Tag Archives: לוייתן

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן

 

 

הופיע במקור באתר "ארטפורטל "

 

כתבה זאת מופיעה מחדש על מנת לחגוג את שחרורו של ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הישראלית -רוסית מיכאיל גרובמן מאישפוז ממושך.

 

האמן הרוסי-ישראלי מיכאיל גרובמן הגיע לשלב השיא של ההכרה ביצירתו לאחרונה, כאשר במוסקבה הוצגה תערוכת ענק שלו (שכללה לא פחות מ-360 עבודות), שהתפרשה על פני שלוש קומות של המוזיאון לאמנות מודרנית. התערוכה היא אמנם לא ממש רטרוספקטיבה לכלל יצירתו של גרובמן, אלא ארבע תערוכות שונות שהציגו את גרובמן ואת פעילותו בארבע תקופות יצירה חשובות בחייו, משנות השישים ועד להווה. תערוכה נוספת של אותו אמן הוצגה במקביל במוזיאון היהודי במוסקבה. התערוכות זכו לתשומת לב תקשורתית רבה ולמאמרים ולסקירות מרובים של מבקרי אמנות רוסים, שהסכימו שהן מציגות בצורה מקיפה ביותר את תרומתו של מיכאיל גרובמן לעולם האמנות הוויזואלית. בד בבד עם תערוכות אלו הוענק לגרובמן בעת ביקורו ברוסיה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האקדמיה הרוסית לאמנויות.

זאת הייתה  הוכחה נוספת לחשיבותו של גרובמן בסצנה האמנותית הרוסית, אם כי הוא מוכר פחות בסצנה נוספת שהוא משתייך אליה, הסצנה הישראלית האמנותית, שלה הוא תורם מאז שעלה לארץ ב-1971 והתיישב תחילה בירושלים ואחר כך בתל אביב.

כאן יצר את קבוצת "לווייתן" בעלת האידיאולוגיה המיוחדת, שפעלה ברוסיה ובישראל בשנות השבעים והשמונים והיא מפורסמת עד היום. במסגרת קבוצה זו יצר גרובמן את מה שהוא כינה "אמנות יהודית", אמנות שמבוססת על סיפורי המדרש והקבלה, על סיפור בריאת העולם ועל רעיונות מיסטיים שונים, שאת סימניהם ניתן למצוא ביצירותיו.

כיום תמונות אלו נמכרות בסכומים גבוהים מאוד.

באופן יוצא דופן, גרובמן אינו רק אמן ידוע מאוד, הוא גם דמות בולטת ומשפיעה מאוד בסצנה הספרותית הרוסית בישראל, כמשורר ותיאורטיקן. בכל התחומים האלה התבלט גרובמן כאחד היוצרים הבודדים כיום, שיש להם אידיאולוגיה ברורה, מוצקה ובעלת השפעה ניכרת בתחומי האמנות הוויזואלית והספרות היפה בשפה הרוסית.

 

האוונגרדיסט

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן נולד ב-1939 במוסקבה, ופעל שם בשנות השישים כאחד ממייסדי זרם האוונגרד הרוסי השני (מונח שגרובמן עצמו טבע), שהתקיים ברוסיה משנות השישים ועד שנות השמונים.

זרם האוונגרד הרוסי המקורי הופיע ותסס בראשית המאה העשרים. הוא הגיע להישגים עצומים, אך לא נשא חן בעיני המשטר הקומוניסטי ונמחק מתודעת האדם הסובייטי. עד שמיכאיל גרובמן הצעיר נתקל במקרה ביצירות היוצרים מהזרם הזה והוקסם. הוא החל לחפש אחריהם במרתפים מאובקים של מוזיאונים, בעליות גג של בני משפחה, אצל כמה אספנים פרטיים שאיתר אותם במאמצים רבים בפינות שונות של ברית המועצות. אט-אט הוא הפך את  אמנות האוונגרד השכוחה לרלוונטית שוב מבחינת האינטליגנציה הסובייטית.

