המסוכסכים . אך הצעתו ככל הנראה התקבלה בהתעלמות . ידוע לנו שלעיתים קרובות נהג יוסף זונדל מסלנט עם כל היותו אחד מן המנהיגים הרשמיים הממונים על הכולל הפרושי לשתף פעולה עם קבוצה אופוזיציונית של דיינים בבית הדין הפרושי שכללה גם את חתנו הרב אורי שבתי בן חיים ושלושת "הרבנים הצדיקים" לבית לעווי שהיו אופוזיציה תקיפה וקיצונית בדעותיה החרדיות כנגד ממוני הכולל ובראשם ברדקי .וסביר להניח שהדבר עורר כנגדו עוינות קשה בין עמיתיו בהנהגה.

ישעיהו ברדקי עצמו סיפר לאירגון רוזני ארץ ישראל בוילנה במר נפשו את כל אשר קרהו כבר עם הרב יוסף זונדל והצהיר שלא יוכל להיות בהנהגת הצבור לא הרב יוסף זונדל מסלנט ולא עם הראש"ז צורף. כל הסכסוכים הפנימיים האלו הביאו לכך שלבסוף מינו רוזני ארץ ישראל בוילנה מנהיג חדש  לעדת הפרושים בירושלים הרב משה "מגיד " ריבלין משקלוב שעליו הוטל  לרסן ולישב את הסכסוכים הפנימיים בעדת הפרושים.

 כאשר היגיע לארץ משה מגיד ריבלין והתמנה למנהיג העדה הקפיד להרחיק מהנהגה את יוסף זונדל מסלנט שהיה לו עימות אישי ממושך עם ברדקי ואת רש"ז סלומון איש נמרץ ופעיל אבל מסוכסך גם הוא עם ברדקי..
ד"ר אריה מורגנשטרן מסביר : ,ניתן להסביר את מאבקו של ר' זונדל בר' ישעיה ברדקי בחוסר האמינות של האחרון. הרי לעהרן בעצמו טוען במכתביו שדוקא ברדקי איננו טיפוס אמין, וכמה פעמים הוא מאיים עליו כי יפסיק את הקשר אתו ( כמו בפרשת קשריו עם המיסיון בפרשת מערכת היחסים המעורערת בין ברדקי ואלמנתו של ר' ישראל משקלוב ועוד פרשיות-) כך שהאינפורמציה החדשה שיש לנו על ר' זונדל מעצימה לדעתי דווקא את דמותו.
.
היה ידוע היטב שהאיש שמינה את ברדקי ראש אירגון פקוא"מ צבי הירש לעהרן  שברדקי היה מכל בחינה סוכנו בירושלים , לא העריך את אישיותו של ברדקי ובעצמו חשב כי אינו ראוי להיות מנהיג ובחר בו רק כרע במיעוטו ומצא שוב ושוב שאינו יכול  לסמוך עליו. הוא לא רווה נחת מיכולותיו של ברדקי אך לא הייתה לו חלופה אחרת .

ברדקי עורר עוינות בקרב יריביו המרובים גם מאחר שהיו לו קשרים הדוקים בתוקף תפקידיו עם הקונסול הבריטי עם הקהילה אנגליקנית בעיר גם עם המיסיונרים שמתוך הכרת תודה על טיפולם המסור של רופאיהם בבני משפחתו הקפיד להתייחס אליהם יחס זהיר ומתון בהשוואה לזה של עמיתיו בהנהגה ובראשם יוסף זונדל מסלנט. .הפרושים נזקקו אז לשירותי הרפואה של המיסיונרים שהיו לעיתים קרובות בבחינת הצלת נפשות של ממש . וברדקי במיוחד נודע ביחסו המתון והסובלני בהשוואה לזה של עמיתיו למיסיונרים.
מצד שני ברדקי מילא תפקיד מרכזי בהתנגדות האשכנזים להקמת בית ספר מודרני  בית הספר למל בידי המשורר
לודוויג אוגוסט פרנקל.  שנתקל בהתנגדות נמרצת וקיצונית מצד אנשי הישוב הישן שברדקי עמד בראשם . אך הוא מדווח שלמרות שברדקי התנגד לתוכניתו ,הוא קיבל את פניו בנימוס ובכבוד.

לודויג אוגוסט פרנקל

פרנקל הגיע לירושלים בשנת 1856 ופרסם את תוכניתו להקמת בית ספר שילמד במקביל ללימודי הקודש גם לימודי מקצוע ולימודים כלליים וכן לימודי לשונות זרות. הרבנים האשכנזים יצאו חוצץ נגד פרנקל, וזימנו אותו לישיבה דחופה בנוכחות ראשי כל העדות. פרנקל מתאר בזכרונותיו את דמותו של ברדקי שלדבריו הפתיעה אותו כ"איש בא בשנים אשר פניו משלג חוורו, עטוי מעיל פולונייא" בעל פאות עבותות וזקן לבן כשלג ו"כל מדברותיו בשפת עבר" (כלומר, שפתו עברית). לעומת הרבנים האשכנזים בראשות ברדקי, גילו חכמי הספרדים תמיכה גורפת בפרנקל, ולצידם תמכו בו הרב יהוסף שוורץ ראש כולל הו"ד המערב-אירופי וניסן ב"ק ממונה כולל ווהלין וראש חסידי רוז'ין בעיר. הרבנים האשכנזים לא השלימו עם התמיכה לה זכה פרנקל ופרסמו ברבים נוסח חרם תקיף נגדו שכלל חרם לדורות על לימוד שפות זרות בירושלים ועורר סערה רבתי בתפוצות הגולה, כאשר בעקבות חרם זה משך יהוסף שוורץ את תמיכתו והתפטר ממשרת ההוראה שלו בבית הספר 

.

אגדות ישעיהו ברדקי.


מתקופה זאת יש לנו כמה אגדות על ברדקי. מהן שאולי יש להן דרג של אמינות ומהן כלל לא.
למשל האגדה כיצד אחד הנסיכים הגדולים מאוסטריה שברדקי היה סגן קונסול שלה בארץ בא לבקר בבית וברדקי קיבל על כך הודעה והוא חיכה לנסיך עם ראשי הקהילה.

היגיעה זמן תפילת מנחה והנסיך טרם בא .בנתיים החלו להתפלל ורק באותה השעה הופיע לבסוף הנסיך.

