ארכיון תג: יעקב גולדמן

אברהם הדיין וולפנזון נכנס לירושלים

חוקר תולדות ירושלים עו"ד  שבתי זכריה עסק בספרו סיפורי חצרות ובתים בין החומות
במשפחתו של זאב וולפנזון כשהוא מתבסס על כתבים לא ידועים של ד"ר ישראל בן זאב שאותם שימר . בין השאר הוא כותב שם על עליית אבי המשפחה בארץ ישראל  רבי אברהם הדיין ומעשיו בארץ ישראל כתב בצורה מרתקת ד"ר ישראל בן זאב שהיה דור חמישי לרבי אברהם בכתביו שחלקם היגיעו לידי …."על עלייתו של רבי אברהם הדיין וולפינזון לארץ מסופרים סיפורים נפלאים וביחוד מרגשים דבריו של בן זאב על צעדיו הראשוני של אברהם הדיין בירושלים ,ואופן כניסתו לשערי העיר ".
אבל את סיפור הכניסה   הדרמטי של אברהם הדיין  ואישתו לירושלים לא הביא עו"ד זכריה בספרו זה,
והוא מספר אות הסיפור הזה כאן במאמר זה בפרסום בכורה עולמי.וזהו בהחלט סיפור יפה .נשאלת רק השאלה ::עד כמה אפשר לסמוך על סיפור זה?

אברהם הדיין מגיע לירושלים .
סיפור עלייתה של שיירת רבי אברהם הדיין- וולפנזון – משקלוב לירושלים

מאת

חוקר ירושלים הלא נודעת עו"ד שבתי זכריה.

חידושו של הישוב האשכנזי בארץ הקודש, ובמיוחד בירושלים, נובע מכוחם של שלשה גדולי ישראל בעבר – והם: הבעל שם טוב (הבעש"ט) – מייסד החסידות – הגאון ר' אליהו מוילנה, ולאחריו המרן ר' משה סופר הוא ה"חתם סופר" – רבה של יהדות הונגריה – במאה ה – 19.
מבקש אני עתה לספר במיוחד על הגאון מוילנה ופרטים על הטפתו המתמדת לעליה לציון, וכן לספר על מעשיו של אחד מחשובי תלמידיו שעלה לארץ יחד עם כמה מתלמידיו של הגאון, והיה זה בתחילת המאה ה – 19.
הגאון מוילנה – (1720 – 1797), היה מגדולי ישראל בכל הדורות – והיה ממעוררי העליה לארץ ישראל בדורו – בסוף המאה ה – 18. הוא עורר במיוחד את הצורך והחובה לבנות מחדש את הישוב היהודי בירושלים. הוא היה אומר את הפסוק מהמקורות: "כשירושלים נבנית – בן דוד (משיח) בא".
מסופר, כי הגאון בעצמו ניסה מספר פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו. לאחר נסיונו בשנת תקמ"ב (1782) שלא הצליח, היה שרוי בצער גדול. הגאון אמר אז לתלמידיו כי "..לא הסכימה עמו דעת קונו.." ולשאלת תלמידיו על הסיבה, ענה הגאון: כי "אין לי רשות מן השמים..". תלמידיו אמרו, ש"הגאון היה ניצוץ מ"משה רבנו", ו"כשם שלמשה.. לא ניתנה הרשות להכנס לארץ ישראל, כך גם לגאון..".
בעליית תלמידי הגר"א, בתחילת המאה ה – 19, מתחילה למעשה עליית היהודים הפרושים לארץ ישראל. יש מקורות המציינים כי עליית הפרושים – החלה עוד בשנת תק"ן (1790). עולים אלה נקראו – "פרושים" – כי זה השם שניתן לעולים אשכנזים, שהלכו בדרכו של הגאון – הגר"א.
העליה המשמעותית והמפורסמת ביותר, בהשראת הגאון – הייתה עליית תלמידיו, היתה כאמור בראשית המאה ה – 19 – בשנים תקס"ט ו – תק"ע (1809 – 1810).
ההתלכדות הראשונה לעליה לא"י של תלמידיו אלו באו מהערים וילנה שבליטה ושקלוב ומוהילוב מרוסיה הלבנה. כמו כן עלו תלמידיו ממחוז רייסין, שהחלה מאז "ועידת היסוד" בעיר שקלוב – שנקראה "יבנה דרייסין". עליה זו התקיימה בשנת תקס"ו – 1806.
על העיר שקלוב מסופר כי היתה "עיר ואם בישראל…", מלאה חכמים וגדולי תורה, ומי שלא ידע בשקלוב את הש"ס ואת התנ"ך, נחשב ל"עם הארץ".
יוזמי הועידה היו הגאונים ר' בנימין משקלוב, ר' יהושע צייטלין, ור' הלל בנו של ר' בנימין.
לאחר מאמצי 40 שנות פעולה בין חוגי יהודים רבים בליטה ורייסין, וקבלת תרומות כסף מאת עשירי היהודים, יצאה בחורף שנת תקס"ט (1809) השיירה הראשונה של עולים אשכנזים, שמנתה 70 נפש. הם הגיעו למחוז חפצם – צפת וירושלים – לאחר הרפתקאות ויסורים רבים. בראש השיירה עמדו רבי הלל ריבעלעס (ריבלין) משקלוב – שהוזכר לעיל – רבי סעדיה מוולוז'ין, רבי אברהם הדיין – וולפנזון – משקלוב ורבי יצחק מחסלביץ – הוא אבי משפחת חשין המפורסמת.
וכאן ברצוני לייחד את דברי הבאים – על אחת מהמשפחות הנ"ל – על רבי אברהם הדיין – וולפנזון, כי יש בסיפור עלייתה של משפחה זו לירושלים – דברים מרתקים במיוחד*.
—————
* חלק נכבד מדברינו במאמר זה מבוססים על כתביו של חוקר ירושלים – ד"ר ישראל בן-זאב – וולפנזון, בהם כתב על שלשה מבני משפחתו – ממשפחת וולפנזון -. ד"ר בן זאב היה הדור החמישי לר' אברהם הדיין עליו אנו מייחדים דברינו. להערכתי – כתבים אלה של ד"ר בן זאב, לא פורסמו עד כה.

