ארכיון תג: עמוס עוז

"עד מוות " של עמוס עוז -דעות הסופר והחוקרים

לפניכם קטע שלם ממאמר גדול שלי על "עד מוות " סיפורו של עמוס עוז שנמחק מהגירסה הסופית בכתב העת "נכון" מספר 2 .

הקטע נמצא  בידי העורך כארוך מידי ולא באמת רלבנטי למאמר.

את המאמר הגדול עצמו תוכלו לקרוא ברשת ב"יקום תרבות " כאן . 

עם זאת מאחר שאני חושב שלכתוב יש עניין עבור חוקרי עמוס עוז  ואולי גם עבור הקורא הרגיל המתעניין ב"עד מוות "אני מעלה זאת כאן בנפרד.ביחד עם עטיפות בשפות שונות של "עד מוות".

כדאי מאוד לקרוא בהקשר זה גם את מאמרי " אנטישמים ותיאורטיקני קונספירציה אצל עמוס עוז וניר ברעם ".

מאמר מיוחד לרגל מלאת 50 שנה בדיוק לפרסום המקורי של הסיפור "עד מוות " בקשת " בסתיו 1969/

 

עמוס עוז הוא ללא ספק הסופר הישראלי המפורסם ביותר כיום בשפה העברית. לרוב עוז עוסק ביצירותיו בתקופה של ההווה שבה חי בארץ ישראל או במדינת ישראל  מימי המנדט הבריטי ועד "היום "(מועד כתיבת הסיפור ). התקופה שאותה הוא מכיר ואותה חווה מניסיונו האישי.

אך ישנם גם כמה יוצאי דופן בודדים מאוד ביצירתו של עוז, שאינם עונים על קריטריון בסיסי זה של יצירה. 

הבולטת שביצירות אלו היא הנובלה "עד מוות"  שפורסמה במקור ב"קשת כרך מ"ה 1969 ,תש"ל (), שהיא  מבחינות שונות בגדר יוצא דופן מוחלט ביצירתו הספרותית של עוז ולכאורה לפחות בספרות העברית בכלל. זהו סיפור  שהוא אחד מסיפוריו המפורסמים והמעולים  ביותר של עוז, אולי הטוב בכולם. זוהי היצירה המפורסמת ביותר הקיימת בעברית על נושא מסעי הצלב ויחסי נוצרים–יהודים בשפה העברית. לעתים קרובות נטו המבקרים וחוקרי יצירתו של עוז  להתייחס ל"עד מוות" כאל סיפורת היסטורית  פשטנית למדי העוסקת בתיאור שורשי האנטישמיות האירופית ורומזת לנאציזם ולשואה של המאה העשרים.

אולם נשאלת השאלה: האם רק סיפור היסטורי "רגיל" עומד כאן לפנינו? או שמה גם משהו אחר לגמרי מז'אנר אחר לגמרי, נדיר למדי בספרות העברית, סיפור האימה העל טבעי?

איור מאת יעקב ליבס ל"עד מוות ". צלבנים רוצחים יהודים.

סיפור זה הוא יוצא דופן בספרות העברית המודרנית. נדיר מאוד למצוא סופר ישראלי מודרני אחר מלבד עוז שעסק באנטישמיות הנוצרית של ימי הביניים. נראה שרוב הסופרים הצברים התקשו לעסוק ביחסי היהודים–נוצרים בכלל ובימי הביניים בפרט, נושא שהיה רחוק מהם מאוד (אם כי כמובן היה קרוב מאוד לסופרים העבריים בגלות), ורק עוז מצא מקום לעסוק בכך. 

עמוס עוז חזר אל יצירה זאת בספרו האחרון עד כה, "הבשורה על פי יהודה", ובה הפך לחלוטין את המסר האנטי "נוצרי" של הסיפור המקורי במעין סיפור המשך, ששילב ב"הבשורה על פי יהודה".

 

תקציר באנגלית

Unto Death ( 1968) is one of the most famous stories of Israel writer Amos Oz.This story about the murderous journey of a group of medieval crusaders to Jerusalem seems like a complete anomaly in Oz work. It is one of Oz  very few stories about historical subject. It is also one of the very few stories in modern Israeli literature which deals with the view point of the anti-Semites.

In this article I will show  that till now the whole point of the story and even the literary genre to wich it is belonges "gothic horror " was completely misunderstood by earlier critics of the story.

However as I will show oz return to the characters of this dark story in his 2014 " The Gospel of Judas" and completely reversed the original point  which was likely based on stories which he had read at childhood.

היוצר על "עד מוות"  

עמוס עוז

לפני שנדון בפרשנות שלי את"עד מוות "במאמר נפרד  נציג פרשנויות אחרות שהוצגו ליצירה זאת מאז פרסומה ,כולל פרשנות היוצר עצמו.

עמוס עוז לא הירבה לדבר על "עד מוות". וכמנהגו לגבי כלל יצירתו,גם כאשר דיבר הוא תמיד גילה טפח והסתיר טפחיים.  אך הוא נתן שני ראיונות חשובים על הסיפור אחד בעניין סמוך למועד הכתיבה,והשני שנים מאוחר יותר ומשני ראיונות אלו אפשר ללמוד דברים מעניינים ביותר על הדרך שבה הוא רואה את הסיפור.

הראיון הראשון  שפורסם סמוך לזמן פרסום הספר נתן לנעמי גוטקינד  נעמי גוטקינד  "עמוס עוז :בשבילי הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות " הצופה,עיטורי סופרים וספרים  2.7.1971 . ע' 5 ואפילו הכותר שהוא מקבל ( בידי העיתון לא בידי עוז )  יש לו  לדעתי חשיבות משמעותית להבנת משמעויות הסיפור האמיתיות שמשום מה מבקרי התקופה התקשו לקלוט אותן כהלכה אולי גם בגלל שעוז הטיל עליהן במכוון מסך עשן .[1] בראיון סיפר עוז שנושא הצלבנים ומסעי הצלב מעסיק אותו עוד מימי בית הספר עוד מן הכיתה החמישית בתיכון ולא למטרות של כתיבה ספרותית אלא כחידה אנושית מציקה. החידה נשארה ללא פיתרון:מדוע קמה פתאום קבוצת אנשים הולכת ממקום אחד אל מקום אחר שהוא עבורה סמל. תמיד העסיקה אותי השאלה מה גורם לאנשים לקום וללכת ממקום למקום.מהו הדחף הזה שבגללו קם אדם ומתחיל לנדוד כאילו כפאו שד ( ההדגש שלי א.א. )..עובדה שקיים באדם דחף מוזר כזה שאחת ההתגלמויות ההיסטוריות שלו היו מסעי הצלב."[2]

עוז סיפר עוד על הרקע לכתיבת הסיפור :"כתבתי את "עד מוות באנגליה.זו הייתה נסיעתי הראשונה לאירופה ,פגישתי הראשונה עם הארצות הנוצריות.את ההיסטוריה שלהן ידעתי עוד קודם ,אבל בפעם הראשונה פגשתי בפעול את האווירה והאקלים ,הארכיטקטורה האירופאית ,הקתדרות הנוצריות ,ערפילי הצפון. בתוך האטמוספרה הצפונית הקרה הזאת נעשתה הסקרנות הפנימית שהייתה בי קודם,במשך שנים ,לנושא הזה ( דגש שלי א.א) אינטנסיבית ומרוכזת והיגיעה להבשלתה המלאה.

..כל הגותיות של אוקספורד שבה נכתב הסיפור ,הנוצרית כל כך עוררה בי משהו . "

" עוז הוסיף ש"לא עסקתי כאן בחקירות היסטוריות ,לא ישבתי בספריות כדי לשחזר לעצמי את רקע התקופה. העלילה אינה מבוססת על שום כרוניקה היסטורית ". [3]

 

עוז מזכיר כהשוואה  יצירה אחת ויחידה בעברית , את הפואמה על ימי מסעי הצלב  "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי.ושם דגש על ההבדל בינה ובין יצירתו מאחר שאצל טשרניחובסקי הצלבנים מוארים מבחוץ בעוד שהוא מנסה להאיר אותם מבפנים. "לא הייתי כותב את הסיפור אילו מטרתו הייתה שחזור היסטורי של תקופה ואוירה ". לא ההיסטוריה מעניינת אותי אלא הצלבנות כתופעה ואווירה וכדי להבין תופעה כזאת היה צורך לי כסופר להתחפש לאחד מן  הצלבנים".

כפי שנראה בהמשך סביר להניח שלעוז היו מקורות השראה  ספרותיים חשובים יותר מהפואמה של טשרניחובסקי כאשר תיאר את מאבקם של היהודים בנוצרים בימי הביניים.עם כי יצירות אלו היו ידועות הרבה פחות מהפואמה של טשרניחובסקי בציבור הרחב.

עוז  מוסיף ומציין "איני יודע איך כתבתי את הסיפור ומשום מה כתבתי אותו.אבל אני יודע כי כל הסבים שלי וכל הדודים שלי וקרובי הקרובים שלי בכל הדורות כתבו אותו יחד איתי ואל תלגלגו על מושג "המאגיה של היצירה " זה קיים" .

הוא הוסיף את הנקודה החשובה שכמה וכמה מבקרים שמו לב אליה כפי שעוד נראה ש"לא נכון לאמר שיש כאן תיאור של הצלבנים מתוך עצמם בזווית ראייה אחת.יש כאן כמה וכמה מספרים ,ישנו המספר האנונימי שהוא אחד מחבורת הצלבנים,המדבר בלשון "אנחנו " ישנו המספר הכל יודע המתאר את העלילה מבחוץ וישנו כביכול המלומד המפענח את הכרוניקות מאות שנים לאחר האירוע עצמו.זאת אומרת יש כאן יותר מנקודת ראות אחת.".

