ארכיון תג: סין

ההינדים באים

ההינדים באים. הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " יולי 2014 

 מפלגה לאומית עד לאומנית, עם חיבה אישית לאלים עתיקים, להינדים קדמונים ולכלכלה חופשית, ומנהיג שאינו אוהד אוטומטי של מוסלמים. זה מה שנדרש להודו כדי לגלות באיחור שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל .  אמאטהמה גאנדי מייסד הודו המודרנית לא אהב את הרעיון של מדינה יהודית . יורשו ג'הולאל נהרו עוד פחות מכך והקפיד תמיד לקבל נשק מישראל רק בחשאי שלא ידעו. הממשלה החדשה של הודו כבר אמורה להיות סיפור אחר לגמרי.מפלגה לאומית עד לאומנית ,עם חיבה עמוקה לאלים עתיקים ,להינדים קדומים שלהם היא מיחסת טכנולוגיית על וכלי טיס מעופפים ("וימאנות ") ,פלוס מנהיג כריזמטי שהוא גם משורר לעת מצוא ואינו אוהד אוטומאטי של מוסלמים.זה מה שנדרש מהודו כדי לגלות באיחור רב שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל".ולסיום דיון בשאלה החמורה :מכיוון שהודו וסין הן שתי מעצמות על אסיאתיות על מסלול התנגשות בינן במי יהיה על ישראל לבחור בבוא יום הפקודה אם וכאשר הקונפליקט בין השתיים יתפרץ במלוא עוזו ? בהודו או בסין? מ

המנהיג החדש

אחרי שלטון כמעט נצחי של 'מפלגת הקונגרס ההודי ,  המחנה הלאומי על הסוס, לפחות בדמוקרטיה הגדולה בעולם. מנהיג מטעם הימין, נָארֶנְדְרָה מוֹדִי, מכהן כראש ממשלה בהודו זה כחודש וחצי. משפטי השחיתות שבכירי מפלגת הקונגרס הסתבכו בהם לאחרונה, אבטלה גוברת, ומעל לכול כעס על האויב הפקיסטני – כל אלה הניבו ל'מפלגת העם' ההינדית 31 אחוז מקולות הבוחרים, שבגלל השיטה האזורית תורגמו ל-282 מתוך 543 מושבים בפרלמנט. לראשונה בתולדות מדינת הענק זכתה בה מפלגת הימין לרוב מוחלט, שמאפשר לה לשלוט בלי שותפות קואליציוניות. בעשור הקודם אמנם כיהן במשך שנים אחדות ראש ממשלה מטעמה, אטאל ביהארי ואג'פאי, אך הוא היה מדינאי ממורכז שנדרש להישען על קואליציה, ולא חולל מהפך של ממש.

לישראל יש שתי סיבות טובות להיות מרוצה מתוצאות הבחירות בהודו. ראשית, מפלגת השלטון החדשה נחשבת ידידותית כלפינו, בוודאי בהשוואה ל'מפלגת הקונגרס' הפרו-ערבית; ושנית, המפלגה הזו ובעיקר העומד בראשה מזהים את האיום שבאסלאם הקיצוני, ולא מתכוונים לשתף איתו פעולה. כשבתווך נמצאת איראן, מדינה אסלאמית שעושה מאמצים להפוך למעצמה גרעינית, שיתוף הפעולה עם הודו יכול להיות בעל משמעות רבה. ראש הממשלה החדש מודי היה עד לבחירות האחרונות מושל גוג'ראט, אחת המדינות המרכיבות את הודו. תפקודו שם הוא שהעניק לו את האהדה הרבה בציבור הרחב. גוג'ראט נהנית משגשוג כלכלי, רמת החיים בה היא מהגבוהות בהודו, משקיעים נוהרים אליה כדי להקים מפעלים, והיא נחשבת לסמל של יתרונות הגלובליזציה. רבים מאנשי ההיי-טק של עמק הסיליקון בקליפורניה ושל בריטניה הגיעו ממנה. השגשוג הזה מחלחל גם אל העשירונים הנמוכים יותר: מודי נודע כמי שהביא חשמל לכל כפר במדינתו, ושיפר מאוד את התפוקה החקלאית באמצעות הכנסה יצירתית של שיטות עיבוד מודרניות. בעיני רבים מההודים, הוא הרפורמטור הכלכלי שארצם צריכה.

 

  "A Journey: Poems by Narendra Modi" is translated from Gujarati by Ravi Mantha.

 

משורר המהפכה 

הקמפיין של מודי בנה אותו כנציג האנשים הקטנים שנאבקים באליטה המסורתית, הלוא היא מפלגת הקונגרס. בהודו קיימת כידוע חלוקה אכזרית של החברה לקסטות, כתות מעמדיות. מודי, שהגיע מקסטה נמוכה כבנו של מוכר תה מעיר קטנה, מגלם אפוא את האפשרות לשינוי. כמו גנדי ונהרו לפניו, הוא גם משורר. מבקרים טוענים ששיריו בינוניים בתכלית, אבל זה לא מטריד את מיליוני מעריציו.

גם את מתנגדיו  של מודי מטרידות פחות האיכויות של שירתו, ויותר קורותיו והאידיאולוגיה שלו, ובפרט יחסו למוסלמים. אוכלוסיית הודו מורכבת ממגוון אנושי עצום הדובר מאתיים שפות שונות,אך באופן כללי אפשר להבחין בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי, שמונה 14 אחוזים מתושבי המדינה. אף שהקמת פקיסטן נועדה לתת בית לאומי למוסלמים שחיו בהודו המנדטורית, מספרם בהודו כיום – 150 מיליון – גדול מזה שבשכנתה פקיסטן. בהודו חיה כיום האוכלוסייה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם, כשמקדימה אותה אינדונזיה בלבד. ובכל זאת, ככל הידוע, מספר המוסלמים ההודים הפועלים בארגונים אסלאמיסטיים כגון אל-קאעידה הוא קטן מאוד. לא ידוע על אזרחים הודים הכלואים במחנה המעצר בגואנטנמו, ונכון לעכשיו גם לא על כאלה הנמצאים בשדות הקרב והרצח בסוריה, בעיראק או במאלי. המוסלמים בהודו אינם נוהגים להאשים את ארצות הברית בכל תחלואיהם, כפי שעושים אחיהם ברוב פינות העולם האחרות. ייתכן שהסיבה לכך היא אופייה הדמוקרטי והסובלני של הודו, המאפשרת למוסלמים הזדמנויות אמיתיות לשיפור מצבם הכלכלי. האיש העשיר ביותר במדינה, אגב, הוא מוסלמי – עזים פרמג'אני, יו"ר חברת הטכנולוגיה 'ויפרו'.

אך גוג'ראט, שממנה הגיע מודי, נחשבת לפחות סובלנית מכל מדינות הודו כלפי המיעוט המוסלמי שבתוכה. מתנגדיו של מודי  לא שוכחים לו את אחריותו המיניסטריאלית לפרעות שהתרחשו בגוג'ראט ב-2002, כמה שבועות בלבד לאחר בחירתו למושל המדינה. זה התחיל בהפגנות של הינדים מיליטנטים, שתמכו בהקמת מקדש לאל הינדי על חורבותיו של מסגד מוסלמי. במהלך התפרעות-נגד מוסלמית עלתה באש רכבת – על פי החשד בשל הצתה מכוונת – ו-58 הינדים נספו. בתגובה יצאו ההינדים למסע נקם שבמהלכו נהרגו כאלף איש, רובם מוסלמים, ומאות חנויות בבעלות מוסלמית נהרסו. באותם ימים נרשמו ברחבי המדינה גילויי אכזריות רבים, מעשי אונס והצתת גופות. מודי הואשם כי ממשלו לא ניסה באמת לעצור את המהומות, וכי המשטרה קיבלה "הוראות מגבוה", דהיינו ישירות ממנו, לעמוד בצד ולא להתערב גם כאשר מוסלמים נשרפו חיים בידי המון משתולל. בחלק מהמקרים, כך נטען, השוטרים אף סייעו למתפרעים וכיוונו אותם לבתי מוסלמים. מודי הכחיש בתוקף את הטענות הללו, ובית המשפט קיבל את גרסתו. בדצמבר 2002, תשעה חודשים לאחר המהומות, התמודד שוב מודי על ראשות המדינה. במצעו תיאר את המוסלמים כגיס חמישי שנאמנותו נתונה לפקיסטן. את המחנות של המוסלמים פליטי המהומות הוא כינה "בתי חרושת לייצור ילדים", ברמיזה ברורה לטענה שהמוסלמים בהודו מתרבים מהר מדי, ומהווים פצצת זמן דמוגרפית. ועם כל זאת, לאחר שזכה בבחירות שוב לא השתמש מודי בסיסמאות שנאה כנגד המוסלמים, ולמעשה הפך למנהיג של כו-לם.

 

מטוסים בני אלפי שנים

 

 

מפלגתו של מודי, מפלגת העם ההודי (BJP), היא הזרוע הפוליטית של תנועת 'הארגון הלאומי הפטריוטי' (RSS). התנועה הזו נוסדה ב-1925 במטרה לאחד את הקהילה ההינדית בהודו נגד השלטונות הבריטיים. מאז הקמתה היא קוראת להחזרת "ההינדואיזם הטהור" להודו ולהשלטתו כדת המדינה. אמנם ההינדואיזם מעולם לא היה "טהור" – מראשיתו התייחס המושג למגוון אמונות ותנועות שונות זו מזו – אך בארגון הלאומי הפטריוטי טוענים שכל העמים השונים בהודו הם בעלי היסטוריה משותפת ומוצא משותף. לשיטתם, המגוון האדיר של מנהגים ופולחנים ניצב על אותו בסיס ועל פילוסופיית חיים אחידה: "הדרך ההינדית של אלה הרואים בהודו את ארץ-האם וארץ הקודש שלהם".

א נשי התנועה דוחים את התיאוריות המחקריות המקובלות, שלפיהן שבטי הארים, אבות ההודים המודרניים, הגיעו להודו מן החוץ והשמידו תרבות קדומה שהייתה שם. בהנהגת התנועה ובשורותיה יש אנשי מחקר רבים, שעושים כל מאמץ להוכיח כי השבטים ההם חיו בהודו מאז ומקדם, לאורך מאות אלפי שנים.

עוד הם טוענים שביצירות הספרות ההודיות העתיקות – הוודות, והאפוסים המהברטה והראמאיאנה – יש ראיות ברורות לכך שההודים הקדומים החזיקו כלים מדעיים וטכנולוגיים שהקדימו בהרבה את זמנם. כך למשל הם מצביעים על מתמטיקה מפותחת הנמצאת בוודות ועל אזכור של כלים מעופפים במהברטה, "הוימאנות " כשלדברי אנשי התנועה מדובר בכלי טיס שההודים הקדומים פיתחו. מתחילת דרכה קראה התנועה להודו המודרנית לשחזר את הישגיה הקדומים ולחזור להוביל את העולם בתחומי המדע והטכנולוגיה. במפלגה שצמחה מתוכה פותחו תורות על קדמותה ועליונותה של הדת והתרבות ההינדית לעומת שאר תרבויות העולם, מבחינה טכנולוגית ורוחנית כאחד.

ב-1998, כשמפלגת העם הגיעה לשלטון בהודו לראשונה, היא דאגה להפיץ בבתי הספר במדינה ספרי לימוד ברוח זו. אנשי RSS רואים בעם ההודי אורגניזם אחד, שכל תא בו מופעל בידי התרבות ההינדית. תרבות – ולאו דווקא דת. אחד ממייסדי התנועה, וניאק סארבאקאר, היה ככל הנראה אתיאיסט שלא התרשם במיוחד מכל סיפורי האלים ההינדיים. כיום גורסים אנשי התנועה כי יש דרכים רבות אל האלוהות, ולדבריהם אין להם כל התנגדות לנוצרים הינדים ואף למוסלמים הינדים, דהיינו כאלה שמקבלים את דרכה התרבותית המיוחדת של הודו. גם מודי טוען שאין לראות בהינדואיזם דת כלל, אלא "דרך חיים";

מתנגדיו משמאל אומרים כי מבחינתו ההינדואיזם הוא בעיקר אמצעי להילחם באסלאם. המשפט שהעלה את הסעיף בעבר הייתה RSS תנועה דתית וקיצונית יותר מכפי שהיא היום. בשנותיה הראשונות קראו אנשיה לבני הדתות האחרות במדינה להכיר בעליונות הדתות ההינדיות, ואף דרשו להתנות בכך מתן זכויות אזרח.

התנועה הושפעה מתורות לאומניות ואף פשיסטיות שרווחו אז באירופה, אולם הרכיב האנטישמי של הלאומנות האירופית לא חדר אליה כלל. היא אף תמכה בציונות, להבדיל ממפלגת הקונגרס. השלטון הבריטי ראה את RSS כגוף קיצוני שמסית ומעודד אלימות כלפי מוסלמים, ורדף את מנהיגיו. עם מתן העצמאות להודו, ב-1947, לא הפכה התנועה למפלגה פוליטית. היא אף הוצאה לזמן מה אל מחוץ לחוק, אחרי שהתברר כי רוצחו של מהאטמה גנדי בהיה בעברו חבר בה. כשאנשי התנועה הוכיחו שלא היה לה קשר לרצח, בוטל האיסור על קיומה.

רק ב-1954 הוקמה 'מפלגת העם ההודי' כזרוע הפוליטית של התנועה, וכשלושים שנה נוספות עברו עד שצברה כוח פוליטי ניכר. נסיקתה הציבורית הגיעה בין השאר כתוצאה מפרשה שהחלה ב-1979 והתגלגלה אל תוך שנות ה-80. הכול התחיל כשבית משפט הודי פסק כי אישה מוסלמית שהתגרשה מבעלה תקבל ממנו תמיכה כספית, אף שהבעל טען שההלכה המוסלמית, השריעה, אינה מחייבת אותו לכך. הפגנות פרועות של מוסלמים, ולחץ אדיר מצד ממשלת הודו בראשות רג'יב גנדי ממפלגת הקונגרס, הובילו לבסוף לביטול הפסיקה בידי בית המשפט העליון. בקרב הלא-מוסלמים, הדבר נתפס ככניעה של המדינה החילונית למיעוט המוסלמי, ומפלגת העם היא שקטפה את פירות הכעס הציבורי.

 

לצמיחתה של מפלגת העם תרמה גם פרשת המסגד בעיר ההינדית הקדושה איודולה . ב-1987 פתחו אנשי המפלגה במסע ציבורי להריסתו של מסגד שלטענתם נבנה על חורבות מקדש הינדי, ששליט מוסלמי הרס ב-1528. לא סתם מקדש: לדברי ההינדים, זה היה המקום שבו על פי האפוס ההודי הידוע 'ראמאיאנה' נולד האל ראמה. מה שהזין את הסערה הציבורית הייתה סדרת טלוויזיה שהוקרנה בהודו ב-1987, ממש במקביל לתחילת האירועים, והציגה עיבוד רב-פרקים של אפוס ראמאיאנה. עלילותיו של ראמה ומאבקיו בכוחות הרשע הגיעו לכל בית בהודו. מבחינת ההינדים, המאבק על מקום הולדתו של ראמה היה מעין פרק נוסף, עכשווי, בשרשרת מלחמותיו של הגיבור המיתי-טלוויזיוני.