גרובמן מעריץ את האמן הרוסי קזימיר מלביץ', אשר טען שביצירתו יכול האדם להפוך לאל, ואמר שבאמצעות כל מעשי ידיו שואף האדם להגיע אל פסגות המחשבה, בתקווה להשיג את השלמות. גרובמן כותב על מלביץ', שהוא בשר מבשרם של נביאי התנ"ך: הוא מחפש את האלוהי ודוחה את הפואטיקה של החשיבה הטכנולוגית. לא מפני שהוא בז לטכנולוגיה או מתעלם ממנה, אלא משום שהוא שואף לעצב מחדש את פנימיות האדם. הוא מבקש להכניס אלמנט אלוהי לסביבה אלילית פגאנית, ובכך מייצג את החשיבה היהודית. לדידו, האמנות היא דרך להשיג שלמות רוחנית, להגיע לדרגת אדם עליון.

גרובמן, מצדו, קיבל את הרעיונות האלו והם קיימים ביצירתו בצורות שונות.

 

לווייתן

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

עניינו של גרובמן בנושא התחזק כאשר ב-1963 השתתף כאמן במשלחת מחקר של מדענים לאזור שבגבול בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן. שם החל לצייר על גבי מעטפות המכתבים ששלח לאשתו, אירה, יצורים דמיוניים שונים, שמאז החלו לחזור ולהופיע ביצירתו, מהם כאלה שסימלו את הרוע ואת המוות, חיות כמו "דרקון" ו"מלך נחש".

 

זמן קצר לאחר מכן, ב-1964, החלה להופיע בציוריו דמות של לווייתן, מפלצת המייצגת את כוחות התוהו במסורת היהודית העתיקה, שלפי סיפורים קדומים, היוותה איום של ממש על האלוהים והיה עליו להכניעה בקרב גדול. סיפור זה הוא מן הסתם שריד של מסורות פגאניות קדומות, שמוצאן עוד במיתולוגיה הבבלית, על תיאמת ומאבקה באל מרדוך. בעבור גרובמן הלווייתן אינו בהכרח, או בכלל, סמל הרוע, אלא דמות סמלית מלאה משמעויות שונות ומגוונות.

בעצם הופעתה ביצירות של גרובמן היא מאפשרת לצופים לחוש את העולם המיסטי הבלתי נראה שלצד העולם היומיומי שלנו. לווייתן היה לסמלו המפורסם ביותר של גרובמן, והוא מופיע אצלו בתמונות שונות בצורות שונות. לא מן הנמנע שהוא מזהה את עצמו יותר מכול עם הישות הזאת, שהיא מעצם טבעה פורצת סדרים ופורעת חוקים ומטרתה – כמטרתו של גרובמן עצמו – היא להגיע לעולמות העליונים.

בספטמבר 1967 גרובמן ישב וניסח מניפסט שלם על "הסימבוליזם המאגי", ובכך גיבש לראשונה בכתב את השקפתו האמנותית, שהחלה להתעצב מאז 1959, כאשר גילה לראשונה את זרם האוונגרד. בשלב זה הפסיק בהדרגה לראות את עצמו כאמן סובייטי ותפש את עצמו בראש ובראשונה כאמן יהודי, בין השאר, בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, שהצית את דמיונו. הוא החל לשלב סמלים יהודיים ביצירותיו, כמו למשל, בתמונה המפורסמת "הקבר של החייל הישראלי", שבה נראה קבר עם שני לוחות ועליהם חרותות המילים העבריות "אמרו" ו"לאלוהים", ולצִדם מנורה בעלת שבעה קנים. וברקע – נוף דמיוני של הרי יהודה.

ספרו של גרובמן "לווייתן" קיים בגרסה העברית (תרגם צבי חזנוב, ערכה דינה מרקון, כרמל והמרכז לאמנות יהודית רוסית, ירושלים, תש"ע, 2009). אלה הם יומניו משנות השישים במוסקבה, כשהיה חלק מהבוהמה הרוסית העליזה והפראית שסירבה לשתף פעולה עם האידיאולוגיה הסובייטית, בתקופה שבה היה עסוק בגילוי היצירות של זרם האוונגרד וניסח את האידיאולוגיה האמנותית המיוחדת שלו. אך למרבה הצער, דווקא היומנים שבהם עסק בגיבושה לא השתמרו. כאן מתגלית זיקתו למילה הכתובה ולספר, שכבר נגלתה בעבר ביצירתו, אולי יותר מכל לספר יצירה הקדם-קבלי. גרובמן שייך לאותם מחפשי אמת המאמינים שעל ידי טקסים, עבודה ויצירה בגשמיות אפשר להרבות את האור ולהציל את העולם מכיליון.