.אבל רבי ישעיהו שכנראה היה מודע לבוא הנסיך האריך בתפילתו בהתלהבות ובהשתפכות הנפש כדרכו .הנסיך עמד נרגש והתבונן במתפלל . והוא נתן לו לחכות כל התפילה . והנסיך אמר לאחרי מכן שמעולם לא ראה תפילה זכה כל כך. והצהיר שלא ישכח את "העונג הרוחני" הזה.
על פי סיפור אחר : ישעיהו ברדקי היה נמנע מלהתפלל על יד הכותל המערבי כי חשש להושיט את ידו בין האבנים מפני קדושת המקום . עד .שיום אחד הקיסר פרנץ יוזף חלה פתאום במחלה קשה ואז פנו האוסטרים בבקשה לברדקי להתפלל לשלומו ליד הכותל המערבי. ואז עבר ברדקי על מנהגו והתפלל ליד הכותל ובאותה השעה הוטב מצב בריאות הקיסר. שהביע לו את תודתו הלבבית וכתב שהרגיש הקלה במחלתו מאותה שעה שהיה ברדקי בכותל… ( אם כי נשאלת השאלה מהיכן ידע הקיסר את הפרט הספציפי הזה ..). ..
עוד אגדה על ברדקי :
בשנת בצורת אחת גבר הרעב בעיר אין חיטה אין שעורה והכל עצובים .הרבו בתפילות ליד הכותל אך לשווא.ערב אחד שמעו המולה ותנועה גדולה .הנה ראו כי מרחוב הפוסטה ועד החצר של רבי ישעיהו הולכים ובאים חמורים וסוסים ופרדים טעונים שקי חטים ושעורים .הערבים מיהרו לפרוק את השקים מעל הבהמות .והחל עימם משא ומתן על המחיר אם כי לא היה לא את הכסף לקנייה כזאת .הערבים הובאו לפני הרב ישעיהו ולהפתעת הכל הביעו הסכמתם לקבל מהחכם באשי האשכנזי שטר בחתימתו במקום כסף מזומן מאחר שהם מאמינים בו ובעדתו.
.הרב ברדקי היגיע להם קפה ציווה לרחוץ את רגליהם במים נתן להם מסזון לסעודה והיציע להם ללון בחצר .אבל הערבים ביקשו לא לעצרם חבשו את בהמותיהם והלכו .ונעלמו.ומעולם לא חזרו לגבות את הכסף דבר שהוא בגדר לא יאמן כמעט.
רבי ישעיהו הודיע על כך למושל העיר והזמין את ראשי העדות של המוסלמים והנוצרים הגרים בעיר ,לבוא ולקבל חלק מהמזון .והיה הדבר לפלא שכן שערי העיר היו נעולים בכל אותו לילה כרגיל .שומרי החומות לא ראו ולא שמעו דבר ולא ידעו כלל על בוא השל משלחת זאת . מאין באה וכיצד נכנס הכל האורחה הגדולה הזאת .חידה היא ותהיה לחידה כאחת הפלאות של ירושלים . .
אגדה נחמדה אבל למרות שהיא מסופרת על ברדקי היא אינה כלל שייכת אליו. ,האמת היא שהיא כבר סופרה קודם לכן על חתנו הרב ישראל משקלוב ושם סופר כי לאחר שהבדואים ורבי ישראל משקלוב היגיעו לעמק השווה הודיע להם כי אין לו כעת כסף מזומן .והבדואים השיבו כי אין להם מניעה אודות הכסף ונאותים הם אם ייתן להם פתקה לשלם אחרי זמן ידוע והוא קיים זאת בשמחה. בזמן הפירעון הכסף היה מוכן ,א משום מה הבידואים מעולם לא באו לגבות את הכסף המגיע להם כל חייו של ישראל שקלו וגם בימי הנהגת חתנו ישעיהו ברדקי עד היום הזה והדבר היה לנס. ( לוח ארץ ישראל מספר 17 תרע"ב ע' 149 ")

. נראה שאיזה שהוא צאצא של ברדקי ( שייתכן בהחלט שהיה גם צאצא של ישראל משקלוב ?) לקח את הסיפור והעביר אותו לסיפור על ישעיהו ברדקי.
זאת לא הייתה הפעם היחידה.
יש גם את הסיפור כיצד אדם במצב כלכלי קשה מאוד ודחוק לבלי נשוא שהלך לברדקי בבקשה שיקציב לו סכום כלשהו מיד ,גם אם אין זאת שעת החלוקה הרגילה. רבי ישעיה השיב שהקופה ריקה ואין ביכולתו לעזור לו. הלה אכול זעם התנפל על ברדקי והנחית לו סטירת לחי לאור היום וברדקי נדהם בתחילה אך סירב להחזיר לו מנה אחת אפיים השקיט את רוחו וביקש את סליחתו שימתין לו מעט עד שישוב. רץ והשיג לו סכום כסף גדול בהתנצלו שיסלח לו כי לא ידע ולא הבין עד לאן התדרדר מצבו וכי כה ורע ומר לו .והוסיף:אילו ידעתי מלכתחילה עד כמה דחוק אתה הייתי תכף ומיד הול לפעול למענך ולהשיג לך את הכסף מחוץ לסדר הרגיל".
.אולם סיפור זה הוא כבר בגדר הבלתי אפשרי .  .לא ייתכן שמישהו היה מעיז להתנפל על הויקיל של הצאר והקיסר האוסטרי שלו היה שומר ראש קוואס שכפי שראינו נודע באלימותו.מבלי שישלם על כך ביוקר
מעניין שסיפור דומה מאוד מסופר גם על הרב יוסף זונדל מסלנט שמסופר שפעם התנפל עליו בירושלים יהודי אחד עני מדוכא ומר לב שבחשבו אותו לממונה הכולל ( התפקיד של ברדקי ) ביזה אותו בחירופים וגידופים קבל עם. רבי זונדל לא השיב כלום וגם מנע מהקבל לפגוע באיש.באותו הלילה בשעה מאוחרת אחרי שהבין ששכח כבר כעסו של האיש הלך לביתו לפייסו ולבקש סליחתו ,באשר בשלו בשל טעותו בו כממונה ,נגרמה ו כל ההתרגזות הזאת שבאה לו מרב צערו ודוחק.
ככל הנראה מספרי הסיפור לקחו את הסיפור הנ"ל מיוסף זונדל מסלנט שהוא מתאים יותר לאישיותו ושינו את שם גיבורו לישעיהו ברדקי .

סיכומו של ברדקי


יוסף זונדל וסרמן מדווח שברדקי היה אהוב על הבריות והיה בעל מידות טובות ,עסק לילות כימים בשקידה בתורה ונמנע מלהיהנות הרבה מהעולם הזה. חי חיי צער והסתפק בפת חריבה .במותו לא השאיר דבר מלבד כתבים רבים בחידושי תורה.
מקום מושבו היה בחצרו הנקראת על שמו "חצר רבי ישעיהו " על יד ישיבת "אור חיים "בחצר היה לו בית כנסת מיוחד בשם "סוכת שלום ". רושם מיוחד עשה בעמדו על הבמה בהדר גאונו ובזיו הדרת פניו ,ונושא מדבריו הנשגבים בהתלהבות על אהבת התורה וקדושת ירושלים ויושביה.
סבי מספר שבאחת השבתות דרש בבית כנסת רב תלמיד חכם גדול שעלה זה מקרוב ארצה .בדרשתו גלגל הרב דברים לא נעימים על יושבי ירושלים האוכלים ושותים בשר ויין כמו אנשים רגילים ושהם רחוקים מאוד מלהיות מלאכים .דבריו הרגיזו את הרב ברדקי שבשבת הבאה דרש על הפסוק "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים " וסתר את דברי הרב העולה . אחרי הדרשה ניגש אליו הרב וביקש סליחה והצטדק על דבריו שפגעו בכבוד ירושלים.
הוא נפטר ביח לחשוון תרכ"ג  1862  שערי העיר שהיו אז סגורים בלילות נפתחו לכבוד באותו היום הוכרז ביטול מלאכה כללי ווכל תושבי העיר השתתפו בהלוויתו וכל הרבנים אשכנזים וספרדים הספידוהו ארוכות . .
ידוע המאורע שבמותו הספידהו הגאון מקוטנא בעל זית רענן ולפתע הזדזדע ונרתע באמצע ההספד ונשתתק ואחר כך החל בהספד מחדש ביתר התלהבות ובקול חוצה .והדבר הי לפלא ואנשים השתוממו . ושאל אחר כך רבנים אחרים ובהם שמואל סלנט "הראיתם את עמודא דנורא שעף ועלה ממתטו עד לרקיע  ?אם לא ראיתם בודאי  היו אז עיניכם עצומים אז מבכי ".