אבל כיצד בעצם משתלבות כל נקודות הראות הסותרות האלו שתורמות למעשה מעט מאוד לכאורה לעלילה בסיפור המעשה ? על כך סתם עוז ולא פירש הוא השאיר זאת למבקרים  אבל הללו מעבר לכך שציינו את קיומם של כל נקודות המבט האלו שמספרות את העלילה  לא באמת הצליחו להסביר מדוע הן שם? מה בעצם תפקידם בעלילה הכללית?

אנחנו במאמר זה ננסה לפתור תעלומה זאת שעוז השאיר בשבילנו.

עוז כמו רומז על פיתרון אפשרי כשהוא  מציין במשפט מפורסם שלו [4] שבשבילו הכתיבה היא המשך ישיר אולי קצת יותר מעודן  של מכשף השבט ..הוא קרא בשם ותיאר את אותם יסודות שהטילו אימה ופחד על בני השבט…זוהי בשבילי הספרות :אחד הדחפים העמוקים ביותר של האדם לספר על האימה במאמץ להתגבר עליה.כזו היא למשל אימת מסעי הצלב והכוחות האפלים שהניעו אותם.הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות ".

משפט זה שימש לימים כשם ספרה המחקרי של דורית זילברמן על עמוס עוז.

אולם כפי שנראה בהמשך איש מהמבקרים לא קלט באמת את כוונתו אולי משום שעוז המשיך וציין :"שבעיני הדבר המפחיד ביותר בעולם והיפה ביותר בעולם זה האדם האנשים הדברים האיומים ביותר נעשו לא על ידי זאבים או מכוניות ,אלא על ידי אנשים. "

בכך מאשר עוז לכאורה את ההסבר הפסיכולוגי  המקובל של הסיפור. על כך שכל  האירועים הלכאורה העל טבעיים המתרחשים  מתקיימים רק  בתת מודע של הדמויות כפי שהיה מקובל מכאן ואילך על המבקרים.

אולם באותו הראיון עוז חוזר שוב ושוב על כך שהסופר עוסק בראש ובראשונה ב"השבעת רוחות " ועצם האקט של השבעת הרוחות מסוגל להעניק רגיעה יחסית וזמנית לכותב ואולי גם לחלק מן הקוראים ".

וכפי שנראה בהמשך את הבעיות העלילתיות של "עד מוות " שעד כה היו בגדר בלתי פתורות  אפשר להסביר "אך ורק"  כתוצאה של "השבעת רוחות " .

בראיון אחר  של עוז עם מאיר אגסי  שפורסם  במקביל באותה שנה  "מחאה טראגית נגד סדרי העולם" פורסם ב"במעלה " של יולי 1971 ודן ב"עד מוות " רק בקצרה   אמר עוז "לצלבנים לא היגעתי פתאום .נכון יהיה לאמר שהם היגיעו אלי.הצלבנות ריתקה אותי המון שנים,גם הצלבנות ההיסטורית והמוגדרת של המאה העשירית והאחת עשרה ,וגם הצלבנות כמהות מטאפיסית .אנשים קמים והולכים ממקום למקום לא מסיבות כלכליות או תועלתניות .למה הם הולכים "?  . "

עמוס עוז נתן עוד ראיון חשוב אחד העוסק ב"עד מוות " להילית ישורון שמונה עשרה שנה לאחר הראיון עם גוטקינד.במקור הופיע   הראיון בגיליון "חדרים " מספר 8 , 1989 .

ולימים התפרסם שוב בספר  של יאיר מזור "ליטוף באפלה: על סיפורת עמוס עוז – בצירוף ראיון עם עמוס עוז /  " (ירושלים :   כתר,   1998.ע' 321  .

עוז  הודה בראיון :"אני כנראה כל החיים מרותק למסעי הצלב לאש לשלג ,למוות האופראי ,לז'סטות הגדולות של שלכת החיים. זה כנראה הגנים הרביזיוניסטיים שלי. כל זמן שיש לי כוח ,אני אתנגד לזה,ואני אוקיע את זה,ואני איאבק בזה פוליטית ,ואני אצייר את זה בסיפורים ,אני גם אצייר לאן זה מוביל". [5]באותו ראיון הודה עוז שהוא חש קירבה עמוקה לגיבורו הרצחני של "עד מוות "האציל די טורון ,ביכולתו לקבל "אותות " שהם לכאורה על טבעיים.[6] והנה הקטע הרלבנטי מהראיון :

ישורון :"בעד מוות " אתה כותב :אדם כבד אדוני האציל די טורון אם ירפו ממנו המעשים לשעה קלה עלול הוא להפתח אל האותות "והאותות הם "שיקוי סמוי,משחית ודייקן ". האם זה תיאור של עצמך?

עמוס עוז :כן "

ישורון ו…?

עמוס עוז :רגע ,למה אני צריך להוסיף ? אמרתי כן.אמרתי לך הרבה מאוד התשובה כן. "

ישורון :מהם האותות האלה ?

עמוס עוז :מה אני ? "הבאבא סאלי "?  אני יודע שהם ישנם.זה קורה לי לעיתים די קרובות ,הדברים הפשוטים ביותר מסביב מדברים אלי גם בשפה המיידית וגם בקוד.מה בדיוק הם אומרים ,ומי שמה משדר ,ואם זה לא הכל בראש שלי אלא גם בעולם אני לא יודע .אני יודע שיש דברים גדולים וקטנים לפעמים מגוחכים , שמדברים אלי בין השורות ,בין החפצים.

ישורון :לפעמים האותות הם מטילי אימה?.

עמוס עוז :לפעמים,לא תמיד. ….."( מובא בליטוף באפלה ע' 321-322)

עוז בראיון הזה מסביר שיש להתייחס ברצינות רבה לתחושות של האביר הצלבני ולאותות שהוא מקבל .אין כאן סממנים של טירוף.

עד כאן עמוס עוז על "עד מוות ".

 

 

החוקרים על "עד מוות"

רוב המחקרים על "עד מוות "פורסמו במהלך שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.לאחר מכן המחקר כמו נפסק ,אולי בגלל הירידה בעניין בתקופת הצלבנים ?

המבקר ב..י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167.  רואה ב"עד מוות " לא סיפור היסטורי שמטרתו "החייאת העבר" וגם אין לכפות עליו מגמה להארת ההווה תוך הסוואתו במחלצות עתיקות .אלא מטרתו האחת להגיע אל מחילות הנפש האפלות של האדם השואפות אל האין  ולחשוף צפונותיהם. [1]מיכלי מקביל את הסיפור עם סיפוריו של קפקא שגם בהם יש תיאורי זוועות שונים שמטרתם הארת נפש האדם "כוחו המעצב של עוז " קובע מיכלי נראה בדרך העלאתו את הטירוף שחדר לשורות הצלבנים ,תוך גילומו הקיבוצי והאישי.לא חזיון מוגמר כתולדתו של שבר פתאומי,אלא חולי מתמשך :ראשיתו עלומה ,ארסו מפעפע באין רואים ,וסופו לאחר שלקה מאור הנפש –גלוי לעין. [2]

 

המבקר יוסף אורן עסק בסיפור  ב"עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971. גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

הוא רואה ב"עד מוות "פנינה ספרותית של ממש ,והוא גם הסיפור המושלם ביותר של עמוס עוז .הלשון גמישה ונשלטת.בסיפור זה מתחמק עוז באלגנטיות מן ההגדרה החד משמעית של מצבי נפש ושל מחשבות גיבוריו .הללו משתמעים מתוך הכתוב. [4] אורן סובר שההשפעה הטובה ביותר על הסיפור היא הסיפור של היינריך פון קלייסט "מיכאל קולהאז"."גם כאן מסגרת הזמן מצומצמת והסיפור נושא אופי כביכול תיעודי. המספר מסביר אורן אינו מרוחק מגורלם של אנשי שיירת הצלבנים ההתעניינות במסע ובתוצאותיו הם המרתקים אותו למקורות שבידו ובשל כך הוא מתמסר לבירור טיבם ,לאירגונם בסדר הנכון .תוצאות מלאכתו השקדנית ניכרות ברציפותו של הסיפור ובשלימות התמונה שהוא מצליח להגיש לנו.לדעת אורן "היובש המדעי של מספר זה ,הינו מדומה בדומה לקפדנותו העניינית של "המספר " בנובלה "מיכאל קולהאז" שכובש את ליבנו במהימנותו כמי שנאמן לעובדות המתגלות לפניו במסמכים ורק בהדרגה מסתברות הבחירות הנרטיביות המוזרות שלו.

המבקרת רבקה גורפיין עסקה ב"עד מוות " "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר :לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין. רואה ב"עד מוות " את "אחד הסיפורים היפים ,העמוקים ובמידה מסויימת גם האקטואליים שהופיעו בזמן האחרון".[5] היא מגדירה אותו הסיפור שהוא בעל תנועה אטית אך מתמידה בכיוון אחד ,והוא של הרס והתפוררות של אחת השיירות של מסע הצלב הראשון לשם גאולת ירושלים.בולטת מאוד בסיפור ואף ממוזגת לתוך העליתלה מערכת היחסים בין הנצרות ליהדות אשר צמחה לתוך בלתי רציונאלי –המיתולוגי .."יש משהו גוטי בסיפור הזה ,ברוחו ובעיצובו במצבים ובמעמדות "[6]לדעתה "אנו נתפסים לחשד ,שהסיפור כולו הוא בעיקרו השלכה אמנותית של הרהורים על גורלו של היהודי בעולם ,של כוחות נוצריים העמוסים אטוויזם של שנאה ופחד מפני המהות היהודית רבת הפנים .הרהורים על יחסים המושתתים על מיתוס ותת מודע ואי רציונאלי ,אך רבי עוצמה ובעלי משמעות חיה ופועלת. [7]

גורפיין לדעתי הרגישה כאן שיש להבין את הסיפור כסיפור אימה גותי  מיתי והיא רומזת למשתמע מכך אך מעבר לרמיזות לא פירטה מעבר לכך.