עוד לפני שעלה לישראל מרוסיה ב-1971, בין השאר בהשראת הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, לגרובמן היתה תוכנית מקורית לשלב אמנות עכשווית עם יהדות, סימבוליזם ומטאפיזיקה. למרבה הפלא, הוא הצליח למצוא שפע של חומר על אמנות, מיסטיקה וקבלה  בספריית לנין. הוא היה היה יושב שם ימים וערבים שלמים ושוקע; אחר כך, כשהתברר לספרנים שהחומר הזה פופולרי מדי אצל טיפוסים כמו גרובמן, הגישה אליו נחסמה. כן התברר לו שב"שוק הספרים השחור" אפשר להשיג אפילו תלמוד, אז הוא השיג, קרא, למד והשתמש בחומרים אלה כדי ליצור אמנות.

אמנם גם לפניו היו ציירים יהודיים, כמו שאגאל ואחרים, אולם לדעת גרובמן, בדרך כלל הם היו קיטשיים. איש לא ניסה לשלב כמוהו אוונגרד עם רעיונות יהודיים שונים. השניים נראו כלא מתחברים, עד שהיגיע מיכאיל גרובמן והפך את היהדות לאוונגרד.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

מגזין אגודת הסופרים "מאזניים " עם עטיפה של גרובמן

בציוריו יצר גרובמן דימויים קסומים, טעונים בקונוטציות מאגיות בעלות משמעויות ספרותיות שונות. הוא ניסה להחזיר לציורים את התכנים המיסטיים שהיו ליצירות אמנות בימי קדם ובימי הביניים, עד שאלו נעלמו לאחר הרנסאנס, כשהאמנות נעשתה חילונית לחלוטין.

כשעלה לבסוף ישראל, בניגוד לרוב היוצרים שעלו מרוסיה, השתלב היטב בחוגי הספרות והאמנות המקומיים. אך התוכניות  הגרנדיוזיות שהביא עימו לא התאימו לאמנים הישראלים, שעסקו ביצירת שפה מקומית עכשווית, נטולת קשר לגולה ולמקורות. מצד אחד, היו בוגרי 'אופקים חדשים' שעסקו במופשט האוניברסלי, ללא כל קשר ליהדות ולמקורות "והסתכלו עלי כעל חיה מוזרה", מספר גרובמן, ומצד שני, היו הצעירים ובראשם רפי לביא, שפיתחו שפה של אמנות מקומית מושגית.

מיכאיל גרובמן ליד תמונה שצייר.

"לא מבינים אותי כאן," אומר גרובמן. "הישראלים רגילים לקבל אמנות אירופית ואמריקאית, לא אמנות יהודית כמו זאת שאני עושה."

תפישת האמנות היהודית, שגרובמן שם לו למטרה לייסד בבואו לארץ היא: "האמנות היהודית בעיניי היא לא שאגאל המאוחר, שהידרדר לקיטש, וצבא החקיינים שלו. מה שעניין אותי זאת אמנות יהודית שיש לה קודים משלה, גרסאות משלה, קטגוריות ויזואליות משלה. כלומר, כל העניין היה גלום ביצירת אמנות יהודית חדשה. מודרנית, סוּפּר מודרנית […] טוב, בשביל מה באתי לישראל? כמובן, כדי לבנות חיים חדשים ואמנות חדשה […] אבל התברר שהרעיון של אמנות יהודית לא רק שהוא זר לגמרי לצייר הישראלי בן זמננו, אלא אפילו מיותר ומזיק. לא מיד הבנתי שבכל אלה מעורבת הפוליטיקה, כלומר, אם אני בא, נניח, לאיזה אוצר תערוכות ישראלי בעל השפעה, מספר לו על התוכניות: הנה, מדינה ציונית, אמנות ציונית, אבל הוא – אנטי-ציוני.