– 2 –

רבי אברהם הדיין – וולפינזון ישב על "מי מנוחות" ללא דאגות וטרדות חמריות בעירו – שקלוב – שבה כהן כדיין – וכאמור היתה שקלוב – "עיר ואם בישראל". הוא היה אהוב ומקובל על בני עדתו. עשיר גדול היה, ועתיר נכסים – בנכסי דלא ניידי. רבי אברהם נולד בשקלוב לאביו רבי זאב. בנעוריו למד בישיבות שקלוב עד שהתחיל להרביץ תורה ולהרצות על חידושיו בשני "צעירי ישיבת העילויים" בעירו. הוא גם זכה לשמוע תורה מפי הגאון מוילנה. הוא הצטרף לתנועת רבי הלל ריבעלעס לעליה לארץ ישראל. בראשית שנת תקס"ט (1809) יצא עם אשתו הצעירה, בתיה בריינה, בשיירה הראשונה של העולים שמנתה כאמור 70 נפש משקלוב . השיירה נקראה "איילת השחר".
רבי אברהם מכר את כל רכושו בחפזה, צרף את הממון והתכשיטים, וכן את הבגדים החמודים… ויצא עם כל ה"כבודה" לדרך – משקלוב לעיר אודיסה. כאחד מעשירי השיירה נשא בסכומים רבים יחד עם רבי הלל – בהוצאות של המסע לארץ ישראל.
לאחר מנוחה של שבועיים ימים, מטלטולי הדרך ולאחר כבוד רב שהנחילו להם יהודי העיר אודיסה – בריקודים ושירה… "בשנה הבאה לירושלים" – הפליגו אנשי השיירה בארבע ספינות של יוונים מחופי אודיסה, לכוון ארץ ישראל.
את הספינות השיטו בקרבת חופי הים השחור, במקומות ישוב ליד החופים, שבהם היו הגברים אמיצי הלב יורדים ליבשה, כדי להצטייד במזון, וצידה לדרך. הם הגיעו לעיר קושטא… ואחרי חג הפסח הם הפליגו שוב בים. מכאן החלו סערות קשות בים, שנמשכו מספר שבועות, עד שהגיעו לבסוף לעיר בירות, ומשם נסעו לעכו.
בראשית חודש אלול תקס"ט (1809), עלו רוב אנשי השיירה בשיירת גמלים לעיר צפת מחוז חפצם להתנחלותם. אך רבי אברהם וולפנזון ואשתו, ועוד שתי משפחות וילדיהם, נסעו לכוון ירושלים, וזאת כדי לקיים את מצוות ה"עלייה לרגל" לפי הוראות הגאון מוילנה. נסיעה זו נמשכה שבוע ימים, ולבסוף הם הגיעו בשעות המוקדמות של הבוקר – לתחנתם האחרונה – "שער יפו" השער הראשי לירושלים. אך כאן הם מצאו את השער סגור וחיכו עד שאנשי השלטונות יפתחוהו.
כשירדו ר' אברהם ואשתו ושאר בני השיירה, מעל דבשות הגמלים, הם השתטחו על הארץ, ונשקו את רגבי האדמה, וקרעו קריעה כ"הלכה".. ואז הם ברכו בקול רם, לעיני החמרים הערביים, את ברכת "שהחיינו וקיימנו".
