ארכיון תג: יעקב רוטבליט

הליצן שירד מגדולתו: ניתוח הפזמון "סוף לסיפור: מאת יעקב רוטבליט-חיים מזר

 

חיים מזר  חוקר ומבקר רב  תחומי חוזר בביקורת פזמון חדשה .                                         

סוף לסיפור

 

מילים: יעקב רוטבליט

לחן: יהודית רביץ

 

שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת
המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים.

גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

 

 

 

הליצן שירד מגדולתו

מאת חיים מזר

"סוף לסיפור" הוא שיר המתאר ליצן שירד מגדולתו ועדיין מנסה להישאר על הבמה.בשיר שלושה בתים בני תשע שורות כל אחד.חמש השורות האחרונות של הבית הראשון זהות לחמש השורות בבית השלישי.מעין פזמון חוזר.

בית ראשון

שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת
המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

 

בית זה פותח במילים "שום הפתעות אין בסיפור",פתיח שהוא הצהרה הבאה לומר שאם למי שהוא יש מחשבות שצפויים דברים חדשים,התשובה היא באופן קטגורי לא. אין כבר מה לחדש ובשפה ציורית ויומיומית הסוס נגמר לו והוא הליצן ממשיך בשלו.האם מכוח ההתמדה מכיוון שזאת פרנסתו, הוא מרגיש שכוחו עדיין במותניו?כשם שהשגרה השתלטה על ההופעה ,כך גם הדמעות. הליצן כבר לא יכול לתת הופעה ראויה.אין סיבה לחגיגה כי היא נגמרה .ולאן מובילות הדמעות? הן נוטפות על האיפור ומוחקות אותו וגם החיוך היה ואיננו עוד. אם בהתחלה ובמשך השנים החיוך היה טבעי,עתה הוא מאוד מעושה עד שהוא מתפוגג.סופו של דבר, אותם חוטים סמויים שתפרו בתפירה מעולה את החיוך לשפתיים נמוגו ואינם עוד. כמו הדמעות הנושרות מעיניו של הליצן, כך החיוך נושר גם הוא.השורה האחרונה גם היא הצהרתית "וסוף לסיפור".להוציא שורה זו ,כל השורות בבית זה וגם בשאר הבתים מחורזות במתכונת של אא,בב,גג,דד .שורה זו היא ללא חריזה ומעמידה אותה כמה שהוא העומד בפני עצמו.מאוד פרוזאי,מאוד עובדתי ללא שום סנטימנטים.בשל מבנה זה השורות האחרונות בשני הבתים האחרים גם הן פרוזאיות.

בית שני

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים.

השורה האחרונה בבית הראשון היא פתיח לבית השני שהוא פרוזאי לחלוטין.העובדות כפי שהן במלוא אכזריותן .בבית זה יש סיפור בעל מבנה ליניארי.הקסמים חלפו,אורות הבמה אט אט מועמים והזמן הופך אט אט לנחלת העבר.במקרים רבים אומרים שזמן מרפא פצעים .כאן ההיפך הוא הנכון.ככל שהזמן מתקדם יותר הפצעים הולכים ומעמיקים. אין עתיד. הליצן ממשיך במאמץ רב את מופעי הקסמים שלו,אבל הזיעה נוטפת ומטשטשת את האיפור בדומה לדמעות שבבית הראשון. אגלי הזיעה והדמעות מתערבבים זה בזה ולא משאירים אפילו עקבות של איפור. הכובע המפורסם של הקוסם מעוך ,אין בו יותר שימוש מכיון שלליצן אין יותר שפנים לשלוף.הם כולם ברחו והוא כמו אב שכול שאיבד את היקר לו מכל. הקהל מסיק מסקנות ועוזב את האולם.אין מי שיצפה בו.אין מי שימחא כפיים.בנוסף לשפנים היו לו גם יונים,אבל גם הם אינם. נראה ששורות שלישית ורביעית צריכות להיות מחורזות וצריך להיות כתוב "הזמן שאין לו רופא/חלף כמו פלא".