ההינדואיזם, וכך גם המפלגה המייצגת אותו, זכו כעבור זמן קצר לדלק טלוויזיוני נוסף. הטלוויזיה ההודית הקרינה בין 1988 ל-1990 סדרה המבוססת על האפוס ההינדי המהברטה. ושוב, מיליונים רבים בכל רחבי הודו נשארו בבתיהם מרותקים לעלילות הגיבורים והאלים מלפני אלפי שנים, משל היו אלה גיבורי 'דאלאס' או 'שושלת'. הצלחת הסדרה הייתה כה גדולה עד שבמקרה מפורסם אחד העדיפו שרי הממשלה להישאר בבתיהם בעת השידור, ונמנעו בשל כך מלהשתתף בישיבת ממשלה מכרעת. נישאת על גלי ההתעוררות ההינדית, ארגנה מפלגת העם הפגנות בדרישה לחידוש המקדש של ראמה. ב-1992 הרסו המוני מפגינים את המסגד, וכתוצאה מכך פרצו בהודו מהומות דתיות שגבו את חייהם של אלפים. מאוחר יותר נטען – אם כי לא הוכח חד-משמעית – שכמה מבכירי מפלגת העם השתתפו במהומות והם שהובילו במתכוון להחרבת המסגד. כתוצאה מכך שוב הוצאה המפלגה לזמן מה אל מחוץ לחוק.

 

 

קרב ענקים     הפיל והדרקון - הודו וסין - צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו - רובין מרדית   ניצחונה הסוחף של מפלגת העם בבחירות האחרונות לא נבע מסדרות טלוויזיה מיתיות, אלא מגורמים אחרים, בהם השחיתות והנפוטיזם שנקשרו במפלגת הקונגרס. נפשו של הציבור ההודי נקעה מהשלטון הקיים, והוא בחר לתת אמון בהבטחתה של מפלגת העם לפוליטיקה נקייה. גם בנושא הכלכלי מצב הרוח הלאומי קודר. אלה שבחרו במוֹדי רוצים שהוא יעשה להודו כולה מה שעשה לגוג'ראט, כי בשנים האחרונות הכלכלה המתפתחת במהירות של מדינת הענק שבה לקרטע. הצמיחה, שבין 2005 ל-2007 הגיעה לשיעור של תשעה אחוזים לשנה, עומדת עתה על חמישה אחוזים. 56 אחוזים מתוך כמיליארד ורבע תושבי הודו סבלו ב-2012 מעוני מרוד.

נכון, הודו כבר אינה ענק כושל ואטי, תת-יבשת מוכת אומללות ורוחשת קבצנים, שדה פעולתם המתבקש מאליו של האם תרזה ודומֶיהָ. כיום מדובר במעצמה מפותחת, הכלכלה העשירית בגודלה בעולם. היא מייצאת למערב אשפי מחשבים וטכנולוגים מבריקים, ויש בה יותר סטודנטים למדע טהור מכפי שיש בארצות הברית. ועם זה, עדיין קשה לדבר על אושר גדול או על דימוי בינלאומי משגשג של האומה המחולקת באכזריות לקסטות, וידועה לשמצה בריבוי מעשי האונס הברוטליים המתרחשים בה. אלה נעשים לעתים לאור היום, לא פעם בידי בכירים בכפרים, שאינם נותנים את הדין על פשעיהם.

ב-2012 אמנם יצאו המונים לרחובות ניו-דלהי בעקבות פרשה מסוג זה, והאשמים הוצאו להורג בתלייה – אך בשטח הדברים נותרו כשהיו, ומספר מעשי האונס, גם של תיירות, רק גדל מאז. תחושת החרדה וחוסר הוודאות של ההודים נעוצה גם במתחרה הגדולה, סין, שכלכלתה נראית כחולפת על פני הודו במהירות. הצפי כיום הוא שבשנת 2030 תעבור הודו את סין במספר תושביה, ותהיה המדינה המאוכלסת בעולם. באותה שנה היא צפויה גם להיות המשק השלישי בגודלו בעולם, אחרי ארצות הברית וסין.

היות ששיעור התושבים בגיל העבודה שם הוא גבוה, מספר העובדים הפוטנציאליים בהודו צפוי לעבור ב-230 מיליון את זה שבסין, ובחצי מיליארד את זה שבארצות הברית. ההשערה הרווחת אומרת שבשנים הקרובות יגבר החיכוך של הודו עם פקיסטן והעולם המוסלמי מחד גיסא, ועם סין מאידך גיסא. במובן מסוים, שתי החזיתות האלה משתלבות: סין מחפשת כבר היום מאחזים בפקיסטן, דבר המעורר את חששה של הודו. בין שתי מעצמות-העל של אסיה עלולה להתחולל מלחמה קרה, שתעמוד על סף גלישה למלחמה חמה, וישרור ביניהן מאבק קשה על יוקרה בינלאומית, על משאבים כגון גז, נפט ומים, ועל "מרחבי מחיה" באופן כללי. בשנים האחרונות סין והודו מאשימות זו את זו בניסיונות התפשטות, וכנראה שתיהן צודקות.

 

רטוריקה מנותקת

רב המשותף בין הודו לישראל – לפחות הודו כפי שרואה אותה מפלגת העם. שתיהן ממשיכות תרבות עתיקה ביותר, שתיהן מדינות דמוקרטיות בסביבה לא דמוקרטית, לשתיהן שכנות מוסלמיות, ובכל אחת מהן מיעוט מוסלמי גדול. להודו אינטרסים רבים המקבילים לאלה של ישראל. היא מצויה בקונפליקט מתמיד עם מדינה אסלאמית מסוכנת, פקיסטן, שחמושה בנשק גרעיני ומשמשת כאחת מבירות הטרור העולמי. בפקיסטן, כזכור, מצא בן-לאדן מקלט לפני שחוסל בידי האמריקנים, ויש להניח ששם נמצא גם מנהיג אל-קאעידה הנוכחי, ד"ר איימן אל-זוואהירי.

משך רוב שנותיה נהגה הודו להתחשב באינטרסים של העולם המוסלמי. לעומת זאת לישראל, עוד משנות הקמתן של שתי המדינות, היא התייחסה בעוינות חריפה. מפלגת הקונגרס השמאלית, בעלת הגישה של 'מדינת כל אזרחיה', תפסה את ישראל כראש החץ של הלאומיות בעולם. דעות אנטי-ציוניות ופרו-ערביות אפיינו כבר את שני מייסדיה של הודו – מהאטמה גנדי, הקדוש המודרני המפורסם, איש ההתנגדות הלא-אלימה ומי שנחשב לאבי האומה ההודית; וג'אוהרלאל נהרו, ראש הממשלה ושר החוץ של הודו במשך שנים רבות, ואבי שושלת מנהיגי הודו לבית גנדי (אכן מבלבל, אבל שושלת גנדי היא צאצאית של נהרו; בתו של נהרו, אינדירה, הייתה נשואה לפירוז גנדי, שאין לו קשר משפחתי למהאטמה). גאנדי אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת גנדהי ספר חדש מהדורה חדשה

למהאטמה גנדי אמנם היו כמה ידידים יהודים שתמכו בו עוד בזמן שהותו בדרום-אפריקה, לפני ששב להודו ב-1918, אולם הוא סבר שהיהדות אינה לאום הזכאי למדינה עצמאית. ממשיכו נהרו ראה ביהודים החיים בארץ ישראל נציגים של הקולוניאליזם המערבי המדכא ושל האימפריאליזם האנגלי בפרט. לא הועילה ההקבלה בין מאבק היהודים בשלטון הבריטי לבין מאבקם של ההודים כנגד אותם בריטים באותה תקופה עצמה: נהרו ויתר אנשי מפלגת הקונגרס סברו שהצהרת בלפור הייתה בגידה בערבים יושבי פלשתינה.

עוד בשנות ה-20 חיזרה מפלגת הקונגרס אחר המוסלמים, והכריזה שוב ושוב על תמיכתה בערביי ארץ ישראל. ב-1930 קיימה המפלגה ועידה שכותרתה "פלשתינה ערבית". בעקבותיה נערכו ועידות נוספות, וב-27 בספטמבר 1936 אף הוכרז בהודו על "יום פלשתינה". שלושה חודשים וחצי אחרי קבלת העצמאות של הודו הספיק נציגה באו"ם להצביע נגד הצעת החלוקה של ארץ ישראל – אף שהודו עצמה למרבה האירוניה קמה בדרך דומה, של חלוקת שטח שלטון בריטי בין הודו לפקיסטן.

 

 

הסופר הארצישראלי אהרן ראובני, שב-1945 הקדיש ספר לניתוח תורתו של נהרו (ואיתו, באותה כריכה, סקר את דעותיו של הסופר ה"ג ולס), עמד על מניע נוסף להתנהגותם של שוחרי החירות ההודים כלפי מקביליהם היהודים. " רושם מוזר אף עלוב", כתב, "עושה ג'אוהרלאל נהרו בעלותו על במה רדיקלית בלונדון על מנת לפתור מניה וביה בעיות גדולות וקשות מן העומדות ברומו של עולם, לרבות בעיית ארץ ישראל. כל בר דעת רואה מיד כי הדברים אינם נהירים לו, וכי הוא חוזר בלי כל חקירה ודרישה על דעות מוסכמות המקובלות בחוגים מסוימים בארצות הדוברות אנגלית".

(, אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. ב בר אהרונסון 1945 ע' ס)

עד מותו של נהרו ב-1964 הסתמכה כל מדיניותה של הודו על האינטואיציות של המנהיג. הוא בז להסכמים מדיניים, לאמנות ולבריתות בינלאומיות, וראה בכל אלה חלק מחוקי הפוליטיקה הישנה שיש לשנותם. מדיניותו הייתה גדושה ברטוריקה של שלום ורצון טוב, אך הוא העמיד אותה גם מעל לשיקולים מעשיים של טובת ארצו. רבים בעולם ראו אותו כמי שיוצר נתק בין הודו למציאות שסביבה. נהרו, חסיד אדוק של סוציאליזם ותכנון ממשלתי מרכזי נוסח סין וברית המועצות, הקשה על חברות זרות להשקיע בהודו והערים קשיים בפני חברות הודיות – מה שפגע קשות בכלכלת ארצו, והפך את החברות ההודיות לבלתי תחרותיות בשוק העולמי.   מנהיגת העולם השלילי לאורך שנות המלחמה הקרה התבססה הודו כאחת ממנהיגות גוש המדינות ה"בלתי מזדהות", ודבקה בקו האנטי-ישראלי הנוקשה של הגוש, קו שהכתיב נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר. עם זאת, היא לא נמנעה מלהיעזר בישראל באופן חשאי. ביוני 1962, לאחר תבוסתו במלחמה עם סין, פנה נהרו באיגרת חשאית לבן-גוריון בבקשת סיוע צבאי. ישראל הסכימה להעביר להודו אמצעי לחימה ותחמושת, ובהמשך קיימו קצינים הודים ביקורי עבודה בישראל. אלא שהדבר הודלף לעיתונות, מצרים זעמה, הודו הכחישה, ושיתוף הפעולה נגדע ולא חודש עוד בימי נהרו. ב-1965, בעקבות מלחמת הודו-פקיסטן, נענתה ישראל שוב לבקשה הודית ושיגרה אליה סיוע צבאי, בלי לקבל שום הכרת תודה או תמורה מדינית. כך היה גם במלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב-1971, שהביאה בסופו של דבר להקמת בנגלדש.

Indira Gandhi - 1917-1984

 

אינדירה גנדי, שעמדה בראש ממשלת הודו משנת 1966, ירשה מאביה את גישתו האנטי-ישראלית. כשישראל הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי, הכריזה גנדי על קונסול ישראל בבומביי עמוס רדיאן "אישיות לא רצויה". כאביה גם היא הייתה פרו-סובייטית, והתמידה בכך אף בשנות שקיעתה של המעצמה האדומה. תפיסתה הסוציאליסטית האדוקה דרדרה עוד יותר את הכלכלה ההודית, ויחד איתה שקע גם כוחה הבינלאומי של הודו כמעצמה אזורית. רק בימי בנה רג'יב, שכיהן אף הוא כראש ממשלה, השכיל השלטון ההודי להעמיד את הכלכלה על אדנים יציבים יותר ולחתור למדיניות בינלאומית מאוזנת.

רק ב-1992 הואילה הודו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אולם כל עוד שלטה בה מפלגת הקונגרס נותרו הקשרים בין שתי המדינות קרים ומסויגים. מצב הדברים השתנה ב-1998, כאשר זכתה 'מפלגת העם' בשלטון בפעם הראשונה. ראש הממשלה מטעמה, אטאל ואג'פאי, נחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל. בספטמבר 2003 ניתן ביטוי להתחממות היחסים כשאריאל שרון ביקר בהודו. ביקורו נחתם בהצהרה ידידותית משותפת, למורת רוחם של מפגינים ברחבי תת-היבשת. ראש הממשלה הנוכחי מודי הוא אף פרו-ישראלי באופן מובהק יותר מוואג'פאי. הוא עצמו ביקר כאן בהיותו מושל גוג'ראט, ושרת החוץ שלו היא יושבת ראש אגודה פרלמנטרית לקשרי הודו-ישראל. גם הצורך ההדדי בשיתוף פעולה בין המדינות גדל עם השנים. כיום לישראל ולהודו אינטרסים משותפים בתחומי צבא, מודיעין, כלכלה וסחר, ובייחוד בכל הקשור לחלל. לשתי המדינות פרויקטים משותפים של שילוח לוויינים, וישראל נעזרת באמצעי שיגור הודיים.

 

 

פרופ' אפרים ענבר

אפרים ענבר צילם יוני קמפינסקי 

מעל לכול, שתי מדינות עמוקות-שורשים אלו הן העומדות בקו הראשון של העולם החופשי מול מתקפת האסלאם הקיצוני. "

מפלגת העם מתייחסת לישראל באהדה רבה כל השנים, ולכן יש לצפות בתקופה הקרובה לשיפור משמעותי ביחסי הודו-ישראל", אומר פרופ' אפרים ענבר, ראש מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. את מודי הוא מגדיר כ"מנהיג ההודי האוהד ביותר לישראל עד כה".

אלי : ובכל זאת, במפלגת העם נשמעים גם קולות צורמים כלפי מי שאינם הינדים. איך צריכה ישראל להתייחס לכך? "

ענבר :יש במפלגה נימות שונות, ואני לא חושב שצריך לבדוק יותר מדי בציציות של החברים שלנו".

אלי : הודו הופכת למעצמת-על אסיאתית ונכנסת לתחרות גוברת עם סין. אם אי פעם תיאלץ ישראל לבחור בין השתיים, את מי עליה להעדיף?

ענבר "אין ספק שהודו מדינה יותר סימפטית ויותר דמוקרטית מסין הרודנית, והאינטרסים שלה קרובים יותר לאלה של ישראל. וישנה גם אמריקה, הידידה מספר אחת שלנו, שמעדיפה את הודו על פני סין. יש להדק עם סין את הקשרים הכלכליים, אך לא בתחומים האסטרטגיים. מבחינת השיקולים ארוכי הטווח בתחומים שונים, ביטחוניים וגם דמוגרפיים, מנקודת המבט של 2014 הודו עדיפה כשותפה על פני סין".