יעל פישביין כתבה בעבודה סמינריונית  התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )ניתוח מעמיק ביותר של הסיפור [8]היא מציינת שבסיפור ישנם שני סוגי התודעה המתארים אותו האחת הינה בלתי רציונאלית –מיתית והשנייה רציונלית סיבתית ,עורכת שיחזור של תודעה מיתית ונמצאת מחוץ לעולם החשיבה המיתי. [9]

לדעתה של פישביין  האירוע המתואר של מסע הצלב הוא ביצוע מחודש כמימוש של המיתוס הנוצרי.המסע לגאולת העיר ירושלים הוא גם מסע לגאולת נשמת הצלבנים ולמירוק עוונותיהם  ונערך תוך מתיחת קווי הקבלה ברורים  לסיפור הליכתו של ישו לירושלים. המלחמה ביהודי הוא מבחינת הצלבנים מקביל למלחמתו שלישוב שטן. ייסוריהם ומותם של היהודים מושיעים ומשחררים את המאמינים. מבחינת האדון המיתוס הנוצרי הוא מציאות שיש לחיותה והעבר המיתי הינו ציווי של ההווה. ובמרכזו נמצא במאבק בין הטוב והרע שזהותם משתנה. אך לדעתה הסיפור עצמו במובלע הוא אנטי מיתי ואירוני  ומראה את הסכנה והחורבן  שאותה מביא ניסיון הגשמת המיתוס על מי שמנסה לעשות זאת. על הצלבנים.

אורי יערי טוען  ב"עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.[10] ש"עד מוות " הוא סיפור עלילה שאין בו אינטריגה או קונפליקט בין הגיבורים במובן המקובל של המילה.לדעתו המדובר בעלילה שיגרתית :בתוך הטירוף הגדול של התקופה ישנם טירופים אישיים של יחידים שנדבקים על ידי אמונות השווא הרווחות אז ונטרפים בתוכן עד מוות ,עד השמדה עצמית ". לדעתו בסך  הכל "זוהי יצירה של כפירה .היא דורשת לא להיגרר אחר האמונות. יחד עם זאת אינה מצביעה על שום דרך שאפשר לחיות בה בלי להזדקק לאמונה.[11]

לדעתי יערי שוגה לחלוטין.ישנו קונפליקט ענק ב"עד מוות " אלא שצד אחד בקונפליקט הזה ,זה שרודף את הצלבנים למנזר הוא בגדר בלתי נראה לאורך רוב הסיפור, אך הצלבנים חשים בו היטב.

הדסה ראובני [ ב"היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח  12],יולי 1974  מציינת נכונה שאחת הבעיות העיקריות המתעוררות עם הקריאה ב"עד מוות "היא משמעות ה"יהודים " וכוחם. היא ציינת שהדמויות של הצלבנים מזהים את היהודים עם כוחות הרשע והם מפילים אימה בכוח צמיחתם וחיותם .לדעת ראובני הקוראים יכולים לזהות את "היהודי" ככוח היצר שנראה לצלבן ככוח מטמא המכשיל את השאיפה לטוהר ולגאולה ( ירושלים ) אך בו בזמן הוא גם כוח החיים עצמם ובתור שכזה הוא עומד בדרכה של שאיפת המוות ( שגם היא "ירושלים "). לדעתה מי שרוצה להשמיד את כוח היצר חייב להשמיד את החיים עצמם וזה מה שעושה מתוך ודאות אחרונה ונוראה האדון גיום דה-טורן. היהודי הוא עם כך כוח שאינו ניתן להשמדה ואפשר לזהותו עם "היהודי הנצחי "שאין להכחידו.

 

 

'עד מוות " המהדורה הפולנית Poznan, Dom Wydawniczy Rebis, 1996 

שורת דיונים מקיפים ומפורטים על "עד מוות "ניתנו בידי אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כ

המבקר וחוקר הסיפורת ההיסטורית בעברית דוד כנעני הציע  בצורה ברורה ,כמעט יוצא דופן[13] שיש לראות בסיפור מאבק בין "שתי רשויות " כוחות הטוב וכוחות הרע. והיהודי המופיע בו אינו היהודי המוחשי של ימי הביניים כי אם היהודי המטאפיזי של היטלר  זה שהוא גלגולו של היהודי מ"כנסיית השטן "כפי שראתה אותו הנצרות הבינימית.

ב"עד מוות"  אין המוות שולט ביהודי." מציין כנעני נכונה.

דוד כנעני

במאמר זה יש לראות כפיתוח של גישתו זאת שחיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.

אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול אז את סיפורו של עוז שעוד לא פורסם.

 

 

"עד מוות " המהדורה הצ'כית  Prague, Paseka, 2002

המבקר אברהם אדרת ב "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 היציע בשיח על "עד מוות"  שהתקיים בחוג ספרות איזורי שהמדובר בסיפור של אהבה נכזבת.יש להשוות בין יחסו של האביר ליהודים לאהבתו הנכזבת לאישתו המתה שאליה ערג אם כי מעולם לא הצליח להבין אותה.וכך גם יחסו ליהודים שמחד הוא רואה בהם "בני השטן ורוצחי המשיח שמצווה לעקרם מן העולם ,ומאידך הוא מכיר בפנימיותו שהם שומרי תורת האל האמיתיים.[14]ובסופו של דבר כשהוא ניצב בתוך גלגולי המסע לארץ הקודש מול ניוונם הבהמי של נושאי הצלב מול עמידתם האנושית של היהודים הוא נוכח לדעת שטעה.וזאת כנראה הסיבה האמיתית להתאבדותו.עם זאת לדעת אדרת עצמו הפיתרון האליגורי הזה  ליצירה ומשמעויותיה ולקונפליקט בין היהדות והנצרות  הוא פשטני ובלתי אמין. ולדעתו סיפורו זה של עוז הוא ניסיון נועז שלא צלח. [15]

"עד מוות " המהדורה הספרדית  Madrid, Siruela, 2009

 

בישויות המספרות את הסיפור עוסק בפירוט יוסי בן ברוך ב"על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388. [16]  בביקורת על עמדתו של קלדרון על הסיפור קבע לראשונה כי ב"עד מוות " מופיעים שלושה מספרים שאחד מהם ממלא תפקיד פעיל בעלילה והשניים האחרים נמצאים  מחוצה לה.אך לדעתו הגבולות שבין גושי הטקסט המסופרים על ידי הישויות והמספקים את המידע הסיפורי אינם נשארים קבועים ואטומים  בכל מהלך הסיפור וחלות פה ושם גלישות מישות מספרת אחת לשנייה. יש את הישות המספרת הפעילה קלוד העקום הכתף,יש את המספר ההיסטוריון שאינו מהימן ואינו אובייקטיבי  שלדעת בן ברוך חיי בתקופה קרובה לזאת של קלוד , המסתמך על רשימותיו של קלוד ומעל לשניהם יש מספר יודע כל ניטראלי אשר הופעתו בסיפור מצומצמת מאוד ומוגבלת כמעט רק לקטעים שבהם מופיע האדון האציל ,בעיקר לתיאור המצבים הנפשיים שלו ,ואז אין הוא נמנע מהבעת דעתו בצורה עקיפה. [17]

"עד מוות " המהדורה הארגנטינאית Buenos Aires, Emece, 1984;

חיים וייזל [18]מציין  במחקר מפורט על "עד מוות " בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183  שעוז אינו משתמש בעלילה בעלת סדר כרונולוגי הוא כותב במרחב כתיבה סימולטאנית ולא עוקבת.הרקע הכללי להתרחשויות הוא המסע המתנהל רוב הזמן באל מקום ואל זמן . עם כי הזמן הכללי הוא הסתו ולאחריו החורף של שנת 1096. ויזל בודק  אנלוגיות שונות הקיימות ביצירה וסמלים שהם מרכזיים בה.

ויזל מזהה בסיפור שני מספרים בלבד.   אלו הם המספר היודע הכל השולט ביצירה והמצוי מעליה ויודע את עתיד  ויוצר את המבנה הבסיסי שלה.ויזל מזהה גם בין מפענח הכרוניקות למספר יודע הכל בניגוד למבקרים אחרים שמפרידים בינם. [19]

הדמות השנייה שמספרת היא רשומותיו של קלוד שהן תוספת לדברי המספר יודע הכל ונקודת מבטו היא יותר אישית.

"עד מוות" במהדורה צרפתית  Paris, Calmann-Levy, 1974

המבקר דן מירון  טען שהתירגום האנגלי של " עד מוות " שנעשה במשותף בידי עוז ובידי מתרגמו הקבוע לאנגלית  ניקולאס דה לאנז'  ( זה היה לאמיתו של דבר התרגום הראשון לאנגלית  של עוז בידי דה לאנז'  שהכיר את עוז לראשונה באוקספורד בעת שעוז כתב את"עד מוות " , שבעקבותיו הפך דה לאנז' למתרגום הקבוע של עוז " ראו תלמה יגול "אלבר קאמי הישראלי ידיעות אחרונות 9.1.1972) )   "עולה במידה ניכרת ביותר על הנוסח העברי המקורי" .ראה דן מירון בתוך דפים מפנקס חדש:דף ראשון "מעריב על ספרות ואמנות 25.1.1974ע' 25. זהו כבר עניין של טעם אישי ( מירון לא התלהב מן הסיפור ובמקום אחר הגדיר אותו כ"משל בומבאסטי " "דן מירון "מצב הסיפורת –מעין שיחת סיכום" בספרו  "הפנקס הפתוח:שיחות על הסיפורת העברית בתשל"ח )  ")*  ומבחינה תוכנית לפחות אין הבדלים  משמעותיים רבים בין שתי הגירסאות  .אולם ייתכן שחוות הדעת הזאת באה בגלל התחושה של מירון  ש"עד מוות " מזכיר  בתכניו מאוד סיפורי אימה  "גותיים"  אנגליים שונים שאולי שימשו לו מקור השראה ,יותר מסיפורים בספרות העברית המוכרת.

