ארכיון תג: עזה

מיכלי הגז בעזה :סיפור קומיקס על עזה במלחמת ששת הימים

 

הסיפור שלפניכם מתפרסם לרגל מלאת 53 שנים למלחמת ששת הימים שהסיפור מתרחש במהלכה.

הוא  התפרסם בשבועון "משמר לילדים "כרך לו  שהיה אחד מכרכי השיא  של השבועון מבחינת פירסום סיפורי קומיקס.השבועון מיעט מאוד אם בכלל לפרסם קומיקס אם בכלל. ובכרך זה  היו בו שני סיפורים שלמים! כשלרוב היה רק סיפור אחד במקרה הטוב.

הסיפור הראשון  שכבר פירסמתי בבלוג זה היה

איפה טמונות התמונות

שפורסם בכרך לו 1980-1981 ב-24 חלקים.נצייר דניאל לוי על פי ספר של אוריאל אופק.על מאבק בין שני אחים צייר וצלם המבוססים על הציר האמיתי נחום גוטמן והצלם האמיתי נחום גוטמן"

 

הסיפור השני שלפניכם היה

מיכלי הגז בעזה.

צייר דניאל לוי

על פי ספר של נעמי קיטרון- עפרי

משמר לילדים " כרך לו 1981 ב-23 חלקים.

הסיפור התבסס על אחד מארבעת ספרי סדרת  עלילות "הנוודים " חבורת ילדים וילדה שמפענחים בכל ספר תעלומה. כל אחד מארבעת הספרים  סופר בידי חבר אחר מארבעת חברי החבורה.

 <ציורים ועטיפה – אלישבע לנדאו>

ספרי הסדרה היו :

  • האיש המסתורי בבית העזוב (תל אביב : מ. מזרחי, תשל"ה 1974)
  • מזייפי הכספים (תל אביב : מ' מזרחי, (תשל"ה 1975)
  • מבריחי הסמים (תל אביב : מ' מזרחי, (תשל"ה 1975)
  • מיכלי הגאז בעזה (תל אביב : מ' מזרחי, תשל"ה 1975)

 

בסיפור שלפנינו חבורת ילדים נאבקת בכנופיית מחבלים בעזה. סיפורם של חברי "אגודת הנוודים" מתחיל כשבוע ימים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר הם מחליטים לנוכח המתיחות לצאת לעזרת ישובי הספר.

דני, גיבור הספר 'מיכלי הגאז בעזה'  והמספר שלו יוצא לעזרת קיבוץ נחל עוז עם חבר נוסף מהחבורה – רוני, ולאחר זמן עושים את דרכם לעזה כדי למצוא את מיכלי הגאז המאיימים על ישראל.

 

הסיפור זכה לעיבוד קומיקס של דניאל לוי איש קיבוץ.

בסיפור זה אנו זוכים לתיאור יחיד במינו בקומיקס העברי או העולמי ואם כבר גם בספרות העברית והכללית של רצועת  עזה בזמן מלחמת ששת הימים.

זהו אחד משני סיפורי קומיקס בודדים שפורסמו בעברית על עזה. את השני אביא בעתיד.

 

 

 

 

ספח : דניאל לוי צייר קומיקס של "משמר לילדים :

איני יודע הרבה על דניאל לוי הוא צייר את רוב הסיפורים של הקומיקס במשמר לילדים וכנראה היה קיבוצניק.הסיפורים שלו יש להודות נופלים בהרבה ממה שפורסם במקביל ב"הארץ" שלנו " וב"דבר לילדים " המתחרים. הם כמעט פרימיטיביים בהשוואה. אבל יש להם קסם משלהם.

שניים מששת הסיפורים שצייר נמצאים כעת ברשת ותוכלו לקרוא ולשפוט בעצמכם.

סיפוריו היו :

  1. השליט מדונגא דונגא. כתב יוסי מרגלית צייר דניאל לוי כרך לב של משמר לילדים  1976-1977 ב-24 חלקים.

