ארכיון תג: ירון ליבוביץ'

מיטב פזמוני האירוויזיון של כל הזמנים

לרגל שידור אירוויזיון 2016 הנה סדרת מאמרים שנכתבו על ידי אלי אשד ועל ידי שותפי חיים מזר וירוו ליבוביץ על מיטב הפזמונים בעינינו של האירוויזיון בכל הזמנים מבחינת מילותיהם.שניים מהם הם ישראליים.

ובתור נספח רשימה של הזמרת מרגלית הדרי (שם בדוי של יסמין אבן ) על האירוויזיון.

 

'הבובה המזמרת "ירון ליבוביץ על השיר הזוכה באירוויזיון 1965

 

טרובדור משירי זמר נודד :אלי אשד על השיר הזוכה ( אחד מהם ..) באירויזיון 1969

שקיעתה של הפרימה בלרינה :חיים מזר על עוד פזמון ( שלא זכה ) מאירוויזיון 1969

 

עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה :חיים מזר על הפזמון "נתתי לה חיי " של להקת כוורת מאירוויזיון 1974

 

ג'ינג'יס חאן ולהקתו :אלי אשד על פזמון בולט באירוויזיון 1979

סוקרטס כוכב עליון : אלי אשד על עוד פזמון שלא זכה ( אבל היה צריך לזכות ) באירווזיון 1979

 

שמשון אולי תתבגר חיים מזר על עוד פזמון מאירוויזיון 1981

הבלדה של ג'וני בלו :חיים מזר על הפזמון שייצג את גרמניה באירוויזיון 1981

 

אלוהים תהיה בן אדם : חיים מזר על השיר הישראלי באירוויזיון 1988 

 

טריויזיון :מרגלית הדרי (יסמין אבן ) מסכמת את האירוויזיונים

 

אגירה וזעמו המסתורי של האל

 

 

במפגש בסינמטק פרטי ברחוב הגדוד העברי בתל אביב אחד מכמה שקיימים בתל אביב שבו אפשר לצפות בסרטי מופת חינם אין כסף ביחד עם חבר צופים ,ירון ליבוביץ' מבקר שירה צפה בסרט הפואטי –דרמטי –ביזארי "אגירה –זעם האל " על התנסיויות דתיות קרביות של שליחי האל הקאתולי ספרדי באמריקה במאה ה16 . והנה התרשמויותיו.

 

ירון ליבוביץ' ( שני משמאל ) צופה ב"אגירה -זעם האל " בהקרנה סינמטקית מיוחדת ברחוב הגדוד העברי 5 בתל אביב.

 אגירה וזעמו המסתורי של האל

מאת ירון ליבוביץ

Aguirre, der Zorn Gottes

לו שאלו אתכם האם זה טוב לקבל אגרוף בבטן, מה הייתם עונים? לי אישית אגרוף בבטן הוא חוויה מאד לא נעימה. אולם יש מקרים נדירים שבו אגרוף בבטן לא מתיר אותך כואב וכועס. לעתים, ואני אומר זאת בהסתייגות מה, אגרוף בבטן הוא דבר מעניין אולי אפילו דבר מאלף. אני מתייחס לסרט שראיתי לפני ימים מספר בהקרנה  סינמטקית ביתית בתל אביב, כחוויה מאלפת

. אני מדבר על סרטו של הבמאי ורנר הרצוג "אגירה: זעם האל", שהופק בשנת 1972 עם השחקן קלאוס קינסקי בתפקיד הראשי. הסרט היה סרט חזק ולא פשוט לצפייה וכשיצאתי ממנו הרגשתי כאילו באמת חטפתי אגרוף בבטן, אולם הסרט לא היה סרט גרוע.

 Werner Herzog in
העלילה פשוטה יחסית. משלחת ספרדים בשנת 1560 יוצאים במורד נהר האמזונס כדי למצוא את העיר האגדית אל – דורדו. במהלך המסע משתלט על המשלחת סגן המפקד של המשלחת, חייל מקצועי בשם דון לופה דה אגירה, על המשלחת וממשיך במסע במורד הנהר. הוא מתגלה מהר מאד כמנהיג לא טוב במיוחד וכטיפוס רודני, כך שהמסע מגיע בסופו של דבר לאבדון שבו כולם מתים חוץ ממנו הנשאר בודד על הדוברה הנסחפת בנהר האימתני.

קלאוס קינסקי בתפקיד אגירה .

הגרעין ההיסטורי של הסרט הוא אכן קיים בבסיסו. דמותו של אגירה היא דמות היסטורית. היה מסע כזה בשנת 1560. וקיים יומן של הנזיר קַרְוַחַל על מסע כזה אמנם לא על המסע הזה אלא על מסע שנערך 20 שנה קודם לכן. אבל זה לא העיקר לדעתי. הרצוג לוקח את הגרעין הזה ומוליך אותו למחוזות בדיוניים לגמרי, המאלצים את הצופה לחשוב מחשבות בכיוונים שונים ולא תמיד ברורים.
דבר ראשון ששים לב אליו הוא היופי עוצר הנשימה של הג'ונגל הדרום האמריקני עם היַרקות שלו. יופי זה משמש ניגוד מעניין לצרות שקורות את המשלחת חסרת המזל, שלא לדבר על מקרי ההרג הרבים הפזורים לכל אורך הסרט. הסביבה שבה המשלחת נמצאת איננה סלחנית בלשון המעטה, דבר שמופגן באמצעות החצים המתעופפים לעתים קרובות על חברי המשלחת.

בעצם את האויב החיצוני, כלומר את שבטי האינדיאנים העוינים אנחנו כמעט ולא רואים. רואים אותם מרחוק ושומעים אותם קוראים "הנה בשר שט על הנהר". מדובר בשבטים אוכלי אדם, שכחתי לומר. בכלל ניגודים ניתן לראות לכל אורך הסרט.