ביבליוגרפיה :

אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. אהרונסון,   תש"ה.1945 Kumaraswamy, P. R.    India and Israel – evolvin

g strategic partnership /    Ramat-Gan :   Bar-Ilan University,   1998   Inbar, Efraim .  The Indian-Israeli entente /    Ramat Gan :   Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   c2004

אפרים ענבר,   השותפים האסטרטגיים החדשים של ישראל :   טורקיה והודו /    רמת גן :   מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים,

2008. Arielle  Kandel   Exploring the significant warming of Indo-Israeli relations in the post-cold war period :   from the establishment of full diplomatic relations to extensive military and economic cooperation /    [Beersheba] :   Ben-Gurion University of the Negev,   2009.

חיים יהוידע    בין הקוברה לדרקון :   סין והודו: מעצמות-העל של המאה ה-21 /    תל אביב :   ידיעות אחרונות,   [תשס"ח] 2008

יצחק  גרברג    יחסי הודו-ישראל :   אינטרסים אסטרטגיים, פוליטיקה ופרגמטיזם דיפלומטי /    [תל-אביב] :   מרכז המחקר – המכללה לביטחון לאומי,   2009.

 

דמוקרטיות: הודו - דמוקרטיה בחברה משוסעת; יחידות 10-9

פ.ר. קומרסו    דמוקרטיות :   הודו: דמוקרטיה בחברה משוסעת /    רעננה :   האוניברסיטה הפתוחה,   תשס"ט 2009

. רובין מרדית,   הפיל והדרקון :   הודו וסין – צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו /    תל אביב :   מטר,   תשע"א 2010.

זקריה, פריד    העולם הפוסט-אמריקני :   על השינוי במערך הכוחות העולמי והנוף הגלובלי החדש /    תל אביב :   מטר,   תש"ע 2010.

Inbar, Efraim,     Indo-Israeli defence cooperation in the twenty-first century /    Ramat Gan :   The Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   2012.  

, Rajendra  Abhyankar   <<The> evolution and future of India-Israel relations /    Tel Aviv :   The S. Daniel Abraham Center for international and regional studies,   2012
גיורא  בכר    הודו – יומן מדיני :   סיפור כינון היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל ממבט אישי 1992-1989 /אזור : ראובני-ספרי צמרת, תשע"ג 2013. 

Narendra Modi features on Time magazine cover; Congress angry

סין ממדינה טוטליטרית טרוריסטית למעצמה כלכלית טכנולוגית

 

חיים מזר חוקר רב תחומי עוסק רבות בסין "המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה כיום ופירסם באתר זה מאמרים רבים על הוגים סיניים קדומים .

כעת הוא עובר לסין המודרנית זאת שהפכה מדיקטטורה רצחנית בימי

מאו צה טונג למדינה מתונה באופן יחסי ( מאוד)  ולקטר כלכלי שמוביל אחריו את העולם כולו.

איך הסינים שנראו רק לפני כמה עשרות שנים כאומה פרימיטיבית  עשו את זה ?

"הממשל בסין ממהפכה לרפורמות"-מעבדה בתורת המשטרים

  

חיים מזר

מבוא

 

 ספרו של קנת ליברטל "הממשל בסין ממהפכה לרפורמות"מתאר בפירוט רב ומעמיק את המעבר של סין מחברה טוטליטרית ורודנית לחברה  פתוחה שלה קשרים נרחבים עם מדינות רבות. סין עדיין איננה דמוקרטיה ובכל זאת הממשל הרבה יותר סובלני כלפי האזרחים ואיננו דורש מחוייבות אידיאלוגית כלפי הרעיון הקומוניסטי. היפתחותה האידיאלוגית והמעשית של סין מלווה בזעזועים רבים הן של המדינה, הן של המפלגה והן של האזרחים. להקרא מפלגה קומוניסטית ובה בעת לנהוג על פי קוד קפיטליסטי יוצר מלכוד שלטוני בעייתי מבחינת שליטיה של המדינה ויעבור זמן רב עד שיצליחו להתגבר עליו אם בכלל,אלא אם כן המפלגה תחליף את שמה. אם כך ייעשה, יהיה זה על ידי מנהיגי הדור הבא של המדינה.

סין היתה חברה חולה ונדרשו צעדים חריפים ומבוקרים לביצוע מעבר זה ,בניגוד לברה"מ שבה השינויים באו כתוצאה  מהתפרקותן המהירה של המדינה והמפלגה הקומוניסטית. במובן זה אפשר להתייחס לסין כאל מעבדה חיה בתורת המשטרים, מעקב אחר מדינה העוברת מדפוס משטרי  אחד לאחר, בזמן אמת. אפשר להתייחס לתקופה זו של סין כאל תקופה של אי יציבות סוציו-פוליטית על רקע של דיסוננס אידיאלוגי. השינויים שסין עוברת מתבצעים על שלושה צירים והם הרפורמות שביצע דנג שיאו פינג יורשו של מאו,השינויים האידיאלוגיים של המפלגה הקומוניסטית והשינויים המבניים שהמפלגה עוברת כתוצאה מכך.

דנג שיאו פינג

 

כל רפורמה   שהיא זקוקה לאדם או לקבוצת אנשים בעלי מודעות  רבה כי שינויים הם כורח ,שאם לא כן המסגרת בה פועלים תתפרק ואין זה משנה אם מדובר בחברה או מדינה. מי שהגיע להכרה זו בממשל הסיני היה דנג שיאו פינג שקיבל לידיו את השלטון בסין לאחר מותו של מאו והוא נחל הצלחה לא מעטה במעשיו.

בהתחשב בגודלה של המדינה ובאינדוקרינציה המאואיסטית ששלטה בה לאורך שנים ,הצלחה זו יכולה להעיד על כוחו ,על תבונתו ועל הכריזמה של דנג . באבחנותיו לא  הסתפק בניסיון הסיני לבדו.הוא היה קשוב למה שהתרחש בברה"מ .בקוריאה ,בטיוואן, בהונג קונג ובסינגפור. מצד אחד כישלון קולוסאלי ומצד שני הצלחות יוצאות דופן. לדנג היה ברור כי צמיחה כלכלית של סין היתה מחוייבת שאם לא כן היתה קורסת..לימוד מנסיונן מדינות אלה יאפשר לסין לפרוץ החוצה .דנג לא היה היחידי לחשוב כך."דנג היה משוכנע שהביטחון הלאומי הסיני לטווח הארוך מחייב אותה לעמוד בקצב העולמי של דינמיות טכנולוגית  כלכלית.במסקנה זו הצטרף דנג לאותם סונים מנפצי מוסכמות שבמאה השנים האחרונות צידדו במודרניזציה בדרך להשגת הון ועוצמה"(עמ. 153 ).דנג ואלה שפעלו איתו הבינו מה שהוא בסיסי ביותר. עוצמתה של מדינה נמדדת בכלכלתה ולא בקני הרובים.אלה אמנם חשובים,אבל אם המדינה תגלה רפיסות כלכלית,לא יעזרו הרובים בכלל.

בתבונתו הרבה דנג הבין שהוא חייב בראש וראשונה לשבור מחסומים פסיכולוגיים ברמה החברתית שהוטבעו במדינה בשנות שלטונו הממושכות של מאו. לשם כך הוא נעזר בדבריו של מאו עצמו. הוא לא זרק את מאו לפח האשפה של ההיסטוריה.זאת לא יכול היה לעשות. במקום זאת הוא השתמש בדברי מאו כדי לומר דבר והיפוכו כדי ליצור את הפרצה האידיאלוגית שהיתה כה חיונית. "עד סוף שנת 1977 הצליח דנג לצבור מספיק תמיכה בגישה הגורסת ,כי תמצית מחשבת מאו שהאדם צריך להפיק אמת מעובדות ולזכור שהמעשה הוא אמת המידה היחידה של האמת. ..ובכך ביסס(דנג) את הגישה הקובעת כי קווי המדיניות לא צריכים לעמוד במבחן מחשבת מאו-אלא במבחן המציאות"(עמ.   156). דנג לא ציין באיזה אמת.האם האמת של מאו, האמת שלו או כל אמת אחרת. בכך נפתחה האפשרות לחשוב כי יכולה להיות יותר מאמת אחת. אם רוצים אפשר לראות בכך וריאציה על האמרה המפורסמת של מאו עצמו "תנו למאה פרחים ללבלב" ללא שום חשש שאחר כך תבוא רגרסיה פוליטית קטלנית. בדבריו אלה, דנג עורר בקרב חברי המפלגה תהיות לגבי צדקת דבריו של מאו.מסקנה כה מרחיקת לכת נאמרה בצורה יותר מפורשת בקונגרס המפלגה ב-1981(עמ. 223 ). בהקשר זה ראוי לציין את התפישה של הנצרות הקתולית אשר על פיה האפיפיור איננו טועה לעולם. מבחינת פולחן האישיות שטופח סביב מאו.היו בכך מוטיבים דתיים רבי עוצמה. מאו הוא לא רק המנהיג.הוא היה במעמד  של אל. והנה מתחילות לצוץ תהיות באשר לטיב ההחלטות שלו.אין ספק שספקות אלה שעודדו על ידי דנג והלגיטימציה שהוא קיבל לכך מצד רבים מחברי המפלגה סדקו את חומת הברזל האידיאלוגית שחנקה את המדינה.

שלא יהיו ספקות,דנג לא היה דמוקרט,אך הוא השכיל להשתמש ברחשי ליבו של הציבור כדי להאיץ את הרפורמות אותן תכנן. "עד לסוף 1978 התמלאו קירותיה של פקין בכרזות של פועלים שקראו לעוד רפורמות .על קיר אחד…נהגו מתנגדי המשטר להדביק כרזות והוא הפך מקום מפגש עבורם ומקום שבו נמכרו עלונים  פוליטיים.עד מהרה זכה קיר זה בכינוי קיר הדמוקרטיה…בכרזות על קיר הדמוקרטיה נדונו נושאים שונים ונמתחה בהן ביקורת שהלכה והעמיקה על המצב בסין. ברובן עלתה קריאה לרפורמות נוספות"(עמ. 159). דנג השתמש בקריאה זו של הציבור להפעלת לחצים על אותם חלקים המפלגה שהתנגדו לדרכו. כך הוא  זכה לתמיכה כפולה בכל מה שעשה.מצד אחד שותפיו לדרך בקצה הפירמידה השלטונית ומצד שני הציבור הרחב.זאת היתה לא רק לגיטימציה פוליטית,אלא  גם ברכת דרך מוסרית.

בחוכמה רבה ובצעד נועז שאין כדוגמתו מבחינת הגישה השלטת בימיו של מאו, לקראת סוף שנות ה-70 דנג נהג "לשלוח מנהיגים מהמרכז ומהפרובינציות אל חוץ לגבולות סין כדי שיווכחו עד כמה ארצם נחשלת. רבים מהם חזרו מזועזעים.הוא גם שלח סטודנטים לחו"ל ,תמך בחלוקה נרחבת של טלוויזיות והשתמש במסך הביתי כדי להקרין בפני אוכלוסיית סין דימויים מהעולם הגדול"(עמ.159 ). דנג כאיש האליטה השלטת ידע בדיוק מהו מצבה העגום של סין והכיר את העולם .היה לו גם ברור שיש להכשיר את הדור הבא של המנהיגים. מאחר ודור זה היה חניך האינדוקרינציה המאואיסטית  החליט להכין דור זה לקראת השנים הבאות בדרך של טיפול בהלם. בכך ששלח אותם  מחוץ לגבולותיה של סין ללא הכנה מוקדמת הוא הכריח אותם להשוות בין מצבה האמיתי של סין לבין מה שמתרחש מחוץ לגבולותיה. כפועל יצא הוא הכריח מנהיגים פוטנציאליים אלה לחשוב  שכל  מה שהלעיטו אותם אינו אלא שקר וכזב. אי אפשר שההתפכחות לא תהיה קשה וכואבת. דנג גם אמר להם כי לא רק הם,אלא גם סין כולה עשויה  להרוויח מכך. לא קשה גם לנחש מה חשבו על כך מתנגדי הרפורמות, אלא שהוא היה חזק יותר והגב הפוליטי  שבנה לקראת צעד זה היה חזק דיו לאפשר לו מהלך כה משמעותי.

אחת המכות הסופיות שהביאו להתפוררותה של הגישה המאואיסטית היתה במליאת המפלגה הקומוניסטית בנובמבר-דצמבר 1978 כאשר הוחלט כי "אמת המידה לשיפוט המדיניות תהיה אם היא אפשרה  את השגת המטרה או מנעה אותה ולא הנאמנות למחשבת מאו"(עמ. 160 ).גישה פרגמטית לחלוטין הבודקת כל דבר במונחים של רווח והפסד לחברה ולמדינה בחקלאות,במדע ובטכנולוגיה. בשורה התחתונה הביטחון הלאומי הוא כלכלה,כלכלה ועוד פעם כלכלה.

אחד המתנגדים החזקים למדיניות של דנג היה  צ'ון יון.בעוד שלדנג אצה הדרך צ'ון  יון היה שמרני יותר בגישתו ודגל בצעדים זעירים ומדודים מאוד, תוך הקפדה על אידיאלוגיה פוליטית.מסיבה זו מטוטלת הרפורמות נעה כל פעם לצד אחר,אך שניהם היו נבונים דיים לא למתוח את היריעה יתר על המידה.הדבר האחרון שרצו בו אם בכלל היה שיבה למהפכת התרבות.לכך יכלה להיות משמעות אחת,ריסוקה של סין. שניהם נהגו במתינות רבה זה כלפי זה ופעלו במקביל זה לצד זה.באותן שנים. "תחרות זו ערערה את המערכת הפוליטית ואת יציבות קווי המדיניות לכל אורך שנות השמונים וגם שנות התשעים"(עמ.164 ). במבט לאחור גישתו של דנג היא שהיתה על העליונה.

כיכר טיאננמאן כאירוע מכונן

 

אירוע מכונן במהלך שינוי פניה של סין היה מכלול ההפגנות בכיר טיאננמאן שבפקין במאי יוני 1989. אלה התחילו בצורה מינורית והפכו להפגנת עוצמה שקראה תגר על  מדיניות הממשלה ."השחיתות הביוקרטית והאינפלציה הגואה,שני נושאים הקשורים לרפורמות הפכו מטרה לחיצי המפגינים שטענו כי בעיות אלה ואחרות היו נפתרות לו אפשרה ההנהגה יותר חופש עיתונות ויותר דמוקרטיה"(עמ. 167-168).ההפגנות צברו תאוצה ואט אט ספחו אליהם מגזרים נוספים באוכלוסיה ואפילו מבכירי המפלגה. לאחר היסוסים  רבים ההפגנות דוכאו באכזריות .לחזור  אחורה מבחינת הרפורמות היה בלתי אפשרי מאחר שאלה  צברו דינמיקה משלהן ומכורח המציאות היה להמשיך בהן הלאה,מה עוד שפתיחת והרחבת אמצעי התקשורת לעולם והקשרים הכלכליים עם גורמי חוץ שמו את סין תחת עינה של התקשורת הבינלאומית.  הדבר האחרון ששלטונות סין רצו בו הוא ניתוק הקשרים עם מדינות אחרות. במקרה זה המשמעות היתה אחת ,חנק כלכלי ורעב המוני. אזרחי סין שטעמו את טעמה של החירות היו מגבירים את לחצם על הממשלה למימדים ברמת המדינה.יתכן שבמקרה זה גם הכוחות הצבאיים היו מצטרפים אליהם.

