ארכיון תג: ישראל שף

עכסה בת כלב והשופט הראשון עתניאל בן קנז בספרות ובקומיקס

\

עכסה בת כלב

Guillaume Rouillé    Promptuarii Iconum Insigniorum  1553 

פרק נוסף בסדרה על גיבורי המקרא בספרות  באמנות בקולנוע בטלוזיה בקומיקס  ובמדיה. והפעם על האישה היחידה המאוזכרת בספר יהושע חוץ מרחב מוכרת מזון ,עכסה בת כלב ( בן יפונה ) רעו של יהושע בן נון.
והסיפור עליה מופיע פעמיים גם בספר יהושע וגם בספר שופטים.
שופטי ישראל משמאל לימין   עתניאל בן קנז , אהוד בן גרא,  שמגר  בן ענת , דבורה אשת לפידות  וגדעון בן יואש

יהושוע פרק טו

א וַיְהִי הַגּוֹרָל, לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה–לְמִשְׁפְּחֹתָם:  אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר-צִן נֶגְבָּה, מִקְצֵה תֵימָן.  ב וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח, מִן-הַלָּשֹׁן, הַפֹּנֶה נֶגְבָּה.  ג וְיָצָא אֶל-מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, וְעָלָה מִנֶּגֶב, לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה, וְנָסַב הַקַּרְקָעָה.  ד וְעָבַר עַצְמוֹנָה, וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם, והיה (וְהָיוּ) תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל, יָמָּה; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל נֶגֶב.  ה וּגְבוּל קֵדְמָה יָם הַמֶּלַח, עַד-קְצֵה הַיַּרְדֵּן; וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה, מִלְּשׁוֹן הַיָּם, מִקְצֵה, הַיַּרְדֵּן.  ו וְעָלָה הַגְּבוּל, בֵּית חָגְלָה, וְעָבַר, מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה; וְעָלָה הַגְּבוּל, אֶבֶן בֹּהַן בֶּן-רְאוּבֵן.  ז וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה, מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל; וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל.  ח וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב–הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה, אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים, צָפוֹנָה.  ט וְתָאַר הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר, אֶל-מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, וְיָצָא, אֶל-עָרֵי הַר-עֶפְרוֹן; וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה, הִיא קִרְיַת יְעָרִים.  י וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה, אֶל-הַר שֵׂעִיר, וְעָבַר אֶל-כֶּתֶף הַר-יְעָרִים מִצָּפוֹנָה, הִיא כְסָלוֹן; וְיָרַד בֵּית-שֶׁמֶשׁ, וְעָבַר תִּמְנָה.  יא וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל-כֶּתֶף עֶקְרוֹן, צָפוֹנָה, וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה, וְעָבַר הַר-הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל; וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל, יָמָּה.  יב וּגְבוּל יָם, הַיָּמָּה הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה גְּבוּל בְּנֵי-יְהוּדָה, סָבִיב–לְמִשְׁפְּחֹתָם.  יג וּלְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי-יְהוּדָה, אֶל-פִּי יְהוָה, לִיהוֹשֻׁעַ–אֶת-קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק, הִיא חֶבְרוֹן.  יד וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב, אֶת-שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק–אֶת-שֵׁשַׁי וְאֶת-אֲחִימַן וְאֶת-תַּלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק.  טו וַיַּעַל מִשָּׁם, אֶל-יֹשְׁבֵי דְּבִר; וְשֵׁם-דְּבִר לְפָנִים, קִרְיַת-סֵפֶר.  טז וַיֹּאמֶר כָּלֵב, אֲשֶׁר-יַכֶּה אֶת-קִרְיַת-סֵפֶר וּלְכָדָהּ–וְנָתַתִּי לוֹ אֶת-עַכְסָה בִתִּי, לְאִשָּׁה.  יז וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-עַכְסָה בִתּוֹ, לְאִשָּׁה.  יח וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת-אָבִיהָ שָׂדֶה, וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר-לָהּ כָּלֵב, מַה-לָּךְ.  יט וַתֹּאמֶר תְּנָה-לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן-לָהּ, אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת, וְאֵת, גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת.  {פ}

עכסה וכלב  ועתניאל תמונה ידועה בשתי גירסאות שונות . ציירה

Caroline Innis 1827 

המוזיאון היהודי   

ספר שופטים  פרק א

ציור של עתניאל בן קנז

ח וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-יְהוּדָה, בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָעִיר, שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.  ט וְאַחַר, יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה, לְהִלָּחֵם, בַּכְּנַעֲנִי–יוֹשֵׁב הָהָר, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה.  י וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶל-הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן, וְשֵׁם-חֶבְרוֹן לְפָנִים, קִרְיַת אַרְבַּע; וַיַּכּוּ אֶת-שֵׁשַׁי וְאֶת-אֲחִימַן, וְאֶת-תַּלְמָי.  יא וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-יוֹשְׁבֵי דְּבִיר; וְשֵׁם-דְּבִיר לְפָנִים, קִרְיַת-סֵפֶר.  יב וַיֹּאמֶר כָּלֵב, אֲשֶׁר-יַכֶּה אֶת-קִרְיַת-סֵפֶר וּלְכָדָהּ–וְנָתַתִּי לוֹ אֶת-עַכְסָה בִתִּי, לְאִשָּׁה.  יג וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-עַכְסָה בִתּוֹ, לְאִשָּׁה.  יד וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת-אָבִיהָ הַשָּׂדֶה, וַתִּצְנַח, מֵעַל הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר-לָהּ כָּלֵב, מַה-לָּךְ.  טו וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה-לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן-לָהּ כָּלֵב, אֵת גֻּלֹּת עִלִּית, וְאֵת, גֻּלֹּת תַּחְתִּית.  {פ}

עכסה בת כלב

עכסה בת כלב ( בן יפונה ) היא האישה הכמעט יחידה המאוזכרת בספר יהושע מלבד רחב הזונה.והיא אחת מארבע  הנשים  הבודדות המאוזכרות בשני ספרים שונים במקרא.  ( השלוש  האחרות למי שלא יודע הן רחל  בת לבן ,מרים אחות משה ובת שבע אשת דוד ) מאחר שהאיזכור עליה חוזר בראשית ספר שופטים.

האם האיזכור בספר יהושע הוא המקורי ומשם הועתק לספר השופטים או להפך? לא ברור ואין דרך לדעת.

אם כי לדעתי ספר שופטים הוא היותר קדום ושם האיזכור המקורי  ומשם נלקח לספר יהושע. אבל אין דרך לדעת זאת,  זה בה במידה יכול להיות ההפך.

יש שחושבים  ( ואני בינם )  שספר שופטים   הוא הקדום בכל ספרי המקרא  מהמאה התשיעית או השמינית לפה"ס, זה היה איסוף של כל מיני סיפורים שהיו קיימים בעל פה ואולי גם בכתב  ושאר ספרי המקרא נוצרו בעיקבותיו וגם בהשפעתו ובהשראתו.ובכלל זה ספר יהושע.

אילולא הייתה עכסה מתוארת כבת זוג לעתניאל בן קנז ברור שהיא הייתה  יכולה להיות בת זוג מתאימה כפטריוטית ישראלית  ( בעצם יהודאית ) צדקת  ובתו של רעו של יהושע מבין המרגלים ,אבל היא כבר תוארה כבת זוג לעתניאל בן קנז וזה היה מחסום שאי אפשר היה לעבור אותו. וכך ליוצרי המדרשים לא נותרה ברירה אלא לזווג את יהושע עם רחב המתאימה הרבה פחות  האישה היחידה האחרת ששמה נקוב בספר יהושע.

עתניאל בן קנז בן זוגה  הוא אולי  דודה של עכסה  ואולי  בן דודה. זה לא לחלוטין ברור מהטקסט המסובך.כמובן שבפרשנויות מודרניות מעדיפים להציגו כבן דודה.

הוא השופט הראשון במקרא והוא היחיד שקשור לשבט יהודה .ואולי זה אומר שהוא התווסף במהדורה יהודאית מאוחרת של ספר שופטים שבמקור נוצר בישראל.

אבל הקטע על עתניאל הוא כנראה מאוחר מהמהדורה הראשונה של ספר שופטים ונוצר בממלכת יהודה  מתי שהוא במאה השביעית לפני הספירה על גיבור משבט יהודה שהתווסף לשאר השופטים שהיו כולם משבטי ממלכת ישראל..

המקרא  מוסיף ומספר, כי  זמן מה לאחר כיבוש הארץ עתניאל הציל את בני ישראל מיד אויב קשה, והוא כושן רשעתים מלך ארם נהריים.

יַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת. וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם; וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, שְׁמֹנֶה שָׁנִים. וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה', וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ. וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ-ה', וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה, וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת-כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם; וַתָּעָז יָדוֹ, עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם. וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.}

מיהו כושן רשעתיים? זה לא ברור.אולי הכוונה למלך ארמי כלשהו.

 

עתניאל בן קנז
Promptuarii Iconum Insigniorum (1553)

 

על פי חז"ל, עתניאל בן קנז היה אחד ממנהיגיו הדגולים של עם ישראל, מאבות התורה שבעל פה.  שכן לאחר פטירת משה היה זה עתניאל שבכוח לימודו הצליח להחזיר הלכות רבות שנשתכחו.

אלף ושבע מאות קלין וחמורין (דרשות של קל וחומר) וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן, החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו
(תמורה טז ע"א)

 

בתלמוד הבבלי מזוהה עתניאל בן קנז עם הדמות "יעבץ" המופיעה בספר דברי הימים.

Othniel by J James Tissot. Illustration to Book of Judges 3.9. 'An: French painter, 15 October 1836 – 8 August 1902"

Jewish Museum, New York City

ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו' במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר (יהושע טו, יז) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב (הקטן ממנו) [ויתן לו את עכסה בתו לאשה] ולמה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו (יהושע טו, יח) ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור מאי ותצנח אמר רבא א"ר יצחק אמרה לו מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת (יהושע טו, יט) ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ונתתה לי גולות מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד (יהושע טו, יט) ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות אמר לה מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות וכלב בן קנז הוא והלא כלב בן יפונה הוא מאי יפונה שפנה מעצת מרגלים ואכתי בן קנז הוא בן חצרון הוא דכתיב (דברי הימים א ב, יח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אמר רבא חורגיה דקנז הוא תנא הוא עתניאל הוא יעבץ ומה שמו יהודה אחי שמעון שמו עתניאל שענאו אל יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל ומנלן שענאו אל דכתיב (דברי הימים א ד, י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים והיתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי ריעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול מיד ויבא אלהים את אשר. שאל כיוצא בדבר אתה אומר (משלי כט, יג

אמר רבי יוחנן… שיעורין של עונשין – הלכה למשה מסיני. תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום. והכתיב: 'אלה המצוות' – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו וייסדום.1

"תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ… שיעץ וריבץ תורה בישראל" (תמורה טז ע"א)

 

בספרות היפה  עכסה  ובעלה  עתניאל כמעט לא מופיעים.

להוציא כמה מקרים בודדים ביותר.

הסופר הידוע מיכה יוסף בן גוריון ברדיצ'בסקי  כותב על עתניאל בן קנז  בספרו "צפונות ואגדות "(  ליפסיה : א. י. שטיבל, תרפ"ד-תרפ"ה ) שהיה קובץ סיפורים אמנותיים משלו על סמך אגדות קדומות.

 

ו: הָהָר הַגּוֹעֵשׁ

ויהי כי קרבו ימי יהושע למות, ויאסוף את שבטי בני-ישראל וישביע אותם לשמור את המצוות, אשר פקד בן עמרם הנביא; ויקרב קרבן לה', קרבן-יחיד בעדו ובעד ביתו, וקרבן-רבים בעד כל הגוי שומרי הנחלה. ויבחר יהושע מן תשעת השבטים וחצי שנים-עשר איש גיבורי-חיל ויראי-אלהים,והטיל גורל ביניהם, ויצא הגורל על עתניאל בן קנז אחי כלב למטה יהודה, וימשחהו למלך ולשופט אחריו, ויצו את העם לשמוע בקולו תמיד. ויהי בכלותו לצוות את בני עמו, ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת. ויקברו אותו בכפר עוירא, היא תמנת-סרח, בגבול נחלתו אשר בהר אפרים.

ולא זכרו בני-ישראל את מעשי יהושע עבד ה', “היו עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, זה עוסק בכרמו, וזה עוסק בתחומו”. ואת המנחיל כל אלה שכחו שכוח. ויחר אף אלהים, “הרעיש את כל העולם על יושביו” ויגעש הר-אפרים.

 

בסיפור אחר  ב"צפונות ואגדות "   עתניאל  מכונה "קנז" בבילבול ברור עם אביו אבל הכוונה לעתניאל.

הטעות במקור לא הייתה  של ברדיצ'בסקי דווקא.  הסיפור הזה מבוסס על ספר חיצוני קדום שיוחס לפילוסוף היהודי הידוע פילון מאלכסנדריה ואכן  שייך למאה הראשונה לספירה  אם כי מאוחר יותר לזמנו של פילון כנראה. ושם התווספו שני פרקים על עלילותיו של"קנז" שהמחבר כנראה בילבל אותו עם "עתניאל בן קנז"  מספר שופטים המוכר לנו. ( קדמוניות המקרא תורגם לעברית מלטינית רק בשנת 1967 בידי אליהו שמואל הרטום בהוצאת יבנה  ,אלפי שנים לאחר שחובר כנראה בעברית.אבל המהדורה העברית המקורית נעלמה לפני אלפי שנים.)

ברדיצ'בסקי לקח את שני הפרקים האלו מ"קדמוניות המקרא"  ועיבד אותם לגירסה אמנותית  קצרה משלו שהיא לפניכם :

ב: קְנַז

ויהי אחרי מות יהושע עבד-אלהים ושבטי-יה נשארו נפוצים כצאן בלי רועה, התאספו השרידים וישאלו במשכן הכוהנים: מי יעלה עתה לפני העם. ומי ינחילוֹ את יתר חלקי הארץ? ויענו אותם הלויים לאמור: הפילו גורל והנלכד בגורל יהיה לכם לראש וקצין. ויצא הגורל על קנז ויעמידוהו לשר ולשופט על ישראל. ויאסוף קנז את כל ראשי שבטי העברים ויאמר להם: אתם ידעתם, כי אֵל עולם כרת ברית עם אבותינו ואתנו ויצו אותנו על-ידי עבדיו הנביאים לעבדו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, ועתה התוַדו על מעשיכם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ויפעלו דבריו על בני-העם. ניגשו בני-יהודה ויאמרו: הנה בחרנו, להקים לנו עגל מסכה כתבנית העגל שעשהו אהרן במדבר. קמו בני-ראובן ואמרו: ואף אנו נואלנו, לזבוח לאלהי העמים ובנינו להם מזבחות. בני-זבולון הודו לאמור, כי הקריבו לבעל את בכורי בניהם. בני דן לא כיחשו, כי למדו מדרכי האמורי ויעתיקו ספרי הקוסמים אשר להם וטמנו אותם בהר העברים. בני-גד סיפרו, שפרצו בעריות ועל ההרים נאפו. ובני-אשר מיהרו והוציאו שבעה עצבי זהב, אשר עשו למלכת השמש, ושנשיהם היו מקטרות להם בלילה, ויציגו אותם לפני קנז. כה התוַדו השבטים, שבט שבט על פשעיו, ולא כיחדו מהנשיא את אשר עשו. ויצו קנז להצית אֵש גדולה ברחוב ולשרוף את כל הפסילים עם מגילת-הקוסמים יחד. ויטהר את בית-ישראל מכל אשמה ועוון ויקדש את העם. ויהי דבר אלהים אליו: יען כי היטבת לעשות וקנא קינאת לשמי ולדרכי, אף אני אשׂים לך שם בין שופטי הנאמנים ואציב לך יד בביתי.