יחסו של אגירה כלפי שאר חברי המשלחת הוא חשדני ורודני. יחס זה נמצא בניגוד בולט מול יחסו העדין כלפי בתו, שלא מוציאה ולו מילה אחת לכל אורך הסרט. בכלל, השקט, באופן פרדוקסלי, מצוי בסרט ונוכחותו בולטת. הדמויות בסרט מדברים בדרך כלל במשפטים קצרים ובקול שקט. יותר מכך, מפקד המשלחת שאגירה מדיח אותו גוזר על עצמו שתיקה לאחר הדחתו ועד להוצאתו להורג בתליה. בסרט קורים אירועים דרמטיים אבל הם לא נראים לצופה ככאלה. כאמור החצים מתעופפים. אגירה מטיל את חיתיתו במבטים מאיימים בדרך כלל ובהוראות קצרות לעושי דברו. למשל כשהוא מורה להשתמש בתותח על גופות של חברי המשלחת הוא אומר לעושי דברו: אתם לא חושבים שכדאי להשתמש התותח כדי שלא יחליד?

אחת הסצינות המזעזעות היחידות לטעמי המצויה בסרט היא כריתת ראשו של אחד מחברי המשלחת.
דבר אחר המורגש בסרט הוא האופי הלא ברור שלו. העלילה הפשטנית משאירה כמה חורים הצריכים ברור. מוטיב השגעון מבצבץ לעתים בהתנהגותו של אגירה. רואים זאת במיוחד בהחלטותיו החוזרות ונשנות להמשיך הלאה במסע, גם במחיר הדחת המפקד וגם במחיר חייהם של חברי המשלחת. דבר אחד אותי קצת מטריד. בתחילת הסרט אגירה אומר את אחד האבחנות החכמות בכל הסרט, כשמפקד משלחת האם דון גונזלו טוען ש" עכשיו הכל יהיה קל יותר", דון אגירה טוען ש"מעכשיו כולנו אבודים". קשה למצוא בסרט סיבה ברורה למה אגירה משנה את דעתו בהמשך הסרט.
מוטיב אחר מופיע כבר בשם הסרט. כוונתי לזעם האל. אשתו של מפקד המשלחת, הנידון למוות על ידי אגירה, מטיחה בפני אגירה שהאל יעניש אותו על מה שהוא עושה. נקמת האל עולה לכל אורך הסרט. המוטיב הזה מגיע לשיא מעוקם בכך שאגירה מכריז על עצמו במין התרסה שהוא זעם האל. למען האמת הכרזה זאת נראית אולי לא במקומה אבל כפי שאמר חברי אלי אשד, אולי מה שטוב בסרט הוא שהוא לא מציג דברים חדים וברורים.
מוטיב נוסף הבולט בסרט הוא מוטיב היחסים בין האדם הלבן לאוכלוסיה המקומית. הוא מתבטא בסצינה טעונה מאד שבה נערכת פגישה בין חברי המשלחת לזוג אנשים מתושבי המקום. הפגישה הזאת מסתיימת בצורה לא טובה מבחינת אנשי המקום. הורגים את האיש לאחר שהוא מנענע את ספר הברית החדשה כדי שישמיע קול ואנשי המשלחת ממיתים אותו כי זלזל כביכול באל שלהם. הפגישה הזאת מתמצתת את חוסר התוחלת במערכת יחסים בין האדם הלבן לאינדיאנים אם היחסים מבוססים על רדיפת בצע ועל קנאות דתית מטופשת. עם זאת, אני מכיר סרטים אחרים שבהם מערכת היחסים הטעונה הזאת מוצגת במורכבות יתר מאשר האופן הסכימטי משהוא שבו היא מוצגת כאן.

 Klaus Kinski, Werner Herzog in
הסרט כאמור משאיר הרבה סימני שאלה. בכל זאת פרט מעניין בדמותו של אגירה, המשוחקת בצורה מאד מלאת הבעה של קלאוס קינסקי, שאולי עשוי לשפוך אור על רעיון מנחה אחד שאולי מסביר את התנהגותו של אגירה. הרצוג הבמאי עשה את אגירה צולע ואחת מידיו נראית תמיד משוכה לאחור, דבר שיוצר אשליה של גיבנת. דמות צולעת וגיבנת מזכירה מאד את ריצ'רד השלישי שבמחזהו של שיקספיר הוא מוצג כצולע ובעל גיבנת. שיקספיר, איך נגיד זאת, מציג את ריצ'רד השלישי כדמות אכזרית ובעלת אובססיה כלפי השלטון, דבר שמביא אותו לחסל כמעט את כל מי שעומד בדרכו כדי להגיע לכס המלוכה. ניתן לומר שאגירה אצל הרצוג מוצגת כדמות הרדופה באובססיה כלשהיא, שאני מעדיף לא לקבוע מהי בדיוק.
"אגירה זעם האל" הוא סרט לא פשוט, כאמור אגרוף בבטן, אבל סרט שבכל זאת הייתי ממליץ לראות אותו.
ראו גם
אגירה זעם האל בויקיפדיה

הזמרת מדונה והאר"י הקדוש מצפת

עטיפת ספר על מדונה שיצא לאור בעברית בהוצאת "כינרת "ב-1986.  

הזמרת המפורסמת מדונה היא כידוע גם מעריצת תורת הקבלה המפורסמת ביותר בתבל השפעתה של תורה זאת ( או לפחות גרסה מסויימת מאוד שלה ) ניכרת היטב ביצירות שונות שלה . ואולי יותר מכל השפעה זאת ניכרת בפזמון שנוי במחלוקת במיוחד שלה בשם "יצחק ".
חוקר הפילוסופיה היהודית והמומחה למוזיקה קבלית ירון ליבוביץ יצא לבדוק שיר זה ואת את השערורייה שעורר בקרב חוגים מסויימים  שאף השמיעו את הטענה "שיש איסור הלכתי " על פיזמון מעין זה .האומנם ?
מאמר זה הוא פתיחה לפרוייקט שיופיע כאן בקרוב על"הקבלה של מדונה ".

