ארכיון תג: ספרות נוער

שירת דבורה :פרידה אחרונה מדבורה עומר

 

שירת דבורה  פרידה אחרונה  מדבורה עומר

 

סופרת הילדים המפורסמת והמעוטרת ביותר של מדינת ישראל ( ביחד עם מקבילתה וניגודה נורית זרחי ) , דבורה עומר נפטרה בשבוע שעבר  בכ"ב באייר תשע"ג, 2 במאי 2013.,בגיל 80 לאחר מחלה קשה.   סופרת הילדים המפורסמת מחברת קלאסיקות כמו "שרה גיבורת ניל"י " הבכור לבית אבי" "  "לאהוב עד מוות " דפי תמר ורבות רבות אחרות  (קרוב לתשעים ספרים סך הכל ) ,זכתה  זמן לא רב לפני מותה בינואר 2013  בפרס אקו"ם למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער לאורך יותר מחמישים שנות יצירה.באפריל 2013  נחנך מגדל של קוביות בניתי" – גן סיפור חדש בחולון בהשראת ספרה של דבורה עומר בשכונת ג'סי כהן בעיר חולון

דבורה  עומר  לא השתתפה בטקסים האלו  ואף לא ידעה על קיומם   שכן  היא הייתה  חולה מזה שנים באלצהיימר מתקדם ואינה מודעת לסביבתה.

את הגמד קרשינדו היא גידלה אצלה בחדר. היומן של תמר תיאר את החיים המאושרים שעליהם חלמה. היתמות של איתמר בן אב"י הייתה היתמות שחוותה בעצמה, ואפילו האהבה של שרה אהרנסון לאבשלום פיינברג הייתה אהבת הנעורים הנכזבת שלה. ודווקא את סיפורה האמתי, כנערה שמנסה לגלות מי ירה באמה, דבורה עומר ז"ל כמעט לא הצליחה לכתוב.רק  בין סיפוריהם של גיבוריה מתגלות גם פיסות מחייה ,זכרונותיה וחלומותיה  של מלכת ספרות הילדים העברית.

 הנה הסיפור המלא של דבורה עומר:  מהירי שהרג את אמה ועד  פרס ישראל "מדפי תמר "ועד ל"אני אתגבר  "מהבכור לבית אבי " ועד "לאהבת איתמר  מ"שרה גיבורת נילי " ועד ל שבועת אמונים " " ומעבר להם. ספריה של דבורה עומר שהלכה לאחרונה לעולמה הפכו לחלק בלתי נפרד מנעוריהם של יושבי הארץ הזאת.

אלי אשד

הופיע ב10.15.2013 ב"דיוקן –מקור ראשון " תחת השם "דבורה גיבורת ספריה " וב"סוף שבוע מעריב "

 

ספירת העומר

המורה הצעירה דבורה עומר הייתה בטוחה שהמו"ל התל-אביבי שאליו פנתה ישמח להוציא לאור את ספרה הראשון. אחרי הכול, היומן הדמיוני 'דפי תמר' כבר התפרסם פרק אחרי פרק במשך ארבע שנים בעיתון 'דבר לילדים', וזכה לפופולריות רבה. אבל המו"ל מרדכי ניומן, שאצלו השאירה את כתב היד, חשב אחרת. לאחר כמה חודשים קיבלה ממנו את התשובה: "חוצפנית שכמוך, חומר כזה מגישים? מי אמר לך שאת סופרת? מוטב לי להוציא את היומן של הנכדה שלי מאשר את היומן שלך". המו"ל אף המליץ לה להשאיר את כתיבת השטויות לדודה, יגאל מוסינזון.

את המכתב הזה – צהוב, ישן ומוכתם בדמעות – היא שמרה במגירה בחדר עבודתה במשך עשרות שנים. עבור המורה מהקיבוץ הייתה חוות הדעת השלילית בבחינת סוף העולם. למרבה המזל, שמוליק בעלה עודד אותה. זו רק דעה אישית של אדם אחד, ואינה סוף פסוק, אמר לה. לבסוף הגיעו 'דפי תמר' לידי המו"ל של הוצאת 'עמיחי', שאמר לעומר "אני לא יודע אם את סופרת גדולה, אבל יש בך משהו".

המשהו הלא-מבטיח הזה הפך לחמישים שנות יצירה עטורות פרסיםבינואר 2013 הוענק לה פרס אקו"ם למפעל חיים, וממש לאחרונה, באפריל 2013, זכתה לכבוד מסוג מיוחד: בשכונת ג'סי כהן שבחולון נחנך גן-סיפור בהשראת ספרה 'מגדל של קוביות בניתי'. קדם לו גן-סיפור נוסף, המבוסס על ספרה 'המקק שנכנס לו ג'וק'. עומר עצמה לא השתתפה בטקסים האלו, שכן בשנים האחרונות מצב בריאותה לא אפשר זאת. ביום חמישי בשבוע שעבר הלכה עומר לעולמה והיא בת 80, מותירה מאחוריה תשעים ספרים ומעמד קאנוני בספרות הילדים הישראלית.

בלי שם האב

דבורה עומר עם משה מוסינזון אביה בצעירותם.

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית-שאן, בת למשפחת סופרים וכותבים. דודה היה יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי, המזוהה בעיקר עם סדרת ספרי 'חסמבה'. אביה משה מוסינזון שימש עורך העיתון 'במעלה' של תנועת הנוער העובד, והיה אב רוחני לדור של סופרים צעירים כמו משה דור, אוריאל אופק, משה בן-שאול, דן אלמגור ואחרים. אחותה הצעירה של דבורה, ורד מוסינזון, היא משוררת. גם שורשים חלוציים היו למשפחה: הסבתא דבורה מוסינזון ייבשה ביצות בעין-גנים, אז יישוב ליד פתח-תקווה. בגיל 28 לקתה בקדחת צהובה ומתה, משאירה אחריה שני ילדים קטנים.

כבר מגיל צעיר קראה דבורה עומר וכתבה מכתבים רבים לאביה הרחוק תמיד, וכן יומן סיפורים ושירים. לימים סיפרה כי כשהמורה שיבחה את סיפוריה, הרגישה כמו נסיכה. אביה משה דרבן ועודד אותה לכתוב, ואת רשימותיה הראשונות פרסמה בכתב-העת שלו. הוא גם היה העורך הראשון של ספריה כל חייו. "אבא הבטיח לי שהוא מפרסם בעיתון את הסיפורים שלי בזכות איכותם, ולא מפני שאני בתו", נזכרה לימים. בכל זאת, העדיפה לחתום עליהם רק בשמה הפרטי.

האידיליה לא שררה במשפחת מוסינזון. הוריה של דבורה התגרשו, והאב נישא מחדש ועבר לקיבוץ אחר, שם נולדו לו ילדים נוספים. גם האם נישאה בשנית וילדה תאומים. "אבא היה מגיע לבקר אותי ובסופו של כל ביקור בכיתי", סיפרה עומר. "רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי – אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".

תקופה ארוכה שירת האב בצבא הבריטי, ונעדר מהארץ לשלוש שנים שלמות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים וביקשה ממנו לשוב ארצה, אך הוא במכתביו תיאר את החוויות שעבר, וחזר ושאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו?". הילדים היתומים באירופה זקוקים לו יותר, הסביר לבתו. המכתבים הללו פורסמו בספר 'מכתבים מן המדבר', שיצא לאור בשנת תש"ד (1944) וזכה להצלחה רבה. רבים מהקוראים שאלו אז את עצמם מי היא הילדה שאליה משגר האב את מכתביו. בשנת תשכ"ה פורסם הספר במהדורה שנייה, ואף יצא לאור בשתי הדפסות בשפה האנגלית. ב-1984 הופיע ביוזמתה של עומר קובץ מכתבים נוסף שלו, 'מכתבים מהדרכים'.

כילדה חולמנית היא הרבתה לשחק עם החבר הדמיוני שלה, הגמד קרשינדו. "נהגתי לשוטט בקיבוץ ובסביבותיו ולספר לעצמי סיפורים משונים", אמרה פעם. "לא העזתי לספר אותם בקול רם: פשוט התביישתי ופחדתי שיצחקו לי. בגיל שמונה התחלתי לכתוב יומן, אבל לא כל מה שכתבתי בו היה אמת. לא פעם בילפתי והמצאתי דברים".

הכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב ומהבדידות. את רוב החלטותיה הייתה מקבלת בהתייעצות עם קרשינדו, והסיפור הראשון שכתבה היה על אותו גמד. המורה שלה אז דווקא לא התלהב, אבל לימים שחזרה עומר את הסיפור הזה בסדרה של תסכיתי רדיו ובספר 'כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי' (הוצאת שרברק, 1970). גיבורת הספר הזה היא חנהל'ה, ילדה שאביה יוצא להילחם בשורות הבריגדה ומשאיר ברשותה גמד. יחד איתו היא טסה ב"חביללית" – חבית שהיא חללית  – לחפש את כוכב החלומות "שפנדוזה מדרימון". אם מקלפים את שכבות הפנטזיה, אפשר לצרף את הספר הזה לשני ספרים אוטוביוגרפיים נוספים שכתבה עומר על ילדותה.

מות האם

כשהייתה בת 11, פקד אסון את משפחתה. אמה, לאה שרשבסקי-ליפשיץ, יצאה לאימוני נשק מטעם ארגון ההגנה, ונהרגה מכדור שפגע בראשה. בתעודת הפטירה נכתב כי לאה בת ה-32 התאבדה. העובדה שגם אמה וגם סבתה מתו בגיל צעיר, הפחידה את דבורה מאוד. רק לאחר שעברה את גיל 36 התעודדה והחלה להאמין שתגיע לזקנה ושיבה. 

במשך שנים רבות נשארו נסיבות מותה של האם מעורפלות, ואיש בקיבוץ לא העז לדבר על המקרה. לימים סיפרה דבורה שהיא כעסה מאוד על אמה: "איך אפשר לנטוש ככה ילדה ושני תינוקות? קיוויתי שהיא לא התאבדה, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי מהתשובה". היא המציאה אז לעצמה סיפור שלפיו ההגנה הוציאה את אמה לשליחות סודית ביותר, ויום אחד היא עוד תחזור ותתנצל על היעדרותה הפתאומית. אבל האם לא חזרה, וגם האב המשיך לעזור באירופה לילדים ניצולי השואה, ואפילו ללוויה לא הגיעה.

רק אחרי כמה שנים, כשכבר הייתה אם בעצמה, העזה עומר לברר מה באמת קרה. היא עשתה זאת בעזרתו של קצין המשטרה לשעבר שלמה בן-אלקנה, מומחה לאיתור נעדרים והאיש שמצא את עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני. בן-אלקנה רצה שעומר תכתוב ספר גם על חייו שלו, והיא אתגרה אותו וביקשה ממנו לברר מה קרה לאמה. בלילה גשום אחד הפגיש אותה החוקר עם אישה שהכירה, המטפלת האהובה שלה מילדותה בקיבוץ. הכדור הקטלני, כך הודתה המטפלת-לשעבר, נפלט מהרובה שהחזיקה בידיה, אך כדי שהבריטים לא יידעו על קיומם של האימונים, שונו הפרטים בתעודת הפטירה.

התברר שבהווה גרה אותה אישה ברמת-אילן שבגבעת-שמואל – שכונת מגוריו של בן-אלקנה, ובקרבת מקום לביתה של עומר בקיראון. תמיד חשבתי שאת יודעת בדיוק מה קרה לאמך, סיפרה לעומר. היא הוסיפה שאפילו פחדה מדבורה הילדה, ובכל פעם שראתה אותה או את אחיה התאומים בשבילי הקיבוץ, הייתה פונה לדרך אחרת. היא הייתה בחורה בת 18, שנאלצה לחיות כל חייה בידיעה שהרגה אם לילדים קטנים. לבסוף עזבה את הקיבוץ, לאחר שלא יכלה לשאת את החיים בקרבת משפחתה של לאה. בעלה של המנוחה שמע את הפרטים מיד לאחר המקרה, אך הוזהר לשמור זאת בסוד ולא לשתף אפילו את דבורה.

כל האירועים הללו שימשו כנושא לספר אישי במיוחד של עומר, 'פגיעה ישירה' (הוצאת ש' שרברק, 1981), שבמרכזו סיפורה של נערה המנסה לברר את נסיבות מותה של אמה. עומר התקשתה מאוד לכתוב את הספר הזה, חששה מהחשיפה העצמית ומהתגובות של בני משפחתה. רק כשנסעה עם בעלה מנהל הבימה שמואל עומר לזלצבורג שבגרמניה יכלה להשלים את ספרה, אך במשך שנים נמנעה מלציין שהוא מבוסס על חייה שלה.

דפי תמר גל

יום ד', א באלול תשי"ז

אתמול מלאו לי אחת-עשרה שנה. אמא, אבא והילדים ערכו לי חגיגת יום הולדת צנועה: אמא אפתה עוגה, אכלנו דברים טובים ושתינו מיץ.

כמובן קיבלתי גם מתנות יפות. סבא וסבתא שלחו בדואר חבילה מיוחדת בשבילי. קיבלתי אותה בערב, והיו בה שעון ומכתב. המכתב הוא נהדר, שמחתי כל כך! אני כבר הילדה השלישית בכיתה שיש לה שעון. כל הערב התבוננתי בו, וכל אחד שאל אותי "מה השעה?"