ויהי אחר הדבר הזה ויבחר קנז מבחירי העם שלוש מאות אלף איש חלוצי-צבא, ומהם בחר שלוש מאות גיבורי-חיל ויתקע בשופר ויפרוץ במחנה האמורי, כי נקבצו למלחמה על בני-יעקב ויאמרו לכלותם. ורוח ה' לבשה את קנז וישלוף את חרבו ויך את חלוצי האויב ויכל בהם עד הבוקר. והאנשים אשר אתו נפלה עליהם תרדמה ויעוֹרו משנתם והנה כל השדה מלא חללים חללים. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: לא היה כגיבור הזה בין בני-העברים עד היום.

וישפוט קנז את ישראל ימים רבים. ויהי כי קרבו ימיו למות, אסף את כל זקני-העם ואת הלויים ושומרי-התורה ויאמר אליהם: הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ואני יודע, כי ימים יבואו ונשחת הכרם אשר נטע אותו אלהים-צבאות. אני רואה להבה שאינה יוקדת, לשונות לשונות שאין להן אחיזה ואין להן יסוד מרקדות לפני, תועות הן ומרחפות באויר ולא אדע נפשי. את אשר ראיתי מרחף למעלה הנה הוא יורד ונשקע למטה ואשר היה בתחתית הנה הוא עולה למעלה. קצף על פני תהום. וממעל ארחות ונתיבות וכדמות צללי בני-אדם מתנקשים ונאחזים בהם. עוד דבר אחד נארג והנה מיד הוא נקרע, יפול המתאזר ויקם הנכשל ושוב ילָכד בפח. כה מתנועע הכל ונמשך עד שבעת אלפי שנה, ואז יבלה גם היסוד התחתון גם העליון. רק ירושלים עוד תאיר, כי יחדל העוון. ויכל קנז לדבר ויאסוף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.

עכסה בת כלב הרומן לבני הנוער 

מהדורה הוצאת "יזרעאל " איור :בינה גבירץ

 

כאמור אין כמעט עיסוק בעכסה בת כלב ובבעלה עתניאל בספרות היפה המודרנית להוציא ספר אחד יוצא דופן של ישראל שף ""עכסה בת כלב ".

ספר שהיה חלק ראשון בטרילוגיה של ספרים קשורים זה בזה על רקע ימי השופטים שהופיע בביבליותיקה לילדים ולנערים   ( סדרת חוברות )  "מקרא" ב-1911  בצורת שלוש חוברות בהמשכים. בשנים 1911-1912,חוברות ז, כא, ו-כג.

וזהו אחד הסיפורים הראשונים בעברית שמתארים אישה אמיצת לב ואף לוחמנית.

עכסה  הנועזת מבקשת ליטול חלק במלחמה של יהושע בכנענים ,לובשת בגדי גבר (!) ונספחת לצבא של בן דודה עתניאל משתתפת בכיבוש העיר הכנענית קרית ספר ומצילה את אביה כלב ואת שר הצבא מחרב האוייב.ואגב כך נאבקת בשר צבא ישראלי החושק בה וזומם מזימות כנגדה וכנגד משפחתה.

כל כולו של הספר אפוף באווירה רומנטית ובו בזמן נוצר בו הרושם  שגם נשים יכולות להילחם לא פחות מגברים.

הספר היה פופולארי מאוד בקרב הקוראים הצעירים  והופיע בכמה מהדורות לאורך השנים.פורסם שוב בהוצאת יזרעאל ב-1946  והיה חלק מהקריאה העצמית המונחית בבתי הספר במדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

עכסה בת כלב ועתניאל בן קנז חזרו והופיעו  בקומיקס של אפרים סידון ואבנר אברהמי "תנ"ך עכשיו" שפורסם בשבועון "כותרת ראשית: בשנות התשעים בשני עמודים שונים שאחד הוקדש לאיזכור שלה בספר יהושע והשני לאיזכור החוזר בספר שופטים.

 

וישנו חמשיר של משה שפריר:

עתניאל בּן-קנז: חמשיר

משׁה שׁפריר, משׁוֹרֵר וחוֹקֵר, גֵאוֹלוג וּמַרצֶה

 

מַעֲשֶׂה בְּכוּשָׁן-רִשְׁעָתַיִם
– הוּא מַלְכָּם שֶׁל אֲרַם-נַהֲרַיִם,
שֶׁשִׁעְבֵּד אֶת הָעַם –
עַד שֶׁאִיש אֶחָד קָם
וְהִכָּה אוֹתוֹ כֶּפֶל-כִּפְלַיִם.
מַהוּ שֵׁם הַגִּבּוֹר קְצַר-אַפַּיִם,
שֶׁהִכָּה אֶת אֲרָם שִׁבְעָתַיִם?
 – הוּא בֶּן-קְנַז עָתְנִיאֵל
הַשּׁוֹפֵט-הַגּוֹאֵל,
שֶׁאֶצְלוֹ לֹא רָאוּ פִּיק-בִּרְכַּיִם.

 

וזהו.בכך מסתכם כל מה שיש לספרות ולמדיה העברית לאמר על עכסה בת כלב ועל עתניאל בן קנז השופט הראשון והאב של התורה שבעל פה.

אם כי יש גם רומנים באנגלית על עתניאל ועכסה אבל זה כבר מחוץ לעיסוקנו ברשימה זאת.

קראו גם :

עכסה בויקיפדיה 

 

צפו בסרטון על עתניאל בן קנז

האזינולאפרים סידון מספר על עתניאל בן קנז על פי ספרו "התנ"ך בחרוזים ":

בסדרה זאת הופיעו כבר:

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

משה רבנו כוכב קולנוע

יהושע בן נון ורחב מיריחו כוכבי ספרות קומיקס  וטלויזיה 

דבורה הנביאה ברק בן אבינועם השופט ,יעל אשת חבר וסיסרא המצביא ואם סיסרא כוכבי תרבות

רות המואביה כוכבת קולנוע 

ספר המלכים הסודי: המלכים ירבעם ורחבעם בספרות ובתיאטרון

הגבירה איזבל 

הגבירה עתליה 

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

הנביא ירמיהו בטלווזייה 

יהודה המכבי כוכב קולנוע

 

בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 

בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר  הסיפור המקראי.

הופיע במקור  בגירסה מקוצרת  במגזין "על הפרק" כתב עת למורי תנ"ך גליון מספר 15 ב-1998 

מאז הוא הופיע ברשת בגירסה מורחבת  באתר בשם "קולמוסנט " שקרס ונעלם. והנה הוא שוב מורחב  עוד יותר ומעודכן. 

גם משום שכעת אני מפרסם את פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי  בבלוג זה ובמגזין "יקום תרבות " שבו אני מפרסם סיפורים תנכיים קלאסיים וחדשים.

מאמר זה משמש מצע לתולדות הז'אנר. 

במאמר זה אתן סקירה על תולדות הסיפור והרומן המקראי בשפה העברית והדרך בה שיקפו את הגישות והתפיסות השונות של המחברים ובני דורם אל התנ"ך.

יש לציין שבתקופה המודרנית יש רק מספר מועט יחסית של יצירות סיפורת המבוססות במישרין על  התנ"ך , מרבית הסופרים כאשר שלחו ידם בכתיבת סיפורים היסטוריים העדיפו להתעסק בתקופות  קרובות יותר לזמנם כמו תקופת בית שני ,ימי הביניים, המאות ה-18 וה-19  וכו'. דווקה בשירה ובמחזה פנו  היוצרים לשימוש בחומרים מקראים לעיחים קרובות יותר מאשר בסיפורת .יתכן שהסיבה לכך הייתה שסופרים רבים בפנותם לעבר חשו במרחק  רב מידי מהתקופה התנכית וראו בה תקופה שאי אפשר ליצור ממנה כל אנלוגיה עם תקופתם בניגוד לתקופות אחרות עימהם חשו קירבה נפשית גדולה יותר.

בכל זאת ישנם מספר סוגים של יצירות סיפורת השואבות מהתנ"ך.: 1. יצירות המנסות ליצור מחדש את  עולם התנ"ך ללא כל משמעויות אקטואליות כמו ביצירותיו של מאפו ובתקופתנו המודרנית ברומנים  ה"ארכיאולוגיים" של  סופרים כמו יוסף אריכא. 2. יצירות שעל ידי שימוש בנושא התנכי מביאות מסרים  מודרניים על המאבק בין היחיד והדת וכו' כמו ביצירותיהם של פרישמן ואחרים. 3. יצירות שאכן משתמשות בסיפור התנכי ליצירת אנלוגיה עם ההווה בעיקר בהדגשת הקשר של העם עם ארצו עם חזרתו אליה.

וכאלה הם יצירות על כיבוש הארץ ושיבת ציון של סופרים כמו צבי לבנה, יעקב חורגין ואחרים.

הסיפורת התנכית בתנ"ך

השימוש ביצירות התנ"ך כמקור לבניית יצירות חדשות ומורחבות עם פרספקטיבות חדשות יותר מקורו עוד בימי התנ"ך עצמו כאשר לסיפורים שונים כמו סיפורי האבות וסיפורי דויד נוצרו גרסאות שונות במקומות שונים ששיקפו נקודות מבט שונות, ולעיתים מנוגדות , מאלה של הסופר המקורי. העורך המקראי  החליט לתת את לגרסאות השונות את הכבוד האולטימטיבי ולהכניס את כולן לגירסה  הסופית של התנ"ך .

הסיפורת התנכית החיצונית

לאחר תקופת התנ"ך,הופיעה ספרות  ה"ספרים החיצוניים" שהיו ברובם הגדול עיבוד וסיפור מחדש של  סיפורי התנ"ך הקצרים והתמציתיים.

ספרים כמו ספר היובלות  וקדמוניות המקרא ספרו והרחיבו סיפורים אלה בהתאם להשקפות  ותחומי העניין של התקופה ההלניסטית.גם בסיפרות היונית היהודית החלו להופיע יצירות ספרות כמו  יוסף ואסנת שהרחיבו את הסיפור המקראי והתאימו את המסרים שבו לתקופתם. של המחברים.

התנאים והאמוראים המשיכו במסורת זאת של פירוש חדש והרחבה של סיפורי התנ"ך במידרשיהם השתמשו  במקומות סתומים כדי ליצור סיפורים חדשים לחלוטין והחלו במסורת של הצגת הדמויות הקדומות של  המקרא  כאנשים בני הזמן שאין כל הבדל בינהם ובין הדרשנים שסיפרו עליהם. וכך אברהם והמלך דוד  תוארו כתלמידי ישיבה ועל שלמה המלך הומצאו מחזורי סיפורים  שונים המבוססים על בסיס אלמנטרי  ביותר במקרא עצמו.

מסורת זאת נמשכה ביצירות הספרותיות של ימי הביניים כמו ספר הישר  שבהם נוצרו מחזורי סיפורים שלמים על הדמויות התנכיות לפעמים בהשפעת הסביבה הנוכרית (כמו בסיפורים על בניו של יעקב  ומילחמותיהם בבני עשיו שהוצגו כמעין מלחמות של אבירים על סמך מודלים  באפוסים הנוצריים על  מלחמות האבירים בימי המלך ארתור וקרל הגדול).

בראשית העת החדשה פחתו  היצירות המקוריות על נושאים תנכיים פרט למחזות הפורים  שפיל  המבדחים  שהוצגו  עיירות והתבססו על מגילת אסתר ולעיתים על סיפור מכירת יוסף ועוד מספר מצומצם  ביותר של סיפורים אחרים מהמקרא.

ההשכלה חוזרת לתנ"ך  

החזרה לתנ"ך ולנושאיו התרחשה עם סופרי ההשכלה שבשאיפתם לחדש את העם היהודי ותרבותו ראו צורך לחזור ביצירותיהם לתקופת התנ"ך ולתאר אותה דרך משקפיהם. וכך נוצר זרם של יצירות רובם פואמות  ומיעוטם מחזות שהיו מבוססים על התנ"ך אך מרביתם היו חסרי כל ערך ספרותי כלשהו פרט לאפוס של  נפתלי הרץ ויזל (יוצר הזרם) על  חיי משה שירי תפארת ( יצא בשנים 1789-1829)  ובעיקר מחזהו של יוסף  האפרתי על  מאבקו של המלך שאול בדוד מלוכת שאול  (1794) הנחשב עד היום למחזה בעל ערך ספרותי רב  באופן יחסי.  תקופה זאת הייתה  תקופת שיא של החזרה לנושאים תנכיים בספרות העברית (לכל הפחות  מבחינת הכמות המספרית של היצירות) , מאחר שאנשי ההשכלה ראו בימי המקרא את תקופת השיא ו"ימי  האור" של תולדות ישראל שבה חיו היהודים חיים שלמים ובריאים בניגוד לחיי הגטו המעוותים של זמנם.

גם בתקופה ה"רומנטית " שבאה מיד לאחר תקופת ההשכלה נימשך העניין הרב בתנ"ך והמשוררים החשובים  ביותר של התקופה כמו מיכה יוסף לוינזון ויהודה ליב  גורדון התבססו ברבות  מהפואמות שלהם על נושאים  מהתנ"ך.

הרומן המקראי

אך רק בשלב מאוחר יחסית נוצר ז'אנר הרומן המקראי  עצמו. הז'אנר  נוצר באמצע המאה  ה-19  בידי היהודי הליטאי אברהם מאפו שחיבר את שני הרומנים התנכיים הראשונים בשפה העברית ( והיו  חוקרים שטענו  שהם היו הרומנים המקראיים הראשונים בכל שפה שהיא ,אך זה אינו נכון, רומנים מקראיים  כבר הופיעו מספר שנים קודם לכן בארה"ב ) אהבת ציון (1853) ו- אשמת שומרון (1865)  על ימי המלכים אחז וחזקיהו ביהודה.

 

היו אלה יצירות רומנטיות פסטורליות ששמו דגש על חיי הטבע ואינטיריגות של אהבה  ומזימות של רשעים כנגד הגבורים הטובים ,כתובות בלשון תנכית  עשירה נמלצת ביותר שמאפו הקפיד שלא  לשלב בה כל מילים המאוחרות לשפת התנ"ך עצמו. הנושא של  הלשון שבה יש לכתוב רומנים מקראיים  ואם לשלב בה מילים מודרניות  היווה תמיד בעיה לסופרים.  היו סופרים  מועטים שניסו לחקות את מאפו  בהקפדה על "טוהר " הלשון  אך לרוב בהצלחה מועטה ביותר.

