ארכיון תג: כדורגל

גיבורי הספורט של ישראל: 61 שנים עם הספורטאים הצעירים של אבנר כרמלי

 

אלופי הכדורגל

"הישראלים הארורים הללו", נהם פאבליץ, "הם משיגים תמיד, בסופו של דבר, את מה שהם רוצים. אני חושש, דראגה, שבתחרות הגומלין אתם בישראל יקרעו בכדוריהם את הרשת שלנו. מכת מות אחרונה הם ינחיתו למי שהיתה עד כה מעצמת-כדורגל עולמית — ליוגוסלביה".

('אבנר כרמלי', הכדור בפנים… לא!, 1961).

 

דיוקן של שרגא גפני הוא "אבנר כרמלי" מחבר ספרי סדרת "הספורטאים הצעירים"צייר "מ.אריה"

דיקון עצמי של "מ.אריה " הוא אריה מוסקוביץ' מאייר ספרי סדרת "הספורטאים הצעירים"

הפרסומת למהדורה החדשה של סדרת "הספורטאים הצעירים " משנת 2001.

סמל אולימפיאדת טוקיו 1964 שבה במציאות חלופית הביאו הספורטאים הצעירים את אליפות העולם בכדורגל לנבחרת ישראל.

 

שנת 1963 השנה לקראת אולימפיאדת טוקיו  1964 הייתה שנה קשה ביותר לכדורגל הישראלי. ההתחלה אמנם הייתה מבטיחה. במשחק בסייגון הביסה ישראל את דרום ויטנאם. אבל  במשחק הגומלין  נבחרת ישראל הפסידה .זאת למרות שבהרכב היו שני שחקנים כוכבים מהמוצלחים ביותר בכל הזמנים, השוער   יצחק ויסוקר והחלוץ המרכזי  המבריק מוטלה שפיגלר.

נבחרת ישראל הובסה תבוסה משפילה ביותר 2:0 במשחק נגד נבחרת ויטנאם באיצטדיון הבית  ברמת גן והחלומות על זכיה באולימפיאדה קרסו.המאמן איינסלי פוטר אבל נבחרת ישראל כבר לא השתתפה באולימפיאדה והמעריצים יכלו רק לחרוק בשיניהם ולקלל את המאמן.

במציאות חלופית לעומת זאת …זאת של סדרת הספרים "הספורטאים הצעירים "  שהחלה להתפרסם  שנים "לפני"  אולימפיאדת טוקיו   נבחרת ישראל השתתפה באולימפיאדת טוקיו תחת המאמן באנדי  ( על שמו של המאמן האמיתי גיולה מאנדי  שאימן את נבחרת ישראל בראשית שנות השישים ) וזכתה באליפות העולמית הודות לשני כדורגלים צעירים כוכבים מבית הספר התיכון "גאולה " בתל אביב  השוער רפי גבעון והחלוץ המרכזי אלון לוי  שהתבססו על השוער יעקב חודורוב ועל החלוץ המרכזי רפי לוי.( שימו לב לשם ) .

יש להניח שהאכזבה בגלל הכישלון לקראת האולימפיאדה הייתה כתוצאה  מרה שבעתיים או פי שבעים ושבעה  עבור חובבי הסדרה ומשחק הכדורגל.

סדרת הנוער המצליחה מאוד  הספורטאים הצעירים, עלילותיהם של צמד תיכוניסטים ישראלים המתגלים ככדורגלנים הטובים בעולם, שיחד עם חברותיהם מוליכים את נבחרת ישראל לאליפות העולם בטוקיו, למרות המזימות השונות הנרקמות נגדם לאורך הסדרה. אויביהם, ובראשם המנהל המושחת של נבחרת יוגוסלביה והמִצְרים, עושים הכול כדי להביא לסילוקם מן המגרש על-ידי קנייתם בכסף או לחיסולם באמצעים אלימים, אך לשווא. הספורטאים הצעירים גוברים תמיד על אויביהם השונים, בין אם מדובר בדראגה יאנוביץ, מנהל נבחרת יוגוסלביה, הנחוש בדעתו להשיג את גביע האליפות לקבוצתו ויהי מה, ובין אם מדובר בסוכני ממשלת מצרים אכולי השנאה כלפי ישראל; הספורטאים הצעירים מביאים לבסוף לישראל את הגביע באולימפיאדת טוקיו 1963, לאחר שניצחו את המצרים ניצחון מזהיר!

 

הסדרה הותירה רושם בל יימחה על אלפי צעירים שקראו אותה ורבים מהם בחרו לעסוק בהשראתה בכדורגל ובענפי ספורט אחרים. אנשים רבים, בעיקר מקרב חובבי הכדורגל, נזכרים כיום בסדרה זו בנוסטלגיה. לדברי גפני, אחת הסיבות העיקריות לכתיבת הסדרה היתה כעסו על הדעה שרווחה אז בעולם הספורט הישראלי, לפיה 'חשוב המשחק ולא הניצחון'; תוצאת גישה זו היתה, לדעתו, מיעוט ניצחונות. באמצעות הסדרה הוא ניסה ליצור דור של ספורטאים שניצחון (וההגינות הספורטיבית) בראש מעייניהם. אם ניזכר בהישגים העלובים של קבוצות הספורט הישראליות במרבית התחומים (ובראש ובראשונה בכדורגל), נתקשה להגיד שהדבר עלה בידו.

 

רפי גבעון

 

בספר הראשון בסדרה, בעט אלון בעט (1960), מתגלה כישרונם הגאוני של רפי ואלון, בעת משחק אימון שעורכת נבחרת ישראל מול נבחרת בתי הספר, משחק שאמור היה להסתיים בניצחון סוחף של הנבחרת הלאומית ובהעלאת המורל שלה לקראת משחקה מול נבחרת יוון. אלון ורפי שוברים את כל התחזיות ומעניקים ניצחון בלתי-ייאמן לנבחרתם. בעקבות כך קם לחץ ציבורי לצרפם לנבחרת ישראל. אלא שרפי ואלון נחטפים ונבחרת ישראל משחקת מול יוון בלעדיהם ונוחלת הפסד צורב. המחצית הראשונה של משחק הגומלין בין שתי הנבחרות, שנערך באתונה, מסתיימת בתבוסה דומה: חמש-אפס לטובת יוון, אבל חברותיהם של רפי ואלון, שועה ורננה, מצליחות בפקחותן לשחרר את חבריהן מן השבי והשניים הופכים את הקערה על-פיה והמשחק מסתיים בתוצאה עשר-חמש לטובת ישראל.

עלילת הספר השלישי בסדרה, הכדור בפנים… לא!, מתחוללת סביב משחקן של נבחרת ישראל ונבחרת יוגוסלביה באליפות העולם בכדורגל. הספר שוטח דרמה יוצאת-דופן שבה אלון נחשב לבוגד, כיוון שהוא אמור לשחק במדי נבחרת יוגוסלביה נגד קבוצתו, נבחרת ישראל, ובעיקר נגד השוער רפי, חברו הטוב, וכל זאת מפני שאלון היה זקוק לסכום כסף גדול למימון הניתוח של אביו. שני החברים בלב ובנפש עומדים להיות אויבים בלב ובנפש, אך בינתיים מגיח המנתח ומוכן לנתח בחינם את אביו של אלון. אלון מצטרף לנבחרת ישראל והוא ורפי מפליאים את ביצועיהם בנבחרת יוגוסלביה.