הראיה לבלתי הפיכותן של הרפורמות אלה באה לידי ביטוי במהלכיו של דנג כאשר בינואר ובפברואר 1992 "ערך מסע לשנג'ין האזור הכלכלי המיוחד הגובל בהונג קונג ומשם המשיך לפרובינצית גואנגדונג ולשנחאי. בכל המקומות בהם ביקר הוא קרא לנוע במהירות לעבר כלכלת שוק על פי דוגמת הפיתוח שבשנג'ין הוא גם עמד על כך שסין תיפתח יותר  לזירה הבינלאומית"(עמ. 172 ).בכך הוא חיזק את טענות המפגינים ונתן לגיטימציה לפעילותם. יתכן שדיכוי ההפגנות היה תוצאה של לחץ מסיבי שהופעל עליו על ידי מתנגדי הרפורמות . אם השערה זו היא נכונה יתכן שהוא הרגיש צורך לתת למתנגדיו "לשחרר קיטור" במחיר של שפכות דמים. צעד אחורה כדי לאפשר שני צעדים קדימה.יתרה מכך ,מאמצע שנות ה-90 והלאה כל מחלוקת שהיא באשר לחיוניותן של הרפורמות, הנושא היחידי שהתווכחו עליו בפוליטברו היה רק בדבר ממשיך דרכו של דנג(עמ.174 ).בקונגרס המפלגה ה-19 ב-2002 המפלגה גילתה נכונות וגם קלטה אנשי עסקים מהמגזר הפרטי(עמ. 238 ). אין ספק שהחלטה כזו היא מרחיקת לכת  בכך שהיא שוברת את המונוליטיות האידיאלוגית של המפלגה ואת הקוהרנטיות המבנית שלה. זה רמז ראשון אפשרי לקראת מעבר עתידי לחברה ליברלית יותר באופייה. מגמה פוטנציאלית זו לעבר ליברליזם אפשר לראות בפרטים הבאים:

1.בנובמבר 1987 התקבל חוק יסוד בקונגרס העם כי ועדי הכפרים יבחרו בבחירות מקומיות."החוק כלל מרכיבים שנועדו לעודד הענות לצורכי האוכלוסייה המקומית, כמו גם יישום ההוראות המתקבלות מערי השדה. מטרת החוק היתה לגייס את תמיכת האיכרים ולהגביל עריצות מקומית באמצעות ניהול בחירות בדרג הכפרים ובה בעת להטיל על הקאדרים בכפרים את האחריות לביצוע מטלות,בגין גביית מסים או יישום התוכנית להגבלת הילודה"(עמ.342 ).

2.סין מתירה הקמתם של ארגונים חברתיים ובתנאי שיקבלו מעמד חוקי באמצעות רישום רשמי. מדובר בגופים המטפלים בנושאים ייחודיים אך פעילותם אפשרית במסגרת נושאית או קבוצות אוכלוסיה.עדיין לא מתירים להם להתאגד על בסיס ארצי.זאת מתוך מגמה למנוע היווצרות מסגרת פוליטית שמחוץ למפלגה(עמ.  330 ).

3. הנהגות מקומיות נוטלות לעצמן יותר חופש פעולה וציות לתכתיבי המפלגה הוא על הנייר בלבד. קשה להאמין שהממשל לא היה ער לכך,אך הוא עצם עין וזאת כנראה על רקע אירועי טיאננמאן.אחת הראיות לכך היא "מיליוני האזרחים שפעלו באורח בלתי מתואם שלחו להנהגה הבכירה מסר שקט,שהמרכז אינו יכול עוד לנקוט טקטיקה של שיסוי סינים בסינים בדרג המקומי כדי לחזק את כוחו"(עמ.341 ). המפלגה אינה עוד כל יכולה.

קשרי חוץ

 

כפי שצוין קודם לכן דנג החליט לשלוח את מי  שנמצא לנכון למסע הכרות אל מחוץ לגבולותיה של סין. במקביל לכך ננקטו עוד מספר צעדים שנועדו לחבר את סין לעולם הגדול. מהלך אחד בעל אופי מוניטרי באופיו החל ב-1977 כאשר ניתן ליבואנים היתר לקבל הלוואות ישירות מגורמים פרטיים וזרים ."בסתיו 1978 אושרה קבלת מענקים ממשלות זרות ובחורף 1978 הותרו בחוק השקעות זרות ישירות. בסוף 1979 רמזה סין על רצונה בהשקעות זרות בהיקף של 40 מיליארד דולר"(עמ. 157 ). צעד בעל משמעות לא רק כלכלית,אלא גם בעל משמעות פוליטית  מרחיקת לכת ביותר .כל אותם סינים נחשפו בצורה גורפת לתפישות עולם שהיו זרות עד כה לאוכלוסיה הסינית ובכל מגעיהם עם גורמי חוץ,בחלקם בעלי עמדות בכירות ביותר במדינות ששיתפו פעולה עם סין,הפכו למובילי שינוי חברתי.האינטנסיביות של מגעיהם שרק הלכו והעצימו, תרמו לאי הפיכותם של השינויים החברתיים והפוליטיים שסין התנסתה בהם.

מהלך אחר סמלי אמנם באופיו,אך יש בו כדי להעיד על התמורות הוא נסיונם המוצלח של חו יאובנג וג'או דזיאנג בשכנועו של דנג תוך שימוש "בין השאר בספר הגל השלישי של אלווין טופלר  שהמפתח לפיתוח של סין טמון בהרחבה מואצת של תשתית מדעית"(עמ. 166 ). זאת פעם ראשונה שנעשה שימוש רשמי בחיבור ספרותי שאינו סיני וגם לא של מאו באיזה דרך יש ללכת. זאת היתה כבר פריצת דרך אינטלקטואלית ורשמית כי לא רק רצוי ,אלא גם חובה להכיר צורות חשיבה אחרות. אקט זה היה בו משום קריאה למי שצריך ומעונין בכך לקרוא ספרות זרה.בדיעבד היתה בכך אמירה שאין לטעות בה כי סופה של הצנזורה קרב ובא.

החלשות המפלגה

 

מכיון שסין הונהגה לאורך שנים על ידי מפלגה אחת, היו מי שהגדירו אותה כמדינת מפלגה(מה שאפיין גם את ברה"מ ואת מדינות ברית ורשה). כל החלטה שהיא הקשורה למדינה התקבלה על ידי המפלגה בלבד. זאת היתה מערכת טוטלית חסרת כל שקיפות ואשר לא סבלה שום ביקורת שהיא(עמ . 256 ).הסדקים הראשונים  בסגירות זו החלו להופיע כאשר דנג נקט במדיניות הרפורמות שלו. היה לו ברור שדור המנהיגים המכוננים שהיו עתה מבוגרים מאוד,חייב לרדת מהבמה ולפנות אותה לדור הצעיר. המבוגרים לא ששו לכך ובכדי לעודדם נקט דנג בצעד מחוכם. הוא כונן "משרות שיאפשרו פרישה חלקית.החשובה ביותר ביניהן היתה הוועדה המייעצת שעל הקמתה הוחלט בקונגרס המפלגה -12 בספטמבר 1982. דנג עצמו עמד בראש ועדה זו עד 1987. במקביל למילוי תפקידו בפוליטברו. בנובמבר 1989 הוא פרש מהפוליטברו ומהוועדה המייעצת"(עמ.  178).אם רוצים אפשר לראות בכך מעין בית לורדים. ועדה זו בוטלה כאשר דור המבוגרים ירד לגמרי מהבמה בסוף 1992 בקונגרס ה-14 של המפלגה.

ירידת דור המייסדים והרפורמות שהונהגו על ידי דנג פעלו את פעולתם והביאו גם לירידת כוחה של המפלגה. הוצאת פונקציות שונות אל מחוץ למפלגה הביאו כפועל לירידה בכוחה ובציווי האידיאלוגי שלה. המפלגה איננה עוד כל יכולה.עצם העובדה שמנהיגי סין "מניחים היום שלאזרח יש אינטרסים משלו ושהוא פועל להשגתם"(עמ.236 ) יצרה סוג חדש של פוליטיקה שלא  היתה מוכרת בימי מאו והיא פוליטיקה של אינטרסים. נוצר משחק כוחות חדש בין השוק הפרטי לממשל. במקום שהשוק ישאל למוצא פיו של הממשל מתפתח דיאלוג בין שני כוחות עדיין לא לגמרי שווים. הממשל והמפלגה הם  עדיין גורמים רבי השפעה.

המחוייבות הפוחתת והולכת כלפי המפלגה פתחה את שעריה ליזמים פרטיים וקצב השינויים מהיר בכל רבדי החברה הסינית הביאו לכך שהמפלגה משנה את פניה. היא איננה יותר המונוליט הקשיח והדוגמטי חסר הגמישות."המגזרים הדינמיים ביותר בחברה הם אלה שבהם יש למפלגה ייצוג מועט מאוד,אוכלוסיה יותר ויותר משכילה,שואפת להשיג אמצעים פוליטיים שיענו לצרכיה הדוחקים.סין מתרחקת מעברה המהפכני והמפלגה הקומוניסטית חייבת להתמודד עם אוכלוסיה שהיא יותר ויותר ניידת,מודרנית ומודעת לעצמה"(עמ. 279 ). המפלגה מאבדת מהכוחנות והדורסנות שלה.בידה אמנם כוח רב,אבל היא חייבת להתחשב ואולי גם להשתמש בקווי הגנה אפולוגטיים להצדיק את מעשיה .האם תצליח בכך?

אלה הפעילים עדיין במפלגה אם מכורח מחוייבות שהם עדיין חשים כלפיה ואם מהסיבה הפשוטה שזו פרנסתם ,איבדו את הלהט האידיאלוגי ואת המוטיבציה לתת מעצמם. הנהגת המדינה ערה לזעזועים העוברים על המפלגה ומבינים שהמפעל כולו עלול להתמוטט ויש ביניהם המרחיקים לכת וטוענים כי יש לאמץ את "מודל המפלגה הליברלית-דמוקרטית  ביפן או המפלגה  המהפכנית הממוסדדת במכסיקו לפני  1990.במילים אחרות ,להתיר הקמת סיעות שונות שיתחרו על השלטון במסגרת המפלגה עצמה"(עמ. 368 ).במקרה כזה המפלגה תשנה את פניה לחלוטין. סין תשתחרר לגמרי מהכבלים המאואיסטיים והקומוניזם יהיה נחלת ההיסטוריה.

קו שבר בפרקטיקה האידיאלוגית

 

החלשותה המתמדת של המחוייבות האידיאלוגית כתוצאה מהעמקתן של הרפורמות לאורך שנים מצאה את ביטויה גם בנורמות ובקודים ההתנהגותיים של פעילי המפלגה בפעילות היומיומית.כך למשל הרפורמה הבסיסית ביותר עד 1982 "היתה תהליך שהוביל לדה-קומוניזציה מלאה בחקלאות וחזרה למשקים משפחתיים. רפורמה זו השפיעה ישירות על חייהם ועל פרנסתם של מיליוני סינים יותר מכל רפורמה אחרת. השגת רמת יבולים גבוהים יותר,כנראה בעקבות החזרה המהירה למשקים משפחתיים סיפקה הצדקה לאלה שתמכו בעוד רפורמות רדיקליות…בכלכלה העירונית נמשכו אמנם הקיצוצים עד סוף 1982 אך בשלהי אותה שנה שימש קונגרס המפלגה ה-12 מקפצה לרפורמות מקיפות חדשות"(עמ. 165).היתה כאן הוכחה בעליל שאין מה שהוא חזק יותר מיוזמה חופשית היכולה להניב פירות כלכליים וכי כל רעיון הקומונות היה חסר כל הגיון כלכלי.נוצר מצב בו הרפורמות הזינו את עצמו והובילו לרפורמות גם במגזר העירוני.

מהלך אחר ורב חשיבות היה  השקיפות."במהלך שני העשורים האחרונים של שנות ה-70 ושנות ה-80 היה קונגרס העם אחראי לגוף חקיקה מרשים להפוך את סין…לארץ המתנהלת בתחומים רבים על יסודות משפטיים רהוטים יחסית. חלק מהתקדמות זו מקורו בצעדים שנועדו למשוך משקיעים זרים,אך חלק ניכר מתמורה זו נובע מהרצון להבטיח יותר סדירות ושקיפות בפוליטיקה הסינית"(עמ. 208 ).לא עוד פוליטיקה של חדרי חדרים.כל החלטה ניתנת לבדיקה מצד גורמים שונים של חברי הקונגרס.אין מדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית במיטבה. זה עדיין לא זה,אבל זה שונה מהותית ממה שהיה בתקופתו של מאו, בה הקונגרס לא היה יותר מאשר חותמת גומי.היו לכך שתי סיבות.סיבה אחת היא הרצון למשוך משקיעים  זרים.היתה הבנה שאלה ירצו לדעת להיכן הולכים הכספים שהם משקיעים וכי אלה מנוצלים בצורה המיטבית ביותר. המשקיעים לא יחששו שכספם ירד לטמיון. סיבה שניה היתה הטמעת התפישה כי לפרט יש שאיפות ואינטרסים משלו וכי יש לו מה להגיד במהלכים ממשלתיים שיש להם נגיעה אישית אליו. המסקנות גם כאן היו מרחיקות לכת ."לפני שמתקבלת החלטה בסוגיה כל שהיא יש להתייעץ עם כל הגורמים הנוגעים בדבר…האנשים רשאים לבטא בחופשיות את כל דעותיהם בנושאים הנדונים וזאת כדי שמקבלי ההחלטות יקבלו את המידע הנחוץ. אסור שאדם ייענש בגין השקפות שביטא בשלב זה של תהליך קבלת ההחלטות"(עמ. 227 ).

איוש משרות במנגנון המפלגתי  והממשלתי ניתק עצמו מכל זיקה אידיאלוגית .בתקנות שהתקבלו ב-27.7.2003 "הוצבו דרישות מינימום להשכלה, להכשרה מקצועית ולניסיון עבודה קודם.על פי תקנות אלה עדיפה התקדמות הדרגתית של הפקידות בסולם הדרגות ורצוי להציע כמה מועמדים לכל משרה פנויה.יתרה מזאת על פי תקנות אלה יש לקיים תהליך התייעצות מקיף ואז לבחור מועמדים בתהליך הצבעה"(עמ.274).

המחוייבות היחידה היא לפיתוח כלכלי.זאת אמירה מפורשת שטובת העניין היא המובילה ולא המחוייבות האידיאלוגית. לאור התפתחות זו אי אפשר להתחמק מהשאלה למה משמשת עוד המפלגה וכי היא אולי מיותרת. לכך היה ביטוי מעשי משעה שהרפורמות הלכו והעמיקו .חל תהליך של פוחת והולך.אט אט המחוייבות האידיאלוגית מתפוגגת. היא עדיין קיימת,אבל חסרים,הלהט,ההתלהבות והמוטיבציה.

סיכום

 

ספרו של קנת ליברטל מבחינת הפרספקטיבה שלו הוא בעל אופק ראייה נרחב ביותר המשקף את כלל השינויים העוברים על סין לרבדיה החברתיים והפוליטיים.יש להתייחס אליו כאל סיכום  אנליטי של שנות דור שענק מדיני זה מתנסה בו.לרפורמות המתחוללות בסין קרוב לוודאי שיש עדיין מתנגדים וצפויים אירועים נוספים נוסח כיכר טייננמאן.אם נביא בחשבון את מה שמתרחש כיום בטיבט לא קשה לנחש לאלה עוצמות תגענה התקוממויות אלה לכשתפרוצנה.המונוליטיות של המפלגה קרסה ולא ברור כלל אם תהיינה בידה עתודות אנרגטיות להגנתה שלה ומה מידת התמיכה לה תזכה מצד הצבא. כל התהליכים העוברים על סין מורים על כיוון אחד והוא התפרקות וקריסת המפלגה. יש גם להביא בחשבון שבטווח הארוך סין עצמה תתפרק. וזאת מסיבה אחת בלבדה,המדינה גדולה מדי.

