ארכיון תג: סנחריב

סופר העבר : הרומנים ההיסטוריים של יוסף אריכא

.

מי זוכר היום את יוסף אריכא?

בשנות הארבעים החמישים והשישים הוא היה סופר ידוע ונחשב. מאז זרמו מים רבים בירקון והוא נשכח כפי שנשכחו רבים מבני דורו, דור הביניים של הסיפור הארץ ישראלי שהחל בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ותיאר את בניין המפעל הציוני. היום רבים מכתבי אריכא שבהם עסק באוקראינה בה נולד, בארה"ב אליה היגרה משפחתו ובארץ ישראל התיישנו.
דווקא יצירותיו האחרונות, ההיסטוריות – סוגה נדירה בספרות העברית החדשה – מעוררות עניין ודומה שהרעיונות והדמויות בהם לא התיישנו.רומנים שאם כי הם  דיברו על תקופות  קדומות הרי היום דומה שדיוניהם במאבקים בין עמים קטנים על תרבותם  כנגד אימפריות ענק "גלובאליות "  ,של רודנים מהמזרח  ומהמערב המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות התמזגות  תרבויות והשתלטות תרבות אחת על אחרות    הם אקטואליים יותר מאי פעם .

 

 

  
 
  

עטיפת אנתולוגיה בעריכת יוסף אריכא, צייר מ.אריה ( אריה מוסקוביץ').

 

יוסף אריכא נולד ב-1906 באוקראינה, משפחתו היגרה לארה"ב, והוא עלה לבדו לארץ ישראל בשנת 1925. בארץ עבד כפועל וכחקלאי ולאחר מכן כמזכיר המחלקה הוטרינארית בעיריית תל אביב. הוא נפטר ב 1972.
 ספריו הראשונים היו סיפורים ורומאנים ריאליסטיים מחיי הארץ והגולה. גיבוריו היו גם אלה שלא עסקו בהם כמו הקצבים, עובדי בתי מטבחיים ובעלי החיים שאת חייהם, רגשותיהם וסבלותיהם הוא הרבה לתאר ובהצלחה. בעקבות עיסוקו בבעלי חיים לא נרתע אריכא מלעסוק בחיים הגשמיים וביצרי האדם, גם היצרים ה"לא טבעיים" כמו הלסביות

 

ספריו כללו את :

"לחם וחזון" (1933), רומן ריאליסטי על חיי פועל עברי בארץ בראשית שנות השלושים.

"אוד מוצל " (1937) שבו תאר את פרשת סבלותיה של משפחה יהודית באוקראינה בעת הפרעות שערכו ביהודים הקוזאקים של גנרל פטלורה בימי המהפכה הסובייטית.

 ספרו השלישי "בסנוורים" (1939) היה קובץ של חמישה סיפורים קצרים מחיי יהודי אמריקה, ובהם "וידוי" שעסק באהבה לסבית, נושא נדיר מאוד בספרות העברית ויתכן שזהו הטיפול הראשון בו בעברית .

 

 

 

מחנה אוהלים" של חלוצים – חיתוך בשעמנית מסדרה בת 16 חיתוכים שיצר יוסף אריכא לקובץ סיפוריו "מראות בכחול" שהופיע ב-1941.

ב"מראות בכחול" (1941) התפרסמו סיפורים מהווי הארץ.

 

"בעלי יצרים" (1946) שעסק בהווי האנשים הארציים מאוד שעובדים בבתי המטבחיים בתל אביב, נחשב לאחת מיצירותיו הריאליסטיות הטובות ביותר. "

פסק דין" ( 1949) היה קובץ סיפורים שהוקדש לנושא האדם ומצפונו.

 

 

 "יום ולילה: אשכול אהבים" (1952), שזכה בפרס עיריית חולון לשנת תשי"ג, הוא קובץ סיפורי אהבה שבמרכזו סיפור הכותר על אהבה ממבט ראשון בין רופא בהמות במושבה ובין מורה (הסיפור יצא גם כספר בפני עצמו ב- 1963 במהדורה ביבליופילית מאוירת).

 ברומאן "צעדים באש: קורות אישה אחת" (1956) עסק אריכא ביהודיה הבורחת מפני הנאצים לבית פולני ביער בו היא מתחבאת בחסות איכר פולני, ובשיגעונה במעברה אליה הגיעה לאחר עלייתה לארץ ישראל.

 

צעדים באש קורות אשה אחת

 "כנפי כסף" ( 1936) הוא קובץ אגדות לילדים שיצא לאור במהדורה מורחבת בשם "כנפיים לאדם"( 1968). וכלל במהדורה המורחבת שלו  את הסיפור ההיסטורי "חרש הברזל אשר בגבע" 'וסיפור על מאבקו של הגולם מפראג כנגד הנאצים הפולשים לעיר ב-1938

  

 
מבחר של מיטב סיפורי אריכא יצא לאור ב-1982.

 

בנוסף, ערך אנתולוגיות ספרותיות.
 Image result for ‫יוסף אריכא כנפי כסף‬‎
 
 
 גיבורים במערכה" ( 1955), הוא קובץ סיפורים ומאמרים על שורת דמויות היסטוריות דוגמת שמשון, שאול המלך, חניבעל ,ספרטקוס, יהודה המכבי ובר כוכבא.

