ארכיון תג: עיתונות

ממליך המלכים של העידן המודרני: על אדוארד דרומון

 

גבריאל דה טארד מראשוני חוקרי התקשורת  מראשית המאה ה-20 היגיע אז למסקנה כי בזמנו נוצר ממליך מלכים חדש ,איש התקשורת והיה בין הראשונים שהבינו איזה השלכות חיוביות וגם נוראיות  יכולות להיות לכך.

שכן לדעתו איש התקשורת יכול ליצור קבוצות ועמים פשוטו כמשמעו בהבל פיו. או יותר נכון דרך כלי התקשורת שלו. יש מהם שפועלים בצורה חיובית ,ויש מהם שעלולים להתגלות כמסוכנים לחברה.

 

המאמר הנ"ל נכתב כעבודה עבור קורס תיאוריות בתקשורת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים של הד"ר עמית פינצ'בסקי והמתרגלת קרולין ארוניס .

 

 

ממליך המלכים של העידן המודרני

 

 

סעודה משפחתית לפני ואחרי שיחה על משפט דרייפוס .קריקטורה מסוף המאה ה-19.

"…לא ידוע לי על שום אזור בצרפת ששם העובדה שאף אחד שם לא ראה מימיו יהודים
מנעה ממישהו להיהפך לאנטישמי וזאת מאחר שהאנשים שם קראו כל הזמן  עיתונים אנטישמיים ".  

גבריאל דה טארד במאמרו "
THE PUBLIC AND THE CROWD P. 282

גבריאל דה טארד ( 1843 -1912)  ידוע כאחד הסוציולוגים החשובים והמשפיעים של תקופתו וכמי שיצר כמה מהרעיונות הבולטים בתחום התקשורת כמו "מחשבה קבוצתית "ובמאמר זה ננסה להבין מדוע עסק בנושא זה ובמאמרו זה דווקא בזמן הספציפי שבו כתב אותו?

במאמרו  THE PUBLIC AND THE CROWD מתאר דה טארד את שלבי יצירתו של "האספסוף" ומשווה אותו עם הציבור החושב האינטיליגנטי המשכיל. .
במאמרו זה , מציב גבריאל דה טארד לעצמו בעיה: איך נוצרת הדיעה הקיבוצית הקולקטיבית
ואיך בכלל נוצר קולקטיב שיש לו רעיון מאחד ואידיאולוגיה משותפת ? מאיפה הרעיונות האלו באו ? האם ניתן לאמר שהם היו "באוויר " עד שאיך שהוא נוצרה קבוצה שלמה הפועלת על פיהם?
דה טארד מגיע למסקנה שדיעה למעשה לא קיימת ברמה הציבורית אלא רק ברמה האישית האינדיבידואלית עד שמגיע מישהו שנותן לה קול בכלי התקשורת ואז היא הופכת להיות דעתם של אנשים רבים.
אלא שהמקור האמיתי לדיעה הזאת קובע דה טארד הוא אינו נניח האיכר העובד בשדות ומחזיק בדיעה זאת ורק כמה בני משפחה ושכנים יכולים לשמוע אותה ,אלא איש התיקשורת הפובליציסט המפיץ אותה בצורה מאורגנת ומתוחכמת מובנת ומוסברת היטב ומשכנעת לקהל גדול של אלפים ומרגע שדעה זאת כפי שהתגלגלה בידיו מגיעה אליהם היא משכנעת אותה ואז הופכת לדיעה שלהם והם פועלים על פיה . דהיינו הם הופכים לקולקטיב בעל רעיון אחיד כפי שלא היו קודם לכן .

במאמרו טוען דה טארד שאין לראות באספסוף הגדול למרות מספרו אלא מעין "הד " של מי שיצר אותו איש התקשורת העיתונאי שיצר את הרעיונות שעליהם חוזר האספסוף בקול אדיר יותר ומפיץ אותן. איש התקשורת הוא המוח המארגן והאספסוף הוא הגוף שכעת פועל על פי רעיונות אלו ..