(הפתיחה ל'דפי תמר: יומנה של תמר גל מקיבוץ רימון בעמק'; פורסם ב'דבר לילדים', 1957)

למרות נטייתה לכתיבה, דבורה הילדה לא חלמה להיות סופרת כמו דודה המפורסם. התוכניות שלה היו יותר בכיוון של סנדלרות, והיא הרבתה לשהות בסנדלרייה של הקיבוץ. אבל הקריירה שלה בתחום הזה הייתה קצרה ביותר: ביום שבו החלה לעבוד בסנדלרייה, פצעה לעצמה בטעות את הרגל. הצלקת נשארה איתה לתמיד, התפקיד לא. הסנדלר של הקיבוץ ויתר עליה ומצא לו עוזר אחר, ודבורה חזרה בלית ברירה לחלומות ולמסעות הדמיוניים שלה. כשנדרשה לקבל החלטה מעשית באשר לעתידה, פנתה ללימודי הוראה בסמינר למורים וחשבה שבמרכז חייה מכאן ואילך יעמוד חינוך ילדים.

בשיעור הראשון שלה כמורה, הטילה על התלמידים לכתוב חיבור על הקורות אותם בחופש הגדול. לצערה היא גילתה שהחיבורים שיצרו תלמידי כיתה ו' שלה היו קצרים ומשעממים מאין כמותם, כולם בסגנון "קמתי בבוקר, התלבשתי, התרחצתי" וכן הלאה. לאחר שהביעה את אכזבתה, היא הבטיחה לתלמידים לקרוא יחד איתם את יומנה של ילדה, קיבוצניקית כמוהם, המספרת על החופשה שלה. כך יראו כיצד יש לכתוב חיבור כזה, הבטיחה להם. אך היומן היה קיים רק במוחה, והיא נאלצה לכתוב אותו.

היומן שחיברה הוא במידה מסוימת היומן של עצמה כפי שרצתה להיות: ילדה עם משפחה מלוכדת, פופולרית בחברה – בניגוד לילדה החולמנית והמנותקת מסביבתה שהייתה עומר. פרק ממנו שלחה לאוריאל אופק, סגן העורך של 'דבר לילדים'. העיתון היה אז בשיא הצלחתו, ובין השאר פורסמו שם כמה חודשים קודם לכן הסיפורים הראשונים בסדרת 'קופיקו' של תמר בורנשטיין-לזר. אופק העביר את הפרק לעורך אפרים תלמי, שהתרשם עמוקות. הוא החליט מיד שאינו רוצה רק סיפור אחד מיומנה של תמר, אלא עוד סיפורים רבים, וזאת למרות שהסופרת הייתה לחלוטין בלתי מוכרת. במאמר המערכת של הגיליון שבו התפרסם הפרק הראשון כתב תלמי: "מחוברת זו ואילך נביא, מפעם לפעם, דפים מיומנה של תלמידה בת גילכם החיה באחד מקיבוצי העמק. דפי יומן אלה ילוו אותנו במשך שנת הלימודים כולה, ובטוח אני שרבים ימצאו ביומן זה גם הד לחויותיהם והגיגיהם". דבורה עומר הופיעה שם רק כ"מביאה לבית הדפוס" של היומן.

ב-1959 קיבלה בזכות המדור הזה את הפרס הראשון על יצירתה – פרס יציב לספרות ילדים, וזאת "בשל ערכו החינוכי, צורתו הנאה המעוררת מחשבה ואהבה לאדם ולעם בלב הקורא הצעיר". באותה שנה יצא לאור הספר 'דפי תמר – בקיבוץ רימון שבעמק' והפך לרב-מכר (קיבוץ כזה, אגב, לא קיים בעמק בית-שאן, שם ממקם אותו הספר). עומר כתבה לו ספר המשך, 'דפי תמר – עושים חיים' (1961), שגם הוא עסק בחייה של תמר גל בקיבוץ. בספר השלישי, 'שלום לך אמריקה' (1966), כבר יצאה תמר בת ה-13 עם הוריה לשליחות בקנדה – כפי שעשתה עומר עם בעלה במציאות, כמה שנים קודם לכן. למעשה, היא לא הייתה כותבת את הספר הזה אילולא הלחץ מצד הקוראים, שרצו לדעת כיצד נמשכות עלילותיה של הנערה. אחר כך הגיע 'שלושים אלף ק"מ בשנה אחת', שהסתיים כשתמר בת ה-14 נמצאת במטוס בדרך הביתה לישראל. הספר הזה פורסם ב-1967, השנה שבה נפתח שלב חדש בתולדות מדינת ישראל, וגם שלב חדש בקריירה של דבורה עומר כסופרת.

עומר כתבה גם ספר חמישי בסדרה, שעוסק בשובה של הנערה לארץ ולקיבוץ, אבל החליטה שאינו טוב מספיק. לצערם של אוהדיה הרבים של תמר גל, השמידה הסופרת את כתב היד. אין לדעת מה עלה בגורלה של תמר כשחזרה לקיבוץ; אולי הפכה למורה וסופרת, כמו האישה שהגתה אותה, ואולי פנתה לדרכים אחרות.

עומר עצמה, לאחר ששבה מקנדה לארץ, לא הצליחה לחזור למשרתה כמורה. היא החלה לעבוד כמתרגמת, אך ראתה שתוך כדי תרגום היא תמיד רוצה לשנות את העלילה. למה שאתרגם ולא אכתוב את הספרים בעצמי, חשבה, והחלה לפרסם רשימות וסיפורים בשבועון 'הארץ שלנו' ולכתוב תסכיתים לימודיים לרדיו.

ההתחלה לא נראתה מרשימה במיוחד. עומר פרסמה את 'עד השמיים' (1961), קובץ סיפורים שרובם ככולם הופיעו גם הם ב'דבר לילדים'. בהמשך הוציאה סדרה על הרפתקאותיו של הילד עומרי במקסיקו, באלסקה ובירושלים, במרדף אחרי חבורת ערבים השודדים את אוצרות בית המקדש. והיו גם הסיפורים על הכלב השובב נו-נו-נו, ו'לאן נעלם קפיטן קוק', על חבורת ילדים שיוצאים לאתר תוכי אובד.

 

הבכור לבית אב"י

 

אילו הסתפקה עומר בכתיבת ספרים אלה ודומיהם, היא הייתה נשארת סופרת ילדים אחת מני רבים. השינוי הדרמטי בקריירת הכתיבה שלה החל כשהלכה ערב אחד למופע ראיונות במועדון החמאם ביפו. הסופר והעיתונאי דן בן-אמוץ ראיין שם דוגמנית, זמרת, וגם את אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדש השפה העברית. הקשיש שעלה על הבמה כשהוא עמוס בכרכי מילון כבדים לא נראה בתחילה כדמות מלהיבה. הקהל צעק "בוז" ודרש מופע בידורי או את הכסף. אך בן-אמוץ התעקש להמשיך כמתוכנן, והחל לשאול את אורחו על בית אביו. עד מהרה ישב הקהל מרותק, והאזין בדממה לסיפורים של אהוד על מאבקו של אביו למען השפה העברית.

עומר, שבדרך כלל לא נטתה לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה בתום הראיון רצה אחרי בן-יהודה במסדרונות המפותלים של החמאם. "סליחה, אתה מוכן לספר לי עוד?" שאלה אותו, מתוך מחשבה שסיפוריו יכולים להפוך לכתבה ב'הארץ שלנו'. בתגובה הזמין אותה לביתו בירושלים. במהלך שיחותיהם קבע נחרצות כי "מי שעושה את העברית קרדום לחפור בו, צריך לשלם מס למשפחת בן-יהודה". עומר שילמה ברצון את המס הזה, בקניית כל כרכי מילון בן-יהודה בכריכת עור.

כשהשלימה את כתב היד שלה, נתנה לבן-יהודה לקרוא אותו. היא חששה שמא יזעם על שלא שרטטה את דמות אביו בצורה סימפטית מספיק, אך תגובתו הפתיעה אותה: "הוא היה הרבה יותר גרוע ממה שמתואר כאן", קבע, "היית צריכה להיות נאמנה יותר למציאות". עם זאת הוא הציע לעומר לתת לאליעזר בן-יהודה להסביר בספר מדוע נרדף כל כך בידי אחרים – הסברים שמעולם לא טרח לתת לבני משפחתו בימי חייו – וכך להפוך אותו למובן יותר לקוראים.

מה שכן עורר את כעסו של אהוד היה ההתמקדות של הספר באחיו בן-ציון (הוא איתמר), שבו קינא עמוקות. "עליו כבר כתבו מספיק", טען, וסחט מעומר חצי-הבטחה כי תכתוב ספר גם עליו. אהוד אף נתן שם לספר הזה, 'השמש, הירח ו-אחד-עשר הכוכבים', אך ההבטחה לא מומשה.

רוב הדברים ששמעה מאהוד לא היו ידועים לעומר, למרות היותה דור שלישי בארץ ומורה בישראל. היא שינתה כיוון והחליטה ליצור מקורותיה של משפחת בן-יהודה ספר לבני הנוער. כל מי שסיפרה לו על כוונתה זאת ניסה לרפות את ידיה, והזהיר אותה שלספר לא יהיו קוראים. איזה בן נוער יתעניין בביוגרפיות, שאלו אותה, אבל היא לא הרפתה.

את סיפור חייו של בן-ציון, הלא הוא 'הבכור לבית אב"י', כתבה עומר על סמך מחקר מדוקדק שהקיף מסמכים, ספרים ושיחות עם מרואיינים, אך גם הוסיפה הרבה מאוד משלה. כך למשל כשתיארה את יתמותו של הגיבור מאמו, שהייתה בעבורו עולם ומלואו, תיארה בעצם את כאב יתמותה שלה.

זה היה הספר הראשון שכתבה עומר על אישיות אמתית ואירועים היסטוריים מתולדות העם והמדינה. היא הציעה אותו להוצאה הציבורית 'עם עובד', בהנחה שהפסימיסטים צדקו ולספר כזה אין סיכוי לנחול הצלחה במכירות. אבל 'הבכור לבית אב"י' (1967) היה לאחד מרבי-המכר הגדולים של ספרות הילדים העברית מאז ומעולם, ובעקבות ההצלחה הוא תורגם לאנגלית, לרוסית ואף ליפנית.

בהוצאת 'עם עובד' אין נתונים על מספר העותקים שהודפסו בשנים הראשונות לצאתו של 'הבכור לבית אב"י', טרם עידן המחשב. עם זאת יודעים שם לספר שמ-67' ועד מאי 2013 ראו אור 55 מהדורות. הנתונים הממוחשבים מספרים על מכירת 63 אלף עותקים של 'הבכור לבית אב"י', ומכאן מעריכה ההוצאה שלאורך השנים מדובר ביותר מ-200 אלף עותקים במצטבר.

אמנם כבר בשנות ה-40 וה-50 ראו אור בעברית כמה ביוגרפיות לבני נוער, מאת סופרים כמו ברכה חבס ואפרים צורף, אולם אף אחת מהן לא זכתה להצלחה מיוחדת והן נשכחו בתוך זמן קצר. עומר יצרה למעשה ז'אנר חדש בספרות הילדים העברית, רומאן הרפתקאות היסטורי-ביוגרפי, שילוב מנצח שזיכה אותה בפרס למדן לספרות ילדים.

שרה גיבורת ניל"י

אוריאל אופק, שקרא את 'הבכור לבית אב"י' עוד בשלב כתב היד, התלהב והציע לעומר לכתוב ספר בסגנון דומה על מחתרת ניל"י שפעלה בימי התורכים. היא אימצה את הרעיון והחליטה להעמיד במרכז הספר אישה – שרה אהרנסון. לצורך הכתיבה היא חזרה אל התקופה ההיא, קראה ספרים רבים, ביקרה בבית משפחת אהרנסון בזיכרון-יעקב ובבית הקברות שם, והשקיפה ארוכות על הנוף. כשביקשה לשוחח עם רבקה אהרנסון, אחותה של שרה, נתקלה בסירוב: מבחינתה האחות הייתה עומר קיבוצניקית נציגת השמאל, שתמיד היה עוין לארגון ניל"י. "מספיק שטויות ושקרים נכתבו על משפחת אהרנסון. מה יש לך לחפש כאן?" התריסה מול הסופרת. עומר ההמומה ענתה: "תני לי לראות ולהתרשם, נשמע את הסיפור שלך", ולבסוף שכנעה את רבקה להעלות באוזניה זיכרונות.

בספרייה בבית אהרנסון ראתה עומר את סליק הנשק של המשפחה. שם המציאה סיפור סביב האקדח ששימש את שרה להתאבדות, אקדח שלא נמצא מעולם, וכנראה נגנב בידי החייל התורכי שהגיע ראשון לגופה. עומר העלתה השערות בדמיונה: את האקדח קיבלה שרה בנערותה, וחגרה אותו למותניה כשהתורכים התקרבו. עוד הסיקה הסופרת, לאחר הסיור בבית, שגיבורת ספרה הסתירה את האקדח שלה בחדר האמבטיה, ולא בסליק בקיר כפי שסברו ההיסטוריונים; התורכים הרי נהגו להכות ברוביהם בקירות על מנת לגלות כלי נשק מוסתרים, ומן הסתם עשו כך גם במקרה הזה, העריכה. לדעתה, התורכים ליוו את שרה לכל מקום מלבד לחדר האמבטיה, ולכן רק שם יכול היה להימצא האקדח.

את נפתולי האהבה של שרה לאבשלום כתבה עומר על פי אהבה נכזבת שחוותה היא עצמה בנעוריה. גם בספריה האחרים, למרות המחקרים המפורטים שערכה, היא מעולם לא היססה לשלב אירועים ותיאורים דמיוניים, שהתבססו לפעמים על חייה שלה. עומר הסבירה שהיא "מציירת את הסיפור ולא מצלמת אותו", ולכן מותר לה לצבוע את הדמויות בצבעיה שלה, מבלי לשנות את העובדות הבסיסיות.

