ארכיון תג: כנענים

יצחק שנהר נגד יונתן רטוש וה"כנענים"

shenhar meaz imekedem

הסופר יצחק שנהר היה פעם בשנות הארבעים והחמישים סופר ועורך ואיש  תרבות ידוע מאוד.בין השאר הוא היה עורך המדור הספרותי של העיתון "הארץ". וככזה אחד מקובעי "הטעם הספרותי ". היו שראו בו  אז את אחד הסופרים החשובים ביותר הכותבים בעברית.

אך מאז  מותו הוא נשכח וכיום ממעטים מאוד להדפיס אותו מחדש ולהתייחס אליו. יצירתו הזכורה ביותר היא דווקא פיזמון שכתב בשם "מה אומרות עיניך" שהלחין יוחנן זעירא והושמע בידי מבצעים רבים מאוד.

כמאמר זה שאותו פירסמתי לראשונה בדפוס בכתב העת  הספרותי "עמדה" אני חוזר לכמה מסיפוריו היותר בולטים.סיפורים המתרחשים בתקופת התנ"ך בשמות "לילה בשומרון " שמתרחש לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי ממלכת אשור ו"מעל מי מרום " שמתרחש לאחר תבוסה שהנחיל כובש הארץ יהושע לכנענים ומוצג מנקודת המבט של לוחם כנעני.

במאמר זה אני מראה שלמרות הרקע התנכ"י של הסיפורים הרי יש להם מטרה עכשווית מאוד ונמען ספציפי מאוד שאף מופיע בסיפורים אלו בצורה סמויה וגם לא כל כך סמויה :המשורר יונתן רטוש,היוצר והאידיאולוג הראשי של "התנועה הכנענית".

nimrod

יונתן רטוש קרא באידיאולוגיה שלו וגם בפואמה שלו "ההולכי בחושך "   לחזור לתרבות ולמיתולוגיה הכנענית הקדומה.ואחד מסמלי האידיאולוגיה שלו היה הפסל המפורסם של יצחק דנציגר "נמרוד "שתיאר לוחם עירום.

שנהר בסיפורו "לילה בשומרון" לוקח  את דרישותיו -נבואותיו של רטוש  במאמריו ובשירתו כפשוטן  ומתאר בצורה אירונית מה מתרחש כאשר עבד עירום דמוי  הפסל "נמרוד " מגיע לעיר שומרון שלאחר החורבן האשורי לכוהן   ונביא דמוי רטוש שמנבא את בואו כמבשר תחיה חדשה של האל בעל.

בסיפורו השני "מעל מי מרום " מתאר שנהר  מה חולף במוחו של לוחם "כנעני " גאה שתפיסותיו הן התפיסות של יונתן רטוש לאחר שהתמודד עם "הישראלים "_(היהודים ) הבזויים בעיניו.

ראו את המאמר  המלא ב"יקום תרבות " :

עוד ישוב הבעל ?:הסיפורים האנטי "כנעניים" של יצחק שנהר

אלי אשד"בלש תרבות " נותן הרצאות בנושאים שונים.

טלפון 0507391794

https://www.facebook.com/ozyaozno666

 

כמה הרצאות של אלי אשד בלש התרבות

אני מעביר הרצאות בנושאים מרתקים ביותר בתחומי העיסוק שלי מהן בליווי קטעי סרטים

.והנה כמה מההרצאות האלו :

"צא דיבוק צא!" הדיבוק" – סיפורה של הצגה.

"הדיבוק" היא ההצגה המפורסמת ביותר בתולדות התיאטרון העברי והיידי גם יחד. זוהי אחת ההצגות המפורסמות ביותר במאה העשרים כולה, ובוודאי אחת ההצגות החשובות ביותר העוסקות במיסטיקה בתולדות התיאטרון העולמי. על הצגת "הדיבוק" נבנה תיאטרון "הבימה", ובזכותה הוא נעשה התיאטרון הלאומי של ישראל. ההצגה השאירה חותם בל-יימחה על כל מי שראה אותה בגרסה של "הבימה", והכוכבת הראשית שלה, חנה רובינא, הפכה בראש ובראשונה הודות לתפקיד הקלאסי הנצחי שגילמה בה במשך למעלה משלושים שנה,[ ל"מלכת היהודים".

ההרצאה תעסוק בהצגה, בסיפורי הדיבוק שמאחוריה ובגלגולה המדהים כהצגה המפורסמת ביותר של התיאטרון היהודי. ההרצאה תלווה בהקרנת קטעים מהסרט היידי מפורסם, "הדיבוק", שנוצר בשנות השלושים.

 יש לנו גולם במעגל: "הגולם" – סיפורן של תופעה והצגה

דמות האדם המלאכותי, ה"גולם", שיצר רב יהודי בעזרת "ספר היצירה" הכישופי, עומדת במוקדו של מיתוס שלם, שמוצאו במיסטיקה היהודית הקדומה ביותר, בתור הניסוי האולטימטיבי של האדם כבורא ויוצר המתחרה בבורא עולם עצמו, לעתים לאסונו. נספר את סיפורו של הגולם, החל בהופעותיו הקדומות ביותר במיסטיקה היהודית, ונתייחס לשאלה, האומנם מעשה הגולם אפשרי לאור מקורות יהודיים-קבליים.

כמו כן, נסקור את תולדות ההתפתחות של מיתוס הגולם – היצור המלאכותי המפורסם ביותר ביהדות – על-פי מדרשים, ספרות יפה ואגדות על חכמי תורה כמו המהר"ל מפראג ואחרים, אשר עסקו במעשי הגולם. נצביע על קשר בין מיתוס הגולם לבין מחקרים מודרניים העוסקים בשכפול גנטי ובאינטליגנציה מלאכותית.נדון בשאלות פיקנטיות על-פי המדרש: כיצד יוצרים גולם, מהו מעמדו ההלכתי והאם מותר לחסלו, האם ייתכן גולם ממין נקבה, האם מותר לקיים עימו יחסי אישות והאם הוא יכול להיחשב ליהודי מן המניין.הגולם הוא גם גיבור המחזה המפורסם והחשוב ביותר שנכתב בשפת היידיש, של המחזאי היידי הנודע ה. לייוויק, אשר היה להצגה המשפיעה של תיאטרון "הבימה", שבזכותה נעשה אהרון מסקין שחקן הבמה העברי המפורסם והמזוהה ביותר.[עם תיאטרון זה?] נספר את סיפורה של הצגת "הבימה", שהיתה במשך השנים לשם-דבר, לא פחות מההצגה הקלאסית השנייה של התיאטרון, "הדיבוק". ההרצאה תלווה בהקרנת קטעים מסרט האימה הגרמני האילם המפורסם, "הגולם", אשר מציג את הסיפור.

(הערה: ברשת האינטרנט ניתן למצוא הסרטה של מופע שהצגתי בנושא: http://www.israbilly.com/epizoda_page.php?epz_id=11).

 

התנועה הכנענית

alef

סיפורה של קבוצת המשוררים והסופרים מן "התנועה הכנענית", שכללה אישים כמו יונתן רטוש ועמוס קינן, אשר קראו ליצירת תרבות עברית חדשה בישראל, כהמשך לתרבות הכנענית הקדומה.

 

הבלש העברי הראשון

david thidhar

סיפורו של הבלש הפרטי העברי הראשון, דוד תדהר, שעל חייו פורסמו סיפורי הרפתקאות מרובים, אך הוא סיים את הקריירה שלו בתור עורך האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו. בין השאר, נדון בפרשת הרצח בחולות תל נוף. נציג את סיפורה של פרשת ריגול ורצח מסתורית בארץ ישראל של שנות השלושים, אשר שימשה בסיס למשפט הרצח הסנסציוני ביותר של התקופה, פרשה שהיו קשורים אליה סוכנים נאצים בפיקודו של אדולף אייכמן, טמפלרים משרונה ושירות הש"י של ההגנה.

 החיפוש אחרי עשרת השבטים האבודים

ten lost tribes

במשך אלפי שנים הועלו תיאוריות שונות על כך, מה עלה בגורלם של עשרת השבטים שהוגלו מממלכת ישראל בידי האשורים. האם הם חיים כיום באפגניסטאן? או שמא ביפן, או אולי ביבשת אפריקה או אמריקה?

נציג בהרצאה תיאוריות אלו ואת האנשים שיצאו לחפש אחרי עשרת השבטים האבודים.

 

 

ארון הברית ומנורת הקודש

מה עלה בגורלם של כלי בית המקדש האבודים, ארון הברית ומנורת הקודש? נציג בהרצאה  תיאוריות שונות המתייחסות לשאלות אלו, נספר את סיפורה של מנורת בית המקדש, ואיך לפי מיטב המחקרים חצתה את העולם כולו: נדדה מבית המקדש החרב לרומא של הקיסרים, ומשם, בידי הוונדאלים במאה ה-5 אחה"ס – לצפון אפריקה, ומשם, בידי הביזאנטים במאה ה-6 אחה"ס – לביזנטיון, ומשם לארץ ישראל, שבה נקברה והיא נמצאת כאן כנראה עד היום (ולא במרתפי הוותיקן, כמו שגורסת אחת הסברות).

 מתנ"סים בתי אבות ,מכללות ,מועדונים ,חוגים , קיבוצים וכו'

שמעוניינים  לשמוע את ההרצאות האלו מוזמנים  ליצור עימי קשר

 אלי אשד

eliesh@zahav.net.il

0507391794

האורגיה האמנותית של אוהד אזרחי

 

 

ביקור בתערוכה של מנהיג הניו איג' אוהד אזרחי    

בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה"

תערוכה קבוצתית העוסקת במיניות קדושה ובאורגיות מדהימות  עורר בי מחשבות על עתידה של התנועה הכנענית שאוהד אזרחי נראה לכאורה  כממשיך  או כיוצר מחדשהעכשווי של כמה מרעיונותיה.

 

אבוא אליך בְּתִמְרֹת עשן נוֹדֶד

מאת

 אוהד אזרחי

אבוא אליך בְּתִמְרֹת עשן נוֹדֶד
אבוא אליך כִּשְׂלַיו בּוֹדֶד
אבוא אליך בַּעַמוּד עָנַן
אבוא אליך כְּזֶרַע גַד לָבַן
וְאַת תִּפְתֵּחִי
וְתִּבְלֶעִי לִי אֶת קֹרַח
וְאֶת הַמִצְרִיִים
וּמַטֶה יהפך לנחש ושוב למטֶה
ונוציא לנו מים
ואני באחורייך אכֶּה
ונבער כַּסְנֶה
ויחד נֹאמַר
אַנֹכִי
בוקר. חנוכה תש"ע. נר שישי.

( שיר המוצג בתערוכה החדשה של אוהד האזרחי )

אוהד אזרחי הוא אחד המנהיגים הידועים של עולם הניו אייג' הישראלי.
מעין שילוב של נחמן מברסלב עם יעקב פראנק שמהרעיונות של שניהם הוא מושפע עמוקות.
אוהד אזרחי הוא פגאן יהודי או  אם נרצה יהודי פגאני.
כזה ששם דגש על קדושתה של המיניות באשר היא תוך שהוא שואב מלא החופן משתי האסכולות הדתיות הנראות מנוגדות עד כמה שאפשר. 

 

עם זאת לאוהד אזרחי יש  עומק אינטלקטואלי שהוא נדיר אצל מרבית המנהיגים של ניו איג' בישראל כפי שאפשר לראות מספריו השונים שעוסקים בדמויות מיתיות כמו לילית.
הוא אינו לוקח סתם רעיונות מכאן ומשם ומרחבי העולם ומעתיק אותם כפי שעושים כמעט כולם. ה
רעיונות השונים והמגוונים מהמקורות השונים,מהחסידות, מהשבתאות ,מהפרנקיזם, מהטנטרה ,וכל השאר עוברים אצלו טרנספורמציה  ובסופו של דבר מהתרכובת נוצרת משהו שהוא בברור " של אוהד אזרחי ". יש לראות בו מוטציה או אולי סינתיזה  ייחודית של כל הזרמים שהוזכרו כאן.


יש לראות בו גם  את ממשיך דרכם  או כמוטציה קיצונית של ההוגה עדיה חורון המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר ששאפו להקים מחדש את האומה העברית הקדומה, כאומה יצרית,סקסית חצי ( או יותר מחצי ) פגאנית.

זו אידיאולוגיה שניתן למצוא את שורשיה הרעיוניים עוד אצל סופרים קודמים כמו טשרניחובסקי ,זלמן שניאור ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי ודוד פרישמן . אבל כל הסופרים והמשוררים האלו לא ניסו לבנות מרעיונותיהם הגות פוליטית שלמה. רטוש ואמיר ניסו.

הם קראו  ליצור עם חדש בארץ ישראל שיתנתק לחלוטין מיהדות הגולה ותרבותם  שלהם בז רטוש בכל ליבו, עם שיחזור לשורשים של העם העברי הקדום  הקדם תנ"כי בארץ ישראל שאותו רטוש  העריץ.

האידיאולוגיה הזאת שהיייתה אנטי דתית קיצונית  התקבלה בפלצות בידי רוב האוכלוסייה.

הם הואשמו בכל מיני דברים מהקרבת קרבנות לאלים ועד לקיום אורגיות מוזרות על שפת הירקון.
שני המשוררים הנ"ל בעיקר דיברו וכתבו אבל השפעתם מחוץ לעולם הספרות וההגות הייתה מזערית וספק אם השפיעו ישירות על יותר מכמה עשרות אנשים ,אם כי כי הייתה לה השפעה גדולה על יוצרים ואמנים שונים,השפעתם כמשוררים ועורכים על עולם הספרות  הישראלי בכללותו הייתה ללא ספק עצומה.
הם השפיעו השפעה אידיאולוגית ישירה על אנשים שונים כמו העיתונאי אורי אבנרי , שרגא גפני מחבר סיפורי "דנידין הרואה ואינו נראה " ,עמוס קינן ,בועז עברון ,גיורא לשם , ויוצרים רבים אחרים.

בשנות הארבעים והחמישים והשישים הם היו "אופנתיים". מאוד. אולם השפעתם התאדתה לאורך השנים מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהם.

עם זאת עד אמצע שנות השבעים  המעוז הכנעני האולטימטיבי עיתון הילדים "הארץ שלנו " המשיך להתקיים כמעין "שמורת טבע " כנענית תחת עורכיו בנימין תמוז  ויעקב אשמן.

 היוצר הצעיר האחרון שהושפע מהם היה העיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן כנען ,וזה  הצהיר זה מכבר ששוב אינו רואה את עצמו ככנעני. 

 פה ושם אפשר לראות את הדי האידיאולוגיה הכנענית גם בשירתו של רועי  ארד. ובעיקר בפואמה הידועה שלו "הינשוף".
לאחר פרישתו של איתמר בן כנען מהאידיאולוגיה ועם מותו של אהרון אמיר נראה היה לכאורה "שהכנענות" כהשקפת עולם וכאידיאולוגיה התאדתה סופית.
טעות.

 

השבט הכנעני

"הכנענות " או יותר נכון כפי שאנשיה העדיפו לקרוא לעצמם תמיד "העבריות " חיה ובועטת יותר מאשר אי פעם בתנועה שאותה הקים אוהד אזרחי.
. הוא הקים קהילה "השבט העברי המתחדש " שאמור להקים מחדש את האומה העברית הקדומה כישות חצי פגאנית חצי מונותאיסטית ששמה דגש על האישה ועל הערצת והאדרת המיניות הגברית והנשית.
זוהי קהילה שכוללת ככל הנראה מינימום של עשרות ואולי אף מאות פעילים. האם הם יצליחו יותר מהתנועה הכנענית של רטוש ואמיר בשיאה בראשית שנות החמישים ?
את זה נשאר לראות אולם כרגע נראה שכן.
נראה שאוהד אזרחי פועל בכיוון שונה משני המשוררים הנ"ל ועם הרבה יותר הצלחה.עם כי נכון לעכשיו עם בולטות תרבותית מצומצמת יותר.
אוהד אזרחי בניגוד לשני המשוררים הנ"ל שם פחות דגש על שילוב של רעיונות פילוסופים והסטוריוספיים מצרפת והרבה יותר דגש על שילוב עם רעיונות חסידיים והודיים שונים.

ולעת עתה נראה שהתרכובת שלו פועלת ומשגשגת.

 התערוכה

 

עושים אהבה באדום, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית
לפני כמה ימים ביקרתי בפתיחת תערוכה של אוהד האזרחי בבאר שבע שבה הוא ואנשי קבוצתו היציגו תמונות שונות.
התערוכה הייתה מגוונת ביותר וכללה מיצג שבו אישתו של אוהד דון ,מגלמת את האישה כ"קדשה" אם כי התקשיתי להבין את המיצג הוא,או יותר נכון היא, הייתה תענוג לעיניים.
לא התלהבתי מיצירותיהם של מרבית האמנים.

היצירות הבולטות ביותר היו ללא ספק של המנהיג והאידיאולוג של תנועת "העבריות המתחדשת " אוהד האזרחי.אפשר להתווכח על רמתן האמנותית אבל אי אפשר להתווכח על התשוקה האינטנסיבית הזורמת מהן  ממש אל הצופה.

נשענת על אקליפטוס, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אמנים ישראלים - אמנות ישראלית
מעניינת גם נכונותו ורצונו של אוהד אזרחי להביע את רעיונותיו בצורות אמנותיות שונות. 
 שוב זהו דבר שאינו אופייני למרבית מנהיגי הניו איג' בישראל ומעמיד אותו בנפרד מהם. 

 יש לראות בכך  מעין המשך של  פעילותם של אהרון אמיר ורטוש שהגותם בוטאה בצורות ספרותיות שונות.
אוהד אזרחי בהשוואה אליהם מעדיף ללכת לאמנות הויזואלית.

שמש מדברית, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית
כמה מהתמונות הן מדהימות.  אלו תיאורים מפורטים של אנשים המקיימים יחסי מין בצורות שונות ומשונות וניתן לראות בהם עניין עמוק כמעט אובססיה עם המיניות לכל צורותיה. וזאת בניגוד לזרם המרכזי של היהדות ושל הישראליות שנרתע מהמיניות בגילוייה המפורשים והבוטים ביותר ומעדיף לכלוא אותה בצורות שונות.
מבחינתו של אזרחי המיניות כולה לכל צורותיה היא קדושה ויש לעסוק בה כמה שיותר ולא בהסתר ובהיחבא אלא בגלוי .

והנה שיחה קצרה שקיימתי עם אוהד אזרחי :

אלי :למה מיניות היא קדושה?
אוהד : לא כל מין הוא קדוש. אבל מין יכול להיות הכי קדוש שבעולם.
מין יכול כמובן להיות גם סתם פורקן מתחים. או חלילה חוויה שיש בה ניצול, ריקנות וכאב.
אז לא כל מין הוא קדוש.
אבל כאשר מין נעשה נכון הרי הוא מקום שבו שני אינדיבידואלים הופכים להיות אחד. מקום שבו כל פרט מאבד, ולו לרגע, את תחושת הנפרדות שלו שהיא הדבר העומד בפני הקדושה, בבחינת "אנכי עומד בין הויה וביניכם" – האנכיות היא החוצצת בין הויה וביניכם – כדברי הרבי מקוצק.
ומהי קדושה אם לא התקרבות לאחד?
יציאה מהנפרדות של הקיום האנושי הרגיל?
סקס, לכן הוא כמו חלון אל מציאות אחרת, קמאית יותר ואחדותית יותר, ששתולה בנו כבני אדם בתולדה.
אבל רוב בני האדם עושים את החלון הזה עם תריסים מוגפים. ולא יודעים אפילו איך אפשר לגלול את התריס מעלה ולראות אלהים חיים.

לכאורה לפחות בעיני המתבונן מבחוץ  האלוהות ,בין שהיא זכרית או נקבית היא  מבחינת אוהד אזרחי הוא בראש ובראשונה מיניות . והבשר והרוח הם בעיניו אחדות האחד לא יכול  להתקיים בלי השני.
ואת מקום היהודי יתפוס לדעתו העברי שהוא היהודי כפי שהיה פעם וכפי שיחזור להיות. שהרי היהדות היא ילדתה או אם נרצה המוטציה של העבריות.

בניגוד לרטוש ואמיר ששמו דגש גברי ,שרירי ,לוחמני ברעיונות "הכנעניים " שלהם הדגש  אצל האזרחי ,הוא נשי מיני אירוטי.

