ארכיון תג: עיתונים

העיתון "דבר " קם לתחייה

 

ברל כצנלסון מייסד העיתון "דבר".

ברל'ה ברל'ה צא החוצה !

או אולי בעצם לא כדאי .

ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה !

כי ממש תתאכזב בחיי .

ברל'ה  ברל'ה אל תצא החוצה !

שמע לדברי ,חבר!

ברל'ה ברל'ה אל תצא החוצה.

עדיף שבקבר תישאר.

נפל דבר בישראל ,נפל דבר.

ואיש אינו יוצא לעמוד על

המשמר.

וגם לא נושא עיניו ,

אל החרות למרחב .

ובעולם הזה הבוקר לא עולה .

ורק הארץ מלאה חמס –

והצופה חולה.

( הפתיחה ל"נפל דבר" מאת אפרים סידון בגיליון "דבר " המחודש )

נפל דבר בישראל
בערב יום הכיפורים יצא במסגרת עיתון "הארץ" גיליון חדש ומיוחד של עיתון שגווע ומת לפני שנים , העיתון "דבר" . עיתון ששקיעתו סימלה לא רק את שקיעתו של כלי תקשורת אלא גם את שקיעתה המואצת  של תנועה רעיונית שלמה ,תנועת העבודה.
המרכז הרעיוני בבית ברל שמפיק את הפרוייקט  מקווה להשיב את העיתון לתחייה באופן קבוע ולהחזירו לימיו הגדולים. אך עדיין לא ברור אם ימצאו משקיעים ואלה הפעם בניגוד לעבר יצטרכו להיות פרטיים ולא ציבוריים .נראה כיום שיש רק מעט מאוד גופים ציבוריים שלא לדבר על פוליטיים מפלגתיים ששקועים רובם ככולם במשברים כספיים ורעיוניים שמסוגלים להשקיע בעיתון כמו "דבר".

אבל יתכן שיש מקום לאופטימיות . כתב העת הרעיוני "מפנה"  של מרכז יד טבנקין שהודיע בגיליון הקודם שהוא עומד לפני סגירה הודיע בגיליון חדש שיצא לאור לפני כמה ימים ואמור היה להיות האחרון שהוא מצא אחרי הכל מקורות מימון והוא ממשיך.
ודומה שיותר ויותר יש חזרה לחשיבה רעיונית אידיאולוגית שדומה היה שנעלמה מהעולם בעשור האחרון .אנחנו רואים זאת בספרים חדשים של הוגים כמו עינת וילף ואברהם בורג שלא לדבר על יוסי ביילין, בספר החדש "דרך הימין החברתי " של משה מאור שקורא להשגת המטרות המזוהות עם השמאל החברתי על ידי שימוש בכלי מדיניותה מזוהים עם הימין החברתי .ואלה הן רק כמה דוגמאות מגל שהולך וצובר תאוצה מחודש לחודש.
אנחנו רואים זאת כמעט בכל מקום כתגובה ומיאוס על הרדידות וגרוע מכך הטמטום והבהמיות הפושה בתקשורת . אחרי הכל כמה אפשר לראות עוד ועוד תוכנית ראליטי?
למשך זמן אין סופי יגידו הפסימיסטים כמו הלחם והשעשועים שניתנו לתושבים ברומא העתיקה ,לא לאורך זמן יטענו האופטימיסטים (?) בסופו של דבר זה ימאס על הצרכנים והם יחפשו משהו בעל יותר עומק.

במסיבת העיתונאים שהייתי  בה על תחייתו ( הזמנית ?) של "דבר" דיברו העורכים המיועדים של העיתון החדש אנשים כמו דניאל בלוך  העיתונאית טלי ליפקין שחק והבלשנית צביה ולדן ( בתו של שמעון פרס) על תקוותיהם להחייאת העיתון ועל הצורך שיש בחברה הישראלית בעיתון מעין זה. בלוך אמר : 'דבר' החדש יהיה עיתון מודרני. אנחנו נמצא את השילוב המתאים, כדי להעביר תכנים שיש בהם טעם של פעם לדור הטלוויזיה והאינטרנט".
הכל היה מאוד תרבותי להוציא מהומה קלה שהקים המו"ל ירון גולן על כך שלא הוזכר באירוע שמו של עורך דבר במשך שנים רבות משה בילינסון .השם מוזכר בכל אופן בגיליון עצמו .
נשאלת השאלה על מה כל המהומה?

