ארכיון תג: מרגלית שילה

צדקת או נאנסת ?:הויכוח על מלכה באב"ד

היה הייתה אישה במאה ה-19 בשם מלכה באב"ד שעלתה לארץ ישראל לעיר הקודש צפת ועזבה אותה בפתאומיות.

והיום יש ויכוח גדול  מדוע עזבה.

האם עזבה משום שהפכה לצדקת מסוג חדש ולא ידוע עד אז כפי שחושבת חוקרת מגדר ידועה ?

או משום שנאנסה  באכזריות ולא יכלה לשאת יותר את החיים בארץ הקודש כפי שחושב היסטוריון ידוע?

1834 הייתה אחת השנים הנוראיות ביותר בהיסטוריה של יהודי צפת ,באותה שנה מרדו ערביי האיזור בשליט המצרי איברהים וטבחו ביהודי העיר שנחשדו ( כנראה בצדק ) בתמיכה בשליט ואנסו את נשותיהם .
רבים מהיהודים ובהם אברהם וולפנזון ובנו זאב שהיגיעו ממש זה עתה לעיר מאיזור קרבות אחר בעיר ירושלים שם עמד זאב בראש ההגנה על השכונות היהודיות נאלצו ( שוב )  להימלט על חייהם.

הפרשיה המצמררת מתוארת  בצוורה ספרותית בספרו של אהוד בן עזר "אפרת, (משרד הביטחון – ההוצאה לאור: ספרית תרמיל, תל אביב, 1978  ).שתיאר את פרשת חייה של אישה בצפת בימים ההם.

וכעת הפרשיה משמשת בסיס לויכוח אקדמאי סוער בין חוקר תולדות ארץ ישראל במאה ה-19 הידוע ד"ר אריה מורגנשטרן וחוקרת המגדר ותולדות הנשים בישוב היהודי  הפרופסור מרגלית שילה,.

ובמרכז הויכוח עומדת השאלה :מדוע ירדה האישה הצעירה  מלכה באב"ד מארץ ישראל לאחר שנת 1834? האם היה זה בגלל שנאנסה בידי הערבים כפי שחושב ד"ר מורגנשטרן ?

או ביגלל שקיבלה תובנות דתיות שונות  סוג של "הארה " ששיכנעו אותה לחזור לגולה  כצדקת יהודיה מסוג חדש , סוג של "רבה " נוסח המאה ה-19 כפי שחושבת הגברת שילה ?
אני שמח לפרסם כאן בפרסום ראשון את מאמרו  של  הד"ר מורגנשטרן..
אני מזמין בהזדמנות זאת חוקרים נוספים לשלוח  את מאמריהם \ ( גם כאלו שפורסמו כבר בדפוס )  לפרסום באתר זה.

תיאוריות פמיניסטיות מול מחקר היסטורי
או האם נאנסה מלכה באב"ד בפרעות 1834 בצפת ?

מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

בית העלמין היהודי העתיק שבעיירה ברודי (Brody ) שבאוקראינה, הפך זה מכבר לאתר תיירותי עבור מאות ישראלים היוצאים מדי שנה לסיורים לימודיים ולטיולי שורשים ברחבי מדינה זו. בין שאר המצבות של חכמי ברודי מושכת את תשומת לבם של המבקרים מצבת קבורת אשה, בולטת בייחודה, גדולת מימדים, כאשר כותרתה, התופסת כשליש מכל שטח המצבה, מעוטרת בסממן חריג מאוד בנוף בתי העלמין היהודיים בכלל, ועל מצבות נשים בפרט – עיטור של ספינת מפרש גדולה.
את המצבה חשפתי במסגרת השתתפותי במשלחת שיצאה ביוזמת ד"ר צבי צמרת מנכ"ל 'יד יצחק בן-צבי' בשנת תשנ"ב (1992), על מנת לחזק את הזיקה הציונית של יהודי העיר לבוב לאחר נפילת השלטון הסובייטי, וגם כדי לבדוק את אוספי התעודות וכתבי-היד היהודיים בארכיונים הממלכתיים של העיר. באחד מהסיורים בבתי הקברות היהודיים שבאזור ותוך כדי שיטוט בין המצבות בבית העלמין היהודי בברודי, משכה את תשומת לבי מצבה מרשימה זו, שמקריאת נוסחה התברר כי מדובר במצבת האשה מלכה בת ר' יצחק באב"ד, שעלתה לארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, ירדה ממנה לאחר מכן, ונפטרה בברודי בתאריך ח' כסלו תקצ"ה (10 בדצמבר 1834).
בית עלמין יהודי עתיק בעיירה ברודי

