ארכיון תג: סטלגים

הייתי רוצח המונים נאצי : על "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל והפולמוס סביבו

Image result for ‫נוטות החסד‬‎נוטות החסד

הופיע בשם "הייתי כלבתו הפרטית של ד"ר אואה " בעיתון "העיר " גיליון 1449 4.7.2008

הספר "נוטות החסד " הוא ככל הנראה אחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת שנכתבו אי פעם  על מלחמת העולם השנייה, בוודאי  מאז פרסומו של הספר המחקרי "התליינים מרצון של היטלר".דומני שקשה לחשוב על ספר אחר שהתפרסם בשנים האחרונות ועורר סערה כזאת של גינויים,

למעשה המדובר ב"סטלג" בקנה מידה ענק "סטלג" אולטימטיבי .

ונשאלת השאלה האם בגלל זה זהו ספר גרוע  ומזוויע מעצם טבעו שיש להתרחק ממנו כממגפה  כפי שטענו כמה מהמבקרים ?

ואולי  הוא מגלה תובנות מעניינות ובלתי צפויות על השואה ומבצעיה ?

"אחי בני האדם ,תנו לי לספר לכם איך זה קרה.

אנחנו לא אחיך אתם עונים ואנחנו לא רוצים לדעת .
זה סיפור קודר אבל גם מאלף ממש מעשה מוסר ,אני מבטיח לכם .
( הפתיחה לנושאות החסד )


ג'ונתן ליטל יצר ספר מסוג מוכר סוגה מוכרת לכאורה, רומן על מלחמת העולם השנייה אך למעשה מסוג חדש. זהו רומן היסטורי על השואה. דהיינו, ספר שנכתב על התקופה ההיא בידי אדם שלא חווה אותה על בשרו מעולם. ליטל נולד 32 שנה לאחר סיומה של המלחמה ועבורו היא מהווה עולם אחר שאותו לא יוכל לעולם לחוות מעבר לקריאה וצפייה בסרטים על התקופה. אך הספר המכיל למעלה מ-900 עמודים הוא תוצר של מחקר מפורט ומדוקדק ביותר שכמוהו לא נעשה בעבר, היות וחלק מהחומר המחקרי שעליו מסתמך המחבר לא אושר לעיון לציבור הרחב עד לפני שנים לא רבות.
ליטל עצמו בעברו סופר מדע בדיוני של רומן סייבר פאנק  המתרחש בקטקומבות של פריז בעתיד הקרוב , חיבר במקביל ספר גם מחקר תיעודי על שירותי הביטחון של רוסיה המודרנית זאת של עידן פוטין שמראה על משיכה עצומה אם נרצה "אפלה " למתרחש מאחורי הדלתות הנעולות של מישטרים רודניים שונים .


כאן בספרו הבדיוני השני רחב היריעה כתב ליטל בגוף ראשון ובפירוט כמעט אינסופי של אוסף חוויותיו במלחמת העולם השנייה של רוצח ההמונים, הנאצי ד"ר אואה, באיזורים שונים של המלחמה שבהם הוא השתתף בקרבות ונטל חלק משמעותי בהשמדת היהודים. הספר מתאר את מסכת יחסיו עם מנהיגים נאציים שונים כמו הימלר ואייכמן ואת מערכת יחסיו המסובכיםו עם אחותו (שעימה הוא מקיים סוג של גילוי עריות, לפחות בדמיונו), והמורכבים וטעונים עם אימו (אותה הוא רוצח), ומגיע בשיאו עד לימי הקרבות אחרונים בברלין כאשר הוא פוגש לבסוף את היטלר בסצינה בלתי נשכחת, המעידה עד כמה הפנים הגיבור את האידיאולוגיה של היטלר על מנת לפנות כנגדו, כמי שאינו ראוי לחיות בעולם החדש שלו. לבסוף הגיבור מצליח להיחלץ ממוות ולהימלט לצרפת על מנת לחיות שם את חייו כאזרח עשיר ומכובד. סוף טוב ( עבורו לא עבורנו).

הפלנטה האחרת

 

Bad Voltage

ספר מדע בדיוני מאת גו'נתן ליטל.מתאר בפירוט חברה עתידנית "סייבר פאנקית" בפריז.

הספר זכה להתקפות ארסיות של הביקורת בארץ ובחו"ל בעיקר בגלל קטעים האירוטיים. הוא משופע בגילוי עריות בין הגיבור האינטלקטואל-רצחני ואחותו שכמדומה עוררו עוד יותר תשומת-לב וזעם מאשר תיאורי הרצח הבלתי פוסקים.
ואכן, אין זה ברור מדוע החליט ליטל להרבות בהם מאחר ואינם חיוניים כלל לעלילה המרכזית שלו על חיי קצין בכיר בשואה, אלא אם שאף למקד על ידי-כך תשומת-לב נוספת לספר, יעד שהוא בהחלט הצליח להשיגו.

להערכתי טמונה שגיאתו בכך שאם כבר שיבץ אותם בנדיבות שכזאת שלא הלך איתם עד הסוף, ולא להציגם כפנטזיות שאולי לא התרחשו במציאות. ככלות הכל הגיבור רואה עצמו כנציגו של עולם חדש וגזע חדש שכל החוקים שהיו מקובלים עד אז אינם כובלים אותו. אז מדוע שגילוי עריות יהיה שונה באיזו מידה כזו או אחרת?

אחד הדברים המפתיעים לגבי הספר הוא עד כמה המבקרים לא הצליחו להבין על מה בעצם מדובר שם. אחת המבקרות, דנה רוטשילד, הייתה עדינה מספיק כדי לציין שהספר הוא מחליא אבל לא בדומה לספריו של ק. צטניק , אלה שהיו חומר לימוד והם בכל זאת מחליאים עוד יותר. חוסר יכולת זו להבין מה קרה שם בגיהנום הזה אולי אומר משהו על טיבם של המבקרים שלא הבינו כלל את מהות הספר, וכפי שאינם מבינים אותו לא הבינו מעודם את מהותה של השואה, בה הם רואים עוד טבח עם אחד מני רבים שאפיינו את ההיסטוריה האנושית, בדומה נניח למעשי הטבח של המונגולים. איך יוכלו לחשוב, להרגיש ולהבין אחרת כשהם כלואים עם דברי ההבל של האינטלקטואלית חנה ארנדט על "הבנאליות של הרשע" שהופרכו עד היסוד כבר לפני שנים רבות? והרי השואה גם לא הייתה תוצר של אנטישמיות רצחנית "נוצרית" שהוגדלה למימדי ענק כפי שליטל עצמו מראה בספר. ואולי גם אין ולא יהיה ביטוי הולם להגדירה ואין צורך לנסות להסביר את השאול.
היה זה דווקא אותו ק. צטניק המושמץ כל כך היום שהצליח באינטואיציה אדירה של סופר להבין את מה שנשאר לחלוטין מחוץ לתחום הבנתה של ארנדט האינטלקטואלית,כאשר תיאר את החיים באושוויץ כחיים על "פלנטה אחרת ".
. והיום אנחנו יודעים עד כמה שהוא צדק,
והנה הופיע עכשיו ג'ונתן ליטל ובספרו הכרסתני רק מוכיח כמה צדק צטניק.

חשוב לזכור בדיון כזה שספרו של ליטל (שהוא לגמרי לא במקרה סופר מדע בדיוני בעברו שחיבר ספר מז'אנר ה"סייבר פאנק"), והגיבור דוקטור אואה ועמיתיו הבירוקרטיים והמוציאים להורג נאצים בעלי בדרגות בכירות, הם רחוקים מאוד מלהיות פקידים אפורים ועלובים מאיזשהו סוג שאותו דמיינה ארנדט. הם גם אינם רוצחים מתוך שינאה אנטישמית מכל סוג שהוא כפי שד"ר הואה חוזר ומדגיש לפנינו שוב ושוב. הם מקפידים שלא להכניס "אנטישמים רגילים" לאס אס ובזים לשטרייכר האנטישמי "הגס".

אואה ועמיתיו רוצחים מתוך מטרה אידיאולוגית לברוא אדם חדש ועולם חדש- כוכב לכת אחר. למעשה הם אינם שונים בכך מהקומוניסטים פרט למטרות שלהם, כפי שמתברר היטב משיחה הנתקיימת בין הואה ופעיל קומוניסטי רוסי שבוי.שבמהלכה מתברר ששני הצדדים רוצים לברוא עולם חדש ושונה ושונים רק בסוגי הקרבנות שעליהם למות בדרך להשגת המטרה.

"שבתי וגיליתי על המדף את עלילות מאדים של א.א בוראוז ..קראתי את שלושת הספרים האלה בנשימה אחת אך לצערי לא מצאתי בקריאה ולו שמץ מסערת הרגשות שלפתה אותי עת קראתי בהם בימי נעורי ..אובד בערגה בנפתוליו של אותו יקום ברברי ,הטעון ארוטיות עכורה ,מאוכלס בגיבורי מלחמה ובנסיכות שרק נשק ותכשיטים לעורן,ערב רב בארוקי של מפלצות ושל מכונות .לעומת זאת גיליתי בהם תגליות מפתיעות שלא היו עולות על דעתו של הנער המסונוור שהייתי :כמה מקטעים בספרי המדע הבדיוני האלה גילו לי שאותו מחבר רומנים אמריקני הוא למעשה אחד ממבשריה הלא ידועים של ההגות הפולקית …ביקשתי שיביאו לי מכונת כתיבה וכתבתי תזכיר קצר עבור הרייכספיהרר ובו ציטטי את בוראוז כדוגמה ומופת לרפורמות העומק החברתיות שיהיה על האס. אס לתת עליהן את הדעת אחרי המלחמה.הבאתי כדוגמה את בני מאדים האדומים שגייסו את עובדי הכפייה שלהם לא רק מקרב הפושעים ושבויי המלחמה ,אלא גם מקרב הרווקים המושבעים שהיו עניים מכדי לשלם את מס הרווקות הגבוה מטילות כל ממשלות בני מאדים האדומים .
…הצעות רדיקליות אף יותר היו שמורות אצלי לאליטה של אס. אס שאמורה הייתה לקחת דוגמה מבני מאדים הירוקים ,אותם בני מפלצת המיתמרים לגובה שלושה מטרים ומצויידים כארבעה זרועות באמצעי הגנה אצל בני המאדים הירוקים כל הרכוש הוא משותף לקהילה להוציא נישק אישי ,עדיים כלי משי ופרוות המיטה..ההזדווגות היא רך ורק שאלה של אינטרס קהילתי ומנוהלת בלי כל התייחסות לברירה הטבעית .

 

ידעתי שזה ימצא חן בעיני הרייכספיהרר.הקטעים מבוראוז הזכירו לי במעומעם את האוטופיה הנבואית ששטה בפנינו בקייב ב-1941
( נושאות החסד ע' 783-784)

דומה וכל זה מוסבר אולי יותר טוב מכל בשורות בספרו של ליטל בהן הגיבור ד"ר אואה קורא בספרו של סופר המדע הבדיוני אדגר רייס בוראוז "נסיכת המאדים", קטע שבו מתואר המשטר על המאדים קטע המפעיל סוגים שונים של "הנדסה אנושית " על החברה במאדים ואואה מתרשם כל כך מהמתואר עד שהוא שולח מכתב בעניין זה למפקדו הימלר.

הימלר מסכים שהדברים אכן ראויים לעיון רציני.
..אני תוהה אם בגרמניה אפילו אחרי המלחמה תהיה בשלה לקבל רעיונות כה עמוקים והכרחיים .אין ספק שתידרש עוד עבודת הכנה נפשית ארוכה. ..לכשתבריא אשמח לשוחח עימך ביתר פירוט על התוכניות האלה ועל אותו סופר בעל חזון.
הייל היטלר.
שלך
היינריך הימלר
לא, זאת אינה בדיחה תפלה. הנאצים מסוגו של הימלר לא היו בניגוד לכל מה ששמעתם וקראתם סתם בירוקרטיים בנאלים אפורים. הם היו אנשים שעסקו בלב שלם ביצירת אוטופיה פלנטרית .
לפי הבנתם כמובן.

הסטלג האולטימטיבי

עם זאת אין לאמר שליטל באמת מחדש אפילו בעלילה שיצר. לכל היותר אפשר לאמר שהוא לקח נושאים שהיו קיימים בשוליים הבזויים ביותר של  הספרות הפופולארית ושם אותם במרכז כספר ענקי ויומרני מאין כמוהו. תופעה מקובלת כיום כאשר ספרים שהיו פעם בשולי השולים עומדים כיום במרכז השיח הספרותי.

כבר לפני עשרות שנים הופיע ספר ישראלי בעל אותה עלילה "הייתי מפקד סטלג" מאת קולונל מרטין רוזנברג. למעשה זהו שם עט של סופר ישראלי, מירון אוריאל, שניסה לתאר במסגרת של ז'אנר הסטלג הבזוי איך באמת חושב קצין נאצי. הוא תיאר אותו כבירוקרט אפור וסדיסט המתעלל בעיקר בנשים, אך עיקר מעייניו נתון למאבקים הפנימיים שהוא מנהל עם קצינים נאציים, תוך שהוא מיישם את האידיאולוגיה שבה הוא מאמין בכל ליבו. מירון אוריאל הקדים בכך את העלילה של "נוטות החסד" בעשרות שנים, אם כי כמובן לא זכה אפילו לעשירית של אותה תשומת-לב ספרותית/

Image result for : Les Bienveillantes) i

בהערת אגב כדאי לציין שמאחר שפירסמתי כמה מחקרים על תופעת ה"סטלגים " ( ספרים אירוטיים אלימים וסדיסטיים על מלחמת העולם השנייה )

Image result for ‫סטלגים הסרט\‬‎

והייתי קשור לסרט התיעודי על הנושא הזה של ארי ליבסקר שהתבסס על מחקרי , אני מקבל כעת באופן קבוע ורציף  פניות מ"חוקרים"  פוסט מודרניסטים ופוסט ציוניים ופוסט מה שאתם רוצים  מהארץ ומחו"ל שמתכוונים לעשות גם הם את מחקריהם על הסטלגים תמיד עם מטרה קבועה ועם תזה ברורה מראש :להראות על פיהם את המנטליות הנאצית של ישראל והציונות.
.כאשר אני מעיר לכל אותם "חוקרים" שזה סותר כל מיני עובדות בשטח לגבי הספרים שאותם הם אינם מכירים כלל  הם דוחים את הערותי בבוז. למה לתת לכמה עובדות לקלקל תיאוריה טובה וחשוב מזה אופנתית על הנאציזם הישראלי ?
על פי ה"היגיון" הזה נשאלת השאלה :מה ספרו זה של ליטל יהודי מהתפוצות אומר על דרך החשיבה של יהודי התפוצות  ? שגם הם כולם נאצים בתת הכרתם ?הסופר שאולי חשב גם הוא על זה מיהר והקדים תרופה למכה ותיאר בריאיון ל"הארץ" את ישראל כמדינה נאצית..אולי כדי להסיר מעל עצמו את ההאשמה שכאשר הוא כותב על הנאצים הוא חושב כמוהם.

 

Image result for The Kindly Ones (French: Les Bienveillantes) i

ואכן  הספר של ליטל הוא על פי כל קריקטריון  תוכני " סטלג"  בקנה מידה ענק עבור ראשית המאה העשרים ואחת . גם אין בכך מוזרות . איזה ספר אחר יכול עדיין לעורר את העניין הציבורי בשואה שנבדקה ונותחה כבר מכל זווית אפשרית? הרי רוב ספרי השואה, זיכרונותיהם של ניצולים וכו', לרוב אינם זוכים לכל תשומת לב שהיא.

נשווה זאת לספרו החדש של דניאל מנדלסון על השואה "האבודים". ספר כתוב היטב מבחינה ספרותית ואף מרגש, אבל לא עורר אפילו עשירית מתשומת הלב שעורר ספרו של ליטל. הוא פשוט לא ניפץ טאבואים ולכן לא עורר סערה שכזו. כמה עוד אפשר לשמוע על השואה?
רק ספר כמו "נושאות החסד" שפוגע בכל סוגי הטבואים האפשריים שלנו יכול עוד לזכות בתשומת לב ציבורית (אם כי למען האמת ליטל אינו עושה זאת. הוא מנסה אבל אין לו את האומץ הנדרש ללכת עד הסוף).

Image result for ‫תליינים מרצון בשירות היטלר‬‎
כמדומה שהספר המקביל שעורר את תשומת הלב הגדולה ביותר בחקר השואה היה "תליינים מרצון בשירות היטלר" של גולדנהאגן, שגם הוא שם דגש מיוחד על תיאורי רצח פרטניים שלא היו כמוהם. והנה גם הוא זכה לתשומת לב ציבורית שבעוצמתה לא זכה אף לא ספר מחקרי לפניו על השואה. האם היה זה בגלל התזה שלו שהגרמנים רובם ככולם היו אנטישמים מטורפים? או שמא בגלל התיאור הפרטני שלא היה כמוהו של מעשי רצח המוניים?
וליטל מתווכח עימו ועל מסקנותיו על האנטישמיות החסלנית של העם הגרמני בצורה סמויה בספר ,שהרי לדעתו לא המדובר כאן באנטישמיות "אמיתית נוצרית " אלא ברצון ליצור עולם חדש ) .

דהיינו, כנראה שרק סוגה של ספרים כאלה עדיין יכולים לעורר ענין אמיתי בקהל של היום, שרבים בו אלה שחוו והתנסו בכל הקזת דם אפשרית, דרך סרטי פעולה, מדע בדיוני ואימה בקולנוע ובטלוויזיה.

אפשר להצטער על-כך אבל זהו המצב. ליטל יודע את נפש בהמתו הקורא והוא ממלא את תשוקתו. אם לא היה עושה זאת ספרו בן 900 העמודים, אולי היה גם זוכה בכמה ביקורת טובות וזוכה גם בפרס כלשהו ושוקע בתהום הנשייה של האדישות הציבורית, כמו מרבית סיפורי הניצולים. ככלות הכול עד כמה אנחנו ערוכים ויכולים לשמוע עוד על השואה.

אז הנה ליטל הצליח להוציא את המבקרים מאדישותם. הוא הצליח לגרום להם לזעום עליו. בכך כבר עשה מעשה גדול.

המאפיין יוצא דופן של ליטל הוא המחקר העצום שהושקע בספר שבהחלט אינו סתם "סטלג" סדיסטי ותו לא. כאן אנחנו מתעמתים לראשונה עם תמונה מפורטת המראה כיצד המנהיגים הללו שניסו ליצור עולם חדש וטוב יותר עבור הארים, חשבו וכיצד יכלו לפעול בצורה שבה פעלו.

מן הסתם ספר על קצין של החמאר רוז' בקמבודיה שבה בוצע טבח דומה לא היה שונה בהרבה.
אבל מה שיש לנו כאן זה לא סתם רומן היסטורי מפורט. זהו תיאור פרטני ודקדקני של חברה שונה מכל מה שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו סיפור המזכיר את מה שסופרי מדע בדיוני עושים בספרים כמו "חולית" של פרנק הרברט שתיאר בפרטי פרטים עולם מדברי ואת החברות השונות שבתוכו וסביבו, זהו , ניסיון להציג צורת מחשבה זרה בצורה פרטנית וריאליסטית ככל האפשר. כלומר, ליטל אינו מראה לנו עד כמה הנאצים היו דומים לנו ובנאליים כמונו, אלא עד כמה היו שונים מאיתנו ורחוקים מאוד מכל בנאליות.

אני ממליץ בחום על הקריאה. כל מי שמצפה לקרוא עוד ספר על הבנאליות של הרשע צפויה לו הפתעה מזעזעת, אבל מובטח לו שמוחו יפתח לקליטת מציאות אחרת ופלנטה אחרת. הפלנטה של המנהיגים הנאצים.

 

ראו עוד :

להלן תיעוד של הדיון הנסער שהתקיים על הספר "נוטות החסד "  בתקשורת הישראלית.

נוטות החסד

נוטות החסד באתר טקסט

נוטות החסד בויקיפדיה

נוטות החסד רואה אור בעברית 

נוטות החסד -הפולמוס 

ג'ונתן ליטל

ליטל זוכה בפרס הגונקור

התליין מעניין אותי יותר מהקורבן :ראיון עם ג'ונתן ליטל

ג'ונתן ליטל בגיאורגיה 

ראיון עם ניר רצ'קובסקי מתרגם "נוטות החסד"

אבנר שפירא על התרגום

הפולמוס סביב נוטות החסד

נקיפות המצפון של מקס אואה:פרופסור יהודה באואר על "נוטות החסד "
המתת חסד :אריאנה מלמד נגד "נוטות החסד"

מסע אל קצה הלילה :עומרי הרצוג על "נוטות החסד" 

רשע מה הוא אומר :עמנואל פינטו על נושאות החסד

הספר החשוב ביותר שנכתב בנושא הנאצים :יהונתן גפן בעד "נוטות החסד "

סטאלג 941: יובל אביבי בעד "נוטות החסד"

חסד מופרע :אייל רוב נגד "נוטות החסד "

רשמים קצרים מקריאה חלקית :אריק גלסנר על נוטות החסד

מוסר השכל :פאר פרידמן על נוטות החסד
אבי גימל : כתב הגנה על נוטות החסד

מניפולציה מרושעת גאונית ומרתקת : חיים אתגר על נוטות החסד

עוד סיפור שואה על קרבנות ותליינים

תגובה לג'ונתן ליטל :חני שטרנברג על "נוטות החסד "

תגובה שנייה לג'ונתן ליטל

פרוורטי אבל חובה: אסתי סגל על "נוטות החסד"

 

ניר 4819 על "נוטות החסד"

דן לחמן על "נוטות החסד "

מסע אל קצה הלילה :עומרי הרצוג על "נוטות החסד "

החובה להאזין לתליין :נילי קרן על "נוטות החסד "

מתועב ונשגב : שהרה בלאו על "נוטות החסד"

קווי המתאר של הרוע האבסולוטי :יפתח אשכנזי על "נוטות החסד "

של ברמן על הספר והשערוריה 

נוטות החסד רוקדות ואלס עם באשיר " "מולי בנטסמן על "נוטות החסד"

מופת או תועבה ?

חשיפת הרוע שבתוכנו :גדי ראונר על "נוטות החסד"

דיון במארקר על "נוטות החסד "

שווה להשקיע מאמץ אינטלקטואלי ב"נוטות החסד "

מי ישחזר את הפשע :יצחק לאור על "נוטות החסד "

"נוטות החסד הישיגוני " נועם לסטר על המילים האחרונות של "נוטות החסד "

 

עוד ביקורת
ביקורות גרמניות שונות

 

ספר מד"ב של ליטל

ג'ונתן ליטל על שירותי הביון ברוסיה 

ספר שקדם בכחמישים שנה בנושאו לספר של ליטל דומה לו בתכניו אך לא עורר את אותה סערת רוחות ביקורתית נזעמת.

הייתי בכנס הסטלגים-נטלי גוטמן

 

לאחרונה  התקיים בבאר שבע כנס מחקרי המבוסס על נושא ה"סטלגים " וספריו של סופר השואה השנוי מאוד במחלוקת ק.צטניק .
המשוררת והמורה לפילוסופיה נטלי גוטמן הייתה שם שמעה צפתה ואף כתבה שיר על האירוע המוזר .ולהלן הדיווח המלא והמפורט שלה על כל אשר התרחש שם .

:

ניתוחים פלסטיים בספרי הסטאלגים

איחרתי, הכנס התחיל.
פטורה מהסרט, טרם אנצור מקומי באולם הכנסים,
שאלתי עם כוס קפה בחוץ: חיים
מרנץ,- אמרתי, האם הדבר המבחיל
התרחש?

הפרופסור, ראשית, התלונן על שכולם
מחפשים אצלו, קודם כל, את לבו,
והוא בוודאות מבחין, והיידגר אף תמך בהשקפתו,
כי במאה הזו, שעברה, מעולם לא היה ספק כי
נחוץ הגוף ולא פחות מלבו, במהותו, ודרוש
שיכבדוהו כמותו,
ולא היה דבר שלא התרחש בשני הקצבות: תוקפן-קורבן,
שם?- כן… שם – הכול אפשרי…

לאחר ששמענו הרצאות בכנסים א', לפסק הסופי מעוגלים
ישבנו, משתקפים, המותר לשפוט? הכול עלה,
ק.צטניק לא יצא מזה.

וגם אנחנו, חוג מצומצם ומעודן
מנתחים את הבושה והחרם-
אלף תודעות ותודעה, בהצצה בשלה –
מסכימים לפרוע דלת
לרוח הרעה, מבחירה,
כי אין דרך לשחרר הלם,
בלא המראה נגדית.

אלא אם כן, בניתוח פלסטי…

לבובות- הנערים אשר ימלטו להם לסמלים –
למות עליהם ועל החיים הפנטאסטיים,
שלא כק.צטניק, בהפגינו הקלאסי- המנותחים הטריים
של קורבנות האהדה הטריוויאלית – סבאסטיקה על השתיקה!
שכמובן, איננה קשורה לרגשות של זונה מאולתרת במלחמה,
שרק במידה ותחיה – תואשם, לפי דרישת הצרכן,
בתשוקתו לקורות חייה.

איחרתי, הכנס התחיל.

 

הייתי בכנס הסטלגים : הדו"ח  המלא

מאת נטלי גוטמן

הסטאלגים "…עקרו את הקוראים שחיו בישראל … התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו, שונים לגמרי מהחיים הנורמאליים; עולם שהילך קסם על הקוראים…
התרחבות הליברליות בחברה …חשפה את הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה כבר לא היה צורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור….
…וייתכן שחלק מקהל זה נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
וייתכן שחלק מקהל נמשך גם לספרים אלה … לא רק מתוך הרצון ללמוד על אימי השואה אלא גם מתוך ההנאה שבזוועה".
(ממחקרי אלי אשד)
איחרתי, הכנס התחיל. פטורה מצפייה בסרט "סטאלגים-שואה ופורנוגרפיה בישראל", הקשבתי להרצאתו של אלי אשד, מחזיק העותק הנדיר של הספר "הייתי כלבתו הפרטית של.קולונל שולץ ..", מביא סקירה על מחקריו ומניח סיבות להשמצה ולהשמדת עותקיו של הספר בו הופיעה חשיפה נועזת למעשה הניצול המיני ולנקמת הקורבן.

ייחודיותו של הספר המקורי "הייתי כלבתו…" אינה מוטלת בספק, אלי אשד מדגיש כי חיקויי הספר שיצאו לאור על גל הצלחתו המסחררת, לא היה בהם אותו בסיס מזוויע הגורם לטלטלה חושית. הספר שנקרא בשקיקה הוביל להכרה בקרבה מפוקפקת שבין מענים ומעונים, בין מוות ותשוקה. לדבריו, רק מושג הפדופיליה בזמנינו משתווה בעוצמת התועבה לתיאורי התעללות מינית במחנות הנאצים , כפי שנחשפו לראשונה בספרי ק. צטניק בתחילת שנות ה-50.
בנוגע לערכם הספרותי של הספרים הדמוי- תיעודיים מסוג זה, אלי אשד מציין בכתבתו מפי אספן גדול:

הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד …כל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות . יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .לדעתי, לא היה צריך לצנזר אותו .לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא .

לשאלתי את אלי אשד  האם קריאה בספרי סטאלגים כבשה את לבו, קיבלתי תשובה שלילית והופניתי למאמריו.

הבמאי

ארי ליבסקר במאי הסרט "סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל" הסכים לעזור לי בהבנת השקפתו. אקדים את פרוט השיחה עמו בתיאור הנושא כפי שכתב השופט בפסק דינו, טרם הושמד הספר הבולט " הייתי כלבתו ….", שנקרא בתאווה ויצר רושם עז של איימה ותועבה:
…"אין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות…אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו- מותר להפיצו. אך חומר מגרה או מתועב שעלול להשחית את המידות, דינו להיות מוחרם…"
שאלתי את ליבסקר  האם החברה בישראל דאז והיום התאימה להגדרה זו של מבוגר המסוגל להבחין בין טוב ורע ולעמוד נגדו? חשיפה לפעולות סאדו-מזוכיסטיות בהקשר המיני פיתתה והפעימה, סיפקה ריגוש ליצרים שהסתתרו בתת-מודע. אולי הייתה זו המצאה של ניצול מטורף אשר בדה בדמיונו בתהליך תרפויטי אין-סופי, תיאור נקמתו כקורבן המחזיר למעוניו?
ארי ליבסקר סיפר שראיין עשרות ניצולות וניצולים, חקר בדבר שפיותו של ק.צטניק ומצא כי המידע שהתיימר לספק הניצול, לוקה בחסר. כנימוק, מביא ארי טענה לגבי ספר השירה שכתב ק.צטניק עוד לפני המלחמה ודאג להשמידו לאחר האירועים הקשים, בשירה השתמש המשורר דאז בתכנים ובמוטיבים של דם וקורבנות, מכאן, נוכל לחזק דעה על אי-שפיותו של הניצול. בסרט מראה ארי, כי ממקור זה שאבה החברה מידע לא אמין. לפי העלילה הבדויה, ייקבעו תדמיתם של ניצולים, וידונו בשנים להדחקה. הסרט ניסה להמחיש את הטענה כי תשומת הלב שהקדישה החברה לקריאה מסוג ק.צטניק, הזיקה לבריאותה – כשדבקה בסטיגמות ודעות קדומות , הרחיקה את הניצולות מעצמה. הדבר נמשך עד היום, בעקבות הספרים, עוות הזיכרון ההיסטורי.