יצחק

ISAAC
מאת

מדונה

וסטיוארט פרייס
שרים
מדונה
ויצחק סינוני

מהאלבום
Confessions on a Dance Floor

Written by Madonna and Stuart Price
Produced by Madonna and Stuart Price
Additional vocals by Yitzhak Sinwani

Im nin'alu
Daltei n'divim
Daltei n'divim
Daltei marom
[Even if the gates of the rich will be closed,
the gates of heaven will not be closed]

Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Staring up into the heavens
In this hell that binds your hands
Will you sacrifice your comfort
Make your way in a foreign land

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

Remember, remember, never forget
All of your life has all been a test
You will find the gate that's open
Even though your spirit's broken

Open up my heart
And cause my lips to speak
Bring the heaven and the stars
Down to earth for me

Im nin'alu
Daltei n'divim

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim
Kolam baruchu ya'alu
[The creator is living above the angels
And they are all nourished from his spirit]

Wrestle with your darkness
Angels call your name
Can you hear what they are saying
Will you ever be the same

Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu
Mmm mm mm
Im nin'alu
Im nin'aaalu

El hai
El hai maromam 'al karuvim

(Yitzhak Sinwani spoken:)
The generous truly know
What will be given
If they don't stop, you know
The gates of heaven are always open
And there's this God in the sky and the angels
How they sit, you know, in front of the light
And that's what it's about

מאדונה והאר"י הקדוש :ISAAC" של מדונה: וריאציה על נושא מפורסם

מאת ירון ליבוביץ
"

הפזמון Isaac  של מדונה הלקוח מתוך אלבומה Confessions on a Dance Floor  עורר פולמוס לפני כשלוש שנים.
השיר עוסק לכאורה במקובל המפורסם  מהמאה ה-16 יצחק לוריא האר"י,

ככל הנראה מעורבותה של  הזמרת מדונה בשיר גרמה לרב רפאל כהן, ראש ישיבת האר"י בצפת, להצהיר בפני עיתונאי ששאל אותו בנושא הפזמון מבלי ששמע אפילו את השיר ש" חל איסור הלכתי לעשות שימוש בשמו של האר"י הקדוש לשם עשיית רווחים. המעשה שלה פשוט לא מתאים, ולא נותר לי אלא לרחם עליה בגלל העונש משמים שהיא תקבל. האר"י הוא קדוש וטהור, ואנשים לא צנועים לא יכולים לשיר עליו".
משום מה הרב כהן לא מצא לנכון לציין איפה במקורות היהודיים נמצא אותו איסור הלכתי חמור שהוא דיבר עליו.
עניין "האיסור ההלכתי"  החמור פורסם בחו"ל ועורר שם הדים שהיגיעו גם לידיעתה של מדונה.
מדונה בתגובה טענה שאין מדובר בפזמון באר"י הקדוש כלל אלא בשמו של יצחק סינוני איש מרכז הקבלה והפייטן שמשתתף אתה בביצוע השיר ובהופעות.

מדונה טענה ש"האבסורד הוא שזה לא מה שהם חושבים שזה. זה לא שיר על יצחק לוריא. איני יודעת דבר על יצחק לוריא, לכן אינני יכולה לכתוב עליו שיר. השיר נקרא 'יצחק' מפני שזה שמו של האדם עליו אני שרה. אני חושבת שמישהו החליט לצאת ולהכריז שאני קשורה במעשה אסור, וזה פשוט לא נכון".

נסיונות של עיתונאים לבדוק את העניין עם יצחק סינוני  ועם חברי מרכז הקבלה של מדונה בלונדון ובלוס אנג'לס  מצאו שהללו,  משום מה ,  מסרבים בתוקף להסביר במה בדיוק עוסק השיר אם הוא עוסק באר"י או לא.
כפי שנראה בהמשך מבט חטוף במילים מעמיד בספק רב את הטיעון שהשיר אינו עוסק באר"י הקדוש אלא באדם בן ימינו .
כנראה שמדונה נבהלה מן ההד השלילי שהשיר יצר על הרב  בצפת ועל כן היא יצאה עם התירוץ הקלוש הזה.
נראה שלמעשה שיקרה בתגובתה לתקשורת מחשש אותו "איסור הילכתי " .

האם קיים  איסור הלכתי על פזמונים על האר"י ?

 

 

קודם כל, יש לבדוק את טענת הרב כהן שגרמה לבהלה כזאת אצל מדונה. . האם אכן חל איסור הלכתי להשתמש בשמו של האר"י לשם עשיית רווחים ?