בית הקברות שבעיירה ברודי

על המציאות ההיסטורית העולה מסיפור חייה ומותה של מלכה באב"ד, כפי שעולה מן המצבה, פרסמתי מאמר בכתב העת "ציון". המאמר מזהה את מוצאה המשפחתי של מלכה באב"ד מן המשפחות הלמדניות העשירות והמכובדות שבברודי; תוך כדי כך מתאר המאמר את הרקע ההיסטורי ואת המאפיין המשיחי של העליות לארץ-ישראל מברודי במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה; קובע את השתייכותה של משפחת באב"ד לכולל ווהלין החסידי שבצפת, ומנתח את הכיתוב והעיטור שעל גבי המצבה בכל הקשור לעלייתה לארץ ולסיבות ירידתה. לשאלה הקשה מדוע ירדה מלכה באב"ד מן הארץ, אם העלייה היתה כל כך חשובה בעיניה, לא מצאתי תשובה גלויה בכיתוב שעל גבי המצבה. אולם, מרמזים למדתי כי מלכה באב"ד, נקלעה שלא בטובתה, לאירועי פרעות הפלאחים בגליל בשנת תקצ"ד [1834] שבמהלכן נפגעה מבחינה גופנית ונפשית אחרי שנאנסה כנראה על-ידי הפורעים הערביים. בעקבות הטראומה הקשה חזרה האשה הצעירה, בסיוע בני משפחתה לברודי, ושם נפטרה כחצי שנה לאחר אירועי הדמים והחורבן שגרמו ערביי הגליל ליהודי צפת.

מערכת "ציון", מטעמים השמורים עמה, הסתייגה מהשערה זו של סיבת הירידה מן הארץ. מאחר וגם אני ביקשתי להמשיך ולחפש חומר ארכיוני שיאיר פרשה יוצאת דופן זו, הסכמתי להשמטת ההשערה מן המאמר. וכך הופיעו הדברים בנוסח המאמר שנדפס :

"נותרו עדיין שתי שאלות הכרוכות זו בזו: מדוע שבה מלכה בת ר' יצחק באב"ד מארץ-ישראל לברודי, ובעיקר איך אפשר להסביר את דבר הבלטת נסיעתה [לארץ] למרות ירידתה אחר כך… בקטע הראשון [של הכיתוב על המצבה] מלכה בת יצחק היא הפעילה, היא אשר מאסה בחמדת תבל והיא אשר עלתה לארץ תוך סיכון חייה, ואילו בקטע השני, המתייחס לירידתה מן הארץ, היא פסיבית לחלוטין. לא היא ששבה אלא 'וד' אמר שב למקומך'. התערבות ההשגחה האלהית היא שגרמה לשובה… מעשה מסוים, ושמא אירוע טרגי, אילץ אותה לשוב על עקביה, אם כי מלכתחילה 'מגמתה רצוי וכוונתה'.

 

פרשנות פמיניסטית

לאחרונה, נתברר לי מפי נוסעים שחזרו מברודי, כי מסביב לקברה של מלכה באב"ד מתפתחת תיאולוגיה פמיניסטית המציגה את מלכה באב"ד כדמות מופת של צעירה יהודית דעתנית, עצמאית ונועזת, אשר מתוך תשוקה לעלות אל הקודש ולחוות 'חוויה נזירית', שמה נפשה בכפה ועלתה לבדה לארץ-ישראל. משהגשימה את משאלותיה הרוחניות להתקרב אל הקב"ה, בארץ הקודש, זכתה הצעירה הצדקת הזאת להתגלות אלוהית, ובהתגלות זו צוותה לחזור מדרכה, לרדת מארץ-ישראל ולשוב למולדתה; וכך אמנם עשתה.

לא ברור מי עומד או מכוון את האגדה החדשה לבית באב"ד, אם בכלל. יתכן ומדובר בתעלול פרסומת של תיירנים מוצלחים המחפשים 'קברי צדיקים', כדי לגוון את תוכניות הסיורים שלהם, מה גם שמדובר הפעם במצבה נדירה ומרשימה של 'אשה צדקת' ועוד פרוטו- ציונית. אולם, אין כל ספק שמקור השמועות הנפוצות, כפי שסיפר לי אחד ממדריכי הסיורים, הוא ספרה של [פרופסור מרגלית שילה 'נסיכה או שבויה?', ו'מדרש הפרשנות' הפמיניסטי שעשתה בו לדמותה של מלכה באב"ד. בפרק "חוויית העליה הנשית" שבספרה, טוענת  הפרופסור מרגלית שילה כי בעוד שעיצובה של חוויית הקדושה הארץ-ישראלית אצל גברים באה לביטוי דרך לימוד תורה ותפילה בציבור, הנה אצל נשים באה חוויה זו לביטוי בעצם העלייה לארץ. לדבריה, בדרך כלל נגררו הנשים לעלות לארץ בעקבות בעליהן ולא תמיד מתוך הסכמה. יש שנשים עקרות הסכימו לעלות, כאשר ביקשו להטיב את מצבן ולזכות בפרי בטן, או לזכות בילדים בני קיימא בעקבות תמותת ילדים בחוץ לארץ. לעתים יזמו הנשים את העלייה לארץ, בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה מתוך דאגה לחינוך הבנים ולשלמותו הרוחנית של דור ההמשך.