ארי ליבסקר מספר כי קרא את ק.צטניק בגיל 14 והזדעזע קשות. טענתו כי, לצערנו, ספרי תעודה על השואה לא נכתבו בצורה מפוכחת, לכן המידע נשאף מסטאלוגים, סטיגמות נוצרו בעקבות קריאת מיתוסים מסוג סיפורי ק.צטניק, תחושת הנאה מהזוועה נלמדה דרך התיאורים המפורטים לראווה – בשל ההצצה התאוותנית לפורנוגראפיה סדיסטית שתוארה, בחברה התפתחה נטייה בלתי- נשלטת לזעזע את דור העתיד, להטביע בזיכרונם של ילדים תדמיות התנהגות אסורות, לקבוע דברות חינוך באמצעות תיאורי זוועה המובאים לתלמידים בבתי- ספר. בעקבות המאמר של דן מירון, יוצא במאי הסרט כנגד המגמה בהמחישו כי מסורת של כפיית הטקסיות על ילדים הינה החלטה פגומה , המתפרשת כחשיפת חובה לתמונות עינויים.
הייתכן הדבר, שכתוצאה מחינוך זה – על סמך הזוועה, פיתחו הילדים הפגין האדישות או לחליפין, דרגות העצבנות עד אכזריות?
ראוי, טרם נדלל אלמנט פורנוגראפי מסיפורי הניצולים, בעוד אנו דנים על ההשפעה על הדור הבא,- שיהיה בידינו הגדרה ברורה לגבי העבר: האין זה סוג של פורנוגרפיה בהמונים- הצצה במיליוני נשים וילדים שעונו למוות? מעשה הצפייה כשל עצמו בפעילות מינית, נראה כזכותו הפרטית והלגיטימית של כל אדם, ולארי נראה הדבר ברור, אולם עצם תמונות עינויים סדיסטיים שלקוחות מן השואה, או שמסופרות בלשון יצירתית חדה, הופכות את הצפייה בהן למעשה זנות. ולכך קשר הזוי עם ניצולות השואה עצמן! כל הישרדות או מוות היו חלק ממעשה תועבה בל-יסופר, ואל לנו להעלות על דעתנו, כי יש מקום לשפוט באילו אמצעים נקטו הניצולים- גברים כנשים כדי לשרוד…
הדבר נהיר, בשלב זה אערער רק בעניין שנוגע לאישיותו של ק.צטניק – כפי שלא נמצאו הוכחות לאירועים המסופרים על ידיו, כך גם לא ניתן לטעון לאי-שפיותו, אף אם השירה שכתב טרם חווה את הזוועה, שזורה מוטיבים של דם וקורבנות, – אולי של העתיד?.. האמנים, כמעין נביאים עצובים, תדירות מסווגים לקבוצת חריגים, בשל היגון שבתחושת האחראיות על גורלות. מ"אוטוביוגרפיה" של דן פגיס ניתן להביא אסמכתה ספרותית:…"אתה יכול למות פעם, פעמיים, … אבל אינך יכול למות רבבות. אני יכול. תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום…"
פרופסור ניסים קלדרון הציג עמדה כנגד הטענה הגורפת על השפעתם הגורלית של ספרי ק.צטניק. ( לא אוכל לפרט כאן את השקפתו , כוונת הנואם להעמיק בנושא ולפרסם בהמשך.)

הפסיכולוגית

 

ק.צטניק .

המרצה לפסיכולוגיה גליה גלוזנר-חלד עולה על הדוכן להציג עמדה בנושא ק.צטיניק ,לו הקדישה דוקטורט. אציין, כי ארי ליבסקר בשיחה עמי הביע צער על מאמציה העצומים של גליה לחקור את ייסורי ק.צטניק הנ"ל דמות אשר לא תרמה, לפיו, רבות לתרבות ולקדמה חברתית.
אך לדעתי, מבט פסיכולוגי עקרוני כאן. בנאומה הקצר בכנס, אומנם לא הותירה דר' גליה רושם כי בידיה גילוי מהפכני, רק מאוחר יותר, כאשר ענתה על שאלותיי, הסתמנה תמונה משמעותית.
אקדים את סיקור הניתוח על פי גליה, במידע אודות האיש וכתיבתו. ידוע כי כל משפחתו ואשתו נספו בשואה, אשתו השנייה נינה נהגה לומר:
"… היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח,ישן או אוכל ימים ארוכים.
באוישוויץ שהה כשנתיים, מאז, כל חייו היה מחזיר עצמו לשם, בניסיון עקשני לגעת במצב האנושי שחווה ולחשוף אותו פעם אחת ולתמיד.

 

ק.צטניק מתעלף במשפט אייכמן .

 

במשפט אייכמן, נתן עדותו, שבמהלכה התעלף, להלן הקטעים:
… אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ … אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ…ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".
(ק. צטניק ביידיש ובגרמנית – כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager מחנה ריכוז.)
ק.צטניק טשטש אירועים, ורק פעם אחת שמר על שמה האמתי של אחותו דניאלה שנאנסה על ידי נאצי, עד היום לא נמצאו הוכחות לכך שסיפוריו כפי שתוארו, התרחשו במציאות.
ממחקרה של גליה עולה, כי רצונו לדבר בשם כל הנספים לא התממש, ראשית משום שראה עצמו כנבדל (כעילוי- כך הוגדר בצעירותו), ובהתאם התנהג- הראשון והיחיד שחשף תיאורים בלתי-נתפשים שלא היה לכך סיכוי להתקבל כאמינים, כלומר השאיפה לתאר רגשות של אדם באשר הוא, בלהט תיעודי, נותרה בגדר נטייה פסיכולוגית, גרידא, כאשר באמצעות כתיבת עלילה מפורטת התריע על גילוי תופעת ההזדהות עם התוקפן ודחיית הקורבן. לפי הגישה הראשונה- הלא פופולארית שלו, הכרזת אוישויץ כפלנטה אחרת, האיש הכתיר עצמו בתואר מר שואה – מביא התיעוד על מיתוס מוגמר. אם כי, בגישתו השנייה- פופולארית יותר, חזר בו ק.צטניק לקרקע המציאות בתגלית מזעזעת על קיום הרוע בכל אדם, בניסיון נואש לתאר את המצב כבעיה כלל אנושית. יום-יום היה מחזיר עצמו לזמן המחנה כדי לתעד שוב ושוב על טיב הנפש, על הזדהות מזעזעת של הקורבן עם התוקפן.
כאן יש לציין כי פרופ' חנה יבלונקה, מרצה, היסטוריונית מארגנת הכנס, לא מסכימה עם האמירה שהוגדר המצב על ידי ק.צטניק כבנאליות של הרוע, לפיה, ספריו תיארו אופציה של הרוע בלבד, ואילו הבחירה אינה נלקחה מידי האדם. כלומר, אין קביעת טבע האדם, אלא שברשותו מגוון אפשרויות, כאשר אחת מהן – בחירה ברוע.

גליה טוענת לטובת קיום התובנה בנוגע לנטייה לכוח – לתוקפן. אם כי אין זו אידיאולוגיה של איש פגוע, מקור המעשה לא בפנטאזיות חולניות של סוטה, הוא נקט במלודרמטיות ושימוש בלשון הפורנוגרפיה, בלהט של מתעד בעל כישרון ספרותי , כי האיש לקח עצמו ברצינות, השקיע כל כולו בכתיבה במטרה לכונן זיכרון אובייקטיבי חברתי. ואכן סיפוריו ריתקו וזעזעו רבים, הפכו את אישיותו לדומיננטית בישראל משנות ה-50 עד היום, ולו רק משום שהיה ניצול ראשון שפתח פיו, אלא שמורכבות סיפוריו הפליאה לדורות. ק.צטניק יזם לראשונה יומרה כתובה פוסט-מודרנית- ציונית המוגדרת כמהפך בתחום נרטיב אישי ומשפחתי, בשאיפה להיות קולו לכל אדם בעל זיכרון.

חנה יבלונקה, אף היא מספרת שנותרה המומה מקריאת ספריו- מסיוט ומאימה, אולם תוך מספר שנים השפעת הספרים על החברה דעכה. בתיאורים הסדיסטיים לא היה דבר שיכל להשפיע על חינוך הדור, לפיה, זכותו של ניצול לשפוך כאבים ברשימותיו על נייר, עלינו – לקבל זאת כתיעוד סובייקטיבי, שאין בו שלד למבנה אוניברסאלי שיישמר וישפיע לטווח הארוך. אין בכוחה של ספרות כתובה או מבוימת בסרט ליצור בסיס חינוכי , זו מדיה חולפת ! החינוך מתרחש בבית.
לשאלה, האם קריאת ספריו כדאית, הבהירה חנה כי גם הקריאה יסודה בבחירה. אך הכתיבה של כל זיכרון לגיטימית ומרחיבה מאגר אופציות הלמידה והבחירה. מכאן, מוטב להניח להסתייגויות מסוגי כתיבה נמוכים או אסורים.

סיכום

נראה, שגם עמדות קוטביות של ציבור אינן משנות את העובדה שלמדנו מהמקרה הנידון על עצמנו, אף שלא הצלחנו לכתוב בצורה ממצה ומפוכחת באמצעות ספרות מעודנת אודות הזוועה והפורנוגרפיה. אין תחושה שפיתרונות בהישג ידינו, עדיין החברה לכודה באותה רשת יצרים אנושיים כל כך. גם המילה שנכתבה כתיעוד רגשי לא הצליחה לתאר בלי לטשטש גורעת מהיבט אחר, הנוגע להומאניות של חשיפה פולשנית, למשל, או לזכות הכותב לייצג אדם אחר או חברה כולה, שכל אחד מההיבטים שווה מחקר. כך או אחרת – בעזרת כתיבה חושפת או כתיבה מעגלת, הזיכרון הקולקטיבי מסרב להיווצר. שוב, מותקפים במקרי הטרדות מיניות, נותרנו חסרי מגן שבטי, גם לא נגד פנטזיות פדופיליות!
מכאן, החברה החטיאה את מטרתו של ק.צטניק – מתיאוריו שאבה בלא רחם חומרים ליצירה עצמית של סטיגמות הזיכרון הקולקטיבי.
ועוד, בנוגע לכתיבה, נדמה שבאופק המתקרב תמשול בכיפה ההומאניות שבכתיבה הפופולארית המגשרת בין מאגר העידון השכלתני לפנטאזיות סובייקטיביות הפורצות בכל מחיר. הכתיבה שתחשוף את מעמקי נפש הקורבן בשפה מקרבת לבבות – מבלי לוותר על קטעים ליריים, תחליק על עומס הדיוקים, בחינה אקדמית, ותבריז לה לכללים מוגדרים. בהנחה שאין טעם בסיווג הספרות- מהנמוכה עד לגבוהה, נוכל להציע לשוק הטעם הטוב סיפורת הומאנית לכול, בנטייה להראות את פני התוקפן ולא רק מגפי עור מכף הרגל עד צווארו, במקרה של השואה. כאצל דן פגיס: "לא לא: הם בהחלט היו בני-אדם: מדים, מגפיים. איך להסביר. הם נבראו בצלם. אני הייתי צל. לי היה בורא אחר. והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות…" (מתוך "עדות")
כל אישה שנאנסה תיראה כחתולת רחוב פצועה, עד שלא יבוטל סיכוי מזערי להעברת טענת המחילה. היבחר הקורא להיצמד לדעותיו הקדומות על נשים ויחפש אסמכתות פופולאריות אף במחקרים אקדמיים! ולא יצליח לשנות נושא שואל בהנאת חושים תת-מודעת: מדוע שלא תהנה אישה ממשכב עם קצין, אף אם הוא נאצי?

השילוב בלתי-אפשרי, לכאורה.

ואם כן , זו – זנות? וימשיך לשאול הקורא יחד עם הכותב המורכב: מאיזו בחינה ייחשב הדבר כזנות – מבחינה אידיאולוגית? חברתית? פסיכולוגית? מסחרית? ולכל אחת מן "הבחינות" יימצא לו סיפור אנושי משכנע באמיתותו הפשוטה… ויהרהר הקורא בעל התודעה הקולקטיבית ,טרם ינקוט באמצעי זהירות כנגד סלחנותו הטבעית, ייתקל בשאלה תואמת: אישה כיצירת יופי מוגמרת, באיזו דרך תשרוד, להבדיל מהישרדותו של גבר? האם זה לא מאיים לגלות שבתקופה הגלובלית גם אחרי השואה, הישרדות הנשים לעיתים נובעת מהפקרותן לשירות מיני. ק. צטניק הנציח זעקה של גבר הנחשף לעובדות, כאחד ששם למטרה לעצור חורבנות נשים וילדים עתידיים, אמיתותו של המסמך בתור זה בלתי-מבוטלת. אף שלא התרפא, ולא ריפא את החברה. אולם, יצר למען הגבר הפוסט-מודרני(ולטובת ילדי העתיד) זיכרון ק.צטניק, שבין היתר, גם תיבה נפתחת. אין צורך להציץ! לא ביקש לשפוט ניצולי האסון, אפשר למצוא בין גרוטות עלבון גם תיאורי האישיות, גברית כנשית.
חושניות הטבע הנשי אותנטית בכל מצב, אף שלעיתים מפרשים זאת לפי ראות עיני המסתכל. אך בוודאות, שלא זו הייתה ראייתו של המספר הדובק בגילוי מקור הרוע. סיפורו שנקרא בתקופת השלום, עורר היבט נוסף על הנשיות כתעלומה מפתה לגברים, הרי אי-ידיעה מביאה גם לפרושים מתועבים, לבלבול בין ארוטיקה ופורנוגרפיה, ובין האחרונה וזנות או סדיזם, וגם לגירושים. נושא המוצנע על ידי נשים עצמן גם היום ואולי, דווקא, היום. חסרה הכתיבה שתצליח להבהיר מהות העניין ולהביא ללמידת כישורים ארוטיים בלא חשש לפורנוגרפיה. מי מוסמך לכתוב כך? כל דוסטויבסקי של התחום, הצורך החיוני בחברה מוליד את הנכונים להגשמת חלומות.

תובנה נוספת הנובעת מטראומה שהונצחה על ידי ק.צטניק, היא שנגיעה בלי כפפות פורעת תהום של דרגות הטירוף – ייצוג הנאציזם ככוחניות מושכת ומפתה בסימולה הסדיסטי, עלול, בתור שכזה, להשתלט על מוחות צעירים. אף אם צודקים הטוענים, כי ספריו של ניצול השואה בחשיפתם את הזוועה כממוזגת עם פורנוגרפיה אלימה, אינם נחוצים לחינוך בארץ, נשאלת השאלה, מדוע הצליחו להגיע לכלל מעמד של ספרי חינוך יחידים בנושא? ואולי חשש לחוסר שפיותו של הניצול רק ניצוץ מאותה מדורת הטעויות המתמשכות של החברה בארץ? כפיית החשיפה לזוועה ועוד מגיל הרך, כשמודעותו העצמית של הילד אינה מאפשרת לו עדיין בחירה מתוך הזדהות רגשית עם הקורבנות, האם זה תורם להתמודדות עם הבעיה של אדישות לזולת עד סדיזם? אולי החשיפה רק מצמיחה אדישות, או אפילו תחושת הבנאליות ונותנת אישור להנאה מגונה. בשיעור כזה של קריאה מודרכת או צפייה בסרטים, נלמדת הזוועה כרוע שלא נענש, אז מדוע לא להזדהות עם התוקפן המצליח, בייחוד כשאדם צעיר נמצא במצוקה של נחיתות רגשית? לא מעט מקרים של הערצת הסימול הנאצי ועיקרי התנועה, מתגלים אצל הילדים גם בארץ, המלווים בהתנהגותם האכזרית, החל מגיל 7 , לרוב ממשפחות מצוקה. טבעי לילד להתרפק לכוחניות מוצהרת ומעוצבת במיומנות היסטורית, שתסייע לו להתגבר על חיי הקורבן מילדות… פגשתי אותם, כה דומים, בעלי אינטליגנציה, תוססים ומתפרקים בלא גבולות ברורים. באין מפריע ואין מקשיב, עם השנים, בשינוי קל הם מגיעים לחזון אישי המועתק מן המוכן בשקיקה, מתארגנים ויוצאים לחיים, רובם בני 17-18 חסרי כל, קורבנות החברה, יוצאים במעשה תוקפנות כנגד תוקפנותה ארוכת הטווח… והם נכדים של ניצולי השואה. זו – בחירתם. כעדות משנות ה-80, קטע "אוטוביוגרפיה" של דן פגיס:…"אחר כך נפלו הדברים הזכורים היטב. ההמצאות שלנו שוכללו. דבר גרר דבר, הוצאו צוים. היו שהרגו לפי דרכם, בכו לפי דרכם. לא אזכיר שמות מתוך התחשבות בקורא, כי בתחילה עלולים הדברים להבעית…"
במדינות טוטליטריות, כמו רוסיה הקומוניסטית או גרמניה הנאצית עצמה, המשטר צנזר בחירות מיותרת, לכן עד שנות ה-80 הייתה רוסיה "נקייה מהבחירה" בהתנהגות הניו-נאצית. לפני המלחמה הפדגוג הגרמני ארנסט קריק לימד על טיב הטיפוס השלם: "הרוחני כלז כפוף הוא למדינה… וצומח מתוך שותפות דם…"
אסכם בדרך שהתווה י. ליבוביץ' : במה שראוי שיהיה. אם נלך על גישה ספונטאנית- ארעית, נחשוף, נסתור, נפריך בפתיחות מתועדת או בדויה כל סטיגמה ודעה תפלה, ובמקביל, נקדיש תשומת לב דומה לכתיבת סיפורים על תשוקה המהנה כאהבה, אולי אז, מגוון האופציות לבחירה יספיק לכולנו לבניית תדמית למציאות, על מנת שהבחירה הסדיסטית לא תיראה כיחידה, ולכן- בנאלית.

קראו גם :
הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ

הסטלגים והאישה הגרמניה

 
 
 
שמעם של  ספרי הסטלגים  הישראלים מתפשט בארצות העולם .להלן תיאור של ראיון בנושא שקיימה איתי עיתונאית אוסטרית. 
Image result
 בשלושים באוקטובר יתחיל ערוץ הסרטים הדוקומנטארים לשדר את סרט הסטלגים ,זה לאחר מיליון פרומואים שבהם רואים אותי מופיע ומדבר על הנושא אחת לשעה בערוץ זה. ורק אתמול התקשרה אלי על מנת לראיין אותי על נושא זה עיתונאית אוסטרית (!) מכלי תקשורת אוסטרי גדול כל שהוא.
הבמאי ארי ליבסקר מתברר מחוייב לכלי תקשורת גדול כל שהוא בחו"ל ואינו יכול לשוחח איתה אז אנשי ההפקה הטובים היפנו אותה אלי כמי שגם הוא יכול לספק מידע על סטלגים שהרי אני הוא זה שחשף את הנושא המומחה הגדול ביותר לגביו ויזם את הסרט מלכתחילה . והנה הנוסח הראיון שהתקיים בשפה האנגלית ויש בו מין העניין גם משום שהוא מראה איך התופעה ניראית בחו"ל ובראש ובראשונה בעיני נשים ממוצא אוסטרי ( או גרמני ) :
 
 
 מר אשד מה משך אותך לעסוק בכל הנושא הזה של סטלגים ? אתה חובב של סטלגים ?למה קראת ספרים כאלו ?
 
אלי :קראתי לא מעט ספרי סטלגים בילדותי משום שהם היו בבית אבל האמת היא שהם מעולם לא עניינו גירו או משכו אותי במיוחד. העלילות ברובן שיעממו אותי _( להוציא שניים שלושה יוצאי דופן כמו "הייתי מפקד סטלג " ו"סטלג 3" ) תמיד העדפתי לקרוא עליהם סיפורי טרזן ,מערבונים של ארצ'י ברמן ( שבדיעבד התברר לי שמחברם הוא אחד ממחברי הסטלגים מירון אוריאל ) ומעל לכל סיפורי דנידין והבלשים הצעירים של אבנר כרמלי .  רק בגיל מבוגר יותר כאשר נתקלתי בסטלגים בספריה הלאומית וגיליתי ספריה זאת אוספת גם אותם וספרות אירוטית והרפתקנית בכלל עלה בדעתי שיש כאן חומר לנושא מחקר מעניין מאוד. מאז קראתי או לפחות עברתי על כל ספר סטלג שקיים אבל אינני יכול לאמר שאני נמשך לז'אנר כחומר קריאה יותר מאשר בילדותי . מאידך בימים אלה אינני יכול לאמר שאני נמשך יותר גם לסיפורי הבלשים הצעירים .
 
כמה ספרי סטלגים ישנם ?מאות ?
אלי : תלוי איך את מגדירה אותם : ישנם כמה הגדרות ל"סטלגים "  כולן  אגב שלי . על פי ההגדרה הרחבה ביותר שלי  המדובר בספרי סקס וסאדיזם של מלחמה באופן כללי  שיצאו לאור בשנות השישים.  יש קרוב ל100 כאלה כולל כאלו שמתרחשים בזמן מלחמת קוריאה ובאלג'יר באפריקה בקובה ובדרום אמריקה מספרי הסקס והסדיזם שקשורים למלחמת העולם השנייה בלבד יש כמה עשרות אבל מאלו יש כאלו שמתארים סטלגים יפניים ולא גרמנים דווקא ויש תת ז'אנר שלם של מה שאני מכנה "סיפורי מחתרת הפרוצות " שבכולם סוכנים של בעלות הברית נעזרים בפרוצות נועזות וסקסיות על מנת לבצע פעולות טרור וחבלה כנגד הנאצים באירופה הכבושה.   מאלו יש 13 ספרים . ובאשר לתת הז'אנר המוכר מכל של "נאציות יפהפיות ששולטות ממחנה שבויים " שאפשר לכנות אותם כ"סטלגים הקלאסיים "  המספר שלהם אינו עולה על כ-20 ואף פחות מכך.
רשימה מדוייקת וכוללת של כל הסטלגים אגב יש בחוברת  מיוחדת שהוצאתי בשם "ברוכים הבאים לסטלג 13" שיש אותה בכמה ספריות אוניברסיטאיות.
מר אשד זאת לא נראית לך כתופעה מזעזעת שיהודים ישראלים ניצולי שואה וקרובים של ניצולי שאוה יכתבו ספרים פורנוגראפיים על השואה?  זה לא נראה לך כניצול של השואה?
אלי:כדאי לעשות כאן הבחנה ,הסרט מקשר ביחד בין הסטלגים וק.צטניק ,זיהוי שאני לא בהכרך מקבל אותו כפי שהוא . ספרי הסטאלגים הם ספרים שעוסקים במלחמת העולם השנייה .ספרי הרפתקאות עם קטעים אירוטיים ( אם כי כיום רובם אבל לא כולם יראו תמימים ממש ) .בסטלגים ברובם המוחלט אין שום איזכור של השואה ויהודים כמעט שאינם מופיעים או מוזכרים הדמויות הן תמיד של לוחמים אנגלים ואמריקנים שמוצאים עצמם במחנות שבויים נאציים ,אבל לא במחנות ריכוז או גטאות ליהודים ( להוציא שוב שניים – שלושה ספרים יוצאים מהכלל שבהם עניין זה אכן מוזכר ) . לאמיתו של דבר המילה "יהודים "כמעט אינה מוזכרת לעולם . אני זוכר היטב שזה היה אחד הדברים שהפליאו אותי לגבי הסטלגים בילדותי ,לא הבנתי אז מדוע הם אינם עוסקים כלל בנושא שואת היהודים . היום כמובן אני יודע שזה היה מכוון . אפשר לאמר שהסטלגים ניצלו את העיניין במלחמת העולם השנייה שנוצר כתוצאה ממשפט אייכמן אבל הם בדרך כלל הקפידו מאוד להתרחק מכל איזכור של נושא השואה בתוך מלחמה זאת . אבל נכון הוא שישנם יוצאי דופן בולטים.
תוצאת תמונה עבור אירמה גרזה
אירמה גרזה שומרת מחנות סדיסטית  לפני הוצאתה להורג. 
איך  מתוארות הנשים הגרמניות בספרות הזאת ?
 אלי : :הנשים הגרמניות באופן כללי מתוארות בספרות זאת כמטורפות מין סקסיות וסדיסטיות וחולות נפש רצחניות . למחברי הסטלגים היו דוגמאות ברורות מאוד של נשים אמיתיות כאלו ששימשו להם כמודלים לדמויות שהופיע בשמות אחרים ואף כדמויות תחת שמן .אלזה קוך מככבת " בשמה בספר "השבויים לא זעקו " ( שהופיע גם בגירסה שונה תחת השם "סטלג בנות השטן ")
דורותיאה בינץ שמככבת בשמה באחד הסטלגים האכזריים ביותר "המפלצת מסטלג הזוועות" ,אירמה גרזה שומרת מחנות יפה וסדיסטית ששכבה עם האסירים שלה וידוע שאחת הא סירות ביצעה בה הפלה כשנכנסה להריון.     דמות המבוססת עליה מופיעה גם היא  ב"סטלג "בנות השטן ". 
הן מתוארות כמי שמנסות ולעיתים מצליחות לפתות ולרוב להתעלל בגיבורים ( שהם תמיד בריטים או אמריקנים ) אך משלמות על כך ביוקר בסוף. אפשר להשוות את הדמויות שלהן לדמות של השדה לילית מהמיסטיקה היהודית יצור יפה תואר במראה החיצוני שמטרתו היא לפתות ולהרוס את בני האדם.   מצד שני יש לציין שיש גם סטלגים שונים שבהם מופיעים גרמנים וגם גרמניות "אנושיים " פחות או יותר אבל נכון שלא מהספרים שנחרטים בזיכרון.
סטאלג 217
 מר אשד הכותבים האלה של הסטלגים הם היו ישראלים נכון ?
אלי : כן הם היו ישראלים אם כי הסיפורים התבססו לעיתים על סיפורים ממגזינים אמריקניים שהורחבו מאוד בגירסתם הישראלית ושמהם גם נלקחו כל ציורי העטיפה.
עד כמה שידוע לך האם זאת הייתה תופעה ייחודית לישראל?
אלי : כאמור במקור זאת הייתה תופעה אמריקנית דווקא שהועברה והוקצנה בישראל כמו תופעות אמריקניות אחרות. היו גם סרטים של סקס וסדיזם המתרחשים בזמן השואה שנעשו באיטליה . כך שאין המדובר בתופעה היחודית  לישראל . 
 איך הם יכלו לכתוב סיפורים כאלו ? האם הם לא היו ניצולי שואה ,לא היו להם קרובים ניצולי שואה ? 
אלי :כאמור מבחינתם הם לא כתבו על השואה אלא על מלחמת העולם השנייה ,וזה היה עניין אחר מבחינתם. מה היה צריך להפריע להם לכתוב סיפורי הרפתקאות מלחמתיים עם קטעי סקס פה או שם.
 והדרך שבה הן היציגו את הנשים הגרמניות האם זה התבסס על חוויות אישיות שלהם או של בני משפחה שלהם מהשואה?
 אלי: הדבר המעניין הוא שלפחות לגבי שניים מסופרי הסטלגים הבולטים הסופרים אלי קידר ונחמן גולדברג הסיפורים הללו אכן התבססו בדרך מסוימת על חוויות אישיות אבל לא מתקופת השואה אלא מהווה של  שנות השישים. השניים האלו שהו אז בגרמניה וכל אחד מהם היה חלק מסצינת מועדוני הלילה שנוהלו אז במערב גרמניה בידי ישראלים דמויות מסוגו של שמעון עדן , אדם שהתפרסם מאוד בגרמניה בשנות השישים ,ונודע כשחקן בסרטים רבים כולל הקברניט בסרט "מבצע אנטבה"  של מנחם  גולן ". בין השאר הוא הופיע כמנהל בית זונות בגרמניה הנאצית בסרט גרמני שנוצר בשנות השישים ,והתפקיד הזה הזכיר במקצת ואולי גם התבסס על חייו במציאות. המועדונים האלה פעלו על הצד האפור ביותר של החוק ומעבר לו והירבו להעסיק נערות גרמניות בתפקידים שכללו גם שירותים מיניים ואולי גם שירותי סאדו מאזו מיוחדים  ללקוחות הגרמניים.השניים תיארו בספרים שכתבו אז  את הפרשיות האלו בחייהם . מבחינתם כפי שנחמן גולדברג מתאר יפה בסרט המדובר היה בסוג של נקמה בנאצים ובנאציות . אני מנחש( וזה נרמז בחצי פה בידי הסופרים עצמם) שהדרך שבה מתוארות הנאציות מעבר לצורה סטראוטיפית שלהן וגם הבסיס האמיתי ההיסטורי אכן היה לה והנקמה הבלתי נמנעת שהיא גם בעלת אופי מיני של השבויים ,מתבססת  על התחושות והשיח שהיה קיים במועדוני הלילה הישראליים האלו לגבי הנשים הגרמניות.
 