במותו לא השאיר אחריו כלום במה להחיות את ביתו בני ביתו שעמדו אז על פרק הנישואין.בשעותיו האחרונות פרנסי העדה בקשוהו להותיר צואה כלשהיא שתסדיר את כלכלת אלמנתו וילדיה אך הוא סירב בטענה שיש להשאיר זאת לידי הבורא עול שידאג לבני ביתו אחריו. התברר שבמותו לא הותיר אחריו כלום אם כי כספים רבים עברו תחת ידו בחייו.
הוא השאיר אחריו בכתובים הרבה בתורה ובחכמה דברים עמוקים בקוצר נמרץ על גליוני ספריו ועל גליוני הש"ס שלו.והשאיר כתבי יד על ש"ס ופוסקים וביחוד חידושים על סדר קדשים.

במשך 35 שנה עמד ברדקי בראש הקהילה אשכנזית בירושלים ושימש כנציגה בפני ממשלות האימפריה האוסטרית והרוסית.
העובדה היא זאת עם התפתחות הישוב האשכנזי עמדו בראשו שלושה גדולי התורה "הר בצעיר שמואל סלנט אב בית הדין ,חותנו הרב יוסף זונדל מסלנט "מורה צדק " וישעיהו ברדקי "מנהל ומנהיג "על הרבה תעודות ומסמכים מאותה התקופה בעניין בניית בית הכנסת "בית יעקב " "החורבה ,יסוד תלמוד התורה והישיבה "עץ חיים ועוד ,מופיעות שלוש החתימות שלהם בראש.

בניגוד לשותפיו לשלטון בקהילה יוסף זונדל סלנט והרב שמואל סלנאט אנשים צנועים באופן מיוחד שכל אחד מהם דרש בצוואתו ששום ציון מיוחד לא יועלה על קברם לציון פועלם ,הרי לא הייתה בעיה כזאת עם ברדקי שהכתובת שלו ארוכה ומפורטת במיוחד לגבי קברי הרי הזיתים בכלל ובהשוואה לקברי עמיתיו לראשות הקהילה בפרט . .
בפנקס החברא קדישה של ירושלים נכתב עליו עם הסתלקותו "ציון במר תבכה ..על השריפה אשר שרף ה' בציון איך שנלקח ארון האלוקים הרב הגאון המפורסם שמו הולך מסוף העולם ועד סופו מנהל ומנהיג צאן קדושים בעיר הקודש ירושלים ת"ו".
על קברו נכתב : "רום המאורות אספו נגהם מאפליה ,שם אראלים נצחו ובמרומים הופיע שלהבת יה ,על כבוד ישראל כי גלה אי כבוד אבן השתיה ,יללת בת ציון תצרח מר כי ניצל עדי ה,הדרה וגאונה הורד פנה זיוה במות ישעיה ,רואה הנאמן כל חמדת ירושלים תצורה ותושיה ,רכב ישראל צדקת עשה בצל שדי הסיה ,משים ימים ולילות בנגלות וסתריה מר ליום ח"י חשון ציון תזעק בחבליה שנת רב להושיע תרכ"ג אוה למושב יה ,הר הגאון והמקובל צדיק יסוד עולם מ"ו"ה ( מורה הדור ) ישעיה בן מ"ה ישכר בער ,רוח ה' תניחנו ותחי תנצב"ה זכרו לתחייה. "

והסופר חיים באר צאצאו של ישעיהו ברדקי כתב על אבי אבותיו בספרו האוטוביוגרפי"חבלים "שהוא כיום עוד מצבה לזכרו של החכם באשי האשכנזי  הראשון של ירושלים.
.

 

ראו גם

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

 זכרון לחובבים הראשונים-חוברת א - גראייבסקי, פנחס מרדכי בן צבי

פנחס גרייבסקי "הגאון רבי ישעיהו ברדקי ז"ל:רב ומנהיג ראשי בירושלים "  בתוך " זיכרון לחובבים הראשונים וטובי עסקני הציבור שבירושלים,:חוברת א':  ירושלם, דפוס צוקרמן, תרפ"ז 1927.
אריה לייב פרומקין תולדות חכמי ירושלים : משנת ה"א ר"ן ליצירה עד ה"א תר"ל ליצירה יצא לאור בשלשה חלקים עם תולדות המחבר ותמונתו, ועם הערות והוספות רבות ; מלואים ומפתחות מאת אליעזר ריבלין ירושלים : דפוס סלומון, תרפ"ח-תר"ץ /

 

 

יוסף זונדל וסרמן "החכם באשי האשכנזי " בתוך ירושלים העתיקה :לקט סיפורים ,אגדות ותיאורי חיים ". בעריכת יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן . "הוצאת המכון לאיסוף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה ,תשי"ח 1958.
ובגירסה מורחבת מאוד " בתוךספרו  "מיקירי ירושלים "דמויות מתלמידי הגר"א מוילנה ואחרים ". הוצאת מסלול ,תל אביב תשל"ג . 1973.

יעקב רימון "נאבק עם הגלים ויוכל " בתוך "ירושלים העתיקה "

 

יצחק יעקב ילין "אבותינו : פרקי -היסטוריה והווי, דמויות וסיפורים מחיי בוני הישוב הראשונים .ירושלים : מוסד הרב קוק, (תשכ"ו, 1966 )

  , צבי קרגילה     הישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הכיבוש המצרי : (1831-1840) :   דפוסי חברה וכלכלה /    תל-אביב :   אוניברסיטת תל אביב,   תש"ן,1990 .

  ג. קצנלבוגן "גדולי ירושלים וחכמיה :חלק ראשון" ,ירושלים תשנ"ג. 

 

 

חיים באר     חבלים  תל אביב :   עם עובד,   תשנ"ח, 1998
 


אריה מורגנשטרן השיבה לירושלים :חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה"הוצאת שלם ,ירושלים ,2007.

 

ראו גם

הרב ישעיהו ברדקי בויקיפדיה

ישעיהו ברדקי ופולמוס החינוך בישוב הישן

הרב יוסף זונדל מסלנט שותף , ויריב של ברדקי

 

חיו הכפולים של זאב וולפנזון ידיד של ברדקי

 

צאצאי הרב ישעיהו ברדקי

וסף זונדל וסרמן הגנאלוג של משפחת ברדקי

 

הפרוכת של הקיסר נפוליאון :על עוד צאצאים של משפחת ברדקי

 

אתר החברה הגניאלוגית הישראלית

 

פורום שורשים משפחתיים

 

יוסף זונדל וסרמן הגנאלוג של משפחת ברדקי

 

הפרוכת של הקיסר נפוליאון :על עוד צאצאים של משפחת ברדקי

 

אתר החברה הגניאלוגית הישראלית

פורום שורשים משפחתיים

הפרוכת של הקיסר נפוליאון

 

פרוכת נפוליאון.

 

הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה עוזב את מוסקווה ,1812.