רומנים אלה  זכו להצלחה עצומה בקרב קהל הקוראים העברי. אך אם כי הם יסדו למעשה את הספורת  העברית  המודרנית, רוב הסופרים שבאו אחרי מאפו נמנעו מלעסוק בנושאים מקראיים והעדיפו להתעסק  בבעיות הזמן בשורה של רומנים ראליסטיים.

האם מותר לכתוב על ימי התנ"ך?  

רוב היצירות שהתבססו על נושאים תנכיים זכו לרוב לאדישות  ולהתעלמות  ורוב הסופרים החשובים כאשר כתבו יצירות היסטוריות העדיפו לדון בתקופות  היסטוריות אחרות ולא בתקופת התנ"ך. התעלמות זאת היתה לעיתים מגמתית  שכן היו סופרים כמו גרשון שופמן ושלמה צמח  שתקפו את עצם הרעיון של שימוש בדמויות  מהתנ"ך לכתיבת יצירות מקוריות וטענו  שהשלמות  של המקרא עושה מאמצים מאין אלה לחסרי כל טעם  . שופמן טען שיש להתיחס אל הדמויות  המקראיות כ"אסורות במגע"  ושלמה צמח הביא דוגמה משקספיר שנזהר לעולם לא להשתמש בנושאים  מקראיים ביצירותיו המקוריות…..  כנגד  גישה זאת שהביעה התנגדות עזה לכל הז'אנר של הספורת  המקראית ,יצא המשורר יעקב פיכמן שטען שיש מקום ליצירות המבוססות על המקרא בספרות המודרנית בתנאי שלא תהיה בהם חזרה חקיינית על המקור אלא צירוף של רעיונות מודרניים.יצירתיות אמיתית  קבע פיכמן ,יכולה להוסיף גם למקרא , גם אם לא תוכל להגיע לאיכותו העל אנושית.הויכוח בנושא לא היגיע לכלל הכרעה ושני הצדדים המשיכו לדבוק בעמדותיהם.

 הסופרים המעטים שחיקו את מאפו  כמו יהודה שטינברג בספורו " בימי שפוט השופטים "( תרע"א)  חיברו  יצירות בעלות ערך ספרותי מועט ביותר , שהיו כתובות במליצות ארכאיות שעוררו את  לעג  הקוראים  והמבקרים, וכתוצאה הרומן התנכי כמו הרומן ההיסטורי בכלל היה   ונשאר ז'אנר ספרותי  משני  אם לא זניח לחלוטין  בספרות העברית ורק לעיתים נדירות הופיעו סופרים שהעלו אותו לדרגה גבוהה יותר.

הרוב המוחלט של הסיפורים האלו נשכחו, גם בגלל השפה הקשה מאוד שבה נכתבו, ושהפכה אותם ללא קריאים לקורא בן זמננו. חלקם, יש להודות, היו חסרי ערך מבחינה ספרותית, ולא ניתנים לקריאה רק בגלל זה. אבל היו גם כמה טובים ואף טובים מאוד. 

יש לציין שרבים מהנושאים של סיפורים אלו המאבקים בין נביאים למלכים רודניים,בין מעצמות ענקיות ומדינות קטנות ועקשניות ,בין מנהיגים ועם עקשן ומסוכסך ,לא איבדו מהומה מהרלבנטיות שלהם גם היום.נהפוך הוא.

פרישמן והפגניזם התנכי 

הסופר  החשוב הראשון  לאחר מאפו שטיפל בנושאים מקראיים היה דוד פרישמן שחיבר סדרה של תשעה  סיפורים בשם  הכולל "במדבר"   (1923 )   (הוא התכוו לכתוב 15 אך מותו מנע ממנו להשלים את המלאכה).

בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני  ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן  כנעלה על כל חוק  וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם..

ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד  שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של  כתיבה דידקטית מוסרית עם מגמה אסתטיח פיוטית בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה על האלמנטים ה"פראיים " אקזוטיים שלה  .

בכתיבת הסיפורים נטש פרישמן את הלשון המקראית המליצית של מאפו ועבר ללשון מקראית חופשית יותר שאותה "ניקה" מכל מליצה  וכך הפך אותה לפשוטה טבעית ומעל לכול ברורה יותר מלשונו של מאפו ( אם  כי הייתה מדויקת כמעט באותה המידה) הלשון היתה כתוצאה פחות נשגבת אך יותר מתאימה לאופי  הסיפורים.

קראו עוד על היצירות התנכיות של פרישמו כאן :

דור המדבר של דוד פרישמן 

סופרים רבים המשיכו להשתמש בסגנון הסיפורי אותו יצר פרישמן,כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב  ברוך,  יצחק שנהר (בסיפורים ידועים  כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"),  זלמן שניאור במחזור הפואמות   הסיפוריות שלו  מגילות גנוזות  (תשי"א),וחשובים מכל  חיים הזז , ובימינו שולמיח הראבן. בסיפורים אלה  נעלמת לחלוטין האווירה הפסטורלית האידיאלית של חברת האיכרים אותה תיאר מאפו באהבה  רבה, המאבק  בין טובים  ורעים אם כי לא נעלם שוב אינו  בולט כל כך והערכים  המקראיים אותם ראו מאפו ומחקין

כמובנים מאליהם מועמדים כעת בסימן שאלה ולעיתים  אף נדחים לחלוטין מגמה שהלכה והיקצינה ללא הרף.

החשוב שבסופרי הזרם הזה היה חיים הזז בסיפורו " חתן הדמים"  (1925) שגיבורתו היא אשת משה ציפורה  המנסה להקריב את ילדה לאלוהיו של משה  והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכה  ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן אך היא   היתה כמעט בודדה  בכך שהוכרה כיצירת ספרות חשובה.

מאמר גדול שלי על הזז וסיפורו "חתן דמים " יש בשלושה חלקים ב"יקום תרבות " כאן :

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז –

החלק הראשון 

החלק השני 

החלק השלישי 

צפו 'דיון שלי על חיים הזז ון"חתן דמים " כאן.

 החשוב במשוררי התקופה חיים נחמן ביאליק, השתמש בתנ"ך  בקובץ הסיפורים שלו "ויהי היום"  (1933) ובקובץ זה של סיפורים שלכאורה נועדו לילדים אך באותה מידה התאימו גם למבוגרים, הציע  אפשרות אחרת לכתיבת סיפורים תנכיים ,של הסתמכות על המדרשים  ועל הסיפורים העממיים של ימי  הביניים לשם כתיבת סיפורים אגדיים פנטסטיים על חיי דוד ושלמה שחלקם כמו אגדת שלושה וארבעה היו פרי יצירתו המקורית שלו,ולא  עיבוד של אגדות קיימות . 

סיגנון זה  מצא המשך בעיקר בתחום המחזה  ביצירותיהם של צבי סקלר ויעקב כהן על המלך שלמה ומאבקו באשמדאי , אך דוגמאות נוספות לסוג ספרותי  זה של אגדות תנכיות מקוריות הם נדירות ביותר עד שהחיה אותו בימינו מחדש דן צלקה בספרו מלחמת  בני ארץ בבני שחת ( 1992)

 

 

אפשרות נוספת לכתיבת ספור תנכי הוצעה בידי הסופר הארץ ישראלי יעקב רבינוביץ שבספרו במוט עמים (תש"ו) על המאבק הנציב הישראלי בשבטי ארם בימי מלך ישראל מנחם בן גדי שאב השראה ישירה  מהנופים  הארץ ישראליים המוכרים לו ( בניגוד למאפו ופרישמן שחיו בגלות ) ומחיי השבטים הערביים והבדויים  שבהם ראה המשך ישיר של תקופת התנ”ך. וכך הוי החיים של גיבוריו מתואר כהעתק מדויק של חיי הפלחים והבדויים בזמנו.

אך אם כי גישה זאת היו לה מקבילות מסוימות בתיאטרון של התקופה כמו במחזה "יעקב ורחל" של תיאטרון אהל שהציג את יעקב כבדוי טיפוסי,  ובאמנות של התקופה כמו בציוריו של נחום  גוטמן שהציגו את אירועי התנ"ך כהעתק של הווי הבדווים ואווירתו המזרחית המיוחדת ,היא לא מצאה כמעט  ממשיכים בז'אנר של הרומן המקראי.

אם כי נכתבו מספר לא מועט של מחזות מקראיים בידי סופרים כמו יעקב כהן ומתתיהו שהם ויצירות  שיריות בידי משוררים כמו  שאול טשרניחובסקי ששאבו רבים מנושאיהם מהמקרא , מספר הרומנים  והסיפורים המקראיים נשאר מועט יחסית ורובם נועדו לילדים ולבני הנוער.

 בין הרומנים המקראיים הבולטים המעטים למבוגרים שנכתבו בתקופה זאת ניתן למנות את ספרו של ארי אבן זהב ימי דויד  (תרפ"ח) שהוא מעין אפוס היסטורי מקיף על חיי דוד המלך ( שהוא ללא ספק הדמות  המקראית עליה התחברו המספר הרב ביותר של רומנים ) אותו כתב הסופר מאוחר יותר מחדש תחת השם  דוד ובת שבע  (1964).

סיפורים תנכיים ימניים

  הרומן המקראי  החשוב ביותר של שנות העשרים והשלושים שנכתב בידי סופר עברי (ויש האומרים של  כל הזמנים ביחד עם ספריו של מאפו) היה ספרו של הסופר הפוליטיקאי זאב ז'בוטינסקי שמשון (1927).

 ודווקא ספר זה נכתב במקורו ברוסית ולא בעברית.   הוצגה בו  גישה לא אורתודוקסית לגבי עברו של העם  היהודי, וגיבור מיוחד במינו הדוגל במלחמה בלתי  פוסקת בפלישתים אך תוך כדי לימוד תרבותם  מהם (  בספר נרמז ששמשון היה במוצאו פלישתי למחצה). הספר  הישפיע רבות על צעירים יהודים  שהיו מהם  ש"עיברתו " את שמותיהם הזרים לשמות מקראיים המופיעים בספר כמו "מרידור".   הספר  אמור היה להיות

החלק האמצעי בטרילוגיה של רומנים מקראיים שחלקיה האחרים יעסקו ביעקב ובדוד ובפרשיות האהבה  השונות שלהם, אך לצערם הרב של מעריצי 'בוטינסקי וספרו ספרים אלה לא נכתבו מעולם. הספר שימש  גם כבסיס לסרט הוליבודי מפורסם על שמשון אך רק מעט נשאר בסרט מיצירתו המקורית של ז'בוטינסקיץ

קראו את הפרקים המסיימים של שמשון ב"יקום תרבות" עם הקדמות שלי כאן 

שמשון -הפרידה:הפרק הלפני האחרון והמפורסם ביותר ברומן הקלאסי של זאב ז’בוטננסקי ” שמשון”

שמשון -תמות נפשי עם פלישתים : פרק הסיום של הספר הקלאסי מאת זאב ז’בוטינסקי.

 

בעקבות ספרו של ז'בוטינסקי  נוצר זרם שלם של ספורת מקראית והיסטורית  "ימנית" שנכתבה בידי אנשי התנועה הרביזיוניסטית  כמו יעקב וינשל,י.ה. ייבין , ואריה קוצר . הם השתמשו  בסיפורי התנ"ך ככלי  להדגשת ערכים ימניים רביזיוניסטיים כמו הצורך בצבא עברי חזק והחזרת כל אדמות  ארץ ישראל לידי עם ישראל בכח הזרוע.

אלמנטים המודגשים מאוד ברומנים כמו   בת איה (1955)בן צרויה  ו- איזבל  (1989 ) של קוצר ולעיתים כמו ברומן איזבל ניכרו בהם אף מוטיבים "כנעניים" על הצורך באיחוד  כל עמי האזור בברית בגלל מוצאם המשותף,אך ספרים אלה זכו להצלחה ולהשפעה מועטה.

סיפורים תנכיים לנוער.

ליתר הצלחה  זכתה הסיפורת המיקראית שנועדה לבני הנוער.

הסופר החשוב הראשון של רומנים מקראיים שנועדו במפורש לבני נוער ( שכבר אימצו לעצמם בחדוה את יצירותיו של מאפו שבסיפורי הרפתקאות התאימו להם ביותר ) היה ישראל  שף.

הוא חיבר טרילוגיה של  רומנים על תקופת השופטים .

עכסה בת כלב  (1911)אהוד בן גרא (1925)והיתד או יעל אשת חבר  1936) שבכולם יש עלילות נפתלות ומסובכות ביותר בסגנון מאפו ועלילות רצופות אהבה ותככים ותהפוכות  בלתי פוסקות ומופיע בהם אלמנט בולט ביותר של גאווה לאומית בדומה לזה של הסופר הפולני סינקביץ  שימש גם הוא כמודל לשף.

נראה ששף התכוון לכתוב סדרה של ספרים שתכסה את כל תקופת השופטים, הוא החל לכתוב רומן רביעי בשם "יותם בן ירובעל" אך נפטר במהלך הכתיבה והמפעל השאפתני ( כמו מפעלו של פרישמן בכתיבת אגדות במדבר והטרילוגיה המתוכננת של ז'בוטינסקי) לא היגיע לסיום.

ב-2004 יצא לאור קובץ של כל כתביו  שכלל דברים לזכרו וביבליוגרפיה "   כתובים / איסוף ועריכת החומר – חנה ברנר ; עריכה והקלדה – שלי יונה ברנר].  [חיפה :   מוציא לאור לא ידוע],   תשס"ד.2004 

ניתן לסכם ולאמר  שסיפוריו של שף  זכו להצלחה  רבה בקרב הנוער שאליו יועדו ופתחו ז'אנר כתיבה לקהל זה שבעקבותיו הלכו סופרים אחרים כמו י.ל.ולפובסקי, צבי לבנה ויעקב חורגין.

סופרים אלה החלו לחבר את יצירותיהם התנכיות וההיסטוריות בשנות ה-30 כאשר בארץ שררה אווירה ששאפה לעודד את הגאוה הלאומית והערצת העבר בקרב בני הנוער ונוצרו סדרות ספרים שלמות שנועדו  לטפל במיוחד ברומנים היסטוריים כמו ספרית "דורות "של הוצאת יזרעאל , באוירה זאת היה רק  טבעי שמספר הרומנים המקראיים ובראש ובראשונה לבני הנעורים יוכפל וישולש.

מנחם זלמן  ולפובסקי חיבר בשנים תרציו-תרצ"ז את הטרילוגיה מלך ביהודה על חורבן ירושלים בימי הבבלים. גיבוריה הם  יוחנן בן קרח וגדליהו בן אחיקם.

לאחר מכן חיבר ולפוסקי שני רומנים נוספים על  אותה תקופה שבמרכזם הנביא ירמיהו ירמיהו ובית הרכבים והמשכו מושל ונביא(1947 ) .