אלון לוי

הספרים הבאים בסדרה ממשיכים לתאר את מאבקיהם של רפי ואלון נגד נבחרות יוגוסלביה, מצרים ואחרות, עד לניצחון הגדול באולימפיאדת טוקיו.

הם זכו להצלחה אדירה ולא בכדי.רון מייברג הסביר את הצלחתם כך:"במשחקי ראווה בינלאומיים מגלים החבר'ה כדורגל שלא מהעולם הזה".ההקרבה הלאומית שלהם דומה  לזו של חייל בשדה הקרב.נבחרת ישראל הולכת וגוברת על נבחרות העולם אחת אחרי השנייה.איזה גולים! איזה הצלות והקרבות (!) אלון בועט בשתי הרגליים ,מכדרר כמו שד ,נוגח בכל מצב ,כושר של נמר ,ורפי מתאבד לרגליים מזנק לקורות ,נלחם על כל כדור ,נשאר על המגרש פצוע וזב דם."

אבל בלתי נכנע.

כמה איורים של מ.אריה מספרי הסדרה.

גפני החייה סדרה זו בשנות השבעים. 'כרמלי' כתב אז סדרת המשך שעסקה בדור הבא של הספורטאים הצעירים; מאמני הדור הצעיר כעת הם צמד הגיבורים המקורי. עתה השתנתה המגמה כליל: אם בעבר ביטא גפני באמצעות הסדרה דעות 'לאומיות' מקובלות יחסית, הרי שעתה נתן בה ביטוי לדעות קיצוניות יותר.

בספר הספורטאים הצעירים שבים (1974), אנו מגלים שרפי ואלון, גיבורי הסדרה, שכבר אינם צעירים כל-כך, גרים ב'שכם עילית' שליד שכם. הם מקימים שם את מועדון הספורט 'התחייה — הגינות במשחק בכל תנאי', שחבריו הראשונים היו צעירי ההתנחלות ושכעבור זמן מה הצטרפו אליהם כמה מצעירי השומרונים הגרים בשכם ואף כמה צעירים ערביים מקומיים. מועדוני 'התחייה' הולכים ומתרבים ומגיעים לשיא הפופולריות שלהם לאחר שנבחרת 'התחייה' מנצחת את נבחרת ברזיל בתוצאה 0:4! (הספר יצא לאור כמה שנים לפני שהוקמה מפלגה אמיתית בשם זה בראשות יובל נאמן; האם שאלו חברי המפלגה את השם משרגא גפני?). למועדון מצטרפים צעירים שומרונים ואחר-כך ערבים, המאמינים שהם צאצאיהם של בני ישראל הקדומים שנשארו בארץ והוכרחו על-ידי הערבים להתאסלם. אחת הדמויות הראשיות בסדרה, צעיר ערבי שהתגייר, עודד-עוואד, שואף לחזור אל חיק 'עמו האמיתי', עם ישראל, ולהשתתף בתחייתו המפוארת בארצו כשותף שווה. זוהי, כמובן, חזרה לתפיסה הכנענית הקלסית שיש למזג את ערביי הארץ, צאצאי העברים הקדומים, בעם העברי החדש. ואף שגפני מציין שעוואד התגייר, ספק אם הוא מייחס חשיבות גדולה לדת היהודית; מה שחשוב בעיניו הוא ההצטרפות בלב ובנפש ללאום העברי ולמורשתו המקראית.

בספרים הבאים בסדרה עודד-עוואד הוא אחת הדמויות המרכזיות, שחקן נבחרת 'ארץ ישראל', שבה חברים הן יהודים והן ערבים ארץ-ישראליים (גפני לעולם אינו משתמש בספרים אלו במונח 'מדינת ישראל'). ספרים אלו עוסקים במאבקו באנשי אש"ף השואפים למנוע את ההתקרבות הבלתי-נמנעת, לדעת גפני, בין הישראלים והפלשתינאים עד להתמזגותם לאומה אחת, האומה העברית.

ב-2005 פירסם גפני את הסיפור האחרון על הספורטאים הצעירים הכדור בפנים ….כן ! ( סיפור קצר  הופיע במוסף השבועי של ידיעות אחרונות "7 ימים "גליון מספר 2148 בתאריך ה-23.3.200-5 עמודים 66-72 . עם איורים של מ.אריה .תאר את הספורטאים הצעירים בימינו ומה קרה להם כשהם מחליטים להשתתף במשחק כנגד אירלנד

ניתן למצוא אותו ברשת כאן : .

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3062884,00.html

 

גפני סיים את הסיפור כך : "חרף מערך הבונקר שהקימו להגן על שערם. התוצאה הסופית של המשחק היתה מדהימה: ישראל – 4, אירלנד – 0. עולם הכדורגל התקשה להאמין.

 

ומה קרה במשחק מול הצרפתים? כיצד התמודדו שחקני נבחרתנו האמיצה מול הנבחרת השנייה בטובה בעולם? או-הו. את זה נשאיר לסיפור הבא"

אך למרבית הצער לא היה סיפור נוסף על הספורטאים הצעירים שהם כבר מאוד מבוגרים. ובכלל הכדורגל הישראלי מעולם לא היגיע להישגים של הספורטאים הצעירים בשנות השישים במציאות חלופית.

 

הרשימה המלאה של ספרי סדרת "הספורטאים הצעירים ".הוצאת מ. מזרחי.

(ב2001 עברו הספרים הראשונים עדכון לשוני ותוכני בידי המחבר) אייר. מ. אריה

מספר 1-  . בעט אלון בעט. 1960.(מהדורה שונה ,2001)

בספר זה מתקבלים אלון ורפי לנבחרת ישראל לאחר שהם מככבים במשחק בין נבחרת בתי הספר של ישראל לבין נבחרת ישראל, שבו מנצחת נבחרת בתי הספר בתוצאה חמש – אפס.

נבחרת ישראל אמורה לשחק מול נבחרת יוון במשחקים הקדם – אולימפיים, אך אלון ורפי נחטפים לפני המשחק הראשון, ויוון מנצחת. כולם חושדים בשחקני הנבחרת גולני וברקאי, שמקומם נתפס על ידי אלון ורפי, אך בהמשך מסתבר שמי שחטף את אלון ורפי הם היוונים. בזכות שועה ורננה, ובזכות רמזים שהצליחו להשאיר רפי ואלון, השניים נמצאים ומגיעים אל המחצית השנייה במשחק השני מול יוון באתונה כאשר יוון כבר מוליכה חמש – אפס. בזכות רפי ואלון נבחרת ישראל מנצחת עשר – חמש.

מספר 2-.אלון במלכודת . 1960. (מהדורה שונה , 2001)

בספר זה יוגוסלביה מסיימת את משחקה הראשון מול יוון בטורניר הקדם אולימפי בתיקו אפס. שתי הנבחרות נמצאות בבית של ישראל. אלון מצטרף לקבוצה יוגוסלבית ולנבחרת יוגוסלביה משום שהוא זקוק לכסף כדי לממן סדרת ניתוחים שתציל את חיי אביו ועוזר לנבחרת יוגוסלביה לנצח את נבחרת יוון במפגש השני ביניהן בתוצאה ארבע – שתיים.