שבאתי הלכתי למוזיאון תל אביב, ראיתי מה תלוי שם וגיליתי שכל אלה הם חיקוי של המערב, שאין לו שום קרקע תחתיו. ואז התחלתי לכתוב מאמרים איך בונים אמנות ישראלית עצמאית, בדיוק כמו שקיימת מדינת ישראל העצמאית. הקהל המקומי נחרד. נוצר מצב, שאני רוצה ציונות באמנות, ובשבילם אלה צלילים זרים, הם רוצים משהו אחר לגמרי […] כולם רצו נוכחות באמנות המערב, מה שבעצם קרה בהמשך. ואני באתי ממוסקבה לישראל ולימדתי אותם מה צריך לעשות. זה מאוד לא מצא חן בעיניהם" (מתוך ראיון שערכה עם גרובמן אליסה ביאלסקי-ניימן, "זרקאלו", 4.2.2014. מרוסית: דינה מרקון).

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

גרובמן לא ויתר ולא ירד לחו"ל , כפי שעשו יוצרים רוסים רבים אחרים. במקום זאת הוא פעל להקמת סצנה אמנותית משלו. גרובמן היה ונשאר חלק מהתרבות הרוסית וחלק מהתרבות הישראלית, שייך לשני העולמות ונהנה מהמיטב שבשניהם. ספק אם יש יוצרים רבים אחרים כאלה.

בין השאר, הוא פעל יחד עם אשתו, העורכת והמבקרת אירינה ורוּבּל, להקמת כתב עת ספרותי בשפה הרוסית, "זרקאלו" ("אספקלריה"), שקיים עד היום, ונכון למאי 2014, ראו אור 43 גיליונות שלו.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

עם זאת, גרובמן הוא אחד האמנים הרוסים הבודדים שנטמעו בהצלחה בתרבות הישראלית. לא רק כאמן אלא גם כמשורר, שהכיר היטב משוררים ישראלים ידועים כמו דוד אבידן (שלזכרו כתב שיר). הוא פרסם שני ספרי שירה בעברית, אם כי רוב השירים תורגמו בידי משוררים ידועים כמו מאיה בז'ראנו, אשר רייך ורוני סומק: "בארץ שחורה שחורה" (כרמל, 2005) ו"החירות מגיעה ערומה" (קשב, 2013) – ספר שירים ארוטיים.

שיריו החזקים יותר כלולים בספר הראשון, שם מביא גרובמן כמה שירים אפקטיביים ביותר, שמעידים על כישרונו האמיתי: ליצור אימה, לעתים מעורבת בהומור שחור, הומור של זוועות המתאר את ההזיות הלא מיניות הכמוסות של היוצר. ניתן למצוא כאן שירי אימה כמו "גן עדן של ג'וקים" בתרגומו של אשר רייך, סאטירה אכזרית על החרדים: תיאור של עתיד מצמרר, שבו מקקים שחורים מתפשטים ומשתלטים בכל המדינה ובעולם כולו. עוד שיר בולט הוא "בוקר בוקר אני קם לצוד אנשים" בתרגומו של רוני סומק: תיאור בגוף ראשון של רוצח סדרתי היוצא ליום עבודה, לירות באנשים מתוך בניין.

( את השיר ניתן למצוא במגזין הרשת "יקום תרבות ").

 

 

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

מניפסט של "לווייתן". הסימבוליזם המאגי באמנות

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן ספר

ב-1975 הקים מיכאיל גרובמן קבוצה אמנותית בשם 'לווייתן', בשיתוף פעולה עם שמואל אקרמן ואברהם אופק. הם ניסחו מניפסט ועשו כמה פעילויות יחד עם אמנים נוספים, שיצרו תהודה. יצירתה של קבוצת 'לווייתן' היתה מעין הכרזת מלחמה על הממסד הישראלי באמנות. המטרה שבהקמת הקבוצה לא היתה ליצור ציירים שיידמו לגרובמן, אלא להפוך ציירים ואמנים צעירים לאמנים בעלי ראיית עולם ויצירה עצמאית.

הם נשארו אחת הקבוצות האמנותיות המעניינות ביותר בהיסטוריה של ישראל, קבוצה שראתה את פעילותה האמנותית כבעלת קרבה למאגיה, או כפי שהם הגדירו זאת, "הסימבוליזם המאגי". "זוהי שיטה המאפשרת השגה דתית של העולם וקיום מאושר עלי אדמות. סימבוליזם מאגי באמנות – זוהי שיטה המאפשרת להתקרב לבלתי ניתן להשגה"

]דברים אלה נכתבו בהשראת שימוש מקביל באותיות ובמילים ביצירות האמנים מהאוונגרד הרוסי, שאז לציבור הרחב לא הייתה כל גישה אליהם.