 

עד ליצירתו של עמוס מוקדי חיי נביא  היו ספרים אלה  היצירה המקיפה ביותר על דמות בודדה  מהתקופה המקראית.

צבי לבנה ( ליברמן) 

סופרים חשובים אחרים לבני הנעורים היו צבי ליבנה ליברמן איש תנועת העבודה שחיבר ספרים  כמו

אברהם העברי  (1976)

משה (1977)על חיי של משה ויציאת מצרים 

יאיר הגלעדי (1957) על חיי אחד השופטים "הקטנים "

דוד  ועמינדב (1966) על דוד הצעיר 

מבבל לירושלים (1934) על שיבת ציון  בימי הפרסים

ו-נחמיה(1949).

 שבהם משולבים ערכים לאומיים ביחד עם ערכי תנועת העבודה כמו  הצורך להתיישב "דונם ועוד דונם"  והטפה לערכי אחווה וסוציאליזם  בשילוב  של ערכי תנועת העבודה  עם רוח התנ"ך. .

לעומת ליבנה יעקב חורגין היה איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה לתנועת העבודה  וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא . נטיה  הבולטת בספרים כמו אל המלוכה (1944) על ראשית מלחמתו של שאול בפלישתים .וברומן הגדול   ירושלים ושומרון(1968) על יהו ואלישע הצעירים בימי אחאב ואליהו.סיפורים אחרים כמו מעם קרני  המזבח (1958)  על אחרית ימי דוד ויואב בו צרויה הם  קודרים מאוד וניכרת בהם השפעת סופרים חדשים  כמו משה שמיר. ספורו התנכי האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות  על  לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה שבו ניכרת האווירה שלאחר מלחמת ששת  הימים  של הצורך בהקמת "אימפריה"

קראו מאמר מקיף על יעקב חורגין כאן:

קנאותו של יעקב חורגין

סיפורים תנכיים ארכיאולוגיים..  

בתקופה שלאחר הקמת המדינה בשנות ה-50 וה-60 נוצרה בארץ אוירה של שאיפה לחזור למקורות התנכיים  אוירה שעודדה בידי מוסדות שונית כמו הערצתו של בן גוריון לתנ"ך שהתבטאה בחוגי התנ"ך שכינס  בביתו ויותר מכל בחפירות הארכיאולוגיות של אנשים כמו יגאל ידין בחצור ובמקומות אחרים שתרמו להגברת העניין של הציבור בעבר הרחוק ובתקופת התנ"ך. מטבע הדברים אוירה זאת השפיעה גם  על הרומנים התנכיים (והמחזות התנכיים) שהמשיכו לצאת במספרים גדולים והפעם נהנו מפרסטיז'ה שלא  הייתה להם מימי מאפו ופרישמן כאשר סופרים חשובים כמו משה שמיר ויוסף אריכא שלחו בהם ידם.

הדגש בתקופה זאת היה על אופי כמעט "ארכיאולוגי" בהקפדה על דיוק היסטורי בתיאור בתקופה המנהגים  והעמים השונים בהתאם לממצאים הארכיאולוגיים החדשים ביותר. וכך משה שמיר כתב את הספר כבשת  הרש( 1957)על דוד מנקודת המבט של אוריה החיתי ספר שעורר סערה בגלל התיאור הלא סימפטי בו של  דוד.

 הסופר יוסף אריכא שכבר התפרסם הודות לסיפור התנכי לנוער "חרש הברזל אשר בגבע"   ( 1944) על ימי המאבק בין הפלישתים והעברים  כתב את סנחריב ביהודה (1959) על תקופת חיזקיהו והנביאים מיכה וישעיהו ספר  שהיגיש תיאור מפורט  לאין ערוך ממה שהיה מקובל עד אז של התרבות האשורית  בהתאם למימצאי הארכיאולוגיה החדשים ביותר אז.אריכא הפך את הרומן למחזה בשם "מול חרב". 

ספרים אלה זכו להצלחה רבה ולחיקויים  ועוררו את תשומת לב הביקורת.

בתקופה זאת הופיעו שורה של אנתולוגיות שונות שכינסו יצירות ספרות שונות  על פי התנ"ך והראו את  העניין הציבורי בנושא ,אנתולוגיות כמו "נשים בתנ"ך" אנתולוגיה תנכית " (ב3 כרכים) "האנתולוגיה מקראית  "אשכולות ""גבורים במערכה"  ו "גבורת ישראל בחזון הדורות". 

כל האנתולוגיות האלה הדגישו בהקדמותיהם ובתוכנם את החשיבות של הקשר המתמשך  עם המקרא , ואת העובדה שכל דור יוצר את התנ"ך מחדש בצלמו ובהתאם לתחומי התעניינותו.

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

 

עיבודי תנ"ך לילדים 

העניין בתנ"ך היה בשיאו בספרות הילדים והנוער שבה כמו בעבר הופיעו אף יותר רומנים תנכיים מאשר למבוגרים ולמירב   הפופולאריות זכה  עיבוד התנ"ך של סופר הילדים הידוע שרגא גפני "עולם התנ"ך לילד" (1962-1970) שב-17 ספרים עובדו כל ספרי התנ"ך לסיפורים מרתקים לילדים . הסידרה זכתה להצלחה כה גדולה שקמו לה סדרות  חקייניות של סופרים כמו ארנונה גדות ו"ליאור עשת" ( שם בודי של מירון אוריאל ), כולם חוזרים על הנוסחה של גפני של הפשטת  סיפורי  התנ"ך והרחבתם לילדים והדגשת הערכים הלאומיים (יש שיאמרו הלאומניים ) שבהם של הדגשת  זכותו של עם ישראל על ארצו וערכי הגבורה שבסיפורים ,הדגשה שזכתה לעיתים לביקורת קשה ביותר  ממבקרי ספרות  הילדים. גפני  בשנותיו האחרונות עבד על עיבוד חדש של הסדרה לפרסום מחודש וכותב גם כמה ספרים חדשים במסגרתה כמו על בריאת העולם אבל אלו לא יצאו לבסוף לאור.

 ב-1978 המשיך הסופר משה שמיר בסגנון זה של עיבוד סיפורי  התנ"ך  לילדים תוך שמירה על דיוק ארכיאולוגי   וערכים לאומיים בסדרה של ארבעה ספרים  שתיארה את תולדות ישראל מימי יהושע ועד לחורבן בית ראשון שעבדה את סיפורי ספרי שופטים שמואל ומלכים אך   למרות איכויותיה  הספרותיות והאינפורמטיביות ועיצובם הגראפי הנאה  של הספרים  היא כבר זכתה להצלחה פחותה בהרבה מהסדרות שבאו לפניה.

הנסיגה מהתנ"ך 

העניין  בתנ"ך לא באמת  נמשך לאחר שיא מסויים שהיגיעו אליו בשנות החמישים.

משנות ה-60 ובעיקר משנות ה-70 ואילך פחות ופחות סופרים חשובים פנו לנושאים  תנכיים  וכאשר עשו זאת הם נטשו לחלוטין את האספקט הארכיאולוגי היסטורי לאומי שהיה כה חשוב  בעשורים הקודמים והדגישו יותר את האספקטים האישיים והסימבוליים כלל אנושיים של הסיפורים והדמויות. מבין  הסופרים הבולטים המועטים שפנו לתנ"ך בתקופה זאת היו עמוס עוז בסיפורו "באדמה הנוראה הזאת" בקובץ  ארצות התן על יפתח הגילעדי בו מושם דגש על האלמנטים הפסיכולוגיים בסיפור ,ופנחס שדה בספרו  מות אבימלך ועליתו השמימה בזרועות אימו  (1970) על בנו הרצחני של השופט גדעון   שבו הסיפור מקבל  משמעות מטפיזית והרקע ההיסטורי תנכי הוא למעשה חסר כל משמעות . יצירות אלה היו למעשה בודדות   בתקופה זאת ,רוב הסופרים החשובים  נטשו את עולם העבר וכל שכן את תקופת המקרא למען ההווה ובעיותיו.

 וכך היה גם בספרות הילדים שבה הופיעו רק  יצירות בודדות כמו  שאול (1985) של גלילה רון  פדר סופרת הילדים הידועה היחידה בעשרות השנים האחרונות שניסתה את כוחה בכתיבת רומן   מקראי.והוא היה ההיחיד שכתבה להוציא כמה ספרים בודדים בסדרת "מנהרת  הזמן" שלה על מסעות  בזמן  לימי התנ"ך". 

 

 היו גם את ,המלך דוד ׁ(1984ׁ)ׁׂׂ ו-הנקבה (1992)ׂ על ימי חזקיהו שניהם של  יעקב גורן  גם  הם זכו רק  להצלחה מועטה.

 

ליתר הצלחה זכו עיבודים של סיפורי ספר בראשית בצורה סיפורית  לילדים  קטנים בידי סופרים  כמו דבורה עומר , ועמוס בר,

ובשנות ה90 בידי הסופר הידוע מאיר שלו  שספרו  מבול נחש ושתי תיבות  (1994) הופיע ברוח הזמנים החדשים תחילה כקלטת השמעה    והפך לסרט מצויר לפני שיצא לאור כספר. 

 פרט לעיבודים מעין אלה בשנות ה80 וה-90 הז'אנר המקראי  גם בספרות הילדים נעלם כמעט לחלוטין  ככל הנראה בגלל חוסר העיניין של הקוראים.את מספר הרומנים המקראיים שהופיעו בכל שנה ניתן היה לספור באצבעות יד אחת ומה שהופיע היה לרוב בהוצאות ספרים משניות או עצמיות ,נכתב בידי אלמונים ונתקל   בהתעלמות  מוחלטת של הביקורת .

סאטירות תנכיות 

עם זאת היו כמה יוצאי דופן שהראו שעדיין אפשר לעשות הרבה עם החומר המקראי.

סטיריקנים כמו מאיר עוזיאל  ואפרים סידון החלו להשתמש בתנ"ך כאמצעי להלעגה ולביקורת על  המציאות הישראלית המודרנית באמצעות אנכרוניזמים מכוונים. סגנון זה הוא  עתיק מאוד ומוצאו עוד באנכרוניזמים של המדרשים שבהם הוצגו גיבורי התנ"ך כתלמידי ישיבה ( אם כי אין זה ברור אם  האנכרוניזמים היו מכוונים ) ונמשכו בפורים שפיל של ימי הביניים שבו המחזת מגילת אסתר הפכה לפרודיה על המציאות בת הזמן דבר שהפך לחלק קבוע מחג הפורים עד עצם היום הזה.

מסורת זאת הכניס לספרות הילדים העברית הסופר יהודה צבי לוין שבסיפורים כמו "למך ולמך" (1898) "נח  בתיבה" (1899) ,"יקטן ובניו"(1907 ) ואחרים, יצר יצירות מבדחות על רקע עולם התנ"ך שההומור שבהם הוא  מעצם האנכרוניזמים המודרניים אותם מכניס הסופר במכוון  על מנת להציג את הדמויות המקראיות כדמויות  של בשר ודם החיות בעולם הדומה מאוד לעולמם של הקוראים הצעירים וכך לקרב אותם אליהם. (הומור שלא תמיד הובן על ידי המבקרים בני הזמן אותם הדבר הרגיז מאוד).

בשנות ה-50  בעת תקופת שיא העניין במקרא בקרב החברה הישראלית הימשיך סוג הומור אנכרוניסטי זה  ב"עיתון " בעריכתו של ישראל אלדד "דברי הימים" שבו הוצגו אירועי התנ"ך ותקופתו במיסגרת של עיתון  יומי כאילו אירועים אלה התרחשו היום אך תוך הקפדה על שמירה של אמינות היסטורית וארכיאולוגית.

את "דברי הימים " אפשר למצוא ברשת כאן :

 .אפרים סידון ממשיך כיום במסורת זאת ,תחילה בקומיקס שלו "לחיות מהתנ"ך"  שפורסם במקורו בכתב העת  "כותרת ראשית" והיה אמור לכסות את כל התנ"ך מראשיתו ועד סופו "ב990 פרקים" אך כתוצאה מסגירת  כתב העת הספיק להגיע רק  עד אמצע ספר שופטים לימי יאיר הגילעדי  (ופורסם בשני כרכים שכיסו את  החומר עד סוף  ספר דברים תחת השם "לחיות מהתנ"ך" )

בקומיקס זה השתמש סידון בסיפורים התנכיים לשם הלהגה על המציאות הישראלית המודרנית ועל אירועים  שונים בה תוך שימוש לעיתים גס ממש בסיפורי התנ"ך  הסידרה היתה מבדחת ביותר אולם השימוש  הטופיקלי מאוד באירועים פוליטיים שונים שנכפו לעיתים על סיפורי התנ"ך הפך את חלק מההומור כיום לבלתי מובן לאחר שאירועים אלה  נשכחו זה מכבר..

.

סידון המשיך בסוג הומור זה ( מרוכך יותר) עם סדרת הטלביזיה אותה כתב "חצי המנשה" על תושבי כפר קטן "בציר אביעזר " בימי השופט שמשון ויחסיהם עם החיילים הפלישתיים השולטים בכפר.  (שם הכפר לקוח משם רומן תנכי נשכח מ– 1958 של יוסף עוזיאל "בציר עביעזר" על ימי גידעון).

גם בסדרה זו חגג ההומור האנכרוניסטי המבקר את ישראל המודרנית והסידרה זכתה להצלחה  רבה בקרב הציבור .

גם  מאיר עוזיאל בספרו   על כיבוש הארץ בימי יהושע עובדות על תשוקה מסוימת(1992)

ובספר איש הישר בעיניו /    [תל אביב] :   טוטם,   תשע"ד 2014 על ימי השופטים השתמש בסוג  הומור זה  למטרות דומות.

אלמנט מרכזי בסוג ההומור הזה הוא השמת עברית מודרנית "סלנגית " בפי הדמויות התנכיות הקדומות בניגוד למאמצים הנואשים של מחברי סיפורים תנכיים קודמים למצוא לשון מיוחדת  שתתאים לספור הקדום  (לרוב ללא הצלחה רבה).

תנ"ך ומדע בדיוני 

דרך  אחרת לניצול החומר התנכי למטרות מודרניות (וקירובו לקורא המודרני הספקני )היה הפיכתו למדע  בידיוני. הופיעו ספרים שונים  בסיגנון זה כמו קובץ הסיפורים של חוקר המקרא אפרים צורף מכוכב אל כוכב  (1983)  שהציג את סיפורי ספר בראשית ובמדבר משולבים במוטיבים מדעיים בידיוניים וקבליים.

ספרה של  נעמי עופרי קיטרון ואת להב החרב המתהפכת (1987) שהציג  את סיפור יעקב  מנקודת מבטו של איש כוכב אחר שהוא המלאך בו נאבק יעקב ,וספרו של אורי דביר הקוף הפטפטן(1995) בו מוצגים אירועי ספר בראשית כתוצר ידיהם של יצורים זרים שבראו את המין האנושי (בדומה לתיאוריות של אריך פון דניקן)

 ספרים אלה היו רק חלק מגל של ספרים  שניסו להתאים את סיפורי התנ"ך למציאות המדעית טכנולוגית המודרנית ובו בזמן (בחלק מהמקרים ) לשבור טבואים דתיים שונים ,מגמה  הקיימת בסיפור התנכי עוד מימי  פרישמן ,אך דומה שבשנים האחרונות היגיעה להקצנה כמעט חסרת תקדים. 