חיה בר  יצחק  ב"עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170. [20]מצביעה גם היא על הדמיון בין דברי המספר ורשומותיו של קלוד שלכאורה אין להם זוויות ראיה שונות היא מראה שבסיפור יש אירוניה חריפה שנוצרת בעיקרה על ידי הדגשת הפער בין עיקרי הנצרות המטיפים לאהבה לסליחה ולחסד ולבין התפיסה המעוות של עיקרים אלו על ידי גיבורי הסיפור ,תפיסה הנובעת מבורות ומשרידי פגניות המביאים לפרוש מוטעה של העיקרים ויוצרים סתירה מוסרית בעיני הקורא בין התנהגות האנשים לבין האמרות מן הברית החדשה שאותן הם מצטטים ללא הרף.[21]

בר יצחק תמהה הכיצד המספר המסתמך לחלוטין על רשימותיו של קלוד יכול להיות מספר יודע כל המביא גם פרטים על המסע ועל  הגיגיו הכמוסים ביותר של  קלוד ופרטים אחרים  שקלוד עצמו לא יכול לדעת אותם. היא רואה בכך פגם בסיפור שכן יש בכך סתירה מהותית.  לדעתה גם המספר שייך לימי הביניים והוא איש  ימי ביניים טיפוסי בשנאתו הפרימיטיבית ליהודים  ואין לראות בו כהיסטוריון  מודרני.

מהדורה צרפתית של "עד מוות".Paris, Seuil/Points, 1986

נורית גרץ

גם נורית גרץ שדנה  פירוט ב"עד מוות " בכמה הזדמנויות שונות    ובעיקר ב"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158 עוסקת בהתמוטטות האמינות  של הסמכויות המספרות לנו את הסיפור ,ובקושי להבדיל בינם . קלוד והמספר המשחזר את רשומותיו של קלוד,ומאבד בהדרגה את הניטרליות והאובייקטיביות שלו.[22]לדעתה יש להבדיל בין קלוד בין המספר המשחזר ובין המספר הכל יודע שהם שלוש דמויות שונות בסיפור. אך כולם מאבדים בהדרגה את הסובייקטיביות שלהם. לדעתה רצונם של המספרים להציג את האדון מתוך הבנה הנובעת מהערצה מכוון את הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית ולהיקרע בין אותם ניגודים הקוראים את הדמויות ביצירה. להטיל ספק גם בעמדותיו המוסריות שלו.

בדיון המסכם שלה על הסיפור   בספר שנכתב  עם עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"קובעת גרץ :"נוסף על ההתנגשות בין עמדות המספרים והגיבורים ( שגם הן מורכבות )  ..לבין עמדות הקורא ..נוצרת התנגשות עמדות  גם בקורא עצמו:תיאור האדון מתוך הבנה הזדהות וגם הערצה מכוון את הקורא להזדהות עם מעשים ועם דמות המנוגדים לתפיסותיו ולערכיו,והוא מיטלטל בין זעזוע מהמתואר לבין אהדה והבנה.כך נקרא גם הקורא להשתתף בהתמוטטות הכללית :להיקרע בין הניגודים הקוראים את משתתפי היצירה ולהטיל ספק גם בעמדותיו שלו וגם בקני המידה המוכרים לו".   [23]\

 

רות שנפלד קובעת במחקר שלה על הסיפור ההיסטורי בעברית" מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986. [24]שהמדובר בסיפור פילוסופי שמשתמש במאורעות היסטוריים בתור מסווה בלבד. בדומה לפנחס שדה "קובעת שנפלד "עוז נוטה לתפיסה אלגוריסטית של הנושא ההיסטורי ולעסוק באמיתות קיומיות כלליות,אך שהוא מתאר עולם ,הנשלט בידי כוחות מטאפיסיים דטרמיניסטיים ואפלים.כוחות אלו קובעים לא רק את חיי גיבוריו אלא גם את כיוונן ואת גורלן של תנועות היסטוריות כמו תנועת מסעי הצלב.[25]

מהדורה ספרדית של "עד מוות "

שנפלד מעירה על כך שמבחינה תמאטית סיפורו של עמוס עוז יוצא דופן על רקע הסיפורת ההיסטורית העברית בשנות המדינה משום שיבתו לנושא הקלאסי של גזירות רדיפות והשמדת ישראל בארצות הגולה.אך מוטיבים אלה שככל הנראה עוררו את עניינו של המחבר בהשפעת השואה ,מופיעים בסיפור בהקשר חדש ומזווית ראייה חדשה :המאורעות מסופרים מנקודת מבטם של הגויים ולא של היהודים.

"עד מוות " המהדורה השוודית Intill döden, Stockholm : Wahlström & Widstrand 1980

גרשון שקד  שכתב  את ניתוחים החשובים  והמשפיעים  ביותר על "עד מוות " לצד נורית גרץ  נותן למתואר ב"עד מוות" תיאור פרוידיאני פסיכואנליטי קלאסי : לדעת  שקד  בספרו" גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —   ) מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203 "ס .[26] כל סיפור מסעו  של גיון דה טורון ,קלוד עקום הכתף  , ואנשיהם לירושלים הוא בסיס לדיון על המצב הקוטבי של חטא וגאולה ועל שורש הרע וטיבו האופייני ליצירותיו של עוז. .כמו יצירות אחרות של עוז גם נובלה זאת היא מעין תהליך של מירוק והזדככות בו המתמרקים גיבורים מן החטא הארס והשנאה במהלך הסיפור. לדעתו של שקד יש להביס את מסע הצלב של גיום כגיבוש סמלי של "מסע החיים " המתנהל דרך שבעת מדורי גיהנום של תיעוב ושנאה ,ארס וזדון כדי להגיע אל מחוז הגאולה. המזוהה עם האישה הנצחית ועם ירושלים של מעלה. לדעתו נוסעי הצלב יצאו למסעם משום שנשמתם שקועה הייתה במ"ט שערי –טומאה והם השתוקקו לצאת נשמתם לפי שרק המוות נראה להם כמוצא שימלט אותם מיצרי הארס והשנאה. ההתאבדות שהיא רצח היהודי שבתוך המחנה ובתוך האני היא מחיקת החיים שאינם כאמור אל הרע מבחינת הצלבנים. לדעת שקד יחס הגויים ליהודים מבחינת עוז הוא יחס סדו מזוכיסטי ומיני ,והתעללותם בו היא פורקן של יצרים הקורבן היהודי נחשב לשורש הרע ,כך שבמעשה הקרבן מקריב הגיבור בהנאה דו משמעית את שורשי הרע שבתוכו עצמו.

"עד מוות " המהדורה ההולנדית Amstelveen : Amphora Books, 1983)

שקד חזר לנתח את "עד מוות " בהיסטוריה שלו של הספרות העברית "הסיפורת העברית, 1980-1880 :   כרך ה', הרבה אשנבים בכניסות צדדיות ( הקיבוץ המאוחד 1998)   /  ע' 224-225 ושם הוא מפרש את הסיפור כאלגוריה לשואת היהודים שנרדפו בידי הצלבנים בסיפור .[27]

שם הוא תמה :מדוע יכתוב בחור ישראלי הגון מחולדה או מירושלים בשנת 1971 נובלה על צלבנים מטורפים שהמסע שלהם נכשל ומה שמתגלה בו בעיקר היא אכזריות נוראה כלפי הזר וכלפי היהודים?  [28] לדעתו אפשר לפרש את הנובלה כנמשל על שורשי שואת היהודים באירופה במאה העשרים הנטועים במתח הנצחי בין גויים נושאי צלב לבין יהודים "שנצלבו " על ידם.לדעת שקד המחבר מנסה להבין את "העם היהודי שנהרג " כקרבן ואת המוטיבציה של המקריבים ,שהשנאה מביאה אותם גם לשנאת עצמם.אליבא דשקד   אפשר לפרש אותו כמסר סמוי לישראלים של היום שהם כמו ביצירות של יהושע ורביקוביץ נראים כצלבנים חדשים עם אותה אכזריות ואותם כוחות של הרס עצמי ודקדאנס.

שקד מסכים שהסיפור ניתן לפירושים שונים ואף הפוכים ולדעתו "עד מוות" הוא אולי הסיפור הישראלי החשוב ביותר המעצב את היחסים בין הסובייקט ל"אחר " ואת הדרך שבה היחס אל האחר מעצב את דמותו של הסובייקט "שנאת האחר היא מקור לשנאה עצמית ולהרס עצמי .הסיפור גם עומד על כך שהיהודים היו ואולי עודם ,האחר של תרבות אירופה". [29]

שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו

"עד מוות " המהדורה האיטלקית  Milano, Feltrinelli, 2018

פרשנויות נוספות של "עד מוות "הן מועטות ואינן תורמות הרבה להערכת הסיפור מעבר למה שהוצג כאן. אפשר להזכיר את פרשנותו הקצרה  של דוד אוחנה  בספרו  "לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335[30]  המבוססת בעיקרה על זו של שקד כי עמוס עוז חודר לזרמים התת קרקעיים המיתיים של יחסי יהודים-נוצריים בימי הביניים ומתאר ביד אמן את "צליבת " היהודים בידי הגויים.