ביצעתי בדיקה בעניין. בדקתי בספרי הלכה , במאגרי מידע בתקליטורים , ובאינטרנט . בשום מקום לא הוזכר איסור מעין זה על האר"י או כל אישיות דתית יהודית אחרת.
שאלות בנושא בפורומים דתיים וחרדיים שונים באינטרנט לא העלו אף אחד שידע על או שמע את שמעו של איסור הילכתי מעין זה.
שאלתי  את שועי רז  מרצה לפילוסופיה ותלמיד חכם ידוע שאני מכיר וגם את הרב  שלי שלמה שפר הרב של אוניברסיטת בר אילן   .  שניהם נדהמו ואמרו שמעולם לא שמעו על איסור הילכתי כזה.
שועי רז העיר שאיסור כללי מעין זה היה מביא אוטומטית לפסילת פזמונים ידועים על רבנים דגולים כמו  שמעון בר  יוחאי ורבי עקיבא ושלום שבזי  שנמכרים בתקליטים ובדיסקים ושאיש לא היה מעלה על דעתו למצוא בהם פגם בעולם הדתי .
יש להדגיש, שהטענה לא הייתה שאין ליצור שירים על האר"י עקב "חרדת קודש", כלומר שיש נושאים שצריך להתייחס אליהם בצורה שלא תביא לידי זילות.
אפשר אולי להתווכח על השאלה האם למדונה "מותר" לכתוב שירים על האר"י.
אולם שוב זאת לא הייתה הטענה של הרב כהן. הטענה שלו הייתה שיש "איסור הלכתי " להשתמש בשמו של האר"י לצורך רווח.
וזאת, אם אכן העיתונות מסרה את דבריו נכונה, טענה שגויה.
.חבל שהדברים נאמרו בצורה כזאת.  חבל שהרב אמר את דבריו בלי שטרח אפילו להאזין לשיר לפני שיצא למתקפה עליו.
ואם דבריו של הרב כהן נמסרו בצורה שגויה מצער שלא טרח להכחיש את הדברים השגויים שנמסרו בשמו ובכך הביאו להטעיית אנשים לשווא. שכן אין שום איסור הלכתי מעין זה .
לא מן הנמנע שהפרשה הזאת רק הביאה לכך שמדונה וזמרים אחרים ימנע ולהבא ליצור שירים נוספים על דמויות יהודיות מחשש ל"אותו איסור הלכתי " דמיוני וזה חבל.
בכל מקרה אני חושב שהייתה כאן סערה בכוס מים..

יצחק


"יצחק "  עצמו מעניין למדי מבחינה מוסיקלית, לטעמי, וניתן לזהות בו שלוש שכבות.

ביסוד השיר עומד הפיוט "אם ננעלו" של ר' שלום שבזי, שבזמנו זכה לגרסה ידועה של הזמרת עפרה חזה ושמושר כאן בפי הפייטן יצחק סינואני. נעימת הליווי המבוססת על הלחן של הפיוט מורכבת מסולם של צלילים יורדים. והלחן מזכיר לחנים של מוסיקה צופית. בכלל, ניתן לומר שהקטע הזה נועד המשרה אוירה מדיטטיבית, שהמילים עשויות לשמש כמנטרה. המלים עצמם, מלבד מילות הפיוט המשמשים כאמור, בסיס, הם פשוטות יחסית והפונות לדמות שאליו הזמרת פונה שהיא, יותר מקרוב לודאי, האר"י.
המילים עצמן, מתאימות לאיש אשר למד דברים רבים ומדהימים בקבלה, דברים שהשאירו עליו רושם חזק, וזה בא לידי ביטוי במילות השיר: "לוטש עינים מעלה אל תוך השמים/ בתוך גיהינום זה הכובל את ידיך/ התקריב את נוחותך/ ותפלס דרכך בארץ נכר// נאבק עם החשכה שלך/ מלאכים קוראים בשמך/ התוכל לשמוע את שהם אומרים/ האם תהיה עוד מי שהנך//.

המילים, כך נראה, מיועדות לאדם הנחשב כדמות חלוצית המחפשת דרכים אל תוך הלא – נודע. נראה גם שהיא דמות מיוסרת הנלחמת עם עצמה. הפניה אל אותה דמות נמשכת גם בבית הבא:" זכור, זכור, אל תשכח/ כל חייך היו ניסיון/ עוד תמצא את השער הפתוח/ גם אם נשברת לך הרוח/". בבית הרביעי מדובר כבר על בקשה ישירה: "פתח את לבי לרווחה/ והבא את שפתי לדבר/ הבא את השמים והכוכבים/ למטה אל האדמה למעני/".

השיר הזה נשמע כמו תפילה או בקשה, ונראה שהדמות היא לכל הפחות בשיעור הקומה של האר"י וכנראה היא אכן הרב יצחק לוריא הלא הוא הארי"י הקדוש שהשיר נכתב במטרה לכבדו .

פסק הדין
,"יצחק" לא הרשים אותי במיוחד.אמנם הוא קטע עשוי היטב, כמו רוב היצירה של מדונה. היא לא מקורית אבל היא טובה בלקחת מוטיבים ידועים ולעשות מהם מוצרים שהם נעימים לאוזן בדרך כלל.
הצרה היא שהקטע הזה מנסה לייצר אוירה ניו – איג'ית מיסטית משהו. אני דווקא אהבתי יותר את היצירה המוקדמת  הריאליסטית שלה.לא אהבתי את השיר הזה מכיוון שלטעמי הוא יומרני מדי. המלים של השיר בנאליות. ומדונה מנסה להיות כאן רוחנית אינטלקטואלית, אבל בסופו של דבר, המלים הם בסך הכל חיבור של מתלמדת של קבלה בשנה הראשונה שלה.
אני מודה שאני צריך לשמוע את "קרן אור" שלה שנחשב האלבום הטוב ביותר שלה, אבל אני אישית אוהב יותר את התקליטים הראשונים שלה שהיו מוסיקה לריקודים טובה עם מלים סבירות אבל לא יותר מזה.

קישורים רלבנטיים

יצחק שיר של מדונה על האר"י הקדוש

בריטני ספירס שרה את "יצחק"

על השיר "אם ננעלו"

 

רבני צפת נגד מדונה

תגובתה של מדונה לרבני צפת

 

המדונה על הבמה :דן לחמן מבקר את המופע של מדונה

 

מדונה בויקיפדיה

מדונה בפייסבוק 

פורום מדונה 

ד"ר אלי שי :ברוכה הבאה המלכה מדונה "

אלי אשד על מדונה מלכת הקבלה 

 

דף הפייסבוק של שועי רז 

דף הפייסבוק של ירון ליבוביץ'

צייר שלמה כהן.