הדבר עצמו

 

 

 

הגיליון עצמו של "דבר" מחולק במסגרת עיתון "הארץ", יריבו האידיאולוגי במשך כל שנות קיומו , מורכב ממאמרים רבים כבכמה תחומים מובחנים . חלק מהם דנים באספקטים שונים בחייו ובמשנתו של מייסדו ועורכו הראשון של "דבר "ברל כצנלסון ..הכותרת הראשית המפתיעה במקצת היא " 8 אחוזים יודעים מי היה ברל כצנלסון ,75 אחוז שמעו את שמו ,82 אחוז רואים חשיבות בלימוד מורשתו" .העיתון עצמו מלא בשילוב מאמרים מרובים על ברל כצנלסון ומורשתו כמו זה של שמעון פרס המבכה את היעלמות מורשתו של ברל ושל אסף עינברי
שבודק את עולם הספרות והתרבות של שנות השלושים והארבעים, זמנו של ברל עולם של עולים ומהגרים
ישנם מאמרי זיכרונות על עיתון "דבר" הישן של כותבים שונים ובהם הסופר אהרון מגד והעיתונאית טלי ליפקין שדחק שמדברים על געגועיהם לעיתון המת , מהם בולט מאמר של אבירמה גולן שמנתח את הסיבות לנפילת "דבר" וקובע שהיה זה בין השאר מאחר שזה הפך לביטאון מפלגתי של מפלגת מפאי אם כי מעולם לא הצהיר על עצמו ככזה .
.
לצד מאמרים אלה המסתכלים על העבר יש שורה של מאמרים שמסתכלים על ההווה והעתיד . כמו מאמר של אבישי ברוורמן שקובע שדרושה מנהיגות עם חזון שתחשוב לטווח הרחוק ,וקובע שללא חזון החברה תאבד את האמונה בעצמה ואת יכולתה לתפקד . יש מאמר של זאב צחור שקובע שכמו בעבר על ישראל לשאוף להקים חברה שתהיה מודל לחיקוי לאחרים.
עמוד שלם מוקדש למאמרים בנושאי המיעוט הערבי ועתידו וגם למצב האישה הערביה הקוראים להגברת השוויון בזכויות ובמשך הזמן גם בחובות .
הסופר אלי עמיר מפרסם מאמר מעניין שבו הוא מפרסם דעה לא פופולארית בימים אלה בזכות כור ההיתוך המושמץ כל כך ושואל האם חברה יהודית בת חמישה מיליון וחצי איש בסך הכל יכולה לעמוד לאורך ימים בפיצול התרחקות וניכור בין החלקים שמרכיבים אותה אשר היא נמצאת בסיכוך כנגד הערבים..
. יש מאמר של עינת וילף  שטוענת שלקיבוץ יש אחרי הכל עתיד לא כמייצג הסוציאליזם אלא כנושא דגל של המשימות הלאומיות של ישראל ושל העם היהודי.מתוך רעיון של חיים בעלי משמעות מתוך עשייה למען . קהילה שתפעל לרכישת ידע ולהנחלתו למחקר למדע ולחיים על פי ערכים היונקים מההיסטוריה היהודית והחזון היהודי ולשיפור חייהם של אנשים ברחבי העולם. היא מדמיינת את קיבוצי העתיד כשילוב בין מכון ויצמן לישיבה של חכמים חברת היי טק ורופאים ללא גבולות
מאמר של יורם פרי תוקף את התקשורת החדשה ואת העיתונאים החדשים המלגלגים ובזים למיתוסים הישנים ובו בזמן אינם מבינים שלמעשה הם שבויים בידי כוחות גדולים מהם שהם משרתים אדונים אחרים בעלי ההון והם מוותרים למעשה על חירותם המקצועית ובעיקר על היכולת שלהם לשנות את העולם.פרי מייחל לעיתונות חדשה כזאת שלא תהיה מפלגתית אבל תהיה עיתונות של רעיונות. כזאת שיכולה לעסוק לא רק בדברים שמביאים לרייטינג גבוה .
.ויש גם מאמר של מוטי ארזי על עזית הכלבה הצנחנית הגיבורה של  ספרי הילדים של מוטה גור כמכשיר לא רק של תעמולה ציונית אלא גם תעמולה גברית כנגד הנשים שמיוצגות בידי הכלבה ככלי העומד לרשות הגבר הכוחני .

ואולי לא היה דבר מעולם?