מספר 3-הכדור בפנים ,לא!. 1961.(מהדורה שונה 2001)

ככל הנראה ביחד עם הספר הראשון זהו הספר הידוע בסדרה אולי גם בגלל הכותר המלהיב.

בספר זה משחק אלון בנבחרת יוגוסלביה במפגשה הראשון בטורניר הקדם אולימפי מול נבחרת ישראל. כל פעם שהוא בועט את "בעיטות הפצצה" שלו השדרנים והקהל צועקים: "הכדור בפנים…לא!" משום שברגע האחרון רפי עוצר את הכדור. החלוץ המרכזי של ישראל במשחק זה, גולני, מבקיע שער, ובסיום מנצחת ישראל אחת – אפס. לאחר מכן מתברר לאלון שהרופא המנתח הסכים לבצע את שאר הניתוחים לאביו בחינם ואלון חוזר לישראל.

מספר 4- מלכי הכדורגל .1961(מהדורה שונה :2001)

אלון חוזר לשחק בנבחרת ישראל הנערכת לקראת משחקיה עם נבחרת יוגוסלביה. בשעה שהנבחרת מנצחת את נבחרת העתודה במשחקי האימון, בהם מתגלים אלון ורפי כמלכי כדורגל, מנהל נבחרת יוגוסלביה, דראגה יאנוביץ, זומם להחליש את נבחרת ישראל. הוא שולח את שלוחיו הדורסים את רפי שנפצע קשה ונלקח לבית החולים. בנוסף לכך מוצע שוחד יוגוסלבי לגולני – החלוץ שאלון החליפו בתפקיד הנחשק – כדי שיטה את המשחק לטובת יוגוסלביה. גולני מתאמץ וזוכה להכלל בהרכב של נבחרת ישראל לקראת המשחק המכריע נגד יוגוסלביה.

מספר 5- המשחק הגורלי. 1961

לאחר שנפגע על ידי "מכונית מסתורית" רפי שוכב פצוע בבית החולים. כאשר רננה מגלה כי המכונית הזאת נשלחה על ידי מנהל נבחרת יוגוסלביה דראגה יאנוביץ להוציא את רפי מהמשחק, רפי מחליט לשחק למרות זאת. רפי מצליח לעצור את רוב השערים אבל סופג שער עצמי המוביל להפסד של הנבחרת הישראלית. לאחר ההפסד רננה מגלה כי את השער העצמי הבקיע שחקן הנבחרת הישראלית, גולני, תמורת בצע כסף. השופט מכריז כי ההפסד של ישראל מבוטל, ופוסק ניצחון טכני של 3-0 לטובת ישראל.

 

מספר 6-  ארוכה הדרך לאליפות . 1962

דראגה יאנוביץ מצליח לסחוט משחק נוסף מול ישראל, על המקום באליפות העולם. השופט שנבחר הוא שופט מצרי, שמסכים להטות את המשחק כנגד ישראל. למרות שאלון ורפי הצטיינו במשחק, השופט ביטל כל כדור שאלון הבקיע, ואישר שער לא חוקי שרפי ספג. למרות זאת בסוף המשחק אלון הבקיע שער, שהשופט לא הצליח לבטל. תוצאת המשחק היא 1-1 וזאת תוצאה שהספיקה לישראל לעלות לשלב הבא באליפות העולם. בחלקו השני של הספר, ישנו תיאור קצר של כל שאר הבתים ברחבי העולם, והנבחרות בהם ישראל תפגוש בטוקיו.

מספר 7 – המשחק האחרון ? 1962

רפי ואלון וחברותיהם נחטפו על ידי ארגון פשע. אותו ארגון סוחט את מדינת ישראל אשר מוכנה לשלם כל סכום כדי לשחרר את שני השחקנים הצעירים. אולם לאחר שגייסו את הכסף הפושעים החליטו כי הם רוצים סכום כסף נוסף. בינתיים אלון ורפי מנסים למצוא דרך להימלט. בינתיים נבחרת ישראל משחקת את משחקה הראשון מול רוסיה ומפסידה. בסוף הספר מתוארים משחקים אחרים בין מדינות העולם.

 

מספר 8 :ישראל נגד מצרים. 1963.

אלון ורפי מצליחים להימלט מחבורת הפושעים שהחזיקה בהם, והם מובלים במטוס סילון הישר לטוקיו כדי לשחק במשחק מול נבחרת מצריים. על פי חוקי ההתאחדות לנבחרת אסור להחליף את השחקנים על כן הנבחרת עולה לשחק בתשעה שחקנים בלבד, על מנת שיוכלו לתת לרפי ולאלון להיכנס למשחק כאשר יגיעו. אלון ורפי צונחים ישר לאיצדיון על מנת להגיע למשחק במחצית. בינתיים נבחרת ישראל ששחקה בתשעה שחקנים חטפה 13 גולים. אלון שהיה בשיאו הבקיע 13 שערים. בדקה האחרונה של המשחק אלון נפצע, ונבחרת ישראל קיבלה בעיטת עונשין אותה בעט רפי לרשת. כך שהמשחק נגמר בתוצאה 14-13 לטובת ישראל. בפרקים האחרונים של הספר מסופר על השחקן הרוסי בלנקובסקי שמוצאו יהודי, וכי אמו נרצחה על ידי פושע מלחמה נאצי נכטיגל.

מספר 9 .הספורטאים הצעירים בקרב הגדול . 1963.

הספר פותח בתיאורו של שחקן הנבחרת הגרמנית נכטיגל, שהוא למעשה פושע מלחמה נאצי. נכטיגל מרעיל את השחקן הרוסי בלנקובסקי בזמן המשחק, כיוון שהבין שנחשף. רפי אלון רננה ושועה נחפזים לבית החולים לפגוש בבלנקובסקי כדי להבין מה קרה. בזמן המשחק של גרמניה וישראל נכטיגל מנסה להרעיל את אלון ורפי. אך כיוון שהשניים מבינים כי הוא מנסה להרעילם, נזהרים ביתר שאת, עד שנכטיגל מועד ומורעל בעצמו. ישראל עולה לגמר של אליפות העולם. שם במהלך משחק מול קולומביה, רפי נפצע קשה ממלכודת שהשחקן הקולמביאני טמן לו. אלון מצליח להימנע מפציעה, ולחשוף את התחבולה. רפי מלמד את ברקאי, מחליפו את סודותיו על מנת שיוכל לעזור לנבחרת לנצח. בסוף זוכה נבחרת ישראל בגביע העולם בכדורגל באליפות העולם שנערכת בטוקיו.

 

 

הסדרה השנייה :

 

מספר 10 -הספורטאים הצעירים שבים. 1974.

אלון ורפי חוזרים לשחק בנבחרת ישראל כשהם כבר מבוגרים יותר לקראת אליפות העולם בספרד.

מספר-11 : הספורטאים הצעירים נלחמים!. 1977.

אלון מתמנה למאמן הנבחרת, ורפי עובר לשחק כחלוץ מרכזי. עודד, ערבי שהתגייר, מצטרף לנבחרת כשוער, ושמאי, אחיו הצעיר של אלון, מצטרף לנבחרת כחלוץ. מתחיל משחק אימון בין ישראל ובין סקוטלנד, וישראל מובילה 3 – 1 במחצית הראשונה.