דה טארד מתאר למעשה את עולמו שלו בפאריז של סוף המאה ה-19 שבו כמה כמה עיתונאים יוצרים דיעה ציבורית של ההמונים שקוראים את עיתוניהם עולם שמעצבי דעות ציבור חזקים הם למעשה חזקים כמו פוליטיקאים ו"כס המלוכה " הוא שלהם .

היחצן האנטישמי

 

קצין יהודי דרייפוס בטקס השפלה פומבי לאחר שהואשם בידי איש התקשורת אדוארד דרומון בבגידה בצרפת.

לא אחזור כאן על כל מה שכתוב במאמר אלא אנסה להסביר כאן את אחד מהגורמים שמן הסתם הביאו ליצירתו ודווקא בזמן שבו פורסם 1901 ( אם כי מן הסתם נכתב לפחות שנה שנתיים קודם לכן כמקובל במאמרים שמתפרסמים בכתבי עת מדעיים מן הסתם בשנים 1898-1900 )


בצרפת הימים היו ימי משפט דרייפוס המפורסם שבו הואשם קצין יהודי בריגול למען גרמניה ומצא את עצמו מטרה להמון נזעם שהוסת בידי התקשורת ובראש ובראשונה בעיתון אנטישמי La Libre Paroleשנערך בידי אדוארד דרומון שלו הייתה אידיאולוגיה ואג'נדה אנטישמית .

File:18990910 Edouard Drumont and Libre Parole.jpg

 

אדוארד דרומון היה עתונאי אחד מני רבים   עד שהקים עיתון אידיאולוגי והאידיאולוגיה שלו הייתה האנטישמיות הטענה שהיהודים שולטים בצרפת ובאירופה לרעתם של הצרפתים וכי יש להילחם בהשפעה זאת בכל אמצעי. דרומון התגלה בעיתון זה כתועמלן מזהיר אם גם צרחני ( אבל זה לא הפריע בכלל לאף אחד )  בעל יכולת שכנוע עצומה למרות שכמעט כל מה שטען שם היו דברי הבל מטורפים מונעים בידי שנאה,  משהו בדומה ליחצנים והפרסומאים הפוליטיים הפועלים בזמננו  שכל מטרתם היא לקדם אג'נדה פוליטית והאמת היא הדבר האחרון שמעניין אותם ,  אבל סביר להניח שאף לא אחד מקוראיו הקבועים טרח לבדוק את "העובדות " שהציג.


אדוארד דרומון ועיתונו היו תופעות שוליים עד שהיגיע משפט דרייפוס והעביר אותם לאור הזרקורים ולידיעתם של המונים .. דרומון הפך כעת לגורם משפיע באמת בתקשורת הצרפתית ובציבוריות הצרפתית ואף על הפוליטיקה הצרפתית. העיתון שלו היה נפוץ באלפי עותקים מכלי תקשורת שולי הפך לכלי תקשורת משפיע ביותר .

 

כומר קורא בשקיקה את כתב העת האנטישמי.

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°4 Du 05 / 08 / 1893

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°9 Du 09 / 09 / 1893

 

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°18 Du 11 / 11 / 1893

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°23 Du 16 / 12 / 1893

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°24 Du 23 / 12 / 1893

"המידות הטובות של היהודי עלפי שיטתו של גאלי ". צייר אמיל קורטה.

 

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°39 Du 07 / 04 / 1894

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°50 Du 23 / 06 / 1894

"Give Back the Money!," Front Cover of "La Libre Parole" Magazine, 30th December 1893" Giclee Print

Give Back the Money!," Front Cover of "La Libre Parole" Magazine, 30th December 1893

 

"הבצורת.היהודי צמא לדם ודמעות ויש להשקות בכך את צרפת "

 

 

JPEG - 6.4 ko

 

בשלב מסויים דרומון עבר מעולם התקשורת לעולם המעשה של הפוליטיקה . הוא נבחר כנציג של אלגי'ר שהייתה אז מושבה צרפתית .וכנראה לא במקרה הרגשות האנטי שמיים שנוצרו בעקבות משפט דרייפוס בעידודו הנמרץ של עיתוניו של דרומון היגיעו לשיאם באלגי'ר שבה ביצעו בריונים צרפתיים פרעות ביהודים האלג'ריים.