סבי הסופר והמחנך יוסף זונדל וסרמן פירסם ב-1973 ספר בשם "מיקירי ירושלים" קובץ מאמרים וסיפורים על אישים שונים בירושלים במאות ה19 ובראשית המאה ה-20 .חלקם מקורבים אליו משפחתית ובראשם הרבנים המפורסמים יוסף זונדל מסלנט אבי תנועת המוסר ( שבימים אלו ממש מלאו 160 שנה לעלייתו לירושלים וכתבה גדולה תופיע על כך כאן בקרוב ) ,על חתנו המפורסם אפילו יותר הרב האשכנזי הראשי של ירושלים במשך כ-70 שנה הרב שמואל סלנט , על זאב וולפנזון בונה בית הכנסת "החורבה ", על  גואל התנ"ך אליהו לנדא ודמיות אחרות של אנשים שנשכחו והספר החיה את זיכרם. .
ובין שאר סיפורים מירושלים הישנה בספר זה מביא וסרמן את הסיפור על "פרוכת נפוליאון" הפרוכת שפיארה את בית הכנסת"החורבה" בירושלים והמיוחסת לגלימתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונפרטה .

 זהו המקור היחידי הידוע , עד כה המעיד על השימוש שנעשה ב"פרוכת נפוליון" בבית הכנסת "החורבה".
.
ההיסטוריון  ד"ר אריה מורגנשטרן ניתקל בסיפור זה בעותק  נדיר של הספר שניתן לו בידי כותב שורות אלו.  הסיפור עורר את סקרנותו והוא יצא לחקור :

 הוא גילה את סיפור  הפרוכת בכתב יד, המדהים מבחינות רבות של יוסף לוריא, שיכול לפרנס מחקר
היסטורי מפורט  ולפני כמה שנים הוא אפילו היציע לסופר חיים באר לכתוב רומן על בסיס כתב היד.

ובמאמר זה  מנסה  ד"ר מורגנשטרן להעריך את האמינות ההיסטורית של הסיפור המדהים.

היה או לא היה ? אמת או אגדה?

בשבת בהעלותך היו עולים אנשי ירושלים מכל חלקי העיר להתפלל תפילת ערבית-של-ליל שבת בבית-הכנסת הגדול של "החורבה", והיו מביאים עמהם את בניהם הקטנים לחזות בנועם ה'. מה משך אותם בליל שבת זו יותר מכל שבת אחרת ? ומה ראו ב"חורבה" דווקא בשבת זו ? הם באו לראות את מנורת הכסף הגדולה והגבוהה שעלו אליה בשליש מדרגות כדי להעלות בה את הנרות. פעמיים בשנה, בשבת חנוכה ובשבת בהעלותך הדליקו מנורה זו.
ארון הקודש בעל שתי הקומות עלו אליו בשתים-עשר מדרגות כמניין שבטי ישראל ובו עמדו יותר מחמישים ספרי תורה, נביאים ומגילות, גם הוא קושט בשבת זו בפרוכת של הקטיפה הירוקה היקרה המרוקמת באותיות זהב ממש. פרוכת זאת היתה נודעת מאוד. אבותינו הביאו אותנו לראות את הפרוכת שתלו אותה רק בשלוש רגלים ובשבת בהעלותך.
היא הייתה נדבתו של הגבאי ר' נתנאל לוריא והקטיפה שממנה נתפרה היתה לפי המסורת מאדרתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונאפר
איך היגיעה אדרת זו להתגלגל ולהגיע ולעשות ממנה פרוכת לבית הכנסת הגדול של "החורבה "? היו מספרים זקני ירושלים :

 

מעשה בימי מלחמת רוסיה וצרפת בשנת 1812.
כידוע, החורף הרוסי ניצח את צבאו של
נפוליאון והם לא יכלו לעמוד בפני כוחותיו של הצאר אלכסנדר. …הצרפתים התחילו לברוח, באותו זמן היה נפוליאון ואחדים ממפקדיו בכפר קטן על-יד מוסקבה בבית קטן של חייט יהודי עני ביקשו מחסה. החייט לא ידע מי האיש אשר ביקש ללון אצלו, ומי האיש אשר התחבא בביתו. למחרתו, כאשר עברה הסכנה מעל נפוליאון, הוא נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה".

האדרת היתה יקרה מאוד בעיני היהודי, ביחוד כשנודע לו אחרי המלחמה מי האיש אשר הוא הציל ממוות."

napoleonic

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נגמר בניין בית הכנסת הגדול בית יעקב " "החורבה" בירושלים בשנת 1864 ( בידי זאב וולפנזון א.א. ) שלחו רבים מיהודי רוסיה העשירים כספים ותשמישי קדושה לבית-הכנסת החדש שחנוכתו הייתה ערב ראש השנה תרכ"ה  גם החייט היהודי ממוסקווה רצה להשתתף בתרומות לבניין ונזכר באדרת המלכותית היקרה שהייתה אצלו.

ושלח אותה במתנה לירושלים אל קרובו ר' נתנאל לוריא ממארינוב בירושלים,וביקשו למסור את הגלימה לבית הכנסת. רבי נתנאל מילא את בקשתו ועשה ממנה פרוכת לארון הקודש עם רקמות מזהב טהור.

( הרב יוסף גבריאלי ב"הצופה" מובא בספרו של יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, ע' 203-204 )

"פרוכת נפוליון": אגדה והיסטוריה

מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

הופיע ב"מקור ראשון " 2.1.2009

 
 
 
 
הסופר חיים באר, אחד מצאצאי משפחת לוריא בארץ-ישראל, "משפחה גאה ורמת-היחש", העלה על הכתב בספרו "חבלים" ( עמ' 33-26 ),  את סיפורה המרתק של סבתו:

 כיצד קיבל סב- סבה- ר' יוסף בן רבי  יעקב אהרן לוריא ממוהילב – מידיו של נפוליון בונפרטה בשנת 1812 את גלימתו הקיסרית כאות תודה על שסייע לו להמלט מנפילה בשבי בעת נסיגת צבאותיו מרוסיה המושלגת.

[Gericault - Episode from Napoleon's Retreat Art Print, Picture]

חיילי נפוליאון בזמן הנסיגה מרוסיה. ציור מאת תיאודור גריקאולט.

לפי הסיפור, איבד נפוליון את דרכו ביער שליד העיר סמולנסק וכשפגש בר' יוסף לוריא ביקש שיובילו אל דרך המלך שם היו מצויים כוחותיו. מן המעיל הקיסרי שקיבל במתנה, עשו ר' יוסף לוריא ואשתו פרומה בשנת תקע"ו (1816) פרוכת מפוארת לבית-הכנסת המשפחתי שלהם. "

ומה שפיאר מלך אביון", סיפרה סבתו של חיים באר בענוות מנצחים לנכדה, "נעשה מעתה נוי למלך עליון".

מסורת משפחתית זו הועלתה לראשונה על הכתב בידי ההיסטוריון של ירושלים  פנחס גרייבסקי בשנת 1928 ("זכרון לחובבים הראשונים" ו' , ירושלים, תרפ"ח, עמ' 75 ), תחת הכותרת: " הפרוכת מן המעיל של הקיסר נאפוליון הראשון ".  