אצלו עשתורת היא דומיננטית על הבעל.ספק רב מאוד אם רטוש ואמיר  הסגפנים הלוחמניים  היו מתלהבים מהוריאציה -מוטציה הכנענית  האירוטית הקיצונית של אוהד אזרחי אבל בבירור גם היא משקפת את הזמנים המשתנים ושימת דגש על אלמנטים תרבותיים שונים מאשר בימי שיאה של הקבוצה "הכנענית "המקורית.  

 

ראו גם

 

האתר של אוהד האזרחי


אוהד האזרחי בויקיפדיה

השבט העברי של אוהד האזרחי

מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר?

דור המדבר של דוד פרישמן  

למה צחקה מיכל :על רומן תנכי פגאני

בראשית הייתה פלסטין

את והב בסופה :חקירה על ספר מלחמות ה'

שוב ישוב הבעל

שיעור בפאגאניזם

 

אישה זהב, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית

 

השומרית האחרונה : על ש.שפרה

 

 

 

ש.שפרה משוררת ושומרולוגית. ציור מאת מנשה קדישמן.

ש.שפרה אחת המשוררות הבולטות של ישראל ידועה לא פחות בחוגי המבינים כ "שומרולוגית " דהיינו חוקרת התרבות המסופוטמית הקדומה של שומר אכד ובבל . ותרבות זאת הטביעה את חותמה בצורה עמוקה על מחשבתה ויצירתה כפי שמראה ספר חדש שפירסמה על תרבות זאת ""המילים ככישוף והכישוף שבמילים – שיחות על ספרות המזרח הקדום ".

מי שבחר לקרוא בשם תמוז לכור
המוות לא קרא נכון את השורות …
(ש. שפרה קטע משיר)

יש מי שמכנה את המשוררת ש. שפרה (שם העט של שפרה שיפמן לימים שמואלביץ) "השומרית האחרונה" בגלל התעניינותה החקרנית והתמקדותה יוצאת הדופן בתרבות המסופוטמית הקדומה, זו המוכרת כתרבות העמים השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. ישנם הרואים בש. שפרה את נוצרת הלהבה הראשית של תרבות עתיקת-יומין זו בישראל של היום, זו שלרוב אינה מגלה עניין רב בעמים עתיקים אלה ותרבותם, מה עוד שאלה כידוע אינם זכורים לטובה בגלל ההגליות שלהם את עמי ישראל ויהודה.

מעבר לצמצום ראייה זו מעדיפה ש. שפרה בכל אופן לזכור ולהזכיר את בני העמים האלה לא רק בגלל הקרבה "הגנטית" השורשים המשותפים להם ולעם ישראל אלא בגלל היותם מניחי יסודות תרבותו.

המשוררת השומרולוגית

ש.שפרה.

לפחות באמאזון חנות
הספרים הוירטואלית מישהו
התיחס אלי באופן אישי
מאוד, לא וירטואלי ,קרא לי
בשמי ,למד את טעמי
הספרותי ,וטרח
להוסיף על הרשימה
שהזמנתי כהנה
וכהנה גלגמש המלך
לילדים ,כל לוח
סיפור לעצמו ,ולמבוגרים –עשתר ולמה
ירדה לשאול ומה קרה
כשעלתה ממנה ,בניתים
יש לי תשובה רק לשאלה
הראשונה .
ש.שפרה.

דברי המו"ל ישראל זמורה על ש.שפרה באחד מספריה הראשונים.

ש. שפרה מוערכת כאחת המשוררות הבולטות כיום מבין בנות דורה ובשנת 2007 יצא לאור ספר שירים נוסף שלה "משי לחשת לי" (בהוצאת זב"ם) שזכה כמו ספרי שירתה הקודמים בביקורות מחמיאות. אבל היא יוצאת דופן בהתמקדותה המעמיקה והיסודית בתרבות קדומה שרק מעט ממנה גלוי וידוע לציבור הישראלי, גם בקרב חוגים שהשכלתם יותר רחבה.

 

לאחרונה יצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ספר חדש שלה ויוצא דופן בהשוואה לכל קודמיו: "המילים ככישוף והכישוף שבמילים – שיחות על ספרות המזרח הקדום ".
הפעם מדובר בספר מחקרי על הספרות המסופוטמית (השומרית- בבלית).
הוא מבוסס על הקורס שאותו מעבירה שפרה בנושא זה באוניברסיטה ,הוא כולל פרקים מפורטים על עלילות גילגמש ,יצירת המופת הספרותית של מסופוטמיה. פרק מפורט על מיתוס ירידתה של האלה איננה לשואל כמו גם ,ודיונים במיתוסים אחרים כמו סיפור המבול הבבלי,ויונים בסוגות ספרותיות שונות של המסופוטמיים כמו המזמורים ,התפילות לאלים ,ספרות החוכמה והפתגמים ושירי הויכוח שהם אולי הניצנים של המקאמות המוכרות לנו מהספרות הערבית אלפי שנים מאוחר יותר.

ש. שפרה
צילם אייל פישר

אך למעשה הוא הרבה יותר מזה, שכן המחברת איננה חוקרת אקדמית רגילה אלא משוררת שמקריאה בספר עולה ומתחדדת העובדה כי עבורה התרבות המסופוטמית היא בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה מנושא של מחקר בלבד, המספק לכאורה בעקבותיו גם סדרת הרצאות מעניינת. דומה ועבור ש. שפרה תרבות עתיקה ועשירה זאת משמשת לה מקור השראה מרכזי ביצירתה הספרותית–שירית והיא שואפת לשתף אותנו ביצירותיה ובלקחיה, מתוך הנחה שלפחות חלק מהקוראים הישראליים ישכילו להפיק למען עצמם ממד תרבותי מעלילת ההיסטוריה הנפלאה שלנו ובכך לא יחמיצו שותפות באותה השראה שהייתה מנת חלקה..


ש. שפרה מספרת שהגיעה אל התרבות מסופוטמית בדרך עקלקלה ששורשיה מעוגנים במחקר העוסק בסיפוריו של המחזאי והמספר נסים אלוני ( מחבר המחזה התנ"כי הידוע " אכזר מכל המלך " ועוד מחזות אחרים ) אותו כתבה, ואגב הקריאה בסיפורים המתארים חיי שכונה בארץ ישראל המנדטורית בשנות ה-40 .

 תוך הקריאה והעיון הקפדני בסיפורים המעולים של אלוני התברר לה כי יש בהם התייחסות למיתוסים שונים ושאובים מתרבות שלא הייתה מוכרת לה – התרבות השומרית הבבלית. משנדלקה בה סקרנות לגביה החלה לחקור תרבות זאת בכדי לראות כיצד זלגה והשפיעה על נסים אלוני. יותר שהעמיקה לחקור ונכנסה לפרדס העצום הזה יותר הוקסמה, ומאז לא יצאה מהבוסתן שגילתה.

     

במקביל להתמקדותה בשירתה החלה ש. שפרה לתרגם באופן שיטתי שירים ופואמות שונות מהשפות הקדומות עצמן, השומרית והבבלית, שאותן טרחה ללמוד וחלק גדול משירת אותה תרבות עתיקה תרגמה במרוצת שנים רבות בשיתוף פעולה עם החוקר פרופסור  יעקב קליין, ותוצאת עבודתם המונומנטלית והחשובה הופיעה בכרך ענק הנושא את השם "בימים הרחוקים ההם" ( 1996), שזכה לשבחים לא רק בגלל דיוקו היחסי אלא בגלל שעלה בידי המתרגמים לבצע את המשימה הבלתי אפשרית של שמירת קסם השירים הקדומים והמקוטעים גם בגרסתם העברית המודרנית, אלפי שנים לאחר שנכתבו לראשונה.

 ש. שפרה זכתה לשבחים גדולים לא פחות גם בעבור העיבוד שהכינה לילדים מ"עלילות גילגמש " (2000), הסיפור המפורסם ביותר של התרבות המסופוטמית שזכה בפרס זאב בספרות ילדים ובמדליית אנדרסן הבינלאומית. שפרה טרחה להציג בגירסתה לילדים לא רק את סיפור גילגמש עצמו אלא גם סיפור מקביל, פרי יצירתה שלה, סיפורו של הסופר כותב הסיפור בימי המלך אשורבניפל על מנת לקרב אותו לילדים בני העידן המודרני ולהציג בפניהם פן נוסף של התרבות המסופוטמית ששימרה את הסיפור הקדום במשך אלפי שנים וכך מן הסתם המחישה כוונתה להראות על ההמשכיות שבמעשה שעשתה.עד כמה הילדים בני זמננו האדישים באופן כללי לעבר הרחוק נמשכו לסיפור הקדום בגרסת שפרה קשה לדעת, אבל אין ספק שעלילות גילגמש בגרסתה לקוראים הצעירים הוא אחת היצירות היותר מעולות לילדים שהופיעו מזה שנים רבות בעברית.

יותר ויותר מתברר כי ש. שפרה היא מעיין מתגבר של אישה אחת שמטרתה לקרב את התרבות המסופוטמית הקדומה למרכז תשומת הלב וזרם החיים של התרבות הישראלית המודרנית שלכאורה היא כל כך רחוקה ממנה, אך לדעתה של ש. שפרה היא קרובה מאוד. היא עצמה התבטאה פעם כשהיא אחוזת כעס על שמנעו ממנה בילדותה את יצירות הספרות המסופוטמית כמו עלילות גלגמש שאותן היא מנסה להביא לקהל המודרני גם זה הצעיר מאוד, בפרויקט שהגיע לשיאו בספר לימוד שכתבה עבור בתי הספר "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים: מקורות חוץ לתוכנית הלימודים החדשה במקרא" ( 2003), של טקסטים בבליים ושומריים קדומים..

זיכרון : פגשתי את ש.שפרה לראשונה בחנות צילום מסמכים בגבעת שמואל שם אנו גרים כשכנים.
אני באתי לצלם שם חומר לספר שפירסמתי בשם "טרזן בארץ הקודש " על איש הג'ונגל טרזן ומקומו בתרבות העברית. ספר שעסק בקרוב לאלף הסיפורים המקוריים שנוצרו על טרזן בספרות העברית בידי סופרים כמו אהרון אמיר ועמוס קינן,שרגא גפני ואחרים בתקופה שנחשבו לאושיות של מה שנקרא אז "התנועה הכנענית ".אנקידו ,"הטרזן " הראשון של הספרות..בשיחה האקראית שנוצרה בין שנינו הסתבר שהיא באה לשם למטרה דומה לשלי: לצלם חומר על איש הג'ונגל הקדום מכולם אנקידו ידידו של גילגמש מהאפוס הבבלי הקדמון שמקורו בתרבות השומרית הקדומה . אדם שכמו טרזן כמה אלפי שנים אחריו גדל בין בעלי חיים. התפתחה בינינו שיחה על אנשי ג'ונגל שהמשיכה לדיון על התרבות הכנענית ולאחר מכן התרבות המסופוטמית הקדומה.
הסיפור על איש הפרא שגדל בין בעלי חיים לפני שעבר לחיות בתרבות האנושית התברר היה קדום באלפי שנים מגירסת אדגר רייס בוראוז שלו מראשית המאה ה-20.ומוצאו בשומר

.וזה רק אחד מהדברים המרובים מאוד  של התרבות המודרנית שמוצאם בתרבות המסופוטמית.

כנענית או שומרית ?

ש.שפרה בצעירותה.

הכוהנים שותקים
הם צהלו
עת בני צרח,
ואני כרעתי לרגליך
שכורת אש פיך
ושרתי
לקול תופים
גוף הנחושת צונן .
הלוע אפל
מדוע אין הכוהנים שרים ?
האין אתה אלוהים ?
ש.שפרה

 


לכאורה יש קשר הדוק בין תפישתה של ש. שפרה ורעיונותיה על חשיבות המיתוסים העתיקים בחיי האדם ועל הצורך שלנו להכיר את שורשינו המעוגנים בקרב העמים הקדומים שישבו וחיו כאן באיזור תוך פיתוח תרבותם העשירה והמרתקת בנוסח המזכיר במידה רבה את התנועה הכנענית ונושאי דברה כמשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר. אכן לאלה הייתה השפעה גדולה ואולי אף מכרעת על יצירתה והשקפותיה באשר לחשיבות הרובדים התרבותיים הקדומים. ואכן יש דמיון ברעיונות הבסיסיים.

אולם לטעון ששפרה היא "כנענית " תהיה טענה פשטנית, ולו רק משום ששפרה מעולם לא גילתה עניין רב בתרבות הכנענית הקדומה כשלעצמה לעומת זאת השומרית-בבלית, ואפשר לנחש שהסיבה היא האיכות הספרותית הנמוכה יותר של יצירות ספרות מהתרבות הזאת שנחשפה להם אך לא דיברו אל ליבה באותה עוצמה.

העובדה המעציבה היא שהכנענים (כמו המצרים הקדומים שכה מרבים לדבר בשבח תרבותם), לא העלו תרומה חשובה לספרות העולם, להוציא כמובן את התנ"ך שהיה סוג של תגובה לתרבותם. כל זאת בניגוד מוחלט למסופוטמים.

הספר "המילים ככישוף והכישוף שבמילים" הוא סקירה מקיפה על הספרות המסופוטמית הקדומה. אולם למרות מאמצים של ש. שפרה אין זו סקירה פרי מאמציו של חוקר אובייקטיבי ממש, אלא של אוהב שמטרתו היא להראות לקוראי הספר מדוע ספרות זאת היא כה נעלה ומדוע יש לה משמעויות עמוקות גם עבורנו כחלוף אלפי שנים אחרי שהערים המסופוטמיות הפכו לעפר. יש בספר התקפה על הממסד הספרותי-תרבותי המערבי והישראלי שלא קלט את חשיבותה של ספרות ותרבות זאת עד כה.
זעמה של ש. שפרה יוצא במיוחד על מחזה בשם "צור וירושלים" (מיצירותיו החשובות ביותר של מתתיהו שוהם 1893-1937) שמעלה את מאבקו של אליהו הנביא במלכה איזבל ומציג את איזבל כזונה (ובמקרה הייתי נוכח באותה הצגה שבה הייתה גם ש. שפרה וצפיתי בה ביחד איתה). היא מספרת שהיה לה קשה מאוד לצפות במחזה המנגיד את המונותיאיזם הצרוף באיזבל ואף ברור כי אהדתה של שפרה נתונה לה כבת מלך .

שירי מדבר

ש. שפרה כותבת :הצטערתי שבארצות אירופיות רבות נכתבו והוצגו מחזות ואורטוריות שונות שגיבורן הוא גילגמש ואילו אצלנו בוחרים להציג את איזבל הזונה ". ועוד היא מוסיפה בחריפות: "איני סבורה שסגולותיו הדרמטיות של המחזה הן שהכריעו בעד הצגתו אלא איזו שהיא מגמה תרבותית שהולכת ומשתלטת ונרתמת למאבק על מה שקראו "התודעה היהודית". כאילו עמד הזמן מלכת והמונותיאיזם מנהל מאבק בפוליתיאיזם ".

הוסף לסל את משי לחשת לי / ש. שפרה



ראוי להדגיש בנקודה זאת כי היה זה חיים נחמן ביאליק שהבחין בסגולות הדרמטיות של מחזהו של שהם ואף המליץ עליו להצגה בתיאטרון הבימה, ולאו דוקא בגלל "תכונותיו" הנוחות למאבק כפי שהמשוררת הגדירה. יתרה מזו, המאבק בין מונותיאיזם לפוליתיאיזם נמצא בעיצומו בימים אלה ממש. ומשמש הן את חסידי החזרה בתשובה והן את אלה המכנים אותם כעכו"ם. זהו ניגוח של ראש בראש מסוג המאבקים שלא תש כוחם גם בהשתנות רוח הזמנים.

כמדומה ששפרה מציבה עצמה כלוחמת במאבק למען הצגת התרבות הנשית הקדומה שהושכחה לדעתה לא בצדק בידי התרבות המערבית המונותיאיסטית ובידי אנשים כמו אליהו הנביא שדיכאו נשים עזות כאיזבל. מתעורר רושם מדרך התבטאותה כי מתקיימת בה משיכה ברורה אל הדמויות הדחויות והנשכחות שבמקרא. בעיקר מקרב אלה שחיו תמיד כנבלעים בצילם הרחב של המנצחים כמו דוד המלך.

שפרה עצמה כתבה על דמויות תנכיות שמקבילות במידה מסויימת לבת המלך איזבל, בהן נשותיו של דוד כמו בת שבע ואחרות , מחזור שירים שהולחן ביד המוזיקאי גיל שוחט ( שהלחין גם את  המחזה "צור וירושלים" שכל כך מאוס בעיניה ) .

 העיסוק הזה בדמויות תנכיות הוא באופן מפתיע קצת יוצא דופן שכן בדרך כלל היוצרת מעדיפה לעסוק בהדים של המיתולוגיה המסופוטמית ולא של העברית.

כפרות
מה עשה האדון כשאיננה במסע אל
ארץ כל באיה לא ישובון נעדרת יום
יומים שלושה ,לבש בגדי אדונות –כחול,
ואבני ספיר –כחול בזקנו ,
החיים נמשכים ,אמר לה כשעמדה בפתח
הארמון ועל גבה משלחת מלאכים רעים,
מה נותר לה ,מה נותר
לאיננה לעשות ,מה נותר לה
לעשות ולא עשתה ,שלחה אותו
כפרתה כחוק ארץ אשר כל באיה
לא ישובון .

 

אלה ופילגש

האלה איננה ולידה סמלה הינשוף

מהספר המאלף "המילים ככישוף והכישוף כמילים" אפשר להיווכח שהאגדה שעימה חשה שפרה שמואלביץ את ההזדהות העמוקה ביותר איננה דווקא סיפורת עלילות גילגמש האהוב עליה מאוד ומשום כך טרחה עליו להלבישו גם בגלימת סיפור לילדים, אלא הסיפור הידוע פחות של אלת האהבה והפריון הפראית איננה וירידתה לשאול "הארץ שבאיה לא ישובון". אגדה שאת הדיה אפשר למצוא שוב ושוב ביצירתה ובשיריה של שפרה.

למה דווקא סיפור זה ומדוע דווקא אלה זאת שנחשבה למעין דמות שוליים במיתולוגיה המסופוטמית הנודדת בין החוק והסדר ובין ניגוח ושבירת כל החוקים שבסוף הסיפור המצמרר.היא חוזרת וגוררת את אהובה החי תמוז אל השאול, על מנת שיתפוס שם את מקומה בעוד שהיא חוזרת לעולם החיים?

ש.שפרה ומתתיהו שמואלביץ

אפשר לשער על דרך הנחה צהבהבה בלבד שאולי יש בכך קשר לביוגרפיה של היוצרת עצמה אשר במשך שנים רבות התנהלה בניגוד לחוקי החברה והתנערה ממוסכמות ונקשרה בקשר עמוק עם מתתיהו שמואלביץ (מי ששימש כמנכ"ל לשכת ראש הממשלה בימי ממשלו של מנחם בגין) כפילגשו , עד שלבסוף נישאה לו רק לאחר שנים רבות של קשר , לא מן הנמנע שזאת הסיבה שהיא מרגישה הזדהות עם הדמות של איננה שרמסת את חוקי האלים ובני האדם גם יחד.


אולם הסיבה להזדהות של שפרה עם התרבות המסופוטמית היא עמוקה יותר שכן תרבות זאת משמשת כמניע מסקרן להזדהות עם כוחו הכביר של הטבע ועונותיו שכה אהובים עליה, עד כי דומה שביצירתה יש לש .שפרה מלשון הבנה עמוקה עם היצירות והרעיונות המסופוטמיים הקדומים, אלה הגורסים באכזריות בשורתם התחתונה כי אין בעולמנו מהבל הנצחיות והכל הוא בן חלוף ואין מפלט ממוות, גם עבור גיבורים גדולים שהם "שני שלישים אל", כמו גילגמש שיוצא למסע ארוך על מנת להשיג את חיי הנצח וקוצר את האמת המרה מכל.

אלה הם רעיונות שהיו מנוגדים לחלוטין לאלה של תרבות הדת המצרית שהאמינה שאפשר להשיג נצחיות הן בעולם זה על ידי בניית מבני ענק כמו הפרמידות שישרדו לנצח והן בעולם הבא שעם הכנות נכונות אפשר להפכו להמשך זהה של העולם הזה.