 "יפו מראשיתה ועד ימינו" (1957),

"תל אביב: במלאת יובל ליסודה" (1959).

הסיפור העברי על חיי הערבים בארץ"(1964).

 בתש"ד זכה אריכא בפרס מטעם עיריות רמת גן על סיפורו "אישה בפרדס".

בנוסף לכל זה  הוא היה עורך ירחון הביקורת וההדרכה הספרותית של "בית אריאלה": "הקורא הצעיר". 

  הוא היגיע לשיא הצלחתו ופירסומו כאשר מבחר של כתביו וסיפוריו  כולל המחזה "על החרב"  יצא בשלושה  כרכים ב-1967  ולאחריו מהדורה מורחבת של האגדות והסיפורים שלו לילדים ( וכולל פרקים מ"סנחריב ביהודה ו"סופר המלך "אם כי אלה לא נועדו במקור לילדים ) ב-1968.

 

 

לאחר מותו של אריכא יצרו בני משפחתו אלמנתו ובנו הסופר עמוס אריכא קרן שחילקה את "פרס אריכא לסיפור הקצר" . הפרס חולק לסיפורים שטרם התפרסמו לא כיחידה עצמאית ולא כסיפור מקובץ מסויים.
ההשתתפות נעשתה בעילום-שם וחבר השופטים היה מנבחרי ועד אגודת הסופרים. גובה הפרס אז מוערך בכסף של היום כ-25,000 ₪ הפרס   חולק שלוש פעמים .
.הזוכים היו :
קורינה שזכתה בו בשנת 1978  על הסיפור "התגלות ".עמליה כהנא-כרמון שזכתה בו ב-1982 .
. ולידיה גורדון -קנכט שזכתה בו ב-1987 .

היום שלט המנציח את שמו של אריכא הוצב בידי עיריית תל אביב במקום מגוריו ברחוב קרני 10. אולם פרט לכך דומה שנשכח.
 לאחר מותו יצירותיו הפסיקו להידפס  ,להוציא מבחר סיפורים קצרים  שנערך ( בתוספת הקדמה וביבליוגרפיה )  בידי יוסף אורן , והוא נשכח. בנו עמוס אריכא גם הוא סופר ואמן מוכשר שפירסם ספרים רבים לילדים ומבוגרים  ניסה לחדש את העניין בו אך ללא הצלחה.

.המבקר יוסף אורן מהמעטים שהמשיכו להתעניין ביצירתו של אריכא גם לאחר פטירתו יצא חוצץ במאמר נרגש כנגד שכחתו וכתב "עבורי סופר המלך הוא מקרה מבחן ..אריכא הלך לבדוק עינין עקרוני :מדוע עוצמת השלטון משחיתה את האדם ? מדוע מסרבים מו"לים ולקטורים שמיעצים להם ועורכי סדרות של רומאנים להדפיס את "סופר המלך " ? ובמיוחד כאשר המדף של הז'אנר ההיסטורי ברומאן העברי הוא כה דל? "
טענתו של אורן הייתה נכונה בזמנו והיא נכונה שבעתיים כיום. אריכא מעולם לא נחשב לאחד היוצרים המרכזיים של הספרות העברית בניגוד למודל שלו משה שמיר, אלא כאיש "אחת השורות האמצעיות " מעין התגלמות הסופר המוכשר הממוצע שאין בו דבר יותר מזה.
אולם הרומאנים ההיסטוריים שלו זכו בהערכה מיוחדת והם חלק מרכזי ביצירתו ובדיאבד ניתן לראות שהם התיישנו רק במעט עם בכלל והנושאים שבהם הם עוסקים של רודנים מהמזרח המאיימים על תרבויות עמים אחרים ובעיות מזיגת תרבויות והשתלטות תרבות אחת על שניה דומה שהם אפילו אקטואליים כיום לא פחות ואולי אף יותר מאשר בזמן שבו הם נכתבו .

הסיפורים ההיסטוריים

איור לסיפור של יוסף אריכא "חרש הברזל אשר בגבע" מאת פ.הכטקופף הופיע ב"מיקראות ישראל".

במיטבו כתב אריכא  סיפורים סבירים למדי וגם כאלה שהיו יותר מכך כמו סיפורי בעלי החיים שלו וסיפור האהבה "יום ולילה " ונוספים . אבל דומה שתקפה פסיקתו של גרשון שקד שקבע עליו זו"…לא התעלה אריכא אפילו במיטבו….מעבר לשגרת המלודרמה הנטורליסטית אמנם עומדת בכוח עצמה … בדומה לישראל זרחי אין אריכא יוצא דופן בדורו , אלא הוא –הוא "הנורמה " שעיצבה את אופייה של סיפורת  זו. ( גרשון שקד "הסיפורת העברית 1880-1980 כרך ב' ע' 320 ) "

כאשר אנו בוחנים את אריכא ואת יצירותיו אנו רואים שהוא התעלה על עצמו ועל אחרים בסוגה נדירה יחסית בספרות העברית, הסיפורת ההיסטורית. ברומאנים ההיסטוריים הרחיק אריכא אל מחוזות וזמנים רחוקים אותם חקר ביסודיות, ובהם הציג בבהירות את הניגוד והמאבק בין הגשמי לרוחני, בין איש הכוח לאיש הספר.

וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו הפלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית . 

( שמואל א' יג יט )

הסיפור ההיסטורי הראשון של אריכא היה "חרש הברזל אשר בגבע" שהופיע לראשונה בכתב העת "עתידות" בשנת תש"ד. הסיפור מימי ראשית המלוכה יצא מתוך הפסוק בספר שמואל התנכי שהובא למעלה  תיאר תמונה  במאבק בין ישראלים   בראשותו של יהונתן בן המלך שאול  לפלישתים, מאבק לחיים ומוות על הבעלות על הארץ , כשצד אחד, העברים, מסתמך על אומץ לב וקנאות לתורה וגם על העתקת טכנולוגיה פלישתית  , והצד השני על תרבות חומרית ומונופולין ביצור נשק מברזל. המסר בסיפור הסתכם במשפט של ידיצור חרש הברזל העברי הגוסס כשחרב פלשתית בבטנו: "אין עצה ואין תבונה כנגד הפלישתים כי אם החרב… זכרו דברי אלה … שימרו על החרבות כי באין לכם נשק אבוד תאבדון !".

הסיפור נתפס כשפורסם  כאלגוריה למאבק היהודים בבריטים וחיפושי הבריטים אחרי כלי נשק ב"סליקים" יהודיים בקיבוצים, וזכה להצלחה רבה , הוא הופיע במקראות בית ספר ( כותב  שורות אלה  עוד למד  בילדותו ממקראה שהכילה את הסיפור הזה  ).  באופן אירוני היום אפשר לקרוא אותו  יותר מכל דבר אחר כתיאור  של המאבק הפלסטינאי ביהודים הכובשים ובטכנולוגיה הגבוהה שלהם.

את הסיפור "חרש הברזל אשר בגבע" תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן.

לאחר סיפור זה עזב אריכא את הסיפורת ההיסטורית ושב אליה לאחר שנים בעקבות עצת המבקר שלום קרמר.
ברשימה מקיפה על יצירת אריכא שהופיעה ב- 1954 הציע קרמר שיוסף אריכא יפנה אל הכתיבה על הנושאים ההיסטוריים. הוא כתב : " יש היבטים בטיב אפיו האמנותי של אריכא כמספר , המכשיר אותו להיות מספר מובהק לנוער ,וחבל שלא עמד על יעודו זה . יש בו חושים בריאים, רוח של משובה ,נופח של הרפתקנות ,צלילות של סגנון , ובעיקר קלות . כמה וכמה מסיפוריו אדם מסלק מהם את היסוד האירוטי ,ופה ושם גם התעמקות פסיכולוגית יתירה והריהם סיפורים מצוינים לנוער.
…..דייך לקרוא את הסיפור "הד קדומים " (
ככל הנראה המבקר מכוון כאן ל"חרש הברזל אשר בגבע " א.א. ) סיפור המתאר את העברים בתקופת הפלישתים ,והוא שווה לנפש כל נער בישראל –ואתה עומד על ייעודו של אריכא במלואו.
אין בזה משום ירידה בגרם המעלות האמנותי. יש נולד להיות אמן למבוגרים ויש לבני הנעורים. ושמא ברומאן ההיסטורי מימים רחוקים ימצא אריכא את הסינתיזה המתאימה לכשרונו . רומן שיש בו החייאה ותנועה ועלילה . הזיקה הפנימית לדור הנוכחי שנתערערה תמצא לה תיקון מלא בתקופות עתיקות , ואז כל כשרונותיו המגוונים יבואו לידי משחק חפשי יותר. כוח הציור של מראות החיים וכושר הסלקציה לזרות ולחבר ,אהבת העלילה והיכולת הקומפוזיציונית ,קלות הכתיבה ובהירות הסגנון –יעמדו לו לאריכא להוציא מתחת ידו סיפור היסטורי משובח לבני הנעורים ;ואשר משובח לבני הנעורים טוב גם למבוגרים ולזקנים.


( שלום קרמר " סיפורי יוסף אריכא" , 1954 בתוך חילופי משמרות בספרותנו , 1959 )

 

סופר אחר במעמדו של אריכא אולי היה נעלב מההצעה שיכתוב לבני הנעורים אולם נראה שאריכא קרא את הביקורת והיא נכנסה לליבו.