סוגים שונים של סיפורים תנכיים .

מגמה מקבילה של שימוש בחומר התנכי כדי לבטא אידיאולוגיה מסוימת השונה מאוד מרוחו  המקורית ניתן למצוא ברומן של המיסטיקן שלמה קאלו הנבחר (1994) שהוא לכאורה רומן ענקי על  סיפור  חייו של החוזה דניאל אך למעשה הוא הרצאת שיטתו המיסטית של המחבר.

וגם בספרה של טלה בר מיכל בת המלך ( 2001)  שבו יש דרך סיפור שאול ודוד דרך עיניה של מיכל בת שאול למעשה גישה אנטי מונותיאיסטית המבוססת על תפיסותיה הפגאניות של המחברת שמציגה את דת ישראל הקדומה כדת הפולחן לאלה האם שהיא בעיניה האמונה החיובית יותר.

מאמר על ספרה זה של טלה בר נמצא כאן :

"למה צחקה מיכל "

 

   
הסופרת חוה העציוני -הלוי פירסמה סדרה שלמה של רומנים תנכיים שכולם עוסקים בדמויות נשים תנכיות ומסופרים מנקודת מבטן. מבחינות רבות היה5א הסופרת התנכית המצליחה והפוריה ביותר  ביותר בכל הזמנים.

קראו ראיון שלי עימה כאן. 

בחזרה אל האישה התנכית 

הופיע גם רומן תנכי שדרך הסיפור ההיסטורי ניסה לבטא דיעות פוליטיות עכשוויות, ספרו של חיים חיימוף "רצח והארץ התרוקנה  ( 2001) על רצח נציב יהודה מטעם הבבלים גדליהו בן אחיקם ,בידי מתנקש יהודי , ספר שיש בו למעשה מסר פוליטי לגבי רצח רבין היום.  

סוג אחר ומיוחד במינו של רומנים תנכיים שהופיע בשנים האחרונות הם סיפורים שבהם יש שני סיפורים מקבילים . אחד המתרחש בתקופתנו ואחד המקביל לו מבחינות רבות ומתרחש בתקופת התנ"ך ; שני הסיפורים משקפים ומאירים אחד על השני . דוגמאות לכך הפ ספרו של "ריקי קלר " ( שם בדוי של ראובן קריץ ) עוזאי  ( 1983) המתאר נערה מודרנית הנזכרת בחייה קודמים בתקופת המלכה עתליה ובנה יואש .סיפור הנותן תיאור חי ועשיר ביותר של התקופה וכתוב לשון מקסימה

 עתליה היא דוגמה לדמות יוצאת דופן ומרתקת ביותר בסיפור המקראי שמשום מה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בסיפורת המקראית המודרנית,למעט רומן זה. יש לקוות שבימינו עם התעוררות התודעה הנשית הפמיניסטית , סיפורה וסיפור אמה איזבל יזכה ליתר התענינות וסימפטיה.

דוגמה נוספת ומיוחדת במינה לרומן תנכי היא ספרו של אלי שרייבר (חתולי) השדה והמערה אשר בו ( דו"ח נתיחה )  ( 1998). ספר הנותן סיפור אחד על סופר מודרני בן זמננו הכותב רומן על תקופת התנ"ך וסיפור שני המתאר את מאמציו של סופר מקראי בימי המלך ישעיהו לכתוב את סיפור קניית מערת המכפלח בידי אברהם אבינו . סיפור זה שיש בו מסר פוליטי ברור לזמננו מתאר את מאמציו של הסופר המקראי לשנות את סיפור קניית המערה לצרכים הפוליטיים של הזמן , צרכיו של שפן הסופר שהוא האיש האחראי ליצירת מה שאנו מכנים היום "המקרא". ועם זאת את נסיונותיו להשאיר בין השיטין את האמת כפי שהוא מבין אותה.

השדה והמערה אשר בו

יצירות ספרותיות מסוג זה המתארות לא את האירועים המתוארים במקרא כמו את הדרך שבה נכתב המקרא , הן נדירות למדי.  ספרו של הסופר היהודי הגרמני סטיפן היים דו"ח המלך דוד  על הצרכים הפוליטיים והלחצים שהשפיעו על כתיבת סיפור חייו של דוד בן ישי בימי בנו שלמה . יתכן שכיום עם התחזקות התפיסות הרואות במקרא יצירה ספרותית ואידיאולוגית יותר מאש היסטורית ,נראה בעתיד יצירות ספרות נוספות מסוג זה.

מאמר על ספרו זה של סטפן היים נמצא כאן :

דיקטטורת שלמ

על דוד המלך והדמויות הקשורות בו הופיעו ספרים רבים במיוחד בסיפורת העברית  וזה ברור למה .מאחר שמחבר ספר שמואל היה מגדולי סופרי הפרוזה של כל הזמנים ועולה על כל שאר הסופרים בתנ"ך ומחוצה לו ככובת סיפ]ור עלילה ובתיאור דמויות דרמטיות. 

מבין הסיפורים המרובים בנושא נזכיר את ספרו של אברהם בורג "אבישג"(הוצאת דביר כינרת זמורה ביתן  2011) העוסק בתיאור ימיו החארונים של דוד בצורה מרתקת ביותר .

וקראו על כך כאן :

דוד ושלמה במקראית מדוברת 

נזכיר עוד את ספרו המעניין מאוד של סופר המתח "אמנון ז'קונט " אביגיל "  ( כתר ,2014)  שהוא סיפור בלשי המתרחש בימי השופט שמשון בתקופה שעזה הייתה מרכז התרבות האיזורית, ההיפך הגמור ממה שהיא היום.והנה מאמר שפירסמתי ב"יקום תרבות" על הספר ועל עזה הקדומ

ובו אישה יוצאת לחקור תעלומת רצח ,נושא נדיר ביות בסיפורים על רקע התנ"ך אבל ז'קונט מבצע אותו בהצלחה גדולה. 

avigail

ניתן  גם להזכיר את  ספרו של  שלמה  דינור  עדיאל  ( 1998) סיפורו של מלאך שמתאר  את תולדות האנושות והעולם מימי  בריאת העולם ועד ימי המבול של נוח. 

עוד  ספר מעניין במיוחד  הוא ספרו ההומוריסטי של משה יהלום (  סופר נוער פורה  מאוד  שהוא  גם מומחה  לארכיאולוגיה  )  מלכים ג' ( 2000)   סיפורו של מלך  ביהודה  והרפתקאותיו הרומנטיות  ששמו וסיפורו הושמט מסיבות טובות מאוד מהתנ"ך.     

המיטב שבמיטב  

 החשובות מכול היו 3 יצירות שהופיעו בשנות ה-80 וה-90 והאירו כל אחת את התנ"ך מזווית שונה  לחלוטין והראו שעדיין נותר עתיד לסיפור התנכי. 

הראשונה והידועה שבהם היא הטרילוגיה של שולמית הראבן  שונא הניסים (1983),נביא (1988) ו- לאחר הילדות  1994) שכונסו  ב1996- בכרך אחד צמאון: שלישית המדבר. בטרילוגיה זאת  תיארה הראבן את  מאבקם של אינדיבידואלים שונים  הנאבקים בין רגשותיהם הפגאנים והדת המונותאיסטית החדשה והבילתי  מובנת .

צמאון שולמית הראבן שלישית המדבר שונא הנסים נביא אחרי הילדות

שונא הניסים מתרחש בימי משה , נביא בימי כיבוש הארץ בידי יהושע  ו-לאחר הילדות בימי ראשית  תקופת השופטים . גיבוריהם הם  אנשים  בודדים ומנוכרים  שאינם מובנים בידי החברה הסובבת אותם  בדומה לגיבוריו של פרישמן ( שסיפוריו מזכירים מכמה בחינות את הטרילוגיה אם כי הראבן מכחישה את  השפעתו ) .

יחוד הסיפורים היא בלשון העברית הצחה והמדויקת והמיוחדת במינה  שהיא אולי הפתרון הלשוני הטוב ביותר שנתן סופר כלשהו לבעית הלשון בסיפור המקראי מאז זמנם של מאפו ופרישמן.

הטרילוגיה תורגמה למספר שפות בהצלחה רבה והוגדרה בידי מבקרים שונים כיצירת מופת של הספרות  העברית. (אם זאת יש לציין שענינם של המבקרים הישראליים ביצירות החל רק לאחר ששני הספרים  הראשונים  תורגמו לשפות זרות וזכו  לשבחים מפליגים מהמבקרים הזרים ).

סיפור קצר של הראבן שעליו מתבסס הספר "נביא " תוכלו לקרוא בפרויקט הסיפור התנכי ב"יקום תרבות ". 

הנביא מגבעון 

ב-1987 יצא  הספר צמא שהוא החלק הראשון בטרילוגית חיי נביא מאת עמוס מוקדי שיצאה בכרך אחד ב-1996.

בספר זה מתאר מוקדי  בלשון מקראית רבת עוצמה את חיי הנביא עמוס ברומן  שהוא היצירה  המקיפה ביותר על דמות מקראית  כלשהיא בספרות העברית ומתאר את התפתחותו הנפשית והרעיונית של  הנביא מילדותו עד ההפכו לנביא הכתב הראשון ,למרות חשיבותו של הספר הוא עורר רק תשומת לב  ביקורתית מועטה ( כפי שקרה לספריה של הראבן) . 

קראו את עמוס מוקדי  מספר " על ספרו "חיי נביא" 

 הספר השלישי והשונה מאוד מהספרים הקודמים הוא ספרו של דן צלקה מלחמת בני ארץ בבני שחת  (1992) ספר זה הוא סיפור פנטסטי המתרחש בימי שלמה וניתן לראות בו כהמשך ישיר של סיפורי" ויהי היום" הפנטסטיים של ביאליק על שלמה ומחזותיהם של יעקב כהן וצבי סקלר על אותו נושא: מאבקו של מלך  השדים  אשמדי במלך שלמה אותו הוא מגרש מכיסאו לזמן מה. הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט  באירועים אלה וכתוב בשפה עכשווית  אך תוך שימוש עמוק ביותר בחומרים מדרשיים קדומים ובמיגון רב של  אגדות  ( כמו האגדה על עיר בני האלמוות לוז). הספר הוגדר  כיצירה חשובה  של ספרות הילדים העכשוית  אם כי יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו המקורי והיצירתי  בחומרים הקדומים של המדרש ( ולא  דווקא של התנ"ך עצמו).

הספר הרביעי הוא "הממלכה".של אמיר אור ( 2015).

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

    

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

 

הסיפורת התנכית בציבור החרדי

ספרים אלה כמו גם סדרת הטלביזיה "חצי המנשה" ומחזהו של גילעד עברון "יהוא" הראו שעדיין לא תש  כוחו של התנ"ך להשפיע על כתיבת יצירות חשובות עכשויות שישאבו מנושאיו.   אך כיום  יצירות המבוססות על נושאים תנכיים נפוצות בעיקר בקרב הקהל החרדי (ובעיקר ילדים ונוער) שההוצאות  המיועדות לו מוציאות ספרים רבים המבוססים על נושאים היסטוריים ( ז'אנר שנעלם כמעט לחלוטין בקרב  הציבור החילוני) . הוצאות אלה מוציאות ספרים רבים על חיי דמויות תנכיות אך הם לרוב מחוסרי כל

מקוריות והם  רק מעט יותר מכינוס של אגדות חז"ל בנושא ,ולא יעלה על הדעת שהם ינסו להציג את הדמות  בצורה שונה במקצת מכפי שהיציגוה חז"ל.מעניין לציין שבקרב ציבור זה יש כנראה רתיעה מיצירות ספרות  מקוריות המתרחשות בתקופת התנ"ך (בניגוד לעיבודים מצונזרים של סיפורי תנ"ך ואגדות חז"ל), אם כי  רתיעה זאת אינה קיימת לגבי סיפורים המתרחשים בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהסיבה לרתיעה זאת

היא חוסר הרצון להתעסק עם תקופה שהעובדות לגביה הם "קדושות " (בין שהם מופיעים בתנ"ך ובין  שבמדרשים)  וכול עיסוק מקורי בהם עלול רק להביא לשאלת שאלות לגבי התנ"ך והדת . כמו כן יתכן  שהחרדים נמנעים לטפל בצורה מקורית בתקופת התנ"ך מאחר שהחברה בתקופה זאת היתה כה שונה מחברת  הלומדים והחכמים החרדית כיום בניגוד לתקופות היסטוריות מאוחרות יותר שבהם החברה היהודית הייתה  דומה יותר לחברה החרדית כיום ולכן "בטוח " יותר לטפל בהם . 

במידה רבה ניתן לומר שזהו הצד השני של המטבע ליחסם של סופרים חילוניים לתנ"ך כיום שכפי שראינו היגיע להקצנה חסרת תקדים בהורדת התנ"ך מקדושתו בניסיון למצוא בו רלבנטיות לזמננו. הסופר החרדי  מעדיף לגעת בתנ"ך  עד כמה שפחות בניגוד ליצירתיות שהוא מאפשר לעצמו לגבי תקופות אחרות. בכך יש נסיגה לגבי תקופות קודמות שבהם סופרים דתיים הרשו לעצמם יתר יצירתיות לגבי הנושא התנכי.(כפי שניתןלראות במדרשים ובמסורת ה"פורים שפיל" מסורות שכמעט שנעלמו למעשה בימינו).

אם זאת נכון הוא שכיום הולך ופוחת העניין בקרב הציבור החילוני  ביצירות המבוססות על נושאים תנכיים  חוסר עניין המבוסס על ההתעניינות הפוחת בתנ"ך ובהיסטוריה הישראלית הקדומה בכלל. יש לקוות  שהיצירות החשובות שצוינו  ואחרות כמוהן  ישמשו כמעין  מנוף להחזרת העניין בז'אנר הקטן אך המעניין של הסיפורת התנכית ודרכו לעורר מחדש את עניין הציבור  בתנ"ך ובעולם המגוון המשתקף בו.

דיונים כללים בנושא האם ניתן לראות בתנ"ך כולו יצירה ספרותית דמיונית :

התנ"ך מציאות או דמיון

 

והאם ספר יהושע הוא כולו יצירה דמיונית

 

על סיפורת תנכית פגאנית 

דמויות תנכיות בספרות הכללית 

דבורה הנביאה יעל ברק בן אבינועם סיסרא המצביא וגם אם סיסרא כוכבי תרבות 

ספר מלכים הסודי:המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית 

הגבירה  איזבל

הגבירה  עתליה

רצח נציב יהודה :גדליהו בו אחיקם בספרות 

 

פרויקט הסיפור התנכי 

דבורה אשת לפידות הנביאה ,ברק בן אבינועם השופט, יעל אשת חבר הרוצחת, סיסרא המצביא וגם אם סיסרא -כוכבי תרבות

דבורה הנביאה.איור מאת גוסטב דורה 

במגזין הרשת שאותו אני עורך "יקום תרבות " אנחנו מפרסמים את "פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי " סיפורים על רקע תנ"כי והיסטורי מהם קלאסיים של סופרים שאינם כבר עימנו ומהם עכשווים של סופרים צעירים ששלחו לנו את סיפוריהם.

