ארכיון תג: סיפורת תנכית

בחזרה לימי התנ"ך בסיפורת המקראית

 

בחזרה אל ימי התנ"ך : ז'אנר  הסיפור המקראי.

הופיע במקור  בגירסה מקוצרת  במגזין "על הפרק" כתב עת למורי תנ"ך גליון מספר 15 ב-1998 

מאז הוא הופיע ברשת בגירסה מורחבת  באתר בשם "קולמוסנט " שקרס ונעלם. והנה הוא שוב מורחב  עוד יותר ומעודכן. 

גם משום שכעת אני מפרסם את פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי  בבלוג זה ובמגזין "יקום תרבות " שבו אני מפרסם סיפורים תנכיים קלאסיים וחדשים.

מאמר זה משמש מצע לתולדות הז'אנר. 

במאמר זה אתן סקירה על תולדות הסיפור והרומן המקראי בשפה העברית והדרך בה שיקפו את הגישות והתפיסות השונות של המחברים ובני דורם אל התנ"ך.

יש לציין שבתקופה המודרנית יש רק מספר מועט יחסית של יצירות סיפורת המבוססות במישרין על  התנ"ך , מרבית הסופרים כאשר שלחו ידם בכתיבת סיפורים היסטוריים העדיפו להתעסק בתקופות  קרובות יותר לזמנם כמו תקופת בית שני ,ימי הביניים, המאות ה-18 וה-19  וכו'. דווקה בשירה ובמחזה פנו  היוצרים לשימוש בחומרים מקראים לעיחים קרובות יותר מאשר בסיפורת .יתכן שהסיבה לכך הייתה שסופרים רבים בפנותם לעבר חשו במרחק  רב מידי מהתקופה התנכית וראו בה תקופה שאי אפשר ליצור ממנה כל אנלוגיה עם תקופתם בניגוד לתקופות אחרות עימהם חשו קירבה נפשית גדולה יותר.

בכל זאת ישנם מספר סוגים של יצירות סיפורת השואבות מהתנ"ך.: 1. יצירות המנסות ליצור מחדש את  עולם התנ"ך ללא כל משמעויות אקטואליות כמו ביצירותיו של מאפו ובתקופתנו המודרנית ברומנים  ה"ארכיאולוגיים" של  סופרים כמו יוסף אריכא. 2. יצירות שעל ידי שימוש בנושא התנכי מביאות מסרים  מודרניים על המאבק בין היחיד והדת וכו' כמו ביצירותיהם של פרישמן ואחרים. 3. יצירות שאכן משתמשות בסיפור התנכי ליצירת אנלוגיה עם ההווה בעיקר בהדגשת הקשר של העם עם ארצו עם חזרתו אליה.

וכאלה הם יצירות על כיבוש הארץ ושיבת ציון של סופרים כמו צבי לבנה, יעקב חורגין ואחרים.

הסיפורת התנכית בתנ"ך

השימוש ביצירות התנ"ך כמקור לבניית יצירות חדשות ומורחבות עם פרספקטיבות חדשות יותר מקורו עוד בימי התנ"ך עצמו כאשר לסיפורים שונים כמו סיפורי האבות וסיפורי דויד נוצרו גרסאות שונות במקומות שונים ששיקפו נקודות מבט שונות, ולעיתים מנוגדות , מאלה של הסופר המקורי. העורך המקראי  החליט לתת את לגרסאות השונות את הכבוד האולטימטיבי ולהכניס את כולן לגירסה  הסופית של התנ"ך .

הסיפורת התנכית החיצונית

לאחר תקופת התנ"ך,הופיעה ספרות  ה"ספרים החיצוניים" שהיו ברובם הגדול עיבוד וסיפור מחדש של  סיפורי התנ"ך הקצרים והתמציתיים.

ספרים כמו ספר היובלות  וקדמוניות המקרא ספרו והרחיבו סיפורים אלה בהתאם להשקפות  ותחומי העניין של התקופה ההלניסטית.גם בסיפרות היונית היהודית החלו להופיע יצירות ספרות כמו  יוסף ואסנת שהרחיבו את הסיפור המקראי והתאימו את המסרים שבו לתקופתם. של המחברים.

התנאים והאמוראים המשיכו במסורת זאת של פירוש חדש והרחבה של סיפורי התנ"ך במידרשיהם השתמשו  במקומות סתומים כדי ליצור סיפורים חדשים לחלוטין והחלו במסורת של הצגת הדמויות הקדומות של  המקרא  כאנשים בני הזמן שאין כל הבדל בינהם ובין הדרשנים שסיפרו עליהם. וכך אברהם והמלך דוד  תוארו כתלמידי ישיבה ועל שלמה המלך הומצאו מחזורי סיפורים  שונים המבוססים על בסיס אלמנטרי  ביותר במקרא עצמו.

מסורת זאת נמשכה ביצירות הספרותיות של ימי הביניים כמו ספר הישר  שבהם נוצרו מחזורי סיפורים שלמים על הדמויות התנכיות לפעמים בהשפעת הסביבה הנוכרית (כמו בסיפורים על בניו של יעקב  ומילחמותיהם בבני עשיו שהוצגו כמעין מלחמות של אבירים על סמך מודלים  באפוסים הנוצריים על  מלחמות האבירים בימי המלך ארתור וקרל הגדול).

בראשית העת החדשה פחתו  היצירות המקוריות על נושאים תנכיים פרט למחזות הפורים  שפיל  המבדחים  שהוצגו  עיירות והתבססו על מגילת אסתר ולעיתים על סיפור מכירת יוסף ועוד מספר מצומצם  ביותר של סיפורים אחרים מהמקרא.

ההשכלה חוזרת לתנ"ך  

החזרה לתנ"ך ולנושאיו התרחשה עם סופרי ההשכלה שבשאיפתם לחדש את העם היהודי ותרבותו ראו צורך לחזור ביצירותיהם לתקופת התנ"ך ולתאר אותה דרך משקפיהם. וכך נוצר זרם של יצירות רובם פואמות  ומיעוטם מחזות שהיו מבוססים על התנ"ך אך מרביתם היו חסרי כל ערך ספרותי כלשהו פרט לאפוס של  נפתלי הרץ ויזל (יוצר הזרם) על  חיי משה שירי תפארת ( יצא בשנים 1789-1829)  ובעיקר מחזהו של יוסף  האפרתי על  מאבקו של המלך שאול בדוד מלוכת שאול  (1794) הנחשב עד היום למחזה בעל ערך ספרותי רב  באופן יחסי.  תקופה זאת הייתה  תקופת שיא של החזרה לנושאים תנכיים בספרות העברית (לכל הפחות  מבחינת הכמות המספרית של היצירות) , מאחר שאנשי ההשכלה ראו בימי המקרא את תקופת השיא ו"ימי  האור" של תולדות ישראל שבה חיו היהודים חיים שלמים ובריאים בניגוד לחיי הגטו המעוותים של זמנם.

גם בתקופה ה"רומנטית " שבאה מיד לאחר תקופת ההשכלה נימשך העניין הרב בתנ"ך והמשוררים החשובים  ביותר של התקופה כמו מיכה יוסף לוינזון ויהודה ליב  גורדון התבססו ברבות  מהפואמות שלהם על נושאים  מהתנ"ך.

הרומן המקראי

אך רק בשלב מאוחר יחסית נוצר ז'אנר הרומן המקראי  עצמו. הז'אנר  נוצר באמצע המאה  ה-19  בידי היהודי הליטאי אברהם מאפו שחיבר את שני הרומנים התנכיים הראשונים בשפה העברית ( והיו  חוקרים שטענו  שהם היו הרומנים המקראיים הראשונים בכל שפה שהיא ,אך זה אינו נכון, רומנים מקראיים  כבר הופיעו מספר שנים קודם לכן בארה"ב ) אהבת ציון (1853) ו- אשמת שומרון (1865)  על ימי המלכים אחז וחזקיהו ביהודה.

 

היו אלה יצירות רומנטיות פסטורליות ששמו דגש על חיי הטבע ואינטיריגות של אהבה  ומזימות של רשעים כנגד הגבורים הטובים ,כתובות בלשון תנכית  עשירה נמלצת ביותר שמאפו הקפיד שלא  לשלב בה כל מילים המאוחרות לשפת התנ"ך עצמו. הנושא של  הלשון שבה יש לכתוב רומנים מקראיים  ואם לשלב בה מילים מודרניות  היווה תמיד בעיה לסופרים.  היו סופרים  מועטים שניסו לחקות את מאפו  בהקפדה על "טוהר " הלשון  אך לרוב בהצלחה מועטה ביותר.

רומנים אלה  זכו להצלחה עצומה בקרב קהל הקוראים העברי. אך אם כי הם יסדו למעשה את הספורת  העברית  המודרנית, רוב הסופרים שבאו אחרי מאפו נמנעו מלעסוק בנושאים מקראיים והעדיפו להתעסק  בבעיות הזמן בשורה של רומנים ראליסטיים.

האם מותר לכתוב על ימי התנ"ך?  

רוב היצירות שהתבססו על נושאים תנכיים זכו לרוב לאדישות  ולהתעלמות  ורוב הסופרים החשובים כאשר כתבו יצירות היסטוריות העדיפו לדון בתקופות  היסטוריות אחרות ולא בתקופת התנ"ך. התעלמות זאת היתה לעיתים מגמתית  שכן היו סופרים כמו גרשון שופמן ושלמה צמח  שתקפו את עצם הרעיון של שימוש בדמויות  מהתנ"ך לכתיבת יצירות מקוריות וטענו  שהשלמות  של המקרא עושה מאמצים מאין אלה לחסרי כל טעם  . שופמן טען שיש להתיחס אל הדמויות  המקראיות כ"אסורות במגע"  ושלמה צמח הביא דוגמה משקספיר שנזהר לעולם לא להשתמש בנושאים  מקראיים ביצירותיו המקוריות…..  כנגד  גישה זאת שהביעה התנגדות עזה לכל הז'אנר של הספורת  המקראית ,יצא המשורר יעקב פיכמן שטען שיש מקום ליצירות המבוססות על המקרא בספרות המודרנית בתנאי שלא תהיה בהם חזרה חקיינית על המקור אלא צירוף של רעיונות מודרניים.יצירתיות אמיתית  קבע פיכמן ,יכולה להוסיף גם למקרא , גם אם לא תוכל להגיע לאיכותו העל אנושית.הויכוח בנושא לא היגיע לכלל הכרעה ושני הצדדים המשיכו לדבוק בעמדותיהם.

 הסופרים המעטים שחיקו את מאפו  כמו יהודה שטינברג בספורו " בימי שפוט השופטים "( תרע"א)  חיברו  יצירות בעלות ערך ספרותי מועט ביותר , שהיו כתובות במליצות ארכאיות שעוררו את  לעג  הקוראים  והמבקרים, וכתוצאה הרומן התנכי כמו הרומן ההיסטורי בכלל היה   ונשאר ז'אנר ספרותי  משני  אם לא זניח לחלוטין  בספרות העברית ורק לעיתים נדירות הופיעו סופרים שהעלו אותו לדרגה גבוהה יותר.

הרוב המוחלט של הסיפורים האלו נשכחו, גם בגלל השפה הקשה מאוד שבה נכתבו, ושהפכה אותם ללא קריאים לקורא בן זמננו. חלקם, יש להודות, היו חסרי ערך מבחינה ספרותית, ולא ניתנים לקריאה רק בגלל זה. אבל היו גם כמה טובים ואף טובים מאוד. 

יש לציין שרבים מהנושאים של סיפורים אלו המאבקים בין נביאים למלכים רודניים,בין מעצמות ענקיות ומדינות קטנות ועקשניות ,בין מנהיגים ועם עקשן ומסוכסך ,לא איבדו מהומה מהרלבנטיות שלהם גם היום.נהפוך הוא.

פרישמן והפגניזם התנכי 

הסופר  החשוב הראשון  לאחר מאפו שטיפל בנושאים מקראיים היה דוד פרישמן שחיבר סדרה של תשעה  סיפורים בשם  הכולל "במדבר"   (1923 )   (הוא התכוו לכתוב 15 אך מותו מנע ממנו להשלים את המלאכה).

בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני  ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן  כנעלה על כל חוק  וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם..

ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד  שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של  כתיבה דידקטית מוסרית עם מגמה אסתטיח פיוטית בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה על האלמנטים ה"פראיים " אקזוטיים שלה  .

בכתיבת הסיפורים נטש פרישמן את הלשון המקראית המליצית של מאפו ועבר ללשון מקראית חופשית יותר שאותה "ניקה" מכל מליצה  וכך הפך אותה לפשוטה טבעית ומעל לכול ברורה יותר מלשונו של מאפו ( אם  כי הייתה מדויקת כמעט באותה המידה) הלשון היתה כתוצאה פחות נשגבת אך יותר מתאימה לאופי  הסיפורים.

קראו עוד על היצירות התנכיות של פרישמו כאן :

דור המדבר של דוד פרישמן 

סופרים רבים המשיכו להשתמש בסגנון הסיפורי אותו יצר פרישמן,כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב  ברוך,  יצחק שנהר (בסיפורים ידועים  כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"),  זלמן שניאור במחזור הפואמות   הסיפוריות שלו  מגילות גנוזות  (תשי"א),וחשובים מכל  חיים הזז , ובימינו שולמיח הראבן. בסיפורים אלה  נעלמת לחלוטין האווירה הפסטורלית האידיאלית של חברת האיכרים אותה תיאר מאפו באהבה  רבה, המאבק  בין טובים  ורעים אם כי לא נעלם שוב אינו  בולט כל כך והערכים  המקראיים אותם ראו מאפו ומחקין

כמובנים מאליהם מועמדים כעת בסימן שאלה ולעיתים  אף נדחים לחלוטין מגמה שהלכה והיקצינה ללא הרף.

החשוב שבסופרי הזרם הזה היה חיים הזז בסיפורו " חתן הדמים"  (1925) שגיבורתו היא אשת משה ציפורה  המנסה להקריב את ילדה לאלוהיו של משה  והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכה  ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן אך היא   היתה כמעט בודדה  בכך שהוכרה כיצירת ספרות חשובה.

מאמר גדול שלי על הזז וסיפורו "חתן דמים " יש בשלושה חלקים ב"יקום תרבות " כאן :

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז –

החלק הראשון 

החלק השני 

החלק השלישי 

צפו 'דיון שלי על חיים הזז ון"חתן דמים " כאן.