'שרה גיבורת ניל"י' (1967) היה אחד מספריה המצליחים ביותר של דבורה עומר, אולי בגלל השילוב של אהבה, ריגול ומסעות מדבריים. עם זאת, רבקה אהרנסון לא אהבה את הספר. היא טענה שהוא קיטשי מדי, ושעומר הפכה את שרה למין מרגלת רומנטית. עוד טענה שהסופרת המציאה פרטים שונים בעלילה, למשל שאחותה רקדה עם חיילים תורכים וגרמנים שיכורים למען משימתה. עומר, כמו בכמה מקרים אחרים, סירבה לקבל תכתיבים ולשנות פרטים מדויקים שנראו לה חיוניים להבנת הדמויות, גם אם לא החמיאו להן. כך או כך, בעקבות פרסום הספר הגיעו אלפי ישראלים לבקר בבית אהרנסון.

מכאן והלאה עיקר פעילותה הספרותית של עומר כללה חיבור ביוגרפיות המערבות גם דמיון. במהלך התחקירים הייתה מקיימת אינספור שיחות סביב הגיבור (בחלק מהמקרים איתו עצמו), מגיעה להזדהות עמו, ואז יושבת לכתוב את הסיפור – לעתים קרובות בכאב ובדמעות. את הכאב הזה היא לא חסכה מהקוראים, וכמה מספריה הידועים ביותר מסתיימים בסוף קורע לב.

צלילה ב"דקר".

עם זאת, מדי פעם העדיפה עומר להעניק לסיפור סוף טוב ושמח, גם כשהסוף האמתי היה קודר בהרבה. כך היה בספרה 'צוללים קדימה' (שרברק, 1968), העוסק בחיילי הקומנדו הימי של צה"ל. באנשי הדממה היא החלה להתעניין אחרי שבנם של חברים שלה, לוחם בקומנדו הימי, יצא אל הים עם עוד שישה מחבריו ואיש מהם לא חזר. במסגרת התחקיר היסודי שלה ביקרה עומר בצוללת של חיל הים, יצאה איתה להפלגה ולמדה את אורחות אנשי הצוות. במיוחד הרשים אותה אחד מהקצינים, שניכר היה כי פקודיו מעריצים אותו. היא ביקשה ממנו לשמוע את סיפור חייו, והוא סיפר לה על עלייתו ממרוקו ועל מאבקו להגיע לאן שהגיע.

כך נולד 'צוללים קדימה' המתאר את חייו של טבול, נער יהודי אמיץ העולה לישראל מצפון אפריקה, חרף התנגדות מצד אביו. כאן הוא מגשים חלום ומתקבל ליחידת הצוללנים הצה"לית. למרות קשיי הקליטה הוא הופך למפקד, מציל חבר שכמעט נטרף על ידי כריש, ואף נופל בשבי המצרי ומצליח להימלט. במשך השנים פגשה עומר רבים שסיפרו לה שהפכו לאנשי הקומנדו הימי בהשראת ספרה זה.

הצוללת "דקר".

הספר הוא בעל סיום שמח ואופטימי, אך המציאות הייתה טראגית: הצוללת שבה ביקרה, 'דקר' שמה, נעלמה בלב ים כמה חודשים לפני פרסום 'צוללים קדימה'. האיש ששימש כמודל לגיבור הספר היה אחד הנספים. אף ששרידי הצוללת נמצאו ב-1999, נסיבות טביעתה נותרו בגדר תעלומה עד היום.

 

אני אתגבר

 

לא רק הרחבת היכרותו של הנוער עם דמויות היסטוריות עמדה לנגד עיניה של עומר. לעתים ביקשה להעביר לקוראים הצעירים מסר חברתי חשוב, שגם הוא נעטף בתוך סיפור חיים, בדיוני אך מעוגן במציאות.

את דמות גיבורת הסיפור 'אני אתגבר' (שרברק, 1970) ביססה עומר על עיתונאית נכה בשם חוה לנדאו שראיינה אותה לכתבה. לאחר שהעיתונאית סיימה מצדה את השיחה, החלה עומר להציג לה שאלות. לנדאו סיפרה לה שהיא סובלת משיתוק מוחין מלידה, וכי הניתוחים הרבים שעברה אפשרו לה להשתמש בידיה, אך רגליה נשארו חסרות תנועה. למרות הקשיים הרבים היא סיימה תיכון, למדה בסמינר למורות, לימדה בבית ספר לילדים משותקים ואפילו למדה פסיכולוגיה, כשהיא מגיעה להישגים מרשימים בכל תחום.

בתום הראיון הציעה עומר שלנדאו תכתוב ספר על חייה, אך זו ביקשה שהסופרת תהיה זו שתכתוב, מאחר שהיא עצמה קרובה מדי לנושא. דווקא סיפור מהסוג הזה התקשתה לעומר לכתוב, והיא התחמקה מכך במשך שנים אף שלנדאו הפכה לידידתה. עד שיום אחד ראתה איך מקניטים ילד שלקה אף הוא בשיתוק מוחין. הוא ישב בכיסא גלגלים, וסביבו ילדים שלעגו לו בגלל העוויות פניו הלא רצוניות. "תראי, מפלצת שעושה פרצופים", הם קראו בצחוק. אז גמלה בלבה ההחלטה לכתוב ספר שקוראיו יבינו את מצבם של ילדים משותקים ויעזרו להם.

כמו תמיד, עומר ניהלה מחקר יסודי. היא ביקרה במוסדות רבים לילדים משותקים, נפגשה עם ילדים כאלה ושמעה מהם על רגשותיהם. ב'אני אתגבר', שהפך גם הוא לקלאסיקה, היא תיארה כיצד גילה, ילדה הלוקה בשיתוק מוחין, מנסה להשתלב בחברת ילדים רגילים. סיפור חייה האמתי של חוה לנדאו, שהייתה לימים בין מקימי איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), הופיע לימים בספר 'כושלות רגליי', פרי עטה של לנדאו עצמה.

ספר אחר של עומר שנחל הצלחה רבה היה 'לאהוב עד מוות' (שרברק, 1980), המבוסס על סיפור אהבתם ומותם של זהרה לביטוב, פלמ"חניקית והטייסת הראשונה בחיל האוויר, וארוסה שמואל קופמן. הכול התחיל כשבנה גיל הביא לה ספר בהמלצת הספרנית: קובץ מכתבים ויומן של זהרה לביטוב, וההספד שלה על קופמן, שנהרג לפניה. עומר קראה, בכתה, והחליטה שהיא פשוט חייבת לכתוב את סיפור האהבה בין שני הפלמ"חניקים. בין השאר ראיינה את לאה רבין, חברתה של זהרה באוהל בפלמ"ח, וכמה קרובי משפחה. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים, ובמשאל לרגל חמישים שנות המדינה הוא נבחר כספר האהוב ביותר.

 

ב'דמעות של אש' (שרברק, 1984) סיפרה עומר את קורותיה של צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה. הסופרת הקפידה לבקר בפולין בכל המקומות הרלוונטיים לסיפור – מחנות הריכוז, מחנות המעצר והגטאות. היא סיפרה שהמראות, הריחות והקולות משם ליוו אותה ופלשו לחלומותיה, אך היא המשיכה לעסוק בנושאים אלו שכן "הווה שאינו זוכר את עברו, העתיד ישכח אותו". בספר זה הקפידה להזכיר בשמותיהם האמתיים לא רק את הגיבורים הראשיים, אלא גם לוחמים צעירים מהגטו שאותם ביקשה להנציח, תוך שהיא מנסה לעמוד על אפיוני דמותם ככל הניתן. 'דמעות של אש' זכה בפרס בינלאומי שבו התגאתה עומר במיוחד: עיטור כבוד על שם הנס כריסטיאן אנדרסן מטעם הארגון הבינלאומי של סופרי הילדים – פרס המוענק על ידי מלכת דנמרק, ונחשב לנובל של סופרי הילדים.

בין ספריה הבולטים האחרים ניתן למנות את 'פתאום באמצע החיים' (שרברק 1984), סיפורו של הטייס זוריק לב שהודח מחיל האוויר בשל בעיות משמעת אך החליט לפתוח דף חדש והפך לטייס מהולל. במלחמת יום הכיפורים הוא התנדב למשימת הפצצה מסוכנת במיוחד, שבמהלכה צלל מטוסו למים ונעלם..ביום השנה למותו נפטר בנו מהתקפת אסטמה בתו אופיר התחתנה עם הבן של רפול שנפל כעבור זמן קצר " "טרגדיה יוונית " הגדירה דבורה לימים  את הספר ואת סיפור החיים של האב והילדים.

בספר 'סערה באביב' (שרברק, 1987) סיפרה עומר על טוביה קושניר, ילד המוצא מפלט מקשייו הלימודיים והחברתיים בין הצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה לחוקר חי וצומח חשוב. קושניר היה בין חללי שיירת הל"ה, אך מכיוון שעומר 'הואשמה' שספריה תמיד מסתיימים בנימה טראגית, היא כתבה לספר הזה שני סיומים שרק אחד מהם מתאר את נפילתו, והשאירה לקוראים להחליט איזו מהאפשרויות הם מעדיפים.

את 'התחנה – טהרן' (גל הפקות, 1988) כתבה עומר בעקבות סיפורם של דוד ורחל לאור, פליטי שואה שנדדו במשך חודשים ארוכים עד שהגיעו לטהרן ולאחר מכן במסע מסוכן לארץ ישראל. מניה שוחט. נערה חולנית שהפכה ללוחמת נועזת ולאחת מראשי ההגנה, כיכבה בספר 'בדהרה: סיפור' (גל הפקות, 1989), שבעקבותיו זכתה עומר פעם נוספת בפרס זאב. מפגש אקראי בנמל התעופה הוליד את הספר 'ריקוד באור אדום', על חייו של וולפגנג לוץ, מרגל גרמני שבשנות ה-60 פעל במצרים בשירותה של ישראל.

להציל מהשכחה

היא כתבה "קול קרא בחשיכה" ( זמורה ביתן מודן ,1980) סיפור חייו של  את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ואת "אל ראש ההר :סיפורו של דוד בן גוריון ( זמורה ביתן מודן ,1984). היא כתבה ספרים על ילדותם של הרצל ובן גוריון ושל מנחם בגין .היא הפכה לסופרת מפורסמת ומצליחה אחת היחידות שהתפרנסו מכתיבתם בארץ. וגם למחזאית ידועה .שבין השאר כתבה מחזה עם יאיר לפיד על הרצל  בשם "מלך היהודים "ועיבוד של סיפורו של יאנוש קורצ'אק המלך מתיה הראשון.

עומר הייתה לאחת הסופרות המצליחות בארץ וגם למחזאית. בין השאר כתבה יחד עם יאיר לפיד את המחזה 'מלך היהודים' על בנימין זאב הרצל, ועיבוד לספרו של יאנוש קורצ'אק 'המלך מתיא הראשון'.

הבעיות הבריאותיות החלו לרדוף אותה בסתיו 1996, כששהתה בארה"ב. בזמן נסיעה במונית לנמל התעופה בניו-יורק לקתה עומר בדום לב והגיעה לכדי מוות קליני, אך הרופאים הצליחו במאמצים רבים להחיותה. השיבה לחיים, סיפרה אחר כך, הייתה קשה לה הרבה יותר מהמוות עצמו. בעקבות האירוע הזה היא החלה לכתוב ספר בשם 'הייתי מתה', שאחותה ורד מוסינזון הייתה אמורה להשלים, אך זה מעולם לא הושלם. בצוואה שהפקידה באותה תקופה בידי שמואל בעלה ביקשה שלא יאריכו את חייה אם תהיה במצב צמח.

בשנים שלאחר מכן המשיכה לכתוב. לרשימת ההישגים שלה נוספו פרסים מטעם סמינר הקיבוצים, משרד החינוך, קרן הדסה, שרת התרבות וכן מדליית קורצ'אק של אגודת הסופרים הפולנית. בשנת 2006 הוענק לה פרס ישראל, כשבנימוקים לזכייה נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר".

34 שנים לאחר פרסומו של 'הבכור לבית אב"י' חזרה עומר אל גיבוריו בספר 'אהבת איתמר' (עם עובד, 2001), המתמקד בסיפור האהבה שלו לנערה מירושלים שבני משפחתה האריסטוקרטית התייחסו בזלזול אליו ואל משפחתו. עומר, שעייפה מטרגדיות, החליטה שהפעם היא רוצה סיפור עם סוף שמח. שוב ערכה תחקיר על בני המשפחה, שנמשך כשנתיים וחצי. הספר, שהפך גם למחזה, הודפס עד כה ב-14 מהדורות ונמכרו ממנו כ-90 אלף עותקים.

עם השלמתו של 'אהבת איתמר' הבטיחה עומר בת ה-69 שזה יהיה ספרה האחרון, אבל לא עמדה בהבטחתה ופרסמה עוד ארבעה ספרים אחריו. הביוגרפיה האחרונה שכתבה הייתה 'נשבעתי אמונים' (2005), על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין. 'סבלנותו של הלל הזקן' מ-2011 חתם סופית את יצירתה.

בשנותיה האחרונות של עומר נבצר ממנה לתפקד, והיא טופלה בידי בני משפחתה. בינואר 2013 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים, וועדת הפרס כתבה כי "בכל ספריה אלה ניכרים אהבת האדם שבה, רגישותה, הבנתה את נפשו של הילד והכבוד שרחשה לו". כאמור, בטקס הזה כבר לא יכלה להשתתף.

לצד נורית זרחי, בת קיבוץ כמוה, קנתה לעצמה דבורה עומר את המעמד של סופרת הילדים החשובה ביותר במדינת ישראל. אך בעוד זרחי וסופרים אחרים מתארים את הילד כאינדיבידואל המנותק מהחברה, עומר העדיפה להציג בספריה דמויות מופת, גברים ונשים הנאבקים ומובילים את החברה. פעמים רבות הסבירה שאינה יכולה להציל את גיבוריה ממוות ולהחזירם לחיים, אך היא יכולה לנסות להצילם מהשכחה. בכך נחלה הצלחה גדולה, שספק אם יש לה מקבילות בספרות הנוער העברית.