לבסוף פתחו אנשי השיירה את צרור�
�תיהם שנשאו עמם – אחד עשר חדשים מהעיר שקלוב, והוציאו מתוכם את המלבושים החמודים ואת פרוות הנשים היקרות… וערמו אותם לערמה אחת, יצקו עליה שמן, ושרפו את הבגדים כשהגברים רוקדים מסביב למדורה ושרים: – "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים" והנשים הצעירות שבחבורה… התפרסו ליד המדורה ובכו בכי-מר… על אבדן בגדיהם – הרכוש היקר.
"…היום נולדנו מחדש.. ניחם רבי אברהם את הנשים ..ועלינו לברך "ברכת הגומל לקב"ה"
.. ששמר עלינו בדרכנו הארוכה"…
לאחר גמר החשבונות עם ה"חמרים" הערבים, התעטפו הנשים בסדינים שחורים והגברים לבשו "קפטנים" – כמנהג ירושלים ונכנסו עם שיירי צרורותיהם לתוך העיר והגיעו עד ל"רחוב היהודים".
..במחזור התפילות שלו – מ"הימים הנוראים".. רשם רבי אברהם בכתב ידו – ליד התפילה – "תקע בשופר גדול לחרותנו.." – את הדברים הבאים לעדות:
– "בראש השנה של שנת תק"ע התפללתי בפעם הראשונה ליד ה"כותל המערבי"…
וזה סוף סיפורה המרתק.. של שיירת ר' אברהם הדיין לירושלים.

ירושלים ניסן תשס"ח – 2008 שבתי זכריה עו"ד

אברהם הדיין ואישתו נכנסים לירושלים הגרסאות השונות

מאת אלי אשד

מעניין לראות איך התפתח הסיפור על כניסתם של אברהם הדיין וולפנזון ואישתו לירושלים סיפור שאותו מביא כאן עו"ד שבתי זכריה .  .

הגרסה הראשונה

יעקב גולדמן,המספר של הגירסה הראשונה  של סיפור כניסת אברהם הדין ואישתו לירושלים.

הגירסה המקורית של הסיפור הופיעה ככל הנראה  אצל יעקב גולדמן בעלה של אסתר מלכה בתו  של אברהם הדיין מאישתו השנייה שינדל.
גולדמן מן הסתם שמע את הסיפור מאברהם הדיין עצמו או מאשתו של אברהם או מאישתו שלו ( או מכולם ביחד ? )  והוא מספר בספרו ""ספר בני אשר :יכיל עשרים ושלשה פרקים חקירות ודרישות בענינים שונים" ( חידושי תורה ) ( 1924) בעמוד  קיט על אם אישתו שיינדל ש"בבואה עם בעלה מאונגריה לשער יפו בירושלים והיא לבושה מלבושי –פאר אירופאיים עמדה על יד שער יפו וקרעה ב גדיה כדין ואמרה "איני נכנסת לעיר הקדושה במלבושי מן הגולה אלא בסדין לבן כמנהג נשי ירושלים המוסלמיות והיהודיות בצאתן החוצה" ,ורק אחרי שמילאו בקשתה נכנסה העירה. "