הדברים נמסרו לגרייבסקי מפיו של ישעיהו לוריא בן נינו של ר' יוסף לוריא , שכיהן באותה עת כמנהל בית המסחר ליינות "כרמל מזרחי " בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1965 העלה ישעיהו לוריא בעצמו את הדברים על הכתב בספר "מגילת היוחסין למשפחת לוריא העתיקה המפורסמת לשם ולתפארת" (ירושלים, תשכ"ה). בספרו פרט לוריא רק באופן חלקי את קורותיה וגילגוליה של הגלימה הקיסרית ש"עלתה בקודש" מאז שהפכה לפרוכת בשנת 1816 ועד שהופקדה על ידו בשנת 1959 , כעבור כ- 140 שנה, במוזיאון לאומנות יהודית בחיפה. המחבר גם עובר בשתיקה מוזרה ואינו מתייחס כלל לעובדה שבעל הפרוכת ואבי משפחתו בארץ ישראל הגביר ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן לוריא, עלה לארץ-ישראל בשנת 1850 וחי בה כחמש שנים עד לפטירתו בשנת 1855.

הגילוי הארכיוני- כתביו של ר' יוסף לוריא

 

והנה, באופן די מפתיע נתגלה לא מכבר מימצא ארכיוני נדיר ביותר שזורה אור על אישיותו וקורותיו של בעל הפרוכת, ר' יוסף לוריא.

המדובר בפנקס אישי של ר' יוסף לוריא בו נהג לבטא את הגיגיו בשעות קשות של יאוש, דכדוכי נפש ובדידות כשהוא נמצא הרחק מעיר הולדתו, ממשפחתו ומ'בתי החומה' הגדולים והמפוארים שהיו לו.

באמצעות הרשימות האישיות וקטעי מכתבים שכתב בארץ ישראל בין השנים 1855-1850, ניתן לפענח את צפונותיו של האיש ולגלות מידע על קורותיו ובעיותיו. מכתביו לבני משפחתו מפתיעים בתאור מערכת היחסים הסבוכה והעכורה, שהביאה לעלייתו ארצה בגפו בגיל 70; עובדה שלא נזכרה כלל ב"היסטוריה הרשמית" של משפחת לוריא המכובדת. תוך כדי עיון ברשימותיו ומכתביו אנו נחשפים לעולמו הרוחני והדתי, מתוודעים לאישיותו של גביר גאה במוצאו ובייחוסו, תלמיד-חכם ומשכיל, בעל כשרון ספרותי רגיש וסגנון פיוטי ומליצי, המעלה על הכתב באומץ לב ובפתיחות רבה את הרהוריו על עצמו ועולמו, תוך עריכת חשבון-נפש נוקב ונוקם עם קרוביו וסביבתו.
בכתבים מתגלית תמונת מצב עגומה בה סובבו מעגלות חייו של ר' יוסף לוריא בשנותיו האחרונות בטרם עלה לארץ-ישראל. במרכזם, משבר בחיי הנישואין שלו, סיכסוכים ומריבות עם אשתו ועם ילדיו על ניהול הרכוש המשפחתי וניצול רווחי המשפחה.

הללו עשו חזית אחידה במטרה להשתלט על רכושו ואפילו לנשלו מניהולו כאילו היה כבר בר-מינן, כדבריו: "בעיניהם מכבר למת יחשבוני ולא לחיים ידינוני…והייתי עשוק וגזול מבני ביתי."
האיש חי בתחושת נרדפות חריפה. ברשימותיו מצויה תפילה לקב"ה כי יצילהו מרודפיו חומדי ממונו, בזכות מעשי הצדקה שעשה עם אנשי עירו וכן בזכות החלטתו לעלות לארץ-ישראל. ברשימותיו הוא מדמה את גורלו ליוסף המקראי הנרדף על-ידי אחיו המבקשים להרגו ומתאונן שמצבו שלו אפילו גרוע הרבה יותר.
מלבד סיכסוכי ממון שהעכירו את האווירה בבית הוא רומז בגילוי לב מפתיע על בגידתה של אשתו בעת שנעדר תקופה ממושכת מביתו, כאשר היא אירחה קבוצת "מרקידי דובים" בבתי החומה שלו "אשר בעו"ה משך הפרדי נספחו אל בית יוסף צייד שעירים אשר ירקדון בבתי חומות ועשו לחימות, ואשתי בת ישראל נהיתה לבת בליעל אשה זרה… בהזדווג לה אנשי רשע, ונפש החיה אכלה ומחתה."
נראה שפתרון הבעיות האישיות של ר' יוסף לוריא בדרך של גט גירושין לא התאים לנורמות של בני משפחת לוריא ולתפיסת כבוד-המשפחה; על רקע זה נולד כנראה הרעיון כי אבי המשפחה, שהתקרב כבר לשנתו השבעים, יעזוב את מוהילב,ויממש בהזדמנות זאת של המשבר המשפחתי את שאיפת חייו משכבר הימים, ויעלה לארץ-ישראל. מן הרשימות לא ברור מי יזם את רעיון עלייתו לארץ-ישראל. קרוב לודאי כי הוא שהגה את רעיון העלייה, אך אין ספק שבני משפחתו המסוכסכים עמו, שמחו להפטר ממנו, השתלטו על רכושו עוד בחייו וציפו לרשת אותו בקרוב: " ואיך יצאתי מכלל אבות…וצאצאי לא יזכרוני כלל…בני בנים אשר על זרועותי תרגלתי שכחוני, בנות וחתני מיום צאתי בשלום לא דרשוני…כולם פסלים אלמים חרשים אין עונה"
על הדכדוך, הסבל והמועקה שסבל מהם בתקופת ארץ-ישראל שלו אפשר ללמוד מקטעי תפילה שרשם בפנקסו. קטעי התפילה המשולבים בפסוקי מזמורי תהלים, מדהימים בעושר ההבעה : "ואקוד ואשתחוה ואברך ה' אלקי אדוני אשר נחני בדרך אמת ואשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי בתחינה לבא אל מלון בית קדשו …ואני אברך ה' אשר יעצני ותגלנה עצמותי על כל תגמולוהי אשר בחר בי מכל בית אבי, ועצמות יוסף לארצות החיים הביא …וה' לקחני והשאני על כנפי נשרים בלב ימים ונהרות בהשקט עד הביאני להסתפח בנחלתי בשלום".

מתוך חשש שמא לא יקבל במלואן את ההקצבות השנתיות שבני ביתו הבטיחו לו, חשש שהתאמת ברבות הימים, לקח ר' יוסף לוריא עמו לדרך סכומי כסף גדולים וכנראה גם פריטי רכוש יקרים כדי למוכרם במקרה הצורך. על כך הוא כותב: "לולי אלקי אבי, עתה ריקם שלחוני …ויבוזו חילי ונשארתי בלי מה."

 ואכן, לצד שמו מצויינת ברשימת מפקד מונטיפיורי משנת 1855 הערה נדירה המתייחסת לרכוש שהביא עמו בעלייתו: "הביא אתו כמה אלפים גרוש וניזון משלו."
כאמור, המסורת הכתובה של משפחת לוריא בארץ-ישראל אינה מזכירה את דבר עלייתו של אבי משפחתם, ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן לוריא לארץ-ישראל, ולא את נסיבות עלייתו ("מגילת היוחסין" עמ' 9, 32). לעומת זאת ברישומי מפקד יהודי ארץ-ישראל של משה מונטיפיורי מופיע שמו במקום מכובד ברשימת הפרושים ללא בני משפחה נילווים: "הרב מו"ה יוסף לוריא שעלה ממוהילב בשנת תר"י (1850) בגיל 70 שנה." [בשעת המפקד היה כבר זקן מופלג בן 75 שנה]. בשולי ההערה המצורפת נכתב לזכותו עוד: "קובע עיתים לתורה." על-פי רישומי החברה קדישא של הפרושים בירושלים נפטר ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן בירושלים ביום י"ג באלול תרט"ו ונקבר בחלקה הספרדית שעל הר-הזיתים.