רחוב החול - סיפורים / ש. שפרה

המסופוטמים לעומת המצרים  ראו את חיי האדם בצורה טרגית. בסופו של דבר לא חשוב מה נעשה אין לשנות גורל גם כאשר מדובר בגיבורים כבירים כמו גילגמש ואנכידו רעו. בסופה של דרך, תהיה אשר תהיה, הם יגיעו לקיצם והאדם ישלח לארץ השאול שבאיה לא ישובון . אך למרות זאת בזמן הקצר שיש לנו בעולם הזה אנו יכולים לחיות אותם במלואם כחיי נצח בשילוב עם המחזוריות העונתית הייחודית של הטבע, זו האופיינית לאזור הזה של המזרח התיכון. דומה כי תוך השלמה עם תפיסה זאת ש. שפרה האוהבת את ארצה ואדמתה ואת הטבע שלה בכל ליבה, רואה באדמה ובאישה שני אלמנטים שיש לה איתם הזדהות שלמה ועמוקה ומבחינתה נחשבים איפה שווי עוצמה לגבר.
ש. שפרה הולכת זקופת-קומה בערוצה כנגד הנטיה בחלק מהיצירה העברית כיום לחזור ולהתחפר שנית ב"ארון הספרים היהודי" ולהיאחז ביצירות הגולה פרי המסורת היהודית שהתהוותה לאורך הדורות בארצות אחרות וכו'. שם נמצאים נושאים שככל הנראה היא אדישה להם לחלוטין לא מתוך אידיאולוגיה פרטנית וקפדנית  כפי שהיה במקרים  של יונתן רטוש ואהרון אמיר  אלא פשוט משום שאין להם כל קשר לאדמת ונוף הארץ והאיזור הגיאוגרפי שבו היא חיה.

ניתן לסבור כי למרות שהמשוררת מכחישה כל קשר אמיתי לרעיונות המפרנסים את הוגי התנועה הכנענית, הרי בקשר העז שלה לרעיונות המיתיים שהנחו את התרבויות הקדומות באיזור כמדומה שהיא המשוררת "הכנענית" הטהורה והברורה מכולם.

אשה שמתאמנת בלחיות - שירים 1986 / ש. שפרה

ספרה החדש של שפרה מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה לקבל מגוון אדיר וסובייקטיבי של אינפורמציה על תרבות עשירה זאת ממישהי שאוהבת אותה ומושפעת ממנה עד עומק נשמתה. אבל מי שרוצה לעומת זאת לקבל תיאור אובייקטיבי יבש ואקדמאי יותר של תרבות זאת מומלץ לו לחפש גם ספרים אחרים.
לאמיתו של דבר מספר זה אנו לומדים רבות לא רק על התרבות המסופוטמית הקדומה, אלא גם ולא פחות על התפתחותה של ש. שפרה כיוצרת ועל התמודדותה עם רעיונות מסופוטמיים קדומים ההופכים לחומר גלם הנטמע אצלה כשלה ביצירתה ובמחשבתה.

לו הייתי אני האישה האוהבת איננה
לו הייתי אני האחות האוהבת נשתננה
לו הייתי אני היום האם האוהבת ננסון ,יכולתי
לבוסס בשדות הכבדים ,לשאת ילל ,לשרוט
שרטת בנגלה לעין כל ,לשרוט שרטת בחתום
מעין כל ,והגשם
כדמעות על לחיי לבוסס
בדרך אשר נתיבתה לא תשוב,
עד השער אשר אישה חיה לא תבוא
בו.
לו הייתי אני האשה האוהבת איננה ,
לו הייתי אני האחות האוהבת נשתננה,לו הייתי
אני היום האם האוהבת ננסון –ישוב אלי
אהובי עם העשב הרך ,יעלה עם פרחי
כלנית על כל גבעה ותחת כל עץ.
אבל ….אני לא איננה ,אני לא נשתננה ,אני לא נינסון ,
אני אשה אשר אהובה הלך אל ארץ לבלי שוב.
ש.שפרה

 

    

 

 

קישורים רלבנטיים על ש.שפרה ועל המיתוסים המיסופוטמיים

 

שפרה בלקסיקון הספרות העברית

שפרה בויקיפדיה

שפרה בהוצאת עם עובד

שפרה באתר איגוד הסופרים
שפרה במכון התרגום
ראיון עם שפרה

עלילות שפרה

שיפרה על אהרון אמיר

נתן וסרמן על ה"מילים ככישוף"

עלילות גילגמש מאת שפרה

ארוס אל מול תרבות בכתביה של ש. שפרה

חצבים נרות נשמה :ספר שירים מאת ש.שפרה

משי לחשת לי

אני בת שבע מאת שפרה

דוחו"ת על נשים :מחזור שירים מאת שפרה

בעיר זרה :שיר מהספר

רעות הרפז על משי לחשת לי

שירי ארצי על משי לחשת לי

גילית חומסקי על משי לחשת לי

אישה שמתאמנת בלחיות

hבימים הרחוקים ההם תרגומים מאת ש.שפרה

המבול בעלילות גלגמש תרגמה שפרה

אנזו תרגום של שפרה למיתוס בבלי

האלה איננה אוהבת מלכים 

למה צחקה מיכל ?

שפרה זוכה בפרס הנשיא
וגם בוינט

ובנארג

ש.שפרה זוכה בפרס ברנר למפעל חיים

רחוב החול מאת ש.שפרה

מעלילות ראשית ועד מלכים ונביאים

פרס זאב ומצב ספרות הילדים והנוער בראשית המאה ה-21

האלה איננה

ירידת איננה לשאול

קישורים על עלילות גילגמש

גילוי קברו של גילגמש

שכנים של ש.שיפרה בעיר גבעת שמואל :

הסופרת דורית אורגד

האחים אלפרון

המבול בים השחור :ראיון עם ש.שפרה

אישה כמלכה בודדה :ירון ליבוביץ' על ש.שפרה

האם הייתה לכנענים מוזיקה ?

 

הסופר והעיתונאי  אלי שי שהוא גם עורך האתר "קשתות " של כתב העת "קשת החדשה " שערך אהרון אמיר המנוח   פנה אלי בימים אלו עם השאלה המעניינת הבאה

"אני מתכנן תוכנית רדיו על אהרון אמיר,ומחפש רעיונות למוסיקה מיוחדת עבורה.

כלומר האם הלחינו אותו והאם יש הימנונות מתוך ריטואלים כנעניים נגיד רוק לאשרה או אופרה לבעל?

ולמעשה השאלה נחלקת למספר סעיפים

א. מה רץ במצעד הפזמונים ובמקדשים של הכענים המקוריים בטוח שהייתה להם איזו מוסיקה האם מישהו יודע משהו על זה.

ב מה רץ בתודעה התרבותית המאוחרת ביחס למוסיקה הזאת כלומר נניח איזו אופרה על שמשון הגיבור אז איך דמיינו את האולם קונצרטים של הפלישתים?
זו אולי השאלה היותר קלה כי כל מוסיקולוג יכול לנסות לענות עליה.
ג האם התנועה הכנענית הישראלית הפיקה איזו מוסיקה משלה אי פעם ?
ד האם משהו משל אמיר או רטוש הולחן בכלל ?
שאלות טובות .

פסלון של נערה מנגנת על נבל מהתרבות הכנענית המאות ה-15-13 לפני הספירה . ,נמצא בחפירות בית שאן .

א. לא ידוע לי ששרד משהו מהמוזיקה הקדומה החילונית או הדתית של הכנענים ,אם כי מן הסתם הייתה כזאת.
בדיוק כמו שלא שרד דבר מהמוזיקה הקדומה של העברים אם כי בוודאי הייתה כזאת .
שרדו רק המילים בספר תהילים ושיר השירים שבמקור היו מולחנות ..
ב. ידוע לי שהולחנו אופרות שונות על שמשון הגיבור שבהם הושמעה מוזיקה מיוחדת שהייתה אמורה לייצג את הפלישתים ( שאמנם אינם כנענים על פי הגדרה אבל היו עם אלילי שחי בארץ כנען וכו' ) יפים הם הלילות בארץ כנען
.הידועה שבכולן היא האופרה "שמשון ודלילה"    של המוזיקאי הצרפתי סאן סנס
ויש גם את הסרטים הקולנועיים על שמשון למשל זה של ססיל דה מיל שהתבסס על ספרו של זאב ז'בוטינסקי שגם בהם יש מוזיקת רקע לפלישתים שאולי יכולה להתאים
ג. לא ידוע לי על מוזיקה מיוחדת שהולחנה בידי אנשי התנועה הכנענית אם כי ידוע לי שהם העלו הצגות שונות . נראה שהצד המוזיקלי לעומת הצד הספרותי והאמנותי לא היה הצד החזק שלהם .
ד. באתר השירונט רשומים ארבעה שירים של יונתן רטוש שהולחנו ,הידוע שבכולם הוא  על חטא "" שהלחין צביקה פיק .אבל אין לאמר שיש בהם אופי "כנעני " מיוחד במילותיהם . כככל הנראה המלחינים העדיפו לעסוק בשירים הקונבציונליים יותר של רטוש .
ידוע לי ששירים שונים של  ש. שפרה תלמידתם של רטוש וידידתו של אמיר הולחנו בידי גיל שוחט .אבל אלו היו שירים תנכיים בעיקרם ולא דווקה "כנעניים " על פי ההגדרה של אלי שי .אבל זה בכל אופן הדבר הקרוב ביותר הידוע לי למה שהוא  מחפש.
גיל שוחט גם יצר גירסת אופרה מהמחזה המפורסם של מתתיהו שוהם ""צור וירושלים  " שבו היציג את המאבק בין התרבות הכנענית של המלכה איזבל והתרבות הישראלית של הנביא אליהו .
כך שגם המוזיקה לה יכולה להתאים .
אבל פרט לכך לא ידוע לי דבר
אולי הקוראים יודעים ויכולים להציע משהו ?
אתם מוזמנים להעלות מידע נוסף בנושא .

ראו עוד

 

 

פרידה מאהרון אמיר

Aharon Amir

הופיע באתר NRG

ב-28 בפברואר 2008  נפטר הסופר המשורר, המתרגם, המסאי והעורך, איש אשכולות בעל אופי נדיר, אהרון אמיר. בן שמונים וחמש היה במותו.  

 

היו שקראו לו "הכנעני האחרון", משום שלכאורה הוא היה האדם האחרון שהמשיך להאמין בכל לבו ברעיונות "התרבות האחרת" שנוצרה בארץ ובאידיאולוגיה של אנשי התנועה הכנענית, אותה קבוצה קטנה ומשפיעה ששהתקבצה בשנות ה-40 מסביבו של המשורר יונתן רטוש  (1908 -1981), המוכר גם בשמות  אוריאל שלח ואוריאל הלפרין. אידיאולוגיה זו קבעה כי בארץ נוצרה תרבות עברית שבעבר הייתה חלק מהמרחב הכנעני. אהרון אמיר היה לאורך כל חייו הבוגרים אחד מנאמניה ונושאי דברה של אידיאולוגיה זו. רוב חבריה האחרים נטשו אותה מכבר ואימצו לעצמם רעיונות עדכניים ועכשוויים יותר.

 

יתכן ועובדה זו קשורה באמת פשוטה, לאחרים מורכבת, שרבים מאתנו מסרבים להטות לה אוזן גם כיום. כשמדובר במרחב כנעני מדובר גם ברב-רובדיות מבחינת האמונות הדתיות השונות, שיצרו תמונת תרבויות מרחביות שונות מזו במרחב הכנעני העתיק, שכיום נתון כמעט לשליטה מוחלטת של האסלאם שדרכו ידועה וכך גם התייחסותו למי שאינו מאמין בנביא. החלק המוצק יותר בגישה הכנענית דיבר על תופעה שהיא נדירה בתולדות ההיסטוריה האנושית, צמיחתה מחדש של תרבות בת אלפי שנים שנמצאה זמן רב בהקפאה. מגישה זו צמחה גם תפישה שכאמור אהרון אמיר שהלך בימים אלה לעולמו ייצג אותה בנאמנות לאורך חייו עד לדקויות מעוררות השתאות.

 

גם לאחר שהמציאות המרחבית התבררה כמוטעית (אלא אם יתקיים תהליך היטמאות מוחלט באסלאם ובתרבותו,)  נשאר אהרון אמיר משוכנע שלא רק שהוא צודק אלא ששיטתו מנצחת והעם העברי "הכנעני" שכל קשר בינו ובין העם היהודי המפוזר בתפוצות הוא מקרי בהחלט, קם והוא חי וגאה בארץ ישראל הלא היא ארץ כנען, ולחיזוק אמונתו העמוקה המציא גם הוכחות משל עצמו. בהתאם לאידיאולוגיה זו ראה עצמו אהרון אמיר לא ככנעני האחרון אלא "העברי הראשון", עובדה שאפשר להתווכח עליה, אבל היא קיימת בתפישת רבים ולא רק כאלה שמזוהים עם "הכנענים", תואר המיוחס ללשונו השנונה של המשורר אברהם שלונסקי, בעוד שהם עצמם בצאתם לדרכם קראו לזרם המחשבה הזה "תנועת העברים הצעירים".

 ראיתי את אהרון אמיר בפעם האחרונה בערב הפומבי האחרון שלו יום הולדתו ה-85  שנערך בבית ביאליק, ושוב חשבתי על הפרדוקס הגדול המתקיים בתפישת עולמו. שהתחיל דרכו כאנטי ממסדי וגמר כאוכל מכף ידו של הממסד.

האירוע החגיגי הזה התקיים במתחם בית ביאליק בערב גשום וציפיתי למצוא אולם חצי ריק, שהרי כמה אנשים יבואו לחגוג את יום הולדתו של משורר, עורך ומתרגם זקן ואנטי ממסדי כל חייו? מעין מורד נצחי שתורתו היא מאור עיניו? והנה הסתבר לי עד כמה טעיתי בהערכה זו ומצאתי אולם שהיה מלא וגדוש עד אפס מקום ועוד  אנשים רבים התגודדו בחוץ בגשם השוטף, שלא יחמיצו מלה מהנאמר עליו, על פועלו התרבותי העשיר, על השקפת עולמו כאיש עברי – על הכול מכל הקשור בו ובעשייתו היצירתית המקיפה.

 מסתבר כי אהרון אמיר היה ונשאר דמות רלבנטית לחלוטין לרבים גם בגיל 85. הקהל הזה שגדש את האולם מקיר לקיר ייצג את הפרדוקס הגדול שבאישיותו ופרקים לא מעטים מהקריירה של אהרון האמיר, שדומה ומנינו מלוא כתריו ותאריו. זהו האיש החוץ ממסדי שתמיד נשמר מחיבוקו של הממסד, ובעיקר הכוונה לממסד הספרותי. אחד מהישגיו הבולטים, כמעט מהפכניים בממשות, היותו האיש, והוא כמעט לבדו, שהעניק לספרות העברית ממד חדש על-ידי כך שהטביע במידה רבה את חותם עריכתו על מיטב סופרינו כיום באמצעות כתב העת שלו "קשת". אני מתכוון לאלה שעומדים במרכז הסצינה הספרותית שלנו היום, עמוס עוז, א.ב.יהושע, יהושע קנז ועוד אחרים ורבים. כל אלה זכו לקבל מידיו את כרטיס הכניסה שלהם לעולם הספרות. האם היו אלה מגיעים להיכן שהגיעו אלמלא הוא? אין ספק שכן. אבל הוא יישר להם פיתול מיותר, הוא הקפיץ אותם כברת דרך שהיה נדרש יותר זמן לעשותה וכיוצא באלה. ניתן לומר שהודות לו שינה פני דורות בספרות העברית שלא על-פי הכללים שהיו מקובלים עד אז.

 

מה שהרבה פחות ידוע לרבים ממוקיריו ומוקירי יצירתו היא העובדה שאדם זה ששמו הפך סינונימי לספרות איכותית שאותה גיבה בכתבי העת שלו ובתרגומיו המעולים היה גם בין האנשים שיצרו כמעט יש  מעין את הספרות הקלה, ("הכנענית"?)  ופעל במחוז זניח זה במשך שנים לפני שהתחילו לזהות בו סימנים של איש ספרות "גבוהה"  השואף להגיע לפסגתה ולשם כך מקדיש לקידום ספרות זו את כל חייו.  אי-אפשר לומר את זה על אף אדם אחר.

 

פגשתי אותו לראשונה כאשר ביצעתי מחקר על  תעלומה: בארץ-ישראל התפרסמו מאות חוברות "מקוריות"  בעברית שהתמקדו בעלילותיו המרתקות והפופולריות להדהים של טרזן איש הג'ונגל, מבית הלורד גרייסטוק אותו יצר במקור הסופר האנגלי אדגר רייז בורואוז (1875 – 1950). ברור היה שלא הוא זה שכתב את החוברות שהופיעו ב"הוצאת הקרנף" וגם בהוצאות אחרות, ושם מחברן נודע כיובב. כאמור, איש לא ידע מי יצר את החוברות האלו ומי עמד מאחוריהן אם כי השערות לא חסרו. היות ונושא זה נמצא במחוז ספרותי הנחקר על-ידי זה שנים רבות, התחלתי לבדוק מי היה אותו יובב ומהי אותה "הוצאת הקרנף". מסתבר כי למרות שהאמנתי כי דרכי תהיה סלולה לפני התברר כי נקלעתי לתעלומה מסובכת, ומספרם של אלה שידעו משהו על הפרשה הזאת היה קטן. יתכן ודווקא קשיים אלה חיזקו אותי במאמצי להגיע לשורש דבר. לבסוף הגעתי אל פיתרון התעלומה כשהתברר להפתעתי כי יובב איננו אלה אהרון אמיר שהסכים לאחר היסוס "להודות באשמה".

במהלך התחקיר והשיחה שקיימתי אתו התברר כי היה זה רעיון שנולד בבית היוצר  העשיר ברעיונות של אמיר להוציא לאור חוברות טרזן הארץ-ישראליות, ולשם-כך גם המציא את מחברן, אותו יובב אלמוני ולא נודע עד אז, שם בו בחר בגלל הגוון העברי למהדרין שלו, והוא גם גם ערך את החוברות הראשונות על טרזן שהתפרסמו ב"הוצאת הקרנף".

 

 אהרון אמיר, כך התברר, הוא גם זה שיצר סדרה מקבילה על פיראטים, שודדי ים שהסעירו את דמיון הקוראים הצעירים בשם "קפטין בלאד", המשוטט באוקיינוסים על ספינתו ה"קפריקורן",  שאת הרעיון לה קיבל אמיר משמועות בדבר רכילויות שהסתובבו במשפחתו כאילו אחד מאבות המשפחה היה יורד ימים, פיראט אמיתי. כך או אחרת היה זה אהרון אמיר שכתב כמה חוברות ושאב את עלילותיהן מדמיונו ואילו את שאר החוברות כתבו ידידיו מ"תנועת העברים הצעירים", אנשים כמו עמוס קינן, אלישע גת, שמעון צבר ואחרים. כתיבה שנעשתה לא לשם אידיאולוגיה כלשהי לבד מסיפוק הצרכים הקיומיים הכי בסיסיים של כל המעורבים, שמעולם לא התכוונו לראות בעשייה זאת את תפארתם, והמשכם יוכיח.  

 

למרות זאת דווקא אהרון אמיר התעקש לספר שכל זמן שערך את הסדרות האלו וכתב עבורם מאמרי עורך לבני הנוער המרובים שקראו אותם, הוא עצמו נהנה מהן הנאה רבה וחש שהוא תורם באמצעותן משהו חדש לנוער של התרבות הישראלית הצומחת. מכבר התגבשה דעתי שבדמותו של טרזן שאותה אמיר ועמיתיו יצרו בחוברות, באו לביטוי  כמה וכמה מהאידיאלים של התנועה הכנענית, השקפות שניתן לפרשן כגוזרות גזירה שווה בין התינוק המיותם והשייך למשפחת אצולה בריטית וזכה לחיות ולגדול בג'ונגולים האפריקנים הודות לקופה, שימפנזה בשם קלה, לבין העברי החדש הרחוק ככל האפשר מהיהודי הגלותי, זה הקרוב לאדמה לטבע ולבעלי החיים, ששפתו לא אידיש ולא כל שפה אחרת, אלא שפת אבות אבותיו במרחב השמי, או אם תרצו, הכנעני.

 

הוא לא הכחיש .

 

"אבל תיראה,"  הוא אמר בהדגשה, "זה  היה דבר משני מאוד בחיי ולא צריך לעשות מזה  עניין. .אני בהחלט לא רוצה  שעל קברי יכתבו למשל, כאן קבור שהאיש שיצר את חוברות העבריות של טרזן וקפטין בלאד. אני מקווה שתזכור כי  יש דברים אחרים בחיי שבהם אני גאה  הרבה יותר."

