ארכיון תג: מיסטיקה

תולדות תורת הסוד: שלב הסיכום על פי יוסף דן

 

 

תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה " מאת יוסף דן בהוצאת מרכז זלמן שזר.תשס"ט . בשלושה כרכים.1240 עמודים.

ספר חדש יצא לאור בימים אלו ספר מקיף מעין כמוהו, למעשה המקיף ביותר אי פעם שנכתב בנושאו בידי מחבר יחיד : שלושה כרכים (!) על תולדות תורת הסוד העברית.
זהו הספר "תולדות תורת הסוד העברית :העת העתיקה" של פרופסור יוסף דן בהוצאת מרכז זלמן שזר.
לכתוב ספר מעין זה הוא יומרה גדולה מעין כמוה,מה גם שחקר המיסטיקה והאיזוטריקה ותורת הסוד העברית לדורותיה הוא הנושא הפופולארי המוכר והמבוקש ביותר בקרב הציבור הרחב המשכיל מבין כל מדעי היהדות.
וספר ענק זה הוא רק הפתיחה בפרויקט שאפתני מעין כמוהו.
פרופסור יוסף דן הודיע שהוא מקווה לכתוב לספר זה המשכים שיתארו את כל תולדות תורת הסוד לאורך הדורות עד לימינו כפי שגרשום שלום מורו מייסד המחקר בתחום הנחשב לגדול חוקרי היודאיקה של המאה העשרים מעולם לא עשה. ולמעשה איש לא עשה.
ניתן לראות שדן מבצע סיסטמיזציה ומציג סקירה היסטורית מקיפה של תולדות תורת הסוד מנקודת המבט של ההיסטוריון של הרעיונות ומנסה להגיד את המילה האחרונה לגבי כל מה שקיים וידוע כיום בתחום חקר הקבלה ותורת הסוד היהודית וגם לגבי מה שלא ידוע ואולי לא יהיה ידוע לעולם.

להלן רשימה ראשונה בסדרה על חוקרי וספרי תורת הסוד וקבלה  שונים .הסדרה תכלול גם כתבות על חוקרים כמו מייסד חקר הקבלה גרשום שלום וחוקרת הקבלה חביבה פדיה  ותכלול כמה מאמרים מקיפים  על  ספר היסוד של תורת המיסטיקה היהודית לדורותיה ,"ספר היצירה"  לאורך הדורות לרגל פירסום הפירוש המקיף ביותר הקיים   לספר היצירה של הגאון מוילנה.

ספר חדש יצא לאור בימים אלו ספר מקיף מעין כמוהו, למעשה המקיף ביותר אי פעם שנכתב בנושאו בידי מחבר יחיד : שלושה כרכים (!)  של 1240 עמודים סך הכל על תולדות תורת הסוד העברית.
זהו הספר "תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה " של פרופסור יוסף דן בהוצאת מרכז זלמן שזר.
לכתוב ספר מעין זה הוא יומרה גדולה מעין כמוה,מה גם שחקר המיסטיקה והאיזוטריקה ותורת הסוד העברית לדורותיה הוא הנושא הפופולארי המוכר והמבוקש ביותר בקרב הציבור הרחב המשכיל מבין כל מדעי היהדות.
וספר ענק זה הוא רק הפתיחה בפרויקט שאפתני מעין כמוהו.
פרופסור יוסף דן הודיע שהוא מקווה לכתוב לספר זה המשכים שיתארו את כל תולדות תורת הסוד לאורך הדורות עד לימינו כפי שגרשום שלום מורו מייסד המחקר בתחום הנחשב לגדול חוקרי היודאיקה של המאה העשרים מעולם לא עשה. ולמעשה איש לא עשה.
ניתן לראות שדן מבצע סיסטמיזציה ומציג סקירה היסטורית מקיפה של תולדות תורת הסוד מנקודת המבט של ההיסטוריון של הרעיונות ומנסה להגיד את המילה האחרונה לגבי כל מה שקיים וידוע כיום בתחום חקר הקבלה ותורת הסוד היהודית וגם לגבי מה שלא ידוע ואולי לא יהיה ידוע לעולם.
ותיאורטית זה בהחלט כבר אפשרי כיום בראשית המאה ה-21 במאחר שכפי שדן מציין מזה חמישים שנה לא נתגלו כלל ממצאים חשובים חדשים בתחום זה. לא מאז גילוי המגילות הגנוזות והכתבים הגנוסטיים בנאג' חמדי במצריים,ולחוקרים כיום אין מסמכים חדשים שעומדים לרשותם שלא עמדו לרשות גרשום שלום ועמיתיו לפני חמישים שנה.
כך שבראשית המאה העשרים ואחת היגיע הזמן לעצור להסתכל מסביב במבט מקיף ולא נקודתי כפי שעושים מרבית החוקרים בתחומים אלו שמעדיפים ( ובדרך כלל מסיבות טובות מאוד ) לעסוק בנושאים ספציפיים מאוד ולסקור את כל מה שידוע לנו כרגע בתחומים אלו ולנסות להגיע למסקנות סופיות נכון למצב הידוע לנו כרגע. .
אכן יומרה ענקית .

עם זאת עם יש מישהו שמסוגל כיום ליצור פרוייקט אדיר מימדים ומקיף כזה בנושאים מסובכים כל כך לאחר מותו של גרשון שלום פרופסור יוסף דן הוא כנראה האיש.

החוקר

חתן פרס ישראל פרופסור דן הוא ביחד עם פרופסור משה אידל ככל הנראה חוקר הקבלה המפורסם והמוערך ביותר כיום. הוא חיבר ספרים רבים בנושא מחשבת ישראל וקבלה. עסק רבות בחקר חסידי אשכנז ובחקר המשיחיות.. והוא בעל הקתדרה על שם גרשום שלום באוניברסיטה העברית .וחיבר מאמרים רבים ומחקרים רבים על מורו גרשום שלום וחקר את תולדות מחקר הקבלה המודרני .

הוא גם חקר הן את הסיפור העברי בימי הביניים והן את הסיפור החסידי ואף עסק בביקורת ספרות יפה מודרנית. הוא חיבר ספר פופולארי על המחשבה האפוקליפטית בשם "אפוקליפסה אז ועכשיו "( משכל 2000) ספרו האחרון לפני הספר הנ"ל היה הלב והמעיין : מבחר חוויות מיסטיות, חזיונות וחלומות, מן העת העתיקה עד ימינו.( כתר 2005) אנתולוגיה של מבחר קטעים מיסטיים מהספרות העברית עבור הקורא המודרני .
דהיינו אדם רב תחומי בעל תחומי עניין מגוונים יותר מהמקובל בקרב חוקרי הקבלה האחרים.

 

נושאים

בספר הענק עצמו עוסק דן בכרך הראשון בשורשיה של תורת הסוד בימי בית שני בספרים החיצוניים ובמגילות מדבר יהודה.ובהופעתם של המלאכים כישויות חשובות בספרות הסוד ,דבר שהם לא היו בספרות התנ"כית הקדומה. בראשיתה של הספרות האפוקליפטית שדנה בעתיד לבוא באחריתה ימים ובגיבוריה ובראשם חנוך שהפך בספרות זאת למלאך ראשי מטירון. דן ממשיך ומפרט בנושאי תורת הסוד ועד הכמה ניתן למצוא אותם בעולמם שלחז"ל ובמיוחד בסיפור המפורסם על הארבעה שנכנסו ל"פרדס" ושממנו יצא רק רבי עקיבא שפוי שנחשב לבסיס לכל תורת הסוד של ימי התנאים והאמוראים.

בכרך השני עוסק דן בנושאים של תורת הסוד בעולמם של חז"ל בנושאי מעשה בראשית ומעשה המרכבה,המשיחיות,מאגיה ודמונולוגיה בעולמם שלחז"ל מכאן הוא ממשיך לעסוק בספר המרכזי לעתיד בעיני הדורות הבאים ( אם כי בהחלט לא בזמן יצירתו) בספר היצירה משמעויותיו והתפתחותו . וזהו אחד הנושאים המעניינים ביותר בספר שכן בו יוצא דן כנגד דעות מקובלות רבות שלחוקרים כמו גרשום שלום ויהודה ליבס.
נושא מרכזי בספרו של דן הוא עולמם של"יורדי המרכבה " המיסטיקנים הראשונים שעליהם אנו יודעים בברור בעולם ההגות היהודית שהחלו לפעול בתקופה זאת של האמוראים . והוא ממשיך לפרט עליהם בכרך השלישי שמתאר בפירוט את הקוסמולוגיה של יורדי המרכבה ומנתח בפירוט את כתביהם כמו ספרות ההיכלות וספרים הקשורים אליהם כמו " " שיעור קומה ". הוא מסיים בפתח ימי הביניים עם חיבורים אפקוליפטיים משיחיים חשובים כמו ספר זרובבל שהיוו מצע לספרות ימי הביניים שבה יעסק דן בכרך המונומנטלי הבא בסדרה.

תורת הסוד על פי יוסף דן


בספרו דן מנסה קודם כל להגדיר מהי אותה תורת הסוד שלחקירתה הקדיש את כל חייו. יוסף דן רואה בתורת הסוד כמושג אותנטי ביהדות שפותח בקירבה בשלבים מאז המאה הראשונה לספירה.
הא מזכיר שלעומת זאת המושג המקביל כביכול מושג המיסטיקה אינו נמצא בעברית ולדעתו אין זהות בין תורת הסוד למיסטיקה .תורת הסוד היא תחום עיוני בעיקרו המבוסס על פרשנות של כתבים קדומים שניתן ללמדו ולדעתו ולנסח את המסר שהוא נושא אלא שמטעמים שונים דתיים וחברתיים קיימת נטייה לשמור אותו בסודו לעסוק בו בחוגים מצומצמים בלבד. המיסטיקה לעומת זאת שמבוססת על חוויות על טבעיות שאותן חווה אדם בקשר עם כוחות עליונים היא תחום שאמנם ניתן לדעתו בשלמות או באופן חלקי אך ההשגה בו חוויתית ועל לשונית ואי אפשר להביעה בצורה אנושית אלא בצורה חלקית ועקיפה ומרמזת בניגוד לתורת הסוד האזוטרית שניתן להביעה בשלמות אך יש לשמרה בסוד בקרב "המבינים " בלבד . בימינו כמובן תפיסה זאת השתנתה לחלוטין וכיום יש מגמה של קבוצות כמו "המכון לחקר הקבלה " להעביר את כל מה שידוע בתחום לקהל הרחב ביותר..
דן מדגיש שהיהדות דווקא בולטת, בהשוואה לנצרות ולאיסלאם, כדת שיש בה עיסוק רב מאוד בצדדים הנסתרים של המציאות, בנעשה בעולמות העליונים או במה שמכונה בתורת הסוד "מעשה בראשית" (תיאור תהליך הבריאה) ו"מעשה מרכבה" (תיאור ה"מרכיבים" השונים של האלוהות). "העיסוק בסודות האלוהות אליבא דן הוא חלק מרכזי ובלתי נפרד מן היהדות – החל מהנביא יחזקאל שמתאר את מראה האלוהים, ועד הקבלה של ימינו. ועוד הבחנה חשובה: תורת הסוד היהודית מזוהה בציבור לגמרי עם המונח "קבלה",
דן מבקש להדגיש שבעיניו הקבלה היא רק ענף מרכזי של תורת הסוד אבל אחד מני לא מעטים , שהחל להתפתח מן המאה ה-13 ומאז הוא אמנם הענף המרכזי. מה שאנחנו, החוקרים, מזהים כרעיונות חדשים של המקובלים, מבחינת המקובלים עצמם אלה רעיונות שלדבריהם התקבלו במסורת הדורות, דור מפי דור, ומכאן השם 'קבלה'. המאפיין העיקרי של התפיסה הזאת הוא השלכת המונח 'ספירות', שבתורת הסוד הקדומה התייחס למציאות הפיזית של העולם, אל האלוהות עצמה" – במובן של דרגות שונות בתוכה.

יוסף דן .צילום אייל יצהר.

אלא שדן החליט להתחיל את המסע שלו אל תולדות תורת הסוד היהודית לא מן התנ"ך ומספר יחזקאל , אלא מימי בית שני. הסיבה:. בכל ימי התנ"ך יש לנו נביאים שנמצאים בקשר ישיר עם אלוהים. ובמצב כזה אין מקום ואין צורך בתורת סוד. אתה לא צריך 'ללמוד' על האלוהות כשאתה נמצא בקשר ישיר איתה. תיאורי יחזקאל של מפגשיו עם האלוהות יכולים לכאורה להקביל לתיאור של 'יורדי מרכבה' מאות שנים מאוחר יותר , אבל הם אינם 'תורת סוד'. יחזקאל 'מדווח' לפני העם כולו על מה שראה בגילוי נבואי, הוא לא שומר זאת לקומץ תלמידים נבחרים.
לכן תורת הסוד היהודית מתחילה רק במקום שבו הסתיימה הנבואה דהיינו בראשית ימי בית שני לאחר הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי .ואגב אורחה דן פותח את הדיון שלו בתולדות תורת הסוד בשאלה המעניינת מדוע בעצם נפסקה הנבואה?
בהיסטוריה הדתית היהודית נשללה האפשרות של תקומת נביא כמלאכי לפני ימות המשיח ושום נביא מאז מלאכי ( שבעצם איננו יודעים אף מי היה ואם מלאכי אכן היה שמו זוהי פשוט מילה שמופיעה בטקסט ,ומבחינתנו הנביא שכתב את הספר הוא אנונימי לחלוטין ) לא הוכר יותר כמי ששמע ישירות את קול ה'
בבבא בתרה הושמעה למשל הקביעה "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ותינוקות ".
מבחינתנו זה אומר שנפסקה למעשה התקשורת הישירה פחות או יותר בין האל והאדם . חז"ל ראו מעתה את הנבואה כנחלת העבר האמונה על אפשרות התגלותה אל לפני בכירים כמו פסה מן העולם .
.מי שטען שיש לו קשר ישיר עם האל כמו המיסטיקנים התייחסו אליו בחשדנות גדולה .אמנם צצו כל מיני חכמים ומיסטיקנים שטענו לקשרים ישירים עם האלוהות אבל אלו תמיד היו בשוליים ולא במרכז החברה.
.
אין זה ברור לנו מדוע בעצם פסקה הנבואה לאחר חגי זכריה ומלאכי .הרי זאת תופעה חשובה שמוצגת בשתיקה ביכול כאילו הדבר ברור ומובן מאליו.אבל אין בו שום דבר מובן מאליו. האם ישבה ועדה של חכמים אי שם אי אז  בימי ראשית בית שני והכריזה שמכאן ואילך אין יותר דברי נבואה ?
אבל המסורת היהודית מעולם לא עסקה בנושא זה במפורש וכאילו התעלמה ממנו למרות חשיבותו .
עם סיום תקופת הנבואה אמנם מתחילה להיכתב ספרות מיסטית עשירה מאוד, שרובה אינו מוכר לציבור הרחב משום שנדחקה למה שמכונה "הספרים החיצוניים". כמה מאלה מכונים "יורדי מרכבה", שמחבריהם "מדווחים", כביכול, בפירוט רב על העולמות העליונים – אלוהים וכל מלאכיו

יצירת ספר היצירה


בין מגוון הנושאים שיוסף דן עוסק בהם בספרו הוא שם דגש רב על שני ספרים מסתוריים במיוחד שהייתה להם השפעה עצומה ומכרעת על הדורות הבאים :"ספר היצירה "שדן בדרך שבה נברא העולם בידי אותיות השפה העברית ,  וספר "שיעור קומה" שדן בדמותו של האלוהים ומתאר את מידותיו העצומות של האל באמצעות רשימת איבריו שמותיהם ומידותיהם האסטרונומיות.
דן מראה שגם לאחר עשרות שנים של מחקר אינטנסיבי ומאות מאמרים וספרים שני הספרים הם בגדר מיסתורין גדול מאחר שאיננו יודעים בידי מי נכתבו ובאיזה הקשר נכתבו ומתי נכתבו . הוא מעריך ושכנראה לא הייתה להם  כל השפעה בזמן שבו נוצרו  ובכל זאת הייתה להם השפעה עצומה על הדורות הבאים שמצאו בהם דברים שהתאימו להם.
דן מראה ששני הספרים האלו הם בגדר אנומליה מוזרה שכן הם נראים כחסרי כל הקשר וקשר למה שעשו החכמים באותה התקופה.