שלך,אנה פרנק: מדוע דווקא יומנה של אנה פרנק הוא הספר המצליח האהוב והמתורגם ביותר על מלחמת העולם והשואה?

 

 

מזה קרוב ל60- שנה הספר המצליח והמפורסם ביותר בעולם הוא יומנה  של נערה , אנה פרנק ,סופרת צעירה שהפכה לדמות הידועה ומוכרת ביותר של מלחמת העולם שנייה וסמל של השואה ספרה הפך לרב מכר עולמי ותורגם ל75 שפות ..וכתוצא הפכה גם למוקד לשערוריות אין ספור
מדוע דווקא אנה פרנק  ?

קיטי היקרה
את יודעת כבר זמן רב שמשאלת הלב שלי היא להיות אי פעם עיתונאית ואחר כך  סופרת מפורסמת !
עוד נראה אם אוכל לממש ביום מן הימים את יצר (שיגעון !) הגדלות הזה.

שלך

אנה פרנק

(מתוך יומנה של אנה פרנק 11 במאי ,1944.)

מזה קרוב ל60- שנה הספר המצליח והמפורסם ביותר בעולם הוא יומנה של נערה יומנה של אנה פרנק . שבימים אלה יוצא בתרגום חדש ומלא לעברית בהוצאת כינרת וכולל קטעים שצונזרו במהדורות קודמות שבהם מדברת אנה על מיניותה ועל בעיות בחוג משפחתה.

ובמקביל יוצאת  לאור בהוצאת דני גירסה לילדים על חיי אנה פרנק מאת סוזנה דיוידסון( שנכתבה בעזרת בתה של האישה שהתחתנה עם אביה של אנה לאחר מותה של אנה ) שמצנזרת את כל הקטעים "הרגישים " בסיפור.
לא יהיה זה שגוי לאמר שאנה פרנק הפכה למעין "פרה קדושה" במערב כולו ולאיקון אולטימטיבי של השואה ,יותר אפילו מיאנוש קורצ'אק או יצחק קצנלסון אנשים בעלי כישרון כתיבה גדול לעין ערוך משלה .

וכתוצאה ממעמד איקוני זה "יומנה של אנה פרנק " מעורב  במחלוקת ,מחלקות כמעט רבות מספור שנמשכות עד עצם הימים האלו .
לפני כשנה חוגים מוסלמיים נרגזים באיראן פירסמו קריקטורה אנטישמית שבה אנה פרנק מקיימת יחסי מין עם היטלר . זאת בתגובה כפי שהסבירו לקריקטורות שפורסמו בדנמרק כנגד מוחמד .המוסלמים הקיצוניים כנראה העריכו אנה פרנק היא אייקון שווה ערך במערב למוחמד וכך הפגיעה בדמותה תהיה מכאיבה במיוחד למערב ותמחיש משהו ממה שהמוסלמים עוברים כתוצאה מהעלבון בנביאם.
גם בישראל לא הייתה הדמות של אנה פרנק נקייה ממחלוקות : בדצמבר 2004 במסגרת שיחה טלפונית שהתקיימה בתכניתם של שני הסטיריקנים שי ודרור ,הצמד העליז התקשר לבית אנה פרנק בהולנד ושם התעניינו בהרגלי עישון הגראס של אנה פרנק.הפרשה עוררה סערה , יו"ר ועדת הרדיו, עו"ד ניסן שריפי, שיגר מכתב למנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר וליו"ר הרשות   ובו הוא מבקש להשהות את "תכנית הערב" תכניתם של דרור רפאל ושי גולדשטיין המשודרת ברדיו ת"א, בשל פגיעה בזכרה של אנה פראנק שי ודרור קיבלו נזיפה מהרשות השנייה שקנסה את התוכנית.
בהזדמנות אחרת נמחק מערכון של גיא מרוז ויוני להב השתמש בדמות של פרנק כדי ללעוג לתופעת המחזמרים בחנוכה על ידי שידורי קשת.
וכנגד זה בינואר 1999 קרא מזכ"ל האו"ם קופי אנאן לכל מנהיגי העולם לחתום על הצהרה עולמית על זכויות האדם הצהרה על שלום אחווה ,פתרון סכסוכים שתקרא על שמה של הנערה אנה פרנק.

לאחרונה הוצגו בתערוכה בארה"ב מסמכים שהראו על ניסיונו הכושל של אוטו פרנק להשיג ויזת כניסה לארה"ב בראשית המלחמה.

לא יהיה זה שגוי לאמר שאנה פרנק הפכה למעין פרה קדושה במערב כולו ולאיקון אולטימטיבי של השואה ,יותר אפילו מיאנוש קורצ'אק או יצחק קצנלסון אנשים בעלי כישרון כתיבה גדול לעין ערוך משלה או מרדכי אנילביץ ומורדי הגטאות ורבים רבים אחרים . יותר אפילו מחנה סנש הצנחנית שלא שבה .
ואין פלא בכך :זוהי היצירה הפופולארית ביותר בכל הזמנים מתקופת השואה ועל נושא השואה והיא מדהימה עוד יותר בגלל שהיא נכתבה בידי ילדה בת 15 , ילדה שהפכה לסמל השואה,לדמות הידועה ביותר בעולם כולו מהשואה ולסמלה ולמעשה לאישיות החשובה ביותר שלה בעיני מיליונים לצד אדולף היטלר.

מי הייתה אנה פרנק ?

האם יש מישהו מבין הקוראים שאינו יודע מיהי "אנה פרנק " ? קשה להאמין אבל למי שבאמת לא יודע נזכיר :אנה פרנק היא ככל הנראה המפורסמת ביותר מבין שישה מיליון הקורבנות של השואה ( ויאנוש קורצ'ק וכל אחד אחר אינם יוצאים מכלל זה ).
היא הייתה ילדה בתו של איש העסקים אוטו פרנק היהודי ממוצא גרמני שביחד עם משפחתה ועם עוד משפחה נוספת התחבאו במחבוא בבית משרדים באמסטרדם המקום שבו היו משרדיו של אוטו פרנק .שם הוא הרכין מבעוד מועד מקום מחבוא באגף נסתר מאחורי ארון שסבב על ציריו. ושם הם חיו,שתי משפחות ועוד רופא שיניים זקן במשך שנתיים ..
במחבוא זה אנה פרנק כתבה יומן שבו תיארה את רגשותיה וחוויותיה את יחסיה עם בני משפחתה ועם =שכניהם ועם הנער המתבגר פטר שהתו החלה ברומן אהבה ,ועל רצונה להיות סופרת מפורסמת וכתבה וכתבה.
עד שהיא ובני משפחתה נלכדו לבסוף ב-4 באוגוסט 1944 בידי הנאצים כתוצאה מהלשנה שמקורה נשאר מסתורי עד היום ( ראו על כך בהמשך הכתבה )  ונשלחו  לאושויץ ומשם למחנה הריכוז ברגן בלזן.

אנה נפטרה בברגן בלזן  במחלה וגם שאר בני משפחתה מתו שם חוץ מהאב אוטו ששרד ,הצליח לחזור לביתו בהולנד   ולאחר המלחמה ,גילה את היומן ופירסם אותו ולהפתעת הכל היומן הפך למה ששום יצירה אחרת על השואה לא הפכה, לרב מכר ענק.
אבל הפלא של היומן רק מתחיל עם זה היומן יצא לאור בהולנד לאחר שנדחה בידי מוציאים לאור רבים ( כמו מרבית ספרי השואה )וזכה להצלחה גדולה .וכך קרה גם עם המהדורה בארה"ב שיצאה לאור עם הקדמה של אלנור רוזוולט, בשלב מסויים היומן אף אויר בידי הצייר הידוע מארק שאגאל.

 

רב המכר הגדול ביותר של המאה העשרים .

שמעתי שערב ערב ,עם שקיעת השמש עולה המסך במקום זה או אחר בעולם על המחזה על פי יומנה של אנה ".

מיפ היס האישה שסייעה לבני המשפחה כשהסתתרו .

יומנה של אנה פרנק הוא הספר השלישי רב המכר שניכתב בידי סופר יהודי,  אחרי התנ"ך  ו"הקפיטל " של  קרל מרקס . זהו הספר רב המכר ביותר שנכתב אי פעם בידי אישה יהודיה (  אם נתעלם מהטענות שחלקים מהתנ"ך נכתבו בידי נשים כמובן )  , ורב המכר גדול ביותר שנכתב  בידי אדם מתחת לגיל 30.זהו רב המכר הענק ביותר שנכתב אי פעם בשפה הולנדית . על פי אתר מרכז אנה פרנק בארה"ב הספר תורגם עד היום לכ-75 שפות (!) ( ועם יותר מ33 מיליון עותקים).וזהו היומן רב המכר ביותר בכל הזמנים.

לשם השוואה סופר המדע הבדיוני מייסד כת הסינטולוגיה ל.רון הבארד שמעריציו הכריזו עליו לאחרונה כסופר המתורגם ביותר לכל השפות ( לרוב בספרי הסינטולוגיה שלו ) תורגם על פי נתוניהם שפורסמו בספר השיאים של גינס ל71 שפות  וג' פ. רולינג מחברת ספרי הארי פוטר תורגמה עד כה  נכון ל-2019 ל 74  שפות

( הסופר סידני שלדון שנחשב לסופר רבי המכר המתורגם מכולם תורגם לשם השוואה "רק" ל51 שפות )
.
כך שאנה פרנק היא הסופרת המתורגמת ביותר לכל השפות.

(להלן רשימה של התרגומים של יומנה של אנה פרנק כפי שנשלחה לי בידי מוזיאון אנה פרנק. הרשימה אינה מלאה ואינה כוללת מספר לא קטן של "תרגומים לא רשמיים"  פירטיים שעצם קיומם ידוע  אך לא פרטים מעבר לכך.

 

Available translations of the Diary of Anne Frank (7th of February 2007Albanian
Arabic
Armenian
Assamese India
Basque Spain
Benghali India
Burmese
Bulgarian
Catalan Spain
Chinese
Danish
Dari Dari is a term used to denote one of several closely related Persian dialects
German
English
Esperanto
Estonian
Faroese The Faroese Islands officially form part of the Kingdom of Denmark
Farsi Iran
Finnish
French
Frisian The Netherlands
Galician Spain
Georgian
Greek
Inuit Greenland officially form part of the Kingdom of Denmark
Hebrew/Iwrith
Hungarian
Icelandic
Indonesian
Italian
Japanese
Yiddish
Kazakhian
Khmer Cambodja
Korean
Croatian
Latvian
Lithuanian
Macedonian
Malayalam India
Marathi India
Dutch
Nepali
Norwegian (bokmal)
Ucrainian
Papiamento Aruba
Papiamentu Dutch Antilles
Polish
Portuguese
Romanian
Russian
Serbian
Serbocroatian (old)
Sinhala Sri Lanka
Slovenian
Slovakian
Spanish
Thai
Czech
Turkish
Urdu Pakistan (not available at the AFS)
Vietnamese Not available at the AFS
Welsh
Belorussian Not available at the AFS
Swedish
Total number of translations: 65NB: It is possible to consider this total number differently in function of linguistic differences, e.g. North-Korean vs. South-Korean, same as Portugal vs. Brazil, Serbian vs. Croatian and Bosnian, all Hispanic countries and 'Chinese' (basically not one single language but a language cluster with differences in the spoken language, but not in the written).
( הערה : המספר הניתן כאן הוא של 65 שפות אולם ניראה שהספר תורגם ליותר שפות מכך אם כי עדיין אין עליהם נתונים מדוייקים ,ובדרך כלל מציינים את מספר השפות שאליהם תורגם ב75 שפות ) .

.

ב–1960 הפך המחבוא של משפחת פרנק  למוזיאון אנה פרנק והוא מושך אליו חצי מליון  מבקרים כל שנה.
היומן זכה להצלחה גדולה במיוחד בארה"ב הרבה יותר בהולנד מקום מוצאו ,ובארה"ב לומדים אותו בבתי הספר בארה"ב וביפן הוא ספר חובה בבתי הספר. בצ'ילה יש בית ספר שנקרא על שמה של אנה פראנק וכך יש גם בגרמיה עצמה בפרנקפורט ובנינרברג , ויש מוסדות רבים אחרים שנקראו על שמה .היא הפכה למקור השראה לבני נוער בעולם המרגישים עצמם נרדפים ומדוכאים שמעריצים את יכולת עמידתה בזמנים קשים .

מה שלא הפריע לקבוצת הורים נרגזים בויז קאונטי בוירגי'ניה לנסות להוציא אותו מספריית בית הספר ב-1982 מאחר ש"יש בו קטעים אירוטיים ".
אבל זוהי רק אחת מהמחלוקות הרבות שבהם היה מעורב היומן רב המכר.