פרופסור מרגלית שילה קובעת כי רק בתקופת אלמנותן זכו נשים בחברה היהודית המסורתית לחופש מן ההתחייבויות לבני משפחתן, והותר להן לחיות את שארית ימיהן כרצונן. הדרתה של האשה מחיי הדת הצבוריים, מתפילה במניין ומתלמוד תורה, העמידו את האלמנה בפני חלל רוחני, והעלייה לארץ-ישראל היתה לדידן בבחינת מילוי חסר זה. מספרן הגדול יחסית של האלמנות בירושלים במחצית השניה של המאה התשע-עשרה אמור להוכיח לכאורה, את התיאוריה הנזכרת. כל זה כאשר מדובר באלמנות זקנות העולות לארץ מרצונן, אולם, אין התיאוריה הזו מסתדרת כלל ועיקר, כשמדובר בעלייה לצורך 'חווייה נזירית' ובריחה מן העולם הגשמי של נערה צעירה מבית טוב ועשיר כמו מלכה באב"ד.

כאן מתנגשת התיאוריה המיגדרית עם מציאות חריגה ומנוגדת. על פי התיאוריות המיגדריות, נשים ככלל אמורות להתנהג על-פי קוד חברתי קבוע בהתאם לסטריאוטפים ולמאפיינים המתייחסים אליהן והמקובלים בחברה. כך, חייבת מרגלית שילה להסביר את עלייתה של תהילה של עגנון מן המאה ה-20 שהיא האלמנה העולה ה"סטריאוטיפית", עם עולות חריגות צעירות כמו 'הבתולה מלודמיר' מסוף המאה ה-19 ומלכה באב"ד מהמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפשר כמובן להסביר את עליית הנשים הללו על רקע היסטורי שונה, מצב חברתי משתנה, תפיסות עולם מגוונות, כפי שמתחייב ממחקר היסטורי אמיתי. אולם, הכותבת נמנעת מלעשות זאת ואת שלשת העולות היא כורכת יחד תחת כותרת של 'העלייה כמעין חוויה נזירית', ואז מתעוררת הסתירה שהזכרנו לעיל.

הפתרון שמצאה לכך המחברת הוא מקורי מאין כמוהו. מכיוון שמלכה באב"ד הצעירה חרגה במעשה עלייתה מהסטריאוטיפ המיגדרי, יש לישב את האנומליות הזאת בדרך אחרת ולהחזיר את הסדר המיגדרי על כנו. הדבר יכול להעשות בפשטות על ידי גירושה של מלכה מארץ-ישראל חזרה לעיר הולדתה, בתוספת כיתוב בולט על מצבתה הקובע שאין מקום לנשים צעירות בארץ ישראל, ורק אלמנות זקנות זכאיות לחוות את החווייה הדתית הארצישראלית הנחשקת. לפרשנות זאת מגיעה מרגלית שילה מעיון במשפט מרכזי החרוט על המצבה:
"וד' אמר שב למקומך במקום שם נבראת שם תקבר". ו

היא מסבירה: "מלכה השיגה את מבוקשה – קרבת האל – והאל נגלה אליה וציווה עליה לשוב לביתה… חזרתה של מלכה באב"ד מוצגת כהיענות לצו האל."
וכאילו לא די בהתגלות האלוהית למלכה באב"ד, ובתיאור האינטימי-קבלי של יחסי אל – אשה, הנה גם את הביטוי שנכתב בלשון זכר על המצבה של האשה "וד' אמר שב למקומך" – משעבדת מרגלית שילה למושגים מיגדריים פמיניסטיים מובהקים בכתבה:
"האם ניתן לפרש את פניית האל אליה בלשון זכר כהד להתנערותה מנשיותה[!]בעת עלייתה ארצה? האם החברה שבקרבה חיה מלכה, ביקשה למנוע עלייה מעין זו, גם אם הציגה אותה באור חיובי? ניתן לשער כי מספידיה סברו שמקומה של אשה צעירה צדיקה הוא בביתה, ורק 'לקץ הימים תעמוד לגורלה'. עלייה לארץ כאקט של פרישות נועדה לאלמנות[!] בסתו חייהן בלבד."