מספר 12- הכדור הוא עגול . 1978.

נבחרת ישראל מנצחת את סקוטלנד 4 – 1, ובחלקו השני של הספר נבחר הילד עמיהוד כ"קמיע" של נבחרת ישראל.

 

מספר 13-  הספורטאים הצעירים בדרך לאליפות. 1989. ( מיספור הספר על הכריכה שגוי).ציירה כריסטינה קדמון.

ישראל מנצחת את סקוטלנד 5 – 3.

 

כאן בעצם זאת כבר סדרה שלישית עם אוייב חדש אירגון הטרור החמאס.

מספר 14-  הספורטאים הצעירים בנבחרת השלום .צייר מ.אריה.  1994.( מספור הספר על הכריכה שגוי)

בספר זה החמאס מנסה לרצוח את עודד – שוערה הלאומי של ישראל, אך הודות לבני – הקמיע של נבחרת ישראל, וחברתו דורית – משימת החמאס סוכלה.

מספר 15- נבחרת השלום לא נשברת .צייר מ.אריה .  1995.(מספור הספר על הכריכה שגוי)

החמאס מנסה לפוצץ את המטוס של נבחרת ישראל באמצעות דינמיט נוזלי ששותה אותו עודד, השוער הלאומי, אך עודד ושמאי צונחים מהמטוס כדי שהמטוס לא יתפוצץ. המטוס נוחת לאחר מכן, ומתחילים חיפושים אחר עודד ושמאי. בשל החיפושים, מגיעה נבחרת ישראל למשחק הגורלי נגד אנגליה, כמעט באפיסת כוחות.

 

מספר 16- נבחרת השלום בקרב איתנים .צייר מ.אריה. 1995.(מספור הספר על הכריכה שגוי).

 

ובכך הסתיימה הסדרה השנייה ( או אף השלישית ).

( 17 ) הכדור בפנים ….כן ! ( סיפור קצר ) הופיע במוסף השבועי של ידיעות אחרונות "7 ימים "גליון מספר 2148 בתאריך ה-23.3.2005 עמודים 66-72 . עם איורים של מ.אריה .

תאר את הספורטאים הצעירים ב"ימינו" בראשית המא הה-21  ומה קרה להם כשהם מחליטים להשתתף במשחק כנגד אירלנד.

ברשת ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3062884,00.html

כאן העטיפה של "הספורטאים הצעירים נלחמים " שמשה כאיור.

 

מה קרה להם מאז לא ידוע.

ספרים בסדרה שהיו אמורים לצאת אך לא יצאו :

  1. המשחק המכריע ( אחרי הכדור הוא עגול )
  2. הספורטאים הצעירים בהזדמנות האחרונה ( אחרי בדרך לאליפות ).
  3. נבחרת השלום מדהימה ( אחרי נבחרת השלום בקרב איתנים )

קיראו גם:

רוץ רפי רוץ: על גיבור סדרת סיפורי הספורט רפי צור 

המכבים הצהובים :  קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל בתרבות הישראלית 

שישים שנה עם הימאים -עוד סדרה של אבנר כרמלי 

שרגא גפני ההספד הסופי 

 

 

הלוחם הבלתי נראה :שרגא גפני ההספד הסופי

 

ביום ה-19 בינואר 2012 נפטר   ההיסטוריון הצבאי והסופר שרגא גפני הלא הוא אבנר כרמלי הלא הוא און שריג הלא הוא איתן נותב הלא הוא איתן דרור הלא הוא יגאל גולן  מי שעיצב אצל רבים מאיתנו את דמות הלוחם העברי המודרני. סדרות ספרי ילדים על מעללי המחתרות לצד כתיבת היסטוריה צבאית השתלבו בדמות המפורסמת ביותר שיצר, דנידין הילד הרואה ואינו נראה .

 ממש כמה ימים לפני פטירתו של גפני פירסמתי במגזין "יקום תרבות " כתבת ענק  בת שתי חלקים על יצירתו של גפני בשם "העברי האחרון "כתבה זאת הייתה מבוססת על מאמר קודם שפירסמתי עליו בספר "מטרזן ועד זבנג". הוא נפטר זמן קצר לאחר פרסומה.

לאחר פטירתו של גפני מצאתי את עצמי מבוקש בידי כלי התקשורת בתור המומחה הראשון במעלה  לגביו.  התבקשתי לדבר עליו  על  בתוכנית  "לונדון וקירשנבאום " של ערוץ 10,אולם הופעה זאת בוטלה אולי משום שירון לונדון כעס על ראיון שפירסמתי  עימו על הקשר שלו לירון זהבי מחסמבה ממש כמה ימים קודם לכן.

 במקום זה הופעתי בתוכנית המקבילה בערוץ 1 באותה השעה בדיוק "הערב עם גאולה אבן "שאנשיה פנו אלי חצי שעה בדיוק לאחר פנייתם המקורית של אנשי "לונדון וקירשנבאום " באותו העניין. התפעלתי מאוד מהידענות לגבי גפני שאבן הפגינה בראיון.

 כן התראיינתי עליו לרדיו  תוכנית של דורון נשר ( שחשף שהוא כיכב בעיבוד קולנוע של סיפור של גפני "הקרב על מבצר ויליאמס" ) ביחד עם עטרה אופק בתו של מבקרו  הגדול של גפני הסופר אוריאל אופק . .בדיון דנתי בהשפעה של אירגון ל"חי האמיתי ומפקדו האמיתי יצחק שמיר  לימים ראש ממשלת ישראל על אירגון" הימאים הבדיוני של גפני ועל מפקדו אברהם אבידן .ועטרה אופק סיפרה על היחסים לא בדיוק סימפטיים בין אביה ובין גפני.

 התראיינתי לכתבה ביקורתית על גפני של העיתון "הארץ " מאת תמר רותם

 פרט לכך פירסמתי מאמר על גפני באתר מאקו של ערוץ 2 ומאמר הספד בעיתון "מקור ראשון ".והייתי אמור לפרסם מאמר הספר נוסף ושונה מאוד בעיתון "מעריב " אך זה לא יצא לפועל מאחר שהעורכים שם התחלפו…

גפני זכה גם להספדים של אנשים אחרים ובהם מבקרת הספרות אריאנה מלמד וחתן פרס ספיר חגי ליניק. הוא הסופר האחד והיחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שזכה להספדים במדורי הספורט השונים .

בתערוכת תולדות הכדורגל  הישראלי שנפתחה בחודש מרץ   במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב יש ספרים שתרמתי לתערוכה מסדרת ה"ספורטאים הצעירים" של גפני. הסופר עצמו למרבית הצער לא זכה לראות את התערוכה.

עד כמה הוא היה מתלהב מהתערוכה? זאת באמת שאלה.  האמת המרה היא שגפני  בכלל לא חיבב כדורגל והעדיף כספורט את השחייה . הכדורגל עניין אותו רק כנושא לסיפורי הרפתקאות פטריוטיים אבל הוא בלשון המעטה קיצונית  מעולם לא התלהב מהשיגי שחקניו  ומהתנהגותם והתנהגות מעריציהם  במציאות הלא בדיונית . .