 החשוב במשוררי התקופה חיים נחמן ביאליק, השתמש בתנ"ך  בקובץ הסיפורים שלו "ויהי היום"  (1933) ובקובץ זה של סיפורים שלכאורה נועדו לילדים אך באותה מידה התאימו גם למבוגרים, הציע  אפשרות אחרת לכתיבת סיפורים תנכיים ,של הסתמכות על המדרשים  ועל הסיפורים העממיים של ימי  הביניים לשם כתיבת סיפורים אגדיים פנטסטיים על חיי דוד ושלמה שחלקם כמו אגדת שלושה וארבעה היו פרי יצירתו המקורית שלו,ולא  עיבוד של אגדות קיימות . 

סיגנון זה  מצא המשך בעיקר בתחום המחזה  ביצירותיהם של צבי סקלר ויעקב כהן על המלך שלמה ומאבקו באשמדאי , אך דוגמאות נוספות לסוג ספרותי  זה של אגדות תנכיות מקוריות הם נדירות ביותר עד שהחיה אותו בימינו מחדש דן צלקה בספרו מלחמת  בני ארץ בבני שחת ( 1992)

 

 

אפשרות נוספת לכתיבת ספור תנכי הוצעה בידי הסופר הארץ ישראלי יעקב רבינוביץ שבספרו במוט עמים (תש"ו) על המאבק הנציב הישראלי בשבטי ארם בימי מלך ישראל מנחם בן גדי שאב השראה ישירה  מהנופים  הארץ ישראליים המוכרים לו ( בניגוד למאפו ופרישמן שחיו בגלות ) ומחיי השבטים הערביים והבדויים  שבהם ראה המשך ישיר של תקופת התנ”ך. וכך הוי החיים של גיבוריו מתואר כהעתק מדויק של חיי הפלחים והבדויים בזמנו.

אך אם כי גישה זאת היו לה מקבילות מסוימות בתיאטרון של התקופה כמו במחזה "יעקב ורחל" של תיאטרון אהל שהציג את יעקב כבדוי טיפוסי,  ובאמנות של התקופה כמו בציוריו של נחום  גוטמן שהציגו את אירועי התנ"ך כהעתק של הווי הבדווים ואווירתו המזרחית המיוחדת ,היא לא מצאה כמעט  ממשיכים בז'אנר של הרומן המקראי.

אם כי נכתבו מספר לא מועט של מחזות מקראיים בידי סופרים כמו יעקב כהן ומתתיהו שהם ויצירות  שיריות בידי משוררים כמו  שאול טשרניחובסקי ששאבו רבים מנושאיהם מהמקרא , מספר הרומנים  והסיפורים המקראיים נשאר מועט יחסית ורובם נועדו לילדים ולבני הנוער.

 בין הרומנים המקראיים הבולטים המעטים למבוגרים שנכתבו בתקופה זאת ניתן למנות את ספרו של ארי אבן זהב ימי דויד  (תרפ"ח) שהוא מעין אפוס היסטורי מקיף על חיי דוד המלך ( שהוא ללא ספק הדמות  המקראית עליה התחברו המספר הרב ביותר של רומנים ) אותו כתב הסופר מאוחר יותר מחדש תחת השם  דוד ובת שבע  (1964).

סיפורים תנכיים ימניים

  הרומן המקראי  החשוב ביותר של שנות העשרים והשלושים שנכתב בידי סופר עברי (ויש האומרים של  כל הזמנים ביחד עם ספריו של מאפו) היה ספרו של הסופר הפוליטיקאי זאב ז'בוטינסקי שמשון (1927).

 ודווקא ספר זה נכתב במקורו ברוסית ולא בעברית.   הוצגה בו  גישה לא אורתודוקסית לגבי עברו של העם  היהודי, וגיבור מיוחד במינו הדוגל במלחמה בלתי  פוסקת בפלישתים אך תוך כדי לימוד תרבותם  מהם (  בספר נרמז ששמשון היה במוצאו פלישתי למחצה). הספר  הישפיע רבות על צעירים יהודים  שהיו מהם  ש"עיברתו " את שמותיהם הזרים לשמות מקראיים המופיעים בספר כמו "מרידור".   הספר  אמור היה להיות

החלק האמצעי בטרילוגיה של רומנים מקראיים שחלקיה האחרים יעסקו ביעקב ובדוד ובפרשיות האהבה  השונות שלהם, אך לצערם הרב של מעריצי 'בוטינסקי וספרו ספרים אלה לא נכתבו מעולם. הספר שימש  גם כבסיס לסרט הוליבודי מפורסם על שמשון אך רק מעט נשאר בסרט מיצירתו המקורית של ז'בוטינסקיץ

קראו את הפרקים המסיימים של שמשון ב"יקום תרבות" עם הקדמות שלי כאן 

שמשון -הפרידה:הפרק הלפני האחרון והמפורסם ביותר ברומן הקלאסי של זאב ז’בוטננסקי ” שמשון”

שמשון -תמות נפשי עם פלישתים : פרק הסיום של הספר הקלאסי מאת זאב ז’בוטינסקי.

 

בעקבות ספרו של ז'בוטינסקי  נוצר זרם שלם של ספורת מקראית והיסטורית  "ימנית" שנכתבה בידי אנשי התנועה הרביזיוניסטית  כמו יעקב וינשל,י.ה. ייבין , ואריה קוצר . הם השתמשו  בסיפורי התנ"ך ככלי  להדגשת ערכים ימניים רביזיוניסטיים כמו הצורך בצבא עברי חזק והחזרת כל אדמות  ארץ ישראל לידי עם ישראל בכח הזרוע.

אלמנטים המודגשים מאוד ברומנים כמו   בת איה (1955)בן צרויה  ו- איזבל  (1989 ) של קוצר ולעיתים כמו ברומן איזבל ניכרו בהם אף מוטיבים "כנעניים" על הצורך באיחוד  כל עמי האזור בברית בגלל מוצאם המשותף,אך ספרים אלה זכו להצלחה ולהשפעה מועטה.

סיפורים תנכיים לנוער.

ליתר הצלחה  זכתה הסיפורת המיקראית שנועדה לבני הנוער.

הסופר החשוב הראשון של רומנים מקראיים שנועדו במפורש לבני נוער ( שכבר אימצו לעצמם בחדוה את יצירותיו של מאפו שבסיפורי הרפתקאות התאימו להם ביותר ) היה ישראל  שף.

הוא חיבר טרילוגיה של  רומנים על תקופת השופטים .

עכסה בת כלב  (1911)אהוד בן גרא (1925)והיתד או יעל אשת חבר  1936) שבכולם יש עלילות נפתלות ומסובכות ביותר בסגנון מאפו ועלילות רצופות אהבה ותככים ותהפוכות  בלתי פוסקות ומופיע בהם אלמנט בולט ביותר של גאווה לאומית בדומה לזה של הסופר הפולני סינקביץ  שימש גם הוא כמודל לשף.

נראה ששף התכוון לכתוב סדרה של ספרים שתכסה את כל תקופת השופטים, הוא החל לכתוב רומן רביעי בשם "יותם בן ירובעל" אך נפטר במהלך הכתיבה והמפעל השאפתני ( כמו מפעלו של פרישמן בכתיבת אגדות במדבר והטרילוגיה המתוכננת של ז'בוטינסקי) לא היגיע לסיום.

ב-2004 יצא לאור קובץ של כל כתביו  שכלל דברים לזכרו וביבליוגרפיה "   כתובים / איסוף ועריכת החומר – חנה ברנר ; עריכה והקלדה – שלי יונה ברנר].  [חיפה :   מוציא לאור לא ידוע],   תשס"ד.2004 

ניתן לסכם ולאמר  שסיפוריו של שף  זכו להצלחה  רבה בקרב הנוער שאליו יועדו ופתחו ז'אנר כתיבה לקהל זה שבעקבותיו הלכו סופרים אחרים כמו י.ל.ולפובסקי, צבי לבנה ויעקב חורגין.

סופרים אלה החלו לחבר את יצירותיהם התנכיות וההיסטוריות בשנות ה-30 כאשר בארץ שררה אווירה ששאפה לעודד את הגאוה הלאומית והערצת העבר בקרב בני הנוער ונוצרו סדרות ספרים שלמות שנועדו  לטפל במיוחד ברומנים היסטוריים כמו ספרית "דורות "של הוצאת יזרעאל , באוירה זאת היה רק  טבעי שמספר הרומנים המקראיים ובראש ובראשונה לבני הנעורים יוכפל וישולש.

מנחם זלמן  ולפובסקי חיבר בשנים תרציו-תרצ"ז את הטרילוגיה מלך ביהודה על חורבן ירושלים בימי הבבלים. גיבוריה הם  יוחנן בן קרח וגדליהו בן אחיקם.

לאחר מכן חיבר ולפוסקי שני רומנים נוספים על  אותה תקופה שבמרכזם הנביא ירמיהו ירמיהו ובית הרכבים והמשכו מושל ונביא(1947 ) .

 

עד ליצירתו של עמוס מוקדי חיי נביא  היו ספרים אלה  היצירה המקיפה ביותר על דמות בודדה  מהתקופה המקראית.

צבי לבנה ( ליברמן) 

סופרים חשובים אחרים לבני הנעורים היו צבי ליבנה ליברמן איש תנועת העבודה שחיבר ספרים  כמו

אברהם העברי  (1976)

משה (1977)על חיי של משה ויציאת מצרים 

יאיר הגלעדי (1957) על חיי אחד השופטים "הקטנים "

דוד  ועמינדב (1966) על דוד הצעיר 

מבבל לירושלים (1934) על שיבת ציון  בימי הפרסים

ו-נחמיה(1949).

 שבהם משולבים ערכים לאומיים ביחד עם ערכי תנועת העבודה כמו  הצורך להתיישב "דונם ועוד דונם"  והטפה לערכי אחווה וסוציאליזם  בשילוב  של ערכי תנועת העבודה  עם רוח התנ"ך. .

לעומת ליבנה יעקב חורגין היה איש התנועה הרויזיוניסטית שהתנגדה לתנועת העבודה  וערכיה, ובהתאם הרומנים ההיסטוריים והתנכיים שלו הדגישו את הצורך להילחם באויב בכל אמצעי שהוא . נטיה  הבולטת בספרים כמו אל המלוכה (1944) על ראשית מלחמתו של שאול בפלישתים .וברומן הגדול   ירושלים ושומרון(1968) על יהו ואלישע הצעירים בימי אחאב ואליהו.סיפורים אחרים כמו מעם קרני  המזבח (1958)  על אחרית ימי דוד ויואב בו צרויה הם  קודרים מאוד וניכרת בהם השפעת סופרים חדשים  כמו משה שמיר. ספורו התנכי האחרון היה בשליחות המלך שלמה(1970) סיפור הרפתקאות  על  לוחמים היוצאים למסע באפריקה ובשבא בשליחות שלמה שבו ניכרת האווירה שלאחר מלחמת ששת  הימים  של הצורך בהקמת "אימפריה"

קראו מאמר מקיף על יעקב חורגין כאן:

קנאותו של יעקב חורגין

סיפורים תנכיים ארכיאולוגיים..  

בתקופה שלאחר הקמת המדינה בשנות ה-50 וה-60 נוצרה בארץ אוירה של שאיפה לחזור למקורות התנכיים  אוירה שעודדה בידי מוסדות שונית כמו הערצתו של בן גוריון לתנ"ך שהתבטאה בחוגי התנ"ך שכינס  בביתו ויותר מכל בחפירות הארכיאולוגיות של אנשים כמו יגאל ידין בחצור ובמקומות אחרים שתרמו להגברת העניין של הציבור בעבר הרחוק ובתקופת התנ"ך. מטבע הדברים אוירה זאת השפיעה גם  על הרומנים התנכיים (והמחזות התנכיים) שהמשיכו לצאת במספרים גדולים והפעם נהנו מפרסטיז'ה שלא  הייתה להם מימי מאפו ופרישמן כאשר סופרים חשובים כמו משה שמיר ויוסף אריכא שלחו בהם ידם.

הדגש בתקופה זאת היה על אופי כמעט "ארכיאולוגי" בהקפדה על דיוק היסטורי בתיאור בתקופה המנהגים  והעמים השונים בהתאם לממצאים הארכיאולוגיים החדשים ביותר. וכך משה שמיר כתב את הספר כבשת  הרש( 1957)על דוד מנקודת המבט של אוריה החיתי ספר שעורר סערה בגלל התיאור הלא סימפטי בו של  דוד.

 הסופר יוסף אריכא שכבר התפרסם הודות לסיפור התנכי לנוער "חרש הברזל אשר בגבע"   ( 1944) על ימי המאבק בין הפלישתים והעברים  כתב את סנחריב ביהודה (1959) על תקופת חיזקיהו והנביאים מיכה וישעיהו ספר  שהיגיש תיאור מפורט  לאין ערוך ממה שהיה מקובל עד אז של התרבות האשורית  בהתאם למימצאי הארכיאולוגיה החדשים ביותר אז.אריכא הפך את הרומן למחזה בשם "מול חרב". 

ספרים אלה זכו להצלחה רבה ולחיקויים  ועוררו את תשומת לב הביקורת.

בתקופה זאת הופיעו שורה של אנתולוגיות שונות שכינסו יצירות ספרות שונות  על פי התנ"ך והראו את  העניין הציבורי בנושא ,אנתולוגיות כמו "נשים בתנ"ך" אנתולוגיה תנכית " (ב3 כרכים) "האנתולוגיה מקראית  "אשכולות ""גבורים במערכה"  ו "גבורת ישראל בחזון הדורות". 

כל האנתולוגיות האלה הדגישו בהקדמותיהם ובתוכנם את החשיבות של הקשר המתמשך  עם המקרא , ואת העובדה שכל דור יוצר את התנ"ך מחדש בצלמו ובהתאם לתחומי התעניינותו.

Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎

 

עיבודי תנ"ך לילדים 

העניין בתנ"ך היה בשיאו בספרות הילדים והנוער שבה כמו בעבר הופיעו אף יותר רומנים תנכיים מאשר למבוגרים ולמירב   הפופולאריות זכה  עיבוד התנ"ך של סופר הילדים הידוע שרגא גפני "עולם התנ"ך לילד" (1962-1970) שב-17 ספרים עובדו כל ספרי התנ"ך לסיפורים מרתקים לילדים . הסידרה זכתה להצלחה כה גדולה שקמו לה סדרות  חקייניות של סופרים כמו ארנונה גדות ו"ליאור עשת" ( שם בודי של מירון אוריאל ), כולם חוזרים על הנוסחה של גפני של הפשטת  סיפורי  התנ"ך והרחבתם לילדים והדגשת הערכים הלאומיים (יש שיאמרו הלאומניים ) שבהם של הדגשת  זכותו של עם ישראל על ארצו וערכי הגבורה שבסיפורים ,הדגשה שזכתה לעיתים לביקורת קשה ביותר  ממבקרי ספרות  הילדים. גפני  בשנותיו האחרונות עבד על עיבוד חדש של הסדרה לפרסום מחודש וכותב גם כמה ספרים חדשים במסגרתה כמו על בריאת העולם אבל אלו לא יצאו לבסוף לאור.

 ב-1978 המשיך הסופר משה שמיר בסגנון זה של עיבוד סיפורי  התנ"ך  לילדים תוך שמירה על דיוק ארכיאולוגי   וערכים לאומיים בסדרה של ארבעה ספרים  שתיארה את תולדות ישראל מימי יהושע ועד לחורבן בית ראשון שעבדה את סיפורי ספרי שופטים שמואל ומלכים אך   למרות איכויותיה  הספרותיות והאינפורמטיביות ועיצובם הגראפי הנאה  של הספרים  היא כבר זכתה להצלחה פחותה בהרבה מהסדרות שבאו לפניה.

הנסיגה מהתנ"ך 

העניין  בתנ"ך לא באמת  נמשך לאחר שיא מסויים שהיגיעו אליו בשנות החמישים.

משנות ה-60 ובעיקר משנות ה-70 ואילך פחות ופחות סופרים חשובים פנו לנושאים  תנכיים  וכאשר עשו זאת הם נטשו לחלוטין את האספקט הארכיאולוגי היסטורי לאומי שהיה כה חשוב  בעשורים הקודמים והדגישו יותר את האספקטים האישיים והסימבוליים כלל אנושיים של הסיפורים והדמויות. מבין  הסופרים הבולטים המועטים שפנו לתנ"ך בתקופה זאת היו עמוס עוז בסיפורו "באדמה הנוראה הזאת" בקובץ  ארצות התן על יפתח הגילעדי בו מושם דגש על האלמנטים הפסיכולוגיים בסיפור ,ופנחס שדה בספרו  מות אבימלך ועליתו השמימה בזרועות אימו  (1970) על בנו הרצחני של השופט גדעון   שבו הסיפור מקבל  משמעות מטפיזית והרקע ההיסטורי תנכי הוא למעשה חסר כל משמעות . יצירות אלה היו למעשה בודדות   בתקופה זאת ,רוב הסופרים החשובים  נטשו את עולם העבר וכל שכן את תקופת המקרא למען ההווה ובעיותיו.

 וכך היה גם בספרות הילדים שבה הופיעו רק  יצירות בודדות כמו  שאול (1985) של גלילה רון  פדר סופרת הילדים הידועה היחידה בעשרות השנים האחרונות שניסתה את כוחה בכתיבת רומן   מקראי.והוא היה ההיחיד שכתבה להוציא כמה ספרים בודדים בסדרת "מנהרת  הזמן" שלה על מסעות  בזמן  לימי התנ"ך". 

 

 היו גם את ,המלך דוד ׁ(1984ׁ)ׁׂׂ ו-הנקבה (1992)ׂ על ימי חזקיהו שניהם של  יעקב גורן  גם  הם זכו רק  להצלחה מועטה.

 

ליתר הצלחה זכו עיבודים של סיפורי ספר בראשית בצורה סיפורית  לילדים  קטנים בידי סופרים  כמו דבורה עומר , ועמוס בר,

ובשנות ה90 בידי הסופר הידוע מאיר שלו  שספרו  מבול נחש ושתי תיבות  (1994) הופיע ברוח הזמנים החדשים תחילה כקלטת השמעה    והפך לסרט מצויר לפני שיצא לאור כספר. 

 פרט לעיבודים מעין אלה בשנות ה80 וה-90 הז'אנר המקראי  גם בספרות הילדים נעלם כמעט לחלוטין  ככל הנראה בגלל חוסר העיניין של הקוראים.את מספר הרומנים המקראיים שהופיעו בכל שנה ניתן היה לספור באצבעות יד אחת ומה שהופיע היה לרוב בהוצאות ספרים משניות או עצמיות ,נכתב בידי אלמונים ונתקל   בהתעלמות  מוחלטת של הביקורת .

סאטירות תנכיות 

עם זאת היו כמה יוצאי דופן שהראו שעדיין אפשר לעשות הרבה עם החומר המקראי.

סטיריקנים כמו מאיר עוזיאל  ואפרים סידון החלו להשתמש בתנ"ך כאמצעי להלעגה ולביקורת על  המציאות הישראלית המודרנית באמצעות אנכרוניזמים מכוונים. סגנון זה הוא  עתיק מאוד ומוצאו עוד באנכרוניזמים של המדרשים שבהם הוצגו גיבורי התנ"ך כתלמידי ישיבה ( אם כי אין זה ברור אם  האנכרוניזמים היו מכוונים ) ונמשכו בפורים שפיל של ימי הביניים שבו המחזת מגילת אסתר הפכה לפרודיה על המציאות בת הזמן דבר שהפך לחלק קבוע מחג הפורים עד עצם היום הזה.

מסורת זאת הכניס לספרות הילדים העברית הסופר יהודה צבי לוין שבסיפורים כמו "למך ולמך" (1898) "נח  בתיבה" (1899) ,"יקטן ובניו"(1907 ) ואחרים, יצר יצירות מבדחות על רקע עולם התנ"ך שההומור שבהם הוא  מעצם האנכרוניזמים המודרניים אותם מכניס הסופר במכוון  על מנת להציג את הדמויות המקראיות כדמויות  של בשר ודם החיות בעולם הדומה מאוד לעולמם של הקוראים הצעירים וכך לקרב אותם אליהם. (הומור שלא תמיד הובן על ידי המבקרים בני הזמן אותם הדבר הרגיז מאוד).

בשנות ה-50  בעת תקופת שיא העניין במקרא בקרב החברה הישראלית הימשיך סוג הומור אנכרוניסטי זה  ב"עיתון " בעריכתו של ישראל אלדד "דברי הימים" שבו הוצגו אירועי התנ"ך ותקופתו במיסגרת של עיתון  יומי כאילו אירועים אלה התרחשו היום אך תוך הקפדה על שמירה של אמינות היסטורית וארכיאולוגית.

את "דברי הימים " אפשר למצוא ברשת כאן :

 .אפרים סידון ממשיך כיום במסורת זאת ,תחילה בקומיקס שלו "לחיות מהתנ"ך"  שפורסם במקורו בכתב העת  "כותרת ראשית" והיה אמור לכסות את כל התנ"ך מראשיתו ועד סופו "ב990 פרקים" אך כתוצאה מסגירת  כתב העת הספיק להגיע רק  עד אמצע ספר שופטים לימי יאיר הגילעדי  (ופורסם בשני כרכים שכיסו את  החומר עד סוף  ספר דברים תחת השם "לחיות מהתנ"ך" )

בקומיקס זה השתמש סידון בסיפורים התנכיים לשם הלהגה על המציאות הישראלית המודרנית ועל אירועים  שונים בה תוך שימוש לעיתים גס ממש בסיפורי התנ"ך  הסידרה היתה מבדחת ביותר אולם השימוש  הטופיקלי מאוד באירועים פוליטיים שונים שנכפו לעיתים על סיפורי התנ"ך הפך את חלק מההומור כיום לבלתי מובן לאחר שאירועים אלה  נשכחו זה מכבר..

.

סידון המשיך בסוג הומור זה ( מרוכך יותר) עם סדרת הטלביזיה אותה כתב "חצי המנשה" על תושבי כפר קטן "בציר אביעזר " בימי השופט שמשון ויחסיהם עם החיילים הפלישתיים השולטים בכפר.  (שם הכפר לקוח משם רומן תנכי נשכח מ– 1958 של יוסף עוזיאל "בציר עביעזר" על ימי גידעון).

גם בסדרה זו חגג ההומור האנכרוניסטי המבקר את ישראל המודרנית והסידרה זכתה להצלחה  רבה בקרב הציבור .

גם  מאיר עוזיאל בספרו   על כיבוש הארץ בימי יהושע עובדות על תשוקה מסוימת(1992)

ובספר איש הישר בעיניו /    [תל אביב] :   טוטם,   תשע"ד 2014 על ימי השופטים השתמש בסוג  הומור זה  למטרות דומות.

אלמנט מרכזי בסוג ההומור הזה הוא השמת עברית מודרנית "סלנגית " בפי הדמויות התנכיות הקדומות בניגוד למאמצים הנואשים של מחברי סיפורים תנכיים קודמים למצוא לשון מיוחדת  שתתאים לספור הקדום  (לרוב ללא הצלחה רבה).

תנ"ך ומדע בדיוני 

דרך  אחרת לניצול החומר התנכי למטרות מודרניות (וקירובו לקורא המודרני הספקני )היה הפיכתו למדע  בידיוני. הופיעו ספרים שונים  בסיגנון זה כמו קובץ הסיפורים של חוקר המקרא אפרים צורף מכוכב אל כוכב  (1983)  שהציג את סיפורי ספר בראשית ובמדבר משולבים במוטיבים מדעיים בידיוניים וקבליים.

ספרה של  נעמי עופרי קיטרון ואת להב החרב המתהפכת (1987) שהציג  את סיפור יעקב  מנקודת מבטו של איש כוכב אחר שהוא המלאך בו נאבק יעקב ,וספרו של אורי דביר הקוף הפטפטן(1995) בו מוצגים אירועי ספר בראשית כתוצר ידיהם של יצורים זרים שבראו את המין האנושי (בדומה לתיאוריות של אריך פון דניקן)

 ספרים אלה היו רק חלק מגל של ספרים  שניסו להתאים את סיפורי התנ"ך למציאות המדעית טכנולוגית המודרנית ובו בזמן (בחלק מהמקרים ) לשבור טבואים דתיים שונים ,מגמה  הקיימת בסיפור התנכי עוד מימי  פרישמן ,אך דומה שבשנים האחרונות היגיעה להקצנה כמעט חסרת תקדים. 

סוגים שונים של סיפורים תנכיים .

מגמה מקבילה של שימוש בחומר התנכי כדי לבטא אידיאולוגיה מסוימת השונה מאוד מרוחו  המקורית ניתן למצוא ברומן של המיסטיקן שלמה קאלו הנבחר (1994) שהוא לכאורה רומן ענקי על  סיפור  חייו של החוזה דניאל אך למעשה הוא הרצאת שיטתו המיסטית של המחבר.

וגם בספרה של טלה בר מיכל בת המלך ( 2001)  שבו יש דרך סיפור שאול ודוד דרך עיניה של מיכל בת שאול למעשה גישה אנטי מונותיאיסטית המבוססת על תפיסותיה הפגאניות של המחברת שמציגה את דת ישראל הקדומה כדת הפולחן לאלה האם שהיא בעיניה האמונה החיובית יותר.

מאמר על ספרה זה של טלה בר נמצא כאן :

"למה צחקה מיכל "

 

   
הסופרת חוה העציוני -הלוי פירסמה סדרה שלמה של רומנים תנכיים שכולם עוסקים בדמויות נשים תנכיות ומסופרים מנקודת מבטן. מבחינות רבות היה5א הסופרת התנכית המצליחה והפוריה ביותר  ביותר בכל הזמנים.

קראו ראיון שלי עימה כאן. 

בחזרה אל האישה התנכית 

הופיע גם רומן תנכי שדרך הסיפור ההיסטורי ניסה לבטא דיעות פוליטיות עכשוויות, ספרו של חיים חיימוף "רצח והארץ התרוקנה  ( 2001) על רצח נציב יהודה מטעם הבבלים גדליהו בן אחיקם ,בידי מתנקש יהודי , ספר שיש בו למעשה מסר פוליטי לגבי רצח רבין היום.  

סוג אחר ומיוחד במינו של רומנים תנכיים שהופיע בשנים האחרונות הם סיפורים שבהם יש שני סיפורים מקבילים . אחד המתרחש בתקופתנו ואחד המקביל לו מבחינות רבות ומתרחש בתקופת התנ"ך ; שני הסיפורים משקפים ומאירים אחד על השני . דוגמאות לכך הפ ספרו של "ריקי קלר " ( שם בדוי של ראובן קריץ ) עוזאי  ( 1983) המתאר נערה מודרנית הנזכרת בחייה קודמים בתקופת המלכה עתליה ובנה יואש .סיפור הנותן תיאור חי ועשיר ביותר של התקופה וכתוב לשון מקסימה

 עתליה היא דוגמה לדמות יוצאת דופן ומרתקת ביותר בסיפור המקראי שמשום מה זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת בסיפורת המקראית המודרנית,למעט רומן זה. יש לקוות שבימינו עם התעוררות התודעה הנשית הפמיניסטית , סיפורה וסיפור אמה איזבל יזכה ליתר התענינות וסימפטיה.

דוגמה נוספת ומיוחדת במינה לרומן תנכי היא ספרו של אלי שרייבר (חתולי) השדה והמערה אשר בו ( דו"ח נתיחה )  ( 1998). ספר הנותן סיפור אחד על סופר מודרני בן זמננו הכותב רומן על תקופת התנ"ך וסיפור שני המתאר את מאמציו של סופר מקראי בימי המלך ישעיהו לכתוב את סיפור קניית מערת המכפלח בידי אברהם אבינו . סיפור זה שיש בו מסר פוליטי ברור לזמננו מתאר את מאמציו של הסופר המקראי לשנות את סיפור קניית המערה לצרכים הפוליטיים של הזמן , צרכיו של שפן הסופר שהוא האיש האחראי ליצירת מה שאנו מכנים היום "המקרא". ועם זאת את נסיונותיו להשאיר בין השיטין את האמת כפי שהוא מבין אותה.

השדה והמערה אשר בו

יצירות ספרותיות מסוג זה המתארות לא את האירועים המתוארים במקרא כמו את הדרך שבה נכתב המקרא , הן נדירות למדי.  ספרו של הסופר היהודי הגרמני סטיפן היים דו"ח המלך דוד  על הצרכים הפוליטיים והלחצים שהשפיעו על כתיבת סיפור חייו של דוד בן ישי בימי בנו שלמה . יתכן שכיום עם התחזקות התפיסות הרואות במקרא יצירה ספרותית ואידיאולוגית יותר מאש היסטורית ,נראה בעתיד יצירות ספרות נוספות מסוג זה.