לדעתו של דן אין לראות "בספר היצירה" ספר מיסטיקה שעוסק במיסטיקה של הלשון כפי שהבינוהו בימי הביניים והמקובלים עד היום או בספר שעוסק בדרכים שבהם אשר ליצור גלמים כמקובל במסורת,וגם כפי שטען מורהו של דן ]פרופסור שלום אלא ספר שבזמנו היה בגדר מה שאנו מכנים ספר מדעי דהיינו ספר שמנסה לתאר את מבנה היקום ודרך התהוותו. ואין לו כקשר למיסטיקה וכשפים מאיזה שהם סוג . החשיבה של בעל ספר היצירה היא חשיבה מדעית שיטתית ובכלל לא ספר מיסטי העובדה שהוא נהפך לספר יסוד של המיסטיקה היהודית היא כנראה תאונה של ההיסטוריה .

דן מציין כבדרך אגב גם את העובדה המעניינת באמת שבעל הספר היצירה הוא ההוגה היהודי היחיד אי פעם שיצר שיטה דקדוקית עברית מקורית .כל ההוגים שעסקו בכך אחריו יצרו שיטות המבוססות על הדקדוק הערבי בניגוד אליו והדבר מראה על חשיבה שיטתית הגיונית ומדעית . ככל הנראה הסיבה שהספר מצא לבסוף נתיבות אל סעדיה גאון וחכמי המאה העשירית הרציונליסטים היה משום שמצאו בו ביטוי למדע יהודי אותנטי בתחומי הטבע ובתחומי האלוהות כפי שלא יכלו למצוא בשום ספר אחר והם יכלו להשתמש בספר ובמושגיו המוזרים בעיני הדורות הקודמים להם ליצירת תפיסה דתית ומדעית שיטתית.
יוסף דן מעלה את התמיהה הכיצד חכמי המאה העשירית שעסקו בספר בפרטנות לראשונה לא ידעו דבר על מוצאו ועל גרסותיו הקודמות תמיהה שהוא אינה יכול לפתור אותה .אולם מן הסתם היו לא מעט זרמים שהיו "תת קרקעיים " ולא בהכרך היו מוכרים גם לחכמי התקופות מאחר ששמרו על סודיות והיו מוכרים רק לכמה עשרות או מאות מקורבים ותו לא.

יוסף דן.צילום  : לאה גולדה הולטרמן

 

לדעת דן היה הספר חלופה רדיקלית לכל מה שהיה סביבו בכך שלא היה אמון על פירושם ודרישתם של כתבי הקודש על פי תורה שבעל פה אלא היציג לה חלופה רדיקלית משלו . ולכן הוא מזכיר את אברהם שמאחר שחי לפני מתן התורה היה עליו לחקור אתה מציאות סביבו רק מכוח שכלו שלו כפי שעשה המחבר של ספר היצירה שאולי הזדהה עם דמותו של אברהם כיוצר תורה חדשה שאין לה בסיס בספרות שלפניו.
גם ספר "שיעור קומה " הוא בגדר אנומליה מדהימה בספרותנו שכן איש לפניו לא העז לתאר או אף לרמוז בפרטנות כזאת על מראהו החיצוני של האל שאותו הוא מתאר בפירוט תוך נתינת מימדים מדוייקים של גודל אבריו השונים של האל או אף לטעון שיש לו בכלל מראה חיצוני ,רעיון פגאני במובהק.
דן מעריך שכותב הספר היה אולי מקורב לחוגי יורדי המרכבה שעימם יש לו כמה מושגים משותפים אבל המסקנה שלו שגם אם כך היה הרי לא היה בינהם קשר הדוק. לכל היותר אפשרי לאמר שכותב "שיעור הקומה " היה שייך לקבוצת שוליים של קבוצת השוליים של יורדי המרכבה.
אבל לעתיד לבוא "לשיעור קומה "הנידח והמוקצה בגלל הרדיקליות של רעיונותיו בזמנו הפך לספר יסוד של תורת הסוד בימי הביניים.

סיכום תורת הסוד

אז מה ניתן להסיק מספרו של דן לגבי התפתחות רעיונות תורת הסוד בישראל בימי קדם ?
תורת הסוד הייתה בראשיתה תוצר של חוגים מצומצמים ביותר שכינו את עצמם "יורדי המרכבה " ומנותקת לחלוטין מכל מה שניתן לקרוא לו"זרם המרכזי " של התנאים והאמוראים . אמנם ייתכן שתנאים ידועים כמו רבי עקיבא ואלישע בן אבויה היו בין הראשונים שעסקו בתורה זאת כפי שרומז הסיפור המפורסם על הארבעה שירדו לפרדס אולם כל קשר כזה אם אכן היה קיים ( ( וחוגים מאוחרים של מיסטיקנים טענו לו ) אינו וודאי כלל ואין זה ברור כלל אם היה קשר בין רעיונותיהם המיסטיים של התנאים מה שלא היו ובין הרעיונות המיסטיים שהתפתחו מאוחר יותר. ככל הנראה החוגים האלו התקיימו במשך מאות שנים מהמאה השלישית ועד המאה השביעית בארץ ישראל ובבבל .


בכל מקרה ניראה שחוגי האנשים שעסקו בתורת הסוד הלא הם" יורדי המרכבה"  שמהם השתמרו לנו ספרי חזיונות שקיבלו את הכינוי "ספרות ההיכלות והמרכבה" על מסעותיהם בעולמות העליונים, היו בנתק מוחלט מחוגי החכמים "הקונבנציונאליים" של התקופה .

ככל הנראה המדובר היה בקבוצות נפרדות לגמרי.

וגם עם היגיע שמעם ושמע רעיונותיהם של "אנשי הסוד "הנ"ל  אל חוגי האמוראים יוצרי המשנה והתלמוד,דבר שאינו בטוח כלל וכלל, הללו התייחסו אליהם כנראה בהסתייגות ובזלזול מוחלט ולא טרחו להתייחס אליהם כלל בדיוניהם.
. מבחינתם תורת הסוד "יוק."

ולדעתי אפשר להשוות את מערכת היחסים הזאת למערכת היחסים שקיימת נניח היום בין מדענים העוסקים בחקר סודות היקום ובין מיסטיקנים שמפרסמים ספרי תקשורים על  אותם סודות היקום שאותם קיבלו לטענתם מישויות עליונות מאי שם ביקום.

המדענים אם בכלל יועילו לדפדף בספרים של המתקשרים הנ"ל יזרקו אותם לצד במשיכת כתף ומשיכו הלאה בענייניהם.
אין אנו יודעים מי היו האנשים שכתבו את ספרי ההיכלות והמרכבה מאחר שהם שמרו על אנונימיות מוחלטת אם כי השתמשו בשמות של תנאים ידועים,אך ספק רב אם היה להם קשר כל שהוא אליהם. אולי הייתה האנונימיות המוחלטת שלהם עדות לשוליותם בחברה היהודית .
ואם היה הדבר נכון לגבי יורדי המרכבה בספריהם טענו ליכולות עליה לעולמות עליונים הדבר נכון פי כמה וכמה לגבי "ספר היצירה "וספר "שיעור הקומה" ספרים מהפכניים ממש ברעיונותיהם שנתקלו בתקופת יצירתם באדישות ובהתעלמות מוחלטת,ככל הנראה משום שהיו כל כך שונים מכל מה שהיה מקובל אז עד שאיש לא טרח להתייחס אליהם ברצינות. מה שאינו יכול אלא להביא למסקנה שאחרי הכל הם ניכתבו בידי אישים עצמאיים מאוד בעלי דעות מיוחדות במינם שלא היו חברים באסכולה כלשהי שכתבו את דבריהם ללא קשר למה שהיה מקובל בתקופתם. היו אלו אנשי שוליים שלחלוטין מחוץ "לזרם המרכזי".
התמזל מזלם וכתבי היד שלהם שרדו הועתקו והועתקו שוב בידי מי איננו יודעים ולבסוף השפיעו בדורות הבאים שהיו מוכנים לקבל את הרעיונות הרדיקליים שבהם .
בדרכם שלהם כמובן .
רק כעבור מאות שנים לאחר יצירתם התגלגלו ספרים אלו ,אולי לחלוטין במקרה לידי חכמים מ"הזרם המרכזי " של היהדות כמו סעדיה גאון שהיו מוכנים סוף סוף להתייחס לרעיונות שהובעו בהם. אם נרצה הרי יש כאן חדירה איטית ומחלחלת של רעיונות לתרבות אדישה לחלוטין בתחילה אך נכונה יותר ויותר לקלוט אותם בהדרגה עד שהם מוצאים קרקעי פורייה בימי הביניים והפכו ליסוד ולבסיס לתורת הקבלה
.רק בימי הביניים היו החכמים הנורמטיביים מוכנים לקבל או למצער להתייחס אל הרעיונות שנראו מוזרים כל כך בעיני חכמי ימי קדם,ואז הם הפכו לחלק מוסד מהיהדות הנורמטיבית
דן אינו מסתפק בתיאור מפורט של מצב המחקר אלא גם מביא הרבה מסקנות מקוריות משלו.וזה מוסיף רבות לספרו.

ספרו של דן הוא אכן יומרני מאין כמוהו בתיאור כללי מקיף של תולדות תורת הסוד .. אבל נראה לי שליומרתו יש כיסוי/ בכל פרק הוא מביא תיאור מפורט למדי של מצב המחקר בתחום שבו הוא עוסק ומתאר את המחקרים החשובים בתחום לפני שהוא צולל לתיאור הנושא בעצמו .וכאשר הוא עושה זאת הוא אינו נמנע כלל מלהתעמת עם הדעות המקובלות בתחום ובהן גם של מורו הנערץ גרשום שלום ולהביא גם השקפות סותרות משלו וזאת על סמך המחקרים החדשים והעדכניים ביותר בנושא.

כך למשל בספרו דן תוקף את הרעיונות של שלום ואחרים שראו בקבלה מעין גנוסיס יהודית בהתייחסם לתורה פילוסופית דתית שצמחה במאות הראשונות לספירה במקביל ליהדות ולנצרות וטענה שיש נתק מוחלט בין הבורא של העולם ובין העולם החומרי וכי זה נשלט בידי ישות נחותה ומרושעת שהיא האלוהות של התנ"ך.
לדעת שלום ואחרים אלו היו רעיונות כופרים שצמחו ביהדות עצמה והייתה להם השפעה גדולה על תורת הסוד שבה ואולי צמחו ממנה.
לדעתו של דן לאחר שנים של מחקר כל מה שמסתמן הוא שאחרי הכל אין קשר מיוחד למה שמכונה "גנוסיס " ובין הקבלה אין כל הוכחות לקיומה של "גנוסיס יהודית שקדמה לנצרות ועד כה לא הובאה הוכחה חותכת לקיומו של מיתוס גנוסטי בתוך העולם היהודי .הגנוסיס נשארה תופעה חידתית ואולם לדעת דן על סמך מצב ידיעותינו כיום אין הוכחות ברורות שהיו לה קשרים הדוקים עם ראשית הקבלה.
דן כותב את ספרו כשכלתן רציונליסט קר המתיחס בספקנות רבה ולעתים משועשעת לדיעות ולרעיונות השונים שאותם הוא מתאר.וזה אולי יפריע לחלק מהקוראים שהתרגלו לכמעט הזדהות של כמה מהחוקרים לרעיונות שאותם הם מתארים.
מעניין להשוות את גישתו עם גישה הפוכה לחלוטין של חוקרת הקבלה חביבה פדיה כמשוררת אחד הנושאים שמעניינים אותה בחקר הקבלה זה התגלות החזיונית המיסטית למקובל שהיא מקבילה בעיניה להתגלות למשורר. אלא שדן מראה שהמקובל מכחיש לכאורה את ההתגלויות וחוויות מיסטיות וטוען הכל בידיו הוא קבלה למשה מסיני וישנם רק יוצאי דופן שאכן חווים התנסויות בעצמם . כמדומה שלדעת דן אנשי תורת סוד שחוו התנסויות מיסטיות מעין כאלו הם יוצאי דופן שהרי תורת הסוד הישראלית מבוססת בראש ובראשונה ומעל הכל על פיענוח ופירוש של כתבים קדומים ולא על חזיונות כפי שמקובל למשל בנצרות.