ולאחרונה פירסמנו במסגרת פרויקט זה פרקים מרומן על דבורה הנביאה של חוה עציוני הלוי רומן בשם "אשת לפידות " שפורסם ב-2010 והיה רק הראשון בסדרה של עשרה רומנים תנכיים ( עד כה) שהפכו את חוה עציוני -לוי לסופרת הפורייה ביותר על נושאים תנכיים בהיסטוריה של הספרות העברית המודרנית.

ראו ראיון מקיף שלי עימה על כך כאן :

"בחזרה אל האישה התנכית "

וזאת הזדמנות להוסיף רשימה לסדרה של מאמרי על גיבורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית בספרות ובמדיה  העברית והעולמית.והפעם על דבורה הנביאה ,השופט ברק בן אבינועם יעל וסיסרא מצביא האוייב בספרות ובקולנוע.

והפעם הגיבורים מספר שופטים דבורה הנביאה השופט ברק בן אבינועם ,יעל  אשת חבר הקינית ,אישה קטלנית ,ומצביא האוייב סיסרא  מהעיר "חרושת הגויים" שאיים על שבטי ישראל ביחד עם יבין מלך חצור.

 

וכך  סיפורם ניתן  בספר שופטים פרק ד' :

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.  ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה:  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה.  {פ}
ד וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא.  ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט.  ו וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.  ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ.  ח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ.  ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ–כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא; וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה.  י וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי, קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו, עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ; וַתַּעַל עִמּוֹ, דְּבוֹרָה.  יא וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ.  יב וַיַּגִּדוּ, לְסִיסְרָא:  כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, הַר-תָּבוֹר.  יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אִתּוֹ–מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, אֶל-נַחַל קִישׁוֹן.  יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ–הֲלֹא יְהוָה, יָצָא לְפָנֶיךָ; וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו.  טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב–לִפְנֵי בָרָק; וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.  טז וּבָרָק, רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה, עַד, חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם; וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא, לְפִי-חֶרֶב–לֹא נִשְׁאַר, עַד-אֶחָד.  יז וְסִיסְרָא, נָס בְּרַגְלָיו, אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי:  כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.  יח וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי; וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ–וַתְּכַסֵּהוּ.  כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְהָיָה אִם-אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ–וְאָמַרְתְּ אָיִן.  כא וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.  כב וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ–וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.  כג וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן, לִפְנֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, הָלוֹךְ וְקָשָׁה, עַל, יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן–עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן.

ספר שופטים פרק ד'

 

שירת דבורה המובאת בספר שופטים היא לדעת רוב החוקרים היצירה הקדומה ביותר בתנ"ך  ובספרות העברית כולה מהמאה ה-11 לפני הספירה  ואולי באמת קרובה לתקופה שבה התרחשו האירועים המתוארים בה.

הנה היא :

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה. ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ד יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ח יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל. ט לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה. י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ. יא מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה. יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם. יג אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים. יד מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. יח זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה. יט בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ. כ מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא. כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. כב אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו. כג אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים. כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד. כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. לא כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. (שופטים ה, א-לא)

דבורה היא ללא כל ספק הדמות  הנשית החזקה ביותר בתנ"ך כולו.היא יוצאת דופן לחלוטין.

כמוה יעל הדמות הנשית השנייה בסיפור.

למרבית הצער אין יותר מידי הופעות של דמויות אלו בספרות העברית.

הנה סקירה על מה שיש.

יעל באמנות 

יעל עם הפטיש . פסיפס בכנסיית דורמיציון שעל הר ציון.צייר Radbod Commandeur (1890 – 1955);

תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. כה מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד.

( מתוך ספר שופטים פרק ה)

בסיפור ובשירת דבורה  מופיעה עוד אישה חזקה ,אישה קטלנית ,יעל אשת חבר הקיני בן שבט שהיה כנראה מקורב לשבטי ישראל שהמצביא סיסרא מצא מקלט באוהלה ובשנתו רצחה אותו. על מה ולמה זה לא כל כך ברור. אם כי אפשר להעלות השערות.

יעל רוצחת את סיסרא באמנות 

 

 

יעל וסיסרא .ציור מאת ציפי צגלה

.https://www.atmag.co.il/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9D/

על יעל וסיסרא וגם על דבורה יש לא מעט יצירות אמנות.

משום מה זה היה נושא אמנותי פופולארי בימי הביניים והרנסאנס. למה ? זה לא ברור.אפשר לשער שהצופים בציורים אלו נמשכו לדמות של האישה הסקסית הרצחנית והציירים ידעו זאת.

 

אז הנה תערוכה קטנה של ציורים על יעל סיסרא וגם  כמה על ברק בן אבינועם.

למשל הציורים האלו מימי הביניים :

Speculum Humanae Salvationis, Westfalen oder Köln, um 1360. ULB Darmstadt, Hs 2505, fol. 57r

Calvary Baptist Church

Anonymous (Master 3), Jael and Sisera, 1350-75

MS. illumination
Hochschul- und Landesbibliothek Fulda, MS. As 88, 127r

בתמונה הזאת ברק ואנשיו לבושים בכובעים הטיפוסיים ליהודים בימי הביניים.

יעל מחסלת את סיסרא בתמונות מימי הביניים 

ובציורים האלו מהרנסאנס ואחריו :

 

 יעל הורגת את סיסרא, ציור של ארטמיזיה ג'נטילסקי, בסביבות 1620. מוצג במוזיאון לאמנות יפה בבודפשט. ארטמיסיה הייתה ציירת שעברה אונס בידי אמן אחר ובציור היא מתארת את רגשותיה. 

Pierre Reymond, plaque en émail de Limoges représentant Yaël tuant Siséra, entre 1550 et 1575

יעל וסיסרא ציור מאת

Artist

 

 

Giuseppe Vermiglio (1585-1635), Jael and Sisera, about 1620, oil on canvas,

  1548–1628  Yael matando a Sísara pintado por Palma el Joven.

Jacopo Amigoni  e circa 1739

 

יעל וסיסרא .ציור מאת בית ספר איטלקי המאה ה-17

 

Jael and Sisera, 1787, Oil on canvas, James Northcote, (1746–1831).

 

James Tissot (  1896-1902) יעל מחסלת את סיסרא

יעל מראה לברק את גופת סיסרא  James Tissot

 

יעל וגופת סיסרא

למרות הפופולאריות של הסיפור אצל ציירים  רק מעט יצירות ספרות ,מחזות ,וסרטי קולנוע וטלויזיה  פורסמו והוסרטו על האירועים בסיפור דבורה ברק יעל וסיסרא.

אולי כי הדמויות כוללות  שתי נשים חזקות ביותר ויוצאות דופן במקרא   דבורה הנביאה המנהיגה ויעל הקטלנית דבר שעורר רתיעה מצד יוצרים ויוצרות שאינם ציירים.

אבל הנה סקירה של מה שיש בשפה העברית.כמה שירים ,שני רומנים ,סיפור קומיקס אחד נדיר ,וכמה פזמונים  וגם סקירה של היצירה הפילמאית המועטת שיש בנושא סרט קולנוע צרפתי אילם ושני קטעים של הסדרה הישראלית הקומית סאטירית מהעשור השני והשלישי של המאה ה-21 "היהודים באים"….

השירים 

דבורה ששרה וכתבה את השיר הקדום ביותר כנראה בתנ"ך ובשפה העברית כולה "שירת דבורה" כן מאוזכרת במובן בשירה העברית החדשה.

למשל בשיר הזה של זלמן שניאור מתוך המחזור האפי שלו "לוחות גנוזים"

 

 

מתוך לוחות גנוזים מאת זלמן שניאור

"יָעֵל, אַתְּ הִיא מַלְאָכִי – מַלְאַךְ מָוֵת!” –

סיסרא לפני מותו בפואמה  "יעל וסיסרא "של מיכה יוסף לבנזון

היצירה הראשונה  על הדמויות בספרות העברית  החדשה  היא  "יעל וסיסרא" של  המשורר העברי הליטאי הצעיר מראשית המאה ה-19 מיכה יוסף לבנזון מיכ"ל. ( 1828-1852) והיא יצאה לאור לראשונה בידי אביו המשורר אד"ם הכהן בעת שהמשורר גסס ,  בספר שיריו  "שירי בת ציון" ב-1851.

מיכה יוסף לבנזון ( מיכ"ל)

ובה הוא מתאר את המאבק הפנימי בנפשה של יעחל שנחושה לרצוח את סיסרא כאוייב עמה.אבל מצד שני הוא אורח החוסה בצילה ולא עשה לה אישית דבר.

מיכ"ל תיכנן לסיים את הפואמה בצערה של יעל שרצחה את ה"חוסה בצילה".

אבל בלחצו של המבקר שמואל דוד לוצטו  שראה גרסת כתב יד  מקורית של הפואמה שמסתיימת בייסורי הנפש של יעל וחשב שאין זה מן הראוי להציג את יעל כמי שמתחרטת על הריגת סיסרא , מיכ"ל סיים את הפואמה כשמנוחתה של יעל חוזרת אליה לאחר ששמעה את שירת דבורה והיא מבינה שעשתה את רצון הנביאה והאלוהים.

תוכלו לקרוא את הפואמה הזאת  כאן : יעל וסיסרא

לאחר מכן פורסמו עוד כמה יצירות נשכחות על הדמויות  :

נחמן יצחק הכהן פישמאן "סיסרא מפלתו והצלת עם ישראל על ידי ברק ודבורה בדרך שיר ומליצה למברג 1841

נחום  ירושלמי דבורה הנביאה חזיון תנכי בשירה מעובד עבור בני הנערים.ירושלים תרפ"ד 1924

זכריה פרידמן  : דבורה אשת לפידות:מחזה בשש תמונות בתוך בין השורות סיפורי התנ"ך : המחזת מקרים בתולדות ישראל לפי מקור ומסורת ראשון לציון תשי"ד 1954

שירים

 

שמואל בס דבורה וברק מתוך נחל קדומים :שירי תנ"ך יזרעאל ש.שרברק 1941

 

פנחס אלעד :דבורה הנביאה בתוך "שירי תנ"ך תשי"ח 1958

 

 

שיר באנגלית

שירים על יעל

יעל מחסלת את סיסרא.

Artist Gregorio Lazzarin

 

שמואל בס יעל וסיסרא

 יעל מראה לברק את סיסרא המת 

אשת חבר מאת אורה עתריה  חגיגה בשמש ספריית פרוזה 1986

יעל מקבלת את פני סיסרא  1644 .צייר

Johannes Spilberg

1619-1690

יעל הקינית – Yael the Kinite

שולה ברנע, משוררת. פרופ׳ איתן מדיני – מתרגם

עוֹמֶדֶת פֶּתַח אָהֳלָהּ
חוּם אֱגוֹז עֵינֶיהָ
שְׂפָתֶיהָ כַּדֻּבְדְּבָן,
דְּבָרֶיהָ כִּדְבַשׁ,
וְהוּא הֲלוּם קְרָב,
מְסֹעָר מֻתָּשׁ,
רַךְ כְּשֶׂה קָט,
צָמֵא לָאַהֲבָה,
לְלִטּוּף, לְתִקְוָה,
לְחֶסֶד קַל  צִפָּה,
נָפַל כְּעָפָר לְרַגְלֶיהָ
מֵת תַּחַת יְתֵדָהּ,
כְּשִׁמְשׁוֹן בִּמְזִמַּת דְּלִילָה.

Yael the Kinite/Shula Barnea/ Poet
Translated by Prof. Eitan Medini
Standing in front of her tent,
Her eyes as brown as a nut,
Her lips as a cherry,
Her spoken words as Honey,
And he was smitten by battle,
Exhausted  troubled,
Soft as a lamb,
Thirsty for love,
For caressing, for hope
He expected small Mercy and Grace,
Fell as ashes at her feet
Died by her Rod,
As Samson in Delila’s intrigue.
All rights reserved to Shula Barnea
כל הזכויות שמורות לשולה  ברנע

סודה של יעל: מקאמה

יעל וסיסרא .עוד ציור מאת ארטמיסיה גינלנסקי.

שמחה סיאני, סופרת ומספרת עממית

 

אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, שְׁמֵךְ הוּא "יָעֵל",

גּוּפֵךְ כֹּה צַר וְאָרֹךְ כְּמַקֵּל,

אִישֵׁךְ אֶת הָאֹהֶל זֶה זְמַן לֹא פּוֹקֵד

וְהִנֵּה, נִקְלָע בְּדַרְכֵּךְ מְפַקֵּד!

עָיֵף וְרָצוּץ בָּרַח מִן הַקְּרָב

וְלָאֹהֶל שֶׁלָּךְ בָּרֶגֶל קָרַב,

אֶת כְּנַף אָהֳלֵךְ רָאָה הוּא פָּתוּחַ

לָבֶטַח יִמְצָא שָׁם מִסְתּוֹר בָּטוּחַ,

וּמַה בִּקֵּשׁ מִמֵּךְ, הַמִּסְכֵּןְ, רַק מַיִם

לֹא קַוְיָאר, יַקִּירָה, גַּם לֹא כּוֹס שֶׁל יַיִן

וְאַתְּ, נָתַתְּ לוֹ חָלָב, רֵעָה

בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרַבְתְּ לוֹ חֶמְאָה,

וּבְעוֹדוֹ מְלַקֵּק מֵהַצָּהֹב צָהֹב הַזֶּה

הִפְשַׁלְתְּ שִׂמְלָתֵךְ וְנִגְלָה גּוּף רָזֶה…

חָשַׂפְתְּ מַעֲרֻמָּיו מֵאָלֶף וְעַד תָּו

הַשִּׁרְיוֹן הֵסַרְתְּ וְגַם אֶת מִכְנָסָיו

רָאִית אֶת שְׂפָתָיו הַמְתוּקוֹת מֵחָלָב

הֵרַחְתְּ הֶבֶל פִּיו הֶחָמוּץ מִן הַקְּרָב

לִטַּפְתְּ אֶת שְׁרִירָיו וְאֶת הַ"קֻּבִּיּוֹת",

נִצְמַדְתְּ לַגּוּף הַבָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת…

וְנִזְכַּרְתְּ בְּגוּפוֹ הָרוֹפֵס שֶׁל הַבַּעַל

וְאֶת מִנְהָגָיו עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל…

בְּעוֹד גּוּפֵךְ עוֹלֶה כְּפוֹרֵחַ

זְקָנוֹ כְּבָר הִלְבִּין, עַל חָזֵהוּ צוֹנֵחַ,

וְהִנֵּה גֶּבֶר גֶּבֶר בָּא לְאָהֳלֵךְ

לֹא שֶׁחָלִילָה אַתְּ סוֹטָה מִבַּעְלֵךְ…

כִּי כָּאן, יָעֵל, טוֹבִים הֵם הַשְּׁנַיִם

אַהֲבָה נְדִירָה – וְנִצָּחוֹן מִשָּׁמַיִם!