בית שלישי

גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

בית זה פותח במילים "גם האמת,גם הבדיה" .מצב אמיתי ומצב לא אמיתי-מדומיין,פועלים בו זמנית ונוצר מצב בו אי אפשר היה לדעת מה נכון ומה לא נכון,מה ריאלי ומה נמצא בתוך הפנטסיה.הליצן ידע תמיד לפרוט על עמימות זו במיומנות רבה,מעשה ידי אומן. יכולת זו חלפה לה. עתה נשארה רק הריאליה והיא קשה,כואבת ואכזרית וכמו הזמן שחמק לו בבית השני,כך בבית זה העמימות חלפה ונמוגה.מה שנשאר הוא הליצן במלוא עליבותו. לאורך כל השיר תיאור הליצן הוא בגוף שלישי יחיד.תיאור הניתן על ידי אדם מהצד הכואב את כאבו של הליצן. בשורה הרביעית בבית זה ישנה פניה בגוף שני יחיד,בלשון אתה "ורק אתה עדיין".הפניה היא אישית, אינטימית. הכותב מתוך הרבה אמפתיה מזכיר לליצן ש"סוף לסיפור"-לדעת לרדת מהבמה בצורה מכובדת.

יש בשיר פתטיות כפולה. פתטיות אחת היא הליצן המנסה בכל כוחו להישאר על הבמה,למרות שהוא כבר לא רלבנטי. הוא מזכיר את סרטו הקלסי של צ'פלין "אורות הבמה" המתאר בצורה מעוררת רחמים ויחד עם זאת בהרבה אהבה שחקן תיאטרון שתשו כוחותיו המנסה במאמץ רב להשאר על הבמה.הפתטיות השנייה היא בלחן של יהודית רביץ שתפשה את נשמתו של השיר. זהו לחן שאפשר לרקוד על פיו-ולס. הוולס הוא במהותו ריקוד עם הרבה חן, אצילי ואריסטוקרטי באופיו. גם אם לא מקשיבים למילים,אלא רק ללחן אפשר לשמוע בתוכו הרבה עצב.האם גם הדמעות זולגות בקצב ולס?

ראו גם

קליפ של הפזמון 

עצבותו של יעקב רוטבליט: ניתוח הפזמון "אני שוכב לי על הגב"-חיים מזר

חיים מזר בעוד ניתוח פזמון  במסגרת מדורו הקבוע : והפעם פזמון של יעקב רוטבליט שאותו שר אריאל זילבר .

לכאורה נהנתנות

 

מאת חיים מזר

 

אני שוכב לי על הגב 

מילים: יעקב רוטבליט
לחן: גדעון אלרן

שר אריאל זילבר

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקווה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

אז אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

האסוציאציה הראשונה העולה מתוך שמו של השיר "אני שוכב לי על הגב" היא של בטלנות לשמה.לא לעשות כלום ולהנות מכך. זה גם הרושם המתקבל מקריאת הבית הראשון והוא מתעצם בשורות האחרונות של בית זה."והחיים יפים יפים ממש כמו מחזה". עיון מעמיק בשיר יראה שמאחורי אמירה אופטימית זו מסתתרת טרגדיה-סיפורו של אדם שעבר תהפוכות בחיים ונשאר בלי כלום.

השיר בנוי מ-5 בתים.בית ראשון ובית אחרון זהים, להוציא מילה אחת שבה נדון מאוחר יותר,בית שני ובית רביעי זהים לחלוטין ובית שלישי שלא חוזר על עצמו.המבנה של השיר הוא במתכונת של 1,2,3,2,1 -מבנה מעגלי.בית אחד מרכזי הוא הבית השלישי וסביב לו מעטפת של בית שני ורביעי וסביב לה מעטפת נוספת של בית ראשון וחמישי.

מבחינת החריזה הבית הראשון מתחלק לשני בתים קטנים .כל אחד משפט בפני עצמו והחריזה נמצאת בשורות הזוגיות. בית קטן ראשון:

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה

בית קטן שני:

אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

התיאור הוא של מצב סטטי,של שכיבה מלווה בתחושה של נהנתנות המנסה לבלוע הכל. להנות מהחיים כמות שהם,במין תחושה של צופה על מה שנעשה סביבו. המשפט "ממש כמו מחזה" מזכיר את הביטוי כל העולם במה.המשורר הוא הקהל.לפחות ממה שנראה בבית זה מדובר בקהל של בן אדם אחד.בשורות השנייה והשישית ישנם פעלים המתייחסים לחוש הראייה-מביט, חושב, חולם,הוזה. מבחינת סדר השימוש במילים ישנו כאן מדרג מהקונקרטי –מביט, עד למופשט- הוזה. המילה חולם היא שלב ביניים בו המשורר מתנתק לאט לאט מהחיים המעשיים ועובר לשלב אמורפי,מה שנעשה באמצעות החשיבה.בשורה השנייה המילה חושב לא מופיעה רק בשישית. בהתחלה ישנה כפי שראינו הקונקרטיות ואז המשורר מתחיל להשקיע את מחשבתו במושא התצפית-החיים והתוצאה הסופית היא תלישות .המשורר אינו חלק מהמחזה. הוא מבחוץ.