העלייה של מלכה באב"ד ומניעיה האידיאולוגיים

כך לא נראים הדברים מנקודת מבטו של היסטוריון, שאין לו יומרות לדעת, כפי שיש לחוקרת המיגדר, את מה שנעשה מאחורי הפרגוד. המקור העיקרי עליו ניתן להסתמך בשלב זה של המחקר, הוא מצבת הקבורה של מלכה באב"ד, עצמה. המצבה המרשימה מחולקת באופן ברור לשלושה חלקים. החלק העליון תופס כשליש משטח המצבה כולה, ומהווה את כותרתה הראשית. חקוקה בו ספינת מפוארת של עולי רגל; העיטור הגדול צד את העין ומושך תשומת לב. בחלק האמצעי שמונה שורות ובהם דברי שבח לדמותה של הנפטרת. בין הכותרת לבין החלק האמצעי חוצצת שורה ובה פרטים אודות מועד פטירתה: "נאספה אל עמה לדאבון נפש בעלה יום ד ח כסליו תקצה". בחלק השלישי, שבו נתמקד, מתואר סיפור חייה ונרמזו נסיבות מותה. שני החלקים הכתובים שונים זה מזה בגודל האותיות ומובדלים זה מזה במסגרת:

זאת מצבת אשה
אשר דרכיה דרכי נועם
תמימה במעשיה הנעימים
מקור מחצבתה מים טהורים
גבעת עולם נטעי נעמנים
הייקרה רבת השם מ[רת] מלכה
בהמופלג מ[ורינו] יצחק באב"ד ז"ל
מ"כ[מנוחתו כבוד] בארץ הקדושה תובב"א
……………………….
בנעוריה מאסה חמדת תבל
ותשם נפשה בכפה לשוט בצי אדיר
ללכת עד מקום בית אל
וד' אמר שב למקומך
במקום שם נבראת שם תקבר
אכן יש שכר לפעולתך
מגמתה רצויה וכוונתה
תאכל ותשבע מפרי מעלליה
ולקץ הימין תעמד לגורלה

תשע השורות שבחלק השלישי של המצבה מחולקות לשלשה חלקים שווים: שלוש השורות הראשונות מוקדשות לתיאור העלייה ומניעיה האידאולוגיים; שלוש השורות האמצעיות מוקדשות למהפך בחייה שנגזר עליה משמים; ושלוש השורות האחרונות מוקדשות להערכת המספידים את פועלה, המתואר בחלק הראשון.
בניגוד לדימוי של עולה צעירה עשירה ונועזת העולה לארץ בגפה, מלכה באב"ד לא עלתה לארץ לבדה כי אם עם משפחתה. אביה נפטר ונקבר בארץ-ישראל טרם ירידתה, כפי שמתועד על גבי המצבה: " מ' מלכה בהמופלג מ'[ורנו] יצחק באב"ד ז"ל מ"כ [מנוחתו כבוד] בארץ הקדושה תובב"א'. ככל הנראה נקבר בצפת, לשם הגיעו העולים מברודי בין השנים 1832-1812 . עלייתה של מלכה לארץ היתה כרוכה בוויתור על חיי הרווחה שזימנה לה משפחתה העשירה, 'מאסה חמדת תבל', ואפילו בסכנת נפשות –'ותשם נפשה בכפה". ויתור על חיי רווחה מחד וכניסה לסכנת חיים מצד שני מלמדת על העדפה מתוך מניע אידאולוגי – לעלות לארץ-ישראל, "ללכת עד מקום בית-אל'. מלכה, וככל הנראה גם אביה עמה, לא נסעו לארץ-ישראל לבדם; הם היו חלק מגל עליה גדול שהגיע בדרך הים "בצי אדיר" מעירם, מרחבי גליציה והתיישבו בצפת.