הֵאַרְתְּ לוֹ פָּנִים וְהִגַּשְׁתְּ לוֹ חֶמְאָה

פָּתַחְתְּ אֶת גַּנֵּךְ בַּחֲשָׁשׁ, בְּשִׂמְחָה

וְהוּא, כְּשׁוֹר זוֹעֵם אֶל הַגַּן פָּרַץ

וְיָרָה אֶת חִצָּיו בְּשֶׁצֶף נִמְרָץ,

וְהִשְׁאִיר לָךְ מַזְכֶּרֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

כִּי זוֹ דַּרְכָּם שֶׁל גְּבָרִים לוֹחֲמִים…

 

וּמַה תַּגִּידִי, תַּסְבִּירִי, יָעֵל?

וְאֵיךְ תְּתָרְצִי אֶת מַה שֶׁעוֹלֵל?

הַסְתִּירִי, יָעֵל, אֶת זֶה הַמַּעֲשֶׂה

כִּי אִישֵׁךְ הַזָּקֵן, בָּךְ הָעָם יְשַׁסֶּה,

חַיֶּבֶת אַתְּ לִטֹּל אֶת נִשְׁמַת הָאוֹיֵב

שֶׁמָּא יִתְגָּאֶה, יְדַבֵּר, יִתְרַבְרֵב…

אַל נָא תִּבְכִּי וְתִהְיִי רַק יוֹשֶׁבֶת

הִנֵּה רְאִי אֶת זוֹ הַמַּקֶּבֶת,

שִׁכְבִי בִּזְרוֹעוֹתָיו עַד יָנוּם בְּשַׁלְוָה

וְאָז תָּקוּמִי כְּנוּעָה וּשְׁלֵוָה,

טְלִי בַּלָּאט הַיָּתֵד וְהַמַּקֶּבֶת

(וּקְחִי עִמָּךְ גַּם אֶת הַמַּגֶּבֶת…)

וְתִקְעִי אוֹתוֹ בְּזוֹ הָרַקָּה

בְּעֹצֶם יָדֵךְ, בְּעֹצֶם מַכָּה,

הִרְגִי אֶת הָאִישׁ לְבַל יְסַפֵּר

חֶרְפָּתֵךְ הַמְתוּקָה הוּא לֹא יְכַפֵּר

וְאִם יִשְׁאֲלוּ: "אֵיךְ עֵרוֹם הוּא אִישָׁהּ?"

קוֹנְנִי שֶׁחִלֵּל אֶת כְּבוֹדֵךְ בְּלִי בּוּשָׁה

הִגַּשְׁתְּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח כָּל הַיָּד

כָּךְ זֶה אוֹיֵב, הוּא לֹא מְכֻבָּד,

גִּבּוֹרָה תִּהְיִי וְלֹא אִשָּׁה מֻפְקֶרֶת

גִּבּוֹרָה, שֶׁהָרְגָה בְּעֹצֶם מַקֶּבֶת

אֶת שַׂר צְבָא יָבִין, מֶלֶךְ חָצוֹר,

הֲלֹא הוּא סִיסְרָא, הַנּוֹעָז, הַגִּבּוֹר.

 

אַל תְּגַלִּי אֶת סוֹדֵךְ זֶה, יָעֵל,

הַרְאִי לַכֹּל אֶת לִבֵּךְ "הַסּוֹבֵל"

אַל נָא תּוֹדִי שֶׁנָּקַמְתְּ בְּבַעְלֵךְ

שֶׁהִשְׁאִיר אוֹתָךְ כָּךְ בָּאֹהֶל לְבַדֵּךְ.

אַל תְּסַפְּרִי שֶׁנִּמְלֵאת תַּאֲוָה

וְשָׁתִית בְּיוֹדְעִין יֵין אַהֲבָה…

 

בָּרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם רָאָה, זוֹ אֱמֶת,

אֵיךְ כָּרַע הַצַּר בֵּין רַגְלַיִךְ וָמֵת,

עַל רֹאשֵׁךְ יַנִּיחַ זֵר שֶׁל דַּפְנָה

וְיֹאמַר: "יָעֵל, אֵין כָּמוֹךְ אֵיתָנָה!"

כָּל הָעָם יַבִּיט בָּךְ בְּרֹב הַעֲרָצָה

וְאַתְּ, בְּלִבֵּךְ, תִּהְיִי מְרֻצָּה…

כִּי עַתָּה שׁוֹב יָשׁוּב אֵלַיִךְ אִישֵׁךְ

וְלֹא תִּוָּתְרִי עוֹד, יָעֵל, לְבַדֵּךְ!

רשומון

מאת: שמחה סיאני

הגהה וניקוד: ד"ר אורי מלמד

 

סיסרא –

כְּנַף אֹהֶל פָּתוּחַ, תִּקְרֹבֶת אִשָּׁה

הִרְחִיב צַעַד סוּס, סִמֵּן בִּנְקִישָׁה

וְהוּא כֹּה יָגֵעַ, טָעוּן וּמָלֵא

וְהִיא תַּאֲוָה מַשְׂבִּיעָה בִּלְחִישָׁה.

 

י ע ל –

חָשְׁקָה הִיא בְּאוֹיְבָהּ סִיסְרָא

גּוּפָהּ סָעַר לְמוּלוֹ לְלֹא מוֹרָא

יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר, מַכָּה וְרוֹצַחַת

בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע וְהִיא – גִּבּוֹרָה!

 

אֵם סיסרא –

צָפְתָה בַּחַלּוֹן לִשְׁאוֹן מַרְכְּבוֹתָיו

וְהָאֹפֶק יָתוֹם וּבְנָהּ טֶרֶם שָׁב

מְצַחֲקוֹת נְעָרוֹת, אֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן:

"הֲנָטָה לָלוּן בְּבֵית רָחָב?!"

 

שירה על סיסרא 

ויש גם שירים  ..לא על סיסרא אלא על אימו.שירים  שהם  רחומים  וסימפטיים  הרבה יותר אל אימו של סיסרא מאשר דבורה ששרה כך:

עַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל.

( מתוך "שירת דבורה")

יעל וסיסרא צייר לא ידוע.

אמו מאת חיים גורי מתוך שושנת הרוחות 1960

 

והנה תרגום לאנגלית של השיר:

 

 

אם סיסרא

בלפור חקק,
 
מתוך: בלפור חקק, רשות לתיקון עולם (שירים), הוצאת צור אות, ירושלים 2016.

אֵם סִיסְרָא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן

הַצּוֹפֶה אֶל שְׂדֵה הַקְּרָב:
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ יֶעֱרַב.
מִי בַּמַּיִם וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בַּחֶרֶב
וּמִי לְעֵת עֶרֶב.

כְּבַקָּרַת אֵם אֶל יְלָדֶיהָ
הִיא מְתַנָּה תֹּקֶף
קְדֻשַּׁת הָאִמָּהוֹת
עַד שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּבִכְיָּהּ
הִיא צוֹעֶקֶת נְהָמוֹת נְהָמוֹת
לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
אֲבָל צַעֲקוֹתֶיהָ חוֹצוֹת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת הָעוֹלָם מִסּוֹף וְעַד סוֹפוֹ
וְאוֹתָנוּ הֵן קוֹרְעוֹת.
לְאֵם סִיסְרָא אֵין שֵׁם
כִּי הִיא נוֹשֵׂאת מִדּוֹר לְדוֹר
אֶת כְּאֵב הָאִמָּהוֹת.

שירה של אם סיסרא

 

 הרצל חקק     מתוך הספר 'שחרית לנצח:שירים ((2010-2016) ירושלים : צור אות, תשע"ו 2016.

 

 

נִצֶּבֶת לְיַד הַחַלּוֹן. הָעֵץ מִצְטַמְרֵר.

נֶעֱצֶבֶת כַּיָּם. הָרַעַד הַקָּדוֹשׁ חוֹתֵר

נוֹשֵׂא אֶת הַקֹוֹל.

אֵם סִיסְרָא צוֹפָה מוֹרָא

בְּעֵין הַסְּעָרָה. תַּם הַקְּרָב. וְלֹא שָׁב.

מְחַכָּה לוֹ בְּכֻתָּנְתּוֹ סְפוּגָה

מִשִּּמְחָתוֹ. מִדַּם אוֹיְבָיו.

הַחַלּוֹן בְּשָׁחוֹר נִצְרָב.

זֶה גֶּחָל עֵינֶיהָ שָׂרַף. עָלֶה רוֹעֵד

מְחַשֵּׁב לִנְשֹׁר. הַאִם בְּנָהּ יַחֲזֹר.

נִפְרָם בִּגְדָּהּ, פְּרוּעוֹת שְׂפָתֶיהָ.

מֵאָה יְבָבוֹת וְהֵן חַדּוֹת. כָּל לֵב

חָשׁ בַּחוֹד הַמַּפְחִיד. שֵׁבֶר זְכוּכִית.

מִשִּׁמְשָׁתָהּ יְקוּם הִתְנַפֵּץ. חָרַב.

אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.

הֶעָלֶה מַכְמִיר. חוֹשֵׁשׁ

לְהוֹתִירָהּ בּוֹדְדָה. צוֹעֶקֶת חַיִּים לְיַלְדָּהּ.

בְּשִׂמְלָתָהּ הִצְפִּינָה חַרְבָּהּ.

הַאִם נִשְׁבָּה. קוֹלָהּ בַּלִּיסְטְרָאוֹת.

מְפוֹצֵץ חוֹמוֹת. הָרִים.

לֹא יוּכְלוּ לָהּ שׁוֹפָר וּשְׁבָרִים.

צְעָקָה מִתְּהוֹם תְּרַחֵף וְדַם טָרָף

בְּפִיהָ. מֵאֵם כָּל חַי. מִנַּפְשָׁהּ יַפְצִיעַ.

חַלּוֹן וְתִקְוַת חוּט. נִִתַּק בָּכוּת.

אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ לַיַּלְדוּת. לָאִמָּהוּת.

לָבָן וּכְבָר הֶאֱפִיל עַד אָדֹם

שָׁחוּט. הִיא הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת

וְאִתָּהּ אֲבֵלָה דְּמָמָה. וְלֹא תֹּאמַר

שְׁמָהּ. מִמֶּרְחָק צַהֲלַת צָבָא מְנַצֵּחַ.

תְּרוּעַת שׁוֹפָר. כְּתֹנֶת עַל מוֹט

מִתְנַשֵּׂא. גְּרוֹנָהּ נִחָר. מִצִּפָּרְנֶיהָ מְנַסֶּה.

רְאִיתִיהָ בַּחַלּוֹן וְאֵין לָהּ שָׂרוֹת.

זֶה שְׁמִי, נִשְׁנֶקֶת לִשְׂרֹט עוֹלָמוֹת.

אֲנִי אֵם סִיסְרָא, אֲנִי הָאֵם  וְשִׁבְרָהּ.

אַל תִּקְרְבוּ אֵלַי אַנְשֵׁי הַבְּשׂוֹרָה.

כִּי אֶחֱרוּ פְּעִימוֹת לִבִּי. וְנֹורָא.

מִי שָׁמַע בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה יְבָבָה

שֶׁל נְשִׁירָה. אַל תֹּאמְרוּ, הַכִּירִי נָא

הַכְּתֹנֶת בְּנֵךְ.

בּוֹדֵד כְּאֵבָהּ חוֹרֵךְ. בְּשָרָהּ יוֹקֵד.

גֶּשֶׁם שְׁמֵימִי מַכֶּה בַּשְּׂמֵחִים לְאֵיד.

יְגוֹנָהּ נִתָּךְ גּוֹסֵס וְאִלֵּם. לִשְׁבָרִים

הוֹלֵם. מֵאָה שְׁתִיקוֹת נוֹרוֹת

בָּרָד אֵשׁ מֵאִשָּׁה

נֶעֱלָפָה. הָאוֹר קָפָא, קְלַסְתֵּרָהּ

בַּשַּׁחַר מְדַמְדֵּם. כֹּה קָשֶׁה. נְדָנָהּ חָשֵׁךְ.

אֵיךְ תִּנָּתֵק מִן הַחוּט.

מֵאִמָּהוּת. צוֹעֶקֶת חַיִּים וְהָעוֹלָם

מֵת. הַחַלּוֹן מִתְמוֹטֵט.

כָּבָה הָעֵץ. אֵיךְ יְחַבֵּק פָּנֶיהָ וְאֵין

תִּקְוָתָהּ. לָאַהֲבָה הַשְּׁחוּטָה וְלַלֵּב

הַמְּדַמֵּם לֹא יִהְיֶה לָנֶצַח שֵׁם. לְיַד

הַחַלּוֹן נִצָּב לִבִּי. בְּלַהַב דָּמִי רוֹשֵׁם.

 

 

 

יצירה בולטת הרבה יותר הייתה הרומן של הסופר ישראל שף   ( , 1865-1938  )ששאף לחדש את הז'אנר של הרומאנים התנכיים שכתב אברהם מאפו.

הוא כתב רומן תנכי אפי מלא הרפתקאות והצלות על דבורה ויעל לבני הנעורים שהיה פופולארי מאוד בשנות השלושים.

זה היה חלק מסדרה על ימי השופטים. כך נוצר ספרו הראשון "עכסה בת כלב", שיצא בעידודם של הלל צייטלין ופישל לחובר. המשיך בנוסח זה בספריו "אהוד בן גרא" . שף לא הספיק להשלים את הספר הבא "ותם בן ירובעל"" שרק פרקים ממנו נדפסו אחר מותו ב"משעולי החינוך"..

ספרו הידוע ביותר היה היתד :   או, יעל אשת חבר : ספור מדברי ימי ישראל בתקופת השופטים /    תל-אביב :   מצפה,   (1936).וזה כנראה הספר הזכור ביותר לנוער העברי על ימי יעל ודבורה.במרכזו עומדת לא דבורה שהיא דמות משנה כמו ברק בן אבינועם אלא יעל אשת חבר המוצגת כמצביאה בפני עצמה ( !) ומספר על נפילתה בשבי בידי סיסרא ועל נקמתה הסופית  בו.אירוע שאינו מוסבר כלל במקרא.

במונחים של היום זה רומן כמעט "אולטרא פמיניסטי".

הסיפור הזה יצא לאור לאחרונה ב"  כתובים" איסוף ועריכת החומר – חנה ברנר ; עריכה והקלדה – שלי יונה ברנר]./    [חיפה :   מוציא לאור לא ידוע],   תשס"ד.2004 בקובץ יצירותיו של הסופר הנשכח שף.

סיסרא סיפור הקומיקס

בשנות החמישים בתקופת שיא העניין בתנ"ך במדינת ישראל גם בעידודו של ראש הממשלה דוד בן גוריון וגם בהשראת התגליות הארכיאולוגיות בעיר חצור פורסם סיפור קומיקס בשבועון "הארץ שלנו " על ימי ברק בן אבינועם ודבורה ומאבקם בסיסרא.

גם אמנון במתנדבים מאת יעקב אשמן ודוש היה הקומיקס היחיד שעסק בימי דבורה וברק שאך מופיע כדמות בסיפור .