מאיר לוין נגד אוטו פרנק

היומן שימש זמן קצר לאחר פירסומו ב-1947 כבסיס למחזה מצליח -1955 בניו יורק בכיכובה של סוזאן סטסברג המחזה זכה להצלחה עצומה ואפילו זכה בפרס פוליצר ל-1956. ובעקבות ההצגה הוא בוים לסרט מצליח עוד יותר בידי ג'ורג' סטיבנס , "יומנה של אנה פרנק" ( 1959) בכיכובה של מילי פרקינס וזכה לשלושה אוסקרים.כמוה הצגה הסרט הפך למעין סרט פולחן.
סרט זה היה הסרט החשוב הראשון בהוליווד שעסק בממוקד ובלי התחמקות בשואת היהודיים. אלא שההצגה והסרט זה נמנע להציג את השואה כתופעה יהודית ספציפית . שהסרט היה שנוי במחלוקת ( כמו דברים אחרים הקשורים באנה פרנק ).
יוצרי הסרט, בתמיכתו המלאה של אבי הנערה אוטו פרנק, ביקשו ברוח אותה התקופה לספר סיפור אוניברסאלי שאינו מדגיש במיוחד את יהדותם של הגיבורים,בבחינת משהו שיכול היה לקרות לכל משפחה בכל מקום ולא דווקא רק למשפחות יהודיות בזמן ספציפי .הצופים האמריקניים יכלו לראות באנה פרנק את בתו של השכן בפרוור האמריקני .מה עוד שכך היה גם במציאות: אנה פרנק לא ידעה הרבה על היהדות ולא הייתה שונה בהרבה מרוב ההולנדיות בנות גילה .אמנם הסרט היציג חגים יהודיים הנחגגים במסתור כמו חנוכה, אבל בני משפחת פרנק נראו כמו משפחה אמריקנית ממוצעת וגם במציאות לא היו שונים במאומה מהמשפחה הולנדית הממוצעת.מה שהקל על הצופים האמריקנים הלא יהודיים להזדהות עימה. הם מן הסתם היו מתקשים הרבה יותר להזדהות עם בני משפחה יהודית חרדית.
אנה פרנק ויומנה הפכו לסמלים אמריקניים אוניברסליים .ומבין כל הסרטים בעלי הנושא היהודי ( המועטים) שנעשו בשנות הארבעים והחמישים על נושא יהודי, דומה שרק סרט זה השאיר רושם אמיתי .ו"יומנה של אנה פרנק" הפך אולי לסמל החשוב והמפורסם ביותר של השואה.
יוצרי הסרט היצגיו אותו כאותנטי ומדויק ביותר והקראת היומן לאורך הסרט בידי קריין לא ניראה מחזק את תחושת האותנטיות הזאת שהייתה לצופים שהם לא רק צופים בסרט אלא קוראים ביומן כפי שנכתב . מעבר לכך הסרט הציג בעיה קשה ליוצריו: איך לסיים אותו ? שהרי לסיים אותו במחנה ההשמדה שם מצאה אנה את מותה היה הולך נגד הנטייה של סרטי הוליווד אשר מאז ומעולם הסתיימו ב"האפי הנד ", דבר שלא קרה לגבי אנה פראנק שמתה במחנה ההשמדה )אם כי היומן שלה כולו מלא ברוח אופטימית שללא ספק הקלה מאוד על קבלת בידי הקהל האמריקני בתקופה זאת.
לכן הוחלט לסיים אותו במילים של אנה על כך שהיא מאמינה שלמרות הכל בני האדם הם טובים ולאמיתו של דבר גם בכך הוא שומר על הרוח האופטימית של היומן עצמו שלכותבת שלו לא היה מושג שהיא תמות במחנה השמדה .


סביר להניח שהיומן והסרט לא היה זוכה לאותה הצלחה אם היה מציג באמת את האימים של השואה את מחנה הריכוז, את הקור, את הרעב ואת מעשי ההתעללות . הוא היציג סביבה סגורה ולכאורה בטוחה שהקוראים והצופים רק יכולים לנחש על האימים שמסביב לה . ובכך אולי מקור עוצמתו כלפי הקוראים ,אבל מבחינה מסוימת הספר והסרט זכו להצלחה משום שהיו "נעימים " יותר מסיפורי שואה אכזריים בהרבה שכתוצאה מן הסתם לא היו זוכים לטיפול ההוליוודי . "היומן של אנה פרנק" הפך לסמל ומטפורה של השואה הוא גם החדיר את השואה לתודעה האמריקנית והעולמית יותר מכל דבר אחר שנכתב קודם לכן ואולי גם אחרי כן על השואה.
אנה פרנק הפכה בעיני האמריקנים למעין אמריקנית "של כבוד " שאיתה ועם אומץ ליבה והרוח האופטימית שלה יכלו להזדהות.

בעזרת המחזה והסרט  על חייה של אנה פרנק שנוצרו בארה"ב  אמריקה הפכה למורת הדרך המוסרית של אירופה שבה התקיימו אימי השואה. הסרט הפך את אנה פרנק בראש ובראשונה למעין נציגה של עידן השואה בעבור העולם הרחב.
אבל זמן קצר לאחר הקרנתו של הסרט החלו להישמע טענות שלמעשה היומן הוצג בצורה אוניברסאלית מידי כמייצג כל אדם וכך האופי היהודי הספציפי שלו הושמט ונשכח היו גם שהתלוננו. מזכירים שהיומן לא היה זוכה להצלחה גדולה כזאת אם הייתה אנה פרנק שורדת את המלחמה והיומן היה מאבד כתוצאה את משמעותו לגבי הקוראים.
במרכז המאבק כנגד הסרט וההצגה עמד המחזאי מאיר לוין ציוני סוציאליסט ששימש במלחמה ככתב צבאי מראשוני האמריקנים שנכנסו למחנות ברגן בלזן דכאו ובוכנוולד ,חוויות שהישפיעו עליו עמוקות . הוא גם סייע להעפלה. והמאבק באוטו פרנק הפך עבורו אובססיית חיים ממש.

לוין שהיה מחזאי ותסריטאי ידוע יצר קשר עם אוטו פרנק זמן קצר לאחר הוצאת היומן לאור והיציע לעשות אותו למחזה .פרנק הסכים אבל נחתם בינהם חוזה שאם לוין לא יצליח ליצור מחזה שיועמד על התיאטרון לא יהיו לאו זכויות וספות בעניין ופרנק יחפש מחזאי אחר. אם זאת בהערה צוין שגם במקרה כזה לוין יוכל להציג את מחזהו בעברית בישראל .בסופו של דבר פרנק החליט שהמחזה שאותו כתב לוין אינו מתאים לצרכיו/

 

המחזה הדגיש את אופיה היהודי וסבלה היהודי של אנה ואוטו פרנק חשב שיש לשים דגש דווקא על האופי האוניברסאלי של סבלה ולצמצם עד כמה שיותר התייחסויות לאופי היהודי שלה . כדי שאנה תמשיך לחיות בקרב בני עמים שונים.יש לזכור שאוטו פרנק עצמו היה יהודי חילוני למדי ומן הסתם ראה בכך אינטרס שלו עצמו להדגיש את האופי האוניברסאלי של הסיפור ולא את האופי היהודי, ובדיעבד נראה שאכן צדק אחרת אי אפשר להסביר את ההצלחה הכלל עולמית של היומן והמחזה והסרט על פיו .פרנק פנה לצמד מחזאים אלברט ופראנסס האקט ( בעל ואישה) שיעבדו את היומן למחזה המפורסם והמצליח שהועלה לבסוף על הבמה.
לוין המתוסכל סירב להיכנע הוא ניסה להציג במשך שנים את גרסתו למחזה טען תמיד שהיומן הוצג בגרסה אוניברסאלית שסילקה את כל האלמנטים היהודיים שבו. הוא האשים  דמות ספרותית ידועה ליליאן הלמן ( סופרת ובת זוגו של הסופר דאשיאל האמט ) שהייתה בעלת דעות קומוניסטיות באחריות לדחיית המחזה משום שהיה יהודי מדי.
הוא טען שהמסר האמיתי של אנה פרנק הושמד בכך שהפך לאוניברסאלי לחלוטין.
מאיר לוין גם טען שאז שהמחזה שהוא כתב הועתק בידי בני הזוג האקט והגיש תביעת פלגיאט כנגדם. הוא היה אחוז זעם על האקט וגודריץ שזכו בתהילה והכסף שנגזלה ממנו לדעתו.
הדיון המשפטי בין לוין ואוטו פראנק היה מר מאוד ונמשך לא פחות מ-25 שנה והסתיים רק עם מותם של המעורבים. לוין טען שהוא היה קורבן של הונאה והפרת חוזה ושל גניבה ושל פלגיאט של רעיונותיו. הוא טען ששורש ההבדל בינו ובין אוטו פרנק היה שהוא היה יהודי לאומי שרצה להציג את סיפור אנה פרנק כסיפור יהודי בעוד שאוטו פרנק היה תמיד יהודי מתבולל שראה בנאציזם רק כתאונה שקרתה לגרמניה ותו לא. ההבדל הזה בין ההשקפות עמד בשורש הסכסוך בינם.

אוטו פרנק טען שהסיפור אינו סיפור יהודי כלל וכלל אלא אוניברסאלי בניגוד ללוין הציוני.
בית המשפט בארה"ב קיבל את טענותיו של אוטו פרנק כולל את דרישתו לבטל את זכותו של לוין להציג את גירסתו למחזה בעברית בישראל מאחר שעד כה לעשה דבר על מנת לממש זאת.

בכל אופן לגבי טענתו של לוין ההאקטים השתמשו ברעיונותיו השופט אישר את טענותיו וקבע שיש לשלם לו 50 אלף דולר בפיצויים. אבל בית המשפט העליון דחה זאת ובסופו של דבר נקבע שהדמיון היה בלתי נמנע .בכל אופן נקבע למרות הכל מותר ללוין להציג את גרסתו בישראל למרות התנגדותו של אוטו פרנק. לוין חתם לבסוף על חוזה עם פרנק שבו הסכים לוותר על כל זכויותיו על המחזה כולל זכות ההצגה שלו בישראל תמורת תשלום של חמש עשרה אלף דולר מפראנק.אך לאחר  מכן חזר בו וטען שההסכם לא היה הוגן לטענתו הוא נפל קורבן למזימה קומוניסטית שבמרכזה עמדה הפעילה הקומוניסטית ליליאן הלמן ו"המאפיה הסטליניסטית שלה".

.
המחזה בגרסתו הלאומית הציונית של לוין הוצג ב1966 ישראל בבית החייל בבימויו של פיטר פריי וזכה להצלחה סוחפת לוין רק שכח לציין בפני המפיקים ששוב לא היו לו זכויות על המחזה ,לבסוף הוא הורד ממנה לאחר 50 הצגות בדרישת עורכי הדין של פרנק.ההורדה זכתה לביקורת קשה בתקשורת אבל אוטו פרנק עמד על כך.
לוין הפך אחוז אובססיה כתוצאה מהפרשה וכתב רומן על הנושא בשם "האובססיבי " שבו תיאר את המקרה מנקודת מבטו ועם שינויי שמות . לאחר מכן הופיעו שני ספרים שונים שתיארו את הפרשה מנקודות מבט שונות והשני והחדש יותר מביא מסמכים שללוין דווקא היה "קיס " בטענותיו.
מה שברור הוא שכתוצאה מהפרשה מכחישי שואה שונים מצאו עילה לטעון  שהיה זה לוין שכתב את היומן עצמו ועל כך נוצרה מחלוקת עזה אפילו יותר.

מכחישי השואה נגד אנה פרנק

כתוצאה ישירה מפרסומו העולמי היומן הפך לבסיס למחלוקות רבות נוספות .בראש ובראשונה הוא הותקף בידי מכחישי שואה שונים שרואים ביומן כלי הסברה יהודי מרכזי לגבי קיום השואה שטענו שפראנק זייף בו בעצמו קטעים שונים .
ההתקפות האלו החלו ב1957 בעיתון שבדי ובו נטען שהיומן בצורתו הסופית נכתב בידי  לוין. המכחיש מבקר ספרותי דני בשם הארלד נילסן טען לביסוס טענותיו שהשמות אנה ופטר אינם שמות יהודיים (!) וטרח לחקור את הרקע היהודי של כתיבתו של לויו בניסיון להראות שהוא מהחבר האמיתי .

טענות דומות החלו להופיע בסקנדינביה אם כי אוטו פרנק עוד לא היה מודע להם בשלב זה. לאחר מכן החל לטעון זאת גם מורה ניאו נאצי בשם לותר שטילאו שהיומן הוא זיוף.  אוטו פרנק תבע אותו לדין.

את טענותיהם של המכחישים השונים חיזקה העובדה  שאוטו פרנק השתמש בכמה גרסאות של היומן.

האמת היא שאביה של אנה פרנק אכן צינזר חלקים שונים מתוך יומנה של בתו, דוגמת אלה שעסקו במיניותה, יחסיה המתוחים עם משפחתה וגינוי בני משפחה וחברים בדירת המסתור שלהם. לשם העלמת חומרים אלה פרסם אביה של אנה פרנק יומן חלקי בלבד אך לא השמיד את הדפים שהוצאו ואלה פורסמו לאחר מותו, במהדורה המלאה של היומן.עובדה זו שימשה מאז כחומר למכחישי שואה שטענו שפרנק זייף את היומן וכי בכל מקרה אנה פרנק הייתה "מטורפת למין ".
המשפטים בין פרנק ומכחישי שואה אלו נמשכו עד סוף חייו. המכחישים ניסו להוכיח שפרנק זייף את היומן כשהוא משתמש בעט כדורי שעוד לא היה בשימוש בזמן המלחמה. בתי משפט נאלצו לבדוק אתה גרסאות היומן ולקבוע את האוטנטיות שלהם .בית המשפט קבע שהיומן הוא אוטנטי אך זה לא עצר את המכחישים שהמשיכו לטעון שמאיר לוין הוא המחבר האמיתי . בין אלה היה ההיסטוריון הניאו נאצי דויד אירוינג שבהקדמה לספר על היטלר התייחס ליומן ב-1975 התייחס אליו כאל אחד הזיופים המרובים לטענתו על השואה ( מהצד היהודי כמובן ) שנוצר בחלקו בידי תסריטאי ( לוין ) בשיתוף פעולה עם אוטו פרנק.
אוטו פרנק הגיש מיד תביעה משפטית כנגד אירוינג והקטע נמחק מהמהדורות הבאות של הספר. מאחר שעותקים רבים של הספר נמכרו אוטו פרנק דרש סכומי כסף שישולמו לבית אנה פרנק באמסטרדם .
אבל גם זה לא עזר החלו להופיע ספרים שמטרתם הייתה להוכיח שהיומן הוא  זיוף ומתיחה.  האנטישמי דיטליב פילדר שהתמחה בעיקר באנטישמיות פורנוגרפיה ( מסוגו של שטרייכר הנאצי עורך שטירמר )( פירסם ספר שבו היציג את אנה כילדה נימפומאנית ומכורה לסמים והוא היגדיר את היומן כ"פורנו הילדים הראשון ".