אכזריות הצלבנים כלפי"האחר " של אירופה ,היהודים מופנית נגדם עצמם .דרכי תיאור אלה יוצרות התנגשות בין המספר ,המזדהה עם הגיבורים הרוצחים ועם כאבם ובין הנמען המקורי ,הקורא הישראלי המזדהה בדרך הטבע עם הקרבן היהודי.

"עד מוות " המהדורה הגרמנית Frankfurt, Suhrkamp, 1997

ישנה פרשנות נוספת אחת  שונה מאוד מכל אלה,שאכן תרמה תרומה חדשה למחקר של"עד מוות " שהופיעה בשנות התשעים.    זוהי פרשנותה של דורית זילברמן בשיתוף פעולה עם הרופא רפי קרסו שפורסמה במאמרם של

דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטיקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

דורית זילברמן  רואה ביצירה "עד מוות "טקסט מיסטי היפנוטי שמציג באמצעים שונים את ההשפעות ההיפנוטיות של די טורון המנהיג על הסובבים אותו. לדעתה די טורון הוא האחראי  הודות לאמצעים סוגסטיביים שונים שבהם הוא משתמש ואותם מדגים הסיפור בצורות שונות לכל האירועים המסתוריים והכמו על טבעיים המתרחשים בסיפור. [31]

כפי שנראה בהמשך גישתי שלי לגבי מיהו האחראי "האמיתי "לאירועים הכמו על טבעיים המתרחשים עלילה היא שונה. עם זאת מעניינת העובדה שבפרשנויות המוקדמות יותר לסיפור,הייתה  נטייה כללית ,אם כי כפי שראינו לא מוחלטת , של המבקרים ,לדחות הסבר "על טבעי " כלשהו למתרחש בעלילה ,וכמעט כולם היציגו כמובן מאליו הסברים פסיכולוגיים ופרודיאניים שונים היוצאים מהתת מודע ונפש הצלבן עצמו המביא את חורבנו על עצמו בטיפשותו ובטירופו.המשתמע מדבריהם שהצלבנים בסיפוריהם  הם פרימיטיבים שאינם מבינים את הנעשה סביבם  המביאים את חורבנם על עצמם במעט באופן לא נמנע.  גישה שלדעתי יש בה משום התנשאות וזלזול לא מוצדק בדמויות הצלבנים.

דורית זילברמן מבחינה זאת פורצת דרך חדשה בפרשנות ל"עד מוות "ומשקפת בכך במודע או שלא במודע את רוח התקופה שבה כתבה ששוב לא דחתה כמובן מאליו את האפשרות לתת  הסברים "על טבעיים " מסוגים שונים למתרחש.עם כי כפי שראינו היו כבר מבקרים קודמים שרמזו לאפשרות כזאת  בשנות השבעים ,כמו דוד כנעני,אך הם בדרך כלל רק רמזו בכיוון ולא אמרו זאת במפורש.

""עד מוות" המהדורה האוקראינית Kiev, Vsesvit, 1993

אפשר גם להזכיר את המחקר החדש  של אביעד פרנקל "מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.הראה שהסיפור של עוז גדוש אנכרוניזמים היסטוריים ובין השאר נוטיבים אנטישמיים שונים שהם מרכזיים בסיפור כמו הצגת היהודים כאשמים במות ישו, תיאורם כחיות – שטן והצגתו של היהודי הנודד כיהודי המצוי –  ,עוד לא היו קיימים עד כמה שידוע לנו בתקופה שבה המתרחש הסיפור. לדעתו של פרנקל עוז ניסה לבצע כאן מהלך של "דחיסת ההיסטוריה", על ידי תמצות וריכוז של מירב הסמלים האנטישמיים האפשריים, לרגע היסטורי מכונן, המעצב היסטורית נרדפות מזוקקת.

"עד מוות" המהדורה הפינית Helsinki, Tammi, 1987 

אני במאמר זה  אמשיך את דרכה של זילברמן  אם כי הצעתי להסבר ההתרחשויות המתוארות בסיפור היא שונה משלה.

סיכום :

דעתי היא שכל המבקרים והפרשנים כאן פשוט לא הבינו כלל את מה שמתרחש במהלך הסיפור "עד מוות "וזאת על סמך דעותיהם הקדומות שלא ייתכן  שעמוס עוז יכתוב סיפור "על טבעי " וכי זה חייב להיות סיפור סמלי או על "הפנטזיות " של התת מודע ,דברים שאין להם כל ביסוס בטקסט עצמו  ומבטאים זילזול עמוק בדמויות הסיפור מימי הביניים ובהבנתם את המתרחש סביבם.

אם כך,  יש לפרש, לדעתי, את הסיפור בצורה שונה מאוד מכל מה שטענו המבקרים והחוקרים .כסיפור  אימה על טבעית היא מבוססת על ההנחה שיש לראות את "עד מוות " כסיפור שעונה על ההבחנות הז'אנריות של סיפור האימה העל טבעי ,מהסוג שאותו כתבו בעבר בין השאר אדגר אלן פו גי דה מופסן  ואחרים.

פרשנות זו היא המתאימה ביותר למתואר בסיפור ולרמזים ההולכים ומתחזקים  שעוז שותל במהלכו.

ואת הפרשנות הזאת תוכלו למצוא במאמר שלי שפורסם בימים אלו בכתב העת "נכון מספר 2" וברשת באתר "יקום תרבות".

 

הוצאת ספריית הפועלים 1971

מראי  מקומות

[1] מיכלי ע' 159.

[2]ב.י. מיכלי  "שתי פנים לסיפורי עמוס עוז "מאזניים פברואר 1972 כרך ל"ד חוב' 3 ע' 157-167. ע' 147-165. ע' 166

 

[3] יוסף  אורן עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971.

גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם "אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז "  גם בסיפור של אורן "הסיפור הישראלי הקצר " ראשון-לציון : יחד, תשמ"ז 1987.

 

[4] אורן "הסיפור הישראלי הקצר "  ע' 139

[5] רבקה גורפיין  "עד מוות "לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר גורפיין ,:לאור הכתוב :סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ב 1972), עמ' 77־80.  הביקורת הקצרה יחסית שלה הופיעה  בגירסה  מעמיקה ומורחבת אבל עם אותו השם  בספר "עם שירים ועם סיפורים",מסדה 1972  "ע' 136-148 שמראה על הרושם העמוק שעשה הסיפור על גורפיין.

 

[6] גורפיין ע' 79.

[7] שם ,ע' 80

[8] יעל  פישביין "התשתית המיתית של הסיפור "עד מוות "עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ' תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ' בן גוריון , באר שבע )

 

[9] שם ע' 3

[10] ,אורי יערי  "עד מוות "שדמות אביב תשל"ג חוברת נ"א ע' 141-145.

 

[11] יערי ע' 145.

[12] ,הדסה ראובני  היהודי ב"עד מוות "לעמוס עוז " עלי שיח ,יולי 1974,ע' 149-150.

 

[13] אברהם  גורן   דוד כנעני  ואחרים "עד מוות "לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל "עלי שיח נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 172-181. כנעני חיבר ב-1955  את אחד המאמרים הבולטים ביותר בעברית על נושא הסיפורת ההיסטורית "כנעני ,דוד "עבר בהווה : על הסיפור ההיסטורי בעברית" בתוך בינם לבין זמנם : מסות על הספרות העברית החדשה ספרית הפועלים ,1955.אלא שמאמר זה כמובן  לא יכול לכלול את סיפורו של עוז.

 

[14] אברהם אדרת  "עד מוות "לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב' 2 ע' 163-171.

[15] שם ע'  167.

[16]  יוסי בן –ברוך  "על הדמויות ב"עד מוות "( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב' 39-40 ע' 381-388.

 

[17] בן ברוך ע' 381.

[18] ויזל ,חיים בעיות מבנה ומשמעות ב"עד מוות "עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 171-183.

 

[19] ויזל   ע' 182

[20] חיה  בר –יצחק " עיון ב"עד מוות "לעמוס עוז עלי שיח ספטמבר 1980 חוב' 9 ע' 156-170.

 

[21] שם ע' 158

[22] נורית  גרץ"עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות "בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע' 147-158. ע' 147-148

 

[23] נורית גרץ ,  עדיה מנדלסון-מעוז  "עד מוות " "עמוס עוז–א"ב יהושע: התחלות, כרך  2"

[24]  רות שנפלד     מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986.

 

[25] שנפלד ע' 46.

[26] גרשון שקד  גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —    מרחביה : ספרית פועלים, תשל"א.ע' 200-203

[27] –   גרשון שקד   הספרות העברית, 1980-1880 :   כרך ה', בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות /  ע' 224-225 .

[28] .שקד מתייחס כאן לשנת פרסום הספר"עד מוות " . אך לאמיתו של דבר  הסיפור הופיע במקור בכתב העת "קשת "  כמה שנים קודם לכן  ב-1968 ולדעתי  המפורטת במאמר זה הוא מבוסס על רעיונות כמוסים שאולי נמצאו אצל עוז עוד  מימי ילדותו.

[29] שם ע' 225.

[30]  דוד אוחנה    לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית ע' 335

 

[31] דורית זילברמן   ורפאל קרסו "רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב"עד מוות " "לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26

התזה הזאת מופיעה בגרסה אחרת ומורחבת   בספרה של זילברמן  "מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטייקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע' 25-46.