הנה בא הקברן המתוק
 
"הנה בא הקברן המתוק"ספר שכתב אלי קידר  והתבסס על החוויות האמיתיות האלו כלל קטעים פורנוגרפיים כל כך עד שהוא הועמד למשפט צנזורה ביחד עם הספר המפורסם ביותר מסוג זה "<הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".לדעת ארי ליבסקר אגב זהו ספר שכתוב היטב והוא רואה בו את הספר הפוסט הציוני הראשון . אפשר לאמר שבספר הזה מחבר הסטלגים "מייק באדן" חשף לרגע את המסכה וגילה את האמת מאחורי סיפורי הסטלגים ,והאמת הזאת מתבססת על חייו במועדוני הלילה הישראליים בגרמניה של שנות השישים שנראו בידי בעליהם כסוג של נקמה מאוחרת בגרמנים אותם תיעבו .
סטאלג הדמים
והספרים האלו הסטלגים הם לא נאסרו ?פשוט קנו אותם חופשי ?
אלי : לא בדיוק. היה משפט גדול כנגד אחד מהספרים האלו "<הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ"" משפט שהסרט למרבית הצער אינו נכנס אליו יותר מדי . היו ניסיונות לאסור את הפצת כמה מהם . אבל בדרך כלל הם נמכרו חופשי כמו ספרות אירוטית אחרת שהייתה זמינה אז . לאיש לא הפריע הנושא שלהם במיוחד משום שלכל היה ברור שהם אינם עוסקים בשואה אלא במלחמת העולם השנייה וזה היה עניין אחר לגמרי .
האם הייתה לסטלגים השפעה על טקסי הזיכרון לשואה בישראל ?
אלי :למיטב ידיעתי לא הייתה להם שום השפעה שהרי הם היו תמיד תופעת שוליים שהתקיימה רק 4 שנים בלבד בין 1961 ל1964 ואז נעלמה . לספרים של ק.צטניק זה נכון הייתה השפעה על נושא זיכרון השואה בישראל כפי שמראה הסרט היטב.
האם הייתה לסטלגים השפעה על זכרונותיהם של ניצולים?
אלי : לא ידוע לי שהייתה לסטלגים השפעה כל שהיא על נושא זכרונות ניצולי שואה ,אני בכל אופן מעולם לא שמעתי על ניצול שואה שטען שהוא נאנס בידי קצינות אס אס יפהפיות. 
 
 בסרט מסופר שהייתה קבוצה קטנה של א"נדר גראונד " שאספה סטלגים בשנות השבעים והשמונים והתשעים האם אתה יכול לאמר שהיו ישראלים שהייתה להם משיכה אובססיבית לנושא? <
 
אלי : כאשר התחלתי לחקור את הנושא בשנות התשעים היו כחמישה אנשים שאספו סטלגים , אבל הם כולם אספו לא רק את הסטלגים לבדם אלא כחלק מאיסוף ספרי כיס מז'אנרים שונים באופן כללי . דהיינו הם לא התעניינו בסטלאגים לבדם כתופעה ספציפית של סקס וסדיזם נאצי אלא כעוד ז'אנר ספרים לאיסוף מימי ילדותם . אם זאת בהחלט ייתכן שהמצב כיום בעקבות מחקרי ובעקבות הסרט השתנה . נראה שהיום ישנם אנשים שאוספים סטלגים כתופעה מיוחדת מה עוד שיש לזכור שהיום יש תנועה מפותחת של חובבי סאדו מאזו בישראל שמתפתחת במהירות דרך האינטרנט  שיש להם משיכה לנושאים מעין אלה.אבל התנועה הזאת עוד לא הייתה קיימת לפחות לא על פני השטח כאשר התחלתי במחקר הסטלגים וסביר להניח שרוב אנשיה לא ידעו על קיומם . היום הם יודעים זה נכון . כך שבהחלט ייתכן שבישראל   ישנה תופעה כזאת , תת תרבות מיוחדת של "מעריצים ". 

תודה מר אשד ,זה הולך להיות מאמר מעניין מאוד.

 אלי : אין לי ספק בכך.

 
ראו גם:
 

הסרט "סטלגים "  ברשת:קטע הפתיחה 

עוד קטע מהסרט "סטלגים "

הסרט "סטלגים שואה ופורנוגרפיה בישראל .

 אכן תמונות קשות :דליה קרפל על ארי ליבסקר ועל סטלגים

 זיכרוו פיקטיבי :ארי ליבסקר על סטלגים עם נירית אנדרמן 

הסטלגים בניו יורק טיימס

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק א'

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק ב'

סטלג נחמיאס

סטלגים וזהות מגדרית

סטלגים הסרט התעודי:

סטלג ליבסקר

 

הסטאלג האולטימטיבי של חנוך ברטוב

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל

סטלג ליבסקר

Image result
 הבמאי ארי ליבסקר השלים לאחרונה לאחר מאמץ של כמה שנים את הסרט הדוקומנטארי על תופעת ספרי "הסטלגים " סרט שעורר הדים רבים בארץ ובחו"ל וכאן הוא נותן לראשונה את הסיפור המלא של הפקתו .

הסרט "סטלגים" : שואה ופורנוגרפיה בישראל" עולה בשעה טובה על המסכים שוב בהקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ שבסופן יוקרן בערוץ הסרטים הדוקומנטאריים דוקו .
ולרגל האירוע החגיגי זה הנה ראיון מקיף עם הבמאי הסרט,ו

גילוי נאות :הסרט של ליבסקר מבוסס על רעיון ומחקר שלי, ואני עצמי מופיע בסרט  . ליבסקר אמנם המשיך לכיוונים אחרים שבהם לא עסקתי .במקור על הסופר ק.צטניק שהפך לדמות חשובה בסרט לא פחות מכותבי הסטלגים וזאת תרומתו הייחודית של ליבסקר עצמו .

 

 

ארי ליבסקר ואני נפגשנו לראשונה לרגל יצירת כתבה  על בית מוזר באיזור שכוח אל ביפו , בית שבו מתו עשרות דיירים בהתאבדויות ומסיבות בלתי ברורות .
את הבית "טיהרו" אנשי קבוצה מיסטית שהאמינו שהבית ביפו מהווה מזה שנים רבות "שער" לפלישה ליקום שלנו לישויות קוסמיות מפחידות ממימדי קיום אחרים.אותן ישויות ביצעו לדעתם  מסע טרור כנגד יושבי הבית והאיזור מזה עשרות או מאות או אלפי שנים.
לאחר שסיימנו את החקירה של הפרשה המוזרה ליבסקר ישב איתי על שולחן  בבית קפה והעלינו נושאים שונים לפרוייקט המשך .

התברר שקשה לחשוב על נושא שיהיה דרמטי יותר מזה שסיימנו רק עכשיו של הפלישה מהמימדים האחרים,לפחות  עד ששמע ליבסקר את הצעתי להפיק סרט על נושא האיזוטרי והביזארי מכל בספרות  הפופולארית של ישראל ,נושא הסטלגים והקדיש לכך כמה שנים מחייו.

היוצר

 

ארי ליבסקר 

 

לארי ליבסקר יש ניסיון עשיר בתחום היצירה הדוקומנטרית בכלל ובנושאים מדממים ושנויים במחלוקת בפרט .:
בין הסרטים הקודמים שלו יש את הסרט "מוותרים על ברית המילה "   שבו יצא  נגד ברית המילה בטענה שהדבר פוגע בהנאה  מינית של הגבר. הסרט שהוקרן בערוץ 2 ועבר שם ניסיונות צנזורה היום אפשר לראות אותו ביוטיוב.

סרט נוסף שלו הוא  "הפואמה הביתית" ( על פי שם ספר שירה של המשורר אהרון שבתאי)  הסרט עוקב אחרי 3 דמויות שמספרות את סיפורן דרך הבית שבו הן חיות בו וכל אחת מהדמויות נמצאת בצומת דרכים לגבי בית המגורים שלה ולקראת שינוי בחייה הסרט עוסק בשאלה האם אנשים יכולים להשתנות. אחת הדמויות היא סבתו של ליבסקר שמגדיר את הסרט כ"סרט קטן ואישי".
ליבסקר מתכוון להוציא אותו להקרנות באוזן השלישית בחורף הקרוב
כמו כן הוא עוסק בתחום הוידיאו ארט ואמנות הפלסטית הוא יצר עבודות וידאו בכ-10 תערוכות קבוצתיות
ומציג כיום  פסל תערוכה שנקראת הפיקוד העליון שנפתחה בלילינבלום 41
העבודה שלו שם היא חלק שלישי בטרילוגיה בשם- נאום פוליטי

פסל מאת ארי ליבסקר.

ברזומה העשירה של ליבסקר  יש גם תפקיד כרוצח סדרתי בסרט של עמיתו נמרוד קמר "טבח הדואר של תל אביב "
.
קמר אף כתב סיפור קצר בהשראת הפרשה בשם "מההפקה של סרט אימה באורך מלא" _Kamer_2007.pdf
שאותו אפשר לקרוא בספר "כשמדלין סטו בוכה :סיפורים קצרים על הקולנוע ( גלורי 2007 ) שבה הוצג ליבסקר כ"ארי בן כנען ""שחקן גבוה וחתיך "
מלבד זאת הוא אחד האנשים הבודדים היום ( ואולי היחיד ) שרק שמם שימש כמקור השראה לתערוכה של אנשי קבוצת האקדמיה החופשית "בשם "אני שכבתי עם ארי ליבסקר" שהוצג בגג בתל אביב עם יצירות רלבנטיות של יוצרים ויוצרות רלבנטיות .
ופרט לכל אלה הוא גם עיתונאי במוסף פירמה " של גלובס חבר מערכת בכתב העת הספרותי "מעיין"
אכן אדם בעל רזומה עשיר ומגוון :

אלי:כמה שנים אתה עובד על סרט הסטלגים ?
ארי:הרבה יותר מידי זמן . חמש שנים . גם כי היה קשה לאסוף תקציבים והיו בעיות הפקה ומימון  בלתי פוסקות . בשלב מסויים נאלצתי להחליף מפיק . וגם כי היה קשה מאוד לשכנע אנשים להתראיין .
אלי:למה ?
ארי:היו אנשים כמו אלי קידר הכותב הראשון של הסטלגים שלא התלהבו מעצם העיסוק בנושא שהם לא בדיוק שמחו להיזכר בו מעברם. זה לא משהו שאנשים נהנים להיזכר בו . . אבל בסופו של דבר אחרי כל הצרות הסרט מושלם והוא כאן מוכן לצפיה .
אלי:יצרת קשר בנושא הסרט עם אנשים מחו"ל ?
ארי:בהחלט . כשהבנתי שהסיפורים הישראליים מבוססים בדרך זאת או אחרת על סיפורים מחו"ל ורציתי לקרוא את הסיפורים המקוריים. רציתי לדעת אם הסטלגים הם ישראליים.
בהתחלה חשבתי שהם תרגומים ותו לא כי הם מזכירים תרגומים בסגנון איך שהן מתארים כל מיני פעולות מלחמתיות ומיניות והתקשיתי להאמין שזה מקור .
יצרתי קשר כדי לברר את הנושא עם אספני מגזינים ובמאי סרטי כמו סרטי סטלגים בחו"ל ו.
ואז יצרתי קשר עם אספן מגזינים בארה"ב george hagenaue ,אדם שמתמחה במגזינים של סיפורי ההרפתקאות לגברים משנות החמישים והשישים והוא האספן הגדול ביותר בתחום. והוא שלח לי עותק של הסיפור מקורי שעל פיו נכתב סטלג 13 הסטלג הראשון וקראתי את הסיפור שהוא במקור קצר מאוד רק כמה עמודים והבנתי שזה רק גרעין. יש שם סיפור בריחה ממחנה שבויים נאצי יש שם נשים אכזריות אבל אין מין ואין באמת סדיזם הבנתי שבעצם רעיון המסגרת הכללי של "סטלג 13" נלקח משם אבל לא יותר מזה .
בשלב מסויים אספן המגזינים הנ"ל ניתק קשר.  הוא התחבר עם אישה יהודיה כששמעה על הפרויקט שלי שיכנעה אותו שזה פרויקט אנטי ישראלי והוא נבהל וניתק כל קשר.
דיברתי עם הבן של האמן של עטיפות סיפורי הסטלגים ששימשו כעטיפות .והוא סיפר שאביו שהיה יהודי שימש בעצמו כמודל לחייל הנאצי בסיפורים וכך גם הוא עצמו ואישתו כמודל לנשים הנאציות.
יצרתי קשר עם העורכים של המגזינים כמו ברוס ג'י פרידמן .והם לא הסכימו לדבר עימי כשקראתי לזה סיפורי מין.
הם קראו לזה "סיפורי בריחה מהכלא"  שזה היה תת ז'אנר פופולארי אז. אבל לא היה בהם סקס בכלל.הסקס היה תוספת ישראלית.

עמוד מהסיפור האמריקני המקורי ששימש כנקודת בסיס לספר "סטלג 13" " מאת "מיק באדן "( אלי קידר)


אלי:ראיינת במאי סרטי סטלגים אמריקניים ?
ארי:היו סרטים אמריקניים כמו אלזה קצינת האס אס מ-1975 שביים דון אדמונדס ( שלאחרונה יצא גם כדי וי די ) שמזכירים קצת את הסטלגים הישראלים .  דיברתי עם הבמאי אדם מאוד מתוסכל שיש לו תוכניות לעשות גירסה עכשווית של אילזה את התסריטאי כתב אדם קנדי והבנתי שהמדובר שבמישהו שאולי הסטלגים הישראלים היגיעו לידו .ניסינו באיזה שלב ליצור קשר עם הכוכבת שהיא היום חיה בלאס וגאס אבל ללא הצלחה.
אלי:היו כמה סרטים איטלקיים פורנוגרפיים של סקס וסדיזם על השואה.
ליבסקר : לא היו סרטי סטלגים איטלקיים ממש אלו היו יותר סרטים אמנותיים .
היה גם סרט גרמני בשם ) Pension Clausewitz” (W. Germany, 1967)  שבו הופיע מנהל המועדונים הישראלי שמעון עדן כמנהל בית זונות בתקופה הנאצית  ,סרט  שיש בו אלמנטים של סאדו מאזו . אבל אין קשר ממש לסטלגים חוץ מבמובן הפסיכולוגי העמוק קר.
בכל אופן בשלב זה הפסיק לעניין אותי הקשר האמריקני והאירופי . הבנתי שהסיפור האמיתי הוא לא שם אלא פה בישראל .  הבנתי שהמרכז זה בישראל הפופולאריות של הז'אנר הספציפי הזה בישראל היא חסרת תקדים כתופעה עולמית
אלי:מצאת דברים מעניינים לגבי סופרי הסטלגים ?

ארי:מצאתי ששניים מהסופרים נח מן (עורך דין נחמן גולדברג ) ואלי קידר ששניהם כתבו סיפורי סטלגים היו שניהם בגרמניה בשנות השישים קשורים למועדונים בגרמניה שנוהלו בידי ישראלים אנשים מסוגו של שמעון עדן . והם ראו בפעילות שלהם שגבלה בקווים האפורים ביותר של החוק שם כמעט בגדר נקמה בגרמנים . שניהם כתבו סיפורים על עלילותיהם של ישראלים יורדים בגרמניה שנוקמים בגרמנים ושוכבים עם נשותיהם והסיפורים האלו בהחלט התבססו על חייהם שלהם .
למשל איזה ספרים ? .
יש למשל את הספר של אלי קידר שהוא כתב תחת השם הקבוע שלו "מיק באדן"הנה בא הקברן המתוק " שמתאר את חוויותיו גיבור ישראלי שהוא אלי קידר עצמו בגרמניה . והוא כתוב מנקודת המבט של יורד לא ציוני. זה אפילו אולי הסיפור האנטי ציוני הראשון שנכתב בידי ישראלי .לדעתי יש לו כישרון כתיבה והסיפור כתוב היטב אפילו מצויין .

 

 

"הנה בא הקברן המתוק " של קידר הוחרם בידי המשטרה וסופרו הועמד עליו לדין במשפט צנזורה מפורסם שבו נשפט ביחד איתו הספר המושמץ אף יותר "הייתי כלבתו הפרטית של הקולונל שולץ".

ליבסקר : אם  אלי קידר היה מעריך את עצמו כיוצר הוא יכול היה לכתוב סיפורים רציניים יותר אבל הוא לא העריך את עצמו מספיק וחבל הוא התייחס לזה רק בתור חלטורה ואולי זה מה שאיפשר לו לכתוב בצורה חופשית כל כך .
הוא יכול היה להיות סופר אמיתי ובחר להיות "כתבן". אבל אני מעדיף את הכתיבה שלו על זאת של מירון אוריאל למשל .


בעניין הזה כמו באחרים יש לי ולליבסקר חילוקי דיעות . אני בהחלט חושב שמירון אוריאל עולה על קידר בכמה דרגות כסופר.

ליבסקר:  בכל אופן  בסופו של חשבון יש להבין :אלי קידר הוא בכלל לא האיש החשוב בסיפור .  מבחינתי במקומומו יכול היה להופיע בסרט כל אדם אחר שכתב סטלגים .
הדגש בסרט הוא לא על הסופרים שהיו רק "פרי לאנסרים " שמילאו הוראות, הדגש הוא על המו"ל עזרא נרקיס שהרעיון היה שלו . והרעיון  הבסיסי של סיפורי הסטלגים לא היה של קידר אלא של נרקיס.

 ואם לא היה קידר אז נרקיס היה מוצא מישהו אחר שיכתוב את הסיפורים כפי שאכן קרה . .. אני לא חושב שהייתה מדינה אחרת שהפופולאריות של הספרות הזאת הייתה כה גדולה .הבנתי שמהדובר במשהו מאוד חריג כתופעה ספרותית יחסית לכמות האוכלוסייה תופעה יוצאת דופן וקיצונית מאין כמוה .והסרט עוסק בחריגות של התופעה שמצד שני עיצבה את התדועה של רבים ,אולי אלפים לגבי השואה ומה שקרה שם .

התגובות התקשורתיות

 

סרט הסטלגים של ליבסקר  זכה לתשומת לב תקשורתית שכמוה זכו רק מעט מאוד סרטים דוקומנטריים . ,הסרט זכה לכתבה גדולה של דליה קרפל  במוסף הארץ ולעוד כתבה ובאותו היום ב"עכבר העיר "   של "הארץ ".

ליבסקר רואיין בטלוויזיה אצל לונדון וקירנשנאום ואנוכי רואיינתי יום לאחר מכן אצל אורן נהרי בערוץ 1.

הסרט אף זכה לכתבה של עמוד שלם בניו יורק טיימס .שזכתה לעשרות תגובות. בלוגרים רבים בחו"ל טרחו להתייחס בבלוגים שלהם  לסרט ולתכניו שאותו לא ראו ורק קראו עליו בעיתון . לא מן הנמנע שיש כאן "כדור שלג מתגלגל " והסרט והתופעה שאותה הוא מתאר עוד יזכו לתגובות רבות באמצעי מדיה שונים בחו"ל.
אלי:איך אתה מסבי ר את ההתעניינות התקשורתית  העצומה יוצאת הדופן הזאת?

ארי:אני חושב שזה נושא חדשני כי לא טיפלו בו חוץ במספר שלך "מטרן ועד זבנג " שעכשיו משמש גם כבסיס למאמרים אקדמאים .וזאת אחת תופעות הקיצוניות שקרו בישראל.. כי זה נורא מזעזע להבין שהסטלגים היו תופעה רחבה בציבוריות כבדרך שבה אנו רואים את השואה בישראל ומזעזע לחשוב שאנו מחזירים את זכרון השואה ושמים דגש על הזוועות והאימה אני יושב שצריך לעסוק בשואה בצורה יותר עדינה להבין שהמצב היה מורכב ומערכת חיים מגוונת זה לא היה רק שזועות ורצח ומשרפות ולא לקרחת למקומות הקיצוניים . אתה לא יכול להוציא רק את הדברים המזעזעים הנה סופר כמו פרימו לוי שמציג את השואה בצורה חזקה ומורכבת מצליח בעולם יותר.

אבל בארץ אלו שהצליחו יותר מכל בהצגת השואה היו הסופר ק. צטניק שהוא דמות מרכזית בתרבות הפופולארית אבל לא בתרבות הגבוהה .צטניק הוא סופר פופ עממי בדרגות הגבוהות ביותר והסטלגים שהיציגו אותה בצורה קיצונית ומופרכת . צטניק טען למשל שזונות יהודיות שכבו עם אנשי אס אס. דבר שעד כמה שידוע לנו לא היה נכון ובכל אופן גם  אם אירעו דברים כאלו הם מעולם לא אירעו במספרים גדולים ואין עליהם שום עדויות ברורות .

לדעתי התפיסה של ק.צטניק שאת הספרים שלו על השואה לימדו בבית הספר השתלטה לנו על התודעה החינוכית על הדרך שבה אנו מגדירים את השואה . אחרי הכל ההצגה שלו את השואה  היא קלה יותר לתפיסה ולזכירה  כי היא חזקה ואפקטיבית כל כך.
אלפים למדו על כך בבתי הספר כתוצאה מספריו . ואחת הבעיות שיש לי עם יד ושם משום שיד ושם לא יצא בצורה ממש גלויה נגד הטענות האלו ולא מכחיש זאת בבירור .
הספרים שלו והסטלגים היו לדעתי שני צדדים של אותה המטבע .

מצד שני ניתן לטעון שהסטלגים היו סוג של תרפיה שהוציאה את כל השדים המודחקים לאחר שנים של השתקה והתעלמות . .ואם לא היו  לוקחים את סיפור השואה לצדדים הקיצוניים ביותר שלו  ספק אם אפשר היה להביא משהו מהתחושה של הניצולים .

ליבסקר: בסרט יש גם ביקורת עכשווית . . יש בעולם הקולנוע הישראלי פריקים של שואה שיש להם מן פרברסיה כזאת הם ממש ממשיכים להתענג מהשואה . הם יוצרים סרטים דוקומנטאריים שממש מתענגים מסיפורי הזוועה והם ממשיכים לדעתי את מורשת הסטלגים ואת דרכו של ק.צטניק.
אלי: אתה יכול לתת שמות ?
ליבסקר: אני מעדיף לא להיכנס לזה מי שעושה סרטים כאלה יודע בדיוק למי הכוונה . לדעתי הסרטים האלו הם מיותרים ומביכים. ועדיף היה שלא היו נעשים.
אלי:בשלב מסויים היית מועמד לפרס מטעם "יד ושם " עבור הסרט אבל ביטלת את המועמדות .מדוע ?
ארי:בהחלט נעזרתי רבות בחוקרים של "יד ושם" ואני בהחלט רוצה לציין שזה מקום חשוב מאוד מבחינת המחקר שהוא עושה .
אבל .. אבל אני גם חושב שלפעולות ההנצחה שהם מבצעים יש אופי מאוד בעייתי אפילו ממוסחר. הסרט שלי מתעסק ומבקר את כל זה.  לא רציתי לקבל חיבוק ממסדי ולהפוך חלק מפעילות שיש לי ביקורת עליה אם כי כמובן אינני מתנגד "ליד ושם" כשלעצמו .
אלי:היו תגובות מענינות בעקבות הסרט ?
ארי:בהחלט. למשל הייתה אישה בסרט שהוסרטה מרצה על צטניק ועל סיפורי בתי הזונות היהודיות שלו לפני תלמידים שסיפרה לי שרק בעקבות הסרט הירא גילתה שמה שהוא סיפר לא היה מדויק בכלל .
בכל אופן נראה שהתגובות האמיתיות עוד יגיעו .ידוע לנו שיש כמה וכמה סטודנטים שכותבים עבודות אקדמאיות על הנושא ואף שלחו מאמרים מחקריים על הנושא לחו"ל.

אלי:ומה אתה עושה בימים אלו ?

בימים אלה אני עובד על סרט בשם "המשתמט " שסוקר את תולדות המשתמטים ואת יחס
החברה בארץ כלפיהם.ואני מקווה לסיים בזה לתמיד את על הטיפול בסטלגים. 

 אני כבר לא מסוגל לראות יותר ספר סטלגים מול העיניים בלי לצעוק .

 

.

קראו גם :

ברוכים הבאים לסטלג 13 :החלק הראשון 

החלק השני 

סטלגים :שואה ופורנוגרפיה בישראל 

קטע מהסרט 

סטלגים הסרט התעודי

הייתי כלבתו הפרטים של קולונל שולץ 

ארי ליבסקר מחפש קוראי סטלגים

אכן תמונות קשות :דליה קרפל על הסרט

פורנו במחנה הריכוז

בלוגר על הסרט 

"זיג הייל גנחה אינגה" :מיכל ויניק על הסרט

זיכרון פיקטיבי נירית אנדרמן על הסרט

יסמין אבן על הסטלגים :דילמה מוסרית

ביקורת  באנגלית 

הסטלגים בניו יורק טיימס

תגובות לכתבה ב"ניו יורק טיימס "  ( רשימה חלקית בלבד )

תגובה

רשימה נוספת

הסטלגים והאישה הגרמניה 

ארי ליבסקר בויקיפדיה

דף הפייסבוק של ארי ליבסקר

ארי ליבסקר בבננות

צ'יקי ארד וארי ליבסקר על הבדלי מעמדות בספינה

 

"מותרים על ברית המילה" סרט מאת ליבסקר
דיון על הסרט "מוותרים על ברית מילה"

 

אכול ושתה כי מחר דד ליין :כתבה מאת ארי ליבסקר

 

ארי ליבסקר על חוסר הצורך במפיקי סרטים

 

פסל של ארי ליבסקר 

ברוכה הבאה לקולונל שולץ

 

 

"סטלגים " בניו יורק טיימס

העיתון החשוב ביותר בעולם "הניו יורק טיימס " פירסם לפני כמה ימים כתבה על הסרט "סטלגים " של ארי ליבסקר על פי הרעיון והתחקיר שלי . ומן הסתם זאת אינדיקציה לעניין הרב שהסרט מעורר בחו"ל

נעיר לגבי הכתבה שיש בה שגיאה עובדתית נוספת מלבד זאת שמתוקנת שם בסוף . "הסטלגים " בניגוד למה שנטען שם בהחלט לא היו "החומר הפורנוגרפי היחיד" שפורסם בישראל בראשית שנות השישים .

ספרי ארוטיקה יש בישראל כבר מאמצע שנות החמישים החל בתרגומים של ספרי קזנובה . והיו עשרות מהם מלבד הסטלגים .

נכון הוא שהסטלגים הם הבולטים ומעוררי העניין ביותר.

להערכתי העניין בסטלגים רק ילך ויגבר בעתיד והם יהפכו לחלק בולט בדיון על השואה והשלכותיה בעתיד . .

ראו :הסטלגים בניו יורק טיימס

 

ברוכה הבאה לקולונל שולץ:חקירה על הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו "

 
 
 
 
לרגל הקרנת הסרט סטלגים:שואה ופורנוגרפיה בישראל " של ארי ליבסקר בסינמטק תל אביב ביום שישי ה-19 ביולי בשעה 4 לאחר הצהריים  :

 

 להלן סיפורו המסובך ומפותל של הספר הנורא והמזוויע המושמץ והמוחרם ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית :
הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ
מאת "מוניק קורנו " "
"עברית י. שורק"
" בהוצאת "עשת", ינואר 1962.

בארבע עשר לחוש מאי 1957 ניתן פסק הדין בבית המשפט אולד ביילי לונדון במשפטה של מאדאם ננסי בוז'ו ,אשה צרפתייה שנאשמה ברציחתו של מיסטר הקברט קרליי ,אשר לאחר חקירה נוספת התברר כי אינו אלא אזרח גרמני הנושא את השם אוטו שולץ וכי שירת בזמנו כקולונל בשירות הגסטפו הגרמני .
מאדאם בוז'ו נידונה למאסר עולם ,אלא שעורך הדין שלה הצליח להוכיח בעזרת פסיכיאטר מומחה כי אין הנאשמת שפויה בדעת .ואי לזאת החליט בית המשפט למסור אותה לפיקוחו של הד"ר מאק קורניי רופא נפש מומחה מבית החולים לחשוכי מרפא שליד אוניברסיטת לונדון .
הנאשמת לא השמיעה דבר הגנתה במשך כל מהלך המשפט מלבד משפטים בודדים שאיש לא הצליח לרדת לסוף משמעותם .כמו כן לשאלת הקטגור מדוע ביצעה רצח כה אכזרי השיבה הנאשמת בשתי מילים :
שיידע העולם! "
אולם לאחר חמישה חודשים בשישה עשר לאוקטובר 1957 ,התכנס בית הדין הגבוה לערעורים ,לפי בקשתו המיוחדת של הד"ר מאק קורניי ,והאזין להקלטות שהוקלטו מפיה של האשה בלא ידיעתה כאשר הייתה נתונה לטיפולו של הד"ר .
ספר זה אינו אלא אותו סרט הקלטה ארוך שהושמע בבית הדין הגבוה לערעורים ואשר זיעזע את שומרי החוק האנגלי בצורה שנרשמה לזכרון כסטיה מיוחדת מן החוק החברתי האנגלי.
( הפתיחה לספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ( שם בדוי של מי ? )

בראשית שנות השישים יצא לאור הספר המושמץ והמתועב ביותר מתולדות מדינת ישראל "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ספר שכל עותקיו הוחרמו  והושמדו מידית  ונגד המוציא לאור שלו נערך משפט .משפט שמהלכו הופיעו מומחים שונים כדי לקבוע האם המדובר ב סוג מזעזע במיוחד  של ספרות פורנוגרפית,  פורנוגרפיה סדיסטית על רקע השואה.
בדיעבד הספר תואר בידי עיתונאי של התקופה כ"ספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית ". והיום הוא פריט יקר ערך לאספנים ולמעשה ספר הכיס הנדיר ביותר הקיים בעברית .
.אך מי כתב אותו ? זאת הייתה ונשארה תעלומה .בכתיבה היה מעורב אדם שהפך להיות מנהיג כת מושמצת בקיבוץ נוה סמדר שכמה מאנשיה התאבדו , בכתיבה הייתה מעורבת גם סופרת צעירה ומוכשרת מהבוהמה . בכתיבה היו מעורבים כנראה גם אחרים . כולם הכחישו  ומכחישים את מעורבותם בגירסה המודפסת של הספר .
הקוראים מוזמנים לצאת כאן למסע עימי בעקבות פרטי החקירה הבלשית שביצעתי על הספר והשערורייה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " כותביו מוציאו לאור ,והמשפט שהתחולל בעקבותיו , שבסיומו מוצאת תיאוריה לגבי זהות כותבו האמיתי של הספר .