אלא שלמרות דעתו זאת על תורת הסוד היהודית העובדה המפתיעה היא שדן מקדיש חלק נרחב בספרו לאנשים שדווקא מכחישים לכאורה את טענותיו הלא הם "יורדי המרכבה " שכפי שהוא מאשר בעצמו אכן היו מיסטיקנים על פי ההגדרה דהיינו חוו חזיונות שונים ונדדו בעולמות העליונים ואף היו לדעתו סוג של משוררים.
נראה שהשקפתו היא שהם היו יוצאים מהכלל שאינם אומרים דבר על הכלל בתורת הסוד היהודית .ועובדה היא שהם נשארו חסרי השפעה והמשך לגבי תורת הסוד היהודית של ימי הביניים שכמעט והתעלמה מהם ומחזיונותיהם.
נראה לי שהעימות בין גישתו זאת ובין הגישה הסותרת של פדיה וגם חוקרים אחרים ימשיך ויתעצם בשנים הבאות ובספריו הבאים שיעסקו בחקר קבלת ימי הביניים.
לסיכום ספרו של דן הוא נכון לעכשיו וכנראה גם לשנים הבאות הסיכום האולטימטיבי על כל מה שידוע על תורת הסוד הקדומה וגם על כל מה שאינו ידוע.
זהו בהחלט אינו ספר ששווה לכל נפש הוא מפורט ופרטני מידי עבור כך , אלא מתאים בעיקר לחוקרים ולמתעניינים בעלי ידע רחב בתחום. הקורא הממוצע מן הסתם ירתע רק בגלל מספר העמודים העצום שעליו לצלוח שלא לדבר על הניתוח הפרטני של כל נושא ונושא.
ואולי שווה לפרסם גם ספר קיצור של שלושת הכרכים שיביא את הידע שבו נגיש ובצורה ברורה ופשוטה יותר גם לקהל רחב.
יש לקוות שהידע בתחום זה יתרחב מאוד בשנים הבאות אולם אם לא יתגלו כתבי יד חדשים חשובים כפי שקרה למשל עם גילוי המגילות הגנוזות יש מקום לשער שספר זה ישאר בגדר המילה האחרונה והכמעט מסכמת בנושא עוד שנים רבות . ניתן לאמר שמילה נוספת אחריה בתחום זה תוכל להיאמר רק עם יתגלו או יחקרו  כתבי יד חדשים  שלא היו ידועים עד כה בתחום מרתק זה.

אנחנו מחכים בסקרנות לכרכים הבאים של דן בסדרה ולא נותר אלא להחזיק אצבעות ולקוות שהוא יצליח בסופו של דבר לסכם את תולדות התחום כולו עד לפריחה הקבלית של סוף המאה העשרים שאנו נמצאים בעיצומה.
עבורי כקורא ספרו של דן הוא משב של רוח צוננת וקרה ועד כמה שהדבר ניתן אובייקטיבית ברוח המחקר הישן.
.כמה ספרים כאלו יכתבו בעתיד עם שינוי הגישות לגבי הצורך ועצם היכולת של החוקר להישאר אובייקטיבי לנושא מחקרו ועם הופעתם של חוקרים צעירים שונים המצהירים ברייש גלי על הזדהותם עם נושא מחקרם גם בתחומי תורת הסוד היא שאלה גדולה וחמורה.

ייתכן שמה שנראה בעתיד לאור התדרדרות הנמשכת של מצב חקר מדעי היהדות והרוח בכלל באוניברסיטאות  הוא לא כל כך מחקר אובייקטיבי של תולדות הקבלה אלא מחקר של מאמינים בקבלה ובמיסטיקה .,ואם כך יהיה הרי הפרוייקט של יוסף דן הוא בגדר אחרון  ומסכם  מסוגו.

ראו גם

תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה

 

האתר של פרופסור יוסף דן

יוסף דן בויקיפדיה

פרטים על יוסף דן

 

אסכולת ירושלים בחקר הקבלה :נאום לרגל זכייתו של יוסף דן בפרס ישראל

 

יוסף דן על מצב חקר הקבלה

יוסף דן על התחדשות הנבואה בישראל

 

 

אלי שי על "הלב והמעיין "

ביקורת על "הלב והמעיין " של יוסף דן

ביקורת על "על הקדושה " של יוסף דן

 

מיסטיקה יהודית בויקיפדיה

 

איך ללמד קבלה

 

פנחס שדה -היוצר כאלוהות

 

פנחס שדה מליסלדה

 

קטע מהעמוד המסיים של  הסיפור המצוייר  "מליסלדה " כתב "יריב אמציה" (שם בדוי של פנחס שדה ) צייר גיורא רוטמן.

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,והוא עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר.ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשפו  ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי "יריב אמציה".אלא שעל מנת להבין את האלמנטים המיסטיים  הקיצוניים מאוד החבויים בסיפורים אלו שנקראו בידי ילדים  ב"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.להלן מסע אל העולמות שמעבר של פנחס שדה. בשירה ובקומיקס.

"פנחס, מה יהיה הסוף של כל זה?"
פנחס שדה :"הסוף של כל זה יהיה מוות."
"ואתה פוחד מהמוות?"
פנחס שדה : "המוות הוא המסתורין הגדול ביותר. אנחנו הולכים אל מקום שעוד לא היינו בו, ובהחלט יש בי פחד-מוות מהמוות. אבל מה אני יכול לדעת? אולי שם נורא? אולי שם טוב? אולי שם לא-כלום? אני פשוט לא יודע. "

(מתוך "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר ה' מן הקמה", ראיון של   פנינה רוזנבלום עם פנחס שדה. )

הנער אסא ":האם זה באמת סוף הסיפור כדבריך ? או שמה תמשיך אותו ? "

"יריב אמציה " בורא העולם  ( פנחס שדה ) :  "אינני יודע . עלי להרהר בדבר. זה תלוי .."

( סיום הסיפור המצוייר "מליסלדה או האלים באים " הארץ שלנו ,1971) .

לפני 15 שנה  בינואר -1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.

פנחס שדה היה המשורר והסופר המיסטיקן הראשון והבכיר עד כה של הספרות הישראלית שלאחר קום המדינה  ,עסק כל חייו בנושא  שהעסיק אותו מאוד של "המציאות האחרת " העולם שמעבר וזאת בתקופה שבה רוב הסופרים והמשוררים ה"הנחשבים "  החל בנתן זך וכלה בעמוס עוז וא.ב.יהושע העדיפו לעסוק בספרות ריאליסטית על הכאן ועכשיו..

ונושא קשור שהעסיק אותו כמעט באותה המידה אם כי בצורה מוסווה יותר היה הנושא  של היוצר ( או באופן ספציפי הוא עצמו ) כאלוהות. ונושאים  עמוקים  אלו נחשף ולפעמים בצורה מפתיעה אפילו בסיפורי הקומיקס שכתב עבור ילדים  במגזין "הארץ שלנו" בשם בדוי.

שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפית "החיים כמשל" (1958) בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו.

קובץ:Haayim-BookCover.jpg

פרט לכך היה פנחס שדה גם משורר מהנחשבים ביותר, ומה שפחות ידוע, הוא היה בין מחברי הקומיקס הפוריים והמוכשרים ביותר בעברית וחיבר סיפורי הרפתקאות ומדע בדיוני שונים לילדים, אפילו סיפור של טרזן(!)
המוות העסיק את מחשבותיו של שדה כל חייו. דומה שיותר מכל סופר ומשורר אחר גילה שדה עניין עמוק ב"העולם שמעבר", וב"מציאות האחרת" אותה יכולים רק המשוררים להשיג בחושיהם. נושא זה מופיע ב"החיים כמשל", ברומן התנכי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", ואפילו בסיפורי הקומיקס שלו לילדים שפורסמו במגזין "הארץ שלנו", בהם תיאר את מסעותיהם של ילדים לעולמות רחוקים במערכת השמש שלנו ורחבי הגלקסיה מסעות שמהם הם לא תמיד שבים לכדור הארץ …

המשורר והמציאות האחרת

לפנחס שדה היה  עניין עמוק כמעט אובססיבי בנושאי מיסטיקה ואף ספיריטואליזם . בשיחה עם יוסף מונדי סיפר שערך סיאנס אליו זימן את רוחו של המצרי הקדמון שנאת (שדה חשב שיש קשר בינו ובין שמו המצרי במקורו "פנחס") שדיבר בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת. שנאת אמר לשדה דברים שונים ומסתוריים כמו "נר לרגליך צדק", "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך" ו"דרך יסורים טעמה איש החי טוהר בה".

ולהלן הנוסח המלא של השיחה בין מונדי ופנחס שדה :

 מונדי: האם השתתפת פעם בסיאנס ספירטואליסטי?

שדה: פעם אחת.

מונדי: לפני זמן רב?

שדה: לפני לילות אחדים, כאן בחדרי.

מונדי: האם התרשמת במיוחד מהסיאנס הזה או הדבר נראה בעיניך שטותי?

שדה: שטותי בודאי שלא. התשובות היו מפתיעות, ולפעמים מדהימות. השאלה היא, בכל אופן, מנין הן באות, לאן הן שייכות, ואני לא מוציא מן הכלל שום אפשרות, אבל גם אינני יכול לאחוז בבטחון באפשרות זו או אחרת. אינני יודע.

מונדי: האם הסיאנס נערך באמצעות לוח והזזת כוס?

שדה: כן.

מונדי: כמה אנשים היו נוכחים?

שדה:בחורה אחת, שהכרתי באותו ערב לראשונה ושנאמר לי עליה שיש לה סגולות של מדיום, ידיד שלי, ואני.

 מונדי: מי הופיע באותו סיאנס?

 שדה: השם שהופיע היה סנאת. הרושם שהתקבל היה שזה הוא שנהאת המצרי, אבל זכרנו כי מקובל, ברומן או בסרט, לכתוב שנהאת בשי"ן. והנה מצאתי בין הספרים שלי קטע מתוך הספור המקורי העתיק של שנהאת, והופתעתי לראות כי באמת נכתב שם סנהאת בסמ"ך, כפי שהופיע על הלוח.

מונדי: האם אלה היו הסימנים היחידים המעידים על זהותו?

 שדה:לא. הידיד שאל אותו מאיזה ארץ הוא, והתשובה היתה: גשנ. עלה על דעתנו שהכוונה לארץ גושן. (אגב, אותו קדמון מצרי לא העסיק אותי אף פעם ומעולם לא התענינתי בו).

 מונדי: באיזו שפה הוא ענה?

 שדה:בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת.

 מונדי: מה היו התשובות שהדהימו אותך כבר בהתחלת הסיאנס, ומה היו שאלותיך?

 שדה: מה שהדהים, או על-כל-פנים הפליא, זה שכמעט בכל מקרה ומקרה הצטרפו מהאותיות מלים, ומהמלים משפטים, והמשפטים תשובות בעלות משמעות.

 מונדי: האם אינך חושב שהתשובות האלה דומות לתשובות של האורקול מדלפי? כלומר, שאת המלים אפשר לפרש בכמה פירושים?

 שדה: בהחלט הן היו בסגנון האורקול מדלפי. אבל באשר לרבוי המשמעויות, הרי דומה שתמיד הזדקרה מיד משמעות אחת מכריעה.

 מונדי: האם השתתפת בפועל בסיאנס?

 שדה: אני רק הסתכלתי ורשמתי את האותיות המצטרפות.

 מונדי: האם אותם האנשים שהניחו את אצבעותיהם על הכוס לא ערכו איזושהי הצגה?

 שדה: האיש ישב כל הזמן בעינים עצומות, ונוסף כל כך היה שתוי מאוד. הוא כילה במרוצת הלילה בקבוק ערק שלם, ולא היתה לו שום אפשרות לראות באיזה אותיות הוא נוגע. באשר לבחורה, היא היתה במצב די מדומדם ועל גבול ההסטריה. יתר-על-כן, שאלות אחדות שאלתי בלבי, בלי קול, ובכל זאת קבלתי עליהן תשובה השייכת לענין.

מונדי: מה היו השאלות הראשונות שלך?

 שדה: שאלתי, למשל, מה צפוי לי בעתיד. התשובה היתה: "מהלכולהמהנכרי". אי אפשר היה לפענח זאת אחרת מאשר "מה לך ולהם הנכרי".

 הידיד שאל, למשל, אם תפשתי נכונה את רוחו של אבימלך בספרי על הדמות הזאת. התשובה היתה: "זהתמ", כלומר: "זה תם". הוא הוסיף ושאל מדוע, והתשובה היתה: "נרלרגליוצדק", כלומר: "נר לרגליו צדק".

 אני לא אכנס כאן לפענוח התשובות האלה. עכשיו שאלתי בלבי, בלי קול, אם יקרה לי משהו שאני מעוניין בו ושלא אפרט אותו כאן. התשובה היתה: "צורכלחושירווה", כלומר: "צורך לחוש ירווה", צורך שנאמר בלחישה יתמלא. אחר כך, ללא שאלה קודמת, או אולי בהמשך לשאלה הקודמת, נאמר עוד: "זנהבדנפוצ". מזה פענחתי: "זן הבד נפוץ", כלומר: פרי הענף נפוץ. אחר-כך שאלתי אם הפענוח הזה הוא הנכון, והתשובה היתה: "נכונפענחתודרכהמלכפתוחהלפניפריסרעפיכ". קל להרכיב את המלים מהאותיות האלה: "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך". במלה האחרונה טעיתי כנראה בזמן הרישום והחלפתי עי"ן בסמ"ך בגלל קירבת המקום שביניהם. אחר-כך שאלתי מתי יתרחש אותו דבר שעליו שאלתי קודם, והתשובה היתה: "בחלוף… כן", כלומר: לאחר מותו של אדם מסוים, אשר את שמו אינני רוצה לרשום כאן.

מונדי: האם שאלת ביחס למותך שלך?

 שדה: שאלתי מה אורך החיים שלי, והתשובה היתה: "מטענכדיטעמ". את זה לא יכולתי לפרש אלא כ"מטען כדי טעם". זה לא היה בהיר, על כך הוספתי ושאלתי: טעם של מה? והתשובה היתה: "דרכיסורימטעמהאישחיטוהרבה". האותיות האלה הצטרפו למלים הבאות: "דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה". כמובן שייתכן לנסות ולפענח תשובה זו, כמו את התשובות האחרות, גם בדרך אחרת, אבל זה מה שמצאתי.

מונדי: האם היו תשובות לשאלות לא שלך אשר הרשימו אותך במהלך הסיאנס?

 שדה:למשל, האיש שאל על עתיד ילדו הקטן, שהוא עדיין תינוק, והתשובה היתה: "אלתרמוסינוקא". כלומר: "אל תרמוס ינוקא". הבחורה רצתה, משום מה, לשאול אם נשקף לי אושר. כשלעצמי לא הייתי שואל שאלה כזאת. בכל אופן, התשובה היתה: "ראילהיותעזרכישאלתלו" כלומר "ראי להיות עזר כי שאלת לו". היות והתשובה נראתה יותר מדי מתמיהה, היא ביקשה הסבר נוסף, ואז קיבלה תשובה זאת: "ספונימבכלשונותהרבהכוחותגנוזימימסוערלהטרבישישגבר". כלומר: "ספונים בך לשונות הרבה, כוחות גנוזים, ים סוער, להט רב, ישיש גבר".  מונדי: האם נצטיירה לנגד עיניך איזו שהיא דמות של אותו סנאת. ואם נצטיירה, מה היא?