וניתן להניח כמעט בוודאות שמהומות אלו היו אחד הגורמים שעמדו בפני דה טארד כשכתב את מאמרו על איך נוצר אספסוף. שהרי הוא ראה דוגמה ברורה לפני עיניו צרפת ואלגיר ארצות שבהן יהודים חיים בשקט וללא הפרעה למרות רגשות עוינים כלפיהם בחלקים באוכלוסייה אך שאינם מגיעים לידי ביטוי עד שמופיע איש תקשורת בעל יכולת כתיבה  ופרסום עצומים כמו דרומון והאיש בעטו  ועם כישורי היחצנות האדירים שלו מסוגל להביא ליצירתו של אספסוף ולהתפרצויות אלימות של בריונות .

molochDrumont.jpg image by GIL66
אפשר לשער שהגורם הישיר לכתיבת מאמרו הכללי של דה טארד הייתה שאלה ספציפית שדה טארד שאל את עצמו לגבי פרשת דרייפוס :מדוע בעצם מאסרו של קצין יהודי בצרפת בגלל פרשת ריגול עם גרמניה צריך לעורר תשומת לב באלג'יר שבצפון אפריקה ולעורר בה מהומות אלימות ?

 

והתשובה שנתן הייתה :משום שהיה מישהו ספציפי שטרח ליצור את הקשר וההקשר הזה והמהומות האלו לא היו יכולות להתרחש אילולא היה מבצע את הקישור הזה. והמישהו הזה שמו היה אדוארד דרומון שטרח להביא את רעיונותיו האנטישמיים על פרשת דרייפוס לידיעת הצרפתים באלג'יר באמצעות עיתונו.

 

לדעתו של דה טארד האספסוף האלג'ירי ורעיונותיו על הצורך להיאבק ביהודים לעולם לא היו נוצרים לולא דרומון ומה שכתב בעיתונו.

 

הסופר-העיתונאי  הלוחם

אמיל זולה סופר ועיתונאי לוחם למען הצדק. ציור מאת אדוארד מאנה.

 

דה טארד ללא ספק זכר גם היטב את מאמרו של  הסופר המפורסם אמיל זולה "אני מאשים " שפורסם ב1898 בעיתון ושהביא למהפך ביחס הציבור לפרשה ולתגובות צרפתיות חסרות תקדים .