אישה כמלכה בודדה

המשוררת ש.שפרה שיש מי שמכנה אותה  "השומרית האחרונה "   לאור התעניינותה העמוקה בתרבות השומרית -אכדית הקדומה , היא אחת המשוררות הבולטות של ימינו והיא גם הנציגה הבולטת ביותר היום של חלק מהערכים של מה שנקרא פעם "הזרם הכנעני " לצד אהרון אמיר (אם כי במקרה של שיפרה זרם זה צריך להיקרא יותר הזרם השומרי –בבלי " ש שיפרה היא אחת משלושת היוצרים היחידיים שלו בספרותנו כיום )
חוקר הפילוסופיה היהודית ומבקר השירה ירון ליבוביץ' מפרסם כאן ביקורת נרחבת על ספרה החדש של שפרה .
ביקורת מקיפה על כלל יצירתה של שפרה תופיע באתר זה בהמשך לאחר שיופיע ספרה החדש מסדרת האוניברסיטה המשודרת "המלים ככישוף והכישוף שבמלים "  שנמצא בימים אלו בדפוס.

 אישה כמלכה בודדה

ביקורת על ספרה של ש. שפרה "משי לחשת לי" מאת ירון ליבוביץ

הוסף לסל את משי לחשת לי / ש. שפרה

ש.שפרה השומרית האחרונה .

ש. שפרה, שם העט של שפרה שיפמן שמולביץ', היא משוררת מתרגמת וסופרת שפועלת בשדה הספרותי עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. ספר שיריה האחרון "משי לחשת לי" הוא ספר השירים הראשון מפרי עטה שקראתי.
. השירים שלה הם בהחלט שירים שדורשים מן הקורא מאמץ אינטלקטואלי.

אשה שמתאמנת בלחיות - שירים 1986 / ש. שפרה

נתן זך, בביקורתו הקצרה על ספרה הקודם "אישה שמתאמנת בלחיות" בכתב העת "הד החינוך" בשנת 2001, מגדיר את שיריה כ"חזקים, חושפניים, קשים עזי פנים ועזי אמת" ובהמשך המאמר הוא אומר על כתיבתה כתיבה של "מילה בסלע" (נתן זך, "שירים שמבקשים קירבה", הד החינוך ע"ה (10), עמ' 33).
כדי להבין מה עומד מאחורי מלים אלו, יש צורך לקרוא את השירים שבספר שוב ושוב וכשהתחבטתי במילים בעלות העיצורים הקשים שש. שפרה משתמשת ובמשפטים הקצרים הנוקבים והחדים, עלה בפני הדימוי של שדה שבו מפוזרות אבנים חלקן גדולות וחלקן קטנות. האבנים האלה גלויות וחשופות לעין השמש. שדה בור כזה זכור לי מימי בית הספר היסודי, אליו הלכתי אחר צהרים אחד כדי לאסוף צמחים ליבוש, במסגרת שעור טבע. על השדה הזה יושב עכשיו מרכז מסחרי קטן, אבל אני זוכר את השדה וההתרשמות שלי ממנו הייתה שהוא היה מקום חשוף וגלוי על האבנים ועל הצמחים השונים שהיו בו. אני זוכר שחלק מממצאי הרשימו את המורה, כמו למשל תפרחת של "פרסת סוס" שהבאתי משם, אבל חלק מהן לא נחשבו כמוצגים ראויים כי הם היו חסרים לפי אמות המידה של המורה ולכן אי אפשר היה לדעת מה הם. ספר השירים של ש. שפרה הזכיר לי את אוסף הצמחים המיובשים שלי מכיתה ו'.
בשיריה של ש. שפרה כמו בשדה הבור מימי ילדותי הכול גלוי וחשוף כך שניתן לראות גם את אבני החצץ הקטנים שבדרך כלל לא מבחינים בהם כשצועדים בשדה בור והם לרוב מורגשים על ידינו כשאנו דורכים עליהם. תיאורי המציאות בשיריה של ש. שפרה נגלים לפנינו מפורטים ומפורקים עד לפרט הקטן ביותר. הכול מוצג לפנינו בצורה ריאליסטית עד כדי כך שאנו עשויים להרגיש עצמנו בתוך אותה מציאות.

למשל בשיר "אוכלת עוף בארוחת צהריים", המדבר על זיכרון, יש תיאור של מלון שיש בו "… ריח העבש/ מהביל מן הסדינים ומן הצפות בקרבת/ הים, את האבק שהתמר מן השטיחים/ הפרסיים כביכול, את נברשת הקלף/ הדהה שצבעה את החדר בוָרֹד" (ש. שפרה, משי לחשת לי, אור יהודה 2007, עמ' 25). נדמה שאפשר להריח את הריחות במלון העלוב הזה. או למשל בשיר "בכיסא גלגלים ברחוב בוגרשוב" מתארת לפנינו "אישה קשישה, מאד/ קשישה, מובלת בכסא גלגלים … על צפרניה משוחה לכה/ כחֻלה ועל קרסֻלה מהֻדקת אֶצְעָדה/ משבצת אבני טורקיז,… (שם, עמ' 30).
התיאורים המפורטים-מפורקים לגורמים האלו אינם מוגבלים לדברים מוחשיים בלבד אלא גם לדברים מופשטים יותר כמו למשל שיחת טלפון בשיר "בטלפון": "שלום כאן ג'ון/ לא זוכרת שום ג'ון/ מנין לך שמי ג'ון/…" (שם עמ' 39).