מקור

 

קנת  ליברטל- הממשל  בסין ממהפכה לרפורמותהאוניברסיטה הפתוחה   2007    526 עמ

עוד מאמרים של חיים מזר על סין

פרגמטיזם כלכלי בטחוני נוסח סין

איך לשלוט במדינה :המדריך השלם

תורת הלחימה של סין הקדומה

 מדע המדינה במשנתו של סון טסו

אלי אשד על מאו צה טונג כמפלצת אדם

חיים מזר על רוסיה :

האם מתקרב קץ עידן פוטין ברוסיה

 

תורת הלחימה של סין הקדומה

צבא חיילים שנמצא בקברו של הקיסר הסיני הראשון

החוקר הרב תחומי חיים מזר בעוד מאמר בסדרה יחידה במינה בעברית של מאמרים על ההוגים הסיניים הקדומים ,הוגים שאנו כמעט איננו יודעים עליהם דבר בישראל למרות חשיבותה הגדלה והולכת של סין כמעצמה עולמית .
והפעם על משנתו הצבאית של ההוגה שון צה שחי כמה מאות שנים לפני הספירה ,אבל מבחינת הסינים לפחות דבריו הם עדיין אקטואליים.

משנתו הצבאית של שון-צה

מאת

חיים מזר

מקור

שון-צה-יצר לב האדם רע מנעוריו הוצאת אסטרולוג 2006 126 עמודים

ספרו של שון –צה שהיה אחד מתלמידיו של קונפוציוס "יצר לב האדם האדם רע מנעוריו" מציג חלק נכבד מכתביו של הוגה דעות סיני זה. אחד הפרקים בספר מוקדש לצבא והוא נקרא "דיון בענייני הצבא".מדובר בסך הכל ב-17 עמודים.אין מדובר בעבודה רחבת היקף על מהותו ואורח תפקודו של הצבא ובכל זאת עיון מדוקדק באותו מעט תוך סידור מתודולוגי של דבריו שופך אור על הדרך בה שון-צה מתייחס לצבא. למרות שהדברים נכתבו לפני 2500 שנה יש בהם ניחוח של אקטואליות.

מקבלי ההחלטות

קיסר סיני

באשר לקבלת ההחלטות לקראת היציאה למלחמה שון-צה מבחין בין שני סוגים של מקבלי החלטות והם הדרג המדיני והדרג הצבאי. כל אחד מהם מונע על ידי סוגים שונים של החלטות.הדרג האחד הוא השליט של המדינה.מבחינתו של שון-צה שליט נחשב לנאור אם הוא עומד בתנאים הבאים:"שליט שמביא את עצמו למצב משגשג יכול לעמוד על הנכון. לא לגלות העדפה לשום צד,אלא לנהל כל ענייניו כרצונו.הוא יכול להרשות לעצמו להחזיק את צבאותיו בבית ולשבת לצפות באומות האלימות והמרושעות של העולם המתכתשות אלה באלה. אם הוא מבהיר כהלכה את תורת ממשלו, בוחן בקפידה את הכללים וההצעות של פקידי ממשלו ומעודד ומחנך את עמו,יבוא היום שצבאותיו יוכלו לעמוד מול החזקות ביותר בין הכוחות שבעולם.אם הוא מכלכל את מעשיו בצדק ובתבונה,מכבד את העקרונות הרמים ביותר,מנהיג חוקים צודקים וטובים,בוחר אנשים ראויים וטובים לממשלו ודואג לצרכי עמו, יבוא היום ששמו הטוב ישתווה לכל שליט נאור בעולם" (עמ. 85-86 ).

בפסקה זו עומד שון-צה על מהות הממשל בתור שכזה. השליט הנאור הוא זה הפועל בצורה מוסדרת ושיטתית ללא שום גחמות וכל החלטה שהיא נעשית לגופה. כל זאת תוך השענות קפדנית על מערכת חוקים שכל מה שעומד לנגד עיניה הוא עשיית צדק.השליט הטוב הוא זה הדואג לרווחתה של האוכלוסייה כולה. לא להשאיר אף אחד במצב של מצוקה כלכלית ובתחושה של חסכים כלכליים, גם אם אלה לא קיימים.ממלאי התפקידים הבכירים לרבות המיניסטריאליים נבחרים על פי יכולותיהם.יש לבחור את אנשי הממשל על פי כישוריהם המקצועיים והפוטנציאליים ולא על פי קשריהם עם חוגי ממשל אלה או אחרים. השליט קשוב למוצא פיהם של פקידי הממשל ובמידת הצורך מאמץ אותם לתוך מערך השיקולים בתהליך קבלת ההחלטות.במשתמע אפשר להבין שמנקודת המבט של שון-צה כי השליט הנאור הוא זה הער לכך שאיננו החכם באדם.אדם המכיר במגבלותיו ומוכן לשמוע ולקבל עצות ממי שנמצא במעמד מדיני פחות משלו.השליט גם אינו מעדיף אדם זה או אחר.כולם במעמד שווה.התייחסות זו לפקידי הממשל באשר הם מונעת היווצרות של קבוצות לחץ שתסטנה אותו מדרכו.התוצאה הבלתי נמנעת היא קבלת החלטות עניינית. במצב כזה הכוחות הצבאיים לא נעים מחוץ לגבולות המדינה שלא לצורך. לחסוך בפעולות צבאיות במידת האפשר.בטווח הארוך הפעילות הצבאית המושכלת תעלה את קרנו והמוניטין שלו גם מחוץ לגבולות המדינה,

שון-צה אומר בהמשך מה המצבים בהם המדינה תקלע לאנרכיה והם נגזרים ממה שנאמר ביחס לתכונות הנדרשות מהשליט הנאור.שון-צה אומר בנוסח של מה יקרה אם לא. האנרכיה תשתרר במדינה כאשר יתברר שהשליט חסר כל כישרון שהוא,אם איננו שומר על כללי המדינה הטובה ואם הוא מזלזל בטוב ובצדק .כך גם באשר לפקידות הבכירה. כאן נכנס גורם נוסף והוא מידת יכולתו להפעיל את סמכויותיו המנהלתיות והמקצועיות,כל אלה יביאו להחלשותה של המדינה מבחינה חברתית וצבאית(עמ.92 ). במשתמע אפשר להסיק מדבריו של שון-צה כי במצבים אלה אפשר וזה חובה להדיח את השליט ,או הפקידות הבכירה או את כולם ביחד. במונחים בני ימינו שון-צה מדבר על משילות.

גנרל סיני קדמון

ומה באשר למלחמה? על כך אומר שון-צה:"הבסיס של לוחמה התקפית ויוזמה צבאית טמון באיחוד העם…מי שיודע לזכות בתמיכתם של אנשיו הוא האיש שיצליח באמנות המלחמה.לכן הנקודה היסודית ביציאה למערכה צבאית היא גיוס תמיכתם של אנשי הצבא והעם"(עמ. 89). המלך אינו יכול לצאת למלחמה ולנצח בה אם אינו זוכה לברכת כל שדרות העם,אזרחים וחיילים כאחד.הוא זקוק ללגיטימציה לנקוט במדיניות זו ולקונצנזוס רחב ביותר. יש לשים לב למה שאומר שון-צה:"גיוס תמיכתם של אנשי הצבא והעם".אם העם לא יתמוך במעשיו, לא תהיה בידי השליט יכולת לבוא אליו בדרישה מוסרית לתת את חייו למען מטרה שאינו מאמין בה.כך גם החיילים.יכול להיות שהחייל יצא למלחמה מתוך חשש שהוא ישלם על כך שלא נשמע לצו השליט,אבל הוא יהיה חסר מוטיבציה. הוא לא יעשה שום דבר שמעבר לצו השליט. ההיענות היא גורפת רק במקרה שבו המדינה מנוהלת על ידי שליט חכם ולציבור יש תחושה כי יש לו על מי לסמוך וכי שליטו פועל בשיקול דעת.

שון-צה מגדיל לעשות ואומר:"אם הם(שליטי מדינות תוקפניות) יוצאים למתקפה צבאית נגדו,המערכה חייבת להתנהל בתמיכת נתיניהם אבל אם אלה אוהדים את השליט הטוב,נושאים אליו את מבטם כאב או כאם ומצדדים באורחותיו כאילו היו מתענגים על ניחוח האירוס או הסחלב,ולעומת זאת אם רואים הם את שליטיהם כאויביהם ושונאיהם… כי אז יעשה הטבע את שלו…כיצד ירימו נשק למען אנשים שהם שונאים או כנגד מי שהם אוהבים?מהסיבה הזאת עתידים שליטים רשעים כאלה למצוא את עצמם מודחים"(עמ.86-87 ).במקרה מסוג זה השליט הנאור היוצא למלחמה כנגד ארצם יזכה בתמיכתם גם של אלה.הטעם לכך הוא שאותם אזרחים יראו בו בשליט הבא לשחררם מעולו של שליטם שלהם שלא היטיב עמם בשום צורה שהיא.הם ינצלו את ההזדמנות לפרוק מעצמם את עולם של שליטיהם על מנת לזכות בחירותם.השליט הנאור יזכה במלוא תמיכתם.במצב זה סביר להניח שיצטרפו אליהם גם חייליו של שליטם שלהם.בדוגמה זו אומר שון-צה לאיזה מעמד בינלאומי,עוצמה וכריזמה יזכה השליט הנאור.רבים ירצו להיות תחת חסותו.

גנראל  סיני
ובאשר לאנשי הצבא אומר שון-צה:"בידע אין דבר חשוב יותר מהשלכת כל מה שמוטל בספק ובפעולה אין דבר חשוב מהימנעות מטעויות. בביצוע אין דבר חשוב מהעדר חרטה.כל מה שעליך לעשות הוא לבצע בלי היסוס וחרטה,ואז אינך צריך לדאוג אם מעשה ידיך יצליח או לא…אל תפעל רק מתוך מחשבה על שמירת דרגתך כגנרל וחשש לאובדן פיקודך.אל תחתור יותר מדי לניצחון ואל תחשוב על תבוסה. אל תהיה מחמיר מדי עם אנשיך ואל תבוז לאויב,אל תשא עיניך לרווח בלבד ואל תחשוב על הפסד.בקש להגיע לבשלות בכל תוכניותיך וחופשיות בשימוש באספקה."(עמ. 95-96 ).שון-צה בדבריו אלה מתייחס לקצין בעל דרגת גנרל,אך אפשר להבין מדבריו שהכוונה היא לכל קצין שהוא לרבות מפקד הצבא. הדבר הבסיסי ביותר הוא החלטיות. שון-צה מתייחס לכל מהלך קבלת ההחלטות-ידע,פעולה וביצוע.קשה לדעת מדבריו על סמך מה הוא עושה הבחנה בין פעולה לבין ביצוע.יתכן שאין הדבר אלא הבדל סמנטי.עם זאת לא קשה לראות שהוא עושה הבחנה ברורה בין הידע לבין המהלך הצבאי.הידע מתייחס לכל מאגר המידע שהוא צובר לקראת ובמהלך הלחימה עצמה. נראה שהוא מתייחס לידע מודיעיני בטרם מלחמה ובזמן המלחמה ולמצב של צבאו במלחמה ולתובנות הנגזרות מהידע בכללותו שנמצא ברשותו. אם הקצין יהיה החלטי במעשיו הוא יצליח במעשיו.ההססנות, התלבטות יתרה על המידה, תגרום לו נזק ומעשיו יפגעו.רק מכוחם של נחישות וידיעה לקראת מה הוא הולך,אומר שון-צה לגנרל:" בתקנות ובפקודות נסה לפתח ישירות וסמכות,בתגמולים ועונשים נסה לנהוג מתוך עקיבות והלימות"(עמ.96 ).

באותה מידה מזהיר שון-צה את הקצין לא לבצע שום פעולה ושום מהלך שכל מטרתם היא קבלת גושפנקא רשמית למעשיו ולא להעביר אחריות לגורם אחר.אין גם להשיג ניצחון בכל מחיר.עלול להיווצר מצב בו המחיר יהיה גבוה מדי.מזכיר מאוד את אמרתו של מלך אפירוס "עוד ניצחון כזה ואבדנו"(מלך אפירוס נקרא בשנת 280 לפנה"ס על ידי העיר טאראנטו שהיתה נתונה במלחמה עם רומא. בקרב שהתנהל בעיר אוסוקולום מלך אפירוס ניצח אמנם את רומא אך כמעט ונשאר בלי צבא ועל כך הוא טבע ביטוי זה). בה במידה אין גם לחשוב על מפלה.מחשבות כאלה עלולות להוביל להססנות ולהתלבטות יתרה אותה הזכרנו קודם לכן.כי אם יחשוב כך יתר על המידה סופו שאכן יפסיד במלחמה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.כל תוכנית שהיא חייבת להעשות בשיקול דעת קפדני ורק משעה שמרגישים מוכנות נפשית ומבצעית יש לצאת לפעולה.

ביחסי האנוש יחסו צריך להיות הוגן הן כלפי חייליו שלו והן כלפי האויב.החמרה יתרה עלולה לגרום לדה-מורליזציה.חייליו ילחמו יותר מפחדם ממנו מאשר מעצם היציאה לקרב. במקרה זה שכרה של המלחמה יצא בהפסדה.לעג לאויב עלול להתנקם בצבא. הזלזול באויב עלול לגרום לו שהוא לא יעריך את האויב כראוי וכל הסיכויים שזה ינקוט במהלכים מפתיעים שיסבו לו נזק בלתי הפיך.

נוסף לכך אומר שון-צה:"יש שלושה מקרים שבהם גנרל מסרב לציית לפקודה משליטו.אפילו תחת איום במוות,אינו יכול להסכים לתפוש עמדה שאינה בת הגנה. אפילו תחת איום במוות אינו יכול להסכים לתקוף היכן שאין כל תקווה לניצחון.אפילו תחת איום במוות אינו יכול להסכים לרמות את פשוטי העם. אלה נקראים שלושת התנאים הקיצוניים"(עמ.96 ). מה ששון-צה אומר הוא שעל פי רוב, מפקד הצבא נשמע לשליט.הוא עושה בבירור הבחנה בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. מפקד הצבא באופן קטגורי חייב לקבל על עצמו את מדיניותו של השליט. לכך ישנם רק שלושה סייגים בהם חובתו של המפקד לסרב למלא פקודה גם אם הוא ישלם על כך בחייו.סייגים אלה מתייחסים לשלושה מצבי קיצון.מצב אחד הוא כאשר אין בידיו שום אמצעי להקים או להשתמש בעמדות שאפשר להגן עליהן,מה שמעיד על כך שחובתו של המפקד לדאוג לכך שכוחותיו לא יהיו חשופים לסכנת חיים.מקום ממנו יוצאים לקרב ומקום אליו אפשר לסגת מכל סיבה שהיא.מצב שני הוא המקרה בו אין שום אפשרות שהיא להשיג ניצחון ומפלה היא ודאית. חזרה לכלל אותו ראינו קודם-"אל תחתור יותר מדי לניצחון".מצב שלישי הוא המקרה בו תושבי המדינה מקבלים מידע כוזב.כי אם כך הם פני הדברים והם יחשבו ששיקרו להם ,הודיעו להם כי הניצחון הוא בהישג יד או שניצחו שעה שהפסידו,השליט יאבד את כל הלגיטימציה והקונצנזוס באשר להמשכה של המלחמה.