 

ללא ספק היה גאה יותר מכל בחוברות כתב העת "קשת" שאותו החל לערוך כמעט מיד לאחר שהתנתק מחוברות טרזן. המגזין הספרותי שלו הפך לאחד משני כתבי העת הספרותיים המשפיעים ביותר של מדינת ישראל (השני היה "עכשיו" של גבריאל מוקד), ובמהלך קיומו כאמור התגלו וטופחו בו יוצרים חשובים רבים. אהרון אמיר הוא יוצא דופן ואולי אף יחיד במינו בעולם בכך שאדם שהיה בין יוצרי הספרות הקלה של ישראל "הפך מיד" לאחר מכן לאחת הדמויות המרכזיות והמעניינות ביצירה של הספרות הגבוהה שלה. ויש לזכור שהוא עשה זאת כשהיה אדם שראה את עצמו במידה מסוימת כלא שייך אליה, כמנודה בידי הממסד הספרותי.

 

כמה וכמה פעמים הפליא לעשות אהרון אמיר בחיי היצירה הארוכים שלו. בשנים האחרונות ביצע קאמבק מדהים כאשר בשנת 1998 הוציא לאור מחדש המשך ל"קשת" הוותיקה שלו, וקרא לה "קשת החדשה". במסגרת זו יצאו עד כה 22 גליונות בסדירות נדירה מאוד בתחום התקיימותם של מגזינים ספרותיים, ולמעשה זהו כתב העת הספרותי המוערך ביותר כיום, ועל חשיבותו ותרומתו ליצירה הישראלית עוד ישפכו הרבה מלים בשנים הבאות. כבר כיום ניתן לומר בוודאות שאהרון אמיר שפעם נחשב לחלק מקבוצת "המנודים" הספרותיים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלית, אדם שקשה לתאר את גודל החוב שחבים לו, למרות שזכה בפרס ישראל לתרגום. כאן ראוי לציין כי כוחו בעריכה ובתרגום לדעת רבים היה שלם יותר מכוח יצירתו המקורית. בתרגומיו התגלה לכל הדעות כאחד מחשובי המתרגמים שהיו לנו. לעומת זאת בפרוזה שלו הפתיע בחולשתו ושירתו לא הייתה נזר תפארתו.

 

חשוב להזכיר כי ערנותו לגבי הנעשה מחוץ לכותלי דירתו ומקום מגוריו ברמת-אביב הפליאה עד ימיו האחרונים. כמעט ולא היה אירוע תרבותי שהוא לא הופיע בו, אם כמשתף פעיל או כצופה.

 דיברתי  איתו בפעם האחרונה כאשר בא לערב ההשקה של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס לפני כחודשיים בחולון. הוא הסתכל בהנאה על הקריקטורות והתמונות התלויות על הקירות ונזכר שגם הוא בחוברות "קשת" בשנות השישים עסק בכיסוי תחומים שעד אז נחשבו ללא ראויים לדיון רציני, כגון שבועון "קולנוע" של משפחת קומרוב, וחזר במחשבתו לאותן חוברות טרזן שערך בשנות הארבעים והחמישים שבמידה מסוימת בישרו בואן של אותן חוברות הקומיקס שהמוזיאון משמר.

 

"אתה יודע מה" אמר לי אמיר, " אולי התרומה שלנו גם באותן חוברות נחותות שהוצאנו רק בשביל הכסף הייתה יותר גדולה ממה שחשבנו, אם זאת התוצאה".   

 

 האיש שפעם היה מנודה ספרותי חלק מקבוצת מנודים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלי אדם שקשה לתאר את גודל החוב שעולם זה חב לו.

פטירתו של אהרון אמיר בנארג
הפטריוט הכנעני :אמנון לורד מספיד

פטירתו בוינט

פטירתו בוואלה

פטירתו בננה

דיון במרקר על פטירתו

דיון בקולמוסנט

רועי ארד מראיין את אמיר

אורי פז מראיין את אמיר

קורינה על אהרון אמיר

כנען זה כאן שירי לב ארי מראיינת את אמיר

ישירי לב ארי על יום ההולדת ה-85 של אמיר

המסתורין של אהרון אמיר

. יפים הם הלילות בארץ כנען

Aharon Amir

המיסתורין של אהרון אמיר

לפני כמה שבועות  ב- 3 ינואר 2008 נחגג בבית ביאליק בתל אביב לפני אולם מלא וגדוש עד אפס מקום יום הולדתו של המשורר הסופר והעורך המיתולוגי אהרון אמיר הדמות הספרותית המרכזית היום של האידיאולוגיה הכנענית
ובין המרצות במקום הייתה גם המשוררת ש.שפרה ,מהמשוררות המעולות שלנו שניתן לראות בה את המשוררת "הכנענית "הבכירה ואת ה"אם הגדולה" של התנועה ( אם כי זאת תהיה הפשטה גדולה של יצירותיה ושל רעיונותיה ) .איזה תעלומות וחידות נושאת בתוכה הקריירה הארוכה של המשורר המתרגם והעורך אהרון אמיר?

ולהלן המאמר  של ש. שפרה שמנסה לענות על שאלה זאת.

המיסתורין של אהרון אמיר

מאת ש.שפרה

ההזמנה לערב זה אומרת שאנו חוגגים כאן יום הולדת, אבל אני כיוון שהורגלתי מבית אבי לא למנות ימי הולדת לא רק של נשים אלא גם של גברים אני מבכרת לחגוג הערב שישים שנות יצירה של אהרן אמיר. השיר "הגר" ראה אומנם אור ב- 1943, אך קובץ השירים הראשון ""קדים" ב-1948.
משוררים אצלנו תפסו את עצמם כשליחי ציבור; ומשום כך ואולי גם מפני שהם מודעים היטב למגבלותיה ואם תרצו למעלותיה של השירה, שאין לעורר אותה עד שתחפץ, הם ראו את עצמם בראש ובראשונה אומנם כדוברי שיר, אבל לא רק, אלא גם כדַבָּרֵי תרבות. כאלה הם ביאליק וטשרניחובסקי ורטוש ואלתרמן וחיים גורי היושב כאן אתנו הערב. ובין לבין או כחלק מעשייתם הספרותית לקחו חלק פעיל גם בעשייה הפוליטית ובעיקר, כל אחד על פי דרכו ניסו להשפיע על תפיסתנו את עצמנו ועל הגדרת זהותנו הקולקטיבית.
אהרן נמנה על זן המשוררים הזה. בצד השירה תמצאו פרוזה, ומאות רבות של תרגומים ופובליציסטיקה וניסיון שגם הניב פירות להשפיע על כיוון הרוח בדמותו של כתב העת "קשת" שכמו עוף החול קם לתחייה וחידש את ימיו בדמות "קשת החדשה".
יכולתי לערוך כאן שעשועון מניב פרסים ויתכן שכל הקופה הייתה נשארת בידי, שיש בו כדי לתת מושג על רוחב היריעה של העשייה הספרותית של אהרן אמיר – מן הסוגות הלא-קאנוניות כמו הבלש ועד תרגומי ספרות מופת.
כך למשל, האם תיתכן אהבה גנטית לשירה קדומה?
מה אומר לכם השם יובב?
ומיהו ע. עוזרד?
ומיהי מיכאלה נדיבי?
מה לאות העברית אלף ולאהרן אמיר שכל האלפים נדבקים אליו?
ומה אומרים לכם שמות כמו "הוועד לגיבוש הנוער העברי", "מברק", "עם הספר", "מרכז העברים הצעירים", "המועדון למחשבה עברית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שמוכרת לנו יותר מאלה שמניתי עד כה, "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" ועוד.
אבל אני מבקשת תחילה לומר כמה דברים על שירתו של אהרן.
בשירתו של אהרן התגוששו לאורך השנים שתי מגמות: האחת – שירים קצביים, מהודקים מאוד, תמציתיים שלשון המקרא שלטת בהם ומן הבחינה התימאטית רבים בהם השירים האירוטיים הן ביחסי איש ואישה והן בקשרי אדם ואדמה.

א

המגמה האחרת,, נדמה לי כי ראשיתה בשנות השבעים המוקדמות ואולי לפני כן – שירים כתובים ב"רתמוס של רחבות" , כמעט אפיים, סיפוריים. קשת הדמויות בשירים אלה היא צבעונית מאוד וחורגת מגיבורי המקרא והמיתולוגיה הקדומה שעמדו במרכזם של השירים המהודקים, התמציתיים. מתמוז, נוח, עשו, לוט ושמשון, אבישג ויונה, יהויכין המלך ועד ישוע הנוצרי, ועליהם תוסיפו דמויות קרובות ורחוקות בין שהן דמויות היסטוריות מוכרות או פחות מוכרות, ובין שהן דמויות של ידידים, דמויות מתוך דפים של ספר או מעל אקרני הקולנוע, מתוך דפי העיתון וסתם עוברי אורח. כל מי ומה שנקרו בדרכו עשויים ללבוש מחלצות של שיר. שירתו של אהרן מוכנה לאסוף תחת מילותיה כל אדם וכל מראה וכל סיטואציה ואין אדם זר לה, ואין סיטואציה זרה לה.

\כך איש בשם לגיון בעל פונדק שמנהל שיח עם אחד מאורחיו המבקש לדעת האם באמת גרש ישוע את השד מתוכו? והאם באמת נכנסו השדים בחזירים וטבעו בים? "עכשו אתה אומר, צלבו אותו? בירושלים? עד כדי כך!/ מה אגיד? הגזימו, כך נדמה. אך, כמובן, איני יודע/ את הרקע …יש להיטיב את הפתילה עוד פעם.. אבל אם/ תתן דעתך, אמת שמסוכן היה האיש. לא "מסכן" אמרתי. מסוכן./ עכשו יותר מקודם: לא תארך העת ויעשוהו אל."

 והאב סוריאנו, הנזיר הפרנציסקאני שמספר את סיפור תקוותיו ומוראותיו של הנזיר בירושלים ומתכוון אלינו כאן ועכשו; א"מ לונץ שמהלך בנתיבות ירושלים בימי התורכי והשיר קושר בין עבר רחוק לזכרון אהבה לא כל כך רחוק: "ברחוב לונץ הקטן אשר בתל אביב, בקטע שבין/ בילו ליהודה הלוי, בחצי הדרך בין ביתה לביתי,/ ידעתי בשכבר הזמנים, באשמורת שלישית של ליל דצמבר/ קר, זה חמישים שנה ומעלה, נשיקת אהבה ראשונה.", וצ'רלי צ'פלין, והיום שבו מת בינג קרוסבי, ו"אנשים נעדרים" כפי שמכריז עליהם העיתון ולכל אחד מהם יש שיר-סיפור וכאמור מי לא? חלק מן השירים הם מונולוגים מפי הדמויות השונות וחלקם הם שירי התבוננות של המשורר בדמויותיו ולעיתים קרובות בתוך עצמו. נדמה לי שאפשר לכנות את הדמויות בשירי הרחבות של אהרן גבורים אבסורדיים.
"התחום שלי הוא הזמן", מצטט קאמי את גיתה בספרו "המיתוס של סיזיפוס". ומוסיף ומגדיר את האבסורד ואת האדם האבסורדי כ"איש שאינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ ליבו ואת כוח שיפוטו". גיבורי שיריו של אהרן שהם תמיד גם אנטי גיבורים, יודעים ש"הכל היה אבוד מרגע שהתחלנו" ("על גלגלים") אבל מכריזים אני "אוסיף, אוסיף לנסוע" (שם). השירים מתבוננים בהם בשעת המבחן שלהם, ברגע האמת מתוך אמפתיה אל החולשה האנושית באשר היא אנושית לא מעמדה של התנשאות אלא במבט מלא חמלה אבל תמיד בפיכחון ובמבט אירוני – בין שזה שמשון במחזור שירים בשם פלשת, בין שזה ישוע על הצלב מנהל דיאלוג עם אלוהיו ומבקש למצוא פשר לחייו ולמותו ובין שזה המשורר יונתן רטוש בשיר המסתיים כך: "אני רק נער התוף של המהפכה אמר רטוש,/ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא." או משורר לבנוני שהוא מן צירוף של רטוש ואורי צבי גרינברג, ומנגד דמותו של אברהם סטבסקי מי שהואשם וזוכה מרצח ארלזורוב, קברנטינה של אלטלנה שנהרג מכדור עברי.
הרתמוס הרחב הזה בשירתו של אהרן הוא שהכתיב את השימוש בכל רובדי הלשון העברית שהוא אחד ההישגים הגדולים של אהרן המשורר: לשון מקרא ולשון חכמים, ארכאיזמים ולשון דיבור יום-יומית, מונחים טכנולוגיים וסיסמאות פרסומת וכל אלה חיים בכפיפה אחת ושוזרים מארג לשוני טבעי ומהימן שמשרת את המבט האירוני של השירים ויש לו גם מימד הומוריסטי ומשעשע. הלשון רבת הרבדים הולמת את המעתק אל הפואמה, אל הנטייה האפית, שאינה רווחת בספרות העברית בעשורים האחרונים ויש בה משום חידוש רב.
כדי לא להדיר שינה מעיניכם מתוך סקרנות ולפני שאקרא שיר אחד של אהרן אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי:
באחד מהראיונות שהעניק אהרון הוא מספר כי בעיזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב משנת 1919 שתרגם לרוסית שיר מן התרגום של טשרניחובסקי "על מות האל תמוז" והוקדש לעלמה שאחריה חיזר לחוף הים השחור בחצי האי קרים לימים אמו של המשורר. הנה כי כן אהבה גנטית לשירת המזרח הקדום.
יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ.
ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר.
ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שעסק ברצח בעיר תל אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר.
ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי אכן חשף לפנינו את כל סודותיו ?

או שמה נשאר עוד הרבה לחשוף?

לאהרון אמיר הפתרונים .

פתרונות לחידות של ש.שפרה יש כאן

יפים הם הלילות בארץ כנען

חוברות טרזן בעריכת אהרון אמיר
קפטין בלאד

הרצח בחולות תל נוף

אישה כמלכה בודדה :שירתה של ש.שפרה

יפים הם הלילות בארץ כנען : על אהרון אמיר

יפים הם הלילות בארץ כנען : אהרון אמיר והמגזין "קשת "

הופיע בגרסה שונה בשם "מה יפים הלילות בארץ כנען" באתר NRG

 פרוזה מאת אהרון אמיר

לרגל חג הסוכות  לזכרם של העולים ממצרים לארץ כנען להלן ראיון עם אהרון אמיר עורך המגזין הספרותי החשוב מכולם היום "קשת החדשה " ודובר מרכזי ( ויחיד ) של התנועה ה"כנענית " ( ויותר נכון "העברית" )  בישראל תנועה שהשפעתה הייתה תמיד גדולה יותר משנהוג לחשוב.

 
לאחרונה יצא גיליון מספר 17  בכתב העת הספרותי –תרבותי הבולט ביותר היום "קשת החדשה:רבעון לספרות עיון וביקורת " היוצא לאור בידי "העמותה העברית לתקשורת " בעריכתו של אהרון אמיר . כתב עת שמתאפיין גם בסדירותו , הוא יוצא כמו שעון ארבע פעמים בשנה מאז הופעתו . וזו תופעה שהיא נדירה מאוד בין כתבי עת ספרותיים שרובם יוצאים במקומותינו פעם פעמים בשנה גם אם הם אמורים להיות ירחונים.
קשת החדשה רבעון לספרותעיון וביקורת מספר17 אהרן אמיר סתיו 2006

גיליון 17  הנוכחי כולל כרגיל מיגוון מוקפד מאוד של שירים  וסיפורים ,פרק מספר חדש של  עמוס עוז ומאמרים ,שהם תמיד החלק המעניין ביותר במגזין.  וכוללים בין השאר מאמר של אלי שי על המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן .

גיליונות קודמים של "קשת החדשה" כללו סידרת מאמרים מעניינת ומעמיקה מאוד על האידיאולוגיה הפנאטית המסוכנת של "האל קאעידה". ובכך ממלא כתב העת את המנדט שניתן לו בידי עורכו אהרון אמיר :לאפשר לקורא הישראלי המשכיל להכיר ולהבין טוב יותר את האזור שבו הוא חי , המיזרח התיכון בהווה וגם בעבר הן הקרוב והן הרחוק . .

"קשת החדשה " הוא גם יוצא דופן באספקט נוסף :הוא גלגול חדש של כתב עת בשם "קשת גם הוא בעריכתו של אהרון אמיר " שיצא לאור באופן סדיר בין השנים 1958-1977, בהן העמיד 72 גליונות. בסתיו 2002 החל להתפרסם בשנית תחת השם "קשת החדשה ".

דהיינו מאחורי כתב עת זה עומדים 48 שנים של קיום ( בהפסקות ) תחת שרביטו של עורך אחד . וזאת תופעה נדירה .

הכנעני

אהרון אמיר עורך כתב העת "קשת החדשה " הוא ככל הנראה המתרגם הפורה ביותר בתולדות המדינה וגם אחד משני העורכים החשובים ביותר של כתבי עת ספרותיים ביחד עם גבריאל מוקד עורך כתב העת "עכשיו " ואולי החשוב ביותר בתחום הפרוזה.

אמיר הוא אדם שכל חייו מונעים בידי אידיאה "האידיאה העברית ". הוא הנציג הבולט האחרון של מה שנקרא בידי יריבים ה"תנועה הכנענית " הגורסת שארץ ישראל היא ארצם של התושבים העברים והערביים כאחד בלבד וכי הם ( או צריכים להיות ) עם אחד ובלבד ואין ליהדות היושבת בגולה כל חלק ונחלה בה. גם היום אמיר חולם על אימפריה או יותר נכון פדרציה עברית חילונית וחוזה עתיד מפואר לעם העברי יושב במדינת ישראל . לכותב שורות אלו אמיר מזכיר יותר מכל אחד אחר את סופר הילדים שרגא גפני הידוע יותר בשמותיו הבדויים אבנר כרמלי ואון שריג " כיוצר סדרות ידועות כמו "דנידין " והספורטאים הצעירים ".

 

שרגא גפני. .צילם אריק שולטן.

יש דמיון עצום בין אהרון אמיר ושרגא גפני במראה החיצוני ,שניהם אנשים משופמים ומן הסתם בצעירותם היה בינהם דמיון חיצוני רב.

גם היום אם נפגשים באחד מהם בסמטה חשוכה בצפון תל אביב ( שם גרים שניהם במרחק  הליכה קצר האחד מהשני ) בהחלט אפשר להתבלבל ולחשוב שזה השני.

לשניהם יש רעיון מרכזי המנחה את חייהם אידיאה שהם מסרבים לנטוש גם אם נראה שהם שניהם היחידים שמחזיקים בה.שניהם חולמים על העבר הרחוק עתיר הוד ורזים כמודל לעתיד שגיא . .שניהם קוראים לעצמם "עברים" אבל אצל כל אחד יש הגדרה שונה מאוד מהאחר של עבריות . אולי בגלל שיש אצלם הבדל בסיסי ומשמעותי מאוד בתמונת העבר האידיאלי . גפני הוא תומך גדול של חזון הנביאים וספריו מלאים בסיפורים על חיסולם של הכנענים החוטאים שסירבו לקבל חזון זה. אמיר לעומת זאת בעקבות מורו רטוש פונה לעבר הקדם תנ"כי הכנעני שגפני בז לו

וחוץ מזה כל אחד מהם תרם תרומה עצומה להתפתחות הספרות הפופולארית בארץ ,גפני כסופר וכמתרגם ואמיר כעורך וכמתרגם . אלא שגפני נשאר תמיד בשולי השוליים של ספרות הילדים בזוי ומבוזה בידי הביקורת בפעמים הנדירות מאוד שזאת טרחה להתייחס אליו . ,בעוד שאמיר נמצא תמיד במרכז העולם הספרותי הישראלי ( גם אם לא זאת הייתה הרגשתו שלו, הוא תמיד ראה את עצמו כנידח וכנרדף ) כעורך כתב העת הספרותי החשוב ביותר לפרוזה בשפה העברית..

להלן שיחה עם אהרון אמיר ( שהיא שילוב של כמה שיחות שהתקיימו עימו בזמנים שונים ) על חייו על הקריירה שלו ועל האידיאולוגיה שלו .

 

א.א. : מר אמיר אתה יהודי יליד ליטה איך הפכת לנושא דגל הכנענות "העברית " הילידית " ?

אמיר : אבי ששמו המקורי היה דב ליפץ היה בליטה במשך שנים מנהל הרשת החינוך העברית של "תרבות " .עליתי לארץ ישראל בגיל עשר ( אמיר נולד ב-1923) . מליטה אינני זוכר דבר . ואת חנוכי קיבלתי בארץ .בבית אבי דיברו רק עברית קראו רק עברית והוא היה עברי ארץ ישראלי .ביתי היה חממה של עבריות והורי היו קנאיים מאוד לשפה העברית ולתרבותה. לעומת זאת עד היום אינני מדבר יידיש. אבי הקים בארץ וניהל גימנסיה פרטית וניסה לפתח ממנה ארשת של חינוך תיכוני פרטי מרחובות ועד טבריה אחר כך בשנים 1947-1951 הוא ניהל את הוצאת "עם עובד" ,ואחר כך ב1955 הקים הוצאה משלו "עם הספר "שבמשך 10 או חמש עשרה שנה הייתה מן החשובות בארץ .אני סייעתי בהקמתה וב1957 אף נעשיתי מנהלה הספרותי .