תיאור מעניין ניתן למצוא בשיר "מקוננת אחרי עשרים שנה" שהוא בעצם קינה על מות גבר צעיר שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. הקינה היא על זה שהוא לא יתבגר כי הוא נשאר בן עשרים. בשיר יש תיאור מפורט מאד של התבגרותו של גבר ישראלי שהחלל לא יהיה ועל כן "רעמת שערו הזהֹב לא תִִסֹג , לנער/ הנחי אשר לא יהדק אבזם חגורה/ בשפולי כרס, אשר לא יתקע/ כף לחבריו ויטפח על כתף מה/ נשמע..." (שם, עמ' 27). רעיון של אדם שנשאר צעיר לאחר מותו הוא מוטיב מוכר במיוחד באחד משירי השכול המולחנים היפים ביותר שלנו "יורם" של עלי מוהר, אבל המוטיב, אולי בגלל שמדובר בפזמון הוא מרומז ואילו בשיר הזה של ש. שפרה אנו בהחלט עשויים להזדהות עם תהליך זה, או ליתר דיוק, עם הצער שתהליך זה לא יתקיים לגבי הגבר החלל שבשיר. הזדהות זו של הקוראים עוזרת לנו להבין למה אמצעי זה תורם כדי להבין את שיריה של ש. שפרה. פריטה לפרוטות זאת של עצמים ומצבים מביאה, לאמתו של דבר לציור חוויתי חזק של הרגשות הנובעים מן הדמויות בשירים. בשיר "לנגוע", כשהדוברת השירית מספרת על המחיר שהיא שילמה כדי להתקרב למושא אהבתה האסורה היא מפרטת מה פיתה אותה. "בבשרך נמכרתי/ בריח נשמת אפְך, מֶזג/ חריפות חֲלֵב תאנה ומתק/ פריחת נרקיס, נמכרתי, בזרותך/ באחרותך, בתשוקה להגיע,/ לנגע, …" (שם עמ' 55)

. בשיר אחר, "חשבון" שרובו הוא תיאור של חפצים שנשארו אחר לכתו, אולי מותו? של אהוב. לקראת סופו של השיר מובא המשפט הפשוט והנוקב "…, לשוא/ חפשתי מכתב אהבה אחד,/…" (שם עמ' 64). תיאור פרטני זה של עזבון על הכלול בו ועל החסר בו, מביא אותנו לחוש את העצב והאכזבה שמגלה הדוברת השירית לאחר שחיפשה בין חפציו של האהוב.
בנוסף לפרוט הריאליסטי הזה, בולט לעין אופי ארצי ויצרי שיש לשירים וזאת אפשר לראות בדימויים ספרותיים שונים שהיריעה תקצר מלפרט אותם. אזכיר כאן בכל זאת דימוי אחד שמופיע מספר פעמים בשירים שבספר זה והוא דימוי הסוס ונחיריו המתרחבים. הסוס, במסורת היהודית נתפש כסמל ליצריות וגם בשיריה של ש. שפרה מופיע דימוי זה כדי לדמות לנו את הדחף של הדמויות בשירים למגע גופני. אפשר לראות זאת אצל המלצר בשיר "בעיר זרה", ששערו אסוף בזנב סוס ונחיריו רוטטים כסוס במרוצתו (שם עמ' 21) ולעיתים הוא מופיע אצל הדוברת השירית כמו בשיר "נרצָה" שהיא "שואפת בנחירי הסוסה יחמת נחיריך" (שם עמ' 49). הכמיהה למגע להיות בתוך חוויה חושית מחוויות החיים היא דבר המופיע לעינינו בשירי הספר.

היא מופיעה לדעתי גם במחזור השירים "דוח"ות על נשים", ששמו מרמז על היות הדובר השירי בשירים האלה כנוסע המסקר את החיים כאילו מן הצד, (תפקיד שהמשורר נתן אלתרמן לקח על עצמו בשיריו) אולם קריאה יותר מדוקדקת בשירים מגלה לנו שהדבר אינו פשוט כל כך, הדוברת השירי בשיריה של ש. שפרה היא לא תמיד צופה מן הצד והיא לעתים מעורבת ברשמים שהיא מדברת עליהם ואפילו בחלק מן השירים אנו עשויים לתהות האם הדוברת השירית מדברת כביכול על דברים שהיא רואה בנשים אחרות או שמא היא בעצם מתארת חוויות שלה כאילו הן קרו לאישה אחרת.
אמרתי קודם שהקריאה בספרה זה של ש. שפרה משולה להליכה בתוך שדה בור שבו הכול גלוי. הדבר אינו כה פשוט, כי שדה בור יכול להתעות אותנו בכך שיש דברים בשדה שאינם נראים לנו ממבט ראשון והם חבויים אל מתחת לפני השטח ואותם ניתן לראות רק אם ניטיב להתבונן בו. גם שיריה של ש. שפרה הרושם שהכול גלוי הוא מתעתע. תוך כדי קריאה אתה מגלה שבספר מסתתרים כמה רבדים. קודם כול, בספרה זה של ש. שפרה, כשקוראים את שיריה ניתן לראות לא פעם ולא פעמיים שהיא מתכתבת בשיריה עם שירים אחרים של אותו ספר, למשל השיר "כלה נצחית" (שם, עמ' 65) מכיל אזכורים לשירים אחרים בספר, אזכור אחד הוא לשיר הקודם לו "חשבון", שאותו הזכרנו לעיל. יותר מכך, אותו שיר מתכתב גם עם שירים אחרים המופיעים בתחילתו של הספר.
כוונתי לשני השירים שעוסקים בדמויות תנכיות, ממחזור השירים "כל נשות המלך". בשירים אלה מעניקה ש. שפרה מדרש מרענן ומעניין על פרשת בת שבע, ועל סיפורה של מיכל. (שם, עמ' 7 – 17). אנו למדים שש. שפרה רואה כעניין ראוי לעסוק בעבר, במקרה של "כל נשות המלך " התנ"ך. אולם לא רק בו.

ש. שפרה עסקה במשך שנים בספרות המסופוטמית הקדומה, שהמפעל הבולט שלה בתחום זה הוא האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם", שהיא אוסף נבחר מתוך ספרות המזרח הקדום. האזכור לספר הזה ולמוטיבים מהספרות הזאת נכרים לאורך ספר השירים "משי לחשת לי".