מאמר על ספרו זה של סטפן היים נמצא כאן :

דיקטטורת שלמ

על דוד המלך והדמויות הקשורות בו הופיעו ספרים רבים במיוחד בסיפורת העברית  וזה ברור למה .מאחר שמחבר ספר שמואל היה מגדולי סופרי הפרוזה של כל הזמנים ועולה על כל שאר הסופרים בתנ"ך ומחוצה לו ככובת סיפ]ור עלילה ובתיאור דמויות דרמטיות. 

מבין הסיפורים המרובים בנושא נזכיר את ספרו של אברהם בורג "אבישג"(הוצאת דביר כינרת זמורה ביתן  2011) העוסק בתיאור ימיו החארונים של דוד בצורה מרתקת ביותר .

וקראו על כך כאן :

דוד ושלמה במקראית מדוברת 

נזכיר עוד את ספרו המעניין מאוד של סופר המתח "אמנון ז'קונט " אביגיל "  ( כתר ,2014)  שהוא סיפור בלשי המתרחש בימי השופט שמשון בתקופה שעזה הייתה מרכז התרבות האיזורית, ההיפך הגמור ממה שהיא היום.והנה מאמר שפירסמתי ב"יקום תרבות" על הספר ועל עזה הקדומ

ובו אישה יוצאת לחקור תעלומת רצח ,נושא נדיר ביות בסיפורים על רקע התנ"ך אבל ז'קונט מבצע אותו בהצלחה גדולה. 

avigail

ניתן  גם להזכיר את  ספרו של  שלמה  דינור  עדיאל  ( 1998) סיפורו של מלאך שמתאר  את תולדות האנושות והעולם מימי  בריאת העולם ועד ימי המבול של נוח. 

עוד  ספר מעניין במיוחד  הוא ספרו ההומוריסטי של משה יהלום (  סופר נוער פורה  מאוד  שהוא  גם מומחה  לארכיאולוגיה  )  מלכים ג' ( 2000)   סיפורו של מלך  ביהודה  והרפתקאותיו הרומנטיות  ששמו וסיפורו הושמט מסיבות טובות מאוד מהתנ"ך.     

המיטב שבמיטב  

 החשובות מכול היו 3 יצירות שהופיעו בשנות ה-80 וה-90 והאירו כל אחת את התנ"ך מזווית שונה  לחלוטין והראו שעדיין נותר עתיד לסיפור התנכי. 

הראשונה והידועה שבהם היא הטרילוגיה של שולמית הראבן  שונא הניסים (1983),נביא (1988) ו- לאחר הילדות  1994) שכונסו  ב1996- בכרך אחד צמאון: שלישית המדבר. בטרילוגיה זאת  תיארה הראבן את  מאבקם של אינדיבידואלים שונים  הנאבקים בין רגשותיהם הפגאנים והדת המונותאיסטית החדשה והבילתי  מובנת .

צמאון שולמית הראבן שלישית המדבר שונא הנסים נביא אחרי הילדות

שונא הניסים מתרחש בימי משה , נביא בימי כיבוש הארץ בידי יהושע  ו-לאחר הילדות בימי ראשית  תקופת השופטים . גיבוריהם הם  אנשים  בודדים ומנוכרים  שאינם מובנים בידי החברה הסובבת אותם  בדומה לגיבוריו של פרישמן ( שסיפוריו מזכירים מכמה בחינות את הטרילוגיה אם כי הראבן מכחישה את  השפעתו ) .

יחוד הסיפורים היא בלשון העברית הצחה והמדויקת והמיוחדת במינה  שהיא אולי הפתרון הלשוני הטוב ביותר שנתן סופר כלשהו לבעית הלשון בסיפור המקראי מאז זמנם של מאפו ופרישמן.

הטרילוגיה תורגמה למספר שפות בהצלחה רבה והוגדרה בידי מבקרים שונים כיצירת מופת של הספרות  העברית. (אם זאת יש לציין שענינם של המבקרים הישראליים ביצירות החל רק לאחר ששני הספרים  הראשונים  תורגמו לשפות זרות וזכו  לשבחים מפליגים מהמבקרים הזרים ).

סיפור קצר של הראבן שעליו מתבסס הספר "נביא " תוכלו לקרוא בפרויקט הסיפור התנכי ב"יקום תרבות ". 

הנביא מגבעון 

ב-1987 יצא  הספר צמא שהוא החלק הראשון בטרילוגית חיי נביא מאת עמוס מוקדי שיצאה בכרך אחד ב-1996.

בספר זה מתאר מוקדי  בלשון מקראית רבת עוצמה את חיי הנביא עמוס ברומן  שהוא היצירה  המקיפה ביותר על דמות מקראית  כלשהיא בספרות העברית ומתאר את התפתחותו הנפשית והרעיונית של  הנביא מילדותו עד ההפכו לנביא הכתב הראשון ,למרות חשיבותו של הספר הוא עורר רק תשומת לב  ביקורתית מועטה ( כפי שקרה לספריה של הראבן) . 

קראו את עמוס מוקדי  מספר " על ספרו "חיי נביא" 

 הספר השלישי והשונה מאוד מהספרים הקודמים הוא ספרו של דן צלקה מלחמת בני ארץ בבני שחת  (1992) ספר זה הוא סיפור פנטסטי המתרחש בימי שלמה וניתן לראות בו כהמשך ישיר של סיפורי" ויהי היום" הפנטסטיים של ביאליק על שלמה ומחזותיהם של יעקב כהן וצבי סקלר על אותו נושא: מאבקו של מלך  השדים  אשמדי במלך שלמה אותו הוא מגרש מכיסאו לזמן מה. הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט  באירועים אלה וכתוב בשפה עכשווית  אך תוך שימוש עמוק ביותר בחומרים מדרשיים קדומים ובמיגון רב של  אגדות  ( כמו האגדה על עיר בני האלמוות לוז). הספר הוגדר  כיצירה חשובה  של ספרות הילדים העכשוית  אם כי יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו המקורי והיצירתי  בחומרים הקדומים של המדרש ( ולא  דווקא של התנ"ך עצמו).

הספר הרביעי הוא "הממלכה".של אמיר אור ( 2015).

על חיי דוד פורסמו רומנים רבים כמובן יותר מכל דמות מקראית אחר. ההתחרות קשה ועדיין אמיר אור כתב את אחד הספרים הטובים ביותר בעברית. אולי הטוב ביותר.

הספר  הוגדר בידי אדמיאל קוסמן  כ"ספר הכנעני ביותר בספרות העברית החדשה מאז יונתן רטוש". ואכן כך הוא.

אור מתעלם לחלוטין בספר זה מכל המסורות היהודיות על דוד בן ישי ומכל הפולחן המונותאיסטי שספק אם היה קיים בזמנו,הוא מציג את עולמו של דוד כפי  לכאורה לפחות כפי שהארכיאולוגיה  המודרנית היום מכירה ,ועם תוספות דמיון גרנדיוזיות משלו, ומציג את סיפורו של דוד  כסיפור פוליטיאיסטי במובהק. דוד מוצג כעובד של אלים ( ואלות ) רבים  שאין לו מושג על אל אחד,אבל יש לו שאיפה גדולה :לאחד שבטים נפרדים ומסוכסכים שעובדים אלים שונים ומשונים  לממלכה גדולה וחזקה אחת.ולכך הוא מקדיש את חייו. 

    

המהדורה באנגלית של  החלק הראשון של "הממלכה" 2017 

 

הסיפורת התנכית בציבור החרדי

ספרים אלה כמו גם סדרת הטלביזיה "חצי המנשה" ומחזהו של גילעד עברון "יהוא" הראו שעדיין לא תש  כוחו של התנ"ך להשפיע על כתיבת יצירות חשובות עכשויות שישאבו מנושאיו.   אך כיום  יצירות המבוססות על נושאים תנכיים נפוצות בעיקר בקרב הקהל החרדי (ובעיקר ילדים ונוער) שההוצאות  המיועדות לו מוציאות ספרים רבים המבוססים על נושאים היסטוריים ( ז'אנר שנעלם כמעט לחלוטין בקרב  הציבור החילוני) . הוצאות אלה מוציאות ספרים רבים על חיי דמויות תנכיות אך הם לרוב מחוסרי כל

מקוריות והם  רק מעט יותר מכינוס של אגדות חז"ל בנושא ,ולא יעלה על הדעת שהם ינסו להציג את הדמות  בצורה שונה במקצת מכפי שהיציגוה חז"ל.מעניין לציין שבקרב ציבור זה יש כנראה רתיעה מיצירות ספרות  מקוריות המתרחשות בתקופת התנ"ך (בניגוד לעיבודים מצונזרים של סיפורי תנ"ך ואגדות חז"ל), אם כי  רתיעה זאת אינה קיימת לגבי סיפורים המתרחשים בתקופות מאוחרות יותר. יתכן שהסיבה לרתיעה זאת

היא חוסר הרצון להתעסק עם תקופה שהעובדות לגביה הם "קדושות " (בין שהם מופיעים בתנ"ך ובין  שבמדרשים)  וכול עיסוק מקורי בהם עלול רק להביא לשאלת שאלות לגבי התנ"ך והדת . כמו כן יתכן  שהחרדים נמנעים לטפל בצורה מקורית בתקופת התנ"ך מאחר שהחברה בתקופה זאת היתה כה שונה מחברת  הלומדים והחכמים החרדית כיום בניגוד לתקופות היסטוריות מאוחרות יותר שבהם החברה היהודית הייתה  דומה יותר לחברה החרדית כיום ולכן "בטוח " יותר לטפל בהם . 

במידה רבה ניתן לומר שזהו הצד השני של המטבע ליחסם של סופרים חילוניים לתנ"ך כיום שכפי שראינו היגיע להקצנה חסרת תקדים בהורדת התנ"ך מקדושתו בניסיון למצוא בו רלבנטיות לזמננו. הסופר החרדי  מעדיף לגעת בתנ"ך  עד כמה שפחות בניגוד ליצירתיות שהוא מאפשר לעצמו לגבי תקופות אחרות. בכך יש נסיגה לגבי תקופות קודמות שבהם סופרים דתיים הרשו לעצמם יתר יצירתיות לגבי הנושא התנכי.(כפי שניתןלראות במדרשים ובמסורת ה"פורים שפיל" מסורות שכמעט שנעלמו למעשה בימינו).

אם זאת נכון הוא שכיום הולך ופוחת העניין בקרב הציבור החילוני  ביצירות המבוססות על נושאים תנכיים  חוסר עניין המבוסס על ההתעניינות הפוחת בתנ"ך ובהיסטוריה הישראלית הקדומה בכלל. יש לקוות  שהיצירות החשובות שצוינו  ואחרות כמוהן  ישמשו כמעין  מנוף להחזרת העניין בז'אנר הקטן אך המעניין של הסיפורת התנכית ודרכו לעורר מחדש את עניין הציבור  בתנ"ך ובעולם המגוון המשתקף בו.

דיונים כללים בנושא האם ניתן לראות בתנ"ך כולו יצירה ספרותית דמיונית :

התנ"ך מציאות או דמיון

 

והאם ספר יהושע הוא כולו יצירה דמיונית

 

על סיפורת תנכית פגאנית 

דמויות תנכיות בספרות הכללית 

דבורה הנביאה יעל ברק בן אבינועם סיסרא המצביא וגם אם סיסרא כוכבי תרבות 

ספר מלכים הסודי:המלכים ירבעם ורחבעם בספרות העברית 

הגבירה  איזבל

הגבירה  עתליה

רצח נציב יהודה :גדליהו בו אחיקם בספרות 

 

פרויקט הסיפור התנכי 

הגירסה של המפסידים : סיפורת תנ"כית פגאנית

 

" וחזיונות אפרים אן באו? –

נביאי השקר להם קרא,

מטיפים לשמחה ולאהבה

תחת אשרות רעננות

נשחתים על קדוש הבעל

ועשתורת היפה באלות ,

הוי , עולם שנשמד !…

(מתוך "לוחות גנוזים " מאת זלמן שניאור )

התנ"ך נחשב מאז ומתמיד לספר היסוד של האמונות המונותיאיסטיות , אלה שמקבלות את התפיסה שיש אל אחד בלבד  ואין בלתו ותוקפות בארסיות את האפשרות שיהיו אלים ובמיוחד אלות מלבדו.  ובמקרה או שלא במקרה אל זה מוצג כזכרי בעצם מהותו. אך כיום צצות במקומות רבים במערב ובאירופה תנועות רבות הקשורות ל"ניו איג'" שניתן לקרוא להם "ניאו פגניזם".  אלה תוקפות את הרעיון של האל הגברי המונותאיסטי מהמקרא כהרסני  ומעדיפות את ה"אלה האם"  שאותה הם מזהים עם "אימא אדמה" כדור הארץ . תנועות אלה שכוללות קבוצות כמו "כנסיית כל העולמות " "ויקה " ורבות אחרות נקראות "ניאו פאגאנים " והן רואות את עצמן כממשיכות של הפגאנים הקדומים אם כי רוב הנושאים שעומדים במרכז עולמם הוא מודרני במוצהר נושאים של אקולוגיה ושמירת הטבע כמו גם דגש חזק מאוד על פמיניזם ושיויון ( או אף עליונות ) האישה על הגבר.

חסידי תנועות אלה מרבים לפרסם בשנים האחרונות  רומאנים היסטוריים שונים   שבהם מתוארים אירועים שונים בהיסטוריה הקדומה של המערב במיוחד יוון הקדומה ואנגליה הקלטית  כמאבק בין חסידי  וחסידות האלה האם  נציגי הטבע הטהור והבלתי מושחת והידע הקדמון  כנגד חסידי האל האב  החדשים זה מקרוב באו, הברברים  הפנטיים הרצחניים והמטורפים הורסי הכל   מאבק שסופו העצוב היה בניצחון האחרונים וכתוצאה מכך לטווח הארוך בהרס המוחלט של הטבע והעולם  שבו אנו חוזים כיום. הגיבורות הן תמיד נשים אמיצות לב וחזקות, עובדות האלה בסתר או בגלוי הנאבקות בגברים המושחתים וחלושי האופי  אך צמאי דם סביבם . לרוב סיפורים אלה מתרחשים בעולם פנטסטי לחלוטין או בתקופה היסטורית של הקלטים באנגליה של ימי המלך ארתור או באירלנד ( שם לנשים אכן היה מעמד חשוב מאוד וכמעט דומיננטי בתקופות שונות )  וביוון או ברומא הקלאסיות  או בכל אופן  בהיסטוריה האירופית.