כאמור, גרובמן החל לגבש את שיטתו ב-1959 וניסח אותה סופית בספטמבר 1967 והוא רק בן 28, אולי לא במקרה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, שבה גברה ישראל על הערבים.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

בשיטה זו הוא רואה מערכת של סימנים ויזואליים המפוענחת במבט פנימי רוחני. היא שואבת השראה מהפילוסופיה היהודית של הקבלה, מצד אחד, ומהרעיונות של אמני האוונגרד הרוסים מראשית המאה העשרים, מצד שני. יש בה רצון לחזור אל הפרימיטיביות, שגרובמן רואה בה מעלה, וגם אל הסמל ואל האות. גרובמן משלב מכאן ואילך סמלים ואותיות ומילים שלמות ביצירותיו האמנותיות, כחלק בלתי נפרד משיטת הסימבוליזם המאגי שלו.

גרובמן כותב: "כשם שאלוהים ברא את העולם מתוך התוהו ובוהו, כך האמן הופך את המישור למצבור של אנרגיה. צורות הבנויות מקווים, מכתמים ומצבע יוצרות חלל אנרגטי. אנרגיה שמפיקה יצירת אמנות היא סוג האנרגיה היחיד שיצר האדם. יצירה אנושית הנָּה הוכחה לכך, שנפש האדם היא חלק אינטגרלי מאלוהים. אדם נוצר בצלמו ובדמותו של אלוהים, והיצירה היא ההמשך האלוהי באדם. כאשר אדם יוצר חלל דחוס מבחינה אנרגטית, הוא מתגבר על מימד הזמן, כלומר, מגיע לאחת הדרגות העליונות של רוח האדם" (מיכאיל גרובמן, "לווייתן", בתוך: "על הסימבוליזם המאגי ועל אמן כדמות בדויה", "זרקאלו": יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005, עמ' 218); "הסימבוליזם המאגי יוצר תקדימים ויזואליים ומציאויות חדשות" (שם, עמ' 222)".

העבודות הכמו-ספונטניות האלה רוויות באמונה, שיש בכוחו של האמן להשפיע על כוחות הקוסמוס, למען יפעלו לרצון האדם. במיסטיקה היהודית מופיע הצדיק כפועל להעלאתן של ניצוצות האור האלוהי הרבוץ בכלים השבורים, השבויים בגשמיות החומר.

חלק חשוב ביצירה של גרובמן זוהי אמנות פוליטית, ומאז ומתמיד הוא נהנה הנאה גדולה לעורר סקנדלים. שערורייה רצינית עורר מיצב גדול שעשה בשנות השבעים ברעננה, בזמן שבו נערכו הפגנות "הפנתרים השחורים", כשהם גנבו משאית עם חלב שנועד לשכונה מבוססת וחילקו את החלב באזור שבו גרו עניים ממוצא מזרחי, תחת הסיסמה: "לילדים שלנו אין מספיק חלב, ולחתולים ולכלבים של האשכנזים יש חלב כל יום, ובשפע". הם ציירו אז על הקירות כתובות גרפיטי על "אשכנאצים" וכו'. גרובמן הציג עבודה שכתב עליה: "אשכנזים – לאושוויץ". שרת החינוך אמרה שחייבים להסיר אותה, הסקנדל היה גדול, וביוזמת ראשי עיריית רעננה היא אכן הוסרה בן-לילה.

כותב שורות אלו נתקל לראשונה ביצירתו של גרובמן בראיון גדול שהופיע עימו ב"דבר לילדים " ב-1981 ואפשר למצוא אותו סרוק כאן.

והנה ראיון שאני ערכתי עם גרובמן עשרות שנים לאחר אותו ראיון עם ילד עיתונאי.

תוצאת תמונה עבור ‪michael grobman‬‏

 אלי : הגדירו אותך כפרובוקטור וכחוליגן. אתה מסכים עם זה?