המיתוס על ירידת איננה, אלת הפריון והאהבה השומרית, לשאול נזכר בכמה שירים, ובמיוחד מערכת היחסים של איננה עם דומוזי, הוא תמוז, שאותו הורידה איננה לשאול. מיתוס אחר שמופיע בשיריה של ש. שפרה הוא התחרות בין אנכי, אל החכמה לבין נינמח' האלה האם, שכתוצאה ממנה נוצר אדם פגום בשם אֻמֻאֻל, שנינמח' אימצה אותו בסופו של דבר. המוטיב הזה של הילד שנולד או לא נולד הופך להיות המוטיב המרכזי בשני מחזורי שירים ארוכים בספר, הנקראים ביחד "תיקון לילד שבוי בחיק אימו" (שם, עמ' 83 – 119). יש לציין שמוטיבים אלה נמצאים בתוך השירים לא בצורה ישירה אלא ברמזים. הם בעצם ארוגים בצורה מוחלטת המערכת המציאותית המודרנית שבה חיה הדוברת השירית. במחזורי השירים על הילד שלא נולד ניתן למצוא אזכורים משירים אחרים של ש. שפרה באותו ספר.
ש. שפרה לא מתכתבת רק עם שירים אחרים בספר הזה, אלא גם אם שירים מספרים אחרים שלה. מחזור השירים "עוד שירי פילגשים" מהווה מעין המשך למחזור "שירי פילגשים" המופיע בספר שיריה הקודם של ש. שפרה "אישה שמתאמנת בלחיות". זה לא המקרה היחיד ולצערי לא נוכל להתעמק בדוגמאות אחרות, אולם ניתן לומר שאצל ש. שפרה יש מודעות למה שהייתי אומר "המשכיות". היא לא מתביישת להשתמש בדימויים שהיא כבר השתמשה בהם בעבר. המודעות להמשכיות ניכרת לא רק בדימויים מספרים אחרים שחוזרים לאורך הספר, אלא גם בעיסוקה של ש. שפרה בחווית הזקנה. בשיר "חייבת להם התנצלות" היא מתכתבת באופן מובלע עם רעיונות שהיו הרעיונות שהיו של האנשים שטיפחו אותה, במיוחד יונתן רטוש העורך הראשון שלה, שאפשר להגיד שהוא היה הרוח החיה בקבוצה שנקראה "הכנענים".

מדובר על קבוצה של אינטלקטואלים שפעלה בשנות ה40 וה 50 של המאה הקודמת, ושדגלה בניתוק מהויה היהודית שנוצרה לדבריהם בגולה לבין ההויה הישראלית שנוצרה לדעתם בכל המרחב של הסהר הפורה, מה שהם קראו "ארץ הפרת". היריעה תקצר מלדבר כאן על התנועה הזאת. ש. שפרה אמנם נחשבת כמשוררת היונקת מאותן רעיונות אולם שיר זה הוא דוגמא מובהקת לכך שיש לה גישה ביקורתית לרעיונות האלה ובמיוחד לפנייה של אנשי הקבוצה הכנענית לנוער. בשיר הזה היא אומרת באופן עקיף שהיא מזדקנת והיא מרגישה בסדר עם זה.
ספרה של ש. שפרה הוא ספר מורכב ומעניין, שבו לכאורה הדברים ברורים וגלויים, אבל זה רק ממבט ראשון. כמו בשדה בור שטוף שמש, שבו יש דברים שלא נראים ממבט ראשון כך גם בספר המרתק הזה שבו יש כמה רבדים המלמדים אותנו על נפש מורכבת ומרתקת.
שיפרה על אהרון אמיר

משי לחשת לי

אני בת שבע מאת שפרה

דוחו"ת על נשים :מחזור שירים מאת שפרה

בעיר זרה :שיר מהספר
אנזו תרגום של שפרה למיתוס בבלי

שפרה בויקיפדיה

שיפרה בהוצאת עם עובד

שיפרה בלקסיקון הספרות העברית

שפרה באתר איגוד הסופרים
שפרה במכון התרגום
ראיון עם שפרה

רעות הרפז על משי לחשת לי

שירי ארצי על משי לחשת לי

אישה שמתאמנת בלחיות

hבימים הרחוקים ההם תרגומים מאת ש.שפרה

האלה איננה אוהבת מלכים 

ציור של ש.שפרה. צייר מנשה קדישמן.

המשיח מפדובה

מתוך המחזה "אהבת עולם".
השנה מלאו 300 שנה להולדתו של משה חיים לוצטו "הרמח"ל " מגדולי החכמים והמקובלים של עם ישראל בכל הדורות ,ומי שרבים רואים בו את האב המייסד של הספרות העברית החדשה.
תיאטרון "תאיר "  מעלה על הרמח"ל בימים אלו  הצגה חדשה ומעניינת בשם אהבת עולם".להלן ביקורת  מעמיקה ומקיפה של חוקר הפילוסופיה היהודית ירון ליבוביץ'  על ההצגה.כתבה נוספת על הרמח"ל ועל ההצגה  לרגל חגיגות ה300 להולדתו באתר זה היא "מקובל מכשף משיח ומשורר .

המשיח מפדובה :
אהבת עולם – מחזה בעקבות רבי משה חיים לוצאטו

מאת ירון ליבוביץ

"אהבת עולם " המועלה על ידי תיאטרון "תאיר", הוא הצגה יוצאת דופן המנסה לשלב בין סיפור חייו הסוער של ר' משה חיים לוצאטו (1707 – 1747) (להלן: רמח"ל), מקובל בעל – מוסר ומשורר, לבין מחזה שכתב בצעירותו בשם "מגדל עוז". אגב, המחזה שנכתב בסגנון הדראמה הפסטוראלית האיטלקית מאותה התקופה, לא הועלה מעולם על קרשי הבמה, עד כמה שידיעתי מגעת, ובניסיון תיאטרוני מחזה זה מועלה לראשונה בהפקה בימתית.