כלומר הפרשה ארעה כאשר חזר אברהם הדיין לארץ ישראל בה התגורר כבר מזה שנים עם האישה השנייה שלו .(עם כי מעניין שגולדמן אינו מזכיר את שם הבעל שהיה חמו  אלא רק את שם האישה ).
על שיינדל מספר פנחס גרייבסקי אחיו של יעקב : מאת אבי מורי ורבי צבי ז"ל שגר בחצר אחת עם רבי אברהם הדיין קיבלתי :שיינדל היתה בת להורים גדולים בשורישפאטאק שבהונגריה . מלומדת הייתה ביהדות גרמנית והונגרית ,בקיאה הייתה במדרשי אגדה .הצטיינה ביופייה ,בחוכמתה ,ביראת ה' ובצדקתה אשר חפפה על כל הגיוני נפשה ופועל כפיה .

 

 

גירסה שנייה

 

יעקב רימון סופר ומשורר.

בגירסאות הבאות של הסיפור כל הפרשה מתרחשת כמה שנים קודם לכן עם הגעתו לראשונה של אברהם וולפנזון לירושלים והיא מיוחסת לאישתו הראשונה של אברהם הדיין,בתיה בריינה ( אם כי אין נוקבים בשמה בסיפור ).
הגרסה השנייה של הסיפור היא של המשורר יעקב רימון שמספר בסיפורו "רבי אברהם הדיין ואישתו עולים לירושלים " המבוסס בברור על המקרה המתואר אצל גולדמן אבל מורחב בהרבה כיצד כאשר היגיעו אברהם ואישתו (הראשונה בתיה בריינה אם כי רימון נמנע  משום מה מלהזכיר את שמה  ומעניין למה ) אחרי מסע ארוך וקשה בים סוער לעכו השתטחו על הארץ ונשקו את רגבי האדמה והצטרפו מיידית לשיירת גמלים שפניה מועדות לירושלים, נסיעה הצטיינה בחוסר הנוחיות שלה . הם היגיעו לירושלים עיר הקודש שבורים ורצוצים בגופם אך לא ברוחם . כשירדו וראו את עיר דוד בחורבנה גאו בבכי מר ולפתע פנתה אל אברהם אישתו הצדקנית כשהיא קוראת מתוך החלטה נחושה :"אברהם עיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתית ואני אכנס במחלצות ותכשיטים ועדיים ? לא יהיה כזאת !"
"הם פתחו המזוודות והוציאו מהן את כל היקר וההדר שבבגדיהם וחפציהם .חיש מהר נערמה הערמה .רבי אברהם הדיין ואשתו הסירו מעליהם את מלבושיהם היקרים והאישה התפרקה מכל עדייה ויזרקום לערמה בלב הומה .
ברגש ובנפש סוערת הדליקו את הערמה. התעטפו רבי אברהם הדיין ואשתו בסדינים לבנים , ולאור המדורה נכנסו השניים כשני למלאכים טהורים לירושלים .

( :יעקב רימון "רבי אברהם הדיין ואישתו עולים לירושלים ")

יעקב רימון היכיר את יעקב גולדמן וייתכן ששמע את הסיפור מפיו או מאישתו ואולי קרא על זה בספרו.
( " ייתכן באותה המידה ששמע את הסיפור משכניו וידידיו בשכונת מונטיפיורי אליהו לנדא נינו של אברהם הדיין ו/או מידידו ושותפו לכתיבה יוסף זונדל וסרמן חתנו של אליהו לנדא.

 ייתכן בהחלט גם שכל האפשרויות האלו נכונות ורימון היה מודע לסיפור מכל אחד מהמקורות שצויינו שכל אחד מהם מן הסתם נתן  לו ואריאציה משלו.  .

 

 

.  בכל מקרה ניראה  שבגירסתו של יעקב  רימון לסיפור של אברהם הדיין ואישתו וכניסתם לירושלים  הוא לקח לעצמו חרות פואטית לשנות כראות עיניו על מנת להפוך את הסיפור ואת המסר שלו  לדרמטי יותר כפי שאפשר לראות  למשל מהמילים המצוטטות מהאישה חסרת השם של אברהם הדיין ( היפוך מעניין לגרסה הקודמת שבה הבעל הוא זה שאינו מוזכר בשמו )  מילים שאינן נמצאות כלל בגירסה המקורית של גולדמן.