עלילות ילד שמטוסו מתרסק בקרבת שבט כושי באפריקה. השבט חושב שהילד הוא אל כתוצאה מכמה טכנולוגיות פשוטות שיש לו. סיפור שמדהים היום בגזענות הסמויה שלו ובמיוחד בהתחשב במקום שבו פורסם.

בכרך ל"ג לא היה סיפור מצוייר מה שמראה או על נקיפות המצפון של העורכים בעניין או שפשוט לא מצאו חומר מתאים להם.

מכאן ואילך הסיפורים היו כולם עיבודים של סיפורי ילדים ידועים למדי או שהיתאימו במיוחד לקו האידיאולוגי של המגזין.

2. פורץ המחסומים . צייר דניאל לוי על פי ספר של עמוס בר . כרך ל"ד  תשל"ט ב-33 חלקים.

סיפור על מלחמת העצמאות. פורסם שוב ב"יקום תרבות ".

בכרך לה ב- 1980   שוב לא היה  סיפור מצוייר.

כרך לו  לעומת זאת היה אחד מכרכי השיא של "משמר לילדים " מבחינת הקומיקס היו בו שני סיפורים שלמים!

3. איפה טמונות התמונות צייר דניאל לוי. משמר לילדים כרך לו 1980-1981 ב-24 חלקים.  על פי ספר של אוריאל אופק.הסיפור שקראתם למעלה.

4. מיכלי הגז בעזה.צייר דניאל לוי על פי ספר של נעמי עפרי . משמר לילדים כרך לו 1981 ב-23 חלקים.

על חבורת ילדים שנאבקת בכנופיית מחבלים בעזה.

5.  הוא ברח מהבית. צייר דניאל לוי על פי ספר של צביה בן שלום ( שהופיע במקור בהמשכים בדבר לילדים בשנות השישים ). כרך ל"ז  1981-1982 . ב-18 חלקים.

על ילד שבורח מביתו לקיבוץ.

כרך לח שוב היה ללא   סיפור מצוייר. הקומיקס חזר בכרך ל"ט:

6. תעלומת החטיפות . צייר דניאל לוי על פי ספר של זאב ורדי . משמר לילדים כרך ל"ט 1984. ב-15 חלקים.

על ילדים שנאבקים בכנופיית חוטפי ארנקים.

ובכך הסתיימה עד כמה שידוע לי הקריירה הקומיקסאית של דניאל לוי .עם כי משמר לילדים פירסם עוד שני סיפורי קומיקס אבל הם כבר היו זרים.

את סיפור הקומיקס האחרון שפורסם ב"משמר לילדים " שהיה סיפור מדע בידיוני שצוייר על ידי אמן הונגרי על פי סופר מדע בדיוני גרמני ידוע תוכלו לקרוא כאן :

כוכב הלכת המיסתורי " 

ראו עוד סיפור קומיקס מאת דניאל לוי ממשמר לילדים "

פורץ המחסומים על חיי גיבור ישראל זרובבל הורוביץ  על פי עודד בצר 

מצובא ועד לעזה :הספר "אביגיל " מאת אמנון ז'קונט

 

avigail

 

 

 

בתחילתה של עוד הפסקת אש במלחמה עם רצועת עזה,  מלחמה שניראית כנצחית וללא כל סיום באופק זה הזמן לחזור ולקרוא ב"אביגיל" מאת אמנון ז'קונט.זהו רומן בלשי היסטורי שעלילתו מתרחשת לפני 3080 שנה, בתקופה שעזה הייתה מרכז התרבות האיזורית, ההיפך הגמור ממה שהיא היום.

והנה מאמר שפירסמתי ב"יקום תרבות" על הספר ועל עזה הקדומה שהוא מתאר.

סקירה על הספר "אביגיל" מאת אמנון ז'קונט(הוצאת כתר, 2014, 269 עמודים)

מה אפשר לעשות עם עזה?