הערה ביבליוגרפית חשובה :

ישנם שני ספרים שונים עם עטיפה כמעט זהה שנושאים את השם "כלבתו של שולץ " ורוב בני האדם ששמעו את השם "כלבתו של שולץ" מתבלבלים בינהם.
הספר המקורי המושמץ שהוא נשוא חקירה זאת נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ויצא לאור בהוצאת "עשת ". ספר זה הוא נדיר המציאות מאחר שכמעט כל עותקיו הושמדו בידי המשטרה ורק ארבעה אספנים ידועים מחזיקים בעותק שלו . עבדכם הוא אחד מהם . במהלך מאמר זה נכנה אותו לשם הקיצור "הייתי כלבתו…" או "הספר המקורי".

אבל ישנו גם ספר שני בשם "כלבתו של שלץ " מאת "מוניק דה לה טור"בתרגום "א.אשכולי הוא נכתב בידי מירון אוריאל בהוצאת ים סוף שעלילתו היא שונה באופן מוחלט .זהו ספר מלחמתי רגיל על עלילות יחידת חיילים אמריקניים מעבר לקוי האויב הנאצי . הספר פורסם כדי לעלות על גל הפרסום של "הייתי כלבתו הפרטית …" אך למעשה אין בו כמעט סקס וסדיזם ואף לא דמויות נשים .( הנקבה היחידה בספר היא כלבה שעל שמה כביכול נקרא הספר "כלבתו של שולץ " ). אמנם יש בו כמה תיאורי הסקס לא מזיקים הממוקדים בזיכרונות ודמיונות של הדמויות חיילים קשוחים בקרב אבל שום דבר שיביא להרמת גבה גם אצל הצנזור הקשוח ביותר .
אך…ציור העטיפה לקוח ישירות מ"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " ולכן כמעט בלתי אפשרי שלא לטעות בין השניים .
כמעט כל מי שהזכיר אי פעם את "כלבו הפרטית של שולץ" התייחס בעצם ל"כלבתו של שולץ " הנ"ל מאחר שהוא אינו נדיר כלל ,הוא יצא לאור בכמה מהדורות ונגיש באופן יחסי בחנויות ספרים משומשים. אבל מי שיקרא אותו לא יבין כלל על מה הייתה כל המהומה .
. אני אתייחס אליו כאן בשם "הספר המזוייף " או "הזיוף " על שם הכינוי שיצא לו בחוגי ארבעת האספנים המתעניינים בנושא .

ובנוסף על מנת להוסיף לבלבול וזה בהחלט נועד לבלבל מראש , ישנו גם ספר בשם "פראולין שולץ " מאת "ויקטור בולדר" גם כן "בהוצאת ים סוף" ב-1962 . גם על ספר זה ישנה את אותה עטיפה מפורסמת של "הייתי כלבתו" אבל גם זהו ספר עלילתי רגיל ללא קטעי סקס וסדיזם מיוחדים .זוהי עלילת ריגול בגרמניה המתמוטטת בסוף מלחמת העולם השנייה .הוא יצא מאוחר יותר שוב תחת השם "אשת ברית לשטן " מאת ,"ארנסט בולדר" בתרגום "מ.אורון ". גם כאן המחבר הוא מירון אוריאל .
מבולבלים ?

חכו להמשך .

התוכן

התמונה המקורית שעליה התבססה עטיפת "הייתי כלבתו ".

"מון שרי " לחש לפתע קרוב קרוב אל תוך אוזני וקולו העביר בי צמרמורת איומה של גועל "מון שרי אני שמח שאת מגלה הבנה כה תרבותית למצב החדש !
…לא שלטתי בעצבי .
"אתה מנוול "קראתי "אתה סילקת מכאן את הנרי שלי רק כדי שתוכל לספק את תאוותיך הבהמיות !"
..דברי גרמו אצלו לצחוק ארוך וקולני .
"יש בך משהו שמזכיר לי נמרה " אמר "נמרה אמיתית שמבטיחה הרבה .מוטב שלא תרגיזי אותי יותר מדי אישה ,בואי הנה!
( מתוך "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ") .
הסיפור של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " היה שונה מזה של כל "סטלג אחר שנכתב אי פעם ,ולמעשה הפך את הסיפור הסטלגי הקלאסי , העוסק לרוב בהתעללות קבוצת נשים דומיננטיות בזכרים שבויים על פיו . זהו סיפור שהוא גם הרבה יותר ריאליסטי .
הוא תיאר את סיפור התעללותו המינית הסדיסטית של קצין נאצי בצרפת הכבושה בצרפתייה צעירה , התעללות זאת כוללת כפיה עליה להשתתף באורגיות מזוויעות המתוארות בפירוט חסר כל תקדים בספרות בשפה העברית , כבילתה הקבועה בשרשרת ברזל וכליאתה עם כלבו האימתני של הקולונל . הקולונל מתייחס אליה כאל "כלבה " לכל דבר . במהלך ההתעללות האישה יולדת תינוק לקולונל .

הפרקים האחרונים של הסיפור מתארים את נקמתה הזוועתית של האישה שלוכדת את הקצין בכוחות עצמה לאחר חיפושים רבים לאחר המלחמה ומשיבה לו כגמולו ובאכזריות מקבילה ,היא כולאת אותו כבול בשרשרת ברזל כפי שעשה לה במשך חודשים רבים ולבסוף הורגת אותו .
"עכשיו תראה שולץ ידידי "אמרתי "כי ככלות הכל הצלחת להפכני לכלבה…"
שולץ הביט בי בעיניים מזרות אימה ,אבל בטרם הספיק לומר מילה ,הסתערתי עליו ,הצמדתי את שיני לגרונו ונשכתי את גרונו משל הייתי כלב המבקש לחסל אדם.חשתי את הדם הפרוץ מעורק צווארו וממלא את פי ,אך משום מה היה לדם זה טעם גן עדן .
\( מתוך הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ) .
בהחלט חומר חזק גם היום בראשית המאה ה21 .
תיאורי הסקס הסדיסטי בספר היו ללא ספק הפורנוגראפיים שביותר שהופיע עד אז בשפה העברית
בעמוד האחורי נכתב על הספר "מאות אלפי קוראים ברחבי אירופה הזדעזעו עד עומק נפשם מסיפורה הכנה והאכזרי של הסופרת ".
ועכשיו הזדעזעו גם בישראל .

העובדות

 

"רובם , על אף הניסיון שרכשו בחזית , עמדו נדהמים למראה אישה עירומה , שכרסה בין שיניה , הכורעת על ארבע ומרותקת בשרשרת ברזל אל הקיר ונובחת לעברם ככלב אמיתי ".
( הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ , מאת "מוניק קורנו").

העובדות שאינן מוטלות בספק לגבי ספר זה הן :
הוא יצא לאור בהוצאת "עשת " ששם המוציאים לאור ( שותפים ככל הנראה ) היו :פרץ הלפרין ויצחק גוטמן .
האנשים שהיו קשורים אליו לא היו, בחלקם לפחות , סופרי ספרי כיס "מהסוג הרגיל " אלא אנשי הבוהמה ואוונגרד הספרותי שהיו קשורים בטבורם לכתבי עת ספרותיים נחשבים ביותר כמו "עכשיו " של גבריאל מוקד ואל חוגיהם של המשורר מקסים גילן והמחזאי יוסף מונדי .
אלו היו : יוסף (יוסי ) ספרא אז מחזאי ומאוחר מייסד ומנהיג של קיבוץ "נאות סמדר" בערבה ( שנפטר בעת ביצוע החקירה  ) היה קשור לספר שנכתב על סמך רעיון שלו,וצפרירה לוין חברת החוגים הספרותיים של גבריאל מוקד .
הספר הוחרם באופן חסר תקדים בידי הצנזורה והמוציא לאור הועמד בגללו למשפט שכמוהו לא היה בתולדות המדינה וגם לא יהיה , משפט שבחן בצורה העמוקה ביותר בתולדות המשפט הישראלי את השאלה :

"מהי פורנוגרפיה"?

השמועות

חנוך לוין ,מחזאי .

היא הייתה נהדרה פרויליין ברטה קוך במכנסי העור שלה ומגפי הרכיבה שלה ,מול העיניים הלחות של המשטרה. אוח דם –אמרה –אבל אני מעדיפה שמפניה .
( המחזאי חנוך לוין בקטע שפורסם במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן " אמצע שנות השישים ) .
1. בבית המשפט נטען שהספר נכתב במשותף בידי שני סטודנטים וסטודנטית בלתי ידועים ,וזאת על סמך מידע שניתן בידי יוסף ספרא.

2.  לדברי סופר מתרגם ועורך דין ישעיהו לויט כתבו את הספר מרצה באוניברסיטת בר אילן ושתי סטודנטיות שלו.
3. לדברי דוקטור זוהר שביט מהמחלקה לחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב כתב את הספר אדם שהיום הוא פרופסור לספרות . היא מסרבת לחשוף את שמו.
4. על פי שמועה ממקור שביקש לשמור על אנונימיות, כותב הספר היה המחזאי הידוע לעתיד חנוך לוין שבספר זה הכניס לראשונה בדפוס את האובססיות שלו עם סאדו מאזו ונשים יפות ואכזריות חזקות ודומיננטיות שהופכות להיות לעתיד כה מרכזיות במחזות שלו כמו "הזונה הגדולה מבבל ". .

הנפתי את השוט . "לנבוח " פקדתי בגרמנית " לנבוח אבל מיד! ".
הקולונל לא היסס ופתח בנביחות עלובות . אני נבחתי הרבה יותר טוב ממנו, לי הייתה הכשרה ארוכה יותר ויסודית יותר מאשר לו.
(הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ )

השמועה מקבלת חיזוק כלשהו מהעובדה שפה ושם יש ב"הייתי כלבתו"  קטעים  שבהם אפשר למצוא,  אם רוצים, סימנים של הומור כמו "חנוך לויני "  .

כמו כן באמצע שנות השישים פירסם חנוך לוין קטע "סטלגי " מובהק במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן " שבו הוא מתאר את הגברת הנאצית היפה והאכזרית ברטה קוך שמגיעה עם נערותיה לחיפה במשחתת "שלום עליכם היטלר". (מקור ההשראה היה כנראה ביקורה של מרלן דיטריך בארץ )
הטור הנ"ל הקפיץ את חברי הכנסת ובמליאה התקיים דיון על הפגיעה בזכר השואה. זאת הייתה עד כמה שידוע הפעם הראשונה שמשהו שחנוך לוין כתב משך לעצמו תשומת לב ציבורית .
אלא אם כן כמובן כבר היה חנוך לוין מעורב כמה שנים קודם לכן ב"הייתי  כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".

לאף אחת מן השמועות האלו אין הוכחה חותכת . ולכן הן רק זה …שמועות .

היזם

יוסף ספרא

מוטב להיות פרעוש עומד בבית ירוק " לחש אל תוך פניה " מאשר לשבת בניחותא בחברת בת חוה אפורה ,ומה גם שבביתך אצטרך למשוך בעול כעבד כדי לרכוש עוד חולצה ירוקה… לא לא לא .פרט לזה גבר אני ואוהב גברים בלבד .את האהבה לאותן צבועות שפתיים ומעכסות העכוז אני משאיר לאלה המכונים גברים ,אשר למעשה אינם אלא עבדים לאותו משהו העושה אותם גברים …
( מתוך "עיסוקיו של הדודה פיפטי" מאת יוסף ספרא "עכשו גליון 7-8 אביב 1962)
.את הספר יזם אדם בשם יוסף ספרא מחזאי שהיה אז חבר בחוגי הבוהמה הספרותית של גבריאל מוקד ויוסף מונדי .

גבריאל מוקד הצעיר.
בין השאר פירסם ספרא סיפור הומוסקסואלי ראשן מסוגו בכתב העת "עכשיו " גליון מספר 7-8 בעריכת גבריאל מוקד

סיפור זה היה אמור להיות רק פרק מהרומן ההומוסקסואלי הראשון בספרות העברית "במעגל האחריות הלוהטת " אך רומן זה לא יצא לאור לעולם . ואולי הסיבה לכך שספרא נטש אותו הייתה השערורייה שפרצה בו זמנית עם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".
גבריאל מוקד : יוסי ספרא שהיה שחקן ובמאי צעיר היה מקורב ליוסף מונדי וקשור לחוגי "עכשיו" שלי וגם לחוגים של מקסים גילן .  הוא פרסם סיפור "בעכשיו" 7-8 עיסוקיו של הדודה פיפטי " סיפור אלגורי על סרסור הומואי . זה לדעתי היה הסיפור הראשון  אי פעם בכתב עת ספרותי עברי על נושא הומוסקסואלי אם כי ספרא עצמו לא היה הומוסקסואל .

 (הסיפור של ספרא ב"עכשיו " פורסם אגב במקביל במדויק לפרסום של "הייתי כלבתו"א.א

חיפשו אז אנשים להעמיד לדין על פירסום דברי תועבה והוא הועמד לדין ואז היה חשש הוא יועמד לדין גם על הסיפור  ההומוסקסואלי שפורסם  אצלי.

ספרא כתב עבורך סיפורים אחרים ?

 מוקד : ספרא לא פירסם אצלי סיפורים נוספים.   אבל תמיד חשתי שהסיפור שהוא כתב  היה יפה . בהחלט היה לו כישרון ספרותי , וניסיתי לעודד אותו לכתוב סיפורים שונים אבל זה לא יצא לצערי .

לדברי יוסף ספרא הן בראיון שנתן בראשית שנות השישים סמוך להוצאה לאור של הספר , במגזין "העולם הזה" והן בראיון טלפוני שנתן לי זמן קצר ביותר לפני פטירתו בשנת 2003 הוא יזם את הספר על סמך סיפור אמיתי ששמע מאישה בפריז .
ספרא: :פגשתי בצרפתייה שקולונל גרמני חשק בה ולקח אותה לביתו על מנת שתשמש לצרכיו הביתיים והאישיים .מאחר שסירבה לעשות זאת ,עשה את הכל כדי להשפיל ולייאש אותה .
היה כאן סיפור אנושי מדהים ותחילה רציתי לכתוב אותו כרומן רציני בכריכה קשה אבל לבסוף הסתפקתי בכתיבתו בכריכה רכה . .

הוא יצר קשר בנושא עם פרץ הלפרין מהוצאת "עשת" הלפרין ושותפו יצחק גוטמן שערך והוציא את כתב העת "טרקלין " . אלו היו מוכנים לשלם לו 250 לירות תמורת ספר גמור .
ספרא: קודם כל ניסיתי לכתוב אותו לבדי . וכתבתי כמה עמודים ראשונים מהסיפור אבל הצלחתי לגמור רק את ההקדמה.

 ספרא כתב לדבריו רק 15-20 עמודים שהם למעשה רק ההקדמה לספר ואולי גם הסיום .
בשלב מסויים התברר שהחומר הזה לא מצא חן בעיני הלפרין שדרש משהו אחר מלא יותר אקשן וסקס ולחץ על ספרא לספק משהו שונה . וכתוצאה ספרא שוויתר על הרעיון לכתוב את הספר בעצמו החל לחפש מישהו שיכתוב את הספר עבורו . הוא פנה לאדם בשם ג'סי שמאוחר יותר עבר לצרפת ואף עשה סרט על האסטרולוג נוסטדראמוס . ג'סי זה פנה לבחור ובחורה מאונ' בר אילן  שכתבו את הספר.
לטענת ספרא הוא לא ידע עליהם דבר כולל את שמותיהם מעבר לפרטים אלה שסיפק לו ג'סי .והוא  אף לא קרא את כתב היד שלהם.
ספרא : הסטודנט והסטודנטית כתבו לי את כל הספר פרט להקדמה ולסיום .כל אחד מהם קיבל 50 לירות בעוד אני עצמי קיבלתי רק 50 לירות על החשבון .אבל המשטרה החרימה את הספר ואני לא קיבלתי את יתרת הכסף שהובטחה לי . למעשה נדפקתי קשות בגלל כל העסק.
אז לא אתה כתבת את הספר ?
ספרא :וודאי שלא.לא הייתי אחראי לספר שיצא לאור.אפילו לא קראתי אותו !אני העדתי על כך במשפט שהיה על הספר .
א.א.: מר ספרא הספר פורסם לפני יותר מ- 40 שנה .הפרשה הזאת מתה ונקברה לפני עשרות שנים .אם אתה כתבת את הספר כולו אחרי הכל אין שום סיבה לא לחשוף את זה עכשיו .
ספרא :אני חוזר ואומר לא אני כתבתי את הספר ההוא .נכון שיזמתי אותו אני מאשר את זה. אבל לא כתבתי אותו. לא את מה שיצא לאור בשם הזה . אין לי סיבה לשקר אחרי יותר מ40 שנה .

. אם זאת ספרא אישר שהמו"ל יצחק גוטמן ( הלפרין נפטר כנראה בשלב מוקדם מאוד בזמן המשפט, ראו על כך עוד בהמשך ) שהזמין אותו כעד שיאשר שהוא זה שכתב את הספר הופתע מעדותו שכן האמין באמת ובתמים שספרא הוא הכותב של הספר.
יש לציין שדבריו של ספרא בעת שהתראיין אצלי  תואמים פחות או יותר את מה שאמר בראשית שנות השישים בראיון ל"עולם הזה" .

הסופרת

מי שמצפה לראות לפניו ביטניקית זועמת ,שמעשנת סיגריות ללא פילטר וזורקת אמיתות לחלל שכל העולם לא שווה כלום ועל כן אכול ושתה כי מחר נמות יתאכזב. צפרירה היא נערה נמוכת קומה בעלת שער שחור פרוע ,עיניים בוהות מאחורי משקפי שמש אופטיים .
תצחקו היא אפילו ביישנית ..קשה לתאר שנערה זו שסבלה כנראה מילדות טובה מדי תשתתף בכתיבת ספר פורנוגראפי וליתר דיוק הנביחה מקפיאת הדם שנקראת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ". אף שהיא מודה שהיא כתבה שם כמה תיאורי מין סדיסטיים חביבים היא אומרת שסילפו לה את כתב היד .
"אני אוהבת לכתוב כל דבר " היא אומרת בדיבורה האיטי " " כל עוד זה לא מתנגד עם העולם הנפשי שלי . היציעו לי לכתוב את זה בתשלום גבוה של  מאה לירות  .הכסף לא באמת חשוב לי .מי שמכיר אותי יודע שזאת תכונה שלי שאני שונאת כסף .אבל באותו זמן הייתי זקוקה לזה . יוסי ספרא הבחור שהוציא את הספר תיאר לי פגישה עם האישה הזאת שגרמני עינה אותה. כתבתי את זה בדרכי שלי ,התיאורים באים מהדמיון שלי ,אני לא חושבת שהדמיון שלי חולני ".
סילבי קשת "לבדה במיטה :ראיון עם צפרירה לוין "ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע'
בכתבה של "העולם הזה" מ1962 על הפרשה הופיעה עדות שונה של בחורה בשם צפרירה לוין סטודנטית לספרות ולפילוסופיה באונ' תל אביב ומדריכת נוער וגם בליינית בשעות הפנאי .
צפרירה :יוסי ספרא ידע שאני כותבת ויום אחד כשפגש אותי היציע לי כתוב עבורו ספר כיס .הוא סיפר לי את התוכן לפיו אישה צרפתיה מרגיזה קולונל גרמני והוא נשבע להפוך אותה לכלבתו הפרטית .הוא ביקש ממני לכתוב רק את כל מה שקורה לה בזמן שהיא בביתו של הקולונל .הוא הבטיל לי תמורת הסיפור מאה לירות .הייתי מוכנה כי הייתי זקוקה מאוד לכסף .הוא טען אחר כך שמה שכתבתי אינו מתאים עבורו .אני אמנם כתבתי על אישה ועל כל המקרים הסדיסטיים שקורים לה בביתו של קולונל אבל לא כתבתי ספר פורנוגראפי .אצלי בסיפור היא בחורה צעירה ולא אישה מבוגרת והיא מתאהבת בבנו של הקולונל שמציל אותה ונהרג תוך כדי כך ".

עדות דומה אם כי קצרה יותר הופיעה בראיון של צפרירה לוין עם סלבי קשת בעיתון "ידיעות אחרונות " ב-3.2.62 . שם אמרה לוין שהיא חיברה את הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " אך הוא עבר שינויים רבים לפני הפירסום.
עדותה של לוין אושרה בידי מכתב שפורסם ב"עולם הזה " כעבור כמה שבועות בידי אחת אסתר אלקין ( מיכתב שלווה שוב בתמונה אחרת של לוין )אלקין כתבה במכתב

( מקריאת המכתב אי אפשר שלא לתמוה אם לא צפרירה לוין עצמה עומדת בדרך זאת או אחרת מאחורי מכתב זה בדומה למקובל היום אצל סופרים שמתחזים בשמות שונים ברשת ) .
צפרירה לוין היום מכחישה כל קשר שהוא לספר אם כי היא מודה שבעיתונות אז התפרסמו כתבות שלפיהן היא הייתה המחברת, ואישרה את הראיון בנושא עם סילבי קשת. אך מכחישה היום שהיא אמרה לה שהיא כתבה את "הייתי כלבתו " ( כפי שמופיע בראיון)
צפרירה :  אני הייתי אז  ילדה תמימה מבית טוב .שהסתובבה בחוגי בוהמה .האבא שלי היה סופר ואיש חינוך.
( אביה של צפרירה המורה הסופר והמחזאי חנוך לוין כתב מחזות שונים על נושאי תנ"ך כמו "צילו של מלך " תחת השם ל.חנוך על המלך שאול וגם ספר הוראה לדקדוק ולשון ספר על הנשיא ויצמן וספרים אחרים מסוג זה.א.א.  ) .
מה בדיוק כתבת שם ? איזה חומר נתת לספרא?
צפרירה : יתכן שנתתי עמוד אחד או שניים בנושא ליוסי ספרא אולי יותר אבל זה בכלל בכלל היה משהו שונה לחלוטין, לדעתי זה סיפור קצר שהופיע מאז בקובץ סיפורים קצרים שלי .
(צפרירה לוין פירסמה באותה התקופה שני קבצי סיפורים "לבדי במיטה " ו"מעגל הקסם ( הוצאת נתיב ,1964)
צפרירה : תבין לא היה לי אז שום ידע מספיק לכתוב על מלחמת העולם השנייה והשואה ובוודאי ובודאי לא סיפור נורא כל כך . אני בכלל לא העליתי על דעתי את הדברים שמתוארים שם . אני הייתי ילדה. איך הייתי יכולה להעלות על דעתי את כל מעשי הסדיזם הנוראיים האלה שמופיעים שם?
מה אמרו ההורים שלך על כל הפרשה ?
צפרירה : הם היו מזועזעים. שניהם היו מורים . … הורי איימו במשפט על כל מי שיטען בעיתון שאני המחברת. סילבי קשת ראיינה אותי אז בעיתון וכתבה שאני המחברת .והם איימו עליה בתביעה.
אבי היה מחנך מכובד מאוד ופתאום שמאשימים את הבת שלו במשהו כזה .. תדע ששנים מאוחר יותר הוא לקח לעצמו שם עט "ל.חנוך " רק כדי שלא יתבלבלו בינו ובין חנוך לוין האחר שהוא הזדעזע מהמחזות שלו .
את היכרת את חנוך לוין האחר ?
צפרירה :"היכרתי " זאת בכלל לא המילה ,היינו ידידים בלב ובנפש לאורך כל חייו,היינו כמו אח ואחות .
חנוך לוין הצעיר  נטל חלק ביחד איתך בכתיבת "הייתי כלבתו" ?
צפרירה: לא ! לא היה לו שום קשר לזה.
איזה תגובות היו לידיעות שאת קשורה לספר?
צפרירה :באו מהמשטרה ועברתי חקירה של כמה שעות בידי ציפי ארבל עד שהבינו שבאמת אין לי קשר לעניין .
כתוצאה מהסיפור הזה הייתי צריכה לברוח מתל אביב.אנשים היו מתקשרים אלי באמצע הלילה נובחים כמו כלבים ומנתקים . אבל מעז יצא מתוק במקום שנסעתי אליו פגשתי את האיש שהפך להיות בעלי .
צפרירה חלפו יותר 40 מ- שנה מאז אותה פרשה . עכשיו הזמן לחשוף את האמת . האם את יכולה לאשר היום שכתבת איזו שהיא גירסה של "הייתי כלבתו" ? משהו שאולי עבר שינויים בעריכה בהוצאה ?
צפרירה : לא לא לא ! לא היה לי שום קשר לספר הזה. בשום דבר. הוא רק גרם לי נזקים איומים .
א.א. :
מה שאת אומרת היום עומד בסתירה למה שפורסם אז בראיונות שבהם אמרת שכתבת חומר שהיה רלבנטי לסיפור על הצרפתייה שמתמודדת עם קצין גרמני אנס. אולי כתבת את הספר כמרד כנגד אביך המורה והסופר המכובד ?
צפרירה : לא!  אני אומרת לך כתבתי רק איזה סיפור קצר שבסוף פורסם בקובץ סיפורים שלי .לא היה לו שום קשר למה שהופיע שם .
.את בכלל קראת את המהדורה המודפסת ?
צפרירה :התחלתי לקרוא אבל מצאתי שהיא משעממת מאוד .

( הערה : לא מן הנמנע שהמהדורה שאותה קראה צפרירה כלל לא הייתה של "הייתי כלבתו" אלא של הזיוף "כלבתו של שולץ" שהוא אכן ספר משעמם למדי ) .
יוסי ספרא אישר בפני שבחורה בשם צפרירה נתנה לו כתב יד בנושא שלא מצא חן בעיניו לדבריו לא זה היה כתב היד שנשלח לבסוף להוצאה. העדות שלו תואמת באופן מוחלט את העדות של אסתר אלקין למעלה.
בכל מקרה הראיונות שפורסמו ב"העולם הזה " וב"ידיעות " מראים מעבר לכל ספק' שבשלב מסוים צפרירה עצמה טענה בפני חברים ומקורבים שהספר שפורסם היה מבוסס על כתב יד שלה .
בתוספת לעדויות אלה יש עדות של אדם בשם אבי הבר היום מורה ב"אנקורי" , לדברי מקורות באינטרנט הוא בעלה של האישה שהיא המנהלת או הבעלים של "אנקורי ". .
את שמו של אבי הבר קיבלתי באינטרנט מאדם בעל שם בדוי שטען שהבר הוא המחבר של הספר ( כנראה תלמיד של הבר ) . בשיחה טלפונית עם הבר הוא אישר שאכן היזכיר את הספר פעם או פעמים באחת הכיתות שלו . הוא טוען שלא הוא כתב את הספר הוא רק עזר עזרה טכנית בכתיבה ובהפצה לבחורה שהכיר בשם צפרירה לוין. לדבריו הספר כפי שפורסם היה שונה מכתב היד של צפרירה לוין שאותו קרא ושלא היה "סדיסטי " כל כך וכנראה שונה בידי ההוצאה.
צפרירה לוין היום אינה מכירה ואינה זוכרת אף אחד בשם אבי הבר ואינה יודעת על מה הוא מדבר.
ציפי ארבל ( אשת חברה ידועה מאוד וזוגתו של עיתונאי התרבות עמנואל בר קדמא היום היא בעלת גלריה בתל אביב ) :
אני זוכרת אך הפרשה במעומעם מאוד. אני לא זוכרת פרטים ספציפיים ממש על החקירה.או אפילו מי נתן לי את ההוראה לבצע אותה .אולי עמוס אריכא שהיה אז בכיר במשטרה ?
אני הייתי אז בחוגי הבוהמה ועבדתי גם בשביל המשטרה והם השתמשו בי כדי לתשאל אנשים מהבוהמה שהיו מעורבים בפרשיות שונות . אני זוכרת שחקרתי בעניין במשך כמה שעות את צפרירה לוין שהייתה בחורה צעירה ויפה מאוד ובאמת היה קשה להאמין שבחורה צעירה ועדינה ומקסימה כזאת מבית טוב הייתה אחראית לספר כל כך מפלצתי .אני וזכרת גם את ספרא , מחוגי הבוהמה שבהם הסתובבנו שנינו. זה היה טיפוס לא נעים . הוא נראה כטיפוס שבהחלט היה יכול לכתוב את הספר הזה .

 

חוקר הספרות  פרופסור גבריאל מוקד זוכר גם הוא את הפרשה מזווית אחרת .

 

היכרת את צפרירה לוין ?

גבריאל מוקד :בהחלט . צפי לוין הייתה חלק מהחוג שלי בקפה כסית ומקורבת גם למקסים גילן .היינו נפגשים לעיתים קרובות .

אני זוכר שהיא וספרא היו קשורים יחד להוצאת סטלגים, אבל אני לא יכול לתת לך פרטים מדוייקים בעניין,הם מעולם לא התייעצו איתי בנושא הזה.
הייתי יכול בעבר לספר לך הרבה יותר על הפרשה ועל המשפט שדווקא ידעתי עליהם הרבה. אבל מאז חלפו 45 שנה והזיכרון של האירועים היטשטש מאז.