 המחזה

ההצגה מורכבת משני חלקים, חלק אחד נסב סביב פרשה אחת מחייו של הרמח"ל, המתגלה לנו דרך אוסף מכתבים אישיים שלו, שהתגלה באורח מסתורי. המכתבים שמובאים במחזה מתרכזים במיוחד ברדיפת הרמח"ל על ידי רבני דורו עקב חשד ביומרות משיחיות. כתוצאה מלימודיו בקבלה הוכרה גדולתו על ידי כמה חכמים צעירים וכך התלקטה סביבו חבורה ללימודים משותפים לקבלה. החבורה לבשה במשך הזמן צביון של חבורת סתר קבלית בגוון משיחי. מכתב של אחד מבני החבורה שבו תיאר את דרך הלימוד שנהגו בחבורה, הגיע לידיו של ר' משה חגיז, שראה במכתב הזה עדות לפעילות משיחית האפיינית לחבורות שבתאיות, ופנה לרבני וונציה כשהוא מעמיד אותם על הסכנה, לדעתו, ליהדות איטליה. התפתחה מחלוקת חריפה ובלחץ הרדיפות הסכים הרמח"ל לגנוז את כתביו הקבליים ולא לכתוב ולהורות קבלה כל עוד הוא בחו"ל. בסופו של דבר הכתבים האלה נשרפו ונגנזו. מכתבים מתוך תכתובת ענפה זאת בין הרבנים ובין רמח"ל, נקראים בצורה אמנותית על ידי ארבעת השחקנים, כל אחד בתורו. חלק זה נשזר בתוך ההצגה עם קטעים מהמחזה "מגדל עוז" שהרמח"ל כתב בצעירותו, שרבים רואים בו משל קבלי.
במחזה משמש האושר והצער של האהבה נושא מרכזי לעלילה, שתוך כדי הסיפור אנו מגלים את הגיבור הראשי, שלום, האוהב את שלומית, כאישיות מוסרית נרדפת, שצדקתה תתגלה ברבים בסוף המחזה. המחזה "מגדל עוז", כאמור, נכתב במסורת הדראמות הפסטוראליות האיטלקיות של אותה תקופה. יצירה כזאת עוסקת בדרך כלל בחיי כפר בתום פשטות הליכות, כשהיא מעמידה את חיי הרועים כניגוד לחיי העיר המושחתים והסוערים. סיפור העלילה המלא משופע במשתתפים, ביניהם גם זוגות נוספים המסבכים את העלילה, באמצעות תככים ואינטריגות שהאוהבים צריכים להתמודד איתם כדי להגיע בסופו של דבר למימוש אהבתם.

ההצגה

העלילה הנפתלת הזאת מובאת באופן מבריק על ידי ארבעת השחקנים בהצגה, כשכל אחד מהם מגלם כמה דמויות שהוא מחליף ביניהם במהלך ההצגה. ארבעת השחקנים הם גברים ומן הסתם הם משחקים גם את תפקידי הנשים.

זה אולי נראה מוזר לקהל שמורגל בהצגות מודרניות שבהן משחקים גברים ונשים ביחד, אולם אין זה מפריע לאופי הקומפקטי והדחוס משהוא שבו בחר הבמאי וכותב ההצגה להביא את הקטעים ממחזהו של רמח"ל, כשהם כרוכים בקריאת התכתובת, ולזה נחזור מאוחר יותר.

האופי הקומפקטי של ההצגה מתבטא גם בבחינה וויזואלית. ההצגה נטולת תפאורה, העזרים התיאטרליים הם מצומצמים. כמה כיסאות דוכן וארגז. השחקנים לבושים לבן לכל אורך ההצגה. לי הייתה ההרגשה שההצגה הפשטה מכל סממן נוסף והובאה בפנינו בצורה הכי ראשונית והכי בסיסית האפשרית. זה הזכיר לי במקצת תיאטרון נו, רק שבתיאטרון נו יש גם מסיכות.
הצורה הספרטנית שבה הוצגה ההצגה היא אחת הזכויות של הבמאי, ואני חושב שזאת הייתה בחירה נכונה, בהתחשב בעובדה שמחזה קשה לאוזן הישראלית, שהעברית בו היא עברית גבוהה. לי הפריע שבהצגה הובאה התכתובת בין הרמח"ל לרודפיו, כשהיא מעורבת בתוך סצינות מהמחזה של הרמח"ל.

הכוונה הייתה לעשות הקבלה בין הדמויות במחזה במיוחד שלום, לבין הרמח"ל, שכמו שלום מוסריותו עומדת במבחן קשה. ההקבלה הזאת הייתה מאולצת בהתחשב בעובדה שמחזהו של הרמח"ל מסתיים בסוף טוב, בעוד שהרמח"ל מת במגפה לפני שהוא הספיק לחדש את יצירתו הקבלית.
את ההרגשה הספרטנית שהשרתה ההצגה ניסו בעלי ההפקה לרכך על ידי משחק מוגזם לעתים במחוות של השחקנים כמו בסצינת הכלב. ובמשך המחזה היו איתורים מוזיקליים מוקלטים על ידי זמרת שגם הלחינה את המוזיקה, ויקטוריה חנה.
ההצגה המרתקת והקשה הזאת היא ניסיון מבורך להביא לציבור הרחב את סיפורה של דמות מעניינת בתרבות היהודית, ביחד עם קטעים מיצירתה. עם זאת הניסיון להשאיר את שפת המחזה של הרמח"ל כמות שהיא וזאת תוך דחיסת העלילה המפותלת המקורית של המחזה, הקשתה על הקהל לדעתי להתחבר להצגה. לסיכום, ההצגה היא מאתגרת לא פשוטה כלל ועיקר, וכדאי לראות אותה אחרי הכנה נאותה כדי להתמודד עם השפה והנושאים של ההצגה.

קישורים רלבנטיים

רמח"ל בויקיפדיה

 

פרטים על אהבת עולם

 

מקובל מכשף משיח ומשורר :הרמח"ל בתרבות העברית