גלגוליה של "פרוכת נפוליון"

פרוכת נפוליאון בחורבה לקראת חנוכתה

פרוכת נפוליון  לקראת העברת לבית כנסת "החורבה" ,תוצר של גלימתו של הקיסר הצרפתי?צילום גידי אביעזרי

לצד שרטוטים של בית-המדרש ובתי החומות שהיו לו במוהילב מזכיר ר' יוסף לוריא בפנקסו מספר פעמים את הפרוכת, ואף משרטט באפן מדוייק את צורתה. אבל בשום מקום אין הוא מציין את היותה בעבר גלימתו של נפוליון, וכן אינו מספר כיצד הגיעה לידיו כפי שמספרת המסורת המשפחתית המאוחרת. והנה, באחת מן הרשימות שבפנקס מתרפק ר' יוסף לוריא על זכרונותיו מבית-המדרש שהקים אביו, הגביר ר' יעקב אהרן לוריא, עבור מתפללי ותיקין בעיירה מוהילב בשנת 1810, ומזכיר לראשונה בין היתר את הפרוכת ( בלי להזכיר את ייחוסה לנפוליון) :
"כל כלי הקודש מהודרים, ספרים הרבה, ס"ת, כמה פרוכת יקרים וכפורת זהב וכסף, מנורות, מנורה כסף גדולה לחנוכה, כל צרכי הבית למקטן ועד גדול משלו, ועוד השאיר אחריו ברכה לפרנס ולחזן הביהמ"ד ולשכור בטלנים לומדי תורה משניות בכל יום, זה יותר [מ]ארבעה וחמישים שנה זכותו יגין" והוא ממשיך: "וגם אני בעניי הכנותי וזכיתי לבא במתנה נדבה לפאר "בית אהרן" פרוכת וכפורת מעשה רוקם זהב טהור, פרחי שושנים יקר הערך, להזכיר שמי ושם אבותי ביחד."

הצבא הצרפתי בעיר וילנה  בעת הנסיגה מרוסיה ,1812.

מן הדברים עולה שמאז שנת 1816 ועד לעלייתו לארץ-ישראל בשנת 1850 היתה הפרוכת, המכונה בלשון המסרת המשפחתית "פרוכת נפוליון", בבית-המדרש ותיקין "בית אהרן" שהקים אביו במוהילב. כאשר עלה ר' יוסף לוריא לארץ לקח עמו את הפרוכת ויחד עמה גם כפורת רקומה זהב שהיתה קבועה על ארון הקודש בבית-המדרש. משהגיע ר' יוסף לוריא לעיר הנמל אודיסה מישכן את הפרוכת והכפורת בידי יהודי מקומי בשם משה לייב אותו הכיר היטב. הוא עשה זאת תמורת הלוואה כספית או מחשש שמא תוחרם הפרוכת המהודרת על-ידי שלטונות המכס בנמל. ואמנם, בכמה מכתבים ששלח ר' יוסף לוריא מארץ-ישראל הוא מבקש מבני משפחתו לפדות את הפרוכת והכפורת שהשאיר באודיסה, ומאיץ בהם לשלוח את תשמישי הקדושה הללו לארץ-ישראל. על פי אחת הרשימות טען ר' משה לייב כי הפרוכת כלל אינה בידו, וכי שלח אותה יחד עם הכפורת חזרה למוהילב. טענה זו נדחתה בתוקף על-ידי ר' יוסף לוריא והוא המשיך לדרוש בהתמדה ובעקביות, בעיקר מחתנו ר' זאב וולף, כי ידאג לשגר את הפרכת והכפרת לירושלים באמצעות אחד מהשד"רים היוצאים ונכנסים מארץ-ישראל לרוסיה. וכך הוא כותב באחד המכתבים: "להתיעץ עמו [ר' נחום בירזער. שד"ר לא ידוע] כל אופנים מה שאפשר להיות מגן הפרוכת והכפורת שנשאר באדעס [אודיסה] ליתן לי לפדותם ולהשיבם בחזרה באופן שיהיו ולא ישאר ביד משה ליב."
בשנת 1853 עלו לארץ חתנו ר' זאב וולף לוריא, [נישואין במשפחה המורחבת?] בתו זלדה ושלשה מילדיהם שמהם רק אחד, הנער נתנאל לוריא שהיה בגיל 15 בעת עלייתם, עתיד לשרוד ולהמשיך את שושלת ענף זה של משפחת לוריא בארץ-ישראל. במכתב ששלח ר' יוסף לוריא למוהילב לאחר עליית בתו וחתנו הוא אינו מזכיר כי הביאו עמהם את הפרוכת. תחת זאת הוא מתרכז בעניינים אישיים שהעסיקו אותו: שמחתו על בואם לארץ לאחר שלא פילל לראות עוד את בתו ונכדיו, וביטויי אכזבה על שבאו ריקם ללא אמצעי קיום: "והנה המה הורידו אמתחותם ואחפש ורקם נמצא ואין כסף בפי אמתחותם"; הוא מוסיף ומתלונן על כך שהגיעו ארצה ללא סכומי כסף מינימליים לקיום, ובעיקר ללא יכולת להעניק נדוניה ראויה לילדיהם.

ממפקד מונטיפיורי משנת 1855 וממכתבי ר' יוסף לוריא אנו יודעים כי לאחר שהות קצרה בארץ ירד ממנה חתנו ר' זאב וולף לוריא, וספק אם חזר אליה לאחר מכן. לאחר תקופת מה, השיאה בתו זלדה לוריא את בנה נתנאל לצעירה ירושלמית בת טובים – חנה, בתו של ר' ישעיה ברדקי, נכדתו של ר' ישראל משקלוב.

קברה של זלדה לוריא בהר הזיתים.

תודה לשרה ברנע על הצילום.  

בשלב זה, כאשר המסורת המשפחתית מתרכזת בנכד נתנאל לוריא, חוזרת גם הפרכת לתמונה ותופסת את מקומה במסורת המשפחתית, ועל-פיה, היא אכן הובאה לארץ בידי ר' זאב וולף לוריא כאשר עלו לארץ בשנת 1853 והופקדה אחרי זמן על-ידי נתנאל בנו בבית-הכנסת "סוכת שלם", שבראשו עמד חמיו, ישעיהו ברדקי, ממנהיגי הקהילה הפרושית בירושלים ומייסד בית-הכנסת.

בית הכנסת  המפורסם "בית יעקב".