שרגא גפני זכה לכמות עצומה ניתן לאמר מפתיעה של תשומת לב לאחר המוות לאיש שהיה סופר ילדים שנוי מאוד  במחלוקת ובהחלט לא מוערך בידי הממסד הספרותי

.אז לאחר כל זה הנה ההספד הסופי  שלי  על שרגא גפני וגם כמה מילים על הקשרים שהיו לי  איתו .

ההספד הסופי

 

 שרגא גפני  אחד מסופרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל, וגם אחד הסופרים השנויים ביותר במחלוקת, נפטר. ייתכן ורבים לא מכירים את הספרים שכתב תחת שמו האמיתי, אבל סביר מאוד שיתמלאו בצמרמורת של הנאה כשייזכרו בספריו הכוללים את 'הספורטאים הצעירים', 'הימאים' או 'הבלשים הצעירים' (אבנר כרמלי), 'דנידין הרואה ואינו נראה' (און שריג), סדרת ספרים על מבצע אנטבה (איתן דרור), וגם ספרים אחרים שנכתבו תחת השם יגאל גולן וכינויים נוספים. שמות העט של גפני, אגב, מלאים במקבילות ורמזים לשמו האמיתי של המחבר.

שרגא גפני, האיש בעל השמות הרבים, נולד בשנת 1926 בתל-אביב. כשהיה בן 14 הצטרף ללח"י; "בארצי שלי", כך אמר, "לא יאמר לי זר, לא בריטי ולא אחר, מה עליי לעשות". בלח"י חונך גפני לראשונה לשאיפות וערכים לאומיים שבבית הספר ובתנועת הנוער לא דובר עליהם. בלח"י למד לראשונה שמטרת היהודים בישראל היא לשחרר את המולדת מעול הזרים ולהשיב את גדולתה כארץ התנ"ך והנביאים – הארץ העברית.

שרגא גפני

לאחר שהתגייס לחטיבת 'גבעתי' שם שירת כסמל חבלה, פגש את יוסף ועדיה, מאנשי תנועת ה'עברים הצעירים' (ה'כנענים') של המשורר אוריאל הלפרין (יונתן רטוש), וועדיה קישר בין גפני לבין חברי התנועה. גפני זיהה דמיון בין הרעיונות של הלפרין לבין אלו בהם דגל בלח"י, והצטרף לתנועה. לצד אנשים כעמוס קינן ובועז עברון (שגם היו אנשי לח"י לשעבר), הוא נחשב לאיש המשמרת הצעירה של התנועה.

אט-אט החלו להתגלות הבדלים אידיאולוגיים ברורים בין גפני לבין הלפרין וחסידיו. הוא קיבל את חזונו של הלפרין על הצורך במהפכה עברית וביצירת עם חדש שיהיה בגדר תחייתו של העם העברי הקדום; הוא הסכים עם ניתוק הלאום מהדת, בהיפרדות מיהודי הגולה ובהתמזגות עם הערבים תושבי הארץ לאומה עברית אחת; מנגד, גפני דחה את הגישה שקראה להחיות את התרבות העברית הקדומה על כל מרכיביה, כולל הערצת התרבות והספרות האלילית של הכנענים. הוא טען שיש להחיות רק יסודות מובחנים מעברה של האומה העברית, כאלו שעמדו בבסיס פסגת ההישגים של העם – ובמיוחד בתקופת הנביאים, על בשורתם וחזונם.

תורתו של גפני הייתה הבסיס לכתיבתו בעשרות השנים הבאות, ובספרים אלו ביטא אידיאולוגיה שאותה כינה "עברית". הוא פרסם ברבות השנים עשרות ספרי ילדים, והיו אפילו מי שסברו שהתפיסות הימניות המופגנות שביטא בהם תרמו רבות לעליית הליכוד והימין בשנות ה-70.

רפול מימין ושרון משמאל

במקביל לכתיבה גפני שימש כהיסטוריון צבאי, הוא עבד בענף ההיסטוריה הצה"לי, פרסם ותרגם מאמרים רבים בנושא ההיסטוריה צבאית בעולם ובצה"ל. "הייתי היסטוריון צבאי מהרגע שהחזקתי עט ביד, וכבר בגיל תשע ייסדתי עיתון בו תיעדתי את הנעשה בשכונה במלחמות הכדורגל", סיפר לי גפני. "במלחמת העצמאות הייתי חייל ב'גבעתי' וכתבתי בעלון שפרסמתי את קורות הגדוד כסופר שהכול בוער באש עצמותיו. בגמר מלחמת העצמאות יחידת ההיסטוריה של צה"ל חיפשה אנשים שאוהבים היסטוריה צבאית כדי שיעבדו אצלה, והם שלחו מכתב חקירה בעניין הכתבה. הייתי מעוניין בתפקיד אבל הייתי מפקד בגדוד, ומפקדי יונה וולך לא רצה לוותר עליי. לאחר מכן העבירו אותי לתפקיד אחר, ורק אז הוא הציע אותי. אסא הגלילי נשלח לראיין אותי, ולאחר שקראו את מה שכתבתי בעלון, יחידת ההיסטוריה חטפה אותי. הייתי שם משנות ה-50, איש כתב העת 'מערכות' וכתבתי על פרשיות צבאיות רבות. במלחמת ששת הימים העבירו אותי למחלקת ההיסטוריה הצבאית, והמשכתי לשרת שם עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

"למדתי מההיסטוריון הצבאי, הגנרל סמואל מרשל, שאחרי הקרב אנשים זוכרים שמונים אחוז מהקרב, שבוע אחרי הקרב ארבעים אחוז, וחודש אחרי ארבעים אחוז ממה שהיה וארבעים אחוז ממה שהיו רוצים שיהיה. לכן יש לחקור אחרי הקרב כל פרט וכל חייל, ולשלב הכול בתשבץ ענק של תיאור פרטי הקרב". 

המחקר הידוע ביותר של גפני על ההיסטוריה הצבאית הוא התיאור המפורט של קרב המיתלה בזמן מבצע סיני ב-1956. המחקר הופיע כגיליון שלם של 'מערכות' ב-1960,הגיליון היחיד שהוקדש כולו למאמר אחד, על קרב אחד בלבד.

 

"קרב המיתלה היה חשוב כי בו שברנו את הצבא המצרי", התייחס בפניי גפני למאמר. "המצרים ביצרו את המיתלה עם ביצורים שנחשבו לא חדירים; אמנם שילמנו מחיר כבד אך המקום נכבש, הציר לתעלה נפתח ותוכנית המלחמה הוגשמה. בלי קרב המיתלה כל המבצע היה נכשל. את תיאור הקרב כתבתי עם רפול (רפאל איתן, מפקד גדוד 890 של הצנחנים באותה עת – א"א) מימיני ושרון (אריאל שרון, מח"ט הצנחנים באותה עת – א"א) משמאלי; הם נתנו לי כל מה שרציתי – כל פרט מידע, ולו הקטן ביותר".

 אלי : זאת יצירת ההיסטוריה הצבאית החשובה ביותר שלך?

" החוברת על קרב המיתלה היא באמת הבולטת מכולם, ולמרות שכולה עובדות ואמת – יש בה גם יסודות ספרותיים רבים ולא רק אווירה מקצועית", אומר גפני. "תרגמו אותה לשפות אחרות, ולמדו ממנה בקורסי פיקוד ומטה. היא גם זכתה לתגובות בעיתונות האזרחית, ובעקבות תיאור הקרב שם חיים גורי כתב ב'דבר' שהוא רואה למול עיניו מיתוס יווני קדום".