א.א. : על פי מבטאך אפשר לחשוב שאתה בן עדות המזרח יוצא עיראק או מצרים, איש לא יעלה על דעתו שאתה יוצא ליטה.

אמיר : כשהתחלתי ללמוד ערבית בגימנסית הרצליה למדתי להגות את האותיות הגרוניות כפי שמרבית האשכנזים במוצאם אינם עושים . היו תקופות בחיי שחייתי בין ערבים ובאוניברסיטה לקחתי ערבית וספרות ערבית כמקצוע עיקרי .אמרתי לעצמי –רגע !מדוע בערבית אני מצליח להגות נכון ובעברית לא ? ואז התחלתי ליישם את העברית הנכונה והמדויקת במבטאי . ומאחר שהיגעתי להשקפה ה"עברית"   היה ברור לי שיש מבטא  עברי נכון וזה המבטא המזרחי .ואז התחלתי ליישם את העברית הנכונה והמדויקת  במבטאי .התברר שהמבטא הערבי קל וטבעי לי ולא הייתי צריך להתאמץ בשל כך כלל.

 ×ª×•×¦××ª תמונה עבור נמרוד פסל

פסל "נמרוד" מאת יצחק דנציגר. סמל של התנועה הכנענית.

א.א: ומה משך אותך לרעיונות "הכנעניים " המדברים על הקשר בין התרבות הישראלית המודרנית והתרבות העברית הקדומה של ימי התנ"ך וקודם להם ?

אמיר : כנער הייתי ספוג תנ"ך .מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אותו מאוד .את הקטעים הפיוטיים שבו ואת הקטעים ההיסטוריים . אבל במקביל בזכותו של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי התודאתי כבר אז למיתוסים הבבלי האכדי השומרי כמו "עלילות גלגמש " שאותו תירגם טשרניחובסקי  לעברית ונמשכתי מאוד גם אליהם . היה בהם משהו שדיבר אלי . יכול להיות שבתחומי ההתעניינות שלי מאז היה גם משהו גנטי .זה עלה בדעתי כאשר גיליתי לפני כמה שנים בעיזבון של אבי המנוח כתב יד רוסי שלו, תרגום משנת 1919 לשיר  על "מות האל תמוז " של  שאול טשרניחובסקי  שאותו הקדיש לעלמה שחיזר אז אחריה בחצי האי קרים לחוף הים השחור. לימים אימי

א.א. איך היגעת אל התנועה הכנענית עצמה ?

אמיר : אל הרצון שלי להגות נכונה את העברית והעניין בתנ"ך ובמיתוסים המזרחיים הקדומים הצטרפה אז גם האידיאולוגיה הכנענית מבית מדרשו של המשורר יונתן רטוש שאותו היכרתי אז. נעשיתי חבר בקבוצה המצומצמת שנקראה "הוועד לגיבוש הנוער העברי " שכללה אנשים כמו הסופר בנימין תמוז לעתיד עורך מדור הספרות בעיתון "הארץ"   ,הפסל יצחק דנציגר ואברהם רימון .אחר כך הצטרפו אנשים כמו עזרא זוהר ,מתי פלד אליהו בית צורי ( שמאוחר יותר רצח את לורד מוין ונתלה בידי הבריטים ) ואחרים.

א.א. כמו רבים מחברי הנוער העברי השתייכת לאצ"ל ואחר כך גם ללח"י .היה קשר בין האימפריה העברית שלכם לשתי הגדות לירדן שלהם ?

אמיר : בימי המאורעות ,הייתי אז בן 14 גויסתי כמו כל תלמיד הגימנסיה להגנה .אני זוכר שהרגשתי שם מאוד לא נוח .לא קיבלתי את המדיניות של ההבלגה ובעניין הזה היו לי ויכוחים מרים עם יצחק רבין שהיה אז בנוער העובד,והיה מגיע לבית ספרנו לשליחויות שונות .ב-1938 עברתי לאצ"ל וב-1940 כשהיה הפילוג עם לח"י הלכתי איתם מתוך אידיאולוגיה שצריך להסתמך על איטליה במלחמה נגד הבריטים . בשלב מסוים פניתי עם חבר לקונסוליה האיטלקית בתל אביב וביקשתי לבדוק את האפשרות לצאת ללימודים באקדמיה הצבאית בבולוניה כדי לקבל הכשרה שתסייע לי במאבק בבריטים . זה היה בטרם נכרתה הברית הצבאית של היטלר עם מוסוליני.

אבל יש להודות שסימני הפאשיזם של מוסוליני לא הפריעו לי אז כל כך, ראיתי דמיון ברור בינם ובין הלאומיות המודגשת שלי ושל חברי . בהמשך הפכתי לאיש לח"י בירושלים .פעילות ממשית מבצעית לא הייתה לנו אז .היינו נפגשים קוראים את עיקרי "התחייה " ( עקרונות הלח"י ) ומפרקים ומרכיבים אקדח.

ב-1942 ביחד עם בנימין תמוז הצטרפתי ל"מעגל העברי" .החלטנו שאנחנו "העברים " איננו משתייכים יותר לשום ארגון ,אלא משתדלים לחדור לארגונים השונים ולהחדיר את תורתנו לתוכם ,מתוך מגמה ללכד כוח שיהיה אחר כך גם אידיאולוגית וגם צבאית מוכשר לפעולה . הניסיון הזה לא הצליח וב-1948 התגייסתי שוב להגנה ונלחמתי בירושלים.

תוך כדי הקרבות קיבלתי פקודה מהמפקד שלי לגרש אנשי לח"י מבניין שתפסו בשכונת טלביה .סירבתי לבצע את הדבר וכתוצאה מכך ישבתי שלושה ימים במעצר .שוב חיפשתי את הקשר עם לח"י אך הם העדיפו שאמשיך לשרת בהגנה ואשמש להם כמודיע .הקשר הזה נשמר כל הזמן .עד הקמת המדינה עד שלח"י הצטרף לצה"ל. ב-1948 יצאנו הקבוצה העברית בגלוי והתחלנו לפרסם את דיעותינו .

 א. א. ומה היו בדיוק מטרותיכם ?

 אמיר: מטרתינו הייתה לבטא  לבטא הוויה ישראלית חדשה שאין לה דבר עם ההוויה היהודית הגלותית והיא קשורה לארץ ולעברה. כוונתנו הייתה לנער את האדם העברי מכל דבר שאינו כנה.להתייחס אל הכלכלה רק ככלכלה לא מכשיר לגאולה סוציאליסטית כמו שראו אותה במפלגות השמאל .ואל הספרות רק כספרות ולא ככלי של תעמולה פוליטית מפלגתית .

יסדנו בטאון שקראנו לו "אלף". כתב העת הזה יצא בין השנים 1948-1953. . והוא ביטא את התפיסות המיוחדות שלנו על הצורך בתרבות עברית "ילידית " שאין לה שום קשר ליהדות הגולה אבל קשורה קשר הדוק לתרבות הקדומה שהתקיימה בחבל ארץ זה.

א.א.:למה אל"ף ?

אמיר: מהאות אל"ף הפותחת את האלף בית העברי שהוא מקור האלף בית בכל העולם . היה זה רק טבעי שנבחר באות מהשפה הקדומה הבראשיתית כעין התחלה חדשה שהיא גם סוגרת מעגל שהחל בימי קדם . אבל תבין אנחנו לא פתחנו רק דף חדש כפי שעשו הציונים אנחנו פתחנו אלף בית חדש דהיינו רצינו ליצור תרבות חדשה . זה הבדל משמעותי מאוד.

כתב העת אל"ף

כתב העת אל"ף בעריכת אמיר נאבק בנורמות של הספרות המקובלת אז של הריאליזם הסוציאליסטי ופירסם  צורות סיפוריות בלתי מקובלות וידועות אז כמו סיפורי ילדות כמו גם לשבירה מוחלטת של הצורות הספרותיות בנוסח ספרות האבסורד. אל"ף כלל יצירות של כמה סופרים לא ידועים באותו הזמן חברי הקבוצה כמו עמוס קינן אהרון אשמן  ( לעתיד "עורך הארץ שלנו ) ושרגא גפני .

סיפור של גפני מאל"ף "הקרב על מבצר ויליאמס " ( שאותו תוכלו לקרוא ב"יקום תרבות " כאן )שתיאר קרב במלחמת העצמאות כסוג של משחק ילדים בין קאובואים ואינדיאנים התפרסם מאוד והוסרט  שנים רבות לאחר פירסומו המקורי כסרט קצר בידי רנן שור.

שוב ישוב הבעל.

טלי הבוכייה בכה בלילה הבוכייה על בעל כי שודד .

.אל מבכי עיניך תמנעי .

.עד שוב בעל ממותו וחיה

עד שוב בעל ועורר אלתו

עד שוב בעל ברעם ובחזיז ( אהרן אמיר "טלי ")

אך המאבק של כתב העת והקבוצה בממסד החזק מאוד וברעיונות הציוניים שבאותם שנים השפעתם רק התחזקה התגלה כדון קישוטי ממש , הם הואשמו שהם תומכים בדת הכנענית האלילית פולחנית ובפולחני העשתורת ובכך למעשה חוסלו תדמיתית . . על אנשי הקבוצה יצאו אז כל מיני שמועות מוזרות .סיפרו שהם אובדים את אלילי כנען הקדומים וכי הם מכורים לאורגיות הנערכות לאור הירח המלא סביב מזבח על פסגת הר גריזים הייתה אז פלוגה ו"ו של הפלמ"ח והאשימו אותה כ"נגועה " בכנעניות . אמרו על הפלוגה הזאת שהיא עורכת פולחני עשתורת ומחוללים סביבה בהכשרה בכפר גלעדי . .הסופר מתי מגד  ( אחיו של הסופר אהרון מגד ) שנשלח  אז מטעם ההגנה לתעות על קנקנם הפיץ אז שמועות כי ראה במו עיניו אישה ידועה מאוד מתל אביב  "( נועה אשכול בתו של לוי אשכול ואשת מחול מפורסמת לעתיד ויוצרת "כתב התנועה ". ) רוקדת עירומה במהלכה של אורגיה כנענית פרועה במחשכיו של מרתף בצפון תל אביב. אשכול מכחישה כיום הכל בתוקף. בכל אופן, הפלמ"ח הודאג מספיק משמועה זאת על מנת לנהל בעטיה חקירה רצינית בעניין, בעקבותיה סולקו כמה אנשים מהפלמ"ח

. א.א. : מה כל האמת בשמועות המוזרות האלו ?

אמיר : נכון שהשמות שנתנו לילדינו מסמלים אצלנו את הקשר למיתוסים  העבריים הקדומים  . אני קראתי לבני חירם ( עם שם מלך צור מספר מלכים ) רטוש קרא לבניו "חמן "( שמש ) וסהרון ( ירח ) אך את כל הסיפורים האלה על הצד המעשי של העניין כביכול הכל הומצא. בשנות ה40 כשמתי מגד נתקל בחלחול של הרעיונות שלנו בין החבר'ה. הוא שהמציא את המושג "כנעני ".

מתי מגד סיפר שהיה עד ראיה כביכול לפולחן כנעני והעיד כי ראה אותנו עומדים עירומים ועירומות ורוקדים שיכורים לפני צמד של עשתורות .הכל פנטזיה מוחלטת מדמיונו הפורה כמובן.

אני חושב שהסיפורים הללו נתפסו והתקבלו בציבור ,מפני שהיו להם שורשים במנטליות שהתהוותה בשנות השלושים והארבעים בקיבוצים .הסיפורים על המקלחות המשותפות על "אהבה חופשית " ועל "הפקרות מינית " בקיבוצי השומר הצעיר בשנות הארבעים הציתו את דמיונם של האנשים ואלה העתיקו אתה סיפורים והלבישו אותם עלינו .

אחד מחברינו קרא לבתו ענת ( שמה של אלה קדומה שהפך לשם נפוץ בין ילדי ישראל ) מיד הופיע סיפור על איך טבלו אותה בפולחן אלילי בהר גריזים . מאוחר יותר גם שלונסקי השתמש בזה וטען שאנחנו מטיפים לחזור להוויה הכנענית . בשנת 1964 בראיון שנתן שלונסקי לגאולה כהן אז עיתונאית במעריב הוא נסוג מכל הסיפורים האלה והודה שעכשיו הוא רואה אחרת את תופעתה כנענים שכה נלחם נגדם.

השמועה הזאת הייתה "סקנדל " ממדרגה ראשונה והיא פשטה כדליקת שדה בקרב צמרת היישוב וכתוצאה ממנה חברי הקבוצה של אמיר קיבלו את השם "כנענים " כשם גנאי אירוני . . אולם האם השמועה באמת הייתה חסרת כל יסוד ? אורי אבנרי מספר ששמעון אבידן שהיה אז ראש המחלקה הגרמנית בפלמ"ח סיפר לו הוטל עליו מטעם הפלמ"ח לחקור את העניין וכי הוא היגיע למסקנה שהטענות הללו הן נכונות וכי כתוצאה הכנענים סולקו מהפלמ"ח. אבנרי מספר כי הוא עצמו מעולם לא האמין באמיתות שמועה זאת.

  אבל מכתב שנשלח בידי הקורא "ב.ד. מהרצליה "  אל מגזין "העולם הזה"  ב-1961 טען שדווקא היו דברים בגו :

"אני רוצה לספר משהו בקשר לריקודים סביב עשתורת הערומה " כתב הכותב , " ובכן היו והיו ריקודים כאלה. אני עצמי השתתפתי באחד מהם . זה היה בהכשרה בגבעת ברנר ב-1943 ,אם אני לא טועה. היינו חברה צעירים ונורא נהנינו מן הרעיון .ערב אחד לגמרי במקרה קרה הדבר. ערכנו קומזיץ קטן בין הפרדס הישן לבין המקום שבו עומד עכשיו בית הקירור .סתם שרנו ושתינו יין שסחבנו מהמחסן .פתאום התחילו לדבר על הכנענים והריקודים שלהם ."ואללה ,אלה ידעו לחיות !" אמר מישהו .

בקיצור, התחילו החברה להשתולל ,רקדו מסביב כמו מטורפים.בחרנו אחת הבנות והעמדנו אותה באמצע והתחלנו לקרוא לה עשתורת ,ורקדנו כמו מטורפים. אולי הכנענים רקדו ככה באמת .על כל פנים האינדיאנים רוקדים ככה בסרטים האמריקניים . כך שאפשר לאמר שהשמועה לא הייתה לגמרי חסרת בסיס.

אמנם למחרת היום התביישנו מכל העסק הטיפשי ,אבל ריקוד היה .כן העשתורת שלנו לא הייתה ערומה היא לבשה מכנסים קצרים ורובשקה .אבל זה מספיק ליצור אגדה ,לא כן ?

ב.ד., הרצליה.

אכן וייתכן מאוד שאירוע זה כלל לא היה היחיד. הניחוש שלי הוא שמתי מגד לא המציא את השמועות האלו לחלוטין מדמיונו ומהחלל הריק  אלא התבסס על אירועים כלשהם בדומה לזה שאכן קרו והיו לא יותר ממעשי קונדס של נערים . מגד פיתח אותם והגזים לגביהם בטירוף  כיד הדמיון הפראית , ורב סרן "שמועתי " המשיך במלאכת הפיתוח וההגזמה.

אבל בסיס אמיתי כל שהוא היה גם היה. אורי אבנרי עם כל חוסר אמונתו בשמועות לא הבין כלל  את ההתמרמרות הפוריטנית של רטוש ואמיר וחבריהם עליה.אחרי הכל השמועה  עוררה סקרנות ועל כן מילאה תפקיד תעמולתי מועיל.

.לדעתו השאלה החשובה היא :מדוע היה הישוב מוכן להאמין באותם הימים כי אכן יש צעירים שמסוגלים לחדש את הפולחן הכנעני של ימי קדם ?

 בכל אופן אנשי הקבוצה "הכנענית " נפגעו, כתוצאה מהשמועות אנושות מבחינה תדמיתית. כתב והעת והקבוצה התפרקו והתפזרו תוך זמן קצר.הם היו ונשארו קבוצת שוליים אם כי הייתה להם השפעה חזקה לטווח הארוך על החוגים התרבותיים החילוניים במדינה.

הרעיון העברי

 אוב / אהרן אמיר

א.א. : מי עוד נושא היום את רעיון העברים מלבדך מר אמיר?

אמיר :.ב-1951 נעשה נסיון לדעתי בטרם עת להקים את מרכז העברים הצעירים מסגרת שהתארגנה סביב אל"ף . מאז 1953 אין לנו כל אירגון . אז החוג שלנו שסביב מרכז העברים הצעירים היגיע למבוי סתום והתפזר.

רטוש עצמו גרס שהסיבה הייתה דמוגראפית ביסודה :הארץ הוצפה באלפי אנשים יוצאי הפזורה היהודית .והנוער העברי שהיה אמור לשאת את הבשורה העברית ,נסחף למילוי פונקציות צבאיות שונות או לעולם העסקים .שנינו שהיינו קשורים מאוד לחזון העברי הזה ספגנו מפח נפש גדול מאוד מדעיכת הפעילות הזאת של התנועה שבה הישקענו כל כך הרבה מאמצים. אז ואני לא באמת חושב שהתאוששנו מאז. .אני אישית הקמתי ב1965 מועדון ל"מחשבה עברית " שעבר לאחר 67 טרנספורמציה ונקרא מ"מטה הפעולה להחזקת השטחים " .ממנו צמחה לאחר מכן תנועת ארץ ישראל השלמה .אבל אני הודחתי מראשות התנועה כי לא יכולתי לקבל את הנוסח שלהם. הם נסחו שם מסמך ( והיו שם אלתרמן עגנון שמיר והרבה דתיים ) שרק מי שחתם עליו יכול להצטרף לתנועה .אנחנו סירבנו לחתום כי המשפט הראשון שלו הכריז ש"במלחמת ששת הימים נפלה ארץ ישראל כולה נחלה לעם היהודי ". ואת זה לא יכולתי לקבל.

כך שלאהרון אמיר יש טענה להיחשב לאחד מאבות תנועת ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות .

מטרזן ועד קפיטן בלאד

עטיפת חוברת טרזן בהוצאת הקרנף

באמצע שנות החמישים  אמיר ערך את חוברות בסדרת "טרזן" איש הג'ונגל  בהוצאה בשם "הקרנף " שמאחוריה עמדו דפוס מל"ן התל אביבי ואמיר עצמו . הסיפורים שנתחברו כביכול בידי "יובב" ( שם עברי למהדרין שנבחר בידי אמיר ) היו למעשה פרי יצירתם של כמה סופרי עמיתים של עמיר לתנועה הכנענית כמו עמוס קינן ואלישע גת ונערכו על ידיו .במקרה או לא במקרה הדמות של טרזן שהוצגה בהם הייתה של דמות העברי הצעיר כפי שהוצגה בידי אנשי התנועה הכנענית של אדם הקרוב לטבע לאדמה ולבעלי חיים ורחוק מכל התפלפלויות אינטלקטואליות גלותיות . ולא פעם ניתן היה למצוא בחוברות מעין "ניחוחות" של רעיונות כנעניים בדומה לדעות שאותם השמיעו חברי התנועה לגבי איך הצבר הישראלי צריך להיות .טרזן תואר בחוברות כהתגלמות האולטימטיבית של הצבר חסר הפחד , ודומה שהכנענים ראו בו קרבה רבה לדמות ה"טרזנית " של “נמרוד" הצייד איש הטבע שתואר בפסלו המפורסם של יצחק דנצינגר שהשפיע עליהם. עמוקות . .

הוא ערך גם סדרות מקבילות על הספינה המודרנית קפריקורן,  ועל הלוחם בפיראטים מהמאה ה-17  קפיטן בלאד .

אמיר: בגיל צעיר קראתי ספר בהוצאת "אמנות" על בני אנוסים "חלוצים יהודיים באמריקה " ושם נזכרה משפחת לופז ואבי השתעשע ברעיון שאנחנו צאצאים שלהם ושליפיץ הוא עיוות של לופז ושם דובר על שודד ים ידוע בשם לופז.וזה עורר את העניין שלי בשודדי ים ויצרתי וערכתי סדרה שעסקה בנושא זה. וככל הנראה כתבתי גם אחד או שניים מהסיפורים. 