בשלב הזה נראה שהולכת ומתקרבת ההחלטה לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס (לא לחסל אותו כי זה כנראה בלתי אפשרי,הם ימשיכו להתקיים כארגון מחתרתי).אם קודם נראה היה שאפשר להגיע להפסקת אש עם החמאס, הרי שהאפשרות הזאת מתבטלת לאחר ניתוק קשרי האוויר עם  העולם כתוצאה מפגיעת רקטה של החמאס. ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שדבר כזה יקרה שוב ( ושוב) כתוצאה מגחמותיו של החמאס. ושוב אינה יכולה להרשות לעצמה את קיומו של אירגון טרור שממוקד לחלוטין במטרה להשמידה ויהי מה ויכולותיו משתדרגות בצורה דרמטית בכל סיבוב מלחמתי. בסדר, אז נניח שעזה בידינו. מה אז? האם נמשיך לשלוט בעם העזתי שאותו כבר נטשנו בשמחה לפני כמה שנים? החיכוך המתמיד  עם העזתים,  חיכוך שיביא לנפגעים אצלם ואצלנו מדי יום?

לי נראה שכדאי במקרה כזה לנהל את רצועת עזה בשיתוף פעולה עם המצרים ועם הפלסטינאים של הרשות של אבו מאזאן, או עם פלסטינאי חזק מבחוץ שמכיר את עזה מבפנים ואינו איסלאמי קיצוני השונא יהודים באשר הם. יש מישהו כזה. שמו מוחמד דחלאן, ויש לו בסיס כוח משל עצמו אבל לא את האידיאולוגיה האיסלאמית הקנאית של החמאס.דחלאן היה ראש מנגנון הביטחון של הפתח בעזה ונאבק שם בחמאס.והפסיד.

דחלאן נראה כמועמד טוב לנהל שם את העניינים.מצד הפלסטינאים − לא מצידנו, אבל הוא גם לא יהיה עויין בהכרח כמו החמאס. ישראל תשלוט שם כמה חודשים ואחר כך, בהדרגה, יועבר השלטון לדחלאן או למישהו כמוהו, מתוך הכרה באינטרסים הלגיטימיים שיש למצרים ברצועה.

לדחלאן כבר יש כנראה כוח צבאי כלשהו ברשות. מי שרוצה לנהל את עזה צריך להיות אדם חזק,ודחלאן אולי עונה על הקריטריון. עם זאת, יש לקוות שהוא למד כמה דברים מהפסדו במאבק כנגד החמאס ב-2007.

אמנם דחלאן לכאורה אינו מועמד אידיאלי לשלוט על עזה ועל הפלסטינאים שם. דחלאן הוא היריב הפוליטי של אבו מאזאן, שטוען כעת, בין השאר שהוא זה שהרעיל את עראפאת. בית משפט פלסטינאי גזר עליו שנתיים מאסר באשמת "הכפשה" משום שפתח את הפה על אבו מאזאן. אבל זה עניין פנימי של הפלסטינאים ולא מעניינינו.

הבעיה הקשה עם דחלאן  היא שהוא כבר נאבק בעבר עם חמאס…והפסיד .האם למד את הלקח הפעם? השאלה שצריכה לעניין אותנו האם בסיס הכוח של דחלאן הוא מספיק חזק כדי שיוכל לנהל את עזה בהצלחה . ברור שהאיש אינו צדיק,הוא רשע מרושע. אבל לצערנו, צדיק גם לא יוכל לנהל את עזה. נוסף על כך, דחלאן ככל הנראה מקובל על המצרים וגם זה קריטריון חשוב.

כך שאם אנחנו לא רוצים להקדיש שנים נוספות לשלטון על עזה ולהיאבק מאבק בלתי פוסק עם החמאס ועם ארגוני טרור נוספים ובראשם דאע"ש, כדאי כבר עכשיו להתחיל להכין שם מעבר שלטוני למנהיגות פלסטינאית חזקה שתדע להתמודד עם מצבים אלה. מוחמד דחלאן נראה כמועמד טוב לפחות כמו כל אחד אחר. עזה בשלטון פלסטינאי יציב שדואג לצרכי  הפלסטינאים עצמם, ולא רק לצרכי המלחמה העתידית והבלתי נמנעת עם ישראל כמו תחת שלטון חמאס,היא הפיתרון הטוב ביותר שלנו לדילמה "מה לעשות עם עזה".