כדאי לזכור כאן שאף כי ספרות הפרוזה העברית המודרנית החלה עם שני רומאנים היסטוריים של אברהם מאפו, "אהבת ציון" ואשמת שומרון " על ימי התנ"ך , רק סופרים מעטים יחסית הלכו בעקבות מאפו . רוב הסופרים העדיפו להתמקד בחיים המודרניים או בעבר הקרוב יותר. ומעטים עוד יותר התבלטו לאחר מאפו מבחינה ספרותית בתחום ספציפי זה . מהם אפשר להזכיר את דויד פרישמן בסדרת סיפורי "במדבר " על נדודי בני ישראל במדבר, את א. א. קבק בסיפרו על ישו הנוצרי "במשעול הצר " את חיים הזז בנובלה שלו על משה רבנו ואישתו ציפורה "חתן הדמים " את אשר ברש בסיפורי "שיח העיתים " שלו את מתתיהו שוהם במחזותיו התנכיים, את ניסים אלוני במחזה "אכזר מכל המלך " על ימי ירבעם ורחבעם וגם את ח"נ ביאליק בסיפורי "ויהי היום " שלו לילדים על ימי דוד ושלמה ( ובראש ובראשונה "אגדת שלושה וארבעה "על שתי גירסאותיה ) .
הרוב הגדול של הרומאנים והסיפורים ההיסטוריים על ימי קדם נועדו במפורש לילדים ובני נוער ונכתבו בידי סופרים שלא נחשבו כ"קאנוניים" כמו הכותבים והמעבדים השונים של סדרת סיפורי "זכרונות לבית דוד " הוותיקה , ישראל שף ,יעקב חורגין איש התנועה הרויזיוניסטית , צבי לבנה איש תנועת העבודה ,מ.ז. ולפובסקי ,ואחרים . אף לא אחד מהם תרם באמת להעלאת קרנה של הסיפורת ההיסטורית בעיני המבקרים

.
ספק רב בעיני אם סופרים אלה שימשו כמקור השראה לאריכא בבחירת נושאיו .
לעומת זאת נראה שהוא הושפע בבחירת הז'אנר ובנושאיו ממשה שמיר שספריו הגדולים מחיי העבר הרחוק "מלך בשר ודם" (1954) ו" כבשת הרש" (1957) הפכו לאירועים ספרותיים זכו לשבחי הביקורת והיו לרבי מכר. . ספריו אלה  של שמיר  שעסקו במאבקים בין מלכים ויריבים והתמקדו בהשחתת השליט בידי הכוח שבו הוא מחזיק  ( אותם הנושאים  המרכזיים  שגם אריכא עסק בהם כפי שנראה בהמשך ) הפכו את הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק  לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. הרומן ההיסטורי על העבר הרחוק נחשב   לראשונה מזה שנים רבות ללגיטימי ומכובד  גם  בספרות הקנונית למבוגרים ולא רק כספרות לנוער כפי שנחשב עד אז. ( אם כי האמת היא שהרומאנים האלה המלאים תככים והרפתקאות מתאימים לנוער לא פחות מלמבוגרים)  .לא מן הנמנע  שאריכא החליט אז שהוא מיצה את עצמו עם סיפורים ריאליסטיים והחליט לנסות את התחום החדש-ישן שמצא חן בעיניו .

אריכא פנה לתחום זה וזכה בו להצלחה רבה גם בעיני הביקורת. הנושא המרכזי ברומנים ההיסטוריים היה מאבק הכוח הגשמי בכוח הרוח, והוא הצליח בו כי דמויותיו לא היו פלקאטיות אלא מורכבות ומעניינות. תפקיד מפתח במאבק הזה נתן אריכא לספרים ולסופרים, הם האחראים לשימור התרבות ולניצחונה הסופי של הרוח.

סנחריב נגד יהודה

כריכת  "סנחריב ביהודה".

הרומאן ההיסטורי הראשון של אריכא "סנחריב ביהודה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958) הוא סיפור פנוראמי שבו מוצגות זו מול זו בפרטי פרטים שתי תרבויות: אשור האימפריה העולמית הראשונה  וכוחה המדיני צבאי ויהודה עם כוחה הדתי רוחני. אריכא שמר על דיוק היסטורי במידת האפשר, מה שאפשר ליחס לעניין העמוק שהיה באותה התקופה בארכיאולוגיה.  באופן יוצא דופן למדי  ( אך בדומה למה שעשה משה שמיר בספריו ) ניסה  אריכא לשמור על דיוק היסטורי עד כמה שאפשרי היה באותה תקופה וצמידות למקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים הקיימים. על פי עדותו של פ. לנדר אריכא ביצע מחקר מפורט ביותר לספריו אלה עיין בספרי היסטוריה גיאוגרפיה וארכיאולוגיה רבים על תולדותיהם ספרותם ותרבותם של עמים קדומים כמו אשור ובבל ופרס ויוון וביקר במוזיאונים רבים בארץ בניו יורק ובלונדון. דיוק ארכיאולוגי והיסטורי בפרטי פרטים זה שהוא נדיר מאוד בספרות העברית  אפשר גם ליחס אותו אולי לעניין העמוק שהיה באותה התקופה לעיסוק בארכיאולוגיה של אנשים כמו יגאל ידין ואחרים פרסטיז'ה שאבדה מאז  למקצוע הארכיאולוגיה בחברה הישראלית  .

.  ". והסיפור עוסק לא רק ביהודה ערב הפלישה של צבא סנחריב האשורי אליה ותוך כדי הפלישה אלא גם באשור ובמלכה סנחריב ובתיאור מסעותיו לאורך חופי הים התיכון ומלחמתו עם  צבא מצרים. שני עמים עומדים במרכז הסיפור . עם אשור אדיר הכוח הצבאי ועם יהודה הרוחני יותר.