המפורסם שבמכחישי אמיתות היומן   הוא מכחיש השואה הידוע ביותר מצרפת רוברט פוריסון פרופסור לספרות בליון במקצועו שפוטר שהפך זאת למשימת חיים להוכיח שהיומן הוא זיוף פוריסון פרסם השוואות בין גרסאות היומן בשפות שונות שבהם הוכיח פרנק כביכול את הזיוף ופירסם גם טקסט של שיחה שניהל עם אוטו פרנק שהוא ואישתו קיבלו אותו בלבביות בביתם אם כי ידעו שהוא מכחיש שואה וניהלו עימו שיחה של תשע שעות שלטענתו הראתה שהאב משקר א וטו פרנק פירסם כמובן את גרסתו שלו לשיחה ממנה התברר שפוריסון הוא זה ששיקר.
פוריסון טען שהיה זה בלתי אפשרי להתחבא במקום המחבוא וכי האב שיקר לגבי  חוויותיה של המשפחה  לאורך כל הדרך  מאחר שלא היו תאי גזים ולא היו מחנות השמדה.

פוריסון טען שאין יומן אחד אלא אין ספור נוסחים ותרגומים ועיבודים המשתנים לפי הצורך. ולא האמת ההיסטורית היא המניעה אותם אלא אוטו פרנק והאינטרסים הכלכליים שלו .

דומה שאת מכחישי השואה עצם קיומו של היומן מטריף באופן מיחד שכן היומן הפך לסמל אוניברסאלי של סבל בכל העולם ( בניגוד לכוונתו של מאיר לוין שרצה להפוך ראותו לסמל יהודי ספציפי ), לטענת המכחישים היומן סייע להקמת מדינת ישראל והוא מסייע לממן אותה היומם פגע בגרמנים ובפלסטינאים הוא כלי פוליטי בידי יהדות העולם והוא שיעור מאלף בפירסומת ובתעמולה בקנה מידה עולמי.

נאצי בריטי בשם קריצ'רד וורל פירסם חוברת שב-1974 שבה טען שהיומן הוא מיתוס שנוצר בידי האב וכי לוין הוא זה שכתב את הדיאלוגים והאב עיבד אותם ללשון הנערה.המכחישים טענו שלא יתכן שנערה צעירה תכתוב ספר בשל כל כך וטען כי המדובר במיתוס שהוא חלק מתרמיות רבות נוספו .
בשלב מסויים במשפט עם מכחיש השואה הנאצי ארנסט רמר מצאו הבודקים שהטקסט נכתב  גם בעט כדורי מסוג שהומצא רק ב-1951 ומידע שהתפרסם בעיתון "שפיגל".   נטען שבדיקה זאת מערערת מאוד את אמינות היומן.

ההתקפות הבלתי פוסקות האלו אילצו לבסוף את אוטו פרנק למסור את היומן לבדיקה רשמית מדעית משפטית שתוכיח את האוטנטיות שלו אחת ולתמיד.
לבסוף יצאה לאור ב-1986 מהדורה רשמית של היומן על גירסאותיו השונות מטעם המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתה עולם השנייה בהשוואה ביקורתית של נוסחי היומן ועם הקדמות מפורטות ביותר על כל הקשור ביומן. המהדורה פורסמו מסקנות מפורטות על כתב היד ,על סוגי הנייר הדיו וכו' .
במהדורה זאת התברר שנוסח היומן המקורי היה ארוך ברבע מהמהדורה שפורסמה לבסוף בגלל קטעים שונים שהוציא אוטו פרנק . המהדורה הביקורתית היציגה זה לצד זה את שלושת גרסאות  היומן שתיים נפרדות של אנה והשלישית של אוטו והשוותה בינן .
פוריסון לא השתכנע גם מזה שהרי בעיני מכחיש השואה כל הוכחה שהיא תהיה  אשר תהיה היא רק עוד חלק מקונספירציה יהודית  רחבת היקף כנגדו אישית. הוא  ניהל כאחוז דיבוק מטורף מעצם קיומם  של  היומן ושל אנה פרנק   במשך שנים משפטים והתקפות  בכל  במה אפשרית כנגד היומן שאותו הגדיר "כלי תעמולה יהודית וציונית שקרית ". .

בספר שפירסם פוריסון ב-1992 נטען שהאב הוא המחבר האמיתי של היומן ( ואם כך מוזר הוא מדוע היה עליו לחבר את כל הקטעים האירוטיים שאותם השמיט ושבהם השתמשו מתקיפי היומן השונים אולי כדי להוסיף אמינות ?) .

לבסוף בדצמבר 1998 אסר בית משפט באמסטרדם להפיץ פירסומים המטילים ספק באמינות יומנה של אנה פרנק .היומן אוטנטי קבע בית המשפט ומי שמטיל ספק בכך עובר על החוק ויוטל עליו קנס של עשרים וחמש אלף גילדן ( 12000 דולאר ) .

מובן  שהפרסומים האלו ממשיכים ברשת. המשפטים בין פרנק ומכחישי שואה אלו נמשכו עד סוף חייו.
האמת היא שאביה של אנה פרנק אכן צנזר חלקים שונים מתוך יומנה של בתו, דוגמת אלה שעסקו במיניותה, יחסיה המתוחים עם משפחתה וגינוי בני משפחה וחברים בדירת המסתור שלהם. לשם העלמת חומרים אלה פרסם אביה של אנה פרנק יומן חלקי בלבד ונעים יותר ובוטה הרבה פחות מזה שאנה כתבה ביומן כפי שפירסם אותו אוטו פרנק יש פחות מין פחות לבטים של ההתבגרות פחות חיכוכים בין המסתתרים דמויות נעימות יותר אך לא השמיד את הדפים שהוצאו ואלה פורסמו לאחר מותו, במהדורה המלאה של היומן.עובדה זו שימשה מאז כחומר למכחישי שואה אחרים שטענו שפרנק זייף את היומן וכי בכל מקרה אנה פרנק הייתה "מטורפת למין ". למעשה דווקא העובדה שאוטו פרנק ראה צורך לצנזר חלקים מהיומן דומה שהיא הוכחה אולטימטיבית לאמינותו. .ורק בשנים האחרונות התגלו עוד כמה עמודים ששמר אוטו בסוד ונחשפו ב1998 בידי שכן שלהם מסר אותם .הגילוי של עמודים האלה הפכו לידיעה עולמית והם עסקו כולם בהתקפה של אנה על נישואי הוריה שבהם ניתחה את היחסים בינהם בצורה שמן הסתם הכאיבה מאוד לאוטו.
התרגום החדש של היומן בהוצאת כינרת כולל את כל הקטעים המצונזרים הללו .

מי היה המלשין ?

עד היום גם לא נפתרה השאלה מי הסגיר את פרנק ובני משפחתה לנאצים והועלו שמות של חשודים שונים. הבולט בהם היה ויליאם ואן נמארן שעבד במחסן הבניין בו הסתתרו. אך אוטו פרנק בעצמו לא האמין בהאשמתו. שלגבי אחד מהם נטען שסחט את אוטו פרנק במשך שנים לאחר המלחמה מכיוון שידע סודות אפלים לגבי מעורבותו של פרנק במסחר עם הנאצים לפני המלחמה.
בניסיון ללכוד את המלשין היה על ידי מציאת האחראי הנאצי לתפיסה.שמעון ויזנטל עשה זאת לאחר שסטודנט גרמני טען שהיומן הוא זיוף ואמר שיאמין בו רק אם ימצא האיש שאסר אותה. ויזנטל חיפש אחריו במשך שנתיים ומצא אותו כשוטר בוינה זילברבאואר זילברברואר הושעה מעבודתו למשך כשנה ואחר כך הוחזר אליה בשאלה מי היה המסגיר ( או המסגירה ) לא נפתרה מעולם. אבל נראה שואן מארן אכן היה האפשרות הסבירה ביותר.
אוטו פרנק נפטר ב-1980 כל הזכויות לתשואות העצומות היומן הועברו לקרן שוויצרית קרן אנה פרנק היושבת ובבאזל. .ב1998 אמורים היו נכסיה של הקרן להגיע על פי יודעי דבר לשלושים מליון פראנק הודות למדיניות השקעות נבונה .שאותם היא תורמת למטרות צדקה.

עם כל הצלחתו הגדולה בית אנה פרנק היה מעורב גם בפעילויות שנויות במחלוקת למשל  כאשר ביקש להכניס למועצה שלו את בנו של המנהיג הנאצי באלדור וו שיראך אך צעד זה הנתקל בהתנגדות עזה ולבסוף בוטל .

בית אנה פרנק הסתבך גם  בשערוריות כאשר אירח  ב-2004 תערוכה   עם קריקטורה של אריאל שרון המושוה לאדולף היטלר .הדבר עורר תגובות נזעמות מהנשיא משה קצב והשר נתן שרנסקי אך המוזיאון הסביר זה הכל במסגרת תערוכה הבודקת את גבולות חופש הדיבור

היסטוריות חלופיות של אנה פרנק

כתבו גם היסטוריות חלופיות על אנה פרנק .הסופר פיליפ רוט כתב ספר בשם "סופר הצללים על סופר שנתקל באישה המאמינה שהיא אנה פרנק שניצלה וחיה באנונימיות בארה"ב .היא מופיעה כדמות מבוגרת בספר הפנטזיה של ג'וף ריימן 253 כנוסעת ברכבתה תחתית בלונדון.
הסופר אדוארדו די פיליפו כתב סיפור  בשם "אנה" של היסוריה חלופית שבו אנה פרנק נשלחת לארה"ב מוצאת את עצמה ככפילה של גו'די גרלנד  בתפקיד דורותי בסרט "הקוסם מארץ עוץ "  מתחתנת עם הכוכב מיקי רוני  והופכת שם לכוכבת קולנוע.
יש אפילו  רומן של היסטוריה חלופית  בשם "הנער שאהב את אנה פרנק  של אלן פלדמן שבו הנער פיט שכ שהיסתתדר בדירה עם אנה  ניצל ועובר לניו יורק ועל חייו כאדם מבוגר.
ב-2003 היא כיכבה בקומיקס ברשת  בשם "אנה פרנק כובשת את הנאצים מהירח " שבו היא מוקמת לתחייה בגוף קיברנטי  ונשלחת ולהילחם באיום נאצי מהחלל.

למה דווקא אנא פרנק ?

 

על אנה פרנק וכל מי שהיה קשור אליה פורסמו אלבומים,ספרים , קבצי מכתבים  סרטים דוקומנטאריים .על שמה נקרא אסטרואיד בחלל .המגזין "טיים"  כלל את אנה פרנק כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר של המאה העשרים ,והיא ללא כל ספק מתה בגיל הצעיר ביותר מכולם .


לסיום אי אפשר שלא לשאול את השאלה:  מדוע דווקא אנה פרנק זכתה להצלחה כה גדולה ששום סופר אחר על השואה לא התחיל אפילו להתקרב אליה? מדוע דווקא היא הפכה לסמלה גדול של אימי השואה ולא יאנוש קורצ'אק למשל?

והתשובה היא שדווקא בגלל שהסיפור היא מתארת הוא כל כך שקט  ובעצם לא קורה בו שו דבר מזעזע ודרמטי הוא מרטיט יותר מסיפורי טרגדיות אמיתיים כמו אלו של ניצולי מחנות השמדה או ק. צטניק שהוקרא הממוצע  פשוט אינו יכול לאכל אותם .

ביומנה כתבה אנה פרנק בחוש נבואי כלשהוא ספק לבגלוג ספק ברצינות שהיא כותבת "מפני שאני רוצה לחיות גם לאחר מותי ".

משאלתה התקיימה. אנה פרנק ממשיכה לחיות לאחר מותה כפי שרק מעט מאוד סופרים מבני זמנה ממשיכים לחיות ובלב מליונים רבים,שכן גורלה היה לסמל .

אבל …סביר להניח שאילו הייתה אנה ניצלת היא לא הייתה סופרת כה מפורסמת כפי שאירע  כתוצאה מהירצחה בגיל צעיר.

כל הסיכויים הם שהיומן היה מאבד את כל משמעותו למיליונים ולא היה זוכה אפילו לשמץ מזערי ביותר של הצלחתו הכלל עולמית אם הייתה אנה פרנק…שורדת את המלחמה.

 

אנה פרנק.ציור מאת מרק שאגאל 1958.

נספח: מכתב ממוזיאון אנה פרנק בארה"ב
Dear Mr . Eshed
According to the Anne Frank Museum in Amsterdam, the Diary
has now been translated into 75 languages–my last exact list totaled   63
languages and I am waiting too to get the new list from the AFH
The Diary are we are told surpassed 33 million copies in print.
Try to contact the AFH: n.delome@annefrank.nl
to get additional information. It is likely you can get an exact list of the
languages and a confirmation of the total copies of the diaries in print
globally.
I have held my position here for 4 and a half years. I cannot tell
you to my satisfaction the impact Anne Frank continues to have
on members of every generation as they revisit her story. Tributes
continue to be made in song, poetry, music, dance and performance.
It is said that the play is prformed somewhere in the states approximately
once every month. The Anne Frank traveling exhibitions have been to
over 200 communities where they have been viewed by over 5 million
people in North America. The exhibit organizers routinely tell us it is
the Anne Frank exhibit which draws the most people to their venues,
and that does include museums which host the exhibits.
Good luck with your story.
Best wishes,
Mary Geary
Director of Development
The Anne Frank Center USA
38 Crosby St., 5th fl.
New York, N.Y. 10013
Tel.: 212.431.7993
Fax: 212.431.8375

 נספח : רשימת ספרים בעברית על אנה פרנק

אנה פרנק יומנה של נערה: 14 ביוני 1942 -1 באוגוסט 1944 . תירגם מהולנדית שמואל שניצר. הוצאת קרני ,1953.מהדורה רביעית , הנוסח המלא ,גם כן בתרגום שניצר ,הוצאת קרני, 1992

אנה פרנק –יומן ::הנוסח המלא בתרגום חדש מהולנדית קרלה פרלשטיין . הוצאת דביר 2007 .
אנה פרנק הגמד החכם בתרגום מרים ילן שטקליס עם הקדמה של אדיר כהן ,איורים גליה לרר,ה וצאת עלמה ,1989. .