מתיאור מצבי קיצון אלה, בהם חובתו של מפקד לסרב לפקודה של שליט, אפשר להסיק עד כמה חשוב שיקול הדעת בטרם יציאה למלחמה ולאיזה רמות של עומק מחשבתי יש להגיע. על מפקד הצבא לתכנן את מהלכיו הצבאיים כך שעלויות המלחמה לרבות הרוגים תהיינה מינימליות. במהלך המלחמה עליו לדווח כל הזמן לשליט על כל שקורה בשדה הקרב כדי למנוע מצב בו זה האחרון יהיה מנותק מהמציאות ובכך למנוע מבעוד מועד מצב פוטנציאלי של סירוב פקודה.

סיבות למלחמה


על המניעים שבעטיים יוצאים למלחמה אומר שון-צה:"מלך אמיתי יוצא למתקפת עונשין אך אינו יוזם מלחמה"(עמ. 98 )."הוא יוצא למלחמה כדי לשים קץ לאלימות ולמנוע פגיעה באנשים חפים מפשע,לא על מנת להילחם עם אחרים על שלל המלחמה. לכן בכל מקום שאנשיו חונים הם מעוררים כבוד והוקרה.ובכל מקום שהם עוברים הם משנים את האנשים מן היסוד והם כמו גשמי העונה שהכל שמחים בהם "(עמ.99 ).

שון-צה שולל מכל וכל יציאה למלחמה מתוך שיקולים מדיניים או למטרות כיבוש לרבות מלחמות הרתעה וענישה.אלה אינן מלחמות מוסריות באופיין.המלחמות הן למטרות מוסריות בלבד. המטרה הבלבדית של המלחמה היא השכנת שלום וביעור האלימות.קשה לומר שאין במלחמות אלה מהלכים יזימתיים ,אלא שהן באות לשרת מטרה נעלה.במונחים בני ימינו הצבא הוא כוח שיטור הבא לשרש פעילות צבאית של מדינות אחרות שיש בהן מעשי נבלה וגרימת נזק לאחרים. זהו צבא מינימליסטי באופיו.הגם שהדברים אינם נאמרים בצורה מפורשת אפשר להבין שעל הצבא למנוע מצבים כאלה גם בארצו שלו. מבחינה זו יש בו גם מרכיבים של צבא הגנתי.מסביב לגבולות המדינה קיים מערך ביצורים חזק ואפקטיבי והערכות מתאימה כנגד הקפות פתע.

אפיונים של החייל המגויס

שון-צה מתייחס לשני פרמטרים באשר לחייל המגויס,אפיונים על פיהם נבנה המערך הלוחם.פרמטר אחד הוא האישיותי ופרמטר שני הוא מכלול הכישורים הלחימתיים. שון-צה מבחין בין שלושה סוגים של חיילים. "אלה (השליטים) שמצליחים להביא את חייליהם לכדי דרגה גבוהה של אחדות עשויים לשלוט בעולם,אלה שחייליהם מגיעים לדרגה בינונית של אחדות עשויים להיות חזקים מספיק כדי לאיים על אויביהם הקרובים,אבל אלה שמושכים אנשים לשירות צבאי ומגייסים חיילים בשכר,מסתמכים על מעשי מרמה והונאה ומלמדים אנשים לחמוד הישגים צבאיים ורווח אישי-חייליהם לפעמים ינצחו ויפסידו לפעמים, אך בלי עקיבות כלשהי.פעולות צבאיות מסוג זה הן כמו פשיטות כנופיות שודדים,לאיש המעלה אין יד ורגל בדרכים אלה"(עמ.95 ).שון-צה מציג כאן שלושה טיפוסי אנשים מבחינת אופיים והתאמתם לשמש בצבא כלוחמים. הסוג השלישי הוא הבעייתי ביותר .אלה אנשים אשר כל מאווייהם הם שוד וגזל. המטרה שלשמם הם לוחמים היא לשם עשיית רווחים מהירים. שון-צה מעדיף שהצבא לא יהיה מבוסס על סוג זה של חיילים.סופו של צבא כזה הוא להתפרק. יכולה להישאל השאלה למה יש לגייסם אותם.יתכן ויש צורך להשתמש בהם ליעדים ספציפיים להשגת מטרות טקטיות.העדיפות הגורפת היא לחיילים מהסוג הראשון הרוצים ומסוגלים להלחם עבור מטרות ערכיות.אלה הם החיילים שבהם יש להשתמש לאורך זמן להשגת יעדים אסטרטגיים.החיילים מהסוג השני יהיו חיילים טובים אך ניתן להשתמש בהם ליעדים פחותים מבחינת היעדים האסטרטגיים. עדיין אפשר להוציא מהם הישגים טובים.

יש לדאוג לרווחתם הכלכלית של שני סוגי החיילים הראשונים.הם הרי צריכים להתפרנס ולהחזיק משפחות. כאן שון-צה מרחיק לכת ואומר:"מי שעונה על הדרישות האלה,משפחתו פטורה מיום העבודה הציבורית שלא בתשלום ומקבלת הטבות מס מיוחדות על אדמתה וביתה. גם אם החייל מתבגר בשנים וכוחו פוחת והולך אין ליטול ממנו את זכויותיו"(עמ. 93 ).שון-צה מתייחס לא רק לרווחה הכלכלית, אלא גם לרווחה הסוציאלית של החייל ומשפחתו כאחד.החייל יכול להיות בטוח שיש מי שדואג לרווחתה של משפחתו. תמיכה זו מלווה אותו גם עם התבגרו כאשר יכולותיו מטבע הדברים פוחתות .חייל כזה ירגיש מחוייב כלפי השליט והמדינה וישקיע מכוחו ומרצונו למלא את צו השליט.
האפיון השני של החייל הוא החוסן הפיזי שלו."חייל רגלים צריך להיות מסוגל לצאת לקרב עם שריון משלושה חלקים-שריון חזה,מגיני מותניים ומגיני שוקיים-לשאת קשת אופקית במשקל שתים עשרה אבנים ,לשאת על גבו אשפת חיצים עם חמישים חצים ולשאת כידון בידו.נוסף על כך עליו לחבוש קסדה לראשו,לחגור חרב למותניו,לשאת אספקה לשלושה ימים ועדיין להיות מסוגל לצעוד 100 לי ביום(1 לי=0.5 ק"מ)" (עמ. 93 ). לשאת מטען במשקל עשרות קילוגרמים ויכולת לעבור ביום 50 ק"מ.צריך להיות בעל כושר פיזי גבוה במיוחד כדי לשאת משקל כה רב ולהלחם איתו או עם חלקו.מחיילים כאלה נדרש לעבור הכשרה מיוחדת ואימונים מפרכים.עם התבגרו החייל מאבד מיכולותיו והוא חייב לעבור בהכרח לצורת לחימה אחרת פחות כבדה,קלה וגמישה יותר.

כנופיות שודדים מטבע הדברים לא יוצאות למסעות הביזה שלהם עם ציוד כה רב .זה יכביד עליהן ויצור בפניהן קשיים לברוח ממקום הביזה אם הן מותקפות.שודדים אלה חייבים לפעול במהירות כדי להשיג את יעדיהם,אופי הלחימה שלהם שונה וסוגי הנשק בו הם משתמשים שונה וגם קל יותר. לאור הבדלים אלה קל להבין למה חיילי הרגלים מתוגמלים בצורה כה גורפת על ידי השליט. המעמסה הפיזית והנפשית הם כה גדולים עד שלא יהיה זה הוגן שלא לתגמל אותם. השליט מחוייב כלפיהם מוסרית. הם מהווים את השדרה המרכזית שממנה בנוי הצבא וכך אפשר להוציא מהם את המיטב. אפשר לראות שהמבנה הנכון של הצבא הוא ביצירת תמהיל מושכל של כל סוגי הלוחמים ולהגיע בצורה כזאת ליעדים האסטרטגיים ארוכי הטווח. יכולים בהחלט להיות מצבים בהם השליט יהיה חייב לגייס לשורותיו חיילים גם מהסוג השלישי.

ימ"חים


לכאורה מושג מודרני,אך בדיקה דקדקנית של דבריו של שון-צה בנושא זה מראה עד כמה הוקדשה לכך מחשבה רבה."בכל הנוגע לכלי נשק ולאספקה צבאית, אויביו שוחרי המלחמה ישחקו ויכלו את שלהם מיום ליום וישאירו אותם מפוזרים בשדה הקרב,בעוד הוא יתקן ויצחצח את כלי מלחמתו ויערום אותם במחסני התחמושת והאספקה הצבאית .בכל הנוגע למצרכים ולדגנים,אויביו יבזבזו את שלהם מיום ליום ויכלו אותם במשלוחי אספקה למחנות הלוחמים,בעוד הוא יאסוף את שלו ויאגור אותם באסמי תבואה ומחסני אספקה"(עמ. 87 ).ובהמשך הוא אומר לשליט :"בהקמת מחנות ומחסני אספקה ותחמושת,דאג לכך שיהיו שמורים היטב ומאובטחים"(עמ. 96 ).

כפי שראינו לתפישתו של שון-צה השליט איננו שש אלי קרב כמו אויביו שעבורם מלחמה היא דרך חיים. יש להמנע ממלחמות ככל שניתן ורק כשהמצב הוא בלתי נמנע יוצאים למלחמה.הצבא הוא בבחינת עתודה למצב חירום.(עמ. 87 ). אויביו שוחרי המלחמות משתמשים בצבא בצורה בזבזנית וללא שום תבונה.הם שוחקים במהירות אל כלי הנשק ואפילו משאירים אותם בשדה הקרב.אין הם מביאים בחשבון את עלות המלחמה.אצל שון-צה המצב הוא הפוך. מכיון שהמלחמות הן מינימליסטיות באופיין, הבזבוז גם הוא מינימלי.אצלו כלי הנשק שנשחקים מתוקנים ומוחזרים לשימוש חוזר.הניצולת של כלי הנשק היא מקסימלית ככל שניתן.כדי להשתמש בהם בבוא העת הם מאוחסנים במקומות שונים. יתרה מזאת, הוא גם יאגור מזון שישמש את החיילים בבוא העת .ברור שלא כל פריט מזון אפשר לאחסן לאורך זמן מאחר וישנם פריטים הנרקבים במהירות ולא יהיו ראויים למאכל.יש על כן צורך בתנאי אחסון מתאימים כדי לשמור על טריות פריטים אלה לאורך זמן במידת האפשר. ההתבלות היא מהירה ועל כן סביר שפריט מזון שאוחסן ראשון יונפק ראשון.מה שנקרא בניהול מחסנים נרי"ר(נכנס ראשון יוצא ראשון).מתבקשת גם המסקנה שהותקנו גם דרכי גישה מתאימות למחסנים, על מנת שאפשר יהיה לנפק במהירות ציוד ומזון לכוחות הלוחמים.בנוסף הותקנו גם כוחות אבטחה וביצורים מסביב למחסנים על מנת למנוע את פריצתם, מה שאומר שהכוחות המאבטחים עברו הכשרה מתאימה לייעוד זה. תת-תחום במערך הכוחות הצבאי.

מודיעין

על נושא זה אומר שון-צה:"אם איש המעלה שולט במדינה ששטחה עשרה לי מרובעים, אנשים בטווח מאה לי ישמשו לו עיניים ואוזניים.אם הוא שולט במדינה ששטחה מאה לי מרובעים,אנשים בטווח אלף לי סביבה ישמשו לו עיניים ואוזניים ואם הוא שולט במדינה ששטחה אלף לי מרובעים ,כל אנשי האזור שבין ארבעת הימים ישמשו לו עיניים ואוזניים.הוא יקבל נתוני מודיעין ברורים והתראות מוקדמות מכל האזור ויקיף אותו בטבעת מגן"(עמ. 90 ).ממשיך שון-צה ואומר:"בצפיה במערך הכוחות של האויב ובתנועותיו, חתור להשגת הדוחות השלמים במהירות והחודרים ביותר ודאג לבדוק את מהימנותם.בהתקלות עם האויב בקרב, פעל על סמך מה שאתה מבין על בוריו,לא על סמך מה שאתה מטיל בו ספק"(עמ. 96 ).

שון-צה מבחין בין שני סוגי מודיעין,מודיעין במצב רגיעה ומודיעין במצב לחימה.המודיעין במצב רגיעה אוסף מידע על מנת להיות מוכן ליום פקודה. שון-צה מוצא קשר מתמטי בין גודל השטח הנמצא בתחום שלטונו של השליט לגודל השטח בו הוא חייב להפעיל כוחות מודיעיניים. הוא מבחין בין שלושה סוגי גודל שטח.שטח של 10 לי מרובעים(5 קמ"ר),שטח של 100 לי מרובעים(50 קמ"ר) ושטח של 1000 לי מרובעים או יותר(500 קמ"ר). בשני המקרים הראשונים היחס הוא 1 ל-10.טווח המודיעין גדול פי 10 משטח המדינה הנמצא בתחום שלטונו .די לו אם יציב מספר אנשים שיבצעו את העבודה.אין שון-צה מוסר מה מספר האנשים הדרוש לכך.כאשר מדובר בשטח גדול אין זה לשיטתו אפשרי להשתמש בקבוצה מקצועית וקטנה לביצוע העבודה. יש להיעזר באוכלוסיה כולה.זה אפשרי רק במצב בו כל האוכלוסייה מגלה נאמנות מוחלטת כלפיו.כל תושב מדווח לשליט על כל דבר שנראה חשוד בעיניו.בכל מקרה המידע המודיעיני המגיע לידי השליט חייב להיות בהיר ומדויק.רק כך הכוחות הלוחמים יוכלו להערך מבעוד מועד ללחימה.

מודיעין במצב לחימה הוא כלל המידע הנאסף במהלך הקרבות.מודיעין זה עוקב אחר סדר הגודל של כוחות האויב אחר אופי תנועת הכוחות הלוחמים שלו ומהלכיו השונים.גם כאן המידע חייב להיות בהיר,מדויק ומקיף ביותר.רק כאשר מצטיירת לנוכח עיניו תמונה מלאה וברורה של תנאי השטח מפעיל המפקד את כוחותיו שלו. אין בשום אופן לצאת למערכה כאשר המידע הוא חלקי ולא ברור די צורכו.מלחמה על בסיס הערכות חלקיות וניחושים שאינם מבוססים דיים, אסור בשום פנים ואופן להילחם אותה. ההחלטות עלולות להיות שגויות והתוצאות קטלניות.