 הכרכים הראשונים של  הסדרות בהוצאת הקרנף היו מלאים בסיפורים סבירים למדי, אך ב-1957 עזב אמיר  את ההוצאה  ועבר לתחומים אחרים

מתרגם בעל כורחו

 מקראה בספרות מודרנית

קורא "איים בזרם " מאת ארנסט המינגווי

תירגם את זה יפה אהרון אמיר

מאיר אריאל

בתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ "

 אהרון אמיר הוא המתרגם החי הותיק ( מאמצע שנות ה-40 )  והפורה ביותר של המדינה .ככל הנראה רק אליעזר כרמי המנוח השתווה אליו בפוריות. להערכתו של אמיר  הוא תירגם יותר מ800 יחידות בהן 50 חוברות של הרומן הזעיר . בפועל כ-300 400 ספרים.וייתכן שכיום המספר קרוב כבר ל-1000 פריטים שונים.

  אמיר : אני איש מקצוע שחי מתרגום מזה עשרות שנים והאמת היא שמעט מאוד אנשים עובדים כתרגומים למקצוע בסך הכל הייתי נוהג לתרגם 4-5 ספרים בשנה.

מלחמת העולם השניה:שעתם הנאה

 

בין השאר הספיק אמיר לתרגם במשך שנה אחת את ספרו של צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה "המקיף כ3500 עמודים בכרכיו השונים ואת ספרו השני "היסטורי השל העמים דוברי האנגלית " תופעה פנומנאלית. הודות לתרגום זה של כרך עב כרס מספרו של צ'רציל כל חודשיים עמדה ההוצאה של אביו על רגליה .מעודדים מההצלחה הוא תרגם בשנה שלאחר מכן את זיכרונות דה גול וגם זה זכה להצלחה. נימכרו כחמישים אלף סטים ,והצלחתו מימנה את נסיעתו של אמיר לצרפת.

באותה התקופה היה מקובל שאנשים יקנו ספרים מסוג זה לספרייתם .גם כאות סטטוס .מנהג שלמרבית הצער לא נשמר מאז. כיום מן הסתם הוצאת ספרים ענקיים כמו ספריו של צ'רצ'יל לא תהייה פרקטית מבחינה מסחרית ובוודאי לא יהיו הצלחה שיווקית גדולה. תרגומיו של אמיר כתובים בשפה מיוחדת מאוד , השפה ה"כנענית"  כפי שיש קוראים לה או "האמירית" כפי שמכנים אותה אחרים  , שהיא לשון ייחודית מאוד. היא גם נראית מלאכותית ולא ספנטנית ומלאה במילים קשות ולא מוכרות.  היא לא דומה לשום סוג עברית אחר

. א.א. מה מהתרגומים שלך אהוב עליך במיוחד ?

אמיר : מתרגם לא יכול לבחור, זאת פרנסה. אבל בשנים האחרונות החלתי לבקש יותר בתוקף שיתנו לי משהו לתרגם שיישאר כנכס אחרי . לפני כן הייתי צריך לפרנס את עצמי ומה שבא בא. אף על פי כן תמיד היו דברים מעניינים.

כדאי לציין שמשנות הארבעים והחמישים הייתי חסיד של החימוש התרבותי בעיקר הצרפתי למדתי את השפה הזאת כדי לגוון אישית את האופציות ולתרום לכך שלא נהיה תלויים ביבוא האנגלו סקסי הסלאבי או הגרמני.

הצלחתי להכניס לעברית את קאמי וקצת סרטר ודה גול . בדרך כלל אני לא בוחר את התרגומים זה פרנסתי אבל לדעתי מובי דיק הוא הספר הכי חשוב שתרגמתי. קראתי אותו בתרגום קודם בשנות החמישים וזה כל כך הרתיח אותי שאמרתי שיום אחד אני אתרגם את זה כמו שצריך לפי הבנתי .בתרגום ההוא פשוט ייהדו את הספר עם השמטות רבות כיוון שהיו אירועים רבים בעלי משמעות נוצרית סמלית פולחנית. זה קומם אותי . לבסוף הוצאתי תרגום חדש בהוצאת כתר. זאת הייתה עבודה מפרכת עם שפה ומונחים הקשורים בציד הלויתנים אבל האתגר היה חשוב לי מאוד.

נהניתי לתרגם גם את תומאס וולף ספרים שקסמו לי עוד מנעורי. נתן יונתן היה המעריץ של תומאס וולף ולכן איפשר לי לתרגמם כמו שצריך.

וגם ספר של שרווד אנדרסון "וינסברג אוהיו "ספר שהשפיע עלי מאוד ותרגמתי ב-1947 ואז כתב היד נעלם ונשכח וגאלו אותו לבסוף ונאלצתי לשנות אותו כי במשך 12 שנה השפה השתנתה לחלוטין .וכל פעם אני עומד מופתע מהשינויים בלשון כך הוצאתי מחדש את עליסה בארץ הפלאות . ושיניתי רק' מעט מאוד ורק את השם מעליסה לאליס . והסיבה הייתה בגלל שאנשים רבים זוכרים את התרגום מילדותם וקיבלתי בקשות כאלה.

גם בתרגום הרומן ההיסטורי "שנהת המצרי"  של הסופר הפיני מיקה וולטרי לא שיניתי דבר במהדורה השנייה שפורסמה לאחר עשרות שנים כי כתבתי אותו מראש בלשון "פרה תנ"כית" גבוהה מאוד עם אלמנטים של אוגרית ולא היה שום צורך לשנות. נ

עשיתי את זה גם עם "המלאך השחור" של וולטרי שעוסק בכבוש ביזנטיון בידי התורכים . . גם ה"רומאי" שלו תירגמתי אהבתי את וולאטרי שהקדיש הרבה מאוד זמן למחקר ההיסטורי עבור ספריו ושנתיים לאחר שכתב שנאת אושפז בבית חולים לחולי נפש זה הרס אותו למשך שנתיים .

 

א.א :תירגמת הרבה כיתבי פוליטיקאים כמו צ'רצ'יל מה אתה חושב על פוליטיקאים היום בארץ או בחו"ל מי לדעתך כותב יפה במיוחד ?

אמיר :לדעתי לי קואן יו  מנהיג סינגפור כתב ספר של זכרונות והגות פוליטית "מן העולם השלישי לראשון " שמתקרב לרמה הגבוהה מאוד של צ'רצ'יל .  לדעתי גם פידל קסטרו יכול, תיאורטית לפחות  לכתוב ספרים ברמה גבוהה,  זה משום שהוא נואם בצורה מצויינת .. .צ'רצ'יל וגם קנדי היו באמת  בליגה אחרת ומגע ידם ניכר היטב במה שכתבו … אני לא מכיר את ביל קלינטון .אבל אישתו כותבת יפה והיא הכוח שמאחוריו .גם ניקסון היה נואם מעולה . אבל לדעתי הרמה של הפוליטיקאית בכלל כיום אינה כה גבוהה וזה בגלל שהדרישות האקדמאיות היום הן נמוכות יותר ממה שהיו במאה ה-19 כאשר התחנך צ'רצ'יל שאז היה צורך ללמוד את קלאסיקה היוונית והרומאית שהוא למד אותה שהיו אז חלק חשוב בעיצוב של האדם הפעיל החיים.

ככלל קשה להצביע היום על פוליטקאים שכותבים בצורה סבירה. פעם היו נואמים טובים כמו בגין ומשה סנה שהיו חניכי האסכולה שגדלו על הרמה הקלאסית . שמעון  פרס ואריאל שרון לעומת זאת הם בכלל לא בליגה הזאת.

היה לי הכבוד להיות המו"ל הראשון של שמעון פרס בספרו הראשון ,קובץ מאמרים בשם ה"שלב הבא " שלא היה מרשים . הרמה הכללית של חברי הכנסת היום נופלת מהפוליטיקאים של שנות החמישים השישים והשבעים.

אהוד ברק יכול לשכנע אבל שכנוע של תעתועים . לנתניהו לדעתי יש כישרון ביטוי מעולה אבל זאת לא הליגה שהייתה.  הרטור המעולה ביותר בארץ הוא דווקא הרב לאו .לדעתי הוא יכול להקסים קהלים. הוא יודע לתמרן את הקהל כמו שצריך. היום הכתיבה הפוליטית והנאום הפוליטי גוועים , גם בארה"ב.

אבל אני מנחש שבצרפת יש עדיין כוחות מעולים בנאום ובפוליטיקה ויש לחכות לזיכרונותיו של שיראק אולי יתגלה בהם משהו יוצא מהכלל. י

יחסו של אמיר לתרגומים שלו הוא אמביוולנטי מאוד.

אמיר: לתרגום נכנסתי מתוך הבנה שבגלל דיעותי הממסד לא יספק לי פרנסה ועלי להיות חופשי כדי שזמני יהיה בידי על כן החלטתי להיות מתרגם. אבל העצמאות הפכה לשעבוד כל הפעם היה צריך לעשות עוד ועוד תרגום לשם הפרנסה . מצד אחד אני מאוד גאה בתרגומים שלי לדעתי לפחות כל שנה היה לפחות תרגום אחד שלי שהיה ראוי לפרס טשרניחובסקי למתרגמים.תדע התרגומים שלי הם עיסוק שיש בו סיפוק כל משפט שאני מכתיב לכתבנית הוא אתגר, ולכן אני נמצא כל הזמן במצב של מתח רוחני מסוים. תרגום יפה הוא קודם כל תרגום של טקסט שהוא כשלעצמו טקסט יפה .תרגום המצליח למסור לקורא את האווירה של המקור ,את ריחו וטעמו של המקור ואולי יחד עם זה מנחיל לו את האשליה שהמקור נכתב בלשונם של המתרגם והקורא. " .

א.א. :מר אמיר אתה מכיר את השיר של מאיר אריאל שבו אתה מוזכר כמתרגם של המינגווי "תירגם את זה יפה אהרון אמיר " כתוב שם ,והרבה מאוד אנשים מכירים אותך בעיקר בגלל הפזמון הזה,  אתה אוהב אותו ?

אמיר: שמעתי את השיר הזה מיד כשזה יצא לגלי האתר .זה נותן איזה דגדוג בבית השחי, אך מתלווה לזה משהו עצוב .כי מבחינתי הייתי מעדיף שיצטט איזו שורה מאיזה שיר שכתבתי . לתרגום נכנסתי מתוך הבנה שבגלל דיעותי הממסד לא יספק לי פרנסה ועלי להיות חופשי כדי שזמני יהיה בידי על כן החלטתי להיות מתרגם. אבל העצמאות הפכה לשעבוד כל הפעם היה צריך לעשות עוד ועוד תרגום לשם הפרנסה.

אבל צריך להודות: עבודת התרגום שלי הייתה דבר שולי אפיזודי ומצער אותי שהתרגום שהיה אמור מלכתחילה רק אמצעי לקיים אותי נהפך לעיקר מצרכי פרנסה דוחקים ודחק את יצירתי המקורית לשוליים. 

אין לי טענות למאיר אריאל , אבל באמת צר לי שהדברים התפתחו מבחינתי כך שאני זכור כמתרגם יותר מאשר כיוצר ,כמשורר או כאדם בעל עמדות מוגדרות בפוליטיקה ובתרבות . זוהי החמצת חיים.

משורר

 ושבו העבים אחר הגשם - כל השירים / אהרן אמיר

…חמוץ בגדים דורך שחר יום המחר לארצי הגדולה והרחבה .

מאפל רחם ודור גח הוא ומפציע ,טבול דמדומי דמים וחבור חרדות ועצב . ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע.

מנקרת אתמולים נחך לאה ונעפשה ופרושת קורים

,רוחשת רמש תועבה למינהו –ונגהו לפניו טהור ונצרף . …

בן יום הוא ובן נצח.

( מתוך "שירת ארץ העברים" מאת אהרון אמיר ) הסתננות - שירות ושירים / אהרן אמיר

אמיר חיבר כמה וכמה ספרי שירה ושירים אם כי זה אינו תחום שבו הוא מוערך ביותר . כמה משיריו עוסקים בנושאים תנכיים וגם אליליים . דומה ששירו המעניין ביותר הוא "שירת ארץ העברים" שהוא מעין שיר בפרוזה שירו היחיד שבו הוא מנסה לבטא במפורש את רעיונותיו האידיאולוגיים כמעין סוג של אוטופיה עברית והוא מתאר את עלייתה שחר מתוך אפילה רקובה ומאוסה ( אפילת הגלות היהודית ?) על ארץ העברים ארצו שהדובר המשורר שחר המבשר עידן חדש .

השיר  מלא אופטימיות וביטחון בחזון הכנעני שאולי לא מילאה את אמיר במציאות . ככל הנראה יש לראות בו התרסה כנגד המציאות . אמיר פירסם שוב את השיר ב1967 כאשר דומה היה שיש יותר מקום לאופטימיות ואז קרא להיערכות כוחות מהפכנית בחידושה במזרח התיכון ולארצות הברית של הלבנט.

פרוזאיקן

 ולא תהי למוות ממשלה

 א.א. : איזה מהספרים שלך איזה אתה מעדיף ?

אמיר : אני מעדיף את  ספרי הראשון  "ולא תהי למוות ממשלה " .

  ,ולא תהי למוות ממשלה" הוא ספר שיצא לאור לראשונה ב-1955 בהוצאת "צוהר" ( של דפוס מל"ן שהוציאה במקביל תחת השם "הקרנף " את חוברות טרזן וקפטין בלאד),,ושוב במהדורה חדשה כעבור 33 שנה בהוצאת "מסדה". זה  הוא סיפור של 24 שעות בחייה של משפחה ירושלמית ממוצעת ,יהודה ואסתר שרון וילדיהם יונתן ועדנה במהלך יממה אחת בירושלים הנצורה בפברואר 1948 ,ערב סיום המנדט ובראשיתה של מלחמת העצמאות . הרומן נכתב בשיטת זרם התודעה  של "יוליסס " של ג'מס ג'ויס ( מודל חדשני מאוד בימים ההם בספרות העברית ) בו עוקב הקורא אחרי הרהוריהם ומחשבותיהם של הדמויות .האב איש ההגנה הוא מפקד אזור מטעם "ההגנה " בעיר הנלחמת על חייה והסיפור מלווה אותו ואת משפחתו במשך הלילה שבו נרצח חברו הטוב ביותר על ידי המון ערבי משתולל ובבוקרו של יום המחרת . הספר עקב לא רק אחרי האירועים ההרואיים והטראגיים של העימות אלא גם אחרי שגרת חייהם של בני המשפחה על אינספור הפרטים שהרכיבו אותה .ונתן תיאור מפורט מאוד של האב הסובל מיסורי מצפון ושמח גם יחד על כך שידידו נרצח במקומו לאחר שהחליפו בינהם בתפקידי שמירה ושל האישה לקראת ההלוויה הצפויה נזכרת ברומן אהבים שניהלה עם קצין בריטי כשבעלה שהה בחיפה כמו גם של ילדיהם .

בספר ניתן למצוא כנוכחות סמויה את ההשקפה הכנענית המתבטאת בסלידה מופגנת מכל מה שנוטף מימנו ריח יהדות ,וכך הגיבור מגדיר את הוויה גלות במילים "ועד הקהילה " מתייחס ל"2000 השנה המחורבנות האלו ". הדמויות מתייחסות אל התנ"ך כאל תשתית תרבותית והיסטורית ולא פולחנית ,יחס המתבטא בהיכרות אינטימית ויסודית עם סיפורי המקרא ובעשרות ציטוטים ואסוציאציות מתוכם ובייחוד מן הרבדים הקדומים והחלקים ה"לא יהודיים " היצריים והאליליים שבהם ,הכל כמובן ברוח ההשקפה הכנענית.

וכך נמצאים בספר ביטוי הסתייגות מן הממסד הציוני ונציגיו ומסיסמותיהם המליציות והעקרות שנתפסים כעוד גלגול חדש ומחניק של היהדות המסורתית הגלותית . "וכך יהודה שרון מהרהר לו בסלידה "אם תקום מדינה תהיה גם היא בידם " .

כנגד זה מועלות בספר דמויות מופת של התנועה הכנענית כאנשי חזון ומעשה מבוני הארץ ומגיניה במייצגים בעיני הגיבורים את אידיאל העבריות החדשה אנשים כמו אבשלום פיינברג ,בני משפחת אהרונסון ושאר אנשי ניל"י ויוסף טרומפלדור . לעומת זאת היחס אל הערבים בספר מצד הגיבורים משקף גם הוא את דרך המחשבה הכנענית שראתה בערביי המזרח התיכון בעלי ברית עתידיים בבנייתה של ארץ העברים הגדולה.

למרות המלחמה המתמשכת והרצח המזעזע של ידידם הטוב ,אין מורגשת כמעט כל שנאת נצח אל הערבים מצד בני משפחת שרון ואין המלחמה בהם נתפסת כגזרת נצח . עיקר הסלידה והשנאה מופנים אל הבריטים שנראים כגורם קולוניאלי זר ומפריע שבני הארץ יטיבו להסתדר בינם בלעדיו ( בדיעבד עם כל הנוסטלגיה שאותה אמיר מגלה היום לימי הבריטים ,סלידה זאת נראית כמגוחכת ממש). עבור הממסד רווי הפאתוס של אותם ימים שציפה לתאר את ימי מלחמת העצמאות רק כימי גבורה והקרבה והתעלות מוסרית ספר זה היה בגדר התגרות .

וכך אידה צורית אישתו של אהרון מגד כינתה את הספר "ספר הכפירה והמינות ".

אמיר המורגל (וכנראה גם נהנה) מהשמצות אומר :

אני חושב שהכתיבה הייתה בסדר.  הוא גם תורגם לצרפתית והיה כמעט הרומן הראשון של ספרות עברית מודרנית שתורגם לצרפתית ועסק ב24 שעות בחיי משפחה ירושלמית ב-1948 לפני קום המדינה .בדיעבד אני רואה שהיה בזה סיכום של תקופת המנדט ויש בו מעין חיזוי של מה שעתיד היה לבוא.   

 

טרילוגיית נון   נון / אהרן אמיר

"ערבי מבקש מימנו סיגריה ,אז הוא מוציא את האקדח ומכניס את הסיגריה בלוע של הקנה ושם את האצבע לעל ההדק :"תפדל! " ככה נשארים חברים ". ( מתוך "נון " ע' 73)

אמיר : מבין יצירותי אני אוהב מאוד גם את הטרילוגיה של "נון " שמבוסס על דמותי אם הייתי מבוגר יותר בכמה שנים.

הספר הראשון מתאר את חיי נער של התקופה של שנות השלושים באותה התקופה כאשר הייתי רק ילד .אז הייתה התחלה של המהות העברית אבל שום דבר עוד לא פרץ ממש. היה צריך עוד לחכות. 

הטרילוגיה עסקה בחייו של נון בן מושב בגליל פרא אדם בנערותו שהופך להיות איש מרכזי בלח"י במחתרת.

נון 48

 הספר השני "נון 48 " מספר על מלחמת העצמאות כשנון חבר במחתרת הלחי ומתאר פריצה בכלא ואת הקרבות על סיני ועל עריש.

אמיר :הספר מתאר את הנסיגה הפריצה הקצרה קדימה של מלחמת העצמאות עד שהיגיעו אל אל עריש והתקפלו משם.

נון 67

הספר השלישי הוא "נון 67 " מתאר את אירועי מלחמת ששת הימים על רקע סיפור מסגרת המתרחש ב-1982.

נון הוא עכשיו רב פקד במשמר הגבול הוא תמיד פעיל אבל ביחידות שוליות ( האם יש לכך סמל לצורה שאמיר ראה את עצמו כפעיל בשולי הספרות והתרבות הישראלית ?) .

הספר מסתיים בתקופת מלחמת שלום הגליל . . זוהי סאגה אמיתית שמקיפה בתוכה את תולדות דור שלם של של בני ארץ ישראל וכמעט חמישים שנה בחייו של הגיבור נון ובשלב מסוים היו דיבורים להפוך את הטרילוגיה לסדרת טלוויזיה.

אמיר :בניגוד למה שנוהגים לחשוב " נון אינו אוטוביוגרפיה שלי .זו ביוגרפיה של משמרת מסוימת של הנוער העברי שהם קצת יותר בוגרים ממני .הספר מנסה לספר את סיפורם של יוצאי הלח"י אנשים כמו יהושע כהן ( שהפך להיות חברו של בן גוריון בשדה בוקר א.א. ) או יעקב אליאב שהיה סמג"ד של גדוד משותף ללח"י ולהגנה בירושלים … אבל עטוף בפרקים שמתרחשים במלחמת לבנון .ב67 זה השיא אז הכבלים מתנפצים הכוח הגנוז באומה העברית שובר את מסורותיו ומגיע למיצוי היכולת .אני רואה במלחמה הזאת את הדבר שקבע את גורלו של האזור לתקופה ארוכה.