אין פרק בהיסטוריה של יהודה באותה התקופה שבא זכרו בתנ"ך ובממצאים הארכיאולוגיים שלא נכלל בסיפור. ניתן למצוא שם   תיאור החיים במרשה עירו של הנביא מיכה עיר של חקלאים כורמים ויוגבים אנשי המעמד הנמוך שהוא גם חוט השדרה של ממלכת יהודה , עיר הנמל   עציון גבר שליד אילת של היום ומכרות  וכבשני הנחושת שלידה  , ירושלים עיר הבירה , החיים בארמונו של המלך חזקיהו  , בניית הנקבה של ירושלים, החיים ההוללים של השכבה העליונה לעומת סבל העבדים והמעמדות הנמוכים ,   הנביאים ישעיהו ומיכה ונבואותיהם , הסופרים  אנשי חזקיהו שהעתיקו מגילות . מאידך מוצגים גם החיים באשור בארמונו של סנחריב נשיו ופילגשיו והתככים הבלתי פוסקים שם ,לצד עושרם ותפארתם ולא רק החומרית אלא גם התרבותית  אגב רמיזה על חיידקי הריקבון שכבר חדרו לתוכם .. מסעו של סנחריב  ליהודה , וכמובן הקטעים החזקים מכל שהם מזעזעים ממש לזמנם ( אבל לא לזמננו כאשר רואים הכל על המסכים )  של תיאור מצור סנחריב על לכיש ולאחר מכן על ירושלים ותיאורי סבל מזעזעים  של רעב איום ולבסוף תיאור נסיגת סנחריב ..  ועוד ועוד והכל בדיוק היסטורי ארכיאולוגי מרבי .

אמנם נכון  ריבוי החומר ההיסטוריה ארכיאולוגי פגם בשלמות הספרותית ולא כל התמונות המגוונות והשונות משתלבות זה בזו  היטב .ולאמיתו של דבר תמונת התרבות הרחבה המוצגת בספר יצאה משכנעת ומעניינת יותר מהדמויות שהן משכנעות וחזקות פחות .

במרכז הסיפור עומד כביכול הנביא מיכה שנסע לירושלים והפך למזכירו של ישעיהו ולסופר מעתיק מגילות לצד כתיבת דברי נבואה ברוח מורו ישעיהו,  ומגילות אלה הן אחד המוטיבים המרכזיים בספר , אולי המרכזי ביותר . אך מיכה הדמות הראשית הוא דמות פסיבית למדי הוא מופיע מספר הפעמים המרובה ביותר אבל זיקתו אל האירועים הגדולים קלושה אין אנו חשים בהזדהות של  כוחות נפש עצומים כאשר הוא יוצר את נבואותיו.  הוא מוצג כתלמידו  וכמזכירו של ישעיהו שמעתיק את נבואות רבו ועורך אותם למקשה אחת  זוהי דמות פסיבית שאינה מסקרנת את הקורא  גם הדמות של מורו  הנביא ישעיהו היא דמות חיוורת למדי.  

 הדמות המעניינת והחזקה בספר היא דווקא זו של  השליט האשורי סנחריב שבנפשו מתחולל מאבק בין טוב לרע. זהו שליט אינטליגנטי, בעל רצון ברזל, תאוות שלטון שאינה יודעת גבול וקשיחות אבל גם  סקרנות אינטלקטואלית עזה. את סנחריב צייר אריכא בצבעים עזים במיוחד, ולא לשווא נקרא הספר על שמו.
על הספר זכה אריכא בפרס ברנר ל-1960. הוגדר בידי המבקר שלום קרמר כ"מאורע בספרותנו ". היה זה רומן היסטורי גדול ומפורט שהעלה לפני הקורא תקופה שלימה בהיסטוריה היהודית העתיקה , תקופת ממלכת יהודה בימי המלך חזקיהו בתור זהבה ושיא שגשוגה החומרי והרוחני. במקרה או שלא במקרה גם הרומאנים ההיסטוריים בעברית של אברהם מאפו "אהבת ציון " אשמת שומרון " עסקו בתקופה ספציפית זאת. לא מן הנמנע שזכר הרומאנים של מאפו שאותם בוודאי קרא בילדותו ( ושהייתה להם פופולאריות עצומה בתקופתם ולאחריה ושימשו כמקור השראה עצום על רבים וטובים ובהם דוד בן גוריון כמו גם רבים אחרים שהפכו לציוניים בעיקבותיהם ) שימש כמקור השראה לאריכא בבחירת התקופה שבה יעסוק ספרו. אך אריכא התרחק עד כמה שרק אפשר מהגישה הרומאנטית אידיאלית של מאפו .
מאוחר יותר עיבד אריכא את "סנחריב ביהודה" למחזה "מול חרב" (הוצאת אל"ף, 1962).