 

[32] מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב"עד מוות" לעמוס עוז

"מסע הצלב על פי עמוס עוז  "אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה " ב"עד מוות " לעמוס עוז " פורסם ברשת בלבד במגזין "יקום תרבות " בעריכתי בנובמבר 2017  http://www.yekum.org/2017/11/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%93-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

המאמר שבמקור נכתב כעבודה סמינריונית התבסס גם על גירסה מוקדמת של מאמר זה.

הוצאת "כתר".

אנטישמים ותיאורטיקני קונספירציה אצל עמוס עוז ואצל ניר ברעם

לפניכם קטע שנמחק ממאמר גדול שלי על סיפורו  של עמוס עוז "עד מוות " העוסק במסעה של קבוצת צלבנים רצחניים אל המוות.מאמר שהופיע בימים אלו בגליון מספר 2 של כתב העת "נכון " לספרות פנטסטית וברשת במגזין "יקום תרבות ".

לאחר שיקול החלטתי שהקטע ראוי לפרסום בפני עצמו  

האנטישמי ב"עד מוות " של עמוס עוז

 

 

"עד מוות "של עמוס עוז  הוא הטיפול העמוק ביותר של עוז ובספרות העברית בכלל  בנושא האנטישמיות הלא רציונלית האובססיבית כאשר הנוצרים הצלבנים בסיפור המחפשים אחר ירושלים רואים ביהודים את התגלמות השטן ומפחדים מהם כמו מיצורים לא טבעיים ורואים בכל דבר שהם עושים וקשורים אליו כחלק מקונספירציה  מפלצתית המכוונת נגדם..

עמוס עוז

 

סיפור זה הוא יוצא דופן בספרות העברית המודרנית. נדיר  מאוד למצוא סופר ישראלי מודרני אחר מלבד עוז  שעסק באנטישמיות הנוצרית של ימי הביניים. נראה שרוב הסופרים "הצברים "התקשו לעסוק ביחסי היהודים –נוצרים  בכלל ובימי הביניים  בפרט נושא שהיה רחוק מהם מאוד ( אם כי כמובן היה קרוב מאוד לסופרי העבריים בגלות ).ורק עוז מצא מקום לעסוק בכך.

 

אפשר למצוא כמה דוגמאות מקבילות העוסקות בנושא זה    דווקא בספרות ה"קלה" העברית שמעולם לא היה לה מעמד "קאנוני".  באופן ספציפי בספרות" "הסטלאגים " שתיארה את מעלליהם של הנאצים במחנות שבויים. כמה מספרים אלו שנכתבו בידי מחברים ישראליים, תחת שמות זרים בדויים הוצגו מנקודת מבט של נאצי רצחני וסדיסטי המשוכנע בצורך של מעשיו האכזריים.

 

דוגמה מעניינת   במיוחד היא הספר "הייתי מפקד סטלאג"( ים סוף 1963 ) שיוחס ל"קולונל מרטין רוזנברג"( שמו של גיבור הסיפור )  אך נכתב בידי מחבר ישראלי ,מירון אוריאל. הספר הוא כביכול ספר   זכרונותיו של אותו מרטין רוזנברג  מפקד סטאלאג סדיסטי שונא נשים , הנרדף לאחר המלחמה בידי קורבנותיו לשעבר  ונלכד על ידיהן. ואנו יכולים לראות דרכו את הסדיסט מבפנים.הספר הוא יוצא דופן בכך שנשים מעונות בו בידי הגברים ולא להפך כפי שהיה  מקובל בדרך כלל בסיפורי סטלאגים.אך בו בזמן המחבר נותן תמונה ריאליסטית עד להדהים של הדרך בה איש מסוג כזה אכן חושב    אדם המתאר באדישות את העינויים שבהם הוא מעביר את קורבנותיו ומה שמעסיק אותו יותר הוא מאבק הכוח שלו עם קצין האס אס במחנהו. הקורא את הספר יוצא בתחושה כי כך אכן חשבו והתנהגו  הקצינים הנאציים האמיתיים ודומה שהדמות התבססה  ישירות על זו של איכמן, כמו הדמויות של מפקדי מחנות בסטאלאגים אחרים שהאפרוריות המשולבת בסדיזם שלהם מבוססת על הדמות של אייכמן כפי שהובנה בידי הציבור הישראלי של התקופה..ראו על כך במאמר "ברוכים הבאים לסטלג 13:סקס סדיזם ומחנות ריכוז " בספרי"מטרזן ועד זבנג :סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית .( בבל 2003).

עוד דוגמה  מקבילה לכאורה בספרות הישראלית המודרנית  היא  ספרו של דן צלקה  "עננים "( זמורה ביתן ,1994) העוסק  בפרעות ביהודים במאה ה-15 במסע הנקמה של  בן רב יהודי בימי הביניים בפורעים הנוצריים שהרגו את בני משפחתו.

אך אצל צלקה ( שהוא כדאי לזכור  סופר יליד פולין ולא "צבר " כמו עמוס עוז )  "עננים "מוצג מנקודת המבט של היהודי הסובל מאנטישמיות ולא מנקודת המבט של הגוי הרצחני כמו כאן.

ניתן להזכיר גם את אהרון אפלפלד כמי שמרבה בספריו לעסוק רבות ביחסי יהודים ונוצרים ובאנטישמיות הנוצרית שאותה חווים היהודים לפני השואה ובמהלכה.

אולם גם אפלפלד  עושה זאת תמיד מנקודת המבט היהודית או מנקודת מבט של גויות שאינן דווקא שונאות יהודים, כמו בספרו "קאטרינה" ( "כתר,1989)  שם מוצגת  אישה נוצריה החיה בעולם שונא יהודים אך היא עצמה נמשכת אליהם, ולא מנקודת המבט של האנטישמי"האמיתי" האובססיבי .

עוז בניגוד לרוב  קודמיו  , ובהחלט בניגוד לדן צלקה ולאהרון אפלפלד  עסק בשנאת היהדות והיהודים  מנקודת מבט של הגויים האנטישמים שונאי היהודים אחוזי הטירוף הדתי.

עוז מציג את נקודת המבט האנטישמית בעיסוק הכפייתי  ביהודים כנציגי השטן עלי אדמות.הוא לכאורה מנסה להסביר למה הם שונאים כל כך את היהודים שהוא בעיניהם מעין דמות צל שלהם , לדעת רוב המבקרים של הסיפור עד כה עוז כמו מנסה  להיכנס לראשו של חולה הנפש.

נראה לי שרק סופר ישראלי מודרני כמו עמוס עוז שגדל בארץ שבה אין אנטישמיות יכל לנסות לשים את עצמו  במקומו ונפשו של האנטישמי  אכול הטירוף האובססיבי.

הצלבנים אצל עוז הם דמויות גסות ומכוערות , אך יש בהשקפת עולמם את אותה אכזריות תמימה  או לא כל כך תמימה שאנו מוצאים בשיר על הצלבנים של רביקוביץ, והיא מקבילה לזאת של הנאצים ושל מבצעי הגנוסייד ברואנדה.ולזאת של תיאורטיקני הקונספירציות ברשת ומחוצה לה  כיום.

האנטישמי ב"אנשים טובים " של ניר ברעם 

בספרות  העברית שלאחר "עד מוות "  רק ניר ברעם עשה  לכאורה משהו דומה או מקביל  למה שעשה עוז,

בספרו "אנשים טובים"  ( עם עובד 2011) שתיאר את המשטר הנאצי מנקודת המבט של הנאצי הפשוט שאמנם אינו מטורף אובססיבי כמו בסיפור של עוז אלא אדם שרוצה להתקדם בדרגות בלבד תוך ציות מוחלט ואף מרחיק לכת להוראות שהוא מקבל ולמדיניות שידוע לו שהיא הרצויה בחוגים הבכירים.

"גיבורו " הנאצי של ברעם תומאס אינו שונא יהודים אובססיבי  הוא אינו חושב שהם מנסים להשתלט על העולם ולהשמיד את העם הגרמני..הוא אדם שרוצה קידום. נקודה.

בשביל הקידום הוא יעשה הכל ובמהלך הזמן הוא הופך לשונא יהודים אבל לא בגלל שהוא מאמין שהיהודים אחראיים  לכל  אסון אפשרי אלא בגלל שנוח יותר ככה.

 

אמנם אפשר להזכיר גם את ספרו של ברק חמדני "ורד צהוב "( כינרת זמורה ביתן 2012 ) העוסק בין השאר בנקודות  המבט של הנאצים שניהלו את מחנה טרייזנשטאט.אבל אין להשוות ספר זה מבחינה ספרותית לספרו של ברעם

פרט לשני אלו  איני יכול לחשוב על דוגמאות בולטות רבות אחרות בספרות העברית המודרנית העוסקים בניתוח של האנטישמי  "המורעל " אכול האובססיה "מבפנים "..

אלא שיש הבדל ברור בין שני סוגי האנטישמיות המתוארים אצל עוז ואצל ברעם.

ברעם   יוצר דמות ריאליסטית ולכאורה לא קיצונית של "הנאצי ברחוב"האיש שלימים יטען במלוא הכנות מבחינתו שהוא "רק מילא פקודות".   האנטישמי   אצל ברעם  הוא ביורוקרט קר המעוניין רק בקידומו.  אין לו עניין אידיאולוגי ברצח היהודים אלא עניין בירוקרטי בלבד.אבל לא בגלל שהוא חושב שהם אוייבי האנושות. הוא מעוניין בהשמדתם כדי "לנקות" את הסביבה ולהפכה לנוחה יותר.

תומאס הוא מקבילה לגרינג  האיש מספר 2 בצמרת הנאצית  שלא באמת שנא יהודים והפלא ופלא אפילו היציל יהודי או שניים. אבל כמובן עמד בראש מסע הרדיפה כנגדם.