 אלי : היום ההיסטוריונים טוענים שהקרב היה מיותר ושהקורבנות בו מתו לשווא.
" גפני : הם לא מתו לשווא, הם מתו בשביל מטרה חשובה. הם הראו לאויב שהחייל העברי אינו נסוג גם במצבים הקשים ביותר, ושיש לפחד מהחייל העברי. לעצם תדמית גבורה הזו יש חשיבות עצומה במאבק הפסיכולוגי מול האויב",
"זאת הייתה הצלחה במחיר יקר, אך היא הייתה אחת ההצלחות הגדולות של חיל הרגלים העברי דאז. צריך להבין שקרב המיתלה הוא הקרב הכי חשוב במורשת העברית, ובו הגיעה לשיאה ההגשמה העצמית, הייעוד והשאיפה של הלוחם העברי להגיע לגרון האויב ולמלוק אותו."לדעתי זה פשע שלא מצרפים את תיאור הקרב הזה לספרי קריאת החובה של תלמידי תיכון. ראוי שיהיה זה פרק נוסף על מורשת הגבורה העברית". 

דנידין נגד אחמדיניג'אד

גפני עסק רבות גם בהיסטוריה צבאית של ימי קדם, ובין השאר פרסם מחקר שבו טען שמצא הוכחות לייחוסו של בר-כוכבא כצאצא של בית דוד. אך גם כשעסק בהיסטוריה הצבאית, לא זנח את עיסוקו העיקרי – כתיבה לילדים. גפני המשיך להנחיל את משנתו בספרי הילדים שכתב, ופעמים רבות מסווה של סיפור מרתק או מבדח נועד להעביר לילדים את השקפותיו.

"השפעתה של ספרות על ילדים היא בעלת משקל אדיר בעיצוב אופיו של הילד, גיבוש ערכיו והשקפת עולמו", הסביר גפני את ה'אני מאמין' שלו לפרופ' אדיר כהן. "המפגשים הראשוניים של הילד עם עלילות ספרותיות מעצבים אותו ומכוונים אותו במידה רבה למערכת חיים שהסופר חפץ בה. לעניות דעתי, על הכותב לדעת זאת ולראות את מקצועו כשליחות ולא כמשלוח יד. עליו להיות מוכן להתייצב מאחורי הדברים שהוא כותב לילדים, להחזיק בערכים ובהשקפת עולם מגובשות. ספרות ההרפתקאות היא הסוכרייה המתוקה שבתוכה אתה טומן את הערכים שאתה שואף להחדיר בקורא שלך; כל ילד אוהב הרפתקאות ונמשך אליהן, ולכן דרך הספר ניתן להחדיר בילד ערכים בצורה ישירה".

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

כנראה שהסדרה המפורסמת ביותר אותה גפני חיבר הייתה 'דנידין הרואה ואינו נראה', וגיבורהּ הפך לאייקון אמיתי של התרבות הישראלית. בסדרה פורסמו 29 ספרים על עלילות ילד ששתה משקה סגול והפך כך לרואה ואינו נראה. באמצעות כוחותיו המיוחדים, דנידין הופך לסוכן חשאי של ישראל ומסייע לביטחונה של המדינה.

במהלך הסדרה התמודד דנידין עם חיילים מצרים בזמן מלחמת ששת הימים, נלחם בחיילים סורים לאחר מלחמת יום הכיפורים ופעל מול טרוריסטים פלשתינים חוטפי מטוסים; בנוסף הוא גם התמודד באופן אישי עם שליטים שונים של העולם הערבי, מנאצר ועוזריו, דרך חוסיין מלך ירדן שבמהלך ששת הימים דנידין שיבש את שידורי הרדיו שלו וגרם לו לשדר נאום פרו-ישראלי המכיר בזכותם של ישראל והיהודים, וכלה ברודן העיראקי סדאם חוסיין שממנו מנע להטיל פצצת אטום על ישראל; דנידין הציל את הנשיא האמריקני ביל קלינטון מחייזרים מרושעים, ובסיפור קצר שפורסם רק בעיתונות עזר לאהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, לחסל את חמאס;

הספר האחרון בסדרה, שאותו גפני תכנן בשנה האחרונה לפני מותו, היה אמור לעסוק במאבקו של דנידין בנשיא איראן אחמדיניג'אד. גפני לא הספיק להשלים את הספר בשל מחלתו.

אילו היה כותב רק את דנידין, דיינו; אבל גפני התפרסם גם הודות לסדרות אחרות, ותחת שמו האמיתי פרסם את סדרת 'עולם התנ"ך לילד' שבה סיפר מחדש את סיפורי הספר האהוב עליו, התנ"ך, במה שנראה בעיניו כ"אפוס לאומי עברי". לצד ההצלחה ספגה הסדרה גם ביקורת קשה על גישתה ה"לאומנית-פרימיטיבית כלפי 'עממי הארץ' הכנענים", אך היא גרמה לילדים חילוניים רבים להתעניין בתנ"ך.

סדרה מפורסמת הרבה יותר הייתה 'הספורטאים הצעירים', סדרה בת 16 ספרים על קבוצת כדורגלנים שמביאים לזכייתה של ישראל באליפות העולם בכדורגל. גפני הסביר שכתב את הסדרה כמחאה על ההישגים העלובים של ישראל בכדורגל, אך למרבית הצער לא נראה שרמתו של הכדורגל הישראלי השתפרה בהרבה כתוצאה מספרי סדרה זאת. הסדרה תיכלל בין אוסף המוצגים שמתכנן מוזיאון ישראל להציב בתערוכה שתעסוק בתולדות הכדורגל הישראלי ותיפתח בקרוב.

"פגשתי אותו לראשונה ב-1960, ומאז הפכתי לצייר הקבוע שלו", מספר עליו אריה מוסקוביץ', שאייר את 'הספורטאים הצעירים' ואת 'דנידין'. "אחת הסיבות שעבדנו כל כך הרבה וכל כך טוב ביחד היא שהייתי צייר של צה"ל, וציירתי סמלים צבאיים שונים. בשבילו, כל העניין של ציור נכון ומדויק היה חשוב מאוד – הוא היה לוקח אותי למשחקי כדורגל רק כדי שאדע לתאר בצורה מדויקת ככל האפשר את השחקנים בעת המשחק. גפני היה מספר לי את הציור בעל פה כי פחד שלא יהיה לי זמן לקרוא את הספר, והוא היה קובע איזה סצנות עליי לצייר".

אלי : היו לך בעיות בציורים של ספריו?

מ.אריה :"הייתה לי בעיה קשה לצייר את דנידין", אומר מוסקוביץ'. "איך תצייר אדם בלתי נראה כך שהקורא כן יראה אותו? אבל אני חושב שאיכשהו התגברתי על כך ויצרתי בלתי נראה שהוא ברור לעין".

 אלי :היו מבקרים רבים שהתנגדו לתיאור הערבים בספריו של גפני ולציורים בהם הערבים מוצגים כמרושעים וכטיפשים. האם זאת הייתה הכוונה?