יש להניח, כי לאחר פטירתו של ר' ישעיה ברדקי בשנת 1863 ולאחר חנוכת בית-הכנסת הגדול של כולל הפרושים "בית יעקב" שבחצר "החורבה" בשנת 1864, הפקידה המשפחה את הפרוכת בבית-הכנסת המפואר הזה, שבו שימש ר' נתנאל לוריא אחד מגבאי חברת "ביקור חולים" שלו. וכך מתאר הרב יוסף גבריאלי , נכדו של הרב אליעזר דן רלב"ג ,ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים, את הפאר וההדר שנהגו בבית-כנסת "החורבה", תוך כדי שהוא מזכיר במפורש את "פרוכת נפוליון":
…..ארון הקודש בעל שתי הקומות עלו אליו בשתים-עשר מדרגות כמנין שבטי ישראל ובו עמדו יותר מחמישים ספרי תורה, נביאים ומגילות, גם הוא קושט בשבת זו בפרוכת של הקטיפה הירוקה היקרה המרוקמת באותיות זהב ממש. פרוכת זאת היתה נודעת מאוד. אבותינו הביאו אותנו לראות את הפרוכת שתלו אותה רק בשלוש רגלים ובשבת בהעלותך. היא היתה נדבתו של הגבאי ר' נתנאל לוריא והקטיפה שממנה נתפרה היתה לפי המסורת מאדרתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונאפרט."(יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, עמ' 204-203)

נפוליאון מתחמם בזמן הנסיגה מרוסיה. ציור מאת ו. קוסאק.

על-פי עדות זו הופקדה "פרוכת נפוליון" בין השנים 1904-1864 לערך בבית-הכנסת הגדול שבחצר "החורבה" . בראשית המאה העשרים עבר ר' נתנאל לוריא להתגורר בשכונת ימין משה שמחוץ לחומות והפרוכת נדדה עמו והופקדה לשימוש בימי חג ומועד בבית-הכנסת "בית ישראל" שנוסד בשכונה בשנת 1899. לאחר פטירת ר' נתנאל לוריא בשנת 1914 עברה הפרוכת לרשות בנו ר' יעקב אהרן לוריא, ששימש באותה עת בתפקיד שוחט ובודק בקהילה היהודית בקהיר. נראה, שהפרוכת נדדה עמו לגלות מצרים וחזרה לארץ-ישראל רק עם שובו ארצה יחד עם בנו ישעיהו לוריא, לאחר מלחמת העולם השניה.

משפט פרוכת נפוליון

החיילים הצרפתים נסוגים מרוסיה. מאת אילריון פריאנישניקוב .

בשנת 1959, החליט ישעיהו לוריא (1970-1887) להפקיד את הפרוכת למשמרת במוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור (לעתיד 'המוזיאון לאמנות יהודית') בחיפה על מנת שתישמר מהתפוררות.

 על זכות הבעלות על הפרוכת התנהל מאוחר יותר מאבק משפטי בין יורשי ישעיהו לוריא לבין הנהלת המוזיאון. יורשי משפחת לוריא טענו כי הפרוכת הופקדה בידי המוזיאון למשמרת בלבד, ודרשו להחזירה לרשותם, ואילו הנהלת המוזיאון טענה כי הפרוכת נרכשה על-ידם מידי ישעיהו לוריא תמורת 400 ל"י [!] בתאריך 5 במאי 1960 (הרישום מצוי בדפיו של ספר המלאי של המוזיאון). עו"ד שמואל שמיר, שייצג במשפט את משפחת לוריא, טען כי אין המשפחה מעוניינת לסחור בפרוכת, למרות שהיא שווה לדעתם כמליון דולר; כל רצונה הוא להציל את הפרוכת לבל תעלה אבק במחסן המוזיאון, להשיב לה את יוקרתה ולהציגה בפני הציבור הרחב דרך קבע במוזיאון ישראל שבירושלים כמוצג היסטורי בעל ערך לאומי,
המוזיאון טען בתגובה , כי הוא רשאי לנהוג בפרוכת לפי שיקול דעתו ולהציגה ככל אשר הוא מוצא לנכון. עוד ציין המוזיאון כי אין מוזיאון בעולם שמציג כל העת את כל הפריטים שבאוסף שלו.
השופט פסק כי הפרוכת תשאר בידי רוכשיה, המוזיאון לאמנות בחיפה .
בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה לפיה , המוזיאון יציג את פרוכת הקודש במקום שיתואם עם המשפחה בעוד מועד, בדרך מכובדת והולמת להצגתה, לרבות עריכת קבלת פנים למשפחה.
כמו כן הוסכם כי בעת הצגת הפרוכת ינתן ביטוי מלא ומכובד להיסטוריה של המשפחה ויצויין כי נרכשה באדיבותו של המנוח ישעיהו לוריא

 

ומה עם נפוליון?

 

עם סיום העימות המשפטי בשאלת הבעלות על "פרוכת נפוליון" מתעוררת שאלה היסטוריוגרפית נכבדה , והיא ,האמנם הגלימה המפוארת שממנה נתפרה הפרוכת שייכת לקיסר הצרפתי בכבודו ובעצמו וכיצד הגיעה לידיו של ר' יוסף לוריא ?
יש לציין כי ר' יוסף לוריא עצמו אינו מזכיר באף מקום בכתביו את סיפור הצלת נפוליון ובכך שבתמורה למעשה הנאצל הוא קיבל מנפוליון את גלימתו. לא פחות מכך מפתיעה העובדה שהמעשה הדרמטי וההיסטורי לפי כל קנה מידה, לא נרשם בזכרונות או באגדות עם שנתפרסמו על נפוליון והיהודים במזרח אירופה כבר בראשית המאה התשע-עשרה .

יתר על כן, המסורת הירושלמית שבעל-פה המצויה בידינו, נוקטת גירסה שונה לחלוטין באשר לראשית גלגוליה של הגלימה . על-פי מסורת זאת נמסרה גלימתו של נפוליון על-ידי הקיסר הצרפתי לא לר' יוסף לוריא, אלא לחייט יהודי עני כאות תודה על אשר הסתירו בביתו שליד מוסקבה והצילו מכף רודפיו בתחילת מהלך הנסיגה. מספר על כך הרב יוסף גבריאלי, בסמוך לרישום המסורת על השימוש שנעשה בפרוכת בבית הכנסת "החורבה" בירושלים :
"מעשה בימי מלחמת רוסיה וצרפת בשנת 1812. כידוע, החורף הרוסי ניצח את צבאו של נפוליאון …הצרפתים התחילו לברוח, באותו זמן היה נפוליאון ואחדים ממפקדיו בכפר קטן על-יד מוסקבה בבית קטן של חייט יהודי עני ביקשו מחסה. החייט לא ידע מי האיש אשר ביקש ללון אצלו, ומי האיש אשר התחבא בביתו. למחרתו, כאשר עברה הסכנה מעל נפוליאון, הוא נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה. האדרת היתה יקרה מאוד בעיני היהודי, ביחוד כשנודע לו אחרי המלחמה מי האיש אשר הוא הציל ממוות."
ממשיך ומספר הרב גבריאלי כי לאחר שנחנך בית-הכנסת "החורבה" בירושלים בשנת 1864 שלחו יהודי רוסיה כספים ותשמישי קדושה לבית-הכנסת החדש. אותו חייט זקן החליט לשלוח את האדרת המלכותית לקרובו ר' נתנאל לוריא בירושלים, כדי שתיעשה ממנה פרוכת לארון הקודש. וכך היה. (יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, שם) .