אחר כך באה המלחמה ב73 והתחילה ההתדרדרות ההתקפלות והנסיגה. אגב השמות בספרים של נון ובנו יהושע הם בהחלט לא מקריים .יהושע בנו של נון הגיבור משתתף במלחמת ששת הימים ומביא לידי ביטוי ומיצוי את החלום העברי את הפריצה הגדולה.

א.א. : לבנך קראת חירם שם פיניקי כנעני, גם לכך הייתה משמעות מיוחדת ?

אמיר : אני לא חושב שיש שחר לכל ההבחנות האלו זה היה עברי וזה לא עברי .אפשר לדבר על הווית אב כוללת של בני הארץ העברים .הוויה כוללת בדומה להוויה היוונית .היו אתונאים והיו ספרטנים אבל כולם היו בראש ובראשונה יוונים .כך גם כאן .

א.א. באיזה מידה נון ואתה אנשים שונים ?

אמיר : אני קצת יותר אינטליגנטי מנון .בספרים הוא היה קצת אהבל .הוא כוחני מאוד .אני לא כזה .אף פעם לא הייתי ".

"כעבור שעתיים הכל גמור ..פלדת האקדח עוד הייתה חמה הוא הריק את כל חמשת הכדורים ליתר ביטחון " ( נון ע' 96) .

אמיר מצר על כך שב-67 ישראל החמיצה את הסיכוי לאיחוד מהיר וחלק עם החלק הערבי כנעני שישוב בארץ אך הסיום בכל אופן אופטימי הוא מתאר את החמולה המורחבת של בני משפחת נון שהתקווה היא שתמשיך לשגשג גם עתיד כמשפחה כנענית למופת .

לעניות דעתי  נון מזכיר דמויות אחרות שבהם עסק אמיר, את שמשון  הגיבור ( בספר השירים "פלשת ") ואת טרזן . זהו טיפוס של מאצ'ו גברי שהוא שונה מאוד מהטיפוסים התלושים שבהם עסקה הספרות היהודית הישנה והספרות הישראלית החדשה. אפשר לקרוא לו הגיבור האנטי תלוש .שהוא מחובר היטב היטב לארצו ולאדמתו ויודע שהוא צריך לשרוד בארצו באדמתו כבעל הבית. כתוצאה הוא אינו מהסס  כלל לנקוט באלימות על מנת להגן עליהם כפי הצורך .

סוכן יהודי בשירות אייכמן

הנבלים

בספרו החביב ביותר עלי "הנבלים " ( הוצאת מעריב -הד ארצי  ,1998 שפורסם משום מה מסיבות שנהירות רק לאמיר עצמו תחת השם הבדוי "מיכאלה נדיבי ") עסק אמיר בפרשה אמיתית פרשת רצח שהסעירה בילדותו את הישוב פרשת ראובן שינצווייט סוחר קרקעות איש עסקים וקבלן (_ והיהודי הראשון שפירסם את פרויקט הנדל"ן שלו בקולנוע ) שרצח בחניקה ב-1937 את המהנדס יעקב צוואנגר תושב תל אביב בעל עבר מפואר של השתתפות פעילה במהפכה הרוסית שהחזיק בתפקיד נכבד בממשלת גרוזיה ובתפקיד בכיר בחברתה רכבות הארץ ישראלית בשל מה שהוגדר כחוב כספי של 200 לירות. הוא נאסר ל-10 שנים בלבד על הריגה ואחר כן שוחרר.,לעומת זאת הפועל הערבי שקבר במצוותו את הגופה נתלה…

רק 25 שנה לאחר הרצח בזמן משפט אייכמן נתגלו מסמכים שהבהירו את הסיבות האמיתיות לרצח ולקשר השתיקה של ממשלת המנדט : הם הראו שלנרצח היה תפקיד בכיר בארגון ההגנה וקשור לשירות הידיעות של האירגון ש"י שהתפתח מאוחר יותר לשירותי הביון של ישראל . וחשף שני סוכנים נאצים שפעלו בארץ והמידע הועבר לבריטים .הסוכנים גורשו וצוונגר נרצח כנקמה על כך.

המסמכים שהראו שלגרמנים הייתה בארץ רשת ריגול שפעלה מזה 20 שנה בשירות גרמניה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה ובמסגרתה חברו ערבים, מתיישבים טמפלרים גרמנים, וגם יהודים שקיבלו סכומים נאים מממשלת הרייך השלישי .

אחת הדמויות בספר היא אייכמן הצעיר שקיבל מידע מסוכן היהודי. במהלך החקירה התברר בין השאר שאיש שהיה מקורב לשינצוויט  הנ"ל נפגש ביוזמתו עם אייכמן בשנות השלושים היציג את עצמו כנציג "ההגנה " והיציע לו לרגל עבור הנאצים בארץ ישראל. הוא היציע לנאצים שהם ישכנעו יהודים לעלות לארץ ישראל ובתמורה "ההגנה " תעביר להם מידע .בדיווח של איכמן לממונים עליו נמסר שהמדובר בקצין בכיר של ההגנה שכדאי לבחון אותו .הוא קיבל אישור לבוא לבדוק את העניין מקרוב.

אייכמן היגיע לחיפה ושהה שם 6 שעות. בלבד כתוצאה מאיסורם של הבריטים שחשדו בו ובצדק לשהות בארץ זמן רב יותר. אותו יהודי  נפגש גם עם אייכמן בקהיר..

אמיר מספר שבבדיקה בארכיון ההגנה מצא שלא שמרו כל מסמכים על הפרשה אולי משום שמישהו רצה להסתיר משהו בנושא.

אמיר שינה את השמות קרא לצוונגר "אלכסנדר שטייגר" ומציג אותו כעלילה בדיונית אך יש לו בסיס עובדתי מוצק ביותר . . אמיר הוסיף בסוף הספר תרגומים של מסמכים אמיתיים שנחשפו בארכיונים גרמניים ומוכיחים אתה בסיס העבדתי של הספר.

אמיר : עקבתי אחרי המשפט כשהייתי ילד בדקדקנות ונשארתי מאוד נאמן לעובדות . לא הכנסתי שום פרטים מדמיוני למרות שבכל הפרשה היו דברים תמוהים . ביצעתי מחקר יסודי ביותר עבור הספר ..יש קבוצות מטיילים שבאות לשרונה ומסתובבות בעקבות הספר הזה. כשכתבתי על זה היה בגדר סוד . וגם בבית ההגנה קשה היה למצוא על זה חומר. 

א.א. אחד מהדמויות המרכזיות בפרשה היה הבלש העברי דוד תדהר שסיפר עליה בזיכרונותיו ,אך הוא כמעט אינו מוזכר בספרך ,למה ?

אמיר : ב"הרודפים" תדהר בקושי מוזכר כי הוא הגדיל את תפקידו מעל ומעבר לכל פרופורציה. בסיפור המרגל היהודי של הנאצים  שנלכד בידי הבריטים .

אגב לימים פגשה בתו של צואנגר, לאה בישראל גלילי מבכירי ההגנה ( וסבה של עינב גלילי ) והוא אמר לה אז שאילו היה יוצא הרוצח זכאי לא היה נותר בחיים בפתח בית המשפט שדן אותו המתינו לו אנשי ההגנה עם פקודות חיסול בידיהם . . היו שמועות שהאיש היה סוכן משולש וסיפרו לאישה שאם היה יוצא זכאי היו מחסלים אותו ואני שמעתי שהאיש אם כי לא ייצג את ההגנה אולי חשב שהוא מייצג את ההגנה והיה מטיל את האשמה על ההגנה.

זהו סיפור מורכב ואפל ביותר ומשום כך גם כל כך מרתק.

המסעות אל האלה

 עולם שכולו טוב / אהרן אמיר

ספרו המוזר ביותר של אמיר הוא "עולם שכולו טוב""  (  מסדה ,1979 ) המתאר את מסעה של נשמתו  של הסופר  דן תבור לעולם הבא.

 הנשמה מגלה שאין כל הבדל בעולם הבא בין גן עדן וגיהנום העולם הבא הוא עולם שכולו טוב אך גם כבירוקרטיה מסובכת אחת גדולה בדומה לזאת הקיימת בעולם למטה, ומתכוננת ליום שבו תחסל הרשות העליונה את הבעיה האנושית על ידי חיסול האוכלוסייה על כוכב לכת הארץ .הדבר יחייב אמנם מאמץ עליון של כל המדורים המכונים והועדות לטיפול במספרים המדהימים של הנקלטים אך הרשות העליונה נוטה כנראה לבכר מאמץ עליון כחד פעמי כזה על אף כל המתחים הארעיים שיתלו אליו בהכרך על פני ניפוח הדרגתי של כל המסגרות האירגוניות ושחיקה הדרגתית של הביצוע המערכתי הכולל.

"הרשות העליונה " אלוהים השולט בכל מגלה הגיבור הוא אלה נקבה :

"אישה ענקית מוצקה ,קצרת צוואר ,כבדת דדים ,פשוקת רגליים ,גלוית ערווה וראשה ראש לביאה היא מביטה בי בעיניים לחות חמות ,ספק שוחקות ספק כמהות לשונה בין שפתיה ( עולם שכולו טוב ע' 158 )( ". הרשות העליונה אינה אלא אישה תאוותנית הנזקקת לפעילות מינית כמה פעמים ביום עם פקידיה הבכירים והיא דורשת מהגיבור להתפשט לביצוע חובתו עימה . הישות העליונה אינה אלא אלה נימפומאנית .. .תיאור מפתיע במקצת אבל מזכיר מאוד את זה של אימה אדמה האלה האם ואלת הפיריון במיתולוגיה הכנענית . בסוף הספר מגלים שכל זה לא היה אלא חלום שנחלם בנמשך 21 יום שנוצר בידי הטכנולוגיה המודרנית במסגרת ניסיון מדעי באוניברסיטה שבו משמש הגיבור כשפן ניסיונות ובמסגרתו החלום מצולם ומפוענח ומפותח ומוצג לתועלת הכלל ובכך הופך הספר לסוג של מדע בדיוני .

, א.א. : איך היגעת לכתיבת עולם שכולו "טוב" על החיים שאחרי המוות ?

אמיר :הספר בא בעקבות חלום מוזר משנות החמישים שבו אני חולם על הלוויתי ומיד קמתי וככתבתי את זה לסירוגין במשך שנים וחזרתי רק ב-72 ושוב עם ביקור סאדאת ב-77 אחרי 20 שנה .אבהל הספר זכה בדרך כלל בביקורות רעות מאוד .

הסופר דן תבור גיבור "עולם שכולו טוב " ( וכמו נון, סוג של אלטר אגו של אהרון אמיר ) חזר והופיע בספר המשך מוזר בשם "אפרודיטי  או הטיול  המאורגן  "  ( 1986) שבו הוא משתתף בטיול מאורגן לאי קפריסין מקום הולדתה ופולחנה של אלת האהבה היוונית אפרודיטה שכפי שצוין בספר קשורה כנראה לאלה הכנענית עשתורת . .

אמיר : הספר אפרודיטה הטיול המאורגן מבוסס על מסע שבו השתתפתי לאחר ביקור סאדאת וסמוך לרצח מקורב של סאדת ב-78 וחשבתי שיש בטיול חומר לכתיבה בהשראת עצה של ידיד וחשבתי שהוא צודק. ושוב חלפו שנים עד שכתבתי את זה. הספר מוקדש ליהודה פריד שיש שחשוב שהוא המחבר ושם יש תיאור של המצב הישראלי בתקופת המהפך.

כרגיל בתיאור המסע השגרתי למדי כשעצמו שולבו רעיונות ונימים דקים מן הדקים לתפיסות כנעניות על הקשר בין התרבות היוונית והתרבות הכנענית הקדומה .אמיר מקפיד לעולם לא לאמר דברים מפורשים והטפות ברורות בספרות היפה שלו. את זה הוא שומר רק למאמריו. אבל לקורא את שני הספרים שבמרכזם עומד דן תבור ברור שיש קשר הדוק בתיאור דמות האלה שבהם.

אהרו אמיר ואסאמה בן לאדן

 

אשירה לאוסמה בן לאדן לאוסמה בן לאדן אשיר

 
זה הגבר ראה עושר בגבורתו
בן הזקונים אשר עם חבר אחיו העשיר
והמה כולם רואי פני מלך במסיבו
אשר צלחה דרכם נוער ולא חסר שולחנם מאום
אך אוסמה צעיר עשרים אחיו ואחיותיו הוא היחיד בם אשר מאס הבלי עולם
גפופי שגל יבזה עם משכבי עלם
וחלקת לשון חנפים מהללי תקשורת וקנו בסלע שם

 

אשירה לאוסמה בן לאדן ….
אשר אחת גזר ולא ישוב :
בנפש ובדם יפדה את האיסלאם
בדם ואש יטהר כל יש
באש ובדמים יצרוף-יגאל עמים . …….
כי חרב לאללה ולאוסמה וסיף בן לאדן לא ישקר

 

 
( מתוך "אשירה לאוסמה בן לאדן " מאת אהרון אמיר )

 

 
השיר "אשירה לאוסאמה בן לאדן "ניכתב ופורסם ב1998 שנתיים לפני השמדת מגדלי התאומים.  אפשר לראות בשיר זה את אחת הנבואות המדהימות ביותר של השירה העברית לדורותיה ,בוודאי המדהימה ביותר בעשרות השנים האחרונות . .אהרון אמיר היה אחד האנשים הראשונים בעולם מחוץ לאנשי שירותים חשאיים שונים שעמד על הסכנה והאיום המיוחדים שיש באוסאמה בן לאדן האדם שרק מעטים מאוד שמעו עליו ומעט פורסם עליו בכלי התקשורת ולכאורה היה רק עוד טרוריסט אחד מני רבים . עד אז.איך שהוא אמיר זיהה אותה כמישהו מיוחד במינו הראוי לפואמה ארוכה ומיוחדת עליו.
אמיר : את השיר על בן לאדן כתבתי אותו ב-98 וכתבתי על המחויבות של האיסלאם לנשק וללחימה בניגוד ליהדות . השיר מבוסס על שילוב פסוקים מפרקי אבות ופסוקים מהקוראן .
משכה אותי העובדה שהוא היה בן למשפחת מיליארדרים שוויתר על כל זה והלך לחיות חיי סגפן מתוך אידיאלים ושניזון מהאיסלאם הוהבי הקיצוני . והוא בא ומגלם את הדבר הצרוף והטבעי ושדורש מהאדם מסירות עולמית ומבדיל בין העולם של החרב ושל המלחמה. וגם קדאפי בשעתו דיבר שנחזור לספרד ולסיציליה וכל מדינה שהייתה מוסלמית תחזור לאיסלאם. בעולם האנשים מתעלמים מזה וצריך לחזור ולהזכיר זאת. 

 

.

קשת הישנה והחדשה

 הוסף לסל את קשת תעודה - ארץ ישראל הישנה / אהרן אמיר

א.א. :אתה הרגשת דחוי בידי הממסד?

 
אמיר : בהחלט הממסד הספרותי תמיד הרחיק אותי והתעלם כמעט מכל מה שעשיתי מאחר שבחרתי בדרך שניראתה בעיניו לא לגיטימית . עד לפני כמה שנים הייתי מנודה ממש בעיני הביקורת ומהעילית האינטלקטואלית אדם שמחוץ לגדר בתוכנית הלימודים בבתי הספר אין אפשרות שאתקבל בזמן שצעירים ממני ב30 40 שנה שכתבו פחות כלולים בה. גם בנימין תמוז סבל מזה וכמובן גם רטוש שהתעלמו במכוון מתרומתו העצומה לשירה העברית. 

 

בדיקה של גזרי העיתונים שנכתבו על אמיר מראה שלא בדיוק כך הוא המצב לאמיתו של דבר לא היו הרבה פחות ביקורות על אמיר מאשר על רוב הסופרים הידועים יותר של תקופתו,מה שמביא לתמיהה עד כמה השקפתו על דחייתו היא אובייקטיבית .
ייתכן שאמיר סבל מדחייה ממסדית כל שהיא אבל במקום לעמוד בצד ולרטון כמו רוב הסופרים מסוג זה העדיף לפעול לשינוי המצב ובהצלחה שהשלכותיה התבררו רק לאורך השנים.
עובדה היא שאמיר דרך כתב העת "קשת" יצר מוקד כוח אלטרנטיבי למימסד הספרותי שכיום הוא דומיננטי בתוכו ובסופו של דבר זכה לפרס ישראל . בדיעבד הוא נראה כדמות מרכזית בעולם הספרות הישראלית לא פחות מבנו יקירו של הממסד הספרותי, פרופסור דן מירון למשל וככול הנראה הרבה יותר. שכן הוא ביחד עם דמות כמעט מנודה אחרת ,גבריאל מוקד  הוא האיש שיצר ופיתח את הכוחות המרכזיים של עולם הספרות הישראלי המודרני . אהרון אמיר ערך שני גלגולים שונים של המגזין קשת .

 הגלגול הראשון התקיים במשך 18 שנה בין 1958 ל-1976ובמהלכם יצאו מימנו 72 גליונות שיצאו לאור 4 פעמים בשנה בהיקף של 200 עמודים לכל גיליון . בעשר שנותיו הראשונות קשת אף נתן את הטון בעולם הספרותי תרבותי של התקופה ( בשותפות  עם כתב העת "עכשי"ו ) ומסביבו התקבצה חבורה שלמה של אנשי תרבות וספרות בולטים.

ראשיתו של כתב העת היא בפאריז אמיר היגיע לשם ב1956 התגורר בעיר במשך שנתיים ועבד שם במשרה חלקית ככתב של הארץ שול מעריב .באותה תקופה הייתה מושבה של אנשי תרבות ישראליים שונים שם כמו ניסים אלוני ועמוס קינן ורבים אחרים .ואז בשיחות ארוכות עם ידידו הצייר אביגדור אריכא התגבשה התוכנית להוציא כתב עת שירענן את השממה שהייתה אז בכתבי העת המקומיים בישראל.

אמיר : בשובי לארץ הציע לי אבי להצטרף אליו בתפקיד מנהל ספרותי בהוצאת הספרים החדשה שהקים אז "עם הספר ". נעניתי ברצון בתנאי אחד שבמסגרת פעילותי יקום גם רבעון ספרותי בעריכתי והוא קיבל את התנאי ברצון . וכך נוצר "קשת ".

". א.א. : למה בחרת בשם "קשת" ?

אמיר: אני תמיד בוחר שמות שמקפלים בתוכם מספר משמעים או אסוציאציות במקרה של קשת זה שם רב משמעי במודע כולל קשת בענן כאות תקווה מחודשת לאחר מבול . התחלתי להוציא את קשת שהיה מחסור בכתבי עת תרבותיים ."מאזניים " היה באחת מתקופות השפל שלו "גליונות " גווע לאחר מותו של יצחק למדן וכך גם אורלוגין של שלונסקי וגזית היה בגדר צמח. וסימן קריאה ו"עיתון 77" עדין לא קמו רק " עכשיו" של מוקד נוסד במקביל פחות או יותר . הייתה ההרגשה כי שמות שהיו חשובים בשנות השלושים פנה זיוום ודלל מעיינם .והם לא יכלו לבטא מציאות חדשה של אותם שנים וודאי לא לנסוך עליה השראה.

בראש החוברת הובאה הצהרת כוונות של 120 מילה בלי שום כותרת .בה נאמר ש"קשת מבקש לקרב אל הקורא העברי זרמים ספרותיים ורוחניים מעצבים את התפתחותו של דורנו וכן להביא לפניו עיונים מתחומה הכולל של מורשת התרבות האדם ובד בבד גם להביא לפני הקורא העברי …ממיטב היצירה העברית והעולמית בת זמננו "…קשת מבקש לקרוע חלונות ולהכניס רוח פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית ,לשמש מפגש ליוצרים הנמנים עם אסכולות שונות ומחנות שונים עזר לצמיחתם של כישרונות מקוריים ,מבע לנון קונפורמיזם ולחיפושי דרך".  

ל"קשת"  לא הייתה מגמה אבל הייתה לו תכלית לשמש עזר ונוף לצמיחתם של כוחות ספרותיים חדשים מתוכנו להכניס איזו רוח פרצים מרעננת למעונה של הספרות העברית לייחד בתשומת לב קבועה לבעיות האיזור והעולם .ובראש ובראשונה מהתרבות הצרפתית שאותה אמיר העריץ שנחשבה בעיניו לתרבות לאומית חילונית נכונה וראויה לחיקוי .