לתפיסה זאת יש גם השלכות פוליטיות ותרבותיות עכשוויות , ואין זה מקרה שישנן קבוצות של ניאו פגאנים יש תפקיד לא קטן בקרב תנועת מתנגדי "הגלובליזם. סיפורים היסטוריים ופנטסטיים  פמיניסטיים הכתובים מנקודת מבט פאגאנית במוצהר הם נפוצים היום למדי בארה"ב והפכו כמעט לתת ז'אנר בפני עצמו.

אביה של האלה הלבנה

יוצר הז'אנר של הרומנים ההיסטוריים על המאבק בין חסידות  האלה וחסידי האל הזכר   הוא רוברט גרייבס . היה זה  גרייבס שפיתח  את התיאוריות  על האלה האם  הלבנה ודת האם גדולה והטקסים המיוחדים לה, תיאוריות שיש להם השפעה גדולה מאוד על חסידי הניאו פגאניזם. החל לפרש בהתאם גם את יצירותיו הקודמות שאותם כתב לפני ההתגלות שהייתה לו בנושא ושאותה תיאר בספרו "האלה הלבנה".

הכל מכירים את ספריו "אני קלאודיוס" ו"קלאודיוס האל"  שהפכו לסדרת טלוויזיה מפורסמת , על עלילות הקיסר הרומאי בשפחה שבה הנשים מרעילות את הגברים כדי לפתוח את הדרך לשלטון  למי שהן רוצות ביקרו. גרייבס  חזר לעלילה זאת בסיפור מאוחר שבה ליוויה אישתו של אוגוסטוס המרשעת העיקרית בסיפור והמרעילה האולטימטיבית מקבלת פתחון פה ומסבירה שהכל נעשה לא מסיבות אישיות חלילה ( כפי שאפשר להבין מהסיפורים המקוריים) אלא מסיבות פולחניות של פולחן האלה הגדולה והצורך להחליף את  השליטים הגברים המבוגרים  בגברים חדשים וצעירים יותר כפי שדורשת האלה. הוא  כתב מאז  סיפורים היסטוריים שביטאו את תפיסותיו ההיסטוריות המיוחדות במפורש  כמו "גיזת הזהב " שתורגם לעברית על המסע של הארגונאוטים ביון הקדומה לארץ קולכיס מסע שמפורש בידי גרייבס כסיפור המאבק בין החסידי הדת היוונית החדשה של מעריצי האולימפוס והאלים שבו ובין חסידי הדת הישנה של האלה האם.

מומלץ מאוד לחפש את ספר המדע הבדיוני היחיד שכתב גרייבס ותורגם לעברית בשם "רוח מצפון "  ( ספר שהוא נדיר מאוד היום) . בסיפור  משורר מזמננו ( בבירור גרייבס עצמו ) נלקח  למסע בזמן  לאוטופיה עתידנית בשם "כרתים החדשה " שבה הוקמה לתחייה הדת הקדומה של האלה . התפקיד של המשורר הוא להרוס שם את הכל כדי שהכל יקום לתחייה וחוזר חלילה כפי שרוצה האלה. מספר זה ברור   שגרייבס האמין שהעתיד כמו גם העבר שייך לאלה ולמאמינותיה.

הכוהנת הגדולה של אבאלון  

  יוצרת ידועה אחרת בתחום היא מריון צימר ברדלי , סופר מדע בדיוני שהפכה לניאו פגאנית , ופירסמה את הספר הידוע ביותר של הז'אנר "ערפילי אבאלון"  ( 1983 ,תורגם גם לעברית בידי עדי גינצבורג-הירש, מודן 2000 )  שבו המאבק בין המלך ארתור וחסידיו הנוצריים  והמכשפה מורגן לה פי חסידת הפגאניות הקדומה נהפך על פיו . מורגן שלרוב מתוארת כמרשעת מוצגת הפעם כנציגת האור ואילו חסידיו הנוצריים של המלך ארתור מייצגים את החשיכה שיורדת על העולם ומחסלת הפגאניות והשיויון בין המינים. ספר זה הפך לרב מכר ענק ואף הוסרט למיני סדרה טלוויזיונית .

  ברדלי כתבה מאז  סיפורים אחרים בנושא זה על המאבק בין כוחות האור הפגאניים וכוחות החושך המונותאיסטיים –גבריים שמתרחשים גם בתקופות אחרות כמו ימי מלחמת טרויה ובבריטניה הרומאית בספר "בית היער " שתורגם לעיברית בידי מאנגלית: דורית בריל-פולק מודן 2005)  ורבים מחקים אותה מאז.

ברדלי הייתה דמות חשובה מאוד בחוגי הניאו פגאנים בארה"ב ויש כמה וכמה סופרות פנטסיה ידועות שהפכו לניאו פגאניות בהשראתה . אם זאת נטען  שבערוב ימיה היא " חזרה בתשובה"  לנצרות.

ולאחרונה מתחילים להופיע גם סיפורים מסוג זה ששוברים את הטאבו האולטימטיבי ומעיזים להציג  אפילו את המסופר בספר הספרים של המונותאיזם  בתנ"ך מנקודת מבט פאגאנית העוינת לרעיון המונותאיסט.

סיפורת פגאנית עברית

הרעיון אינו חדש וניתן למצוא אותו עוד בספרות העברית של ראשית המאה. אז צמחה  סיפורת תנכית מסוג שונה מאוד מהסיפורת התנכית של סופרים כמו אברהם מאפו שהעלו על נס את ערכי התנ"ך והנבואה המונותאיסטית , סיפורת  שניתן לקרוא לה "חתרנית".סיפורת ששמה דגש דווקא על המפסידים הגדולים במאבק כנגד המונותיאיזם הנבואי העיקש   ורמזה שאולי לא נעשה צדק היסטורי מספיק עם צד זה שתואר בצורה כה שלילית בידי כותבי התנ"ך המנצחים ובכך הייתה כמובן גם ביקורת קשה כנגד היהדות של זמנם  שהייתה אמורה להתבסס על ערכי התנ"ך.

את שורשי הז'אנר אפשר למצוא ביצירות של סופרים משכילים כמו מיכ"ל  הכהן ובמיוחד י.ל. גורדון שחיברו יצירות שיריות המבוססות על התנ"ך כמו "צדקיהו בבית הפקודות " שבהן ניתן למצוא ביקורת קשה על הערכים של עורכי התנ"ך ביקורת ששיקפה את הערכים החדשים של המאה ה-19 .אך אין לאמר שהם ניסו להצדיק את הגישות האמוניות והמיתיות שאותם תקף התנ"ך, את זאת עשן הפובליציסט מיכה יוסף בן גריון –ברדיצ'בסקי בסדרת מאמרים וספרים והמשורר שאול טשרניחובסקי בפואמות כמו "ליד פסל אפולו".

  הסופר המתרגם והמבקר  דוד פרישמן  חיבר סדרה של תשעה סיפורים תנכיים בשם" במדבר" ( 1923) ( הוא תיכנן  לכתוב חמש עשרה אך מותו מנע את השלמת המלאכה)   שבהם תיאר בצורה סימפטית מאוד את אנשי דור המדבר הפגאניים שהתנגדו לתפיסתו המונותאיסטית הקיצונית של משה שכל כולה חיסול החופש האנושי וחיי הרגש העצמאיים. בסיפורים אלה תיאר בצורה רומנטית ואקזוטית ביותר את מאבקיהם של אינדיבידואלים שונים בעת מסע בני  ישראל במדבר בממסד הכוהנים ובשילטון החוק הרודני של משה בשם הרגש והאהבה אותה ראה פרישמן  כנעלה על כל חוק  וגם בשם האינסטינקטים הפגאניים שלהם.. ביצירות אלה פתח פרישמן ז'אנר מיוחד  שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של  כתיבה דידקטית מוסרית שמעמידה בסימן שאלה גדול מאוד את הערכים המונותאיסטים  מוסרניים הנוקשים של התנ"ך עם מגמה אסתטיח פיוטית בולטת ביותר המעונינת בשחזור הסביבה הקדומה  על האלמנטים ה"פראיים" אקזוטיים שלה.

 אחרי פרישמן הופיעו עוד סופרים שכתבו בסיגנון זה שבו נרמז  שאולי הפגאניזם לא היה נורא כל כך כפי שתואר בתנ"ך. החשוב בסופרי זרם זה היה  חיים הזז בסיפורו הקלאסי "חתן הדמים" ( 1925)  על הניסיון של ציפורה  אשת משה רבנו להקריב  את ילדה כקורבן לאלוהיו של משה    והוא בנוי בסיגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכהליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן.והיא ככל הנראה היצירה המודרנית החשובה ביותר על נושא תנ"כי בספרות העברית החדשה.

יונתן רטוש "משורר "כנעני "בקריקטורה של יאיר ענבי

 והיו גם יצירות נוספות   כמו מחזור השירים של זלמן שניאור "לוחות גנוזים" שהציג במפורש את ההיסטוריה של הצד השני הפגאני של נביאי השקר שצונזר לחלוטין במקרא, בסיפורי סופרים ידועים פחות  כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב  ברוך,  יצחק שנהר (בסיפורים ידועים  כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי"),  ביצירות של משוררים "כנעניים " כמו  יונתן רטוש ובעיקר בפואמה שלו "ההולכי בחושך " הקוראת להקים לתחייה את האל העברי הפגאני  הקדום "יהוה " ואת כל בני משפחתו  אהרן אמיר   שבשירים ידועים שונים שרו על  אלי המיתולוגיה הכנענית הקדומה  ואת המיתוסים  בשיריה המודרניים של המשוררת ש. שפרה .

צמאון שולמית הראבן שלישית המדבר שונא הנסים נביא אחרי הילדות

אפשר למצוא גישה כזאת  ביצירה החשובה ביותר של סיפורת תנכית בזמננו טרילוגית הסיפורים התנכיים של שולמית הראבן צימאון-טרילוגית המדבר  ( 1996)   שיש בה חזרה ברורה לנושאים של דוד פרישמן של המאבק בין האנשים צמאי החופש ובין האל המקראי הזועם ונציגיו הזועמים והמפחידים עלי אדמות. ביצירות מסוג זה הועמדו הערכים התנכיים בסימן שאלה גדול מאוד.

תוספת קיצונית במיוחד לז'אנר זה   היא ספרה של טלה בר  מיכל בת המלך " ( 2001) שמציג את אירועי ימי המלכים שאול והדוד כמאבק בין אנשי שמואל ודוד הטליבאניים המונותאיסטיים הקיצונים הורסי הטבע  הדוגלים בשיעבוד הנשים במאבק כנגד שאול הטוב  התומך בדת הפגאנית שישנה של הערצת האלה האם שהיא גם הערצת האדמה והטבע ודוגלת כמובן בשיווין בין המינים.בר פירסמה סיפורים קצרים בסגנון זה בקובץ הסיפורים ונוס אגדות למבוגרים  ( 2002).

טלה בר היא לא במקרה מתרגמת ספרו של רוברט גרייבס "האלה הלבנה " לעברית וכתבה  מחקר בשם "אלתו של עגנון :היסודות הפגנאניים ביצירת עגנון "  ( הוצאת המחברת 2004)  על אלמנטים  שקיימים לדעתה  ביצירת ש"י עגנון של הערצת האלה.

עוד ספר מסוג זה הוא ספרה של שולמית אברמסון  "מעשה תמר " ( 2005)  המתאר את אירועי תולדות  משפחת יעקב  אבינו וסיפור בתו דינה שנאנסה ונחטפה בידי חמור משכם  מנקודת מבט נשית  חצי ויותר מחצי פגאנית.

גם בספרה של יוכי ברנדס " "מלכים ג'" ( 2008)  המציג "גרסה "אנטי תנכית " של עליית ירבעם בן נבט לשלטון ,יש כמדומה לכל הפחות הסתייגות מהגירסה התנכית הרשמית וכמו הרהורים שניים עליה וגם דחייה של הדחייה התנ"כית הגורפת של מסורות וטקסי שבטי ישראל  בידי המסורת התנ"כית המוצגת כמסורתצ של שבט יהודה בלבד .אמנם   אין למצוא שם "פגניזם " אבל בהחלט יש שם תפיסה שהמסורת הדתית שאותה הנהיג ירבעם בן נבט הייתה אותנטית וקדומה ולא פרי המצאתו של ירבעם עצמו ולכן אין לדחות אותה על הסף.

לעומת זאת אפשר למצוא הרבה מאוד פגאניזם וקיצוני בספרו של דב טרובניק "מכשפה :סיפורה של בעלת האוב מעין דור"הוצאת הרוח הגדולה –מרכז לשמאניזם ותרבות אינדיאנית ,2009.

דב טרובניק שאמאן ומחבר הרומן התנכי הפגאני "מכשפה". 

המחבר הוא פעיל בכיר בקבוצה שמאנית וישראלית והוא מכניס את אמונותיו הפגאניות לספר שמתאר את חייה של בעלת האוב מסיפור ימין האחרונים של המלך  שאול הוא מתאר את ההתמודדות שלה עם הישראלים ועם שמואל  ודוד שמוצגים  מעבר לכל ספק כנציגי עולם הרשע.ובמיוחד שמואל כשהיא מזמנת אותו לבקשת שאול מעולם המתים אל עולם החיים ותיאורו הוא מצמרר ביותר.

ללא שום ספק זוהי הדוגמה הקיצונית ביותר בעברית של סיפורת תנכית פגאנית שנכתבה בידי פגאן ( או שמאן ) מאמין.