 


גם במחזה הדמות המעניינת והמגובשת ביותר היא זו של הכובש סנחריב. אריכא מתאר את חיי הארמון מלא התככים ואת אהבת סנחריב לזכת אשתו. הקטעים החזקים ביותר במחזה הם השיחות בין סנחריב ובין אחיקר החכם. אחיקר שדמותו מבוססת על דמות היסטורית ( וגירסה שונה מאוד של דמותו מופיעה במחזה "צור וירושלים " מאת מתתיהו שוהם ) , שקוע כולו בפענוח לוחות עתיקים של עמי שומר ובבל, ומבקש להגדיל את ספריית מקדש נבו. באזני המלך הוא מטיף מוסר הנשמע אקטואלי גם בימינו: "כל ניצחון מביא רבבות מבני נכר אל שדותינו ואל בתינו למלא את מקומם של הנופלים , להיות לנו לעבדים … הופך אתה את בני אשור לעם של אדונים , ובעקב העושר והבטלה באו התענוגות בהם טמון הרס לכל .ובבוא יום הפקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו ".
דברים שנשמעים אקטואליים מאוד גם בישראל של ראשית המאה ה-21 עם הפערים הכלכליים העצומים והפועלים הזרים ….
ודומה שהמסר של המחזה כמו של הספר הוא בדברי יהוכל מגבל :" ..בני האדם בני תמותה הם . יש קץ וגבול למעשיהם אף אם ימריאו שחקים .לא יעמוד עם אחד בראש העמים אם בחרב יאכוף עליהם עולו ,ודבר לא יצילו משיני הזמן אם רוחו לא תגבר על נשקו . יודע אני איש אלוהים בחצר חזקיהו מלך יהודה , והוא הנביא ישעיהו . מגילות דבריו וקצת מתורת יהודה הביאו לי ספנינו. מקומות רחוקים שחרבך המלך לא תשיג ישיגו דבריהם של בני יהודה מעבר להרים ולימים :אשר לא ישמרו מצבות אבן מתפוררות ישמרו דברי רוחם הם על מגילות קלף….."

בקובץ האגדות שלו "כנפיים לאדם " הכניס אריכא סיפור בשם "נקמת האליל מולך " שעוסק בהקרבת הקרבנות לאל מולך ומאבקו של ישעיהו בן אמוץ בטקסים אלה. למרות האופי האגדי של הסיפור יתכן שמקורו בפרק שלא הוכנס ל"סנחריב ביהודה".

אלכסנדר נגד קליסטנס

ספרו האחרון של אריכא היה "סופר המלך" (הוצאת אגודת הסופרים של ישראל ליד הוצאת מסדה ,  1966 ), בו תאר את כיבושי אלכסנדר מוקדון, ואת התנוונות אישיותו ומלכותו. בספר זה תאר אריכא בפרטות את סיפור כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ואת התנוונות אישיותו ומלכותו .
. ספר זה היה נדיר ביותר בסיפורת ההיסטורית העברית בכך שעסק בפרשיה מההיסטוריה העולמית ולא היהודית הספציפית בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז ( וגם היום ), וככלל עם ישראל מוזכר רק בחטף במהלך העלילה להוציא פרק שבו מבקר אלכסנדר בבית המקדש בירושלים.

 בספרות העברית קדמו בעיסוק זה בהיסטוריה היוונית לאריכא רק מרגוט קלאוזנר בספרה "ספפו מלסבוס " ( 1945) על המשוררת היווניה הקדומה ואביגדור המאירי שבסיפרו "סודו של סוקראטס : רומן מתקופת יון העתיקה " (1956 ) התמקד בימיו האחרונים של הפילוסוף היווני ובו  הוא נותן לפילוסוף היהודי קוהלת  מקום קטן בעלילה.

מעניין שבשנת  1966 שבה  פורסם ספרו של אריכא  פורסם במקביל גם  ספר לילדים של אוריאל עקביה בשם "הכלב הצוחק " שעסק  בנושא דומה :במערכת היחסים בין הפילוסוף דיוגנס ואלכסנדר.

אך אף אחד מאלה לא הצליח להתקרב ביצירתו לאיכויות הספרותיות של "סופר המלך ".

רק ל

אחרונה חזר סופר ישראלי צעיר יקי מנשפנרוינד אל אלכסנדר ואל יון  העתיקה  בספרו "הכובש והכלב" .

במרכז הרומן הועמד סופר החצר קליסתנס אחינו של אריסטו הגדול שמתנגש במלכו שסטה מדרכה המקורית של יון והופך רודן .המאבק הרעיוני בין אלכסנדר וקליסטנס מזכיר  לקורא המודרני בהרבה יותר משמץ את המאבק בין "הגלובליסטים " ו"האנטי גלובליסטים " היום . קליסטנס מוצא עצמו מסובך במזימות חצר מורכבות  העלילה מלאה במעשי אכזריות שונים בהריגת אישים שונים וקבוצות כמו זקני צור ומסתיים בהוצאתו להורג. של קליסתנס שעימה מגיע תהליך השחתתו המוסרית של אלכסנדר לשיאו..
גם בספר זה הדמות המעניינת אינה זו של "הגיבור החיובי" קליסתנס, אלא דווקא דמותו של אלכסנדר שאינו אדם רע מיסודו אך הוא הולך ומושחת; אריכא מתמקד במאבקי היצרים בנפשו של אלכסנדר ובהתנגשות הרוח בכוח השלטון. המורכבות באישיותו של אלכסנדר הופכת אותו לדמות חיה ומעניינת.
בספר זה אנו נתקלים בהתפתחות הסופית והבשלה ביותר של נושאים שמעסיקים את אריכא ביצירותיו ההיסטוריות ובראשם הבעיה והמוטיב של התנגשות של הרוח בכוח השלטון.
יש קונצנזוס בין המבקרים שזה ספרו הטוב ביותר של אריכא ."סופר המלך " שהוכר מיד עם פרסומו כיצירתו המובחרת ביותר

פרק מ"סופר המלך"  שכנראה היה חביב במיוחד על הסופר פורסם כספר נפרד בשם "פגישה בירושלים:סיפור מתקופת בית שני "   בהוצאת "עקד" ב-1968 

תוכלו לקרוא אותו כאן.