הבית השני גם הוא מתחלק לשני בתים קטנים .כל בית קטן משפט בפני עצמו והחריזה היא כל שורה שניה. בית קטן ראשון:

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו

בית קטן שני:

בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

התלישות והנהנתנות הפסיבית מורגשות גם כאן,אלא שהן מלוות בתחושה של אקזיסטנציאליזם המוצא את ביטויו באמירה שיש בה מין הייאוש. אין שום סיבה שהיא, אשר בשבילה כדאי להשקיע או למות למענה.כל מה שנשאר הוא לקבל את העולם כפי שהוא בלי לנסות לשנות אותו.רק לתור בעולם וזה נעשה במחשבה בלבד עם מבט קצת פנוראמי. בבית הראשון הכותב מתייחס לחיים,אך לא ברור אם כוונתו לחייו שלו או גם לחיים סביבו. בבית זה הוא מביט על העולם ,מה שבבית הראשון לא קיים.הפועל להביט שבבית הראשון מוחלף בבית זה בפועל לצפות. צפייה היא מטבעה בעלת אפיון פנורמי.שדה הראייה רחב יותר ולכן המשורר מרגיש כמו "תייר על העולם" גם כאן העולם מתואר כיפה.

הבית השלישי הוא הלב של השיר .בו מוסבר מאין בא אותו שילוב של אפטיה ונהנתנות .גם בית זה מתחלק לשני בתי קטנים והחריזה גם היא כל שורה זוגית. בית ראשון קטן:

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם

בית שני קטן:

עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

הכותב היה אדם עם תפישת עולם מגובשת למענה היה מוכן להקריב הרבה לרבות את חייו,אבל קרה משהו. מה קרה לא מוסבר.נראה שהוא עבר משבר ואולי התפכחות שהפכה אותו לאדם ציני וראיית עולם חומרנית צרופה. הכל נע סביב כדאיות .היה כאן מעבר קיצוני מעקרונות מוצקים ומוסריים לגישה כלכלית, חסרת מעצורים וכפי שהוא אומר: "עכשיו כשלא נשאר במה להאמין".אבל גם החומרנות קרסה. נראה שהוא היה אדם חסר ניסיון כלכלי ועסקי ובסופו של דבר באה נפילה הקשה. כל שנשאר לו הוא רק "לשקוע בהזיות על מין".ההון הרב שצבר בטרם נפילה היה מוקד אטרקטיבי לנשים רבות. נשים היו תמיד בסביבתו הוא ניהל חיי מין סוערים. לאחר הנפילה נשאר בעירום ובחוסר כל. כולן ברחו ממנו .ההנאה המינית היחידה הייתה רק בדמיון. חיי מין וירטואליים. כל מה שנשאר לו זה רק להתענג על האקזיסטנציאליזם הפסיבי.הוא למד בדרך הקשה שהעולם היפה הוא לא רק חומרנות ומין. אבל הוא כבר אדם תשוש וכל שנשאר לו זה לשכב על הגב בבטלה גמורה.המילה הפותחת של הבית האחרון, שהוא ביסודו גם הבית הראשון, היא אז.מילה זו אומרת בעצם למה הוא מתבטל. האם זאת התנצלות או הסבר לתחושת אין האונות תרתי משמע? והמחזה שהוא צופה בו? יכול להיות שהמבט שלו הוא רטרוספקטיבי על חייו שלו.הוא צופה במחזה שהוא לא רק הצופה היחיד בו,אלא הוא גם השחקן היחידי בו.סיפור עצוב של אדם תמים ביסודו שעבר מהפכים קיצוניים בחייו .האם למד להבין ולקבל את החיים בדרך הקשה? ואולי אין זה אלא משל על החברה הישראלית?

 

ראו גם

אתר של אריאל זילבר

אריאל זילבר בויקיפדיה

אריאל זילבר בפייסבוק 

חיים מזר על הטרגדיה של בטי בם

חיים מזר על היאוש של אריאל זילבר

חיים מזר על האמונה של אריאל זילבר

חיים מזר על החלומות של אריאל זילבר