עדויות היסטוריות לקיומה של עלייה גדולה מגליציה וברודי במיוחד, מצא ההיסטוריון נ"מ גלבר בארכיונים אוסטריים. עדויות אלו מצטרפות לעשרות רבות של עדויות מכל רחבי העולם על עליית יהודים לארץ-ישראל מתוך מניעים משיחיים בשנים שלפני שנת הת"ר (1840), המדובר גם בעדויות של מסיונרים אנגליקניים המתייחסים לעלייה המוגברת של עולים מברודי דווקא, וזאת לדבריהם, לאחר שבדקו ושאלו את היהודים לפשר התופעה וקיבלו את התשובה כי היהודים עולים ארצה מתוך ציפיה לביאתו הקרובה של המשיח.
מעבר לכך, ככל הידוע היתה משפחת באב"ד קשורה קשר משפחתי כפול עם צאצאיו של ר' אלעזר רוקח רבה של ברודי, מקובל ותלמיד-חכם שעלה בעצמו לארץ ישראל, ובתור שכאלה היו מודעים בודאי לדברים הנועזים שכתב ר' אלעזר רוקח בספרו 'מעשה רוקח': "דזמן הגאולה לעתיד לא יאוחר מת"ר באלף הששי". ציפיות אלו הזינו כידוע משפחות שלמות ובתוכן עולים צעירים, והניעו אותם לעלות לארץ-ישראל לקראת ביאת המשיח. בני משפחת רוקח-באב"ד, קרוביו של ר' שלום רוקח האדמו"ר הראשון לבית בלז, היו כנראה חלק מהקהילה החסידית בעיר. אולם, גם אם לא השתייכו לקהילה החסידית בעירם, הרי כל יוצאי העיר ברודי היו מסונפים בארץ-ישראל לכולל ווהלין החסידי וישבו בעיר צפת. בירושלים לא ישבה באותם ימים אפילו משפחה אחת מיוצאי ברודי.

מרגלית שילה, העדיפה ואימצה את המניע של עלייה מתוך 'פרישות' והשגת "חווייה של נזירות" כדי להסביר באמצעותן את הסיבות לעליית מלכה באב"ד.

היא התעלמה מן המניע המשיחי הדומיננטי במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, והמסביר בפשטות את עלייתה של הצעירה והעשירה מברודי. ומשצידדה במניע הלא רלוונטי לתקופתה, הלכה והסתבכה בבואה להסביר את הנגוד בין עלייה של צעירה ועשירה ובין הסטריאוטיפ שקבעה היא בעצמה, כי העולות ממניע של 'פרישות' הן כמעט תמיד אלמנות וזקנות. ברגע קשה ומביך היא ביקשה רחמי שמים ואמנם הקב"ה בכבודו ובעצמו, מתוך הזדהות עמוקה עם התיאוריות המגדריות, הורה למלכה באב"ד ליישר קו עם אותן תפיסות, ולרדת מיד מן הארץ, כפי שנאמר על המצבה: "וד' אמר שב למקומך". והכל שב על מקומו בשלום, כולל ובעיקר התיאוריות המסתבכות של מרגלית שילה.

האירועים ההיסטוריים בצפת בסמוך לירידתה של מלכה מן הארץ

צפת במאה ה-19

אנחנו נניח לקב"ה בשלב זה וגם לתיאוריות הפמיניסטיות ונחזור לקרקע המציאות ולאירועים ההיסטוריים בצפת ערב ירידתה של מלכה באב"ד מן הארץ: הפרעות שפרעו הערבים ביהודי צפת בקיץ שנת תקצ"ד, מעשי סדום בגברים, אינוס נשים, מעשי ביזה הרס וחורבן, רצח של כעשרים יהודים, מעשים שנמשכו ללא מעצור במשך שלושים ושלושה ימים. על כל אלו יש בידי המחקר ההיסטורי עדויות רבות, כולל למעלה מתריסר עדויות היסטוריות שונות על מעשי סדום בגברים ואינוס נשים.

ואמנם, דבר פרשת האונס ההמוני של נשים רבות התפרסם בכל רחבי העולם היהודי, וזאת למרות הבושה והחרפה הקשה שנגרמה על ידי כך ליהודי הארץ. וכך כתב ר' יוסף בן שבתי מאנספלד מצפת לקרוביו בקאליש:

"הישמעאלים ברחוב שדדו מאת היהודים… את החלונות הדלתות והתנורים שברו וניפצו… קרעו יותר מארבעים ספרי תורה, אינסו נשים ובתולות… כמו כן רצחו עשרים אנשים חשובים" ר' שמואל ב"ר ישראל פרץ העליר, מראשי הקהילה החסידית בצפת כתב לנדבן אשר שמשון מלונדון, ביום ה' באב תקצ"ד: "היינו כל אנשי עי"ק [עיר קדשנו] אנשים ונשים וטף כדומן ע"פ [על פני] השדה, רעבים וצמאים ערומים ויחפים נעים ונדים וגולים מדוך לדוך בפחד ובהלה כצאן לטבח יובל ובעו"ה [ובעוונותינו הרבים] גדול הי'[ה] שברינו… כי גם בבית הכנסת המקודש של הרב [ה]אר"י זללה"ה הוציאו כל הס"ת [ספרי התורה] והשליכו בבזיון לארץ וענו בנות ישראל ".
בקונטרסו "קורות העתים לישורון בארץ-ישראל" מספר ר' מנחם מנדל מקאמיניץ ממה שראו עיניו ושמעו אזניו: "ביום א' שמונה ימים בחודש סיוון באו שוללים יושבי כפרים ונתחברו עם יושבי הערים, ובידם כלי מלחמה ומגן וצינה ורומח, ונפלו על היהודים דשם ופשטו את בגדיהם מאנשים ונשים וגרשום ערומים מן העיר, ויבוזו כל רכושם… והעם הנשאר ענו למשכב, אחד זכרים ואחד נקבות". במקום אחר הוא מספר מה עלה בגורלה של האשה הצדקת שרה בת הגאון ר' יהושע, מי שהיה רבה של פינסק, כאשר ביקשה יחד עם חברתה הגנה מאחד הפורעים תמורת "חפצים הרבה": "והנה השולל מתנכר, אף כי לקח מה שלקח, גם הבטיחם שלו יאונה להם רע, אף על פי כן רצה לאנסם", ר' מנחם מנדל אינו מפרש מה אירע לה באותו מעמד, אך לקראת סיום הקונטרס הוא מונה את הרוגי הפרעות ומזכיר כמה מהם בשמם. וכך הוא כותב: "ובתוכם היתה ג"כ [גם כן] האשה החסידה מ'[רת] שרה בת הרב הגאון מוהר"ר יהושע ז"ל… שנהרגה תוך ביתה. כד[א]י היא להזכירה ביחידות מפני רוב מעשיה הטובים ורוב צדקותיה וטובותיה שהרבית לכל אדם."
ר' שמעיה ב"ר יששכר בער הלוי, חסיד חב"ד מצפת, כותב אל רבו 'הצמח-צדק' ר' מנחם מענדיל שניאורסון: "אנחנו יושבים פה בבתינו חרבות שהחריבו הרשעים בימי הזעם ויתוצו כל הכתלים ויחפרו כל הרצפות לחפש מטמונים. והאמת שמצאו כל המטמונות והתבואות שהיו בעיר, וגם לקחו את כל הפתחים והחלונות אשר בביתי וגם המסמרות הקבועים הוציאו… כן עשו לכל בתי העיר ויש מהם ששרפו אותם… ואותם האנשים המחסים על ממונם יותר מגופם… הוכו ולוקו ונעשו חללים, ועשו בהם שונאיהם כרצונם והרבה נשים עינו בבית המדרש, ועל הס"ת דוקא"
עדויות על אינוסן של נשות צפת היהודיות מצויות גם בספרי הנוסעים הנוצריים. נסתפק באחת מהן. ג'והן לויד סטיפנס כותב בשנת 1835 על שיחה שהיתה לו עם אחד מיהודי צפת: "בהגיע אלי שמועה חיובית על אודות יהודי, סוכן אנגליה בצפת [כנראה, פינצ'י משה], רכבתי תיכף ומיד אל ביתו. הוא היה עני מרוד ואיש נחמד ביותר… [לדבריו], הם סבלו משוד, רצח ואונס… רבים מהם מתו ברעב… ואשתו, אשה צעירה ונחמדה שישבה לצדנו, שהיתה אז [בת] למעלה מתשע-עשרה, הושלכה למטה [מהמצודה] והולקתה. אבל ניחשתי, אם כי הוא לא סיפר לי על כך, שדבר מה רע מזה בהרבה נפל בגורלה; וכי התורכי הפראי שהוציא לפועל את הנבלה, עודו בחיים, והוא נתקל בו ברחובות בכל יום ויום."