 שדה: לא נצטיירה שום דמות. אותו איש חי לפני כארבעת אלפים שנה. כיום הוא מעבר לכל דמות.

 מונדי: אם כן, האם אתה יכול להסביר מדוע הופיע באותו סיאנס דוקא סנהאת המצרי?

 שדה: התשובה, כמובן, תלויה בראש ובראשונה בכך באיזה מידה אנחנו בכלל מסוגלים לקבל את האפשרות שאכן יש כאן איזושהי הופעה, איזשהו מגע עם מה שמעבר לגבולות חיינו. אם אנחנו לא מסוגלים ולא מוכנים לכך, הרי שבזה תם הענין. אבל אם אנחנו מוכנים להניח שהנפשות ממשיכות באיזו הוויה, אולי בצורת איזו אנרגיה, כי אז יש מקום לשאלה ששאלת. אני יכול לתאר לעצמי שהאפשרות הזאת תתכן מאוד, ואפילו שהנפשות שוחרות שוב ושוב את המקומות שבהם חיו עלי-אדמות, כמעט באותו מובן שאומרים שהפושע נמשך למקום הפשע. סנהאת חי בזמנו בארץ-ישראל, ויתכן אפילו (אם כי בזה אינני בטוח) שבסביבה הזאת, אולי אפילו ממש במקום הזה. יתר על כן, השם שלי, פנחס, הוא שם מצרי קדמון, ויתכן ששם הוא משהו בעל איזו ישות, משמעות. לרגע היתה לי הרגשה כאילו נפש, רוח זאת, הנודדת בעולם התוהו הנורא, משתוקקת מאוד לבוא במגע כלשהו עם החיים עדיין, והיא ממש מייחלת לאפשרות הזאת ואסירת-תודה בעד הרגעים האלה. זה אולי דומה קצת להרגשותו של איש זקן אשר ניתנה לו האפשרות לבוא במגע כלשהו עם תינוק, עם ילד, עם נעורים. אבל, כמובן, במקרה זה העניין מקבל משמעות גדולה ונוראה יותר פי מליוני-מליונים, פי אין-סוף.

 


מונדי: האם, לדעתך, תתכן אפשרות שאותה מדיום הכתיבה את האותיות מתת-הכרתה שלה בלבד?

 שדה: כמובן שזה יתכן מאוד. ועל כך יש לי שתי הערות: א' – מה בקשר לתשובות שקיבלתי לשאלות ששאלתי בלבי? ב' – מה זאת בכלל תת-הכרה, והאם תת-ההכרה מנותקת ממצבים, מרשויות שמעבר לעולמנו וידיעתנו? הרי אפילו ההכרה עצמה אינה מנותקת מזה, אם כי הדבר איננו מובן לנו. הלא הכל, הכרה ותת-ההכרה, וכל חומר וכל דבר שבעולם, הוא למעשה תעלומה מוחלטת.


מונדי: האם נתקלת במקרה אנושי שלפיו אתה יכול לבסס את התחושה שלך על החיים שמעבר למוות?

 שדה: אני נוטה להאמין במה שקראתי על עובדות מסתוריות שונות שהתרחשו בתחום זה לאנשים שונים, אבל אני עצמי לא נתקלתי בעובדות אלה. . לעומת זאת, אני מכיר אדם אחד, ידיד, בחור צעיר, שאני מעריך מאוד את האינטלקט המזהיר שלו ואת הנאמנות המוסרית שלו לעצמו, בחור שחי בעומק רב, באכזריות כלפי עצמו, בחוסר התפשרות מוחלט, בחור שסבל הרבה, התפרנס מדברים שונים ומשונים, כולל מכירת גלידה בדוכן, היה כתב ספורט, היה סבל בשוק, ובמשך זמן מה גם התפרנס מהשכרת חדרו לזונות. (מונדי: אני מניח שהוא הפיק מזה תועלת צדדית? – שדה: לא, זה היה אצלו פרינציפ מוסרי שלא לנצל אותן ולשלם להן בתמורה).

 ובכן, היתה לפני זמן-מה תקופה נפשית, תקופה רוחנית קשה עד מאוד בחייו, והוא החליט להתאבד. מכיון שאני מכיר אותו היטב, אני משוכנע שהוא היה מסוגל לבצע את החלטתו. והנה, בעצם הערב שאותו קבע לכך, נזדמנו אליו כמה חברים וערכו איזו מסיבה קטנה, ובמהלך המסיבה השקו אותו איזה משקה, כנראה תה, שלתוכו הכניסו כמות מוגזמת ביותר של חשיש. כעבור ימים אחדים הוא בא אלי וסיפר לי כי בהשפעת הכמות העצומה של הסם הוא שקע אז לתוך מצב שהוא הרבה יותר קיצוני ורחוק מאשר סתם הזיה או עלפון חושים, ובמצב הזה הוא ראה משהו, חש משהו, שלא היה סתם חלום או חזיון, אלא (ובזה אני משוכנע) היתה זאת מציאות. ובכן הוא ראה את עצמו כאחרי המוות. הוא ראה את עצמו חוזר אל חדרו.

הוא ראה אז את הכל בבהירות ובמוחשיות מוחלטת. הוא הסתכל מסביב ואמר לעצמו בכעין עצב: ובכן עשית זאת. (כלומר, כבר התאבדת). והוא ידע אז שהמקום אשר ממנו בא לפקוד עכשיו את ביתו הקודם, המקום ההוא, אותו עולם התוהו, הוא נורא מכל נורא, נורא יותר ממה שאפשר כאן אפילו לדמות אף את צל צלו. זאת היתה תכלית הזוועה. והוא אמר לעצמו אז, ברגע ההוא: אילו רק יכולתי לשוב ולחיות כאן, ולו גם ככלב, או כחתול, או כלטאה, או כמקק, אבל לחיות. ואז פנה ויצא מחדרו והלך לאורך שדרות אפלות וקרות בחזרה אל העולם הריק.

 שיחה חמישית: על המוות
 מתוך שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה, יוסף מונדי, הוצאת אל"ף, 1968

 

פרוש הדברים  נשאר נסתר בתת המודע של שדה.כל אחד יכול לתת לו את פרשנותו שלו.

אבל  יש שטוענים היום שהרוח חזה למעשה את מותו של פנחס שדה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר במחלה קשה .

העולם שמעבר

העניין העמוק במיסטיקה ובעיקר בצד היהודי שלה ניכר בכל יצירתו, במיוחד ספריו האחרונים דוגמת "ספר הדמיונות של היהודים", בהם קיבץ אגדות יהודיות שונות, מהן כאלה שעוסקות בחיים אחר המוות.

הבה אם –כן אומר אני
אשיר הלל לאלוהות אשר ללילה
הבה אם כן
אשיר הלל לנופי המציאות האחרת
אשר מעבר לרחובות ,שווקים ואבן ,…
( מתוך "ספר השירים ע' 11)

נושא המוות העסיק אותו מטבע הדברים ככל שהתקרב לקץ חייו, ואפשר למצוא אותו ביצירתו, אולי יותר מאשר אצל רוב המשוררים, שכן תמיד נמשך שדה משיכה עמוקה, אובססיבית כמעט, אל "המציאות האחרת", ודחה את המציאות הרגילה האפרורית, המשמימה שאותה תיעב. בשירתו ביקש שדה לשיר הלל לנופי "המציאות האחרת", לנסות לנחש כיצד היא נראית, לגשש אחריה ולהשיגה בסמלים ובמשלים שונים ולקרבה לתפיסתם של המשורר ושל קוראיו.
מהי המציאות האחרת? זאת שאלה שגם שדה עצמו התלבט בה ונתן לה תשובות סותרות אבל ברור היה לו שזוהי מציאות עדיפה על המציאות הגשמית הבזויה:

מעבר לישימון הקרח של חיים מדומים אלה
שאינם אלא מוות

מעבר לקיום זה המיוסר המשול לסיוט
מעבר לרחובות השוממים ולמגרשים מוצפי-מים
מעבר לחיוכה המהסס של נערת –החן
מפינתה האבלה בבית קפה לילי
ניצב הארמון השותח פרחיו ,יצירי החלום
, החג , הנחושת
כמרבד על דרך לבבך
( ספר השירים , ע' 89 )

אבל מהי בדיוק המציאות האחרת שהיא כה קשה לתפיסה? פינחס שדה זיהה את המציאות האחרת בכמה משיריו עם השינה ועם החלום שכמוהו כמוות ומעבר אל עולם האחר. שדה ראה בחלום התגלות ובשורה של המציאות האחרת, היקיצה מחלום כמוה כעזיבת המציאות האחרת וההשראה שהיא נותנת למשורר, ושיבה אל המציאות העכשווית הנתעבת:

לאטי , בעולם ריק מנפש חיה
הייתי הולך ומקיץ אל תוך העכשיו

 

אל תוך ההכרה של כל אשר אבד לי
בחלום הלילה,ברבות שנות החיים
( ספר השירים ע' 14)

 אבל בסופו של דבר החלום רק מבשר את המציאות האחרת הזהה עם המצב הרוחני ביותר, אי הקיום או המוות.

אומר לך למה דומים חיינו עלי אדמות
במהלכם לקראת הנצח
דומים המה לעשר בתולות אשר בבוא להן מועד
יצאו לקראת החתן
( ספר השירים ע' 48)
יש בדברים צפיה סקסואלית למוות ובה בעת פחד וחשש מהבלתי ידוע, ערוב המסמל את יצירתו של שדה בתחום זה.


עם כל כמיהתו של שדה למציאות האחרת, הוא לא ידע לתאר את מהותה, שוב ושוב נאלץ להודות שאינו יודע דבר על מהותה. הוא התגעגע אליה וגם חשש ממנה אבל לא ידע אל מה וממה. את אי הידיעה תאר בשיחה עם אהוד בן עזר:
הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי
לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם
והיכן הם נמצאים –
הם אפילו לא יודעים שהם ברמת גן .
וכך גם מצבנו כלפי עולמות האין סוף ,
כלפי אפשרויות קיום אחרות .
תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי
היה נדרש להסביר לדגים
שהם נמצאים ברמת גן!
וגם אז ,מה היה כבר משתנה בעולמם ?
האם המאמץ היה כדאי ?"
( מצוטט ב"להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה " מאת אהוד בן עזר , הוצאת אסטרולוג , 2002 )

המשורר והמוות

צילמה רחל הירש

ראי האלוהות הם החיים
אבל הכופר עבד הוא לפחד החיים
מעיין נפש האלוהות הוא המוות
והכופר בי עבד הוא לפחד המוות

 

אבל המאמין לא יבוש ולא ירא
כי החיים לו חלום
והמות לו עטרה
שתעטרהו האלוהות ביום שמחת לבבו
( ספר השירים ע' 14)
 

 

צילום אורנה איתמר

 המוות הוא ערך עליון בשירת שדה, כי הוא צפוי בכל רגע, התכלית האחת והיחידה, הסיכוי היחיד למימוש הקיום במציאות האחרת שאליה ערג המשורר וממנה פחד מאוד. אהוד בו עזר התרשם ששדה חי בפחד מתמיד מפני המוות ולכן היה מיואש מהיצירה שאינה מעניקה לו קיום אחר, נצחי. הוא רצה שהעיסוק בספרות יביא לו חיי נצח. יאושו הגדול היה שקיום נצחי כזה אינו אפשרי. למעשה לא פחד שדה מהמוות כשלעצמו אלא ממוות חסר משמעות ומהאין. את הפחד הזה ביטא בסיפור שעליו חזר באובססיביות, על ביקור שערך בצעירותו בבית ביאליק. הספרן שאל אותו באיזה ספר הוא מעוניין לקרוא. שדה ענה לו שהוא מעוניין לקרוא "ספר של פנחס שדה". לאחר בדיקה השיב לו הספרן "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה". שדה לא שכח מעולם את התשובה הזאת. שסימלה את פחדו הגדול ביותר הפחד מן המוות ויותר ממנו מהאנונימיות השכחה והאין.

ננתח שני שירים של שדה: "בבית העלמין של חולון" ו"בשכבי אתה". כל אחד מהם עוסק בצורה זאת או אחרת במוות ובגורל הצפוי לאדם אחרי המוות. נראה את יחסו של המשורר אל המוות ואל העולם שמעבר, ואת הבעיות השונות הטמונות בהבנת כוונותיו וגישתו. ננסה להראות ששני השירים משלימים וסותרים זה את זה .

אחרי מותנו בבית העלמין של חולון
נשב את ואני , אל החלון
איזה אושר יהיה זה ,נשב דומם , כך
את תהיי שלי ,אני שלך
נזכור אך לא נאמר דבר
כל שסבלנו , כל שעבר .
שנות –אור של אחר צהרים אינסופי .
נצחים באים ,נצחים חולפים.
נחל השאול –שחור –ירקרק , לאט
בל מלא היקום אני ואת .



המשורר מדבר אל אישה (אהובה ככל הנראה) ומבטיח לה שאחרי מותם ישבו אל החלון בבית הקברות שבחולון. אבל, כיצד יוכלו המתים לשבת אל מול החלון כאילו היו חיים? ומה משמעות המילה "חלון"? היא קרובה בבירור לשם המקום "חולון", אולם אין בה כל משמעות ברורה מבחינת השיר שכן לכאורה משתמע ממנה שאחרי מותו ישב המשורר בבית שיש בו חלון. האם אומר לנו המשורר שקיומו לאחר המוות יהיה דומה לזה שבחייו?
והתשובה חייבת להיות שהמדובר בחיים שלאחר המוות מהסוג שפנחס שדה האמין במציאותם ובקיומם ועליהם הרבה לדבר בכתביו ההגותיים. מהשיר ברור שהוא מצפה שהוא ובת זוגו יתקיימו יחד לנצח "נשב דומם כך. את תהיי שלי. ואני שלך".
נרמז בשיר שהם סבלו רבות במהלך חייהם על פני האדמה, אולי גם כתוצאה מהקשר שלהם. "נזכור, אך לא נאמר דבר. כל שסבלנו, כל שעבר". דומה שלמילים "לא נאמר דבר" משמעות גדולה במיוחד, הן מתארות את השני המתים כצללים שאינם מסוגלים לדבר בנצח שבו הם קיימים. זה הנצח כפי שמתאר המשורר: "שנות –אור של אחר צהרים אינסופי ,נצחים באים ,נצחים חולפים". בסוף השיר מזכיר המשורר לראשונה את המקום בו הוא מצפה להיות אחרי מותו: "נחל השאול ,שחור ירקרק ,לאט".
אין זה גן עדן או גיהינום, זה ה"שאול " מקום המתים לפי התנ"ך. יש לציין שגם קיום המתים שאותו מתאר שדה מתאים לתיאור קיומם בתנ"ך, תיאור שונה מאוד מתיאורים מאוחרים יותר. אבל בתנ"ך לא נזכר נחל בשאול ( אם כי יש להודות שהתיאור של "שאול" בתנ"ך מצומצם ומוגבל ביותר, ובעצם איננו יודעים כיצד תארו הישראלים הקדומים את ה"שאול"). הרעיון לקוח כנראה מאגדות המיתולוגיה יוונית המתארות נהר שיש לחצות בדרך ל"הדס", המקביל היווני של השאול, שגם בו ממשיכים המתים לחיות לנצח כרוחות ערטילאיות ללא עינוגים וללא סבל.
בגן העדן שהוא רעיון מאוחר יותר מ"השאול" חיות נשמות הצדיקים באושר ובעושר ותענוגות אין סופיים. הגיהינום לעומת זאת הוא המקום שבו סובלות הנשמות של הרשעים מעינויי תופת אינסופיים.