פרק  נוסף מ"סופר המלך " "הנער הרמולאוס" תוכלו לקרוא כאן.

המבקר שלום קרמר האיש שייתכן שגרם לתפנית בקריירה של אריכא קבע ברשימה בשם "לא בחייל ולא ברוח " ( בספר בשם "ריאליזם ושבירתו : על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד " ) שעתה לאחר שסיים את "סופר המלך " היגיע אריכא לסיום פרשה בכתיבתו היסטורית ועכשיו הוא יכול לחזור לעסוק בבעיות זמנינו לתפוס במעוף גורלי את ההתרחשויות הגורליות של ימינו .
אבל אריכא עצמו לא חשב כך . הוא תיכנן רומן היסטורי שלישי שלא הספיק לכתבו וכנראה עסק בפרשת הכרזת כורש. ( שהוא היציע בראשית שנות השישים להוציא לכבודה מטבע מיוחד לזכר 2000 שנה להצהרת כורש מטבע שלא יצא לבסוף ) אבל לא הספיק לכתבו וחבל .

גם תחום הרומן ההיסטורי שבו הצטיין אריכא איבד את החשיבות קצרת הימים שהייתה לו בשנות החמישים והשישים, חשיבות שחבה הרבה לתגליות הארכיאולוגיות המדהימות של התקופה כמו המגילות הגנוזות . רק סופרים חשובים מעטים ( פנחס שדה בספרו "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה"  עמוס עוז בשתי  נובלות על יפתח השופט ועל הצלבנים  ושולמית הראבן  בטרילוגיית הסיפורים התנכיים שלה  הם  דוגמאות בודדות )  המשיכו לכתוב יצירות סיפורת על העבר הרחוק יותר  והם בדרך כלל ויתרו על הדייקנות הכמו "ארכיאולוגית " בתיאור פרטי התקופה שהייתה כה חשובה בספריו של אריכא. יוצא דופן אחד שחזר למסורת זאת היה הסופר א. ב. יהושע בספרו "מסע אל תום האלף" ( 1997) . במסע הפירסום לספר זה שם גם הוא דגש כמו אריכא בזמנו על כמות המחקר העצומה  שביצע בעת הכנת הסיפור על תקופת הסיפור ,ימי הביניים המוקדמים . אולם זוהי דוגמה בודדת . האמינות ההיסטורית לגבי העבר הרחוק יותר שוב אינה כה חשובה לסופרים כיום כפי שהייתה  לאריכא .
תפיסותיו ההיסטוריות של אריכא
 

שלושה שלבים מיצגים את התפתחות תפיסתו ההיסטורית של אריכא. הנושא המרכזי שהעסיק אותו היה מאבק הכוח הגשמי ( המיוצג בשליטים כמו סנחריב ואלכסנדר הגדול ) באנשי הרוח ( ישעיהו ,מיכה, אחיקר , וקליסתנס ). הכוח והרוח מיוצגים באופן מורכב ומתוחכם, שכן מייצגי הכוח הם גם אנשי תרבות אינטליגנטיים מאוד, ואנשי הרוח נזקקים לעתים לכוח הזרוע ( כמו ב"חרש הברזל אשר בגבע " ) על מנת לשמר את תרבותם.
בשלב הראשון של יצירת אריכא, "חרש הברזל אשר בגבע", יש מסר דידקטי ברור לפיו מנצח במאבק הצד שברשותו נשק רב יותר והוא משתמש בו טוב יותר. זה היה מסר פשטני למדי שהתאים לימי המנדט הבריטי ולמאבק היישוב על התחמשותו.
בשלב השני, "סנחריב ביהודה", מנצחת הרוח. סנחריב, שצבאו משופע נשק ומכונות מלחמה, נדהם מעוצמת הרוח של היהודים כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילותיהם ובנבואות ישעיהו ומיכה, ונסוג מירושלים. גם זה היה מסר פשטני ולא מציאותי.
ב"סופר המלך" התפיסה ההיסטורית של אריכא מורכבת בהרבה. העלילה הייתה מסווה לדיון פילוסופי עמוק על השלטון האבסולוטי, על השאיפה לחרות ולצדק ועל מלחמת הכוח ברוח. שתי תפיסות עולם התנגשו בספר, שתי השקפות שלכל אחת ערך משלה. האחת מיוצגת על ידי קליסתנס השומר אמונים לתפיסה המקורית של תרבות יון כפי שהציגה דודו אריסטו, ואת השנייה מייצג אלכסנדר השואף לאחד בין העמים, וליצור תרבות גדולה אחת שתמזג את תרבות יוון ותרבות המזרח – זו התרבות ההלניסטית, מעין "גלובליזציה" קדומה. לדעת אלכסנדר רק תרבות כזאת תבטיח את  המשך קיום האימפריה שהוא מקים.
שתי ההשקפות מיוצגות באופן מורכב, ואין צדק מוחלט. אבל בהיסטוריה מנצח מי שהכוח לצידו, במקרה זה אלכסנדר. אלכסנדר היה לרודן, וקליסתנס שהתנגד לכך בשם ערכים הומניסטיים דמוקרטיים, ואף כתב היסטוריה עוינת לאלכסנדר, הוצא להורג באשמת שווא שעמד בראש קשר נגד אלכסנדר. מנגד כתב קליארכוס גרסה אוהדת לאלכסנדר. שתי הגרסאות הגיעו לידינו בעקיפין ואין הכרעה בוויכוח שביניהן. במציאות, לדעת אריכא, מתערבים במאבקים כאלה גם תאוות שלטון לשמה ויצרים אפלים, ובסופו של דבר מנצח בהם הצד המתוחכם יותר, ומי שהכוח לצידו.
נושא נוסף שהעסיק את אריכא הוא חשיבות הספרים והסופרים לשימור ולצמיחת תרבות. הספר הוא הניגוד להוויה הברוטאלית של הכוח והיצרים, והסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליט ההולך ומסתאב.שני הרומאנים וגיבוריהם אנשי הספר רואים במגילות את המחסום האחרון והחזק ביותר מפני הברבריות והאכזריות והשכחה התרבותית .
ובכך מבוטאת למעשה גישתו של אריכא עצמו . השליטים סנחריב ואלכסנדר יכולים לגבור בזמנם על אנשי הספר והסופרים אבל לעתיד לבוא תגבר יצירתם של אותם הסופרים בזמן ששמם שאותם מלכים ישכח וכך להם הוא הניצחון האמיתי .