גם על מסורת זו אין לסמוך באורח מוחלט, שהרי כידוע הפכה הגלימה לפרוכת כבר בשנת 1816.
יש להוסיף, כי ההיסטוריונים הצרפתיים אינם מתייחסים כלל לסיפור מצוקתו של נפוליון והצלתו בידי יהודי. לטענתם, היה נפוליון מוגן היטב על-ידי יחידת עילית של קצינים צרפתים לכל אורך נתיב הנסיגה ולא היה בשום שלב בסכנת חיים. גם טענת צאצאי משפחת לוריא כי הפרוכת עשויה מ"גלימת איטליה" של נפוליון ( "מעריב" מיום 17.10.91 ) אין לה בעצם על מה לסמוך. נכון הוא ש "גלימת איטליה" אינה מצויה במוזיאון הלובר בפריז, אך מצאתי שהיא מוצגת אחר כבוד במקום אחר, במוזיאון סטיברט בפירנצה ( Museo Frederick Stibbert ). ומאחר והפרוכת המצויה במוזיאון בחיפה איננה "גלימת איטליה ", סביר יותר להניח שהמדובר בגלימה של מצביא צרפתי אחר שנמצאה בנתיבי הנסיגה של צבאם במלחמת 1812 .
גם אמו של הסופר חיים באר, פקפקה לדבריו, באמיתות המסורת המשפחתית שהפיץ לדעתה קרובה ישעיהו לוריא, והעריכה כי יתכן ומדובר בגלימה מפוארת של קצין צרפתי גבוה שנמצאה באחת משדות הקרב ברוסיה והגיעה בדרך כל שהיא לידיו של ר' יוסף לוריא אבי משפחתה.

אולם המדהים ביותר הוא כי סיפור גלימת נפוליון שהפכה והיתה לפרוכת בירושלים, מופיע בגירסה דומה ביותר גם בתולדות הצדיק ר' דוד מלעלוב (1814-1746), תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק ושל "החוזה" מלובלין, מגדולי הצדיקים בפולין בראשית המאה התשע-עשרה.

על-פי המסורת שלהם, עבר נפוליון בדרכו לכיבושה של רוסיה דרך העיר צ'נסטכוב הסמוכה ללעלוב ושם שמע על הצדיק היהודי מלעלוב המסוגל לחזות עתידות. התחפש הקיסר ובא לביתו של הצדיק וגילה לו כי הוא נפוליון וכי הוא בדרכו לכיבושה של רוסיה, ומבקש לדעת אם יצליח בדרכו אם לאו. נרעש ונפחד הודיע לו ר' דוד מלעלוב כי הוא אכן יודע את אשר יארע, אך התנה את הגילוי בכך שנפוליון יבטיח לו לבל יאונה לו כל רע. משהובטח לו הדבר, גילה לו הרבי מלעלוב כי הוא עתיד לנחול תבוסה במלחמה. וכאשר אמר כן היה. בעת נסיגת צבאותיו מרוסיה בשנת 1812 סר נפוליון לביתו של הצדיק מלעלוב ואמר לו: "צדקת ממני איש האלהים; לא נפל דבר מכל אשר דברת." ולאות הוקרה נתן לו את גלימתו הקיסרית.
מסורת בית לעלוב ממשיכה ומספרת כי בנו של רבי דוד, ר' משה, העלה עמו את הגלימה לירושלים כאשר עלה לארץ ישראל בתחילת שנת תרי"א (1850). בטרם הפך את הגלימה לפרוכת בבית מדרשו הטביל אותה במקווה טהרה. ר' משה לא האריך ימים בירושלים ונפטר ביום י"ג בטבת תרי"א. (ויינשטוק, פרי קודש הלולים, ירושלים תש"ט, עמ' כה-כו; וכן הלברשטאם, מוצל מאש, ניו-יורק 1955, עמ' לה)
האם זהו רק יד המקרה שבאותה עת שבה הגיע ר' משה מלעלוב לירושלים ובידו "גלימת נפוליון" כבר שהה בירושלים ר' יוסף לוריא, בעליה של "פרוכת נפוליון" ממוהילב, שהמתין להגעתה של הפרוכת מאודיסה ? מי אם כן הושפע מסיפורו של מי? והרי אין להניח שנפוליון נהג לחלק את כל גלימותיו ליהודים. האם יתכן והפרסום שעשה לסיפור פנחס גרייבסקי בשנת 1928 הצית את דמיונם של בני משפחת ר' דוד מלעלוב-בידרמן והם אשר הלבישו את גרעין הסיפור על ראש משפחתם הנערץ, לראשונה רק בשנת תש"ט ( 1949) ?

נראה שסיפור הגלימה וקישורה לנבואה של ר' דוד מלעלוב על מפלתו הצפויה של נפוליון, לא באה אלא להצדיק בדיעבד את ההסתייגות של רבו "החוזה" מלובלין מתפיסת נפוליון כנושא שליחות משיחית, ולהכריע בכך את המחלוקת ששררה אז בין חצרות האדמו"רים באשר ל"שליחותו" של נפוליון ולמשמעות האסכטולוגית של מלחמת "גוג ומגוג" שיוחסה אז למלחמתו עם קיסר רוסיה. לא מצאתי את איזכור הגלימה-הפרוכת הזאת בתולדות משפחת בידרמן. יודעי דבר מקרב זקני החסידים לבית לעלוב בירושלים, אף אינם יודעים כיצד, מדוע ומי דאג לפרסמה. איש מהם לא ראה את הפרוכת בבית המדרש של לעלוב או במקום אחר כלשהוא בירושלים, ובכלל סיפור המעשה ו"המופת" אינו נזכר כלל בכתבים ההיסטוריים הראשונים והאוטנטיים של בית לעלוב שראו אור לפני שנת תש"ט, כמו ספרו של ד' ברוקמן, מגדל דוד, פיוטרקוב, תר"ץ (1930 ).
והשאלה האחרונה, האם הגיעה פרשת "פרוכת נפוליון" לסוף דרכה ?

לא בטוח. לא מן הנמנע כי ראשי "החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי" האחראים כיום על מפעל שיחזור בניין בית-כנסת "החורבה" בעיר העתיקה של ירושלים, יבקשו לשים את ידם על הפרוכת שהיא מכל מקום נכס היסטורי נדיר ומיוחד, ושריד יחידי שנשאר לפליטה מבית הכנסת שנחרב ונשדד בידי ערביי ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות.

 הודעה:  עדיין נשארו בידי כמה עותקים בודדים של הספר הנדיר מאוד היום  " מיקירי ירושלים " של יוסף זונדל וסרמן שעליו מבוסס מאמר זה. וגם של הספר הנדיר באותה מידה   של וסרמן "שמואל בדורו " על הרב הבלש  שמואל סלנט. לחוקרים ולמתעניינים. פנו אלי .. כל הקודם זוכה לפני שהעותקים יאזלו לחלוטין !  

)
ראו גם
דיון על פרוכת נפוליאון בחדרי חדרים
המשפט על פרוכת נפוליון

עוד מאמרים של ועל  ד"ר אריה מורגנשטרן

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

מלחמת עולם :המתנגדים נגד החסידים

התעלומה המיסתורית של אברהם וולפנזון

כתב הצופן של אברהם וילנר

צדקת או נאנסת ?: גורלה של מלכה באב"ד

ירושלים המסתורית

פרכת נפוליאון חוזרת לבית הכנסת "החורבה"ה משוחזר

הנסיגה מרוסיה .ציור מאת אדולף נורטן.