קראו על דב טרובניק וקבוצתו השמאנית כאן :

שוב ישוב הבעל :שמאניזם וניאו- פאגאניזם בישראל ובעולם

 

סיפורת תנכית פאגאנית בחו"ל 

תפיסות אנטי מונותאיסטיות כאלה בתוספת עם פמיניזם חזק מאוד ( שמתבטא בהערצת האלה )  נמצאות כיום יותר ויותר  בספרות העולמית .למשל אצל יוצר הז'אנר הפגאני בספרות רוברט גרייבס.אם כי לרוב התעסק בעיקר בהיסטוריה היוונית והאירופית הקדומה

הרי  חדר לטריטוריה של ארץ ישראל וכתב רומן היסטורי בשם המלך ישוע  KING JESUS  ( תרגם לעברית רמי שלהבת הוצאת גמא 2010)  שבו ניסה להזכיר את כל סיפור חייו של ישו הנוצרי כעוד ניסיון להחזיר את דת האלה הגדולה לשלטון ! ישו הוצג שם כנכדו של המלך הורדוס לא פחות ומרים המגדלית היא כמובן הכהנת הגדולה של האלה .גרייבס אגב האמין בזה באמונה שלמה וכתב ספר שבו ניסה לשחזר את "האבנגליון המקורי " על חייו של ישו לפי קווים אלה.גרייבס חיבר ביחד עם החוקר הישראלי רפאל פטאי שקיבל במידה רבה את דיעותיו ספר בשם "המיתוסים העבריים" שבו פירש את סיפורי ספר בראשית כמתייחסים במקורם לפולחן האלה הקדומה והשניים ניסו להגיע מהם אל המיתוסים הקדומים  עלה אלה שקדמה לדעתם לפולחן המונותאיסטי.

  עם זאת  סיפורים תנכיים פגאניים במוצהר הם עדיין נדירים למדי בסיפורת ההיסטורית והפנטסטית העולמית . נדיר מאוד עדיין למצוא רומנים היסטוריים מסוג זה המתרחשים על רקע ההיסטוריה התנכית , וסביר להניח שזה תוצר של רתיעה מצד הסופרים שחוששים ואולי בצדק שכתיבת סיפורים כאלה יכולים לסבך אותם עם הנוצרים הפאונדמטליסטים החזקים מאוד בארה"ב ועלולים "לרדוף " אותם ( פשוטו כמשמעו ) לנסות להביא לסילוק ספריהם מהספריות באיזוריהם ( כפי שנעשה למשל עם ספרי הרי פוטר) וכו'.

אחד הסופרים המוקדמים המועטים והבולטים ביותר שכתבו סיפורים כאלה היה THOMAS BURNETT SWANN  . הוא היה סופר פנטסיה מוכשר מאוד בשנות השבעים שהתמקד בכתיבת פנטסיות על רקע היסטורי שבהם תואר המאבק בין יצוריה של האלה , יצירי  ושוכני הטבע התמימים והמיתיים כמו פאונים , דריאדות ,סטירים ומאבקם  הנואש שנידון לכישלון כנגד בני האדם הפולשים שהם לרוב חסידי האל הרצחני מהמדבר.

סואן כתב סדרות של פנטסיה שמתרחשות באי הקדום כרתים , באיטליה הקדומה בראשית ימיה של רומא בימי הטרויאני איניאס ומייסדיה של רומא רומולוס ורמוס , בימי הביניים ובמאה ה-19. לרוב הם נותנים סיפור טראגי של החרבתה של התרבות של יצירי וחסידי האלה בידי היוונים , הרומאים או הנוצרים האכזריים . בסופו של דבר האלה לוקחת את היצורים שלה מהעולם האכזרי והמרושע הזה לעולם מקביל שבו הם יכולים לחיות בשקט בטבע.   שניים מסיפוריו של סואןן  הם בעלי רקע תנכי והם מעניינים במיוחד .

אלה הם MOONDUST  (1968) שמתרחש ביריחו בעת ההתקפה עליה בידי צבאו של יהושע. בסיפור אנו מגלים שהפנקים אותם שועלים קטנים וחמודים שנמצאים בסיני הם יצורים אינטיליגנטיים בעלי כושר טלפטי וכי רחב הזונה הייתה למעשה יצור לא אנושי , שיחסיה המיניים עם המרגלים הישראליים הביאו להחרבת חומות יריחו.

מעניין עוד יותר ( הוא HOW ARE THE MIGHTY FALLEN ׂ( 1974 ׂ שגם הוא עוסק בסיפור שאול ויהונתן ודוד . גם שם שאול ויהונתן הם מעריצים של האלה האם ( ובמקורם אינם ישראליים אלא באו מכרתים ביחד עם גולית הפלישתי ) .גם שם יהונתן הוא מהאבו ההומוסקסואל של דוד , אם כי דוד מוצג בצורה סימפטית מעט יותר מבספר של בר. אבל גם שם הדגש הוא על המאבק בין הדת הפגאנית העדינה של מעריצי האלה והדת קשוחה של שמואל הנביא ותומכיו.

כמו בספריו האחרים של סואןן גם בספרים אלה יש תחושה שגן העדן הפגאני שבו אנשים חיו ביחסים של סובלנות ואהבה אמיתית לכל יציר של האלה  גם אם הוא בן מין שונה הוחלף כתוצאה מניצחון המונותיאיסטים בגיהינום של שנאה דתית וגזענות כלפי כל   מי שנמצא שהוא שונה  מהנורמות המקובלות .

סופרת אחת שמשתמשת בנושאים פגניים על רקע תנכי כיום היא ANN CHAMBERLINE  . היא פירסמה עד כה סדרה היסטורית של רומנים  על חיי הנשים בהרמון השולטן התורכי בתקופת שיא האימפריה התורכית.

אך מעניינים יותר הם שני רומנים תנכיים פגניים במובהק: אחד מהם הוא (TAMAR  (1994 סיפור בגוף ראשון ( כדי להוסיף להזדהות הקוראים ) של  חייה של תמר בת מלך גשור ( ולא בתו של דוד כפי שהיא מתוארת בתנ"ך ) שהיא גם עובדת אדוקה של האלה אחת מקבוצה של נשים כוהנות אינטליגנטיות השומרות על הטבע שהגברים שמסביב עושים כמיטב יכולתם כדי להרסו. הסיפור מתאר את הקשר הרומנטי בינה ובין אמנון שמתואר גם הוא כמעריץ של האלה ומאבקם בחסידי האל הזכר הפנאטים הפסיכופאתיים.

צ'מברלין עוד הרחיקה לכת בספרה  : Leaving Eden  (1999שבו הסיפור התנכי של  גן העדן והגירוש ממנו מסופר מנקודת המבט של לילית שהיא כמסתבר האלה השולטת בגן העדן למען בני האדם שחיים שם בהרמוניה . עד שחודר לשם  אדם השחצן טיפש והמטורף שאינו מבין את הצורך בהקרבת הקורבנות למען  חידוש הטבע ומביא לנפילתו של המין האנושי.

 הספר הידוע ביותר מסוג זה הוא ספרה של אניטה דיאמנט "האוהל האדום ( 1997 )שתורגם גם לעברית . ספר זה מספר את סיפורה של דינה בת יעקב אבינו וסיפור האונס שעברה בידי חמור בן מלך שכם וסיפור הנקמה שנקמו באנשי שכם בני יעקב שמעון ולוי . והכל מתואר מנקודת המבט שעד כה הוסתרה במקרא , נקודת המבט של נשות האבות שהן כמסתבר מהספר  בעלות  אמונות פגאניות ולא מונותיאיסטיות טהורות כפי שהיו עורכי המקרא רוצים שנאמין. .ספר זה הפך עם הוצאתו לאור לרב מכר ענק בארה"ב וייתכן שיבואו בעקבותיו ספרים נוספים מסוג זה בעתיד.  אמנם ידוע לי רק על מעט מאוד סופרות וסופרים שמעיזים כיום  לטפל בנושאים תנכיים בקיצוניות הפגאנית של  צ'מברלין , אך יתכן שמצב זה ישתנה בעתיד עם התחזקותם של הקבוצות הנאו פגאניות שמספר אנשיהם הולך וגודל בהתמדה בארה"ב ובאירופה.

יתכן שנראה אותם יותר גם בספרות העברית על רקע הנתק הגודל בין דתיים וחילוניים.נתק שאולי יביא לניסיון לפרש את סיפורי התנ"ך מחדש (  כפי שאירע בכל דור מאז כתיבתם )  והפעם מתוך נקודת מבט הפוכה לחלוטין לזאת של כותביהם ועורכיהם המקוריים, נקודת המבט של המפסידים במאבק ההיסטורי שצצים כיום מחדש.

ניתן לחשוב על דמויות בסיפורי התנ"ך שתמיד הוצגו כנציגות אולטימטיביות של הרשע , מלכות כמו איזבל אשת אחאב ובתה עתליה מלכת יהודה, נשים חזקות ועצמאיות שנלחמו בעבור אמונתן באלה  ושתמיד הוצגו כנשים שטניות .וכמוהן נועדיה, האישה שנלחמה ברפורמות של נחמיה שביקש לבטל את הנישואין ביהודים ונשים שנחשדו כפגאניות בתקופה הפרסית ולהביא לגירושן . כל אלה הוצגו לאורך הדורות כזונות מרושעות, הן זועקות ממש לטיפול חדש ואוהד יותר של דמותן.והפעם בגרסאות פגאניות של הסיפור התנ"כי .יתכן שבעתיד עם התחזקות התפיסות הפגאניות בחברה  נראה הרבה יותר  סיפורים כאלה.

 ויתכן שלא אם הדתות המונותיאיסטיות יתחזקו מאוד  בהשוואה להיום ושוב יוכלו לכפות את דיעותיהם בחרי אף והגירסאות של המפסידים יחזרו אל החשיכה.

טלי
הבוכיה בכה בלילה
הבוכיה על בעל כי שודד
..אל מבכי עיניך תמנעי
..עד שוב בעל ממותו וחיה
עד שוב בעל ועורר אלתו
עד שוב בעל ברעם ובחזיז
עד שוב בעל ושובב אמתו
יכפר אדמתו בנחלי מטר.
…כי שוב ישוב הבעל .
( אהרן אמיר "טלי ")

וראו גם :

בחזרה אל ימי התנ"ך :ז'אנר הסיפור המקראי

דור המדבר של דוד פרישמן

בעקבות "חתן דמים" של חיים הזז:החלק הראשון

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז -החלק השני

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז:חלק שלישי

הגניזה של זלמן שניאור

ההשבעה של יונתן רטוש

בחזרה אל האוהל האדום

שוב ישוב הבעל :שמאניזם וניאו פגאניזם בישראל ובעולם.

מדרש הסטרא אחרא : על הספר "מידרש לילית "הכולל מיתולוגיה  תנ"כיית פגאנית חדשה

 

ימיו האחרונים של דוד המלך על פי אברהם בורג

אברהם בורג פוליטיקאי וסופר.צילם רובי קסטרו

הפוליטיקאי לשעבר ( ואולי גם לעתיד ?) אברהם בורג הוא הפוליטיקאי הישראלי הראשון שכתב רומן תנ"כי .הספר "אבישג " שמתחיל מימין האחרונים של דוד דוד המלך וממשיך מכאן למחוזות בלתי צפויים בכלל של ימי שלמה המלך ולאחריו .בורג  בשפה מקראית יפיפייה ועם ידע עצום על התנ"ך   יוצר היסטוריה חלופית לזאת המוצגת בתנ" וכך לחתור תחתיו.

ראו

דוד ושלמה במקראית  מדוברת

דור המדבר של דוד פרישמן

""במדבר " איור עטיפה מאת מ.אריה .

הופיע בגליון במגזין "עמדה " מספר 17

  

 

כתבה מיוחדת לחג הסוכות .בחג הסוכות אנחנו חוגגים את הקמת הסוכות במדבר סיני בידי בני ישראל במסגרת מסעם הארוך שם .
ולרגל חג הסוכות להלן כתבה על היוצר של היצירה המפורסמת והמשפיעה ביותר בספרות המודרנית על מסעותיהם של בני ישראל במדבר ,הסופר המשורר ,המתרגם העורך והמבקר , דוד פרישמן ,מחבר סיפורי "במדבר ". האיש שהכניס רעיונות שלא נשמעו כמוהם לספרות העברית  וגם מאז רק מעטים מאוד העזו לחזור עליהם ולעולם  לא באותה ההעזה . .

 

לא אלך עמם, לא אלך : דרכיהם לא דרכי
ונשוא לא אוכל להגם וניבם ושיחם ושיגם ,
וסבול לא אוכל ארחם ורבעם וכל הגיגם
נביאיהם לא נביאי ,מלאכיהם לא מלאכי
ולגועל לי מחשבות ,מחשבות ומוחות אינם,
ולתועבה לי רגשות ,רגשות ואין לבבות
ולזרא לי התלהבות שאין בה אש להבות –
לא אוכל רעי ,לא אוכל שתות מימהם –יינם……
( מתוך "לא אלך עמם " מאת דוד פרישמן, 1898 )
 

"איש לפניו בסופרי ישראל לא משח את חיציו ברעל אשר כזה, איש לא הרחיק קלוע ממנו עד להר סיני …שמיים בקשו רחמים על משה ותורתו מפני חמת עטו הבלטריסטי של דוד פרישמן ."
". .
( אברהם קריב "עטרה ליושנה" ע' 187 )

 
דוד פרישמן.צילום.

דומה שאי אפשר להגזים בחשיבותו של דוד פרישמן לספרות העברית מסוף המאה ה-19 ועד לשנות העשרים . כמבקר הוא היה להסכמת הכל המבקר החשוב ביותר של התקופה. אדם שניהל מלחמת חורמה למען העלאת סטנדרטים של הספרות העברית מספרות קרתנית ירודה לספרות ברמה אירופית .
כעורך הוא היה אחראי לכתב העת "התקופה"שעד היום המבינים רואים בו את כתב העת האיכותי ביותר בתולדות הספרות העברית לדורותיה.
כמתרגם פורה היה אחראי לכמה יצירות מופתיות של תרגום שלא נס ליחם גם היום.

וכמספר וכמשורר יצירותיו נכנסו למקראות של התקופה והם עדיין בין היצירות הקריאות ביותר מהספרות העברית של התקופה שבה נכתבו .
הוא היה גם האיש שהכניס את האגדה הרומנטית כסוגה לגיטימית בספרות העברית עם שבחיו לקובץ האגדות של זאב יעבץ "שיחות מני קדם " ותרגומיו לאגדות אנדרסן והאחים גרים והאגדות המקוריות שחיבר וקרא להחזיר לספרות הילדים ( והמבוגרים ) את הדמיון והפנטזיה שנעלמו מהם לדעתו לאחר דורות רבים של יובש ופלפול למדני.

איור לספר "כה אמר פרישמן " מאת אליעזר שטיינמן . זכרונות של שיחות עם פרישמן .