היריב

"או, לא! אמרה במהירות. " את טועה אם את חושבת שאהרוג אותך. הייתי עושה זאת בשמחה רבה, אך הבטחתי לקולונל הקטן שלי לשמור עליך. אך את יודעת מה אעשה לך? אני אקצץ ממך איברים איברים ואתלה אותם כאן מסביב למזכרת. יד ימין, אחר כך יד שמאל, אחר כך רגל , ואם יהיה צורך גם את רגלך השניה! לכן מוטב שתיזהרי ותתנהגי יפה! וזכרי: כבר עשיתי דברים כאלה אצלי במחנה במו ידי, ולא פעם אחת קצצתי את אברו של אחד השבויים שלי ותחבתי אותו לפיו עד שיצאה נשמתו !"
( "היייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו")

המוציא לאור המתחרה של "עשת " , עזרא נרקיס  האיש שהחל לפרסם "סטלגים " בישראל עם רבי מכר כמו "סטלג 13"  , פירסם לאחר הוצאת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" ספר בשם "כלבתו של שולץ " מאת "מוניק דה לה טור" (באמת מירון אוריאל ,סופרו הקבוע של נרקיס ) . העטיפה של ספר זה הייתה העטיפה של הספר המקורי אך הטקסט היה שונה לחלוטין . לאחר מכן פירסם נרקיס ספר שונה נוסף בשם "פראולין שולץ " שוב עם אותה העטיפה ועם אותו מחבר ,אוריאל בכך גרם נרקיס לבלבול שנמשך עד היום לגבי הספר . .
נרקיס: יום אחד הופיע הבחור הצעיר הזה גוטמן שהתחיל להוציא איזה ירחון בשם "טרקלין ". והיה בחור רציני. והוא התפתה ברגע שראה את הבולמוס של הספרות הפורנוגרפית שיצאה, ונכנס לזה. ואז התעורר בחור שכתב בשבילי מספר ספרים, בחור בשם פרץ הלפרין . הוא היה טיפוס שחצן. והוא החליט "אתה מוציא את הסטלג עם פורנוגרפיה ברמה מסוימת, אני אעלה עליך עשרת מונים" והלך והוציא ספר שאני עד היום לא קראתי אותו. אבל כפי שמספרים לי הוא היה חסר טעם, עבר את הגבול מבחינת פורנוגרפיה. ממש זה היה משהו מעבר לנורמליות –

 הספר הזה. הוא נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של שולץ" משהו כזה, הוא זכה להיות בחנויות 3-4 ימים,  וכבר עשה רעש מדהים, אולי  פי 10 מ"סטלג 13" הספר שלנו שהמציא את כל הז'אנר הזה . אולי יותר.

.למה ?
נרקיס : בגלל הלכלוך שהיה בו, היתה בו טינופת כזאת שאפילו היום בשנות האלפיים במאה העשרים ואחת עדיין זה היה נחשב לפורנוגרפיה קיצונית במיוחד. והוא הוחרם באמצעות צו שופט .


איך נוצר הספר שלך "כלבתו של שולץ " ?
נרקיס : משרדי היה אז בדרך פ"ת 1 כיכר המושבות בת"א. ליד הדואר המרכזי, ושם היה קיוסק ענק של אליעזר לוי שהיינו ידידים טובים. יום אחד ב1962 הוא הרים אלי טלפון ואמר לי "עזרא, תשמע קורה כאן דבר מדהים הגיעו לכאן שוטרים ומחרימים את הספר המוזר הזה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " לפי צו. עוד לא היה דבר כזה" .
ואז החוש העסקי שלי זינק מיד. הבנתי מההחרמה הזאת אפשר לעשות כסף טוב .

 

 מירון אוריאל מחבר הזיוף "כלבתו של שולץ".

תוך 10 דקות סוכם עם חבר מסוים אם תרצה אגיד לך מי זה, זה מירון אוריאל, וביקשתי ממנו לכתוב ספר שכותרתו תהיה "כלבתו של שולץ" ושהכלבה תהיה באמת כלבה ולא נערה שניצלו אותה ככלבה וליקקה צואה, וליקקה כל מיני קרציות, אני יודע… כל הדברים מפחידים שהתפרסמו בספר ההוא. והוריתי לו שהמעמד האירוטי ביותר שיהיה בספר – נשיקה על הלחי ותו לא. כך שזה היה ספר הרפתקאות טהור ונקי, ללא פורנוגרפיה בכלל, ללא מיניות בכלל, כלום, ועל גלי הרעש שעשה הספר המוחרם מכרתי אם אני לא טועה שלוש מהדורות. היה כאן  תרגיל מבריק בשיווק  שאני זוקף אותו לזכותי .

תוך שבוע עד עשרה ימים  מהרגע שהוחלט לכתוב אותו,הספר היה בשוק,  זאת  הייתה מהירות שיא שקשה מאוד לעשות אותה גם היום בעיתונות. היום לוקח להם לפחות יומיים שלושה לכתוב איזה מאמר יסודי כבד. הספר הזה "כלבתו של שולץ " הכתיבה שלו נגמרה תוך יומיים יומיים וחצי והוא רץ לדפוס בחלקים. לא חיכינו שהספר יהיה גמור בכתיבה, כששלחתי את הספר לדפוס. את העריכה עשינו על גבי היריעות של ההגהות, השתדלנו כמה שאפשר לתקן פחות. אז בתקופה שלפני המחשב עבור תיקון של טעות קטנה היה צריך לכתוב את השורה מחדש ולהוציא יציקה תופרת וכדו', היה סיפור די מסובך. ובאמת תוך שבוע עד עשרה ימים הספר יצא לשוק וזכה להצלחה גדולה.זה אולי סוג של שיא גם עבורי בהוצאה.

 

 

 

 

 

הצד האחורי של "כלבתו של שולץ".

אם נרצה לאמיתו של דבר המדובר במשהו שהיה במידה רבה בדיחה פרטית של המחבר והמו"ל על חשבונם של המתחרים בהוצאת עשת ועל חשבון המשטרה בתי המשפט והקהל מצד שני . במידה רבה ניתן להשוות אותו לספרי הפרודיה שמופיעים על ספרים מצליחים במיוחד כמו שר הטבעות "הארי פוטר" וצופן דה וינצ'י " שבהם העלילה מופיעה בצורה נלעגת ומעוותת . גם לעגו על היריבים ועל ספרם וגם עשו כסף טוב על חשבונם.שהרי בזמן שאי אפשר היה לרכוש עותק של "הייתי כלבתו .." שכולם נתפסו בידי המשטרה " הרי "כלבתו של שולץ " שנגדו למשטרה לא היה שום דבר נמכר כמו לחמניות טריות בהנחה השגויה שהמדובר בספר הידוע לשימצה .

 

 
 
 
הצד האחורי של "פראולין שולץ".

נרקיס היה מרוצה כל כך מההצלחה שהוא מיהר והוציא לאור עוד ספר "זיוף" בשם "פראולין שולץ " שוב עם אותה עטיפה מפורסמת ושוב פרי עטו של מירון אוריאל . וכמו הקודם לא היה כאן ספר סקס אלא ספר ריגול בגרמניה הנאצית .אלפי האנשים שמיהרו לרכוש אותו בהנחה שהמדובר בספר הידוע לשמצה שאותו היה בלתי ניתן להשיג , שוב נפלו בפח .
אלא שהמתחרים בהוצאת "עשת " לא התלהבו בלשון המעטה מהכסף הטוב שעשה נרקיס על חשבונם בזמן שהם מצאו את עצמם מועמדים לדין .

נרקיס :

יום אחד התפרץ אלי הלפרין למשרד והתחיל לצעוק ולקלל אותי בגלל "כלבתו של שולץ " .הוא דרש מימני להפסיק את הפירסום מידיית ולשלם לו פיצויים .
אמרתי לו "פרץ תסתלק מכאן מייד ".האיש התחיל לנבל את פיו ולאיים .ורק בקושי רב הוצאתי אותו לבסוף מהמשרד. הוא יצא אחוז זעם . אישתי שעברה שם ראתה אותו והטילה עליו מילת קללה .ואתה יודע למה אני זוכר את זה?
למה ?
כי ימים מועטים לאחר מכן הלפרין חלה במחלת הסרטן ומת בתוך שבועות ביסורים קשים ביותר . לפעמים אני שואל את עצמי אם זה קשור לקללה שאישתי הטילה עליו .

 

קוריוז

 

בסרט "אסקימו לימון " של בועז דוידזון יש קטע שבו מופיע יפתח קצור שוכב באמבטיה כשהוא קורא ב"כלבתו של שולץ " כנראה על מנת להתגרות .
אבל להורים אין סיבה מיוחדת לחשוש  הספר שבו הוא קורא ,הוא הספר המזויף , שאין בו כמעט קטעי מין .המפיקים פשוט לא הצליחו לשים את ידם על "הייתי כלבתו "המקורי וכך כנראה גם דמותו של יפתח קצור בסרט.

המשפט.

יצחק גוטמן.

"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " כולל תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי.

המדובר בספר חינוכי ממדרגה ראשונה ".
( יצחק גוטמן המו"ל של "הייתי כלבתו"  בהצהרה בפני בית המשפט )

זמן קצר לאחר פירסומם של שני ספרים בהוצאת "עשת " "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ו"הנה בא הקברן המתוק " מאת "מייק באדן ( אלי קידר ) הוצא כנגדם צו החרמה בידי שופט השלום יוסף בן חנוך . הספרים הוחרמו בידי המשטרה בסריקה שנערכה בחנויות ספרים זולים שונים..וכנגד המול"ים והמפיצים שלהם הוגשה תביעה משפטית .
זה היה נוכח גל הספרות הפורנוגרפית שפקד אז את המדינה , נגד ספרים מעין אלה היו רק משפט אחד או שניים קודם לכן ( נגד ספרים פורנוגרפיים רגילים , לא "סטלגים") והפעם החליטו המשטרה והפרקליטות להעלות את הבעיה בכללותה בפני בית המשפט ולבקשו לקבוע בבירור "מהי פורנוגרפיה ". שני הספרים האלה "נבחרו " להיות מקרה המבחן לבית המשפט בסוגיה זאת . ארבעת הנאשמים שהועמדו לפני בית המשפט היו המו"ל יצחק גוטמן ( הלפרין נפטר זמן קצר קודם לכן) , המפיץ נתן לוטן , המדפיס פנחס דגן והמחבר אלי קידר. הם הואשמו לפי סעיף 179 של החוק הפלילי בפירסום כתיבה הדפסה והפצה של דברי תועבה העשויים לגרום להשחתת המוסר . לאחר שהוברר שדגן הובא בטעות מאחר שהיה רק המסדר של הספר "הייתי כלבתו " ולא המדפיס שלו נשארו הגיבורים העיקריים של המשפט ,גוטמן , לוטן ואלי קידר .
המחבר המיסתורי של "הייתי כלבתו " נשאר לכאורה בלתי ידוע שכן גם המו"ל יצחק גוטמן לא ידע מי הוא .
השופט שניהל את המשפט ( שהחל ביוני 1962 והסתיים בפברואר 1963, המשפט הארוך ביותר מסוג זה ) היה שופט בית משפט השלום בתל אביב. שלמה רוזנפלד. נציגת הפרקליטות והתובעת הייתה דבורה גרינפלד –שקד . את הסניגוריה ייצגו עורכי דין אריה מרינסקי ואברהם לין .
. על השופט רוזנפלד היה להכריע במשפט זה בפסק דין תקדימי שיקבע לראשונה בבית משפט ישראלי מהו הקו המפריד בין ספרות נועזת המשקפת את המציאות ובין פורנוגרפיה פשוטה. נשלחו הזמנות רבות לפרופסורים ופדגוגים שונים שהופיעו כעדים בבית המשפט . הצדדים גם הודיעו כי הם מבקשים מהשופט לחרוץ לא רק את אשמתם של ארבעת הנאשמים אלא גם את גורלם של עשרות הספרים מסוג זה של "אירוטיקה קשה " שהגדרתם הייתה שנוייה במחלוקת בהיעדר פסק דין מחייב . מובן שגם המולים השונים של ספרים אלה חיכו בקוצר רוח להחלטת השופט בעניין ובנתיים העותקים המועטים של הספרים הנ"ל שנותרו בדוכנים לאחר ההחרמה מתחת לשולחן רחוק מעיני נציגי החוק מחירם קפץ מ-1.20 לירות ל3.50 לירות לעותק ….
בנוסף להחלטה העקרונית על מהי פורנוגרפיה תועבה וניבול פה בספרות ומהי "ספרות המתארת את המציאות "ומה עשוי לשפר את רמת המוסר ומה עשוי להשחית את המוסר השופט היה צריך לתת את דעתו לגבי בעייה נוספת הטעיית הקהל שכן אלי קידר היציג את עצמו כ"מיק באדן " בעוד שמחבר/ת/י "הייתי כלבתו " הבלתי ידוע/ה/ים היציג/ה/ו את עצמו/ה/ם כ"מוניק קורנו ".

יוסף ספרא הוכר בידי המשטרה ובית המשפט כמי שלא היה אחראי לגירסה הסופית של "הייתי כלבתו " וכך גם צפרירה לוין לאחר החקירה המשטרתית של ציפי ארבל .
במהלך המשפט העקרוני שדמה יותר לדיון ספרותי מאשר למשפט רגיל עדי ההגנה העיקריים היו סופרים ידועים כמו בוקאצ'ו ,זולה פושקין לרמונטוב ,ביירון , לורנס וסופרים גדולים אחרים. במשך 15 הישיבות של המשפט הוזכרו שני הספרונים בנשימה אחת בידי הסניגוריה עם יצירות קלאסיות כמו "מאהבה של לידי צ'טרלי " , דקאמרון ,ננה ,דון ז'ואן , ועוד. מטרת הסניגורים מרינסקי ולין הייתה להוכיח כי תיאורי המין הנועזים ביותר אינם יכולים לשמש כבסיס לקביעה כי החומר אסור לקריאה במובנו של החוק הפלילי. בסיכומיו לפני השופט טען הסניגור כי על השופט לראות את הספרים לא כמבקר ספרותי ולא כנציג משרד החינוך ולא בהתחשב עם טעמו האישי אלא לקבוע מה מבחינת החוק מהווה חומר סכנה למוסר הקורא.
גבריאל מוקד : אני זוכר שבזמן המשפט היו לי ולמקסים גילן דיונים ארוכים עם ספרא על הנושא.  היו לנו חששות רציניים שגם הסיפור ההומוסקסואלי של ספרא ב"עכשיו" יהפך לפריט במשפט שהיה משפט צנזורה תקדימי וראשון מסוגו . זכור לי שגילן ויוסף מונדי היו מעורבים מאוד במשפט ובשאלות חופש הביטוי שהוא עורר .
אני זוכר שביקשו מימני שאעיד אם יהיה צורך בכך שהסיפור פורסם לא בגלל הנושא ההומוסקסואלי אלא בגלל רמתו האמנותית . כפי שאכן היה במציאות.
המשפט הזה בהחלט עורר חששות עמוקים בחוגים שלנו . גילן ומונדי  ומקורביהם הושפעו אז מאוד מסופרים צרפתיים  כמו  ז'ורז' בטאי שעסק גם בנושאי פורנוגרפיה  והמשפט הזה נראה כמכוון ישירות נגדם וכאיום על חופש הביטוי בארץ . היו חששות שגם "עכשיו " יפגע מגלי ההדף של המשפט.

 

 

המו"ל גוטמן הופיע ללא סניגור וטען כי שני הספרים אינם כוללים אלא "תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי". לטענתו היו אלה ספרים חינוכיים ממדרגה ראשונה. ( גוטמן אגב היה ניצול שואה בעצמו )
חלקה של התובעת גרינפלד שקד היה קשה במיוחד: היה עליה להשמיע בפני השופט קטעים נועזים במיוחד מ"הייתי כלבתו " ו"הקברן " אך הסניגור שנטה פחות להסמיק ממנה נאלץ לעשות זאת במקומה.

 

 

באשר לשאלה העקרונית "מהו חומר תועבה" , קרא השופט את שני הספרים "כדי להיווכח אם אמנם מכילים הם חומר תועבה " .
"בימינו אלה " פסק בפסק הדין הארוך והמנומק " עצם התיאורים של חיי המין של האדם וכל הכרוך בכך אין בהם כשלעצמם להוות עבירה כשם שאין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות בלתי טהורות בלב הצעירים או אנשים רגישים ובלתי אחראיים. אך חומר מגרה או מתועב העשוי להשחית את המידות כי אז המו"ל חייב והספר דינו להיות מוחרם . אך אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו –מותר להפיצו".
החלטת השופט לאחר שמונה חודשי משפט מפורטים ומייגעים של המשפט שלא היה כמוהו עד כה בישראל ( וגם לא מאז ) הייתה לזכות את אלי קידר מחבר "הנה בא הקברן המתוק " שכן נקבע שספר זה אינו מכיל חומר תועבה למרות שמצא בו "תיאורי הווי אירוטי וגילויים של הטבע המיני " . אך הללו לא היוו לדעת השופט חומר תועבה במובן החוק שכן היו שלובים בסיפור המעשה. עם זאת השופט העיר בהקשר לספר זה כי אין זה מתפקידו לקבוע אם ראוי הספר לקריאה ואין זה גם מתפקידו לכתוב ביקורת על ערכו הספרותי .

שונה מאוד הייתה החלטתו של השופט לגבי "הייתי כלבתו" . בפסק דינו קבע השופט שספר זה הוא "מלא וגדוש בניבול פה…מלא וגדוש תיאורים מתועבים שאינם אלא ניבול לשם ניבול ,דברי תיעוב ללא כל תשלובת אחרת ". את "הייתי כלבתו " הגדיר השופט כחומר תועבה במובן החוק.
השופט רוזנפלד קבע ש"הייתי כלבתו " יגנז וכל הטפסים שהוחרמו בידי המשטרה יושמדו . המו"ל יצחק גוטמן נידון לתשלום קנס בסך 250 לירות ולמתן ערבות של 1000 לירות לשנתיים שהוא ימנע מלהפיץ חומר תועבה. המפיץ נתן לוטן נקנס ב-100 לירות וזאת מאחר שלפי קביעת השופט היה עליו לקרוא את החומר לפני שהפיץ אותו ,
הסניגור מרינסקי ערער על כך בטענה שתקדים מעין זה עלול לפגוע במקצוע המפיץ ( לא ידוע לי מה הייתה התוצאה של הערעור) . דגן שנמצא שלא היה קשור לעניין שכן היה הסדר ולא המדפיס וקידר זוכו . התובע אמנם ביקש להטיל על הנאשמים קנסות גבוהים כדי להרתיע אחרים שכן לדבריו השוק היה מוצף בחומר מעין זה אולם השופט הסתפק בהטלת הקנסות . הוא אמנם ציין שבאנגליה הוטלו עונשי מאסר על עבירות כאלה אך בארץ קטן מספר המשפטים בעניין וטרם התגבשה אחידותו של העונש שיש להטיל במקרים כאלו .

זהות המחבר האמיתי של "הייתי כלבתו " נשארה בגדר תעלומה וכך אי אפשר היה להרשיעו כפי שהיה קורה אם היו מגלים את זהותו .

החשוד העיקרי.

הנה בא הקברן המתוק

באותה הכתבה של "העולם הזה " שבה רואיינו ספרא ולוין, הוזכר ספר אחר שהוחרם בו זמנית בידי הצנזורה גם הוא בהוצאת "עשת " בשם "הנה בא הקברן המתוק" מאת סופר בשם אלי קידר שחתם בשם "מיק באדן"."הנה בא הקברן המתוק" היה ספר שהתבסס במידה רבה על חוויות אמיתיות של קידר בגרמניה שלאחר המלחמה וכלל קטעים של גילוי עריות שבגללם צונזר .אך לאחר מכן הספר יצא לאור שוב במהדורה שנייה שהתהדרה בעצם פרשת הצנזורה .

סטאלג 13

קידר הנ"ל הוא שיצר את הז'אנר המפורסם של הסטלאגים וכתב את הסטלאג הראשון "סטלאג 13" ועוד רבים אחרים.
היום קידר מאשר שהיה קשור להוצאת "עשת" . הוא טען בראיון איתי לפני כמה שנים  שהמחבר של "הייתי כלבתו " היה יוסי ספרא. הוא מכחיש כל קשר בעצמו ל"הייתי כלבתו".
לדברי סופר סטלגים אחר מאותה התקופה   שכתב אז תחת השם "נח מן"  והיום הוא עורך דין  שהכיר את אלי קידר בחוגי הסופרים של אותה התקופה היה מקובל כמובן מאליו לחשוב שאלי קידר הוא המחבר של "הייתי כלבתו ".
"נח מן" :: אני עורך דין ואני וזה לא דבר שאוכל להצהיר עליו בשבועה כבית משפט .אבל אני יכול להגיד לך שבחוגי הסופרים של ספרי הכיס בשנות השישים זה היה מקובל כמובן מאליו שקידר כתב את הספר הזה.
קידר אישר את זה ישירות ?
"נח מן " :

בהחלט לא. אבל גם מעולם לא הכחיש במפורש .זה היה בין הדברים שהיו מובנים מאליהם . שאלי קידר אחראי לספר הזה כמו שהיה אחראי לכל כך הרבה ספרים אחרים .

 

אלי :צפרירה לוין האם את מכירה מישהו שאולי ידע את זהותו של המחבר האמיתי של הספר ?
צפרירה : לך תשאל את אלי קידר הוא ידע  להגיד לך .
וסירבה לפרט מעבר לכך.
בדיעבד  היא טענה שהיא לא זוכרת שום דבר על קידר.

 

השערתי :

עד שלא יתגלו עובדות נוספות זאת השערתי לגבי מחברי הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " :
כתב היד המקורי היה פרי עטם של כמה אנשים . כמה עמודים היו של יוסף ספרא היוזם . השאר היה "תוצר" של אנשים אחרים או הסטודנטים המיסתוריים האלה מבר אילן או של צפרירה לוין ואבי הבר או של שותף מסתורי אחר של צפרירה לוין ( חנוך לוין הצעיר ?) .
ספרא הרי לא ידע כלל את זהותם של הסטודנטים הנ"ל כך שיתכן שהמדובר כל הזמן בלוין ובשותף כל שהוא. .
בכל אופן נראה שכתב היד שהיגיע להוצאה ( ככל הנראה של ספרא ואולי עם תוספות של לוין ששמו דגש על נקודת המבט הנשית של הגיבורה ) לא היה זה שפורסם לבסוף עם כל הקטעים הסדיסטיים והאירוטיים המפורסמים לשמצה .
הבא וניזכר שגם כאשר אישרו ספרא וצפרירה לוין בכל אחד מהראיונות עימם את העובדה שהם כתבו משהו שהיה הבסיס ל"הייתי כלבתו " הם תמיד הכחישו שמה שפורסם היה זהה למה שכתבו . הם תמיד טענו שמה שכתבו היה שונה מאוד ממה שפורסם .נראה לי שיש לקבל את גירסתם זאת .
נראה לי שהמו"ל פרץ הלפרין החליט שכתב היד שקיבל מספרא כפי שהוא אינו מתאים לצרכיו.
הוא רצה רומן "אירוטי " ו"סדיסטי " יותר בדומה לספרי הסטלאגים של המתחרה נרקיס שחוברו בידי אלי קידר תחת השם "מיק באדן " כמו "סטלג 13" ושהיו פופולאריים מאוד באותו הזמן. . לדעתי הלפרין נתן את כתב היד לסופר המקורב להוצאה כדי שיהפוך אותו לספר כזה בדיוק .
ההיגיון אומר שהסופר שבו היה בוחר כדי לבצע את השינויים היה הן מישהו שכבר היה קשור אליו והן מישהו שכבר התפרסם בכתיבת סוג כזה של ספרים.
בסביבה המיידית של הלפרין היה מישהו כזה. זה היה אלי קידר עצמו שכבר פירסם בו זמנית ספר בהוצאת "עשת " עם קטעים אירוטיים קשים ביותר לגבי התקופה .את "הנה בא הקברן המתוק" שהועמד כזכור למשפט ביחד עם "הייתי כלבתו ".

הצד האחורי של "הנה בא הקברן המתוק ".

וקידר לדעתי  אכן עשה את הנדרש והרבה מעבר לכך ..
נראה לי שלקידר בשלב זה של חייו של "פריצת טבואים" לא הייתה כל בעיה לשנות את כתב היד שקיבל, אולי, "לשיפוץ " לכיוון קיצוני ביותר שספרא ולוין לא חשבו עליו כלל.
ולא שמץ של היסוס להוסיף תיאורי התעללות מינית ואורגיות כיד הדמיון הפראית ביותר .
והתוצאה הוא יצר שערורייה שכל מי שהיה קשור אליה נכווה וספר שאיש אינו מוכן היום להודות בפה מלא בקשר אליו .
הלפרין ככל הנראה לא טרח לידע בעניין כלל את שותפו גוטמן.
גוטמן שלא היה מעורה בענייני היום יום של הוצאת "עשת " לא ידע מי היה המחבר "הייתי כלבתו ". וחשב שספרא הוא המחבר לפחות עד שזה נתן לו את גירסתו שלו לגבי העניין וייתכן מאוד שלעולם לא ידע מי היה המחבר האמיתי .
מצד שני לדעתי לא היה לאלי קידר שום אינטרס להופיע כמחבר או כמעבד של "הייתי כלבתו " שהרי זה רק יכול היה להזיק לו במשפט שבו כבר הועמד לדין על כתיבת ספר "משחית " אחד.
איזו תועלת הייתה צומחת לו אם היה מודה בכתיבת ספר "משחית " אפילו יותר ולהיות מועמד לדין גם עליו ?
יש לציין שיוסף ספרא בשיחה איתי לא חשב שקידר היה האיש "שטיפל " בספר שכן לדעתו כבר היה סופר "ידוע " אז ולא היה לו כל צורך להתעסק עם ספר כזה . אך אין זה ברור כלל וכלל עד כמה ספרא היה מיודע בהליכים הפנימיים של הוצאת "עשת".
להלן תגובתו של אלי קידר לשאלתו של ארי ליבסקר בעניין זה :
ארי: ספר לי על משפט הפורנוגרפיה שבו היית מעורב .
קידר : אני רק זוכר משהו ותאמין או לא אני גם לא זוכר הרבה . הזכרת לי שהיה משפט שבו שני ספרים נלקחו כספרי מבחן לאכיפת חוק של ספרי תועבה, ומעבר לזה אני רק זוכר שהעדתי. ושאלה אותי לגבי "הנה בא הקברן המתוק" ועניתי דברים כהווייתם. שהספר נכתב על רקע היכרות שלי עם ניצול שואה והוא ספר שהוא פרי דמיוני בלבד. חלק ממנו הוא מבוסס על עובדות כפי שהיכרתי אותם והיכרותי את גרמניה ומהסיפורים של הניצול שואה פיטר שהיה חבר שלי שנדמה לי שזה גם שמו בספר וזה מה שאמרתי במשפט. נדמה לי ששאלו אותי גם על "הייתי כלבתו של קולונל שולץ"
ארי: היו באמת שמועות שאתה כתבת את זה.
קידר : נכון היו שמועות, ואני עניתי שאין לי שום קשר ל"הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ועניתי בהמשך שבכלל לא קראתי אותו ושאני לא יודע על מה מדברים. ומי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי.

לצערי אלי קידר סירב בתוקף להתראין לכתבה זאת ולהציג במפורש את עמדתו בנושא ובפירוט וניתק את הטלפון לאחר שהבהיר את עמדתו :
"אתה מר אשד וכל הבלשים והעיתונאים כמוך אתם הסוטים והפורנוגרפים הגרועים ביותר. ". ( ניתוק )

ארי ליבסקר במאי הסרט"סטלגים " אתה ראיינת את אלי קידר שמופיע בסרטך האם לדעתך ישנה אפשרות שאלי קידר הוא הוא הכותב הסופי של "הייתי כלבתו …"
ארי ליבסקר : מהשיחות שקיימתי עם אלי קידר במהלך התחקיר הוא בפירוש ובתוקף מכחיש כל קשר ל"הייתי כלבתו ".
האם אתה מאמין לו ?
ליבסקר: כן לדעתי הוא לא היה מסתיר את זה . איזה סיבה יש לו להכחיש את זה אחרי 45 שנה ? הוא היה נוכח במשפט כי הספר שלו " הנה בא הקברן המתוק" היה שם גם הוא .הוא סיפר לי שהוא פגש את ספרא שם והתרשם מאיך שהוא דיבר. לדעתי ספרא הוא הכותב.
למה אתה חושב שזה היה ספרא ?

משום ששמו של ספרא עלה בכל העדויות לדעתי ספרא כתב את זה עם צפרירה ופשוט ניסה להוריד מעצמו את התיק .

 

השוואה סיגנונית

מי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי.
אלי קידר בראיון עם ארי ליבסקר

ביקשתי מח. אספן הסטלגים הגדול ביותר בארץ המחזיק בידיו את כולם ( והוא דמות בולטת בסרטו של ליבסקר ) לערוך השוואה סגנונית בין "הייתי כלבתו " וספריו של מייק באדן .
א.א. האם לדעתך יש אפשרות "ש"סטלג 13" והייתי כלבתו " נכתבו בידי אותו האדם?
ח. נראה לי מתוך השוואה יסודית בין פרקים  של "סטלג 13 " של מייק באדן שיש ,אם לא זהות מוחלטת ,אז ללא ספק קרבה רבה בין סגנונם של שני המחברים .
אתה יכול לפרט?
ח. הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד .לדעתי יש קרבה סגנונית גבוהה כמעט זהות בין שני המחברים בדרכי ההתבטאות בדרכי הניסוח ואפילו בדרך החשיבה. שניהם בונים סיפור באופן מדורג שמוליך את הקורא באופן שכל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות . יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .
מצד שני אם אתה משווה את זה עם הסטלגים של מירון אוריאל למשל, אתה רואה שהמדובר בסגנון שונה מאוד .
לדעתי ומתוך קריאה קפדנית של ספר זה יש סבירות של כ- 70 אחוז שהמדובר באדם שחיבר את ספרי "מיק באדן".
לדעתי ספרא ולוין כתבו את התשתית לחלק הראשון וקידר עיבד והרחיב את הסיפור מחדש וברמה גבוהה יותר .
ואני רוצה להגיד לך עוד משהו . "מייק באדן " כותב כאן טוב ויפה.  לדעתי זה הספר הטוב ביותר שלו מבחינה ספרותית . אתה חי כאן את התקופה והעלילה ואת הסיפור האנושי של האישה הזאת. זהו סיפור מאוד חזק .
אז נכון יש את כל הפרטים הסדיסטיים האלו ,אבל הם כולם חיוניים לעלילה .הוא לא מכניס אותם רק בשביל לגרות ולזעזע סתם. לכולם יש תפקיד ומשמעות בעלילה המתפתחת .
בוודאי ובוודאי אם תשווה אותו לזיוף ל"כלבתו של שולץ " שניכתב ללא כל ספק בידי מירון אוריאל שהוא פשוט ספר נחות בהשוואה.
לדעתי לא היה צריך לצנזר אותו .לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא
.