"גפני בהחלט חשב שערביי המזרח התיכון הם מרושעים", מסביר מוסקוביץ', "לתפיסתו, הם רוצים להשמיד את מי שאינו מתאסלם, והוא חשב שהם טיפשים משום שהם פועלים בכיוון זה. הציורים אכן שיקפו את תפיסתו זאת".

סדרה נוספת שכתב גפני היא 'הימאים', סדרה על עלילות קבוצת מחתרת דמוית לח"י שלראשונה בספרות הילדים העברית הציגה את לוחמי המחתרות במאבקם בערבים ובבריטים באור חיובי – ועוד בשיא תקופת השלטון של מפא"י. לאכזבתם של חובבי הספר, העלילה נקטעה בשיא המתח – ברגע בו הימאים עמדו להתנקש בחייו של הרודן הנאצי היטלר – ולא ידוע אם היטלר היה ניצל מניסיון ההתנקשות.

סדרה פחות ידועה הייתה 'הסיירת המיוחדת', שגוללה את סיפורה של יחידה צבאית ישראלית סודית בתקופה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הסדרה עוררה את מחאות העיתון הצבאי 'במחנה' בגלל שאחת הדמויות, בחורה צעירה, מצהירה שהיא אינה מוכנה לצאת עם חייל שאינו משרת ביחידה קרבית מובחרת.

לא שונא ערבים

Image result for ‫דנידין לוכד השבויים‬‎

ספריו המרובים של גפני, כמו גם תפוצתם הרחבה, לא זיכו את גפני בעושר רב. המוציא לאור מזרחי  הרוויח הרבה כסף ממכירת ספריו של גפני, ובנה ממנו וילה ענקית בסביון.  אבל גפני עצמו ראה רק מעט מאוד מהרווחים. הוא . הרוויח עליהם רק שכר סופרים (ללא תמלוגים), והיה בסכסוך גדול  עם מזרחי על הזכויות אבל הפסיד. כיום ‘דנידין' הוא סימן רשום של מזרחי עם כל המשמעויות הכלכליות של הדבר.

יחד עם זאת, הפופולריות של ספריו הייתה כה רבה, עד שבשלב מסוים ניסה אחד ממבקריו הקשים של גפני, הסופר אוריאל אופק, לשכנע את הספריות הקיבוציות לסלק את ספריו ממדפיהן, אך נכשל בכך. במאמר שפורסם ב-1970 כתבה חוה ויזל על ספריו כי "משיחות עם מחנכים, מנהלי ספריות, הורים וילדים, עולה הרושם כי אלה הם הספרים הנקראים ביותר בגיל 11-9".

נטייתו של גפני להטמיע את דרכו האידיאולוגית ספגה ביקורת רבה. העיתונאי רון מיברג, שמתנגד לדעותיו של גפני, טען ש"מגיע לו פרס על יכולת ההשפעה על דור שלם של צעירים. הוא הבין את הלך הרוחות, את הסחף לימין, את הנוסטלגיה החמושה במקלע וכתב על זה לפני כולם". מיברג אף ייחס לגפני וליצירותיו השפעה מכרעת על דור הצעירים שהעלה את הליכוד ואת הימין לשלטון, וגפני עצמו הסכים עם הערכות אלה. אחרי הכול זאת הייתה מטרתו, ושיא הצלחתו התגלם בדמעת הצנחן ליד הכותל במלחמת ששת הימים – תמונה שגפני מקשר להשפעת כתיבתו. תמיכה נוספת בדעת מיברג היא הטענה ששמה של מפלגת 'התחיה', בראשות יובל נאמן וגאולה כהן, נלקח ישירות משם קבוצה בעלת אידיאולוגיה דומה שהוצגה בסדרת 'הספורטאים הצעירים' כמה שנים לפני הקמת הרשימה הפוליטית.

הסופר והמתרגם אוריאל אופק ביקר את ספריו של גפני מכיוון אחר, ולדבריו הם אינם יכולים לתרום לחינוך של ילדי ישראל מאחר שעלילותיהם חסרות אמינות, סגנונם דל, שפתם מרושלת וגיבוריהם חסרי תכונות ייחודיות.

חלק מרכזי מהאש שכוונה נגד גפני נבעה מגישתו לערבים בספריו. פרופ' אדיר כהן ודן יהב האשימו את גפני ביצירת סטריאוטיפים שליליים ומבזים של הערבים; לשיטתם, לצד 'חסמבה', ספרים אלו עומדים בראש רשימת ספרי הילדים העבריים המציגים את בני העם הערבי בצורה עוינת. טענה דומה הושמעה על ידי הסופר הפלשתיני פאוזי אל אסמר, שמביא את ספריו של גפני בתור דוגמה מרכזית לתופעת העוינות כלפי הערבים בספרות הילדים.

Image result for ‫שרגא גפני‬‎

והוא התבסס ברשימה זאת על מאמר של הישראלי ישראל שחק ,שמצידו התבסס על רשימה עיתונאית של תמר מרוז. טענות אלו שימשו מאז לבסיס של מאמרים של  עוד אנשי שמאל  ופעילים פרו פלסטינאים בחו"ל שתקפו את ספרות הילדים הישראלית כמפיצה כביכול תעמולת שנאה כנגד הערבים. לאמיתו של דבר כל אלו מצאו מעט מאוד דוגמאות להתבסס עליהן ( ובין הדוגמאות הנוספות  שהביאו נמצאים גם ספרים  של  אותו אוריאל אופק שהוזכר למעלה ..) .הדוגמה המרכזית שלהם  ל"תעמולת שנאה אנטי ערבית " כתוצאה הייתה של שרגא גפני.שבספריו החיילים הערביים הוצגו הן כאכזריים והן כמטופשים.

למעשה, גפני היה רחוק מאוד משנאת ערבים ומגזענות. הוא סבר שהערבים שחיים במדינת ישראל הם צאצאי היהודים הקדומים, ועליהם להתמזג עמם מחדש. מצד שני, גפני החשיב את ערביי המזרח התיכון כאומה ששואפת להשמיד את כל מי שיסרב לקבל על עצמו את האסלאם, ולא האמין כלל באפשרות של שלום ארוך טווח בין מוסלמים ולא-מוסלמים. בסדרה 'ידידות ומאבק', אותה פרסם תחת השם איתן דרור, קרא גפני ל"ברית מיעוטים" של תושבי המזרח התיכון שתכלול את הנוצרים, העלאווים, הדרוזים והיהודים, שיתאחדו כנגד האסלאם הג'נוסיידי.

דומה שהמבקרים הודו שגפני אכן השיג את כוונתו המוצהרת – עיצוב תפיסת עולמם של הקוראים – ומיברג אפילו כתב עליו: "במשחק על גביע המדינה לראיית הנולד ולחינוך יוצר, אבנר כרמלי 2, מדינת ישראל 0. גם הרעים, אלה שרוצים לעצור אותו, אינם יכולים לו. הנבחרת שהם מציבים מולו, הסגל הלאומי שלהם, אינו חדור באותה תחושת שליחות עמוקה, מחויבות ומסירות למטרה. אז מה אנחנו יכולים להתלונן על כך שכרמלי משחית את ערכי הילדים? אין דרך אפקטיבית להילחם בדמיונו ובכושר הייצור של כרמלי, ומאה ומשהו הספרים שלו מכסים את שוק ספרות הילדים כמו שמיכה עבה".