אך השאול כפי שהיא מתוארת בתנ"ך שונה מאוד מאלה, זה מקום שבו ממשיכות להתקיים כל הנשמות ללא קשר למעשיהן בחיים, קיום מתמשך אינסופי ללא עינויים או הנאות גדולות. הן פשוט קיימות. ונראה שזו תחזית המשורר לעצמו ולאהובתו. קיום נצחי ללא ההנאות של גן העדן וללא הייסורים של הגיהינום, קיום בו הם מרוכזים זה בזה כפי שאומר המשורר: "בכל מלא היקום ,אני ואת .".
זה יכול להיות קיום מדכא בעצם הנצחיות החדגונית שלו, שעלולה להביא לשעמום מוחלט ונצחי אבל המשורר רואה בו חיוב רב: "איזה אושר זה יהיה", ולדעתו לא יתכן קיום מאושר יותר מהישיבה הנצחית עם בת זוגו בשאול, עודם מרוכזים זה בזה באגוצנטריות מוחלטת. במילה "חלון" ייתכן ששדה מכוון לכך שחייהם כזוג מאושר בחיים אחרי  המוות לא יהיו שונים כל כך מחייהם שעל פני האדמה. שדה מתאר כאן גרסה לא אורתודוכסית של הקיום לאחר המוות, גרסה דומה לדרך שבה ראו היהודים בתקופת התנ"ך את הקיום הזה כקיומם של צללים. אבל יש הבדל אחד: בעוד שאז נחשב הקיום זה לחסר כל הנאה, שדה מאמין שיהיה מאושר בשל נוכחות בת הזוג. הוא משלב בין רעיונות השאול וגן העדן. משלב מושגים יהודיים ופגאניים לסינתזה חדשה משלו.

בשיר אחר "בשכבי עתה " יחסו אל המוות שונה.
בְּשָׁכְבִי עַתָה / פנחס שדה
בְּשָׁכְבִי עַתָה, מֵקִיץ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר, קוֹדֵחַ
בְּאַרְבָּעִים מַעֲלוֹת חֹם, שׁוֹקֵעַ מִפַּעַם לְפַעַם בְּעֶלְפוֹן חוּשִׁים,
עוֹלִים לְעֵינַי פְּנֵי אִמִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָן בִּשְׁנוֹתֶיה
הָאַחֲרוֹנוֹת, בִּשְׁעוֹת מַחֲלָה, כְּשֶׁהָיְתָה נִלְקַחַת לְבֵית-הַחוֹלִים בְּתֵל הַשׁוֹמֵר.
כֵּן, אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיהָ. אֱלֹהִים, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן עַכְשָׁיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיה בְּשָׁכְבָה חִוֶרֶת, לְלֹא נִיעַ,
עֵינֵי הַתְכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָה עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָׁה סְטוֹאִית.
לִפְעָמִים הָיְתָה נֶאֱנַחַת לְעַצְמָה חֶרֶשׁ. תָהִיתִי אָז
אִם אֵין זֶה אֶלָא מַשֶׁהוּ יְהוּדִי בִּלְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב
וְשׁוֹמֵעַ עַצְמִי לִרְגָעִים נֶאֱנָח כָּךְ מַמָשׁ, אֲנִי מֵבִין
כִּי הָיָה זֶה הֶכְרֵחִי. מִין הֲקַלָה שֶׁל לַחַץ, שֶׁל צְמַרְמֹרֶת פְּנִימִית.
אָמְנָם יִתָכֵן כִּי גַם אֵיזוֹ פְּנִיָה אֶל הָרִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם.
וְכִי אֶל מִי עוֹד אֶפְשָׁר לִפְנוֹת בְּשָׁעָה כָּזוֹ. בְּחֹסֶר-הַיֶשַׁע
הַגָמוּר. בַּלְבַדִיוּת הַגְמוּרָה. וְהִיא הָיְתָה אִשָׁה שֶׁקִיְמָה אֶת כָּל הַמִצְווֹת.
אֲנִי, שֶׁבִּהְיוֹתִי בְּנָה הֲרֵינִי בְּדֶרֶך הַטֶבַע צָעִיר מִמֶנָה,
לֹא רָאִיתִי עַצְמִי אָז כְּשׁוֹכֵב אֵי-פַּעַם כָּךְ.
עֲדַיִן צָעִיר אֲנִי מִמֶנָה בְּשָׁנִים לֹא מְעַטוֹת, אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
בַּדִמְדוּמִים, תַחַת הַחַלוֹן הַמַאֲפִיר, מֵבִין אֲנִי כְּבָר אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אָכֵן כָּךְ אֶשְׁכַּב, בְּבוֹא הָעֵת.
עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי בָּרֶגַע בּוֹ אֲסַיֵם לִרְשֹׁם מִלִים אֲחָדוֹת אֵלֶה
תִשָׁמֵט הָעֵט מִיָדִי וַאֲנִי אֶשְׁקַע, אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ, בְּעִלָפוֹן.

14.6.1986
(פנחס שדה, שירים 1988-1985, הוצאת שוקן, 1988)

שיר זה אינו עוסק בחיים שלאחר המוות כמו במוות עצמו, הן מותה של אם המשורר והן מותו המתקרב של המשורר עצמו. המשורר מתאר כיצד בשכבו קודח מחום עולים לפניו פניה של אמו המתה כפי שהייתה כאשר נלקחה לבית החולים בתל השומר.
"אני רואה את פניה עכשיו בשכבה חיוורת ללא ניע
עיני התכלת הבהירות שלה עצומות, כך שכבה אישה סטואית
" .
"כך שכבה אישה סטואית ". הסטואים היו אסכולה פילוסופית יוונית קדומה שהטיפה להשלמה עם המוות ועם הקיום, קבלתם וקבלת הייסורים הכרוכים בהם בקור רוח ובאומץ. זה משפט המפתח בשיר. שכן מדי פעם הייתה נאנחת לעצמה חרש, והמשורר, כמו נרתע מהפגנת רגשות, שואל את עצמו אם אין בכך משהו יהודי ייחודי. כאילו היהודים בניגוד ליוונים קרי המזג והקשוחים אינם מסוגלים שלא להפגין את כאבם. המשורר רומז שהוא האיש הצעיר התבייש באמו שלא הייתה מסוגלת לעמוד היטב במסכת הכאבים. עתה בזקנתו כאשר הוא עצמו עובר אותה מסכת הכאבים, הוא מבין את שחשה אמו אז. המשורר מציין שאפשר לראות זאת כהקלה בלחץ אבל גם כפניה אל האל, דבר שהוא האיש הצעיר והמיסטי, אפיקורס מוחלט לא הבין כלל. מאז חלה טרנספורמציה בחיי המשורר והוא התקרב יותר ויותר ליהדות. הוא מבין עכשיו כי בשעה כזאת יש לפנות אל האל.

עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח —-
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ

המשורר מקשר בין יכולתו לכתוב שירה, יכולת שנרכשה במהלך השנים, עם הרהורים על פסוק תנ"כי שעניינו קוצר חיי האדם. האם זה רמז לכך שיכולתו השירית מאפשרת לו להגיע לתובנות חדשות שלא היו אפשריות כשהיה צעיר יותר וחכם פחות?
מכאן חוזר המשורר ומהרהר בפסוק התנ"כי "אנוש קציר ימיו", ודומה שהוא מהרהר יותר ויותר בתנ"ך ובאמונה בגלל פחדו מהמוות המתקרב, פחד שאותו הוא ממחיש בצורה גראפית באמרו שכאשר יישמט העט מידיו ישקע בעילפון.
שיר זה שונה מהשיר הקודם בו התקבל המוות כמעט בשמחה, מאחר שהמשורר ידע שאחריו יש עולם נצחי שבו ימשיך להתקיים עם אהובתו, גם אם כצל חסר יכולת
דיבור. בשיר זה, בעקבות הצפייה בייסורי המוות של אמו, המשורר אחוז פחד ואינו יודע למה לצפות לאחר המוות. אין למצוא כאן את הקבלה השלווה, הכמעט שמחה, של החיים שלאחר המוות. בשיר זה המשורר אינו מתיימר לדעת מה יש, אם בכלל, משהו אחרי המוות. הוא אינו יודע. כל מי שיש לפנות אליו בתקווה שידע: הוא ריבון העולם והמשורר הרי לא האמין בו כל חייו.

 עיתונאית :לפני שנים כתבת: "לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך. / הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ, / אל כל אשר אהבת, אשר חיית". המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?
שדה :"בהחלט. אני מוכן אפילו לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל-25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה"ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותיי – הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה – יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".
(מתוך: ראיון עם איילת נגב)

לא מן הנמנע שהשיר הראשון ( שלא ברור לי מתי נכתב ) הוא הקודם והוא מייצג תקופה של אמונה מיסטית בחיים לאחר המוות, אמונה שהוחלפה בפחדים ובחששות שמבוטאים בשיר השני , כאשר המשורר החל להתקרב לאמונה היהודית המסורתית של אמו. שני השירים האלה עוסקים במוות אך אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה. האחד מבטא השלמה ואף קבלה של המוות בידיעה שאחריו יש חיים נצחיים והשני מבטא פחדים וחששות, תוצאת אי הידיעה. בשני השירים יש מלים מסובכות שלכאורה נראות מחוץ להקשר אך הן מפתחות לפתרון:

ומי השומע ולא ישמח ,מי השומע ולו לא ינעם
לקול פעמוני המוות
המוות הגואל , הרוח הנצחי הנושב מן העבר הוא

 

הללו , הללו ,הללומוות
( ספר השירים ע' 37 )

 בסופו של דבר המשורר כמה למוות כי האמין שהמוות יאפשר לו ליצור קשר עם האלוהים. אבל מיהו האלוהים?

המשורר והאלוהים

  • כמו את המוות גם את האלוהים תיאר שדה ביצירות שונות בצורה סותרת. בסיפורו התנ"כי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", כמו גם ביצירות אחרות, תואר אלוהים כישות נצחית מרוחקת ואדישה לגורל האדם, כה בלתי אנושית עד שאין הבדל רב מבחינת האדם אם היא קיימת או אלא. שכן קיומה או חסרונה אינו משנה במהומה את מהלך חיי האדם. אין עמה כל תשועה ורחמים, היא מעבר לכל טוב ורע כפי שמבין אותם האדם. אבל שדה גם חש לדמות האל תשוקה עמוקה, את המוות זיהה עם האלוהים, הוא תכלית הכל וגאולת הכל. ופנחס שדה ראה את עצמו כמבשרו בדומה למבשר בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות: השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים.
    ולפעמים ואולי גם לעיתים קרובות ראה שדה את עצמו כיותר מ"סתם" נביא ומבשרו של האלוהים וזיהה את עצמו עם האלוהים ממש.
    אם בשעות האלהה עצית , רובץ היית כחית מים קדמונית
    אם העדף העדפת , בלילות בדידה
    אכול מזבחי המלח במסיבת האלים האבלים –תחת שתכר
    מינן החם של אותן נשים בון בחלת
    ספר השירים ע' 84)שדה מזהה את עצמו כאן עם האלוהים כתושב הקבוע של המציאות האחרת כפי שבכמה שירים אחרים זיהה את עצמו עם ישו.
    ואחרי הכל, האם הוא כיוצר של סיפורים שירים ורעיונות ומציאויות דמיוניות כל כך שונה מהאלוהים?
    אולי כמו היוצר הגדול בשמים גם שדה היה אדיש לחלוטין לדמויות שיצר (כך, לפחות, טען לפעמים).
    האלים, מזבולם הרחוק מכל רחוק, קוראים את המשורר,

    בעודו עלם, אליהם.
    הם קוראים לאשר אין מולדת לו, כפר ובית,
    לבוא ולבנות ביתו בשמים.
    לבוא ולארס הנערה השמימית,
    לעלות אל הכנסיה הכפרית, או לרדת לפונדק,
    לעשן שם מקטרתו,
    ולטיל בבקרי-שבת, על פני האפרים הרחבים של השמים,

     

    החיים הם זמן: הם הזמן הנוקף
    בהיותך חולם עליהם.
    כדגים במים כן חי הנך בתוך הזמן.
    לזמן אין מידה: ככל אשר ייף החלום
    כן יארך הזמן, יהי אינסופי ונצחי.
    כל כן הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכל:
    הנהגות הצפוניים, הערפל, הנערות (אם חורות
    ואם שחרות), הדשא ורוח-הים.
    על-כן אתה נכסף לנחש את פשר קריאתם של האלים

     

    לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות במות.
    עתה הנך הוגה, תכופות, בחד-פעמיותם
    של חיי האדם.
    תרבה הגות לאחרונה בזמן הנוקף ולא נשנה, במהותם החלומית
    של הדברים והמארעות.
    כי חולף האדם כשביט בעולמו זה: כמותו בודד, וכמותו
    מבריק עד-ארגיעה ונופל לתוך העלטה.
    הוא מרבה לחלום… הוא חולם את חייו.
    יש שחלומו חלום בית קטן ונערה צהבת-שער…
    אח בוערת עם ערבים; מקטרת; קמקום מהביל בפנה;
    חלון נשקף אל האחו; פרות
    שבות מן המרעה…

     

    אתה חלמת חלום אחר: היות ללא בית עלי-ארץ.
    סב כדור-האדמה ברכבות, בספינות, ברגל.
    ישן בימים, שוט בלילות, הגה ועצב משפטי-שיר.
    ישב בפנדקים עלי כוס שכר, זמר בחברת אנשים זרים.
    התבונן עלי תבל זו… בכה לעתים, שרוק חרש.
    האלהים מנעו ממך אשר
    למען לא תחיה חייך שלך.
    למען תבין סבלם של אחרים, למען
    תכשר לתנות את אבלם.
    האלהים הקנוך בבטן אמך ויקראוך תמיד לבוא עדיהם.
    אל המשורר, עודו עלם, רומזים האלהים מערפלי-מרחקיהם
    ברמזים מתוקים-להכאיב.
    :: שירת ירושלים החדשה; החיים כמשל, פנחס שדה, ששת 1958
     
     

      

המסעות הקוסמיים  אל המציאות האחרת

 

יתכן שמסר הקרוב לזה אנו מוצאים לא בשיריו אלא בגלוי דווקא באחד מסיפורי הקומיקס המרובים  שחיבר עבור המגזין "הארץ שלנו" ב-1971 תחת השם הבדוי "יריב אמציה". שדה התבייש תמיד בסיפוריו אלה ומעולם לא דיבר עליהם בפומבי ,. אך בקריאה מאוחרת שנים לאחר מכן מתברר שפה ושם ניתן למצוא בהם את הרעיונות המיסטיים המורכבים שהעסיקו אותו אם כי כמובן הקוראים הצעירים וגם רובם המוחלט של הקוראים המבוגרים לא היו מסוגלים לזהות אותם ככאלה. ולפעמים אף חשף את מחשבותיו בהם כפי שלא חשף את עצמו גם בשיריו.
וכנראה לא במקרה שני הסיפורים הברורים ביותר מבחינת השימוש ברעיונותיו המיסטיים "הקיצוניים " ביותר ,הם גם "המדעיים בדיוניים " ביותר מכל מה שכתב.