 

סיפורו של רימון הופיע לפחות בשני ספרים  " בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים ,אגדות ותיאורי חיים כינסו וערכו יעקוב רימון ויוסף זונדל וסרמן " ( סבו של כותב שורות אלו )הוצאת המכון לאיסוף סיפורי ארץ ישראל ואגדותיה , 1958.

הסיפור הופיע שוב בספרו של יעקב רמון "דמויות מן העבר :סיפורים ורשימות הוצאת המנורה ,1972.

גירסה שלישית
את הגירסה של יעקב רימון אפשר למצוא בשינויים קלים גם במאמר "רבי אברהם וולפנזון " בתוך "ספר של יעקב גליס מגדולי ירושלים  הוצאת ספריית ראשונים ,ירושלים תשכ"ז . ,1967 ( הגירסה הפרטנית ביותר הקיימת על חיי אברהם וולפנזון ).מקור הגרסה הזאת מצויין  שם במפורש .: "על המסורת השמורה במשפחה מסביב לעלייתו של רבי אברהם מספר י..רמון …."
אלא שבגירסה שאותה מביא גליס יש שינויים לעומת הגרסה הקיימת בדפוס של רימון. :
מסופר שם על אישתו הצדקנית של אברהם הדיין ( שגם כאן לא מציינים את שמה ) ש"התפרקה מכל התכשיטים והעדיים וכל חפצי הערך והחם ,כולם הוקדשו לצדקה ,ושניהם נכנסו לירושלים בכסות פשוטה זכר לחורבן ובלבם יוקדת אש האהבה לירושלים .
דהיינו כאן בגרסה השלישית של הסיפור החפצים לא נשרפים אלא רק נמסרים לצדקה.ומוזר למה השינוי ,אולי העורך גליס מצא את עיניין שריפת החפצים כקיצוני מידי ?
( מוזר גם שאין למצוא את הסיפור הזה בספר "מיקירי ירושלים " של יוסף זונדל וסרמן שהופיע ב1973 למרות שיש שם פרק שלם על אברהם הדיין,ולמרות שוסרמן ללא ספק היכיר את הסיפור . סביר גם שהיה זה הוא או חותנו אליהו לנדא נינו של אברהם הדיין שסיפרו אותו ליעקב רימון במקור .ובכל זאת וסרמן נמנע להביא את הסיפור ).

גירסה רביעית

ד"ר ישראל בן זאב בצעירותו.

את הגירסה הרביעית המפותחת ביותר של הסיפור אפשר למצוא במאמרו הגדול שלא פורסם של ד"ר ישראל בן זאב שהיה נינו של אברהם הדיין שלושה ממיסדי ישוב האשכנזים הפרושים במאה התשע עשרה רבי ישראל משקלוב ,רבי אברהם הדיין וולפינזון ובנו רבי זאב איש ירושלים ". מאמר שכנראה נכתב בסביבות 1990 לפני מותו של ד" ר בן זאב ולא פורסם והשתמר בידיו של עו"ד זכריה .ובו יש תיאור מפורט ביותר של שריפת החפצים והמלבושים בכניסה לירושלים.
ןגירסה זאת עומדת בבסיס המאמר שמופיע כאן של עו"ד שבתי זכריה.

ראו עוד
התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון 

אברהם הדייון וולפנזון בויקיפדיה

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

שבתי זכריה חוקר ירושלים הלא נודעת

האתר של שבתי זכריה

עוד סיפורים של שבתאי זכריה על ירושלים 

סיפורי שבתאי זכריה מירושלים -חלק שני 

סיפורי ירושלים של שבתאי זכריה חלק שלישי 

סיפורי ירושלים  של שבתאי זכריה חלק רביעי 

סיפורי ירושלים של שבתאי זכריה חלק חמישי 

שבתאי זכריה מספר עוד 

ירושלים המיסתורית

סיפורי חצרות ובתים בין החומות