כללי התנהגות במלחמה

באשר למלחמה עצמה מייעץ שון-צה לשליט את הכללים הבאים:"בתנועת כוחות נסה ליצור אווירה של רצינות ונחישות ובו בזמן הקפד על ערנות ומהירות"(עמ. 96 ). "אם נקרית בדרכו (של השליט) עיר שמורה היטב,הוא לא מטיל עליה מצור,אם הוא נתקל בחיילים שמגלים התנגדות עזה,הוא לא תוקף.כשהשליטים ואנשיהם שמחים אלה באלה הוא רואה בכך ברכה.הוא לא טובח במגינים על עיר,הוא לא נע עם צבאו בחשאי,הוא לא משהה את כוחותיו זמן רב בשדה,הוא לא מניח למערכה צבאית להמשך יותר מעונה אחת"(עמ. 98 ).שון-צה אינו חסיד של מלחמה סטטית או לחימה מדורגת של שלב אחרי שלב. הוא חסיד של צבא הנמצא כל הזמן בתנועה וזאת חייבת להיות מהירה ככל שניתן. רק כך הוא משדר נחישות ומקרין החלטיות על חייליו.לחימה איטית עלולה להעיד על הססנות וחוסר ביטחון וכך גם ירגישו חייליו.ההכנות למלחמה כפי שראינו חייבות להיות דקדקניות.אך משעה שהמלחמה מתחילה,יש לנוע במהירות ולהגיע לתוצאות המקוות .המהירות גם מקנה לצבאו ביטחון מכיון שלאויב קשה לעקוב אחריו ולטווח את חייליו.אין הם מטרות קלות לפגיעה. זאת גם הסיבה לכל שאין הוא מתעכב לנוכח ערים בצורות וכוחות המגלים התנגדות חזקה לנוכח פניו. יכולה להתעורר השאלה,איך הוא יכניע אותם?תשובה אפשרית לכך היא שבתנועתו המהירה הוא יאגוף כוח זה, ישתמש בגורם ההפתעה ויכניעם. שהייה ממושכת בשדה הקרב הופכת אותו למטרה נייחת מבחינת האויב ואת זאת הוא רוצה למנוע.לשטוף את הכל במהירות.גם התנועה החשאית היא גורם מכביד.אמנם הוא כל הזמן חשוף אבל המהירות מחפה על ההיפגעות הפוטנציאלית.לתנועה המהירה יש יתרון נוסף מבחינת הקונצפט הבסיסי של שון-צה. היא חסכנית בנפגעים ובהרוגים, והרי השליט לשיטתו לא יוצא למסעות כיבושים וביזה. הוא לא מחפש לא הון צבאי ולא הון מדיני. המלחמה היא עבורו אמצעי להשכנת שלום ולכן כשהוא רואה שליטים אחרים החיים בשלום זה עם זה הוא לא נוגע בהם.כוחו הפוליטי בא לו מעצם אי היותו מחרחר מלחמה,אלא מכך שהוא רוצה שכולם יחיו בשלום זה עם זה. הכוח הוא בבחינת אמצעי הרתעה כלפי אלה המנסים להפר את השלווה המדינית.

יחס לשבויים
באשר לשבויי מלחמה אומר שון-צה:"צבא המלך לא הורג את הזקנים והילדים בין אנשי האויב.הוא לא משמיד יבולים,הוא לא לוקח בשבי את אלה שפורשים מן המערכה בלי להילחם,אך אינו סולח לאלה שמתנגדים. הוא לא לוקח שבויים בין אלה שנכנעים ומבקשים מקלט.במתקפת עונשין אינו מעניש את פשוטי העם .הוא מעניש את אלה שהסיטו את פשוטי העם מן הדרך הנכונה.אבל אם מישהו מפשוטי העם נלחם עם האויב,הוא הופך לאויב בעצמו.על כן מי שנמלט מכוחות האויב ובא להיכנע ישוחרר לדרכו"(עמ.97-98 ).אפשר להבין זאת על רקע גישתו המינימליסטית של שון-צה.מאחר ואיננו שש אלי קרב ואין כוונתו לגרום נזקים לצד השני.המלך אינו לוקח בשבי מי שאין לו שום נגיעה למלחמה.והיה ומי שהוא מבין כוחות האויב נכנע,הוא לא נלקח בשבי ולא פוגעים בו. משחררים אותו לחופשי.היחידים שנפגעים הם אלה היוזמים את המלחמה ואלה מוצאים להורג.אלה שנכנעים ,מקבלים טיפול כמו חייליו של השליט עצמו. השליט יוצר אצל חייליו של הצד השני תחושה שאין בעצם שום טעם לצאת אלי קרב מכיון שזה נכפה עליהם.אין להם את המוטיבציה לכך. כל שירצו ,לשיטתו של שון-צה היא לחיות את חייהם בשקט.

סיכום

שון-צה ביסודו הוא איש השלום. העצות הצבאיות שהוא נותן לשליט הן ברוח זו. הצבא עצמו הוא כורח המציאות אבל המטרות שלשמן הוא מוקם הן הגנתיות והיציאה למלחמה היא רק להשכנת שלום בינו לבין מדינות שכנות ובין מדינות אלה לבין עצמן.זהו צבא שהקונצפט הבסיסי שלו הוא מינימום עלויות ונפגעים.מסיבה זו הוא נשען על תנועה מהירה,סיום הקרבות מהר ככל שניתן בלי גרימת נזקים מיותרים לצבא שלו ולכוחות של הצד השני.חיי אדם הם ערך עליון. מסיבה זו גם נובע היחס האנושי לאזרחים ולחיילים של האויב משעה שהם לא נלחמים או נכנעים.זהו האידיאל אליו נכסף שון-צה.במבט רטרוספקטיבי לא מעט מדבריו תקפים גם בימינו.

A statue of Sun Tzu
ראו גם

פרגמטיזם כלכלי ובטחוני נוסח סין:על מו צה הוגה דעות סיני מהמאה החמישית לפני הספירה

איך לשלוט במדינה המדריך השלם :על חן פי צה הוגה דעות סיני  מהמאה השלישית לפני הספירה 

מדע המדינה במשנתו של סון טסו

מאו צה טונג כמפלצת אדם

הופיע באתר NRG

הספר "מאו  הסיפור הלא נודע " מציג את שליט סין האדומה מאו צה טונג כמפלצת אדם שטנית כרוצח הגדול בתולדות האנושות וכדמות שלכאורה יכלה להתקיים רק בספרי מתח לילדים

להשמיד אויב זה לבנות עולם
אימרת שפר אחת מני רבות של "גנרל סונג " ( מאו צה טונג ) בספר "עוז יעוז נגד השליח הסיני" מאת "עידו סתר " 1965)
פצצת אטום מתפוצצת על פי פקודה
אה ,איזה אושר עילאי !
( ׁשיר בן שני שורות של מאו צה טונג ,מתוך "מאו הסיפור הבלתי נודע " ע' 594)

אי אז באמצע שנות השישים פורסמה בעברית סדרת ריגול לילדים על עלילות הסוכן הישראלי הנועז עוז יעוז . ואוייבו המפחיד ביותר של עוז לא היה הגנרל המצרי רמאדן בעל אף הנשר אלא המנהיג הסיני "גנראל סונג" . סונג הוצג בסדרה כצאצא רצחני של ג'נג'יס חאן בכבודו ובעצמו השואף לכבוש את העולם כפי ש עשה אביו הקדמון . ובדרך הוא נחוש לחסל את מנהיגי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות .
תוכניתו של סונג נקראת 'מבול 3' והיא – לשלוח רוצחים שיחסלו בו-זמנית את הנשיא האמריקני קנדי ואת המנהיג הסובייטי חרושצ'וב, כדי לגרום למלחמה גרעינית ולתוהו ובוהו שיהרוס את העולם הישן, שעל חורבותיו תיכנן סונג לבנות את העולם החדש שלו. עוז יעוז מגלה את המזימה, ואף שאינו מצליח למנוע את רצח קנדי, הוא מונע את רצח חרושצ'וב ואת מלחמת העולם השלישית, שממנה רק הסינים צפויים להרוויח, כיוון שהדבר יאפשר להם לכבוש את העולם.. כנקמה שלח סונג נגד עוז יעוז את האויב הנורא ביותר שבו נתקל אי פעם "האיש בלא אוזן "קואן הקטלן" .
מכל בחינה סונג הסדיסט הערמומי והמתוחכם השופע אימרות שפר ושירים קצרים הוא הדמות המפחידה ביותר שהוצגה אי פעם בספרות ילדים בשפה העברית . הוא תואר כעוסק  באופן אישי בעינויו  של סוכן ישראל על  מכשיר העינויים "הגלגל הקטן" ,באחד הקטעים המבעיתים ביותר שפורסמו אי פעם בספר ישראלי לילדים והאימה רק הוקצנה בזכות הציור של מ.אריה המתאר את סונג  מענה במו ידיו  את הישראלי
סונג לא היה כמובן אלא שם כיסוי למנהיג סין האמיתי מאו צה טונג כפי שהיה ברור לכל מבוגר שקרא את הספרים . אך הדמות שבה הוצג שם מאו בתור סדיסט רצחנישכל שאיפתו היא לכבוש את העולם נראתה לכאורה בקריקטורה נבזית ומגוחכת של סופר ספרות זולה בעל דמיון פורה. ותו לא .

אז בשנים שבה החלה בסין "מהפכת התרבות" בניצוחו של מאו ואישתו שחקנית קולנוע המתוסכלת ידעו הכל בחוגי האינטלקטואלים של המערב שמאו צה טונג הוא ההפך הגמור מכך . בחוגים אלו הייתה הערצה עצומה כמעט פולחן למנהיג המהפכני ששינה את פניה של סין לכאורה לטובה
המערב כולו כולל מדינת ישראל הופצצו אז בכתביו ובאמרות השפר של המנהיג הסיני הנערץ שניגוד לממשיכיו הפוליטיים כיום בסין ובמדינות אחרות ,הרבה לכתוב
כל מי שהעז לרמוז שאולי השליט הסיני אינו כליל השלמות וכי לאמיתו של דבר "מהפכת התרבות " שלו הייתה הטיהור הרצחני הגדול ביותר בתולדות האנושות ( גדול אפילו ממסעות הרצח ההמוניים של היטלר וסטלין ) נחשד מיד כתועמלן וסוכן שירותי הריגול המערביים .
..

בימים אלו יצא לאור ספרם של הסופרת הסיני ג'ונג צ'אנג ( שהתפרסמה כבר גם בעברית הודות לספרה "ברבורי פרא " שמתאר חוויות מאותה מהפכת תרבות שנודעת כיום לשימצה ) ושותפה ההיסטוריון ג'ון הלידיי בשם "מאו הסיפור הלא נודע " שמציג את שליט סין הקומוניסטית מאו כמפלצת אדם  שטנית שהביאה במכוון למותם של יותר מ70 מיליון איש .
זאת כמובן בהנחה שאנחנו מקבלים את הספר בן 860 העמודים כפשוטו .
על פי ספרם של צ'אנג והלידיי מאו היה התגלמות אבסולוטית של הרשע האנושי פשוטו כמשמעו,  .אדם ששיקר לגבי כל השגיו במסע הארוך המפורסם שאותו ניהלו הקומוניסטים ברגל לאורך סין עד שהיגיעו לשלטון ולמעשה היה אחראי לתבוסותיהם המרובות . אבל הוא בערמומיות שטנית הצליח בכל פעם לחמוק מאשמה ורק לחזק את כוחו תוך שהוא מחליש ולבסוף מחסל את האנשים שהיו אחראים לניצחון באמת .

מאו צה טונג הצעיר

במשך כל חייו מאז כשליט האבסולוטי של סין מאו חי כדיקטטור הדוניסטי חובב נשים ותענוגות שאותם הקפיד למנוע מהעם הסיני שאותו הכריח לחיות בעוני מרוד וברעב . .
את רצונותיו של מאו ביצעה אישתו , ג'אן צ'ינג, שהייתה כוכבנית קולנוע מתוסכלת בעברה. כאשר הומתו בסין עשרות מיליוני אנשים במסגרת "מהפכת התרבות" עמדה אשתו של מאו בראש הקבוצה שכונתה אז "כנופיית הארבעה", שניהלה את הטיהורים הרצחניים בהם הומתו, בין השאר, כל מי שעמדו אי פעם למכשול בפני הקריירה הקולנועית שלה היא סולקה מהשלטון רק בשנות השבעים, מתה בבית הסוהר ושמה ידוע לשמצה בסין עד עצם היום הזה. מאו לעומת זאת נשאר פחות או יותר "נקי " והוא דמות נערצת בסין גם היום.

propoganda poster
"אבל כפי שמראים בספר ג'אן צ'ינג הייתה רק עושת דברו. מאו משך את כל החוטים כשהוא משמיד ורוצח והורס בדרך למטרה האחת והיחידה שלו : הפיכת סין למעצמת על ולבסוף השתלטות על כדור הארץ כולו  המחברים מביאים ציטוטים שונים של מאו שבו הוא מצהיר על כך במפורש .

(מעניין לציין שבישראל הופיעו באמצע שנות השישים כמה ספרי מדע בדיוני מקוריים שתיארו ניסיון של סין הקומוניסטי של מאו לכבוש את העולם כולו עם כלי נשק מתוחכמים , מהספר מתברר שלמאו אכן היו מחשבות בכיוון זה בדיוק בתקופה זאת ).
.
לטענת המחברים סטלין רודן רצחני אחר היה האחראי הראשי לעלייתו של מאו לשלטון בסין  אם כי אפילו הוא החל לחשוש משאפתנותו של הסיני בשנותיו האחרונות .

אפילו הרוסים של חרושצ'וב מוצגים בספר כמי שדאגו לטובת העם הסיני יותר ממאו עצמו והיו מוכנים למכור לו מזון בזול אלא שמאו התעקש להחזיר את הלוואותיו הענקיות מרוסיה לפני הזמן על חשבון חייהם של מיליוני סינים שגוועו ברעב ונרצחו בפקודותיו ,המחברים מביאים ציטוט ממאו ששום לא אסון אמיתי לא יקרה גם אם מחצית העם הסיני תיהרג .
. הדבר הטוב היחידי שהמחברים יכולים למצוא לגבי מאו הוא שהוא מת מתוסכל מאחר שיריבו דנג שיאו פינג  היגיע לשלטון על אפו ועל חמתו ולבסוף העלה את סין על דרך חדשה ( קפיטליסטית ). אבל כל שאר הקריירה של מאו המתוארת כניצחון הרשע המוחלט על הטובים משהו כמו שלטונו של סטלין בברית המועצות . מה עוד שמאו מת במיטתו לאחר קרוב ל30 שנה של שלטון מוחלט וכמעט בלתי מעורער ולאחר רצח של כמה וכמה עשרות מיליונים של יצורי אנוש ..

הייתכן ?

האם אכן כך היה מאו במציאות ? האם אכן היה מאו דמות חד מימדית כל כך?
בספר  מאו הוא הרשע המוחלט הוא דואג רק לעצמו ולכוחו ומענה ומשמיד כל מי שעומד בדרך ועוד מליונים נוספים חפים מפשע רק בגלל שהוא יכול . לכאורה דמות כזאת יכולה להתקיים רק בספרי מתח . גם קשה להאמין שאדם חובב תענוגות שאינו מאמין כלל באידיאולוגיה הקומוניסטית  שלה הוא מטיף ומשתמש בה רק כאמצעי לצבירת כוח  כפי שמתואר מאו בספר יצא כל כך מגדרו לרצוח עשרות מיליונים על מנת לוודא שיעקבו באדיקות אחרי אידיאולוגיה זאת .

זה דווקא הגיוני יותר לגבי אנשים סגפניים מאמינים אדוקים ואובסיסיבים מטבעם כמו סטלין והיטלר שאכן האמינו למה שהטיפו לו.  .
. אבל המחברים מגבים את טענותיהם במסמכים ובראיונות מרובים ודומה שהעובדות שאותם מביאים המחברים תומכים בכיוון זה.
.