סיפור אחד מסוג זה  שבו שדה מתאר בבירור את "המציאות האחרת " הוא " תעלומת ילדי החלל או מסע אל 20.000 שנות אור שאותו ציירה אלישבע נדל ושהופיע |ב"הארץ שלנו", כרך יג .1962.

זהו סיפור בשני חלקים שמתאר את מסעו של ילד בודד  מכדור הארץ  שנלקח בידי ילדים חייזרים לסיור ברחבי הגלקסיה.  הילד מבקר בכוכבי לכת שונים ומוזרים ורואה בין השאר את תל אביב העתידנית של שנת 2962.  ובניגוד לצפוי אינו שב עוד לכדור הארץ המשעמם ואל הוריו בסיום הסיפור. .

בכך חזר שדה על המסר של רבים משיריו ודברי הגותו, אלא שכאן הרחיק לכת בתיאור המפורט של המציאות האחרת שעימה נפגש גיבורו הילד. .
הוא תיאר בפרק האחרון של הסיפור את המפגש של  הילד  עם מלכת כוכב מסתורית"מלכת הנוגה "  בארמונה.

ברור ש"מלכת הנוגה"  היא נציגת המציאות האחרת שאליה רמז שדה בשיריו ואין קושי לזהות אותה כדמות הנשית העליונה המופיעה בשיריו של שדה ,שהפעם מקבלת צורה ויזואלית כשהיא מקבלת את הילד הגיבור( מן הסתם גילגול של שדה עצמו) לעולמה בסיום שניתן לתת לו פרשנות מיסטית ברורה מאוד.

ניתן לקבוע שסיפור זה הוא הקומיקס המיסטי הראשון ( ולמשך שנים רבות האחרון ) שהופיע בשפה העברית,אם כי הרוב המוחלט של קוראיו צעירים ומבוגרים לא זיהו אותו ככזה.

על מנת להבין את האלמנטים המיסטיים החבויים בסיפור זה מ"הארץ שלנו "  על הקורא להיות מומחה למחשבתו של פנחס שדה ו/או מומחה במיסטיקה יהודית ושבתאית.

,

שדה הלך עוד כמה צעדים קדימה מכאן  בסיפור הארוך והמורכב ביותר מסוג זה מליסלדה או האלים באים שאותו אייר גיורא רוטמן שהופיע בשבועון "הארץ שלנו".כרך כא 1971, , ב-50 חלקים והוא אחד מסיפורי הקומיקס הארוכים והמורכבים ביותר במגזין אי פעם והסיפור הארוך ביותר שאותו כתב שם שדה.
הסיפור תאר את מסעותיו של הנער אסא ( שם בדוי של שדה בכמה מסיפוריו לילדים בשנות החמישים והשישים , רמז ברור לכך שיש לראות בדמות  גם כפורטריט עצמי  של שדה עצמו ) אל שורה של עולמות אחרים בליווי הנערה מכוכב נוגה מליסלדה שאבותיה שביקרו בכדור הארץ לפני אלפי שנים נחשבו בעיני בני האדם הפרימיטיביים דאז כ"אלים". רעיון שאותו לקח שדה מהספר "מרכבות האלים"  של אריך פון דניקן.

השם "מליסלדה " הוא משמעותי ביותר. הוא לקוח ככל הנראה מהספרות השבתאית שאותה שדה היכיר היטב. , מליסלדה היא הגיבורה "השדה-שכינה " של פזמון בלאדינו  שהיה אהוב מאוד על משיח השקר שבתי צבי. והדמות השמיימית המופיעה בו סימלה בעיניו את הדמות השמיימית שאותה שאף "לשאת לאישה".

הפזמון "מליסלדה " הנ"ל הפך לפזמון קודש מרכזי של האמונה השבתאית לאחר מותו של צבי  והושר בטקסיהם הקדושים ביותר שבהם היציגו את שבתי צבי עצמו כסוג של אלוהות. .

אך כמובן שהילדים שקראו את הסיפור לא יכלו לדעת שום דבר מכל זה.

. בסופו של דבר חוזרים אסא וידידתו מכוכב אחר לעולם שלנו ושם בעמוד האחרון של הסיפור אסא וידידה פוגשים במפתיע את יוצרם, "יריב אמציה" שהוא פנחס שדה שבפעם הראשונה והיחידה הכניס את עצמו ישירות לסיפור הקומיקס שלשמו המשני  "האלים באים " מתברר לקורא רק כעת יש משמעות נוספת  שונה לגמרי ממה שאפשר היה לצפות ממהלך הסיפור.
נראה לי שכאן בעמוד המסיים של סיפור הקומיקס הארוך והשאפתני ביותר שלו אי פעם חשף שדה לבסוף כמה ממחשבותיו הכמוסות ביותר על זהותו של היוצר עם האלוהים שפוגש לבסוף את ברואיו ורומז להם משהו לגבי  תוכניותיו וגורלם.

ביבליוגרפיה של ספרים  על פנחס שדה

יוסף מונדי שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה הוצאת אל"ף, 1968

צבי לוז המציאות האחרת (שירת פנחס שדה), , הוצאת שוקן, 2000
אהוד בן עזר להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה אסטרולוג , 2002 .

יותם ראובני,  פנחס שדה / שני ראיונות   סדרת דיוקן מספר 1 .   תל-אביב : נמרוד, 2002.

משה גנן    אני נושא את שירי אל הרעב לרוח :   פנחס שדה והשירה הדתית /    ירושלים :   גושן,   תשס"ד 2004

Image result for ‫על מצבו של פנחס שדה יותם ראובני‬‎

יותם ראובני   על מצבו של פנחס שדה /    תל-אביב :   נמרוד,   [תשע"א] 2011.

 

‬ ראו עוד
פנחס שדה בויקיפדיה

פנחס שדה בלקסיקון הסופרים העבריים

פנחס שדה באתר המכון לתרגום ספרות מעברית

 

גבריאל מוקד על פנחס שדה

אלי שי על פנחס שדה וגרשום שלום

משה גנן על פנחס שדה

משה גנן על כל שירי פנחס שדה

משה גנן על פנחס שדה והאישה

משה גנן על רצון ויאוש אצל פנחס שדה

גבריאל רעם על 10 שנים למותו של פנחס שדה

אורי קציר על ספרי הילדים של פנחס שדה

החיים כמשל בויקיפדיה

אלי אשד על פינחס שדה כותב סיפורי קומיקס 

פנחס שדה כותב סיפור טרזן

חולות אדומים קומיקס על מלחמת יום הכיפורים מאת פנחס שדה
סיפור על מציאות חלופית של פנחס שדה

 

גיורא רוטמן המאייר של סיפורי פנחס שדה

מקובל ,מכשף , משיח ומשורר: הרמח"ל

 

רבי משה חיים לוצאטו הרמח"ל ,בגילומו של השחקן אילן תורן בדוקו דרמה "הבחור מפאדובה מאת משה שמיר , הטלוויזיה הישראלית ,1976.

המלך דוד בן ישי האיש שמאמינים שהמשיח יהיה מצאצאיו ,היה על פי המסורת גם משורר ומחבר ספר "תהילים ".
משה חיים לוצאטו הרמח"ל שנולד לפני 300 שנה מקובל ומיסטיקן ומלבד זאת  כמעט בדרך אגב יצר את הספרות העברית החדשה וכתב את הדרמות החשובות הראשונות בשפה העברית .
וחוץ מזה  תיקשר עם ישות מלאכית בשם "המגיד " ותיכנן לכתוב את ספר הזוהר השני ולהביא את הגאולה ,ולהראות על ידי כך אחת ולתמיד שרק משורר כמו דוד בן ישי  יכול להביא את הגאולה .האם צדק ?

 

קובץ:Moshe Chaim Luzzatto (ramhal) - Wall painting in Acre, Israel.jpg

ציור קיר של הרמח"ל מאודיטריום עכו.

 

אמנם ,לא לכתר שירה וחזון –לרב מזה יתר
שאף עלם זה לוהט –אל גדל-חילים –ומדות :
נפשו נשא למטה הפלאים ביד המשיח !
אך גזו כל-החלומות ,שירו לבדו רק נשאר.
הקשיבו לצליל הבהיר ,רענן כה ומלא עזוז–קדם!
מימי הלוי לא נשמע כמוהו לרוך ולהוד.
ואם חיש נדם המשורר ,כסנונית האביב ,בוא הקדימה –
ראשון היה שיר-סנונית שירו בו קנה עולמו.
יעקב כהן "הרמח"ל " שיר מתוך "ראשים " " מחזור שירים על אישים ידועים (תרצ"ה) בכתבי יעקב כהן :כרך השירים, הוצאת דביר , ע' שיז )

לפני 300 שנה נולד אחד המקובלים היהודים המפורסמים ושנויים ביותר במחלוקת רבי משה חיים לוצאטו הרמח"ל ,. יש נם רבים הרואים בו את האדם הראשון שכתב ספרות עברית מודרנית .
הוא בזמנו נודע במיסטיקן מסוכן שטען   שהוא מתקשר עם ישויות חיצוניות והאמין שהוא המשיח .לכן באופן יוצא דופן מאוד נרדף כל חייו בידי רבני העיר ונציה שהחרימו אותו שרפו את ספריו ושלחו מכתבים ושליחים לכל פינה בעולם היהודי כדי להזהיר מפניו .
אבל לאחר מותו הפך הרמח"ל לאחד הרבנים המפורסמים ביותר ולתורתו יש השפעה עצומה על הקבלה בימינו .וכיום יש חילונים שיושבים ולומדים מפי מורים דתיים את תורתו שפעם נחשבה כמסוכנת פשוטו כמשמעו .
וחוץ מזה ובמקביל יש רבים וטובים הרואים בו את האב האמיתי של הספרות העברית החדשה. האיש שהוציא אותה מהשינה שנמה בה מאז ימי שירת ספרד בימי הביניים והביא אותה לעידן חדש .
בין השאר כתב את המחזה התנכי הראשון שמשון הצעיר על חיי שמשון ואת המחזה האליגורי הקבלי "מגדל עוז " שיש לו ככל הנראה מקור השפעה על אגדת שלושה וארבעה של ח"נ ביאליק ואת המחזה "לישרים תהילה " ולכמה מיצירותיו הספרותיות הייתה השפעה גדולה על ספרות ההשכלה שבאה אחריו.

אז מי היה אותו רמח"ל שהשאיר רושם חזק כל כך לדורות שהיה כה שנוא נרדף ומושמץ בזמנו בראשית ה מאה ה-18 ?
האיש  היה תלמיד חכם משורר מחזאי מהראשונים בשפה העברית ופילוסוף ומיסטיקן וחוזה חזיונות משיחיים וגם ציוני שהגשים ברגליו את עליה התיישבות בארץ ישראל .אם כי חי בה רק זמן קצר לפני שנספה במגפת הדבר.והוא בן 40 בלבד.

אבל בפרק החיים הקצר שבו חי הספיק להגשים שדברים שאחרים אינם מגשימים בפרקי חיים כפולים ומשולשים .
הוא נולד בפאדובה למשפחה שמוצאה מחבל לאוזיץ בגרמניה ומגיל צעיר הוכר כעילוי יוצא דופן . הוא רכש לו ידיעות מרובות בתנ"ך במדרשים בתלמוד ובקבלה והיכיר היטב גם את התרבות האיטלקית החילונית של זמנו .ולא היסס לכתוב מחזות ראשונים מסוגם על פי מודלים איטלקיים הוא חיבר בנעוריו בגיל 17 בלבד את המחזה "מעשה שמשון " מחייו של שמשון הגיבור ( היצירה הספרותית היהודית הראשונה על חיי שמשון מאז המדרשים ) ובו כמו צפה את חייו שלו ואת מאבקיו דרך תיאור מאבקיו של שמשון בדלילה שהיא סמל ללילית של הקבלה .זה שהוא כתב מחזה שהוא באופן יחסי יצירה מלוטשת בשפה מתה כמו העברית בגיל 17 בלבד הוא דבר מדהים כשלעצמו .

ואחר כך   כתב את היצירות המפורסמות יותר "מגדל עוז " ו"לישרים תהילה "שהיו אליגוריות שכיום הן בעלות מעניין מועט יותר . שירתו היא דתית אלגורית לכאורה אבל גם אנושית כללית המדברת אל ליבו של החילוני . הוא היה בעל חוש מוזיקאלי דק בהשפעת השירה האיטלקית וככל הנראה הוא הראשן מזה מאות שנים שראה את עצמו כמשורר אמן..
לדעת רבים הוא המשורר העברי הראשון מאז ימי שירת ספרד שמגלה תרבות פיוטית ודמיון יוצר והוא האיש שהקים לתחייה מחדש את השירה והספרות העברית לאחר מאות שנים של שקיעה .
הוא גם המחזאי הבולט הראשן שכתב בעברית .
אבל ביאליק  לעתיד קונן על שלא השכיל לשלב את יצירתו הספרותית עם רעיונותיו המיסטיים  שהם היו עיקר מחשבתו וכך נפגמה יצירתו .