תומאס הוא "לא " ראש האס אס   הינריך הימלר שמאמין באמונה שלמה  ואובססיבית שהיהודים הם סכנה לאנושות וכדי להציל את  ה אנושות יש להשמיד אותם.תומאס הוא כנראה לא שר התעמולה  גבלס שבהתחלה היה ציני בדיוק כמו גרינג ולא חשב רעות במיוחד על יהודים והפך בסוף למטורף אובסיביבי בדיוק כמו הימלר ויותר.

תומאס חושב שיש להיפטר מהיהודים כדי שהוא יעלה בדרגה וישיג ג'וב נוח יותר..מבחינתו היהודים הם כמו מקקים שיש להיפטר מהם  כדי להפוך את הסביבה לנקייה יותר אבל הם לא אויבי האנושות שיש להילחם בהם עם כל מה שאפשרי

מטרת הסופר היא להראות עד כמה תומאס בעצם  דומה לקוראים. רוצח ההמונים אצל ברעם הוא   לכאורה אדם רגיל שרק "ממלא הוראות " ויוזם כמה בעצמו ללא אידיאולוגיה מיוחדת מאחוריהן לשם קידומו האישי.

אצל עוז  לעומת זאת הצלבן  בדומה לאדולף היטלר והינריך הימלר משוכנע לחלוטין בצידקת ואף קדושת משימתו לחסל את היהודים באשר הם. אין כאן לכאורה שום "אפור" בתיאור דמות הצלבן.

האם ניתן למצוא גם כיום אנשים המשוכנעים בחלוקת העולם לשחור ולבן כפי שהיו הנאצים והצלבנים   כך שהם יהיו מסוגלים ומוכנים בשמחה לבצע כל פשע וכל מעשה זוועה?

בהחלט . יש את האיסלאמיסטים של דאעש והאל קאעידה כמובן. אבל יש גם את תיאורטיקני הקונספירציות  שנמצאים כיום לאלפיהם ולמיליונים ברשת באתרים כמו "קונספיל " ואחרים  אנשים אלו שהם מלאים וגדושים באובססיית שינאה כנגד הכוחות העלומים שלדעתם מאיימים  על האנושות ועליהם באופן אישי יהיו מסוגלים לבצע כל מעשה זוועה שניתן להעלות על הדעת וגם מעשי זוועה שאי אפשר להעלות על הדעת.

ככלות הכל יש לזכור שמנהיגי הקומוניסטים והנאצים סטלין והיטלר היו תיאורטיקני קונספירציות "פאר אקסלנס" בעצמם שהאמינו באמונה שלמה בקיומן של קונספירציות שונות כנגדם וכנגד המשטר שאותו הינהיגו לעיתים הם לא טעו בכך כלל ולעיתים לפחות במקרה של סטלין  המציא  את הקונספירציות האלו בעצמו. מבחינתם ברצח המליונים שלהם  הם רק גמלו לקונספירטורים האלמונים כנגדם.

יש כל סיבה לחשוב  שהתעצמות האנטישמיות בעולם קשורה ישירות לפעילות של תיאורטיקני הקונספירציה ברשת  שדיעותיהם מגיעות למליונים ומרעילות אותם.

האם מישהו שקורא את אתר "קונספיל " ברשת או אתרים אחרים מסוגו עלול לבצע רצח המוני ?

בהחלט כן. והוא יאמין שהוא מציל בכך את האנושות.

וזה כבר קרה ויקרה שוב בעתיד. וכדאי לזכור בהקשר זה שמעשי רצח המוניים שבוצעו בשנים האחרונות בידי אנדרס ברינג בריוויק בנורווגיה ב-2011 שרצח 77 איש ופצע עוד עשרות  ובידי ברנטון טרנט בניו זילנד  ב-2019 שרצח כחמישים איש ופצע קשה יותר מעשרים נוספים  ,היו תוצרשל אנשים שהושפעו  ישירות בידי תיאוריות קונספירציה באתרים מסוג זה..

לדעתי כאשר מתאר עמוס עוז ב"עד מוות " את הצלבן אכול הדיבוק להציל את העולם מכוחות הרשע  על ידי ביצוע רצח המוני ,הוא נותן תיאור מדוייק  אפילו מבלי להכיר כלל של תיאורטיקן קונספירציה ברשת כיום.

אותו צלבן מונע בידי דרשות ששמע בידי מטיפי הכנסיה אבל המניעים והחששות שלו הם זהים לאלו של תיאורטיקן הקונספירציה ברשת והם מגיעים לידי אובססיה מטורפת רצחנית ובולעת כל.

ניר ברעם לעומת זאת שככל הנראה אין לו שום הכרות   או בכל אופן שום עניין מיוחד עם תיאורטיקני קונספירציה מסתפק בתיאור של האדם הממוצע ברחוב שכמוהו אין לו שום עניין בתיאוריות קונספירציה כאנטישמי מפלצתי.

הנ"ל בתיאורו  יכול להיות רוצח המונים בדיוק כמו כל תיאורטיקן קונספירציה אכול דיבוק שנאה.

ונשאלת השאלה שאין לה תשובה קלה  מי מהשניים הוא המסוכן יותר.

קראו גם

חלק נוסף המהמאמר "עד מוות :דעות המחבר והמבקרים"

המאמר הגדול על עמוס עוז ו"עד מוות":

מאבקם של הצלבנים ביהודי הנצחי

 

 

 

מיכאל סטרוגוב שלי :בעקבות שליח הצאר

הופיע  תחת השם "הסטוריה בידיונית"  במוסף "מקור ראשון –שבת "

מיכאל סטרוגוב מאת ז'ול ורן תרגמה עדינה בסון (1981) עורכת מהדורה חדשה עמיר צוקרמן.

הוצאת כתר 2012  324 עמודים.

 דיון "ב"מיכאל סטרוגוב" הספר הקלאסי  שיצר יש מאין את ז'אנר ספרי הריגול.והוא רלבנטי מאוד גם בזמננו.

בימים אלו יצאה לאור בהוצאת כתר מהדורה חדשה של תרגומה של עדינה בסון  ( במקור מ-1981)   של ספרו הקלאסי האחרון של ז'ול ורן מיכאל סטרוגוב מ-1876 . וזאת הזדמנות טובה להיזכר בספר המפורסם הזה שהוא כל כך יוצא דופן ביצירתו של ז'ול ורן .

מיכאל סטרוגוב

ספר זה מתאר את הרפתקאותיו של שליח וסוכן חשאי  של הצאר אלכסנדר השני  ( הפוליטיקאי הבכיר  האמיתי היחיד בימי ורן שמופיע כדמות בספריו  ) שיוצא למסע ארוך  ומסוכן מאוד לסיביר להזהיר את אחי הצאר מבגידה בשירות  פיאופר חאן   החאן הטאטרי של בוכרה ( היום חלק מאוזבקיסטן )  השואף להשתלט על סיביר ושטחים אחרים של האימפריה הרוסית .בדרך מתלווה סטרוגוב לנערה יפה מליטה ,ולשני עיתונאים קומיים שבאו לסקר את המצב ברוסיה הצארית ,האחד צרפתי והשני אנגלי . המסע מלא וגדוש בקשיים ושבמהלכם סטרוגוף מתעוור אך הסוף הוא כרגיל טוב. נחשוף כאן שהטובים מנצחים האימפריה הצארית נשארת שלמה וסיביר לא נופלת ביד האיסלאם.

ספר זה היה תמיד אחד הפופולאריים ביותר מספריו של ורן ובחייו שימש כבסיס למחזה מצליח מאוד.

 ורן כתב את "מיכאל סטרוגוב"לאחר שורה בלתי פוסקת כמעט של הצלחות בקנה מידה בינלאומי כמו "20 אלף מיל מתחת למים " ו"מסביב לעולם בשמונים  יום " ו"אי התעלומות ".

 מדהים לראות עד כמה ספר זה שונה מספריו הידועים האחרים של ורן. ברוב ספריו האוייב האמיתי והכמעט יחיד  של הגיבורים הוא הטבע  ואם יש "רשעים " הם אינם דמויות בולטות ו"חזקות " ואף "מרושעות"  באמת.לרוב המדובר בדמויות כמעט הומוריסטיות.

לא כך ב"מיכאל סטרוגוב " כאן יש יריב נורא ומרושע באמת הבוגד איבן אוגרייב ,,שמביא לעיוורונו של סטרוגוב  כבוגד בהתאם לפקודת החאן  בסצינה מצמררת ומפורטת  ,ענישה גופנית שהיא בגדר בלתי קיימת ברוב ספריו האחרים של זו'ול ורן שהם " צמחוניים " ממש בהשוואה.בדרך כלל נמנע וורן לתאר את אכזריותו של האדם לאחיו. .כאן הוא לא נמנע לעשות זאת .

. לאחר ספר זה שיצא לאור ב-1876  שוב לא חיבר ורן ספרים שהפכו לקלאסיקות עולמיות כפי שעשה עד אז  ( אפשר לבדוק זאת בניסוי פשוט כל הספרים שרוב האנשים זוכרים שז'ול ורן כתב אותם ,כולם נכתבו לפני 1876) ויש לראות בו כספרו הגדול אחרון.

מיכאל סטרוגוב הוסרט לאורך השנים בכעשרה גירסאות קולנועיות שונות. מהן בולטות שני הסרטים בכיכובו של קורט יורגנס בשנות השישים. הימים היו ימי סרטי ג'ימס בונד בכיכוב שון קונרי . והמפיקים נזכרו מן הסתם שמיכאל סטרוגוף הוא אבי אבותיו של בונד.