כדאי לשים לב שמכל האנשים שרואיינו לכתבה זאת שהיו כולם קשורים בדרך זאת או אחרת ל"הייתי כלבתו " ח. הוא האדם היחיד שהודה שהוא בעצם קרא את הספר המדובר ולא רק "שמע עליו " או התחיל לקרוא ולא סיים וכו' . …
בכל אופן כאמור זוהי השערה בלבד ואלי קידר מכחיש בתוקף כל קשר ל"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" .

ואכן כפי שמציין ארי ליבסקר נשאלת השאלה איזה אינטרס יש לאלי קידר  להכחיש את העניין לאחר 45 שנה .זוהי  ללא ספק נקודה חלשה במערכת הטיעונים שלי . אפשר ביחד עם זאת לתמוה איזה אינטרס היה לספרא וללוין  להכחיש כל קשר לכתיבת הספר לאחר  יותר מ-40 שנה .

ישנם השערות נוספות לגבי זהות הכותב של הספר  אבל כאמור עד שלא יחשפו עובדות חדשות קרוב לוודאי שהתעלומה לגבי הכותב המיסתורי של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונול שולץ " תישאר בעינה ..

סיכום ספרותי

בקריאה היום ( ויש לזכור שכמעט כל מי שדן אי פעם ,ב"הייתי כלבתו " לא קרא אותו ) ברור ש"הייתי כלבתו " לא היה סתם פורנוגרפיה סדיסטית .הוא היה הרבה יותר מזה . למעשה הוא הקדים את זמנו בכמה עשרות שנים טובות .
זהו אחד מספרי הסטלאגים הבודדים מאוד, ואחד הספרים הבודדים מכל סוג שהוא באותה התקופה הכתובים מנקודת מבט נשית, ודומה שהוא מבטא בחלקים מסוימים את התחושות האוטנטיות של אישה שנאנסה .
מבחינה זאת "הייתי כלבתו… " מהווה מעין "פריצת דרך " בספרות העברית כספר שהעז לעסוק לראשונה ובצורה קיצונית על נושאים של התעללות בנשים שעד אז לא העיזו לכתוב עליהם .הספר הוא מעין "התגובה הנשית" לתיאורי ההתעללות של נשים בגברים שמופיעים בסטלאגים שנכתבו בידי הגברים .

אם נרצה אפשר לראות ב"הייתי כלבתו " מעין גירסה ישראלית קיצונית של הספר הפורנוגרפי המפורסם "סיפורה של או "   שיצא לאור ב-1954 כמה שנים קודם לכן ספר שגם הוא כתוב מנקודת המבט הנשית .
אפשר לראות בגיבורת "הייתי כלבתו כ"אימן הרוחנית " של הגיבורות של סופרות פמיניסטיות מודרניות כמו עירית לינור ובמיוחד לימור נחמיאס שגם יצירותיהן מגלות גישה דומה של טיפול בבעיות גברים ונשיםתוך שימוש באמצעים קיצוניים שונים של סקס משוחרר וגם אלימות סדיסטית קיצונית במקרה של לימור  נחמיאס .

הגירסה הספרותית

מניה הסיטה את ראשה מתאבת אותו ואת נשימתו .מגע ידיו עורר בה בחילה .במאבק הבלתי שווה הזה הרגישה לפתע עוצמה שחיסנה את גופה ביכולת ההתנגדות .אך לא היה די בה כדי להתגבר על שריריו הגבריים של קארול .וקארול כבר היה נטול חושים ,פראי ,החיה שבו התפרצה מבקשת למצוא לה פורקן .
שיגעון תקף אותו והוא השכיב אותה בכוח על השטיח הרך .מניה התפתלה במאבקה עמו בכל כוחות הגוף והנפש שלה . פניו של קארול מכוסים היו זיעה ,משפתיו נזל ריר דביק ופניו פני שיכור."
( מתוך "מניה " מאת יעקב סד ) .
ב1998 36 שנה לאחר שערוריית הייתי כלבתו הופיע ספר בשם "מניה" בהוצאת ספריית הפועלים המכובדת . ספר  מאת יעקב סד ,סופר  ניצול שואה . העלילה היא סיפור התעללותו הסדיסטית והמינית של קצין גרמני פרברטי ביהודיה יפה שבה הוא "מתאהב " בזמן השואה.
עטיפת הספר היא מדהימה כשלעצמה.זוהי תמונת מגף של קצין נאצי שעוד מדגישה את האלמנטים הסקסואליים הסאדו מאזוכיסטיים הקיימים בספר בשפע .
אי אפשר שלא להשוות בין עלילת ספר זה ובין עלילת "הייתי כלבתו " שהיא זהה במדויק בקוויה הכלליים . יש כאן דמיון ז'אנרי מובהק ושימוש באותם אלמנטים עלילתיים .האם שמע מר סד ( אין טעות בשם ) על "כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " והשתמש בו כמודל ? ואולי הסיפור היה מקורי לו לחלוטין ?
מבחינה ספרותית ספר זה עם אווירתו החשוכה וסיומו הטראגי עולה לעין ערוך על "הייתי כלבתו " אבל הוא מראה שלאורך השנים גם בספרות הגבוהה המופיעה בהוצאות מכובדות כמו ספריית הפועלים יתכנו נושאים שפעם היו נחשבים יאים רק לסטלגים .

איפה הם היום .

קיבוץ "נאות סמדר " הוקם בידי יוסף ספרא.

. הוצאת "עשת " המשיכה לפרסם עוד כחמישה  ספרי כיס  שלא עוררו כל תשומת לב. הבולט בהם היה המהדורה השנייה של "הנה בא הקברן המתוק " שהתהדרה באותיות קידוש לבנה "הוחרם בידי הצנזורה!!" והיה כנראה מתון יותר מהמהדורה הראשונה . ההוצאה  נסגרה לאחר זמן קצר ..

לאחר פרשת "הייתי כלבתו " יצחק גוטמן הפך ב-1965 למו"ל של המגזין האירוטי המפורסם "בול " ואגב כך מצא את עצמו שוב מעורב בשערוריה עם הצנזורה לאחר שהעורך שלו מקסים גילן פירסם ידיעה שעוררה את זעמם של שירותי הריגול הישראליים .בפרשיה שהפכה גם היא לאבן דרך בתולדות היחסים בין התקשורת והצנזורה בישראל .
. בסוף שנות השישים נסע גוטמן לאנגליה שם להפתעת הכל הפך מליונר כמו"ל של חוברות תשבצים והפך למוביל בתחום באנגליה במשך כ-15 שנה . כאשר נפטר גוטמן באנגליה ב-1987 כאדם בודד מאוד הייתה לו ירושה גדולה מאוד לבני משפחתו .
רוני ערמון האחיין הקים מכספי הירושה של גוטמן את אתר "אינדי מדיה" ברשת ואת סלון מזל
לתרבות אלטרנטיבית בסימטה אלמונית ברחוב קינג ג'ורג בתל אביב ליד חנות הספרים "הנסיך הקטן ".

גבריאל מוקד: אחרי הפרשה היא  ספרא  הפך פיתאום לגורו בודהיסטי והקים את הכת הטרסידננטלית התנכית וספרא הודיע שהוא מקים כת למדיטציה תכנית בראש פינה ושם הם שכנו זמן מה עד שעברו לערבה ושם הם ממשיכים גם היום .
.
יוסף ספרא שלאחר הפרשה של "הייתי כלבתו " מצא שאינו יכול לחזור לחייו הקודמים כאיש בוהמה סופר ומחזאי הפך למעין "גורו " בשיטות מזרחיות שונות . הקים את קיבוץ "נאות סמדר" בערבה ושמו התפרסם בשנות התשעים כאשר אנשים שונים שהיו קשורים לכת שלו התאבדו ופורסמו על כך כתבות גדולות בעיתון "הארץ " . מאז אנשי קיבוץ "נאות סמדר " הם חשדניים מאוד כלפי זרים שעלולים להיות עיתונאים ומעדיפים להסתגר בעצמם. ספרא נפטר ב-2003 זמן קצר לאחר קיום שיחה טלפונית עם כותב שורות אלו .
ביתו צפנת התפרסמה גם היא מאחר שהשתתפה בתוכנית הריאליטי "פרוייקט Y ".

צפרירה לוין היא היום צפרירה נור לוין שהייתה בעבר כתבת תרבות ידועה למדי בעיתונות ובטלוויזיה שפירסמה כמה ספרים וסיפור אחד שלה הופיע באנתולוגיה של סיפורים מובחרים במיוחד שנערכה בידי העורך חיים פסח.היא פירסמה ב1997 את קובץ הסיפורים המעניין מאוד "לאהוב את גבריאל " (הוצאת כתר ) הכולל בין השאר כמה סיפורי מדע בדיוני וסיפורים בדיוניים מעניינים מאוד על סופרים אמיתיים כמו אגתה כריסטי ,אלדוס הכסלי , גבריאל גרסיה מרקס סלמן רושדי,אנטואן סנט אקזיפיר ועל מותו של אביה הסופר והמחזאי חנוך לוין . וגם כמה סיפורי מד"ב לא רעים כמו העיניים של איינשטיין, על אדם שמצמח עין שלישית במקומות שונים בגופו, אהבת אריה ואיילה על עתיד שבו בעלי החיים מפתחים אינטליגנציה ובני האדם הופכים למין נרדף ועולמות על סטודנט, חובב מד"ב, שמוצא עצמו בעולמות שונים שאולי הם פרי דמיונו ואולי אמיתיים.
עזרא נרקיס ממשיך בעבודת המולו"ת שלו ולאחרונה הוציא לאור ספר זכרונות של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון .
אלי קידר מופיע בתפקיד חשוב בסרט התיעודי "סטלגים " של ארי ליבסקר.
"הייתי כלבתו של קולונל שולץ " הוא כיום ספר נדיר מאין כמוהו . בשוק מסתובבים לעומת זאת עותקים רבים של החיקוי של נרקיס "כלבתו של שולץ" שמי שאינו מומחה מתבלבל בינו ובין המקור הנדיר מאין כמוהו . המשטרה כנראה עשתה עבודה טובה מאוד בהשמדת כל עותק שיכלה להניח עליו את ידה..
אבל עותק אחד חמק איך שהוא מההשמדה של אנשי המשטרה שהיגיע איך שהוא לקיוסק שבו נרכש בשקל אחד והיגיע לידי .

"הייתי כלבתו של קולונל שולץ " בכל אופן לא נשכח ,הוא מוצג באסקימו לימון" הראשון.

דורון אייל "שולץ האיום " לקח ממנו את כינויו הידוע .

נשים שגדלו במהלך תקופה זאת סיפרו לי שהן משתמשות בכינוי "כלבתו של שולץ" על מנת לתאר אישה חזקה ודומיננטית .
בזמן שרוב הספרים האחרים שיצאו לאור בשנת 1962 נשכחו המונח "כלבתו של שולץ " הוא עדיין שם דבר בזרמי שוליים שונים של התרבות הישראלית גם אם רוב אלו שמזכירים אותו אינם יודעים על מה בעצם מדובר.

המקורות לחקירה
1. כלבה ללא בעלים .הופיע בחוברת העולם הזה מספר 1276 ע' 18 . המחבר הוא אנונימי . כולל ראיון עם צפרירה לוין ועם אלי קידר.
2. "לבדה במיטה " ראיון של צפרירה לוין עם סילבי קשת . ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע' 9
3. בית המשפט נתבקש לקבל החלטה מהי ספרות קלוקלת . מאת יחזקל אדירם . ידיעות אחרונות . 24.6. 1962. כתבה על תחילת המשפט בעניין "הייתי כלבתו".
4. "הקברן זוכה" הכלבה הורשעה .מאת יחזקל אדירם. ידיעות אחרונות 13.2.1963. כתבה על סיום המשפט.
5. "היכן קבור הכלב" מאת עמנואל פרת ."במחנה" ,מרס 1963.כתבה על סיום המשפט.

 

ראו גם

קראו גם :

ברוכים הבאים לסטלג 13 :החלק הראשון 

החלק השני 

סטלגים :שואה ופורנוגרפיה בישראל 

קטע מהסרט 

סטלגים הסרט התעודי

הייתי כלבתו הפרטים של קולונל שולץ 

ארי ליבסקר מחפש קוראי סטלגים

אכן תמונות קשות :דליה קרפל על הסרט

פורנו במחנה הריכוז

בלוגר על הסרט 

"זיג הייל גנחה אינגה" :מיכל ויניק על הסרט

זיכרון פיקטיבי נירית אנדרמן על הסרט

יסמין אבן על הסטלגים :דילמה מוסרית

צ

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק א'

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק ב'

סטלג נחמיאס

סטלגים וזהות מגדרית

 

מותו של שולץ האיום

הסטאלג האולטימטיבי של חנוך ברטוב

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל

 

מירון אוריאל – מלך הספרות הקלה

 

לפני כמה חודשים נפטר הסופר מירון אוריאל ,הסופר בעל המספר הרב ביותר של שמות בדויים שהשפה העברית ידעה מעודה וגם אחד הסופרים המוכשרים ביותר של "הספרות הקלה " סופר שחזה בכמה מנושאיו את הספרות פוסט מודרנית הפנטסטית של היום .

 

מירון אוריאל אישתו ובנו ב-1963. שנת שיא בפוריותו כמחבר ,ספרות קלה".

מכתב שקיבלתי השבוע :
לאלי אשד שלום
אשמח לקבל מעט פרטים על קורות חייו של מירון אוריאל.
דוד גורלי
דובר משרד החינוך מחוז צפון.

מכתב חקירה בשאלה מדוע מעוניין דובר משרד החינוך לקבל פרטים על חייו של מירון אוריאל נענה בתשובה :

ספרך אדום הכריכה "מטרזן ועד זבנג " מונח לתפארה על- שידתי.מידי פעם,כאשר אני חש צורך בפרץ של נוסטלגיה-אני נהנה לעיין בו.בין השורות ובתוכן חשתי חיבה והערכה שלך,במינונים גדולים-לאיש.אני בהחלט שותף לך באשר לכך ואני מתייחס בעיקר לתרגומים המופלאים שלו.נוסטלגיה וסנטימנטים,אם כן-זה שם המשחק!
בברכת שנה טובה . 

דוד גורלי
בצירוף מקרים מדהים המכתב היגיע חמש דקות אחרי שסיימתי את הכתבה שאותה אתם עומדים לקרוא לעיל. חוקר הספרות פרופסור גבריאל מוקד ,(מעריץ ותיק של המערבונים של מירון אוריאל  שיפרסם את המאמר הזה בעתיד בכתב עת ספרותי בעריכתו ) הסביר  כאשר שמע על צירוף המקרים המדהים  שאין כאן צירוף מקרים כלל ואירועים מעין אלה הם נפוצים יותר ממה שאנו נוהגים לחשוב.כאשר חושבים על מישהו בצורה חזקה סביר להניח שסמלים הקשורים לאותו אדם יצוצו לפתע בכל מיני צורות מפתיעות.

פרננדו פסואה ישראלי .

מירון ומרים אוריאל ,1954.

ב-13.05.2006 נפטר העיתונאי העורך והסופר מירון אוריאל .אדם ששמו ויצירתו ידועים רק למעטים מאוד .
הוא נולד ב-1935 והיה בנו של השחקן יוסף אוקסנברג שכתב את הפזמון הידוע "היה זה בשדה" ושהקים תיאטרון לילדים ולנוער שבו הוצגו בין השאר המחזות של חמשת סיפורי חסמבה הראשונים של יגאל מוסינזון .
בעשרות השנים האחרונות הוא היה ידוע בעיקר כמתרגם וכסגן עורך במשך שנים רבות בשבועון "לאישה".

תחת שמו שלו הוא פירסם רק כמה ספרי עיון שכתב לנוער ובראשם "כיבוש החלל" ( 1962) ספר תעודי מצויין שהוא עדיין הספר העברי המקורי המקיף והמעניין ביותר על תולדות חקר החלל מראשיתו ו עד ראשית שנות השישים ואת סדרת "עלילות בלתי נשכחות ב… ( תחומים כמו "חלל ואסטרונומיה, ו"ספורט" ) ".

בחייו האישיים הוא היה אדם צנוע וסגור מאוד ושמו מעולם לא התפרסם בעולם הספרות העברית להוציא כמתרגם. תחת שמו פורסמו גם תירגומיו המרובים של סופרים של ספרות קלה כמו רוברט בלוך , איאן פלמינג ,אליסטר מקלין, אגתה כריסטי , דורותי סיירס ,רקס סטאוט,אירל סטנלי גארדנר, ג'מס הדלי צ'יס ,פיטר צ'יני,ברנרד ניומן ,פטריק קוונטין ,אלרי קווין עדנה פרבר, הרולד רובינס אירווינג וולאס ,פרנק סלוטר, ןגם ספר אוטוביוגרפי של לוחם הקומנדו הנאצי אוטו סקורצני , וגם ספרים של ריידר הגרד ,או הנרי, הונורה בלזק, גי דה מופסן, סומרסט מוהם ,רומן גארי ואחרים עבור הוצאת מ.מזרחי והוצאות אחרות ושכללו גם תרגום של הרומן הביוגרפי "רמברנט"  מאת גלדיס שמיט.

 

בין תרגומיו בולטים התרגומים המלאים היחידים לעברית של שני ספרים בעיתיים מאוד מסיבות שונות "בן חור " של וולאס ( שצונזר בשאר תרגומיו המרובים לעברית בגלל תכניו הנוצריים,תרגומו של אוריאל נשאר התרגום המלא היחיד לעברית עד היום ) ופאני היל של ג'ון קלילנד (שצונזר בגלל תכניו הארוטיים ) .

מירון אוריאל

רק למתי מעט שאותם ניתן היה לספור על אצבעות כף יד אחת פשוטו כמשמעו ,היה ידוע שבמשך תקופה מסוימת בשנות החמישים והשישים איש צנוע זה היה אחד הסופרים הפוריים ביותר שידעה ישראל מעודה ואולי הפורה ביותר בכלל .
זאת בגלל שהרוב המוחלט של כתביו פורסמו תחת שמות בדויים שונים בעלי צליל זר שהוצגו כתרגומים בידי המוציא לאור עזרא נרקיס .

 
אלו כללו מאות רבות של מערבונים בסדרות פופולאריות מאוד כמו "בוק ג'ונס " ומרשל שיפינג", סדרות סיפורים על איש הג'ונגל טרזן ועל בנו בוי , סדרה על דמות הקומיקס "קפיטן מארבל" , סיפורי מלחמה בסדרת "איוו ג'ימה " ביחד עם "סטאלגים" סיפורי מלחמה סקסיים וסדיסטיים על מחנות השבויים של הגרמנים והיפנים במלחמת העולם השנייה, סיפורי גנגסטרים על אל קאפונה בשיקאגו של שנות השלושים בבסיסה עמדה דמותו של פול הארדי בלש אף בי אי משיקאגו שדמותו התבססה על אליוט נס האמיתי ,סיפורי בלשים על המפקח הצרפתי פיירו, ,וסיפורי מתח וריגול שונים ואפילו סיפורים ארוטיים בסגנון "פאני היל" של ג'ון קלילנד מהמאה ה-17 .
 
ובתוספת לכל אלה ובמקביל גם את סדרת "גיבורי ישראל " סיפורים לילדים על גיבורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית תחת השם הבדוי "ליאור עשת ".
לכאורה אוריאל היה עוד סופר אחד מני רבים שכתבו או תרגמו ספרי כיס של "ספרות קלה  " מסוגים כאלו במהלך שנות השישים תחת שמות בדויים שונים ( בין אלה ניתן למנות גם דמויות ידועות יותר בעולם הספרות דאז כמו המשורר מקסים גילן שתירגם גם הוא את "פאני היל" ) .אבל לא בדיוק .
מירון אוריאל היה לא רק סופר פורה, הוא היה גם סופר מוכשר ,ולדעתי ולדעת אחרים סופר הספרות הקלה המוכשר ביותר בתקופה זאת בישראל . הכתיבה הספרותית שלו היא ברמה גבוהה יותר בכמה דרגות מהמחברים האחרים שכתבו באותה תקופה ספרות קלה , הוא היה בעל כושר יצירה לא רגיל כמעיין המתגבר מבחינת הרעיונות ופיתוח הרעיונות ליצירות הספרותיות . הוא כתב ברמה תוכנית ועלילתית גבוהה, ידע לרתק את הקורא באופן לא רגיל וידע לשלב ידע מדעי והיסטורי בסיפוריו . בכמה מיצירותיו הנחותות כביכול הוא אף שילב עניינים של אמונה ודת והתגלה לא פעם כבעל פילוסופיית חיים מוגדרת מאוד .
. בתחום הספרות הקלה מירון אוריאל היה כישרון גדול ביותר. הסגנון הייחודי של אוריאל הוא קל מאוד לזיהוי אחרי שקראת כמה ספרים שלו ולא משנה באיזה שם בדוי בעל צליל זר, אמריקני,בריטי , צרפתי ,גרמני,איטלקי או יפני הוא משתמש.
סיפורי טרזן הסטאלגים והמערבונים מתגלים היום ככתובים היטב וברמה לשונית גבוהה ביותר ובלשון רהוטה וצחה . כמעט ללא שגיאות. ביצירותיו המרובות יש רק מעט מאוד החלקות לשוניות . היה לו מעיין בלתי נדלה של רעיונות והשראה מהתרבות האמריקנית בעיקר. בני משפחתו מספרים שהוא הרבה לצפות בסרטי מדע בדיוני ופנטזיה קרא והתעניין בהיסטוריה במדע ובספרות מדע בדיוני מחו"ל שהיוו מקורות השראה לספריו הרבים ופשוט טעם מהכל.
אך כמו סופר טוב באמת אוריאל לא רק העתיק  את הרעיונות שקיבל כמו שהם .
למקורות ההשראה הללו נתן אוריאל בשיאו "ספין " ייחודי מאוד משלו . מיצירותיו של אוריאל ניתן למצוא ערבוב פרוע ובעברית חסר כל תקדים של רעיונות מדע בדיוני, אימה וסיפורי פעולה מסמרי שיער ושילוב ומפגש בין דמויות ספרותיות וקולנועיות שונות שהיו נפרדות לחלוטין במקורם וזה בזמנים שספרות הנוער הרגילה הקונבנציונאלית לא העזה לימתוח יותר מידי את התחומים של דמיון מציאות ופנטזיה . מבחינות רבות מירון אוריאל היה סופר "פוסט מודרניסטי " שכתב בסגנון זה שנים רבות לפני שהמושג הומצא בכלל .

זאת בזמן שעמיתיו סופרי הספרות קלה האחרים אף פעם לא חרגו מהקונבנציונאליות בז'אנרים שבהם עסקו . אין אף סופר ספרות קלה ישראלי אחר שכתב בכל כך הרבה ז'אנרים וברמה יחסית כזאת .

כסוג של בדיחה פרטית שהייתה יכולה להיות מובנת רק לו עצמו ולמו"ל שלו  ולאף לא אחד אחר מלבדם ,הוא אף נטל את השמות הבדויים השונים שלו והפך אותם "לדמויות " המופיעות בספרים שאותם כתב תחת שמות בדויים אחרים . אפשר להשוות זאת לשימוש מקביל ומתוחכם אף יותר שעשה הסופר הפורטוגזי פרננדו פסואה  בזהויות של "היוצרים" הבדויים השונים שאותם יצר ("הטרונומים ") ,אך סביר להניח שאוריאל מעולם לא שמע אז על פסואה.
לאמיתו של דבר קשה לחשוב על סופרים רבים נוספים בחו"ל ש"התפרעו " אז בצורה דומה לשלו . אפשר להשוות אותו ליוצרי הקומיקס מאותה התקופה סטן לי וג'ק קירבי של חברת מארוול קומיקס ולסופר המדע הבדיוני פיליפ חוזה פארמר ( שהחל לכתוב יצירות מקבילות רק כמה שנים לאחר שאוריאל הפסיק לכתוב ) אך רק למעטים מאוד מלבדם.
כמה מהיצירות שכתב כלאחד יד בראשית שנות השישים עדיין מסוגלות לעורר הנאה ועניין ואף לספק ידע בתחומים שונים גם היום בראשית המאה ה-21.

כותב המערבונים

מקטרת השלום / ארצ'יבלד ג ברמן

 

"שחררו אותו", אמר העיט השחור לבסוף.
"יצאת מדעתך!" הזדעק פרסון. "אתה אינך יודע מיהו האיש הזה. זהו ג'ורג' שיפינג, אויבם הגדול ביותר של האינדיאנים, סגן מפקד המצודה. עליכם להרוג אותו. עליכם למחוץ את ראשו כמחוץ ראשו של נחש ארסי."
('ארצ'יבלד ג. ברמן', תעלומת העיט השחור, 1967).

צייר אשר דיקשטיין .

היו אלו השמות הבדויים שתחתיהם יצר את היצירות שמעוררות כיום את העניין הרב ביותר. והשם הבדוי המפורסם ביותר היה " היה "ארצ'י ברמן " ( או "ארצ'בלד ג. ברמן" למדקדקים ) ש"התפרסם "בעיקר כמחבר מערבונים אבל גם סיפורי מלחמה וגנגסטרים .( השם "ברמן " נלקח ממכבסה ידועה של התקופה בתל אביב ). אוריאל חיבר עשרות רבות של מערבונים מסוגים שונים בתקופה שז'אנר זה החל להיות פופולארי באמצע ובסוף שנות החמישים בתחילה המדובר היה בסיפורים בודדים עם גיבורים שמשתנים מסיפור לסיפור אולם הצלחתו הגדולה של אוריאל היו בסדרוח שסבבו סביב גיבור אחד.

בעקבות מרגלי האטום ארצ'י ברמן

 "בעקבות מרגלי האטום " הספר הבודד של "ארצ'י ברמן " שהתרחש דווקא בישראל בתל אביב …

"ארצ'י ברמן " שמו הבדוי הידוע ביתר של אוריאל הוצג בפרסומות של המוציא לאור שלו עזרא נרקיס כ"גדול סופרי זמננו " ונוצרה סביבו זהות בדויה שלמה שכללה פרטים שונים בפרסומים על תולדות חייו של אותו ארצ'י ברמן מפורסם … מאוחר יותר ככל שהשם הבדוי צבר פרסום ו"חיים משלו " הוא הוצג גם כמחבר סדרות סיפורי מלחמה וגנגסטרים. על מנת לנצל את ההצלחה הגדולה של השם בשלב מסוים אף החלה לצאת סידרה שבועית של מערבונים זעירים שנקראה באופן יוצא דופן על שם המחבר "סדרת ארצ'י ברמן" והורכבה ממערבונים שנכתבו בידי אוריאל שנים קודם לכן תחת שמות בדויים אחרים…

הידועות שבכל יצירותיו של "ארצ'י ברמן " שהיו גם סדרות המערבונים הטובות ביותר של התקופה היו סדרות "בוק ג'ונס " ו"מרשל שיפינג" .


בוק ג'ונס היה במקור שמו של כוכב ידוע למדי ( אם כי לא באמת מהשורה הראשונה של כוכבי המערבונים נוסח תום מיקס וג'ון ווין ) בסירטי מערבונים בשנות ה-30 וה-40 שהתפרסם במיוחד במותו ההרואי כאשר ניסה להציל אנשים משריפה בערב שנערך לכבודו.

בישראל סרטיו של בוק ג'ונס היו ידועים ופופולאריים מאוד בשנות ה-30 וה-40 . שמו הפך למעין סמל של גיבור מערבונים ואף נכנס לשפה כמטבע לשון שמשמעותו הייתה "גבר שבגברים ". . וכך אין זה פלא שהשם שימש לדמות של גיבור סידרת מערבונים מקורית אם כי מלבד השם לא היה כל קשר בין הדמות ובין השחקן המקורי. .
סדרת "בוק ג'ונס" של ברמן/אוריאל תיארה את עלילותיו של איש החוק בוק ג'ונס שנשלח בידי המרשל ג'ורג' שיפינג מוושינגטון לבצע שמשימות שונות של השלטת חוק ומאבק בפושעים במקומות שונים ברחבי המערב הפרוע.


הסיפורים היו ברובם הרבה מעל לממוצע במערבונים הישראליים . העלילות היו מרתקות ומפתיעות ומלוות בהומור , אלמנט נדיר ביותר במערבונים הישראליים האחרים. אוריאל סירב לקחת את הסיפורים יותר מידי ברצינות, וכך בסיפור אחד ג'ונס יכול היה להיאבק במרד אינדיאני במה שנראה כתקופה של סוף ( או אף אמצע !) המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20 ובסיפור הבא אחריו יכול היה להיאבק בגנגסטרים בעיר דאלאס במה שהיה ללא ספק תקופת שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים .

. בין השאר הוא נאבק בגנגסטר אל קאפונה בשיקגו (שעליו כתב אוריאל סידרה מצוינת של חוברות בשם "אף בי איי " גם כן תחת השם ארצ'י ברמן שהראתה על ידע עמוק בנושא) הוא אפילו היגיע פעם אחת לדאלאס פעם אחת במטוס נוסעים במקום על סוס…

אל- קאפונה

 סיפורים בסדרת "אף בי אי " מאת "ארצ'י ברמן.