בשלב מסויים החל ללמוד קבלה מהרב בישעיהו בסאן .ובגיל 20 באחד הלילות בעת שבודד בו למד קבלה שמע קול של "מגיד שלוח מן השמים " שהבטיח לו לגלות לו סודות עליונים המגיד סיפר לו שהמזכה לגילוי אליהו ונשמות שאר הקדושים כמו אדם הראשון האבות דוד המלך ( שלוצטו חיבר מזמורי תהילים שונים בסגנונו ) ואחרים . וכך אכן היה . .מפי "מגיד זה כתב רמח"ל חיבורים בקבלה בכל יום ויום ,חידושים והתגלויות שהסתכמו לדברי לוצטו בהרבה ספרים בחכמת הנסתר , ב3000 דפים סך הכל . רובם לצערנו אבדו ונשרפו ורק מיעוטם נדפסו .
מהו אותו "מגיד "? מגיד הוא מלאך שמתקשר עם גדולים בתורה בהלכה או בקבלה כמו הרב משה קרו שגם לו היה "מגיד כזה שאיתו תיקשר בצפת . ועל פי אחת התיאוריות זה ו מלאך שנוצר בידי האדם שאליו הוא מדבר. דהיינו "גולם " ברמה העליונה ביותר זה שעולה על בן האנוש שיצר אותו , .ומלמד אותו סודות שונים שנבעו ממנו עצמו .
רמח"ל החל ללמד את תורתו לבני חבורה של צעירים שהסתופפו סביבו ששמעו כגאון היגיע אליהם .וקבוצה זאת נשאה צביון של חבורת סתר קבלית בעל ת אופי משיחי .
הרמח"ל היגיע למסקנה שהוא האיש שנועד לכתוב את המשך לספר הזוהר הספר המרכזי של הקבלה המיוחס לשמעון בר יוחאי "זוהר שני " או "זוהר תניינא " שיהיה כתוב בארמית המיוחדת של ספר הזוהר המקורי , בהסבירו כי הזוהר הראשון שהוא יצירה של הגלות ( בלי ידיעתו אכן צדק אם כי לא כפי שחשב שהרי הזוהר נכתב בידי חבורה שהתכנסה סביב משה דה לאון בספרד  ולא כפי שמקובל במסורת בידי שמעון בר יוחאי בגליל  ) ואילו הזוהר השני שלו יהיה יצירה של הגאולה: אחד רבי שמעון בר יוחאי הנר הקדוש ואחד אתה " "אתה משמעו "אני "רבי משה חיים לוצאטו .הוא האמין שכאשר יתפרסם ספר הזוהר החדש הזה מיד יתוקן כל מה שנפגם והתקלקל בגלות ונמצא שתהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהייתה מאז היות עולם " וכדבריו "המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע "במשכילים שניים.ויבוא גואל ואולי הוא עצמו יהיה גואל והיה "מנהל לשכינה מתוך הגלות ".
דהיינו הוא האמין שהוא המשיח שיביא את הגאולה . כיום ברור לנו שרמח"ל ראה את עצמו כמי שיכול להיות המשיח,או גלגולו של משה הגואל הראשון שיהיה גם הגואל האחרון .
אלא שהעזתו הקבלית פגעה בו . רעו ותלמידו יקותיאל גורדון מוילנה שבא לאיטליה כדי ללמוד רפואה ויתר על כך ונספח לחבורת הרמח"ל ושיגר מכתב לעירו בו סיפר על נפלאות הרמח"ל וקבוצתו . ומכתב היגיע בסופו של דבר לידי הרב משה חגיז  שהיה לוחם עקשן בשבתאות והוא ורבנים אחרים ראו במכתב עדות שכל חבורתו של הרמח"ל וכמובן הוא עצמו הם שבתאים נסתרים וגרוע מכך.
הם מצאו הוכחות לכך שאנשי החבורה של הרמח"ל מאמינים שתהליך הגאולה כבר החל וקיצו קרוב מאוד. וכי להם עצמם יהיה בו תהליך מרכזי .
וככל הנראה הרמח"ל נתן תפקידים משיחיים ספציפיים מאוד לבני החבורה .
ליקותיאל מוילנה נועד למשל תפקידו של שריה משבט דן ,גלגולו של שמשון הגיבור שיהיה שר צבאו של המשיח .
רבני ונציה החלו לרדוף את הרמח"ל ושלחו שליחים לעירו שיחקרו אותו והללו טענו שבביתו נמצאים מכשירים וכתבים המעידים שעסק בכישוף.

מאחר שלפי התפיסה המקובלת רק אדם מושלם ראוי להתגלות של כוחות עליונים ,בדקו המתנגדים של הרמח"ל וגילו ללא מאמץ רב פגמים שונים באישיותו שאותם היציגו כהוכחה לכך שלא ייתכן שקיבל התגלות מכוחות עליונים .
הם טענו שהוא מחזיק ברעיונות שבתאיים שונים ,ולא מן הנמנע שאכן צדקו גם בכך .
רמח"ל חיבר מזמורים בנוסח ספר תהילים הרבנים פסקו להחרימם ולגנזם מאחר ש"חיברם במקום התהילים לדוד ואמר בליבו שהם בטלים לעתיד לבוא ,ומזמוריו עתידים לרשת את מקומם ". רק כמה מעטים מהם שרדו בידינו .
ב1730 נאלץ הרמח"ל בלחץ הרדיפות לגנוז גם את כתביו בקבלה ולהתחייב שלא יכתוב "שום חיבור בלשון זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים " כל זמן שהוא בחו"ל דהיינו מחוץ לארץ ישראל ,ושלא יורה קבלה לאחרים .
התחייבות את נוסחה בכתב ונחתמה .ורבו ומורו של הרמח"ל ישעיה בסאן נתמנה אחראי לכתביו הגנוזים והסגורים של הרמח"ל על בריח ומנעול כדי שלא יתפרסמו ברבים .
.אבל הרמח"ל כנראה לא יכול היה לעצור בעצמו עובדה הוא חזר לעסוק בקבלה והרחיב את חוג תלמידיו בישיבה חשאית שקיים .
שנים מועטות לאחר מכן. נודע לרבני וונציה שהוא עוקר לאמסטרדם והם חששו שבריחה זאת תשחרר את המשורר מן האיסור להדפיס ספרים וחיבורים . משום כך דרשו ממנו לחדש את שבועתו שלא יכתוב ולא ידפיס שום ספר אלא בהסכמתם שלהם בלבד . . הוא סירב לחתום על התחייבות נוספת כזאת . ואז התחדשו הרדיפות . הרבנים פירסמו איגרת קטרוג חריפה נגד לוצאטו כי "עשה עצמו משיח בישראל נביא וגיבור ואיש מלחמה ..עשה תהילים מק"ן מזמורים שיאמרוהו בשמן הגאולה ויבטל התהילים של דוד ראש המשוררים ..כי ממשה ועד משה לא קם כמשה –אני הוא ולא אחר לדורי דורין " .

הרדיפות שהיגיעו לשיאן בהחרמת לוצאטו ושריפת "כל ספריו ומכתביו ,שיריו ומזמוריו" (!) תופעה שכמעט לא שומעים עליה ביהדות לאורך ההיסטוריה.
בעקבות זאת נאלץ לעזוב את איטליה. הוא היגיע לעיר פרנקפורט בגרמניה וכאן נאלץ לחתום על טוס שהוכן ידי בית הדין של קהילת פרנקפורט לפיו מתחייב הוא "בחרם הגדול בנידוי ושמעתה שמהיום והלאה לא אלמוד עם שום אדם בעולם ,יהיה מי שיהי ליחיד או שנים ויותר חכמת הקבלה ..גם לא להראות לא על ידי עצמו או על יד אחרים שום כתב או חיבור קטן או גדול מכל מה שלמדתי בלימוד הנ"ל .לא אכתוב לעצמו ולא לאחרים ושלא אדפיס מכל הנ"ל על ידי עצמו או אחרים "

.לפחות לא עד שלא יהיה בן 40 שנה וכך גם תלמידיו.
ובנתיים תיבת ספרים הייתה לרמח"ל חתומה וגנוזה בבית דודו .הרבנים באיטליה מצאואה ושלחוה לפרנקפורט ושם "ספרים מועטים הוצאו לשריפה ,ורובם נקברו במקום אשר לא ידע איש את קבורתם ".

לאחר חודשי ייסורים היגיע הרמח"ל לבסוף לאמסטרדאם הסובלנית יותר ( אם כי גם שם היו כידוע אפיזודות של רדיפות ושריפת ספרים של אוריאל דה אקוסטה ושפינוזה) שם חי בנחת למרות שבנתיים רבני ונציה ורבני פרנקפורט הכריזו על עוד חרם ( !) על יצירותיו . אבל נראה שאיש כבר לא התייחס לחרמות חדשים אלו בכובד ראש.

הוא התפרנס באמסטרדם מליטוש יהלומים ומהוראה בבית המדרש אבל הקפיד להימנע מעיסוק גלוי בקבלה ובהוראתה . עם כי עסק בכתיבה בתחומים רבים אחרים כמו מוסר . שם חיבר את ספרו המפורסם והמקובל ביותר כיום "מסילת ישרים " המדריך את הקורא לעלייה הדרגתית במעלות ההתנהגות המוסרית עד לדרגת רוח הקודש.
עד שעלה לארץ ישראל לעיר המקובלים צפת מה שמראה כנראה שהוא החליט להמשיך שם בפעילות קבלית . שהרי שם מותר היה לו לעסוק בכך גם לפי כתב ההתחייבות שעליו חתם וכנראה גם ממניעים משיחיים .

ככל הנראה חשב ששם יתגלה לבסוף כפי שהוא באמת, כמשיח .
ושם נפטר זמן קצר לאחר מכן במגיפה .

באיטליה מן הסתם רוב הרבנים לא הזילו דמעה כשהיגיעה הידיעה.
מעניין שהרמח"ל נפטר בגיל 40 הגיל שרק בו מותר היה לו להתחיל למוד וללמד את סודות הקבלה . מתנגדיו ללא כל ספק ראו בכך אצבע אלוהים .הם ציפו שהרמח"ל ודיעותיו המסוכנות יתפוגגו ויישכחו כאילו מעולם לא היו .

השפעת הרמח"ל

אבל היה זה דווקא  החרם נגד הרמח"ל  שכמו התפוגג מאז.  רמח"ל לאחר מותו  השפיע על שלושת הזרמים הראשיים והעוינים זה לזה שצצו אחריו ביהדות המתנגדים של הגר"א , על החסידות ועל על תנועת ההשכלה שכל אחת מהן ראתה בו דמות מופת הראוייה לחיקוי .
ספרו "מסילת ישרים" הפך לספר המוסר בהא הידיעה של היהדות החרדית לספר לימוד עיקרי של אנשי תנועת המוסר בליטא שהפכו לזרם הדומיננטי בעולם הישיבות ה"מתנגדי " של יורשי הגר"א מוילנה שאמר עליו "אילו היה הצדיק רבי משה חיים לוצאטו חי היום ,הייתי הולך ברגל ללמוד אצלו חכמה ומוסר .  

רמח"ל נלמד היום בכל הישיבות.הוא נחשב ובידי הדתיים כאיש מוסר וכמקובל מהגדולים ביותר.

מאידך הרמח"ל  התקבל בידי המשכילים כאבי הספרות העברית החדשה .

"דומה שאיש שמהמשכילים מהמתנגדים ומהחסידים לא זכר יותר את ההאשמות כנגדו בכישוף במשיחיות ובשבתאות .

קשה לחשוב על אנשים רבים בתולדות היהדות שתדמיתם עברה היפוך דרמתי ויסודי כל כך לאחר חיים דרמטיים כל כך . אולי רק רבי נחמן מברסלב .

ישו הנוצרי למשל שבסך הכל טען  טענות משיחיות  לא כל כך שונות מאלו של הרמח"ל לא זכה לכך.

הרמח"ל סרט הטלוויזיה

אבל למרות חשיבותו העצומה כמייסד הספרות העברית החדשה ולמרות חייו הדרמטיים הרמח"ל הופיע רק לעיתים רחוקות בספרות העברית החדשה.
חיים נחמן ביאליק שהעריץ אותו וראה ברמח"ל כמי שהחזיר לשפה העברית את חינה טבעיותה ועסיסיותה כתב עליו רשימה ידועה בבשם "הבחור מפאדובה  שאותה סיים במילים
חטא לא יכופר חטא עם הרוח והספר לתוכני רוחו וליוצרי ספרו, האישיות היוצרת לא תפסה בהכרתו מעולם את מקומה הראוי לה. בגרסו לתאבה ספרים אין קץ, לא נתן מעולם את לבו להכיר מי ומה היו יוצרי הספרים, ומה היו חייהם וגלגל עולמם. אנשים מישראל יש אשר ידעו ספר חביב עליהם כמעט על-פה ואת שם כותבו לא יכירו. ויש אשר מבלי דעת יקראו את הסופר בשם ספרו. ובדבר הזה לא יושם פדות בין ספר תורני לספר השכלה. "אבי זקני – יספר איש תורני מישראל – הכיר את ה"כרתי ופלתי" פנים אל פנים" ו"אני – יספר המשכיל – זכיתיואם לא השכלנו עד היום לקבוע את שם ר' משה חיים לוצאטו כ"מזוזה" בשער הכבוד של היכל היצירה העברית, אשר כל היוצא והנכנס יגע בה בחרדת קדש וישק ידו למו פיו; ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויצירי רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונוּ, דלונוּ עד מאד.

 אבל רק מעטים מאוד הרימו את הכפפה שאותה זרק ביאליק . אולי בגלל החשדנות כלפי הדמות של הרמח"ל שלאורך השנים התברר יותר ויותר שהיה יותר מיסטיקן ממשורר.

המשורר יעקב כהן כתב על הרמח"ל שיר קצר שהופיע בסדרת "ראשים " שלו שירים קצרים על דמויות היסטוריות ידועות . שמובא בשלמותו למעלה .

חוקר הפילוסופיה היהודית נחום אריאלי כתב על הרמח"ל רומן היסטורי בשם שישה היכלות "( הוצאת מסדה ,1961) שעליו זכה בפרס ברש. ובו תיאר את חיי הרמח"ל ומאבקו ברבנים מנקודת מבט סימפטית ביותר . אבל הספר שהיציג את הרמח"ל בראש ובראשונה כמקובל ולא כמשורר ומחזאי כמקובל עד אז לא זכה לתשומת לב רבה ונעלם אם כי הודפס שוב לאחר מות המחבר.

הרב משה חגיז יריבו של הרמח"ל.בדוקודרמה "הבחור מפאדובה " מאת משה שמיר .

בשנות השבעים שוב התפתחה התעניינות בדמות הרמח"ל .