אחד מהם היה עיבוד ישיר של הסרט, והשני הרפתקה חדשה ומקורית של סטרוגוב במאבקו הבלתי נגמר כסוכן חשאי צארי  נגד הטאטרים ,שהייתה פרי המצאתם של התסריטאים. לורן לא היה קשר אליה.

את הסרט של יורגנס אני זוכר משום שתמונות ממנו הופיעו בגירסה הישראלית של הספר בהוצאת יהושע צצ'יק.

ב-1975 עובד מיכאל סטרוגוב לטלווזייה לסדרה אירופאית דוברת צרפתית  לגרסה הארוכה והמלאה והטובה  ביותר של הסיפור והוסיפו על ורן כהנה וכהנה והפעם הפכו את הדמות של איבן אוגרייב מנבל סתם לדמות סימפטית שיש לה מניעים חזקים ביותר להיאבק בשלטון הצארי.

 

בין מעריציו של הספר וגיבורו  הייתה חנה גונן גיבורת ספרו של עמוס   עוז "מיכאל שלי " שלאורך ספרו של עוז חוזרת  ומשווה את בעלה מיכאל אקדמאי יבש ומשעמם עם  שליח הצאר מיכאיל סטרוגוב הסוער וההרפתקני השוואה שכמובן אינה לטובת מיכאל גונן.

לימים עוז חזר והעיד  על השפעתו של מיכאל סטרוגוב  עליו עצמו  גם ב"סיפור על אהבה וחושך", בתיאור מפורט לפרטי פרטים של אותה סצינת עיוורון בחרב מלובו.

האם "מיכאל סטרוגוב" הוא מדע בדיוני ?

קובץ:Michels001.jpg

ההוצאה בדפי הפרסום שלה כתבה  "זהו הספר היחיד של ורן שאינו עוסק במדע בדיוני אלא נקרא כרומן היסטורי". שתי טענות שגויות..זהו אינו רומן היסטורי שכן הוא מתרחש בימיו של ורן ובימי הצאר אלכסנדר השני.

 למרות שאין בספר זה שום תיאור של  טכנולוגיה עתידנית כל שהיא   רק טכנולוגיה עכשווית ,דהיינו הרכבת וספינת הקיטור,   זהו בהחלט ספר מדע בדיוני מסוג מסויים מאחר שפלישה טאטרית רחבת מימדים לסיביר  כפי שתוארה בספר הייתה  בלתי אפשרית מזה מאות שנים קודם לכתיבתו כפי שורן  וודאי ידע היטב.

אמנם הטאטרים והמונגולים לפניהם היו איום אמיתי על הרוסים בימי הביניים. אך שום חאן טאטרי  ואף  צבא טאטרי  לא היה מסוגל להתמודד עם הצבא הרוסי המודרני  בימיו של ורן ( אחד הגדולים  החזקים בעולם באותה התקופה ומאז ) בהצלחה.

לדעתי המדובר בספר שהוא מבחינה ז'אנרית בעל חשיבות עצומה שכן בו יצר ורן יש מאין  ז'אנר שלא היה קיים עד זמנו אך הוא פופולארי מאוד היום.

למעשה המדובר בספר ראשון מסוגו של ז'אנר ספרות הריגול שהוא פופולארי מאוד בזמננו  ומיכאל סטרוגוף הוא מקדים של דמותו של  הסוכן החשאי ג'ימס בונד הפועל בשירות ממשלתו לעצור מזימות בינלאומיות  שונות המאיימות על ארצו .

ז'אנר נוסף שיש להשוותו ל"מיכאל סטרוגוב"  הוא המותחנים הצבאיים של סופרים מודרניים כמו תום קלאנסי שמתארים אירועים גיאופוליטיים שונים המתרחשים בעתיד הקרוב מאוד ומאיימים על בטחונה של ארה"ב  ויציבות העולם ונעצרים בידי כמה סוכנים אמיצים וטכנולוגיה מודרנית לא עתידנית. וזה בדיוק מה שמתואר בספרו של ורן .

אפשר להגדיר את הספר  גם כ"הסטוריה חלופית " שכן אם כי הוא מתרחש בימי ורן  והצאר אלכסנדר השני הוא מתאר אירועים היסטוריים שלא התרחשו כלל אך יכלו להתרחש בסיטואציות היסטוריות אחרות.

מעניין שהפלישה הטאטרית שהייתה בלתי אפשרית בזמנו של ורן אפשרית הרבה יותר בזמננו בראשית המאה ה-21 אם נחליף את המילה  הטאטרים " למילה תורקים ( הטאטרים הם אכן עם טורקי  ) ונזכור שכיום יש רעיונות בקרב אינטלקטואלים טורקים שונים של הקמת אחוד .תורכי בין כל העמים הטורקיים שבברית המועצות לשעבר ובין תורכיה שכיום יש לה שאיפות אימפריאליות "ניאו עותומאניות "כי אז יש מקום לחשוב שלרוסיה המודרנית של פוטין יש בהחלט מה לחשוש מפלישה המקבילה לזאת שמתוארת ב"מיכאל סטרוגוב " הרבה יותר ממה שהיה לצאר אלכסנדר השני לחשוש ממנה בימיו של ז'ול ורן.

ורן והרוסים  

ז'ול ורן עצמו  היה לכאורה אנטי רוסי . בספרו המפורסם "20 אלף מיל מתחת למים"  ביקש תחילה להציג את גיבורו קפטין נמו כאציל פולני הנאבק בדיכוי הרוסי של ארצו  ,אולם המו"ל שלו צינזר אותו .ובסופו של דבר נמו הפך ( בספר "אי המיסתורין ") לאציל הודי הנאבק בדיכוי הבריטי ,נושא שכנראה היה פחות בעייתי מבחינת המו"ל של ורן.נראה שהוא רחש אז תיעוב עמוק לרוסיה שכונתה "בית הכלא של העמים ". אבל דעתו בנושא השתנתה.

  

ורן חזר אל הנושא הרוסי בספר נוסף  הרפתקאותיהם של שלשה רוסים ושלשה אנגלים ( 1872. תר' ג. בן-חנה, 1946)  שתיאר את מסעם המשותף של חוקרים רוסים ואנגלים באפריקה שבמהלכו הם מגלים כי פרצה מלחמת קרים בין ארצותיהם וכי הם כעת בגדר יריבים .אך למרות זאת הם מתעקשים להשלים את המשימה ביחד.

נראה שיחסו של ורן  הליבראל לאימפריה הצארית השתנה  הודות לרפורמות של הצאר אלכסנדר השני שבין השאר שיחרר את האיכרים הצמיתים ברוסיה. וכתוצאה היה מוכן להפוך את הצאר לדמות חיובית בספר ,כבוד שבו לא זכה שום פוליטיקאי ושום מנהיג אחר בזמנו של ורן,אפילו לא הנשיא האמריקני משחרר העבדים  אברהם לינקולן  שאמנם זכה לפחות לכך שעל שמו יקרא האי ב"אי התעלומות ".  ( ובהחלט לא שום מנהיג צרפתי ).

ורן מסיים את הספר בהודעה כי "ברבות הימים עלה מיכאל סטרוגוב למשרה רמה בקיסרות". אבל גם הוא לא חזה ככל הנראה את מה שעלה בגורלו של הצאר אלכסנדר השני ,.הצאר הרפורמיסט נירצח בידי מהפכנים ב-1881 חמש שנים בלבד לאחר פירסום "מיכאל סטרוגוב" .

את מקומו תפס בנו.  .הלה הפך לצאר העריץ והמדכא  אלכסנדר השלישי שבזמנו בוצעו פוגרומים רבים ביהודים.ספק רב מאוד  עם בזמן שלטונו ורן היה כותב ספר כמו " מיכאל סטרוגוב".

מסתורין בליבוניה 

 ורן עוד חזר לשטחי האימפריה הרוסית ובאופן ספציפי לאיזור ליטא האיזור ממנו מגיעה נדיה אהובתו של מיכאל סטרוגוב באחד מספריו הפחות ידועים בשם "מיסתורין בליבוניה "( 1904  תרגמה  רונית איתן [=תבור פלדי], א. זלקוביץ׳, תל אביב, 1953) שבו נתן תמונה קודרת של האימפריה הרוסית בתיאור פרשת רצח שמזעזעת פרובינציה מרוחקת של האימפריה הצארית.

בשנת מותו של ורן 1905 פרצה ברוסיה מהפכה שזיעזעה את שלטון הצאר    ו-12 שנה לאחר מותו של ורן התחוללה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית ששמה קץ לשלטון הצארים אבל את זה ככל הנראה זול ורן לא העלה כלל על דעתו.  .

  אבל מבחינתי מיכאל סטרוגוב הוא ספר שלא איבד כלל את עוצמתו בתיאור המפורט של סיביר ושל הפלישה הטאטרית לתוכה ז'ול ורן אכן חזה את מה שעדיין יכול להתרחש בעתיד.

 

נספח :

תרגומי מיכאל סטרוגוב לעברית :

1. מיכאל סטרוגוב, יצחק ליב ברוך, אמנות, תל אביב, 1930.

  • מיכאל סטרוגוף, רפאל אלגד, יהושע צ'צ'יק, תל אביב, 1957.

3. מיכאל סטרוגוב, עדינה בסון, כתר, ירושלים, 1981.מהדורה ערוכה מחדש :2012

4. מיכאיל סטרוגוב, אביטל ענבר, מועדון קוראי מעריב, תל אביב, 1987.

ראו גם

מיכאל סטרוגוב בויקיפדיה

 האם ז'ול ורן עדיין יכול לשבות את דמיונם של ילדים :תמר רותם על מיכאל סטרוגוב

מיכאל סטרוגוב בקומיקס

ועוד על ז'ול ורן

מקפטין נמו ועד אוסאמה בן לאדן

ממשיכיו של ז'ול ורן