גרובמן: אולי יש בזה משהו. פעם בניתי מיצב ברעננה שהוחרב ביום שלמחרת – למזלי הספקתי לתעד. אנשים נבהלו – זו היתה עבודה פוליטית, ובאותה תקופה התרבו הפיגועים. בניתי מעין חווה: גדר בצבעי דגל פלסטין ובתוכה כיסאות פגומים שהזכירו כיסאות באוטובוס אחרי פיגוע, או כיתה אחרי אירוע חבלני. מסביב הרצתי כתובת בערבית, שחזרה על עצמה: "חתוך את היהודי!"

אלי :אתה מאמין שהדרך שלך יכלה להפוך את האמנות הישראלית למרכזית?

"לא היה לי שום ספק, שהפוטנציאל הישראלי-יהודי יספיק למטרה זו. התרבות היהודית עשירה במיוחד, ואנחנו השארנו אותה לכל מיני חוזרים בתשובה. אמרתי שאנחנו צריכים לקחת את המסורת שלנו ולהשתמש בה כך, שתיעשה מקובלת בכל העולם. אנחנו נחשבים לאניגמה גדולה בכל מקום. כולם מתעניינים ביהדות וביהודים, גם האנטישמים וגם אלה שאוהבים אותנו. אמרתי שכדאי לנצל את זה. להפוך את הכתב והסמלים הלא מובנים שלנו למוחשיים".

האוונגרד השני גם הוא היום זיכרון בלבד. הוא הפסיק להיות זרם בעל משמעות לאחר קץ השלטון הסובייטי, אבל מיכאיל גרובמן ממשיך להישאר יוצר משפיע, שישנם רק מעטים כמוהו, בתרבות הרוסית והעברית כאחת, בתחומי האמנות החזותית והספרות היפה. הוא את חותמו השאיר כאחד היוצרים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, של האמנות היהודית החדשה.

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

 

ביבליוגרפיה

מיכאיל גרובמן , 1939, "בריאה בין כאוס לקוסמוס", ברעם, מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה, [תשס"ו] 2006.

תמונה קשורה

מאמרים של מיכאיל גרובמן בעברית

"לווייתן", תרגמה מירי ליטווק, בתוך: "זרקאלו: יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עם עובד, תל אביב, 2005 (במקור נכתב ברוסית ב-1967), עמ' 233-211.

"על מאלוויץ", תרגם דניאל רובינשטיין, בתוך: "זרקאלו: ראי לספרות רוסית עכשווית", הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 290-285.

ראו גם

מיכאיל גרובמן ב"יקום תרבות "

מיכאיל גרובמן בויקיפדיה 

פרטים על גרובמן 

האתר של מיכאיל גרובמן:

מבקרים את מיכאיל גרובמן 

מיכאיל גרובמן נזכר עוד

זה יגיע אני לא דואג:דנהגילרמן על מיכאל גרובמן

אדם אדיש לא יכול לקלל כך :רומן וטר על גרובמן 

השוטים של גרובמן :מרדכי גלדמן על גרובמן 

דף הפייסבוק של מיכאיל גרובמן

המייל של מיכאיל גרובמן

grobman1@netvison.net.il

 

תוצאת תמונה עבור מיכאיל גרובמן

מיכאיל גרובמן עם הכלב המנוח טימור.

 

ראיון עם האמן מיכאל גרובמן מ"דבר לילדים " ב-1981.

ידידי האמן המשורר ואושיית התרבות הרוסית במדינת ישראל מיכאיל גרובמן השתחרר סוף סוף מאישפוז ממושך בבית החולים וחזר לביתו שם יוכל להמשיך ליצור את יצירותיו המיוחדות.ואתמול התארחתי אצלו. כדי לחגוג את שחרורו מכלא בית החולים.

לרגל אירוע משמח זה הנה שריד ארכיוני ראיון עם האמן הצעיר מיכאיל גרובמן שפורסם בשבועון הילדים "דבר לילדים "כרך נא בחוברת מספר 40 בתשיעי ליוני 1981.

ושם ניתקלתי לראשונה בשם "מיכאיל גרובמן ".

הראיון בוצע בידי עיתונאי צעיר ( ע"ץ) צבי פרידלנדר כיתה ז' בירושלים. אבל הוא מדהים בעמקותו לגבי עיתונאי צעיר כל כך.

 

 

ראו עוד על מיכאיל גרובמן

הסימבוליזם המאגי של מיכאיל גרובמן מאת אלי אשד