ותוכלו לקרוא אותו כאן.

 

הסיפור אגב פורסם שנה לפני שהחל יגאל ידין לחפור בתל חצור חפירות שנמשכות עד היום.אבל יעקב אשמן ודוש ביצעו מחקר רציני ביותר על התקופה הקדומה וזה נראה היטב בציורים.

העניין בימי דבורה ויעל גבר עוד הודות לחפירות האלו של יגאל ידין.

 

סיפורים על דבורה ועל יעל.

יעקב כהן מעשה יעל


.יעקב חורגין "יעל אשת חבר הקיני ".."יעל אשת חבר הקיני ".

–הבוקר  3.10.1948 עמ' 11-12, 14

וגם בתוך  הקובץ ""בשכבר הימים"  ע' 28-56 )

סיפור דרמטי ביותר על  הריגתו של סיסרא בידי יעל וניכורה כתוצאה מאנשי עמה.

יעל אשת חבר.ציור מאת מ.אריה לסיפורו של יעקב חורגין "בשכבר הימים."

הסופר שרגא גפני כתב על דבורה במסגרת ספרו "סיפורי השופטים " בסדרת "עולם התנ"ך לילד" הוצאת מ.מזרחי ,1963)

ליאור   עשת  ( שם בדוי של  מירון אוריאל)  סדרת גיבורי ישראל ( ) הוצאת ע. נרקיס ) אייר אשר דיקשטיין . 

דבורה . 1966.

ספר לילדים על דבורה ברק ויעל שהופיע במסגרת סדרה מתחרה לזאת של "עולם התנ"ך לילד של גפני .

תנ\"ך | המולטי יקום של אלי אשד

גירסה מקוצרת של סיפור דבורה הופיעה בספר אחר בסדרה זאת של ליאור עשת בשם "נשי התנ"ך"

ספר מיוחד במינו על התקופה נכתב בידי הסופר הגדול חיים הזז אך פורסם רק שנים  לאחר מותו.

חיים הזז  .ימלה. הוצאת אבן חושן 2005.

סיפור על משפחה ישראלית בתקופה שלאחר ימי סיסרה כתוב בשפה קשה מאין כמוה .יצא לאור שנים רבות לאחר מות המחבר שכתב אותו עוד בסוף שנות העשרים   מיד לאחר  סיפורו התנ"כי על משה וציפורה "חתן הדמים " כמעין סוג של המשך .

דבורה הרומן הפמיניסטי

הספר הבולט ביותר בנושא בספרות העברית  מאז ישראל שף הוא :

אשת לפידות מאת חוה עציוני הלוי   תל אביב :   אריה ניר,   תש"ע 2010.

שגם הוקלט בספר השמעה ב-2018

ספר שעם הופעתו זכה להצלחה הגדולה והבסיס לקריירה של המחברת בכתיבת רומנים על נשים מהתנ"ך.הוא אף תורגם לאנגלית.

אשת לפידות

 

קראו פרקים ממנו ב"יקום תרבות " כאן.

קראו ראיון גדול על ספר זה עם המחברת ב"יקום תרבות כאן :

בחזרה אל האישה התנכית

ספרי ארכיאולוגיה

העניין בימי דבורה ויעל גבר עוד הודות לחפירות האלו של יגאל ידין ובעקבות הספר שפירסם בנושא שבהן סיכם אותם  שהפך לסוג של "רב מכר של התקופה"

חצור :   "ראש כל הממלכות האלה" /    תל אביב :   ספרית מעריב,   1975.

 

ספר נוסף עדכני יותר בנושא  היה של אמנון בן תור שחפר את העיר שנים רבות.

חצור :   מטרופולין כנענית ועיר ישראלית /

  ירושלים : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ; יד יצחק בן-צבי, תשע"ה 2015. ‬

אדם זרטל  סודו של סיסרא :   מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה /    (אור יהודה) :   דביר,   (תש"ע).2010

ספר שבו הראה זרטל  על סף חפירות בעיר שזוהתה כ"חרושת גויים " עירו של סיסרא שסיסרא היגיע מהאי סרדיניה (!)

 

 

הפזמונים .

פזמון מוקדם על דבורה שנוצר בשנות העשרים עבור הצגה בכפר תבור על דבורה הנביאה  היה :

הללו לדבורה

פתיחה בנגן חיצוני
מילים: נחום (בן חיים זלמן) ירושלמי
לחן: עממי כליזמרי
כתיבה: תרפ"ד 1924

הַלְּלוּ הוֹדוּ יָהּ כִּי הִגְדִּיל עָשֹׂה
כִּי גָּאַל וּפָדָה שְׁאֵרִית עַמּוֹ
יוֹם נוֹשַׁעְנוּ מִידֵי צַר, עַל יְדֵי בָּרָק הַשַּׂר
יָהּ נְהַלְּלָה נָרִיעָהרַנְּנוּ לִדְבוֹרָה נְבִיאַת הָאֵל
וּלְמוֹחֶצֶת סִיסְרָא הַקֵּינִית יָעֵל
וּלְכָל חֵרְפוּ נַפְשָׁם צֵאת לַקְּרָב לְיֶשַׁע עַם
הַלְּלוּ וְנִשְׂמְחָה בָּם!

הפזמון הידוע על פי שירת דבורה הוא בלחנה של נעמי שמר בעיבודו של אורי קריב  מ-1972 ללהקת פיקוד דרום.

השיר נכנס למצעדי הפזמונים השבועיים של הגל הקל ב־17.7.1972 וצעד שישה שבועות, עד 28.8.1972. בשיאו הגיע למקום ה־12 (14.8.1972).

ארץ רעשה.

מילות השיר לקוחות מתוך שירת דבורה, בספר שופטים פרק ה'. השיר, המחולק לסולו ולמקהלה, מתאר את המלחמה ואת הניצחון ומבקש ניצחון תמידי על האויבים כפי שהיה הניצחון הזה.

מילות השיר
בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום
בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

אז הלמו עקבי-סוס; מדהרות דהרות אביריו
אז הלמו עקבי-סוס; מדהרות אביריו
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

כן יאבדו כל-אויביך
כל אויביך יאבדו
ואהביו, כצאת השמש בגבורתו
ארץ רעשה, גם שמים נטפו
גם-עבים נטפו מים
תדרכי נפשי עוז, עוז
תדרכי עוז

השיר נכתב לביצועם של הזמרת נחמה ליפשיץ ולמקהלת השריון שפעלה שלוש שנים עד 1973, אך בוצע על-ידי להקת פיקוד הדרום בין שירי התכנית "מדרום תיפתח הטובה".

 

האזינו לפזמון "ארץ רעשה"

 

עוד שיר ידוע המבוסס על סיפור דבורה ויעל הוא

יעל יעל מאת דן אלמגור ,לחן נפתלי נאמן

שרה: להקת פיקוד צפון בתכניתה “הנשק הסודי” (1960)לקוחים ממחרוזת של פזמונים על כלי נשק בלתי קונווציונליים של כמה מגיבורי המקרא,

 

ן, כָּל הַחַיָּלִים

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאֵל

הִכִּירוּ אֶת הָאֹהֶל שֶׁל הַשֶּׁקֶ"ם,

וְאֶת הַמַּגִּישָׁה –

סַמֶלֶת, שְׁמָהּ יָעֵל –

חַיֶּלֶת חֲמוּדוֹנֶת וְצוֹחֶקֶת.

כְּשֶׁעָבְרוּ בַּכְּבִישׁ

הֵם שָׁרְקוּ לָהּ חִישׁ,

כְּמוֹ לְלִילִי מִסִיבוּב כְּפַר בִּיל"וּ,

וְעָצְרו פִּתְאוֹם

כּוֹס “תָּסַס” לִלְגֹּם;

אוֹ בַּקְבּוּק שֶׁל “קוֹלָה” אֲפִלּוּ…

“יָעֵל, יָעֵל!”,

כָּל הַחַיָּלִים קָרְאוּ לָהּ.

“יָעֵל, יָעֵל!”

מִן הַשֶּׁקֶ"ם בְּסִיבוּב עַפוּלָה.

“יָעֵל, יָעֵל!”

רַק לְקָצִין אֶחָד –

הַגֵּנֵרָל סִיסְרָא –

יָעֵל הָיְתָה חוֹרֶקֶת בַּשִּנַּיִם.

כִּי גֵּנֵרָל סִיְסָרא

הָיָה קַמְצָן נוֹרָא,

וְהוּא תָּמִיד בִּקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת

“כּוֹס מַיִם!”

וְיָעֵל אָמְרָה:

זֶה מַרְגִיז נוֹרָא,

כָּךְ לְהַגִּישׁ חִנָּם לְלֹא פְּרוּטָה לוֹ.

אִם הוּא יִתְעַקֵּשׁ

מַיִם לְבַקֵּשׁ –

אָז בְּחַיַּי, יָתֵד בָּרֹאשׁ אֶתְקַע לוֹ!"

“יעל, יעל!”…

וְיוֹם אֶחָד סִיסְרָא

עָצַר שָׁם, בַּסִּיבוּב,

נִכְנַס לַשֶּׁקֶ"ם וְכֻוּלֹו מַזִּיעַ,

וּמִיָעֵל בִּקֵּשׁ

כּוֹס מַיִם, כְּמוֹ תָּמִיד.

מַיִם בִּקֵּשׁ – אַךְ הִיא חָלָב הֵבִיאָה.

הוּא הֵחֵל לִלְגם

וְיָרַק פִּתְאוֹם:

“חָלָב! וְעוֹד עִם קְרוּם! שִׁפְכוּ לַזֶבֶל!”

אָז יָעֵל רָתְחָה.

תַ’יָּתֵד לָקְחָה,

וּבְרֹאשׁוֹ תָּקְעָה לוֹ בַּמַּקֶבֶת…

“יָעֵל, יָעֵל!”

אָז הֵרִיעוּ לָהּ “הֵידָד” וְגַם “הֶאָח!”

“יָעֵל, יָעֵל!”

וְרָשְׁמוּ אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ!

 

האזינו לפזמון

 

שירת דבורה,דבורה הנביאה,  נורית הירש אסתר רדא

הפזמון

שירת דבורה דבורה הנביאה לחן ושירה: שושיה בארי דותן

הפזמון

ויש גם הפזמון של ניסים סרוסי על אם סיסרא מתוך הסרט יום הדין  של ג'ורג' עובדיה משנת 1974

אם סיסרא

ניסים סרוסי
מילים: יוסי בכר
לחן: ניסים סרוסי

מבעד לחלון תשקיף לה אם סיסרא
פניה עצובים והיא כה בוכיה
איכה הלך הבן, מדוע לא חזר?
אמר שינצח, הן כך הוא לה אמר

והיא ידעה בלב של אמא
שלא, שלא יחזור
והיא קיוותה בלב של אמא
שכבר שכבר יחזור

על אדן חלון ניצבת אם סיסרא
ללב לא תאמין כי ינבא לה רע
אולי כבר תם הקרב אם עודנו חי
אמר שינצח, אך לא אמר מתי

מעבר למפתן שותקת אם סיסרא
הבן לא יחזור כך השמיעה אמרה
מבט נשאר לאל ואת בנ הגנה
מדוע זה לקח גזל ממנה בנה?

האזינו לו כאן.

 

כך קראנו בתנ"ך

מתוך האלבום "דודו השמן"

מילים: יורם טהרלב
לחן: דוד קריבושי

ואיך גמרה יעל עם סיסרא?
המורה, את זה אני יודע!

היא קראה לו, בוא לרגע, הכנס לאוהל חיש
וכשהוא נכנס היא נתנה לו עם פטיש
עוד אוייב אחד הלך
כך קראנו בתנ"ך

באמת כל הכבוד
יש לנו ממי ללמוד
יש לנו ממי ללמוד

האזינו כאן 

"תנ"ך עכשיו " קומיקס סטירי מאת אפרים סידון ואבנר אברהמי

הקומיקס הזה הופיע מידי שבוע בשנות התשעים  מעל דפי המגזין הפוליטי  "כותרת ראשית"   ותיאר בסיפור קומיקס סטירי עכשווי דף מסיפורי התורה יהוושע ושופטים והיו אמורים לכסות את כל התנ"ך  ב-954 פרקים ..אבל היספיקו להגיע רק עד לשופט יאיר הגלעדי בספר שופטים לפני שנסגר כתב העת  בדף מספר 234 ( ותיכננו להמשיך לבת יפתח אבל זה לא קרה).

אבל הם הספיקו לכסות את דבורה ואת ברק ואת יעל בשלושה עמודים .

והנה הם :

הסרט האילם 

יעל וסיסרא במאי  Henri Andréani.    1911

סרט צרפתי

יעל מחסלת את סיסרא בסרט הצרפתי משנת 1911

 

זהו הסרט היחיד הידוע לי שעוסק באירועים של ימי ד'בורה ויעל ודבורה משום מה אינה  מופיעה בו כלל .ההתמקדות היא בסיפור יעל וסיסרא הדרמטי אולי בגלל אורכו הקצר של הסרט 10 דקות בלבד….. אבל ברק בן אבינועם יעל ובעלה וסיסרא כמובן כולם מופיעים.

קראו עליו עוד כאן :

 

 

ולסיום הנה הגירסה המוסרטת האולטימטיבית של סיפור דבורה ושל סיפור יעל שתיהן מהסדרה הקומית "היהודים באים ".

דבורה ויעל ב"היהודים באים"

 

 

 

 

יעל הגיבורה וסיסרא

 

קראו גם :

פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי

בחזרה אל האישה התנכית:ראיון עם חוה עציוני -הלוי על דבורה הנביאה

אלי אשד על דבורה הנביאה אידיאולוגית ומשוררת

דבורה הנביאה מישראל וסיסרא הלוחם מסרדיניה

 כאשר אבדתי אבדתי :עמית דרבקין בסיפור ושיר על על יעל אשת חבר ב"יקום תרבות"

עוד על  יעל וסיסרא בטלויזיה

 

 

מאמרים אחרים בסדרה כוללים את :

יעקב אבינו כוכב קולנוע 

תמר אשת ער בקולנוע ובספרות  

משה רבנו כוכב קולנוע

יהושע בן נון ורחב מיריחו כוכבי ספרות קומיקס  וטלויזיה 

עתניאל בן קנז השופט הראשון ואישתו עכסה בת כלב בספרות ובקומיקס

המתנקש הבודד -אהוד בן גרא בספרות באמנות ובקומיקס 

רות המואביה כוכבת קולנוע 

ספר מלכים הסודי : המלכים ירבעם ורחבעם בספרות ובתיאטרון

הגבירה איזבל 

הגבירה עתליה 

הנביא ירמיהו בטלביזיה

רצח נציב יהודה :על גדליהו בן אחיקם

אסתר המלכה כוכבת קולנוע וגם מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש והמן הרשע

המלך אחשוורוש הוא כסרכסס כוכב קולנוע

יהודה המכבי כוכב קולנוע

אותו התלמיד :השליח שאול התרסי -פאולוס ביהדות ובספרות העברית

 

יעל וסיסרא ציור מאת גוסטב דורה.