כל זה רק חיזק את הנאת הקוראים ש"בלעו" ממש את החוברות והן זכו לפופולאריות אדירה. כתוצאה החלו מתחרים של נרקיס להוציא סדרות משלהם על עלילות בוק ג'ונס אך אף אחת מהן לא היגיעה לרמת ה"מקור" . התופעה הייתה כה נפוצה עד שהמוציא לאור המקורי נרקיס תבע לדין את אחד ממתחריו על שהוציא סיפורי בוק ג'ונס בבית המשפט המחוזי .

בשלב מסויים מצא מוציא לאור מתחרה לנכון לצאת בהודעה גדולה בחוברת הראשונה של סדרה משלו בשם "בוק ג'ונס האמיתי" .שהודיעה לקוראים ש"ארצ'י ברמן הוא מתחזה ואינו אלא סופר ישראלי " וכי "רק כאן ניתן יהיה לקרוא סיפורים מתורגמים אמיתיים על עלילות בוק ג'ונס", מה שכמובן לא היה נכון שכן גם הסיפורים של אותו מו"ל היו ישראליים מקוריים. .העובדה שהיה בכלל  צורך לצאת בהפרכה  מדהימה כזאת אומרת לנו גם משהו על האמינות שאותה קיבלה הזהות הבדויה של "הסופר המפורסם ארצ'י ברמן " בעיני הקורא הישראלי .


בעברית יצאו אז לא פחות מ-7 סדרות מתחרות על הדמות של בוק ג'ונס במקביל לסדרה של "ברמן" וסך הכל יצאו לאור כ-80 סיפורים על בוק ג'ונס בהוצאות השונות. הוצאה אחת אף הוציאה לאור סדרה בשם בוג ג'ונס עם שינוי של אות אחת בלבד בשם כדי שיהיה מספיק קרוב לשם המפורסם ועם זאת לא זהה.

 

ההצלחה של בוק ג'ונס של "ברמן " הייתה כה גדולה עד שנרקיס ואוריאל יצרו לה סידרת "בת " ( או בעצם נכון יותר סדרת אם) שעסקה בעלילותיו של המרשל ג'ורג' שיפינג  מפקדו הזקן של בוק ג'ונס בצעירותו  אי אז באמצע המאה ה-19 כאשר היה לוחם נועז באינדיאנים.שיפינג הוא דמות רומנטית שבכל סיפור פוגש ומתאהב בבחורה צעירה יפיפייה חדשה שאת חייה הוא מציל ,אך נאלץ לנטוש אותה בסוף כל סיפור עבור המשימה הבאה.


גם כאן הסיפורים היו בעלי רמה יחסית גבוהה ביותר אם כי לא היה בהם את אותו ההומור שאפיין את סיפורי בוק ג'ונס . נהפוך הוא : הייתה בהם אוירה טראגית , תוצאה של מאבקו הבילתי פוסק של שיפינג באינדיאנים שאותם הוא מכבד ומעריך אך יודע שקצם כעם חופשי הולך ומתקרב.

בשיא הפופולאריות של בוק ג'ונס כאשר כל מוציא לאור שכיבד את עצמו היקפיד להוציא סידרה בשם זה היה אפילו מוציא לאור אחד שהקפיד כפל כפליים והוציא ביחד עם סידרת "בוק ג'ינס" שלו גם סידרה אחות בשם "מרשל רידינג" על עלילות לוחם באינדיאנים שהזכיר בהרבה יותר משמץ את גו'רג' שיפינג…

     

אוריאל חיבר סדרת מערבונים גם תחת שם אחר "קלייד מורטון ( או "מורתון" האיות השתנה מפעם לפעם…) " שתחתיו פירסם את סידרת "תום מיקס " סידרה זאת ששמה נילקח משמו של כוכב המערבונים האילמים המפורסם ביותר (שמופיע בין השאר כאחת הדמויות הראשיות בסדרת המדע הבדיוני המפורסמת "עולם הנהר" מאת פיליפ חוזה פארמר) , לא היה לה למעשה כל קשר אליו. הדמות התבססה למעשה על זו של גיבור הרדיו והקומיקס המפורסם "הפרש הבודד" , רנג'ר שהסתובב במערב חבוש מסיכה כדי להסתיר את זהותו ביחד עם אינדיאני ונלחם בכוחות הרש. זאת בדיוק הייתה הדמות של תום מיקס בסידרה זאת שבחייו "האזרחיים " היה בעל חווה שוחר שלום בשם קורטני עד שלבש את המסכה והפך ל"תום מיקס". הסידרה היא יוצאת דופן בדבר אחד: זוהי סידרת המערבונים היחידה הידועה לי שגיבורה נהרג בחוברת האחרונה !( ותוך כדי מאבק עם גנגסטרים מהמזרח דווקא)!.מה שלא הפריע לאוריאל ולנרקיס להקים את הדמות לתחייה כאילו לא קרה דבר בסדרה שנייה על עלילות מיקס, שההבדל בינה ובין הסדרה הראשונה , היה שהפעם העטיפות שלה היו צבעוניות.
היה דבר אחד מיוחד אצל " ארצ'י ברמן ". הוא הירבה להפגיש את בוק ג'ונס עם גיבורי סדרות המערבונים האחרות של הוצאת נרקיס , בופאלו ביל , ביל היקוק , ותום מיקס, כשם שאלה הירבו לפגוש זה את זה בסדרות שלהם . כך יצר אוריאל מעין יקום דמיוני משותף שבו חיו כול גיבוריו, זה לצד זה, תופעה חסרת תקדים בספרות העברית הפופולארית של התקופה, אם כי היא הפכה מאז לנפוצה מאוד בספרות הפופולארית האמריקנית של הקומיקס של חברות "מארוול " ודי סי ,

מחבר הטרזנים

בפרץ נואש של מהירות זינק טרזן לעבר הערפד המתרומם וניסה לתפוס אותו באצבעותיו. הערפד הסתער עליו, הלם בו פעמיים במקורו ואיים כבר לתפוס את גרונו בניביו האיומים, כאשר הירפה טרזן ממנו ונסוג לאחור. בשתי חבטות כנפיים אדירות התנשא הערפד באוויר, וצווחתו החדה הילכה אימים באוויר הלילה הרוגע.
כעבור רגע ראה טרזן את הערפד הולך ומתרחק מגג הבית, לעבר העיר השלווה הנמה את שנתה.
(טרזן נגד דרקולה, [1961?]).

הדמות שעליה כתב אוריאל את המספר הרב ביותר של סיפורים היה טרזן איש הג'ונגל עבור "הוצאת הפיל " ( השם של הוצאת נרקיס כאשר הוציאה סיפורי טרזן ) . כאשר נתבקש לכתוב חוברות על טרזן וז'אנרים נוספים. בא לידי ביטוי חוש הומור מוטרף ודמיון בלתי נדלה שפרץ גבולות והרשה לדמיון שלו לשאת אותו ככל האפשר ולהשתעשע בעולמות שהיו סגורים בפניו כילד.


כל הסיפורים הופיעו כאנונימיים לחלוטין אם כי אוריאל הכניס לסיפורים מידי פעם דמות של עיתונאי בשם "א. רוני" שהוא כביכול כותב הסיפורים על טרזן ומשתתף בעלילותיו. לדעתי סיפורים אלה כללו את סיפורי טרזן הטובים והמרתקים ביותר מבין כל קרוב לאלף הסיפורים הישראליים שפורסמו לאורך השנים על עלילות טרזן ובני משפחתו ושנכתבו בידי סופרים שונים כמו עמוס קינן ,ישעיהו לויט ,חיים גיבורי ורבים אחרים
בסיפורים אלו, דמותו של טרזן שונה למדי מזו שהציג ביראוז. כאן הוא מוצג כמעין המומחה העולמי מספר אחת לנושאי מפלצות, חייזרים ופלישות מן החלל. ממשלות העולם תמיד פונות אליו, בעת שהן נתקלות באיום שאינן מסוגלות להתמודד עמו בעצמן. המאבק ביצורים מעין אלו מוצג כשיגרת יומו הקבועה של טרזן, והוא מקבל אותה כמעט באדישות.

 בסיפורים רבים יש נוסחה קבועה: בתחילת הסיפור מופיע איום מפלצתי כה גדול, שכל כלי הנשק החדשים ביותר אינם עושים עליו כל רושם. זו יכולה להיות מומייה קדומה שקמה לתחייה ואינה ניתנת להשמדה, המחריבה כעת ערים להנאתה; דינוזאור ענק, צאצא של גודזילה, העסוק באכילתה של העיר לונדון; שלד מפלצתי של מדען מטורף המופעל על-ידי מוח אלקטרוני; צבא פולשים ממאדים; תולעים ענקיות המשמידות את צמחיית העולם וגורמות לרעב עולמי, וכדומה. לאחר מכן, הסיפור תמיד מתואר לפרטיו הפלסטיים ביותר (המזכירים סיפורי אימה מודרניים): נתיב ההרס והחורבן שהמפלצת התורנית מותירה אחריה ואי-היכולת של כלי נשק קונבנציונליים (ולעתים אף כלי נשק גרעיניים) להתמודד עמה. רק בשלב מאוחר מודים הגורמים הרשמיים השונים בחוסר יכולתם להתמודד עם האיום וקוראים לכלי הנשק האולטימטיבי של המין האנושי, טרזן. עליו תמיד ניתן לסמוך שייצא להתמודד עם האיום התורן בעודו חמוש בסכין בלבד, ושיציל את המצב ברגע האחרון. והוא אכן עושה זאת. בסיפורים אלו מוכיח טרזן שוב ושוב שהשכל וכוח הרצון האנושי עדיפים תמיד על הטכנולוגיות המתוחכמות ביותר.
בין הסיפורים של אוריאל הייתה המשכיות חזקה מאוד כאשר טרזן מתמודד עם אותו אויב לאורך שתיים, שלוש וארבע חוברות, ומתייחס לדמויות ועלילות מחוברות קודמות ( כך למשל בסיפורי הוצאת הפיל טרזן התמודד עם 3 מומיות חיות ובלתי ניתנות להשמדה.)

רוב סיפורי טרזן בהוצאה זאת היו למעשה סיפורי מדע בדיוני ואפילו סיפורי אימה טהורים שבהם נאבק למשל בשלד חי סיפור שיכול לצמרר גם היום . אוריאל הפגיש את טרזן עם דמויות ידועות מהספרות הפופולארית כמו דרקולה הערפד ,פרנקנשטיין המדען המטורף,עם דוקטור ג'קיל ומר הייד ,  עם זימבו איש ג'ונגל הודי וכוכב סרטי חיקוי הודיים לטרזן ,עם איש החלל פלאש גורדון ועם דמות אחרת שעליה כתב אוריאל קפיטן מארבל , עם אדי קונסנטין סוכן האף. בי. איי. (דמות שהיא שילוב של שחקן הקולנוע אדי קונסטנטין והדמות שהוא מייצג, לאמי קושן, על-פי ספריו של פיטר צ'ייני), גיבורה של סדרה בהוצאה מתחרה בשם 'תעלולי אדי',(לא ברור לי אם מישהו טרח לשאול את אנשי ההוצאה המתחרה אם הם מוכנים לשיתוף הפעולה בין שתי הדמויות).

.מפגשים מסוג זה בין דמויות ספרותיות ידועות שונות הם מקובלים היום מאוד בספרות ההרפתקאות והדמיון הפוסט מודרניסטית אבל עד כמה שידוע לי מירון אוריאל היה בין הראשונים שעסקו בכך בספרות בכלל .

בנוסף לסדרת "תעלולי טרזן" הרגילה שלו כתב אוריאל גם סידרה שבמרכזה עמדו הרפתקאותיו של בוי, בנו המאומץ של טרזן .

שוב במקביל ובו זמנית  אוריאל יצר  סוג חדש של סיפורי טרזן, סדרות שהיו סיפור ארוך אחד בהמשכים ,כמו "טרזן שליט הג'ונגל האמיץ" שבמהלכה נאבק טרזן בין השאר במדען נאצי בלתי נראה, ובמומיה מצרית שקמה לתחייה אותה הוא משמיד לבסוף עם בזוקה, ועוזר לסוכנים ישראליים לחסל נאצי נמלט בלבה של מוסקבה.

ההוצאה פרסמה גם סיפור מקביל בהמשכים על הילד בוי שמשום מה היה אלים במיוחד אפילו בסטנדרטים של סיפורי טרזן הרגילים. ההבדל הגדול היה שבמקום המפלצות הזוועתיות והחייזרים שהיו לחם חוקו של טרזן , הנער בוי התמודד "רק" עם פושעים וגנגסטרים רגילים.

מחבר "סוחטי הדמעות ".

סדרות אחרות שפירסם אוריאל היו סיפורים בהמשכים על חיי נערות ישראליות המוצאות את עצמם במצוקות ובהרפתקאות שונות . " סדרה אחת זאת הייתה : סמדר-הרפתקאותיה של נערת קיבוץ. רומן בהמשכים . ב"הוצאת סמדר" ( סדרה של 24 חוברות בשלושה כרכים) סיפור מתמשך על עוד בחורה תמימה שכלל תיאורים נועזים במיוחד לראשית שנות השישים כמו תיאור של אורגיות שלהן עדה הגיבורה שגם היא כבר אינה כל כך צנועה. ומה שעוד יותר מעניין הטרנספורמציה שחלה בגיבורים . הגיבור הרע דן זינגר מנהיג מרושע של כנופית פושעים שרודף את סמדר לאורך הסדרה חוזר לבסוף בתשובה ועוזר לסמדר בעוד שהאיש שעזר לה לאורך כל הדרך מתקנא בו ונהרג במהלך רדיפה אחריו. השניים סמדר וזינגר הופכים בסוף הסידרה לזוג מאוהב וההוצאה אף הכריזה על כוונתה לפתוח בסדרה חדשה שתעסוק בהרפתקאותיו של זינגר כבלש פרטי!( אך הסדרה הזאת ככל הנראה לא יצאה לאור מעולם ..)
אך זה היה כאין וכאפס לעומת הסיום של סדרה אחרת באותה ההוצאה רחל: הרומן הישראלי המרתק והאקטואלי . שיצאה ב- 18 חוברות .
זה היה סיפור על חיי נערה בת טובים וחיי נערה שהתדרדרה לזנות והפושעים השונים שהשתיים נתקלות בהם כולל רוצח נשים סדיסט. בחוברת 18 האחרונה נקטע לפתע הסיפור והמחבר אוריאל נכנס לפתע לעלילה ומספר לקוראים כיצד הדמויות האמיתיות שעליהן מבוססת העלילה באו לחדרו והתלוננו עלה שינויים שהכניס בהם לצורך העלילה והכריחו אותו ממש לגמור את הסדרה. בבירור הסדרה לא הצליחה ולכן ההוצאה החליטה לקטוע אותה לטובת סדרה אחרת בשם (שוב ) שולמית !..אם נרצה יש כאן דוגמה ראשונה של פרודיה פוסט מודרניסטית ושבירת הקירות בין הסופר והקורא בספרות העברית…

מחבר הסטלגים

"הו", אמרה ז'קלין, "זה זמן רב שלא נפל לידיהם קוף גורילה חמוד שכמותך. הם היו שמחים לפתוח את גולגלתך ולהוציא את מוחך רצועות-רצועות, כאילו היו אלה איטריות, כדי לבדוק ממה הוא עשוי. הם היו מזריקים צרעת לחוטמך ועוקבים בהתעניינות רבה אחרי שלבי הריקבון. הם היו אפילו מזריקים גנגרנה לתוך העצמות הרקובות שלך…"
('קים רוקמן', סטאלג השדים, 1962).

אבל נראה שכיום היצירות האירוטיות הידועות ביותר של אוריאל (ובעיקר לשמצה ) הן מהז'אנר המכונה "הסטלגים " שאוריאל אם כי לא יצר אותו ( הוא נוצר בידי אלי קידר עמית בהוצאה של נרקיס בספר בשם "סטלג 13" ) הוא כותבו הפורה והמוכשר ביותר בעברית .הוא פירסם קרוב לשלושים ספרים כאלה בעברית
" הספר הראשון של אוריאל בז'אנר היה "סטאלאג 217 " מאת "ויקטור בולדר " ( שגם הוא הופיע כגיבור הספר).. הסיפור עוסק בחייל ויקטור בולדר שמגיע למחנה שבויים שכולו מאויש בידי חילות גרמניות סקסיות ואכזריות ומעונה בו קשות ובסוף הספר הגיבור נוקם את נקמתו האכזרית במענה הראשית בחורה צעירה ויפיפייה. ההצלחה הייתה גדולה מאוד הספר הופיע סך הכל ב3 מהדורות שונות וב-20.000 עותקים . להצלחה דומה זכה גם הסטאלאג הבא "סטאלאג השדים" גם הוא מאת אוריאל תחת השם "קים רוקמן ".


מעתה ואילך הסטאלאגים החלו לצאת באופן קבוע והפכו לשם דבר בתרבות הפופולארית של התקופה כשהם מופיעים תחת שמות של סופרים כמו "מיק לונגשוט " "רלף בוצ'ר " "אריך לינדשטרום "(!) ושמות אחרים שלרוב כיסו את אלי קדר או את אוריאל ובמיקרים בודדים גם סופרים אחרים. הספרים היו לרוב בעלי שמות סידוריים : סטאלאג 3, סטאלאג 33, סטאלאג 1000 וכו' אם כי אחר כך החלו לגוון את השמות לספרים כמו "סטאלאג המוות " וסטאלאג הזאבות ". . הספרים שלכל אחד מהם הייתה עטיפה ז'אנרית של יפיפיה חשופת שדיים במדי אס אס מלקה או חובטת בשבוי מסכן היו מפורסמות .לרוב הם נלקחו ממגזינים זרים שהתמחו בסיפורים מסוג זה ..
הספרים של אוריאל שהיה אדם בעל ידע היסטורי רב מאוד , התיימרו לספק מידע מעבר לריגוש המיני . וכך בספר "סטאלאג 3 " (1962) שעסק בעלילותיה של לוחמת מחתרת צרפתית בסטאלאג נאצי ובבית החרושת של משפחת קרופ הכניס אחרית דבר ארוכה ואינפורמטיבית מאוד על תולדות משפחת קרופ יצרני הנשק הראשיים של גרמניה הנאצית. עד כמה שידוע לי זאת עדיין הסקירה המפורטת ביותר הקיימת בעברית בספר כלשהו על משפחה זאת .
ספרים אחרים של אוריאל כמו "סטאלאג 190 " "סטאלאג הנקמה " ו"אהבת נשים " מאת "מדלין רושמון " ( סיפור ריגול לא "סטאלאגי" שהתמקד סביב סיפור אהבה לסבית בין מרגלת אנגליה ואשת קצין נאצי ,והוא מפליא בגישתו הסובלנית והכמעט אוהדת לתופעת הלסביות ) סיפקו מידע רב תוך כדי העלילה על תוכנית הרקטות הגרמנית בפנמונדה . מידע שהתבסס על המחקר שעשה אוריאל בתקופה זאת עבור ספרו "כבוש החלל ושהוא לדעתי הספר הטוב והמקיף ביותר שנכתב בעברית בשנות השישים על חקר החלל ותולדותיו..

הידע הרב של אוריאל על מלחמת העולם השניה מתבלט במיוחד במעולה שבכל הסטלאגים " הייתי מפקד סטאלאג " (1963) מאת "קולונל מרטין רוזנברג " ( שהוא כמובן אוריאל ).הספר הוא כביכול ספר זכרונותיו של מפקד סטאלאג סדיסטי שונא נשים , הנרדף לאחר המלחמה בידי קורבנותיו לשעבר ואנו יכולים לראות דרכו את הסדיסט מבפנים .הספר הוא יוצא דופן בכך שנשים מעונות בו בידי הגברים ולא להפך כפי שהיה בדרך כלל…אך בו בזמן המחבר נותן תמונה ריאליסטית עד להדהים של הדרך בה איש מסוג כזה אכן חושב אדם המתאר באדישות את העינויים שבהם הוא מעביר את קורבנותיו ומה שמעסיק אותו יותר הוא מאבק הכוח שלו עם קצין האס אס במחנהו. הקורא את הספר יוצא בתחושה כי כך אכן חשבו והתנהגו הקצינים הנאציים האמיתיים ודומה שהדמות התבססה ישירות על זו של איכמן, כמו הדמויות של מפקדי מחנות בסטלאגים אחרים שהאפרוריות המשולבת בסדיזם שלהם מבוססת על הדמות של אייכמן כפי שהובנה בידי הציבור הישראלי של התקופה..
בנוסף כתב אוריאל גם סידרה בלשית על המפקח הצרפתי פיירו שהספר השלישי שבה " הפשפש " הוא רומן בלשי מצויין שבו המפקח פותר תעלומה ממיטת חוליו בבית חולים .ולעניות דעתי זהו אחד הסיפורים הבלשיים המקוריים הטובים ביותר בעברית הן מבחינת אפיון הדמויות וההומור בעלילה והן מבחינת החקירה הבלשית המסועפת .
הוא כתב עוד ספרים רבים נוספים עד אמצע שנות השישים כאשר הוצאת נרקיס הפסיקה לפעול מסיבות שונות .ואוריאל החל להתמקד בתרגומים "אמיתיים".

מירון אוריאל ואישתו .שנות התשעים.

בסוף שנות השישים עבר אוריאל לערוך את שבועון "לאישה " וכמעט הפסיק לכתוב . ב"לאישה " הוא יכול היה להרגיש את עצמו בבית.  שם עבדו כבר בעבר סופרי ספרות קלה כמו אהרון שמיר כעורך המייסד והידיד והשותף המזדמן לכתיבה ותרגום אריה חשביה בסגן עורך . וכעת עבד תחת דויד קרסיק ,גם הוא סופר ספרות קלה בצעירותו שחיבר גם הוא בעבר הרחוק סיפורי טרזן . הוא התברגן, הסתדר בעבודה קבועה כסגן עורך ואחר כך כעורך משנה בעיתון "לאשה", הפך לבעל משפחה וגם הענין הציבורי בסוג כתיבה זה פחת – הוא הפסיק את הכתיבה.

"עולמות אחרים " מגזין המיסטיקה והפראפסיכולוגיה השני של ישראל ,נערך בידי מירון אוריאל .(הוא היה הכתב הראשי של  המגזין הראשון).

פרט למקרה יוצא דופן .
כמי שהתעניין בנסתר ובעל-טבעי (ואפילו התנסה סיאנס) הוא עסק רבות בנושא וכתב עבור מגזין העל טבעי של מרגוט קלאוזנר "עולם המיסתורין ".

שם פירסם בין השאר מאמר מצויין על הערפד דרקולה ( שבו כבר עסק כיריב של טרזן ) דרקולה: אמת ואגדה" עסק בדמות האמיתית שמאחורי הערפד דרקולה, ככל הנראה הטיפול הרציני הראשון בנושא ערפדים בשפה העברית. מאמרים אחרים של אוריאל כללו את "האסטרולוגיה באור המדע", "אברהם לינקולן חזה את מותו" ו"תולדות האסטרולוגיה". .ולאחר מכן ערך מגזין מתחרה עבור אביבה סטן בשם "עולמות רחוקים ".

מירון אוריאל – מורשת קרב

מירון אוריאל ,אישתו ובנו .שנות התשעים.

עלפי מרים אוריאל הסיפור הזה הוא חלק ממורשת הקרב של חיל הקשר.

מירון אוריאל היה צפן בחייל הקשר בעת שרותו הצבאי וכך גם במילואים.

בעת מלחמת סיני (אוקטובר 1956) – "מבצע קדש", שרת מירון בבונקר בקריה כצפן: מצפין ומפענח מברקים מוצפנים. מירון קיבל והעביר צפנים מהחזית למטה ובחזרה. העבודה הייתה רבה וקשה ואנשים לא עמדו בקצב – חוץ ממנו! כשלושה ימים, לערך, לא ישן, אלא פענח והצפין יחידי הודעות שנשלחו מהחזית לבונקר הפיקוד וחזרה לחזית.
בגלל שפע הצפנים הרבים שהגיעו למטה, הזמן המועט והדחיפות בהעברת הפקודות, הוא קיבל את המברקים המוצפנים ועל המקום פענח אותם ומסר אותם מיד ידנית, ישירות לפיקוד והצפין מיד מברקים מפי הפיקוד כדי לשלוח חזרה לחזית. הוא התמיד בזה שלושה ימים בלי שינה עד שהתמוטט פיזית.

כאשר ב- 6.11.1956, בעת מבצע קדש, טס הרמטכ"ל משה דיין לבקר את החיילים בסיני התלווה אליו מירון כדי לשמור על קשר מיידי עם המטה והיחידות שבשטח, כאשר הוא מקבל ושולח צפנים בקס"א (קשר סיוע אויר).

על מסירות זו, בהיותו דוגמה ומופת כיצד יכול אדם אחד לשמור על קשר תקין בין הפיקוד לחזית בימים הקריטיים של המלחמה – הפך שמו להיות למורשת קרב בחיל הקשר.
המעשה סופר למתגייסים חדשים לחייל ודרך אחד מהם הגיע גם לאוזנינו.

דבר החובב

חיים קנו

חובב   ספריו של מירון אוריאל מספר אחד עלי אדמות הגרפיקאי חיים קנו   חושף :
.

כבר כילד שמתי לב שהוא הרבה יותר ומרתק וייחודי מאחרים . וזה משך אותי אליו.

הייתה לנו חנות  שבה היו נמכרים כל החוברות מכל הסוגים ואני קראתי את כולן. וכבר כילד שמתי לב שישנן סדרות שהן הרבה  יותר טובות מכל השאר שההבדל בינן ובין האחרות הוא בלתי ניתן לגישור ממש.

 

אז שיערתי שזה משום שהסדרות ה"טובות " הן המתורגמות "באמת ". עוד לא קלטתי את האמת .

 א.א. מה משך אותך לכתיבתו של מירון אוריאל ?

 חיים קנו : כילד קראתי בשקיקה את כל חוברות ה"טרזן " בהוצאת "הפיל " וכן את חוברות המערבונים "בוק ג'ונס ו"מרשל שיפינג " וכן את סדרת "אף בי אי " ( על  אל קאפונה ) ואת סדרת המלחמה "איבו ג'ימה ". כל הסדרות הנפלאות הללו היו כתובות בכישרון רב עם הרבה הומור מיוחד ודמיון ,ובסגנון האופייני אך ורק למירון אוריאל . הוא בלט בדמיונו הפרוע ובהעזה שלו לחרוג ולהפתיע ,ולא להיות כבול בשום מוסכמות ספרותיות " כל שהן . וזה היה בהחלט מרענן.

 א.א. איזה סדרות אהבת במיוחד ?

חיים קנו : אהבתי מיוחד את סדרת "טרזן" של הוצאת "הפיל " ,ואת סדרות הבת שלה "טרזן ובנו "

ו"טרזן איש היער האמיץ " שהוצג כסיפור טרזן "הענק ביותר שנכתב מעולם " ושהשתרע לאורך כ-30 חוברות בהמשכים וכ-500 עמודים מרתקים במיוחד. סדרה זאת נכתבה בעילום שם ! אוריאל כנראה "התבייש בכתיבתו זו וראה בה משהו פחות ערך וחבל !

דרך אגב המו"ל המקורי נרקיס תכנן  פעם להוציא מהדורה חדשה וערוכה של סיפור טרזן זה אם כי עד כה זה לא יצא לפועל . בכל אופן לפי בקשתו ציירתי עטיפה מיוחדת עבור סיפור זה ואני מחכה…

 

 דמותו של טרזן בכתיבתו של אוריאל הייתה  שילוב של "טרזן איש היער " עם ג'יימס בונד ,אינדיאנה ג'ונס וסופרמן במקשה אחת . והעלילות הפנטסטיות שנעו בחלל ובזמן ואשר שילבו בינו ובין גיבורים נוספים כמו פלאש גורדון ושזאם הפכו אותו לדמות של סיפורי מדע  בדיוני הרבה יותר  מהדמות "הארצית " בהשוואה של אדגר רייס בוראוז .

סיפורים אלה הציתו את הדמיון ,ובמציאות האפורה והמשמימה של ישראל בראשית שנות השישים ,זה היה בהחלט חריג.   

  לדעתי מירון אוריאל היה סופר  ה-  PULP  ) ה ספרות הקלהׂ העברי הטוב ביותר שפעל בשנות ה-60 המוקדמות בארץ.היו אז בישראל המוני סופרים ישראלים אלמונים שכתבו בשמות בדויים שונים ומשונים בז'אנרים של המערבונים ,סיפורי טרזן ,סיפורי מתח ובלשים ,סיפורי מלחמה ומדע בדיוני ופנטזיה והוא היה הטוב והמוצלח שבכולם.  

א.א. :ממה לדעתך הושפע מירון אוריאל ביצירתו זאת ?

חיים קנו : ברור לי שאוריאל הושפע מסרטי ה –B האמריקניים של שנות ה-40 וה-50 .בוק ג'ונס  הוא בבירור גיבור הוליוודי מובהק וסיפורי המלחמה שלו הושפעו מהסרטים שנעשו בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה . דמותו של פלאש גורדון שמופיעה בכמה חוברות בשיתוף פעולה עם טרזן ועם בוי והיא העתק מדויק של באסטר קראב שגילם בשנות השלושים את פלאש גורדון.

גם הסדרה המופלאה שכתב "שזאם " ו"קפיטן מארבל" היא העתק מדוייק של סדרה בהמשכים על דמות זאת של חברת רפובליק " בארה"ב של ראשית שנות ה-40. סדרה זאת נמצאת אגב איתי בוידיאו והיא נדירה ביותר .