הספר מטבע הדברים עורר ויכוח קשה בין החוקרים יש הטוענים ש"רק " 30 מיליון איש מתו בסין במהלך שלטונו של מאו עדיין מספר עצום בכל קנה מידה.יש חוקרים הטוענים שהמאו שהוצג בספר הוא קריקטורה מרושעת וכי המאו האמיתי גם אם היה דמות שלילית בכל קנה מידה לא היה כל כך מרושע ושטני וכפי שהוא מוצג בספר וכי לא רק אותו יש להאשים בכל הצרות שבאו על סין
.אחד החוקרים טען שספר זה הוא אסון למחקר הסיני דווקא בגלל השימוש העצום באפראט מחקרי ענק שיתקבל כתוצאה על דעת רוב החוקרים אך שמציג תמונה חד צדדית של שחור מוחלט לגבי מאו וכל מטרתו היא להרוס את תדמיתו ..

במחקר ההיסטורי האובייקטיבי אחרי הכל אין שחור או לבן יש רק אפור . אבל קשה ואולי בלתי אפשרי להתייחס באובייקטיביות לאדם שרצח בין 30 לשבעים מיליון סינים .
גם כשלוקחים את כל ההערות האלו בחשבון ככל שלומדים על מאו יותר ברור לקורא שסין הייתה מגיעה לתפקיד של מעצמת על שאליו היא מתקרבת בצעדי ענק כיום שנים קודם לכן אילולא איש זה שעצר את התקדמותה ועינה והרג עשרות מיליונים מטובי בניה .
ולכותב שורות אלו מתברר שהתיאור של גנרל סונג הנבל הרצחני הסדיסט המטורף השואף בכל מאודו לכבוש את העולם כולו מסיפרי עוז יעוז היה רק שיקוף חיוור מאוד של המציאות . ואם כבר הדמיון רק החוויר מול המציאות המזעזעת .

הספח .: מאו בספרות העברית

…. קואן נזכר אז בימים הגדולים של סוף המסע הארוך כשסין הייתה לבסוף כולה שלהם. הוא עמד ליד הגנרל בכיכר של העיר האסורה .  האנשים  צעקו והריעו לסונג.
כמה אנשים היו שם מאות אלפים? ,מיליונים ?  עשרות מיליונים ? כולם עמדו שם ונראו כנמלים מוכנות לדריסה בידי רגל חזקה.
( מתוך "עוז יעוז נגד השליח הסיני"  )

.כתבי מאו צה טונג הופיעו בעברית בשני שלבים ,בראשית שנות החמישים ,ושוב באמצע שנות השישים כאשר הופצו כאן ככל הנראה בידי נציגי סין והוצאות ספרים הקשורות אליהם  שדאגו אז להפיץ את כתביו של מאו בכל העולם ולא פסחו גם על ישראל .

מעניין שדווקא אז הופיעו בישראל ספרי מתח  ( בסדרות כמו "עוז יעוז " ו"פטריק קים  איש הקראטה  ) ומדע בדיוני שונים שתיארו את סין כמעצמה מסוכנת ואת מנהיגה כמטורף המהווה איום על שלום העולם . אני תמה : האם היה גוף נגדי ( אולי סוכנות ביון ?) שדאג להשחיר את שמה של סין ושל מנהיגה כצעד נגד  לספרים אלו ? .

"עידו סתר " (חזי לופבן ) מחבר ספרי "עוז יעוז ,היה כידוע קשור ל"מוסד" בשנות החמישים ,ופעל כעיתונאי מטעמו,וכך היו גם כמה ממחברי ספרי "פטריק קים ".

הספר האדום  הקטן של התלמידים

ספרי מאו בעברית :


מאו צה דונג האיסטרטגיה של המלחמה המהפכנית בסין ספרית הפועלים ,1951
מאו טסה טונג הדמוקרטיה החדשה תרגם נחמיה רבן ,הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1952.

מאו צה דון כתבים נבחרים כרך ראשון / מאו צה טונג
מאו צה-דון כתבים נבחרים :בארבעה כרכים תירגם מרוסית מ.מישקינסקי ,ספריית הפועלים ,1953. (המקור הוצא לאור בסינית בפקין בידי הועדה להוצאת כתבים נבחרים של החבר מאו צה-דון מטעם הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית) .

מאו טסה טונג כה אמר מאו:מובאות מדברי היו"ר מאו טסה טונג תרגום צפוני שומרון דברי הקדמה והסבר אראל גינאי ,הוצאת אסיה ,1967.

מאו צה דונג אמרות היושב ראש טסה טונג עברית ישעיהו לויט , טרקלין ,1967.


מאו צה טונג ממישנתו של מאו צה טונג תרגום אורי ראפ הוצאת עמיקם, 1967, (ספר זה תורגם מן המהדורה האנגלית שיצאה בהוצאה לשפות זרות", פקינג 1966)
מאו צה טונג התיאוריה של היו"ר מאו : על ההבדלה של שלושת העולמות היא תרומה חשובה ביותר למרקסיזם-לניניזם : מערכת "רנמין ריבאו"-פקינג – מקומה של ישראל בעולם : מערכת' הוצאת "מרקסיזם-לניניזם,ת"א ,תש"ם

ספרים בעברית על ההיסטוריה המודרנית של סין ועל מאו

ג’ון גאנטר בתוככי אסיה עברית י ייבין, : צ. לינמן, ת"א תש"ב,1942.
א. בן-אהרן המרשל צ’נג-קיי-שייק ואשתו תל אביב : אישים ומאורעות, תש"ב 1942.
ב. מרי א. נורס תולדות סין עברית ברוך קרופניק ,יוסף שרברק, 1945.
אדגר סנו העומדים לצידנו (הודו ,ברית המועצות ,סין ) תרגום י. רבי (יעקב רבינוביץ ,הקיבוץ המאוחד ,1945. . (אדגר סנו מתואר ב"מאו הסיפור הלא נודע" כמי שהיה התועמלן המערבי של מאו ותרם תרומה מכרעת להפצת המיתוס שלו בארצות המערב).


אדגר סנואו כוכב אדום בשמי סין תירגם שבתאי טבת , הקיבוץ המאוחד ,1950


קונסטנטין סימונוב סין הלוחמת:רפורטאג' תרגום נחמיה רבן ,ספרית הפועלים ,1950.
רוברט פיין מאו טסה טונג שליט סין האדומה תרגום שמואל שניצר הוצאת כתבים ,,1952.


אדוארד קרנקשו דו קרב מוסקווה פקין תרגום ג. אריוך עם עובד, 1963.


גיאור פאלוצ'י –הורוט סין בידי מאו צה-דון תרגום שמשון אבידל (ענבל ) מהדורת דבר, הוצאת עם הספר, 1964-תשכ"ה

אריה הראל בין סין לבין ברית המועצות,הקיבוץ המאוחד, 1965.
אהרון פרידמן סין פרקי מהפכה ועדות החינוך והתרבות של הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו


אדגר סנאו סין הענק במזרח תירגם גבריאל מוקד ,הוצאת שוקן, 1967.
האריסון סולסברי במעגלות סין האדומה :לנוכח סין מאנגלית ארנון בן נחום מערכות ,1968.
אהרון שי יחסי ארצות הברית סין :בין השנים 1948-1954 עבודת גמר האוניברסיטה העברית ,1969.

אלברטו מורביה מסע בסין האדומה תירגם מאנגלית אשר דורי ספריית אופקים , ,עם עובד ,1971 . (תרגום עם השוואה למקור האיטלקי )

קלאוס מנרט סין אחרי הסערה :דיווח ופרשנות תרגום עדנה קורנפלד ,שוקן ,1972.
יצחק שיחור סין העממית :מסורת מול שינוי האוניברסיטה המשודרת , משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1979.


אהרון שי ממלחמת האופיום ועד יורשי מאו –סין בזירה הבינלאומית 1840-1979. זמורה ביתן מודן ,1981.


האריסון סולסברי המסע הארוך :הסיפור שטרם סופר מאנגלית נעמי כרמל ,ספרית מעריב ,1987 .
אדוארד בר הקיסר האחרון אור עם ,1988

    

ניין צ'אנג חיים ומוות בשאנחאי . עברית אליעזר כרמי , .הוצאת יבנה ,1988.

אדוין פלמר הויט עלייתה של הרפובליקה הסינית תרגום ענת וינבריב ,אור עם ,1990.


אהרון שי סין במאה העשרים משרד הביטחון ההוצאה לאור,1998.


עמנואל צ' י' שו. צמיחתה של סין המודרנית תרגום עמנואל לוטם ,שוקן. 2005.


ברברה טוכמן סטילוול – אמריקאי בסין 1911-1945 תירגם מאנגלית: מרדכי ברקאי.
הוצאת דביר, 2005.

אד ג'וסלין ואנדרו מקיואן   המסע הארוך : הסיפור האמיתי מאחורי המסע האגדי שיצר את סין של מאו מאנגלית – אסף גברון, תל-אביב : ספרי עליית הגג, ידייעות אחרונות ספרי מד  2007.

ג’ונג צ’אנג, ג’ון הלידיי מאו :הסיפור הבלתי נודע מאנגלית עירית שורר והדסה הנדלר כינרת זמורה ביתן , דביר ,2007 .

 

ריצ'רד ניקסון :מנהיגים :אישים הגדולים של המאה ה-20 שעיצבו את פני העולם המודרני .תרגום ,אריאל לופט, הוצאת ע. נרקיס , 2007 .

פר שכולל דיון על מאו ועמיתו ראש ממשלת סין צ'ו אן לאי מאת הנשיא האמריקני לשעבר ניקסון הנשיא האמריקני היחיד שנפגש עם מאו ושיצר מחדש את מערכת הקשרים בין סין וארה"ב .

 ג´אנג שואה ליאנג - הגנרל שלא נלחם

אהרון שי ג'אנג שואה-ליאנג :   הגנרל שלא נלחם /    אור יהודה :   זמורה-ביתן,   2008.
ht

 

טל טובי גרילה והמלחמה נגדה :   מורשתו הצבאית של מאו /    ירושלים :   כתר,   (תש"ע).

יוסי בן טולילה מאו צה טונג ספר שמע

בהרצאתו, מתאר ד"ר בן טולילה את הרקע ההיסטורי שבו צמחה אישיותו של מאו, את קורות חייו מלאי התהפוכות, את אמרותיו שנדרשו בני העם הסיני לשנן במסגרת הסגידה לו, ואת פועולו כמזכיר המפלגה הקומוניסטית הגדולה בעולם במשך 40 שנה. ‎מאו, שחי בין השנים 1976-1893, הוא איש, שלמרות שדמותו שנויה במחלוקת, אזרחי סין, עדין רואים בו עד היום, את המנהיג המשמעותי ביותר בעת החדשה, שגרם לאיחודם. ‎ההרצאה על מאו צה טונג, מוגשת לכם ע"י ד"ר יוסי בן טולילה. ד"ר בן טולילה הוא בוגר המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן, ומרצה למסגרות חברתיות שונות, על אישים מן העבר. בהרצאות הוא עוסק בביוגרפיה של האישים על רקע תקופתם; בנסיבות שתרמו להופעתם על במת ההיסטוריה; בהגותם ובמפעלם; ובהשפעות שנועדו לכל אלה, על דורם ולדורות. כידוע, ביוגרפיות מסייעות בחקר ההיסטוריה, ושופכות אור על הגורמים האישיים, החברתיים, והמדיניים, שהיו ביסודם של מאורעות בעבר. ‎אורך: 30 דקות

 ספרות יפה על ההיסטוריה של סין המודרנית

ג'ון ארליכמן הקלף הסיני  עברית אליעזר כרמי  " הוצאת מילכה 1988 .מותחן מאת יועצו הבכיר  של ניקסון שמציע  גירסה חלופית  לשאלה כיצד נוצרו היחסים עם סין . מאו  ניקסון וקיסינג'ר מופיעים כדמויות ראשיות.

 

רונג ג'אנג ברבורי פרא:סיפורן של שלוש בנות סין ,תרגם יואב לוי ,ספרית מעריב ,1994.

אנצ'י מין להיות מאדאם מאו תרגום צילה אלעזר, ספריית מעריב , 2003 ( רומן בוגרפי על חייה של אישתו של מאו שנכתב בידי אישה שהיכירה אותה אישית

 )
אנצ'י מין סיפורה של ג'ינגר בר תרגום צילה אלעזר ,ספריית מעריב ,2004.

חיים ומוות מתישים אותי

מו יאן "חיים ומוות מתישים אותי מאנגלית ענת מוניץ ספריית מעריב 2006.

ספרי מתח ישראליים על סין ומאו
בסדרת "פטריק קים איש הקראטה  מאת "ברט ויטפורד " (שם בדוי ) בהוצאת רמדור הופיעו מינימום של עשרות ספרים שבהם נאבק הסוכן האמריקני ממוצא קוריאני בשליחיו זוממי הרע של מאו בפינות שונות בעולם. בספרים כמו ה"מזימה הסינית" ורבים אחרים .

נזכיר רק שניים מהם
שליחו של מאו ( חובר,,  מספר 43 בסדרת החוברות על פטריק קים ) כתב פ.דן . (פנחס דנציגר )
הגיישה של היושב ראש ..   תרגם (למעשה כתב) פ. דן .1969

עידו סתר  ( חזי  לופבן ) כתב את טרילוגית גנרל סונג במיסגרת סדרת ספרי עוז יעוז שלו :

עוז יעוז נגד רוצחי קנדי , צייר מ..אריה ,הוצאת טברסקי 1964.
עידו סתר עוז יעוז נגד השליח הסיני,צייר מ.ארי ה,הוצאת טברסקי 1965.
עידו סתר עוז יעוז נגד קואן הקטלן. צייר מ.אריה , הוצאת טברסקי 1965.

סין  הופיעה כמעצמה מסוכנת המאיימת על  שלום העולם ב
(א.בנש " (שם בדוי ) מיסתרי השמש הירוקה ,הוצאת רמדור   1969.  "מתרגם / מחבר  ש. פרץ.הספר  השלישי בסדרת "ראל דארק כובש החלל ".

בשנת 2100 העולם מחולק לשני גושים גדולים . הגוש המערבי הדמוקרטי הטכנולוגי ושוחר השלום   המונהג בידי ארה"ב ואליו שייכים בין השאר ישראל ולבנון והגוש האפרואסיאני הרודני והמפגר ושואף המלחמות  המונהג בידי סין. ומנהיגה "הצה טונג" על שם מייסד השושלת השולטת בסין . שני הגושים נמצאים במלחמה קרה  ( אגב כתחזית לגבי המצב הגיאו פוליטי של העולם בראשית המאה ה-22 אין זה ניחוש גרוע כל כך ).
י. חייק "קץ כדור הארץ" הוצאת רמדור ,1969.  מתקפה סינית באסיה מביאה למלחמה גרעינית  כיו המעצמות ולבסוף לחורבן המין האנושי . ספר אנטי סיני במוצהר שבו מתוארת סין כמי שאינה חוששת ממלחמה גרעינית אם תגיע בכך לשלטון עולמי.

המחבר אגב צדק בכך לגבי מנהיגות סין באותה התקופה.

.

קישורים רלבנטיים

אחרית הדבר לספר

מאו בויקיפדיה
יצחק שיחור על מאו 
אפוק טיימס נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית

כרזות על מאו

הספר בויקיפדיה

ביקורת של מיכאל יהודה
עוד ביקורת

ראיון עם הסופרת