פרישמן היה נערץ על ידי הסופרים וקהל הקוראים של בני דורו. אבל בו בזמן הוא היה אדם מבודד לחלוטין , הכל הרגישו שהוא אינו באמת "אחד משלנו ".
לכך תרמה בראש ובראשונה האנטי ציונות שלו .פרישמן היה בין הסופרים העבריים הבודדים ואולי הסופר העברי החשוב היחיד שסירב לקבל את האידיאולוגיה הציונית .הוא העדיף שהעם יהודי ימשיך להתקיים מפוזר בגלות . כמו כן הביקורות הארסיות והפוגעניות שלו מעולם לא תרמו לתחושת אהדה כלפיו בקרב ציבור הסופרים.


ניתן לטעון שפרישמן היה הסופר העברי החילוני האמיתי הראשון . כאן היה אדם שהיה מסוגל לתקוף את כל קדשי היהדות , וזאת לא מתוך מחוייבות כואבת של אדם מבפנים כמו אצל י.ל. גורדון אלא מנקודת מבט של אדם מבחוץ ,אובייקטיבי כביכול שיש שלו לעיתים נטיות כמעט פגאניות במקרים מסוימים ואתאיסטיות במקרים אחרים .
לא לשווא היו גיבוריו של פרישמן המורדים הניצשאניים אנשים מסוגו של קין של ביירון המורד המודע הראשון בסמכות ( יצירה שפרישמן חשב שהיא עולה על מחזותיו של שקספיר ) ופרומתאוס של גתה, אנשים שנאבקים ללא חשש בדעות המקובלות ובמקורות הסמכות האלוהית ונציגיה .

איש לא העז לתקוף את כל הקדוש ליהדות כפי שעשה פרישמן לפניו ועם זאת הוא יצא מכך בשלום שכן עשה זאת לא במסגרת מסות תוקפניות מלומדות וארסיות כפי שעשו כבר משכילים שונים לפניו אלא במסגרת של שירים וסיפורים פנטסטיים –מיתיים שבהם "טיפל" במיתוסים של יצירת עם ישראל וכפי שרק מעטים יעשו אחריו ואיש לא באותה העוצמה הספרותית שלו.

הפגאן מעריץ התנ"ך .

 
 

איור לפירסום המקורי של הסיפור "בהר סיני " מסיפורי "במדבר" מכתב העת  "התקופה ".

ובימים הנפלאים ההם היו עוד בשמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה.

( מחולות מאת דוד פרישמן )
פרישמן היה מעריץ של התנ"ך אך בו בזמן חתר נגד רוחו ורעיונותיו ביצירתו שלו. בהמשך הושפע יותר מכל מהמשוררים ממיכ"ל ומיל"ג המורדים בתנ"ך שהשתמשו בנושאיו למען המרד שלהם ולמד מהם .

איור לתרגום של פרישמן  "ל"שמיים וארץ " מאת לורד ביירון ,המתרחש בימי מרד המלאכים כנגד האלוהים . מכתב העת "התקופה ".

. בבגרותו הושפע פרישמן  מאוד מלורד בירון שחיבר מחזות תנכיים  "מרדניים " שאותם תירגם . "קין "  על  הרוצח הראשון, שבמהלכו נערך לקין סיור מודרך בידי השטן ברחבי היקום והוא פוגש עולמות וגזעים שונים שהתקיימו לפני המין האנושי ושהושמדו בידי האל כניסויים לא מוצלחים, דבר המשכנעו למרוד באל.  ואת ו"שמיים וארץ "  שמתאר את מרד המלאכים באל וכיצד פיתו את בנות האדם  ( סיפור הלקוח מספר חנוך החיצוני ).את שני המחזות האלו תירגם תרגום נפלא וקלאסי לעברית. היו שראו בתרגומו  ל"קין"   ככמעט משתווה למקור בעצמו.

פרישמן. דיוקן מאת הרמן שטרוק .1925 בקירוב.

הוא גם הושפע   מהפילוסוף ניטשה  ואת ספרו  הכמו תנ"כי  ( אך האנטי תנ"כי ) " "כה אמר זרטוסטרה"  תרגם בשפה תנכית.

וגם מגוסטב פלובר והרומן ההיסטורי הפראי שלו "סאלאמבו " ומאנטול פראנס וסיפור ההיסטורי האנטי דתי "תאיס " שאותו תירגם ומאוסקר ויילד ומחזהו הדקדנטי "סלום " המתרחש בארץ ישראל בתקופת בית שני וספר יורם של רודולף בורכרדט שאותו תירגם לעברית ומתרחש בתקופת התנ"ך וגם קבצי האגדות שתירגם של האחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן ומקס נורדאו וטגור מעניין שאת כל הסופרים האלו תירגם לעצמו בעברית וכולם שימשו כמקור השראה והשפעה ליצירתו התנכית החתרנית .

איור מאת מנשה קדישמן ,הוצאת דביר ,1990 .

ואת רוח מרדנות זאת בתנ"ך ובסמכותו הפגין בראש ובראשונה בסיפורי סדרת "במדבר" שפורסמו תחילה בנפרד כסיפורים בכתב העת "התקופה " ו שיצאו כקובץ ב-1923  .
זאת הייתה סדרה של תשעה סיפורים ( פלוס סיפור עשירי בשם "סיני " המתרחש באותה התקופה של יציאת מצרים אך אופיו שונה ואינו נכלל עם בדרך כלל עם שאר הסיפורים) שעסקו כולם באירועים המתחוללים במהלך המסע בן 40 השנה במדבר של משה ועם ישראל .
פרישמן התכוון לכתוב עוד שישה סיפורים נוספים בסדרה זאת ודן בעלילתם עם ידידו ומעריצו זלמן שניאור אך מחלתו ומותו מנע ממנו להשלים את המלאכה .שניאור ערך והוציא את הקובץ לאחר מותו של פרישמן .

הפרסום המקורי של "עגלה ערופה" סיפור מסיפורי "במדבר " מכתב העת "התקופה ".

הוא בחר בתקופה הספציפית של הנדודים במדבר מאחר שבה ניתנה התורה ואז ראשית המרד והמאבק בין יצר האדם חופשי ורגשותיו  לבין מוסר הדת הכובל אותו במצוותיו .בין הפראות לבין התרבות. אך למעשה לא ניסה לתאר בהם את העבר הרחוק אלא את המאבקים של תקופתו .

ביצירות אלה פתח למעשה פרישמן ז'אנר מיוחד שהעמיד בסימן שאלה את הערכים עליהם מבוסס התנ"ך (גם אם לא דחה אותם לחלוטין ) ובו היה שילוב של כתיבה דידקטית מוסרית עם מגמה אסתטית פיוטית בולטת ביותר המעוניינת בשחזור הסביבה הקדומה על האלמנטים ה"פראיים " אקזוטיים שלה.
פרישמן בחר בימי המדבר כי רקע המדבר האקזוטי מתאים לו לשמש רקע לעלילות הגיבורים הסוערים והמרדניים המרוחקים בצורה האבסולוטית ביותר מחיי הגטו והעיירה קרתניים שלו ושל קוראיו.
וגיבורים כאלה ניתן היה למצוא רק בימי קדומים כאשר התורה והדת עוד לא שמו שלשלאות על האנשיםכפי שציין פרישמן במאמר ביקורת שלו על רומן היסטורי של יעקב וסרמן "אלכסנדר בבבל "רומן כזה אינו בא ללמד אותנו על ההיסטוריה ,אלא אדרבא להפקיע ממנו את ההיסטוריה ואת כל אשר ידענו מן ההיסטוריה ולהעמיד את הכל על יצירה חדשה ועיקרית "

.מה שאמר פרישמן על  מחבר הרומנים ההיסטוריים ,אברהם מאפו "שהוא לא קבע מסמרות מאורעות היסטוריים ,אלא לקח לו תמונות מאשר ראו עיניו על סביבו ויכניסן על עולם אשר יצר לו בדמיונו. " היה נכון בה במידה ואולי אף יותר לגבי פרישמן שתיאר סביבה רומנטית לחלוטין בסיפורי המדבר הפראיים שלו שבהם מתנהלים קונפליקטים של דת נגד החיים מהסוג שאותם הכירו פרישמן ובני דורו כל כך טוב אבל פרישמן העדיף להעביר אותם למקום וזמן רחוקים מאוד ממנו ומקוראיו.זמן יציאת מצרים והמדבר.

המדבר עבור פרישמן היה ערש התרבות סוג של גן עדן אקזוטי שרק בו יכול האדם לשחרר את יצר החיים והכוחות הגנוזים בו תוך מאבק בנציגי הדת הכובלת הכוהנים האכזריים . בסיפורי "במדבר " ניתן למצוא שנאה לסמכות הדתית הרבנית הכובלת (  בסיפורים "המקושש" ו "הסוטה") עם נהייה אל האקזוטיקה והפרימיטיביות והעייפות "דקדנטית " מהתרבות . בתיאורו את העבר הרחוק ניסה פרישמן להשפיע על וההווה להצדיק את האהבה על חשבון ההלכה והדת היבשים ואת המורד לעומת הכוהנים והרבנים המדכאים אותו על ידי בחינה חדשה של המיתוסים המעצבים של עם ישראל מנקודת מבט נגדית לחלוטין .

איור לפירסום המקורי של הסיפור "עיר המיקלט " מסיפורי "במדבר" מכתב העת "התקופה ".

גיבוריו אינם האספסוף המטופש בסיפורי התורה אלא אנשים תאבי חיים ולמודי מאבקים שרוצים רק את החופש המגיע להם בדין ובצדק ואותו מונעים מהם הכוהנים הרצחניים והמושחתים כמו פנחס,שהקורא הבין הטב שהם מייצגים את הרבנים המודרניים.

 

בכתיבת הסיפורים האלה נטש פרישמן את הלשון המקראית המליצית של מאפו ועבר ללשון מקראית חופשית יותר שאותה "ניקה" מכל מליצה וכך הפך אותה לפשוטה טבעית ומעל לכול ברורה יותר מלשונו של מאפו ( אם כי הייתה מדויקת כמעט באותה המידה) הלשון הייתה כתוצאה פחות נשגבת אך יותר מתאימה לאופי הסיפורים האנטי קלריקאליים .

"במדבר "  עטיפת המהדורה הרוסית בהוצאת עלייה , . מ-1992

סדרת סיפורי "במדבר " כוללת את הסיפורים הבאים:

מחולות

בהר סיני

המקושש

סורר ומורה
במרצע
עיר המקלט

נחש הנחושת

עגלה ערופה

סוטה .

סיני

משה הבורא

דוד פרישמן .

דוד פרישמן.ציור מאנציקלופדיה "עולם התרבות " .הוצאת "מסדה".

דומה שפרישמן הוא הראשון ואולי גם היחיד בספרות העברית שהעז לתקוף אם גם במרומז ובמובלע את סמכותו ואת אישיותו של משה המחוקק מה שמראה על אומץ לב עצום והליכה בדרכם של בירון וניטשה.
המשורר יל"ג הנערץ על פרישמן כבר העז לעשות זאת לגבי צדקיהו וירמיהו בפואמה שלו שעוררה סערה עזה "צדקיהו בבית הפקודות". אולם ספק אם אפילו יל"ג היה מעז לעשות זאת לגבי משה רבנו ותקופת מתן תורה שהיא המיתוס של עם ישראל כפי שהעז לעשות פרישמן. שבסיפוריו יש מעין כיסופים לגן העדן האבוד של התקופה שלפני מתן תורה לפני שבאו משה ואנשיו ובילבלו את דעתם של בני ישראל עליהם, ובשם הקנאות הדתית כבלו אותם בעול תרי"ג מצוות .
אם זאת אין לאמר שפרישמן זילזל בדמותו של משה רבנו עצמו ,רחוק מאוד מכך.
הוא ראה במשה מעין אדם עליון ניצשאני . משה אם כי הוא רק מוזכר ואינו מופיע בממש בסיפורי "במדבר " ששם עיקר ההתקפה היא על מעמד הכוהנים הגאים והמושחתים ובראשם פנחס. משה עצמו מופיע אצל פרישמן רק בשתי פואמות "משה "  ( 1903) ו"שתי הקערות" שבהן הוא מופיע כאיש זקן עייף ומר נפש על סף המוות שעושה חשבון של חייו ומרגיש שנכשל . .
מן הסתם פרישמן זכר היטב את הפואמה של ביאליק "מתי המדבר " שעסקה בדיוק בסוג זה של אנשים והיא שימשה כהשראה.

 

אבל ההשראה האמיתית לסדרה באה ככל הנראה ממסע אמיתי שביצע פרישמן בארץ ישראל בשנים 1911-1912 ובמהלכו היגיע למדבר וכפי שתיאר: נוצרו לו אסוציאציות על משה ובני דור המדבר "…. אולי המקום הזה אשר אנוכי עובר עליו ברגע זה בתוך החול העמוק הוא המקום אשר בו דרכה רגל האדם הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית אולי פה בתוך החול השטוח .למראה פני הפירמידה הגדולה של חיאופס .שכב פעם זה משה האיש בלהט חום השמש ויחלום את ראשית חלומו הגדול לברוא גם הוא איזו בריאה אשר תעמוד אלפי דורות ואשר תשחק לחליפות זמנים ותקופות ,ויקם וילך ויברא לו עם ". ( בארץ הוצאת אחיספר תרע"ג ע' 49-50) .
כדאי לשים לב למונחים כאן של בריאה . פרישמן מתייחס למשה כסוג של אדם עליון ניצשאני ויותר מזה בורא כמו האל ברהמה והאל אלוהים שאותם תיאר בשיריו וסיפוריו.
האלוהים המקראי וברהמה האל הבורא ההודי הצעיר מוצגים ביצירות של פרישמן כלא שונים בהרבה ממשה הזקן בפואמות שמרגיש שלא הצליח להביא גאולה לעם שיצר ומיוצר הגולם המהר"ל בסיפורו של פרישמן שיצר יצירה אנושית הגולם שיצאה מכלל שליטה.
דומה שפרישמן רומז לנו שבאמת אין הרבה הכדלים בינם.
ואולי לא ראה באמת הבדלים גדולים בינם לבין משה להוציא את זה שהם בראו עולמות ומשה ברא "רק " אומה .