 

 

מה לעשות עם העזתים ?-נטלי גוטמן

 

מה לעשות עם העזתים ? המלחמה שם לדעתי הייתה בלתי נמנעת ומלחמה נוספת תיהיה בלתי נמנעת שכן אירגון החמס אינו מסוגל אידיאולוגית לשום הסכם הפסקת אש או שביתת נשק ארוכי טווח . רק "הודנות" קצרות טווח שבמהלכן יתחמש ויתאמן לסיבוב הנוסף הבלתי נמנע מבחינתו.
ובכל זאת מה לעשות עם העזתים בנתיים?

נטלי גוטמן מורה בבית ספר בדואי בנגב בית ספר שנסגר גם הוא ,מנסה להציע פיתרון כל שהוא.

מה לעשות עם העזתים?

מאת נטלי גוטמן

עם שקוף אנחנו- ולא רק. מי שלא רואה אותנו כראויים, נצטדק לנצח בפניו… אבל זה לא נגמר בתגובה הזו של העולם, אנחנו בתורנו איננו מביטים כלל על אלה השקופים מאתנו, בסולם מטה- כל מי שתחתנו, בחירתו להיות שם, מדוע לא? הרי יש לנו דוגמה וגורל מלמעלה- אנו רק ילדי העולם…
השאלה היא: לאן יימלט הבוחר לברוח לנפשו? הפליט ?

ובמקרה שהוא הספיק להמציא לו בינתיים צורה, כמו זו של גורילה, למשל? לאן ילך בעל חי שמתחפר ומשנה את עורו, וזו הישרדותו, ואלה חיו – את השכנים יקבור עמו, רואה בהם את רכושו בדומה לחלקת האדמה שנפערת תחתיו – למענו, רק בה הוא שולט ובתוכה נשמר, גם לילדיו יקציב אותו גורל מוחלט. אז, לאן?
ביומו העשירי להישרדותו מול צבא ישראל, נאמר עליו ועל הנשלטים על ידו ברדיו רשת ב', "הכול דיבורים": אחרי שיתחיל לנקות את ההריסות, אז, יבין את גודל ההקרבה שהקריב, ואנחנו היהודים היינו המבצעים… כך גם נשיא טורקיה מבטאה תסכול נוראה זה:"ישראל עושה מעשים שיגרמו לה להשמיד את עצמה!" (אלכס פישמן, כתב "ידיעות אחרונות").
ביומו ה-11 התגבשה הדעה כי דרכו היחידה היא תזת ההישרדות מול כוח חזק. ראבן ברקו, יועץ לענייני ערבים לשעבר הגדיר את המשימה כך: העמידה הזו של האופטימי- הסבר- מול הפסימי-העזתי-, אין בה משמעות קיומית, הרי האחרון לא מאמין בחיים כפתרון בעל ערך.
ממבט של ערבי ישראל ובדויים, מתורגם הכאב על ידי ג'מאל המאזין לתכנית לילה ברשת ב': "לא הבנו ולא ראינו בערבים שותפים אינטגראליים בחיי המדינה, זו התוצאה"…
נראה כי העמידה בצד אסורה לנו בתכלית, עלינו העול של האופטימיות כדי שגם המתחפר תחת עצמו יוכל להינצל, בזכות אחריותנו עליו…
ואם לאו, אין תועלת בתרומה הומניטארית חומרית המוגשת ישירות אל פיו, היא תיעצר כי דכאונו כובש את עזה והיא תיאלץ לקבל את הרעיון של "הישרדות פסיבית" בכל מחיר כפיתרון. לאדמה הדלה ברעיונות, הכבושה בדיכאון יימצא עוגן אחיזה – כבוד הזוי – מות הערכים מכל סוג מלבד הערך של כבוד אקסטאטי- ששיאו בכבוד המתים. לכן, מותר לשולט בעזה למנוע מסיוע להגיע, מוטב לו לייצר תוספת אסון הומניטארי, את גב התינוק לשמור כשריון חי לעצמו נגד טילים, ולירות בברכי המוצאים מילת תמיהה. ואז, גם לבטל קווי חרום, להתמקם בתוך אמבולנסים, מסגדים, בתי חולים ולאסר על התושבים בריחה מבתים- שלא ייראה משקל הקורבנות הממוספרים בקפדנות, מועט מדי.
ועדיין, אין זה אלא ניסיון נואש להפסיק להיות שקופים בעינינו, להיחשב בחייהם ובמותם, כפי שאמרה מלכת ירדן.
אף אם הם בחרו בחיים האלה, וזאת נטען בעקשנות, הכבוד הנחות לפי ערכינו, עדיין צורך אנושי בסיסי שלמענו ההקרבה, ולשמו הם פיתחו תיאוריה של חיי וויתור חסר גבולות.
באותו יום ה-11 אב ששכל הרגע את כל ילדיו, פנה לתקשורת ערבית, דווקא, בשפה העברית, לפי דיווחו של הכתב סלמאן אשפי, – אלינו הוא יכוון במילים פשוטות- חמאס אשם, אבל גם העובדה שאין לנו לאן ללכת מבתים שלנו, זה לא מוסרי…
המרתון של ההכרה התחיל, הוא מתבטא, ראשית, בחיפוש הגנה, בבקשה למקום מסתור ומילוט בלבד, לא יותר מזה. וכבר עברו מול חיילינו שיירות נשים וילדים נושאי דגל לבן, אבל גם מתוכן, מדי פעם צצה מתאבדת המכורה לתזת "ההישרדות הפסיבית", וכך דמה כפה מוות גם על המתלווים אליה בחלקת השטח הזה ללא חוק ומשפט.