File:J accuse.jpg
למעשה סביר שהמאמר עמד מול עיניו בעת שכתב את מאמרו שלו. ולי נראה סביר שכאשר הישווה בין ציבור חושב שנוצר בהשראת העיתונות הוא חשב באופן ספציפי על מאמרים הגיוניים כמו זה של זולה וכאשר דיבר על אספסוף אלים שנוצר בידי עיתונות אלימה ומשולחת רסן הוא חשב באופן ספציפי על זו של דרומון.
כמובן כפי שדה טארד ידע היטב תופעות כאלו לא החלו עם דרומון הן היו קיימות עוד בימי המהפכה הצרפתית שבהם העיתונים של אישים כמו מאראט שימשו ככלי יעיל להלהבת היצרים ובקריאתם להוציא להורג כמה שיותר אנשים. הוא בעצמו ו מציין במאמרו עוד דוגמאות של אנשים מעין אלו כמו קרל מרקס הסוציאליסט וקרופוטקין האנרכיסט.
בקריאה של המאמר של דה טארד נראה שדה טארד חשב ב-1901 אם כי הוא לא אומר זאת לגמרי במפורש שיכולת העיתונאי להשפיע ולעורר את קהלו היגיעו בזמנו לשלב חדש של עוצמה שלא הייתה קיימת קודם וזאת בהשראת משפט דריפוס ובהשראת המקרים של דרומון ושל אמיל זולה. .
והוא צדק.
דוגמה טובה נוספת שהוא לא הזכיר אולי כי הוא עוד לא שמע עליו ב1901 הייתה של העיתונאי האוסטרי תיאודור הרצל שגם בהשפעת משפט דרייפוס והתעמולה האנטישמית של דרומון יצר את האידיאולוגיה התנועה הציונית שרעיונותיה אמנם כבר בוטאו בצורות שונות לפניו אצל אישים שונים כמו פינסקר והס ואחרים אך הרצל נתן לה עידוד נמרץ שכמוה לא היה לה קודם לכן ושאותה הפיץ בכלי התקשורת שלו.ובסופו של דבר בהשראת רעיונותיו נוצרה מדינת ישראל ,מדינה שנוצרה בעקבות רעיונותיו של עיתונאי .וכמדומה דוגמה אולטימטיבית להוכחת נכונות טענותיו של דה טארד שיש צורך באדם אחד כדי שיבטא וינסח רעיונות על מנת שיתקבלו על דעתו של קולקטיב ולמעשה יצרו את הקולקטיב. .
דה טארד אם כך היה אינדיבידואליסט עד עמקי נשמתו הוא לא האמין ברעיון קולקטיבי. הוא האמין שיש קולקטיב שנוצר בידי האינדיבידואל בכלי התקשורת שלו והאינדיבידואל הזה שהוא שיוצר את העתיד ולו שייך העתיד. והעתיד שייך ליוצרי הרעיונות בעיתונים.שהפכו לממליכי המלכים החדשים . העיתונאי יכול לפעול לטובה וליצור קהל חושב ואנטיליגנטי כפי שהיה במקרה של אמיל זולה ,והוא יכול לפעול לרעה וליצור אספסוף אלים ומסוכן  ורצחני כפי שהיה במקרה של דרומון.

 

ביבליוגרפיה

ברדן, ז'ן דניס פרשת דרייפוס / תל אביב : עם עובד, 1992 תשנ"ב.

Latour Bruno Gabriel Tarde and the End of the Social
in Patrick Joyce (edited by) The Social in Question. New Bearings in History and the Social Sciences, Routledge, London, pp.117-132
http://www.bruno-latour.fr/articles/article/082.html

Tarde Gabriel "The public and the crowd " in ON COMMUNICATION AND SOCIAL INFLUENCE PP 277 -294

וראו גם

גבריאל דה טארד בויקיפדיה

חוזה מדינת היהודים

יחצנים  כנגד עיתונאים

 

גבריאל דה  טארד .הפסל

העיתון "דבר " קם לתחייה

 

ברל כצנלסון מייסד העיתון "דבר".

ברל'ה ברל'ה צא החוצה !

או אולי בעצם לא כדאי .

ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה !

כי ממש תתאכזב בחיי .

ברל'ה  ברל'ה אל תצא החוצה !

שמע לדברי ,חבר!

ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה.

עדיף שבקבר תישאר.

נפל דבר בישראל ,נפל דבר.

ואיש אינו יוצא לעמוד על

המשמר.

וגם לא נושא עיניו ,

אל החרות למרחב .

ובעולם הזה הבוקר לא עולה .

ורק הארץ מלאה חמס –

והצופה חולה.

( הפתיחה ל"נפל דבר" מאת אפרים סידון בגיליון "דבר " המחודש )

נפל דבר בישראל
בערב יום הכיפורים יצא במסגרת עיתון "הארץ" גיליון חדש ומיוחד של עיתון שגווע ומת לפני שנים , העיתון "דבר" . עיתון ששקיעתו סימלה לא רק את שקיעתו של כלי תקשורת אלא גם את שקיעתה המואצת  של תנועה רעיונית שלמה ,תנועת העבודה.
המרכז הרעיוני בבית ברל שמפיק את הפרוייקט  מקווה להשיב את העיתון לתחייה באופן קבוע ולהחזירו לימיו הגדולים. אך עדיין לא ברור אם ימצאו משקיעים ואלה הפעם בניגוד לעבר יצטרכו להיות פרטיים ולא ציבוריים .נראה כיום שיש רק מעט מאוד גופים ציבוריים שלא לדבר על פוליטיים מפלגתיים ששקועים רובם ככולם במשברים כספיים ורעיוניים שמסוגלים להשקיע בעיתון כמו "דבר".