בורא חסר ניסיון

 

עוֹד נַעַר, אֱלֹהִים, הָיִיתָ וְצָעִיר וַחֲסַר-נִסְיוֹנוֹת,
וּבַחוֹל עוֹד אָז שִׁעֲשַׁעְתָּ וּבְעַפְרוֹת הָאֲדָמָה,
וְצַעֲצֻעַ לְךָ עָשִׂיתָ: בֶּן-אָדָם עִם נְשָׁמָה
וְעִם גִּידִים וְעִם עֲצָמוֹת וּבְמַסְמְרוֹת וּבְדָרְבוֹנוֹת.

( מתוך "עוד נער אלוהים. )
..)

העזתו של פרישמן אף הייתה גדולה מכך . הוא העז לכתוב בשיריו על האלוהים עצמו בצורה אינטימית וכמעט לעגנית כפי שאיש לפניו בשפה העברית לא העז. בשירו "עוד נער אלוהים " הוא מדבר אל האל כאל צעיר חסר ניסיון שאינו מבין מה שהוא עושה ביצירת האדם שאותו יצר כצעצוע ממעשה ידיו ומתחרט לאחר שהאדם איבד את תלותו ביוצרו ומפסיק לשמוע בקולו אך חרטת האל היא מאוחרת מידי והאדם ממשיך להתקיים על פני האדמה אולי כנגד רצון האל .
פרישמן רומז כאן שיצירת האל גדולה על יוצרה .

וביום השביעי נח. הביט על יצירותיו והתענג. ופניו היו מאירות ועיניו היו מזהירות. אז ידע ברהמה כי הוא אלהים!
.
( הסיום של "המבקר: אגדה הודית " ) )


פרישמן אף הרחיק לכת גם מעבר לכך וכתב את שתי היצירות הפגניות במפורש הראשונות בספרות העברית . שתיהן עוסקות במובלע במיתולוגיה ההודית שהייתה כה אהובה על ניטשה .
אמנם השימוש ברעיונות הודיים הוא רק בשמות בלבד אבל בסיפורים אלו כמו גם מתרגומיו את המשורר ההודי טאגור יצר פרישמן למעשה את הנהייה אחר רעיונות הודיים בספרות העברית.
,נהייה שהיגיעה לשיאה בזמננו כאשר מסעות עלייה לרגל הפכו לאופנתיים אצל צעירים רבים והדבר משפיע את השפעתו גם על יצירות שונות של ספרות עברית שמראות על השפעה של רעיונות הודיים שונים ו"השיבה להודו " של א.ב . יהושע היא רק אחת מהן.
גיבור שתי היצירות הוא האל ההודי ברהמה.

ואלו הם הפואמה "ברהמה" ( 1919 ) שבה האל ההודי מתחרט על יצירתו ומנסה להשמידה אך ללא כל הצלחה .

והסיפור "המבקר: אגדה הודית " שבה יצור אלוהי משמש כמבקר ליצירתו האלוהית של "האלוהים הצעיר ברהמה" שהוא מאין אמן יוצר ביצירתו את העולם של האדם הנהפך לבסוף לישות אלוהית של ממש בדומה לאלוהים התנכי ..
כמובן שהאלוהויות האלו אינם אלוהיות אמיתיות לפי ההגדרה המונותאיסטית הקפדנית. הן יותר אנשים עליונים ניטשנאייים בדומה לדרך שבה ראה פרישמן את משה שככל הנראה לא נפל בעיניו בהרבה מבוראים אלו . אלו הם יצורים עליונים אבל בעלי חולשות שונות,  בדומה לתפיסה הפגאנית של האלוהויות.
ומכיוון שהיה המדובר ביצירות ספרות אגדתיות עניין פעוט זה לא עורר תשומת לב רבה בביקורת של בני הזמן .

הנברא הקם על יוצרו

תמונת העטיפה של כרכי ""כל כתבי דוד פרישמן"משנות העשרים והשלושים. עם ציור עטיפה של ספינקס נשי .תמונה אירוטית עד להדהים לגבי הספרות  העברית של התקופה.בעותקים שונים בספריות רבות  הושחתה  תמונה זאת במיוחד בידי קוראים מזועזעים.

 

בקובץ הסיפורים "במדבר" פורסמו גם סיפורים שלכאורה לא היו קשורים במקור לסדרת "במדבר" נושאית אך בהחלט היו קשורים מבחינת המוטיבים שבהם .

סיפורים כמו "הגולם " ( 1909 ) על אהבת  האדם המלאכותי הגולם של המהר"ל לבת הרב שיצר אותו ופריקתו כתוצאה את עול בוראו .בסיפור זה הופיע הגולם לראשונה בספרות העברית כיצור בעל יצרים משלו שמסוגל לאהוב,ומהווה כתוצאה סכנה ליוצרו שלא צפה זאת .

מעניין שסיפור זה אחת היצירות הקלאסיות על הנושא בעברית הופיע בממש במקביל לספר המפורסם ביותר על הנושא ,"נפלאות המהר"ל עם הגולם " מאת יודל רוזנברג , שיצא לאור באותו הזמן בדיוק  .ככל הנראה שנת 1909 הייתה שנת הגולם בספרות העברית .

עוד סיפור בעל השלכות מיסטיות עמוקות ביותר בקובץ זה היה  "לילית " סיפור של אהבתו של סופר סת"ם לאישה שלא פגש מימיו וכתוצאה מחליף בכתיבת במזוזות את שם הבורא בשמה של לילית שדת האהבה  והמיניות חסרת הגבולות .
שני הסיפורים האלו היציגו נושאים קלאסיים מזווית חדשה באופן רדיקלי של הנברא הקם על בוראו כשם שבני ישראל במדבר קמים על יוצרם משה ושליחיו בשם הרגש והאהבה .

אין ספק ששירים וסיפורים אלו כמו גם תרגומיו של פרישמן של יוצרים כמו בירון וניטשה תרמו תרומה לא קטנה להתעוררות התודעה החילונית שמצאה את ביטויה השלם לראשונה בסיפורים אלו.

כפי שהוא כתב בהקדמתו לתרגומו ל"ספר יורם" העוסק בדמות דמוית איוב בתקופה תנכית לא מוגדרת :
, הריב הזה עם האלוהים מזכיר לנו את האדיר ביותר ששירת העולמים הטראגית שירת הגיבורים עם שירת האמונה נתנו לנו מאז ועד אתה" . "

אכן פרישמן נשאר המורד הגדול באלוהים ובסמכות הדתית השואבת את כוחה מהאלוהים בכל יצירתו
מבחינות רבות ניתן לראות בפרישמן את מפלס הדרך שבעקבותיה ילכו יוצרים אחרים כמו ברדיצ'בסקי , טשרניחובסקי זלמן שניאור חיים הזז ואנשי התנועה הכנענית ובראשם יונתן רטוש .
דומה שאת שורשיו של החילוני העברי המודרני "המשכיל " והמורד מדעת יש למצוא בסיפורי המאבק לחופש בכהונה חמסנית ובבורא הלא מושלם שמאחוריה של דוד פרישמן.

עטיפת כתב עת ספרותי מודרני "דחק" עם תמונתו של דוד פרישמן 
.

נספח : ממשיכיו של פרישמן

סופרים רבים המשיכו להשתמש בסגנון הסיפורי אותו יצר פרישמן,כמו שמחה בן ציון, דב קמחי, יצחק -לייב ברוך, uיצחק שנהר (בסיפורים ידועים כמו "לילה בשומרון", ו"גחזי")

זלמן שניאור עצמו שהביא את קובץ סיפורי "במדבר" לדפוס הושפע מאוד מהרעיונות שביטא פרישמן בקובץ סיפורים זה ואולי בהשראתם יצר את הפואמה המפורסמת שלו "לוחות גנוזים " ( תשי"א) שבה ביטא את נקודת המבט האחרת המוסתרת בתנ"ך של בני ישראל הפגאנים ושל נביאי השקר שצונזר לחלוטין במקרא כפי שעשה לפניו פרישמן ..


אחרי פרישמן הופיעו עוד סופרים שכתבו בסיגנון זה שבו נרמז שאולי הפגאניזם לא היה נורא כל כך כפי שתואר בתנ"ך. החשוב בסופרי זרם זה היה חיים הזז בסיפורו הקלאסי "חתן הדמים" ( 1925) שגיבורתו היא אשת משה ציפורה המנסה להקריב את ילדה לאלוהיו של משה והוא בנוי בסגנון של מיתוס פראי וקדמון . יצירתו זאת הפכה ליצירת מופת של הספרות העברית החדשה ביחד עם סיפוריו של פרישמן.
u ביצירות של משוררים "כנעניים " כמו יונתן רטוש  ואהרון אמיר שבשירים ידועים שונים העלו  על נס את אלי המיתולוגיה הכנענית הקדומה ובשיריה המודרניים של המשוררת ש. שפרה .
תוספת קיצונית במיוחד לז'אנר זה היא ספרה של טלה בר "מיכל בת המלך " ( 2001) שמציג את אירועי ימי המלכים שאול והדוד כמאבק בין אנשי שמואל ודוד הטליבאניים המונותאיסטיים הקיצונים הורסי הטבע הדוגלים בשיעבוד הנשים במאבק כנגד שאול הטוב התומך בדת הפגאנית שישנה של הערצת האלה האם שהיא גם הערצת האדמה והטבע ודוגלת כמובן בשיויון בין המינים.בר פירסמה סיפורים קצרים בסגנון זה בקובץ הסיפורים ונוס אגדות למבוגרים ( 2002). בספרים אלה ובספורים כמו "האוהל האדום של אניטה דיאמנט " ומעשה תמר " של שלומית  אברמסון רומן פמיניסטי על תמר אשת ער שבו כל הדמויות כולל יעקב אבינו ובני ביתו מוצגים כפאגנים יצריים בדומה לדמויות של פרישמן והמונותיאיזם שהוא כה מרכזי בחייהם בסיפור התנ"כי נעלם לחלוטין אלא שיש בהם מידה של פמיניזם שאין למצוא ביצירתו של פרישמן . .

 
החלק הראשון בטרילוגית המדבר של שולמית הראבן ,החוזרת לנושאיו של דוד פרישמן.

ומעל לכל  יש להזכיר  את היצירה החשובה ביותר של סיפורת תנכית בזמננו טרילוגית הסיפורים התנכיים של שולמית הראבן צימאון-טרילוגית המדבר ( 1996) שיש בה חזרה ברורה לנושאים ולרעיונות ובמידה מסויימת אף ללשון  של דוד פרישמן  בסיפורים  המאבק בין האנשים צמאי החופש ובין האל המקראי הזועם ונציגיו הזועמים והמפחידים עלי אדמות. ביצירות מסוג זה הועמדו הערכים התנכיים בסימן שאלה גדול מאוד.

נראה שבסיפורים אלה ובאידיאולוגיה ה"כנענית " שמאחוריהם יש לראות גם מעין תוצאה סופית הגיונית של סיפורי המאבק לחופש בכהונה חמסנית ובבורא הלא מושלם שמאחוריה של דוד פרישמן.

 

הערה: כאשר התחלתי לכתוב את המאמר הזה לפני כמה שנים היה עלי לחפש את יצירותיו של פרישמן בספרים  מאובקים  ומהם מתפוררים שדומה שיד אדם לא נגעה בהם במשך שנים רבות לפני שהיגעתי אליהם  .כיום מי שירצה לכתוב על דוד פרישמן  לא יצטרך לעשות זאת .רוב יצירתו של פרישמן נמצאת כעת ברשת בפרויקט בן יהודה,דבר שאי אפשר היה להעלות אותו על הדעת כאשר התחלתי לבצע את המחקר לכתבה זאת . אם זה דבר טוב או רע לחוקר שלא יזדקק יותר לספרים עצמם  זאת כבר  שאלה אחרת .

איור לפירסום המקורי של הסיפור "סוטה " מסיפורי "במדבר " מאת פרישמן ". מכתב העת "התקופה ".

ביבליוגרפיה
ברזל, הילל "שירת חיבת ציון  ספרית פועלים , 1987.
ברתנא ,אורציון תלושים וחלוצים : התגבשות הניאו רומנטיקה בסיפורת העברית דביר , 1983.
גלבוע ,מנוחה "במדבר " –בצל אידיאולוגיה ואגדה " מהות , 1990 .
גלבוע ,מנוחה "עיון בשירו של דוד פרישמן "מפיסתופל " בתוך ספר ישראל לוין : כרך ב' אונ' תל אבי ב, 1995.
גלבוע ,מנוחה ( עורכת ) דוד פרישמן : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הקיבוץ המאוחד , 1988.
כגן ,ציפורה "מעשה הסיפור –סיפורי "במדבר" לדוד פרישמן " דפים למחקר בספרות 7 1990. ע' 95-110
כגן ,ציפורה "כרוח המדבר " אחרית דבר למהדורה חדשה של הקובץ "במדבר מאת דוד פרישמן , דביר . . כנעני ,דוד "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית " בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.
פיכמן ,יעקב "דוד פרישמן " בתוך רוחות מנגנות : סופרי פולין מוסד ביאליק ,תשי"ג
קריב, אברהם "עטרה ליושנה : מאמרים על הספרות על העם ועל המדינה ". דביר , 1956 .
שנפלד, רות מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם : עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס , 1987.
שקד, גרשון הסיפורת העברית 1880-1970 : כרך א' –בגולה " כתר, הקיבוץ המאוחד , 1977.

 

קישורים

"במדבר" קובץ הסיפורים מאת פרישמן


כתבי דוד פרישמן בפרויקט בן יהודה

דוד פרישמן בויקיפדיה

חומר על דוד פרישמן

דוד פרישמן באנגלית

 

יצירות מאת פרישמן שמוזכרות במאמר

משה

הגולם

לילית

עוד נער אלוהים ..

ברהמה מאת פרישמן

המבקר אגדה הודית

אלילים

משיח 

תרגום "קין " מאת לורד בירון

תרגום "פרומתיאוס" מאת גתה

שני גיבורים :פרבולה

 

ידידיה יצחק על סיפורי "במדבר"

ידידיה יצחקי על בהר סיני

אתר חופש על "המקושש"

המגזין הספרותי הטוב ביותר

שירת המדע הבדיוני

 

סיפורת תנכית פגאנית

בחזרה לימי התנ"ך : ז'אנר הסיפור התנ"כי

שולמית הראבן

טלה בר ו"מיכל בת המלך "

האוהל האדום

דוד פרישמן .ציור מאת פרדי פביאן.