אנה פרנק סיפורים תרגמה מהולנדית מרים ילן שטקליס ציורים דומיניק רולן וחוה נתן ,יבנה תשכ"ב.

מהדורה שישית מורחבת יצאה ב-1988 עם תרגומים חדשים של "סיפורים מהאגף הנסתר " בידי שלמה טנאי .

ספרים על אנה פרנק

פרנסיס גודריץ' וא הקט "יומנה של אנה פרנק " תרגם ניסים אלוני בתוך מחזות ומערכונים הוצאת ההסתדרות הכללית הועד הפועל המרכז לתרבות וחינוך ,איגוד במות החובבים .תורגם גם בידי אלכס זהבי בהוצאת האגודה לקידום תרבות התיאטרון לילדים ולנוער ליד משרד החינוך . שנות השבעים .מאיר לוין אנה פרנק :מחזה בשלוש מערכות .עברית שולמית גבעולי ועדנה שביט ,עבוד בתיה לנצט ופיטר פריי ,הוצאת לוין, 1967 , הופיע במקור בשם "יומנה של אנה פרנק ".

פרנסיס גודריץ' ואלברט הקט יומנה של אנה פרנק תרגום ניסים אלוני ,בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה ,רמת גן ,1990. מהדורה שנייה הוצאת בית ספר בית צבי , 2005.
יוסף שה לבן יומנה של אנה פרנק ,הערות והנחיות ללימוד וקריאה, אור עם ,1978 אור עם ,1978.

רות שלוס מבט על אנה פרנק  קטלוג תערוכה שהתקימה בספרית שער ציון, בית אריאלה, אפריל-מאי 1981
נינה טננבוים בקר ילדי השואה :יומנים וזכרונות .תרגם מיידיש צבי ישיב ,אין שם מו"ל . 1984. מחקר וסקירה על יומני ילדים בשואה.

מיפ רויס ואליסון לסלי גולד נזכור את אנה פרנק ומשפחתה:סיפורם המופלא של מחביאי אנה פרנק ומשפחתה תרגום נעמי כרמל ,דביר ,1987.

תקציר: "נזכור את אנה פראנק" הוא האוטוביוגרפיה המרגשת של מיפ חיס, האישה שסייעה למשפחת פראנק בהיותה במחבוא.

ארבעים שנה לאחר שפורסם לראשונה הספר אנה פראנק – יומנה של נערה (ראה אור בעברית בהוצאת קרני-דביר), שנעשה במרוצת הזמן חלק מן הקלאסיקה המודרנית, ניתנת לנו ההזדמנות להתוודע אל מסתיריה של אנה פראנק.

קשריה של מיפ עם משפחת פראנק החלו ב- 1933, כשהיגרה מגרמניה להולנד, במנוסתם מפני הנאצים. ב- 1942, לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד, החליטה משפחת פראנק לרדת למחתרת ולהתחבא. מיפ, יחד עם בעל האנק, מילאו תפקיד מרכזי בקיום הקשר בין המחבוא של משפחת פראנק לעולם החיצוני. במשך יותר משנתיים, ותוך הסתכנות מתמדת, דאגו בני הזוג חיס לספק לדיירי המחבוא מזון, ידיעות ומלוא חופניים עידוד. בסיפור המרתק הזה, המתאר במידה מהממת של כנות ופשטות את פרטי החיים תחת עול הכיבוש הנאצי, נכללים כמה גילויים מסעירים.

חנן נייק, תרצה יובל ,פרידה גור אריה עולמה של אנה פרנק בית אנה פרנק , אמסטרדאם 1992 אלבום לתערוכה קיים גם באנגלית.

וילי לינדור שבעת החודשים האחרונים :נשים בנתיב של אנה פרנק מהולנדית שמואל שניצר, ביתן ,1992.

תקציר:בעת החודשים האחרונים – נשים בנתיב של אנה פרנק הוא סיפורן האישי של שבע נשים צעירות, חברות ילדות ומכרות של אנה פרנק, אלה שהיו איתה במשך כל אותה תקופה ועד רגעיה האחרונים במחנות הריכוז של הנאצים. שבעת החודשים האחרונים הוא גם סיפור מותה של אנה פרנק, הנערה היהודיה שיומנה המפורסם זיעזע את העולם. דורות של נערים ונערות קראו בריגשה את יומנה של הילדה שהסתתרה, למעלה משנתיים, עם משפחתה בדירת – מסתור בבניין המשרדים של אביה בעיר אמסטרדם. היומן, שנמצא אחרי המלחמה על – ידי האב, היחיד ששרד ממשפחת פרנק, מסתיים בשני משפטים קצרים, כדיווח קר וענייני: ב – 4 באוגוסט, 1944, פרצה למחבוא ה'גרינא פוליציי' וכל המסתתרים נעצרו ונשלחו למחנות – ריכוז בהולנד וגרמניה." "במארס 1945, חודשיים לפני שחרור הולנד, נספתה אנה במחנה – ריכוז ברגן – בלזן." מה הם הדברים הנוראים שחוותה אנה? מה קרה לה, לאחותה ולאמה בשבעת החודשים הקשים שחלפו מעת מעצרן ועד לשבועות האחרונים שלפני סיום במלחמה ושחרור האסירים ממחנות ההשמדה? איך הן הצליחו להחזיק מעמד במחנות הריכוז למרות המחלות ועבודות הכפייה? איך הן שרדו את הטרנאספורטים והסלקציות במחנות ההשמדה? מדוע הן לא הצליחו לשרוד גם את השבועות האחרונים ולהציל את חייהן? שאלות אלו ואחרות הטרידו רבים במשך כל השנים שחלפו מאז. וילי לינדוואר, יהודי הולנדי, מפיק סרטים דקומנטריים, לקח על עצמו את המשימה הקשה לאתר את הנשים האחרונות ששרדו את מחנות ההשמדה, אלא שהכירו אנה פרנק בילדותה ופגשו בה ובמשפחתה במחנות הריכוז השונים – עזרו, עודדו וסעדו אותן ככל יכולתן כאשר אנה ואחותה, מרגוט, נפלו למשכב חסרות – אונים. שבעת החודשים האחרונים מתעד, בגוף ראשון, את עדותן המזעזעת של נשים אלה על ימיה האחרונים של אנה פרנק, על החיים והמוות במחנות, על עבודות הכפייה, המחלות, בסלקציות האכזריות, הפרדת ילדים מהוריהם, נשים מבעליהן, קריעת עוללים מידי אמהותיהן ושליחתם לתאי הגזים ביחד עם זקנים ושאר יהודים שהיו "חסרי – תועלת" למאמץ המלחמתי של החיה הנאצית.

ונורה ליי אנה פרנק , ציורים ריצ'רד הוק , תרגמה רחל פן,סדרת אנשים מפורסמים ,הוצאת כינרת ,1993. ספר לילדים.
מנו מצלר, רוד ואן דר רול היסטוריה להיום –אנה פרנק תרגום רונה גרינברג ,בית אנה פרנק אמסטרדאם ,1996.

 

שמואל תומס הופרט האם ראיתי את אנה פרנק? ספריית הפועלים ,1997 .

תקציר :"אדוני אמר שהיה בברגן בלזן. האם ראה שם את אנה פראנק?" השאלה הופנתה אלי בקול צלול, בגרמנית, על ידי ילדה שישבה בשורה הראשונה, בכניסה הרפורמיסטית בעיר ההאנזה ליבק, עירו של תומאס מאן. הסיפורים הקצרים, הנובלה "כוסית לברטה" והמסה "מברגן בלזן לירושלים", שכונסו בקובץ האם ראיתי את אנה פראנק? נכתבו החל בשנות השבעים המאוחרות ועד למחצית השניה של שנות התשעים. בכולם ניכר חותמו של מספר ישראל בוגר, ניצול שואה, המשחזר את קורותיו ותוהה על שורשיו ועל זהותו הכפולה. האם ראיתי את אנה פראנק? הוא מסמך אישי, שבו שזורים פרטים אוטוביוגרפיים עם יסודות בדיוניים. הסיפורים כתובים ברגישות, בהומור שוויקי חכם ומתוך הכרת תודה של אדם שנולד פעמיים. בספר כלולים סיפורי נסים (מתקופת השואה), סיפורים ארץ ישראליים ומסע מצמרר אל מחוזות ילדותו של המחבר, בעיירה קטנה בצ`כיה. בסיומו של המסע מנתק שמואל תומס את חוט הטבור הקושר אותו אל עיר הולדתו ומתחבר לירושלים.

אליסון לסלי גולד אני זוכרת את אנה פרנק :זכרונותיה של חנה גוסלר מאנגלית דבורה נגבי ,הד ארצי ,2000 .

תקציר :כולנו מכירים את יומנה של אנה פרנק, אחד הספרים שהיו לסמל לתקופת השואה ולמאבק היהודים לשרוד בה. כידוע לכל, אנה פרנק לא שרדה, ומתה מרעב וממחלה במחנה הריכוז ברגן-בלזן בשנת 1945, קרוב לסופה של מלחמת העולם השניה. עם זאת, לא רבים יודעים כי חברתה הטובה של אנה פרנק, חנה גוסלר, שרדה את תלאות המלחמה והשואה והצליחה לספר את סיפורה של אנה פרנק ? ושלח עצמה. חנה, שהיתה חברתה הטובה של אנה פרנק לאורך כל ילדותן המשותפת באמסטרדם, גרה בשכנות לאנה עד לאותו יום שבו נעלמה משפחת פרנק כאילו בלעה אותה האדמה ועברה לגור במחבוא. אליסון לסלי גולד, מחברת הספר אני זוכרת את אנה פרנק, מביאה לנו את זכרונותיה של חנה גוסלר, את קורות חברותה הקרובה עם אנה ומספרת על תלאותיה של חנה עצמה בזמן המלחמה. חנה מספרת לנו על אנה פרנק המצחיקה, החכמה והצעירה, שבילתה במסיבות פיג`מה עם חברותיה, התעניינה בבנים, ורצתה להיות מפורסמת ? נערה ככל הנערות. סיפורה הנוגע ללב של חנה גוסלר הוא השלמה של יומנה של אנה פרנק ומתאר גם את פגישתן הטרגית של חנה ואנה במחנה הריכוז בלגן-בלזן זמן קצר לפני מותה של אנה. המחברת מפיחה רוח חיים בזכרונותיה של חנה על שתי נערות מתבגרות אשר על אף מצבן המייאש, לא איבדו תקווה. כמו כן כלולות בספר הערת המחברת, הקדמה מאת חנה וגסלר ותמונות מילדותן המשותפת של חנה ואנה פרנק.

ורדים מן האדמה - ביוגרפיה של אנה פרנק / קרול אן לי
קרול אן לי ורדים מן האדמה :ביוגרפיה של אנה פרנק מאנגלית דפנה לוי ,מחברות לספרות ,2000

תקציר:

יפורה הטרגי של אנה פרנק נחשף ביומן המרגש שכתבה, המהווה מסמך אותנטי לאירועי תקופתה. יומנה היה לאחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. לכן מפליאה העובדה שזו הביוגרפיה המעמיקה הראשונה שנכתבה עליה.

ורדים מן האדמה הוא פרי מחקר מקיף, שבמהלכו ריאיינה המחברת שלו, קרול אן לי, עשרות בני – אדם, קרובי משפחתה של אנה פרנק וידידים ששרדו בשואה. למחברת ניתנה גישה בלעדית למסמכים שטרם ראו אור, אשר אפשרו לה לבחון מעמדה ייחודית את אופייה המתפתח של נערה מורכבת, חדת-מבט וכישרונית זו, ואת מערכת השיקולים והלבטים שהביאו לקיצוץ חלקים מביכים ביומנה.

 

ורדים מן האדמה מספר את סיפורה של משפחת פרנק לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. הוא מציג עדויות חדשות לשאלת זהותו של הנאשם בהסגרת המשפחה וכן עדויות כואבות על ימי חייהן האחרונים של אנה ואחותה מרגוט שנספו במחנה הריכוז ברגן-בלזן.

בצד סיפורם של בני משפחת פרנק נפרש סיפורם המר של יהודי הולנד, שנלו קורבן לתאוות הרצח של הנאצים מזה ולבוגדנותם של ההולנדים מזה.

מליסה מילר הנערה אנה פרנק ,ביוגרפיה. תרגמה מגרמנית רוני לוביאנקר ,דביר 2001

תקציר :

כל זמן שהאנושות כולה, בלי יוצא מן הכלל, לא תעבור מטמורפוזה גדולה, תוסיף המלחמה להשתולל, וכל מה שנבנה, גדל ושיגשג ייקטע ויושמד ויתחיל שוב מחדש לאחר מכן!"

כך כתבה אנה פרנק חודש ימים לפני יום הולדתה החמישה-עשר.

המלחמות מוסיפות להשתולל בעולם, אך אסור לנו לחדול מלתלות תקווה בכושר הלימוד של האדם. לפיכך עלינו להמשיך ולספר סיפורים כגון אלה של אנה פרנק. כנגד השכחה.