אבל יתכן שיש מקום לאופטימיות . כתב העת הרעיוני "מפנה"  של מרכז יד טבנקין שהודיע בגיליון הקודם שהוא עומד לפני סגירה הודיע בגיליון חדש שיצא לאור לפני כמה ימים ואמור היה להיות האחרון שהוא מצא אחרי הכל מקורות מימון והוא ממשיך.
ודומה שיותר ויותר יש חזרה לחשיבה רעיונית אידיאולוגית שדומה היה שנעלמה מהעולם בעשור האחרון .אנחנו רואים זאת בספרים חדשים של הוגים כמו עינת וילף ואברהם בורג שלא לדבר על יוסי ביילין, בספר החדש "דרך הימין החברתי " של משה מאור שקורא להשגת המטרות המזוהות עם השמאל החברתי על ידי שימוש בכלי מדיניותה מזוהים עם הימין החברתי .ואלה הן רק כמה דוגמאות מגל שהולך וצובר תאוצה מחודש לחודש.
אנחנו רואים זאת כמעט בכל מקום כתגובה ומיאוס על הרדידות וגרוע מכך הטמטום והבהמיות הפושה בתקשורת . אחרי הכל כמה אפשר לראות עוד ועוד תוכנית ראליטי?
למשך זמן אין סופי יגידו הפסימיסטים כמו הלחם והשעשועים שניתנו לתושבים ברומא העתיקה ,לא לאורך זמן יטענו האופטימיסטים (?) בסופו של דבר זה ימאס על הצרכנים והם יחפשו משהו בעל יותר עומק.

במסיבת העיתונאים שהייתי  בה על תחייתו ( הזמנית ?) של "דבר" דיברו העורכים המיועדים של העיתון החדש אנשים כמו דניאל בלוך  העיתונאית טלי ליפקין שחק והבלשנית צביה ולדן ( בתו של שמעון פרס) על תקוותיהם להחייאת העיתון ועל הצורך שיש בחברה הישראלית בעיתון מעין זה. בלוך אמר : 'דבר' החדש יהיה עיתון מודרני. אנחנו נמצא את השילוב המתאים, כדי להעביר תכנים שיש בהם טעם של פעם לדור הטלוויזיה והאינטרנט".
הכל היה מאוד תרבותי להוציא מהומה קלה שהקים המו"ל ירון גולן על כך שלא הוזכר באירוע שמו של עורך דבר במשך שנים רבות משה בילינסון .השם מוזכר בכל אופן בגיליון עצמו .
נשאלת השאלה על מה כל המהומה?

הדבר עצמו

 

 

 