אולם נשאלת השאלה האם נשאר לעיתון מסוג זה קהל? קהל שיכול להעריך כתבות ומאמרים כבדים יותר מאלה שהוא מקבל בידיעות אחרונות והמעריב ומעבר למה שהוא כבר מקבל בהארץ מנקודת השקפה שונה ? .
"דבר" מת במסגרת המיאוס הכללי מהאידיאולוגיה והכמיהה לתקשורת חופשית יותר . הוגים פוסט מודרניים בנוסח דוד גורביץ בירכו  את הגל הזה וקבעו שהעתיד הלא אידיאולוגי עומד להיות טוב יותר.
בכן היגענו לעתיד הזה וקשה להגיד שהתקשורת בו ניראית טוב יותר . נהפוך הוא היא מקדישה ראיונות סוף שבוע  אינסופיים עם גאונית הדור המרתקת יעל בר זוהר ומאמרי ניתוח מלומדים על תופעות פרוייקט ואי וספינת הסקס של בזק ומזניחה כמעט לגמרי מאמרים על נושאים "כבדים " יותר . אז נכון שזה הכל באירוניה העצמית המתבקשת וכן הבנו שזה הכל בצחוק ( אם כי בימים אלה כבר נראה שחלק מהעיתונאים באמת מעריצים את הדוגמניות נשואות הכתבות וכבר קשה להבחין אצלהם בין אירוניה ורצינות ) אבל זה כבר נעשה די ברור בכמה מקרים ( אצל המבקר הקבוע של פרויקט ואי בנרג למשל ) שהכותבים פשוט משתעממים עד מוות אבל על זה משלמים להם. וכמובן בעיתונות היום אסור באיסור חמור לכתוב יותר מחמש מאות מילה אם כבר מופיע כתבה בודדת שעוברת את האיסור הזה כמו כתבה במעריב של ראש השנה של אסף עינברי היא יוצאת דופן ומן הסתם צריכה להיות מרשימה ביותר באיכותה והיא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל .
דווקא באתרים החופשיים ברשת ולא בעיתונים מסוגם של מעריב וידיעות מוצאים היום את המסות הרעיוניות והאינטלקטואליות הטובות ביותר אתרים כמו ה אייל הקורא .
אז מי שרוצה בשובה של עיתונות רעיונית עיונית ומודפסת בהחלט צריך להיות מעוניין בשובו של העיתון "דבר" . השאלה האם יוכל העיתון להתגבר על הבעיות שהכשילו אותו לבסוף בשנות התשעים ? ובמיוחד כאשר הקהל היום שזמן תשומת הלב שלו התקצר לעין ארוך מאז? ויש להודות שתופעת היעלמות התקשורת הרצינית קיימת בכל המערב אנחנו רק מחקים אותו כמו בכל דבר אחר.
והאם ימצא כותבים מספיקים ברמה למלא את דפיו ? תמיד יש אסף ענברי וגדי טאוב אבל מן הראוי לחפש מסאים מבריקים צעירים גם מעבר להם . . הם ימצאו אותם בכמה בלוגים בודדים ובאייל שם יש הוכחות כי עדיין יש אנשים שמסוגלים ליכתוב ולחשוב בצורה רצינית ולא רק להיות אירוניים במידה האופנתית המתבקשת .יש כמה אנשים כאלה כמו אורי קציר מתתיהו שמואלוף ,ואחרים . ואם יצא "דבר" מחדש עליו לגייס בראש ובראשונה כותבים צעירים  ( וגם לא כל כך צעירים ) מהסוג הזה . אבל מסופקני אם יש לו הרבה מה לחפש באתרי החדשות הגדולים בעיתונים הקיימים במקומונים ובאתרים הקשורים אליהם. שם מרוב אירוניה עצמית ורדיפת הרייטינג החשיבה כבר התרדדה לחלוטין או כך זה נראה כרגע.
יש לזכור התקשורת היא הקובעת את סדר היום אם היא הייתה מדברת יותר על הדברים שהם בדמנו במקום להקדיש את עיקר תשומת ליבה לדוגמנית זאת וזאת ולחיי המין של שחקן זה וזה מאחר שזה מה שמביא רייטינג ולכן רווחים ( ולא לעיתונאי אלא לבעלים ) ייתכן שלבסוף היינו מגיעים לחשיבה חדשה ומעניינת יותר ולא לתחושת השממון  וחוסר האונים הכללי  הפושה היום בכל .

 קישורים רלבנטיים
העיתון "דבר"

ברל כצנלסון

מסיבת העיתונאים על תחייתו של "דבר "
הודעה על תחיית "דבר " בנארג

הודעה ב"הקיבוץ" 

80 שנה לעיתון "דבר"