ביוגרפיה זו מנסה להשלים את יומנה של אנה, ולתעד את נתיב הייסורים שבו הלכו היא, בני משפחתה, וחבריה הקרובים. בו-בזמן היא מתארת את תועבות המשטר הנאצי: החל בתעמולת השנאה, דרך ההגבלות, ההשפלות ושלילת הזכויות, וכלה בהגליה וברצח ההמוני של היהודים. כדי לגלות את הדמות שמאחורי המיתוס, ולהרכיב תמונה אותנטית ככל האפשר של חיי אנה הקצרים, התחקתה מליסה מילר על שורשיה המשפחתיים ועל הסביבה החברתית שעיצבה את חייה. לשם כך היא נפגשה עם עשרות ניצולי שואה, שוחחה עמם ארוכות ובדקה מכתבים, רשימות, תצלומים ומסמכים שלא פורסמו עד כה. שפע עדויות זה, כך מקווה המחברת, יסייע להתוודע לעומקה של פרשת חיים אחת.


אוה שלוס עם אולין ג'ון קנט ילדות אחרת : מסע החיים של אוה תרגום שאולה פרנקל בהשתתפות מרים תליטמן , יד ושם , 2001. סיפורה של אחותה החורגת של אנה פרנק ( בת החורגת מנישואיה השניים של אביה של אנה פרנק ) .

אנה באום, מריה בטי סימון דקר, מרים דובי-חזן ביום שאנה פרנק מתה רעננה : דוקוסטורי, 2004 .

ג'וזפין פול ואנג'לה ברט  אנה פרנק תירגמה רימונה די נור , איירה אנג'לה בארט, כתר ,2005. ספר לילדים.

תקציר :

יומנה של אנא פרנק פורסם ב 1947 ומאז תורגם ליותר מחמישים שפות, עבד לקולנוע ולטלויזיה והעלה בתאטראות ברחבי העולם. אנא פרנק נהפכה לסמל הילדים היהודים שנכחדו בשואה.

הסיפור שכתב ´וזפין פול במיוחד למען הקוראים הצעירים ואיוריה הנפלאים של אנג´לה בארט משרטטים את דמותה התוססת של אנה ומציגים את ספור חייה של נערה רגישה ואמיצה, את יחסיה עם הקרובים לה ואת תקוותיה ושאיפותיה.

אנה פרנק היקרה / מרג'ורי אגוסין

מרג'ורי אגוסין אנה פרנק היקרה מספרדית יורם מלצר ,כרמל ,2006.. . ספר שירים שיש בו דיאלוג אינטימי בין משוררת בת זמננו לאנה פרנק.


.
סוזנה דיוידסון אנה פרנק מאנגלית חגי ברקת דני 2007 .

תקציר:

בגיל שלש עשרה נכנסה אנה פרנק עם בני משפחתה למחבוא סודי כדי להסתתר מהנאצים. במשך שנתיים אסור היה לה לצאת החוצה, לרוץ, לצעוק או לצחוק בקול רם מדי. במקום זאת היא מלאה את היומן שקבלה ליום הולדתה במחשבותיה ורגשותיה, עד ליום בו נתפסו בני המשפחה ונשלחו למחנות הריכוז. היומן שכתבה התפרסם בכל העולם והפך את אנה לסמל של אומץ לב, תקווה ואמונה, כמו גם לסמל סבלם וגורלם של בני העם היהודי בשואה.

הספר שמביא את סיפורה של אנה והתקופה, נכתב בעזרתה של אווה שלוס, ניצולת שואה ואחותה החורגת של אנה פרנק.

יפים חזן    חנה סנש. אנה פרנק. :   פואמות ושירים /   תל אביב : טרקלין, תשע"ב, 2012.

תקציר:ים חזן עלה לארץ בשנת 1991. אוהב ארץ ישראל והשפה העברית.
בספר כלולות הפואמות חנה סנש / אנה פרנק "הגיבורות שלנו", כדבריו, וכן שירים נוספים על היסטורה יהודית ("יד ושם", "ליל הבדולח"), על מוסיקה ("הפוקו אלגרטו", "שוסטקוביץ וטוסקניני") על כלכלה ועבודה ("ליצור מקומות עבודה", "צריכים לתת קביעות") ועוד, המספרים סיפור אופטימי של קליטה.

מנו  מטסלאר  אנה פרנק – בין מילים לתמונות /   מאנגלית: אביגיל בורשטיין  אור יהודה : דביר, תשע"ב 2012.

תקציר :אנה פרנק היא מהדמויות המוכרות ביותר בעולם. בני נוער ומבוגרים רבים קראו את יומנה והתוודעו אל השנים שבילתה במסתור, אבל מעטים מכירים מקרוב את חייה לפני המלחמה ואת המהפך הנורא מילדות מאושרת, מלאה בחברים ובחלומות, לנידוי חברתי ולמאבק להישרדות. הספר אנה פרנק – בין מילים לתמונות מציג תצלומים רבים ונדירים, ציטוטים אותנטיים והסברים היסטוריים קצרים, ומקים לתחייה מהלך חיים מצמרר ותקופה גורלית בתולדות האנושות. ‬

שרון דוגר במסתור עם אנה פרנק. :   סיפורו המופלא של הנער שאהב את אנה פרנק /    תרגום: בן ציון הרמן תל-אביב : ספר לכל, 2012.

תקציר:

"אני נער ביישן, אך גדל במהירות ונהיה לגבר. אני אהבתה של אנה פרנק. אתם מכירים אותי דרך המילים שלה.
מי אני באמת? אני פטר. לא שכוח אך גם לא ממש ידוע."

"ספר אודות ילד בשם פטר ואן פלס שהיה אהבתה של אנה פרנק. פטר נכנס למחבוא בתחילת יולי 1943 עם משפחתו ואט אט נרקמו יחסים בין השניים. בספר מתואר יומן דמיוני שכתב הנער מתקופת שהותו במחבוא ועד למותו בסמוך לסוף המלחמה. בספרה מנסה שרון דוגר לתאר ממבט עינו של פיטר כיצד הוא חווה את החוויות המשותפות שלהם במחבוא ובהמשך במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

תיאו קוסטר חברים לכיתה של אנה פרנק / מאנגלית: דנת נוי-מרקוס. ‬ [רמת גן] : מדיה 10, תשע"ו פברואר 2016.

תקציר:שנת 1941 היה תיאו קוסטר תלמיד בליציאום היהודי שבאמסטרדם. נכפה עליו ועל כל התלמידים היהודים בהולנד לעזוב את בתי הספר שבהם למדו עד כה ולעבור ללמוד בבתי ספר ליהודים בלבד. אחת מבנות כיתתו של תיאו הייתה אנה פרנק, והיומן שכתבה בשנים שהסתתרה במחבוא נהיה עם הזמן לאחד מהמסמכים החשובים ביותר של תיעוד השואה. הספר הזה הוא דיוקן מרתק של שישה מחברי כיתתה של אנה ששרדו את השואה, בהם גם תיאו קוסטר. בספר מעלים החברים את זיכרונותיהם מאנה לצד סיפורי הישרדותם האישיים. אלברט גומז דה-מסקיטה, שהסתתר בעשרה מקומות שונים עד תום המלחמה, חנה (האנלי) גוסלר, ששרדה את זוועות ברגן-בלזן, ושם פגשה את אנה והצליחה לשוחח עמה ימים אחדים בטרם מתה ממחלת הטיפוס, ננט בליץ-קוניג, ששרדה את המלחמה בעור שיניה ובחרה להשאיר את הולנד מאחור, לני דוייזנד, שהסתתרה ביערות ונהייתה רופאה וז’קלין ואן-מרסן, שהודות לתושייתה של אמה ניצלה ונהייתה סופרת מפורסמת".

אנה פרנק – היומן הגרפי / עיבד: ארי פולמן ; אייר: דוד פולונסקי ; מבוסס על תרגומה מהולנדית של קרלה פרלשטיין ; תרגום מאנגלית והתאמה לרומן גרפי: מיכל פז-קלפי. ‬ חבל מודיעין : כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ח 2017.

תקציר :

יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם – הוא זכה לאינספור גרסאות בכל פורמט אפשרי: קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון ואמנות חזותית – עכשיו הוא רואה אור בעיבוד ליומן גרפי, היחיד שאושר בידי קרן אנה פרנק – מופקדים עליו שניים מבכירי היוצרים בארץ – ארי פולמן, שהקפיד לשמר את קולה הנועז ומלא ההומור של אנה, ודוד פולונסקי, שתירגם אותו לאינספור דימויים מופלאים המבטאים את תעצומות הנפש של אנה ואת עולמה הפנימי העשיר.

מאמר על העיבוד לקומיקס 

רשימת ספרים על אנה פרנק באנגלית

תמונה מסיפור על אנה פרנק בעולם חלופי.

ואילו הייתה אנה פרנק שורדת ?

1. פילים רות סופר הצללים עברית חיים גליקשטיין ,הוצאת זמורה ביתן מודן ,1981.
סופר אמריקני נתקל באישה שהוא חושב שהיא אנה פרנק שניצלה מהשואה ועברה לארה"ב .
2. ג'ף ריימן 253: הגירסה המודפסת  עברית יעל אכמון , הוצאת גראף ,2004.

 רומן פנטסיה שבו אנה פרנק הזקנה  היא נוסעת ברכבת תחתית בלונדון וחייה משתלבים בחיי הנוסעים האחרים .
3. הנער שאהב את אנה פרנק מאת אלן פלדמן

4. "אנה " בתוך "דפים אבודים " מאת פאול די פיליפו

אנה פרנק כובשת את הנאצים מהירח

5. שלום  אוסלנדר   תקווה :   (טרגדיה) /  תרגום יעל סלע -שפירו , אור-יהודה : כנרת, זמורה ביתן, דביר, תשע"ג, 2013.
‬תקציר:פסיכולוג של סלומון קוגל אמר לו שהתקווה היא בבסיס כל החרדות, אבל קוגל לא שמע לו והתעקש על התחלה חדשה. עם אשתו ובנו התינוק הוא עובר לעיירה הקטנה סטוקטון, אבל הדברים לא מסתדרים כמתוכנן: אמו הגוססת נאחזת בעקשנות הן בחיים והן בזיכרונות ממחנות ריכוז נאציים שמעולם לא התענתה בהם; אשתו רוצה לעורר מחדש את הרומנטיקה שמתה לאחר לידת בנם הראשון; בסביבה יש מטורף כלשהו שמצית בתים דומים לזה שרכש קוגל; ולילה אחד, שבו הוא שוב לא מצליח להירדם, הוא מגלה שבעליית הגג שלו חיה וכותבת אנה פרנק, שהשמועות על מותה היו מוקדמות בתכלית.

נטלי שוחט   החברה של אנה. :   בלוג של נערת בת מצוות /   נוף השרון : רב מכר הוצאה לאור, 2017.תקציר:

מדוע כתבה הנערה יערה לוי יומן כשחזרה מטיול באמסטרדם?  מיהי הלן ומה בינה לבין אנה פרנק?  האם ייתכן קשר עמוק בין שתי נערות ממרחק של למעלה משבעים שנה?  מה דומה בין העיר אמסטרדם לבין רחוב חילוני ביום הכיפורים?  האם יציע איתן, הנער המקובל בשכבה, חברות ליערה? שאלות אלה ועוד רבות אחרות יקבלו מענה ביומן הנעורים המיוחד שלפניכם. יערה לוי, נערה בת שתיים עשרה כמעט, מחליטה לכתוב בלוג, מעין יומן מודרני, בו היא מספרת על אודות קורותיה של נערה רגילה: לימודים, חברים, מסיבות בת מצווה, טיולים, ענייני בנות ועוד. אלא שאין זה יומן רגיל כלל ועיקר. זהו יומן מיוחד במינו "המתכתב" עם דמותה של אנה פרנק ועם יומנה המפורסם שנכתב בהולנד, במסתור, בתקופת השואה. בסוף כל פרק חותמת יערה בכינוי "החברה של אנה", וזהו גם שמו של הבלוג שלה. תובָנות חשובות בספר  "החברה של אנה" זהו ספר שרוקם, בתבונה וברגישות, את הקשר שבין השואה האיומה לביניכם, בני הנוער של ימינו אלה, דרך עיניה הבוחנות וליבה הרגיש של נערה צעירה. נוצר כאן גשר עדין, בין דורי, בין העבר להווה באמצעות "התכתבות" בין שני יומנים, בין שתי נערות.  חידוד תודעת השואה ואימתה בקרב בני נוער בישראל ובעולם; כלי נוסף למניעת התופעה של הכחשת השואה.

קישורים רלבנטיים :

אתר בית אנה פרנק

אתר משפחתה של אנה פרנק 

אתר קרן אנה פרנק

אתר אמריקני מקיף

אנה פרנק בויקיפדיה
אנה פרנק בויקיפדיה באנגלית

אנה פרנק באתר מט"ח

הסופרת הגיבורה שלי אנה פרנק

זוכרים את אנה פרנק :תקצירי ספרים על אנה
ספרים על אנה באנגלית

קישורים על אנה

תערוכה על אנה פרנק

המחזה "יומנה של אנה פרנק"

סרטים שונים על אנה פרנק

היומן באתר כנפים
ספר קומיקס  על אנה פרנק

ראיון עם אוטו פרנק

מרים דותן על אנה פרנק

מי האחראי להלשנה ?
.
אנה פרנק ומכחישי השואה
דיויד אירוינג נגד אנה פרנק

 

עץ ערמונים מבית אנה פרנק נכרת

מכתבים חדשים של אנה פרנק התגלו

גילוי מסמכים חדשים של אוטו פרנק
הקרב על היומן של אנה פרנק 

אנה פרנק ההצלחה הספרותית : מאמר באתר הספריה הלאומית 

ועוד גיבורות מהשואה:

איך ליצור ולהרוס גיבורה לאומית :על חנה סנש
זכרונות הדור העשירי לשואה