הסופר הוא היחיד שאינו נכנע לשליטו ההולך ומסתאב בספר עם השם  המשמעותי "סופר המלך ".

וגם מיכה  הנביא עוסק  לפרנסתו בכתיבת והעתקת  מגילות ב"סנחריב ביהודה" והוא רואה בכך את יעודו. וקטע מעניין ב"סנחריב ביהודה " מתאר את חיפושיו בבית הגנזים של המלך שם הוא מוצא שרידים בלבד של ספרים קדומים שאבדו  כמו "ספר מלחמות ה' " כמו גם דברי נביאם שונים כמו "דברי שמואל הרועה " ודברי נתן הנביא " ואחרים "והיה מיכה עושה ימים כלילות להציל את אשר ניתן עוד להציל מלקט ומאחה ,משלים את החסר ומחפש דרכי תיקון . אז ידע מיכה , כי מן הראוי להכין  הרבה העתקים ולשמרם לא רק בבית –גנזי המלך, כי אם בבתים רבים דומים, בכל עיר גדולה ובכל כפר.( מתוך "סנחריב ביהודה ).

דוגמה יפה להשקפה זו של אריכא נמצאת ב 'סנחריב'. המלך משוחח עם אחד מזקני לכיש לאחר שאנשיו גילו כדי חרס ובהם מגילות ( המגילות שגילו ארכיאולוגים לאחר אלפי שנים). המלך שואל את הזקן:

" הגידה לי זקני ", היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות ,לכבוש ערים ,למגר אויבים ולשים עמים למס עובד?"
למעלה מזה " ..עונה לו הזקן " עשויות המגילות לכבוש לב האדם עד סוף כל הדורות." 

קישורים

הסיפור של יוסף אריכא  "חרש הברזל אשר בגבע " בבלוג זה 

יוסף אריכא בלקסיקון הספרות העברית

יוסף אריכא בויקיפדיה

סופר היום והלילה :יוסף אורן על יוסף אריכא

כתבי יוסף אריכא בפרוייקט בן יהודה

יוסף אריכא באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו 

בחזרה לימי התנ"ך : רומנים תנכיים בעברית

סנחריב
אלכסנדר הגדול

משה שמיר

יקי מנשפנרוינד

הנצחת שמות סופרים

המגזין "עמדה"

ביבליוגרפיה על יוסף אריכא

יוסף אורן "סיפורי יוסף אריכא" מבוא לספר בשם זה .
יוסף אורן "השתקפות העלייה השלישית ביצירת יוסף אריכא .מאזניים נא 1980
יוסף אורן "סתימת פיו של דור ספרותי : על "סופר המלך" של יוסף אריכא, מאזניים 1991 חוב' 10
פ. לנדר "יוסף אריכא מ"לחם וחזון" ועד "סופר המלך ", מאזניים כרך מט 1979
קרמר , שלום " סיפורי יוסף אריכא " בתוך חילופי משמרות בספרותנו, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר 1959.
שלום קרמר ריאליזם ושבירתו: על מספרים עבריים מגנסין ועד אפלפלד, ספריית מקור, 1968 .
שנפלד רות, מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים פפירוס , 1986.

 פורטריט של יוסף אריכא-צייר עמוס אריכא.