הגיליון עצמו של "דבר" מחולק במסגרת עיתון "הארץ", יריבו האידיאולוגי במשך כל שנות קיומו , מורכב ממאמרים רבים כבכמה תחומים מובחנים . חלק מהם דנים באספקטים שונים בחייו ובמשנתו של מייסדו ועורכו הראשון של "דבר "ברל כצנלסון ..הכותרת הראשית המפתיעה במקצת היא " 8 אחוזים יודעים מי היה ברל כצנלסון ,75 אחוז שמעו את שמו ,82 אחוז רואים חשיבות בלימוד מורשתו" .העיתון עצמו מלא בשילוב מאמרים מרובים על ברל כצנלסון ומורשתו כמו זה של שמעון פרס המבכה את היעלמות מורשתו של ברל ושל אסף עינברי
שבודק את עולם הספרות והתרבות של שנות השלושים והארבעים, זמנו של ברל עולם של עולים ומהגרים
ישנם מאמרי זיכרונות על עיתון "דבר" הישן של כותבים שונים ובהם הסופר אהרון מגד והעיתונאית טלי ליפקין שדחק שמדברים על געגועיהם לעיתון המת , מהם בולט מאמר של אבירמה גולן שמנתח את הסיבות לנפילת "דבר" וקובע שהיה זה בין השאר מאחר שזה הפך לביטאון מפלגתי של מפלגת מפאי אם כי מעולם לא הצהיר על עצמו ככזה .
.
לצד מאמרים אלה המסתכלים על העבר יש שורה של מאמרים שמסתכלים על ההווה והעתיד . כמו מאמר של אבישי ברוורמן שקובע שדרושה מנהיגות עם חזון שתחשוב לטווח הרחוק ,וקובע שללא חזון החברה תאבד את האמונה בעצמה ואת יכולתה לתפקד . יש מאמר של זאב צחור שקובע שכמו בעבר על ישראל לשאוף להקים חברה שתהיה מודל לחיקוי לאחרים.
עמוד שלם מוקדש למאמרים בנושאי המיעוט הערבי ועתידו וגם למצב האישה הערביה הקוראים להגברת השוויון בזכויות ובמשך הזמן גם בחובות .
הסופר אלי עמיר מפרסם מאמר מעניין שבו הוא מפרסם דעה לא פופולארית בימים אלה בזכות כור ההיתוך המושמץ כל כך ושואל האם חברה יהודית בת חמישה מיליון וחצי איש בסך הכל יכולה לעמוד לאורך ימים בפיצול התרחקות וניכור בין החלקים שמרכיבים אותה אשר היא נמצאת בסיכוך כנגד הערבים..
. יש מאמר של עינת וילף  שטוענת שלקיבוץ יש אחרי הכל עתיד לא כמייצג הסוציאליזם אלא כנושא דגל של המשימות הלאומיות של ישראל ושל העם היהודי.מתוך רעיון של חיים בעלי משמעות מתוך עשייה למען . קהילה שתפעל לרכישת ידע ולהנחלתו למחקר למדע ולחיים על פי ערכים היונקים מההיסטוריה היהודית והחזון היהודי ולשיפור חייהם של אנשים ברחבי העולם. היא מדמיינת את קיבוצי העתיד כשילוב בין מכון ויצמן לישיבה של חכמים חברת היי טק ורופאים ללא גבולות
מאמר של יורם פרי תוקף את התקשורת החדשה ואת העיתונאים החדשים המלגלגים ובזים למיתוסים הישנים ובו בזמן אינם מבינים שלמעשה הם שבויים בידי כוחות גדולים מהם שהם משרתים אדונים אחרים בעלי ההון והם מוותרים למעשה על חירותם המקצועית ובעיקר על היכולת שלהם לשנות את העולם.פרי מייחל לעיתונות חדשה כזאת שלא תהיה מפלגתית אבל תהיה עיתונות של רעיונות. כזאת שיכולה לעסוק לא רק בדברים שמביאים לרייטינג גבוה .
.ויש גם מאמר של מוטי ארזי על עזית הכלבה הצנחנית הגיבורה של  ספרי הילדים של מוטה גור כמכשיר לא רק של תעמולה ציונית אלא גם תעמולה גברית כנגד הנשים שמיוצגות בידי הכלבה ככלי העומד לרשות הגבר הכוחני .

ואולי לא היה דבר מעולם?