 הסופר מחבר הרומנים ההיסטוריים המפורסם משה שמיר קיבל ישירות את האתגר של חיים נחמן ביאליק כתב עליו מחזה טלוויזיה בשם מאמרו של ביאליק "הבחור מפאדובה ": פרשת חייו של משה חיים לוצאטו / ; שעובד לתסריט בידי יגאל לוסין, מיכאל לב-טוב הסרט הופק בידי  , מח' הסרטים הדוקומנטריים של רשות השידור , ב1976.
המחזה במקורו היה אמור להיות חלק מסדרת סרטים שעוסקים בתולדות הציונות. שמיר סיפר שלאחר מלחמת יום הכיפורים בא אליו המפיק יגאל לוסין שהיום זכור בעיקר הודות לסדרת "עמוד האש " שלו על תולדות הציונות וגם הודות לספר שכתב על הינריך היינה וסדרה שהפיק על יהודי ספרד בימי הביניים ) ושוחח עימו בנושא. שמיר היציע שהסדרה תעסוק ביהודים מפורסמים שעלו לאורך הדורות לארץ ישראל ושכל סרט בסדרה יעסוק בדמות מפורסמת אחרת ,יהודה הלוי ,הרמב"ן ,עובדיה מברטנורא ,הרמח"ל ואחרים .
הנהלת הטלוויזיה אז הערוץ היחידי "נדלקה" על הראיון אך החליטה בזהירות להשקיע תחילה בפרק אחד לניסיון לפני שיופק סדרה שלמה .
הדמות שנבחרה לסרט הפיילוט הייתה של הרמח"ל.
שמיר סבר שכדאי לפתוח ברמח"ל משום שהוא קרוב יותר לתקופתנו מהדמויות האחרות שהיציע ולכן מדבר יותר אל ליבנו. כמו כן שמיר הכיר את יצירותיו ואהב אותן מאוד. "זהו אדם שללא ספק היה גאון " אמר עליו .סביר להניח שהרמח"ל דיבר אל שמיר יותר מהדמויות האחרות בגלל עצם הקרבה היחסית שלו לספרות החילונית החדשה שאינה קיימת אצל הדמויות האחרות שאותן היציע .
אך נשאלה השאלה איך למכור את הרמח"ל לקהל המודרני של שנות השבעים בצורה מעניינת ? האם בדרך המחזה טלוויזיונית של אחת מיצירותיו או תוכנית רצינית שתוקדש לכתביו הפילוסופיים או אולי תוכנית שתוקדש כל כולה לתורת הקבלה והנסתר של הרמח"ל .
לבסוף הוחלט ש"הבחור מפדובה " יהיה מחזה דוקומנטרי -דרמטי או דוקו דרמה שילוב של קטעי דרמה עם הסברים מלומדים על חיי הרמח"ל.

המחזה עסק  בפירוט בחייו ויצירותיו של רמח"ל. הוא מצייר בו ביסודיות ובעמקות את דמותו רבת הפנים של המשורר, המחזאי, הוגה הדעות והמקובל, ואת גלגוליו בפאדובה, בוונציה, בפרנקפורט, באמסטרדם ובעכו. במחזה משולבים כמה קטעים מתוך מחזותיו של רמח"ל.

הרעיון המקורי של שמיר היה לא רק להמחיש איך התרחשו הדברים בימי הרמח"ל במציאות של התקופה אלא גם להראות איך בני דורנו רואים את התקופה ההיא. בתחילה חשב להסתייע במראיין אשר יראיין הוגי דעות ואנשים בני ימינו על הרמח"ל תקופתו ורעיונותיו ותוך כדי הראיונות יועלו סצינות חשובות מימי הרמח"ל .הכוונה הייתה שהמראיין יהיה אישיות אקדמאית סמכותית כמו קנט קלארק בתולדות התרבות או יעקב ברונובסקי במותר האדם ,סדרות מדע מפורסמות של הבי בי סי הבריטי של שנות השבעים .
אבל למרבית השמחה רעיונו של שצמיר שבדיעבד נראה כלא מוצלח לא אומץ על ידי יגאל לוסין ומיכאל לב-טוב שכתבו את התסריט ל"הבחור מפדובה .במקום המראיין שולב במחזה הדוקומנטרי מספר שליווה את הסרט ואותו גילם ירון לונדון והוא קשר את האירועים המתוארים בקטעי הסבר ורקע.
יגאל לוסין מפיק הסרט אמר עליו "בבתי הספר הצליחו להרוג את הרמח"ל אנו ניסינו להחיות אותו .

שמיר לא התלהב מהשינויים שנעשו ברעיונותיו . הוא אמר :אני מצטער שנעשו פשרות בכך שירון לונדון בא במקום האישיות המיוחדת של איש המדע .הוא אמנם נחמד ואינטליגנטי אבל הוא יותר תייר מאשר איש מדע שבו משתקפת תקופתנו."


תרגום דמות המורכבת והמוזרה של הבחור מפאדובה לשפת המסך לא הייחה קלה כלל ועיקר.

שמיר שכתב את סיפור המחזה ויצק את יסודות הדוקו דרמה הקפיד להשתמש בעיקר בדברים שכתב הרמח"ל עצמו .אך תמליל תיעודי זה הכתוב בשפה קשה ביותר התגלה במשימה קשה על כתפי הבמאי לב טוב . הוא מצא את העברית שבה דיברו בני התקופה באיטליה ביצירתו של שמיר כארכאית ורצה שהטקסט ישמע אמין אבל גם מובן בידי דוברי עברית של סוף שנות בשבעים . הבמאי פתח בחיפוש אחרי שחקנים שיהיו מסוגלים לדבר בעברית מעין זאת והחיפוש והבחיר הלא היו קלים כלל .נערכו מבחני בד רבם שבהם נבחנה בין השאר גם יכולת השחקנים לדבר בעברית המיוחדת של ראשית  המאה ה-18 והתברר מהר מאוד ששחקני הדור הצעיר של הבמה והקולנוע הישראליים לא ידעו איך להתמודד עם "השפה המוזרה "
( לא ניתן אלא להיזכר בלגלוג בביקורות שנדהמו והזדעזעו מהעברית של שחקני הסרט " מלך של קבצנים"של אורי פסטר בגלל שהייתה שונה במקצת מהישראלית של היום ,השפה המוצגת בסרט היא בסך הכל עברית פשוטה בהשוואה לזאת של ימי הרמח"ל )
בסופו של דבר השחקן אילן תורן קיבל על עצמו את תפקיד הרמח"ל ,ועשה עבודה טובה .
זאת הייתה ההפקה היקרה ביותר שקיבלה על עצמה עד אז הטלוויזיה הישראלית והושקע בה סכום של 200 אלף לירות שמתוכן למעלה שליש התקציב נועד לבניית התפאורות בידי התפאורן אציק אלבלק
אבל שמיר לא התלהב מהסכום הגדול שהושקע בסרט הוא היה סבור שאפשר וצריך היה לחסוך בהוצאות כדי לאפשר את המשך הפקתה של הסדרה על דמויות מפורסמות שהגשימו את רעיון הציונות ועלו לארץ ישראל וסדרה זאת בסופו של דבר לא התממשה ,אולי גם בגלל הוצאות הגדולות על הסרט על הרמח"ל.
הסרט הראשון בסדרה נשאר בסופו של דבר היחיד וחבל . זה היה סרט היסטורי דוקומנטרי ראשון מסוגו של הטלוויזיה הישראלית ולמרבית הצער לא היו לו המשכים רבים .כיום כמובן זה יהיה בלתי אפשרי עבור הערוץ הראשון לנסות אפילו משהו פרימיטיבי ביחס מעין זה בגלל המשבר התקציבי שבו הוא נתון . .

חוקר הפילוסופיה היהודית ירון ליבוביץ זוכר :
התכנית הזאת הייתה תכנית תעודה מלווה בקטעים מומחזים, שעסקה בחייו ויצירתו של משה חיים לוצאטו. המנחה המלווה שלה היה ירון לונדון.
היא התחילה בכך שירון לונדון הראה לנו את מורכבותו של האיש ואת גיוון יצירתו בכך שהוא הראה לנו בפתיחת הסרט ספרים שונים מתחומים שונים שהרמח"ל כתב. היו שם ספרים מתחומים כמו תורת המוסר, תורת הנסתר, פילוסופיה , שירה. לאחר מכן הובאו בפנינו ציטאטות של אנשים שונים שאמרו על הרמח"ל דברים שונים במשך השנים. ציטוט של איש שטען שהוא מסוכן ליהדות, ציטוט של הגר"א שטען שאם היה חי בזמנו של הרמח"ל הוא היה הולך עד אליו כדי ללמוד מוסר ממנו.
הסרט עקב אחרי קורות חייו של הרמח"ל, בצורה של קטעים מומחזים. הדגש היה על החבורה המשיחית שהקים, ולאחר מכן הפולמוס שהתעורר סביבו, והמרדף שרדפו אותו חכמי  וונציה   ביחד עם הרב הקשוח והקנאי  משה חגיז  שאותו גילם יוסי כרמון
והרב יחזקל קצנלבוגן שאותו גילם זישה גולד שבתכנית זאת שמעתי את שמותיהם לראשונה.
המשחק, אני זוכר, היה טוב מאד במיוחד של אילן תורן שגילם את הרמח"ל וזה ששיחק את מורהו ר' ישעיה בסאני.
התכנית בכללותה הייתה טובה מאד. התסריט היה מרתק והתכנית הייתה מאלפת מאד. את רוב הדברים שאני יודע על הרמח"ל למדתי ממנה.למעשה שם נתקלתי לראשונה בשמו של הרמח"ל ובדמותו שעניינו אותי מאז .

הרמח"ל –ההצגה

מאז שנות השבעים  במיסגרת גל המיסטיקה האדיר השוטף את מחוזותינו שוב התחזקה התעניינות בדמות הרמח"ל והפעם כמקובל ואיש מיסטיקה ולא דווקא משורר ומחזאי כפי שהיה עד אז .

 הוקמו מוסדות המפיצים את כתביו  ורעיונותיו כמו "קהילת הרמח"ל ". ספריו נלמדים בעניין עצום גם בידי חילונים .(בתור דוגמה : ידידה שלי עורכת דין חילונית לחלוטין לומדת מזה שנים את כתבי הרמח"ל ביחד עם ידידותיה מפי מקובל  כדרך להגיע אל היהדות אם כי אין להם שום עניין ביהדות ההלכתית ).

 ולאחרונה הופיע עליו סיפור אינטרנטי בהמשכים שנכתב בידי חרדי אנונימי  בשם "צופן לוצטו 

( הקונוטציות של השם ל"צופן דה וינצ'י הן כנראה לא מקריות בכלל ) .

הרמח"ל המחזה

וכעת הופיע עליו מחזה בשם "אהבת עולם " של תיאטרון תהיר " שבו שולב סיפור חייו בסיפור המחזה מגדל עוז .
הרעיון הוא מעניין מאוד ואף חדשני סיפור החיים הוא דוקומנטרי לחלוטין מסופר בלשון המכתבים ששלחו המח"ל ויריבו זה לזה .
הרעיון הוא יפה חדשני ומעניין .אבל הוא לא באמת עובד מבחינה דרמטית .
הצרה היא שאין הרבה קשרים ברורים בין "מגדל עוז" וחיי הרמח"ל למרות כל המאמצים הנואשים של הבמאי והשחקנים להראות על הקבלות.
באותה מידה ואולי ביתר הצלחה הם יכלו לשלב את סיפור חייו של הרמח"ל עם מחזהו על שמשון הגיבור שגם יש בו ניתן למצוא מקבילות לחייו של הרמח"ל עצמו תוך כדי סיפור מאבקו בדלילה המסמלת את כוחות הרע של הקבלה ,ואלו היו לדעתי מובנים יותר לקהל הרחב .
מי הראוי היה לשלב יתר דרמטיזציה בסיפור חיי הרמח"ל.כפי שהמחזה הוא עכשיו הוא מחזה לחברי אליטה למדנית בלבד וגם אלו עלולים למצוא אותו יבש ולא מובן מספיק ומן הראוי היה להפכו לחי ודרמטי יותר גם עבור הקהל הרחב .

למקובל המייסד של הספרות העברית החדשה בהחלט מגיע מחזה שיציג את הדרמה הקיצונית של חייו לקהל הרחב ביותר .

המשיח כיוצר

אין ספק שהקהל הרחב היום יותר מתמיד בשל לקבל פירוש חדש על דמות הרמח"ל שהוא כיום פחות שנוי במחלוקת מאי פעם.

וזה אירוני במיוחד .

שהרי עובדתית הרבנים שתקפו את לוצטו ורדפו אותו,   צדקו בשיקוליהם .

 לוצטו אכן חשב על עצמו כמשיח שבא. ואפשר בהחלט להבין את חששותיהם  של חגיז והרבנים האחרים  שהוא עלול לפתח תנועה חדשה מסוכנת מהשבתאות מאחר שברור היה להם  היטב שהוא עולה מבחינה רוחנית ומחשבתית על  שבתאי צבי .

ולכן עלול להיות גם  מסוכן פי כמה וכמה  ליהדות האורתודוכסית .

ואפשר להשוות את הרדיפות שנרדף לאלו שנרדף לאחר מכן נחמן מברסלב בידי מתנגדיו ומסיבות דומות .

בכל זאת מעניין הדמיון של הצגתו של הרמח"ל את המשיח העתיד לבוא ( הוא עצמו ) כמשורר ,זה מזכיר הצגה דומה של רבי נחמן מברסלב את המשיח העתיד לבוא ( גם כן כנראה הוא עצמו או גילגולו ) בספרו הסודי  "מגילת ספר" ,כזמר וכיוצר. .

גם הרמח"ל וגם נחמן מברסלב נרדפו כל חייהם בגלל דעות אלו .

אולי המהפך שעברה תדמיתם לאחר מותם מראה גם הנכונות לקבל את האפשרות שהגואל כאשר יבוא לא יהיה פוליטיקאי ולא יהיה לוחם ולא דווקא איש דת  אלא יוצר ומשורר?

רמח"ל בויקיפדיה
הבחור מפאדובה : ביאליק על הרמח"ל

סרט תיעודי על הרמח"ל 

שישה היכלות  רומן היסטורי על הרמח"ל מאת נחום אריאלי

צופן לוצאטו :סיפור  מתח אינטרנטי על הרמח"ל

קהילת הרמח"ל

 

משה חגיז יריב של הרמח"ל

ביקורת של עמוס מדר

מאיר בניהו על עליית הרמח"ל לארץ ישראל

 

המשיח מפאדובה : ירון ליבוביץ' על אהבת עולם

משה שמיר מחבר "הבחור מפאדובה

המשיח מאיזמיר :על שבתאי צבי

נחמן מברסלב ומגילת ספר