"קשת"  פנה אל האליטה אינטלקטואלית :סטודנטים תלמידי כיתות גבוהות בגימנסיה צעירים בקיבוצים וקציני צבא קבע מתוך כוונה בארורה לעצב את טעמם הספרותי ובעקיפין את דעותיהם . המגמה של "קשת " לערוך לקוראים היכרות עם תרבות המזרח הייתה הפוכה לזאת של כתב העת מתחרה הגדול "עכשיו " שהחזיק במגמות מערביות אוניברסאליות והתנגד לזיקה לאיזור שמסביב.

לעומת זאת ב"קשת " כמעט לא הייתה דריסת רגל לספרות "יהודית גלותית " ( ובכלל זה ספרות על השואה ) או בעלת מגמות "ציוניות ". עם זאת אמיר עם כל זיהויו המובהק עם הדיעות הכנעניות נמנע לבטא אותן באופן מפורש בהצהרות אידיאולוגיות ישירות וברורות .הוא היציג אותן בדרכי עקיפין כנראה מתוך שיקול ( נכון ) שבצורה זאת הן יחלחלו ביתר אפקטיביות .חוסר האפקטיביות של העיתונים האידיאולוגיים האפרוריים של השמאל והימין מן הסתם שימש לו כדוגמה שיש להימנע ממנה.

עם זאת האנטי מימסדיות של כתב העת הייתה הבולטת מאוד אם כי תמיד כבדרך אגב ובין השיטין . היו שלא התרשמו כל כך מכתב העת מהמבקר דן אבן כינה אותו כ"התופעה הלבנטינית ביותר שידעה הפריודיקה העברית מימיה".

אמיר קיבל זאת כמחמאה. העוינות למימסד הספרותי הישן שאהרון אמיר חש את עצמו דחוי ומוקע מתוכו בלטה היטב בחומרים ובנושאים שבחר שנחשבו עד אז כלא ראויים לדיון רציני בכתבי עת מכובדים. הוא עסק בזרמים ובקבוצות בשולי החברה והתרבות של תנועת העבודה ודור הפלמ"ח בדומה לתנועה הכנענית ) ובכך השתלב בנטיות של קהל רחב שחש ניכור מהממסד הספרותי תרבותי הישן . דוגמה טובה לכך היו סיפורי השכונה של ניסים אלוני שכתב על החיים בשכונת ילדותו סיפורים שנכתבו בלחצו ממש של אמיר שהזמין אותם מהסופר הסרבן. אבל פרט לכך "קשת " דמה ל"עכשיו" בדגש ששם על סיפורים אלגוריים סימליים לא ריאליסטיים שבהם הייתה בריחה מהמציאות הישראלית הספציפית הפוליטית חברתית אל מצבים אנושיים אוניברסאליים ,מגמות שהיו קיימות עד אז רק בשוליים כאשר בסיפורת הריאליסטית הייתה דומיננטית לחלוטין.

כעת השתנה המצב לחלוטין .הסיפורת הלא ריאליסטית הייתה האונגרד וקשת הביא אותה אל התקהל התרבותי הרחב. אמיר האאוטסיידר המנורה מהממסד יצר למעשה נורמות חדשות בספרות הישראלית וחיסל בו בזמן את הנורמות הקודמות . הכנענות החלה לזכות בניצחונותיה הראשונים דווקא משום שנמנעה בהתמודדות חזיתית ומילחמות , עם המימסד בניגוד לעבר.אם נרצה המטרה הייתה כעת להשתלט עליו מבפנים ובאיטיות אך בביטחה , ומטרה זאת הושגה דרך סופרים שאותם טיפח אמיר כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע.

גישה זאת אגב עמדה בניגוד למיליטנטיות של "עכשיו " שתקף שוב ושוב את המימסד והותקף בחזרה .וזאת אולי הסיבה שבסופו של חשבון אהרון אמיר קיבל את פרס ישראל וגבריאל מוקד לא אם כי הדעות של אמיר הן הרבה יותר רדיקליות ובאמת הרבה יותר אנטי מימסדיות ואנטי ציוניות מאלו של מוקד. במבט לאחור ניתן לקבוע שבזמן ש"עכשיו " קבע את הנורמות בשירה "קשת " קבע את הנורמות בפרוזה החדשה וכל שני כתבי העת המתחרים השלימו זה את זה וביססו את מעמדם כשני כתבי העת החשובים ביותר ( עד עצם היום הזה ) של הספרות הישראלית.

 

אמיר : אני חושב שהפתיחות שהפגנתי מן החוברת הראשונה והמגמה המוצהרת לטפח כל כישרון מקומי תרמו לא מעט ליצירת חרמים שהפכו לקלאסיקה ישראלית .מכיוון שאני הייתי כמעט היחיד הייתה משיכה טבעית שלה כוחות החזקים החדשים אלי .

חוץ מזה היינו מקדישים חוברות מיוחדות לנושאים ספציפים כמו הווית המזרח התיכון קולנוע ופסיכולוגיה שלא טיפלו בהם הרבה לפנינו תחומי ספרות ותרבות שמשבו בגדר טאבו או שהמידע עליהם בארץ היה קלוט מכלי שני או שלישי בלבד, עד אז לא טרחו לייחס להם חשיבות תרבותית מיוחדת והם נחשבו לתופעות שוליים. 
א.א. : איזה יצירות חשובות במיוחד הופיעו בקשת לגילגוליו?מי הסופרים שגילית ?
אמיר : א.ב. יהושע הופיע בחוברת השניה של קשת עם מסע הערב של יתיר .עמוס עוז החל תוך שנה להדפיס שם באופן קבוע ,יהושע קנז סיפור ששלח מצרפת נדפס שם והפך לסגן עורך במערכת היו בן עמי שרפשטיין שהיה אחראי לתחום העיוני גם יהושע היה חלק מהמערכת. גם אורפז החל אצלנו . גם סיפורי השכונה של ניסים אלוני שהחלו עוד בגיליון הראשון ובלחץ פיזי מתון הוצאתי ממנו עוד ארבעה חמישה סיפורים ובהמשך הם יצאו ככרך בהוצאת תרמיל . א.א. :ומ ההייתה התפוצה של "קשת " הישן ?
אמיר: על פי בדיקות שעשינו הרי כל חוברת היגיעה בפועל לכחמש עשרה אלף קוראים ובשים לב למימדי קהל הקוראים הרציני בארץ היחידה של דוברי עברית ובשים לב להיעדר חסות מוסדית בארץ ממוסדית כישראל היה בכך שבח רב לקהל הקוראים העברי.
א.א למה הפסקתי את כתב העת ?
אמיר : חשתי שלאחר 18 שנים של עריכה וטיפוח כוחות חדשים לבקרים נמחקתי אני עצמי מן המפה כאיש יוצר. רציתי לבדוק את עצמי ולראות אם אני מסוגל בשנים הבאות משוחרר מהחזקת כתב העת לתרום משהו בתחום הביטוי האישי יותר . בדיעבד חשתי שבתפקיד ההוא כבר מיציתי את עצמי. 
אבל החיידק נשאר בו הוא הוציא כרך חד פעמי של קשת בתיקיה שמישהו ירים את הכפפה ויצור כתב עת מקביל. אף אחד לא הרים אותה אז שוב הרים אהרון אמיר את הכפפה ושוב הוא מוציא באופן קבוע את "קשת החדשה " כתב העת שיוצא שוב כמה פעמים בשנה . הפעם בלי שום מניפסט אידיאולוגי בחוברת הראשונה .ככל הנראה ההנחה הייתה שקשת החדשה כבר יהיה מוכר ומובן מספיק הודות לקודמו המפורסם.
קשת החדשה 8 - רבעון לספרות עיון וביקורת /
 

  

 
 

א.א. :האם יש הבדלים בין קשת הישן והחדש או שמה הם בעצם מגזין זהה?

אמיר :הם לא זהים.  האוכלוסייה הצורכת התבגרה מאוד לא במובן של גיל במונחים של השכלה תרבות ותיחכום אז היינו פורצי דרך היום אנחנו פונים לחברה יותר מתוחכמת וצורכת תקשורת . אז היו אולי מאה אלף קוראי עברית ואם היי נו מוציאם חוברת מיוחדת על קולנוע זה היה מכפיל את התפוצה .היום יש כמליון משכילים . צעירים שמכירים ספרות .ההיצע פשוט גדול מאוד התפוצה שלנו היום פחותה משהייתה .אבל יש תהודה עולמית גדולה.

ונראה שי"קשת " תישאר כאן כל זמן שאהרון אמיר עדיין פעיל ונמרץ .

א.א. : את מי אתה אוהב היום בספרות העברית ?

אמיר : לצערי אני מרגיש במידה לא מועטה שאני מנותק מן היצירה הספרותית השוטפת להוציא את הספרים שאני מתרגם ואת היצירות שאני עורך לקשת .הספרות שאני באמת קורא מדרך קבע זה ספרות מקצועית על המזרח התיכון בהווה ובימי קדם .שום דבר מזרחי אינו זר לי מבחינה זאת. אגב בגלל שאני מתרגם בהרבה ספרים ובהרבה שטחים ותחומים אני מסייע לעצמי להשכיל קצת אני מחובר לאנשים הצעירים שכותבים אצלנו ,למשל ענת עינהר שיש לה  סיפורים אצלנו המגזין.

ארצות הברית של הלבנט

א.א. מר אמיר האם גם היום שישים שנה אחרי אתה עדיין דבק בתפיסה הכנענית ?

אמיר :אני בהחלט דבק בה ומחזיק בה גם היום היא ניראית לי בת תוקף כשהייתה כאשר מצאתי את דרכי אליה כאשר הייתי בחור צעיר . אני סבור שהיא מגלמת את הניתוח הקולע ביותר שלה ויה העברית החדשה והמתחדשת בארץ ישראל ואת הגישה הפורייה ביותר לפתרון בעיותיה .

א.א. : ומה אתה בעצם רוצה כאן ?

אמיר : הגורל שלנו ואין כאן בחירה אם חפצי חיים אנו הוא ללכת בגדול.המדינה העברית שקמה כאן נועדה לגדולה והיא חייבת לממש את יעודה ואם לא תפעל בעצמה הסביבה תכפה עליה את יעודה כפי שקרה במלחמת ששת הימים .והיעוד שלה הוא בכיוון גיבושה והתעצמותה של ישראל כישות לאומית טריטוריאלית ומדינה חילונית דמוקרטית. תרבות מובהקת בייחודה ,מנוערת מן הפזורה היהודית על מורשתה וערכיה ,מעוגנת בהוויתו של העולם המודרני ,יונקת מתשתית עברית קלאסית ומעברה של ארץ הקדם בכללה.

א.א. מה הם גבולות הארץ על פי התפיסה הכנענית ?

אמיר :הסהר הפורה :החבל שבין תורכיה לאיראן סעודיה ותעלת סואץ במושגים קלאסיים זוהי ארץ העברים . אתה עדיין חושב במושגי הגבולות האלה ? אמיר :אני חושב במושגים האלה .אולם אף פעם לא אמרתי שישאל צריכה לקום ולכבוש את כל האזור הזה ישראל צריכה להרגיש שהיא מנגנת כינור ראשון אבן גיבוש .

 א.א. :אתה רוצה אימפריה עברית ?

אמיר : אני מתכון לאימפריה לא במונחים של המאה ה-18 וה-19 אימפריה במובן של להיפתח להטמיע לבנות כאן אומה חילונית ודמוקרטית. ליצור חברה עברית בעיקרון שתטמיע תוך שיויון מוחלט בזכויות ובחוברות את כל תושבי הארץ להקים חברה טכנולוגית מתקדמת מערבית עם זיקה לים התיכון למורשתו של העם העברי העתיק .מדינה שתהיה מחולקת לחבלים בעלי שלטון עצמי לא על פי קריטריונים אתניים או לאומיים ,אלא על פי עקרונות גיאוגרפיים .המושגים האתניים ערבים והיהודים יחדלו להיות רלבנטיים .כמו בכל מדינה גדולה בעולם שאינה מתייחסת למוצאם של תושביה . אני חושב על משהו לפי הדוגמה של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב שאחר כך הצטרפו אליהן עוד מדינות ויחד יצרו את אמריקה הגדולה מחוף אל חוף .ביסודו של דבר אנו חברה שיעודה הוא לא לפלוט אלא לקלוט .אני מאמין שימים רבים עוד נהיה או נוסיף להיות כור מצרף אתני פתוח ושנאמץ לנו על פי דרכנו אנו וממדינו שלנו את התפקיד ההיסטורי שמילא במאה שעברה ארצות הברית . המדינה הזאת נראית לי ככלי להתגבשותה של הוויה לאומית חדשה ומחודשת שעצם התרקמותו במקום הזה ובזמן הזה היא בעלת משמעות מהפכנית ממדרגה ראשונה בהיסטוריה של המזרח ושל האנושות כולה . מטבע הדברים המעורבים בתהליך הזה ככלל קטנים מלהשיג את עצם משמעותו .אולי דווקא צורריה של ההוויה הזאת הם התופסים בחוש את היכולת הספונה בה ואת הסכנה לגביהם . לכן אני מברך על ההגירה ההמונית מחבר העמים יהודים כעשרים או לא כשרים ,מה איכפת לא ציונים אדרבה.להתיך את כולם בכור הישראלי שימהלו.

אם תרצה אפשר להשתמש בסיפור התנ"כי כמודל שם מסופר על הכנענים שישבו בארץ בזמן שהעברים כבשו אותה .המציאות הייתה שחל שם היתוך בין העממים השונים ובין הכובשים וכולם המליכו עליהם את שאולה מלך שהפך אותם לעם אחד של אזרחי מדינתו .כבר לא הבחינו בין כנענים ללא כנענים .כל תושבי הארץ עברו גיבוש לעבריים . אני רואה בתהליך הזה רצפט לתהליך שעשוי להתחולל בארץ היתוך של האוכלוסייה כולה. יהודים וערביים לעם אחד תחת שלטון המדינה העברית.כוחה של ישראל ,ישראל של כל תושביה ,הוא משהו ייחודי בין סיציליה לים יפן .

וגם הפלסטינים אתה מוצא עוד מישהו דומה להם בהישגיו וביכולתו בין ארצות ערב? זאת ישות אחרת משותפת לנו ולהם . וזה אגב מה שמפחיד את העולם המוסלמי שרואה בכך סכנה לעצם קיומו \. הדבר שמעכב אתה תהליך הזה אצלנו שהוא שמלכתחילה היינו צריכים לאמר לערבים עכשיו אתם אצלנו אתם תמלאו את כל החובות וזכו בכל הזכויות שיש לישראלי .אם זה היה קורה היה נוצר תהליך מדהים בעוצמתו של היתוך.

א.א. :אתה חושב שהתוכנית הכנענית אפשרית לביצוע גם היום למרות כל הבדלי התרבויות והשפה ?

אמיר :יש הבדלי תרבויות בלי ספק . אולם גם בין עובדיה יוסף לבינך יש .והם לא פחות גדולים .ואולי מפריעים יותר . אין ברירה אתה מנסה להבטיח את עתידך שהדור הבא יהיה חילונ י ולא ש"ס תעבוד על זה בבקשה . פתח להם את הטכניון ואת צה"ל.

א.א. :לדעתך ליהדות העולם אין חלק ונחלה במדינת ישראל? 

אמיר : אני מאמין שחוק השבות הוא חוק מפלה מצביע על בני אדם מסוימים כבעלי זכויות מועדפות מראש .זהו חיקוי סתגרני ואקסלוסיבי והוא אינו מקובל עלי ויש לבטלו . אזרחי ישראל היהודים והערבים הם בעליה של הארץ הזאת ולא מי שיושב בניו יורק . נכון שהעם היהודי בגולה הקים את היסודות למדינה הזאת אך משעה שהמדינה קיימת יש לה ציווי אוטונומי משלה ,היא אינה חייבת מאום לאלה שמתוכם יצאו בניה.כמו שארה"ב אינה חייבת דבר לאנגליה ומדינות אמריקה הדרומית אפילו לא חצי דבר לספרד . צריך להבין ויש להפריד . יש עם יהודי בעולם ויש אומה עברית בארץ ישראל. כאן כדאי לציין שבכמה  הזדמנויןת אמיר הביע את געגועיו אל תקופת המנדט ולהוויה העברית שנוצרה אז בחסות הבריטים .

אמיר :יכול להיות שמדינת ישראל הוקמה מוקדם מידי לפני שהיישוב הספיק לגבש תשתית של השקפת עולם לאומית טריטוריאלית מסקנית מקפת שיהיה בכוחה לעמוד מול גלי העלייה ולהטמיע אותם בתוכה ולא להיכנע להם כפי שקרה במציאות להוות כולנו . .

א.א. : בדיעבד מה אתה חושב על הצלחת התנועה הכנענית כיום ?

אמיר : הרעיון יש לו השפעה ותהודה יותר מאי פעם .כותבים עלינו בעבודות באוניברסיטה. וחשוב מכל לדעתי רוב הצעירים הישראליים כיום בין שהם מודעים לכך ובין שלא הם כנעניים .  אולי אי אפשר עדיין לאמר שניצחנו אבל בהחלט התקדמנו מאוד .

א.א. :איך היית רוצה שיזכרו אותך מר אמיר ?

אמיר :כאחד מאלה שניסו לגלם את הנאמנות השלמה לחזון שהאמינו בו ובישרו את צביונה של האומה העברית כפי שהוא עתיד להתרקם . מי ייתן והמדינה הזאת תשכיל במסגרת מאבק האיתנים שגוזר עליה גורלה להשתחרר ממוסדות של אטוויזם ולהיערך אל נכון אל גדולת המחר השמורה לה הנשגבה לעין ערוך מכל האתמולים שהיא עומסת על גבה.

אהרון אמיר ניסח את האידיאולוגיה שלו בפואמה מיוחדת בפרוזה "שירת ארץ העברים " ובקטעים ממנה נסיים ראיון זה : חמוץ בגדים דורך שחר יום המחר לארצי הגדולה והרחבה . מאופל- רחם דור דור גח הוא ומפציע ,

טבול דמדומי דמים וחבורי חרדות ועצב. ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע .מנקרת אתמולים נחלאה ונעפשה ופרושת קורים ,רוחשת רמש תועבה למינהו –ונגהו לפניו טהור ונצרף . …בן יום הוא ובן נצח .

הנה זה בא היום הגדול ..

הוא יום אלוהים חדשים ,יום תחיית אי אז ובריאת יש מתוהו ,

הוא יום הנים השגיא יום נגוה נגה ארצי על רקב עולם נשחת. יום גאון צהרי-אמה ואיתן צערי קדם יום תכלת וארגמן .הוא יום עבר הגדול .

אני רואהו בא. על סיפו גהרתי ואשתחו. 

( מתוך שירת ארץ העברים " מאת אהרון אמיר )

קישורים רלבנטיים

פרידה מאהרון אמיר 

אלי אשד על "הכנעני האחרון "

ש.שפרה על המיסתורין של אהרון אמיר 

זאב גלילי על אחרון הכנענים 

אמנון לורד על הפטריוט הכנעני 

 אהרון אמיר בויקיפדיה

אהרון אמיר בלקסיקון הספרות העברית 

 

אהרון אמיר במכון התרגום

אהרון אמיר ואישתו

אהרון אמיר בטלווזייה

 אהרון אמיר חתן פרס ישראל

נימוקי הזכיה בפרס ישראל

אמיר זוכה בפרס ישראל 

גם על הזכייה 

דיון על נאום אהרון אמיר

 

הכנענים בויקיפדיה

יעקב אשמן והתנועה הכנענית 

בראשית הייתה פלסטין :הכנענות הערבית

אהרון אמיר על …

המדינה היהודית בעוד חמישים שנה 

על הצורך במשטר נשיאותי

על עזר ויצמן

 

על הדיקטטורה של ארץ ישראל העובדת

 

אהרון אמיר על מצב התרגומים לעברית 

 

הנבלים

 המרגל היהודי של הפיהרר

 

כתב העת "קשת "בויקיפדיה 

אוריאל קשת ( אלישע פורת ) על קשת החדשה מס' 7

סקירה מפורטת על קשת 13

אהרון אמיר ואוסמה בן לאדן

אהרון אמיר וטרזן

אהרון אמיר וקפטן בלאד

סיפורת תנ"כית פאגאנית

שוב ישוב הבעל

המגזין הספרותי החשוב ביותר בתולדות המדינה

את והב בסופה 

 פלשת