בשנים האחרונות לחייו ניסה גפני לעשות נפשות לתפיסה חדשה שפיתח, ואותה כינה 'השיטה השוויונית-מחזורית'. לדעתו, האידיאל שקידמו חוקי התורה בקרב עם ישראל בימי קדם היה לחלק מחדש ולהשיב את אדמות האבות לבניהם אחת לחמישים שנה, ובכך ביקשה התורה לייסד שיטה שתשמור על צדק ושוויון חברתי. גפני האמין שעל ישראל המודרנית לחזור לשיטה זו על מנת ליצור דרך חיים צודקת יותר, ולכן עבד על ספר למבוגרים שיציג את עיקרי השיטה וקיווה שפרסומו "יזעזע את אמות הספים". גפני ניסה לשכנע גם מנהיגים ופעילים פוליטים שונים בחזונו, אך איש לא גילה ברעיונותיו יותר מעִניין מועט. גפני לא ויתר והמשיך לכתוב ספרי ילדים בהם עסק מדי פעם בתיאור דרך החיים השוויונית-מחזורית, בתקווה שהילדים שיקראו אותם ישתכנעו בעקרונות השיטה בעתיד ויממשו אותה, וכך ישראל תיהפך למרכז של צדק ומוסר.

לאחר הביקורת עליו ולאור דעותיו, האם ניתן לקבוע שגפני היה סופר ילדים 'מוצלח'? מבחינה ספרותית, התשובה היא ככל הנראה שלילית; אבל אין ספק שספריו העניקו שעות רבות של הנאה לקוראיהם הרבים, והותירו להם משהו לחשוב עליו גם לאחר סיום הקריאה.

שרגא גפני ואני

כאשר אני הייתי ילד גפני היה אחד הסופרים החביבים עלי. יש לו תפקיד מרכזי בכך שהתנ"ך הוא אחד הספרים האהובים עלי הודות לסדרה שלו "עולם התנ"ך לילד

.

אני עצמי מעדיף על פני כל הסדרות של גפני סדרה  שאותה פרסם בשנות החמישים שהיום היא פחות ידועה אבל לדעתי היא גדושת ההמצאות ומשעשעת מכל "הבלשים הצעירים"  סדרה שגיבוריה אלי פנחס חנה ושוש יוצאים למשימות שונות בישראל באפריקה בחלל  ופוגשים דמויות כמו מנהיג מצרים נאצר הקומיקאי דני קי איש הג'ונגל טרזן ואחרים וכו' בסדרה שהיא פארודיה  על יצירות ורעיונות שונות שהיו נפוצים בישראל  בעולם הספרות והאמנות בשנות החמישים. גפני מעולם לא חזר לשיא של סדרה זאת.

היכרתי אותו בראשית שנות האלפיים כאשר כתבתי עליו עבודה סמינריונית עבור המחלקה לחקר  התרבות באונ' תל אביב. גפני בשלב זה כבר לא ראה את עצמו רק כסופר כפי שראה את עצמו בשנות החמישים אלא כאידיאולוג השואף להביא לטרנספורמציה בחיי החברה והמדינה בישראל דרך ספריו.

הוא לא באמת הצליח בכך. אבל הסתפק בחוסר ברירה באהבה שלה זכו ספריו ובראשם ספרי דנידין. אל ההתקפות אליו כסופר שמשחית את הנוער והופך אותו לימני התייחס כאותות כבוד העויינות כלפיו הייתה אמיתית  בראשית העשור הקודם  היצעתי לאגודה הישראלית  למדע בדיוני לבחור  בגפני כאורח כבוד באחד הכנסים שלה בגלל תרומתו הגדולה מאוד לדעתי לספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני הישראלי.גפני הרי יצר את דמות המדע הבדיוני  הישראלית הקלאסית  מכל דנידין הרואה ואינו נראה. נציגי האגודה סירבו בתוקף .כפי שהתברר לי ממגוון של שיקולים ובהם העובדה שגפני הוא דמות שנוייה במחלוקת מבחינה פוליטית וגם מכיוון שהתקשו לראות בסדרה על הילד הבלתי נראה הנלחם באויבינו סדרת "פנטזיה "אמיתית ".

גפני לא הוזמן מעולם לשום כנס.אולם  הסופר הישראלי היושב באנגליה לביא תדהר שמע ממני על הפרשה וכתב סיפור באנגלית בשם

 THE MASTER שהוא מעין סיפור היסטוריה חלופית על הסופר "שאול כנען " המבקר בכנס מדע בדיוני ישראלי ומנסה להתמודד במהלכו עם ההבדלים בין  החברה הישראלית העכשווית  ובין גיבורי התרבות

 שאול כנען אינו אלא שרגא גפני והסיפור של תדהר  הוא בעיני מחווה אולטימטיבית לחייו וליצירתו של אחד מסופרי הילדים הישראליים הבולטים ביותר לטוב ולרע לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.

הסיפור של לביא תדהר נמצא באתר זה ברשת

http://www.strangehorizons.com/2007/20071008/master-f.shtml

 

שרגא גפני .צילם עודד קרני

ראו גם

שרגא גפני בויקיפדיה

מאמרי הספד על גפני

נפטר הסופר שרגא גפני

מיה סלע מודיעה על פטירתו של גפני

האבא של דנידין נפטר בגיל 85, באתר רשת

אלי אשד, שרגא גפני, הרואה ואינו נראה, באתר mako מאקו, 22 בינואר 2012.

העברי האחרוןהחלק הראשון

העברי האחרון החלק השני

תערוכת תולדות הכדורגל הישראלי

במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב נפתחת  השבוע תערוכת תולדות הכדורגל בישראל .

ובתערוכה ישנם בין תמונות שונות מתולדות הכדורגל הישראלי גם ספרים מסדרת "הספורטאים הצעירים "  של "אבנר כרמלי ( שרגא גפני שנפטר לפני כמה שבועות ) שתרמתי להם  ושיוצגו בתערוכה.

האמת ?איני חובב גדול של כדורגל ,ואמת נוספת גם שרגא גפני לא היה חובב גדול של כדורגל. זה היה עבורו נושא טוב לכתיבת סיפורי הרפתקאותפטריוטיים  ותו לא.

הוא בכלל העדיף שחיה….

אבל עדיין הוא הסופר היחיד אי פעם שזכה להספדים בעמודי הספורט.ומן הסתם לא יהיה אחד נוסף בעתיד

הפתיחה הרשמית תהיה היום במוזיאון ארץ ישראל  והזמנתי אליה כאורחי את הצייר מ.אריה המאייר של "הספורטאים הצעירים " וגדול ציירי משחקי הכדורגל של ישראל .

נזכיר שאצלי בבית ישנה תמונה שהיא אחת מהראשונות של קבוצת כדורגל ארץ ישראלית של תלמיי ישיבה משנת תרע"ג ( 1912 או 1913 ) שאחד מחבריה הוא דודו של אבי יעקב לנדא. יום יבוא ואכתוב עליה ביתר פירוט. אותה קבוצה התמודדה לימים עם קבוצת כדורגל תורכית שבה שיחק לא אחר מאשר מוסטפה כאמל לימים אתתורק מייסדה של תורכיה המודרנית.

ראו על התערוכה

וראו גם על גיבור ספורט של ישראל שעסק גם בכדורגל