מותחן מאת "קלייד מורטון " שם בדוי של מירון אוריאל .

 

רק כעבור שנים רבות  כמבוגר  היגעתי למסקנה ובעצם ל"תגלית "  שאת  כל הסדרות השונות  האלה כתב אדם אחד סופר מוכשר ורב דמיון שכתב תחת שמות רבים. למסקנה זאת היגעתי   לאחר  קריאת כמה   מספרי ה"סטלגים"  בסדרה המיתולוגית של " ים סוף" של המו"ל נרקיס .    שם שמתי לב  לתדהמתי  לזהות הסגנון בספרים מסוימים ,לסגנון הכתיבה של חוברות בוק ג'ונס ומרשל שיפינג ואפילו לסדרת  "טרזן " של הוצאת "הפיל " . המכנה המשותף של כולם היה כמובן המו"ל נרקיס .שפירסם אז את כל השפע הזה. והבנתי שמאחורי כל הסדרות האלו עומד אדם אחד אלמוני ומסתורי !

בהתחלה חשבתי שהמדובר באותו מחבר מתורגם ,אבל לא הבנתי: איך המו"ל הישראלי נפל בכל פעם  על אותו סופר שמן הסתם כתב בשמות בדויים גם בחו"ל ? איך הוא ידע בכל פעם לבחור באותו סופר  שכתב בכל פעם  ובכל סדרה בשם אחר ? צירוף המקרים כאן היה פשוט מדהים. בהדרגה התברר לי לתדהמתי  שרוב  הספרים בהוצאה המסוימת הזאת על שמותיה השונים ( ע.נרקיס ,ינשוף ,ים סוף , הוצאת הפיל ,הוצאת "בוק ג'ונס " ושמות אחרים א.א. ) ואנחנו מדברים על מאות ספרים וחוברות ,  ורוב  הסופרים שלה,ואנחנו מדברים על עשרות  שמות סופרים  שתחת רובם פורסמו לפחות כמה ספרים בעלי תכנים  ספציפיים כביכול לאותו שם סופר ,   נכתבו בידי כותב אחד ויחיד  . 

 ואז הבנתי   בעזרתך שמאחורי רוב  עשרות הסופרים הזרים האלו  עומד   מחבר אחד שאינו מתרגם אלא כותב חומר מקורי וכותב ברמה מצוינת שעולה על כל אחד אחר מסוגו.  התברר לי שהמדובר במירון אוריאל שאותו היכרתי רק כמתרגם של ספרי ג'ימס בונד לעברית (חיים קנו הוא אחד ממעריצי  ואספני ג'יימס בונד הגדולים של ישראל  א.א. ) . בדיעבד התברר  לי שהמו"ל נרקיס עדיין  חי ועדיין פעיל לא רחוק מביתי  בהרצלייה. 

 

א.א. כנער צעיר ציירת את דמויותיהם של בוק ג'ונס ומרשל שיפינג .מדוע?

חיים קנו : כנער ציירתי גם את הדמויות של גיבורים ספרותיים שונים כמו קפטין נמו ,ג'יימס בונד, פיליפ מארלו ,מייק האמר ,דארטאניין של אלכסנדר דיומא ,הרקול פוארו של אגתה כריסטי ,נרו וולף ועוד רבים אחרים .  ואז ציירתי  שתים  מהדמויות שלו בוק ג'ונס ושל מרשל שיפינג .התמונה של בוק ג'ונס היא האיור היחיד הקיים  של ג'ונס משום שנרקיס מעולם לא הביא איורים אמיתיים שלו ( האמן והמאייר  הישראלי  אשר דיקשטיין צייר אף הוא את דמותו של מרשל  שיפינג במהדורה החדשה של  הסדרה  שיצאה תחת השם "סדרת קרל מאי שיצאה בהוצאת " ע. נרקיס " בסוף שנות השישים  כביכול ב"תרגום אבנר כרמון "  בכריכה קשה ועם איורים מקוריים .א.א.

מאוחר יותר לאחר סיום שירותי הצבאי ,פניתי ללימודי הגרפיקה והאמנות בארץ ובארה"ב .

עבדתי עבור הוצאות ספרים שונות ועיצבתי עבורם שרות רבות של ספרים .וחלקם בז'אנר של המדע הבדיוני הושפעו גם מעולמו הבדיוני של מירון אוריאל . (אחת העבודות הנ"ל טרזן נגד הרואה ואינו נראה ומומיה מופיעה כאיור לרשימה זאת .א.א. ) אחרות ניתן למצוא בחלק הגלריהבאתר האישי שלי .

דרך אגב המו"ל המקורי נרקיס תכנן  פעם להוציא מהדורה חדשה וערוכה של סיפור טרזן זה אם כי עד כה זה לא יצא לפועל . בכל אופן לפי בקשתו ציירתי עטיפה מיוחדת עבור סיפור זה ואני מחכה…

לדעתי היגיע הזמן שאחד המול"ים במדינה ירים את הכפפה ויוציא לאור אסופה של  מבחר סיפורים שכתב אוריאל ,והפעם בשמו האמיתי ,ואני אהיה מאושר לעצב בעצמי את העטיפה .

 

 

טרזן נגד המומיה והרואה ואינו נראה.איור בהשראת סיפורי מירון אוריאל .מאת חיים קנו

 

 

 

 

זכרונות המו"ל

עזרא נרקיס המו"ל של אוריאל  עדיין פעיל והוצאת ע.נרקיס שלו פועלת במלוא המרץ גם היום מהרצליה . הוא כיום ביחד עם שני מתחריו הנצחיים בתחום הספרות הקלה אורי שלגי מהוצאת "רמדור -שלגי "  ומ.מזרחי  אחד משלושת המו"לים  הפעילים  הוותיקים  ביותר של המדינה.  השלושה פעילים כבר מזה יותר ממחצית המאה  מאז אמצע שנות החמישים לפחות.  


  נרקיס : מירון אוריאל  היה חבר של אחי מהצבא ונפגשנו והוא שמע שאני מו"ל והתעניין בכתיבה , אם כי לא כתב לפירסום קודם לכן .התברר שהוא  היה מסוגל לכתוב.   הוא היה מעין סופר צללים  יושב וכותב  ואני הייתי עורך לו את החומר .זאת  הייתה עבודה קבלנית  במשכורת כפרי לאנסר  כמעט מהבוקר עד אחרי הצהריים ההסכם ביננו  היה שהוא כותב וכל הזכויות עוברות עלי ושילמתי לו מחיר חד פעמי. והם פורסמו מיד במגוון של שמות זרים  שלפעמים אני בחרתי ולפעמים הוא בחר.

א.א. :פורסמו אצלכם גם תירגומים אמיתיים ?

נרקיס :פורסמו כמה אבל באמת מעט מאוד,נגיד עשרה מתוך כמה מאות ספרים.אני העדפתי  תמיד לפרסם ספרים של יוצרים מקוריים שהוצגו כיצירות מתורגמות בז'אנרים זרים של מערבונים ספרי מתח מלחמה וכיוצא באלה ..גם משום שחשבתי  שיצירות אלו יעניינו יותר את הקורא הישראלי גם אם זה אינו מודע לכך שכותבים אותם סופרים ישראליים כמוהו .   

הוא היה יותר טוב מהאחרים.  הסגנון שלו היה יותר רהוט ואני חושד בו היה שהוא היה קורא ספרים רבים  בצורה מדהימה וצפה  בהרבה סרטים ששמשו לו כהשראה. מידי פעם לדעתי  העתיק רעיונות  מיצירות של אחרים  אבל גם אז יש את הסגנון שלו היוצא מהכלל שהיה תענוג לקרוא עצמו.

 הוא היה בעל  יכולת שחזור של אירועים  יוצאת מהכלל ודמיון מדהים וגם קצב עבודה שלא יאמן . הוא יכל לשבת מידי יום ביומו   ולכתוב  באותו היום שני סיפורים שונים של   טרזן  בשלוש ארבע שעות וסיפור בוק ג'ונס ביום .   ועדיין הם היו יוצאים ברמה טובה מאוד.

 א.א. היית נותן לו רעיונות ספציפיים לסיפורים?

 נרקיס :  תמיד יזמתי את הרעיונות הכלליים לסוגי הסיפורים והסדרות. כאן  החלטתי שצריך לכתוב מערבונים כי זה הולך עכשיו בשוק  , וכשכתב על בוק ג'ונס וזה היגיע לשיא של מכירות  אמרתי לו שצריך  לנצל את ההצלחה עד הסוף  ועכשיו צריך לכתוב סדרה מקבילה  על גיבור  מערבונים נוסף.  והיצעתי לכתוב על מרשל שיפינג שם שמקורו היה בבדיחה פרטית ביננו ולעסוק שם במלחמות  אינדיאנים.

 שם החלטתי  שטרזן היגיע לשיא של מכירות ועכשיו היגיע הזמן לסחוט את ההצלחה עוד יותר   וכדאי לכתוב סיפורים על בוי הבן של טרזן,.  ואחר כך  החלטתי שצריך לסחוט את ההצלחה עוד יותר  וצריך לכתוב סיפור ענק  אחד על טרזן בהמשכים . אז הוא כתב. ואחר כך עברנו לסיפורי מלחמות בסדרת איוו גי'מה.

אחר כך פתאום עלה לי הרעיון שצריך  לכתוב סטלגים , ונתתי לו תמונות וסיפורים קצרים ממגזינים זרים  ואמרתי לו תכתוב בכיוון הזה  והוא כתב .

מידי  פעם בפעם הייתי נותן לו רעיונות ספציפיים יותר . וכך הוריתי   לו לכתוב ספר בשם "כלבתו של שולץ כחיקוי להייתי כלבתו  הפרטית של קולונל  שולץ  והוא כתב . וכך הלאה וכך הלאה .הוא לא היה יוזם רעיונות  אבל בהחלט ידע להפיק מרגע שהכיוון נקבע על ידי .

 א.א. :כמה זמן הוא עבד אצלך ? 

  נרקיס: הוא עבר  אצלי שלוש או ארבע שנים וכתב כמה מאות סיפורים עבורי, משהו בסביבות    שלוש מאות   עד ארבע מאות ספרים. הוא גם  תרגם עבורי כמה ספרים בודדים  אבל בעיקר כתב .  הוא היה בלי ספק  עמוד הטווך  של ההוצאה . סביבו עבדו כמה אנשים נוספים שתרמו גם הם כמה ספרים  אבל הוא היה הכותב הראשי  והמוצלח ביותר בלי שום ספק ,אותו תמיד נהניתי לקרוא מה שאי אפשר להגיד על האחרים .  

באיזה שלב הפסקתי את ההוצאה  לזמן מה , והוא עבד בעיתון "לאישה" וכל אחד פנה לדרכו .ומאז לא נפגשנו והוא נפטר והיום אני מצר שלא  יצא לנו להיפגש שוב לפני מותו .   

 

 

מירון אוריאל אשתו ובנו ,1963

מרים אוריאל אישתו של מירון  מורה בכירה ממכללת לווינסקי היא מומחית לנושא המיתוסים שמאחורי המזלות שבשמיים  ומדריכה על כך במצפה האסטרונומי בגבעתיים .

מרים אוריאל : מירון היה בן יחיד ונולד כאשר כבר היו מבוגרים. לכן עטפו אותו בצמר גפן וחרדו לכל פסיעה שלו. אסרו עליו לצאת לטיולים עם חבריו, הוא לא היה בתנועת נוער. חבריו היחידים היו הילדים מהרחוב. הוא גדל מופנם וביישן, היה מוסיקלי מאוד וניגן על פסנתר, אפילו חיבר מנגינות משלו.
בנערותו אף כתב שירים. אך מעולם לא ייחס לכל הכתיבה הזאת חשיבות מיוחדת. אמנם נתן אלתרמן עבר על שיריו, אך מעולם לא חשב לחשוף אותם לציבור.
בשעתו, לא נחשב ז'אנר הספרות הקלה כספרות מן המניין והיחס אליו היה של זלזול. היום עושים סרטים מגיבורי קומיקס, אך אז זה נחשבו הקומיקס וגיבוריו כספרות זולה. לכן, לא התייחסנו אל החומר הזה כאל ספרות בעלת ערך כלשהו. לא עלה כלל בדעתנו, שאנשים חדרו דרך המעטפת וגילו את כישרונו ואישיותו המיוחדת שבלטו בכתיבה.מלבד סוג כתיבה זה הוא עסק בתרגום ספרים וכתב ספרים בעלי ערך חינוכי.
הוא עצמו היה מאוד צנוע ומאוד ומעולם לא דיבר על הספרים שכתב ,הוא לא העריך אותם .אפילו כאשר הבן שלנו ירדן מצא את כרכי טרזן וקרא אותם ואהב אותם .מירון לא סיפר לו שהוא הכותב.
שנינו לא היינו מודעים למקום שתופסות יצירות אלו כיום.
כאשר קבלנו את ספרו של אלי אשד "מטרזן ועד זבנג" הייתה זו הפעם הראשונה בה נודע לנו  איזה הד עשו הדברים שכתב ותרגם.

בנו של מירון אוריאל ירדן אוריאל  הוא המומחה והאספן מספר אחד בישראל לתופעה אחרת  ידועה הרבה יותר של התרבות הפופולארית להקת הביטלס הבריטית  ואף חיבר על תולדותיה  שני ספרים בסדרה שהייתה אמורה להקיף את כל תולדותיה של הלהקה ,אך "נתקעה" בשלב של ראשית הצלחתה הגדולה.   ירדן אוריאל מחזיק היום את אחד האתרים הנחשבים ביותר בעברית על הלהקה.

 

 

  

 

לא ניתן אלא להצטער שמירון אוריאל האיש שיצר סיפורים מעניינים ביותר תוך השקעת מזערית של מאמץ (שהוא עצמו זילזל בו מאוד) לא השקיע יותר בתחום זה.אני תמה לאיזה השגים היה משיג אם היה מקדיש מאמץ אמיתי מבחינתו לתחום הספרות הפופולארית .
אם הוא כתב את הספרות הזאת כלאחר יד , לך תדע מה היה כותב אם היה מתאמץ באמת.

נספח :

מירון אוריאל הוא הסופר בעל המספר הרב ביותר של השמות הבדויים שהספרות העברית ידעה מעודה .
להלן רשימה (חלקית בלבד אך בהחלט מייצגת ) שלהם
רוני ( שם כותב סיפורי טרזן שמופיע בעצמו כדמות בלפחות אחד מהם )
אבנר כרמון ( שם בדוי שהופיע כשם המ תרגם של ספרים שונים שחיבר אוריאל )
ליאור עשת ( עבור סדרת גיבורי ישראל סיפורים תנכיים לילדים )
ארצ'י ברמן שמו הבדוי המפורסם ביותר עבור מערבונים סיפורי מלחמה וסיפורי גנגנסטרים .
קלייד מורטון () או מורתון ( עבור סדרות תום מיקס וביל הייקוק )
ויקטור בולדר( בספר סטלאג 217. ואחרים)
קים רוקמן ( "סטלג 3" סטלג השדים "סטלג היטלר " ספרי סטלג שונים )
מיק לונגשוט(" ו "בתולות הריין " ספרי סטלג שונים )
הרולד לונגשוט (בספר "שלטון הנשים ")
ז'ק מרטל ( בטרילוגיה של ספרי בלשים על המפקח הצרפתי פיירו)

איבי קוסטין (בספרי בלשים כמו "תעלומת רחוב ברייטון 13"וסדרת סיפורים על השוטר הניו יורקי סלים מקדואל )
אריך לינדשטרום ( בסטלג המוות ו"סטלג 1000 ")
רלף בוצ'ר( בספר "בחזרה לסטלג 13")
"קולונל מרטין רוזנברג" ( בספר "הייתי מפקד סטלג ")
מדלין רושמון ( בספר "אהבת נשים ")
רוקי מרציאנו (בספר "בנות האוייב")
מוניק דה לה טור ( בספר "כלבתו של שולץ")
טוקו יושידה( בספר "קמיקז")
ג'ורג' בלייק (בספר "נאצי שוחרר מהכלא")

ראו גם

טרזן בארץ הקודש

שאזאם

ביל היקוק 

בוק ג'ונס 

המרשל שיפינג 

תום מיקס

סטלגים

בן חור

מרגוט קלאוזנר ידידה של מירון אוריאל

עולמות אחרים

מרים אוריאל על ליקויי חמ

ירדן אוריאל על הביטלס

חיים קנו חובב של מירון אוריאל

ספרות קלה

סטלג נחמיאס

לילה אחד העז שחר להתגנב לחדר ולעלעל באוסף הספרונים של אביו ,ומאז לא הצליח לחשוב על שום דבר מלבדם. התשוקות המוזרות שחש עד אותה העת התגלו לפתע כנחלת הרבים. כאשר מת האב מאסופת מחלותיו מצא שחר את המפתח למגירותיו הנעולות והחרים לעצמו את אוסף ספרי
הכיס הנדירים . ספרי הסטלג הוותיקים באוסף היו בעלי שמות ממוספרים :"סטלג 13", "סטלג 217" , וכדומה. לצידם היו ספרי סטלג מאוחרים יותר שבהם הסטלג כבר זכה לכינוי : "סטלג העינויים ", סטלג המוות ", סטלג הזאבות ", ועוד שמות מלאי מסתורין מיני ,אלים ומבטיח. הוא החביא את אוסף הספרונים בבקתה שביער, ובכל רגע פנוי קרא בהם מלא כמיהה …

( מתוך "סרט לבן על כיפה אדומה " מאת לימור נחמיאס ע' 92-93) .

אתמול  הוזמנתי די במפתיע לדבר בתוכנית הרדיו של עמיתתי ב"רשימות "חן קלימן . הנושא שהתבקשתי לשוחח עליו היה נושא שככל הנראה מעורר את העניין הציבורי הרב ביותר מבין כל אלה שאני עוסק בהם ( ולא לשמחתי ) הז'אנר הספרותי של הסטלגים . סיפרה לי חוקרת שואה ידועה שכאשר היא מדברת עם תלמידים בבתי ספר על השואה קשה לה למצוא אצלם עניין רב בנושא , אבל כאשר היא מזכירה תופעות כמו "הסטלגים " לפתע פתאום מופיעות אצל התלמידים הנ"ל סימנים ברורים של עניין אמיתי חזק.

אני יכול להעיד שכך הוא המצב גם בהרצאות שאני נותן לקהל הרחב . כל זמן שאני מדבר על נושאים אזוטריים כמו חוברות הבלשים של דוד תדהר או סיפורי טרזן או מערבונים או סיפורי פטריק קים או התנ"ך או התחממות כדור הארץ  לא הכל  בקהל מגלים עניין עמוק . אבל כאשר אני מזכיר את הסטלגים כל הנאספים כולם פתאום מתעוררים לתחייה. אולי דווקא בגלל שנושא הזה יותר מכל אחד אחר ( להוציא את התנ"ך ) הוא השנוי ביותר במחלוקת, כפי שתעיד הודעה רישמית  זאת שפורסמה בפורום לסאדו מאזו ברשת בהקשר לקישורים למאמרים על סטלגים שנשלחו לשם ושזעזעו אפילו את הלקוחות הקשוחים מאוד של פורום זה  : .
"הלינקים לסיפורי סטלג שצורפו להודעה זו נמחקו. לאחרונה עלו מספר דיונים בנושא זה כאן בפורום אולם לאור הבקשות הרבות והפגיעה הקשה בחלק מהמשתתפים, בעיקר בהיבט הנאצי, התקבלה החלטה לא לעלות נושא זה לדיון נוסף.

בברכה,
המכשפה

נ.ב
לטעמי האישי, חלק מהסטלגים היו די נחמדים (ואפילו מחרמנים), אולם לפעמים צריך גם לכבד את דעת רוב המשתתפים כאן. בשם חופש הגלישה והפתיחות בפני סטיות שונות ולטובת המעונינים לגלוש בזמנם הפרטי הלינקים נלקחו מהאתר הבא:

 

http://www.haayal.co.il/story.php3?id=423

תגובות על הנושא הזה ימחקו
המכשפה .מנהלת

אך למרות הודעות מסוג זה ,דיווחים שאני מקבל מחברים מקהילת הסאדו –מאזו הישראלית המשגשגת מציינים שלאמיתו של דבר יש שם עניין רב  וויכוחים בלתי פוסקים לגבי הסטלגים , כפי שמראה מאמר זה שפורסם באתר סאדו מאזו ומשמש כפי שאני מבין בסיס  לעבודת תזה שלמה .

סיפרתי לחן קלינמן שהסטלגים הם סיפורים שהופיעו בישראל בראשית שנות השישים ועסקו בהרפתקאותיהם של שבויים אמריקניים ואנגליים במחנות ריכוז ומעצר נאציים הסטלאגים שם הם מתמודדים עם נשות  ס.ס. קצינות ושומרות  שהן תמיד יפהפיות גבוהות בלונדיניות אינטיליגנטיות ,פמיניסטיות סקסיות נימפומאניות משוחררות ובתוספת גם סדיסטיות מטורפות .

בקיצור חלום הזוועות ( ואולי החלום הרטוב ) של גברים רבים. הספרים ברובם עוסקים בנושא של מלחמת המינים כאשר בסיום רוב הספרים מראים הגברים לנשים אחת ולתמיד מיהו השולט. .

סיפרתי לחן קלינמן שז'אנר זה שימש כמקור השראה מסוים לספר שנמצא עד הזמן האחרון ברשימת רבי המכר למותחן "סרט לבן על כיפה אדומה " של לימור נחמיאס.

לימור נחמיאס למי שלא ידע ולא שמע היא סופרת שהכניסה את המותחנים הישראליים לעולם חדש , עולם של אלימות נשית קיצונית שבהם הראתה לראשונה בספרות המותחנים ישראלית שנשים מסוגלות לאלימות קיצונית ולאלימות סקסואלית לא פחות ואולי אף יותר מהגברים  נכון עירית לינור הייתה כאן הרבה לפניה בתיאור הצעירה הישראלית החדשה שאינה נותנת לזכרים לבלבל לה את המוח עם השטויות שלהם וגם מראה להם שהיא מעונינת במין לא פחות ואולי אפילו יותר מהם. אבל גם עירית לינור לא העזה ללכת את כברת הדרך שאותה עשתה בכיוון זה לימור נחמיאס שבהם הראתה שהאישה יכולה להיות לא רק חובבת סקס כמו או יותר מהגבר אלא גם אלימה ואכזרית לא פחות ואולי אפילו יותר מהגבר,

 

בשני ספריה "אמא היתה זוחלת" על רוצחת סדרתית סדיסטית  ו"צבוטותי " על בלשית סקסית קשוחה היוצאת למאבק בעולם התחתון כפי שרק אישה יכולה ששימש השראה לסרט הפשע "מרס תורכי " שאת תסריטו  כתבה ) .

היא גם חיברה נובלה אירוטית בשם "פינג פונג חרדות " .

נחמיאס היא גם תסריטאית ולאמיתו של דבר היצירה החביבה עלי ביותר שלה היא סרט מדע בדיוני בשם "דומינו " שהופיע בסדרת הטלוויזיה "סיפורים קצרים על אהבה" והוא עוסק באשה המוחזרת בזמן פעם אחר פעם, על ידי הפסיכיאטרית שלה, לתקופות שונות בחייה בניסיון לתקן את עברה או שתציל את האהבה שלה. בתמורה עליה לשלם בשנות חיים. הסרט עוסק גם בפרדוקסים הנובעים כתוצאה ממסעות זמן שכאלה. .חוץ מכל אלה היא פירסמה אולי במפתיע גם ספר לילדים קטנים "סיפורה האמיתי של שונית השקרנית ".

לאחרונה פירסמה נחמיאס את הספר רב המכר  "סרט לבן על כיפה אדומה" מותחן חזק ואכזרי על סדיסט מטורף וחובב ספרי סטלגים, אחד שחר, ששם את עיניו על בחורה תמימה ומתכננן לשים עליה את ידו ולהתעלל בה בכל צורה שמסוגל המוח האנושי המעוות להעלות על דעתו , אלה שהבחורה מתגלה כלא כל כך תמימה ובסוף הספר משיבה לו כגמולו ובריבית דריבית..הספר נכנס מיד לרשימת רבי המכר גם הודות לגימיק השיווקי שלו מסיבת השקה שבוצעה במועדון סאדו מאזו ביפו . נחמיאס מצידה דיברה בראיונות לתקשורת על ההיכרות הקרובה שלה פרי תחקיר עמוק ושקדני ביותר אצל אנשי קהיליית הסאדו מאזו הפורחת ברשת
הוא ביקש לרכך את ליבה בעזרת מתנה . יום אחד כשיצאה מביתה ספר הפתיע אותה בחבילה עטופה יפה תחב אותה בין ידיה הורדרדות והסתלק . כל הלילה לא הצליח להרדם מרוב התרגשות. ,ולמחרת מצא את הספר מושלך ביער מול הבקתה . היה זה הספר הכי יפה באוסף של אביו "הייתי כלבתו של קולונל שולץ ". כריכתו הייתה מוכתמת בבוץ ודפיו הצהובים נמצאו קרועים ומעוטרים בסימני נשיכה של שיני כלב. שחר פרץ בבכי . הוא כל כך קיווה שכאשר תקרא בספר היא תבין ללבו ,תבין את כל הדברים שלא הצליח לאמר לה, אך היא אכזבה אותו …
( סרט לבן על כיפה אדומה " ע' 101)

לפני כמה שנים סיפרתי משהו על העולם של הסטלגים ללימור נחמיאס .. היא שמעה ממני בעניין רב פרטים על הז'אנר ועל התפתחותו בישראל החל בספרים כמו סטלג 13 התמים יחסית וכלה בספרים קיצוניים בהרבה כמו "סטלג העינויים ". סיפרתי לה שרוב הסיפורים האלה עסקו בהתעללויות של נשים בגברים והסתיימו בנקמה האכזרית של הגברים שמחזירה את הסדר לכנו. היא שאלה האם היו יוצאי דופן בתבנית קבועה זאת .

תמונה של "סטלג " אמריקני מקורי.

הסברתי לנחמיאס שאכן היה יוצא לפחות יוצא דופן אחד לפורמט הקבוע הזה . ספר שהוא נדיר מאוד היום הוא קיים רק במספר מועט של עותקים ( שכן רוב העותקים הושמדו בידי המשטרה בפקודת בית המשפט לאחר משפט נדיר מסוגו בישראל ) בשם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ( והשם הבדוי הנשי לא היה מקרי כלל ) ובו מסופר על ההתעללות האכזרית של קצין נאצי באישה צרפתיה ועל נקמתה האכזרית לא פחות אחרי המלחמה לאחר שלכדה אותו .מי כתב את הספר הזה היה במשך זמן רב תעלומה.  לבסוף לאחר חקירה ארוכה מצאתי שהיו כמה אנשים שהיו קשורים בכתיבתו . אולם נראה שלאישה הייתה לפחות יד בכתיבתו אישה שהפכה מאז לסופרת ידועה למדי . בזמנו הגדרתי את האישה הזאת כאם הרוחנית של לימור נחמיאס בגלל העיסוק שלה בסקס ובסדיזם קיצוני ונשים כ"מלאכיות נקמה" אלימות ורצחניות דבר ששוב לא הופיע בספרות העברית עד ללימור נחמיאס .בספר זה הופיע מסר הפוך לחלוטין למסר שהתקבל מרוב רובם של הסטלגים שלפיו הגברים הם אלו שצריכים לשלוט .

אמרתי לנחמיאס שלדעתי אם מישהו יפרסם היום ספר בסגנון זה בישראל הפמיניסטית של ראשית המאה ה-21 הספר יוכל להיהפך אפילו לרב מכר.נחמיאס הקשיבה בעניין.
נחמיאס אכן התעניינה מאוד בנושא . היא חיברה ספר שהפך לרב מכר שהוא למעשה בגדר "סטלג " מודרני לראשית המאה ה-21. . בעיני ניתן לראות בספרה של נחמיאס מעין גרסה פמיניסטית מודרנית של סיפרו "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".
אני בספק רב מאוד אם נחמיאס קראה את הספר המקורי שהוא כאמור נדיר ביותר ( אם כי הופיע לו חיקוי בשם "כלבתו של שולץ " שאינו נדיר כלל אבל לעלילתו אין כל דמיון לעלילה של ספר המקור ) אבל הרעיון שלו כפי שסופר לה על ידי מן הסתם נכנס למוחה ביחד עם אלמנטים רבים אחרים ותרם את תרומתו לתוצאה הסופית .
אני מרגיש שבכך תרמתי במשהו לרשימת רבי המכר בישראל. וזה מחזק את תקוותי שאולי יום יבוא וגם ספר פרי עטי יכנס לרשימה זאת ולא רק ספר שהתחבר גם בהשראתי .

 

קישורים רלבנטיים

ברוכים הבאים לסטלג 13 : חלק א'

ברוכים הבאים לסטלג 13: חלק ב'

רשימה על סטלגים באתר סאדו מאזו

ויכוח הסטלגים בקהילת הסאדו מאזו

קיראו עוד על לימור נחמיאס :

לימור נחמיאס בלקסיקון הספרות העברית

 לימור נחמיאס בויקיפדיה

דף הפייסבוק של לימור נחמיאס

 

מהשצ'כוב לא סיפר לאו הנרי :ביקורת על סרט לבן על כיפה אדומה 

הזאב הגדול והרע :ביקורת של אבי גורפינקל  ב"הארץ "

סאדו מאזו ברשת

 

מה חושבים בעולם הסאדו מאזו על לימור נחמיאס ?

ברוכה הבאה לקולונל שולץ:סיפורו של סטלג