הרמיזות הלשוניות המצביעות על סיבת ירידתה של מלכה מן הארץ

האם מגלה לנו המצבה האילמת של מלכה באב"ד את מה שאנו משערים שאירע לה בצפת? לדעתנו כן. שלוש השורות המרכזיות שבחלק השלישי של המצבה חושפות בפנינו את פשר נסיבות ירידתה של מלכה מן הארץ ומתקשרות אל החומר ההיסטורי שנזכר לעיל.
בבסיס הדברים יש כאן ציטטה מהתורה, תוך שינוי לשוני קל לצורך התאמה אקטואלית. היינו, במקום לשון נקבה, כיאה למצבה של אשה, נקט הכותב במכוון בלשון זכר, כפי שמופיע במקור המקראי: "וד' אמר שב [!] למקומך". הביטוי "לשוב למקום" מצוי רק פעם אחת בכל התורה כולה – בחתימת הוויכוח של אברהם אבינו עם הקב"ה על גודל חטאיה של סדום. לאחר שהתברר לאברהם שעוצמת חטאיה של סדום אינם מותירים מקום לרחמי שמים הוא נאלם דום. וכך נאמר שם: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו." [ברא' יח, 33].
הרמיזה לסדום בכיתוב שעל גבי המצבה, שהיא מכוונת ואי אפשר שלא להבחין בה, אינה מותירה מקום לשום ספק, כי 'מעשה סדום' הוא שפגע במלכה באב"ד. ההתאמה הלשונית למקרה האקטואלי אינה מותירה מקום לפרשנות אחרת. לא זו בלבד שאין כאן לשון נקבה 'שובי',[ לארצך, למולדתך] אפילו לשון הזכר אינה בלשון ציווי 'שוב' כפי שמתבקש מרוח הדברים, אלא ציטט מדוייק של הכתוב המקראי: "ואברהם שב למקומו"; מבחינה דקדוקית, יש כאן לשון עבר ולא לשון ציווי. בנקודה זאת כאשר אברהם שב למקומו, מסתיימת הפרשה ונחרץ גורלה של סדום, וכאן במקביל, מסתיימת פרשת שהותה של מלכה בארץ ומתחילה ירידתה ממנה.

בעקבות הקישור הלשוני של נוסח הכיתוב שעל גבי המצבה והתאמתו לפרשת נסיונו הכושל של אברהם אבינו להציל את אנשי סדום החטאים מפני עונש החורבן, מתחוורים לנו שימושי לשון משמעותיים משניים שעל גבי המצבה. מסתבר שגם הביטוי התמים "ללכת עד מקום בית אל" קושר את מלכה לאברהם אבינו. שורש הפועל "ללכת" מלווה את אברהם אבינו בכל מהלך חייו, מאז הציווי "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך", הוא ממשיך ב""קום התהלך בארץ" וב"לך לך אל ארץ המוריה" שבפרשת העקידה, וקושר בהתאמה לשונית מובהקת את הנוסח שעל גבי המצבה גם לפרשת היפרדות אברהם מלוט, לאחר שהלה שהעדיף לשבת בסדום: "וילך [אברהם] למסעיו מנגב ועד בית אל."[ בראשית י"ג 4-3]. לאור כל הכיתובים החריגים והמכוונים שעל גבי המצבה, אנו משערים בזהירות הראויה, שניתן לייחס את ירידתה של מלכה באב"ד לאינוסה במהלך מאורעות תקצ"ד בצפת.

נשים רבות שנאנסו בצפת, הסתירו את כלימתן ונשארו בארץ-ישראל, ואילו בני משפחתה העשירים של מלכה באב"ד דאגו, כנראה, להחזירה לברודי, שם נפטרה ב-ח' בכסלו תקצ"ה, חצי שנה בדיוק לאחר שהחלו הפרעות בצפת. פרטים נוספים על חייה לוטים בערפל. כאמור היא מיוחסת לאביה למרות שמתה כאשה נשואה. על פי ההלכה אשת איש שנאנסה אינה נאסרת על בעלה, אלא אם הוא כהן. בעלה של מלכה אינו נזכר בשמו, כנראה מפני שנחשב טפל לה "נאספה אל עמה לדאבון נפש בעלה". לא ברור אם היתה נשואה לו עוד בארץ-ישראל, או שמא השיאו אותה לאותו בן בלי שם רק בהגיעה לעיר ברודי, וזאת כדי להקל על מצבה הנפשי. נראה גם, שנשארה ערירית ללא ילדים; שהרי אם היו כאלה היו מזכירים אותם לצד בעלה.

מה שכן ברור שמשפחתה וקהילת ברודי כולה התגאו בה, ולמרות הגישה השלילית הקיימת כלפי יורדים מן הארץ המוזכרת לרוב במקורות התקופה, הבליטו את מעשה עלייתה לארץ-ישראל כגולת הכותרת של חייה הן בעיטור של הספינה על גבי המצבה, שהוא סממן חריג שאינו מצוי על מצבות נשים יהודיות והן בכיתוב על המצבה. שיבתה לברודי היתה כתוצאה מאירוע טרגי אכזרי. בניגוד למה שמערימה מרגלית שילה על דמותה של מלכה באב"ד – אין בתאור דמותה שום סממן של הנהגה חסידית; אין אף לא רמז על נזירות או פרישות מחיי העולם הזה; אין תאור של בריחה מהעולם הגשמי; אין חיפוש או נהייה אחר הגשמה רוחנית. אין על מצבתה עיטורים כל שהם האופיינים לנשים צדקניות כגון: חלות כסמל להפרשת חלה ולהתנהגות צנועה של האשה, כפות ידיים כסמל להדלקת נרות, ומוטיבים אחרים המייצגים מעשי צדקה וחסד.