כלומר, היום ה-11 מסתיים כשמסתמן בוודאות – האוכלוסייה העזתית לא תוכל להתנגד לחמאס, ולא ההידרדרות ההומניטארית מדאיגה אותה, לא ההפצצות הבלתי-פוסקות.

אין לה לאן ללכת. .

אז מה לעשות ?

לדעתי, הצעת מקלט זמני אצלנו – זהו מעשה חסד וזרעי חינוך בו מבטיחים ראייה לטווח רחוק. נדרש מיידית לפתוח שערים למשפחות חסרות ישע, עם ילדים ואמהות, ובכך להמחיש את הדרך האחרת – ההתנגדות לרשע בצורה לא אלימה, למידה מופתית על פי דרך שלנו: יהודים פירושו הגנה! הגנה לכל אדם ואף מעצמו,ת ההתנגדות תוכל להתבטא בהתרחקות מהתקוטטות אידיאולוגית. ידוע כי ההישג הבין-לאומי הוא שבזמן המלחמות נהוג להעניק הגנה לבורחים מן העימות. הרי, לא הורגים שבויים תמימים– מלמדים אותם להידחף מתוך השבר… נראה, שדעת הקהל , אשר בתחילה אכן הייתה לצדנו, דווקא בהפרה זו רואה נימוק נגד המבצעים.

נוכל לשנות את תדמיתנו הנוכחית כשנדגים את היהדות כמעשית בהומאניות שלה, אם נאפשר לאנשים, במקום להיהרג בעזה, להמתין לזמן טוב יותר אצלנו, במחנה זמני נציל חיים, נחזיק בהם קרוב ככל האפשר לערכנו הבסיסיים, בכך, אולי, ניתן סיכוי שפעם יראו אותנו במלא הדרנו, וניחשב שוב עם נבחר כי חזק ורחום – צמד מילים לתכונות שטרם הופנמו בעולם בהקשר היהודי.

07.01.09,
באר שבע