אולם נשאלת השאלה האם נשאר לעיתון מסוג זה קהל? קהל שיכול להעריך כתבות ומאמרים כבדים יותר מאלה שהוא מקבל בידיעות אחרונות והמעריב ומעבר למה שהוא כבר מקבל בהארץ מנקודת השקפה שונה ? .
"דבר" מת במסגרת המיאוס הכללי מהאידיאולוגיה והכמיהה לתקשורת חופשית יותר . הוגים פוסט מודרניים בנוסח דוד גורביץ בירכו  את הגל הזה וקבעו שהעתיד הלא אידיאולוגי עומד להיות טוב יותר.
בכן היגענו לעתיד הזה וקשה להגיד שהתקשורת בו ניראית טוב יותר . נהפוך הוא היא מקדישה ראיונות סוף שבוע  אינסופיים עם גאונית הדור המרתקת יעל בר זוהר ומאמרי ניתוח מלומדים על תופעות פרוייקט ואי וספינת הסקס של בזק ומזניחה כמעט לגמרי מאמרים על נושאים "כבדים " יותר . אז נכון שזה הכל באירוניה העצמית המתבקשת וכן הבנו שזה הכל בצחוק ( אם כי בימים אלה כבר נראה שחלק מהעיתונאים באמת מעריצים את הדוגמניות נשואות הכתבות וכבר קשה להבחין אצלהם בין אירוניה ורצינות ) אבל זה כבר נעשה די ברור בכמה מקרים ( אצל המבקר הקבוע של פרויקט ואי בנרג למשל ) שהכותבים פשוט משתעממים עד מוות אבל על זה משלמים להם. וכמובן בעיתונות היום אסור באיסור חמור לכתוב יותר מחמש מאות מילה אם כבר מופיע כתבה בודדת שעוברת את האיסור הזה כמו כתבה במעריב של ראש השנה של אסף עינברי היא יוצאת דופן ומן הסתם צריכה להיות מרשימה ביותר באיכותה והיא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל .
דווקא באתרים החופשיים ברשת ולא בעיתונים מסוגם של מעריב וידיעות מוצאים היום את המסות הרעיוניות והאינטלקטואליות הטובות ביותר אתרים כמו ה אייל הקורא .
אז מי שרוצה בשובה של עיתונות רעיונית עיונית ומודפסת בהחלט צריך להיות מעוניין בשובו של העיתון "דבר" . השאלה האם יוכל העיתון להתגבר על הבעיות שהכשילו אותו לבסוף בשנות התשעים ? ובמיוחד כאשר הקהל היום שזמן תשומת הלב שלו התקצר לעין ארוך מאז? ויש להודות שתופעת היעלמות התקשורת הרצינית קיימת בכל המערב אנחנו רק מחקים אותו כמו בכל דבר אחר.
והאם ימצא כותבים מספיקים ברמה למלא את דפיו ? תמיד יש אסף ענברי וגדי טאוב אבל מן הראוי לחפש מסאים מבריקים צעירים גם מעבר להם . . הם ימצאו אותם בכמה בלוגים בודדים ובאייל שם יש הוכחות כי עדיין יש אנשים שמסוגלים ליכתוב ולחשוב בצורה רצינית ולא רק להיות אירוניים במידה האופנתית המתבקשת .יש כמה אנשים כאלה כמו אורי קציר מתתיהו שמואלוף ,ואחרים . ואם יצא "דבר" מחדש עליו לגייס בראש ובראשונה כותבים צעירים  ( וגם לא כל כך צעירים ) מהסוג הזה . אבל מסופקני אם יש לו הרבה מה לחפש באתרי החדשות הגדולים בעיתונים הקיימים במקומונים ובאתרים הקשורים אליהם. שם מרוב אירוניה עצמית ורדיפת הרייטינג החשיבה כבר התרדדה לחלוטין או כך זה נראה כרגע.
יש לזכור התקשורת היא הקובעת את סדר היום אם היא הייתה מדברת יותר על הדברים שהם בדמנו במקום להקדיש את עיקר תשומת ליבה לדוגמנית זאת וזאת ולחיי המין של שחקן זה וזה מאחר שזה מה שמביא רייטינג ולכן רווחים ( ולא לעיתונאי אלא לבעלים ) ייתכן שלבסוף היינו מגיעים לחשיבה חדשה ומעניינת יותר ולא לתחושת השממון  וחוסר האונים הכללי  הפושה היום בכל .

 קישורים רלבנטיים
העיתון "דבר"

ברל כצנלסון

מסיבת העיתונאים על תחייתו של "דבר "
הודעה על תחיית "דבר " בנארג

הודעה ב"הקיבוץ" 

80 שנה לעיתון "דבר"