הצדקת  מברודי ?

נראה שאת ההשראה לתאור סיפור חייה של מלכה באב"ד, כדגם של עלייה של צעירה פמיניסטית-נזירית לשם השגת מעלות רוחניות בארץ הקודש, העתיקה מרגלית שילה בעיקר מאי אלו קווי דמיון לסיפור חייה של הצדקת חנה-רחל ורברמאכער, הידועה בכינויה 'הבתולה מלודמיר'. המדובר בנערה צעירה מבית עשיר וחסידי בעיירה לודמיר שבאוקראינה, אשר בשל כשרונותיה ודעתנותה עסקה בלימוד תורה בכתב ושבעל-פה, נודעה בחסידותה המופלגת, הקימה בית מדרש בכספי אביה העשיר, והנהיגה צבור של חסידים. בעקבות כשלון נישואיה, בשל אי קיום יחסי אישות, עלתה בסופו של דבר בגפה לארץ-ישראל, ויש אומרים כי גם בארץ נהגה בעצמה מנהגי אדמו"רות, התעטפה בטלית, הניחה תפילין, והרביצה תורה בחסידיה המעטים.

יש לציין כי דמותה של 'הבתולה מלודמיר' הפכה בשנים האחרונות לדמות מופת לדידן של נשים פמיניסטיות בארה"ב ובישראל. דווקא בדמותה של צדקת חרדית, שהעיזה לחרוג מהמוסכמות של החברה האורתודוקסית וקיימה בעצמה מצוות שנועדו לגברים, ראו משום השגת לגיטימציה לשאיפות הפמיניסטיות שלהן. בלהיטותן להזדהות עם דמות מופתית זו הקימו הנשים הללו לאחרונה, מצבה חדשה על קברה של 'הבתולה מלודמיר' בהר הזיתים, וקיימו במקום טקסים דתיים לזכרה.
ספרה של מרגלית שילה "נסיכה או שבויה" שבמסגרתו היא דנה במלכה באב"ד, יש בו תרומה חשובה לחקר היישוב היהודי בארץ-ישראל במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. עם זאת, נסיונה להתעלם מהמאמצים לחקר האמת ההיסטורית בפרשה שלפנינו, ומן הזיקה בין מלכה באב"ד לאירועי צפת ולאינוסן הברברי של נשות היהודים על-ידי ערביי הגליל , נובעת, לדעתי, מנסיונה של הכותבת להתחמק מדיון היסטורי בתופעה מגדרית מובהקת המזוהה בהיסטוריוגרפיה הציונית עם מאפיינים יהודיים גלותיים; עם חוסר כבוד הקשור בחולשה הפיזית של היהודים וחילול כבודה של האשה היהודיה, ועם הדימוי השלילי של האשה הפסיבית והנאנסת כסמל לגורל היהודי הגלותי. ניתן להבחין בגישה זו גם בתפיסה המוכרת במקומותינו והמנסה להסתיר את העובדות הקשות באשר לאופיים האמיתי של שכנינו הערבים וכל זאת רק כדי לא לקלקל מבחינה פוליטית את הטיעון שניתן לקיים עמם יחסי שכנות ואחוה שלא לדבר על יחסי שלום. ועוד, ל'דרשה הפמיניסטית' של  פרופסור מרגלית שילה יש קשר מהותי עם התפיסה המיגדרית הראשונית המבקשת להעניק פרשנות אלטרנטיבית לכל המקורות ההיסטוריים שמצויה בהן זיקה לנשים. ובמקרה שלפנינו, נסיון לבנות דמות פיקטיבית שאין לה כל קשר עם המציאות, במחיר של התעלמות מן החובה המוטלת על כל חוקר לעשות כל מאמץ על מנת להגיע לחקר האמת על בסיס נתונים היסטוריים רלוונטיים, מבחינת הזמן והמקום.

קישורים רלבנטיים :

נסיכה או שבוייה

גדליה פנסטרהיים חוקר את פרשת מלכה באב"ד

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון

חייו הכפולים של זאב וולפנזון

כתב הצופן של אברהם וילנר

מסעות החיפושים של אלעזר לנדא

תמונה:Mariya Magdalena.jpg

היהודיה מתפללת .ציור מאת  אנתוני פרדריך אוגוסטוס סאנדיס